פוסט מס’ 740 מורכב וארוך. “הַאֶקְדָח הַמְעַשֵּן” היא איראן עצמה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ערך מצגת טלוויזיונית חדשנית ומדהימה רבת תועלת ורבת חשיבות אסטרטגית והזהיר את העולם מפני איראן גרעינית. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ו- “הַמוֹסָד” הישראלי ראויים להערכה ודברי שבח רבים + הוקרה וכבוד, הדר ויִיקָר עצומים. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ראוי באופן אישי לזֵר ברכות ולטפיחה על השֶכֶם. אין כאן שום שאלה, שום מחלוקת, ולא טיפת וויכוח. חלק מעיתונאי הטלוויזיה בארץ דווקא בעלי המוניטין שבהם, התגלו לפתע כקציני תקשורת מטעם האו”ם. מר אמנון אברמוביץ’ נותר מַצְפֵּן מוביל. “הקברניטים” של רביב דרוקר היא תוכנית תיעודית ברמה גבוהה. עניין אותי לחקור ולבחון את יחסם של ראשי הממשלה דוד בן גוריון, לוי אשכול, וגולדה מאיר לסעיף תקומת הטלוויזיה הציבורית במדינת ישראל כאמצעי תקשורת רב עוצמה. השידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נערך ב- ה’ באייר תשכ”ח / 2 במאי 1968. היה מדובר בשידור ישיר של מצעד צה”ל בירושלים העיר שחוברה לה יחדיו ביום העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. יורם רונן ז”ל היה השדר המוביל. רם עברון ז”ל היה המראיין בשטח. עוזי פלד סגנו של פרופסור אליהוא כ”ץ ראש צוות ההקמה היה המפיק הראשי. חיים יבין היה מפיק בפועל. לואיס “לואי” לנטין יהודי – אירי בימאי בטלוויזיה האירית RTE, מתנדב שהגיע ארצה לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967, היה הבימאי בניידת השידור (ה- OB הכחול) והוא ביים את השידור הישיר ההיסטורי ההוא הראשון בתולדותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (נודעה אז בשמה הקודם “הטלוויזיה הכללית”). ערוץ 1 מת בגיל 49 ב- 15 במאי 2017. על חורבותיו קם תאגיד השידור הציבורי “כאן”. ענייני שוּלָיִים וגם לא שוּלִיים. פוסט מס’ 740. כל הזכויות שמורות. העולה לאוויר ביום חמישי – 3 במאי 2018.כלליראשי

פוסט מס’ 740 מורכב וארוך. “הַאֶקְדָח הַמְעַשֵּן” היא איראן עצמה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ערך מצגת טלוויזיונית חדשנית ומדהימה רבת תועלת ורבת חשיבות אסטרטגית והזהיר את העולם מפני איראן גרעינית. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ו- “הַמוֹסָד” הישראלי ראויים להערכה ודברי שבח רבים + הוקרה וכבוד, הדר ויִיקָר עצומים. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ראוי באופן אישי לזֵר ברכות ולטפיחה על השֶכֶם. אין כאן שום שאלה, שום מחלוקת, ולא טיפת וויכוח. חלק מעיתונאי הטלוויזיה בארץ דווקא בעלי המוניטין שבהם, התגלו לפתע כקציני תקשורת מטעם האו”ם. מר אמנון אברמוביץ’ נותר מַצְפֵּן מוביל. “הקברניטים” של רביב דרוקר היא תוכנית תיעודית ברמה גבוהה. עניין אותי לחקור ולבחון את יחסם של ראשי הממשלה דוד בן גוריון, לוי אשכול, וגולדה מאיר לסעיף תקומת הטלוויזיה הציבורית במדינת ישראל כאמצעי תקשורת רב עוצמה. השידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נערך ב- ה’ באייר תשכ”ח / 2 במאי 1968. היה מדובר בשידור ישיר של מצעד צה”ל בירושלים העיר שחוברה לה יחדיו ביום העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. יורם רונן ז”ל היה השדר המוביל. רם עברון ז”ל היה המראיין בשטח. עוזי פלד סגנו של פרופסור אליהוא כ”ץ ראש צוות ההקמה היה המפיק הראשי. חיים יבין היה מפיק בפועל. לואיס “לואי” לנטין יהודי – אירי בימאי בטלוויזיה האירית RTE, מתנדב שהגיע ארצה לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967, היה הבימאי בניידת השידור (ה- OB הכחול) והוא ביים את השידור הישיר ההיסטורי ההוא הראשון בתולדותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (נודעה אז בשמה הקודם “הטלוויזיה הכללית”). ערוץ 1 מת בגיל 49 ב- 15 במאי 2017. על חורבותיו קם תאגיד השידור הציבורי “כאן”. ענייני שוּלָיִים וגם לא שוּלִיים. פוסט מס’ 740. כל הזכויות שמורות. העולה לאוויר ביום חמישי – 3 במאי 2018.

הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים קפדניות.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או לטובת הפקת הנאה מסחרית ו/או לצורך פרסום אישי. ה- בלוג מוגש בחינם לחלוטין לציבור הקוראים.

הערה 3 : לצורכי מחקר וכתיבת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרי טלוויזיה שונים ששמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, ראיינתי יותר מ- 2200 אנשים בארץ ובעולם. המחקר והכתיבה החלו ב- אוקטובר 1998 לאחר שובי לארץ מפגישת ה- WBM ה- 1 שהתקיימה בסידני – אוסטרליה ועסקה בלימוד הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת סידני 2000. המחקר והכתיבה שלי אמורים להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020.

הערה 4 : הבלוג מתקרב ל- 170000 (מאה ושבעים אלף) קוראים נטו ויותר מ- 700000 (שבע מאות אלף) ברוטו. 

הערה 5 : הבלוג yoashtvblog.co.il נעדר לחלוטין תשתית פלטפורמה, חסר לחלוטין יחסי ציבור, ואין לו לחלוטין שום מיומנות שיווק, מתקרב אף על פי כן ל- 150000 (מאה וחמישים אלף) קוראים נטו וחצי מיליון ברוטו. מיומנות השיווק של הבלוג נשענת על פרסום אנושי מפה לאוזן. פה זה מתחיל וגם נגמר. נחמד לדעת שהבלוג הקונקרטי שלי yoashtvblog.co.il  שאני חוקר וכותב רווי רייטינג ומדרוג, אולם אין זה חשוב לי יתר על המידה. היו לי הרבה רגע תהילה בקריירה המקצועית והמקצוענית שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ וברשות השידור שנמשכה מ- 1971 עד 2003. נטשתי את כור מחצבתי בטריקת דלת בפרצופו של מנכ”ל רשות השידור המופרך ההוא יוסף בר-אל שמונה לתפקיד הרם ב- 2002 ע”י ממשלת ישראל והודח וסולק מהכס ב- 2005 בעודו מנכ”ל רשות שידור מכהן ע”י אותה הממשלה וע”י אותו ראש ממשלה אריאל “אריק” שרון שהפקידו אותו שלוש שנים קודם לכן כנגיד השידור הציבורי של מדינת ישראל. ב- 2002 נדרתי לעצמי נֶדֶר כי כף רגלי לא תדרוך עוד לעולם על אדמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא על אדמת רשות השידור. הַנֶדֶר מחזיק מעמד כבר 16 שנים ולא הוּפָר. הוא גם לא יוּפָר. הבלוג נכתב בחינם בעיקר למען הדור הצעיר של מדינת ישראל החופשית והדמוקרטית שנכונו לו ולמדינתו בעתיד מבחני מוּסָר ובצִידָם גם מבחני קיום והישרדות לא פשוטים.

—————————————————————————————-

פוסט חדש מס’ 740. הועלה לאוויר ביום חמישי – 3 במאי 2018.

—————————————————————————————-

פוסט מס’ 740 מורכב וארוך. “הַאֶקְדָח הַמְעַשֵּן” היא אִירָאן עצמה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ערך מצגת טלוויזיונית חדשנית ומדהימה רבת תּוֹעֶלֶת ורבת חשיבות אסטרטגית והזהיר את העולם מפני איראן גרעינית. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ו- “הַמוֹסָד” הישראלי ראויים להערכה ודברי שבח רבים + הוקרה וכבוד, הָדָר ויִיקָר עצומים. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ראוי באופן אישי לזֵר ברכות ולטפיחה על השֶכֶם. אין כאן שום שאלה, שום מחלוקת, ולא טיפת וויכוח. חלק מעיתונאי הטלוויזיה בארץ דווקא בעלי המוניטין שבהם, התגלו לפתע בנושא “האקדח המעשן האיראני” כקציני תקשורת מטעם האו”ם. מר אמנון אברמוביץ’ נותר מַצְפֵּן מוביל. “הקברניטים” של רביב דרוקר היא תוכנית תיעודית ברמה גבוהה. בתוך כך עניין אותי לחקור ולבחון את יחסם של ראשי הממשלה דוד בן גוריון, לוי אשכול, וגולדה מאיר לסעיף תקומת הטלוויזיה הציבורית במדינת ישראל (“הטלוויזיה הכללית” בעשור ה- 60 של המאה הקודמת) כאמצעי תקשורת המוני רב עוצמה. השידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נערך ב- ה’ באייר תשכ”ח / 2 במאי 1968. היה מדובר בשידור ישיר של מצעד צה”ל בירושלים העיר שחוברה לה יחדיו ביום העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. יוֹרָם רוֹנֵן ז”ל היה השדר המוביל. רָם עֶבְרוֹן ז”ל היה המראיין בשטח. עוּזִי פֶּלֶד סגנו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ ראש צוות ההקמה היה המפיק הראשי. חיים יבין היה מפיק בפועל. לוּאִיס “לוּאִי” לֶנְטִין יהודי-אירי בימאי בטלוויזיה האירית RTE, מתנדב שהגיע ארצה לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967, היה הבימאי בניידת השידור (ה- OB הכחול) והוא ביים את השידור הישיר ההיסטורי ההוא הראשון בתולדותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (נודעה אז בשמה הקודם “הטלוויזיה הכללית”). ערוץ 1 מת בגיל 49 ב- 15 במאי 2017. על חורבותיו קם תאגיד השידור הציבורי “כאן”. ענייני שוּלָיִים וגם לא שוּלִיים. פוסט מס’ 740. כל הזכויות שמורות. העולה לאוויר ביום חמישי – 3 במאי 2018.

שתי הפקות הטלוויזיה המורכבות, המרוחקות, הממושכות, והמשגשגות של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית זאת של אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 וארבע שנים אחריה אולימפיאדת סיאול 1988, היוו עוד שני נדבכים חשובים בדרך להפוך את השידור הציבורי לאמין, מהימן, ומקובל על משלם האגרה.

טקסט תמונה : 1985. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 33 שנים. לא הובלתי את מסע הניווט הארוך והמפרך שלנו בזירות הטלוויזיה בארץ ובעולם מאחורי שולחן מכתבה. הייתי מנהל, עורך, מפיק, עיתונאי, ואיש שטח. שאיפתי הגדולה לאורכן של אותן השנים ההן הייתה לתקוע ולהניף את דִגְלָה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל אתר ספורט בארץ ועל פני הגלובוס. התמונה הקונקרטית הזאת צולמה בטרם שידור ישיר של סדרת הגמר סַל הסופית של הכדורסל הישראלי, מכבי ת”א נגד הפועל ת”א בהיכל הספורט ביד אליהו. זהו הזיכרון שיישאר ו- יוותר למשפחתי האהובה לאחר מותי : התמונות והמסמכים שתיעדו את מפעל חיי. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בימאי הספורט והחדשות המצוין שלי יואב פלג הבלתי נשכח. היו הרבה בימאי טלוויזיה בתחומי הספורט והחדשות אבל לא כמו יואב פלג (בן קיבוץ אושה בגוש זבולון). משמאל, המפיק שלי יוסי לנדאו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 23

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנהל הטלוויזיה טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88′ 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי המיטבי עם ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union, איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. שהיתי בסיאול 1988 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי המיטבי עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. שהיתי בסיאול 88′ 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

————————————————————————————-

פוסט חדש מס’ 740 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 3 במאי 2018.

————————————————————————————-

המחקר והכתיבה שלי אודות מחקר וכתיבת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים, הקרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” לאורך 20 שנים מאז 1998 טרם נגמרו. הם אמורים להסתיים ב- 2020 / 2019 ולצאת לאור לכל המאוחר ב- 2021 / 2020. לצורך המחקר והכתיבה ראיינתי במשך 20 שנים כ- 2200 אנשים בארץ ובעולם הקשורים לתעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית. ברשימת האישים הארוכה כאורך הגָלוּת שעִמָם שוחחתי כלולים גם שמותיהם (לא לפי סדר החשיבות) של אלוף במיל. אלעד פלד, איתמר גבתון (בנו של חנוך גבתון ז”ל), פרופסור אליהוא כ”ץ, לואיס “לואי” לנטין, סטן גרנדייזי, ג’וזף “ג’ו” סטרן, הרברט “הֶרְבּ” קרוסני, פרופסור ראובן ירון ז”ל, פרופסור שלמה אהרונסון, רחל רונן (אלמנתו של יורם רונן ז”ל), שרגא מרחב, “פונצי” הדר ז”ל, בוב גולדמן, דוד “דודו” הירשפלד ז”ל, אלכס גלעדי, מוטי קירשנבאום ז”ל, דן שילון, ארנון צוקרמן, יצחק לבני ז”ל, צבי גיל, חיים יבין, עוזי פלד, ארנון צוקרמן, יוחנן צנגן, יגאל לוסין, גדעון דרורי, חנוך ברטוב ז”ל, ירון לונדון, שמואל אלמוג ז”ל, חגי פינסקר ז”ל, נקדימון “נקדי” רוגל ז”ל, ישעיהו “שייקה” תדמור, חגי מאוטנר, יפה מישורי, רוחמה איילון, גִיל חוֹבב (בנו של משה חובב ז”ל), יאיר שטרן, יצחק “צחי” שמעוני ז”ל, מנחם וולף, דובל’ה גולדשטיין, דוב גולדשטיין ז”ל (עיתונאי בכיר ב- “מעריב”), טוביה סער, אלימלך רם ז”ל, יוסף “טומי” לפיד ז”ל, יצחק לבני ז”ל, אורי פורת ז”ל, אריה מקל, אליהו בן עמרם, ישראל דורי, יוחנן צנגן, יוסף ביניא, יצחק נבון ז”ל, הספרדי מנואל “מנולו” רומרו, הנורווגי יארלה הויסאטר, הגרמני אלברט שארף, הבריטי ריצ’ארד באן, הבריטי אלאן הארט, הבריטי קליף מורגן, הבריטי ג’ונתן מרטין, הבריטי גרג דייק, האמריקני באד גרינספאן, האמריקנית ננסי בפה, המכסיקני אמאורי דאומאס, הארגנטיני מאסימו גארפינקל, ועוד רבים, רבים, רבים אחרים בארץ ובעולם.

תזכורת מהימים ההם – הזמן ההוא : דו”ח מִדְרוּג מ- 9 במארס 1994 המצביע על שגשוגה ועוצמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתחומי שידור החדשות, התיעוד ו- האקטואליה, וכיסוי אירועי הספורט הגדולים בארץ ובעולם.

rating 1994

טקסט מסמך : 9 במארס 1994. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבל שוב. לקט עיתונות המתעד את שגשוגה ועוצמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתחומי השידור של חדשות, תיעוד ו- אקטואליה, ו- ספורט. התוכנית הנצפית ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (הייתה מכונה משום מה עדיין ע”י הסוקרים בכינוי “הטלוויזיה הכללית”) בחודש פברואר 1994 היה השידור הישיר של חטיבת הספורט בפיקודי את המשחק הכדורגל מכבי ת”א – מכבי חיפה, ואשר צברה % 39.8 (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור).

בתקופה המדוברת של 9 במארס 1994 כיהן מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל בתפקיד מנכ”ל רשות השידור, יאיר שטרן נשר במשרת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, דוד “דודו” גלבוע שימש מנהל חטיבת החדשות, דליה גוטמן נבחרה למנהלת חטיבת התוכניות. אנוכי ניווטתי, ניהלתי, הפקתי, וערכתי את משדרי הספורט בארץ ובעולם בעבור מוטי קירשנבאום ז”ל ויאיר שטרן יבד”ל.

מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל (2015 – 1939).

חלפו כבר שנתיים ו- שבעה חודשים מאז מותו הפתאומי של מוטי קירשנבאום ז”ל. ככל שינקפו השנים יתברר כי חסרונו של מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל יורגש יותר ויותר ויהיה עמוק יותר משסָבְרוּ תחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו. מוטי קירשנבאום היה אזרח ועיתונאי בעל מצפון ואמיץ לב. זה בלט כמובן בתחום עיסוקו רב השנים בתקשורת רחבת ה- ממדים : טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה, וגם ב- תיאטרון. הוא היה כל חייו איש בעל יושרה ציבורית עילאית. מוטי קירשנבאום ז”ל נמנה על אותה חבורת אנשים שהפכה את חיינו בארץ ישראל ל- בעלי ערך ו- כדאיים. הוא מת בטרם עת בן 76 במושב מכמורת ב- י”ב תשרי תשע”ו – 25 בספטמבר 2015. זיכרונו לא יישכח ולא ימוש ממני.

kirshenbaum 14

טקסט תמונה : 1975. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. מוטי קירשנבאום ז”ל (משמאל, אז בן 36) מארח על סט התוכנית הסטירית הטלוויזיונית “ניקוי ראש” את עורך ומגיש “מבט” חיים יבין יבד”ל (מימין, אז בן 43). בתווך שחקן “ניקוי ראש” טוביה צפיר. זמן לא רב אח”כ התמנה חיים יבין לתפקיד מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1980 – 1977 (המינוי נעשה ע”י מנהל הטלוויזיה בתקופה ההיא, ארנון צוקרמן יבד”ל, בן 84 היום), ואח”כ התמנה גם למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989 – 1986 (המינוי נעשה ע”י מנכ”ל רשות השידור אורי פורת). מוטי קירשנבאום ז”ל היה מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1980 – 1976 (המינוי נעשה ע”י מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן). ב- 1993 התמנה מוטי קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור ע”י ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך שולמית אלוני ז”ל. הוא ניצב איתן במשך חמש שנים בתפקידו הרָם בפסגת השידור הציבורי עד 1998. בכמה תחומים הצעיד את השידור הציבורי כמה צעדים נאים לפנים. חיים יבין בן 86 היום יבד”ל ומוטי קירשנבאום ז”ל נחשבים לאבות השידור הציבורי של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 740. “הַאֶקְדָח הַמְעַשֵּן” היא אִירָאן עצמה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ערך מצגת טלוויזיונית חדשנית ומדהימה רבת תועלת ורבת חשיבות אסטרטגית, והזהיר את העולם מפני איראן גרעינית. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ו- “הַמוֹסָד” הישראלי ראויים להערכה ודברי שבח רבים + הוקרה וכבוד, הָדָר ויִיקָר עצומים. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ראוי באופן אישי לזֵר ברכות ולטפיחה על השֶכֶם. אין כאן שום שאלה, שום מחלוקת, ולא טיפת וויכוח. חלק מעיתונאי הטלוויזיה בארץ דווקא בעלי המוניטין שבהם, התגלו לפתע כקציני תקשורת מטעם האו”ם. מר אמנון אברמוביץ’ נותר מַצְפֵּן מוביל. “הקברניטים” של רביב דרוקר היא תוכנית תיעודית ברמה גבוהה. בתוך כך עִנְיֵין אותי לחקור ולבחוֹן את יחסם של ראשי הממשלה דוד בן גוריון, לוי אשכול, וגולדה מאיר לסעיף תקומת הטלוויזיה הציבורית במדינת ישראל כאמצעי תקשורת רב עוצמה. השידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נערך ב- ה’ באייר תשכ”ח / 2 במאי 1968. היה מדובר בשידור ישיר של מצעד צה”ל בירושלים העיר שחוברה לה יחדיו ביום העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. יוֹרָם רוֹנֵן ז”ל היה השַדָּר המוביל. רָם עֶבְרוֹן ז”ל היה המראיין בשטח. עוּזִי פֶּלֶד סגנו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ ראש צוות ההקמה היה המפיק הראשי. חַיִים יָבִין היה מפיק בפועל. לוּאִיס “לוּאִי” לֶנְטִין יהודי-אירי צעיר בן 34 בימאי בטלוויזיה האירית RTE, מתנדב שהגיע ארצה לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967, היה הבימאי בניידת השידור (ה- OB הכחול) והוא ש- ביים את השידור הישיר ההיסטורי ההוא הראשון בתולדותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (נודעה אז בשמה הקודם “הטלוויזיה הכללית”). ערוץ 1 מת בגיל 49 ב- 15 במאי 2017. על חורבותיו קם תאגיד השידור הציבורי “כאן”.ענייני שוּלָיִים וגם לא שוּלִיים. פוסט מס’ 740. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 3 במאי 2018.

עִנְיָינֵי שוּלָיִים.

1.אלעד זאבי עיתונאי “הָאָרֶץ”.

מה כל כך קשה לאלעד זאבי עיתונאי “הָאָרֶץ” וידען ה- NBA לגלות לקוראיו בפוסט הנרחב שלו את הרז הסודי ביותר בעולם הנוגע לקומתו של שחקן קבוצת בוסטון סלטיקס הסופר סטאר ג’ייסון טאטום (Jayson Tatum) בן ה- 20. מדובר כנראה בסוד בינלאומי. מותר לספר אודותיו 1001 פרטים, אך הַס מלספר לאיש מקוראי “הָאָרֶץ” כי ג’ייסון טאטום מתנשא לגובה של 2.03 מ’. סוֹד. ובכן, כוחו ועוצמתו הספורטיבית – כדורסלנית של ג’ייסון טאטום היא שילוב מיטבי של קואורדינציה תנועתית פלוס ניתור גבוה עם קומה גבוהה. ג’ייסון טאטום הוא ראשית דבר אתלט ואח”כ כדורסלן. שחקן מכבי ת”א האמריקני פייר ג’קסון הוא ווירטואוז כדורסל. הקואורדינציה הגופנית שלו, הטכניקה האישית, הכדרור המבריק, וטיפולו ושליטתו בכדור הם אטרקטיביים ומושכים תשומת לב. אולם גובהו רק 1.80 מ’.

2. מארסלו המדרידאי וחוקת הכדורגל הספרותית רוויה 1001 פרשנויות.

מארסלו המדרידאי לא רק נגע בידו בכדור ברחבת ה- 16 של שערו מכדור שנבעט ע”י שחקן של באיירן מינכן אלא גם הסיט את כיוונו. שופט המשחק הטורקי קונייט צ’אקיר לא העניק פנדל על פי הקבוע בחוק לטובת באיירן מינכן. נמאס מהחוקה הספרותית של משחק הכדורגל על אֶלֶף פרשנויותיה ובראשן המטופשת ביותר, “היד לא שיחקה בכדור – הכדור שיחק ביד”. (ריאל מדריד – באיירן מינכן 2:2 במשחק הגומלין בשלב 1/2 של ליגת האלופות האירופית באצטדיון “סנטיאדו ברנביאו” במדריד, שידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

3. יו”ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן הוא מדינאי שקרן ואדם מופרך ו- נִבְזֶה חוֹלָנִי. נָבָל איש שוליים. ששת מיליוני יהודי אירופה שנרצחו בשואה ביניהם סבא וסבתא שלי חייקל ושטירל בלינדמן ז”ל הי”ד והושמדו ב- שואה בליטא, נרצחו בגלל יהדותם ולא בשל מקצועם. סבא חייקל וסבתא שטירל הם הורי אבי משה אלרואי ז”ל חבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן.

יו”ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן הוא מדינאי בזוי ושקרן. אדם מופרך, נִבְזֶה חולני. נָבָל מטונף איש שוליים. נאומו האנטישמי בכנס של הרשות הפלסטינית כי התעסקותם של יהודי אירופה בנושאים כספיים שקשורים לריביות ובנקים היא שהביאה עליהם את השואה הגרמנית – נאצית של השמדת 6 מיליון יהודים (ביניהם 1.5 מיליון ילדים) בין השנים 1939 ל- 1945 הוא מעשה מנובז ומחליא. בתום נאומו השפל מחאו לו חבריו כפיים. אבו מאזן הפך למדינאי שוליים. שקרן עלוב. סבא וסבתא שלי ז”ל חייקל ושטירל הוריו של אבא שלי משה אלרואי ז”ל חבר קיבוץ אפיקים נספו בשואה בלִיטָא (כנראה ב- 1941) היו אזרחים פשוטים בעיר שירווינט בליטא. סבא שלי חייקל היה סוחר עצים שנשא את סחורתו על עגלה רתומה לסוס. סבתא שטירל הייתה עקרת בית. שניהם נרצחו ע”י השלטון הנאצי בגלל יהדותם ולא בשל מקצועם.

אבא שלי ז”ל נולד בליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל. היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אושר ויוסל’ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה שירווינט. אבא שלי למד ב- “חדר”. אח”כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה את הסיסמא “בשנה הבאה בירושלים”. אבא ושני אֶחָיו עלו לארץ ישראל. האחות טייבה היגרה לקובה (Cuba). יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי ז”ל שהצליחה להביא את הוריה ארצה ב- 1935 מהעיירה קורשאן לטבריה, אבא לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי נורא, ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה חקלאי ואיש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי, קוצר בתנופות חרמש בדיוק מתמטי את התלתן והאספסת בחלקות האדמה של קיבוץ אפיקים ב- “רובייד”, ב- “חלקת בני”, וב- “זור” ליד האקוודוקט סמוך לגבול ירדן, ואח”כ מעמיס יחדיו עם חבריו את אלומות הירק הטרי על פלטפורמה רתומה לשתי הסוסות האצילות והחרוצות נוערה ותמורה, ונוהג אותן לרפת של הקיבוץ. כשאתה רואה מגיל שלוש את אבא שלך חקלאי חרוץ שמחזיק בידיו האמונות לסירוגין חרמש, קלשון, טורייה, ואת חפירה, אתה רק רוצה להידמות לו, להיות כמוהו. אבא שלי ז”ל היה כמו אנשי דוֹרוֹ, חלוץ ואיש עבודה. עבודת האדמה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואה ב- 1941. הגרמנים השמידו את יהודי ליטא ורצחו גם אותם. מעולם לא ראיתים. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות ישנות.

afikim 10

טקסט תמונה :  שנת 1930. העיירה שִירְוִוינְט בלִיטָא. משפחת בלינדמן. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי (ילידי 1877. שֵיבָה זרקה בשערם בטרם עת). כאן הם בתמונה עם ילדיהם אוֹשֶר האח הגדול ׁ(נולד בשירווינט ב- 1910), משה (אבא שלי באמצע, נולד בשירווינט ב- 1913), ויוסל’ה האח הצעיר (נולד בשירווינט ב- 1917). האחות הבכורה טֵיְיבֶה (נולדה בשירווינט ב- 1907) נעדרת מהתמונה. התמונה צולמה בשירווינט, כנראה ב- 1929 אולי ב- 1930. דודי אוֹשֶר אלרואי – בלינדמן היה מבוני העיר חיפה ואח”כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. דודי יוֹסָלֶ’ה בלינדמן – מן (עברת את שם משפחתו ל- מַן) היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

4. האותיות עבריות –  המילים אמריקניות. אין כדורסל אותנטי בישראל.

זה נכון. אין כדורסל אותנטי בישראל. יש כדורסל אמריקני בישראל. % 99 מקולעי הנקודות ב- 12 הקבוצות בליגת העל בכדורסל בישראל הם שכירי חרב אמריקניים. קניין הכדורסל הישראלי איננו מעניין אותם. הם מתעניינים בדולרים אמריקניים. הנה קולאז’ אקראי סטטיסטי מפוזר, לא מגובש, ולא מסודר של קולעי הנקודות במשחקי ליגת העל הישראלית בכדורסל בשבועות האחרונים כפי שמפרסם מדור הספורט התמציתי והקָרִיא של עיתון “הָאָרֶץ”. הקולאז’ הכפול המצ”ב באדיבות מערכת הספורט של עיתון “הָאָרֶץ”‘ מצביע על ומדגיש עובדה אחת כאובה ובולטת : % 99 מהקלעים הם שכירי חֶרֶב אמריקניים שדחקו את עתודת הנוער שלנו כבר לפני זמן רב לשולי הפרקט.

טקסט מסמך (1) : ליגת העל הישראלית בכדורסל, 2018. האותיות עבריות – המילים אמריקניות. אין כדורסל אותנטי בישראל. יש כדורסל אמריקני בישראל. % 99 מקולעי הנקודות ב- 12 הקבוצות בליגת העל בכדורסל בישראל הם שכירי חרב אמריקניים. קניין הכדורסל הישראלי איננו מעניין אותם. הם מתעניינים בדולרים אמריקניים. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך (2) : ליגת העל הישראלית בכדורסל, 2018. האותיות עבריות – המילים אמריקניות. אין כדורסל אותנטי בישראל. יש כדורסל אמריקני בישראל. % 99 מקולעי הנקודות ב- 12 הקבוצות בליגת העל בכדורסל בישראל הם שכירי חרב אמריקניים. קניין הכדורסל הישראלי איננו מעניין אותם. הם מתעניינים בדולרים אמריקניים. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן). 

5. חובבנות מזלזלת וחוצפה בצִידָה, בעת חשיפת פרסומות מסחריות על המסך של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. שום מפיק, עורך, ובימאי ראוי לשמו ואשר מכבד את צופיו ואת חומר השידור שהוא מעלה לאוויר, לא היה מעז לעשות מעשה כה מכוער ו- להניח פרסומת מסחרית על תצלום ב- Extreme close up של אחד מגיבורי העלילה (ערן לוי) – לא בשידור ישיר וגם לא בהקלטה. בושה וחרפה לערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. ביזיון. 

השידור הישיר של משחק הצמרת המרכזי בליגת העל בכדורגל מכבי נתניה – בית”ר ירושלים 1:4 (יום שני – 30 באפריל 2018) בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, חשף שוב תופעה טלוויזיונית נושאת פרסומת מסחרית מזלזלת מכוערת. בימאי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים עושה מעשה פסול, ומעלה לאוויר בדקה ה- 42 פרסומת מסחרית “ביסלי מאנץ’ “ ב- נפח של 1/3 מסך שמכסה צילום Close up של ערן לוי שחקן מכבי נתניה שמתכונן לבעיטה חופשית בעת התרחשויות תוססות בזמן משחק פעיל. הבימאי מפסיד בשידור ישיר את מסירתו של עֵרָן לוי מבעיטה חופשית לדידייה קוגבנייה, מהלך שהניב מייד את השער השלישי לזכות מכבי נתניה (0:3). זהו ניצול חריג וטעם גדול לפְגָם של הצבת פרסומת מסחרית במקום לא ראוי ועת לא ראויה על חשבון איכות השידור הישיר. מדובר בפגיעה ובזלזול מופגן בצופי הטלוויזיה ע”י ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים שמחזיק בזכויות שידורים בלעדיות של חלק ממשחקי הכדורגל בליגת העַל הישראלית בכדורגל. לא בסדר. אין לו לערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים רשות לעשות כך.

טקסט תמונה : שידור ישיר של משחק הצמרת בליגת העל בכדורגל מכבי נתניה – בית”ר ירושלים 1:4 (יום שני – 30 באפריל 2018). בימאי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מזלזל בצופיו, בשעה שהוא מעלה לאוויר בדקה ה- 42 במחצית הראשונה פרסומת מסחרית “ביסלי מאנץ’ “ (מכסה 1/3 מהמסך) על פני צילום Extreme Close up של ערן לוי בעת משחק תוסס, עירני, ו- פעיל. הבימאי מפסיד בשידור ישיר את מסירתו של ערן לוי מבעיטה חופשית לדידייה קוגבנייה, מהלך שהניב את השער השלישי לזכות מכבי נתניה. שום מפיק, עורך, ובימאי ראוי לשמו בכל רשת טלוויזיה ואשר מכבד את צופיו ואת חומר השידור שהוא מעלה לאוויר, לא היה מעז לעשות מעשה כה מכוער ו- להניח פרסומת מסחרית על תצלום ב- Extreme close up של אחד מגיבורי העלילה (ערן לוי), לא בשידור ישיר וגם לא בהקלטה. בושה וחרפה לערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. ביזיון. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

פוסט מס’ 740. “הַאֶקְדָח הַמְעַשֵּן” היא אִירָאן עצמה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ערך מצגת טלוויזיונית חדשנית ומדהימה רבת תּוֹעֶלֶת ורבת חשיבות אסטרטגית, והזהיר את העולם מפני איראן גרעינית. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ו- “הַמוֹסָד” הישראלי ראויים להערכה ודברי שבח רבים + הוקרה וכבוד, הָדָר ויִיקָר עצומים. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ראוי באופן אישי לזֵר ברכות ולטפיחה על השֶכֶם. אין כאן שום שאלה, שום מחלוקת, ולא טיפת וויכוח. חלק מעיתונאי הטלוויזיה בארץ דווקא בעלי המוניטין שבהם, התגלו לפתע כקציני תקשורת מטעם האו”ם. מר אמנון אברמוביץ’ נותר מַצְפֵּן מוביל. “הקברניטים” של רביב דרוקר היא תוכנית תיעודית ברמה גבוהה. בתוך כך עִנְיֵין אותי לבחון את יחסם של ראשי הממשלה דוד בן גוריון, לוי אשכול, וגולדה מאיר לסעיף תקומת הטלוויזיה הציבורית במדינת ישראל כאמצעי תקשורת רב עוצמה. השידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נערך ב- ה’ באייר תשכ”ח / 2 במאי 1968. היה מדובר בשידור ישיר של מצעד צה”ל בירושלים העיר שחוברה לה יחדיו ביום העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. יוֹרָם רוֹנֵן ז”ל היה השַדָּר המוביל. רָם עֶבְרוֹן ז”ל היה המראיין בשטח. עוּזִי פֶּלֶד סגנו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ ראש צוות ההקמה היה המפיק הראשי. חַיִים יָבִין היה מפיק בפועל. לוּאִיס “לוּאִי” לֶנְטִין יהודי-אירי צעיר בן 34 בימאי בטלוויזיה האירית RTE, מתנדב שהגיע ארצה לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967, היה הבימאי בניידת השידור (ה- OB הכחול) והוא ש- ביים את השידור הישיר ההיסטורי ההוא הראשון בתולדותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (נודעה אז בשמה הקודם “הטלוויזיה הכללית”).ערוץ 1 מת בגיל 49 ב- 15 במאי 2017. על חורבותיו קם תאגיד השידור הציבורי “כאן”.ענייני שוּלָיִים וגם לא שוּלִיים. פוסט מס’ 740. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 3 במאי 2018.

הקדמה קצרצרה.

א. אנוכי מצביע “מרצ”, אולם ברצוני לומר בפתח הפוסט מס’ 740 כי ראש הממשלה בנימין נתניהו ואנשי “המוסד” ראויים להערכה רבה על פועלם בעניין איראן הגרעינית. ראש הממשלה בנימין נתניהו ערך בכישרון רב מצגת טלוויזיונית חדשנית ומדהימה רבת תועלת ורבת חשיבות אסטרטגית והזהיר את העולם מפני איראן גרעינית.

ב. ה- “Think tank” הישראלי בעניין איראן הגרעינית היה דיון מסודר והתקיים בנוכחות ו- בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון אביגדור ליברמן, ראש המוסד יוסי כהן, הרמטכ”ל רב אלוף גדי אייזנקוט, וראש אמ”ן האלוף תמיר היימן. כולם הביעו את הדעה שיש לפרסם את המידע שהושג ב- ווליום הגבוה ביותר האפשרי. מדובר במבצע של המוֹסַד שהחל בתוככי איראן בפברואר 2016 והסתיים ב- 31 בינואר 2018.

ג. הציבור בארץ ובעולם יודע איזה מֵידָע התירה קבוצת החשיבה הנ”ל בת 5 אנשים לפרסם כעת. הציבור בארץ ובעולם איננו יודע איזה מֵידָע באותו עניין ידוע ל- “מוסד” הישראלי ועדיין נשמר בסוד ולא פורסם.

עִנְיָינִים לא שוּלִיים.

…ואז עולה לאוויר בערוץ 10 העיתונאי אלון בן דוד המומחה הראשי לביטחון לאומי של חברת החדשות של ערוץ 10, בעקבות הפרזנטציה האסטרטגית המרשימה של ראש הממשלה בנימין נתניה הנוגעת לאיראן הגרעינית (זאת המדינה שמכריזה שוב ושוב כי מטרתה המוצהרת היא להשמיד את מדינת ישראל), ובעקבות מבצע הריגול הווירטואוזי והנועז של “המוסד” הישראלי באיראן, וכל מה שיש לו ל- “אנלייזר” (בעורקיו זורם קרח) להגיד בעת הזאת למגישה המובילה טלי מורנו ולומר לצופיו בנימה קָרָה כי במצגת המדויקת, “איראן הגרעינית והתוקפנית אויבת עם ישראל”, שחשף ראש הממשלה בנימין נתניהו, אין בעצם כל מידע חדש הנוגע לאיראן הגרעינית וגם לא נמצא “האקדח המעשן”. לא זכור לי ש- אלון בן דוד (עיתונאי טלוויזיה מצוין) שַח לצופיו באותו הנושא של “האקדח האיראני המעשן” כי האיראנים שיקרו ולכן כל הסכם הגרעין שנחתם עמם ב- 2015 ע”י המערב החופשי והדמוקרטי ובתוכו נשיא ארה”ב לשעבר ברק אובמה, בנוי על שקר וכזב. מאכזב. מאכזב מפני שאלון בן דוד בודד את “האקדח המעשן” ביודעין ו/או באקראי מהתמונה הכללית של איראן שטוענת להשמדת מדינת ישראל. איזה אקדח מעשן ואיזה נעליים. איראן כולה שעובדת על כל העולם היא האקדח המעשן. אלון בן דוד הוא עיתונאי מוערך אולם לפתע בתום דבריו היבשושיים במסווה של ניתוח מדיני – מודיעיני שקול, היה לי נדמה שאני שומע את קולו של קצין תקשורת מה- או”ם, שמנהל מאבק אישי נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו בשם ערוץ 10. זאת ההתרשמות שלי מאלון בן דוד שמתרשם לחלוטין שונה ממני כצופה טלוויזיה מהפרזנטציה הסנסציונית והמדהימה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. המצגת שלו מיקדה ביתר שאת את סכנת “איראן הגרעינית” המאיימת באופן ישיר על קיומה של מדינת ישראל. אלון בן דוד נותר תמוה. תמוה מאוד.

…ואז בא ראש חטיבת המחקר של אמ”ן בשנים 2006 – 2001 תא”ל יוסי קופרווסר ואומר אתמול (יום רביעי – 2 במאי 2018) ברדיו את מה שאלון בן דוד לא אמר בערוץ 10, כלהלן : “…מדובר באקדח מעשן כפול, האיראנים שיקרו ולכן כל ההסכם עִמָם בנוי על שֶקֶר וכָּזָב. אנחנו אומרים לעולם, תראו את האיראנים ואת המדריך המסודר שלהם להכנת נשק גרעיני. ובכן, אם לא היה מידע חדש ולא אקדח מעשן בפרזנטציה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, והכל היה ידוע לעולם החופשי בעניין איראן שמשקרת בנושא פיתוח הגרעין הצבאי שלה, אז מדוע המדינות דמוקרטיות האירופיות וארה”ב בראשות הנשיא אובמה, נתנו לאיראנים בקלות ראש את האפשרות להפוך את הצנטריפוגות לעסק צבאי מעשי…”. את הטקסט הזה לא שַח אלון בן דוד לצופיו בערוץ 10.

…הנה כמה עובדות שממסגרות את תמונת השאפתנות של איראן לגרעין צבאי. בראשית שנות ה- 2000 גברה הערכה בעולם שאיראן האיסלאמית המיליטריסטית שואפת בחשאי להשתמש בתוכנית הגרעין שלה גם כדי לקדם את האפשרות לייצור נשק גרעיני בעתיד. באוגוסט 2002 חשפה קבוצת אופוזיציה איראנית מידע על כורים גרעינים חשאיים בנתנז ובאראק שאיראן לא גילתה שום מידע אודותיהם. למרות שהיה מדובר בהפרת ההסכם הדו – צדדי בין איראן ל- סבא”א (ראשי תיבות של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) ליישום האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני שאיראן חתומה עליה. הסוגיה לא הופנתה למועצת הביטחון של האו”ם כמקובל, עקב התנגדותן של רוסיה וסין, עד פברואר 2006. לאחר חודשים של דיונים, התקבלו החלטות סנקציות מרוככות במועצת הביטחון ב- 23 בדצמבר 2006, ב- 24 במארס 2007, וב- 4 במארס 2008, לאור סירובה של איראן לחדול מהעשרת אורניום. בכירי המשטר האיראני טוענים כי מטרת תוכנית הגרעין היא הפקת אנרגיה בלבד. מנהיגי ישראל, אירופה, וארה”ב הביעו ביטחון כי איראן חותרת לפצצה גרעינית. הערכות המודיעין נחלקו וחלקן התבדו,אולם עדיין חלוקות בנוגע למועד שבו תצליח איראן לייצר פצצה גרעינית ו/או ראש נפץ גרעיני המותקן על טיל בליסטי. החל מ- הערכת המודיעין הישראלי המחמיר של סוף 2009, וכלה בהערכות אמריקניות הדוחות את השגת הפצצה למועד כלשהו שבין בין 2010 ל- 2015. ב- 8 בנובמבר 2011 פִּרסמה סבא”א דו”ח חמור על פיו איראן מבצעת ניסויים ופעולות שמטרתם היחידה היא פיתוח נשק גרעיני צבאי. יחד עם זאת, באוגוסט 2012 (בתקופת כהונתו של הנשיא ברק אובמה) פורסמה הודעה רשמית של דובר הבית הלבן לענייני ביטחון, המסכמת את עמדת גופי המודיעין הצבאי, ובה נאמר, כלהלן : “הערכת ארה”ב לא השתנתה. איראן איננה פועלת לפיתוח נשק גרעיני”. בדו”ח של סבא”א שהתפרסם בחודש מאי 2014 נקבע כי במסגרת משא ומתן של איראן עם המעצמות, נטרלה איראן כ-80% מהאורניום שלה שמועשר ברמה גבוהה, ונותרו ברשותה פחות מ- 40 ק”ג, כחמישית מהכמות הנחוצה ל פיתוח נשק גרעיני צבאי. ב- 14 ביולי 2015 הגיעו שרי החוץ של שש המעצמות ארה”ב, רוסיה, צרפת, גרמניה, סין, וצרפת יחדיו עם שר החוץ מוחמד ג’וואד זריף זֶרִיף של הרפובליקה האיסלאמית האיראנית להסכם היסטורי בדבר פיתוח תוכנית הגרעין האיראנית. לפי ההסכם תוקפא תוכנית הגרעין האיראנית למשך 15 – 10 שנים תמורת הסרת כל הסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה במשך השנים.

מדאיגה אותי מאוד השאננות של סבא”א כלפי איראן הגרעינית, השלווה הצבועה של מדינות האיחוד האירופי (כפי שמייצגת אותו שרת החוץ שלו האיטלקייה פדריקה מוגריני) כלפי איראן הגרעינית, וכמובן גם של הנשיא הקודם של ארה”ב ברק אובמה שהוביל מדיניות וויתור סלחנית מול איראן הגרעינית, ועשה זאת מאחורי גבי וגווה של מדינת ישראל. הגופים המתרפסים האלה מזכירים לי את רפיסותו של העולם הדמוקרטי החופשי מול הדיקטטור הקנצלר – פיהרר הגרמני אדולף היטלר בשנים 1939 – 1933. אפילו ראש ממשלת אנגליה דאז נוויל צ’מברליין טס ב- 29 בספטמבר 1938 למינכן כדי להתרפס בפני אדולף היטלר ולוותר לו בעניין עצמאות וביטחונה של צ’כוסלובקיה, ומששב ללונדון ב- 30 בספטמבר 1938 הצהיר בשידור ישיר ברדיו ה- BBC הבריטי לכל אזרחי אנגליה ובפני רשת הטלוויזיה הבריטית ה- BBC (צעדה את ראשית צעדיה הטכנולוגיים) גם כן בשידור ישיר (סיגנל השידור הטלוויזיוני ההוא התפרס רק בפריפריה של עיר הבירה לונדון), “…הצלתי את השלום בדורנו…”. הסוף המַר ידוע.

תזכורת טלוויזיונית : ב- 30 בספטמבר 1938 העביר ה- BBC (באמצעות חברת  London Television Service) בשידור ישיר בטלוויזיה את האירוע הפוליטי המפורסם ביותר בימים ההם, הלא הוא חזרתו של ראש ממשלת אנגליה נוויל צ’מברליין ללונדון לאחר פגישתו עם הקנצלר הגרמני אדולף היטלר במינכן. זה היה האירוע הפוליטי – מדיני הגדול הראשון שכוסה באמצעות ניידת שידור (OB Van Unit) שכללה 3 מצלמות אמירטון (Emirton). הניידת התמקמה בנמל התעופה “הסטון ארודרום” והעבירה את התמונות בשידור ישיר באמצעות מַשְדֵר גלי רדיו קצרים (Microwave) לאנשי הכְּבוּדָה והנוכחים רמי המעלה בארמון “אלכסנדרה” בלונדון. זכורה התמונה ההיסטורית בה נראה נוויל צ’מברליין בשדה התעופה של לונדון לאחר נחיתת מטוסו, ובעוד מצלמות ה- BBC ממתינות לו בשידור ישיר הוא מנפנף בפיסת הנייר עליו מתנוססות חתימות ההסכם שלו ושל אדולף היטלר, ומצהיר בפני אזרחי בריטניה משהו בנוסח הטקסט כלהלן : “הצלתי את השלום בדורנו…” (“I believe it is a peace for our time. Peace with honor”).

טקסט תמונה : 30 בספטמבר 1938. שדה התעופה הבינלאומי של לונדון. ראש ממשלת בריטניה נוויל צ’מברליין אוחז ומנפנף בפיסת הנייר, אולי הכי מפורסמת בהיסטוריה, ומצהיר בפני מצלמות הטלוויזיה של EMI / BBC לאחר שובו מפגישתו עם קנצלר גרמניה אדולף היטלר את הטקסט ההיסטורי הכנוע והתכוון לכך שהציל את השלום בדוֹרוֹ. שלום עם כבוד. להלן הציטוט המקורי : “I believe it is a peace for our time. Peace with honor”. אחת התמונות הפוליטיות החשובות והמפורסמות ביותר ששידרה הטלוויזיה האנגלית בשידור ישיר בעשור ה- 30 של המאה שעברה. (סוכנויות).

איראן האמביציוזית של עלי חמינאי ב- 2018 מזכירה לי את גרמניה הנאצית של אדולף היטלר בשנים 1945 – 1933, בשנאתה ובשאיפותיה להשמיד את מדינת ישראל. אין לה את היכולת הלוגיסטית המבצעית כמו של ה- “וורמאכט” לשנע כוחות צבאיים אדירים בתמיכת חיל אוויר, ארטילריה, שריון, וצוללות לכל רחבי אירופה ורוסיה, אבל יש לה טילים בליסטיים ארוכי טווח. אין צורך היום במטוסי “מסרשמיט”. מה זה משנה אם אתה מֵת מגז, ו/או מפצצה אטומית, ו/או ממאות אלפי טילים נושאים כ”א ראשי נפץ במשקל 3/4 טון ואפילו טון שלם שמשוגרים לעבר מטרות אזרחיות צפופות ? הֵיי רגע אחד, אם הכל כשורה, אזי מדוע איראן מפתחת בסודי סודות את הסרכזות (צנטריפוגות) האטומיות שלו להעשרת אורניום במעמקי האדמה במבנים מבוּטָנִים מתחת להרים ? היי רגע אחד, מדוע מקימה איראן בסיסים צבאיים בסוריה ומייבאת לשם מאות טילים נושאי ראשי נפץ קרביים, נשק להשמדה המונית, שמיועדים לשילוח והטסה לתל אביב, חיפה, באר שבע ולכל פינה התיישבותית במדינת ישראל ?

…ואז עולה לאוויר מגישת מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10 נוגה ניר – נאמן (יום שלישי – 1 במאי 2018) ופונה אל הפרשן שלה רביב דרוקר בעניין “איראן גרעינית” וכה אומרת לו : “אנחנו חוזרים הערב לנאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שחשף את מה שהוא מכנה הארכיון של הגרעין האיראני. רביב דרוקר מצטרף אלינו, אנחנו חוזרים לשאלה ששאלנו כבר בתחילת המהדורה האם זה לשכנע את הקהילה הבינלאומית…? למה בשמונה בערב על המהדורה שלנו…?” וכה משיב לה רביב דרוקר : “לעשות את זה (בולע מילים) זה יהיה כמעט טיעון מגוחך…שזה נועד לאוזניים של תרזה מיי, מקרון, ואנגלה מרקל…וזה גם לא נועד להקל את חייו של דונאלד טראמפ…ראש ממשלה ישראלי שעושה אי פעם מאמצים כאלה להרים מופע כזה עם ספריות עם קלאסרים אמיתיים או לא אמיתיים, מזיז ווילונות, מדבר עם הקלטה של זֶריף, מדבר באנגלית ומתקשר לטלוויזיות שישדרו את הנאום הזה ב- חי…עושה את זה מסיבה אחת פוליטית – פנימית. כל שאר המאמצים, אנחנו מכבדים את נתניהו, מי שיוצר תחושת מלחמה בדבר הזה, בעצם אומר לכל האנשים שאמרו תזוז בבקשה הצידה, מפני שיש לך כל מיני בעיות…תמנה אפילו מישהו מהליכוד…ותחזור ותפתור את בעיותיך, הוא עונה להם במסיבת העיתונאים הזאת…הסאב – טקסט שלה אומר, רק אני יכול להילחם בגרעין האיראני, במנוולים האלה, שזה מה שהם מכינים לכם מאה אלף מסמכים…רק אני יכול לעשות את זה, באנגלית, רק אני מדינאי על הבימה הבינלאומית שכל העולם מכבד ואני יכול להשפיע…על טראמפ על פומפיאו, על כל האנשים האלה…מה שחשוב לנתניהו זה לייצר נרטיב שמצדיק את המשך ישיבתו בתפקיד למרות כל צרותיו הפוליטיות והמשפטיות”. מדובר באכזבה גדולה לא רק מפני שרביב דרוקר מטיל ספק במהימנות המֵידָע הסנסציוני והמדהים שאסף “המוסד” הישראלי במשך שנה אודות הכנותיה של איראן להפוך למעצמה גרעינית וחלק מפרטיו מוסר ראש הממשלה בנימין נתניהו לאומה, אלא ממשיך גם ברגע סוער זה לנהל עמו מאבק עיתונאי רוטיני ברמה פוליטית מקומית. רביב דרוקר הוא עיתונאי ואיש טלוויזיה בעל מוניטין שתמיד רואה סמרטוט אדום בדמותו של בנימין נתניהו. הפרשנות שלו של רביב דרוקר במקרה הקונקרטי הזה הייתה צפויה וילדותית ודומה להתחשבנות, להנהלת חשבונות שמנהל רביב דרוקר נגד ראש ממשלתו. יותר מתמוה.

טקסט תמונה : 1 במאי 2018. אולפן ערוץ 10. רביב דרוקר מדווח למגישה המובילה שלו נוגה ניר – נאמן את גרסתו למידע הסנסציוני והמדהים שאסף “המוסד” הישראלי במשך שנה אודות הכנותיה של איראן להפוך למעצמה עוינת גרעינית ואותו מסר ראש הממשלה בנימין נתניהו לאומה. (צולם ב- iphone ומתפרסם בבלוג באדיבות ערוץ 10).

…ואז עולה לאוויר יונית לוי מגישת מהדורת החדשות המשותפת של ערוצים 12 + 13, ובפיה בשורה לצופיה, כלהלן : “אמנון אברמוביץ’ עם פרטים חדשים שקדמו לפשיטה, איך הצליחו סוכני המוסד להשיע את המידע שחשף ראש הממשלה בנימין נתניהו”הפרשן ועיתונאי הטלוויזיה אמנון אברמוביץ’ עושה עבודה הרבה יותר טובה יותר מאלון בן דוד ורביב דרוקר. מכל אחד לחוד ומשניהם גם יחד. וכה מספר לצופיו את משנתו העיתונאית הערוכה, המסודרת, המוקפדת, והמרתקת נטולת רגשנות ו- מתבססת על עובדות, כלהלן : “זה דיווח בלבד ללא הבעת דעה…קודם כל נתחיל בדרך שבה התקבלה ההחלטה לפרסם…זה היה בנוכחות דיון מסודר בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון אביגדור ליברמן, ראש המוסד יוסי כהן, הרמטכ”ל רב אלוף גדי אייזנקוט, וראש אמ”ן האלוף תמיר היימן. כולם היו בדעה שיש לפרסם וב- ווליום הגבוה ביותר האפשרי. מדובר במבצע של המוֹסַד שהחל בפברואר 2016 והסתיים ב- 31 בינואר 2018. היו במבצע הזה לא מעט תקלות אבל הצליחו להביא הנה חומר פיזי של מאות ק”ג, וכדי לעשות זאת צריך לקיים בתוך איראן תשתית מבצעית נרחבת. 

מה לגבי מטרות הפרסום ? מי הקליינטים של הפרסום הזה…? אז כמובן ארה”ב כולל תקשורת כולל הפוליטיקה האמריקנית…הוא הדין גם באירופה, אבל בעיקר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא”א)…למה…? כדי להוכיח לה שכל הבסיס להסכם הזה הוא על סמך הצהרות שקריות של האיראנים. אני אומר את זה במונחים פליליים שאמורים להיות מובנים היום לכל מי שנחקר פלילית…כמו שיש “עדות ניקיון” של עד מדינה (עדות שאיננה מפלילה את מוסרה)…”עדות הניקיון” של האיראנים הייתה כולה שיקרית…גם לגבי הכוונה…גם לגבי קיומו של הפרוייקט…גם לגבי הרכיבים ובידי ישראל נמצא חומר כתוב, כולל חומר כתוב בכתב יד עם תכתובות פנים איראניות בין אנשי הביצוע שם של פרוייקט הגרעין לבין אנשי משמרות המהפכה וכן הלאה. נתון נוסף % 68 מהמדענים שעבדו באותו פרוייקט שנקרא אז “עאמד”, המשיכו לעבוד ועובדים עד היום בפרוייקט הנוכחי.

אין שום אקדח מעשן…ישראל לא טוענת ולא יכולה לטעון לשום ראייה שהאיראנים מפרים את ההסכם שנחתם ב- 2015. ראייה לכך אין…אבל מה כן…? ישנן אין סוף ראיות שכל ההסכם הזה בנוי על אָדָנֵי שֶקֶר”. יופי אמנון אברמוביץ’ (!). עיתונאי – פרשן בעל יכולת ניסוח מרשימה, תמציתית, בהירה, ומדויקת, וגם נטול רגשנות. איש טלוויזיה שעולה לאוויר, מדווח ומעביר מידע נטו לציבור צופיו, ומתרחק מניהול חשבונות עם ראש ממשלתו.  

טקסט תמונה : 1 במאי 2018. המגישה יונית לוי והפרשן אמנון אברמוביץ’ באולפן חברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 ו- 13. (צילום ב- iphone. באדיבות חברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 + 13).

הקברניטים (1). שלושת הפרקים הראשונים יוחדו לראשי הממשלה דוד בן גוריון, לוי אשכול, ו- גב’ גולדה מאיר. מדובר בסדרת טלוויזיה תיעודית ברמה גבוהה מאוד בת 6 פרקים (כל פרק בן 60 דקות) שיצרו מר רביב דרוקר וציוותו במשך שלוש שנים ומשודרת בימים אלה בערוץ 10 (אפיק 14 בשלט… איזה יופי של ניסוח). הרייטינג הממוצע של הקברניטים עומד על % 8.4, אולם פילוח המדרוג הטלוויזיוני איננו ידוע. 

“8 ימי בראשית”. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית תקומתה בעשור ה- 60 של המאה הקודמת. פרק קצרצר מהספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (בן 10000 / רבבת עמודים) ואשר קרוי, “שמונה ימי בראשית”. זהו הספר הראשון בסדרה בת 13 ספרים רחבת היקף שאני חוקר וכותב מאז 1998 אודות קורות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ, ואשר קרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

התזכורת העניפה של יוזמה ומחשבת הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בעשור ה- 60 של המאה שעברה, והתייחסותם של שלושת ראשי הממשלה דוד בן גוריון, לוי אשכול, וגולדה מאיר למוסד התקשורת הציבורית האלקטרונית, בתחילה רדיו ואח”כ טלוויזיה, הביאה אותי להתחיל את הדיון הבא מהאמצע בטקסט הבא.

…ציבור גדול במדינת ישראל התאבל בשעתו על מותו של הנשיא ה- 5 יצחק נבון ז”ל שבע ימים בן 94 שהיה איש אשכולות במלוא מובנה של המילה ונעים הליכות. מומחה בתחומים רבים וצדיק גדול איש ללא רבב במשך שני דורות של שנים. יצחק נבון ז”ל זכור גם כמזכירו ומנהל לשכתו ואיש סודו של ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון. אם להשתמש בביטוי המפורסם של הדרמטורג וויליאם שייקספיר בהצגה “כטוב בעיניכם” (As you like it), שאמר, כלהלן :

“All the world is a stage and all the men and women merely players…”

“כל העולם במה וכל איש ואישה רק שחקנים הם” (הזמר אלוויס פרסלי השתמש ברעיון ובטקסט הזה של וויליאם שייקספיר בשירו “Are you lonesome tonight”), ארשה לעצמי לומר בשם תפקידי הזעיר ו- להגיד כי יצחק נבון הדָגוּל היה עבורי ראשית דבר בעלה של אוֹפִירָה אֶרֶז – נָבוֹן ז”ל וגיסה של וַרְדִינָה אֶרֶז ז”ל, שתי אחיות ושתי ידידות בלתי נשכחות שלי שנקטלו טרם זמנן בשל מחלה קשה. אופירה ארז נולדה בתל אביב ב- 1936. היא הייתה נערה יפה ובמלאת לה 20 אביבים ב- 1956 החליט עורך השבועון “העולם הזה” להציב את תמונתה כ- “צברית ישראל” בשער האחורי של השבועון הנפוץ. אוֹפִירָה אֶרֶז שירתה עמי בגדוד 12 בחטיבת גולני כמורה לעברית וסמלת חינוך. היינו ידידים. אני חייל מקיבוץ אפיקים והיא חיילת מתל אביב.

yoash 17

טקסט תמונה : 1957 – 1956. אנוכי חניך בקורס מ”כים של חטיבת גולני ב- ג’וערה ומ”כ בגדוד 12 של גולני. שתי האחיות אופירה ו- ורדינה ארז ז”ל היו ידידות טובות שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הוריה של אופירה ארז ואחותה ורדינה ארז גרו בדירה צנועה ברחוב זמנהוף בתל אביב הישנה ההיא לא רחוק מכיכר דיזנגוף ו- קולנוע “אסתר”. אופירה ארז התפרסמה בגדוד 12 ביופייה. לימים התאהבה ביאיר לין (לינקובסקי) בן קיבוץ אפיקים. יאיר לין כמו רבים מהגברים נצרים למשפחות לִין ויָבְזוֹרִי בקיבוצים אפיקים, משמר העמק, ותל יוסף, היה גבר יפה תואר. זה היה רומן מפורסם. אולם יאיר לין עזב אותה והתחתן עם אסתרק’ה מקבוצת כינרת. לאחר זמן ניכר הכירה אוֹפִירָה אֶרֶז את יצחק נבון שהיה מבוגר ממנה ב- 15 שנים והקימה עמו את ביתה ומשפחתה. וַרְדִינָה אֶרֶז ז”ל צעירה מאחותה אופירה בשנתיים – שלוש הייתה אישה מעניינת, מאופקת ורצינית, וגם בימאית טלוויזיה מוכשרת בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא למדה קולנוע וטלוויזיה בניו – יורק בארה”ב בין 1961 ל- 1968. ב- 1968 הצטרפה לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. וַרְדִינָה אֶרֶז ז”ל עבדה עמי כמה שנים בין 1971 ל- 1975 בחטיבת הספורט יחדיו גם עם דן שילון, אלכס גלעדי, ויואב פלג.

בעבור רבים ריצדה דמותו של יצחק נבון בזיכרון הלאומי הקולקטיבי כנשיא ה- 5 של מדינת ישראל. בשבילי הוא היה קודם כל בעלה של אופירה ארז וגיסה של ורדינה ארז. יצחק נבון קנה את המוניטין שלו גם בזכות כישרון הדיבור והביטוי שלו בכתב ובע”פ ובגלל הדיקציה המזהירה שלו בה שם דגש טבעי על הגיית האותיות הגרוניות ע” ו- “ח. מן ההיבט הזה הוא היה ייחודי. יִצְחָק נָבוֹן דיבר על בוריין גם את שלוש השפות ערבית, ספרדית, ואנגלית. הוא עשה זאת בשלמות. יצחק נבון נבחר לנשיא המדינה ב- 1978 וכיהן במשתו הנכבדה זאת עד 1983. זכורים נאומיו הבלתי נשכחים כנשיא המדינה בעת ההיא בטלוויזיה בשפה הערבית בחגים של האזרחים הערביים. הוא היה נשיא אָהוּב באֶמֶת. מר יוֹסֵף בִּיְנָיא עיתונאי בכיר ורב ניסיון מי שהיה מנהל החדשות בטלוויזיה בשפה הערבית בשנים 1990 – 1978 ומנהל הטלוויזיה בשפה הערבית בשנים 2002 – 1990 סיפר לי פעם כי הנשיא יצחק נבון ז”ל היה בודק בציציות כל פסיק ואות בטקסט בטרם הייתה נדלקת מצלמת האולפן ובטרם נפתח המיקרופון. העיתונאי יוֹסֵף בִּינְיָא מההגונים וישרי דרך בשידור הציבורי (אני רחשתי ליוסף ביניא הערכה רבה) אומר שהדיבור שלו של יצחק נבון ז”ל בשפה הערבית היה רהוט, איתן, ומושלם וערב לאוזן, והוסיף לי, “יצחק נבון חונן בקסם אישי נדיר. הוא דיבר עמנו אנשי הטלוויזיה בידידות רבה ובגובה העיניים”.

navon 3טקסט תמונה : 1981. מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית יוסף ביניא (ראשון מימין) מארח באולפן הטלוויזיה בשפה הערבית בבניין הטלוויזיה הישראלית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים את נשיא המדינה יצחק נבון ז”ל (שני משמאל). התמונה מראה את מר יצחק נבון שוקד על הטקסט ו- מדגישה את היערכותו של הנשיא ואיש האשכולות לקראת נאומו הטלוויזיוני בו הוא מברך את אוכלוסייה הערבית הישראלית באחד מחגיה. שני מימין הוא איש ה- Teleprompter מיכאל “מִיז” מזרחי, ו- ראשון משמאל הוא הח”כ הדרוזי מר זידאן עטשי. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראשית הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ב- 1968 / 1967. 

אתחיל בתזכורת קצרה אודות רעיון הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר ב- 1962, רעיון שנדחה על הסף ע”י ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן גוריון. יצחק נבון בתוקף תפקידו היה עד לסירובו התקיף והשיטתי ההוא של דוד בן גוריון. עד שבאו ראש הממשלה הבא לוי אשכול ושר ההסברה שלו ישראל גלילי והפכו את הקערה על פיה. לוי אשכול בן בריתו של דוד בן גוריון הפך לבר פלוגתא שלו. כזכור בבחירות לכנסת ה- 6 ב- 2 בנובמבר 1965 הקים דוד בן גוריון השאפתן והאמביציוזי מפלגה פוליטית חדשה יחדיו עם שני תומכיו משה דיין ושמעון פרס בשם רפ”י (ראשי תיבות של רשימת פועלי ישראל) וקרא תיגר על מנהיגותו של לוי אשכול ושל מפלגת השלטון בימים ההם מפא”י (ראשי תיבות של מפלגת פועלי ארץ ישראל) שהוא היה שותף לה עד 1963 שנת פרישתו מראשות הממשלה. לוי אשכול הביס בבחירות ההן ב- 1965 את דוד בן גוריון ומפלגת המערך שלו צברה 45 מנדטים לפני גח”ל של מנחם בגין 26 מנדטים, המפד”ל – 11 מנדטים, ו- רפ”י של דוד בן גוריון, משה דיין, ושמעון פרס רק 10 מנדטים. במארס 1966 מוסדה הטלוויזיה החינוכית – לימודית ובפברואר 1967 החליטה ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול ושר ההסברה ישראל גלילי על הקמת רשת טלוויזיה כללית במדינה ישראל. האלוף אלעד פלד (בן 91 היום) מפקד המכללה לביטחון ישראל מונה באותו חודש פברואר ההוא של 1967 לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. מלחמת ששת הימים בקיץ 1967 האיצה את תהליך הקמת הטלוויזיה בישראל. אולם האלוף אלעד פלד שהיה מפקד אוגדת המילואים מס’ 36 ומי שבתכסיסי מלחמה מזהירים ובמינימום אבדות כבש את צפון השומרון ודרום רמת הגולן, ביקש עכשיו להיות רמטכ”ל צה”ל במקום מנכ”ל הטלוויזיה שטרם קמה מעפרה. במקומו של אלעד פלד בחר ישראל גלילי בפרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ להיות ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה בישראל. פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ ניאות לקבל עליו את המשימה ומינה לסגנו את עוזי פלד (לימים מנכ”ל הזכיינית “טלעד” בערוץ 2 המסחרי). השידור הישיר הראשון של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ביום חמישי 2 במאי 1968 וסיקר את מצעד צה”ל בבירת ישראל ירושלים שחוברה לה יחדיו. השאר היסטוריה. ראה הספר עב הכרס בן 6 כרכים ו- 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי : “שמונה ימי בראשית”.

8 days of genesis 1

טקסט מסמך : השער הקדמי של הספר עב הכרס בן 6 כרכים ו- 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי, ואשר קרוי, “שמונה ימי בראשית”. הספר עוסק בתקומתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו/או כפי שכונתה אז “הטלוויזיה הכללית” בשנים 1972 – 1967. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

8 days of genesis 2

טקסט מסמך : השער האחורי של הספר עב הכרס בן 6 כרכים ו- 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי “שמונה ימי בראשית”. הספר עוסק בתקומתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1972 – 1967, ו/או כפי שכונתה אז “הטלוויזיה הכללית”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוסדה על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול מייד לאחר ניצחונו המזהיר של צה”ל במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 בה הכריע והביס במלחמת בזק בת שישה ימים את צבאות מצרים, סוריה, וירדן וגייסות פלסטיניים ועיראקיים. צה”ל כבש את רצועת עזה, את חצי האִי סִינַי, את הגדה המערבית, ואת הרָמָה הסוּרִית. ההחלטה על הקמת טלוויזיה כללית בישראל [1] באיחור של עשרות שנים אחרי ארה”ב ואירופה נעשתה בניגוד מוחלט לדעתו של ראש הממשלה הראשון ושַר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן שהתנגד בכל חמש עשרה שנות שִלטונו 1963- 1948 למיסודה במדינת ישראל. הנשיא החמישי של מדינת ישראל יִצְחָק נָבוֹן ז”ל מי ששימש מזכירו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן בשנות ה- 50 ו- 60 של המאה שעברה, זוכר בעת שיחת התחקיר שלי עמו, כלהלן : “דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן התנגד להקמת טלוויזיה בישראל משתי סיבות לאחר שהתרשם לרעה מחוויות הביקור שלו בארה”ב לאחר הקמת המדינה. הוא ראה שהילדים והנערים האמריקניים מבלים מידי ערב שעות מול מסך הטלוויזיה שמשדר סדרות מתח חסרות חשיבות אך מושכות את עיני הדור הצעיר בתוכן מעשי תועבה, רצח, ואונס. הוא לא רצה שהילדים בישראל יראו את הדבר הזה. מצד שני הוא שאל את עצמו מתי לילדים האלה שמבלים את זמנם בצפייה הטלוויזיה יש זמן לקרוא ספרים. היה מנוי וגמור עמו למנוע הקמת טלוויזיה במדינת ישראל. דווקא מנכ”ל משרד ראש הממשלה טֶדִי קוֹלֶק דחף להקמת טלוויזיה בארץ אבל דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן התנגד וגם לא שעה לכל מיני עצות שרים בממשלה שהשתדלו כמו טֶדִי קוֹלֶק למען הקמת טלוויזיה. דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן היה כל כך עסוק בתכנון בניינה של מדינת ישראל עד שראה בטלוויזיה מותרות. הוא פשוט לא התעסק עם זה וחשב שבפני המדינה ניצבות משימות הרבה יותר חשובות מהקמת רשת טלוויזיה. הוא שינה את דעתו במקצת בראשית שנות ה- 60 בעת ביקור שלנו בצרפת בחווילתו של שגריר צרפת בישראל פִּיֶיר זִ’ילְבֶּר לאחר שצפה בתוכנית מדע בטלוויזיה אודות הדְבוֹרִים ורדיית הדבש, אבל הוא לא הספיק לחולל את המהפכה. ב- 1963 הוא התפטר מהממשלה והלך לצריף שלו בקיבוץ שְדֶה בּוֹקֶר בנגב”. יצחק נבון ז”ל מוסיף בעת שיחת התחקיר שלי עמו, כלהלן : “דוד בן גוריון היה מדינאי ומנהיג יישר דרך, אמיץ, עניו וצנוע, איש חזון ומעש, ומודל להתנהגות לאומית. הוא העִבְרִי, היהודי, והישראלי הגדול ביותר בכל הזמנים מאז הנביא משה רבנו”.

navon 1

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון היה עסוק בתכנון בניינה של מדינת ישראל. הוא הבין וידע כי בהיותו אדריכל המדינה ניצבות לפניו משימות כבדות משקל וחשובות יותר מהקמת רשת טלוויזיה בארץ. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : נשיא המדינה יצחק בן צבי, שר האוצר וסגן ראש הממשלה לוי אשכול, קצין משטרת ישראל לא מזוהה, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, גב’ גולדה מאיר, המזכיר הצבאי אל”מ חיים בן דוד, ומזכירו האישי ומנהל לשכתו יצחק נבון. (באדיבות גנזך המדינה. ארכיון יואש. כל הזכויות שמורות).

הערה אישית שלי : לפני תום שיחתי ההיא עם הנשיא ה- 5 ושר החינוך של מדינת ישראל שאלתי את יצחק נבון ז”ל מדוע כשר חינוך תמך ב- 1985 במועמדותו של איש כושל כ- יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ולא רק תמך, אלא התעקש ? הוא פטר אותי בזאת הלשון, “עבור לשאלה הבאה…”. כזכור היה זה מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל האיש שקטע וגדע ב- 15 ביולי 1985 במחי החלטה חסרת היגיון את השידור הישיר של טקס הפתיחה של משחקי המכבייה ה- 12 באצטדיון ר”ג. ההחלטה המטופשת ההיא של יוסף בר-אל עוררה נגדו זעם ציבורי עצום וכבד חסר תקדים. מנכ”ל רשות השידור דאז אורי פורת החליט להדיח את יוסף בר-אל מתפקידו כ- ממלא מקום של מנהל הטלוויזיה, ודיווח על החלטתו זאת לראש הממשלה יצחק שמיר מי שמינה והציב אותו ב- 1 באפריל 1984 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ראה דיווח נוסף אודות פרשת הגדיעה של השידור הישיר ההוא של טקס הפתיחה של משחקי המכבייה ה- 12 באצטדיון ר”ג ב- 15 ביולי 1985 בהמשך הפוסט.

ממשלת לֵוִי אֶשְכּוֹל גמרה אומר לעשות זאת בניגוד להתעקשותו ההיסטורית של דוד בן גוריון. דוד בן גוריון נהג לומר שהוא איננו יודע מה רוצה העם, אולם הוא יודע תמיד מה רצוי לעם. דוד בן גוריון התנגד התנגדות נמרצת ו- מוחלטת להקמת רשת טלוויזיה במדינת ישראל. ב- 1963 התפטר מראשות הממשלה והלך לקיבוץ שדה בוקר בנגב. ב- 17 ביולי 1965 התקבל האישור הקובע, “כי הממשלה בראשות לוי אשכול רואה בחיוב את הקמתה של הטלוויזיה הישראלית כשירות ממלכתי במסגרת רשות השידור, תוך רצון להתחיל את שידורי הטלוויזיה כבר ב- 1967”. באותה שנה של 1967 הפכה ההחלטה על הקמת הטלוויזיה לעובדה מוגמרת. בינואר 1967 החליט שַר ההסברה ישראל גָלִילִי והאיש הממונה על ביצוע חוֹק שירות השידור (רשות השידור שהייתה למעשה רדיו “קול ישראל” בלבד) ויו”ר וועדת השרים לענייני טלוויזיה, למנות את האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד בעודו לובש מדים ומפקד המכללה לביטחון לאומי לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זאת הייתה החלטה שהטילה למערכת תקשורת אזרחית אלוף מהצבא ונועדה לקבוע עובדות בשטח, בראש וראשונה כדי לסלק מהמירוץ לתפקיד את מנהל רדיו “קול ישראל” הוותיק חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שראה את עצמו מועמד ראוי למשרה הרמה. ישראל גלילי לא רק שלא רצה את חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן כראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הכללית אלא עשה גם כל מאמץ להדיח אותו ב- 1967 מניהול רדיו “קול ישראל”. מטרת הצבתו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד במוקד ההקמה הייתה אמורה למנוע שמועות ורכילויות אך המינוי נחשף ב- 7 בפברואר 1967 ע”י הכתב הצבאי של עיתון “הארץ” זְאֵב שִיף (וגם אֵיתָן הַבֵּר מ- “ידיעות אחרונות”) ועורר תרעומת ברדיו והשתאות. מה פתאום מביא ישראל גָלִילִי גנרל לטלוויזיה. ישראל גָלִילִי מסר בתגובה כי הרמטכ”ל יצחק רבּין באישור ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול נענו לפנייתו על מנת שאֵלְעַד פֶּלֶד קצין מוכשר בארגון ירכז את פעולות ההכנה הכרוכות בהקמת “הטלוויזיה הכללית” במסגרת רשות השידור לקראת ההכרעות בממשלה והכנסת. עד עתה טיפל בהכנות המקצועיות לקראת הקמת הטלוויזיה בארץ מנהל רדיו “קול ישראל” חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שנחשב כבר סמכא מספר אחד בארץ בעיתונאות אלקטרונית. מ”מ יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ד”ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב (לוּבוֹצְקִי) שהיה סגנו של היו”ר ד”ר חַיִים יָחִיל גיבה את השר ישראל גלילי ואמר כי אֵלְעַד פֶּלֶד יעסוק בכל אותן פעולות מכינות עד להקמת הטלוויזיה מבלי לפשוט את מדיו, אותן אין אנשי רדיו “קול ישראל” יכולים לבצע. מדובר בתיאום אופראציה תקציבית עם משרד האוצר בראשות השַר פנחס ספיר ותיאום מבצעים טכנולוגיים עם משרד הדואר בראשו ניצב השר ישראל ישעיהו, כמו הקמת משדרי הטלוויזיה בארץ.

elad peled 1

טקסט תמונה : 1967. איש הפלמ”ח ו- האלוף בצה”ל אלעד פלד הוא מפקד המכללה לביטחון לאומי. ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול ושר ההסברה ישראל גלילי (חבר קיבוץ נען) ממנה בראשית 1967 את אלעד פלד לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בטרם פרוץ מלחמת ששת הימים ב- 5 ביוני 1967 הפקיד רמטכ”ל צה”ל רב אלוף יצחק רבין את אלעד פלד על אוגדת המילואים מס’ 36. עם תחילת קרבות ששת הימים כבש האלוף אלעד פלד עם אוגדתו בתכסיסי מלחמה ובמינימום אבדות את צפון השומרון ודרום רמת הגולן. בתום הקרבות הודיע האלוף המוצלח לשר ישראל גלילי כי הוא מבקש עכשיו להיות רמטכ”ל צה”ל ומוותר על התפקיד של מקים הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. ישראל גליל הטיל את מלאכת ההקמה ביולי 1967 על פרופסור אליהוא כ”ץ במקומו של אלעד פלד. (באדיבות אלעד פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

[1] בשנת 1962 הסכימה ממשלת ישראל על הקמת הטלוויזיה החינוכית – לימודית שמרכזה יהיה ברמת אביב (שייח’ מוניס) במימון קרן משפחת רוטשילד העשירה. הטלוויזיה הלימודית החלה לשדר במארס 1966 ל- 12 בתי ספר באזור תל אביב.

haaretz 1

טקסט מסמך : 7 בפברואר 1967. עיתון “הארץ”. העיתונאי זאב שיף (סופר “הארץ” בירושלים) מפרסם את הידיעה כי האלוף אלעד פלד התמנה למרכז הפעולות להתקנת הטלוויזיה הכללית. (באדיבות עיותן “הארץ” והמו”ל מר עמוס שוקן).

haaretz 2

טקסט מסמך : 8 בפברואר 1967. עיתון “הארץ”. ידיעת  Follow up  של העיתונאי מר נתן ריבון, “מינוי האלוף אלעד פלד עלול להפקיע את הטיפול בטלוויזיה מידי חנוך גבתון”. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל מר עמוס שוקן).

האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד חשש באותם הימים של ראשית 1967 מהדרך והצורה בהן יספרו לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן (מי שהיה מפקדו בארגון “ההגנה” כשהיה נער) על מינויו שלו עצמו לתפקיד הרָם, מִשְרָה אותה רצה חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן לעצמו. האלוף במיל. אֵלְעַד פֶּלֶד (בן 91 היום, נולד ב- 1927) זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : “…היות והמינוי שלי להתייצב בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (שמה היה אז “הטלוויזיה הכללית”) היה על חשבונו של מנהל רדיו “קול ישראל” חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן מי שהיה מפקדי ב- “הגנה” בירושלים בהיותי נער בן 15 בשנים 1942 ו- 1943, והוא רצה מאוד בעצמו בתפקיד, ביקשתי מישראל גלילי שיודיע לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן עצמו על המינוי שלי. חשתי כבוד כלפיו. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן היה המפקד והמדריך שלנו ב- “הגנה” באימוני נשק שכללו רובים אנגליים וקנדיים, מקלע ברן, ירי באקדחים, וזריקת רימוני “מילס” 4. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ואנשי ארגון “ההגנה” אימנו אותנו בימי חול בשבוע במקומות סודיים בירושלים שנקבעו מראש ושם התאספנו, כמו במרתף של ביה”ס “אליאנס” ליד שוק מחנה יהודה ובסמינר “דוד ילין” בבית הכרם. בשבתות עלינו להתאמן בהר הצופים שם הוסתרו הסליקים של “ההגנה”. חַנוֹךְ גִבְתּוֹן הוביל אותנו לאימוני נשק ושַדָאוּת הפרט גם בקיבוץ קריית ענבים. ההליכה לשם הלוך וחזור לקחה שעות. כנער הזדהיתי עמו והערכתי אותו. לא רק אני. כולנו. הוא היה המפקד שלנו. היה לו קול רדיופוני נעים וכל הדרך לקריית ענבים נהג לשיר שירים ולזמר מנגינות. מאוחר יותר בתקופת המנדט הבריטי הפך לקריין רדיו ב- “קול ירושלים” וגם ברדיו “ההגנה”. מפקדו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ב- “הגנה” בירושלים היה שלמה חביליו בעל בית חרושת נודע לממתקים בעיר בימים ההם שנשא את שמו “ממתקי חַבִילְיוֹ”…”.

ההחלטה בדבר מינוי אֵלְעַד פֶּלֶד לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הכללית קיבלה תוקף רשמי בישיבת הממשלה ב- 19 במארס 1967. האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד הפך לראש צוות ההקמה הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבראשית, מעפרה. המחשבה הבסיסית והיסודית ביותר של השַר הנחתה אותו להביא גנרל מהצבא בעל יכולת ארגונית שיפקח ויפקד על הקמת צומת העצבים החשוב ביותר של התקשורת הישראלית. האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד בעל ניסיון צבאי עשיר כיהן בראשית 1967 כמפקד המכללה לביטחון לאומי ועמד על סף שחרורו מצה”ל. למרות שלבש עדיין מדים והיה בשירות פעיל בצה”ל הועיד לו כבר ישראל גלילי איש אגף אחדות העבודה במפלגת המערך השלטת את התפקיד הרָם. אֵלְעַד פֶּלֶד היה אדם מוכשר בפני עצמו וגנרל צבאי מוצלח אך מינויו היה גם זכר לידידות, ההערכה, והברית האמיצה שנרקמה בין השלטון הפוליטי בראשות מפלגת מפא”י לבין הגנרלים מתקופת הפלמ”ח וההגנה. אלעד פלד היה בוגר קורס מפקדי מחלקות של הפלמ”ח בג’וערה ב- 1947, ומפקד פלוגה שנלחמה במלחמת העצמאות 1948 בצפת ומשטרת נבי יושע בגליל. איש משכמו ומעלה גם אילולא לבש את מדי הפלמ”ח וצה”ל. “הוא אחד משלנו”, אמרו עליו בגאווה אנשי מפא”י ותנועת העבודה, וראש הממשלה לוי אשכול סמך ידו על המינוי. כמובן שלא עלה בדעתו של ישראל גלילי לאתר איש מקצוע ומועמד מתאים מהאגף הימני של המפה הפוליטית, מ- גח”ל למשל, רחמנא לִצלן. ברזומה של אֵלְעַד פֶּלֶד כתוב כי היה פלמ”חניק בעברו. קריטריון מיטיב. וודאי שלא מפריע. הפקדת צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית המסונף למשרד ראש הממשלה בידיו של אלעד פלד הייתה מחושבת היטב. הממנים בעניינים האלה לא לקחו שום סיכון ומינו מישהו משלהם. השלטון תמיד חמד את השידור הציבורי ושר ההסברה ישראל גָלִילִי פקח עליו עַיִן. לפעמים שתיים.

עורך עיתון “הָאָרֶץ” גֵרְשוֹם שוֹקֶן פרסם ב- 8 בפברואר 1967 מאמר מערכת חריף בגנות מינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד שכותרתו הייתה, “צבא ההסברה של גָלִילִי”. במאמר המערכת כתב בין השאר, “מה פירוש המינוי החדש של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד כאיש האחראי (ליד השַר ישראל גָלִילִי) על ההכנות להקמת טלוויזיה כללית ? האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד עודנו מכהן כמפקד המכללה לביטחון לאומי. מה יעשה איש צבא זה שרשות השידור אינה מסוגלת לעשות בעצמה, המידה שאינה עושה זאת כבר עכשיו ? מה פירוש התפקידים הנקראים בשֵם “תיאום עם האוצר”, או “תיאום עם הדואר”, או “בנושאים שונים אחרים”, כפי שמסבירים השלטונות את המינוי החדש ? מדוע אין רדיו “קול ישראל” יכול לתאם תקציבים עם האוצר או להידבר עם מהנדסי הדואר כמו ב- 18 השנים האחרונות ? אילו סמכויות ניתנות בידיו של איש צבא במדים ולאיזו מטרה ? חוק רשות השידור איננו חוזה “עוזרים מיוחדים”, לא לענייני שידור ולא לענייני “תיאום” ליד שר ההסברה אף כי הממשלה עדיין נזהרת מלכנותו כך. החוק בא להגן על עצמאותה הפוליטית של רשות השידור בכך שהוא מתיר לממשלה רק למנות או לפטר את מנהל רדיו ‘קול ישראל’. מינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד נעשה בתקופה, בה מתרבות והולכות התלונות בקרב העילית השלטת על עצמאותה היתירה, לדעתה, של תחנת השידור. אין זה סוד שאנשים בצמרת המערך מדברים על “השתוללות” ברדיו “קול ישראל”, ומתכוונים לתוכניות פוליטיות בהן נמתחת ביקורת על מנהיגים ומפלגות. אין זה סוד ש- שַרִים אחדים, ביניהם מר ישראל גלילי מנסים ואינם מצליחים – לרתום את רדיו “קול ישראל”, לעגלת התעמולה הממשלתית. אין זה סוד ששרים אחדים אינם מרוצים ממידת אי התלוּת שמנהל “קול ישראל” מר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן עדיין מסוגל להרשות לעובדיו. האם מינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד הוא בחזקת רמז גס למר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ? העתיד אֵלְעַד פֶּלֶד לרשת בכלל את מקומו ? או לשמש בקרוב בתפקיד מקביל לוֹ כמנהל הטלוויזיה. שתי האפשרויות מעוררות שאלות. עדים אנו לחדירה בלתי רצויה לתוך רשות השידור, החייבת להיות גם עצמאית וגם אזרחית : חדירה פוליטית מצד השַר ישראל גָלִילִי וחדירה צבאית לתחום אזרחי מובהק. שתיהן אינן רצויות”.

haaretz 3

טקסט מסמך : 8 בפברואר 1967. מאמר מערכת של עיתון “הארץ” וכותרתו “צבא ההסברה של גלילי”. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן). 

galili 1

טקסט תמונה משמאל : 1968. שר ההסברה ישראל גלילי והממונה על שירות השידור בחדר הטלקס של צוות ההקמה ב- “בית היהלומים” בשכונת רוממה בירושלים. (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבר לא השתנה מאז ימי בראשית של השנים 1967 ו- 1968. עשר שנים מאוחר יותר כשהליכוד (גח”ל – גוש חֵרוּת ליבראליים) יחדיו עם מפלגת ד”ש הביסו את המערך בבחירות לכנסת ה- 9 ב-17 בחודש מאי של שנת 1977, הדיח השלטון החדש את המנכ”ל יִצְחָק לִבְנִי (לא עשה זאת מייד, המתין שנתיים על פי הוראת מנחם בגין) ומינה ב- 1 באפריל 1979 במקומו את יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד ז”ל. שנה קודם לכן ב- 1978 סיים יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור וַולְטֶר אֵיתָּן שתי קדנציות ניהול רצופות. הוא היה פרי מינויה של ממשלת גב’ גולדה מאיר. את מקומו תפש דִיקָן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן ז”ל, איש מוצהר של מפלגת “חֵרוּת”. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טוֹמִי” לַפִּיד ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור רְאוּבֵן יָרוֹן לא המתינו זמן רב מידי וסילקו בקיץ 1979 מהטלוויזיה שני מקצוענים ראשיים בתפקידם, מעמודי התווך של רשות השידור, שנחשבו לאנשי שמאל. הם הדיחו את מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ואת מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ז”ל. מפא”י המציאה את השיטה. גח”ל השתמשה בה. יוסף “טומי” לפיד טען להגנתו שהשניים לא הודחו אלא סיימו את קדנציות הניהול שלהם. ארגומנטציה מדויקת, אך מן המפורסמות הוא כי אי הארכת מינוי איננה ביטוי לאות הערכה ופירושה הדחה. מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומנהל התוכניות מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם הודחו ובעקבותיהם גם דן שילון. בהיותו איש חכם ו- Copywriter מבריק ברמתו של מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם הגה מנכ”ל רשות השידור החדש יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד ב- 1979 את סלוגן הניהול שלו, “אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית – אבל לא ניטראלית”. בעיניו ובעיני ראובן יָרוֹן היו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ניטראליים ולכן באו על עונשם. יוסף “טומי” לפיד מינה את צְבִי “צְבִיקָה” שַפִּירָא לשעבר מפקד גלי צה”ל למנהל חטיבת התוכניות במקומו של מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ולעצמו נטל את הפיקוד גם על הטלוויזיה. הוא שפע כוח תקשורתי עצום מפני ש- שימש במקביל במשך שבעה חודשים מאוגוסט 1979 ועד מארס 1980 בשני תפקידים יחדיו, מנכ”ל רשות השידור וגם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במארס 1980 מינה יוסף “טומי” לפיד ז”ל את יִצְחָק “צַחִי” שִמְעוֹנִי ז”ל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. צריך לומר כאן ולהסביר לקוראי הבלוג כי בעידן ההוא של יוסף “טומי” לפיד ז”ל ופרופסור ראובן ירון ז”ל בשנים 1984 – 1979 הטלוויזיה הישראלית הציבורית שינתה כליל את פניה. בהיעדרם של ארבעת המקימים והמייסדים ארנון צוקרמן, מוטי קירשנבאום, דן שילון, ואלכס גלעדי היא נראתה אחרת לגמרי. אך בַּל אקדים את המאוחר. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי “מטמורפוזה” (חלק ג’) בטרילוגיה המשובץ ב- “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”.

בראשית 1967 טֶרֶם הופיעו הסימנים המבשרים על פריצתה של מלחמת ששת הימים שנסיבותיה היו בלתי צפויות ודרמטיות. ב- 7 באפריל 1967 עיבדו חקלאים טרקטוריסטים מקיבוץ האוֹן חלקת אדמה ממזרח לכינרת. הסורים ירו כהרגלם פגזי מרגמות על החקלאים וחיל האוויר הישראלי הזניק את מטוסיו כדי לשתק את אֵש האויב. הצבא הסורי שלח את טייסי המִיג שלו לבלום את טייסי המִירָאז’ הישראליים. בתוך חמש דקות הפילו הטייסים שלנו 6 מִיגִים סוריים והשאר ברחו לדמשק. אף על פי כן טרם דובר על מלחמה כוללת. ב- 15 במאי 1967 בעת מצעד צה”ל ביום העצמאות ה- 19 מסר אלוף המודיעין אהרון יריב לרמטכ”ל יצחק רבין וראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול כי שליט מצרים גָ’אמַל עַבְּדוּל נַאצֶר מזרים כוחות גדולים לחצי האי סיני בגלל המתיחות בגבול הצפוני בין ישראל לסוריה. הצבא המצרי הכריז על כוננות צבאית מלאה וגָ’אמַל עָבְּדוּל נַאצֶר סגר את מיצרי טִירָאן בפני אוניות ישראליות העושות את דרכן לנמל אילת. מדינת ישראל החלה בגיוס מילואים נרחב. כעבור שלושה שבועות ב- 5  ביוני 1967 פרצה המלחמה שנודעה בשם, “מלחמת ששת הימים”.

באותה העֵת בראשית 1967 לפני שנשבו רוחות קרב מינה ראש הממשלה לוי אשכול את עצמו ליו”ר וועדת השרים לענייני הקמת הטלוויזיה הכללית והיה נחוש להזיז את הפרויקט קדימה . בוועדה היו חברים גם השַר ישראל גָלִילִי, שַר הבריאות ישראל ברזילי, שַר המשפטים יַעֲקב שִמְשוֹן שַפִּירָא, שַר החינוך זלמן אָרָן, שַר הדואר יִשְרָאֵל יְשַעְיָהוּ, שַר הסעד יוֹסֵף בּוּרְג, ושַר הפיתוח והתיירות משה קוֹל. כל הזמן צצו קשיים בדרך. ההצבעה בעד הקמת הטלוויזיה לראשונה במדינת ישראל שנועדה להתקיים בישיבת הממשלה ב- 2 באפריל 1967 לא צלחה. כמה מהשרים חששו וטרם גיבשו דעה סופית. ראש הממשלה לֵוִי אֶשְכּוֹל ביקש לדחות את ההצבעה לישיבתה הבאה. ניתנה שהות נוספת לחברי הממשלה וסיעותיהם בכנסת להתייעץ בטרם הודעת הממשלה בעניין הקמת הטלוויזיה הכללית. הוחלט כי וועדת השרים תברר את הבעיות החדשות שהתעוררו בעניין הפעלת הטלוויזיה ותביא מסקנותיה לישיבה הבאה של הממשלה. זה היה עיכוב זמני בלבד. לא ניתן היה לעצור עוד את מיסוד הטלוויזיה בארץ ציון ארצו של עַם הַסֶפֶר. על מסמך הדחייה מ- 4 באפריל 1967 הייתה חתומה מזכירת הממשלה החרוצה, הדייקנית, והפדנטית גב’ יָעֵל עוּזַאי [1] שלא ידעה ליאות. המסמכים מוכיחים כי היא קידמה היטב ובנחישות את הדיונים בממשלה שעסקו בהקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה.

הערה שלי : יעל עוזאי ז”ל (2013 – 1920) מוסמכת במשפטים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים הייתה מזכירת הממשלה בשנים 1968 – 1962 בתקופותיהם של שני ראשי הממשלה דוד בן גוריון ולוי אשכול.  

yael uzai 1

טקסט תמונה : ינואר 1966. מזכירת הממשלה גב’ יעל עוזאי יושבת בין ראש הממשלה לוי אשכול (בראש השולחן) לבין השר ישראל גלילי (משמאל) בישיבת ממשלה העוסקת בקידום הקמת הטלוויזיה במדינת ישראל. בגבם למצלמה השרים אבא אבן (מימין) ויעקב שמשון שפירא. (לע”מ תמורת תשלום).

yael uzai 2

טקסט מסמך : 4 באפריל 1967. העידן ההוא שבו נקראה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמה הראשון “הטלביזיה הכללית”. את המילה טלוויזיה כתבו ב- “ב“. זהו המסמך של מזכירות הממשלה עליה חתומה יעל עוזאי. הממשלה מחליטה לדחות לישיבה הבאה את ההחלטה בעניין הצבעת חברי הממשלה וסיעותיהם בכנסת על הודעת הממשלה בעניין הטלוויזיה הכללית. נקבע כי וועדת השרים תברר במשך השבוע את הבעיות שהתעורר בקשר להפעלת הטלוויזיה ותביא מסקנותיה לישיבה הבאה של הממשלה. (באדיבות גנזך המדינה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

החלטה מס’ 415 של הממשלה מ- 2 באפריל 1967 מעידה כי החלטת הממשלה על הקמת הטלוויזיה הכללית התעכבה במקצת אך בישיבתה הבאה החליטה ברוב של שמונה שרים נגד חמישה על הקמת הטלוויזיה הישראלית שנקראה בפי כל “הטלביזיה הכללית” (מאויתת ב- “ב” במקום בשני “ו”, אנטי תזה לשמה של “הטלוויזיה הלימודית”). הממשלה החליטה כי הטלוויזיה הכללית לכשתקום תפעל במסגרת רשות השידור ולא תשרת את מערכת הבחירות לכנסת ה- 7 שנועדו להיערך בשנת 1969. עוד נקבע כי הממשלה תפקח על התוכניות המשודרות.

באוקטובר 1969 סמוך למועד הבחירות לכנסת ה- 7 (נערכו ב- 28 באוקטובר 1969) טסה ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר לארה”ב ונפגשה עם הנשיא ריצ’ארד ניקסון. השגריר בוושינגטון יִצְחָק רָבִּין הכין היטב את מסעה לארה”ב. מטרת הביקור היה להבטיח את הזרמת הסיוע הכלכלי ואספקת הנשק האמריקני לישראל אך אסור היה לסַקֵר אותו מפני שחשיפת גולדה מאיר הייתה בבחינת תעמולת בחירות. הממשל האמריקני יצא מגדרו לערוך לגולדה מאיר סיור מלכותי ברחבי המדינה הענקית. האמריקנים הטיסו אותה למפגש עם כוכבי הוליווד וגם למילווקי העיר בה התחנכה וגדלה בטרם עלתה לישראל. כל שלושת רשתות הטלוויזיה הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC חיזרו אחריה והזמינו אותה לאולפני החדשות, ראיינו אותה, והעניקו לה בימה לומר את דברה. ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר הייתה כוכבת טלוויזיה מבוקשת ואישה חכמה ושקולה שידעה להופיע בפני המצלמות. בתום הריאיון עם CBS סיירה בביה”ס היסודי במילווקי במדינת מישיגן שם למדה בראשית המאה ועשרים, ושהוסב זה מכבר לבי”ס של תלמידים שחורים. התלמידים שרו לכבודה את “התִּקְוָוה”. יִגְאָל לוֹסִין (בן 82 היום) שהיה אז כתב רדיו “קול ישראל” וליווה את מסעה המלבב ברחבי ארה”ב זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : “מכיוון שחוֹק השידור אסר על הטלוויזיה לצלם את מועמדי המפלגות כארבעה שבועות לפני הבחירות לכנסת ה- 7 ב- 1969 וראה בכך הענקת שירות ולא סיקור עיתונאי, הטלוויזיה כלל לא תיעדה את ביקורה של גולדה מאיר. לא נותר שום זיכרון צילום מהסיור מרטיט הלבבות שלה בבית ספרה במילווקי והמפגש עם כוכבי הקולנוע האמריקני בהוליווד – בלוס אנג’לס”.

golda meir 1

טקסט תמונה : ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר מעניקה ריאיון לחטיבת החדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בתוכנית “FACE THE NATION”. (לע”מ תמורת תשלום).

ישראל גָלִילִי הבטיח כבר לאלוף אֵלְעַד פֶּלֶד הבטחה מרחיקת לכת כי מייד לאחר שלב ההקמה של הטלוויזיה בו יעבוד עם צוותו במסגרת משרד ראש הממשלה יקודם וימונה למנכ”ל (הראשון בהיסטוריה) של רשות השידור זאת שתכלול לראשונה בשורותיה את רדיו “קול ישראל” הוותיק ואת הטלוויזיה הציבורית הצעירה [2]. ב- 1967 החזיקו אזרחי מדינת ישראל ב- 30000 (שלושים אֶלֶף) מקלטי טלוויזיה מבלי שתהיה כאן בכלל תחנת טלוויזיה. אי אפשר היה לעצור את הקִדְמָה ולהסתמך עוד על השקפת עולמו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן שלא צריך כאן טלוויזיה. ישראל גָלִילִי היה מדינאי בעל חזון ותוכניות לטווח ארוך ולמינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד לראש צוות ההקמה היה מֶסֶר כפול שהבהיר דבר אחד והשיג מטרה שנייה. השַר הממונה על מבצע הקמת הטלוויזיה הודיע לנבחרי העַם היראים את המציאות התקשורתית החדשה הלא נודעת בעקבות הפעלתה בישראל, כי למרות ההכנות הקדחתניות של הממשלה ליישומה, הרי ששידורי הטלוויזיה לא יתחילו בטרם יתוקן חוק רשות השידור מתשכ”ה – מארס 1965 (עידן הרדיו בטרם קום הטלוויזיה הכללית), והוא יובא לאישור הכנסת. מטרת מינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כאמור, הטלוויזיה הכללית) הייתה לפגוע ולטרפד את סיכוייו של מנהל רדיו “קול ישראל” חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ז”ל שהתמנה למנהל הרדיו ב- 1960 במקומו של צְבִי זִינְדֶר ז”ל [3] ומי שנשא באופן טבעי את עיניו לתפקיד החדש של אבי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אֵלְעַד פֶּלֶד היה גנרל אך חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן היה איש מקצוע מן המדרגה הראשונה שניהל את המדיה רדיו “קול ישראל” בהצלחה גדולה בשנים 1967 – 1960, ונהנה ברוב זמן ניהולו מאמון וגם יִרְאָה של עובדיו.

chanoch givton 1

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. מנהל רדיו “קול ישראל” חנוך גבתון (מימין) מארח באולפן את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. חנוך גבתון גילה נאמנות מופלגת לדוד בן גוריון. (באדיבות איתמר גבתון בנו של חנוך גבתון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

חֲנוֹך גִבְתּוֹן נחשב בעיני רבים מהם למנהל ומנהיג רדיו “קול ישראל”, ואיש תקשורת מקצועי מן המעלה הראשונה בעיתונאות האלקטרונית. אדם בעל יוזמה, ברוך כישרון ויכולת תכנון וגם מעמד והשפעה שעל פיו יישק דבר. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן היה אישיות מורכבת בעל חושים פוליטיים מחודדים ומ- מעריציו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן שלא בחל בקשירת קשרים הדוקים עם השלטון. חייו המקצועיים ברדיו הפכו במרוצת השנים לסבוכים ולא פשוטים. מְחַד רצה להשביע את רצון העובדים ומאידך עמל לרצות את השלטון שמינה אותו לתפקיד הרם. אך אין ספק כי במשך שבע שנים הצעיד את רדיו “קול ישראל” לפנים וזכה עִמוֹ להישגים רבים בתחומי החדשות, האקטואליה, וענייני היום. בכל העולם הקימו את הטלוויזיה אנשי הרדיו שבאו מהמדיה הוותיקה יותר והיו בעלי ניסיון בתקשורת המונים. הרדיו קדם לאחות הצעירה, הטלוויזיה. חֲנוֹך גִבְתּוֹן איש הרדיו הוותיק חשב שהוא יעשה זאת טוב בישראל יותר מאחרים [4]. בסופו של עניין הדבר לא הרשים את השַר ישראל גָלִילִי שהראה לו את הדרך החוצה אל מעבר לגבולות רשות השידור.

מר יִגְאָל לוֹסִין (בן 82 היום, בעת מחקר וכתיבת הפוסט הקונקרטי הזה ב- 3 במאי 2018) עיתונאי מוערך ועורך וותיק ובעל מוניטין ברדיו “קול ישראל” ובטלוויזיה הכללית, החל את עבודתו ב- 1959 ברדיו בהיותו סטודנט באוניברסיטה העברית. זה היה בתקופה שצְבִי זִינְדֶר היה מנהל הרדיו. הוא זוכר עד היום את הסיטואציה המורכבת של מעורבות השלטון בעבודת הרדיו, ואני מצטט אותו כפי שהעיד בפניי בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : “חֲנוֹך גִבְתּוֹן היה איש מקצוע מוכשר אך גם שקרן ורמאי בשל רצונו לפעול כמשרֵת הממשלה בראשות דוד בן גוריון שמינתה אותו במקומו של המנהל הקודם צְבִי זִינְדֶר. רדיו “קול ישראל” היה ב- 1960 מעין מחלקה במשרד ראש הממשלה. מנכ”ל משרד ראש הממשלה היה טֶדִי קוֹלֶק (לשעבר חבר קיבוץ עֵין גֵב) וחֲנוֹך גִבְתּוֹן היה נאמן למי שהפקיד בידיו את הרדיו והדיח את צְבִי זִינְדֶר. אחת הדוגמאות הייתה “המהדורה המשולבת” תוכנית אקטואליה חדשנית בעלת אופי של מגזין פרי רעיונו של חגי פִּינְסְקֶר ששודרה בהצלחה רבה ברדיו “קול ישראל” ב- 1962.

losin 1

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. כתב רדיו “קול ישראל” יגאל לוסין (עם המיקרופון והנגרה מימין) מתעד את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון שהתנגד בצורה נחרצת להקמת טלוויזיה במדינת ישראל. (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי).

navon 2

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. מנכ”ל משרד ראש הממשלה טדי קולק (מימין) יחד עם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ורעייתו פולה וחבר עוזריו הקרובים. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : המנכ”ל הנמרץ של משרד ראש הממשלה טדי קולק, רות חביליו (חברת סגל משרד ראש הממשלה), המזכיר הצבאי נחמיה ארגוֹב , שרה מלצר (גור), המזכיר האישי יצחק נבון, ומזכיר הממשלה זאב שרף. זיהוי שורת היושבים מימין לשמאל : ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ורעייתו פולה. (באדיבות הנשיא לשעבר יצחק נבון ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשך עדותו בפניי של מר יגאל לוסין : “ראש הממשלה ושַר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן התנגד לאופייה התקשורתי . הוא רצה חדשות לחוּד ויומן לחוּד. טֶדִי קוֹלֶק איש הכל יכול במשרד ראש הממשלה ועל פיו יישק דבר הרים טלפון בשמו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן לחנוך גִבְתּוֹן שמיהר להסירה למרות שכמנהל הרדיו תמך בה מקצועית. הוא ידע שאם יתמוך בעובדים כנגד בקשה של טֶדִי קוֹלֶק שהייתה כמו ציווי מוחלט של ראש הממשלה, הרי ברור שיעיפו אותו. הרדיו כאמצעי של תקשורת המונים היה כאמור מחלקה ממשלתית וחֲנוֹך גִבְתּוֹן ציית לבעלי הבית. אני זוכר שערב הבחירות לכנסת ה- 6 ב- 2 בנובמבר 1965 לאחר הפילוג ההיסטורי במפא”י והקמת מפלגת רפ”י בראשות דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן ותומכיו שמעון פֶּרֶס, משה דַיָין, טֶדִי קוֹלֶק, יצחק נָבוֹן, ויוסף אַלְמוֹגִי ערכנו ניחוש ‘טוֹטוֹ’ פנימי בין חברי המערכת מי יזכה בבחירות. חֲנוֹך גִבְתּוֹן העניק לרפ”י בגלל משקלו של דוד בן גוריון 20 מנדטים. אני נתתי להם חצי מהכמות שהעניק להם חנוך גבתון, 10 מנדטים. צדקתי בטוֹטוֹ וגרפתי את הקופה. מפלגת מפא”י יחדיו עם אחדות העבודה שנקראה עכשיו המערך בראשות לֵוִי אֶשְכּוֹל צברה 45 מנדטים וזכתה בבחירות בניגוד לצפי של חֲנוֹך גִבְתּוֹן. תוכנו של טופס טוֹטוֹ הבחירות שהיה משחק של ניחושים נשמר במגירתו של מר חנוך גִבְתּוֹן אך מישהו הדליף את תוכנו לישראל גלילי. השַר הממונה על שירוּת השידור ראה בניחוש הפרוע של חֲנוֹך גִבְתּוֹן שהעניק לרפ”י של דוד בן גוריון 20 מנדטים משאלת לב ואולי פירש אותה כחוסר נאמנות ל- לֵוִי אֶשְכּוֹל. איש כמובן לא הוכיח זאת אבל האנשים דיברו על כך. חֲנוֹך גִבְתּוֹן היה צריך לשרת כעת שני אדונים. את הממשלה בראשות לוי אשכול ואת הממנה שלו לשעבר דוד בן גוריון. במשך הזמן קמה לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן אופוזיציה חריפה בין כתלי הרדיו עליה נמנו חַגַּי פִּינְסְקֶר, יוֹסִי שַרִיד, יָרוֹן לוֹנְדוֹן, אֵלִיָהוּ כַּרְמֶל, אנוכי וגם אחרים. הוצאנו לאור בטרם מלחמת ששת הימים 67′ ביטאון פנימי שלנו שהענקנו לו שם אדיטוריאלי “גַּל נָעוּל” ובו תקפנו את דרך ניהולו של חֲנוֹך גִבְתּוֹן את הרדיו. שַר החינוך זלמן אָרָן קרא לנקוט נגדינו עורכי הביטאון וכותביו עונשים מרתיעים. הביטאון יצא כמה פעמים לאוֹר ונסגר. חֲנוֹך גִבְתּוֹן ניהל מניפולציות על מנת לשרוד וטען בפני לוי אשכול וישראל גלילי כי אומנם כמה עיתונאים עושים לו צרות אך מרביתם תומכים בו לרבות מזכיר שירות השידור יִצְחָק “אִיז’וֹ” רָגֶר. זה לא היה נכון. מרבית העיתונאים רצו להעיף אותו, ובאמת בראשית 1967 פרץ ברדיו “קול ישראל” מרד עיתונאים נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן שמצא את ביטויו בבחירת וועד עובדים מיליטאנטי בן חמישה חברים שיצא חוצֵץ נגדו. בוועד הזה היו חברים חַגַּי פּינְסְקֶר, גב’ מרים רוֹטְשִילְד, אֵלִיָהוּ כַּרְמֶל, יעקב לַמְדָן, ועוד אחד שאיני זוכר את שמו. האווירה ברדיו “קול ישראל” אולי לא הייתה עכורה אך וודאי שנויה במחלוקת”. לפתע הגדישו חסרונותיו של חֲנוֹך גִבְתּוֹן את הַסֵאָה והיו רבות ממעלותיו. המניפולציות והשקרים לא נעלמו מעיני השַר ישראל גלילי שפתח ב- 1967 במערכה לסילוקו של חנוך גִבְתּוֹן מהרדיו. היה מנוי וגמור עמו עם ישראל גלילי להציב בראש שירות השידור מנהל חדש תחתיו. עלי להוסיף ששמואל אַלְמוֹג ניצב מהצד בכל מאבקי שדרני הרדיו נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן. הוא לא התערב, רק הגה את הסלוגן, “צריך לעזור לפוליטיקאים להציל עצמם מידי עצמם”. אמירה נחמדה אבל הוא לא התעסק במֶרִי נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן כמונו”.

[1] יָעֵל עוּזַאי שימשה סגניתו של מזכיר הממשלה זאב שרף ובשנת 1962 מונתה למזכירת הממשלה בראשותו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. היא כיהנה בתפקיד מזכירת הממשלה עד 1968. שנה אחת בתקופת דוד בן גוריון וחמש שנים בתקופת ראש הממשלה לוי אשכול.

[2] על פי עדותו האישית של האלוף במיל. אלעד פלד.

[3] צְבִי זִינְדֶר לא אהב את החלטת הממשלה שהדיחה אותו ב- 1960 והציבה במקומו את חֲנוֹך גִבְתּוֹן. חֲנוֹך גִבְתּוֹן ניהל את רדיו “קול ישראל” מ- 1960 עד 1965 ולאחר חקיקת חוק רשות השידור באותה שנה התמנה למנהל שירות השידור, ונשא בתפקיד עד אוקטובר 1967. הוא הוחלף ע”י שְמוּאֵל אַלְמוֹג.

[4] צְבִי גִיל מספר בספרו “בית היהלומים” (יצא לאור ב- 1986 ע”י ספריית הפועלים בהמלצת הסופר נתן שַחַם) : חֲנוֹך גִבְתּוֹן שכה רצה במינוי לתפקיד מנהל הטלוויזיה והבין את המורכבות הפוליטית במינוי הזה, שלח ב- 1966 את מזכיר מערכת שירות השידור יצחק “אִיז’וֹ” רָגֶר ללונדון שם שהה שְמוּאֵל אַלְמוֹג (דמות תקשורתית אהודה ע”י ראש הממשלה לוי אשכול והשר ישראל גלילי) קריין ופרשן חדשות ברדיו בשנת חופשה לצורך לימודים אקדמאים לתואר MA, כדי להציע לו בשם חנוך גִבְתּוֹן להיות מנהל חטיבת החדשות ברדיו. בהצעה הזאת לשְמוּאֵל אַלְמוֹג ביקש חֲנוֹך גִבְתּוֹן לקנות אמונם של לֵוִי אֶשְכּוֹל וישראל גָלִילִי ולהבטיח את מינויו לראש צוות הקמת הטלוויזיה הכללית בישראל.  

פאוזה 1 : ראש הממשלה ושר התקשורת בנימין נתניהו מתערב וגם מזגזג בלא מעט כישרון כנגד תקומת שידור ציבורי עצמאי אֵיתָן ונגד התחליף שלו תאגיד השידור הציבורי החדש. אולם הוא יכול לישון בשקט מפני שאין מי שימוטט אותו כל עוד זהבה גלאון, איתן כבל, ושלי יחימוביץ’ הם הטריאומוויראט שמרכיב את האופוזיציה הראשית נגדו. בנימין נתניהו נע במשעול של ראשי ממשלות בעבר משמאל ומימין שהתערבו במהלכי השידור הציבורי. הוא איננו ממציא את השיטה הוא מְשָמֵּר אותה ומפני שהוא איש מוכשר הוא גם משגשג בהתערבות ובהשפעה שלו. עיתונאי רשות השידור הפסידו במלחמה נגד הַמִמְסַד הפוליטי כבר ב- 2002 מפני שגילו פחדנות, לא עלו לאלתר על הבריקדות, לא התמרדו, ולא התנקשו במינוי הַמוּפְרָך והעָלוּב ההוא של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. העיתונאים החלשלושים של ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” (לא כולם) לא רק הסתגלו חיש מהר למנכ”ל חסר הערך והיָרוּד שלהם יוסף בר-אל, אלא הפכו גם ל- משת”פים שלו ועושי דְבָרוֹ. הם השתכשכו ו- התבוססו במדמנה הפרטית שלהם (ושֶלוֹ) וחשבו ודימו לעצמם שמדובר בעצם ב- בִּיצָה סְטֶרִילִית וכי להם לא יאונה דבר (לא כולם מרביתם). העיתונאים הציבוריים הללו הובסו והפכו ב- 2002 ל- Pawns על לוח שחמט. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הַמסוֹאֶבֶת ונטולת עניין, רייטינג, ומדרוג הפכה לז”ל ונקברה. על קברה הוקם “כאן”.  

פאוזה 2 : השלטון והשידור הציבורי לדורותיו במדינת ישראל החופשית והדמוקרטית. הממלכה ביקשה תמיד להתערב בתוכן השידור ובמבנה האנושי של רשות השידור. בעיקר בארכיטקטורה באדריכלות של טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו איננו ממציא דבר. גם הוא רוצה כמו קודמיו (מהימין והשמאל כאחד) כי השידור הציבורי ישרת את הממשל שלו. בנימין נתניהו הוא איש וורסאטילי מוכשר בתחומים רבים. מדובר בנואם מוכשר ו- מוצלח ברמה של אוֹרָאטוֹר בעל קול רדיופוני ודיקציית דיבור איתנה. הנאום שלו בפתיחת מושב החורף של הכנסת ביום שני – 31 באוקטובר 2016, שהועבר בשידור ישירי בערוצי הטלוויזיה של מדינת ישראל, האפיל לחלוטין על כל יריביו. יש לי באופן אישי רק בעיה אחת עמו : אינני מסכים עם מרבית רעיונותיו ומחשבותיו. 

ראש הממשלה ושר התקשורת בפועל בנימין נתניהו מתעלל בשידור הציבורי שדומה מאז 2002 לתרנגולת מרוטה לפני שחיתה. ראש הממשלה ושר התקשורת בפועל בנימין נתניהו פוגע בעצמאות השידור הציבורי שאיננה קיימת עוד. הוא עושה זאת ב- בוטות כאוות נפשו ובגלוי לעין אור השמש אולם אין הוא ממציא השיטה. דריסת הרגל שלו ופסיעתו ברוטאלית. שאיפתו של בנימין נתניהו להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את תאגיד השידור הציבורי החדש חוֹק שהממשלה בראשותו היא שפעלה לכונן אותו לפני כשנתיים – היא בבחינת סקנדל לאומי רבתי (!) אולם אין לשכוח שראש הממשלה הוא מדינאי מנוסה וגם Grand Master במִזְעוּר נזקים. האחד שאין שני לו בתחום. לכן הוא מוכשר ובעל יכולת להפוך עכשיו את הסקנדל והחיסרון ליתרון. שר התקשורת שלו בעבר גִלְעַד אַרְדָן (היום, השַר לביטחון פנים בממשלת בנימין נתניהו) היה האיש שחִצְצֵר בראש חוצות בשורה חדשה כי הוא לא רק מבטל את מַס אגרת השידור אלא גם מקים תאגיד שידור ציבורי חדש נטול השפעות פוליטיות / מפלגתיות. איזה תאגיד ציבורי שידור חדש ואיזה נעליים. על מה אתה מדבר גלעד ארדן ? בנימין נתניהו הוא סנוב יותר מכל שריו ושרותיו (וגם חכם מהם ומהן) ש- עושה לפי שעה ככל העולה על רוחו בי”ס פוליטי לשני שותפיו בקואליציה שר האוצר משה כחלון (“כולנו”) ושר החינוך נפתלי בנט (“הבית היהודי”). בדרכו הכוחנית הוא מאיים לפרק את הממשלה בראשותו וללכת לבחירות חדשות אם הקואליציונרים לצִדוֹ לא יתמכו לאלתר בגדיעת חייו של העובר שטרם נולד בישראל ושמו “תאגיד השידור הציבורי החדש” ואם יסכימו לשוּב יחדיו עמו למתכונת הקודמת של רשות השידור היְשָנָה. בדרך הפתלתלה צוחק בנימין נתניהו על מפלגות “המחנה הציוני” ו- “מֶרֶצ” גם יחד וגם על שַר התקשורת שלו בעבר מר גלעד ארדן. ההתרחשות המזוגזגת הזאת היא לא פחות ממדהימה (!). במקביל להנמכתו של גלעד ארדן מְלֻוָוה בצִפְצוּף ארוך על מחבר דו”ח רשות השידור האחרון הקשה והחמוּר של רם לנדס, בנימין נתניה מהלל ומרומם את לֵיצָן החצר שלו יו”ר הקואליציה ויו”ר הליכוד, הח”כ דוד ביטן (!). במושב החורף הראשון של הכנסת אתמול (יום שני – 31 באוקטובר 2016) הכריז בנימין נתניהו מעל דוכן הנאומים הצהרה תקיפה, חריפה, וחד משמעית אבל בלופרית, “אנחנו נשקם את השידור הציבורי…”. בכך הוא מטיל בגלוי וֶוטוֹ מוחלט על כל התהליך הארוך והממושך בן כשנתיים מאז 2014 של ניסיון הקמת תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ”ל אלדד קובלנץ ויו”ר התאגיד גיל עומר. מדובר בתנועת זיגזג מטורפת בלתי הגיונית של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו. מדהים גם לדעת ששר האוצר האוצר משה כחלון הודיע אתמול (יום שני – 31 באוקטובר 2016) כי לא יאפשר את מהלכי בנימין נתניהו לביטול תאגיד השידור הציבורי אולם רק בשל שיקולים תקציביים ולא בגלל רעיון של ערכים דמוקרטיים המחייבים ומקדשים קיומו של שידור ציבורי עצמאי. שר האוצר משה כחלון, אופורטוניסט ידוע, הדגיש כי התנגדותו למהלכי ראש הממשלה בנימין נתניהו לסגירת תאגיד השידור הציבורי החדש נובעת רק מטעמים כספיים – כלכליים. משה כחלון חושף כל פעם מחדש את עצמו בעיתות משבר כי התנהגותו גם כעת היא בלתי מתקבלת על הדעת. הרי רק לפני כשנתיים נחקק חוק ביוזמת שר התקשורת גלעד ארדן בממשלת בנימין נתניהו, חוק שסוגר את רשות השידור הישנה ההיא, נועל ו- מבטל אותה, ומשית עליה עוֹל של צַו פירוק. השר גלעד ארדן ביטל את מס אגרת הטלוויזיה ורשות השידור. פרופסור דָוִד הָאן נקבע במחצית 2014 על ידי גלעד ארדן לשַמֵש כּוֹנֵס נְכָסִים של רשות השידור תוך כדי המשך המסע האבוד והסמרטוטי שלה בדרך להפיכתה לתאגיד שידור ציבורי חדש. דָוִד הָאן מינה את יוֹנָה וִויזֶנְטַל לשמש מנכ”ל זמני מְשָקֵם. יונה וויזנטל לא היסס להדיח מייד ולאלתר את מנכ”ל רשות השידור שקדם לו יוני בן מנחם וגם את יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור תמיר גילת. הַ- שֶלֶד של תאגיד השידור הציבורי החדש החל לעטות עליו אט – אט לֵב, מערכות נשימה ודם, ורקמות שרירים וגידים, אולם ל- לא כסות של עוֹר משוריין ולכן נותר פַּגִיעַ. ואז קמה שרת התרבות והספורט גב’ מִירִי רֶגֶב מי שמייצגת נאמנה את תפישתו השלטונית הכוחנית של ראש הממשלה בנימין נתניהו הנוגעת לתפעול השידור הציבורי, הכריזה קבל עם ועדה לפני חודשים ספורים הכרזה “פוטינית” מדהימה וחוצפנית ללא כל בושה : “…מה שווה תאגיד שידור ציבורי חדש אם הממשלה איננה יכולה לשלוט בו…”. היא מִירִי רֶגֶב עושה את זה מהמקפצה. רק מנכ”ל רשות השידור המופרך ההוא יוסף בר-אל הקדים אותה משהכריז ביום שישי – 26 באפריל 2002 בפניה של שרי מקובר עיתונאית “מעריב”, כלהלן : “…אלוהים קרא לי ואמר, ג’ו סיים את המשימה שלך… אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכת והיא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…”. ב- 17 במאי 2005 רשמו אמנון דנקנר ז”ל ודן מרגלית יבד”ל בעמוד הראשון של העיתון “מעריב” שלהם, כהאי לישנא : “…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ”ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…”. תראו חבר’ה, אם אינכם מרוצים משלטונו של בנימין נתניהו ועוזרתו מירי רגב, אזי תפילו אותם, אבל תפסיקו להתבכיין. תתנהגו כאנשים מבוגרים. כל פעם שאני שומע את הח”כ מ- “המחנה הציוני” איתן כבל הנרגש מבכה את מר גורלו ברדיו גלי צה”ל מתחשק לי להושיט לו ממחטה כדי שינגב את דמעותיו. זה לא הולך ככה. בכי ונהי לא משפרים את המצב.

המשך הקברניטים (2). שלושת הפרקים הראשונים יוחדו לראשי הממשלה דוד בן גוריון, לוי אשכול, ו- גב’ גולדה מאיר. מדובר בסדרת טלוויזיה תיעודית ברמה גבוהה מאוד בת 6 פרקים (כל פרק בן 60 דקות) שיצרו מר רביב דרוקר וציוותו במשך שלוש שנים ומשודרת בימים אלה בערוץ 10 (אפיק 14 בשלט… איזה יופי של ניסוח). הרייטינג הממוצע של הקברניטים עומד על % 8.4, אולם פילוח המדרוג טלוויזיוני איננו ידוע. 

“8 ימי בראשית”. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית תקומתה בעשור ה- 60 של המאה הקודמת. פרק קצרצר מהספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (בן 10000 / רבבת עמודים) ואשר קרוי, “שמונה ימי בראשית”. זהו הספר הראשון בסדרה בת 13 ספרים רחבת היקף שאני חוקר וכותב מאז 1998 אודות קורות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ, ואשר קרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

כזכור, חוק רשות השידור המתוקן מ- 1968 שנחקק בכנסת (תיקון לחוק רשות השידור מ- תשכ”ה / 1965), מעניק לממשלה ולשלטון את הזכות למנות את מנכ”ל רשות השידור ואת יו”ר הוועד המנהל ואת אנשי מליאת רשות השידור לתפקידם הרָם והמשפיע. על פי חוק רשות השידור הישן ההוא מ- תשכ”ה / 1965 ואשר תוקן, שופץ, ומוסד מחדש ב- 1968 מתקבלת עובדה ברורה כי הממלכה וראש הממשלה הם ששולטים בעצם בשידור הציבורי בתוקף הפררוגטיבה הניתנת להם להציב את האנשים שלהם הנאמנים להשקפת עולמם הפוליטית. את זאת יודע גם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו שמכיר היטב את החוק היָשָן ההוא ואיננו מוכן לאבד חזקה עליו. עכשיו הוא נזכר לומר לציבור בציניות שאין כדוגמתה כי רעיון הקמת תאגיד השידור הציבור החדש חמק מתחת ל- ראדאר האישי שלו בעת מלחמת “צוק איתן”. ראו המקרה הפוליטי הקלאסי של המינוי הממשלתי המופרך ההוא של יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת אריאל “אריק” שרון (תזכורת : יוסף בר-אל הודח וסולק ב- 2005 מכֵּס מנכ”ל רשות השידור ע”י אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהושיבו אותו שלוש שנים קודם לכן על הכֵּס הגבוה). וכן התבוננו ב- מינויָים המגוחך והעלוב של יוני בן מנחם למנכ”ל רשות השידור ב- 2011 ושל מר אמיר גילת לתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור, ע”י אותה ממשלת בנימין נתניהו. (תזכורת : ב- 2014 הוטל על פי חוק עול צַו פירוק על רשות השידור. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו הבין שמנכ”ל רשות השידור יוני בן מנחם איננו רק בלתי מוכשר, אלא הוא משולל מנהיגות, נעדר אישיות, הוא איש אפור נטול לחלוטין מינימום כריזמה אפילו לא גרם אחד, ואין לו כל יכולת ניהול). המנכ”לים המופרכים ההם של רשות השידור יוסף בר-אל ויוני בן מנחם שימשו בעצם Server של אריק שרון וביבי נתניהו. שָרָתִּים עושי דְבָרָם. לֵיצָנֵי חצר. כשיוסף בר-אל מצהיר באותו יום שישי ההוא של 26 באפריל 2002 קבל עם ועולם בפני עיתונאית “מעריב” גב’ שרי מקובר, כלהלן : “…אלוהים קרא לי ואמר, ג’ו סיים את המשימה שלך… אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכת והיא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…”, הוא הופך את עצמו לשָרָת עָלוּב, נָחוּת, ונכלולי ברמתם של רוזנקראץ וגילדנשטרן במחזה “המלט נסיך דנמרק” של וויליאם שייקספיר. בטל בשישים. באמירתו זאת ובהתנהגותו שקידשה את אמירתו בשנות האֹפֶל ההן של 2005 – 2001, הדיח יוסף בר-אל את עצמו לירכתיה האפלוליים של רשות השידור הציבורית לדורותיה. תארו לעצמכם את שמואל אלמוג ז”ל המנכ”ל ה- 1 של רשות השידור מצהיר בטרם מינויו למשרה הרמה ב- 31 במארס 1969, “…אני אעשה מה שראש הממשלה גב’ גולדה מאיר תאמר לי לעשות…”. הָתנהגותו הכוחנית הברוטאלית והלגלגנית / מרושעת הזאת, כלכלית וחברתית, של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעבר העמידה בצֵל את האופוזיציה החלשלושה והממוסמסת שניצבת מולו בראשות זהבה גלאון + איתן כבל + שלי יחימוביץ’ החתרנית שחתרה ו- חותרת בהתמדה תחת אֹשיותיו של מנהיג “המחנה הציוני” יצחק “בוז’י” הרצוג. בנימין נתניהו הרבה יותר מוכשר מהם.

עצמאות השידור הציבורי במדינת ישראל היא במידה רבה פיקציה. מה עוד שאת גובה תשלום אגרת הטלוויזיה והרדיו השנתית מִמֶנָה נִגְזָר תקציב רשות השידור, פעולות ושכר – קבעה בשעתו וועדת הכספים של הכנסת שם הייתה לכל ראש ממשלה ולפוליטיקאים שלו נגישות גדולה, משקל כבד, והשפעה רבה. חוק רשות השידור שנחקק בכנסת ב- תשכ”ה / 1965, הפך את רשות השידור דאז (רק רדיו “קול ישראל”) שהייתה אגף במשרד ראש הממשלה (כפופה למרותו של מנכ”ל משרד ראש הממשלה בעת ההיא טדי קולק)  לגוף שידור עצמאי. רשות השידור ההיא ב- 1965 כללה בשורותיה כאמור את רדיו “קול ישראל” בלבד. מדובר בעידן טרום הטלוויזיה. מנכ”ל רדיו “קול ישראל” בשנים 1967 – 1960 היה חֲנוֹךְ גִבְתוֹן. חֲנוֹךְ גִבְתוֹן היה איש ארגון “ההגנה” בירושלים ולא בכדי הוצב ב- 1960 בראש רדיו “קול ישראל”. חנוך גבתון נחשב לנאמנו של ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון ובמידה כמעט מוחלטת גם עושה דברו של טדי קולק מנכ”ל משרד ראש הממשלה בשנים ההן.

ב- 1967 מונה שמואל אלמוג למנכ”ל רדיו “קול ישראל” (במקומו של חנוך גבתון). צריך לזכור שעד 1965 היה רדיו “קול ישראל” אגף במשרד ראש הממשלה בטרם הפך לרשות שידור עצמאית על פי חוק שחוקק בכנסת (כאמור ב- תשכ”ה / 1965). שמואל אלמוג היה יקירם ומוּשָא הערצתם של השַרִים ישראל גלילי ויגאל אלון (אנשי מפלגת “אחדות העבודה”) בממשלות לוי אשכול וגולדה מאיר מנהיגי מפא”י, ומפלגת העבודה והמערך של פעם. בעת עריכת התחקיר הרחב של כתיבת הספר הראשון “8 ימי בראשית” בסדרת 13 ספרי הטלוויזיה שאני חוקר וכותב (שמה הכולל, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”) ראיינתי בשעתו גם את הסופר נָתָן שַחַם (בן 93 היום, הוא בנו של הסופר אליעזר שטיינמן ו- חבר קיבוץ בית אלפא מאז 1945) ו- מי ששִימֵש בסוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת המִשְנֶה של שני יו”רים של הוועד המנהל של רשות השידור ד”ר חַיִים יָחִיל וד”ר וָולְטֶר אֵיתָן (שלושתם מינויים פוליטיים לתפקידים רמי המעלה הללו משום שנחשבו לנאמני שני ראשי הממשלות לוי אשכול וגולדה מאיר). נתן שחם התוודה בפניי ואמר לי בזמנו כלהלן : “גם אני הערצתי את שמואל אלמוג…” (!). במארס 1969 מינתה ממשלת גב’ גולדה מאיר בהמלצתו החמה של השר ישראל גלילי את שמואל אלמוג (אוהד רעיונותיה של “אחדות העבודה” מפלגתם של ישראל גלילי ויגאל אלון) למנכ”ל ה- 1 של רשות השידור הגדולה שכללה לראשונה בשורותיה את רדיו “קול ישראל” הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית דרדק תקשורת שאך זה נעמדה על רגליה, תחת קורת ניהול משותפת.

תזכורת קצרה : התנגדותו העיקשת והכוחנית העכשווית של ראש הממשלה בנימין נתניהו להקמת תאגיד השידור הציבורי החדש שאמור להיות עצמאי לחלוטין בפעולותיו, ורצונו המובהק להתערב ולשלוט שלטון ללא מיצרים בשידור הציבורי ההוא בשל החוק היָשָן המאפשר לו למַנוֹת ולהציב את נאמניו שלו בעמדות הפתח – היא מקוממת ומרגיזה אולם איננה המצאה שלו. הספר “8 ימי בראשית” שחקרתי וכתבתי נפתח כך : העולם נברא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית בשמונה. הורתה ולידתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969 – 1967 הייתה פוליטית ושורשיה העמוקים, חופפים לחלוטין את הורתו ולידתו של רדיו “קול ישראל” כרשות שידור עצמאית ב- 1965. בעת בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מ- עָפָרָה, שלטו במדינת ישראל מפלגות הפועלים בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ואחריו גב’ גולדה מאיר, ואחריה יצחק רבין. ב- 28 באוקטובר 1969 נערכו הבחירות לכנסת השביעית בהן זכתה רשימת “אֶמֶת” (חיבור של מפא”י + רפ”י + מפ”ם) בראשות גולדה מאיר ב- 57 מנדטים. גח”ל בראשות מנחם בגין צברה 26 מנדטים. המפד”ל השיגה 12 מנדטים. היה מנוי וגמור עם ראש הממשלה גולדה מאיר להרכיב קואליציה עם המפד”ל ולהותיר את גח”ל בחוץ, באופוזיציה. חלפו כבר כמעט שנתיים וחצי מאז הוקמה ממשלת האחדות הלאומית ערב מלחמת ששת הימים בקיץ 1967, ו- היא גולדה מאיר לא רצתה ממשלת אחדות לאומית עם מנחם בגין שהיה לא רק בר פלוגתא שלה אלא כמעט שְנוּא נפשה. בדיוק אז החודשים ההם של אוקטובר ונובמבר 1969 נתקלה גולדה מאיר במכשול טלוויזיוני גדול ממדים שהתגלה כבלתי עביר גם מהיבט משפטי. ובכן, הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות בראשות היו”ר ד”ר חַיִים יָחִיל החליטו כבר בראשיתו של חודש אוקטובר בשנת 1969 החלטה רגולטורית הגיונית שהפכה בתוקף הנסיבות הפוליטיות לדרמטית מאין כמותה, ואשר נגעה למעבר של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ל- שבעה ימים בשבוע לרבות לילות שישי (במקום ארבעה ימים עד כה). ראש הממשלה גולדה מאיר פירשה את החלטה ההיא של הוועד המנהל של רשות השידור בראשות ד”ר חיים יחיל והמשנה שלו נתן שחם, כפריסה והטמנת מלכודת פוליטית עבורה. היא לא תוכל להקים קואליציה עם המפד”ל שראתה בשידורי טלוויזיה בלילות שישי, חילול שבת. עיתון “הצֹפֶה” ביטאונה של המפד”ל המפלגה הדתית הלאומית והרֶפֶרֶנְטִית הראשית של ראש הממשלה גולדה מאיר להקמת הקואליציה ללא גח”ל של מנחם בגין, פרסם ביום רביעי – 1 באוקטובר כותרת בעמוד הראשון כדלקמן : “מעשה להכעיס של הנהלת רשות השידור, החל מ- 2 בנובמבר 1969 תפעל הטלוויזיה 7 ימים בשבוע כולל לילות שבת ומועד”. בכותרת המשנית פורסם כי הוועד המנהל דחה הצעה לשדר התוכניות של יום ו’ בשעות המוקדמות של אחה”צ בלבד. אחד מראשי המפד”ל זרח וורהפטיג קבע שמדובר בהתגרות מיותרת בשבת וביהדות הדתית.

hatsofe-7

טקסט מסמך : 1 באוקטובר 1969. עיתון “הצֹפֶה” המשמש ביטאון יומי של המפד”ל מעביר אינפורמציה לקוראיו, בה המסר ברור : “מעשה של רשות השידור שנועד לחלל שבת ולהכעיס את המפד”ל השותפה הקואליציונית העתידית בכינון ממשלת גולדה מאיר. החל מ- 2 בנובמבר 1969 תפעל הטלוויזיה 7 ימים בשבוע כולל לילות שבת ומועד”. (באדיבות ארכיון עיתון “הצפה” ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

היעד הראשון והמבחן הראשון העתידי נכון היה לאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו לֵיל שישי המפורסם ההוא של 7 בנובמבר 1969. הוועד המנהל הורה למנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר לגשת לביצוע מיידי של ההחלטה העוסקת בהרחבת השידורים. אולם ראש הממשלה גולדה מאיר שהייתה גם האחראית עתה על ביצוע חוק רשות השידור (בהיעדרו של השר הממונה ישראל גלילי שנפצע קשה בתאונת דרכים ושכב ב- “צריפין” עם תריסר שברים) התקוממה כאמור התקוממות נמרצת להחלטת הוועד הוועד המנהל ההיא הגורסת שידורי טלוויזיה גם בלילות שישי. בראשית חודש נובמבר של שנת 1969 היא נעמדה על רגליה האחורית והפעילה טינה גדולה ומורת רוח פוליטית חריפה ביותר לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שאך זה נעמדה על רגליה בלילות שישי. היא בפירוש הטילה את כל כובד משקלה לביטול ו/או לפחות דחיית שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לראשונה בלילות שישי מפני שהעריכה כי ההחלטה להתחיל שידורי טלוויזיה שבעה ימים בשבוע בנובמבר 1969 לרבות לילות שישי תפגע ותביא לקץ חזונה הפוליטי, מורשת קואליציה של מפלגת השלטון שלה עם המפד”ל (המפלגה הדתית לאומית) בראשות משה חיים שפירא ו- זרח וורהפטיג. גולדה מאיר חששה בנובמבר 1969 כי המפד”ל תפרוש מהממשלה ותחבור לברית עם מפלגת חירות שנואת נפשה בראשות מנחם בגין, בגלל אותה ההחלטה אודות שידורי הטלוויזיה הרצופים בני שבעה ימים בשבוע שמתוכננים גם ל- לילות שישי. השידורים הללו התפרשו על ידי אנשי המפד”ל כחילול שבת. היא החליטה להתערב בכל כוחה להניא את רשות השידור מהאמביציה הטלוויזיונית שלה לשדר גם בלילות שישי בטענה שהעניין מסכן את שלמות הממשלה, את המו”מ הקואליציוני עם המפד”ל, ואת פוטנציאל השלטון של מפלגת המערך שבראשו ניצבה. חששותיה אלה התבררו כבלתי מוצדקים בעליל. המפד”ל (המפלגה הדתית הלאומית) תאבת הכוח הפוליטי לא מימשה בדיעבד את איומיה לבטל את ברית הקואליציה עם ראש הממשלה גולדה מאיר, אולם עשתה לה צרות צרורות, ושלחה לה אין ספור איומי פרישה מהקואליציה באמצעות ביטאונה עיתון “הַצֹפֶה”. מנכ”ל רשות השידור בנובמבר 1969 היה שְמוּאֵל אַלְמוֹג. מנהל הטלוויזיה הישראלית בנובמבר 1969 היה חַגַּי פִּינְסְקֶר. מנהל רדיו “קול ישראל” בנובמבר 1969 היה מֹשֶה חוֹבָב. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור היה ד”ר חַיִים יָחִיל (איש משרד החוץ לשעבר). ראש הממשלה גולדה מאיר סברה שעל רשות השידור לפעול בשירות הממשלה שלה וכי מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג חייב לרתום את עצמו למאמצי מפלגת המערך בראשותה לשמר את היכולות שלה להנהיג את המדינה. ראש הממשלה גולדה מאיר הפעילה את כל כישרון השכנוע שלה על שמואל אלמוג וחגי פינסקר לחדול משאיפתם לשדר שידורי טלוויזיה החל מיום שישי – 7 בנובמבר 1969.

באותו בוקר של יום חמישי – 6 בנובמבר 1969 ממש כמה שעות לפני יום ה- “ע” ושעת ה- “ש”, זימנה גולדה מאיר למשרדה את מנכ”ל רשות השידור שמואל אָלְמוֹג לשיחת SOS בדבר דחיית שידורי הטלוויזיה ביום השביעי הקדוש של העם היהודי. שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז”ל מנהיג שידור מזַן נדיר, קפדן ודייקן מאוד, בעל מראה סגפני בן 82 אז כשהוא מכהן פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, זכר בעת שיחות התחקיר שלי שערכתי עִמוֹ בביתו הפרטי ברמת אשכול בירושלים, כלהלן : “ראש הממשלה זימנה אותי לפגישה עמה ולא את ד”ר חַיִים יָחִיל יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. הייתה לכך סיבה. היא הכירה היטב את יו”ר ה- Board הציבורי של רשות השידור. ד”ר חַיִים יָחִיל מוותיקי משרד החוץ היה חבר מפלגת מפא”י ההיסטורית ומנכ”ל המשרד כשגולדה מאיר כיהנה בתפקיד שרת החוץ בממשלה ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים ב- 1967 שינה ד”ר חַיִים יָחִיל כיוון פוליטי. הוא היה אָב שכול שהחזיק עכשיו בתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור וגם כיהן כיו”ר התנועה לארץ ישראל השלמה. מהיבט מסוים הוא היה עכשיו יריב פוליטי של ראש הממשלה. גולדה מאיר העדיפה להיפגש עמי מפני שראתה בד”ר חיים יָחִיל איש שסטה מדרך היָשָר”. לאחר הפסקה קצרה הוסיף, ואמר לי בזו הלשון : “מה אתה חושב מר יואש אלרואי שזה כל כך פשוט להיפגש ולדון עם ראש ממשלה . הייתי חולם חלומות בלהות בלילות על גב’ גולדה מאיר”. ואז המתין קמעא ושוּב הוסיף לי : “רק לא אמרתי לה מה חלמתי עליה”. מנכ”ל רשות השידור שמואל אָלְמוֹג שהיה בעברו הכתב המדיני של רדיו “קול ישראל” והתמצא בסבך הפוליטיקה הישראלית היה משוכנע שתחילת שידורי הטלוויזיה בליל שישי ב- 7 בנובמבר 1969 ושידורי טלוויזיה בכלל בשבתות ובחגים לא ימנעו בסופו של יום מהמפד”ל לחבור לקואליציה הממשלתית בראשות גב’ גולדה מאיר. המפד”ל שיחקה על פי דעתו של שמואל אלמוג פוקר פוליטי. היא איימה מבלי יכולת לממש את האיומים מפני שהקלפים החזקים באמת היו בידי מפלגת המערך שהיו לה 57 מנדטים בכנסת לאחר הבחירות ב- 28 באוקטובר 1969. יתירה מזאת, הוא גם היה משוכנע כי בסופו של דבר גב’ גולדה מאיר תקים קואליציה רחבה ותזמין אליה גם את מפלגת גח”ל בראשות מנחם בגין.

ראש הממשלה שכיהנה במקביל גם בתפקיד השרה הממונה של רשות השידור בהיעדרו של ישראל גלילי הפצוע זימנה את שמואל אלמוג ללשכתה. היא שטחה את קשיי המו”מ הקואליציוני שלה עם המפד”ל בפני מנכ”ל רשות השידור, וביקשה ממנו לעכב את ביצוע החלטת הממשלה  מ- 12 במאי 1969 המתירה ומאשרת לטלוויזיה הישראלית הציבורית לשָדֵר שבעה ימי שידורים מלאים לרבות עֶרֶב שבת. “ביטול שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בלילות שבת הוא תנאי להצטרפות המפד”ל לקואליציה”, אמרה לוֹ. שמואל אָלְמוֹג זוכר עוד בשיחות התחקיר עמי כלהלן : “היה לה מבטא אמריקני כבד, ממנו לא השתחררה אף פעם. היא אמרה לי”, כאן הוא מחקה את ה- Accent האמריקני הבולט של ראש הממשלה וכך אומר לי, “חבר אלמוג, אם ידעתי לנהל את הטלוויזיה הייתי עושה זאת ואתה היית יושב במקומי ונראה אז מה היה קורה”, ומוסיף, “צריך לזכור שישבתי מול ראש הממשלה. היא אמרה לי כי אחד ממנהיגי המפד”ל משה חיים שפירא העמיד בפניה תנאי במו”מ הקואליציוני, “טלוויזיה בשבת – ו/או המפד”ל בממשלה”. היה שקט קצר ואז השבתי לה, “זה יפה מאוד גבירתי, אך אני מנכ”ל רשות השידור ואת ראש הממשלה. אם הטלוויזיה לא תשדר בערבי שישי, זאת תהיה פגיעה בנו באנשי רשות השידור ובציבור ובצופים הרבים שאליהם אנו פונים” [1]. שְמוּאֵל אַלְמוֹג ראה בבקשתה של גוֹלְדָה מֵאִיר לעכב ולדחות את תחילת שידורי הטלוויזיה בלילות שישי פגיעה מקצועית ברשות השידור שהוא עומד בראשה. הוא היה עיתונאי שהבין היטב בשידור ופוליטיקה ולא הסתיר בפניה את פרשנותו המלומדת. כך אמר לה באותה הפגישה כפי שדיווח לי : “אינני חושב שתקום קואליציה בלי גח”ל ואינני מאמין שהמפד”ל תוותר על השתתפותה בממשלה רק בגלל אי הסכמתה לשידורי טלוויזיה בערב שבת”. ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר סיימה את הפגישה עם שמואל אלמוג ובקשתה נותרה נחושה, “אני מבקשת וחוזרת ומבקשת ממך לעַכֵּב את ביצוע ההחלטה הנוגעת לשידורי הטלוויזיה שבעה ימים בשבוע לרבות לֵילוֹת שבת”.

shmuel-almog-golda-meir

טקסט תמונה : 1969. ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר ומנכ”ל רשות השידור ה- 1 הבלתי נשכח שמואל אלמוג. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראש הממשלה לא עשתה כל חשבון לעצמאותה של רשות השידור הממלכתית והעמידה את מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג בפני דילמה מוסרית ומקצועית גדולה. שְמוּאֵל אַלְמוֹג עיתונאי בעל יושרה ודרך ארץ סירב לבקשתה של ראש הממשלה. הוא דיווח על הפגישה עם גב’ גולדה מאיר ליו”ר הוועד המנהל ד”ר חיים יָחִיל ואיים בהתפטרות אם הוועד המנהל של רשות השידור בראשות חַיִים יָחִיל ונָתַן שַחַם ייכנע ולא יעמוד בלחצים. שְמוּאֵל אַלְמוֹג תבע מד”ר חַיִים יָחִיל ונָתַן שַחַם כי יעניקו לוֹ גיבוי מלא.

[1] ראה נספח : עדויות נוספות מצויות בספרו ההיסטורי התיעודי המְעוּלֶה והחַשוּב של צבי גיל “בית היהלומים” משנת 1986 בהוצאת ספריית הפועלים. הספר המעניין והמרתק כתוב ברמה גבוהה ו- היטב (!). צבי גיל מילא תפקידים חשובים ברשות השידור לדורותיה, ביניהם היה גם מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1974 – 1971 והראשון שהשלים קדנציה רציפה בת שלוש שנים. צבי גיל הוא בן 88 היום. עד 120.  

חלק קטן וצַר מאותה השתלשלות המחלוקת הפוליטית והטלוויזיונית ההיא בין ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר לבין רשות השידור בחודשים אוקטובר ו- נובמבר של שנת 1969 בנושא “שידורי הטלוויזיה בלילות שישי” כפי שסיקרה אותם העיתונות הכתובה בראשיתו של חודש נובמבר 1969, ואשר ונלקחו על ידי מהספר שלי “8 ימי בראשית” למען קוראי הבלוג ובעיקר לטובת הקוראים הצעירים.

al-hamishmar-1

טקסט מסמך :  יום רביעי – 5 בנובמבר 1969. העיתון “על המשמר”. הכותרת הראשית דנה בהתנגדות מפ”ם לקואליציה ממשלתית עם גח”ל. מזכ”ל מפ”ם מאיר יערי חבר קיבוץ מרחביה טען כי יש ניגוד בין שני המצעים של שתי המפלגות. הכותרת המשנית כאן מדווחת כי שירות השידור נתבע לשתק בשבת את הטלוויזיה וכי צפויות התפטרויות. (באדיבות ארכיון “על המשמר” ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

al-hamishmar-2

טקסט מסמך : יום חמישי – 6 בנובמבר 1969. עיתון “על המשמר”. העיתון מדווח לקוראיו כי הממשלה החליטה לבקש השהיית שידורי הטלוויזיה בליל שבת. בגוף הידיעה נמסר כי מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג, מנהל הטלוויזיה חגי פינסקר , מנהל רדיו “קול ישראל” ד”ר ישעיהו שפירא וחבר הוועד המנהל הסופר חנוך ברטוב – יתפטרו מתפקידם אם המליאה תבטל את שידורי הטלוויזיה בליל שבת. (באדיבות ארכיון “על המשמר” ובאדיבות אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב שסייע למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

al-hamishmar-3

טקסט מסמך : יום ראשון – 9 בנובמבר 1969. העיתונאי מרדכי גילת מדווח בעיתון “על המשמר” לקוראיו אודות שני המשפטנים הצעירים יהודה רסלר ועדי קפלן שהגישו את העתירה לשופט העליון התורן צבי ברנזון ביום שישי -7 בנובמבר 1969. (באדיבות ארכיון “על המשמר” ובאדיבות אגף העיתונות של בית אריאלה שסייע למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

davar

טקסט מסמך : יום רביעי – 5 בנובמבר 1969. ידיעה של העיתונאי אלי ניסן בעיתון “דָבָר” : “הממשלה תתכנס היום לישיבה מיוחדת בעניין שידורי הטלוויזיה בשבת”. “דָבָר” שמר מקום של קבע ליד שם העיתון לעורך הראשון ברל כצנלסון שנפטר ב- 1944 בן 57. (באדיבות ארכיון “דָבָר” ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

davar-2

טקסט מסמך : יום שישי – 7 בנובמבר 1969. העיתון “דָבָר” : “רשות השידור דחתה פניית הממשלה. החליטה לקיים שידורי טלוויזיה בשבת. ייתכן שהממשלה לא תיתן היתרי עבודה בשבת ותמנע שידורים”. (באדיבות ארכיון “דָבָר” ובסיוע אגף העיתונות של “בית אריאלה” בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

haaretz-1

טקסט מסמך : גיליון עיתון “הארץ” מ- יום שישי – 7 בנובמבר 1969. כותרת ראשית : “רשות השידור דוחה פניית הממשלה. החליטה לשדר שבעה ימים בשבוע”. הקריקטוריסט זאב העניק לסיטואציה התקשורתית נופך משלו. עורך העיתון גרשום שוקן הדפיס מאמר מערכת ראשי תקיף ביותר נגד הממשלה מתחת לקריקטורה בו חוטפת ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר אגרוף מרשות השידור ונתן לו את הכותרת, “ניצחון היושר והמשך המזימה” : “החלטתה של מליאת רשות השידור היא ניצחון לשכל הישר, לאומץ הלב, והחוק. רוב חברי הרשות מילא תפקידו כדין ועמד כנגד מסע של סחיטה ודרישות בלתי חוקיות חסרות תקדים. שר המשפטים יעקב שמשון שפירא ניסה לשכנע את המליאה כי היא תפעל כדין אם תקבל את החלטת הממשלה. אך הדין עליו דיבר השר אינו דין המדינה ואינו דין צדק, אלא דין המפלגה שאת תככיה ניסה השר לכפות על רשות ציבורית עצמאית. משנכשל שר המשפטים בניסיונו , הוא גמר אומר לחבל בהחלטת הרשות על ידי הפעלת חוק שעות העבודה והמנוחה, על פיו דרוש היתר מיוחד להעסיק עובדים יהודיים בשבת. איש לא העלה את הצורך בהיתר על פי חוק זה כל עוד פעלה הרשות על פי הנחיות הממשלה. עתה משהעזה המליאה להמרות את רצון המערך , מאיים עליה שר המשפטים בהפעלת החוק. להיטותו של שר המשפטים לכפות את רצונו ורצון חבריו על רשות השידור הסיטה אותו גם בעניין זה מדרך החוק. הטלוויזיה היא חלק מרשות השידור ואין לה אישיות משפטית עצמאית. אין כל הבדל בינה לבין הרדיו. שניהם הן חלק משידורי ישראל. חלק מהעובדים בטלוויזיה הם עדיין – מבחינה רשמית – עובדי רדיו “קול ישראל”, וכולם עובדי רשות השידור . אם נדרש היתר מיוחד לשידורי הטלוויזיה בשבת, נדרש היתר כזה גם לרדיו. אם אין היתר כזה לשידורי הטלוויזיה הערב, יש לבטל מייד גם את כל שידורי הרדיו בשבת. איומו של שר המשפטים חל על רשות השידור כולה ולא על חלק ממנה. על רשות השידור והוועד המנהל להתעלם כליל ולדחות בשתי ידיים את איומי הסרק של שר המשפטים. על הוועד המנהל למלא חובתו כלפי הציבור על פי חוק ולהתעלם מאיומים חסרי בסיס חוקי. יש גבול להפקרות. מדינתנו היא מדינת חוק ולא רכוש פרטי של המערך ועושי דברו בממשלה”. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן שסייעו למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

hatsofe-1

טקסט מסמך : 1 באוקטובר 1969. עיתון “הצפה” המשמש ביטאון יומי של מפלגת המפד”ל. המסר ברור : “מעשה להכעיס של הנהלת רשות השידור. החל מ- 2 בנובמבר 1969 תפעל הטלוויזיה 7 ימים בשבוע כולל לילות שבת ומועד”. (באדיבות ארכיון “הצפה” ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

hatsofe-2

טקסט מסמך : 3 בנובמבר 1969. עיתון “הצפה” מודיע לקוראיו בעקבות הפגישה בין גב’ גולדה מאיר לחיים משה שפירא כי יש תקווה למניעת חילול שבת בטלוויזיה. (באדיבות ארכיון “הצֹפֶה”ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

hatsofe-3

טקסט מסמך : יום רביעי – 5  בנובמבר 1969. עיתון ה”הַצפֶה” מדווח לקוראיו בכותרת הראשית, “המפד”ל תחתור להקמת ממשלת ליכוד עפ”י קווי היסוד של הממשלה היוצאת”. כותרת משנית : “בשיחה עם ראשי “המערך” הושגה הבנה בעניין הטלוויזיה ובשאלת מיהו יהודי”. כמו כן מדווח “הצפה” על התכנסות הממשלה לדיון בהקדמת שידורי הטלוויזיה מליל שבת ליום שישי אחה”צ. בגוף הידיעה נאמר כי רשאית לקבוע את השעות בהן ייערכו השידורים בימי שישי, בדרך שלא תחולל קדושת השבת, ולבקש מרשות השידור לתאם את התכנון עם החלטה זו. (באדיבות ארכיון הַצפֶה ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

hatsofe-4

טקסט מסמך : 6 בנובמבר 1969. כותרת ראשית של עיתון “הצֹפֶה” : הממשלה המליצה להשהות ההחלטה בדבר הפעלת הטלוויזיה “שבעה ימים בשבוע”. (באדיבות ארכיון “הצפה” ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

hatsofe-5

טקסט מסמך : יום שישי – 7 בנובמבר 1969. עיתון “הצפֶה” : מליאת רשות השידור התמרדה נגד החלטת הממשלה. (באדיבות ארכיון “הצֹפֶה” ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

lamerhav-1

טקסט מסמך : יום רביעי – 5 בנובמבר 1969. עיתון “למרחב” [1]. הכותרת הראשית של העיתון מדווחת : ” גולדה מאיר מעונינת בקואליציה רחבה אבל אינה מוכנה להמיר מפ”ם בגח”ל “. כותרת משנה מציינת : “הממשלה תבקש להשהות הפעלת הטלוויזיה בשבת”. (באדיבות ארכיון “למרחב” ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

[1] עיתון “למרחב” היה ביטאונה של מפלגת “אחדות העבודה” והופיע בשנים 1971 – 1954 . העורכים היו ישראל אבן- נור, משה כרמל , ודוד פדהצור, אך הרוח החיה וקובע הקו האידיאולוגי וכותב רוב מאמרי המערכת והתוכן הפוליטי היה ישראל גלילי .

lamerhav-2

טקסט מסמך : יום שישי – 7 בנובמבר 1969. עיתון “למרחב”. בשל העניין הציבורי העצום מדווח העיתון לקוראיו בעמוד הראשון את הידיעה, “רשות השידור דחתה את המלצתה של הממשלה להשהות הטלוויזיה בשבת”. (באדיבות ארכיון “למרחב” ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

maariv-1

טקסט מסמך : גיליון “מעריב” מ- יום שישי – 7 בנובמבר 1969. הכותרת ראשית מדווחת על ההצבעה בקרב הוועד המנהל והמליאה בעניין שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בלילות שישי, והערר שיוגש בעקבות ההצבעה. (באדיבות העיתון “מעריב” שסייע למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).  

yedioth-1

טקסט מסמך :  גיליון “ידיעות אחרונות” מ- יום שישי – 7 בנובמבר 1969. העיתון מדווח לקוראיו על הדרמה ברשות השידור לקראת תחילת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בלילות שישי. “שר האוצר מהמערך פנחס ספיר מאיים על איש המפד”ל משה חיים שפירא כי קואליציה דתית עם גח”ל בתל אביב היא כמו הכרזת מלחמה על מפלגת העבודה”. (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות” שסייע למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

lamerhav-3

טקסט מסמך : יום ראשון – 9 בנובמבר 1969. עיתון “למרחב”. הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל כרוכה ושזורה שוב ושוב עם הפוליטיקה הישראלית. שידורי הטלוויזיה הכללית הופעלו בליל שבת – 7 בנובמבר 1969 בעקבות צו של שופט בית המשפט העליון( צבי ברנזון) שניתן לבקשת צעיר מתל אביב (עו”ד יהודה רסלר וגיסו עדי קפלן). הנשיא זלמן שזר יטיל מחר (יום שני – 10 בנובמבר 1969) על גב’ גולדה מאיר את הרכבת הממשלה. למרות שידורי הטלוויזיה בלילות שישי נכנעה המפד”ל לאמביציות הפוליטיות שלה וחברה בחפץ לב לקואליציה הממשלתית בראשותה של ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר. (ארכיון העיתון “למרחב” ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

hatsofe-6

טקסט מסמך : 10 בנובמבר 1969. עיתון “הצפה” מפרסם כותרת ראשית ונוטע תקוות שווא בקרב קוראיו ומנסה להלך אימים על השופט העליון צבי ברנזון : “שר המשפטים שוקל צעדים בפרשת השופט צבי ברנזון כל הפעלת בית הדין בשבת”. המפד”ל לא מימשה את איומיה ולא וויתרה על חברותה בקואליציה של ממשלת גולדה מאיר. איומיה היו איומי סרק. (באדיבות ארכיון “הצפה” ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

maariv-2

טקסט מסמך : יום ראשון – 9 בנובמבר 1969. העיתון “מעריב” מפרסם כותרת ראשית בעניין שידורי הטלוויזיה בלילות שישי : “השידור בליל שבת שיבש את המגעים לכינון קואליציה”. גם פנחס ספיר האיש החזק במפלגת המערך של ראש הממשלה גולדה מאיר מנסה להלך אימים על השופט העליון צבי ברנזון : “עניין הטלוויזיה לא יישאר כמות שהוא”. כותרת משנית : “תרעומת בחוגי הממשלה, גם בימי המנדט לא ישבו בתי דין בשבת”. (באדיבות העיתון “מעריב” שסייע למחקר ולכתיבה שלי את הספר “8 ימי בראשית”, הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”).

הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי המליאה נכנעו לתביעתה של ראש הממשלה גולדה מאיר לדחות את שידורי הטלוויזיה בלילות שישי, ועמם גם שמואל אלמוג ז”ל וחגי פינסקר ז”ל. ואז נכנסו לתמונה בצורה דרמטית שני בחורים צעירים עזי נפש ובעלי יוזמה, עו”ד יהודה רסלר וגיסו עדי קפלן. שניהם הגיעו בחמש אחה”צ ביום שישי – 7 בנובמבר 1967 לביתו של כבוד השופט העליון צבי ברנזון וביקשו ברגע האחרון ממש צו על תנאי שיורה לטלוויזיה ישראלית הציבורית לשדר בליל שבת. כבוד השופט העליון צבי ברנזון נענה ו- קיבל את הצו והורה באמת לטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור להיערך מייד, ולפעול ולשדר כבר בשמונה בערב של אותו יום שישי של 7 בנובמבר 1969 רווי המחלוקת. מצוידים בצַו היקר של השופט העליון צבי ברנזון המורה להתיר שידורי טלוויזיה בליל שבת הגיעו עו”ד יהודה רסלר ועדי קפלן בשבע בערב לבניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים כשפניהם נשואות אל מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה חגי פינסקר. מסעם המשפטי ההירואי צלח. בשמונה בערב של אותו יום שישי ההוא – 7 בנובמבר 1969 קריין חיים יבין את מהדורת החדשות הטלוויזיונית להמוני בית ישראל. ראוי לציין כאן שחלק משרי הממשלה של גולדה מאיר ובראשם פנחס ספיר דרשו לפטר את השופט העליון צבי ברנזון מי שאישר את הצו על תנאי בגלל שהסכים לדון בשבת בעתירה בלתי דחופה כל עיקר לדבריהם ואשר איננה בבחינת פיקוח נפש. ועוד יש לציין כי ביום שלישי – 11 בנובמבר 1969 הוגשה בקשה של הממשלה לבטל את פסיקתו של השופט העליון צבי ברנזון בנימוק כי היא ניתנה בשבת. היועץ המשפטי של ממשלת ישראל בעת ההיא ב- 1969 מאיר שמגר ייצג את הממשלה בבית במשפט העליון אולם השופטים העליונים סירבו לבטל את הצו. השאר היסטוריה ארוכה, ממושכת, וסבוכה.

תלונות פוליטיות משכבר הימים שנשמעו מצד הציבור החילוני בימים ההם נגד הממסד הדתי לרבות מכתבו המפורסם של זְאֵב אֶשְכּוֹלוֹת יו”ר הליגה למניעת כפייה דתית בישראל ב- 17 בספטמבר 1967 לשר ישראל גלילי, הדגישו תחושה של כפייה דתית. היה ברור שאי נוחות אזרחית נכפתה על הציבור החילוני בארץ ע”י מיעוט ובצדה גם המיאוס הנמשך מהפוליטיקה הממשלתית של מפא”י היוצאת חוצֵץ נגד הציבור החילוני שהוא הרוב המכריע במדינה ונגד שידורי טלוויזיה בשבתות ובחגים. הציבור החופשי חש מחנק ועו”ד צעיר יְהוּדָה רֶסְלֶר הרים את נֵס המאבק נגד ממשלת ישראל. עֶרֶב שבת של יום שישי – 7 בנובמבר 1969 היה יום היסטורי שנוי במחלוקת בין הממלכה לבין הטלוויזיה הכללית. הרשות השופטת של מדינת ישראל התערבה באותו ערב בפולמוס ואִפשרה לטלוויזיה הצעירה לשדר לראשונה בתולדותיה באותו לֵיל שישי של 7 בנובמבר 1967. עד אז היא פעלה ושידרה רק בערבי חוֹל. השידור בערבי שבתות התאפשר בסופו של דבר הודות לעתירה אזרחית פרטית שהגישו עו”ד יְהוּדָה רֶסְלֶר וגיסו עו”ד עַדִי קַפְּלָן למען פתיחת שידורי טלוויזיה גם בלילות שישי באותו יום שישי עצמו לפנות ערב – 7 בנובמבר 1969, ממש ברגע האחרון, לשופט התורן של בית המשפט העליון צְבִי בֵּרֶנְזוֹן שהיה בביתו בירושלים. הפנייה והבחירה בצְבִי בֵּרֶנְזוֹן להגשת העתירה לא הייתה מקרית אלא מחושבת מראש. בעקבות העתירה הוציא צְבִי בֵּרֶנְזוֹן צַו משפטי של שופט בית המשפט העליון המאשר את העתירה בעקבותיה נפתחו שידורי הטלוויזיה הישראלית בערבי ולילות שישי. החלטתו של צְבִי בֵּרֶנְזוֹן היוותה נקודת מפנה חסרת תקדים בתולדות הטלוויזיה הישראלית ובתולדות רשות השידור. העתירה של עו”ד יְהוּדָה רֶסְלֶר שנועדה לאפשר שידורי טלוויזיה חופשית נטולת רסן דתי במדינת ישראל, החל מאותו יום שישי ההוא של 7 בנובמבר 1969, הדליקה נורה אדומה אצל ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר.

berenzon

טקסט תמונה : זהו השופט העליון הבלתי נשכח צבי ברנזון שכיהן כשופט בבית הדין הגבוה לצדק בשנים 1977 – 1953. החלטתו ב- 7 בנובמבר 1969 שינתה את פני הטלוויזיה הציבורית ושידוריה ואת מדינת ישראל לדורות. (באדיבות משפחת ברנזון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השופט העליון צְבִי בֵּרֶנְזוֹן נולד בצפת בשנת 1907. הוא נפטר בן 94 ב- 2001 . צבי ברנזון היה איש משכיל ובעל חינוך רחב. הוא היה בוגר מדעי המתמטיקה והפיסיקה של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל והשלים לימודים גבוהים באוניברסיטת קיימברידג’. בהיותו משפטן ניסח את אחת הטיוטות של מגילת העצמאות אותה קרא ראש הממשלה דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן ביום הקמת המדינה ב- ה’ באייר תש”ח – 15 במאי 1948. לאחר הקמת המדינה מינתה אותו שרת העבודה גוֹלְדָה מֵאִיר (מאירסון) למנכ”ל משרד העבודה. ב- 1953 התמנה לשופט בבית המשפט העליון של ישראל וכיהן בו רבע מאה של שנים. צְבִי בֵּרֶנְזוֹן נחשב למעוז שיפוט והבנת החוק. יִצְחָק זָמִיר אמר עליו כי באישיותו המרשימה השתווה לשופט העליון האמריקני אֶרְל ווֹרְן. צְבִי בֵּרֶנְזוֹן הפגין עצמאות מוחלטת ודבקות חסרת פשרות בערכי היסוד של זכויות האדם. יְהוּדָה רֶסְלֶר ועַדִי קַפְּלָן היו אם כן בני מזל לפגוש דווקא את השופט העליון צבי ברנזון באותו הערב של יום שישי הסנסציוני ההוא ב- 7 בנובמבר של שנת 1969.

resler-1

טקסט תמונה : נובמבר 1969. עו”ד יהודה רסלר. יוזמתו ועתירתו לבג”ץ ביום שישי – 7 בנובמבר 1969 שינתה את מפת שידורי הטלוויזיה הישראלית לעד , והפך אותו למרואיין מבוקש ועו”ד מפורסם. זה היה הישג תקשורתי גם בקנה מידה בינלאומי. (באדיבות יהודה רסלר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עו”ד יְהוּדָה רֶסְלֶר נולד בפולין ב- 24 ביוני 1939. ב- 1943 עלה עם משפחתו לישראל דרך טהראן  בירת איראן. יְהוּדָה רֶסְלֶר הוא אחד מילדי טהראן. בשיחת התחקיר עמי הוא מכנה את עצמו עד היום הזה , “גָאלִיצְיָאנֶר”. עו”ד יְהוּדָה רֶסְלֶר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : “אני כ- עו”ד ניסחתי את העתירה המשפטית שהופנתה לשופט העליון צבי ברנזון ביום שישי לפנות ערב – 7 בנובמבר 1969. אבל העותר האמיתי היה גיסי עדי קפלן הצעיר ממני בחמש שנים שהתמחה גם הוא אז בעריכת דין. לי בכלל לא היה בבית מקלט טלוויזיה. לא היה לי מספיק כסף לרכישתו. רעיון העתירה למען שידורי טלוויזיה בלילות שישי הייתה יוזמה שלי אך המבצע עצמו היה הרבה יותר מורכב מהרצון שלי. עדי קפלן ואנוכי תיאמנו את הגשת העתירה המשפטית לבג”צ בבוקרו של יום שישי של 7 בנובמבר 1969 עם חגי פינסקר שהיה אז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חגי פינסקר אמר לי מפורשות שאם השופט העליון צבי ברנזון יכריע בעד העתירה אז הוא כמנהל הטלוויזיה יחד עם מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג יפעלו מייד למען פתיחת השידורים כבר באותו ערב של יום שישי – 7 בנובמבר 1969. האמנתי בכוחה המשפטי והמוסרי של עתירה שלנו למען לפתיחת השידורים בערבי שישי. העתירה הייתה בעצם מעין כתב אישום נגד הקואליציה הפוליטית במדינת ישראל בין מפלגת העבודה בראשות גולדה מאיר לבין הממסד הדתי בראשות המפד”ל המונעת מהציבור החילוני הגדול לצפות בשידורי טלוויזיה בלילות שישי, כאילו מדינת ישראל היא מדינת הלכה. השופט העליון צבי ברנזון קיבל אותנו בביתו בסבר פנים יפות. עדי קפלן ואני מצאנו אותו לבוש בחלוק עבודה ומתקן פקק חשמל שנשרף בביתו. הוא נהג בנו באדיבות רבה והואיל אף לתקן כמה ניסוחים בעתירה שלי. השאר היסטוריה”. יום שישי – 7 בנובמבר 1969 נחשב לציון דרך מהפכני בהיקף שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל. הוא היווה תפנית חשובה מפני שלראשונה שידרה הרשות בלֵיל שבת השנוי במחלוקת פוליטית, בו אזרחיה החילוניים של מדינת ישראל תובעים שידורי טלוויזיה בערבי שישי, בשבתות, ובחגים בעוד המִמְסַד הדתי מתנגד. המפלגות הדתיות נשענו בהתנגדותן לשידורים בלילות שישי ועד מוצאי שבת על מסורת העבר מאז נוסדה ב- 1936תחנת הרדיו הארץ ישראלי ה- PBS (ראשי תיבות של Palestine Broadcasting System) בתקופת השלטון המנדטורי האנגלי. היה קיים נוהג שאין משדרים ברדיו בשבת שידורים ישירים פרט לחדשות. הסדֵר שקבע שלטון המנדט במחווה כלפי באוכלוסייה היהודית והוועד הלאומי.

resler-2

טקסט תמונה : נובמבר 1969. הקריקטוריסט רב המוניטין זאב מעיתון “הָאָרֶץ” זיהה את העתירה של עו”ד יהודה רסלר ועדי קפלן כמלחמת בני אור נגד ממשלת ישראל למען שידורי טלוויזיה חופשיים בישראל בלילות שישי ובשבתות ב- 7 בנובמבר 1969. הוא העניק לקריקטורה הזאת את הכותרת “מלחמת בני אוֹר”. (הקריקטורה הוענקה לי ולספר “8 ימי בראשית” באופן אישי באדיבותו של עו”ד יהודה רסלר).

את סיפור דברי הימים המפורט לפרטי פרטים של אותו יום שישי ההוא – 7 בנובמבר 1969 ניתן למצוא בספר עב הכרס בן 10000 (רבבה) עמודים בן 5 כרכים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי “8 ימי בראשית”. הספר הזה הוא הראשון בסדרת 13 ספרי טלוויזיה רחבי היקף שאני חוקר וכותב מאז 1998, ואשר מְכוּנָה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

8 days of genesis (1)

טקסט מסמך : זהו שער הכריכה הקדמי של הספר עב הכרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי : “8 ימי בראשית”. זהו הספר הראשון בסדרה רחבת היקף שמכילה 13 ספרים שונים אודות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם ואשר מכונה על ידי בשמה הכולל, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

8 days of genesis (4)

טקסט מסמך : זהו שער הכריכה האחורי של הספר עב הכרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי : “8 ימי בראשית”. זהו הספר הראשון בסדרה רחבת היקף שמכילה 13 ספרים שונים אודות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם ואשר מכונה על ידי בשמה הכולל, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

כאשר מר רותם שטרקמן מנתח וכותב בפוסט המעניין שלו ב- TheMarker (יום שלישי – 1 בנובמבר 2016) שנושא כותרת ראשית “אולי באמת עדיף לסגור”, כי במהלכיו האחרונים של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החצר שלו יו”ר הקואליציה דוד ביטן “…מתגלה כאן דנ”א ראשוני בעייתי…” הוא טועה לחלוטין וגם מטעה. רשות השידור נושאת מרגע לידתה ב- 1965 / תשכ”ה DNA פוליטי. מאז ימי ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון, מנכ”ל לשכתו טדי קולק, ראש הממשלה לוי אשכול, שר ההסברה ישראל גלילי, ראש הממשלה גולדה מאיר, יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ד”ר חיים יחיל, יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ד”ר וולטר איתן, הסופרים חנוך ברטוב ונתן שחם (שימש משנה לשני היו”רים חיים יחיל וד”ר וולטר איתן, ואחרים. הח”כ דוד ביטן חושף את עצמו כשַר חצר נכלולי בטל בשישים כשהוא גם מצהיר בריש גלי קבל עם ועולם כי רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במוצ”ש ההוא של 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב לא התרחש על רקע פוליטי. אין להמתין. יש להתחשבן כבר עכשיו ללא דיחוי עם האיש העלוב הזה המתקרא דוד ביטן ממקורביו של ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו.

צריך להזכיר כאן כי בשנים 1969 – 1967 שנות פעולתו של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשות פרופסור אליהוא כ”ץ (בן 92 היום) וסגנו עוזי פלד (בן 81 היום), קו ההתנהלות שלהם נעשה על פי המודל של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC. מדובר בשידור ציבורי אנגלי עצמאי שתקציבו נשען רק על משלם האגרה (לחלוטין ללא פרסומות מסחריות) בו הממשלה איננה אמורה להתערב בתכני השידור. אולם לא כך קרה תמיד בהמשך. באנגליה וגם במדינת ישראל. פרופסור אליהוא כ”ץ היה אומנם עולה חדש מברוקלין – ניו יורק ו- אמון על הקפיטליזם האמריקני ורעיון הטלוויזיה המסחרית אולם הוא דבק במחשבת השידור הציבורי העצמאי כפי שגילם אותו ה- BBC האנגלי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפגינה מידה רבה של עצמאות שידור (משתנה) במשך שנותיה הארוכות. תלוי מי היה מנכ”ל הרשות באותה העת ומי נשא בעול ניהול הטלוויזיה. למשל, שנות ניהולו של פרופסור ארנון צוקרמן היחיד והמיוחד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשש השנים של 1979 – 1973 נחשבות על פי שיקול דעתי ל- “תור הזהב” שלה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן מנהלה יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 נחשבה למשרתת השלטון כמו גם רשות השידור כולה בשנים 2005 – 2002 כשאותו יוסף בר-אל שימש המנכ”ל שלה עד שסולק והודח ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון.

israel-viner-1967

טקסט תמונה : סתיו 1966. ימי התום והפשטות שלא ישובו עוד. זהו המחזור הראשון של “המכון לקומוניקציה” שמוסד באוניברסיטה העברית בירושלים ע”י פרופסור אליהוא כ”ץ ומיכאל גורביץ’. התמונה צולמה סמוך למועד בניית כוח האדם של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד. יש לציין כאן שהמחזור הראשון של “המכון לקומוניקציה” רכש חלק מההכשרה המעשית שלו גם באמצעות קורס במרכז ההדרכה של רשות השידור. מרכז הקורס היה חיים יבין (עומד בשורה האמצעית משמאל, קצת מאחור כשהוא מעשן מקטרת). זיהוי שורת הנוכחים היושבים בשורה הקדמית משמאל לימין : משה חובב, פרופסור אליהוא כ”ץ, מנכ”ל רדיו “קול ישראל” שמואל אלמוג, ישעיהו שפירו מרדיו “קול ישראל”, ומיכאל גורביץ. זיהוי שורת הנוכחים העומדים בשורה האמצעית, משמאל לימין : חיים יבין (מעשן מקטרת, בן 34), שולמית בן שלום מהטלוויזיה בשפה הערבית, רחל דותן, תלמה אליגון, אליהו יונס מנהל מרכז ההדרכה של רשות השידור, אברהם אדיג’ס, ד”ר תקווה מרוז – אהרוני, ואמנון הרציג. זיהוי חמשת הנוכחים העומדים בשורה השלישית האחורית משמאל לימין : ישראל ווינר (בן 20), אישה וגבר לא מזוהים, גד אלכסנדר, וניצה עמית. (באדיבות ארכיון רשות השידור).

הערה : סייע בזיהוי האנשים בתמונה ידיד קרוב שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ישראל ווינר. עדותו של ישראל ווינר מינויו של חיים יבין לרכז את ההכשרה המעשית בתכנית הניסיונית של המכון לקומוניקציה נעשה עוד לפני שאליהוא כ”ץ התמנה לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המחזור הראשון של המכון לקומוניקציה נפתח בחודש נובמבר של שנת 1966. בין התלמידים היו גם גדעון רייכר, יעל בן יהודה, יעקב למדן , אבישי כ”ץ, ואחרים. התצלום הזה מכל מקום נעשה ב- וודאות בימים של טרום צוות ההקמה של טלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות ארכיון רשות השידור).

peled 1

טקסט תמונה : 1968 בימים שעוד כתבו טלוויזיה עם האות “ב”. רחוב שמאי 15 בירושלים. עוזי פלד בן 31 הוא סגנו של פרופסור אליהוא כ”ץ ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. (באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

katz 1

טקסט תמונה : 1968. משרדי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית השוכנים בבניין “בית היהלומים” הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זהו פרופסור אליהוא כ”ץ בן 42 עולה חדש מארה”ב ודיקן הפקולטה לסוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטת ירושלים ומי שמונה ע”י השר גלילי להתייצב בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִגְאָל לוֹסִין שהיה עיתונאי מוכשר וחרוץ, וגם הגון, נשלח ע”י מנהל רדיו “קול ישראל” שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז”ל בדצמבר 1968 לשמש כתב שירות השידור בארה”ב. לאחר שובו ב- 1972 עבר לשורות הטלוויזיה באישורו של שמואל אַלְמוֹג ז”ל שהיה כבר מנכ”ל רשות השידור והפך לעיתונאי בעל מוניטין. מנהל חטיבת החדשות צְבִי גִיל הזמין אותו להשתתף ב- “מוקד” יחדיו עמו ועם אלי ניסן בתוכנית שראיינה את ראש הממשלה גב’ גוֹלְדָה מֵאִיר. ב- 1973 התמנה למנהל מחלקת סרטי תעודה והחליף בתפקיד את אָבִיטַל מוֹסִינְזוֹן (בנו של הסופר יִגְאָל מוֹסִינְזוֹן) שהפך להיות בימאי בטלוויזיה. ב- 1976 החל להפיק את הסדרה המונומנטאלית, “עַמּוּד האֵש”.

טקסט תמונה : 1972. אולפן א’. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת את תוכנית האקטואליה “מוקד” בה שלושה עיתונאים מראיינים את ראש הממשלה גב’ גוֹלְדָה מֵאִיר. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנהל חטיבת החדשות צְבִי גִיל, יִגְאָל לוֹסִין, אֵלִי נִיסָן, טכנאי הקוֹל יִצְחָק לִיכְטֶנְבָּאוּם (עומד), וגולדה מאיר מתראיינת ומעשנת כרגיל. (באדיבות מר יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יִגְאָל לוֹסִין עיתונאי וותיק , ו- עורך ומפיק חשוב ומוערך בתולדות הרדיו והטלוויזיה הציבוריים זוכר בעת שיחות התחקיר בינינו ב- 2009 : “זה היה “המוקד” הראשון שלי והייתי די חוצפן. כשראש הממשלה גולדה מאיר שאלה במהלך השידור שאלה רטורית, “מי הוא זה יאסר עראפאת ועל ידי מי נבחר כדי לייצג את העם הפלסטיני”, שאלתי אותה בתגובה, “ומי בחר בהרצל לייצג את ענייני היהודים ?”. היא מאוד כעסה עלי”.

רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית בעלת המוניטין ה- BBC שרשות השידור הישראלית עשתה מאמצים כבירים להידמות לה הוקמה בידי אנשי הרדיו הוותיקים של ה- BBC . בישראל הופקדה ההקמה בידי גנרל מהצבא. הדחתו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן באוקטובר 1967 מניהול רדיו “קול ישראל” זכתה להדים שליליים בעיתונות ובציבור בארץ והפכה לפרשה צורמת בעלת צביון פוליטי. רבים הוקיעו את המהלך של השַר ישראל גלילי. אפילו שתי שחקניות התיאטרון המפורסמות חַנָה רוֹבִינָא מ- “הבִּימָה” וחנה מַרוֹן מ- “הקָאמֶרִי” מצאו לנכון להתערב בפרשה ושלחו ב- 18 באוגוסט 1967 מִבְרָק לראש הממשלה לוי אשכול בו הן מתקוממות נגד הדחתו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. “אל המערכה המתנהלת נגד חנוך גִבְתּוֹן מתלווה לפי תחושתנו טעם לפגם מבחינה ציבורית, והיא מעוררת דאגה כבדה באשר למניעיה”, כתבו שתי השחקניות בטלגרמה ששלחו לראש הממשלה (המסמך שמור ומופיע בספר “8 ימי בראשית”) .

טקסט מסמך : 18 באוגוסט 1967. זהו המברק ששלחו שתי שחקניות התיאטרון גב’ חנה רוֹבִינָא וגב’ חנה מַרוֹן לראש הממשלה לוי אשכול ובו החשדות נגד שר ההסברה ישראל גלילי החותר לסילוקו של חנוך גבתון מתפקיד מנהל רדיו “קול ישראל”. (גנזך המדינה בירושלים).

ראש הממשלה לוי אשכול , ירושלים

כבוד ראש הממשלה ,

אנו נאלצים להביע בפניך הרגשת אי רצון עמוקה על הלחצים הציבוריים של של שר ההסברה לסילוקו של מנהל קול ישראל .יהיו חילוקי הדעות ביניהם אשר יהיו , אין לדעתנו הצדקה לאותם דרכי לחץ המביאות נזק חמור לשמו הטוב של המוסד הממלכתי שחזר והוכיח בימי המלחמה כושר פעולה מצוין בהנהלתו של חנוך גבתון .

אל המערכה המתנהלת נגד חנוך גבתון מתלווה לפי תחושתנו טעם לפגם מבחינה ציבורית , והיא מעוררת דאגה כבדה באשר למניעיה . כאנשי תיאטרון העובדים זה שנים רבות עם רדיו “קול ישראל” ועם חנוך גבתון , אנו רואים חובה לעצמנו להביא לידיעתך השגותינו אלה . 

בכבוד רב ,

חנה רובינא (הבימה)

חנה מרון

ישעיהו וויינברג (הקאמרי) 

גֵרְשוֹם שוֹקֶן עורך עיתון “הָאָרֶץ” שוב השתלח ופרסם מאמר מערכת ב- 27 באוגוסט 1967 בגנותו של השַר יִשְרָאֵל גלילי שכותרתו הייתה, “קומיסרים מאיימים על ‘קול ישראל’ “ . כאוהד מפלגת “הציונים הכלליים” ניצל את פרשת חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן וניגח את ממשלת מעמד הפועלים בראשות לוי אשכול. למונח קומיסר יש קונוטציה ריכוזית – קומוניסטית.                

השַר יִשְרָאֵל גָלִילִי, פוליטיקאי מחונן בעל סבלנות, משך בחוטים מאחורי קלעי הרדיו ואף לפניהם, ושלט ביד רמה באנשי הוועד המנהל המובילים של שירות השידור [1] אותם מינתה הממשלה , היו”ר ד”ר חַיִים יָחִיל וממלא מקומו ד”ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב. שני נאמניו אלה של ישראל גָלִילִי היו בעלי השפעה בוועד המנהל ודומיננטיים בין אנשי מליאת רשות השידור. בשלוש השנים שבין 1966 ל- 1969 ניצב שַר ההסברה יִשְרָאֵל גָלִילִי הכל יכול בשיא כוחו בזירת רדיו “קול ישראל” ורשות השידור ובידיעתו המלאה וגיבויו של ראש הממשלה לוי אשכול. עובדי הרדיו כמו מנהליהם שיחרו לפתחו ודיווחו לו ישירות על הנעשה במחלקותיהם כאילו היה הוא מנהל הרדיו ולא חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. הפוליטיקאים מכל גווני הקשת התחננו בפניו כי יאות למענם וייתן פקודה לאנשי “קול ישראל” לפתוח בפניהם את המיקרופון. חלק פנו ישירות אל חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ואחרים סַרוּ אל ישראל גלילי לרבות שרים. מי בעניין חשיפה ברדיו ומי בסוגיית ייצוג בוועד המנהל של רשות השידור. ישראל גָלִילִי היה שַר נערץ, חכם, ובעל אוטוריטה. שַר כל יכול. בשנתו האחרונה כמנהל הרדיו נחלש חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן והפך לפגיע. אנשי רדיו “קול ישראל” הבכירים ניצלו זאת ועשו מעשה אסור. הם עקפו את מנהלם ודיווחו ישירות למַאוֹר הגדול ישראל גלילי על הנעשה בחצרותיהם בעניינים הטריוויאליים ביותר. הם עשו זאת מרצון בכתב ובע”פ ובאותה מידה ואף יותר מזאת שיידעו את מפקדם הישיר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. הדוגמאות רבות. המחלוקת או הריב מאז פברואר 1967 בין חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שרצה להמשיך לשבת על כֵּס מנהל רדיו “קול ישראל” לבין יִשְרָאֵל גָלִילִי שלא חסך כל מאמץ כדי להטיל את צִלוֹ על המאור הקטן, הפכה לליקוי מסוכן מפני שההיררכיה המקצועית נשברה לרסיסים. הפוליטיזציה בעלת המוסר הכפול שרתה בכל מקום ברדיו “קול ישראל”, אבל בעיקר בחלון הראווה הראשי שהיו שידורי החדשות, ענייני היום, והאקטואליה. מסורת ההתערבות הפוליטית של השלטון בשידורי הרדיו נמשכה מאז עידן המנהלים הראשונים משֶה “מוֹיְש” פֶּרְלְמַן וצְבִי זִינְדֶר למרות שבמארס 1965 נחקק חוק השידור בכנסת ההופך את הרדיו ממחלקה במשרד ראש הממשלה לרשות שידור ממלכתית עצמאית. כולם פחדו מחוות דעתו של ראש הממשלה ושר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן על מִשְדָרֵי הרדיו, בעיקר חדשות ואקטואליה, וסַרוּ למרות שליחיו ברדיו ובמשרד ההסברה, מנכ”ל משרד ראש הממשלה הנמרץ ורב הפעלים טֵדִי קוֹלֶק וסגנו יִצְחָק “לֵוִיצָה” לֵוִי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון (מימין) יחדיו עם הרמטכ”ל רב אלוף מרדכי מקלף (במרכז) ומנהל הרדיו ושירותי ההסברה משה “מויש” פרלמן. לדוד בן גוריון ועוזריו הייתה השפעה עצומה על המתרחש ברדיו “קול ישראל” מאז 1949 ועד פרישתו מהממשלה ב- 1963 ומעברו לקיבוץ שדה בוקר בנגב . (באדיבות איזי מן מחבר הספר “קול ישראל מירושלים”).

הרדיו היה מאז 1965 שירות שידור ריבוני אך הממשלה לא הפסיקה לחבקו ולפקוח עליו עין . השפעתו של ישראל גָלִילִי על המתרחש ברדיו ועל מינוי מנהליו הייתה עצומה.

טקסט תמונה : 1950. ישראל גלילי הנמרץ חבר קיבוץ נען ומנהיג “אחדות העבודה” בר פלוגתה של מפא”י נואם בעצרת שנתית בתל אביב המציינת את פירוק הפלמ”ח ע”י ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. דוד בן גוריון ראה בפירוק הפלמ”ח ב- 1948 צעד ממלכתי וצירף את חייליו ומפקדיו לשורות צה”ל. במרוצת השנים הפך למקורבם של שני ראשי ממשלה מטעם מפא”י לוי אשכול וגב’ גולדה מאיר. (לע”מ תמורת תשלום).

ב- 16 בפברואר 1967 נטלה גב’ לֵאָה פּוֹרָת [2] מנהלת התוכניות ברדיו “קול ישראל” את עֵטָה ואת מכונת כתיבתה, אגפה את מנהלה הישיר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן והתלוננה בסוֹד מאחורי גבו, אך ישירות בפני השַר ישראל גלילי, על הפוליטיזציה החודרת לכותלי הרדיו. הארגומנטים כוונו נגד הח”כ גב’ שולמית אַלוֹנִי המבקשת בתוקף ובחיפזון להשתתף בתוכניות הרדיו שבאחריותה, והיא שולמית אַלוֹנִי, טוענת כי יש רשימה פוליטית שחורה ברדיו ואומרת שהיא כלולה ברשימה.

טקסט מסמך :  16 בפברואר 1967 . מסמך עוקף מנהל רדיו “קול ישראל” שכתבה מנהלת התוכניות ברדיו “קול ישראל” גב’ לאה פורת (למעלה מימין) ישירות לשר הממונה ישראל גלילי, הדן בח”כ גב’ שולמית אלוני המבקשת להשתתף בתוכנית “חיוג ישיר – צוות המומחים לרשותכם” בעריכת מר טוביה סער. בסוף המכתב הוסיפה לאה פורת בכתב ידה :  “נ. ב. אבקש סליחה על שגיאות בהדפסה אולם מטעמים מובנים הדפסתי את המכתב במו ידיי”. רבים אחרים נהגו כמותה ועקפו את מנהלם הישיר. (גנזך המדינה בירושלים).

טקסט תמונה : עשור ה- 60 של המאה שעברה. זאת היא גב’ לאה פורת עורכת ושדרנית בכירה ברדיו “קול ישראל”. (באדיבות מר איזי מן עורך הספר התיעודי “קול ישראל מירושלים”) .

לישראל גלילי שלום וברכה,

16 בפברואר 1967

ייעודן של שורות אלה אם תרשה לי ובמלוא הענווה הוא פדגוגי . שיעור מודגם קצר בנושא “במה כרוך ניהול שירות השידור במדינת ישראל”. ביום שישי – 10 בפברואר 1967 בשעות אחה”צ, טלפן לי אחד העורכים טוביה סער ומסר לי כי לפני רגעים אחדים, טִלפנה לו הח”כ שולמית אלוני והציעה לו כי היא תשתתף בתוכנית “חיוג ישיר – צוות המומחים לרשותכם” כמומחית – אורחת (בניגוד לצוות הקבוע), לעבודת הכנסת, יחסי נבחר ובוחר וכדומה. כמו כן אמרה לו כי עליה לקבל את התשובה עד יום א’ – 12 בפברואר 1967 ולא יאוחר מזה מפני שמדובר בתוכנית המשודרת דרך קבע כל שבועיים – ולא כתוכנית חד פעמית – לא ראיתי מה הדחיפות ומדוע מוכרחה הח”כ הנכבדה לקבל תשובה בחיפזון כזה. אולם העורך הצעיר, אך מסתבר הנבון ממני בהרבה, העמיד אותי על כן, כי ביום ב’ ייערך בכנסת דיון על תקציב משרד ראש הממשלה ותקציב “קול ישראל” בתוך זה, ומן הסתם רוצה חברת הכנסת לדעת כיצד לערוך את דבריה בהתאם לטיב התשובה…מאחר שהוא מתייעץ אתי בכל מקרה שבו הוא מבקש להזמין מומחה – אורח (ואני מקווה שתסכים אתי שזהו סדר רצוי) נועץ בי גם במקרה זה . בוודאי תבין שלא הסכמתי להשיב לא בחיוב ולא בשלילה תוך פחות מ- 48 שעות , כאילו חרב מונחת על צווארי. באותו הקשר חשוב לציין כי לפני זמן מה פנתה ח”כ שולמית אלוני לעורך התוכנית “יש שאלות” וביקשה להשתתף בצוות תוכנית זו. הוסבר לה שלשלושה החודשים הקרובים נקבעו כבר המשתתפים והצעתה תובא בחשבון בתוכניות הבאות. ועתה ישראל גלילי היקר, צא ועיין בדבריה של ח”כ שולמית אלוני בישיבת קמ”ח של הכנסת ביום ב’ 13 בפברואר 1967. בפרוטוקול הסטנוגראפי של אותה ישיבה מצאתי בין היתר, “גם אילו זעקתה לא עלתה לשולחן הדיונים חדשות לבקרים , טוב לעשות מבדק וביעור חמץ אחת לכמה שנים, קל וחומר שעה שהכל מבקרים ומכים בשוט לשונם כמעט כל תוכנית וכל עורך (ההדגשה שלי). נדמה לי שעיקר הביקורת מקורה בשלוש : האחת , אי- הבנה מספקת של המדיום ששמו רדיו על ידי חברי הכנסת. השנייה, אי- הבנת מהותו של שירות ממלכתי ע”י מנהלי “קול ישראל” . והשלישית, אי קביעת תקנות ברורות וקריטריונים מנחים. לפני זמן לא רב נשאל השר ישראל גלילי, אם יש רשימה שחורה ברדיו “קול ישראל”. התשובה שקיבלנו הייתה כי אין רשימה כזו וכי כל עורך קובע לפי שיקול דעתו את מי לראיין. ראשית, התשובה מבחינה עובדתית לא הייתה מדויקת , העורך חייב לקבל אישור מהמנהל, ובדקתי זאת לאחרונה פעם נוספת”.  

עד כאן הציטוט ועד כאן למעשה תוכן מכתבי. הרשה לי רק לבסוף להתחלק אתך בשאלה המטרידה אותי מאז יום ב’ : מה היה הציבור קורא בעיתונים ביום שני ? מה היו שומעים ראש הממשלה , שר ההסברה , שרים אחרים וחברי כנסת על שירות השידור, על טיבו, על הנהלתו, ועל עורכיו – אילו קיבלה ח”כ שולמית אלוני תשובה חיובית ביום א’ עם שחר.

בכבוד רב ובברכה ,

לאה פורת

נ. ב. :  אבקש סליחה על שגיאות בהדפסה , אולם מטעמים מובנים הדפסתי את המכתב במו ידיי .

ישראל גָלִילִי שוחח עם ח”כ שוּלָמִית אַלוֹנִי וסתר את שמועת הרשימה השחורה. שולמית אלוני לא השתכנעה ושלחה מכתב לשר הממונה. “לדאבוני יש רשימה שחורה. אני הנני אחד האנשים שאסור להזמין לתוכניות הרדיו, ואני מכירה עוד כמה כאלה”, כתבה לישראל גָלִילִי, שהיה לא רק הדמות המשפיעה ביותר ברשות השידור אלא גם המתווך בענייניה. ברור היה שלדבר יש משמעות גדולה גם בדרך, לאופן, וצורת הקמתה של הטלוויזיה הכללית.

טקסט מסמך : 21 בפברואר 1967. מכתבה של ח”כ שולמית אלוני לשר הממונה על שירות השידור ישראל גלילי הטוענת לרשימה פוליטית שחורה ברדיו “קול ישראל”. (גנזך המדינה בירושלים).

ארבעה חודשים קודם לפרשת שתי הגברות “לֵאָה פּוֹרָת – שוּלָמִית אַלוֹנִי”, ב- 21 באוקטובר 1966, פרסם עַמוֹס גוֹרְדוֹן [3] מנהל חטיבת החדשות וענייני היום ברדיו “קול ישראל” שמקום משכנו ברחוב הלני המלכה בירושלים, מסמך פנימי לא מקובל בתוכנו. הטקסט חסר התקדים בתקיפותו הזהיר נגד התערבות ממשלתית בעבודה העיתונאית של הרדיו והופנה לעורכים והכתבים. כך כתב : “עם התהוות הקונסטלציה החדשה במישור ההסברה הממשלתית, הִקנו לעצמם פקידים במנהל ההסברה את הזכות המדומה להתערב בעבודת חטיבת החדשות. במקרה אחד פנה מ”מ מנהֵל מִנְהָל ההסברה במשרד ראש הממשלה, מר יהודה אילן, ישירות למנהֵל מחלקת החדשות, וניסה להתערב בעבודתנו. זאת להודיעכם : לא תורשה כל התערבות בעבודת חטיבת החדשות. הדבר היחידי שפקידי מִנְהָל ההסברה או לשכת העיתונות מוסמכים לעשות הוא – להעביר לנו אינפורמציה עיתונאית הנוגעת למשרדם או המועברת באמצעות משרדם, ותו לא. במקרה של התערבות, אנא לענות בנימוס אבל בתקיפות ולהפנות את הפונים אישית אלי.  בברכה, עַמוֹס גוֹרְדוֹן”.

טקסט מסמך : 21 באוקטובר 1966. מכתבו של מנהל חטיבת החדשות וענייני היום ברדיו “קול ישראל” עמוס גורדון לכתבים והעורכים בחטיבה המתריע נגד התערבות הממשלה בעבודת הרדיו. עמוס גורדון מורה לאנשיו לענות לפונים בנימוס אבל בתקיפות ולהפנות אותם אישית אליו. (גנזך המדינה בירושלים).

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. בניין הרדיו ברחוב הלני המלכה בירושלים. מנהל חטיבת החדשות ברדיו “קול ישראל” עָמוֹס גוֹרְדוֹן יחדיו שם שתי מזכירותיו. (תחקיר שלי. התמונה ניתנה לי באדיבות גב’ רוחמה איילון. אכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עותקים מהמסמך הועברו למנהל שירות השידור חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ולמַר יְהוּדָה אִילָן ממשרד ההסברה . חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן העביר כמקובל את המכתב לידיו של שַר ההסברה ישראל גָלִילִי שכזכור היה גם הממונה על שירות השידור. ישראל גָלִילִי נפגע ונעלב. הוא חש שמישהו ברדיו מנסה לנשל אותו מאחוזתו והגיב בכל כוחו הפוליטי. צריך לזכור שמסמך עָמוֹס גוֹרְדוֹן נכתב כשנה וחצי לאחר הפיכת שירות השידור הממשלתי לרשות שידור ממלכתית עצמאית על פי חוק, אך הדבר לא הפריע לישראל גלילי לרשום ב- 30 באוקטובר 1966 בכתב ידו על פתק נייר, מעין ראשי פרקים, מה צריך לעשות ואילו אמצעים יש לנקוט נגד עָמוֹס גוֹרְדוֹן. השימוש ב- “רשומות פתקים” הייתה דרכו שלא לשכוח . עוזריו הקרובים אָרְנַן “סִינִי” עזריהו ודָנִי רוֹזוֹלְיוֹ שמרו על חתיכות הנייר ותייקו אותם בארכיון השַר למשמרת. הנה אחד מהם.

30.10.1966 : שיחה עם חיים יָחִיל ובִּנְיָמִין אֵלִיאָב על חומרת המכתב של עָמוֹס גוֹרְדוֹן.

א. לאחר ישיבת הוועד המנהל הודיע בנימין אליאב על הסיכום כי חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן יתבע מעָמוֹס גוֹרְדוֹן לבטל המכתב. אם יסרב – יובא עַמוֹס גוֹרְדוֹן לפני הוועד המנהל.

ב. חֲנוֹך גִבְתּוֹן בשיחה עמי, הודיע כי בו בערב ידבר עם עָמוֹס גורדון בתביעה לביטול המכתב . חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן הודיע כי לא ידע על עובדת המכתב אלא לאחר שנשלח.

ג. 31.10.1966 בבוקר : חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן הודיע כי טרם נפגש עם עָמוֹס גוֹרְדוֹן.

ד. 15.30 בִּנְיָמִין אֵלִיאָב מודיע בשם חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן כי דיבר עם עָמוֹס גוֹרְדוֹן , ושניהם עומדים לנסח מכתב המבטל את המכתב שנשלח לעובדים ב- 21 באוקטובר 1966 .

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1966. פתק בכתב ידו של שר ההסברה ישראל גלילי המורה לוועד המנהל של רשות השידור כיצד לפעול נגד מכתבו של מנהל חטיבת החדשות וענייני היום ברדיו “קול ישראל” עמוס גורדון (תחקיר שלי. גנזך המדינה בירושלים).

שני חברי הוועד המנהל הבכירים ד”ר חַיִים יָחִיל וד”ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב תמכו תמיכה חסרת מעצורים בשַר ישראל גָלִילִי וסייעו לו לבלום את יוזמת עָמוֹס גוֹרְדוֹן. הוא הוכרח לבטל את מכתבו ולהתנצל בפני חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן וחברי הוועד המנהל על עצמאות היתר שנטל לעצמו ועל שהעז להתחצף לישראל גָלִילִי. מנהלי חטיבת החדשות ברדיו “קול ישראל” עַמוֹס גוֹרְדוֹן ויִצְחָק גוֹלָן זכו לנהל שורה של כתבים ושדרנים מוכרים בימים ההם שעלו לגדולה ורכשו מוניטין ופרסום עַל מאוחר יותר ב- “טלוויזיה הכללית”, ביניהם : חַיִים יָבִין, יַעֲקב אָחִימֵאִיר, גִדְעוֹן לֵב אָרִי, יִצְחָק רוֹעֶה (רוֹיְךְ) [4], עוֹדֵד בֵּן עַמִי, נַקְדִימוֹן רוֹגֵל, נחמן שַי, שָלוֹם קִיטָל, גַבִּי גַזִית, רָזִי בַּרְקָאִי, גָדִי סוּקֶנִיק ואחרים. הטלוויזיה הכללית הפכה בבת אחת לאבן שואבת. רבים מאנשי הרדיו נהו אחריה.

בעיצומה של מלחמת ששת הימים 1967 ב- 8 ביוני 1967 שלח מ”מ יו”ר הוועד המנהל של שירות השידור ד”ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב בן 58 (יליד 1909) מסמך למנהל רדיו “קול ישראל” חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן בן 51 (יליד 1917) המצביע עד להיכן חדרה ההתערבות וההשפעה הפוליטית בהשראת השַר ישראל גלילי. העניין הנדון במסמך היה “ניהול ענייני החדשות לשעת חירום”. כך כתב : “כפי שהודעתי לך ביום ב’ 5 ביוני 1967 בבוקר השכם, נטלתי לידי לימים הראשונים של תקופת החירום את האחריות הפעילה והישירה לענייני החדשות ומיניתי את מר שמואל אלמוג לעוזרי האישי לצורך זה”, וסיים את המכתב : “וודאי תדאג לכך שסדרי העבודה בחטיבת החדשות לימים הקרובים ייעשו על דעתי ובהסכמתי”. כמובן שעותק מהמסמך נשלח לשַר הממונה ישראל גָלִילִי. העוזר האישי של ד”ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב בתקופת מלחמת ששת הימים היה שְמוּאֵל אַלְמוֹג הוותיק ובעל הניסיון, ומעמדה זאת נשף זה מכבר בעורפו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן, כמובן בידיעתו המלאה של ישראל גלילי. לא מפני שהיה חתרן אלא בגלל שהיה מוכשר. ישראל גלילי חש הערצה ואמון מוחלט לפועלו המקצועי של שמואל אַלְמוֹג במשך שנים ברדיו “קול ישראל”. הוא ראה בו מועמד ראוי לתפקיד מנהל רדיו “קול ישראל” בבוא העת במקומו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן, ולכשתגיע השעה גם קנדידט מתאים להיות מנכ”ל רשות השידור הראשון של הטלוויזיה הצעירה ורדיו “קול ישראל” הוותיק.

שהיתי בתעשיית הטלוויזיה הישראלית והבינלאומית ובשידור הציבורי כ- 40 שנה. מעולם לא שמעתי על כך כי חבר בוועד המנהל של רשות השידור שהוא גוף מפקח ציבורי נוטל לידיו תפקיד מבצעי וסמכות מקצועית לא לוֹ בעֵת חֵירוּם. כדבר הזה טרם קרה בתולדות רשות השידור. גושים מעובים של זרזיפי הפוליטיזציה חלחלו לעבר כותלי רשות השידור דרך חומה שהייתה אמורה להפריד בין הממלכה לעיתונות אך התברר כי הקיר שהיה אמור לחצוץ היה מחורר מעשה ידי אדם. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן האיש החזק של הרדיו הפך לפגיע מאין כמותו . תארו לעצמכם מצב כי בעת מלחמת יום הכיפורים 1973 היו יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ד”ר וָולְטֶר אֵיְתָן והמשנה שלו נַתָּן שַחַם מפקיעים לעצמם את הסמכויות המבצעיות של מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן באמתלה של שעת חירום.

טקסט תמונה :  ד”ר בנימין אליאב נשא בתפקיד מ”מ יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1966 ו- 1967 (היו”ר היה ד”ר חיים יחיל). בנימין אליאב רחש חיבה פוליטית עמוקה לשר ההסברה הממונה על רשות השידור ישראל גלילי. עמו ישראל גלילי האמין גם בנימין אליאב ביכולת המקצועית וביושרה של שמואל אלמוג. (תחקיר שלי. באדיבות בִּתּוֹ של בנימין אליאב, פרופסור מרים אליאב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעת היות ד”ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב מ”מ יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור הציע לו חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן לשמש סגן מנהל חטיבת החדשות ברדיו. בִּנְיָמִין אֵלִיאָב היה בשעתו אישיות בכירה בצמרת הרוויזיוניסטית בארץ. הוא שימש נציב בית”ר בארץ ישראל ונודע כמי שתומך בזאב ז’בוטינסקי ומנחם בֵּגִין, אך ברבות השנים עבר מהפך בהשקפת עולמו המדינית והצטרף למפא”י. הוא היה איש ישר ותמים שעשה כברת דרך פוליטית ארוכה ואחד הבודדים שעבר ממחנה הימין למחנה השמאל. משנודעה לאנשי הרדיו הצעת מינוי בנימין אֵלִיאָב למשרה הבכירה האשימו את חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן באופורטוניזם. מנהל הרדיו כה חשק במינוי ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה עד שעשה כל דבר כדי למצוא חן בעיני ראש הממשלה לֵוִי אֶשְכּוֹל והשַר ישראל גָלִילִי. העובדים התנגדו למינוי ובנימין אֵלִיאָב הרגיש נעלב עד עמקי נשמתו. זמן לא רב אח”כ הפך לאחד ממתנגדיו הראשיים בוועד המנהל של מנהל רדיו “קול ישראל” חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן.

טקסט מסמך : 8 ביוני 1967. מסמך ששיגר מ”מ יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ד”ר בנימין אליאב למנהל רדיו “קול ישראל” חנוך גבתון בעיצומה של מלחמת ששת הימים 67′. “וודאי תדאג לכך שסדרי העבודה בחטיבת החדשות לימים הקרובים ייעשו על דעתי ובהסכמתי”, כתב לו בסוף המסמך. (תחקיר שלי. גנזך המדינה בירושלים).

טקסט תמונה : 1967. מ”מ יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ד”ר בנימין אליאב נואם בכנס רדיו “קול ישראל”. עוזרו האישי שמואל אלמוג יושב מימינו. ליד שמואל אלמוג זהו ישעיהו שפירו מבכירי רדיו “קול ישראל”. (באדיבות בִּתּוֹ של שמואל אלמוג גב’ שירה אלמוג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  8 ביוני 1967 בעיצומה של מלחמת ששת הימים 67′. שמואל אלמוג ראשון משמאל מי שהתמנה בנובמבר 1967 ע”י השר ישראל גלילי למנהל רדיו “קול ישראל”) וד”ר בנימין אליאב (במרכז) על הר הבית ליד מסגד אל אקצה בתום מלחמת ששת הימים 67′. שמואל אלמוג ובנימין אליאב מחזיקים בידיהם כובעי פלדה. השני מימין הוא טכנאי רדיו “קול ישראל” ומימין איש לא מזוהה. בקדמת התמונה קצין מילואים מצויד בתת מקלע “עוזי” מאבטח את סביבת הר הבית. (באדיבות פרופסור מרים אליאב מאוניברסיטת תל אביב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

העיתונאים הבכירים לא סלחו לחֲנוֹך גִבְתּוֹן על חוסר היושרה שגילה כלפיהם ועל האופורטוניזם שלו שגבל על פי דעתם בנוכלות עיתונאית. יִגְאָל לוֹסִין, חַגַּי פִּינְסְקֶר, יָרוֹן לוֹנְדוֹן ואחרים הוציאו על דעתם עלון פנימי בתוככי הרדיו “גַל נָעוּל” ובו ביקורת על תנאי העבודה ברדיו “קול ישראל” וביקורת על היחסים המעוותים בין המדיה האלקטרונית שאמורה להיות מקצועית וחופשית לבין הממסד הפוליטי ששולח ידיו אליה. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ראה בביטאון “גַל נָעוּל” פרובוקציה אישית נגדו. שר החינוך זַלְמָן אָרָן תמך בחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן וביקש ממנו לנקוט אמצעים משמעותיים חריפים נגד עורכי הביטאון והכותבים בו. שררה התמרמרות קשה של העיתונאים בשירות השידור נגד חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. הרוחות סערו והדבר לא נעלם מיִשְרָאֵל גָלִילִי. יִשְרָאֵל גָלִילִי החליט להתערב. היה מנוי וגמור עמו לסלק את חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ולהשליט רוגע ושלווה ברדיו. שירות השידור היה זקוק למנהל חדש אבל העניינים הסתבכו. בראשית 1967 הסכים חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן להתפטר מניהול הרדיו וביקש לעצמו תפקיד של שליח בחו”ל בשירות משרד החוץ כמושאל שֵירוּת השידור. לאחר הצלחת רדיו “קול ישראל” בסיקור מלחמת ששת הימים ביוני 67′ שינה את דעתו והחליט להישאר במקומו הטבעי למורת רוחו של ישראל גלילי שהיה נחוש להדיחו. שדרי הרדיו זכו לשבחים רבים בציבור על סיקורם האמיץ והאמין מזירות המלחמה. זכורה במיוחד פרשנותו הצבאית המרגיעה והמעודדת של האלוף במיל. חַיִים הֶרְצוֹג ברדיו “קול ישראל” בששת ימי הלחימה. הפופולאריות של הרדיו הרקיעה שחקים וחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן החליט לנצל את היתרון והתנופה ולא לנטוש את כֵּס המנהל שלו . הוא ידע לעשות רדיו ואהב את הרדיו. בחושיו הפוליטיים המחודדים הבין שאולי יוכל לרכוש מחדש תומכים מהמפלגות השונות שיזכרו לו חסד נעוריו. 

עורך עיתון “הָאָרֶץ” גֵרְשוֹם שוֹקֶן נזעק ב- 27 ביולי 1967 להתריע על המצב השורר ב- “קול ישראל” וההשפעה הפוליטית של השלטון שחלחלה לשורותיו . הרגיזה אותו ההתערבות הבוטה והשיטתית של השַר ישראל גלילי בניהול המקצועי של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. כותרת מאמר המערכת שלוֹ הייתה, “קומיסארים מאיימים על קול ישראל” . עיתון “הָאָרֶץ” נקט בכל עניין כמעט קו מנוגד לעיתוני הפועלים, “דָבָר”, “עַל המִשְמָר”, ו- “לַמֶרְחַב”.

ראה “הארץ” מ- י”ט בתמוז תשכ”ז – 27 באוגוסט 1967 “מיום ליום”. מאמר מערכת של העורך גרשום שוֹקֶן בעיתון “הארץ” שכותרתו “קומיסארים מאיימים על קול ישראל” עוסק בהדחתו הפוליטית של מנהל רדיו “קול ישראל חנוך גבתון ע”י השר הממונה בממשלה על רשות השידור ישראל גלילי איש אגף אחדות העבודה במפלגת המערך. 

ב- 22 באוקטובר 1967 שיגר מנהל השידורים בשפה העַרבית ברדיו “קול ישראל” יעקב חַזְמָה לישראל גלילי מסמך בן 3 עמודים ובו תמצית שידורי החדשות והתוכניות ששודרו בשפה העַרבית בתאריכים שבין 8 באוקטובר 1967 ל- 20 באוקטובר 1967. יעקב חַזְמָה [5] ביקש את חוות דעתו של ישראל גלילי אודות מוֹדֶל הסקירות הללו בשפה העַרבית והאם יש צורך לקצרן , להרחיבן , או להכניס בהן כל שינוי אחר בעתיד. זה היה מעשה שבשגרה. ה- Line ups של משדרי החדשות והאקטואליה בשפה העברית הערבית נשלח מעת לעת לעיונו של השַר ישראל גלילי. דומה היה כי רדיו “קול ישראל” הפך לסניף של משרד ההסברה. עד כדי כך הייתה שליטתו של ישראל גָלִילִי מוחלטת בשירות השידור בסוף עִידַן חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. כמעט כמו בזמנו של מנכ”ל משרד ראש הממשלה טֶדִי קוֹלֶק בסוף שנות ה- 50 וראשית שנות ה- 60 במאה הקודמת. טֶדִי קוֹלֵק לשעבר חבר קיבוץ עֵין גֵב על גדות הכינרת המזרחיים היה מעורב בתוקף תפקידו כיד ימינו של ראש הממשלה ושר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן בנעשה בשידור החדשות והאקטואליה , מפני שהרדיו היה מחלקה במשרד שלוֹ. בהבדל אחד : טֶדִי קוֹלֵק התערב ובַּחָש ברדיו “קול ישראל” בטרם נחקק חוֹק רשות השידור הראשון ב- 8 במארס 1965. מעורבות היֶתֶּר של ישראל גָלִילִי ברדיו “קול ישראל” בשנים 1968- 1966 התרחשה לאחר ששירות השידור הפך זה מכבר לרשות שידור עצמאית. מנכ”ל משרד ראש הממשלה טֶדִי קוֹלֶק הפך זה מכבר לסמל של התערבות פוליטית מטעם השלטון בשידורי רדיו “קול ישראל”, וראש הממשלה לֵוִי אֶשְכּוֹל השתמש ב- “Case” הזה באחד הדיונים במארס 1967 על עתידה וחופש פעולתה של הטלוויזיה ישראלית לכשתקום. הוא ניגח פוליטית את סיעת רפ”י [6] (פרשה ב- 1965 ממפלגת מפא”י) ואמר : “…כאשר שמעון פרס היה סגן שר הביטחון ומנכ”ל משרד ראש הממשלה דאז היה אדם שסיעת רפ”י מכירה היטב, היה אותו מנכ”ל מנחה את מנהל רדיו “קול ישראל” חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן בפעולותיו ואף איים עליו מספר פעמים בפיטורין…”. טֶדִי קוֹלֶק נעלב. הוא היה נסער עד למאוד. ב- 26 במארס 1967 ענה ללוי אשכול כלהלן : “לא ייתכן כי אינך רואה את ההבדל במעמדו של שירות רשות השידור כיום לעומת מעמד רדיו “קול ישראל” בזמן היותי מנכ”ל משרד ראש הממשלה. אז היה רדיו “קול ישראל” מחלקה אורגנית של משרד ראש הממשלה וכיום רשות השידור היא גוף עצמאי שהוקם על פי חוק”. טֶדִי קוֹלֶק הכחיש כי התערב לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן בפעולותיו (ראה בהמשך) .

טקסט מסמך :  22 באוקטובר 1967. המסמך ששלח מנהל השידורים בשפה הערבית ברדיו “קול ישראל” יעקב חזמה לשר ההסברה ישראל גלילי שהיה גם השר הממונה על שירות השידור. (עמוד מס’ 1 מתוך 3. גנזך המדינה בירושלים).

טקסט מסמך :  22 באוקטובר 1967. המסמך ששלח מנהל השידורים בשפה הערבית ברדיו “קול ישראל” יעקב חזמה לשַר ההסברה ישראל גלילי שהיה גם השר הממונה על שירות השידור. (עמוד מס’ 2 מתוך 3. גנזך המדינה בירושלים).

טקסט מסמך :  22 באוקטובר 1967. המסמך ששלח מנהל השידורים בשפה הערבית ברדיו “קול ישראל” יעקב חזמה לשר ההסברה ישראל גלילי שהיה גם השר הממונה על שירות השידור. (עמוד מס’ 3 מתוך 3. גנזך המדינה בירושלים).

תוצאותיה המזהירות של מלחמת ששת הימים ביוני 1967 שינו את תוכניותיו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד והפרו את אלו של יִשְרָאֵל גָלִילִי. טכסיסן הקרבות האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד נשא עיניו אל תפקיד הרמטכ”ל וביקש להישאר בשורות צה”ל. הוא וויתר על מינויו לתפקיד ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה וכך גם הודיע לממנה שלוֹ.

תזכורת, הערה שלי : אלעד פלד סיפר לי בעת שיחות התחקיר בינינו כי כשהודיע בשיחה טלפונית סופו של חודש יוני 1967 כי איננו רוצה במשרת ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה וכי הוא שואף להיות רמטכ”ל צה”ל, ישראל גלילי ענה לו בחמש מילים “האלוף אלעד פלד, בגוד נבגדתי”, וטרק את הטלפון.

העולם נברא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמונה. הורתה הייתה פוליטית. עשר מילים שפותחות את הספר “8 ימי בראשית”. טקס בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארוך מהנחוץ ונקנה בייסורים טכנולוגיים, לוגיסטיים, ופוליטיים רבים אין ספור וממושכים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוסדה על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול מייד לאחר ניצחונו המזהיר של צה”ל במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 בה הכריע והביס במלחמת בזק בת שישה ימים את צבאות מצרים, סוריה, וירדן וגייסות פלסטיניים. צה”ל כבש את רצועת עזה, את כל חצי האי סיני, את כל הגדה המערבית, ואת הרמה הסורית. ההחלטה על הקמת טלוויזיה בישראל בניגוד מוחלט לדעתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון התקבלה כדי לייצר תקשורת והעברת מסרים לאוכלוסייה ערבית כבושה בת מיליון תושבים בגדה וברצועת עזה. שַר ההסברה והאיש הממונה על שירות השידור בימים ההם ישראל גלילי חבר קיבוץ נען מינה את פרופסור אליהוא כ”ץ (Elihu Katz) בן 41 בוגר אוניברסיטת “קולומביה” בניו יורק ובעל תואר פרופסור לסוציולוגיה ותקשורת לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית. פרופסור אליהוא כ”ץ היה בעצם עולה חדש מארה”ב שהגיע לישראל רק ארבע שנים קודם לכן ב- 1963. כשעלה שוב על הפרק עניין הקמת הטלוויזיה בישראל בראשית 1967 לאחר פרישתו של דוד בן גוריון מהחיים הציבוריים וירידתו מהבימה המדינית, ולוי אשכול נותר לבדו שם בפסגה, היה האלוף אלעד פלד המועמד הראשון והמועדף שלוֹ ושל ישראל גלילי להקים את הטלוויזיה הציבורית מעפרה במדינת ישראל.

prolog 16

טקסט תמונה : שנת 1967. האלוף אלעד פלד (בן 40 בתמונה) אחד מהגנרלים המוצלחים במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 דחה את הצעתו של השר ישראל גלילי להתייצב כמנכ”ל בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא רצה להיות רמטכ”ל. (התמונה באדיבות אלעד פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד פלמ”חניק בעברו נודע כמפקד עתיר הישגים בצה”ל. בראשית 1967 עמד על סף שחרורו מצה”ל בתום שירות צבאי ארוך ונתן את הסכמתו לשר ישראל גלילי אך המלחמה המוצלחת שינתה את תוכניותיו. האלוף אלעד פלד קצין מוכשר וטכסיסן מלחמה התבלט כמפקד אוגדה שכבשה במהירות במלחמת ששת הימים 67′ את צפון השומרון ודרום רמת הגולן, כמעט ללא אבדות, אך הוא לא היה מעולם עיתונאי. הוא היה מפיק צבאי ומארגן מצוין אך לא איש תקשורת. בעקבות הצלחתו במלחמה ביטל את הסכמתו לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה בישראל ונשאר בשורות צה”ל. בעת שיחות התחקיר עמו סיפר לי כלהלן : “השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי המאוכזב טִלְפֵּן אלי ואמר לי חמש מילים בלבד בלתי נשכחות בשיחת טלפון : “האלוף אלעד פלד – בגוד נבגדתי [3] וטרק לי את הטלפון”. ישראל גלילי נפגע האופן אישי. הוא לקח זאת קשה ללבו. ואז גמלה אצלו ההחלטה לפנות אל פרופסור אליהוא כ”ץ מי שימש אז ראש הפקולטה לסוציולוגיה וקומוניקציה באוניברסיטה העברית בירושלים, והציע לו לתפוש את מקומו של אלעד פלד. זה היה בחודש יולי 1967 מייד לאחר המלחמה המוצלחת ששינתה סדרי עולם במזרח התיכון. יכול להיות שמעַז יצא מתוק. אין לדעת האם אלעד פלד קצין צבא מקצועי ומצטיין היה באמת מצליח בתפקידו אילו קיבל על עצמו את המשימה להקים את הטלוויזיה מראשיתה. אנחנו יודעים היום שמינויו של סא”ל ישעיהו “שייקה” תדמור סגן קצין חינוך ראשי בצה”ל לנהל את הטלוויזיה בקיץ 1971 היה מעשה כישלון מפני שישעיהו תדמור לא קיבל את ההכשרה המתאימה ומעולם לא היה עיתונאי ולא איש תקשורת. הוא היה קצין חינוך בצבא בעל מורשת וחזון ונחשב לאחד מטובי בנינו ומלח הארץ – אך מה לזה ולניהול רשת שידור.

ד”ר חיים יָחִיל שימֵש מנכ”ל משרד החוץ בתקופת שלטונם של שני ראשי הממשלה דוד בן גוריון ומשה שָרֵת נבחרי מפא”י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) ההיסטורית. ב- 1965 מונה ד”ר חיים יָחִיל ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור שכונתה אז שירות השידור וכללה בשורותיה רק את הרדיו. טלוויזיה טרם הייתה. הוא החזיק בתפקידו הציבורי החשוב הזה עד 1972 וכיהן תחת שני ראשי ממשלה, לוי אשכול וגולדה מאיר. מכיוון שראה את עצמו מומחה לתקשורת הציע ב- 1967 לשר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי לאתר לתפקיד ראש צוות ההקמה אישיות טלוויזיונית בכירה מחו”ל ולא לאייש בשום אופן את המשרה הבכירה בישראלי “משלנו”. ד”ר חיים יחיל סבר שהמתכונת להרכבת המוצר החדשני מחייב הפקדת מנהל טלוויזיה מחו”ל שיסתייע בכישרונות ישראליים שיעבדו תחת חוזים אישיים. ישראל גלילי דחה את הצעתו על הסַף מפני שחשב שאיננה מתאימה לאופי חיי המדינה וצורת העבודה והמשמעת בישראל. הבחירה בפרופסור אליהוא כ”ץ הצעיר הייתה הגיונית. אֵלִיהוּא כָּ”ץ יהודי – אמריקני מניו יורק ענה על ההגדרה של חיים יחיל “מנהל מחוץ לארץ” אבל מאידך התאים גם לדרישות גלילי מפני שהיה כבר חצי ישראלי לאחר ששהה בירושלים ארבע שנים כעולה חדש מארה”ב.

אליהוא כ”ץ בן 41 ב- 1967 (היום הוא בן 92) היה ראש הפקולטה ללימודי תקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים מאז 1963 אך קנה את המוניטין התקשורתי שלו ערב מלחמת ששת הימים קיץ 67′ דווקא כמומחה בסקרי דעת קהל. בתקופה ההיא עבד אליהוא כ”ץ במקביל לעבודתו באוניברסיטה העברית בירושלים גם במכון החברתי למחקר שימושי בירושלים לצִדוֹ של המנהל פרופסור אליהו לואיס גוטמן. סגנו של אליהו לואיס גוטמן במכון היה עוזי פלד צבר מרמת גן בן 31 בוגר אוניברסיטת “ברנדייס” במסאצ’וסטס בלימודי כלכלה ומנהל עסקים. שני הפרופסורים – מדענים ילידי ארה”ב ערכו את סקרי דעת הקהל עבור ממשלת ישראל בתקופת ההמתנה מורטת העצבים לפני מלחמת ששת הימים בקיץ 1967. הסקרים בחנו את מורל ונחישות האומה. סקרי דעת הקהל של אליהו לואיס גוטמן ואליהוא כ”ץ נערכו גם בזמן המלחמה ופרק זמן קצר לאחר תומה, והתבררו כאמינים ויעילים. ממשלת ישראל הביעה את הערכתה לשני האישים. פרופסור אליהוא כ”ץ היה הבחירה השנייה לאחר סירובו של האלוף אלעד פלד . ישראל גלילי נסע לביתו של אליהוא כ”ץ ברחוב הגדוד העברי 15 בירושלים וביקש ממנו באופן אישי לעזוב את האקדמיה ולהתייצב בראש צוות ההקמה. אליהוא כ”ץ איש תקשורת בעל מוניטין מהאוניברסיטה העברית בירושלים אך ללא כל ניסיון מעשי בשידורי טלוויזיה ארציים נענה ללא היסוס לאתגר. הוא רק התנה את הסכמתו במינויו של עוזי פלד (אז בן 30) הנמרץ לסגנו. פרופסור אליהוא כ”ץ נקרא לדגל ביוני 1967 באתרעת זמן קצרה. הוא היה איש בעל חזון מזהיר שדרש מעצמו לפסוח על מודל ה- “פייפר” הישן והאיטי ולדלג היישר עם הטלוויזיה הישראלית לעידן הסילון המודרני השייך למיראז’ והפאנטום שהכריעו את מלחמת ששת הימים בקיץ 1967. כרגיל נעזר אליהוא כץ כמו גם מדינת ישראל בטיפ טיפה של סיוע אמריקני. השַר הממונה ישראל גלילי והממשלה כולה ציפו מאליהוא כ”ץ ועוזי פלד לייסֵד מדיה אלקטרונית חדישה בפרק זמן קָצוּב על סמך הידע שנצבר בעולם התקשורת במשך שלושים שנה. הטלוויזיה הבינלאומית פעלה במלוא הקִיטוֹר. ישראל גלילי מעולם לא האיץ ולא זרז במילים את אליהוא כ”ץ ועוזי פלד לפעול ברוֹב עוּזָם ולא קבע להם תאריך יעד. הם היו ממילא סוסים דוהרים ללא רֶסֶן בפיהם אך עצם אישיותו ונוכחותו נשפה בעורפם והזכירה להם שלא ניתן להאיט את הקצב .

ממשלת ישראל אישרה מייד את  המינויים ושניהם אליהוא כ”ץ ועוזי פלד נרתמו למשימה והחלו בעבודת הקודש של הקמת הטלוויזיה הישראלית מאֶפֶס , מעָפָר , מכלום . צוות ההקמה של הטלוויזיה בראשותם של אליהוא כ”ץ ועוזי פלד היה יחידת סֶמֶךְ של משרד ראש הממשלה ופעל במסגרתו. הוא תוקצב על ידו ומשם שאב את הכספים שלו ואת המימון לפעולותיו. ישראל גלילי לא שיער בנפשו עד כמה בחירתו הייתה מוצלחת. בתוך פחות משמונה חודשים העמידו שני האנשים המוכשרים והמחושבים הללו אליהוא כץ ועוזי פלד רשת טלוויזיה מכלום על הרגליים. הישג ארגוני, הפקתי, ותקשורתי יוצא דופן וחסר תקדים. מצעד צה”ל בירושלים שנקבע להיערך ביום חמישי – 2 במאי 1968 בחג העצמאות ה- 20 של המדינה הפך לפתע ליעד שידור טלוויזיוני בהישג יד. זה לא היה יעד שידור מתוכנן מראש וגם אליהוא כ”ץ ועוזי פלד לא דנו על כך בתחילה עם השַר הממונה, אך קצב ההקמה וההצטיידות הטכנולוגית המהירה בצד סיוע CBS וקליטת כוח אדם מקצועי – מקומי ומחו”ל ואימונו העניק לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה את התנופה הנדרשת כדי להגיע לפסגה מוקדם מהצפוי. ביום חמישי – 2 במאי 1968 הפיקה והעבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדרדקית לראשונה בתולדותיה שני שידורים ישירים היסטוריים ללא שום תקלות טכניות. שניהם נעשו ללא גיבוי (Back up) טכנולוגי ואף על פי כן עברו בשלום. סיפור הצלחה מדהים. השידור הישיר הראשון התבצע בשעות הבוקר המאוחרות. ליתר דיוק ב- 11.00 לפני הצהריים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית כיסתה במשך שעתיים באמצעות ה- “OB  הכחול” וחמש מצלמות אלקטרוניות את מצעד צה”ל בירושלים שצעד ונסע בצֵל חומות העיר העתיקה בבירת ישראל שחוברה לה בעת מלחמה יחדיו. המשימה השנייה באותו יום חמישי – 2 במאי 1968 במוצאי חג העצמאות הייתה הקונצרט החגיגי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית שנערך במוצאי חג העצמאות בבנייני האומה בירושלים בניצוחו של ליאונרד “לני” ברנשטיין. צוות הניידת קיפל את הכבלים הארוכים וארז את המצלמות . הניידת עזבה את הגבעה הצרפתית והתמקמה ליד בנייני האומה. מייד החלו ההתקנות והבדיקות. זאת הייתה הצלחה פנומנלית חסרת תקדים של אליהוא כָּ”ץ ועוּזִי פֶּלֶד שהתבססה על מרץ אנושי עצום, יוזמה וידע, מסירות, אהבה רבה למקצוע, וגם יכולת אִלְתּוּר. שני האנשים האלה ניהלו לראשונה בחייהם שני מבצעי שידור ישירים ביום חמישי – 2 במאי 1968 באפס מעצורים. הפגז נורה חלק וללא תקלות מלוע התותח. פגיעה בול שהעניקה לאליהוא כָּ”ץ ועוּזִי פֶּלֶד מוניטין עצום ופרשה בפניהם רשת ביטחון ותקוות לקראת מבחני השידור העתידים לבוא. שניהם נהנו מאימונו המוחלט של השר הממונה ישראל גלילי וגם מאימונם של העובדים. אליהוא כָּ”ץ ועוּזִי פֶּלֶד היו חלוצי טלוויזיה שהטמיעו בקרב העובדים אווירה של חלוציות, התנדבות, ומסירות למען הרעיון. לכידות השורות שהייתה שזורה ברצון עז ובתקוות, ואמונת העובדים בשליחותם גם אם כלי המלחמה שהופקדו בידיהם לא היו חדישים – הבטיחה את דבקותם במשימה והצלחת ביצועה.

השַר ישראל גלילי קיווה ש- “הטלוויזיה הכללית” תעמוד על רגליה בתוך שנתיים. פרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד עשו זאת מהר מהצפוי. הם הצליחו לארגן בהתלהבות רבה כוח אדם מקצועי בארץ ובחו”ל. שניהם הפיקו כראוי את הלקחים הנובעים מהסכם הייעוץ עם רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS (נחתם ב- 1966) והביאו לארץ במועד את ציוד הטלוויזיה הנדרש של חברת האמריקנית RCA. עוזי פלד טס בעצמו לאנגליה בראשית 1968 כדי להביא את ניידת השידור האלקטרונית הראשונה בהיסטוריה למדינת ישראל. צוות ההקמה הדביק טלאי לטלאי מאות פרטי הפקה אך בסופו של דבר עשה עבודת שידור כבירה. בחג העצמאות  ה- 20 של מדינת ישראל שנחוג ביום חמישי ד’ באייר תשכ”ח – 2 במאי 1968, עמדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה במשימה ושידרה באפס תקלות את השידור הישיר ההיסטורי הראשון בתולדותיה, הלוא הוא מצעד צה”ל בבירת ישראל המאוחדת בירושלים. עוזי פלד היה המפיק הראשי של הפרויקט (Executive Producer). הוא היה האיש שהעניק לעובדים את כלי הטלוויזיה הראשוניים לביצוע השידור הישיר הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל. המפיק האחראי בשטח מטעמו היה חיים יבין בצמוד לבימאי האירי לוּאִיס “לואי” לֶנְטִין שדיבר אנגלית בלבד. עוזרת ההפקה והבימוי של לואי לנטין בניידת השידור הייתה גב’ רינה הררית. שפת הטלוויזיה של צוות ההקמה הייתה אנגלית. חיים יבין (בן 86, היום) דובר את השפות גרמנית ואנגלית על בוריין תרגם לעברית את הוראותיו של לואי לנטין למי שהיה זקוק לכך.

חלוצי הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית (“הטלוויזיה הכללית”) מעפרה בשנים 1969 – 1967

פרופסור שלמה אהרונסון, חגי פינסקר, לואיס “לואי” לנטין, סטנלי “סטן” גרנדייזי, נקדימון “נקדי” רוגל, יורם רונן, משה חובב, צבי גיל, מוטי קירשנבאום, דן שילון, חיים יבין, חגי מאוטנר, ורדינה ארז, יצחק “צחי” שמעוני, טוביה סער, אלכס גלעדי, שמעון טסלר, רינה הררית, רם עברון, שרי רז, דן בירון, רון בן ישי, סלים פתאל, רן אדליסט, דובל’ה גולדשטיין, ליאור רותם, שרגא מרחב, חיים “קיימול” גיל, יגאל לוסין, אלי ניסן, ירון לונדון, שלמה גל, עקיבא מלמד, מיכה לויירר, מנחם וולף, ועוד רבים אחרים. הם היו חלוצי טלוויזיה עזי נפש שצעדו בשנים 1968 – 1967 בראש המחנה. באותו היום ההוא, יום חמישי בשבוע – 2 במאי 1986, חג העצמאות ה- 20 לייסודה של מדינת ישראל, העבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית (“הטלוויזיה הכללית”) לראשונה בתולדותיה בשידור ישיר היסטורי את מצעד צה”ל בירושלים בירת ישראל שחוברה לה יחדיו. ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה כאמור פרופסור אליהו כ”ץ. סגנו עוזי פלד. יורם רונן ז”ל היה השַדָּר ששידר ישיר את מצעד צה”ל. חיים יבין היה המפיק בפועל. לוּאִיס “לוּאִי” לֶנְטִין (Louis “Louie” Lentin) יהודי מדאבלין איש הטלוויזיה האירית RTE שהגיע ארצה ביולי 1967 על תקן של מתנדב לאחר מלחמת ששת הימים של 1967, ופרופסור אליהוא כ”ץ התוודע אליו באקראי, היה הבימאי בניידת השידור ההיא של חברת “THAMES” הבריטית, ונקרא בפי עובדי הטלוויזיה דאז ה- “OB הכחול”. הניידת נקנתה ע”י עוזי פלד סגנו הרציני של אליהוא כ”ץ ואיש רב פעלים בזכות עצמו (עובדיו כינו אותו “הכריש”) שנסע לשם כך באופן מיוחד ללונדון והושטה מנמל ברייטון באנגליה לנמל חיפה. היא הגיעה לבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים בראשית חודש אפריל של 1968 כשההֶגֶה שלה מותקן עדיין בצד ימין . רָם עֶבְרוֹן ז”ל היה השַדָּר והמראיין בשטח. דיוויד אֵבְּל (David Able) ז”ל איש צוות ההקמה מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS האמריקנית שימש ה- Floor Mnager בשטח ובניידת השידור. ניידת השידור הבריטית ההיא ה- “OB הכחול” הייתה מאובזרת בחמש מצלמות Video. חמשת הצלמים בשידור הישיר ההיסטורי ההוא ב- 2 במאי 1968 היו חיים פודגור (אביו של רוביק פודגור), שלמה ספיטירקי – גרשנגורן, פול סאלינג’ר ז”ל ושני צלמים מ- רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, אחד מהם פאול בוזנר (Paul Bosner). הדמויות והתמונות הבאות מספרות משהו מההיסטוריה של התהוות השידור הטלוויזיוני הציבורי בארץ.

ob blue 1968

טקסט תמונה : אפריל 1968 . שכונת רוממה בירושלים. ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכונתה ה- “OB הכחול” והגיעה זה עתה מאנגליה, חונה עם הגעתה לירושלים ליד בניין הטלוויזיה. הגה המכונית עדיין מותקן בצד ימין. בקדמת הניידת ממוסמרת שם חברת “THAMES” הבריטית. מישהו משירותי אומנות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מיהר להכריז בגאווה באמצעות מכחול וצבע כי ניידת השידור האנגלית היא מעתה רכוש הטלוויזיה הישראלית. בצוות ההקמה בראשות פרופסור אליהו כ”ץ ועוזי פלד שררה אופוריה. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yavin 1

טקסט תמונה :  ערב יום רביעי של 1 במאי 1968. ירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יובל שנים. זהו אזור הגבעה הצרפתית וגבעת המבתר בירושלים בירת ישראל שחוברה לה יחדיו. בימאי הטלוויזיה האירי לואי לנטין (Louie Lentin, ממושקף משמאל) מנתח את ליין – אפ השידור הישיר של מצעד צה”ל בירושלים המתוכנן למחרת בבוקר (יום חמישי – 2 במאי 1968) עם עוזריו. הדיון מתנהל ליד ניידת השידור ה- “OB הכחול” מתחת ליציעי הכבוד שנבנו לכבוד הנכבדים וצופים הרבים העתידים להגיע למצעד הצבאי ההוא ביום חמישי בבוקר – 2 במאי 1968. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : כתב עיתון “הָאָרֶץ” לענייני הטלוויזיה נתן רִיבּון, המפיק בפועל של השידור הישיר חיים יבין (בן 36, בתמונה) ועוזרו האישי של לואיס “לואי” לנטין בניידת השידור, מנהל במה (Floor Manager) האמריקני דייויד אבל (David Abel, מזוקן ג’ינג’י) המנוח, והבימאי היהודי – אירי לואיס “לואי” לנטין (בן 35, בתמונה). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ronen 1

טקסט תמונה : שנת 1962. טרום עידן הטלוויזיה במדינת ישראל. שדר רדיו “קול ישראל” יורם רונן ז”ל (בן 29 בתמונה, מחזיק במיקרופון) מקליט שיחה בין ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון ושניים מאורחיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

evron 1

טקסט תמונה : שנת 1968. זהו רם עברון ז”ל (מימין) מי ששימש כתב שטח ומראיין בעת השידור הישיר ההיסטורי הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מצעד צה”ל בירושלים ביום חמישי ההוא של 2 במאי 1968. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

paul bosner david able 1968

טקסט תמונה : ליל יום רביעי – 1 במאי 1968. הימים ההם הזמן ההוא לפני 50 שנים. פחות מיממה לפני השידור הישיר ההיסטורי הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (נקראה אז בפי כל “הטלוויזיה הכללית”). אחד עשר ימי הכנות הגיעו לסיומם. דייויד אבל (David Able) והצלם פאול בוזנר (Paul Bosner) שני אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS [מתוך קבוצה גדולה של אנשי CBS ששהו בארץ ב- 1968 ו- 1969 וסייעו לראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ”ץ ועוזי פלד להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה] בודקים את ה- View finder ותקינותה של אחת המצלמות האלקטרוניות (תוצרת RCA) שתיטול חלק עוד רגע קט בשידור הישיר ההיסטורי הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מצעד צה”ל בירושלים בירת ישראל שחוברה לה יחדיו. (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצוות הטכני הציב את ניידת השידור האלקטרונית ביום ראשון – 21 באפריל 1968 באזור גבעת המִבְתָּר הסמוכה לגבעה הצרפתית בירושלים. ליד מסלול המצעד המתוכנן אחד עשר יום לפני שעת ה- “ש”. המהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה היה סטנלי “סטן” גרנדייזי (Stan Gerendasy), שחקן חיזוק, אמריקני בעל יכולת שהובא  מ- CBS ניו יורק לישראל ע”י אליהוא כ”ץ, פרס עם עוזריו את חמש המצלמות האלקטרוניות הכבדות והכבלים העבים והארוכים והקים את רשת התמסורת הכפולה (Microwave) של העברת סיגנל השידור הישיר מהניידת שמוקמה כאמור ליד גבעת המבתר לעבר “בית היהלומים” הרי הוא בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים, ומשם בכיוון תחנת המִמְסַר המרכזית של “איתנים, בהרי יהודה.  המַשְדֵר של “איתנים” הפיץ את סיגנל השידור לכל רחבי המדינה.

prolog 17טקסט תמונה : 21 באפריל 1968. תמונה היסטורית. הגבעה הצרפתית בירושלים. זוהי ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (נקראה ה- “OB הכחול”) שהובאה במארס 1968 מלונדון מחברת הטלוויזיה הבריטית Thamse ע”י עוזי פלד סגנו של פרופסור אליהוא כָּ”ץ. (הגה המכונית ממוקם עדיין בצד ימין). הניידת שכונתה כאמור ה- ” OB הכחול” חונה בגבעה הצרפתית 12 יום לפני שעת ה- “ש”. (באדיבות גב’ רינה הררית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר “שמונה ימי בראשית” במסגרת הסדרה מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

[1] הערה : יו”ר הוועד המנהל של ה- BBC גאווין דייויס ומנכ”ל ה- BBC גרג דייק התפטרו מתפקידם בינואר 2004 בעקבות דו”ח הלורד האטון שהאשים את השידור הציבורי הבריטי בסיקור מכוון, רשלני, וכושל שהתנגד למדיניות ראש ממשלת אנגליה טוני בלייר שתמך בפלישה הצבאית של נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש לעירק במארס 2003. המהלך הצבאי האמריקני נועד להפיל את שלטונו של סאדאם חוסיין וגרר עמו את הכנסת הצבא הבריטי לעיראק על מנת לתמוך בכוחות האמריקניים.

[2] באוגוסט 2001 התפטר מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל מתפקידו. באותם הימים כיהן נחמן שי כיו”ר הוועד המנהל של רשות השידור וגב’ אהובה אורן ז”ל שימשה כמשנה שלו.

[3] על פי עדותו האישית של האלוף אלעד פלד כפי שנמסרה לי בשיחת התחקיר בינינו.

ישראל גָלִילִי פגוע ונבוך, התעשת מייד, והטיל את משימת הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ ראש הפקולטה לסוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים. ישראל גלילי האמין שנימוקי המינוי החדש טובים ו- וודאי שאינם פוליטיים. האישור נכנס לתוקפו ב- 9 באוגוסט 1967 בישיבת שַרים לענייני הטלוויזיה הכללית ואֵלִיהוּא כָּ”ץ תפש את מקומו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד. זה לא היה מינוי סטטוטורי והשר ישראל גלילי נמנע מלהבטיח לפרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ כי בתום שלב ההקמה ימונה למנכ”ל רשות השידור כפי שהבטיח לקודמו האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד. אבל ההפקדה צלחה. פרופסור אֵלִיהוּא כַּ”ץ (בן 92 כיום) הוא מגדולי המומחים בתקשורת וטלוויזיה החיים כיום במדינת ישראל . איש בעל יושרה שאפילו לא העלה בדעתו לדרוש ב- 1967 הבטחה מקצועית בסמכות החוק מהשר הממונה כי יימצא לו תפקיד ראוי בתום המשימה. הוא היה עולה חדש, יהודי – אמריקני ציוני, הוגה דעות חכם שראה במינויו לתפקיד ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה תרומה למדינת ישראל ונתן את הסכמתו מייד וללא היסוס.

טקסט מסמך : 9 באוגוסט 1967. ישיבת וועדת שרים לעניין הטלוויזיה הכללית. השר ישראל גלילי מודיע על כניסת פרופסור אליהוא כ”ץ לעבודה כראש הצוות להכנות להקמת הטלוויזיה הכללית. (גנזך המדינה בירושלים).

לידתה של הטלוויזיה הציבורית בישראל הייתה דרמטית בפיגור של שנים אחרי הנעשה בעולם אך הקמתה המאוחרת העניקה לה הזדמנות להחליט למי היא רוצה להידמות ובאיזה מודלים ברצונה להשתמש. שני המייסדים פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד בחרו ב- BBC. מאות רשתות טלוויזיה פעלו בכל רחבי תבל ב- 1968. הטובות ביותר והמפורסמות ביותר היו של ה- BBC הבריטי (וגם ITV) ושל שלוש רשתות הטלוויזיה האמריקניות CBS , NBC , ו- ABC ש- שִגשגו זה מכבר ושידרו בהצלחה רבה ביותר מגוון של שידורי ספורט, שידורי חדשות, סוגים שונים של דרמות, קומדיות, סדרות מתח של בילוש ומשטרה (ז’אנר בעל מכנה משותף שנקרא : “The long arm of the law”), סדרות מערבונים, סרטי קולנוע, וגם תוכניות וסדרות לילדים והנוער. שתי סדרות מהימים ההם זכורות במיוחד : ילדת הטום בוי השוודית “בילבי” והסדרה האמריקנית “פליפר הדולפין” (Flipper 1968 – 1964). סדרות ילדים עם חיות תמיד משכה תשומת לב שניתנה גם סרטיו המצויירים של וולט דיסני מלאי הומור ומסרים שלימדו אותנו ואת ילדינו לקח ושיעור שגם לחלשי הגוף בינינו יש סיכוי . הסדרה האמריקנית המצוירת “פּוֹפַּאיי המַלָּח” (Popeye The Sailor Man) הבהירה לילדינו שאם אוכלים תרד אזי גם ה- Underdog (המועמד להפסיד בתחרות) יכול לגבור על החזק בסופו של דבר . במובן הזה היא הייתה בלתי נשכחת . מלחמתו של פּוֹפַּאיי המלח קטן הקומה ואמיץ הלב נגד יריבו הענק בְּלוּטוֹ והתחרות בין שניהם על ליבה של אוֹלִיב היה רעיון טלוויזיוני פשוט עליו מבוססת התעשייה כולה. הזדהות של הצופה עם מלחמתו של החלש והטוב נגד החזק והרשע זכה להזדהות כה רבה והיה כל כך נערץ עד שפרקי הסדרה שודרו שוב ושוב בהפסקות שידורי הספורט הישירים מחו”ל בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם מוסד האולפן המנווט בירושלים . אולי קשה להאמין אבל “פּוֹפַּאיי המַלָּח” היה חלק מההיסטוריה האלקטרונית של הטלוויזיה הישראלית ברגעים מכריעים שלה . ב- 17 בפברואר 1977 חוללה מכבי ת”א סנסציה וגברה בעיירה נידחת בבלגיה , וִוירְטוֹן , על אלופת ברה”מ צסק”א 79:91 במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. בהיעדר אולפן מוביל בירושלים כיכב “פופאיי המלח” בהפסקה שבין שתי המחציות ושימש מודל למכבי ת”א כיצד הטובים מנצחים את הרעים.

שני ראשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית פרופסור אֵלִיהוּא כַּ”ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד היו מודעים להיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית [7], להתפתחות הטכנולוגית שלה, ויעדי השידור שכבשה. ב- 1967 היו כבר לטלוויזיה הבינלאומית הישגים מרשימים. חלקם בלתי נשכחים. בשנת 1967 הפיקה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC בהצלחה כבירה את סדרת הטלוויזיה רבת המוניטין שלה, “The Forsyte Saga” המונומנטאלית בת 26 פרקים (כל פרק בן 50 דקות) על פי ספרו של ג’וֹן גולסוורת’. “הָהַגָּדָה לְבֵית פוֹרְסַיְיט” נחשבה לאחד מפסגות הטלוויזיה הבינלאומית. זאת הייתה יצירת מופת ששודרה בכל העולם ונרכשה (בפרוטות) גם ע”י הטלוויזיה הישראלית ב- 1970 [8]. היא זכתה למעריצים רבים ורייטינג עצום. השחקנים האנגלים בסדרת הדרמה הזאת אֶרִיק פורטר, ניירי דאון פורטר, וקנת’ מור הפכו לבלתי נשכחים. הסופר נַתָּן שַחַם חבר קיבוץ בית אלפא שימש משנה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור באותן השנים והיה האיש שקנה את הסדרה הדרמטית הבריטית רבת המוניטין מהמפיצים חברת MGM בעת שעשה בשליחות בניו יורק . נתן שַחַם זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2004 : “קיבלתי את הסדרה “ההגדה לבית פורסייט” בעצם כמתנת חינם לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה מאת החברה האמריקנית MGM בעלת זכויות ההפצה הבינלאומיות . סירבתי לכך ובקשתי לשלם עבורה לפחות תשלום סמלי . MGM נקבה בסכום עלות של 14 דולר לכל פרק מפרקי הסדרה . רכשתי את כל 26 הפרקים  ב- 364 דולרים למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה בעיקר מהנימוק שיהיה לנו מה לשדר בערבים וגם לצורך סתימת חורים בעתות משבר . ידעתי ש- BBC הוא אבי הפקת הדרמה האיכותית בטלוויזיה אך לא ידעתי עד כמה “ההגדה לבית פורסייט” היא סדרה טובה, Master piece טלוויזיוני בכל קנה מידה” . ה- BBC הפך מופת לחיקוי עבור הטלוויזיה הישראלית . סמוך לעֵת השידור של “ההגדה לבית פורסייט” בארץ הפיקה הטלוויזיה הישראלית הצעירה ב- 1971 סדרה משלה , “חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק”, על פי ספרו של אהרון מֶגֶד ובכיכובם של שני השחקנים הצעירים מנחם זילברמן ויעל אביב. הסדרה המיתולוגית נפתחה תמיד בדילוגי שמחה שובביים של מנחם זילברמן ויעל אביב שנעשו בצילומי Super Slow Motion. פס הקוֹל של הפתיחה המיוחדת נשא את קולה של הזמרת מִירִי אָלוֹנִי ששרה את “הבלדה על חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק” על פי טקסט שכתב יונתן גפן ולחן של יאיר רוזנבלום. הסדרה “חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק” הייתה הישג עצום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית צעדיה והצופים התאהבו בהפקה המקורית. לפתע הוברר כי בארץ מצויים כישרונות טלוויזיה בלתי רגילים בכל תחומי היצירה וההפקה אך הפוליטיקה הפכה את הניהול לחובבני ורווי תככים, והכישרונות נבלמו. אבל הסיבות האמיתיות היו כלכליות. תעשיית הטלוויזיה היא ביזנס יקר – טכנולוגי ולוגיסטי כאחד. מחיר קניית פרק אחד של סדרה אמריקנית או אנגלית באורך של חמישים דקות בסוף עשור ה- 60 וראשית עשור ה- 70 של המאה הקודמת נַע בין 500 ל- 1000 דולר לעומת עלוּת הפקת פרק אחד בן שעה בסדרת דרמה ישראלית מקורית עמדה על כ- 250 אֶלֶף דולר [9]. הטלוויזיה הישראלית הציבורית באה לעולם בתנאי עוני (מחפיר) ומעולם לא השתחררה ממנו. ככזאת סוּוְגָה וכדי לחסוך בכסף והוצאות הוכרחה כבר מבראשית להפוך לבולען של סדרות אמריקניות ובריטיות. תשלום האגרה הנמוך ממילא לא כיסה מעולם את העלויות הגדולות של הפעלת רשת שידור מה עוד שרבע מהאוכלוסייה עשה כל מאמץ להשתמט מתשלום המַס ויש להודות כי הצליח בכך. מחלקת הגבייה של רשות השידור הגיעה בשיאה ל- % 75 מבתי האב בישראל אך בדרך כלל הגבייה השנתית עמדה על % 65 בממוצע, לא יותר ולעיתים אף פחות. משמעת ומוסר התשלומים של הציבור הישראלי נופלת לאין ערוך, בכמה דרגות, מזאת של הציבור הבריטי [10]. הדיון בגובה תשלום אגרת הטלוויזיה היה מפלגתי – פוליטי ולא ענייני. נציגי המפלגות השונות בוועדות הכספים של הכנסת לדורותיהן התעקשו לבחוש וגם לאיים על הנהלת רשות השידור בגלוי בזאת הלשון : “אם לא תהיו ילדים טובים ולא תתנהגו יפה עם הממשלה , עם השלטון וגם עִמנו – אזי לא נאשר לכם בכלל את תשלום האגרה”. אגרת הטלוויזיה הפכה לבת ערובה פוליטית . אזרחי ישראל שילמו אגרה שוות ערך לכרטיס עלייה לאוטובוס ישן ורעוע אך שיוו בנפשם לנסוע במכונית מרצדס חדשה ויקרה. לרשות השידור האיטית והענייה לא היה מספיק מַמוֹן כדי לפתח בשיטתיות את היצירה המקורית הישראלית , הדרמה והתיאטרון , וסרטי התיעוד בטלוויזיה שמטבע הדברים מחיר הפקתם רָב . מיעוטם היה עקב אכילס תמידי שלה . מנהלי הטלוויזיה הישראלית ומנהלי חטיבת התוכניות לדורותיהם היו מלאי אמביציות לקדם את התרבות הישראלית לגווניה השונים, טיפוח הלשון העברית, והשקעה בהפקה המקורית . בהיעדר תקציבים התנפצו האמביציות והתנדפו. אישים בעלי מוניטין בחקר המִקְרָא, התנ”ך, ובלשנות עברית כמו פרופסור יְהוּדָה אֵלִיצוּר, פרופסור מְנָחֵם נָאוֹר , שני חברי האקדמיה ללשון העברית ד”ר יְחִיאֵל בִּן נוּן והרב מֵאִיר מְדָן, מרדכי טַבּיבּ, ד”ר מרדכי בְּרוֹיֶיאר, ואחרים נקראו לכהן כחברים בשני הגופים המפקחים כל השידור הציבורי, הוועד המנהל של רשות השידור ובמליאה, במטרה לטפח ולשמור על גחלת התרבות היהודית בטלוויזיה הצעירה שרק נעמדה על רגליה. לא בכדי הטילה הממשלה על אנשי חינוך מובהקים בתוכם שני מנכ”לים של משרד החינוך והתרבות, ד”ר חֲנוֹךְ רִינוֹת ויַעֲקב שַרִיד לכהן במליאת רשות השידור.

הממשלה הבינה את הכוח העצום הטמון בטלוויזיה בעיצוב תרבותו של עַם . ערבי שידור מיוחדים (אך מועטים מידי) בטלוויזיה הכללית וגם ברדיו “קול ישראל” שעסקו בעִתּוֹת שונות של השנה בנושאי חורבן הבית ב- ט’ באב, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ערב חג העצמאות ויום הזיכרון לחללי צה”ל , משדרי חג ראש השנה וחגים אחרים – ייוחדו למורשת והפכו לכור היתוך ואיחדו את האומה המתחדשת בארץ ישראל. אומה שהורכבה מ- אימיגראנטים ושבטי מהגרים מכל קצוות תבל. לדאבון לב ניצבו מנהלי הטלוויזיה ומנהיגי רשות השידור חיש מהר בפני שוקת שבורה . כמעט טרגדיה. התברר להם כי תקציבם דַל מידי. אך דווקא האכזבה הולידה פיצוי שהיה מקובל מייד על הציבור. את החֶסֶר ביצירה מקורית עברית וישראלית בלוח השידורים מילאה הטלוויזיה בעשרות סדרות וסרטים שנקנו בזוֹל מרשתות הטלוויזיה האמריקניות ושתי הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי. מיעוטן משובחות ורובן קלילות שזכו לאהדה וסתמו פרצות בלוח השידורים.                                                                                                                      זה היה מדהים וכמעט בלתי נתפש : כבר בראשית ההקמה נוצר סלוגן טלוויזיוני כלכלי – כספי עממי ומדויק, “If you can buy it – don’t make it”, שנועד להגדיר את המציאות הכלכלית האפרורית של השידור הציבורי במדינת ישראל כפי שהיא. סדרות הטלוויזיה הזרות קראו לציבור לצפות במִרְקָע אך לא הכריחו אותו לחשוב. סדרות אופרות הסבון וסדרות המתח האמריקניות בעלות המוניטין שעסקו בפשע, משטרה, בילוש, וחוֹק וסֵדֶר זכו להסכמת צפייה כללית. אך הסכמה כללית נועדה בין השאר להשתיק את הפרט ולבטל את יכולתו להתמודד בעצמו ולבדו עם דילמות מוסריות ומקצועיות (לא רק בענייני טלוויזיה). “ההסכמה הכללית” היא במובן מסוים מונח פילוסופי שרומז לפרט להצטרף אל הרוֹב מבלי שהיא מכריחה אותו לחשוב ולנתח , ומבלי להפעיל שיקול דעת יסודי בטרם ההצטרפות. “הסכמה כללית” היא מושא חלומותיה של כל רשת טלוויזיה באשר היא שזקוקה למוֹלֶך כדי לאסוף רייטינג. רשתות הטלוויזיה האמריקנית הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC המציאו אותו והפכו את “עֵגֶל הזָהָב” לאוֹמָנוּת. ערוצים 2  ו- 10 שיכללו מאוחר יותר בארץ בשנות ה- 2000 את השיטה באמצעות סדרות הריאליטי, “האָח הגָדוֹל” , “הִישַרְדוּת” , ו- “רוקדים עם כוכבים” שצוברות רייטינג ענק , לעיתים בלתי נתפס. אלו הם דפוסי שידור מתוחכמים שהועתקו ושוכפלו במדויק מהטלוויזיה האמריקנית המסחרית ומְמַכְּרוֹת את הצופה אליהן. בכוחן להושיב על הכורסא גם אנשים משכילים וברי דעת ולהכריח אותם (בקלוּת) לצפות בהן . סדרות דוקומנטאריות חשובות מאין כמותן שעסקו בתוחלת ומהות חיינו כאן ושודרו בעבר טלוויזיה הישראלית הציבורית כמו “עמוד האש” ו- “תקומה”, נשכחו. ערוץ 1 האיטי והמסורבל שנהנה מתקציב אוטומטי של משלם האגרה (ועשה בימי חלדו ובחרותו דברים רבים וטובים) סבל תמיד מיחסי ציבור וכשרון שיווק כושלים. היו שהשוו את איכות יחסי הציבור והשיווק שלו לגובה הדשא עליו משחקים כדורגל . הוא לא עשה די אז (וגם לא היום) כדי להזכיר לציבור כל הזמן מי הוא , מה תפקידו , והיכן טמון כוחו ובפוטנציאל המוסרי שלו. חיסרון שלא היה בו כל חדש. “מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש”, אמר קהֶלֶת בן דוד מלך ירושלים. “עֵגֶל הזָהָב” זכה להכרה מיידית, סגידה והזדהות של עַם ישראל עִמוֹ כבר לפני אלפי שנים במדבר לאחר יציאת מצרים, לעומת הרייטינג האפסי שקיבלו שני לוחות הברית האיכותיים , עליהם חקוקות עשרת הדיברות והוגשו ע”י מנהיג דָגוּל בעל חזון משה רבנו שהיה איש מגמגם . יש דמיון רָב בין עַם ישראל שיצא ממצרים לבין עַם ישראל היושב עכשיו בציון. ייתכן ובעוד 20 אולי 30 שנים תקום וועדת חקירה ממלכתית שתחקור כיצד הרשתה המדינה למועצת הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה לסַמֵם ביודעין את מדינת ישראל ואזרחיה. מן המפורסמות הוא כי אין כל רע בטעימה חד פעמית. צרה צרורה היא טעימה שהופכת להרגל ובסופו של דבר אי אפשר להיגמל מהסַם. תוכניות “ריאליטי” בטלוויזיה הן סַם שמוזרק ביודעין לוורידיהם של מיליוני צופי טלוויזיה בישראל.

כל המנכ”לים של רשות השידור לדורותיהם תמכו בזה אחר זה במנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועוזריהם מנהלי חטיבת התוכניות, והאיצו בהם לרכוש סדרות אמריקניות ואנגליות בכמויות בלתי מבוטלות. מי יותר ומי פחות. הקנייה המסיבית הזאת של חומר זר איזנה באופן פרדוקסאלי את תקציב רשות השידור.        

זה החל עוד בתקופת ההקמה בימי הבראשית של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ ועוּזִי פֶּלֶד עם רכישת שלוש סדרות אמריקניות “המגינים” (The defenders סדרה בהפקת CBS בשנים 1965- 1961), “אתם שם” (You are there סדרה תיעודית בהנחיית וָולְטֶר קְרוֹנְקָיְיט הצעיר בהפקת CBS בשנים 1957- 1953) וסדרת “המוסיקה לצעירים” (“Young people concerts”) בהנחיית ליאונרד ברנשטיין. זה נמשך עם סדרת המערבון “בוננזה” (Bonanza ,1973 – 1959 עם לורן גרין) ועם סדרות נוספות “משימה בלתי אפשרית” (Mission impossible  1973 – 1966 עם מרטין לנדאו, פיטר גרייבס, גרג מוריס, ברברה ביין, בארני קולייר, ו- פיטר לופוס)  “בית קטן בערבה” (Little house on the prairie , 1983 – 1974 עם מייקל לאנדון), “משפחת וולטון” (The Waltons  בעונות 1972 – 1981 עם ריצ’ארד תומאס, מישל לרנד , ורלף ווייט), “מקלאוד”, “קולומבו” (Columbo 1977 – 1971 עם פיטר פאלק), “קוז’אק” (Kojak 1978 – 1973 עם טלי סאבאלאס), “קנון” (Cannon , 1976 – 1971 עם וויליאם קונראד), “סטארסקי והאטץ’ “ (Starsky and Hutch  1979 – 1975 עם דייויד סול ופול גלייזר) “איש עשיר – איש עני” (Rich man – Poor man), “הוואי חמש אפס” ( Hawaii 0-5  עם ג’ק לורד בעונות 1968 – 1980), “קווינסי” (Quincy  1983 – 1976 עם ג’ק גלוגמן), “מאגנום” (Magnum , 1988 – 1980 עם תום סֶלֶק), “המלאכיות של צ’ארלי” (Charlie’s Angels  1981 – 1976 עם השחקניות פארה פואוסט , ז’אקלין סמית’ , וקייט ג’קסון), “תיקי רוקפורד”  (The Rockford Files בעונות 1974 – 1980 עם נוֹאָה בִּירִי וג’יימס גארנר), “Happy days” עם הנרי ווינקלר, רון הווארד, דוני מוסט, ואנסון וויליאמס בעונות 1974 – 1984), “ספינת האהבה” (Love boat  1986 – 1977 עם פרד גראנדי, גאווין מאקלאוד, טד לאנג’ וברני קופל) , באטמן (1968- 1966), ” משפחת פארתרידג’ “ (Partridge family שודרה במשך העונות של 1973 – 1969), “מי הוא הבוס” (Who’s the Boss ,1987 עם טוני דנצה) ,“The A – Team” בעונות 1983 – 1987 עם בוסקו באראקוס) , הסדרה עם הבלש הנכה היושב על כיסא גלגלים – “איירונסייד” (Ironside עם ריימונד בר שודרה בעונות 1967 – 1975).

טקסט תמונה : שני השחקנים הראשיים בסדרת הטלוויזיה האמריקנית הפופולארית “סטארסקי והאטץ”, דייויד סול מימין ופול גלייזר משמאל . הסדרה שודרה בהצלחה רבה בארה”ב בין השנים 1979 – 1975 ונקנתה מייד כמו אחרות ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (מתוך הברושור של מחלקת ההגשה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית).

“מקגאייוור” (MacGyver  1992 – 1985 עם ריצ’ארד דין אנדרסון), “Wise guy” עם ווילי טראנובה בעונות 1987 – 1990), “Miami Vice” (ב- 1985 עם פיליפ מייקל תומאס ודוֹן ג’וֹנסון), וסדרות הדרמה אנגליות “קו אונידין”, אדונים ומשרתים”, “מי משרת אותך”, וגם, “אני קלאודיוס” (I Claudius) סדרת מופת בלתי נשכחת שזכתה להערכה עצומה בכל העולם , ורבות אחרות קנו להם מעריצים רבים . בשלב מאוחר יותר נרכשה הסדרה שורשים” (Roots 1977) , וסדרות משפחתיות “הכל נשאר במשפחה” (All in the family בשנים 1979- 1971 עם קארול אוקונור, גִ’ין סטפלטון, סאלי סטרות’הרס, ובוב ריינר), “משפחת בריידי” (בשנים The Brady bunch ,1974 – 1969 עם בארי וויליאמס רוברט הד, פלורנס הנדרסון, אן דייויס, מורין מקורמיק קריסטופר נייט, מייק לוקינלנד, וסוזן אולסון), “משפחה שכזאת” (Family affairs, עם בראיין קית’, סבסטיאן קאבוט, קאטי גרייור, ג’וני וויטאקר, ואניס ג’ונס ), “שלושה בדירה אחת” ו- “משפחת קוסבי” (בשנים The Kosby show 1992 – 1984 עם ביל קוסבי), הסדרה “ציפורים מתות בסתר” (בשמה האוסטרלי The thorn birds עם ריצ’ארד צ’מברליין ורייצ’ל וורד), הסדרה “Moonlighting” (עם ברוס וויליס וסיביל שפרד בעונות 1985 – 1989), “שלושים ומשהו” (Thirsty something  1991 – 1987 עם פטרישיה ווטינג, טימותי באספילד, ג’אסון נאגלר, פולי דרייפר, פיטר הורטון, בריטני ולייסי גראוון, קן אולין, מל האריס, ומלאני מיירון), ושתי אופרות הסבון הנודעות “דָאלָאס” (Dallas ,1991 – 1978 עם לארי האגמאן, קן קרצ’וואל, פאטריק דאפי, לינדה גריי, ו- וויקטוריה פרינסיפאל ) ו- “שוֹשֶלֶת” (Dynasty  1989 – 1981 עם לינדה אוואנס , ג’ואן קולינס, וג’ון פורסייט).

הסדרה “שוֹשֶלֶת” עברה תהפוכות רכש. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית בשנות ה- 80 היה האיש הראשון שקנה אותה, אך מנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העִברית חיים יבין שראה באופרת סבון הזאת יעד שידור ציבורי ראוי, ביקש ממנו שיוותר לו ויעביר לידיו את “אוצר” האמריקני. רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות שידרו גם תוכניות “Talk Show” בראשותם של המנחים עתירי המוניטין ג’וֹנִי קָרְסוֹן, מילטון בֵּרְל, ואֶד סַאלִיבָאן אך מקור ההשוואה העיקרי בין עברה ההיסטורי וההווה של הטלוויזיה הבינלאומית לבין הפוטנציאל הגלום בטלוויזיה שעתידה לקום בישראל היו ראשית דבר הפקות ושידורי החדשות והספורט. בכך מתמצה כישרונה של כל רשת טלוויזיה באשר היא וגם זאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היו עוד הצלחות בימי הבראשית של הטלוויזיה כמו הפקת הסדרה הטלוויזיונית הסאטירית “ניקוי ראש” בהפקתו ועריכתו של מוטי קירשנבאום ובימויו של יַעֲקב אָסָל, “השעה השלישית” בהנחיית יִרְמִיָהוּ יוֹבֵל והבימאי צְבִי דוֹרְנֶר, שתי התוכניות “טָנְדוּ” ו- “עלי כותרת” בהנחיית ירון לונדון בעריכת גב’ וֶרֶד בֶּרְמַן, שלוש רכישות מושכלות של שתי סדרות אנגליות רבות מוניטין וחשיבות היסטורית טלוויזיונית: הסדרה הדוקומנטארית “WORLD  IN  WAR” (עולם במלחמה) שהופקה ע”י חברת “Thames” הבריטית , וגם הסדרה “The Final Solution” (הפתרון הסופי) גם כן בהפקת Thames,  וכאמור הסדרה “אני קלאודיוס” מבית היוצר הנפלא של ה- BBC. יחד עם רכישות נכונות של סדרות הטלוויזיה הנכבדות האלה ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרי ההתמחות וההצטיינות שלה ניכרה גם בעוד שלושה תחומים עיקריים : סיקור החדשות ותוכניות האקטואליה ובראשן “מבט”, שידורי הספורט לגוונים השונים, ויכולת תיעוד מרשימה ושיטתית של קורות המדינה מאז 1968. מוטי קירשנבאום ז”ל קיבל ב- 1976 את פרס ישראל לטלוויזיה בגין התוכנית הסאטירית שהפיק וערך “ניקוי ראש”, אך לא רבים יודעים כי גדולתו העיקרית גולמה דווקא בכישרון התיעוד (הנדיר) שלוֹ ודבקותו במשימה בצילום סרטיו הדוקומנטאריים הבלתי נשכחים, שהִיווּ בשעתו אף הֵם קריטריון לקבלת הפרס היוקרתי. ארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החשוב, (וגם ארכיון ערוץ 10 שם שודרו סרטי הטבע של מוטי קירשנבאום ז”ל בעת ביקוריו הרבים בשמורות הטבע רחבות הידיים באפריקה), משמרים אותם. ארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז”ל מכיל בתוכו עוד מיליוני Items תיעודיים מאז 1968 שערכם לא יסולא בפז.

[1]  רשות השידור נקראה גם שירות השידור, שהייתה בעצם רדיו “קול ישראל” בלבד, בטרם עידן הטלוויזיה הכללית במדינת ישראל.

[2]  לֵאָה פּוֹרָת ז”ל (1979 – 1922) הייתה קריינית רדיו בעלת מוניטין . מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה בשנים 1979 – 1976 מוטי קירשנבאום בחר בה לקריין את פס הקול בעברית בסדרת הטלוויזיה הבריטית התיעודית המונומנטאלית “עולם במלחמה” (World in War), ששודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977- 1976. (את פס הקוֹל המקורי באנגלית קרא שחקן הקולנוע האנגלי הנודע לורנס אוליבייה).

[3] עָמוֹס גוֹרְדוֹן ז”ל 1996 – 1915.

[4]  יִצְחָק רוֹעֶה ז”ל (רוֹיְך) היה חבר קיבוץ אלומות בעמק הירדן ורועה צאן. הוא החליף את שם משפחתו מ- רויך לרועה.

[5] יעקב חזמה ז”ל היה בעלה של מגישת ומנחת הטלוויזיה בשפה הערבית לילית נגר.

[6] רפ”י : ראשי תיבות של רשימת פועלי ישראל. מפלגה בהנהגת דוד בן גוריון, משה דיין, ושמעון פרס שפרשה מ- מפא”י לקראת הבחירות לכנסת ב- 1965. מפא”י : ראשי תיבות של מפלגת פועלי ארץ ישראל בהנהגת לוי אשכול, גב’ גוֹלְדָה מֵאִיר, זַלְמָן אָרָן, יַעֲקב שִמְשוֹן שַפִּירָא, אַבָּא אֶבֶן, ואחרים.

[7] מדובר בעיקר ברשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC , שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי, רשתות הטלוויזיה המערב אירופיות המאוגדות באיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), רשת הטלוויזיה הקנדית CBC, רשתות הטלוויזיה האוסטרליות ABC, ו- Channel 10, רשת הטלוויזיה היפנית NHK, רשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA, ורשת הטלוויזיה הברזילית TV  GLOBO.

[8] הסופר נַתָּן שַחַם חבר קיבוץ בית אלפא ששימש באותה תקופה משנה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור (היו”ר ד”ר חַיִים יָחִיל , רכש את הסדרה ב- 1970 מ- BBC  בפרוטות. לנתן שחם היו קשרים אישיים טובים עם הנהלת ה- BBC.

[9] עלות הפקת הטלוויזיה של הסדרה “מישל עזרא ספרא ובניו” בת חמישה פרקים (מאת הסופר אַמְנוֹן שַמוּש) חצתה את גבול המיליון דולר. צלם הסדרה היה שרגא מרחב.

[10] רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC מבססת את תקציבה על תשלום האגרה של אזרחיה כמו רשות השידור הישראלית , אך מגיעה בכל שנה לגבייה של % 98 לעומת % 75 בלבד במדינת ישראל.

מבוא קצרצר לספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן 10000 (רבבה) עמודים, הקרוי “8 ימי בראשית”.

1969 – 1968 – 1967. טלוויזיה ציבורית ופוליטיקה מתערבבות זו בזו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא פרי יצירה פוליטי מראשיתה. ראש הממשלה בנימין נתניהו איננו מחדש דבר. מנהל רדיו “קול ישראל” בשנים 1967- 1960 ואחד מאנשי התקשורת החשובים והמוכשרים במדינה חנוך גבתון (יליד 1917, בן 50 ב- 1967) ראה את עצמו מועמד טבעי להקמת הטלוויזיה הציבורית בישראל אך שר ההסברה והממונה על שירות השידור ישראל גלילי התעלם ממנו ו- וויתר על שירותיו. התנגדותו של ישראל גלילי לחנוך גבתון הוותיק הפכה לאובססיה ומלחמת חוֹרְמָה. הוא הדיח אותו מרשות השידור. ישראל גלילי הציב בינואר 1967 את אלוף צה”ל אלעד פלד בעודו לובש מדים בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אלעד פלד נתן את הסכמתו אבל שינה את תוכניותיו בעקבות תוצאותיה המזהירות של מלחמת ששת הימים בקיץ 1967. הוא ביקש להישאר בשורות צה”ל ורצה להתמנות ל- רמטכ”ל צה”ל ולא להיות מנכ”ל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. השר ישראל גלילי שהיה פגוע ונבוך מסירובו של אלעד פלד התעשת ומינה במקומו למשרה הרמה עולה חדש מארה”ב פרופסור אליהוא כ”ץ (יליד 1926, בן 41 ב- 1967) דיקן הפקולטה למדעי סוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטת ירושלים. עוזי פלד (יליד 1937, בן 30 ב- 1967) מתמנה לסגנו. שניהם מקימים את הטלוויזיה הישראלית (או כפי שנקראה בפי כל “הטלוויזיה הכללית”) מבראשית, מעפרה. שני ראשי צוות ההקמה אליהוא כ”ץ ועוזי פלד ביססו את כוח האדם שלהם מכל הבא ליד. וועדות הקבלה שהקימו בארץ ובחו”ל בחנו וסקרו כ- 1000 (אֶלֶף) מועמדים. רבים מאנשי רדיו “קול ישראל” ביניהם עיתונאים, שדרנים בעלי מוניטין, וטכנאים נשאו עיניהם אל “פנס הקסם” [1] החדש של מדינת ישראל המוקם ב- חוֹפְזָה טלאי על טלאי בבניין “בית היהלומים” הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. מנהל רדיו “קול ישראל” שמואל אלמוג מאז נובמבר 1967 שנשף בעורפו של חנוך גבתון נושף עכשיו בעורפו של אליהוא כ”ץ. לא מסיבות חתרניות או תככנות אלא בגלל שהיה מוכשר. שמואל אלמוג נשא עיניו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור שאמורה לכלול לראשונה בשורותיה את רדיו “קול ישראל” הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה עוּלַת הימים. להפתעת הכל נפקד מקומו של שַדָּר הספורט המיתולוגי של רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם מצוות ההקמה של “הטלוויזיה הכללית”. הוא לעולם לא הגיע אליה. אליהוא כ”ץ ועוזי פלד הקימו את נבחרת החלומות שלהם בלעדיו. תרומת הטלוויזיה האמריקנית CBS בראשות סגן נשיא הרשת המהנדס ג’וזף “ג’ו” סטרן לצוות ההקמה בראשות אליהוא כ”ץ הייתה משמעותית. אליהוא כ”ץ ועוזי פלד הסתייעו גם בניסיונה של הטלוויזיה החינוכית – לימודית בראשות ד”ר יונה פלס וראש חברת הנאמנות שלה מקס רואו. התגייסותם הבלתי נשכחת בירושלים של מומחי הטלוויזיה מחו”ל כמו לואיס “לואי” לנטין (איש הטלוויזיה האירית RTE ואשר חברה ב- EBU איגוד השידור האירופי), וכן סטנלי “סטן” גרנדייזי, אנטוני “טוני” האטץ’, הרברט “הרב” קרוסני, רוברט “בוב” גולדמן (אנשי CBS), וגם פול סאלינג’ר (איש ה- BBC הבריטי). בתוך תשעה חודשים מאז התמנו ע”י ממשלת ישראל לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מפיקים פרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד את שידור הטלוויזיה הישיר הראשון בהיסטוריה של המדינה ובתולדות רשות השידור, הלא הוא מצעד צה”ל שהתקיים בירושלים ביום חמישי – 2 במאי 1968 חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. החתירה למצוינות והדבקות במשימה שלהם ראויה להערכה עצומה. ישראל גלילי התגלה כשר הסברה בעל יוזמה וכישרון הפקה יוצאי דופן. הוא זכה לתמיכה פוליטית מסיבית מראש הממשלה לוי אשכול והעניק לפרופסור אליהוא כ”ץ ועוזי פלד את הכלים המתאימים בדרכם להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכאמור נקראה בפי כל “הטלוויזיה הכללית”. הקמת הטלוויזיה בישראל בשנים 1969- 1967 הייתה פרי ניצחונם של פרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד ואנשיהם בצוות ההקמה (כמו דן שילון, מוטי קירשנבאום, טוביה סער, דן בירון, שרי רז, יצחק “צחי” שמעוני, חיים יבין, יורם רונן, ורבים אחרים) אך הייתה גם זכייתו של האדריכל המדיני שלה שַר ההסברה ישראל גלילי ובסיועם של יו”ר הוועד המנהל של שירות השידור ד”ר חיים יחיל והמשנה שלו ד”ר בנימין אליאב (לובוצקי), ולאחריו גם הסופר נתן שַחַם שתפש את מקומו של בנימין אליאב.

היסטוריה רחוקה של השידור הציבורי (על קצה המזלג).

אשנה ואומר : “העולם נברא בשִבְעָה ימים”. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמונה. הורתה הייתה פוליטית ושורשיה עמוקים. בעת בריאתה שלטו במדינת ישראל מפלגות הפועלים בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ואחריו גב’ גולדה מאיר. היה להם רוב בכנסת ובוועדות הכנסת, ובחשובה שבהן וועדת הכספים. חוֹק רשות השידור שנחקק בכנסת בשנת תשכ”ה – 8 במארס 1965 קובע כי ממשלת ישראל היא זאת שתבחר ותמנה את מנכ”ל רשות השידור  ואת יו”ר וחברי הוועד המנהל של רשות השידור. נשיא המדינה ימנה את אנשי המליאה. יוצריה המקצועיים הצעירים חדורי אמביציות של הטלוויזיה הכללית פרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן, דָן שִילוֹן, מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם, חַיִים יָבִין, יוֹרָם רוֹנֵן, טוּבְיָה סָעַר, פרופסור יִרְמִיָהוּ “יֶרִי” יוֹבֵל , צְבִי גִיל, רָן אֶדֶלִיסְט, שַרִי רָז, שִמְעוֹן טֵסְלֶר, רוֹן בֵּן יִשַי, דָן בִּירוֹן, יגאל לוסין, ירון לונדון וחבריהם ביקשו ב- 1968 ליצור יש מאין. בהיותם דוֹר חלוצים חסר ניסיון וגדוש חלומות ביקשו האנשים האלה ליצור טלוויזיה ישראלית בעלת איכות ועתיד, שמשדרת תוכן ציבורי וסוציולוגי מגוון ועשיר הדומה למורשת ה- BBC הבריטי. החלוצים הישראליים וחֵיל הסיוע מחו”ל נתקלו כבר בראשית הדרך בקשיים תוכניתיים, כלכליים, טכנולוגיים  ואִרגוניים עצומים. הם סבלו מחילוקי דעות פנימיים, מריבות  וסכסוכי עבודה, ותוכן גם משום שהפוליטיזציה חִלְחֵלָה לשורותיה במלוא עוצמתה כבר בדמי ימיה. הפוליטיקאים הכריעו את גורל השידור הציבורי יותר מאנשי המקצוע. המסמכים בספר מוכיחים זאת . מן המפורסמות הוא שהפוליטיזציה החודרנית הייתה המאפיין הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עובדה ידועה, אבל האם הייתה זאת גזירת גורל בלתי נמנעת ? המאפיין השני : היא נולדה ענייה מרודה ונותרה כזאת כל ימי חייה. ממה שלא הייתה צריכה היה לה בשפע ולמה שנזקקה ניתן לה במְשוֹרָה. עודף פוליטיקה וחוסר ממון משחקים תפקיד מרכזי בתוככי רשות השידור עד עצם היום הזה. הם הולידו תסכולים חריפים. רק אדם שהוא באמת עיתונאי חופשי בנשמתו ובכל רמ”ח אבריו וכזה שדָם הטלוויזיה זורם בעוֹרְקָיו, מסוגל להבין באמת איזו שררה ואֵימָה פוליטית טמונים במנהלים שרוצים למצוא חן בעיני שולחיהם, ובמפגש עגום הנפש של הידע והכשרון האנושי מול כיס רֵיק. בטלוויזיה הכללית פעלו מיום היווסדה בחודש מאי 1968 כישרונות לא מעטים בתחומי העיתונאות, ההפקה, היצירה המקורית, וההנדסה. היא הוקמה בהתלהבות רבה ותנופת נעורים ע”י פרופסור אֵלִיהוּא כַּ”ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. אך המומנטום נושא התקוות נִבְלַם. במידה רבה הוטל הפּוּר. עובדה שבמלאת לה חֲמֵש שנים במאי 1973 שלח שַר החינוך והתרבות יִגְאָל אַלוֹן מברק בהול למנכ”ל ה- BBC הבריטי עתיר המוניטין סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) בו ביקש ממנו להגיע בדחיפות לארץ כדי לבדוק מה לא עובד בטלוויזיה הישראלית הציבורית המטה ליפול. איך קרה שבגיל כה צעיר היא כבר סובלת מסכסוכי עבודה קשים, פוליטיזציה מרחיקת לכת. רדידות תוכן, וחסימות עורקים. יִגְאָל אַלוֹן דרש מהְיוּ גְרִין להגיש לו בהקדם את ממצאיו.

טֶקֶס בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארוך מהנחוץ ונקנה בייסורים ממושכים. הפוליטיקה לגווניה השונים בחשה במשך עשרות שנים בשידור הציבורי, כרסמה ביסודותיו, ולבסוף אַף מוטטה חלק מהם. ב- 2012 הוא נשאר על כנו אך גוסס . כל שלטון בישראל ביקש להעמיק את אחיזתו ברשות השידור ועשה ככל יכולתו לקדם את נאמניו מבין השורות ולהדיח את מתנגדיו. ממשלות ישראל מינו את המנכ”לים לדורותיהם אך משלא סרו למשמעתן ביקשו להדיחם . ב- 31 במארס 1969 מינו ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר והשַר ישראל גָלִילִי את מנהל רדיו “קול ישראל” שְמוּאֵל אַלְמוֹג למנכ”ל רשות השידור הראשון. מינוי פוליטי – מקצועי. כעבור שמונה חודשים ביקשה להדיחו לאחר שלא נעתר לבקשתה לדחות ביום שישי – 7 בנובמבר 1969 את תחילת שידורי הטלוויזיה בלילות שבת כדי לאפשר לה להרכיב קואליציה ממשלתית עם המפד”ל (המפד”ל התנגדה התנגדות נחרצת לשידורי טלוויזיה בלילות שבת, בשבתות, ובחגים). ראש הממשלה גוֹלְדָה מֵאִיר ביקשה משמואל אַלְמוֹג לעכב בכמה שבועות את ראשית שידורי הטלוויזיה בלֵיל שבת כדי לשמור על שקט פוליטי לקראת הרכבת הקואליציה הממשלתית. שְמוּאֵל אַלְמוֹג והמִשְנֶה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נָתַן שַחַם סירבו והשיבו לה לגב’ גולדה מאיר ולשַר הממונה ישראל גָלִילִי כהאי לישנה : “…תפקידנו כמנהיגי השידור הציבורי הוא לשדר בטלוויזיה וברדיו שבעה ימים בשבוע כולל לילות שישי, שבתות, וחגים ולא להרכיב קואליציה ממשלתית…”. גב’ גולדה מאיר נעלבה עד עמקי נשמתה ולא שכחה זאת לשְמוּאֵל אַלְמוֹג.

ב- 1 באפריל 1974 מינו ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר ושַר התקשורת שִמְעוֹן פֶּרֶס את מפקד רדיו גלי צה”ל יִצְחָק לִבְנִי למנכ”ל רשות השידור. מינוי פוליטי אבל מקצועי. כעבור עשרה ימים התפטרה גולדה מאיר בגלל לחץ ציבורי כבד שהופעל עליה בעקבות מלחמת יום הכיפורים 1973 שתפשה את צה”ל בלתי מוכן. מפלגת המערך הטילה על יִצְחָק רָבִּין להתייצב במקומה בראשות הממשלה. ב- 1975 ביקש ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין לפַטֵר את יצחק לִבְנִי בשל שידור הסדרה הסַטִירִית בטלוויזיה “ניקוי ראש” בעריכת מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז”ל בה נטען באחת התוכניות כי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון נועדו להסיט את תשומת הלב של הציבור מהמצב הכלכלי הקשה. ראש הממשלה יִצְחָק רָבּין יצא מדעתו מרוב כעס וטען כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חצתה את כל הקווים האדומים גם אם מדובר בסַטִירָה. ב- 1 באפריל 1979 ביקשו ראש הממשלה מנחם בגין ושַר החינוך זְבוּלוּן הָמֵר את המועמד שלהם יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד לרֶשֶת את מקומו של מנכ”ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי, שריד לממשלות גב’ גוֹלְדָה מֵאִיר ויִצְחָק רָבִּין. תקוותם הייתה שהעיתונאי הסוער והבוטה (והמבריק) מהיומון “מעריב” יעשה סדר חדש בטלוויזיה השמאלנית של מדינת ישראל. זה היה מינוי פוליטי של איש שמעולם לא ניהל רשת שידור בת 2000 (אלפיים) עובדים הכוללת בתוכה ארבע רשתות מִשְנֶה : הטלוויזיה בעִברית ועַרבית ורדיו “קול ישראל” בעִברית ועַרבית ותקציב שנתי של 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר. אף על פי כן הוטלה עליו המשימה.

[1] מוטי קירשנבאום בוגר אוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס ללימודי קולנוע וטלוויזיה, נמנה על אנשי צוות ההקמה ב- 1968, והיה הראשון שהמציא בשפתו השנונה את המונח “פנס קסם” בימיה המוקדמים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

מוטי קירשנבאום ז”ל

מוטי קירשנבאום ז”ל היה אדם מיוחד הרבה מעבר ל- “ניקוי ראש”, מעבר ל- “לונדון את קירשנבאום” וניצב הרבה מעל הסרטים התיעודיים שלו, גם האחרונים בערוב ימיו, סרטי הטבע מהסאוואנה האפריקנית. הייתה חסרה התייחסות לאירוע ההפגנה הגדולה ב- 23 ביולי 1979 נגד הדחתו של מנהל הטלוויזיה ע”י מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז פרופסור ראובן ירון ז”ל לרבות הזעקה שלו המהלך ההפגנה ההיא לעבר מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד, “…הזנית את הטלוויזיה, הסתלק מכאן…”. היה חסר הפוסט החריף מ- 25 באוגוסט 1978 שפורסם בעיתון “הָאָרֶץ” ריאיון של אלי טייכר עם מוטי קירשנבאום בעל תוכן אנטיגוניסטי קיצוני וחריף ביותר נגד מנכ”ל רשות השידור בעת ההיא יִצְחָק לִבְנִי. היה חסר ריאיון עם פרופסור אליהוא כ”ץ מי שעמד בראש הוועדה שהמליצה על מוטי קירשנבאום לקבל את פרס ישראל ב- 1976. הייתה חסרה תזכורת בת כמה מילים אודות לימודי הקולנוע והטלוויזיה שלו בשנים 1968 – 1962 באוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס – ארה”ב. הייתה חסרה התייחסות לתפקידו המרשים, החשוב, והדומיננטי בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ב- 1968. חובה לקרוא את הריאיון שערך עיתונאי “הארץ” אלי טייכר עם מוטי קירשנבאום ז”ל ב- 25 באוגוסט 1978 בעניין ממשלו של מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני, ומובא כאן במלואו באדיבות עיתון “הָאָרֶץ” והמו”ל עמוס שוקן.

kirshenbaum 1

טקסט תמונה : 1976. מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום (מימין) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן (משמאל). השנים ההן נחשבות עד היום הזה ל- “תור הזהב” של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 3

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1978. ריאיון שערך העיתונאי אלי טייכר עם מוטי קירשנבאום החריף והנאמן לכור מחצבתו הנוגע למצבה ותפעולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי קירשנבאום האשים בגלוי ללא כחל וסרק את מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני תוקע מקלות בגלגלי עגלתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. (באדיבות “הארץ”).

תזכורת וויזואלית : ימי הזוהר של השידור הציבורי. הימים ההם שלא ישובו עוד.

טקסט תמונה : 1975 . וועידת ה- EBU נערכת בירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתייצבת לדיונים כרשת שידור שהיא Active Member ב- EBU (חברה פעילה באיגוד השידור האירופי) וגם מארחת הפגישה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : צבי גיל יועץ מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני, אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט, צבי “צֶבֶּה” גורן עורך חדשות החוץ בחטיבת החדשות, דן שילון מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1971. ניו יורק – ארה”ב. ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שני כתבים בכירים של רשות השידור בימים ההם בארה”ב. יגאל לוסין כתב רדיו “קול ישראל” (מימין) וחיים יבין כתב הטלוויזיה (משמאל). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1967. לוס אנג’לס – ארה”ב. עידן טרום הטלוויזיה בארץ. מוטי קירשנבאום (ראשון מימין) הוא סטודנט שנה חמישית לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס. שני מימין הוא יאיר גורן (גורין) בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. השניים האחרים אינם מזוהים. ב- 1968 חבר מוטי קירשנבאום (אז בן 29) לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשותו של פרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד. (התמונה באדיבות יאיר גורן (גורין). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1981. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי (בתווך) בראשית דרכינו. הוא פרשן כדורסל שלי, של חטיבת הספורט בפיקודי, בטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני עורך ומפיק, מנווט ו- מנהל את חטיבת הספורט ההיא. מימין, זאת העיתונאית מיכל הוכשטט. מנכ”ל רשות השידור ב- 1981 היה יוסף “טומי” לפיד ז”ל, יצחק “צחי” שמעוני ז”ל כיהן התפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, טוביה סער יבד”ל הוביל את חטיבת החדשות. אריה מליניאק שימש פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 16 שנים (בהפסקות) בשנים שבין 1979 ל- 1995. רחשתי לו הערכה עד שניצל את המיקרופון והמסך קרדום לחפור בו לצורך קידום ענייניו הפרטיים כפי שסיפר בפרוטרוט בריאיון שהעניק ב- 1991 לעיתונאי רון מיברג. הוא הודח על ידי לאלתר מכס הפרשנות והוחלף באלי סהר. פשוט הוּעָף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“Something is rotten in the state of Dennmark”, אומר מרצלוס ל- הורציו וברנרדו היכן שהוא בראשית המחזה “הַמְלֶט” (של וויליאם שייקספיר) בחצות לֵיל קַר וקפוא בעת סיור קבוצת קציני הארמון בחומות החשוכות של טירת אֶלְסִינוֹר. נראה לפתע כי בטקסט האמור לעֵיל הוא כאילו מתכוון במשהו גם לערוץ 1 בשנות חֶשְרָת הֶעָבִים של 2005 – 2001. הרהרתי בהמלט ובוויליאם שייקספיר בעת כתיבת המסמך בן 14 עמודים ההוא בחג שבועות, ה’ סיוון תשס”ב – 16 במאי 2002, אותו שלחתי למנכ”ל רשות השידור המיועד והמופרך יוסף בר-אל. 

רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של רשות השידור של מדינת ישראל בשנים ההן של 2005 -2001 תחת שלטונם המופרך של שני המנכ”לים רן גלינקא ויוסף בר-אל. שניהם הודחו ע”י ממשלת ישראל. כל אחד בתורו וכל אחד מנימוקים אחרים.  הפוליטיזציה לגווניה השונים אותה השריש יוסף בר-אל ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. ב- 2014 בעידן המנכ”ל יוני בן מנחם השידור הציבורי הוא נקבר. ב- 2017 מוקמת לשידור הציבורי מַצֵבָה בדמותו של תאגיד השידור הציבורי החדש “כאן” בראשות המנכ”ל החדש אלדד קובלנץ והיו”ר גיל עומר.

 

טקסט תמונה : 2005. מנכ”ל רשות השידור המופרך, הכושל, והבלתי מוכשר יוסף בר-אל בטרם הדחתו מכהונתו הציבורית הרָמָה ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון וע”י שר התמ”ת והממונה על רשות השידור אהוד אולמרט ב- 2 במאי 2005. יוסף בר-אל הוא מנכ”ל רשות השידור הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שמסולק ומודח מכהונתו בבושת פנים כשהוא מצולק באות קין. יוסף בר-אל הודח מכיסאו התקשורתי הנישא בגין האשמות חמורות ביותר נושאות קלון של שחיתות + שוחד + נפוטיזם. בעד הדחתו וסילוקו לאלתר של יוסף בר-אל מכס מנכ”ל רשות השידור ועל פי המלצת היועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז הצביעו 13 שרים, שני השרים מאיר שיטרית ודליה איציק הצביעו נגד הדחתו, ושלושה שרים בנימין נתניהו, דני נווה, ופואד בן אליעזר נמנעו. (תצלום לע”מ הנ”ל ניתן לי תמורת תשלום).

2005 – 2001. רשימה נוספת מתוך יומני. נראה לי כי רשות השידור הציבורית בתוכה אני שוהה יותר משנות דור, הופכת להיות נכלולית, פוליטית, ערמומית, חורשת מזימות, ובעלת תחבולות. מדהים שהממשלה הזאת בראשות אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן ובעצת השר הממונה שלו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, מפקידה באוקטובר 2001 על רשות השידור איש כה לא נבון וגם טירון עיתונאי ללא שום ניסיון ניהולי של רשת שידור ציבורית כה מורכבת ומסובכת שמעסיקה 2000 עובדים, אולם בעל דרגה צבאית גבוהה תא”ל מיל. בשם רָן גָלִינְקָא, וממנה אותו למנכ”ל הזמני של רשות השידור (כאמור באוקטובר 2001). אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון מדיחים את המינוי המופרך שלהם רן גלינקא מכיסאו הזמני במארס 2002. ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן לא ממתינים אפילו שנייה אחת. שניהם מזדרזים וממנים במקום רָן גָלִינְקָא המודח במארס 2002 לתפקיד המנכ”ל הזמני של רשות השידור את מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב של אותו רָן גָלִינְקָא, יוסף בר-אל (אז מנהל ערוץ 33). בקיץ 2002 (ליתר דיוק ב- 2 ביוני 2002) מעניקים אריאל שרון ורענן כהן ליוסף בר-אל את מִשְרָת הקבע ועמה חותמת של מנהיג השידור הציבורי ב- מדינת ישראל לתקופה של 5 (חמש) שנים עד קיץ 2007. יוסף בר-אל מתמנה למנכ”ל רשות השידור החדש. ׁרן גלינקא מספר לי בשיחות התחקיר שלי עמו כי מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב דאז יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33, תקע לו בעצם סכינים בגב. ב- 18 באפריל 2002 מכריז מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון הכלכלי “גלובס” בפני העיתונאית גב אביבה קרול כי רן גלינקא המנכ”ל המודח ע”י ראש הממשלה אריאל שרון הוא “דָפוּק” (!). ויש להוסיף ולשנות בעסק המכוער הזה את המידע הבא כלהלן : יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי נבחר בשעתו לכהונתו הרמה על מנת לשמש יו”ר גם שלי ושל כל העובדים בשידור הציבורי ולא רק של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. היו”ר נחמן שַי היה עֵד מקרוב בשנים 2002 – 2000 לכל התהפוכות השליליות שהתחוללו ברשות השידור שהוא היה המפקח העליון שלה. נחמן שי ידע והחריש בעניין הפקדתו של יוסף בר-אל על מכלול השידור הציבורי, עד שגם אותו את נחמן שַי סילק משם ראש הממשלה אריאל שרון בטענת סרק שהוא מתכוון לחולל שינויים נוספים בשידור הציבורי, ועל כן הציב עכשיו בתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור את מר אברהם נתן במקום נחמן שי. יו”ר רשות שידור פוליטי חדש הוחלף ב- יו”ר רשות שידור ישן בשם מר נחמן שי. הבעיה עם הפוליטיקאי הרדוד נחמן שי הייתה שבעבר הרחוק שלו בעשור ה- 70 של המאה שעברה נחשב לאחד מבכירי בניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כתב צבאי לפרק זמן בחטיבת החדשות של דן שילון בשנים 1977 – 1974) וכעת הפך לפוליטיקאי מדשדש. נחמן שי לא היה מדינאי ולא איש חזון. הוא היה עסקנצ’יק פוליטי קטן ולא מוכשר, שמישהו ו/או מישהי מינו אותו על פי נוסחא פוליטית למשרה הרמה של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. אותו נחמן שי ידע כי ב- 18 באפריל 2002 הרהיב עוז המנכ”ל המיועד מר יוסף בר-אל ו- כינה את המנכ”ל הקודם המודח לפניו רן גלינקא בלשון גסה, “דָפוּק”. כך התבטא כאמור אותו יוסף בר-אל בריאיון שערכה עמו העיתונאית גב’ אביבה קרול ותוכנו התפרסם בעיתון “גלובס” ב- 18 באפריל 2002. אף על פי כן ולמרות חומרת הדברים והסגנון המכוער, הבוטה, והכוחני בו משתמש מנכ”ל רשות שידור מיועד ו- מַשְמִיץ מנכ”ל רשות שידור מודח, נמנה יו”ר רשות השידור מר נחמן שי על קבוצת חברי הוועד המנהל של ואנשי המליאה שהצביעו בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הבכיר של מנכ”ל רשות השידור בנימוק, “כי הוא יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ”. לא יכולתי לרכוש אפילו גרם אחד של כבוד לנחמן שי שאפילו לא צייץ ולא מחה נגד ההתבטאות הזולה והפוגענית הזאת של יוסף בר-אל. בעת הרמת ידו הימנית בעד מינוי יוסף בר-אל למנהיג השידור הציבורי של מדינת ישראל הצטייר לי נחמן שי מבניה הבכורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורי, כאחרון העסקנים הפוליטיקאים, ומי שמכר את נפשו לשטן. את הטקסט הנ”ל, “כי אפילו נחמן שי יו”ר רשות השידור קבע, כי יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ”, שמעתי ביום שישי של 24 בחודש מאי 2002 מהשופט יצחק רביבי הממונה על המינויים הציבוריים הבכירים בשירות הציבורי, בעת פגישה אישית שלי עמו בביתו ברמת השרון. הַהִתְּרָאוּת שלי עמו עם כבוד השופט יצחק רביבי נועדה למחות נגד המינוי הצפוי, וכדי להתריע בפניו כי כתב ההסמכה שמייעדת ממשלת ישראל ליוסף בר-אל והפקדתו על השידור הציבורי הוא מעשה מופרך מיסודו חסר כל בסיס. כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי הוא שאמר לי אז בביתו כי אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור הצביעו כמעט פה אחד בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור הבא (במקום רָן גָלִינְקָא) וכי נגד זה אין לו עוד מה לעשות ושום דרך לפעול נגד המינוי. גם בחלוף כל כך הרבה שנים מאז אותו המינוי הבַּטֵל והתַמוּהָ ב- 2002 הדן בהצבתו של יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע”י ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – האירוע המופרך ההוא בלתי נשכח עבורי. כל מה שנותר לי הוא להשתעשע יחדיו עם כל מיני סוציולוגים שְנוּנִים שהצליפו בלשונם ועֵטָם ללא רחם באותה נְפוֹלֶת פוליטית וטלוויזיונית ׁהקיימת במחוזות שונים ברחבי תבל זאת שמתבססת על מינויים והפקדות מופרכים. אנוכי לא רק התרחקתי מהן אלא גם התפטרתי בשל כך מכל תפקידי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הפוליטיזציה שהייתה מנת חלקה של רשות השידור בשנים 2005 – 2001 דמתה ל- חֶשְרָת עָבִים. עובדה שאותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ”ל רשות השידור היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו ממשרתו הרמה (ללא חרטות) כעבור שלוש שנים בקיץ 2005 בעוון שוחד מסך ושחיתות. בסופו של דבר ממשלת ישראל גילתה את הפגמים החמורים בהתנהלותו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל גם אם באיחור זמן עצום של שלוש שנים, והפסיקה מייד את כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ופעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי בארץ הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל.

זאת עובדה. ב- 2 במאי 2005 מתעשתים לפתע פתאום אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון ומגלים כי מעשה מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 היה מטופש ו- מופרך מיסודו. יוסף בר-אל מודח ב- 2 במאי 2005 בגין שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם ע”י הממנה הראשי שלו ראש הממשלה אריאל שרון ובעצתו המופלגת היועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז לפאה אפלולית וזניחה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. במקומו של יוסף בר-אל המודח ממנה הממשלה את מרדכי “מוטי” שקלאר למשרה הרמה. מוטי שקלאר הוא המנכ”ל ה- 10 ברשימת המנכ”לים של רשות השידור. מינויים המופרך של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא סיפור מדהים ולא ברור בגלל עליבותו גם היום בסופו של חודש יולי של שנת 2016. לא ברור ונטול כל היגיון. כיצד שני אישים כה כושלים וכה לא מוכשרים לחלוטין, מעפילים לפסגה בשני משעולים שונים משני צידי המטבע. אך האמת מתגלה תמיד, במוקדם ו/או במאוחר. רן גלינקא מודח ומסולק בצדק וכמעט מייד (בתום חצי שנת מנכלות בלבד) בגין ניהול בּוֹסֶר חובבני (תוכניתי ו- גם כלכלי) ובשל שיקולים עיתונאיים מוטעים. יוסף בר-אל הכוחני ונטול כישרון מודח ומגורש באיחור זמן עצום של שלוש שנים בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. סיפור הדחתו של יוסף בר-אל מכס מנכ”ל רשות השידור הוא הרבה יותר מורכב ודרמטי מזה של רן גלינקא, וגם מעורר תעיות, מדוע הדחתו לא הסתיימה בהעמדתו לדין פלילי. כידוע מד הזמן וחוק ההתיישנות אינם חלים על עבירות שחיתות ושוחד. אם כך מדוע לא הועמד האיש הזה יוסף בר-אל מעולם לדין פלילי ולא נשלח לבלות בכלא מאחורי סורג ובריח ? מדוע המדיחים הממשלתיים שקבעו כי מנכ”ל רשות השידור עבר עבירות של שחיתות ושוחד מסך הסתפקו רק בגירושו מהכס הרם ולא תבעו להביאו לדין פלילי בהיכל המשפט ? סיפור הדחתם של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא מבהיל מכל היבט. ראש הממשלה אריאל שרון והשר המגוחך שלו לענייני רשות השידור רענן כהן ביקשו פעמיים לירות ירי אוטומטי מהמותן, לא מהכתף, וללא שימוש במשקפת צלפים והחטיאו את מטרת הבּוּל. התברר כי שניהם אינם מיומנים וגם לא עוטים בגדי מוּסָר מפני שהם פוליטיקאים. בהחטאותיהם העלובות האלה נטולות כל יושרה ציבורית ונטולות דרך ארץ מינימליות, הפכו אריאל שרון ורענן כהן את רשות השידור, את ערוץ 1, ואת רדיו “קול ישראל” ל- שדה מטווחים ניסיוני וכושל. צריך להוסיף כאן שכל גיבורי העלילה, כל בעלי התפקידים הראשיים וגם המשניים בסיפור ההוא של התפוררות השידור הציבורי, קיבלו את עונשם המלא במחזה התקשורתי המחריד והמזעזע ההוא (כאילו נכתב ע”י וויליאם שייקספיר עצמו) מידי בורא עולם וגם מידיו של אלוהי הטלוויזיה והרדיו. הממנים, המתמנים, וגם הניצבים עיתונאי רשות השידור ששתקו והסתגרו בבוּעַת המַדְמֵנָה שלהם. איש ברשות השידור שפעלה בשנים ההן של 2005 – 2001 תחת חשרת העבים ההיא לא נמלט מהפורענות ומעונשם של האֵלִים. מדובר בסיפור תקשורתי עגום ועצוב באופן מיוחד. עד למאוד. זה נכון ש- רשות השידור לא הייתה מחזה שייקספירי אבל היא הפכה לטרגדיה.

אני תוהה כיצד זה מפקד צבאי בעל יכולות וכעת ראש ממשלה מוכשר ופרגמטי ומנהיג מדיני בעל חוש הבחנה כ- מר אריאל “אריק” שרון, מתפתה, ונענה להצעתו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן, להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ולפניו את רן גלינקא, כאילו מדובר במילוי טופס טוטו ו/או השתתפות בהגרלת מפעל הפיס. ראש הממשלה אָרִיאִל “אָרִיק” שָרוֹן ידע היטב מה מתחולל בין ארבעת כתלי רשות השידור כמו גם מה היה צריך להיעשות ולא נעשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת מנכ”לותו וניהולו של יוֹסֵף בַּר-אֵל בתקופה שבין אפריל 2002 לבין מאי 2005 (הערה שלי : יוסף בר-אל היה המועמד היחיד והבלעדי לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מטעם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן כבר בחודש אפריל 2002 לאחר הדחתו של המנכ”ל הזמני מר רָן גָלִינְקָא. ביוני 2002 מונה יוסף בר-אל באופן רשמי ע”י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן לתפקיד מנכ”ל רשות השידור עד קיץ 2007). עובדה ש- בתום שלוש שנים לכהונה מבחינה אותה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן, גם אם באיחור רב, באי התאמתו של יוסף בר-אל לתפקיד הנִישָא. לראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל מחליטה ממשלת ישראל בראשות אותו אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן הפרגמטי וסגנו אהוד אולמרט וברוב עצום של 13 שרים להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות שידור. מנכ”ל רשות שידור מר יוסף בר-אל מודח ומסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך. שני שרים מר מאיר שיטרית וגב’ דליה איציק התנגדו להדחה ותמכו בהצבעה הממשלתית ההיא ביוסף בר-אל. שלושה שרים בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר, נמנעו. הדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 לא הייתה אפשרית בלעדי התערבותם המסיבית של היועץ המשפטי לממשלה מר מֶנִי מָזוּז ושל עו”ד אֵלִיעַד שְרָגָא (סא”ל מיל. בחטיבת הצנחנים) מייסד ויו”ר התנועה למען אֵיכוּת השלטון במדינת ישראל. סמנכ”ל רשות השידור מר יאיר אלוני התמנה ע”י ממשלת ישראל למנכ”ל רשות השידור הזמני במקומו של המנכ”ל המודח. ראש הממשלה אריאל שרון היה אדם פרקטי באופיו. היה לו נוח פוליטית כשיוסף בר-אל שימש מנכ”ל רשות השידור אולם מאידך הוא לא עשה שום מאמץ מיוחד ולא יצא מגדרו ב- 2 במאי 2005 כדי להתייצב לימינו של אותו יוסף בר-אל ו- על מנת לגונן עליו מפני ההדחה הדרמטית. הרי היה זה אותו יוסף בר-אל שהכריז בפרהסיה לפני שש עשרה שנים ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית “מעריב” גב’ שרי מקובר בטרם מינויו לתפקיד הרם ורב האחריות, כלהלן : “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל אעשה מה שהוא יאמר לי”. תמוה מדוע ראש הממשלה אריאל שרון לא שמר לו אמונים. הרי האיש הזה יוסף בר-אל היה המועמד המועדף והנבחר של אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן לתפקיד מנכ”ל רשות השידור לפני שלוש שנים בחודש אפריל של שנת  2002. מוזר עד למאוד כיצד ומדוע נפל אז ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון בפח והסכים באביב וקיץ 2002 להצעת הנֶפֶל של השר רענן כהן למנות את אותו יוסף בר-אל הכושל והבלתי מוכשר למנכ”ל רשות השידור. יש לשנות ולומר כאן שוב ש- בחלוף שלוש שנים התעשת אריק שרון והבין בסופו של דבר כי מדובר במינוי מופרך. לא רק מופרך, גם ציני. השאר כפי שאומרת הקלישאה היסטוריה של עָבָר עָגוּם.

הַסוֹף. חשיפת הַמִסְמַךְ שכתבתי ב- 16 במאי 2002 למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 32 שנים. אוריינטציית ניהול, מנהיגות, וחזון. Follow Up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן ז”ל. פוליטיזציית ה- הוריקאן ההרסני של השידור הציבורי בישראל בשנים 2005 -2001 מביאה לחיסולו ב- 2017. 

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. תקופת מנכ”לותו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווה דיון ציבורי היסטורי מעבר לכמה הפוסטים הללו שאני מפרסם כעת בבלוג שלי. כיצד זה נפלה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט בפח ומינתה בקיץ 2002 איש כה שנוי במחלוקת בלשון המעטה ולא מוכשר בעליל למנכ”ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ? עד כדי כך נכשלה בבחירתה עד שבתום שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך נאלצה אותה הממשלה הזאת במאי 2005 להדיח אותו לאלתר ממשרתו הרָמָה בבושת פנים. כיצד זה הסתמכה הממשלה רק על עדותו והמלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, האיש שהמליץ המלצה חמה בפני ראש הממשלה אריאל שרון להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, מבלי לבדוק עדויות ומקורות מידע נוספים אודות המועמד ? איזה אינטרס מובהק היה למר רענן כהן להמליץ דווקא על יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור ? אלו יתרונות הפיקו ו/או אמורים היו להפיק השר רענן כהן וראש הממשלה אריאל “אריק” שרון בשעה שהפקידו את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בעליל על השידור הציבורי של מדינת ישראל באפריל 2002 ? השאלות האלה שעסקו במינויו המגוחך של יוסף בר-אל לכהונה הרמה לפני תריסר שנים נותרו ללא מענה. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל “אריק” שרון לא היה מצויד במודיעין מינימאלי אודות כישוריו וכישרונותיו של יוסף בר-אל בטרם המינוי הרם. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל “אריק” שרון נפל ככה סתם בפח והלך שֶבִי אחרי השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן האיש שהעלה את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב של הרייטינג האפסי והמעליב שאגר ערוץ 33. לא ייתכן כי ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון לא היה מצויד במודיעין מוקדם בטרם המינוי המופרך ולא ידע מה מתחולל באמת ברשות השידור ובערוץ 1 לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור בקיץ 2002. אינני מתכוון לסגוד לראש הממשלה אריאל שרון כפי שעשו רבים לאחר הסתלקותו. אוסיף ואומר שוב ושוב רק שראש הממשלה אריק שרון התעשת אם כי לאחר זמן רב וב- 2 במאי 2005 הדיח וסילק את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל לאלתר באמצע כהונתו הרמה. ההדחה המבישה הזאת של מנכ”ל רשות שידור מכהן היא חסרת תקדים בתולדות המדינה ובהיסטוריה של השידור הציבורי (!).

 השידור הציבורי שווה רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ”ל רשות השידור הזמני ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ”ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הַיֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

הפוליטיזציה מפילה את השידור הציבורי בישראל לקרשי הזירה. הוא נותר שוכב שם “גרוגי” גם לאחר תום ספירת 10. “רוֹש וְלַעֲנָה, רוֹש וְלַעֲנָה…“, לוחש הַמְלֶט לאוזנה של אוֹפֶלְיָה ומתכוון לרשות השידור של המנכ”ל יוסף בר-אל. היה מדובר בעולם הפוך, מפני ש- “המלט נסיך דנמרק” היה מחזה, בעוד רשות השידור תחת מנכלותו של יוסף בר-אל הייתה טרגדיה.

הייתה זאת שרת החינוך לשעבר גב’ שוּלָמִית אַלוֹנִי ז”ל, אישה נאורה ודעתנית, שהייתה מצפן ומצפון של השידור הציבורי. היא אמרה לי בעת שיחות התחקיר עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008 שנגעו למחקר וכתיבת הספר עב הכרס “רוֹש וְלַעֲנָה” במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, כלהלן : “לאחר שממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצה שלי כשרה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מינתה את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ”ל רשות השידור במקום אריה מקל , ביקשתי ממנו במפורש להדיח לאלתר את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית משום שסברתי שמדובר באיש טלוויזיה מושחת מבחינה פוליטית שכל הזמן עסוק בהענקת טובות טלוויזיוניות – פוליטיות לכל מיני פוליטיקאים”. שולמית אלוני ז”ל הוסיפה : “בשלוש שנות שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990 הגיעה הפוליטיזציה לשיאים חדשים. ההתערבות של העסקונה הפוליטית ברמתה הרדודה ביותר בשידור הציבורי הייתה מעשה של יום – יום. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הכביד עולו. לטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרמו נזקים מקצועיים עצומים. היא איבדה את אמינותה ואת היושרה שלה”, אמרה לי שולמית אלוני ז”ל בעת שיחות התחקיר שלי עמה.

בקיץ 1992 ליתר דיוק ב- 23 ביוני 1992 התחולל המהפך הפוליטי ההוא במדינת ישראל. מפלגת המערך בראשותו של יצחק רבין בן ה- 70 זכתה בבחירות לכנסת ה- 13. יצחק רבין שָב לשלטון בתום היעדרות בת 15 שנה ויצחק שמיר ראש הליכוד חזר לאופוזיציה. מעורבותו הפוליטית השלילית ויכולתו הדַלָה של יוסף בר-אל כאיש טלוויזיה לא נעלם מעיניה של שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין אישה נאורה גב’ שולמית אלוני. שולמית אלוני הנמרצת עשתה עסקת ברטר עם מנכ”ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל (איש משרד החוץ במקורו). הממשלה החדשה הציעה לו את משרת הקונסול באטלנטה (ארה”ב) תמורת וויתר על משרתו כ- מנכ”ל הרשות. אַרְיֵה מֶקֶל ממילא לא ראה את עתידו בשידור הציבורי וניאות חיש מהר להצעה. גב’ שולמית אלוני החליטה למנות לתפקיד מנכ”ל רשות השידור את מוטי קירשנבאום ודרשה ממנו במפגיע להדיח מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שולמית אלוני תיעבה אותו, את אופיו, את המוסר שלו, ואת מעלליו כפי שהעידה בפני ב- 2005. גב’ שולמית אלוני ז”ל מי שהייתה שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זוכרת היטב בשיחות התחקיר עמי את הסיטואציה ההיא, וחשוב להזכיר אותה שוב ושוב, כלהלן : “לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 במקומו של אריה מקל, ביקשתי ממנו לפטר לאלתר את יוסף בר- אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. תיעבתי אותו ואת מעלליו ברשות השידור. הוא לא היה ראוי מבחינתי לכהן בתפקיד אפילו יום אחד נוסף”. את זאת שנתה ואמרה לי שולמית אלוני כהאי לישנא כמה וכמה פעמים בעת שיחותיי עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008.

רבים אינם יודעים כי גב’ שולמית אלוני סטודנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים החלה ב- 1957 להגיש תוכנית ברדיו “קול ישראל שנקראה, “מחוץ לשעות הקבלה”, ועסקה בתלונות הציבור. שולמית אלוני הייתה משפטנית מוכשרת ורגישה לזכויות האזרח. תוכנית הרדיו שלה הפכה לפופולארית מאין כמותה אך היא לא הגיעה לשורות הטלוויזיה. לקראת הבחירות לכנסת ב- 1965 הוכנסה שולמית אלוני לרשימת מפא”י ע”י הוועדה המסדרת. כך היא נולדה לפוליטיקה.

aloni 1

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. גב’ שולמית אלוני ז”ל סטודנטית יפת מראה למשפטים מגישה בסוף שנות ה- 50  של המאה הקודמת ברדיו “קול ישראל, את התוכנית “מחוץ לשעות הקבלה”. (התמונה ניתנה לי באדיבות גב’ שולמית אלוני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שולמית אלוני ז”ל נולדה ב- 1928. היא החלה את עבודתה ברדיו “קול ישראל” כשהייתה כבר משפטנית בת 29. שולמית אלוני זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : “הסיבה להצלחתה המיידית של התוכנית “מחוץ לשעות הקבלה” הייתה מפני היותה אנטי ממסדית. הכרחתי את רשות השידור לענות לכל הפונים. התוכנית “מחוץ לשעות הקבלה” הייתה בעלת ההאזנה הגדולה ביותר ברדיו בעת ההיא ועתירת רייטינג. השותף שלי בעשייתה היה השדרן אלימלך רם. אני בעצמי הייתי עובדת פרי לאנסרית על חוזה מיוחד ברשות השידור. לא רציתי להיות עובדת מן המניין. שאפתי לשמור על עצמאות עבודתי. התוכנית “מחוץ לשעות הקבלה” היא הורתה של תוכניות הטלוויזיה לצרכנות, “כל בו טק” בעריכתו של רפי גינת ו- “שומר מסך”  של אמנון לוי. התוכנית שלי רצה ברדיו שמונה שנים מ- 1957 עד 1965. בשנה הזאת נבחרתי לכנסת ישראל מטעם מפלגת העבודה ופרשתי מהרדיו”. שולמית אלוני אישה נאורה רבת יכולות פרשה ממפלגת העבודה ב- 1973 והקימה בכישרון ובמרץ רב את מפלגת ר”צ. היא הפכה לנושאת דגל זכויות האזרח והקימה מאוחר יותר את מפלגת מר”צ. היא נחשבה כל השנים לאישה לוחמת, יישרת דרך, ופוליטיקאית הגונה. בקיץ 1992 מינה אותה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לשרת החינוך והתרבות בממשלתו. זמן קצר אח”כ ב- 18 באפריל 1993 מינתה שולמית אלוני את מר מרדכי “מוטי” קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור, וביקשה ממנו כאמור לפטר ללא דיחוי את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם אם נותרו לו שלושה – ארבעה חודשים לסיום כהונתו החוקית. כהונתו עמדה לפוג ב- 10 ביולי 1993. יוסף בר-אל ניצח במכרז למנהל הטלוויזיה את המועמד המתחרה מולו נסים משעל והתמנה לתפקיד הרם ב- 10 ביולי 1990 לתקופה של שלוש שנים. הוא מיהר לעיתונות והכריז ברהב, “ידעתי שאנצח…”, כאילו מדובר בתחרות כדורגל.

barel 9

טקסט תמונה : יולי 1990. יוסף בר-אל זוכה במכרז שכולל 10 נציגי רשות השידור ואישי ציבור, גובר על המועמד מולו נסים משעל, ומתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים 1993 – 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

mishal 1

טקסט תמונה : יולי 1990. זהו המפסידן נסים משעל חובש כיפה ומי ששימש מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקומו של חיים יבין) בתקופת הזמן שבין נובמבר 1989 ליולי 1990. הוא היה מוכשר פי 1000 יותר מהמועמד היריב אבל יוסף בר-אל זכה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

barel 2

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. מתוך לקט עיתונות של רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יוסף בר-אל משתחץ בפני עיתונאית “מעריב” אילנה באום ומכריז את הכרזת הרָהָב שלו, “…ידעתי שאנצח…”, כאילו מדובר בתחרות כדורגל. רָדוּד. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור ובאדיבות העיתון “מעריב”).

aloni 2

טקסט תמונה : חורף  1973. גב’ שולמית אלוני ז”ל (בת 45) מקימה את התנועה הפוליטית לזכויות האזרח “רצ” ונכנסת בראש רשימתה לכנסת. גב’ שולמית אלוני נואמת בעת מסע בחירות בקיבוץ אפיקים. עבורי היא בלתי נשכחת. (באדיבות גב’ שולמית אלוני וארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : יוסף בר-אל נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מכרז שערך ב- 10 ביולי 1990. בראש וועדת המכרז ההוא ישבו מנכ”ל רשות השידור דאז אַרְיֵה מֶקֶל ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז אַהֲרוֹן הַרְאֵל ז”ל. יוסף בר-אל זכה אז במשרה והביס את המתחרה הראשי שלו לתפקיד נסים משעל. מר נסים משעל נשא בתפקיד מ”מ מנהל הטלוויזיה הזמני בתקופה שבין נובמבר 1989 בתום סיום כהונתו של מנהל הטלוויזיה הקודם מר חיים יבין ועד לתאריך זכייתו של יוסף בר-אל במכרז המדובר . אנוכי שהיתי ב- 10 ביולי 1990 ברומא וניהלתי עם ציוותי השידור שלי את השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. מן ההיבט ההיסטורי קרה כאן תרחיש מוזר ביותר. בסופו של חודש מאי 1990 נשלחתי לרומא ע”י מ”מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל כדי לנהל ולהפיק את משימת הכיסוי ומבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל איטליה 1990. במחצית יולי 1990 שבתי ארצה מרומא. את פניי קיבל מנהל טלוויזיה חדש. יוסף בר-אל. 

השידור הציבורי – רוש ולענה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ”ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ”ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הצצה לסבך הניהול של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית עשור 2000.  

הפוליטיזציה העכורה של השידור הציבורי במדינת ישראל הוא סיפר קלוקל, עלוב, ומדהים בשלילה שלו. בספטמבר 2001 החלה חֶשְרָת עָבִים לכסות את קו האופק של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השר הממונה על רשות השידור בממשלת ישראל מר רענן כהן מינה את תא”ל מיל. רן גלינקא למנכ”ל רשות השידור במקומו של המנכ”ל הקודם אורי פורת שפרש באוגוסט 2001 . רענן כהן הועיד לו שישה חודשי ניסיון כמקובל. במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו. באפריל 2002 שלף רענן כהן את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב הטלוויזיוניים של ערוץ הנֶפֶל מס’ 33 בממיר, והציע לראש הממשלה אריאל שרון למנותו למנכ”ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח/ “יוסף בר-אל יהיה מנכ”ל רשות שידור נאמן לך” , הבטיח השר הממונה לראש ממשלתו . טרם התקררה הבטחתו של השר רענן כהן, והנה כבר ביום שישי – 26 באפריל 2002 התייצב מועמד ממשלת ישראל ל- מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בפני גב’ שרי מקובר מהעיתון “מעריב” והכריז בפניה על נאמנותו לראש הממשלה המכהן אריאל “אריק” שרון בזאת הלשון : “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל , אעשה מנה שהוא יאמר לי”. ב- 2 יוני 2002 הוענק ליוסף בר-אל כתב מינוי של מנכ”ל רשות השידור החדש. חֶשְרָת עָבִים כיסתה את שמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו שנות החוֹשֶך והאֹפֶל של השידור הציבורי במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון הבחינו בנעשה ברשות השידור שיוסף בר-אל היה המנכ”ל שלה וסילקה אותו לאלתר במאי 2005 מתפקידו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא הושלך לעַד בבושת פנים לירכתיה האפלוליים של רשות השידור. 

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון “מעריב”. מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית “מעריב” גב’ שרי מקובר את על עצמו : “אלוהים קרא לי ואמר, ג’ו סיים את המשימה שלך”, והוסיף בריאיון שזעזע את אושיות העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל: “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי”. לא ייאמן…? דווקא ייאמן…! היה כאילו מדובר בגזיר עיתון בקטע מתוך “ניקוי ראש” בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום…אולם אבוי לא…זאת הייתה המציאות ב- ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, סילבן שלום, וצחי הנגבי נמנעו באותה ההצבעה ההיא. (באדיבות העיתון “מעריב”).

העיתונאי המוכשר אהוד “אודי” אשרי ז”ל התחשבן ב-  6 במאי 2005 באמצעות המקלדת השנונה שלו בעיתון “הָאָרֶץ” עם שני המבישים השַר מאיר שטרית והשָרָה דליה איציק.

shitrit 1

טקסט מסמך : עיתון “הארץ”. 6 במאי 2005. עיתונאי “הארץ” האמיץ והבלתי נשכח אהוד “אודי” אשרי ז”ל מביע את דעתו ללא כחל ושרק אודות מעשה הצבעתם העלוב של שני השרים הדלים מאיר שטרית ודליה איציק בישיבת הממשלה (ב- 2 במאי 2005) בעניין סילוקו והדחתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל מר עמוס שוקן).

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ”ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי יבד”ל וסגניתו יָעֵל חֵן ז”ל לשָדֵר ריאיון רְחָב יָדַיִים (17 דקות) במגזין החדשות “יומן”  עם יאסר עראפאת יו”ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם הארכי – טרוריסט אביר האינתיפאדה השנייה יאסר עראפאת, פנים מול פנים, ערך כתב הטלוויזיה הישראליחת הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עוֹדֵד גְרָנוֹת ב- מוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן ראה ב- יָאסֶר עָרָאפָאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יָכִּירֶנוּ על מִרְקָע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שוֹבָל דָם אָרוֹךְ של אזרחים ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטָף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן נחרד ויצא מדעתו. ראש הממשלה היה המום מהכנת כתבה נִרְחֶבֶת וריאיון ארוך עם הטרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית, מי שמכנה את עצמו לוחם חירות. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time  של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אריאל שרון לא ידע את נפשו מרוב צער וכעס. הוא ראה בריאיון עם יו”ר הרשות הפלסטינית מִשְגֶה פאטאלי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לרן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ציווה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. אָרִיאֵל שָרוֹן היה כָּעוּס ונָבוֹךְ. הוא לא הבין כיצד מעז מנכ”ל השידור הציבורי רָן גָלִינְקָא לאשר ריאיון עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל, והאם דבר הריאיון נובע מתמימות ו/או מטיפשות. כנראה, זה גם לא עניין אותו יותר מידי. ראש הממשלה רצה את ראשו של רן גלינקא עָרוּף מייד. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן הקדים אותו ביממה והוציא ללא ידיעתו מסמך כתוב ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ”ל רשות השידור מר רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים עד תאריך ה- 12 במארס 2002. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו אולם היה משוּל למנכ”ל רשות השידור ש- לוּלָאָת חֶבֶל הַתְּלִיָיה הפוליטי כבר נכרכה סביב צווארו. 

galinka 1

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. צירוף מקרים מוקדם. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ”ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים ומאריך את חייו הטלוויזיוניים בעוד כשלושה חודשים, מ- 6 בדצמבר 2001 ועד 12 במארס 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָן גַלִינְקָא אומנם ניצל מחבל התלייה ו- זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים, אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות וניהול רשת שידור מתפקידו. הקרקע הופשרה ו- הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל למֶלֶך השידור הציבורי. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יִצְחָק רָבִּין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וגם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו לחצו את ידו של יָאסֶר עַרָאפַאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט נבזה, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת”ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל. חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ”ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי שלה היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן) לשלוח את עוֹדֵד גְרָנוֹת למוקטעה כדי לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 את אותו הריאיון הנרחב עם יו”ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עַרָאפַאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר כאמור הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עוֹדֵד גְרָנוֹת, לשעבר עיתונאי בכיר בתחום בעיתון “מעריב”. עוֹדֵד גְרָנוֹת הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו”ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה השנייה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים מקטון ועד זקן. הרִיאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית “יוֹמָן”, ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ”ל רָן גָלִינְקָא, אישורו של מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ אליבא, לשיטת אריאל שרון לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

באֶמֶת לא חלף זמן רב וב- 12 בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ”ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע”י ראש הממשלה מר אריאל שרון . תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בר תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ”ל המיועד מוטעים ושגויים אָרִיֵאל שָרוֹן קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השִרְיוֹן אל”מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז”ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח”כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל. אולם בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת שכללה בתוכה שתי רשתות טלוויזיה בעִבְרִית ועֲרָבִית ושתי רשתות רדיו בעִבְרִית ועֲרָבִית ואיגדה בשורותיה 2000 (אלפיים) עובדים – לא היה לו צֵל של מוּשָג קָלוּש. רָן גָלִינְקָא איש נחמד היה תאומו של יוסף בר-אל רק מצידו השני של המטבע. הוא הודח מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור ב- 12 במארס 2002 ע”י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן מפני שכלל לא היה עיתונאי, אפילו לא עיתונאי מתחיל, מתלבט, חסר ביטחון, פוסח על שני הסעיפים, ומעל לכל בעל יכולת ארגונית דַלָה. עשרות מסמכים שנמצאים ברשותי מוכיחים כי רָן גָלִינְקָא איש חביב היה טירון תקשורתי תמים (ו/או טיפש) שלא התמצא כלל בעיתונאות אלקטרונית ובסבך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לעיתים רבות לא ידע מימינו ומשמאלו, איבד לחלוטין את חוש הניווט שלו , לא הבין את משחקי הכוח בתוככי הרשות, והיה נתון כל העת להשפעתו המכרעת של מוקד הכוח הפוליטי הממנה שלו השַר רענן כהן. בעת שתי שיחות התחקיר בינינו בשעתו טען בפניי כהאי לישנא : “יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב”. יוסף בר-אל הוּדַח מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון בגין שחיתות והענקת שוחד מסך לפוליטיקאים. בטרם הדחתו תקפה העיתונות את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל גם בגין נפוטיזם חריף ועשיר.

לפני עשרים ואחת שנים ב- 26 במאי 1995 חשפה עיתונאית צעירה בלתי מוכרת וכמעט עלומת שֵם גב’ יוּלִי חְרוּמְצֶ’נְקוֹ אינפורמציה שערורייתית בלעדית בתוככי רשות השידור הנוגעת ליוסף בר-אל מנהל ערוץ הטלוויזיה 33 ברשות השידור. היא הגישה אותה לידיעת קוראי המקומון הירושלמי “כל העיר”. יולי חרומצ’נקו פרסמה ב- “כל העיר” תחקיר עיתונאי ענק בן 2500 מילה והעניקה למאמר הארוך והמלומד שלה כותרת ראשית מדאיגה ובעייתית ביותר שעסקה בנפוטיזם שמתחולל בין כתלי ערוץ 33 של רשות השידור :  “ז’וֹ הפקוֹת” [1]. כותרת הַמִשְנֶה של כתבת הביקורת הציבורית הזאת ב- “כל העיר” הייתה חריפה לא פחות : “ערוץ 33 הלווייני של רשות השידור מתנהל כמו אחוזה פרטית של המנהל יוסף בר-אל. מזכירתו אילנה זנגילבף מגישה תוכנית אישית, בִּתּוֹ מפיקה, ואשתו מתפקדת כיועצת משפטית. עם הצוות הזה עושה יוסף בר-אל טלוויזיה תעמולתית כמו שרק הוא יודע, לתפארת הח”כים שמככבים אצלו, ולכבוד הצופים במדינות ערב, שממילא לא צופים בערוץ המוזר הזה”. כך היה רשום שחור על גבי לבן במקומון הירושלמי “כל העיר” (בהוצאת עיתון “הָאָרֶץ” והמו”ל עמוס שוקן). כבר מזמן רחשו שמועות סודיות ברשות השידור של מוטי קירשנבאום ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של יאיר שטרן על הנפוטיזם המתחולל בין כתליו של ערוץ 33 המנוהל ע”י יוסף בר-אל. רק אסור היה לדוּן בתוכנן הבלתי מתקבל על הדעת. העיתונאית הצעירה גב’ יוּלִי חרוּמצ’נקוֹ לא עשתה חשבון ליוסף בר- אל, אך גם לא למנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל. היא פרסמה את הנתונים ברבים והפכה את חרושת השמועות לעובדות מוצקות שמעולם לא הוכחשו ע”י הנוגעים בדבר והניחה אותן על מגש של כסף לעיונו וטיפולו של מנכ”ל רשות השידור. אלו לא היו סיפורים. אלו היו עובדות אֶמֶת ועם עובדות אֶמֶת לא מתווכחים. אינני יודע כיצד התייחס מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (בשנים 1998 – 1993) לפוסט העיתונאי של גב’ יוּלִי חְרוּמְצֶ’נְקוֹ ולנתוני הנפוטיזם שסיפקה במאמר רחב היריעה – בחיוב ו/או בשלילה. אינני זוכר שמנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נקט אז בפומבי סנקציות כלשהן נגד מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל. שמועות הנפוטיזם הרחיקו לכת והתרוצצו במסדרונות ערוץ 1 וערוץ 33, אולם הוא לבטח לא פוטר מתפקידו. מי שיער אז לעצמו ב- 26 במאי 1995 כי ערוץ 33 העני ברייטינג ודַל ודָלוּח במִדְרוּג, ישמש קרש ניתור בעוצמה של טרמפולינה לאותו יוסף בר-אל הכושל ההוא, לעבר משרת מנכ”ל רשות השידור של מדינת ישראל. מי היה מאמין…? לצורך הדיון הציבורי עֶרֶב הצבתו של יוסף בר- אל בפסגת השידור הציבורי בקיץ 2002, חשוב לציין שהיו קיימות בארכיון רשות השידור אלפי דגימות רייטינג יומיות של ערוץ 33, שהציגו וחשפו את מצב הצפייה המגוחך והמביך שחור על גבי לבן , ואת חולשת הרייטינג האפסי שלוֹ כערוץ טלוויזיה, מאז נוסד ב- 1994. בחרתי מתוכן כמה דגימות בשבוע שבין ה- 15 ל- 22 במרס 2002, בימים שבהם יוסף בר-אל ניהל את ערוץ 33 והסמוכים למינויו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור. דגימות הרייטינג האלה מייצגות ומהוות דוגמא כה מאלפת ואופיינית למצבו הפתטי והעגוּם של ערוץ 33 הבלתי נצפה לאורך זמן רב. לאורכן של שנים רבות [2]. הנה דוגמא אחת. ביום חמישי – 21 במרס 2002 צבר ערוץ 33 בשעות השידור שבין שֵש וחצי בערב לחצות רייטינג של % 0.2. מדהים וחמוּר כאחת. הנה עוד דוגמא. שבוע קודם לכן ביום חמישי – 14 במרס 2002 צבר ערוץ 33 רייטינג ממוצע לאורכה של יממת שידור מלאה משֵש בבוקר עד שתיים לפנות בוקר הניצב רק על % 0.18. לא ייאמן. יוסף בר-אל הוא האחראי הישיר לעוני התוכניות, רדידותן, ועליבותן, ולתופעה העכורה הזאת נטולת הרייטינג והכישרון. זה הרי לא ייאמן ממש. המדרוג כמעט ואינו קיים. כך כתוב שחור על גבי לבן על דפי הדו”ח שמפרסמת וועדת המִדרוּג הראשית טל – גאל. איש אינו צופה בערוץ 33 שמהווה בעצם את ערוץ הטלוויזיה השני של רשות השידור. הנה עוד דוגמא אופיינית ומייצגת. ביום רביעי – 13 במרס 2002 צבר ערוץ 33 של רשות השידור רייטינג אפסי של % 0.2 ב- 20 השעות ששידֵר באותו התאריך. בחלק משעות השידור באותו היום נמדד רייטינג של % 0.0. הישג חסר תקדים בעליבותו. עובדות הצפייה העגומות האלה  לא הפריע לשַר רענן כהן הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור בממשלה לשאוב את שמו של יוסף בר-אל המנהל הכושל של ערוץ 33 מתהום הנשייה ולהציע אותו לראש הממשלה אריאל שרון כמועמד ראוי לתפקיד החשוב והרם של מנכ”ל רשות השידור. החלטות נלוזות כאלה גוררות בעקבותיהן בהכרח גזירות ריקות נוספות מתוכן, ואחריהן עוד פסיקות תמוהות וחסרות הגיון, ועוד החלטות ומסקנות שגויות, וכן הלאה. מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה של רשות השידור כמגדל קלפים. ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון הבחינה בנעשה וידעה על הנעשה אולם משכה את התנהלות הפַארְסָה הגלותית מסיבות מוכרות שכדאיות לה. הרי כולם זכרו מה הבטיח יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל שרון באמצעות עיתונאית “מעריב” שרי מקובר ב- 26 באפריל 2002. לראש הממשלה אריאל “אריק” שרון לא היה בתחילה את האומץ להדיח את מי שהבטיח לעשות את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות, אולם סגנו השר אהוד אולמרט והיועץ המשפטי מני מזוז לא אפשרו לו לברוח מאחריותו. הממשלה החליטה להדיח את יוסף בר-אל ולגרש אותו מתפקידו הרָם בחלוף שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך ההוא שלו בקיץ 2002. ההדחה וסילוקו לאלתר מתפקיד מנכ”ל רושת השידור התחוללו באמצע כהונתו הפעילה ב- 2 במאי 2005. הדחתו של יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל גררה בעקבותיה סיקור רחב וענֵף בעיתונות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בה מודח ומסולק מנכ”ל באמצע כהונתו.

dankner margalit

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. אמנון דנקנר ז”ל עורך העיתון “מעריב” והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים יחדיו אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב :  “…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ”ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…”. (באדיבות עיתון “מעריב”).

המסקנה היא ש- שום גוף תקשורתי, ציבורי ו/או מסחרי, איננו יכול לשרוד לאורך ימים בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור ההיא תחת שלטונו של יוסף בר-אל. מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור בעת ההיא שידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל הוא חסר הכישרון בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ”ל רשות השידור. מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי רדוד, ואין זה חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוצלח בדמותו של יוסף בר-אל. מינויים פתטיים מוכרחים להביא בתוך זמן לא רב למַכְשֵלוֹת, ל- נפוטיזם, ל- התחנפות לשלטון, ל- שוחד מסך, ל- חציית קווים מקבילים של העיתונאות והממלכה. בביצה טובענית שכזאת נגרמים נזקים כבדים, חלקם בלתי הפיכים לשידור הציבורי. בסופם מחלוקות קשות בין אנשי האֶמֶת לאנשי השֶקֶר בשידור הציבורי ויצירת אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו “קול ישראל”. רשות השידור תהפוך לגיהינום. הימים הרבים שחלפו הגידו כי צדקתי. רשות השידור הישנה התפרקה לשברים לעד.

[1]  ראה נספח : מאמר עיתונאי  של גב’ יולי חרומצ’נקו שפורסם במקומון “כל העיר” ב- 26 במאי 1995, המבקר בצורה קשה ונוקבת את התנהלותו של יוסף בר-אל כמנהל ערוץ הטלוויזיה 33 של רשות השידור.

[2]  ראה נספח : מסמכי רייטינג ומכתבי אל המנכ”ל הזמני החדש יוסף בר- אל ו- מ”מ מנהל הטלוויזיה החדש מר יוסי משולם מתאריך יום שישי – 22 במרס  2002, המציג את נתוני הצפייה המלאים בערוצי הטלוויזיה 1, 2, 10, ו- 33  ערב קודם לכן ביום חמישי – 21.3.2002.

השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן רץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא והעלה מאוב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ”ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ”ל רשות השידור הזמני. הוא היה איש לא מוכשר מצדה השני של המטבע. מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ”ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנית והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורם הישיר של אירועי ספורט. זה התחולל בעת המו”מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ’ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו”מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו”מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ’ארלטון ע”י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו”מ ההוא ע”י יוסף בר-אל עם חברת צ’ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ”ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין “מצעד האיוולת”. באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו “קול ישראל” מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ”ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז”ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה “השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1”.

doc 1

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 1 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורי לוי התראיין למהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 (יום שלישי – 1 בנובמבר 2016) תחת יסודות סוכת דוד הנופלת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והכריז בריש גלי בפני המראיין שלו עופר חדד על חופש עיתונות בערוץ 1 משהו בסגנון, “…איש מלמעלה לא לחץ עלינו, לא כיוון אותנו, ולא הכתיב להם מה לומר…”. העדויות הרבות שמופיעות בעיתונים אודות התנהלות חטיבת החדשות של ערוץ 1 בעידן המנכ”ל המופרך יוסף בר-אל בימים ההם שבין 2002 ל- 2005 (מבלי שהוכחשו) יחדיו עם העדויות הרבות שסיפקו ושטחו בפניי אנשי ערוץ 1 (שמותיהם שמורים במערכת) לאחר שטרקתי את הדלת בפני המנכ”ל המופרך יוסף בר-אל ופרשתי מערוץ 1, אינן תומכות בחוות דעתו של אורי לוי כפי שמסר אותה לאחרונה למראיין שלו עופר חדד. מדהים ומגוחך שעופר חדד לא היה אמיץ מידי, לא התערב, ולא היסה את אורי בזאת הלשון : “…על מה אתה מדבר בדיוק אורי לוי ? הרי המנכ”ל שלך יוסף בר-אל הצהיר בפרהסיה ב- 26 באפריל 2002 כי הוא יעשה מה שראש הממשלה אריאל שרון יאמר לו לעשות מבלי שאתה וחבריך עליתם על הבריקדות. מילא בריקדות, אפילו לא צייצתם. הסכנתם עם קיומו של מנכ”ל רשות שידור מופרך שמנהל אתכם כל אחד מכם מסיבותיו הוא. לא היה צורך להגיד לך ולחבריך מה לעשות. עשיתם זאת בעצמכם גם ללא פקודה מפורשת שלו. האופורטוניזם הייתה השכינה שריחפה מעל בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. העדויות הרבות שרירות וקיימות לפרטי פרטים והן רשומות בדברי הימים העכורים ההם של השידור הציבורי…”. עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור ב- 2002 היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו מהכס הרם בעוון שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. יוסף בר-אל הודח מהכס הרם ב- 2005 לא בגלל מחאת עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 אלא למרות הגיבוי שהעניקו עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 לאותו יוסף בר-אל. עופר חדד לא מילא את תפקידו העיתונאי. אורי לוי נכנס לצבת אבל עופר חדד לא לחץ ולא הידק את מוטות הכלי שהחזיק בידיו. 

את הכל אפשר היה לעשות הרבה יותר טוב. עיתונאי השידור הציבורי כרכו ביודעין חבל תלייה לצווארם מאז 2002 והפכו במו ידיהם את ערוץ 1 לז”ל.

סוף הפוסט מס’ 740 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 3 במאי 2018.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *