פוסט מס’ 742. 1. מֵידָע אודות יחידת אית”ן של צה”ל לאיתור נעדרים. סיפור מלאכת איתורה בן חמש שנים של הנעדרת ליבקה שפר ז”ל חברת קיבוץ יד מרדכי (ע”י קצין יחידת אית”ן רב סרן גור אלרואי) שנהרגה בקרב הבלימה ההירואי שניהלו אנשי הקיבוץ לפני 70 שנים במלחמת העצמאות בתש”ח / 1948 נגד הפולש המצרי. 2. ראש המוסד לשעבר האלוף צבי זמיר (בן 94) נותר גם היום איש מרשים מאוד. 3. פרולוג ג’ + פרולוג ד’ : קולות מהעבר מנבכי ההיסטוריה מימי בראשית של מהפכת המידע הגדולה שחוללה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארץ. פוסט מס’ 742. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת – 12 במאי 2018.

פוסט מס’ 742.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נערך, ונכתב למען מטרות רווח כספי, לא כדי להשיג פרסום מסחרי, ולא לצורך פרסום אישי.

———————————————————————————

פוסט חדש מס’ 742 : הועלה לאוויר בשבת – 12 במאי 2018.

———————————————————————————

פוסט מס’ 742. 1. מידע אודות יחידת אית”ן של צה”ל לאיתור נעדרים. סיפור מלאכת איתורה בן חמש שנים של הנעדרת ליבקה שפר ז”ל חברת קיבוץ יד מרדכי (ע”י קצין יחידת אית”ן רב סרן גור אלרואי) שנהרגה בקרב הבלימה ההירואי שניהלו אנשי הקיבוץ לפני 70 שנים במלחמת העצמאות בתש”ח / 1948 נגד הפולש המצרי. 2. ראש המוסד לשעבר האלוף צבי זמיר (בן 94) נותר גם היום איש מרשים מאוד. 3. פרולוג ג’ + פרולוג ד’ : קולות מהעבר מנבכי ההיסטוריה מימי בראשית של מהפכת המידע הגדולה שחוללה הטלוויזיה הישראלית הציבורית באָרֶץ. פוסט מס’ 742. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

סדרת 13 הספרים היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו”מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה,  ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אולי יותר אנשים בעולם ובארץ. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולא מוכשרים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 742. 1. מידע אודות יחידת אית”ן של צה”ל לאיתור נעדרים. סיפור מלאכת איתורה בן חמש שנים של הנעדרת ליבקה שפר ז”ל חברת קיבוץ יד מרדכי (ע”י קצין יחידת אית”ן רב סרן גור אלרואי) שנהרגה בקרב הבלימה ההירואי שניהלו אנשי הקיבוץ לפני 70 שנים במלחמת העצמאות בתש”ח / 1948 נגד הפולש המצרי. 2. ראש המוסד לשעבר האלוף צבי זמיר (בן 94) נותר גם היום איש מרשים מאוד. 3. פרולוג ג’ + פרולוג ד’ : קולות מהעבר מנבכי ההיסטוריה מימי בראשית של מהפכת המידע הגדולה שחוללה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארץ. פוסט מס’ 742. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

לאחר מאמץ רב של חקירה, התחקות, ועיון במסמכי צה”ל שנמשכו 5 (חמש) שנים גילה רב סרן גור אלרואי קצין ביחידת אית”ן את מעשה הגבורה של הנעדרת ליבקה שפר ז”ל, חברת קיבוץ יד מרדכי לוחמת אמיצת נפש בעת מלחמת העצמאות ב- תש”ח-1948 נגד הפולש המצרי.

הערה אישית שלי : גור אלרואי הוא הבן שלי ושל רעייתי יעל תג’ר. גור אלרואי בן 50 הוא קצין מילואים בדרגת רס”ן ביחידת אית”ן של צה”ל. במקצועו האזרחי משמש פרופסור גור אלרואי דיקן הפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת חיפה והוגה “תוכנית רודרמן” באוניברסיטת חיפה.  

זהו סיפור המעשה והאיתור של הנעדרת ליבקה שפר ז”ל חברת קיבוץ יד מרדכי במלחמת העצמאות בתש”ח – 1948 נגד הפולש המצרי, כפי שמספר אותו רס”ן גור אלרואי :

“…חמש שנות חקירה הגיעו לסיומן בשבוע האחרון של חודש אפריל של שנת 2018. ביום שלישי האחרון הגעתי לקיבוצים יד מרדכי וניצנים והצגתי למזכירויות (יחדיו עם רע”ן אית”ן ניר ישראלי וראש מדור תש”ח ב- אית”ן גבי אלמשעלי) את ממצאי חקירתי אודות שלושת נעדרי קיבוץ יד מרדכי בקרבות הקשים נגד הפולש המצרי בדרום. 70 (שבעים) שנה הייתה לִיבְּקָה שֶפֶר ז”ל בסטטוס של מקל”נ (מקום קבורתה לא נודע) ועתה יש לה קבר שניתן לפקוד אותו.

ליבקה שפר ז”ל, יצחק רובינשטיין ז”ל, ובנימין אייזנברג ז”ל נפלו בשבי בידי הכוחות המצרים בזמן פינוי קיבוץ יד מרדכי ב- 24 במאי 1948. שלושתם הוצאו להורג, גופותיהם הושחתו, וראשם נכרת. הגופות המחוללות הובאו לעיירה הערבית מג’דל (אשקלון של היום) וערביי העיר ערכו תהלוכת ניצחון עם הגופות ועם הראשים הכרותים. הגופות הושלכו ליד בית העלמין המוסלמי לצד שֶלֶט בשפה ה- עַרָבִית, שציין, שכאן מונחים שלושה חיילים יהודיים.

זמן קצר לאחר נפילת קיבוץ יד מרדכי נפל גם קיבוץ ניצנים השכן הצפוני. חברי קיבוץ ניצנים ששרדו את הקרב, נפלו בשבי המצרים מבלי שתהיה להם האפשרות לאסוף את גופות חבריהם ולהביא אותם לקבורה. שתי חברות המשק, דבורה אפשטיין ושולמית דורצ’ין, נפצעו אנושות והובלו על ידי הערבים לבית החולים ושם מתו מפצעיהן.

במרץ 1949 נתפסו מסתננים שביקשו להגיע מעזה למג’דל והם סיפרו על התהלוכה בה השתתפו והצביעו על המקום שאליו הושלכו גופות. הכוח הצבאי של צה”ל ב- מג’דל סבר בטעות שאלה הנעדרים מניצנים ועדכן את חברי הקיבוץ שבאותה העת חזרו מהשבי. אנשי קיבוץ ניצנים זיהו את האישה כרותת הראש כשלומית דורצ’ין והביאו את גופתה לניצנים וקברו אותה. שבוע לאחר מכן הבינו חברי הקיבוץ שנפלה טעות בזיהוי. בסוף אפריל 1949 (כחמישה שבועות לאחר הזיהוי הראשון), מצאו חברי קיבוץ ניצנים, את גופותיהן של שולמית דורצ’ין ודבורה אפשטיין שזוהו על פי צבע השֵעַר והשיניים.

האישה שזוהתה בטעות כשולמית דורצ’ין ז”ל במרץ 1949 היא ליבקה שפר ז”ל. ב- 23 במאי יתקיים בקיבוץ ניצנים טקס צבאי וגילוי מצבה. מקום גבורתם של שני הגברים עדיין לא ידוע.

שנים ארוכות שרר מתח בין קיבוץ ניצנים ניצנים לבין קיבוץ יד מרדכי. אבא קובנר ראה בקרב ניצנים כישלון. אולם וועדת חקירה שקמה לאחר חזרתם של חברי הקיבוץ מהשבי פסקה ובצדק שהם לחמו בגבורה. ליבקה שפר ז”ל לחמה את קרב הגבורה שלה כמו רבים אחרים בקיבוץ יד מרדכי אבל קבורה בקיבוץ ניצנים. סיפורה מחבר בין שני הקיבוצים שלחמו באומץ מול הפולש המצרי והבטיחו את גבולה הדרומי של ישראל. עד כה פוענחו משנות ה- 90 כשבעים מקרים של נעדרי צה”ל…”.

טקסט תמונה : אפריל 2018. התמונה צולמה בקיבוץ ניצנים. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין של קציני יחידת אית”ן : רס”ן גור אלרואי, סא”ל ניר ישראלי ראש ענף אית”ן, סא”ל גבי אלמשעלי ראש מדור תש”ח. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אפריל 2018. התמונה צולמה בקיבוץ יד מרדכי. רס”ן גור אלרואי איש יחידת אית”ן מסכם את פעולות החקירה לאיתור מקום קבורתה של הנעדרת ליבקה שפר ז”ל חברת קיבוץ יד מרדכי, 70 שנים לאחר מלחמת הגבורה שניהלו חברי קיבוץ יד מרדכי בתש”ח – 1948 וליבקה שפר ז”ל בתוכם, נגד הפולש המצרי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אפריל 2018. התמונה צולמה בקיבוץ יד מרדכי. סא”ל גבי אלמשעלי קצין ביחידת אית”ן מסביר ומספק מידע הנוגע ל- נהלי ודרכי עבודתה של יחידת אית”ן (איתור נעדרים) בצה”ל. יבורכו האנשים האלה שעושים עבודת קודש להביא את חללי צה”ל הנעדרים לקבורה בישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

האלוף צבי זמיר ראש “המוסד” בשנים 1974 – 1968 (בן 94, היום) נותר איש מרשים מאוד, אדם כֵּן בעל יוֹשְרָה מוחלטת, צָנוּעַ ועָנָיו, איש אמיץ מאוד, חייל ומפקד רב פעלים בעל מוסר, דרך ארץ, ודוגמא אישית, ו- בעל כושר ניתוח וניסוח מזהירים גם בגילו. אשרי עַם ישראל ש- מר צבי זמיר הוא אחד מבניו.

המוניטין של אלוף צה”ל צבי זמיר (בן 94, היום) היה עבורי ו- אני מניח גם לאחרים מידע טריוויה. כמו רבים ממפקדי צה”ל לפניו, וגם אחריו. צבי זמיר היה מג”ד בפלמ”ח, ואח”כ איש צבא אלוף בדרגתו בצה”ל, ולבסוף ראש “הַמוֹסָד” בשנים 1974 – 1968. ב- 2009 נפגשתי עמו לראשונה בדיור מוגן “עד 120” בראשל”צ, לצורך חקירת פועלו כראש “הַמוֹסָד” על ידי, וגם חקירת פועלו  של ראש האגף הערבי בשב”כ וויקטור כהן, בעת אסון רצח י”א ספורטאי ישראל באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. לאחר מכן נפגשתי עמו עוד פעמיים בין 2009 ל- 2012 בביתו הפרטי למספר שעות לצורך השלמת כתיבת הטרילוגיה ההיא של “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”. מוניטין הטריוויה שלו הפך למידע אישי מרתק שלי ועבורי. הזדמנו לי בעבר כמה הזדמנויות חד פעמיות יוצאות דופן לשוחח עם איש מודיעין ו- בִיוּן יוצא דופן ברמתו של צבי זמיר, שחושב מהר אולם מדבר לאט ובאופן שקול, באיפוק, בזהירות, ובקור רוח, ומספק לי בשיחתינו אינפורמציה בנושא הנחקר שלא ידעתי. האלוף ראש המוסד צבי זמיר הרשים אותי מאוד.

תיעודו והופעותיו הטלוויזיוניות העכשוויות של האלוף וראש המוסד צבי זמיר (בן 94, היום) בשלוש התוכניות הדוקומנטריות ששודרו לאחרונה בחודש אפריל 2018 בערוץ 10 :  “הקברניטים” של רביב דרוקר (ערוץ 10), פלוס “הקרב על גוש עציון במלחמת העצמאות בתש”ח – 1948” כתבה נרחבת של איילה חסון (ערוץ 10), פלוס הסרט התיעודי, “המוסד – סיפור כיסוי, חבר על תנאי”, של הבימאי דוקי דרור על פי תסריט ותחקיר של יוסי מלמן, מוכיחים כי אמת דיברתי (!). ראש המוסד האלוף צבי זמיר הוא איש מודיעין וביון מיוחד בנופה הביטחוני המיוחד של מדינת ישראל. אדם Super אָמִין ומהימן, רָב יוֹשְרָה, צָנוּעַ ועָנָיו. נפגשתי כאמור עם האלוף ראש המוסד צבי זמיר שלוש פעמים לצורך מחקר וכתיבה שלי את הספר עָב הַכֶּרֶס, “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972” (אחד מסדרת – 13 ספרים שונים שאנוכי חוקר וכותב אודות התפתחות ותולדות תעשיית הטלוויזיה, בעולם מאז 1884 ובארץ מאז 1962, תחת Title משותף הקרוי “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”). הפגישה הראשונה בינינו התקיימה בדיור מוגן, “עד 120″‘ ב- ראשל”צ. שתי פגישות נוספות שלי עמו התקיימו מאוחר יותר בדירתו הפרטית שאין לי אישור לגלות את כתובתה. לפגישה השלישית והאחרונה של שנינו ב- 2012 הבאתי את רעייתי לדירתו של האלוף ראש המוסד צבי זמיר כדי שתצלם ותתעד את פגישתנו. רעייתי תיעדה גם את פגישתי באותה העת גם עם ראש האגף הערבי בשב”כ וויקטור כהן ב- 2012 באותו הנושא של “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”. אינני חושב שרבים שמו לב לסצנה הדרמטית ב- “הקברניטים” שמתאר רביב דרוקר : ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר ניצבת בין הדיווח החד משמעי של ראש המוסד צבי זמיר ביום שישי – 5 באוקטובר 1973 שאומר לה כי המקור האמין והמהימן שלו (מַרוּאָן אָשְרָאף) מוסר לו בלונדון בביטחון מירבי של % 100 כי צבאות מצרים וסוריה יפתחו במלחמה משותפת נגד מדינת ישראל בשבת – 6 באוקטובר 1973, בעוד ראש אמ”ן האלוף אלי זעירא, שר הביטחון משה דיין, והרמטכ”ל רב אלוף דָדוֹ אלעזר טוענים מנגד לסבירות נמוכה של מלחמה. התוצאה הַמָרָה ידועה. ראש המוֹסָד צבי זמיר צָדָק (!). בסדרת “הקברניטים” בפרק שעסק בראש הממשלה גולדה מאיר הוסיף צבי זמיר עדות מדהימה בפניו של רביב דרוקר, אולי גם מצמררת, כשאמר בקולו המדוד והמאופק רווי היגיון ומחשבה : “…אילו הייתי יכול, הייתי מניח פֶּרָח על קברו של מרואן אשראף…”.    

המחקר והכתיבה שלי אודות, “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”, הסתיימו פחות או יותר לאחר ששוחחתי וריאיינתי בשנים 2012 – 2009 את ראש המוסד האלוף צבי זמיר ואת ראש האגף הערבי בשב”כ וויקטור כהן (ראה בפוסטים הקודמים). אני חייב לומר ולהעיד שוב בפני ציבור הקוראים של הבלוג הזה כי פגשתי שני אנשים מדהימים אם כי שונים לחלוטין באוֹפְיָים. המושג “מדהים” כולל בתוכו יושרה, דוגמא אישית, מוּסָר, צניעות וענווה, דבקות במשימה ללא פשרות וחתירה ללא ליאות למען השגתה, ידע מקצועי, והישגים פנטסטיים מקצועיים בקריירה שלהם. הערה : ראש המוסד צבי זמיר הוציא ב- 2011 ספר מרתק בן 251 עמודים “בעיניים פקוחות” יחדיו עם גב’ אפרת מַס. הספר יצא לאור בהוצאת המו”ל “כינרת, זמורה, ביתן”. אני אסיר תודה לשניהם על שהואילו והסכימו לפגוש אותי ולהתראיין אצלי במשך שעות לצורך מחקר וכתיבת הספר “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”. ברור שמפגש עם אנשי מודיעין ו- בִּיוּן תמיד מעורר סקרנות והופך להיות מרתק. מה עוד שהוא נעשה בשלווה לא תחת לחץ זמן, ומתפרס על פני שעות. אך בעוד אני דן בבלוג הזה במקומות שונים בנושא, קיללת עיתונאות ה- Off tube”, נזכרתי לפתע שאין לי שום הוכחה שאומנם נפגשתי עם צבי זמיר ו- וויקטור כהן, וכי אומנם תיעדתי את סיפורם באופן בלתי אמצעי. אז למען עיתונאות השטח והרקורד ההיסטורי אני עושה זאת עכשיו ונותן לכך פומבי. צבי זמיר ו- וויקטור כהן הם שני אישים בלתי נשכחים עבורי.

טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) יחדיו עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר בן 88. אישיות מדהימה ויוצאת דופן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2012. אנוכי (משמאל) מנהל שיחה שנוגעת לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר בביתו הפרטי. (צילום יעל תג’ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) עם ראש האגף הערבי בשב”כ בשנת 1972 וויקטור כהן, אז בן 85. אישיות בלתי רגילה ו- תקשורתית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת וזיכרון מַרִים : “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”. דברים שאמרו לי בשעתו ראש המוסד האלוף צבי זמיר (בן 94, היום) וראש האגף הערבי בשב”כ וויקטור כהן (בן 91, היום). מחקר וכתיבה יואש אלרואי. 

“…הרצח המזוויע בדם קר של י”א הספורטאים הישראליים ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת מינכן 1972 ע”י שמונת מחבלי ארגון הטרור “ספטמבר השחור” בראשות לוּטִיף עִיסָא עָפִיף, היווה אסון נורא למשפחות שאיבדו את יקיריהן, ו- היווה גם טראומה גדולה ופגיעה במוניטין של שירותי הביטחון של מדינת ישראל. הם נכשלו כישלוֹן קולוסאלי להגן על חיי ישראליים הנמצאים בגרמניה בשליחות רשמית של המדינה. הוברר לעֵין כל כי השב”כ ו- “הַמוֹסָד” הישראליים אינם כל יכולים ומעתה חייהם של אזרחים ישראליים השוהים בחו”ל הופכים במידה כזאת ו/או אחרת לפגיעים. ממשלת ישראל נתפשה עם המכנסיים למטה. ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר הציעה עזרה צבאית מהארץ לקנצלר הגרמני ווילי בראנדט לחילוץ תשעת בני הערובה אך ווילי בראנדט דחה זאת באדיבות והשיב כי האחריות הזאת מוטלת על כוחות הביטחון הגרמניים של מדינת באוואריה בלבד ולא על הממשלה הגרמנית הפדראלית. היה לגב’ גולדה מאיר על מה ועל מי לסמוך ב- צה”ל. צריך לזכור שרק לפני ארבעה חודשים ב- 9 במאי 1972 הצליחה סיירת מטכ”ל בפיקודו של אהוד ברק בפעולה צבאית מזהירה לגבור על קבוצת מחבלים פלסטיניים שחטפו את מטוס חברת התעופה הבלגית “סַבֶּנָה” (SABENA) שטס ללוד מבריסל דרך ווינה בדרכו לישראל ובו תשעים נוסעים. מייד עם נחיתתו בנמל התעופה לוד החלו המחבלים במיקוח על שחרור מאות מחבלים הכלואים בישראל תמורת חייהם של הנוסעים. הממשלה בראשות גב’ גולדה מאיר ניהלה עמם מו”מ ארוך ומתיש. חוקר השב”כ וויקטור כהן היה האיש שניהל את המו”מ עם חוטפי מטוס “סַבֶּנָה” ממגדל הפיקוח בנמל התעופה לוד ולצדו שַר הביטחון משה דיין. ממשלת ישראל סירבה לקבל את תנאיהם של חוטפי מטוס “סַבֶּנָה”. תוך כדי ניהול המו”מ הארוך שניהל וויקטור כהן עם ארבעת המחבלים (שני מחבלים ושתי מחבלות) הטילו שר הביטחון משה דיין והרמטכ”ל דוד “דָדוֹ” אלעזר על סיירת מטכ”ל בפיקוד אהוד ברק ובהם שני האחים הלוחמים יונתן “יוני” נתניהו ז”ל ובנימין “ביבי” נתניהו ודני יתום יבדלו שניהם לחיים ארוכים, להתכונן למבצע חילוץ כדי לשחרר את החטופים. חיילי הסיירת הכניעו את המחבלים בתחכום ובמהירות רבה.

ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בשלוש אחה”צ לאחר רצח שני ספורטאים אולימפיים ישראליים במינכן, מאמן המתאבקים מוני וויינברג ז”ל הי”ד ומרים המשקלות יוסף רומנו ז”ל הי”ד, ולכידתם של תשעה ספורטאים אולימפיים ישראליים אחרים (מאמן הא”ק עמיצור שפירא, מאמן הקלעים קהת שור, המתאבק אליעזר חלפין, מרים המשקלות דוד ברגר, השופט הבינלאומי בהיאבקות יוסף גוטפרוינד, השופט הבינלאומי בהרמת משקלות אלכס שפרינגר, מאמן הסיף אנדרה שפיצר, מרים המשקלות זאב פרידמן, והמתאבק מארק סלאבין) בידי קבוצת שמונה מחבלים בראשות לוטיף “עיסא” עפיף מ- ארגון “ספטמבר השחור”, נאמה ראש הממשלה גולדה מאיר בכנסת, והטילה את האחריות לביטחון חייהם של תשעת החטופים הישראליים על ממשלת גרמניה הפדראלית ועל הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC). היא הביעה את תמיהתה כיצד יכולים המשחקים האולימפיים להימשך בשעה ששני ספורטאים ישראליים כבר נרצחו ודמם נשפך על אדמת גרמניה, ותשעה אחרים שנתפשו כבני ערובה שרויים גם הם תחת איומי רצח בתוככי הכפר האולימפי במינכן, מרחק של כמה מאות מטרים ממתקני התחרויות האולימפיות. בהיעדר כל שיתוף פעולה מצד הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט החליטו גב’ גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין לשלוח ביום שלישי אחה”צ – 5 בספטמבר 1972 את ראש “הַמוֹסַד” צְבִי זָמִיר ואת ראש אגף החקירות בשב”כ בנושא הערבי וויקטור כהן למינכן כדי לעקוב מקרוב אחרי פעולות החילוץ המתוכננות של הגרמנים. צְבִי “צְבִיקָה” זָמִיר בֶּן דוֹר הפלמ”ח וארגון “ההגנה” הוא אחד האנשים האחרונים שנפגשתי עמו לצורך כתיבת הטרילוגיה הקרויה “אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972”. זה היה ב- 25 באוקטובר ב- 2009 בבית דיור מוגן “עד 120” בראשל”צ. צבי זמיר הוא איש מרשים ומהימן, מאופק ועניו, בעל שקט נפשי מדהים, וגם שומר סוד. היכן שצריך הוא יודע לחשוק שפתיים. צְבִי זָמִיר (ז’רז’בסקי) נולד ב- 3 במארס 1925. ב- 1942 בהיותו בן 17 התגייס לפלמ”ח למרות שכמה מקרוביו היו רבזיוניסטים. במלחמת העצמאות 1948 היה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ”ח ומפקדו הישיר של הקצין שמואל “מוליק” ללקין (ראש המשלחת האולימפית הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972). בתום מלחמת העצמאות ב-1948 החליט צבי זמיר להקדיש את חייו למען ביטחונה של מדינת ישראל הצעירה. הוא היה אחד האלופים המוצלחים ביותר בתולדות צה”ל. בספטמבר 1968 מינה ראש הממשלה לוי אשכול את צבי זמיר לראש “המוסד” ובתפקידו רב האחריות הזה שירת במשך שש שנים עד 1974. ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר העריצה אותו את צבי זמיר עד למאוד.

טקסט  תמונה : 1963. חילופי משמרות בראשות הממשלה. לוי אשכול (בן 68 ) מתמנה לראש הממשלה במקום דוד בן גוריון (בן 76). שורה ראשונה יושבים מימין לשמאל : משה דיין, שמעון פרס, ראש הממשלה הנכנס לוי אשכול, ראש הממשלה היוצא דוד בן גוריון, רב אלוף צבי צור, ואשר בן נתן. שורה אמצעית עומדים מימין לשמאל : אלוף יוחאי בן נון, אלוף חיים בן דוד, מפכ”ל המשטרה יוסף נחמיאס, רב אלוף יצחק רבין, רב אלוף חיים לסקוב, רב אלוף יעקב דורי, רב אלוף מרדכי מקלף, אלוף מאיר עמית, אלוף עזר ווייצמן. שורה אחורית עומדים מימין לשמאל :  אלוף עוזי נרקיס, אלוף הרב שלמה גורן, אלוף מ. גורן, אלוף אהרון “ארווין” דורון, אלוף דוד “דדו” אלעזר, אלוף צבי זמיר, אלוף אברהם יפה, אלוף מ. בן – גל, אלוף ישעיהו גביש, סא”ל מ. עמיר. (לע”מ  +  ארכיון צה”ל / משרד הביטחון + ארכיון הפלמ”ח).                                                       

טקסט תמונה : זהו אלוף צה”ל צבי זמיר שכיהן בתפקיד ראש המוסד בשנים 1974 – 1968. הוא היה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ”ח במלחמת העצמאות ב- 1948. שמואל ללקין שירת כ- מ”פ אצלו. צבי זמיר כיהן בהצטיינות במגוון תפקידי פיקוד קרביים בצה”ל והגיע עד לדרגת אלוף. ממשלת ישראל בראשה גב’ גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין העריכו אותו מאוד. ראיינתי אותו כאמור ב- 2009 במשך כחמש שעות בדיור המוגן שלו “עד 120” בראשל”צ. (התמונה באדיבות ארכיון הפלמ”ח).

 טקסט תמונה : צבי זמיר אלוף בצה”ל. מפקד צבאי עתיר שבחים (באדיבות ארכיון הפלמ”ח).                       

צבי זמיר הוא בן 94 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי מס’ 742 בשבת – 12 במאי 2018, אך תמיד ו- עדיין מתנהג כאיש מוסד וחוֹסֵך מֵידָע. “אינני זוכר בדיוק”, הוא משיב בנימוס למרבית שאלותיי. הוא נראה רגוע מאוד, מדבר בשקט, וממעיט במילים. במידה מסוימת הוא מזכיר לי באיפוק שלו את המנהל ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן, בן 84 בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי מס 742 בשבת – 12 במאי 2018). הוא צבי זמיר זוכר היטב ובפרוטרוט את התרחשות הדברים כאילו קָרוּ רק אתמול בעת שיחות התחקיר בינינו בשנים 2012 – 2009, כלהלן : “שר הביטחון משה דיין היה אמור לטוס למינכן כדי לנהל מו”מ עם המחבלים על חייהם של בני הערובה. לבסוף בוטל העניין והוחלט כי אני אטוס במקומו למינכן יחד עם וויקטור כהן שהיה אז ראש אגף החקירות בנושא הערבי בשב”כ ודיבר היטב ערבית. לא רציתי לטוס לגרמניה וגם אמרתי לראש הממשלה גב’ גולדה מאיר ומשה דיין כי אינני יודע לנהל מו”מ עם טרוריסטים, אך שניהם לחצו עלי שאסע למינכן. שניהם אמרו לי ושכנעו אותי, משהו בסגנון הזה, “…צבי זמיר אתה חייב לנסוע…”. ואומנם וויקטור כהן ואנוכי טסנו שנינו לבד למינכן, רק אנחנו, במטוס “פרטי” – מבצעי של חברת “אל על”. הגרמנים לא הסכימו לבואנו, וגם טענו שיום שלישי בשבוע איננו כלל יום הנחיתות של מטוסים ישראליים במינכן, אך בהתערבות ראש המוסד הגרמני נפתח השדה באופן מיוחד לנחיתה של המטוס שלנו”. יחסי העבודה בין ראש המוסד לראשת הממשלה ושר הביטחון היו קרובים. צבי זמיר קרא להם בשמותיהם הפרטיים גולדה ומשה. צבי זמיר ו- וויקטור כהן הגיעו למינכן בשעות הערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. אנשי הביטחון של שגרירות ישראל בגרמניה בראשות השגריר אלישיב בן חורין קיבלו את פניהם בשדה התעופה של מינכן והסיעו אותם מייד לכפר האולימפי שם הם נפגשו עם הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר ופְרָנְץ יוֹזֵף שְטְרָאוּס. שניהם צבי זמיר ו- וויקטור כהן, התקבלו במעמד של משקיפים בלבד באופרציה הגרמנית המתוכננת. ראש “הַמוֹסָד” צְבִי זָמִיר מוסיף בשיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן, ובגלוי : “נפגשתי בכפר האולימפי עם האנס דיטרך גנשר ופרנץ יוזף שטראוס שהודיעו לנו כי הממשלה הפדראלית המערב גרמנית איננה מעורבת בפרשת הטרור הזאת והאחריות כולה מוטלת על שלטונות מדינת באוואריה. הבאווארים התעלמו מאתנו לחלוטין ולא נתנו להם פתחון פה”.

וויקטור כהן נולד בדצמבר 1926 בדמשק. ב- 1950 הצטרף לשורות השב”כ. הוא היה אחד החוקרים בעלי המוניטין בארגון והתפרסם בתאריכים 8 ו- 9 במאי 1972 בעת שניהל בהצלחה את המו”מ הממושך ממגדל הפיקוח בנמל התעופה בלוד עם קבוצת המחבלים שחטפה את מטוס “SABENA”. באותם הימים כיהנה גב’ גולדה מאיר בתפקיד ראש הממשלה, שר הביטחון היה משה דיין, שר התחבורה היה שמעון פרס, בתפקיד ראש אמ”ן בצה”ל נשא האלוף שלמה גזית, וראש השב”כ היה יוסף הרמלין.

טקסט תמונה : וויקטור כהן ב- 1951, בן 25 בתמונה, בראשית שירותו בשב”כ. (באדיבות וויקטור כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

וויקטור כהן בן 91 היום בעת כתיבת פוסט מס’ 742 בשבת – 12 במאי 2018, זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2009, כלהלן : “בעת חטיפת מטוס “סבנה” ישבנו משה דיין ואנוכי במגדל הפיקוח בנמל התעופה בלוד ומשם דיברנו עם טייס המטוס שקיבל הוראות מהמחבלים. אח”כ דיברתי גם עם מפקד המחבלים. מדיניות ניהול המו”מ שלנו עם חוטפי “סָבֶּנָה” הייתה לגרור את המו”מ ככל האפשר לאורך זמן כדי להתיש את הטרוריסטים אך יחד עם זה לדבר עמם בנועם וללא איומים וגם לתת לסיירת מטכ”ל ללמוד את המצב ולהתארגן לקראת קרב החילוץ. אני יודע ששר הביטחון משה דיין התרשם ממני. ברצח וחטיפת הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר באולימפיאדת מינכן 72′ קראו לי מהבית להגיע מייד ללוד. בעצם זה היה רעיון של שר הביטחון משה דיין שאטוס עמו ועם ראש המוסד צבי זמיר למינכן. ליד מטוס “אל – על” עמדו באמת משה דיין וצבי זמיר ועוד כמה אנשים. מייד עם הגעתי למטוס אמרתי לשר הביטחון משה דיין כי לא רצוי שהוא אישית יטוס למינכן מפני שאם הדבר ייוודע למחבלים שפיגורה ברמתו מגיעה למינכן כדי לדבר אתם הם ללא כל ספק יעלו את מחיר דרישותיהם. משה דיין קיבל את דעתי והטיל את המשימה על ראש המוסד צבי זמיר ועלי כחוקר השב”כ בשפה הערבית. יצאנו מהארץ בשלוש אחה”צ אולי ארבע וטסנו רק שנינו בטיסה מבצעית מיוחדת של חברת “אל – על’ למינכן”.

באותה שעה בה נחתו צְבִי זָמִיר ו- וִויקְטוֹר כּהֵן בשדה התעופה הבינלאומי ב- מינכן הושג הסכם בין שלטונות מדינת באוואריה לבין 8 המחבלים בפיקודו של לוטיף “עיסא” עפיף, ובו נאמר כי החוֹטפים והחטוּפים יוטסו בשני הליקופטרים לשדה התעופה הצבאי ב- פירסטנפלדברוק (מרוחק כ- 23 / 22 ק”מ מהכפר האולימפי של מינכן 1972), שָם ימתין להם מטוס בואינג 727 של חברת התעופה הגרמנית “לופטהאנזה” (Lufthansa), שיטיס את שמונת המחבלים ואת תשעת בני הערובה אל מחוץ לגבולות מערב גרמניה למדינה ערבית שתסכים לקבל אותם. זה היה תחילתו של תרגיל עוֹקֶץ גרמני אָלִים שנועד לבָּלֵף את המחבלים ולחלץ מידיהם בכוח אֵש את תשעת בני הערובה בישראליים. בתשע בעֶרֶב הוצאו תשעת בני הערובה מדירה מס’ 1 ברחוב קונולי 31 כשהם כפותים בידיהם ורגליהם ועיניהם קשורות ע”י שמונת המחבלים בדרכם לעבר מיניבוס לבן שהכיל 16 מקומות ישיבה והמתין להם בחניון ה- תת קרקעי סמוך למדרגות של הדלת הראשית הכחולה של הבניין. ראש המוסד לשעבר האלוף צבי זמיר זוכר בשיחות התחקיר עמי, כלהלן : “עמדתי קרוב מאוד לראש ממשלת באוואריה פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים הפדראלי המערב גרמני האנס דיטריך גנשר. המחבלים הסירו את הסרטים מעיניהם של תשעת בני הערובה והאיצו ודחפו אותם לאוטובוס מעין מיניבוס גרמני שהמתין להם. באותו הרגע החל האנס דיטריך גנשר למנות את כמות המחבלים. הוא ספר אותם והגיע לשמונה. הגרמנים היו בטוחים עד כה כי קבוצת הטרור של לוטיף “עיסא” אפיף מונה חמישה טרוריסטים בלבד. רק עכשיו הם גילו כי הקבוצה מנתה שמונה. אותי לא כל כך הדאיגה הכמות. מה זה כבר משנה אם הם היו שבעה או תשעה. הייתי מוטרד מתוכנית החילוץ הגרמנית. אבל עכשיו כבר היה מאוחר לשנות. מה עוד שהגרמנים לא הסכימו לשמוע כל עצה ומילה מאתנו. עובדה שב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” הוצבו לבסוף רק חמישה שוטרים שהתיימרו להיות צלפים, והם לא היו כאלה”. האוטובוס / מיניבוס היה אמור להסיע את המחבלים ותשעת בני הערובה ממגורי המשלחת לאורך כל רחוב קונולי ממערב למזרח מרחק של 210 מטר עד לראשיתו ב- Connolly Platz (כיכר קונולי) לידו מוּסַד מִנְחַת הליקופטרים מאולתר על הדשא. שני ההליקופטרים של משטרת מינכן נועדו להטיס את החוטפים והחטופים לשדה תעופה צבאי קטן “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” (Firstenfeldbruk) של חיל האוויר הגרמני (Luftwaffe) המרוחק כ- 22 ק”מ (בערך) מהכפר האולימפי במינכן. זאת הייתה הצעתו של וולטר טרוגר להנחית את ההליקופטרים הרחק מעין העיתונות והטלוויזיה ולא בנמל התעופה הבינלאומי הגדול “Riem” של מינכן. יחד עם זאת סבר וולטר טרוגר שמבצע צבאי לחילוץ תשעת בני הערובה הוא מסובך ועלול לעלות ביוקר בשל נחישותו של מפקד המחבלים לוטיף “עֶיסָא” אפיף להילחם עד מוות עד כדי התאבדות לרבות רצח מתוכנן של תשעת בני הערובה הישראליים. וולטר טרוגר הרי נפגש עם לוטיף “עיסא” עפיף תריסר פעמים במהלך אותו יום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972, והיה לו מספיק זמן לתהות על אישיותו. וולטר טרוגר אמר לי כי בעת ניהול המו”מ עם לוטיף “עיסא” אפיף הוא החזיק רימון רֶסֶס בידו ללא פין הַנִצְרָה ואקדח טעון. ד”ר ברונו מֵרְק ומנפרד שרייבר חשו לעומתו שהם פועלים נכון והיו בטוחים שתוכנית החילוץ בכוח הנשק ותוכנית האש של ירי הצלפים הגרמנים בשמונת המחבלים ב- “פירסטנפלדברוק” היא טובה ונכונה. שניהם רצו ללכת עליה ולהשלים אותה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. רחוב קונולי מס’ 31 בכפר האולימפי במינכן מקום משכנה של ספורטאי המשלחת האולימפית הישראלית בדירה דו מפלסית, בשעות הבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. הצילום מתעד את קבוצת המו”מ הגרמנית מנהלת מו”מ עם ראש קבוצת שמונת המחבלים של ארגון “ספטמבר השחור” לוטיף “עיסא” עפיף מתחת לחלון של דירה מס’ 1 של המשלחת האולימפית הישראלית (דירת חמשת המאמנים הלאומיים ושני השופטים הבינלאומיים) שנכבשה ע”י 8 מחבלים ובה מוחזקים 9 בני הערובה הישראליים. בתמונה הזאת נראה לוּטִיף “עִיסָא” עָפִיף נמוך קומה (חובש כובע בהיר ומניף את יד שמאל שלו מעלה) מנהל שיחה עם סגנו יוּסוּף “טוֹנִי” נָאזָאל (חובש כובע בוקרים) המציץ מלמעלה מחלון הדירה הדו מפלסית מס’ 1 של המשלחת הישראלית האולימפית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, שָם הוא ועוד 6 מחבלים מחזיקים בכוח הנשק, בתשעה ספורטאים ישראליים חטופים בני ערובה, כשהם כלואים וכפותים. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר (מרכיב משקפי שמש), שר הפנים של הממשלה הפדראלית האנס דיטריך גנשר, שר הפנים של ממשלת באוואריה ברונו מֶרְק (מוסתר), גב’ אנליסה גראס קצינת משטרה גרמנית, לוטיף “עיסא” אפיף (לובש ז’אקט סאפארי וחובש כובע רחב בהיר), ו- וולטר טרוגר מנהל הכפר האולימפי וסגנו של ווילי דאומה נשיא הוועדה המארגנת הגרמנית. (בסיוע ובאדיבות DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צבי זמיר ו- וויקטור כהן עוד הספיקו להצטרף למשך שעה קצרה לקראת לילה אל ראש המשלחת הישראלית שמואל “מוליק” ללקין ואנשים נוספים במשלחת ברחוב קונולי 31, כשכולם צופים ברגע הקשה של המסע הרגלי המשפיל והכואב של תשעת בני הערובה הקשורים בעיניהם לעבר האוטובוס / מיניבוס תחת איומי רובי הקלאצ’ניקוב של המחבלים. זאב פרידמן, דוד ברגר, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר הועלו להליקופטר הראשון כשהם אָזוּקִים וגם קשורים בחבלים איש לרעהו. על ההליקופטר השני הועמסו עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, יוסף גוטפרוינד, אנדרֶה שפיצר, ומַארְק סְלָאבִין. שמונת המחבלים חילקו את אנשיהם. יוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל ועוד שלושה התיישבו בהליקופטר הראשון. מפקד הקבוצה לוּטִיף “עיסא” אָפִיף, ג’אמאל אל גאשי, עדנאן אל גאשי ועוד מחבל נכנסו לשני. גונאר אבל (Gunner Ebel) היה טייס ההליקופטר השני. את ההליקופטר הראשון הטיס ריינהארדט פראוס (Reinhardt Praus) בכל הליקופטר היה גם מכונאי מוטס.

קבוצת המו”מ הגרמנית סיכמה עם לוטיף “עִיסָא” עפיף בטרם הפינוי, כי לאחר נחיתת ההליקופטרים בשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק”, יהיו רשאים שני הטייסים ושני המכונאים הגרמניים להסתלק מהם לעבר בנייני ההנהלה והפיקוח של השדה. עוד סוכם כי “עִיסָא” וחבריו יוכלו לבדוק ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” את מטוס הבואינג 727 של חברת “לוּפְטְהָאנְזָה” בטרם המראתו. זה היה חלק מתוכנית האֵש וההטעיה שהגו הגרמנים כדי לא לפגוע בחבריהם.

לאחר ששני ההליקופטרים המריאו עם תשעת בני הערובה ושמונת המחבלים מהכפר האולימפי בדרכם לשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק”, נחת במקום הליקופטר שלישי על פי תכנוּן גרמני סודי מוקדם, מבלי ידיעת המחבלים. ההליקופטר השלישי נועד להטיס את אנשי צוות המו”מ הגרמני ובראשם מפקד המשטרה ד”ר מאנפרד שרייבר ל- “פירסטנפלדברוק” כדי לפקח על פעולת החילוץ באמצעות ירי חמשת צלפי משטרת מינכן ב- 8 המחבלים (חמשת צלפי משטרת מינכן התמקמו מראש בעוד מוֹעֵד על גג בניין מנהלת שדה התעופה “פירסטנפלדברוק”) לכשיגיעו שני ההליקופטרים עם החוטפים והחטופים, על מנת להציל את תשעת בני הערובה הישראליים. צְבִי זָמִיר ו- וִויקְטוֹר כּהֵן הצטרפו לפמליה הגרמנית שהוטסה בהליקופטר השלישי הזה וכללה גם את הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר, ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מפקד משטרת מינכן מַאנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר, וראש ממשלת באוואריה פְרָאנְץ יוֹזֵף שְטְרָאוּס. ההליקופטר השלישי ניתק במהירות מהקרקע וטַס גם הוא לעבר שדה התעופה הצבאי הגרמני “פירסטנפלדברוק” כשהוא מקדים על פי תכנון מוקדם את שני ההליקופטרים הראשונים עם שמונת המחבלים ותשעת החטופים שעדיין חגו באוויר. ההליקופטר השלישי נחת ב- “פירסטנפלדברוק” בעשר ורבע בערב ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972, והצוות הגרמני ועמם צבי זמיר ו- וויקטור כהן ירדו במהירות וחשו ו- מיהרו כולם לבניין הראשי של השדה כדי לעקוב מקרוב אחרי תוכנית החילוץ הגרמנית. בעודם רצים לבניין הראשי, המריא ההליקופטר השלישי והסתלק מהמקום. ההליקופטר השלישי נעלם ושני ההליקופטרים עם 9 בני הערובה הישראליים ו- 8 המחבלים נחתו על פי תיאום מוקדם בעֶשֶר וחצי בערב ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” במרחק של כ- 60 עד כ- 70 מטרים מהבניין הראשי של הפיקוח ומנהלת שדה התעופה. שני ההליקופטרים בתוכם 8 המחבלים מזוינים ברובי קלצ’ניקובים ורימוני רסס ו- 9 החטופים בני הערובה הישראליים אָזוּקִים וכְפוּתִים בידיהם ורגליהם, חנו במרחק של כ- 25 אולי 30 מטר זה מזה. מפקד המחבלים לוּטִיף “עִיסָא” עָפִיף ושלושה מאנשיו איישו את ההליקופטר המערבי בעוד סגנו יוסוף “טוני” נאזאל ועוד שלושה מחבלים אחרים נמצאים בהליקופטר המזרחי. יוזמת ההטעיה הגרמנית  הייתה בינתיים בידי משטרת מינכן. הכל עבד לפי התוכנית. המפקד לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף וסגנו יוּסוּף “טוֹנִי” נָאזָאל (כונה ע”י חבריו צֶ’ה גֶוָוארָה) לא איבדו זמן. הם ירדו משני ההליקופטרים מצוידים בנשקים שלהם וצעדו לעבר מטוס הבואינג הגדול 727 של חברת “לופטהאנזה” שהיה עמוס בעשרת אלפים גלון דלק (ארבעים אלף ליטר) והמתין להם כשמנועו פועל. “עִיסָא” ו- “טוֹנִי” היו חשדניים ורצו לבדוק שלא טומנים להם מלכודת בתוך המטוס. שניהם ביקשו לבדוק את מוכנותו להמראה ללא הפתעות לעבר יעדו, אל מדינה ערבית כלשהי ששמה לא פורט בהסכם. כנראה לוּב, טוניס, או אולי קהיר. ב- בואינג 727 הגרמני הייתה אמורה להמתין יחידת ימ”מ של 15 לוחמים ממשטרת מינכן בפיקודו של הקצין רָיְינְהוֹלְד רָיְיך מחופשים לאנשי “לופטהאנזה” כמו בתרגיל עוקץ של “סוּס טְרוֹיָאנִי” כדי להרוג את ראשוני המחבלים שיגיעו למטוס. בעוד “עִיסָא” ו- “טוֹנִי” ממהרים לבואינג יצאו ששת המחבלים הנוספים בינתיים מההליקופטרים והתייצבו בסמוך כשנִשְקָם טעון ודרוך ולידם שני הטייסים ושני המכונאים הגרמניים. “עִיסָא” שבר את ההסכם שהושג עם בְּרוּנוֹ מֵרְק ומַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר בכפר האולימפי והורה שלא לשחרר בינתיים את שני הטייסים ושני המכונאים. המחבלים חששו ממלכודת ולא התירו להם ללכת תוך איום בנשקי הקלאצ’ניקוב. עכשיו החזיק מפקד קבוצת המחבלים “עִיסָא” בשלושה עשר בני ערובה. לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף ויוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל עברו במהירות בנשקים שלופים מרחק של כ- 150 (מאה וחמישים) מטר שהפרידו בין שני ההליקופטרים למטוס הגדול. הם לא התמהמהו ונכנסו פנימה לבואינג הגרמני כדי לבדוק אותו לקראת ההמראה עם בני הערובה אך המטוס הֶחָשוּךְ היה רֵיק.

חצי שעה לפני כן נטשו אותו 15 (חמישה עשר) שוטרים מיחידת המשימות המיוחדות של משטרת מינכן בפיקודו של רָיְינְהוֹלְד רָיְיךְ שהיו אמורים להתחפש לדיילים וטייסים חברת “לופטהאנזה” ולהתעמת בקרב מזוין פנים אל פנים עם המחבלים. זה לא ייאמן אבל רָיְינְהוֹלְד רָיְיך ערך הצבעה חופשית דמוקרטית בין לוחמיו, האם להיצמד למשימה המסוכנת שהיא חלק מהמבצע הכללי לשחרור תשעת בני הערובה הישראליים, ו/או פשוט להרים רגליים ולברוח מהזירה בטרם מתפתח קרב לחיים ו/או למוות. המטוס היה עמוס בדלק והלוחמים הגרמניים חששו שאם ייזרק בכיוונו רימון רֶסֶס ע”י המחבלים הוא יידלק מייד ויתפוצץ. גם לא היה מקום להסתתר בו אילו היה מתפתח קְרָב אֵש מטווח קרוב עם המחבלים. חמישה עשר השוטרים הגרמנים הרימו יד פה אחד והצביעו כולם ללא בושה בעד ההצעה לברוח מתוך מטוס הבואינג 727 ולהסתלק מהמערכה. הם לא הסכימו להילחם עבור הישראלים החטופים. היום ידוע כי מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר העניק בדיעבד גיבוי מלא לשוטרים הבורחים ולמפקדם ריינולד רייך באמתלה שביצוע משימתם כרוך בסכנת חיים ואין זה מתפקידם לסכן את חייהם עבור הספורטאים הישראליים החטופים.

ישבתי בשעתו כחמש שעות עם ראש המוסד צְבִי זָמִיר בדיור המוגן “עד 120” בראשל”צ. ראיתי שהוא נרגש אך מסרב להסגיר את רגשותיו. צְבִי זָמִיר זוכר בשיחות התחקיר שקיימנו ומעיד לפניי כלהלן : “ידענו שתוכנית החילוץ הגרמנית כוללת את הצבת מארב של יחידת שוטרים בתוך הבואינג 727 שאמורה להרוג את המחבלים או לשבות אותם, אבל בפועל שום דבר לא קרה. לא ידעתי כי השוטרים הגרמנים ברחו מהמטוס לפני תחילת פעולת החילוץ. התרשמתי רע מהגרמנים. השדה היה כמעט חשוך ופעלה בו תאורה קלושה. אחרי נחיתת שני ההליקופטרים עם המחבלים והשבויים שלנו כמעט שאי אפשר היה להבחין במחבלים. פעולת חילוץ בכוח אש מהסוג הזה דורשת אור חזק, לבטח ו- וודאי תאורה מיוחדת על שני ההליקופטרים. אם לא אור יום לפחות תאורת לילה מרשימה. היה ברור לי כי לגרמנים אין מושג וידע בפעולת החילוץ המסובכת הזאת למרות ששדה התעופה ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק'” היה שטח פתוח שכן מתאים לפעולת חילוץ”.

וִויקְטוֹר כּהֵן ראש האגף הערבי בשב”כ ומי שהיה לצדו של צְבִי זָמִיר באותו לילה של 5 בספטמבר 1972 זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, ואומר, כלהלן : “צְבִי זָמִיר ואנוכי הגענו למינכן בערב. היה כבר חושך. בשדה התעופה המתין לנו רכב מיוחד בו היו נציג המוסד שלנו ונציג המוסד הגרמני. טסנו לכפר האולימפי שם המתינו לנו בבית שהשקיף על הבית בקונולי 31 הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר, פְרָנְץ יוֹזֶף שְטְרָאוּס, ומַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר. מייד הבנו ששורר בלגן גדול בשטח. הגרמנים לא ידעו עם כמה מחבלים הם צריכים להתמודד ולא היה להם מושג אלו נשקים יש להם ומהי עוצמת האש שלהם. הם לא שלטו במצב. הם פשוט לא ידעו מימינם ומשמאלם, ומאידך לא אִפשרו לנו לנהל את המו”מ. נתקענו להם כמו עֶצֶם בגרון. התחושה שלי הייתה שהם רוצים לסיים את הפרשה ולא חשוב איך כדי למהר ולחדש את המשחקים האולימפיים. הייתה חשובה להם הצלחת האולימפיאדה ולא הצלת חייהם של הספורטאים הישראליים. הטיסה בהליקופטר השלישי ל- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” (הערה שלי : מרוחק כ- 23 / 22 ק”מ מהכפר האולימפי במינכן) ארכה אולי עֶשֶר דקות מכסימום רבע שעה. נחתנו בשדה תעופה חשוך ללא פרוז’קטורים ששררה בו תאורה חלשה. צְבִי זָמִיר ואנוכי התמקמנו בגג הבניין. ראינו את שני ההליקופטרים של המחבלים והחטופים נוחתים במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו. בשלב מסוים פניתי בערבית ב- “מגה פון” של שדה התעופה אל המחבלים בטון מנומס והצעתי להם להגיע להסכמה ללא שפיכות דמים. דיברתי עמם בערך שתי דקות. צבי זמיר ואנוכי עמדנו שפופים מאחורי מעקה. זה היה עוד לפני ששני המחבלים יצאו לבדוק את מטוס הבואינג הגרמני 727. הם השיבו בתגובה על דבריי ב- יֶרִי. הפירוש שלי לתגובת האֵש שלהם היה פשוט : המחבלים אמרו כפי הנראה לעצמם “מי זה האיש שמקשקש להם פתאום בשפה הערבית ומציע להם להניח את נשקם לאחר שיש להם הסכם פינוי בטוח עם ממשלת גרמניה”. וויקטור כהן מוסיף לי : “לאחר שהחלו חילופי הירי בין הכוחות הגרמניים למחבלים כבר לא היה עם מי לדבר. אינני זוכר שהופעלו זרקורים ב- “פירסטנפלדברוק” ואינני זוכר גם את שעת הגעתם של הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן”.

לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף ויוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל הבינו שהגרמנים טמנו להם מלכודת ואצו בחזרה לשני ה- הליקופטרים ואז גם החלה פעולת החילוץ הרשלנית והכושלת של חמשת צלפי המשטרה הגרמנית של מינכן בפיקודו של קצין משטרת מינכן בשֵם גיאורג וולף. שלושת הצלפים ששכבו על גג בניין הפיקוח ירו ב- “עִיסָא” ו- “טוֹנִי”. יוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל נפגע ברגלו ונפל על המסלול. את המפקד לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף הם החטיאו. מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר שהיה גם מפקד מבצע החילוץ האמין שאם “עִיסָא” יחוסל על המסלול כשגווייתו חשופה לעין שאר המחבלים הם יאבדו את אומץ לִבָּם ואת המוטיבציה להילחם. התברר כי השוטרים הגרמנים שיָרוּ לעבר המחבלים כלל לא היו צָלָפִים אלא שוטרים רגילים. הקלעים הכושלים של משטרת מינכן ניסו במבצע יֶרִי בלתי יעיל לחלוטין לפגוע במחבלים כדי לחלץ את תשעת החטופים ולא הצליחו למנוע את האסון הממשמש ובא. חלק מהמחבלים נפגעו קלות מהירי הלא מדויק של השוטרים הגרמנים אך הם לא חוסלו והשיבו אֵש. היו להם עשרות רבות של מחסניות כפולות טעונות כל אחת ב- 30 כדורים בקוטר 7.62 מ”מ. הקלצ’ניקוב הוא רובה סער קטלני והם ידעו להשתמש בו. המחבלים ירו צרורות ארוכים לעבר מגדל הפיקוח וגם זרקו רימוני רֶסֶס. תאורת השדה שהייתה קלושה ממילא נפגעה וחושך השתרר על המסלול שם חנו שני ההליקופטרים ובתוכם תשעת בני הערובה. המחבלים השיגו לפי שעה את מבוקשם ברגע הזה של הלחימה. הם לא הוכרעו ושלטו בתשעת בני הערובה שישבו אָזוּקִים בידיהם ורגליהם בשני ההליקופטרים והמתינו לגורלם. בגלל החשכה לא ניתן היה לזהות בדיוק את מיקום המחבלים ואת מה שמתחולל ליד ההליקופטרים. מעת לעת היו חילופי ירי בלתי יעילים בין השוטרים לבין המחבלים של לוּטִיף “עיסא” אָפִיף אבל תשעת בני הערובה היו עדיין בין החיים. בחילופי האש האלה נהרג מכדור תועה קצין משטרת מינכן אנטון פלייגרבאואר שהסתובב על גג בניין הפיקוח. לפתע באחת עשרה בלילה השתררה הפסקת אש טוטאלית למשך כשעה. היה שקט מוחלט. הגרמנים איבדו לחלוטין שליטה על המצב. לא היה להם אומץ לחתור למגע עם המחבלים ולהסתער עליהם.

צְבִי זָמִיר זוכר עוד בשלוש שיחות התחקיר עמי, כלהלן : “עמדנו שם באחת הקומות של בניין המנהלה והפיקוח ב- פירסטנפלדברוק. שאלתי את האנס דיטריך גנשר ואת פרנץ יוזף שטראוס כיצד פותרים את הבעיה. הם השיבו לי כי זאת הבעיה של כוחות הביטחון של באוואריה. היה ברור שזה מבצע כושל. הגרמנים לא חתרו למגע אש עם שמונת המחבלים. בשלב הזה של המצב קרא וויקטור כהן דובר ערבית מצוינת במערכת הכריזה של שדה התעופה הצבאי ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” למחבלים להיכנע. הם שמעו היטב את דבריו והשיבו במטח יריות לכיוון הבניין. התרשמתי רע מאוד משלושת הצלפים הגרמנים שהיו מצוידים ברובים רגילים ללא התקני כוונות טלסקופיות. הכל נראה חובבני. הצרה הגדולה שאתה ניצב שם כסטטיסט שחוזה באירוע אֵש בו תשעה ישראליים יושבים כפותים ואָזוּקִים בתוך שני ההליקופטרים מבלי שאתה יכול להתערב ולעזור. הגרמנים ניטרלו אותנו. זה היה עוד לפני הטבח הנורא שהתחולל קצת מאוחר יותר”.

מחוגי השעון הורו על שתים עשרה בלילה. חלפה כבר שעה ורבע אולי שעה וחצי מאז שבו לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף ויוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל אל ששת אנשיהם ליד ההליקופטרים ושום דבר לא הסתדר. פתאום בחשכת הלילה בחצות הבחינו המחבלים בפנסיהם של ארבע רכבים משוריינים של משטרת מינכן נעים לעבר שני ההליקופטרים. ארבעת הרכבים המשוריינים הגיעו באיחור זמן עצום ל- “פירסטנפלדברוק” בשל פקק תנועה גדול וארוך שנוצר בכביש שהוביל ממינכן לשדה התעופה הצבאי. מאות כלי רכב של עיתונאים וציוותי טלוויזיה מכל העולם חשו אף הם ל- שדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק”, וסתמו את עורק התחבורה הזה. ארבעת השִריוניות הגרמניות שנועדו לתגבר את כוח החילוץ הגרמני עברו מרחק של 22 ק”מ בשעה וחצי אך משהגיעו ל- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” העניקו יתרון צבאי מכריע לכוח החילוץ. משהתגלו חַל בבת אחת שינוי במסת האֵש לטובת הגרמנים. הגרמנים לא רצו שהרכבים המשוריינים יפעלו אלא רק ייצרו איום. לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף ויוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל הבינו כי איבדו את היתרון וידעו כי המאבק הוכרע לרעתם, וזו העת לחסֵל את כל תשעת הישראליים שבידיהם כמצוות אבו איאד, “הכל או לא כלום”. שני מחבלים ירו בארבעת השבויים בהליקופטר הראשון שם ישבו כפותים מרים המשקלות דוד ברגר, המתאבק אליעזר חלפין, מרים המשקלות זאב פרידמן, והשופט הבינלאומי בהרמת משקלות יעקב שפרינגר. בתום היֶרִי ווידאו הריגה והעיפו רימון רֶסֶס לתוך ההליקופטר שנדלק מייד, התפוצץ, ועלה בלהבת אש ענקית. באותה העת ירו הצלפים הגרמנים והרגו את המפקד לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף ומחבל נוסף. ידוע בוודאות כי בשלב הזה המחבל עדנאן אל גאשי היה זה שנכנס להליקופטר השני וירה בקלצ’ניקוב שלו מטְוָוח אֶפֶס בזה אחר זה במתאבק מָרְק סְלָאבִין, במאמן הא”ק עמיצור שפירא, בשופט הבינלאומי בהיאבקות יוסף גוטפרוינד, במאמן הקלעים קֵהָת שוֹר, ובמאמן הסייפים אנדרֶה שפיצר. הוא פשוט עבר ממושב למושב בתוך ההליקופטר וסחט צרור לעבר כל אחד מהם. זעקות המוות של תשעת בני הערובה נשמעו במרחבי שדה התעופה הקטן של “פירסטנפלדברוק”.

שני אנשי המוסד הישראליים צבי זמיר ו- וויקטור כהן צפו במו עיניהם בחצות הלילה ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 ב- “פירסטנפלדברוק” בטרגדיה ובכישלון הקולוסאלי של כוחות משטרת מינכן לשחרר את תשעת בני הערובה ורציחתם ע”י שמונת המחבלים בעודם כפותים בתוך שני ההליקופטרים. בקרב שהתפתח בין שוטרי מינכן למחבלים נהרגו חמישה מחבלים. שלושה אחרים ג’אמאל אל גאשי, עדנאן אל גאשי, ומוחמד סאפאדי נתפשו, נכלאו, והמתינו למשפטם  [23]. בשתיים עשרה וחצי בלילה הסתיימה האֵש. צְבִי זָמִיר ו- וִויקְטוֹר כּהֵן רצו מייד למסוק השני שלא נשרף כדי להושיט עזרה, אולי יש ניצולים, אך מצאו את כל החמישה מרק סלאבין, עמיצור שפירא, יוסף גוטפרוינד, קֵהָת שוֹר, ואנדרֶה שפיצר מנוקבים ככברה וראשיהם שמוטים. הם נרצחו בדם קר לפני דקות. גוויותיהם היו ספוגות בדם שחִלְחֵל מההליקופטר והרווה את אדמת מינכן. שני אנשי הַמוֹסָד לא התקרבו כלל להליקופטר הראשון הַשָרוּף. לא היה טעם בכך. וויקטור כהן זוכר פרטים נוספים בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו, כלהלן : “ראינו מחזה נורא. חמישה ישראליים ירויים כפותים. מנוקבים וראשיהם שמוטים הצידה. צבי זמיר ואנוכי טיפסנו שוב על ההליקופטר של משמר הגבול הגרמני שהחזיר אותנו למינכן. פרנץ יוזף שטראוס, האנס דיטריך גנשר, ומנפרד שרייבר לחצו את ידינו כדי להביע את צערם. שלושתם הבינו היטב שמבצע החילוץ הכושל שנוהל ע”י משטרת מינכן היה חובבני ורשלני”.

צבי זמיר לובש ארשת פנים רצינית. הוא אינו מחייך. הוא יושב לידי בחולצת טי שירט לבנה על הכורסא בלובי של הדיור המוגן “עד 120” ב- ראשל”צ, וזוכר כלהלן עוד פרטים מדהימים : “מבצע החילוץ היה כישלון קולוסאלי. זה היה נורא. טייס ההליקופטר השלישי שחזר לשדה התעופה הצבאי של פירסטנפלדברוק כדי לאסוף את פרנץ יוזף שטראוס, את מנפרד שרייבר, ואת האנס פרידריך גנשר, היה כה מבוהל עד ביקש להמריא תכף ומייד ללא שהות בלעדַיי ובלעדֵי וויקטור כהן. הוא פשוט רצה לחמוק מהמערכה ולהשאיר אותנו ב- שדה התעופה של “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק”, אך הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר לא נתן לו, וצירף אותנו ברגע האחרון אליהם להליקופטר שלהם”. צבי זמיר ו- וויקטור כהן חזרו לכפר האולימפי במינכן שם המתין לשניים השגריר אלישיב בן חורין ובידו קו טלפון בינלאומי פתוח. כשלושת רבעי השעה לאחר אסון קטילתם בדם קר של תשעת בני הערובה דיווח צבי זמיר לראש הממשלה גב’ גולדה מאיר ולשר הביטחון משה דיין אודות המראות הקשים שראה. צבי זמיר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : “גולדה מאיר הייתה המומה והשיבה לי בתדהמה, “איך זה יכול להיות…? הרי שלמה אהרונסון שידר רק עכשיו ברדיו “קול ישראל” וגם בטלוויזיה אמרו כי תשעת בני הערובה ניצלו בפעולת קומנדו גרמנית”. השבתי לה בעצב רב : “לא גולדה, כולם נִספו, אין ניצולים. ראיתי זאת במו עיניי”. ראש הַמוֹסָד צבי זמיר חזר מייד ארצה ו- וויקטור כהן נשאר עוד כמה ימים במינכן בדירת מסתור שהכינו עבורו שירותי הביטחון הגרמניים. הוא היה אמור להצטרף לחקירת שלושת המחבלים שנשארו בחיים.

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. שדה התעופה הצבאי של “פירסטנפלדברוק” למחרת רצח 11 ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן 1972. זהו ההליקופטר השרוף בשדה התעופה “Furstenfeldbruck” שנפגע מזריקת רימונים של אחד המחבלים. בהליקופטר הנראה בתלום נרצחו דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. (DOZ והסוכנויות / ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר ראתה בדמיונה את המחזה הנורא בו מובלים הספורטאים הישראליים לטבח כשהם חסרי ישע וללא כל הגנה מול רובי הקלאצ’ניקובים ורימוני הרֶסֶס של קבוצת 8 המחבלים. אחד עשר ספורטאים ישראליים שהתחנכו וחינכו לטוהר הספורט ולדבקות במשימה ללא וויתור ופשרות לא יכלו עכשיו להשיב מלחמה שערה ברגע המכריע של חייהם מפני שידיהם היו ריקות וכפותות. אין פלא שפקדה עכשיו על ראש המוסד צְבִי זָמִיר לחסל את ראשי המחבלים וכל מי שהיה לו יד ורגל במעשה הרצח הנפשע והמתועב ביום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת הרצח והטבח של מינכן 72′ [24].

טקסט מסמך : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. כותרת ראשית ב- “מעריב”, “9 בני הערובה הישראליים במינכן נרצחו”. (באדיבות “מעריב”).

טקסט מסמך : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. כותרת ראשית ב- “ידיעות אחרונות”, “9 בני הערובה נרצחו”. (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות”).

מדינת ישראל התעוררה לבוקר נורא. ב- 13 בספטמבר 1972 הקימה ממשלת ישראל בראשות גב’ גולדה מאיר וועדת חקירה בת שלושה אנשים על מנת שתבדוק את סידורי האבטחה הכושלים של משלחת ישראל במינכן 72′ ואת צורכי אבטחת משלחות ספורט בעתיד בחו”ל. הוועדה הורכבה משלושה אנשים בעלי ניסיון בתחום מפכ”ל המשטרה פנחס קוֹפֶּל ששימש יו”ר הוועדה [25], משה קָשְתִּי, ואביגדור בַּר-תֵּל. ראש הממשלה הסבירה את הצורך בהקמת צוות החקירה ויידעה את שלושת אנשיה שהקמת וועדת החקירה מתבססת על החלטת הממשלה יומיים קודם לכן ב- 11 בספטמבר 1972. נוהל עבודת הצוות התבסס על שמיעת עדויות של גורמי הביטחון השונים בארץ ומטעמם בחוץ לארץ וגם על שמיעת עדויות של ראשי המשלחת הישראלית למינכן ובראשם שמואל “מוליק” ללקין. וועדת קופל כתבה בדו”ח הסיכום שלה כי נוהל עבודת הצוות שלה התבסס על שמיעת עדויות של גורמי הביטחון השונים בארץ ומטעמם בחו”ל, וגם על שמיעת עדויות של ראשי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72′ ועדויות של עיתונאים, לרבות אנשי טלוויזיה אשר היו קשורים למשלחת בתוקף תפקידם ויכלו לשפוך אור על מחדלי האבטחה, אך משום מה שני אנשי הטלוויזיה הישראלית דן שילון ואלכס גלעדי לא זומנו ע”י הוועדה למסור את עדותם. הדו”ח עסק גם בתּפְקוּדָם של השב”כ ואגף האבטחה בשירות הביטחון הכללי וכן תפקודה של מחלקת הביטחון במשרד החוץ וגם בתפקודם של הקב”טים, זה של השגרירות הישראלית ב- בּוֹן, וזה של משרד החינוך והתרבות בישראל.

טקסט מסמך : ספטמבר 1972 . כתב המינוי מטעם ממשלת ישראל להקמת וועדת החקירה המורכבת מהאישים מפכ”ל המשטרה פנחס קופל , משה קשתי , ואביגדור ברתל , כדי שתחקור את סידורי ההבטחה הכושלים סביב משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972 .

טקסט מסמך : 29 בספטמבר 1972. עמוד מס 15 ואחרון “ההמלצות” ב- דו”ח  סודי ביותר  בן 15 עמודים של וועדת החקירה שהתמנתה ע”י ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר בראשות פנחס קופל, אביגדור ברתל ומשה קשתי כדי לבדוק ולברר את סדרי האבטחה של משלחת ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972. על ה- דו”ח  חתומים יו”ר הוועדה פנחס קופל ושני החברים הנוספים אביגדור בר-תל  ומשה קשתי. הערה : הדו”ח הנ”ל הזה שהיה פעם מסווג כמסמך סודי ביותא, התפרסם במלואו באחד הפוסטים בבלוג, שדנו ב- “אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972”, מפני שהוא מסמך שאיננו כבר סודי ו/או סודי ביותר בחלוף 40 שנים.

אנשי הוועדה פעלו במהירות. בתוך שישה עשר ימים ב- 29 בספטמבר 1972 סיימו קוֹפֶּל, בַּר-תֵּל, וקָשְתִּי את עבודתם. הוועדה פרסמה את מסקנותיה והמלצותיה במסמך בן 15 עמודים והגישה את הדו”ח לממשלה. ההמלצות חשפו את המחדל החמוּר שהיה גלוי וידוע לכל עוד בטרם פרסום הדו”ח. היה ברור כי הייתה כאן לא שאננות של רגע אלא גישה כוללנית מוטעית מיסודה. שירותי הביטחון של מדינת ישראלנחו על זרי הדפנה כמו המטכ”ל הצבאי של צה”ל בטרם מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. גורמי הביטחון על אגפיהם השונים לרבות תפישת הביטחון של הקב”טים בשגרירויות לא התאימו את עצמם למצב החדש שיצר הטרור הפלסטיני באיום המתמיד שלו על יעדים ישראליים בחו”ל. הדו”ח של פנחס קוֹפֶּל, אביגדור בַּר-תֵּל, ומשה קָשְתִּי מסווג כסודי אך מסקנותיו פשוטות וטריוויאליות בתכלית. הפכתי וקראתי אותן. פשוט לנשוך את השפתיים עד כדי כאב עמוק. תחום האבטחה הקונקרטי של משלחת הספורט לאולימפיאדת מינכן 1972 היה באחריות הקב”טים והשב”כ. לא של “הַמוֹסָד”.

אילו מישהו היה מאמץ אותן קודם לכן אזי הטבח היה נמנע. ובאמת הלקח נלמד. אנוכי מוסר כאן עכשיו מידע מניסיוני האישי : הספורטאים הישראליים ומשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית  הקטנה למשחקי אסיה ה- 7 בטהראן באוגוסט – ספטמבר 1974 (בראשות אלכס גלעדי, ואנוכי נמניתי עליה ככתב ושדר יחדיו עם הכתב והשדר יאיר שטרן, הבימאית וַורְדִינָה אֶרֶז ז”ל, עוזר ההפקה יואב פלג, הטכנאי מנחם וולף, והכתב בשפה הערבית מחמוד אבו באכר)  אובטחו ע”י השב”כ. רק שם בטהראן ב- 1974 הייתה בעיה אחרת. שירות הביטחון האיראני ה- “Savak” התיר למאבטחי השב”כ הישראליים להיכנס לארצם, אך ללא נֶשֶק. באולימפיאדת מונטריאול 1976 השתכנו ספורטאי ישראל שוב בפיקודו של מנהל המשלחת ה- Chief de mission שמואל “מוּליק” ללקין בדירות העליונות של הקומה האחרונה בבית מלון בעיר כשהוא מאובטח היטב ע”י המשטרה הקנדית וכוחות ביטחון חשאיים נוספים. מעלית המלון נעצרה על פי תכנון מוקדם תמיד שתי קומות מתחת למגורי הספורטאים הישראליים. ראה תריסר הכרכים של הספר “הפקות חובקות ארץ ועולם” במסגרת הסדרה בת 13 ספרים, הקרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

ראה נספחים :

[1] נסים קיוויתי שימש באולימפיאדת מינכן 1972 עיתונאי של “ידיעות אחרונות” ושַדָּר Free lancer של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בעת אסון רצח י”א הספורטאים במינכן 1972 הורו לו אנשי “ידיעות אחרונות” המו”ל נוח מוזס והעורך דוב יודקובסקי לעזוב מייד את עבודתו בטלוויזיה ולהתמסר למשימות של העיתון בלבד. ב- 1979 עזב את “ידיעות אחרונות” והצטרף לשורות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית תחת ניהולו של אלכס גלעדי.

[2] שתי הערות : אהרון קליין בספרו המעניין “חשבון פתוח” קורא למפקד קבוצת המחבלים במינכן 1972 לוטיף “עיסא” אפיף בשם מוחמד מסאלחה. הסופר והחוקר מר סרג’ גרוסארד בספרו החשוב “THE BLOOD OF ISRAEL” מכנה אותו מוחמד מחמוּד אסאפאדי .

[3] “My God… can’t they at least stop the Games” , זועק הווארד קוסל בפתח ספרו “COSELL” שיצא לאור ב- 1973.

[4] הוועדה המארגנת הגרמנית העניקה שמות לרחובות בכפר האולימפי על שמם של אלופי עבר אולימפיים. האתלט האמריקני ג’יימס קונולי זכה במדליית הזהב בקפיצה משולשת באולימפיאדת אתונה 1896.

[5] Transponder הוא מתקן שידור דוּ – כיווני שמורכב על הלוויין ומכיל Receiver (מקבל שידור) ו- Transmitter (מָשְדֵר).

[6] ראה החלק השלישי בטרילוגיה עבת כרס ורחבת היקף “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”.

[7] חנוך גבתון ז”ל היה מנהל הרדיו מ- 1960 עד 1965, ולאחר שנחקק “חוק רשות השידור” בכנסת ב- 1965 הפך למנהל שירות השידור והחזיק בתפקיד עד אוקטובר 1967.

[8] על פי עדותו של חבר הוועד המנהל של רשות השידור בתקופה ההיא הסופר חנוך ברטוֹב ז”ל.

[9] ארבעת מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שקדמו לישעיהו “שייקה” תדמור (בן 84, היום) היו כלהלן : פרופסור אליהוא כ”ץ, סטן גרנדייסי (תקופה קצרה מאוד), חגי פינסקר  ז”ל, ו- נקדימון “נקדי” רוגל ז”ל.

[10] על פי עדותו של ישעיהו “שייקה” תדמור בביתו הפרטי בחיפה לפניי, ב- 2005.

[11] ראה הספר “בשידור חי” של דן שילון. הספר יצא לאור ב- 1998 בהוצאת “ידיעות אחרונות”.

[12] ראה הספר “בשידור חי” של דן שילון. הספר יצא לאור ב- 1998 בהוצאת “ידיעות אחרונות”.

[13] שמואל אלמוג הגדיר את תוארם הניהולי של משה חובב וישעיהו תדמור, “הממונה על הרדיו”, ו- “הממונה על הטלוויזיה”.

[14] הערה : סרג’ גרוסארד (Serge Groussard) מחבר הספר “THE  BLOOD  OF  ISRAEL” שיצא לאור ב- 1975 בהוצאת WILLIAM  MORROW & COMPANY – New York, מעניק לשמונת המחבלים שמות שונים.

[15] על פי עדותו של טוביה סוקולסקי.

[16] ראה בהמשך הטרילוגיה את העדויות האישיות המצמררות של ניצולי הקֶטֶל, טוביה סוֹקוֹלְסְקִי וגד צברי, ואת ריאיון הטלוויזיה המלא שקיים דן שילון עם הקנצלר המערב גרמני ווילי בראנדט.

[17] מערב גרמניה היא מדינה פדראלית שמורכבת ממספר מדינות משנה, אחת מהן היא מדינת באוואריה שהבירה שלה היא מינכן.

[18] גורמי הביטחון הגרמניים לא ידעו כמעט עד לרגע האחרון את מניינם המדויק של המחבלים, עד שהוברר כי הם מונים שמונה.

[19] הקב”ט אריה שומר כמו הקב”טים האחרים היו כפופים מקצועית לשב”כ (שירות הביטחון הכללי).

[20] הדבר השתנה תכלית השינוי במשימה הספורטיבית הבאה בה נטלו חלק ספורטאי ישראל במשחקי אסיה ה- 7 שנערכו בספטמבר 1974 בטהראן בירת איראן. משלחת אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אלכס גלעדי ששהו בעצמם בטהראן העניקו לתחרויות האלה עדיפות רבה וכיסו אותן בהרחבה. המשלחת הישראלית ומשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטהראן, זכו לאבטחה צמודה של השב”כ.

[21] ראה המסמך של וולטר טרוגר אלי מ- 26 באוקטובר 2009.

[22] היסטוריה גרמנית : ב- 1866 יצא פון ביסמארק למלחמה נגד אוסטריה וכתוצאה מהמלחמה הורחבו שטחי שלטונה של פרוסיה במדינות צפון גרמניה בהנהגת פרוסיה. ביסמארק דרש מאוסטריה להכיר בברית הזאת. התבוסה שהנחיל לאוסטריה ניתקה את הזיקה בינה לבין שטחי גרמניה. איחוד מדינות צפון גרמניה היה הצעד לקראת איחוד גרמניה כולה. בשלב הבא סיפח ביסמארק את המדינות הקטנות של מרכז גרמניה. בתום שלב זה הוא שאף לצרף למדינות המאוחדות גם את מדינות דרום גרמניה אף על פי שידע כי צעד כזה עלול לגרום לסכסוך בין מדינות גרמניה לבין צרפת שכנתה של גרמניה ממערב. במדיניותו ביקש ביסמארק למנוע מאוסטריה השכנה ממזרח שהובסה ומצרפת שחששה מן ההתעצמות הצבאית של פרוסיה להתקרב זו לזו. ואכן ההישגים של ביסמרק עורר חששות אצל נפוליאון ה- 3 קיסר צרפת. הוא דרש מביסמארק להעביר לצרפת שטחים גרמניים ממערב לנהר הריין כפיצוי על הפרת מאזן הכוחות לטובת פרוסיה. ביסמארק ניצל הזדמנות זאת והציג את דרישת צרפת כאיום על ביטחונן של מדינות דרום גרמניה. כתוצאה מכך נכרתו בריתות צבאיות בין מדינות דרום גרמניה לבין פרוסיה. ביסמארק ידע כי רק מלחמה נגד צרפת תביא לאיחוד מלא של מדינות דרום גרמניה עם פרוסיה ולכן יזם מלחמה נגד צרפת. בשנת 1870 פרצה מלחמה בין גרמניה לצרפת במהלכה הגיעו צבאות גרמניה כד פאריס הבירה. הם הטילו עליה מצור והפגיזו את העיר עד שנכנעה. גרמניה הביסה את צרפת בצורה משפילה וכתוצאה מהישגי המלחמה השיבה לעצמה את שטחי אֶלְזָס – לוֹרֶן. בעקבות הניצחון צירף ביסמארק לאיחוד את מדינות ונסיכויות דרום ומערב גרמניה, ובכך סלל את הדרך להקמת קיסרות גרמניה המאוחדת. בטקס מפואר בארמון וורסאי בפאריס ארמונם של מלכי צרפת, ב- 18 בינואר 1871 הוכתר ווילהלם מלך פרוסיה לקיסר הראשון של גרמניה המאוחדת. על פי חוקת גרמניה המאוחדת עמד הקיסר בראש המדינה החדשה, והוא היה גם מלך פרוסיה ומפקד הצבא. מדינות גרמניה המאוחדת ניהלו את ענייניהן הפנימיים באופו עצמאי, בשעה שענייני מדיניות החוץ, הביטחון, והכספים נוהלו בידי הממשלה המרכזי.

[23] ב- 30 באוקטובר 1972 חטפו מחבלים פלסטיניים מטוס של חברת התעופה הגרמנית “לופטהאנזה” ותוך כדי איום להוציא להורג את כל הנוסעים דרשו לשחרר את שלושת רוצחי הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 72′ שהמתינו למשפטם בעת ההיא במערב גרמניה. ממשלת מערב גרמניה נענתה מייד לדרישות החוטפים ושחררה את שלושת המחבלים.

[24] הערה : ראה גם את ספרו החשוב והמעניין של מר אהרון קליין “חשבון פתוח” משנת 2006 בהוצאת “ידיעות אחרונות” / חמד, וגם את ספרו של פאול טיילור (Paul Taylor) בשפה האנגלית, “Jews and the Olympic Games”.

[25] פנחס קופל היה המפקד הראשון של משמר הגבול והמפכ”ל השלישי של משטרת ישראל בשנים 1972 – 1964.

[26] ראה ספרו של צבי זמיר “בעיניים פקוחות”, ש- יצא לאור ב- 2011 בהוצאת כינרת, זמורה, ביתן, דביר.

ערוץ 10 (אָפִיק 14 בשלט. איזה ניסוח יפה, מדויק, ותמציתי) מנצח ביום רביעי – 9 במאי 2018 את מתחריו המסחריים ערוצים 12 / “קשת” + 13 / “רשת”, כשהוא משדר ב- Prime time שלו את התוכנית התיעודית המרתקת, הנקראת : “המוסד –  סיפור כיסוי, חבר על תנאי”, בעוד ערוץ 12 משדר תוכנית בידור “ארץ נהדרת” וערוץ 13 משדר את הריאליטי “האח הגדול”.

יש בו בערוץ 10 משהו מה- הָדָר הטלוויזיוני הדוקומנטארי מפני שהוא עוסק בהרחבה בתיעוד ושימור תחומים רבים בחיינו בארץ ישראל כאן ב- מדינת ישראל. יש לי סיבה טובה להרכין את ראשי בפני ערוץ 10. התוכנית התיעודית המרתקת “המוסד – סיפור כיסוי, חבר על תנאי” ששודרה לאחרונה בערוץ 10, ראיינה 8 (שמונה) אנשי “הַמוֹסָד” ביניהם גם את צבי זמיר. פגשתי מעט מאוד אנשים מרשימים בחיי כמו צבי זמיר. אנוכי מוצא לנכון לציין את העושים הראשיים במלאכת התיעוד המעניינת והמרתקת הטלוויזיונית הזאת : בימאי התוכנית הנ”ל הוא דוקי דרור. עורך התסריט והתחקיר הוא יוסי מלמן. עורך התוכן, חן שלח. צלם ראשי, רון כצנלסון. עורך, דרור יעקובוביץ’. מפיקים ליאת קמאי אשר ודוקי דרור. מפיק משנה, יובל אור. מוסיקה מקורית, תום דרום ואסא רביב, ועוד רבים אחרים בצוות של דוקי דרור שראויים לברכות. 

 פוסט מס’ 742. 1. מידע אודות יחידת אית”ן של צה”ל לאיתור נעדרים. סיפור איתורה בן חמש שנים של הנעדרת ליבקה שפר ז”ל חברת קיבוץ יד מרדכי (ע”י קצין יחידת אית”ן רב סרן גור אלרואי) שנהרגה בקרב הבלימה ההירואי שניהלו אנשי הקיבוץ לפני 70 שנים במלחמת העצמאות בתש”ח / 1948 נגד הפולש המצרי. 2. ראש המוסד לשעבר האלוף צבי זמיר (בן 94) נותר גם היום איש מרשים מאוד. 3. פרולוג ג’ + פרולוג ד’ : קולות מהעבר מנבכי ההיסטוריה מימי בראשית של מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שחוללה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארץ. פוסט מס’ 742. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. 

פרולוג חלק ג’ :

“מהפכת המֵידָע הגדולה בהיסטוריה”. 

A series of 13 books : 

“THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY”

הסדרה דנה ועוסקת בהתפתחות ותולדות שידורי הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה בארץ ובעולם, בשנים 2018 – 1936. זכויות היוצרים שמורות למחבר יואש אלרואי. המחקר והטקסט נעשו ונכתבו בין אוקטובר 1998 למאי 2018 וטרם הסתיימו.

ציטוט : הטלוויזיה היא המצאה המאפשרת לך להיות משועשע בסלון שלך ע”י אנשים שלא היית מכניסם לביתך. (דייויד פרוסט).

ציטוט : “Tell it like it is” / תאמר את זֶה כמו שזֶה. (האווארד קוסל שדר בספורט הנודע של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC).

ציטוט : “כשהכסף מוביל בראש – כל הדרכים פתוחות”. (וויליאם שייקספיר).

lapid 1

טקסט תמונה : יום שישי בצהריים – 4 ביוני 1982. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. זהו אולפן א’ בקומת המרתף של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל (שני מימין) ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער יבד”ל (רביעי מימין) מרימים כוס יין לחיים בצוותא עם חבורת עובדים לאחר שממשלת ישראל בראשות מנחם בגין אישרה את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בצבע. התבוננות יתר בפניו של יוסף “טומי” לפיד מגלה כי האיש ניצב שם אך הוא לא שם באמת. יוסף “טומי” לפיד מוטרד ונושא את עיניו ומחשבותיו אל האופק. הוא מהרהר בעתיד, ויודע כבר כי מלחמת לבנון ה- 1 העומדת בפתח היא בלתי נמנעת וכי במקביל עומדת להיפתח בספרד בתוך כמה ימים המונדיאל, אליפות העולם בכדורגל – ספרד 1982. שתי משימות כיסוי טלוויזיוניות מורכבות יקרות וממושכות שהוא האחראי הראשי על תקינותן. באותן הדקות ההן של אותו צהריי יום שישי של 4 ביוני 1982 חשף צלם הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מיכאל מרגוליס את יוסף “טומי” לפיד בן 51 כ- איש בודד. בודד מאוד. כמנכ”ל רשות השידור הניצב בראש ההיררכיה של השידור הציבורי רבצה עליו אחריות כבירה שלא היה לו עם מי לחלוק אותה. אחריות נושאים – לא חולקים. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : הבימאי אורן שינדל, יוסף “טומי” לפיד ז”ל, המגישה דליה מזור, טוביה סער, מוסתר מאחור גבי אוחנה (נהגו האישי של מנכ”ל רשות השידור), המגיש דניאל פאר, ומפקח הבימאים ג’קי גורן ז”ל (חתוך). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

bechirot 1977 14

טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. שניות ספורות לפני השעה עֶשֶֹר בעֶרֶב. הסתיימה ההצבעה ברחבי המדינה לכנסת ה- 9. תמונה היסטורית. מנהל הבמה יוסף “פונצי” הדר ז”ל מונה את ה- Count down למגיש חיים יבין לקראת עלייתו ל- “אוויר” ב- 22.00 בדיוק, בטרם יכריז את הכרזתו הבלתי נשכחת, “גבירותיי ורבותיי – מהפך”. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הסטטיסטיקאי והממונה על מדגם הקלפי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור חנוך סמית ז”ל, המגיש חיים יבין (בן 45, מצמיד ביד ימינו את מכשיר ה- “אוזניה” לאפרכסת אוזנו), וה- Floor manager יוסף “פונצי” הדר ז”ל (חובש Head set). מאחור רואים בצד ימין את אריה שגיא איש מל”מ (בחולצה בהירה), ומשמאל, מעבר לגבו של חיים יבין, זהו עמירם ניר ז”ל מי שהיה אחראי על הפקת מִדְגָם הטלוויזיה הישראלית הציבורית לראשונה בתולדות הבחירות לכנסת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alex 6

טקסט תמונה : 19 ביוני 1980. אולימפיאדת מוסקבה 1980. מסמך בעל חשיבות היסטורית שכתב מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל לפני 38 שנים למנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. המסמך קובע כי סיקור ה- Off tube מירושלים של המשחקים האולימפיים של מוסקבה 80′ נובע רק מהחרמת האולימפיאדה ע”י ישראל ואיננו משמש תקדים לעתיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

shagrhr 1

טקסט תמונה : 1960. תמונה היסטורית בתולדות רדיו “קול ישראל”. יגאל לוסין (מימין), מיכה שגריר ז”ל (מרוחק באמצע מדבר בטלפון), ויוסף “יוסי” שריד (משמאל) ממסדים את תוכנית האקטואליה הפופולרית “יומן השבוע”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alex gilady yoash alroey

טקסט תמונה : אפריל 1995. אטלנטה – ג’ורג’יה ארה”ב. פגישת ה- WBM ה- 1 וההתכוננות לקראת שידורי הטלוויזיה הישירים של אולימפיאדת אטלנטה 1996. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 23 שנים. אנוכי (מימין) עם מר אלכס גלעדי (משמאל) סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. ההבדל והפער באיכות הלבוש בין שנינו דומה להפרש היכולות הכלכליות בין רשת הטלוויזיה שלו לבין זאת שלי הלוא היא הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (צילום יעל תג’ר. ארכיון יואש אלרואי.

yoash 14

טקסט תמונה : מאי 1988. חדרי במלון “Seoul Garden” בסיאול בירת דרום קוריאה. התבוננתי במראה ולא האמנתי למראה עיניי. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 30 שנים. היה נדמה לי כי מדובר בחג פורים שהגיע לסיאול, ובמעשה תחפושת. אנוכי לבוש חליפה ומעונב בטרם אחת מפגישות ה- הפקה הבינלאומיות של ה- WBM בסיאול, בטרם טקס הפתיחה של אולימפיאדת סיאול 1988, ובעת תכנון מבצע שידורי הטלוויזיה האולימפיים המורכבים והמסובכים שלי משָם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

tsalash stern

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יאיר שטרן בתום הפקת מבצע שידורי הטלוויזיה המרוחקים בפיקודי את המשחקים האולימפיים של סיאול 1988. בפרק זמן של 16 ימים שידרנו ישיר מסיאול לירושלים 132 שעות ללא שגיאה. נעתי על תפר דקיק המפריד בין כישלון לשגשוג והצלחה, אולם צעדתי עליו ב- שיווי משקל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

shilon 6

טקסט תמונה : קיץ 1975. ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל (בן 53, מימין בתמונה) עם מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון (בן 35, משמאל בתמונה). יצחק רבין הציע לדן שילון לשמש קצין תקשורת שלו. דן שילון סירב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

kirshenbaum 1

טקסט תמונה : חורף 1974. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 54 שנים. מוטי קירשנבאום ז”ל (בן 35 בתצלום, יושב בשורה הקדמית ראשון מימין) פוסע את צעדיו הראשונים בתכנון, הפקה, כתיבה, ובימוי של תוכנית הטלוויזיה הסטירית “ניקוי ראש” שזיכתה אותו בפרס ישראל ובתהילת נצח. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום, הבימאי יעקב אסל, וקובי ניב אחד מארבעת הכותבים של “ניקוי ראש”. זיהוי הנוכחים בשורה השנייה מימין לשמאל : יוסף “פונצי” הדר ז”ל, הצלם אורי שמעוני, איש הקול משה אלוני, ועומד לבוש מעיל צלם ה- Video שלמה גרשנגורן – ספיטירקי. האיש הרחק מאחור הוא השחקן שבתאי קונורטי ז”ל. השניים האחרים אינם מזוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shilon 5

טקסט תמונה : ראשית 1975. אולפן “מבט” החדש. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. מנהל חטיבת החדשות דן שילון ממסד לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית את ה- הגשה זוגית ו- Sit up של כתבי השטח באולפן. זיהוי מימין לשמאל : אלימלך רם ז”ל (הכתב המדיני), המגיש חיים יבין, והמגיש אריה אורגד. ברקע נראית תמונתו של אריאל “אריק” שרון באמצעות הקרנה טכנולוגית ישנה של Rear Projection. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

gilady 1

טקסט תמונה : שנת 1982. תמונה היסטורית. משלחת של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC בראשותו של שון מקמנס (יושב ראשון משמאל) ואלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC (עומד ראשון משמאל), חותמת על הסכם זכויות שידורים בלעדי של אליפות העולם ה- 1 בא”ק הלסינקי 1983 עם נשיא IAAF  האיטלקי ד”ר פרימו נביולו (יושב במרכז). NBC ניאותה לשלם ל- IAAF סכום של 2.000000 (שני מיליון) דולר בעבור זכויות השידורים של האירוע המרתק והחשוב ההוא של אליפות העולם הראשונה בא”ק של הלסינקי 1983. עומד שני משמאל ההולנדי אדריאן פאולן הנשיא הקודם של IAAF בשנים 1981 – 1976. אלה צעדיו הראשונים של אלכס גלעדי ב- IAAF שם זכה להצלחה מרחיקת לכת כאיש טלוויזיה אמריקני ו- בינלאומי. אלכס גלעדי משמש יו”ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF מאז שנת 1985 (!). (באדיבות IAAF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

tsalash 14

טקסט תמונה : 25 באוגוסט 1983. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים. מסמך בעל חשיבות היסטורית. לראשונה בתולדות רשות השידור אני מצליח לשכנע את מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד בצורך למסד ולהפיק במשך שמונה ימים בשידורים ישירים את אליפות העולם ה- 1 בא”ק של הלסינקי 1983 ולקבעם בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד כותב לי מכתב הערכה בתום מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של אליפות העולם ה- 1 בהלסינקי באוגוסט 1983. כרגיל הושרה וטובל טקסט המסמך בהערות, הומור, ועוקצנות של כותבו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

mariv 1

טקסט תמונה : 3 בינואר 1991. כמעט בכל מקום בו מתערבים ומותירים הפוליטיקאים את טביעות אצבעותיהם נשאר ריח של סירחון. זאת לא הייתה הפעם הראשונה בה התרחקתי מפגישה עם פוליטיקאי כזה ו/או אחר בתוקף תפקידי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. סירבתי להיפגש גם עם סגן השר לענייני ספורט ה- ח”כ פנחס גולדשטיין ז”ל. את נימוקיי הסברתי למנכ”ל רשות השידור אריה מקל. “תפקידי איננו להיפגש עם כל מיני פוליטיקאים אינטרסנטיים אלא לבצע את מדיניות רשות השידור”, שחתי לו. הוא הקשיב ותמך בי. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור כולל העיתון “מעריב”). 

goldman 1

טקסט תמונה : 5 בפברואר 1992. בתוקף תפקידי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אני תוקף את ה- ח”כ מיכה גולדמן על התערבותו ובחישתו בענייני רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות העיתון “חדשות” ומו”ל “הָאָרֶץ” עמוס שוקן).

sarid 1

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. זוהי חוות דעת ארסית, נבזית, ומופרכת שמפרסם אודותיי הפוליטיקאי יוסף “יוסי” שריד בעיתון “חדשות”. הבל הבלים מוחלט. האיש הפוליטי הזה שמטיף מוסר לכולם שמע שמועות שקריות ורץ לקנות פרסום אישי בעיתונות. הוא כמובן לא החליף עמי מילה והחליט לפרסם מידע שגוי, מוטעה, ולחלוטין לא נכון. הפוסט המְנוּבָז נשלח על ידי למנכ”ל רשות השידור אריה מקל ולמשנה של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור ז”ל, ובו תביעה להגן על שמי. “אם תוכנו הכתוב בפוסט הזה של יוסי שריד נכון, אז תפטרו אותי”, כתבתי להם, והוספתי, “ואם לאו, הגנו עלי”. שניהם זרקו הפוסט של יוסי שריד לפח ואמרו שהוא רווי שטויות ואיננו שווה דיון. (באדיבות העיתון “חדשות” ומו”ל “הארץ” עמוס שוקן).

yael arad 11 a

טקסט תמונה : ספטמבר 1990. תמונה היסטורית. מאיר איינשטיין ז”ל נכנס בהצלחה לנעליו הגדולות של יורם ארבל שערק לערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 הניסיוני, והופך במהירות לשדר הראשי שלי ושל תוכניות הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

barcelona 92 38

טקסט תמונה : יולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 26 שנים. האולימפיאדה הראשונה של מאיר איינשטיין ז”ל (מימין) כשדר מוביל וראשי של תחרויות הא”ק האולימפיות, והאולימפיאדה השישית שלי (אני משמאל בחולצה אדומה) אולם הראשונה עם מאיר איינשטיין מחליפו של נסים קיוויתי ליד המיקרופון הטלוויזיוני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

kivity + yavin

טקסט תמונה : יום שישי – 23 ביוני 1989. מסיבת ה- 1000 של תוכנית הטלוויזיה “מבט ספורט”, בביתו של יורם ארבל בנווה עוז בפתח תקווה. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין (בן 57 בתמונה), השַדָּר נסים קיוויתי (בן 63 בתמונה), בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית צבי סלפון (מוסתר), ו- השדר אורן רוזנשטיין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

barcelona 92 22

טקסט תמונה : אוגוסט 1992. ישיבת סיכום של הפקת מבצע השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 בהשתתפות הנהלת רשות השידור. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : המשנה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור ז”ל, מנכ”ל רשות השידור אריה מקל, יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון, מני ווייצמן חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו”ר וועדת הספורט של המליאה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

barel 6

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. אנוכי (משמאל) ויוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (מימין). היה מדובר במנהל טלוויזיה לא מוכשר ובלתי מוצלח. באפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז”ל ועל פי המלצת שרת החינוך שולמית אלוני ז”ל את מוטי קירשנבאום ז”ל למנכ”ל רשות השידור (במקומו של אריה מקל). מוטי קירשנבאום הדיח את יוסף בר-אל (לא האריך את תקופת כהונתו) ומינה במקומו לתפקיד הרם את יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

barel 4

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מנהל הטלוויזיה בפועל יוסף בר-אל כותב לי מכתב בו הוא מעריך ומהלל את שידורי הספורט בפיקודי. מסמך נחמד, אף על פי כן ראיתי בכותבו – אופורטוניסט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

maariv 1

טקסט מסמך : 10 ביולי 1990. יוסף בר-אל נבחר במכרז לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית וממהר לצאת בהצהרה ראוותנית ורברבנית לעיתונות, “ידעתי שאנצח”, כאילו שמדובר בתחרות ספורט נטולת חובות. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור ובתוכו קטעים מהעיתון “מעריב”).

barkai 1

טקסט תמונה : מחצית עשור ה- 80 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר משנות דוֹר. שניים מאושיות חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. משמאל, המפיק אמנון ברקאי (לא הייתי יכול להפסיד עמו בשום בקרב במשך שנים רבות, גם כאלה שהחלו בתנאים טלוויזיוניים נחותים). מימין, השַדָּר שלי יורם ארבל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

jurnalist 9

טקסט תמונה : 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 31 שנים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפקירה את הזירה המשפטית לערוץ 2 הניסיוני שמסקר באופן בלבדי את משפטו של האוקראיני ג’ון דמיאניוק. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון ממהר לנזוף ולהאשים את חיים יבין ויאיר שטרן כי השיקול המוטעה של שניהם בגין הפקרת הזירה המשפטית, הביא להקמתו של ערוץ 2 המסחרי. (מתוך לקט עיתונות בהשתתפות “דבר”).

nba 14

טקסט תמונה : 1987. תמונה היסטורית. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון (משמאל) נחלץ להסדיר את הסכמי העבודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בפגישה עם ישראל קיסר מזכ”ל ההסתדרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 11

טקסט תמונה : אולימפיאדת סיאול 1988. ספטמבר 1988. עמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי המרכזי בסיאול. התמונה הזאת כמו רבות אחרות היא בעלת חשיבות עיתונאית היסטורית. התצלום מוכיח כי חטיבת ספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפיקה, פועלת, ו- משדרת את התחרויות האולימפיות מהשטח, מעמדות שידור באצטדיונים, ולעולם לא Off tube. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : השדר נסים קיוויתי, אנוכי, והפרשן ד”ר גלעד וויינגרטן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yoash 12

טקסט תמונה : אליפות העולם ה- 7 בא”ק. אוגוסט 1997. אתונה – יוון. עמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי המרכזי באתונה. התמונה הזאת היא בעלת חשיבות עיתונאית היסטורית, מפני שהיא מוכיחה כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משדרת את תחרויות הא”ק מהשטח, מעמדות שידור באצטדיונים, ולעולם לא Off tube. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : השדר מאיר איינשטיין ז”ל (משמאל) ואנוכי (מימין). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yoash 8

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. יוני 1986. ה- IBC במכסיקו סיטי. אנוכי יחדיו עם פלה הברזילאי (שלוש פעמים אלוף העולם בכדורגל ב- 1958, 1962, ו- 1970) ומי שמשמש בטורניר הנ”ל פרשן הטלוויזיה של TVGLOBO תמורת שכר של חצי מיליון דולר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 7

טקסט תמונה : 1960. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 58 שנים. תמונה היסטורית לא פחות חשובה. אנוכי רפתן מצטלם יחדיו ברפת בקיבוץ אפיקים עם שיאנית החלב הפרה מַרוֹקָה. היא הניבה בכל עונת חליבה בת עשרה חודשים בימים ההם תנובה גבוהה מאוד של כ- 13 / 12 (תריסר) טוֹן חלב (13000 / 12.000 ליטר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

walter bruch 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. אוגוסט 1936. תמונה היסטורית. חברת “TELEFUNKEN” הגרמנית בראשות המהנדס הראשי שלה וולטר ברוך (Walter Bruch) משמאל, מכסה לראשונה בתולדות הטלוויזיה הבינלאומית את התחרויות האולימפיות במצלמות Video ומקרינה אותן בשידור ישיר. המצלמות ההן של הדור הראשון נראו כתותחי צילום. (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).   

usa 2

טקסט תמונה : מאי 1939. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC משדרת ישיר משחק בייסבול לראשונה בהיסטוריה של תעשיית הטלוויזיה בארה”ב. (באדיבות NBC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

srg 1

טקסט תמונה : קיץ 1954. רשת הטלוויזיה השווייצרית הציבורית SRG משדרת ישיר לראשונה בהיסטוריה באמצעות ניידות שידור ומצלמות Video את משחקי גביע העולם בכדורגל של שווייץ 1954. כשבעה מיליון צופים בכל רחבי אירופה ראו את השידור הישיר ב- 4 ביולי 1954 מאצטדיון “וואנקדורף” בבאזל בו ניצחה מערב גרמניה במשחק הגמר את הונגריה הפייבוריטית בתוצאה הסנסציונית 2:3. (באדיבות SRG. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

telecine vtr 2

טקסט תמונה : קיץ 1968. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. תמונה היסטורית. זהו צילום של אחת ממכונות עריכה VTR עליה מורכבים טייפים בעלי סרטי הקלטה מגנטיים ברוחב של שני אינטשים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

telecine vtr 1

טקסט תמונה : קיץ 1968. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. תמונה היסטורית. זהו צילום של אחת ממכונות ההקרנה ה- Telecine עליה מורכבים סרטי פילם של 16 מ”מ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

erez 2

טקסט תמונה : נובמבר 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 48 שנים. היכל הספורט ב- “נעמן” ליד קיבוצי עין המפרץ וכפר מסריק. הבימאית וורדינה ארז ז”ל והצלם קרלוס פופ בודקים את תקינותה של אחת ממצלמות ה- Video של ניידת השידור, בטרם השידור הישיר ההיסטורי הראשון של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה לקבוצות אלופות נגד הקבוצה הבלגית סטנדרט ליאז’. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

livni 2

טקסט תמונה : חורף 1976. מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני (מימין) יחדיו עם מנהלת לשכתו הבלתי נשכחת רוחמה איילון (במרכז), ונהגו האישי גבי אוחנה גם כן בלתי נשכח. התמונה צולמה בירושלים המושלגת ליד בניין “החוטים” של רדיו “קול ישראל” בשכונת רוממה בירושלים הסמוך לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

cronckite rather

טקסט תמונה : 1981. תמונה היסטורית. מגיש החדשות הוותיק, הדָגוּל, והנערץ של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS וולטר קרונקייט (Walter Cronckite, משמאל) בן 65 מפנה את כיסאו הרם ליורשו השאפתני דן ראת’ר (Dan Rather, מימין). (באדיבות CBS). 

shmariyahu nabel 1

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 40 של המאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. המורה והמחנך שמריהו נאבל מניח את יסודות הספורט ותרבות הגוף בקיבוץ אפיקים. מאות תלמידיו העריצו אותו. שמריהו נאבל בן 99 היום (בעת כתיבת פוסט מס’ 742 בחודש מאי של שנת 2018), ומצוי בכושר גופני ומנטלי מצוינים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shilon 4

טקסט תמונה : 1969. הקומה ה- 5 ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זהו משרד מחלקת הספורט. תמונה היסטורית שצולמה לפני 49 שנים. דן שילון (מימין) ואלכס גלעדי (משמאל) מעשנים כקטרים תוך כדי הנחת יסודות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

nehemiah

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה הקודמת. אצטדיון ר”ג. שדר רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם ז”ל הופך בעקבות שידורי הספורט הישירים שלו ברדיו לאייקון ונהנה מההערצה לאומית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yoash 7

טקסט תמונה : אליפות העולם ה- 2 בא”ק. אוגוסט / ספטמבר 1987. זוהי עמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי המרכזי ברומא. תמונה בעלת חשיבות היסטורית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת את תחרויות הא”ק מהשטח, מעמדות שידור באצטדיונים, ולעולם לא Off tube. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי (נעזר במשקפת), השדר הבלתי נשכח נסים קיוויתי (בן 61, במרכז) וד”ר גלעד וויינגרטן (בן 49, משמאל). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

anat sharan

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. השדרנית ענת שרן היא קריינית חדשות בולטת ברדיו “קול ישראל” ובטלוויזיה הישראלית הציבורית, וגם מגישת רֶצֶף מעולה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

alroey 1

טקסט תמונה : קיץ 1946. ימי התום והפשטות שחלפו לבלי שוב. זוהי בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הבריכה הפכה בימי הקיץ החמים לבריכת שחייה לעת מצוא. אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי ז”ל מקנה לי (בן 8 מימין) ולאחי יונתי’ק (משמאל) את יסודות השחייה. בגדי הים שלנו היו תחתונים פשוטים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

porath 2

טקסט תמונה : 23 באפריל 2000. מסמך היסטורי. מכתב הערכה שכתב לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בתום מבצע השידורים הישיר שכלל בתוכו 14 שעות של תחרות ה- “Final four” האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. במבצע השידורים הישיר והכפול ראש בראש מול ערוץ 5 בכבלים הבסנו אותם שוק על ירך כלהלן : ביום שלישי – 18 באפריל צברנו רייטינג של % 28 מול % 7 של היריבים שלנו. ביום חמישי – 20 באפריל כבר צברנו מדרוג של % 30 מול % 5 של ערוץ  5. הם אנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים היו ברי פלוגתא שלנו אולם לא ברי תחרות. הבסנו אותם שוק על ירך ללא תנאי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

yavin 4

טקסט תמונה : קיץ 1989. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין יבד”ל (משמאל, בן 57 בתמונה) יחדיו עם פרשן השחייה שלנו הבלתי נשכח יוסף “יוז’ו” טלקי ז”ל (מימין, בן 71 בתמונה). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yavin 2

טקסט תמונה : 15 ביוני 1987. מסמך היסטורי. מנהל הטלוויזיה חיים יבין מעריך בסופו של דבר לאחר וויכוח ארוך עמי את חשיבות מבצע השידורים הישירים של ה- NBA לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חיים יבין ראה בשנים ההן בשתי הסדרות האמריקניות הקנויות, שתי אופרות הסבון “דאלאס” ו- “שושלת”, את ספינות הדגל של בידור חו”ל בשידור הציבורי. הוא סירב בתחילה לשדר ישיר את משחקי הגמר של החוף המזרחי והחוף המערבי של ה- NBA וגם את סדרת ה- Playoffs של גמר ה- NBA בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטענה שהיא ממילא רוויה בחומרי טלוויזיה אמריקניים. הוא ערבב בשיקולים שלו בין אופרות סבון לבין שידורים ישירים עיתונאיים – חדשותיים של ליגת הכדורסל הטובה והפופולרית בעולם. לבסוף שוכנע והתרצה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

avery brundage 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. האצטדיון האולימפי המרכזי. יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) אוורי בראנדג’ (במרכז) נתמך ע”י ווילי דאומה יו”ר הוועד האולימפי הגרמני (משמאל) ואיש לא מזוהה (מימין) מתעקש לנאום בטקס האזכרה לי”א הספורטאים הישראליים שנרצחו ע”י בני עוולה טרוריסטים פלסטינים, ולהודיע קבל עם ועולם כי ההצגה האולימפית חייבת להימשך למרות הרצח המתועב. “The Olympic Games must go on”, הכריז. המשחקים האולימפיים הגרמניים של האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש נמשכו למרות הרצח הנפשע. (באדיבות DOZ).

greenspan 1

טקסט תמונה : קיץ 1988. סיאול בירת דרום קוריאה מארחת את המשחקים האולימפיים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דור. אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (במרכז) יחדיו עם הבימאי והמתעד האולימפי הדגול ורב המוניטין היהודי – אמריקני באד גרינספאן (Bud Greenspan, משמאל) ועוזרתו הראשית ננסי בפה (Nancy Beffa, מימין). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

mirmovich

טקסט תמונה : תש”ח – 1948. מלחמת העצמאות בנגב. תמונה היסטורית בלתי נשכחת. זוהי כיתה של אחת המחלקות המרכיבות את יחידת צה”ל הקרבית פלוגת “שועלי שמשון”, שעורכת צילום משותף בשוך אחד הקרבות העקובים מדם נגד הפולש המצרי. שוכבים הראשון והשני מצד ימין, שני הלוחמים, כדורגלן מכבי ת”א יוסל’ה מרימוביץ’ ז”ל (מוצל) וכדורסלן מכבי ת”א אברהם שניאור ז”ל (חובש כובע טמבל). לפניהם ניצב מקלע ה- בְּרֶן הכיתתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yavin 1

טקסט תמונה : ערב חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל, ליל יום רביעי – 1 במאי 1968. אזור הגבעה הצרפתית בירושלים שחוברה לה יחדיו. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יובל (50) שנים. בימאי הטלוויזיה האירי לואי לנטין (Louie Lentin בן 34 ממושקף משמאל), מנתח עם עוזריו את Line up השידור הישיר של מצעד צה”ל בירושלים המתוכנן למחרת בבוקרו של יום חמישי – 2 במאי 1968 חג העצמאות ה- 20 ליסוד מדינת ישראל. הדיון מתנהל בחשכה ליד ניידת השידור מתחת ליציעי הכבוד שנבנו לכבוד הנכבדים וצופים הרבים העתידים להגיע למצעד. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : כתב עיתון “הארץ” לענייני הטלוויזיה נתן רִיבּון, חיים יבין (בן 36, בתמונה) עוזרו האישי של ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור אליהוא כ”ץ ועוזרו של הבימאי לואי לנטין בניידת השידור ה- OB הכחול, מנהל הבמה (Floor Manager) האמריקני דייויד אבל ז”ל (David Abel, מזוקן) אחד מאנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS שהגיעו ארצה כדי לסייע לפרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה, והבימאי לואיס “לואי” לנטין (בן 34, בתמונה). (התמונה ניתנה לי באדיבות לואי  לנטין ויוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יום חמישי בצהריים – 2 במאי 1968. חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יוֹבֵל (50) שנים. בימאי הטלוויזיה היהודי – אירי לואיס “לואי” לנטין (בן 34, מימין) מביים את השידור הישיר הראשון ההיסטורי בכל הזמנים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הלוא הוא מצעד צה”ל בירושלים בירת ישראל שחוברה לה יחדיו. משמאל אישה לא מזוהה. (באדיבות מר לואיס “לואי” לנטין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

katz 1

טקסט תמונה : 1968. תמונה היסטורית. זהו פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ (בן 42, בתמונה) ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. התמונה צולמה במשרדו של אליהוא כ”ץ בקומה החמישית העליונה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

evron 1

טקסט תמונה : 1969. אולפן הטלוויזיה בירושלים. רם עברון ז”ל מראשוני העובדים בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מראיין איש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

barel 4

טקסט מסמך : 26 באפריל 2002. מסמך היסטורי של העיתון “מעריב”. יוסף בר-אל מצהיר באמצעות העיתון “מעריב” הצהרת אמונים לראש הממשלה אריאל “אריק” שרון בטרם נבחר מטעמו למִשְרָה הַרָמָה על פי המלצת השר הממונה רענן כהן למנכ”ל רשות השידור. ההצהרה הכתובה נעשתה בפני העיתונאית שרי מקובר מ- “מעריב”. (באדיבות העיתון “מעריב”). 

barel 2

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. מסמך היסטורי. העיתון “מעריב” מדווח לקוראיו כי לראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון להדיח את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכהונתו הרָמָה בעוון שחיתות ושוחד מסך. (באדיבות “מעריב”). 

igal losin 2

טקסט תמונה : 1972. וושינגטון בירת ארה”ב. שני שליחי רדיו “קול ישראל” והטלוויזיה הישראלית הציבורית לארה”ב, יגאל לוסין (מימין, בן 36 בתמונה) וחיים יבין (משמאל, בן 40 בתמונה) מתעדים את עצמם ליד הבית הלבן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yoash 8

טקסט תמונה : חורף 1983. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים. זוהי עמדת השידור שלנו באולם הכדורסל של מכבי ר”ג בכפר המכבייה ברמת גן. באותה שנה התחלנו לסקר באופן שיטתי את הליגה הלאומית בכדורסל (ליגת העל היום) ולא רק את משחקי מכבי ת”א באירופה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, גיורא צור, יורם ארבל, ו- אורי לוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

rai 19טקסט מסמך : מונדיאל איטליה 1990. יוני / יולי 1990. אנוכי מפרט למנכ”ל רשות השידור אריה מקל ולמנהל הטלוויזיה בפועל נסים משעל באמצעות שרטוט שלי את מפת התקשורת הלוויינית בין ה- IBC ברומא לבין האולפנים שלנו בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

igal goren 1

טקסט תמונה : קיץ 1968. שלישיית עובדים בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשות פרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הבימאית היפה והמוכשרת רינה הררית, הכתב יגאל גורן, והמפיק יוסי לנדאו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

peled 1

טקסט תמונה : 1968. הזמן ההוא לפני יוֹבֵל שנים’ בימים שעוד כתבו טלוויזיה עם האות “ב”. התמונה צולמה ברחוב שמאי 15 בירושלים. עוזי פלד בן 31 הוא סגנו של פרופסור אליהוא כ”ץ ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

rivlin 18

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל ספרד 1982. ה- IBC במדריד. אנוכי מסדר באופן חריג ועל פי הרשאה, Accreditation (תג זיהוי) של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לראובן “רובי” ריבלין יו”ר בית”ר ירושלים אז, והיום כבוד נשיא מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yoash 13

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל ספרד 1982. מדריד. אנוכי (במרכז) יחדיו עם מהנדס הקול שלי מיכה לויירר (משמאל) והפרשן שלי מרדכי שפיגלר (מימין). למרדכי שפיגלר שחקן כדורגל ברמה בינלאומית היו כמה הזדמנויות להפוך לפרשן טלוויזיה בהא הידיעה אולם הוא החמיץ את כולן. התמונה צולמה על רקע ה- IBC מרכז השידורים הבינלאומי במדריד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

asheri 1

טקסט תמונה : 6 במאי 2005. עיתונאות בעלת ערך. מסמך היסטורי.  ארבעה ימים לאחר הדחתו של מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל מכיסאו הרם ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון. עיתונאי “הארץ” אהוד “אודי” אשרי ז”ל הבלתי נשכח מתייצב להגנת השידור הציבורי בפני שני תומכיו המגוחכים והמובהקים של יוסף בר-אל גב’ דליה איציק ומאיר שטרית. (באדיבות “הָאָרֶץ” ומול עיתון “הָאָרֶץ” מר עמוס שוקן).  

gertel navon

טקסט מסמך : העיתון “ישראל היום”. שדר השחייה האולימפי משה גרטל מתראיין ומסגיר את עוונותיו באוזני העיתונאי ערן נבון ומסביר כלהלן : “…אני יודע שלפעמים אני פולט דבר שטות שיוצאים לי דברים ואז צוחקים עלי אבל שחייה זה משעמם…לפעמים אני מרגיש שאני מעיר את המתים…”. מיקרופון הטלוויזיה של כל רשת באשר היא, איננו מכשיר הימורים ולא אינסטרומנט להשמעת דברי שטות ובדיחות הבל. אין זה בא בחשבון כי שדר אולימפי באשר הוא, יחבר משפטים אבסורדים, כסילים, ו- אוויליים לציבור מאזיניו ואח”כ יתרץ זאת בשם חוש הומור ובשם הגדרת בידור מגוחכת ש- שחייה זה דבר משעמם (באמת מר משה גרטל…??? תחרויות השחייה האולימפיות הן אירוע משעמם…??? מה אתה אומר…???)  ולפעמים הוא מרגיש שהוא מעיר את המתים. (באדיבות “ישראל היום”).

aloni 1

טקסט תמונה : אפריל 1993. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני רבע מאה של שנים. שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז”ל (מימין) בממשלת יצחק רבין ז”ל ממנה את מוטי קירשנבאום ז”ל (משמאל) למנכ”ל רשות השידור במקומו של אריה מקל. בתווך, זהו מיכה ינון יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

m 15

טקסט תמונה : יום רביעי – 23 בפברואר 1977. משרד ראש הממשלה בקרייה בתל אביב. ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל מקבל בלשכתו את קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א לאחר ניצחונה על אלופת ברה”מ קבוצת צסק”א מוסקבה 79:91 בעיירה בלגית שכוחת אל הנושאת את השם ווירטון. יו”ר מכבי ת”א עו”ד שמעון מזרחי יבד”ל (משמאל) מעניק ליצחק רבין ז”ל את דגל המועדון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת”א לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין נותן לכך גושפנקא ממלכתית. יושב מימין, טל ברודי. עומד מאחורי כתפו של יצחק רבין מחויט ומעונב יועץ התקשורת שלו דן פתיר. (לע”מ תמורת תשלום).

yoash 2

טקסט תמונה : חורף 1981. היכל הספורט ביד אליהו. תמונה היסטורית. אנוכי (במרכז) בראשית צעדיי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. משמאל, אריה מליניאק בראשית צעדיו כפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אריה מליניאק הניח את יסודות הפרשנות של משחק הכדורסל בעת השידורים הישירים בטלוויזיה. הוא היה אישיות תקשורתית וטלוויזיונית רבת ערך. רחשתי לו הערכה רבה. מימין, מיכל הוכשטט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

maradona 1

טקסט תמונה : מאי – יוני מונדיאל מכסיקו 1986. 22 ביוני 1986. באצטדיון ה- “AZTECA” במכסיקו סיטי נערך משחק רבע הגמר המסקרן ארגנטינה – אנגליה 1:2. 150 רשתות טלוויזיה ורדיו לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעבירות את ההתמודדות בשידור ישיר. צילום היסטורי. זוהי הדקה ה- 51 במשחק ארגנטינה – אנגליה. 15 המצלמות של קבוצת הטלוויזיה TELEMEXICO (ה- Host broadcaster הבינלאומי) ו- שלושה הילוכים חוזרים מטעמה, מוכיחים כי דייגו ארמאנדו מאראדונה קפטן ארגנטינה מכניע את השוער האנגלי פיטר שילטון בידו ומעלה את נבחרתו ליתרון 0:1. ה- FIFA השמרנית סירבה להפוך את מצלמות הטלוויזיה ל- “מצלמות שופטות” כדי להשתמש בתיעוד שלהן כעדות מסייעת לשופטי המשחקים ברגעי מחלוקת קרדינליים. (באדיבות TELEMEXICOׂ).  

samsonov 6

טקסט מסמך : שנת 2000. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב כותב לי מכתב פרידה לאחר שעזב את רשות השידור ושב לעסקיו הפרטיים כפרסומאי מוכשר ומוצלח. גיל סמסונוב היה איש מוערך והגון ובעל יכולות. הוא מונה בשעתו לתפקיד הרם של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ע”י ראש הממשלה בנימין נתניהו. למרות משקלו הציבורי הוא לא הצליח לקדם את רשות השידור וערוץ 1 אפילו סנטימטר אחד קדימה. גיל סמסונוב היה בר פלוגתא חריף של מנכ”ל רשות השידור דאז אורי פורת ז”ל וגם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 742. 1. מידע אודות יחידת אית”ן של צה”ל לאיתור נעדרים. סיפור איתורה בן חמש שנים של הנעדרת ליבקה שפר ז”ל חברת קיבוץ יד מרדכי (ע”י קצין יחידת אית”ן רב סרן גור אלרואי) שנהרגה בקרב הבלימה ההירואי שניהלו אנשי הקיבוץ לפני 70 שנים במלחמת העצמאות בתש”ח / 1948 נגד הפולש המצרי. 2. ראש המוסד לשעבר האלוף צבי זמיר נותר גם היום איש מרשים מאוד. 3. פרולוג ג’ + פרולוג ד’ : קולות מהעבר מנבכי ההיסטוריה מימי בראשית של מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שחוללה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארץ. פוסט מס’ 742. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

פרולוג חלק ד’ :

“מהפכת המֵידָע הגדולה בהיסטוריה”. 

A series of 13 books : 

“THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY”

הסדרה דנה ועוסקת בהתפתחות ותולדות שידורי הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה בארץ ובעולם, בשנים 2018 – 1936. זכויות היוצרים שמורות למחבר יואש אלרואי. המחקר והטקסט נעשו ונכתבו בין אוקטובר 1998 למאי 2018 וטרם הסתיימו.

ציטוט : הטלוויזיה היא המצאה המאפשרת לך להיות משועשע בסלון שלך ע”י אנשים שלא היית מכניסם לביתך. (דייויד פרוסט).

ציטוט : “Tell it like it is” / תאמר את זֶה כמו שזֶה. (האווארד קוסל שדר בספורט הנודע של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC).

ציטוט : “כשהכסף מוביל בראש – כל הדרכים פתוחות”. (וויליאם שייקספיר).

כל התמונות והמסמכים בכל הפוסטים הם בלעדיים ותחת זכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיקם ולהשתמש בהם. הם מתפרסמים כדי לאשש את הטקסט וכדי להקל על הקורא להבין ולהכיר את רוח התקופה של הימים ההם. כמי ששהה 40 (ארבעים) שנים בתעשיית הטלוויזיה אני אמון על הסלוגן כי תמונה אחת שווה לפעמים אלף מילים.

שַדָּרוּת ספורט בטלוויזיה היא אחד התחומים המורכבים, הרגישים, והייחודיים ביותר בתעשיית ה- Media. ישנם המון המוני שדרנים Play by play, מגישים, מנחים, ופרשנים בטלוויזיה. סְפוּרִים מביניהם באמת איכותיים. רובם שרלטנים ופטפטנים. הגרועים שבהם גם חסרי תקנה. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. חלפו מאז 16 שנים. אינני מצטער על כך לרגע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שני בשמונה ועשר דקות בבוקרו של  5 ביוני 1967 הודיע יורם ארבל קריין חדשות צעיר ברדיו “קול ישראל” בקול הבאריטון היפהפה והסמכותי שלו לאזרחי המדינה כי פרצה מלחמה בין מצרים לישראל. הטקסט היה קצר וכלהלן : “דובר צה”ל מודיע : מאז שעות הבוקר המוקדמות של היום מתחוללים קרבות עזים בין כוחות אוויר ושריון מצריים שנעו לעבר ישראל לבין כוחותינו שיצאו לבלום אותם. עד כאן הודעת דובר צה”ל “. מדוע בחר מנהל חטיבת הקריינים ברדיו דאז משה חובב ז”ל דווקא באותו הרגע ההוא ביורם ארבל יבד”ל לקרוא את הידיעה הדרמטית הזאת לפני 51 (חמישים ואחת) שנים ? הרי עמדו לרשותו קריינים נוספים. התאמה של שַדָּר למשימת שידור ברדיו ובטלוויזיה היא כישרון ניהול מחושב של המערכת וגם מַזָל. אִיזִי מַן ההיסטוריון של רדיו “קול ישראל” מספר בספרו הדוקומנטארי המצוין “קול ישראל מירושלים” כי זה היה בכלל עניין של מקרה. יורם ארבל היה השַדָּר התורן במשמרת הבוקר של 5 ביוני 1967 העורכת שוּלָה שְמֶרְלִינְג דחפה לו נייר ליד ופקדה עליו, “תקרא את הידיעה הזאת”האקראיות הזאת הייתה מִפְגָש מושלם בין איכות קולית נדירה לבין אירוע היסטורי דרמטי. השאר היסטוריה כפי שהיא כתובה ב- “דברי הימים”, ו- כפי שרובינו מכירים אותה. חלקו של הפוסט הזה מס’ 742 הדן בפרולוג ד’ מתחיל ב- 5 ביוני 1967 אבל הוא חותר לחודש אוגוסט של שנת 2003.

arbel 1

טקסט תמונה : 1972. יורם ארבל בעת מעברו מרדיו “קול ישראל” הוותיק לטלוויזיה הישראלית הציבורית הדרדקית. כאן הוא נראה בראשית הקריירה שלו בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פרולוג ד’ דן בהתאמות בן אנוש למשימות שידור קונקרטיות בתעשיית הטלוויזיה. בסוף עשור ה- 50 וראשית עשור ה- 60 של המאה שעברה קם לרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC גאון ניהול ותכנון בשם רוּן אָרְלֶדְג’ (Roone Arledge). הוא ראה את הנולד בתוך תעשיית הטלוויזיה היקרה, המורכבת והמסובכת והבין ששידורי הספורט הרלוואנטיים הם עתירי רייטינג ונושאי ברכה לרשת שלו. הוא היה האיש והרוח החיה ברשת שלו שכרת ברית חוזית ארוכת טווח עם IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) בשנים 1988 – 1964, ויצר את המורשת האולימפית של ABC. רוּן אָרְלֶדְג’ חתם על המון חוזי ספורט ומיסד בעשור ה- 60 ובראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה שתי תוכניות שייזכרו לנצח בהיסטוריה של הטלוויזיה בארה”ב. הוא היה במידה רבה מעין נביא טלוויזיה אמריקני וגם בינלאומי בעל ראייה ארוכת טווח שקיבל גיבוי פנטסטי משני הבוסים שלו ברשת ABC לֵיאוֹנָארְד גוֹלְדֶנְסוֹן (Leonard Goldenson) ופְרֶד פִּירְס (Fred Pierce).

האחת נקראה :

“ABC Wide World of Sports, The Thrill of Victory, and The Agony of Defeat”

לשנייה העניק את השם : “MONDAY  NIGHT  FOOTBALL”.

הבעיה של רוּן אָרְלֶדְג’ הייתה לאתר שדרים ומגישים מוכשרים. הקונץ היה לזהות לציבור האמריקני את תוכניות הספורט האהודות עליהם באמצעות ציוותי שידור ומגישים מחוננים. לא אכנס כאן לרשימה הארוכה והמפורטת, אציין רק שניים מהם. רוּן אָרְלֶדְג’ בחר ב- גִ’ים מֵקָאיי (Jim McKay) להגיש ולהנחות את התוכנית “שמחת הניצחון וייסורי התבוסה”, ואת הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell) להגיש  להנחות ולשדר את תוכנית “הכדורגל של יום שני” ולצדו שני הפרשנים דוֹן מֶרֶדִית’ (Don Meredith) ופְרָאנְק גִיפוֹרְד (Frank Gifford). השיבוץ כל כך הצליח עד שאמרת את שם התוכנית כאילו אמרת את שם המגיש שלה. ולהיפך. הסידור הזה נשמר שנים ארוכות. אח”כ עלו לגדולה שדרי טלוויזיה רב גוניים נוספים בארה”ב, קריס שנקל, קית’ ג’קסון, אל מיכאלס, ג’ים לאמפליי, ברנט מאסברגר, דיק סטוקטון, בוב קוסטאס ואחרים. הדוגמאות רבות מספור בבריטניה היו אלה שדרני הכדורגל של רשת הטלוויזיה ה- BBC קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kenneth Wolstenholme) ודֵיוִויד קוֹלְמָאן (David Coleman – שהיה גם שַדָּר א”ק), הָרוֹלְד אֵייבְּרָאהָאמְס שַדָּר א”ק נפלא של רדיו של ה- BBC (היה אלוף אולימפיאדת פאריס 1924 בריצת 100 מ’ בתוצאה 10.6 ש’), אִישְטְוָואן פְּלוּהָאר וגְיוּרְגִי סֶפֶּשִי שדרני הכדורגל הנערצים של הרדיו ההונגרי. גְיוּרְגִי סֶפֶּשִי שידר גם בטלוויזיה ההונגרית הציבורית MTV. בְּרוּנוֹ פִּיצוּל שדר הכדורגל הבלתי נשכח של הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI. הֶקְטוֹר קִירוֹגָה שַדָּר הכדורסל של הטלוויזיה הספרדית RTVE, ורבים אחרים. אולם אני מדבר בעיקר על גִ’ים מֵקָאיי והָאווֹאָרְד קוֹסֶל שהיו עילויים בזמנם, ומהווים בעיניי את פסגת ההזדהות והחיבור של הצופים אל אלילי הספורט שלהם באמצעות המגישים והשדרנים . שניהם אינם עוד בין החיים. 

הערה : ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי, “למילים יש וויזואליה משהן” במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שקרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. 

תופעה דומה התחוללה ב- 8 בפברואר 1947 ברדיו המנדטורי הארץ ישראלי. נחמיה בן אברהם שידר ישיר לראשונה ליישוב היהודי הקטן את משחק הכדורגל המסקרן באצטדיון המכבייה (בצפון ת”א) של נבחרת תל אביב נגד הקבוצה ההונגרית MTK רבת המוניטין שבשורותיה כיכב השחקן הנודע שלה נֶאנְדוֹר הִידֶגְקוּטִי. קולו המיוחד וכישרון השידור והתיאור שלו יחדיו עם היסודיות והבקיאות הניבו מורשת והפכו למיתולוגיה. הכדורגל קנה לו אחיזה איתנה בארץ ישראל. הוא היה מאז ומתמיד ענף הספורט המועדף והאטרקטיבי ביותר  ביישוב שמשך אליו המונים. גם בעידן של טרום הרדיו והטלוויזיה ושנים רבות לפני הופעתו המטאורית ב- 1947 של שַדָּר הרדיו המיתולוגי נחמיה בן אברהם ושל אבי שידורי הספורט והכדורגל בטלוויזיה, דן שילון ב- 1968.

טקסט תמונה : סוף עשור ה- 50 של המאה שעברה. זהו נחמיה בן אברהם ז”ל (1978 – 1921) שדר הכדורגל רב המוניטין של רדיו “קול ישראל”. קולו הייחודי וכישרון השידור שלו הפכו אותו לאחד ויחיד בתחומו במשך שנות דור, 1977 – 1947. (התמונה באדיבות גב’ תמרה בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. דן שילון מגיש את מהדורת “מבט” ה- 2 בהיסטוריה של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (נקראה אז בפי כל “הטלוויזיה הכללית”). הוא החל את הקריירה המזהירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית כעורך חדשות ומגיש, והפך לשדר ספורט מוערך. בנובמבר 1974 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 84) את דן שילון למנהל חטיבת החדשות דן שילון (בן 78, היום) הוא אחד הכישרונות הגדולים שצמח בטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- ברשות השידור בכל הזמנים. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1947 הייתה שנת מפנה ביחסי הגומלין בין הכדורגל לתקשורת האלקטרונית . בינואר 1947 עשרה חודשים לפני החלטת האו”ם על הקמת מדינת ישראל, ביקרה בארץ ישראל קבוצת הכדורגל ההונגרית המפורסמת מ.ט.ק. (MTK) מבודפשט, בשורותיה שיחק כוכב נבחרת הונגריה הנודע נָאנְדוֹר הִידֶגקוּטִי. ביקורה בארץ עורר עניין גדול ביישוב. להפתעת הכל לא הצליחה מ.ט.ק. המהוללת לנצח במשחקה הראשון בארץ את מכבי ת”א. המשחק ביניהן הסתיים בתיקו מפתיע 2:2. במשחקה השני גברה מ.ט.ק. על בית”ר ת”א 3:4. במשחק השלישי סיימה מ.ט.ק. את משחקה נגד הפועל ת”א בתוצאת תיקו 3:3. בתום המשחק הזה הכריז תעשיין הטקסטיל סם זקס שאם מ.ט.ק. תיאות לשחק נגד נבחרת רמת גן הוא יכשיר מגרש כדורגל ויבנה בו יציע בן 3000 מושבים. מ.ט.ק. הסכימה וסֶם זָאקס עמד במשימתו. מגרש הכדורגל הוקם סמוך לכביש רח’ ז’בוטינסקי מול הכניסה לבני ברק. מ.ט.ק. ניצחה ובשורותיה כיכב שחקן מכבי ת”א אלי פוקס על פי הזמנה מיוחדת של המועדון ההונגרי.

טקסט תמונה : פברואר 1947. רמת גן. שחקן מכבי ת”א אלי פוקס (עומד עשירי מימין שלוב ידיים על חזהו) לובש את מדי הקבוצה ההונגרית מ.ט.ק. על פי הזמנה מיוחדת. נאנדור הידגקוטי (כורע רביעי מימין) נמנה על כוכבי “נבחרת הזהב” ההונגרית בכדורגל בשנים 1954 – 1950. רביעי משמאל עומד שוער רמת גן אהרון מליקה שהושאל מהפועל ת”א. (באדיבות ארכיונאי התאחדות הכדורגל רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשחק החמישי של מ.ט.ק. והמסקרן מכולם נקבע להיערך נגד נבחרת תל אביב בשבת – 8 בפברואר 1947. כוכבי מכבי, הפועל, ובית”ר חברו לקבוצה משותפת אחת שהייתה בעצם נבחרת ישראל. בשורות נבחרת העיר שיחקו אז השוער יעקב חודורוב, יצחק שניאור, יום טוב מנשֶרוב, שלום שלומזון, אלי פוקס, אברהם טוריקה, אברהם בוגדנוב, אהרון סידי, יוסל’ה מירמוביץ, אייזיק צֶ’ִציק, ו- ארנסט “וֶורְמֶש” וויינברגר. המשחק נערך באִצטדיון המכבייה הישן בצפון תל אביב ליד תחנת הכוח “רידינג” וההתעניינות בו הגיעה לשיא חדש וחסר תקדים. כל הכרטיסים לקראת משחקה האחרון של מ.ט.ק. (MTK) בודפשט בארץ אזלו מייד עם הוצאתם למכירה. רבבת צופים נדחקה לתוך האִצטדיון התל אביבי צר המידות. רבים נשארו בחוץ.

מנהל הרדיו המנדטורי בארץ ישראל ה- PBS (השם באנגלית :The Palestine Broadcasting Service) בימים ההם הלורד אֶדְוִוין סַמוּאֵל (בנו של הנציב העליון הלורד הרברט סמואל) ומנהל התוכניות בשפה העברית ברדיו המנדטורי מרדכי זְלוֹטְנִיק היו קשובים לרחשי הציבור ונזעקו להציל את המצב. הם החליטו בפעם הראשונה בתולדות  הרדיו המנדטורי להעביר משחק כדורגל בשידור ישיר למען היישוב. היה חסר להם רק איש מקצוע, שַדָּר ספורט איכותי, שיוכל ליטול עליו את המשימה ההיסטורית. אֶדְוִוין סַמוּאֵל היה בריטי אך דיבר עברית שוטפת ומאידך היה מטבע הדברים קרוב מאוד למסורת שידור הכדורגל האנגלי של ה- BBC. רדיו ה- BBC שידר ישיר כבר בשנת 1927 מאצטדיון “וומבלי” (Wembley) את משחק הגמר על הגביע האנגלי בין קבוצות קארדיף סיטי וארסנל. מרדכי זלוטניק (אבידע) היה יליד דרום אפריקה וקרוב אף הוא לחיי הספורט בארץ ישראל. אדווין סמואל ומרדכי זלוטניק הטילו בסופו של דבר את משימת השידור הישיר על עיתונאי הספורט בעיתון “הבוקר” של הימים ההם נחמיה בן אברהם (גולדברג) בן ה- 27. עד אז הוקדשה תשומת לב מועטה ב- PBS לשידורי הספורט. משהו בסביבות 10 דקות שבועיות [1]. אֶדְוִוין סַמוּאֵל ומרדכי זְלוֹטְנִיק (אבידע) החליטו ב- 1947 לשנות את המדיניות ולהרחיב את נפח שידורי הספורט ברדיו המנדטורי הארץ ישראלי. למנהלי הרדיו המנדטורי היה רצון לשדֵר ישיר משחקי כדורגל משמעותיים ולהידמות לרדיו ה- BBC הבריטי. מן ההיבט הזה הם היו בעלי חזון וחוללו היסטוריה בשידורי הרדיו. שידור ישיר בפעם הראשונה של משחק כדורגל בהיקף שלם מעל גלי האֶתֶּר למען היישוב היהודי הקטן בארץ.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 30 של המאה שעברה. זהו מרדכי זלוטניק (נולד בקנדה ב- 1909) משדר ברדיו המנדטורי הארץ ישראלי, ה- PBS (ראשי תיבות של Palestine Broadcasting Service). ב- 1945 מינה אותו מיניסטריון המושבות הבריטי למנהל התוכניות בשפה העברית ברדיו המנדטורי. מנהל הרדיו המנדטורי בארץ ישראל היה בימים ההם הבריטי אדווין סמואל. (התמונה באדיבות מר איזי מן מחבר הספר, “קול ישראל מירושלים”).

הבחירה בנחמיה בן אברהם הייתה מעין הימור, העדפה נועזת מפני שהוא מעולם לא היה שַדָּר רדיו וחסר ונעדר כל ניסיון בתחום. את המוניטין שלוֹ רכש באמצעות עֵטוֹ ולא דרך המיקרופון . אפילו לא הייתה לוֹ פינה משלו ברדיו. אדווין סמואל ומרדכי זלוטניק לא היו מודעים כלל לכשרון השידור והתיאור של נחמיה בן אברהם, יכולת המֶלֶל, ואיכות קולו. שלושה מרכיבים הכרחיים באישיותו של כל שַדָּר בכלל ושדר ספורט בפרט. נחמיה בן אברהם היה אנונימי עבור מנהלי הרדיו המנדטורי ב- 1947, והתגלה כעילוי. השמועות אומרות כי את המשימה לאתר שַדָּר מתאים שישדר ישיר משחק כדורגל ברדיו המנדטורי הטילו אדווין סמואל ומרדכי זלוטניק על המחלקה להכשרה גופנית של הוועד הלאומי בארץ ישראל בימים ההם בראשותם של ברוך בַּג ועמנואל סימון. המחלקה להכשרה גופנית של היישוב היהודי בארץ ישראל נוסדה בשנת 1939. זאת הייתה תקופה בה היו רבים תפקידיו של הנוער בארץ ישראל המתנערת מחורבנה. מאמצים כבירים נדרשים ויידרשו מבוניה. הסתגלות לעבודה מפרכת, כיבוש מקומות שוממים, הקמת ישובים, הפרחתם, והגנתם. וגם הקמת מפעלי חרושת ובניין. הגשמה חלוצית זאת דורשת לא רק רוח כבירה ורצון ברזל, אלא גם גוף חסון, שרירי נחושה, אומץ לב, סבלנות, והתמדה . לכן היו תפקידיה של המחלקה להכשרה גופנית להכשיר מורים ומדריכים לחינוך גופני, להכין מצע הסברה ותעמולה למען ההכשרה הגופנית, וארגון ההכשרה הגופנית למען הנוער והעם [2].

המחלקה להכשרה גופנית לא עסקה במינוי שדרי ספורט ברדיו אך התחוללה שם בכל זאת תפנית היסטורית. מזכיר המחלקה להכשרה גופנית היה פֶלִיקְס פִּינְצ’וֹבֶר מוקירו של נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם. פֶלִיקְס פִּינְצ’וֹבֶר נולד בגרמניה ב- 29 במאי 1901. בצעירותו היה ספורטאי מצטיין. כמו רבים מיהודי גרמניה חמק ממלתעות הרייך ה- 3 ועלה לארץ ישראל. שנים רבות התגורר ברחוב סוקולוב 83 בצפון תל אביב. הוא היה עיתונאי ספורט שהפך מאוחר יותר למו”ל ידוע ובעל חנות ספרים ענקית שהתמחה בספרות ספורט וספרות צבאית. פֶלִיקְס פִּינְצ’וֹבֶר המליץ על הצבתו של נחמיה בן אברהם ליד המיקרופון. ראשי המחלקה להכשרה גופנית עִמַנוּאֵל סִימוֹן ובָּרוּךְ בַּג לא התלהבו מהרעיון אבל פֶלִיקְס פִּינְצ’וֹבֶר שהיה מומחה בעיתונאות ספורט שִכנע אותם שנחמיה בן אברהם הוא האיש הראוי ביותר להיות שַדָּר הספורט של משחק הכדורגל נבחרת העיר תל אביב נגד הקבוצה ההונגרית MTK ברדיו. השאר היסטוריה [3]. זהו הרקע להופעתו המזהירה של שַדָּר הספורט נחמיה בן אברהם. לדאבון לֵב לא נותר איש בחיים כדי לאַמֵת את הגִרסה הזאת. הכרתי היטב את פֶלִיקְס פִּינְצ’וֹבֶר עיתונאי, ידען גדול, והיסטוריון. הוא התגורר ברח’ סוקולוב בבית מס’ 83 בתל אביב ושם גם הייתה ממוקמת חנות הספרים הייחודית שלוֹ. תחום התמחותו היה ספרות צבאית וספרות ספורט. בשנות ה- 60 ו- 70 של המאה הקודמת רכשתי ממנו מאות ספרי ספורט. ב- 1966 סיפר לי בגאווה שהוא האיש שהביא ב- 1947 את נחמיה בן אברהם לרדיו.

התאחדות הכדורגל טרם העלתה אז בדעתה לדרוש תשלום זכויות עבור השידור הישיר. נבחרת תל אביב ניצחה 1:3. שני שערים לזכותה כבש אהרון סידי ואֵלִי פוּקְס הוסיף שער. את השער להונגרים הבקיע נָאנְדוֹר הִידֶגְקוּטִי. נחמיה בן אברהם התגלה באחת כשַדָּר – עיתונאי בעל קוֹל נפלא וייחודי, יכולת תיאור צבעונית, כישרון לשָדֵר דרמה, וגם אינטליגנטי מאוד. הוא מיצֵב את עצמו כיחיד בדורו בימים ההם. הוא לא החמיץ את ההזדמנות ההיסטורית שהעניקו לו אדווין סמואל ומרדכי זלוטניק. בכוח כישרונו הצדיק את סִיסְמָת התזמון והמקום הגלובאלית : “האיש הנכון, ברגע הנכון, במקום הנכון”. נחמיה בן אברהם פרסם את המוניטין של יעקב חודורוב, יהושע גלזר, נחום סטלמך, גדעון טיש ורבים אחרים בשידורי הרדיו הישירים שלו. הוא שרטט פרופיל של כוכבי כדורגל ישראליים ואת עצמו הפך לשַדָּר לאומי. לא הייתה עוד אישיות רדיו עיתונאית כמותו ובדרגתו בתחום שידורי הספורט בימים ההם. הלורד אֶדְוִוין סַמוּאֵל מנהל הרדיו המנדטורי (PBS) בארץ ישראל ומרדכי זְלוֹטְנִיק ערכו בסופו של דבר התאמה מושלמת בין כישרון השַדָּר למשימות השִידוּר. הוא זכה להערצה מקיר לקיר.

[1] הערה : על פי עדותו של חגי פינסקר. [2] ראה נספח : הספר “חזק” שנכתב במשותף ע”י י. אברמוביץ’, מ. בניהו, ע. גליקמן, ו- ר. פנון. הוצאת “עַם עוֹבֵד” ב- 1948. [3] ראה נספח : גם מאמרו של חיים קאופמן, “העם רואים את הקולות” אודות נחמיה בן אברהם שהתפרסם בחוברת “קשר”, בחודש נובמבר 1996.

טקסט תמונה : עשור ה- 60 של המאה שעברה. ראש הממשלה לוי אשכול לוחץ את ידו של השדרהלאומי נחמיה בן אברהם ואומר לו : “אינני מפסיד אף שידור ישיר שלך ברדיו “קול ישראל” כשמדובר בנבחרת ישראל “ (על פי עדותה של אלמנתו של נחמיה בן אברהם גב’ תמרה בן אברהם בעת פגישות התחקיר בינינו) . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ראש ממשלת ישראל לוי אשכול, שר החינוך אהרון ידלין (חבר קיבוץ חצרים בנגב), יו”ר תנועת “מכבי ישראל” שלום זיסמן, יו”ר רשות הספורט עשהאל בן דוד, נחמיה בן אברהם, ויו”ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף “יושו” ענבר (חבר קיבוץ גבעת חיים). (התמונה באדיבות גב’ תמרה בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : ראה גם הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי  “סמן ימני” במסגרת הסדרה בת 13 ספרים  שקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.  

דבר דומה התחולל עם מיסודה של הטלוויזיה בארץ ב- 1968 בשעה שהתוכנית “מבט ספורט” זוהתה כבר מראשיתה ב- 1969 עם מחוללה והמגיש שלה דָן שִילוֹן, והפכה אותו בן רגע לכוכב טלוויזיה מהשורה הראשונה. דָן שִילוֹן נמנה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 בראשות פרופסור אליהו כ”ץ (בן 92, היום במאי 2018) וסגנו עוזי פלד (בן 81, היום במאי 2018). הוא היה אחד משני המגישים הראשיים של מהדורת “מבט” בתחילתה יחדיו עם חַיִים יָבִין. חַיִים יָבִין הגיש בחודש יולי 1968 את מהדורת “מבט” הראשונה בהיסטוריה. דן שילון הגיש את השנייה. הבימאי הוותיק חַגַּי מָאוּטְנֶר שהריץ את מהדורות “מבט” הראשונות אמר לי בשיחת התחקיר בינינו כי הבחין כבר ב- Screen test כי לדן שילון יש פוטנציאל רב של מגיש טלוויזיה. אלא מאי : סביבת המיקרופון והמסך רוויה אמביציות אישיות, תככים, מניפולציות, וקנאה. כמה משדרני הטלוויזיה הצעירה שהגיעו אליה כקרייני חדשות מדופלמים ובעלי מוניטין מרדיו “קול ישראל” הוותיק התלוננו אצל ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד כי דָן שִילוֹן לא הוגה נכון את האותיות הגרוניות “ח” ו- “ע”, וגם ה- “ר” שלו בעייתית, ולכן צריך לקַרְקֵעַ אותו. אחד הקריינים המצוינים של רדיו “קול ישראל” שעבר אף הוא לשורות צוות ההקמה של הטלוויזיה והתנגד נחרצות לאיכות הקריינות של דן שילון היה אַרְיֵה אוֹרְגָד (על פי עדותו של דָן שִילוֹן). הקריין המדופלם אַרְיֵה אוֹרְגָד סבר שרמת קריינות חדשות בטלוויזיה חייבת לחפוף את רמתה ברדיו. היה ידוע כבר כי סביבת המיקרופון והמסך הטלוויזיוניים תמיד רחשה ישויות מנופחות ושאיפות יתר. 

aryeh orgad

טקסט תמונה : 1968. הימים ההם – הזמן ההוא. אריה אורגד היה קריין חדשות ברדיו “קול ישראל” הוותיק וגם בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שאך זה נעמדה על רגליה. הוא היה קריין ב- “מבט” במשך תקופה ארוכה. (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון הציע לפרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ בסופה של 1968 להקים את מחלקת הספורט במקום להתקוטט עם הקולגות ליד המיקרופון והמצלמה. פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ ניאות לבקשה אך התנה זאת בכך שמחלקת הספורט תהיה Desk בתוך חטיבת החדשות וכפופה בהיררכיה למנהל חטיבת החדשות. דן שילון קיבל את התנאי. עבורו – מעַז יצא מתוק. הערה : ראה הספר עב הכרס בן 5 חלקים שחקרתי וכתבתי ואשר נקרא : “8 ימי בראשית”. זהו הספר הראשון במסגרת הסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי, וקרויה : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”

טקסט מסמך : השער הקדמי של הכרך הראשון (מתוך שלושה כרכים) של הספר עב הכרס “8 ימי בראשית” אותו חקרתי וכתבתי במשך עשור שנים 2010 – 2000 . הספר עוסק בהקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1972 – 1967. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : השער האחורי של הכרך הראשון (מתוך שלושה כרכים) של הספר עב הכרס “8 ימי בראשית” אותו חקרתי וכתבתי במשך עשור שנים 2010 – 2000. הספר עוסק בהקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1972 – 1967. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יוֹבֵל (50) שנים. ראשית ימי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מ- עָפָרָה. אולפן החדשות. בימאי הטלוויזיה חגי מאוטנר יבד”ל (משמאל) ונתבת התמונה וַורְדִינָה אֶרֶז ז”ל שהפכה מאוחר יותר לבימאית הספורט הראשית של הטלוויזיה בשנים 1975 – 1970. שניהם, חגי מאוטנר ו- וורדינה ארז  למדו טלוויזיה וקולנוע בארה”ב בשנים 1968 – 1962. (התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום רביעי בערב של 13 בספטמבר 1968 התקיים באצטדיון “בלומפילד” ביפו הדרבי התל אביבי המסקרן בכדורסל בין קבוצות הפועל ת”א ומכבי ת”א (אצטדיון יד אליהו היה בשיפוץ). ההתמודדות עוררה עניין שיא ברחוב הספורטיבי בארץ, ועוּזִי פֶּלֶד סגנו של אֵלִיהוּא כָּ”ץ בצוות ההקמה הציע לנסות להעביר את המשחק בשידור ישיר. ניידת השידור (או כפי שנקראה בפי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- “OB הכחול”) וצוות של 40 אנשים ירדו לתל אביב חמישה ימים קודם לכן לצורך ההתקנות, הבדיקות, והחזרות הרבות, וגם מציאת נתיב לדחיפה ושילוח הסיגנל הטלוויזיוני באמצעות מַדְחֵף צלחות ה- Microwave, כדי להעביר את השידור הישיר מתל אביב לעבר תחנת הממסר של בֶּזֶק ב- “איתנים” בהרי יהודה. זה היה מבצע טכנולוגי מורכב. שידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה אתגר חדש. צוות ההקמה התנסה בו פעמיים בלבד ביום חמישי – 2 במאי 1968 בחג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל : בצהריים הועבר בשידור ישיר מצעד צה”ל בירושלים שחוברה לה יחדיו. הבימאי ב- “OB הכחול” היה לוּאִיס “לוּאִי” לֶנְטִין יהודי – אירי בן 34 בימאי במקצועו בטלוויזיה האירית RTE שהגיע ארצה בקיץ 1967 בתום מלחמת ששת הימים 67 כמתנדב, ואותר בדרך לא דרך ע”י פרופסור אֵלִיהוֹא כָּ”ץ. יוֹרָם רוֹנֵן ז”ל נקבע להיות שַדָּר Play by play של המצעד צה”ל ורָם עֶבְרוֹן ז”ל המראיין בשטח. אֵלִיהוּא כָּ”ץ ועוּזִי פֶּלֶד התאימו את השַדָּרִים למשימה. הם חשבו שהשניים יורם רונן ורם עברון הם הטובים ביותר. חַיִים יָבִין היה המפיק בפועל ועוזרו של הבימאי לואיס “לוּאִי” לֶנְטִין (בטרם הפך למגיש מפורסם של “מבט”), וישב לידו בניידת השידור ה- “OB הכחול”. חַיִים יָבִין דיבר את שתי השפות אנגלית וגרמנית על בוריין ושימש גם המתורגמן של פקודות השידור מאנגלית לעברית שחילק הבימאי לוּאִי לֶנְטִין לצוות השידור הענק באותו צהריי היום של יום חמישי – 2 במאי 1968, ב- שידור הישיר הראשון ההיסטורי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מצעד צה”ל בירושלים העיר שחוברה לה יחדיו, מפני שלא כולם בעֶרֶב רב הזה של אנשי צוות ההפקה, צלמים, עיתונאים, טכנאים, ואנשי לוגיסטיקה – דיבר אנגלית. רבים לא יודעים, אולם באותו העֶרֶב ההוא של חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל, ביום חמישי ההוא של 2 במאי 1968, הועבר בשידור ישיר נוסף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- ע”י אותה ניידת השידור ה- “OB הכחול” מבנייני האומה בירושלים, אירוע הקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של המוסיקאי היהודי – אמריקני לֶנִי בֵּרְנְשְטָיְין. הבימאי ב- “OB הכחול” היה הפעם האמריקני דֵייוִויד דֵיְיוִויס. 

שידור הספורט הישיר הראשון בהיסטוריה בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה עדיין בכלל בשלבי הקמה וטרם שידרה באופן שוטף, היה ב- ערבו של יום רביעי – 13 בנובמבר 1968. היה מדובר במשחק הכדורסל של הדרבי התל אביבי הפועל ת”א – מכבי ת”א. הבימאי בניידת השידור באצטדיון “בלומפילד” ב- 13 בנובמבר 1968 היה חַגַּי מָאוּטְנֶר. הכול היה טוב ויפה אך היה צריך למנות שַדָּר מתאים למשימת השידור הספורטיבית הכבירה בימים ההם. חַגַּי מַאוּטְנֶר בחר בשדר גדעון הוד, וגִדְעוֹן הוֹד בחר בזוהר כהן לשמש פרשן לצדו משום ששיחק בעברו בשני המועדונים הגדולים. גִדְעוֹן הוֹד נמנה לתקופה קצרה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ושמו כבר יצא לפניו כתקוות שידור הצועד בעקבות נְחֶמְיָה בֶּן אָבְרָהָם. אלו היו ימים ספורים בלבד בטרם הקים דָן שִילוֹן את מחלקת הספורט ומי שהפך למגיש והשַדָּר הראשי שלה.

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו מר גדעון הוד שדר הספורט המצטיין של רדיו “קול ישראל” וגם מעשן סיגריות כבד. (באדיבות גדעון הוד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בצהריים – 2 במאי 1968. חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. הימים ההם הזמן ההוא לפני יובל (50) שנים. הבימאי היהודי – אירי לואיס “לואי” לנטין (בן 34, מימין) מביים את השידור הישיר הראשון ההיסטורי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מצעד צה”ל בירושלים. משמאל אישה בעלת תפקיד בהפקה אולם לא מזוהה. לואיס “לואי” לנטין בן 34 היה בימאי טלוויזיה בעל ידע ו- ניסיון בטלוויזיה האירית RTE. הוא הגיע ארצה בקיץ 1967 כ- “מתנדב” לאחר מלחמת ששת הימים כדי לסייע למדינת ישראל. שמו והמוניטין שלו הגיעו באקראי לאוזנו של פרופסור אליהוא כ”ץ, שהזמין אותו לביים את השידור הישיר הראשון ההיסטורי ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מצעד צה”ל בירושלים ב- 2 במאי 1968. (באדיבות לואי לנטין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 2 במאי 1968. חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- “OB הכחול” חונה ליד גבעת המבתר בירושלים. התמונה צולמה כשעתיים לפני תחילת השידור הישיר ההיסטורי הראשון בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (התמונה באדיבות גב’ רינה הררית ששימשה עוזרת הפקה ובימוי בשידור הישיר הזה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1969. חיים יבין מגיש את אחת מ- מהדורות “מבט” (התמונה באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : צהריי יום חמישי – 2 במאי 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יוֹבֵל (50) שנים. חג העצמאות ה- 20 להיווסדה של מדינת ישראל. רינה הררית עוזרת ההפקה והבימוי של לואי לנטין מציגה לראווה את שעון הסטופר של ההפקה בטרם תחילת השידור הישיר ההוא של מצעד צה”ל בירושלים. (התמונה באדיבות רינה הררית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1970 העפילה נבחרת ישראל בכדורגל למונדיאל הכדורגל של מכסיקו 70. היה ברור כי השַדָּר נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם יהיה שליח רדיו “קול ישראל” הוותיק בטורניר מונדיאל מכסיקו 70′, וישדר ישיר משם את שלושת משחקיה של נבחרת ישראל בבית המוקדם בשני האצטדיונים של פואבלה ו- טולוקה נגד נבחרות אורוגוואי, שוודיה, ואיטליה. אך מה עושים עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שבקושי עמדה על רגליה ואפילו תחנת קרקע לתקשורת לוויינים טרם הוקמה בארץ ? מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חַגַּי פִּינְסְקֶר המליץ בפני מנכ”ל רשות השידור שְמוּאֵל אַלְמוֹג להטיס למכסיקו את דן שילון. חַגַּי פִּינְסְקֶר סבר שדָן שִילוֹן הוא האיש שמתאים למשימת שידור Play by play של משחקי כדורגל בטלוויזיה, תחום שהמדיה החדשה טרם התנסתה בו. התכנסה ישיבה מיוחדת של הנהלת רשות השידור בראשותו של שמואל אלמוג והמלצתו של חגי פינסקר התקבלה . בינואר 1970 נקבע בהנהלת רשות השידור תקדים בעל ערך עיתונאי עליון. עמדת השידור באצטדיון בחו”ל ולא חשוב היכן בחו”ל – היא כלי נשקו של שַדָּר הטלוויזיה. פנטסטי ! שְמוּאֵל אֶלְמוֹג ז”ל לא כל כך הכיר את דן שילון ב- 1970 אבל הוא הכיר היטב את חגי פינסקר וסמך על שיקול דעתו. יש לדעת כי חַגַּי פִּינְסְקֶר ז”ל נחשב לאחד העיתונאים הדגולים ביותר בתולדות רדיו “קול ישראל ” ורשות השידור. הוא העריך עד למאוד את יכולותיו של דן שילון כמפיק, עורך, ושַדָּר. דן שילון כתב כמה הערות לאנשי ההפקה וטס בגפו (ללא טכנאי, ללא מפיק, וללא עוזר שַדָּר) לשתי הערים המכסיקניות הרחוקות טולוקה ו- פואבלה. באחת האפיל על שַדָּר הרדיו המיתולוגי נחמיה בן אברהם. הטלוויזיה הפכה למדיה אלקטרונית פי אלף אטרקטיבית מהרדיו. משחקי נבחרת ישראל נגד אורוגוואי (2:0), שוודיה (1:1), ואיטליה (0:0) וגם משחק הגמר ברזיל – איטליה (1:4) הוקלטו באולפני הטלוויזיה איטלקית RAI ברומא והטייפים הכבדים נשלחו במטוס הראשון שטַס ארצה מרומא לשדה התעופה הבינלאומי בלוד. המשחקים שודרו בארץ באיחור של 48 – 24 שעות. המגיש באולפן בירושלים היה שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז”ל והעורך והמפיק פיטר מיליק. אלכס גלעדי השתתף כמובן בהפקה ובעריכה אך דָן שִילוֹן לא הזכיר אותו כלל בהערותיו. פִּיטֶר מִילִיק היה האיש הבכיר מאחורי הקלעים. הערה : ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי “8 ימי בראשית” על שלושת חלקיו במסגרת הסדרה בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי, וקרויה : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.  

טקסט תמונה : 1970 – 1969. הנהלת רשות השידור בהרכבה המלא . זיהוי הנוכחים משמאל לימין : היועץ המשפטי עו”ד נתן כהן , מנהל רדיו “קול ישראל” משה חובב, ישעיהו שפירא, מנהלת לשכת המנכ”ל גב’ רוחמה איילון, מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג (בחולצה לבנה במרכז) סמנכ”ל כספים וכוח אדם ארנון צוקרמן , מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר, יועץ המנכ”ל נקדימון “נקדי רוגל , ומהנדס הטלוויזיה והרדיו שלמה גל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ינואר 1970. הנהלת רשות השידור בראשות המנכ”ל שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה חגי פינסקר מחליטה להטיס למונדיאל מכסיקו 1970 את שדר הטלוויזיה הצעירה דן שילון ואת שדר רדיו “קול ישראל” הוותיק נחמיה בן אברהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ינואר 1970. אלו הן הערותיו של דן שילון למערכת ההפקה והעריכה בארץ. מגיש התוכנית בישראל והאחראי על השידורים בארץ יהיה שמעון טסלר. מרכז המערכת בישראל יהיה ופיטר מיליק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה. שמעון טסלר ז”ל מפיק, עורך, ומגיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 1976 מינה אותו מנהל חטיבת החדשות דן שילון לעורך ומגיש “מבט שני”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1970. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז”ל. הוא ניהל את הטלוויזיה במשך שנה אחת 1970 – 1969. אח”כ הוחלף ע”י נקדימון “נקדי” רוגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

 

טקסט תמונה : 1970. אולפן “מבט” בבניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים. מנהל הבמה (Floor manager) פיטר מיליק מארח את משה דיין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

 

 

 

 

ב- 1972 ניצבה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה בפני משימת כיסוי הרבה יותר מורכבת ומסובכת, אולימפיאדת מינכן 1972. דן שילון ואלכס גלעדי הטילו על נסים קיוויתי את שתי משימות השידור העיקריות והיוקרתיות, האחת – א”ק באצטדיון האולימפי והשנייה – שחייה בבריכה האולימפית. נוצרה כאן קורלTציה חסרת תקדים בין שדר מוכשר ונבון לאובייקטים של שידור שעליהם הופקד. אולימפיאדת מינכן 1972 שימשה גם אָדָן זינוק ראשוני לפרשן ד”ר גלעד וויינגרטן.

הערה : ראה הטרילוגיה של “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972” (ההכנות + הרצח והטבח + מטמורפוזה) במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. המחקר והכתיבה של הטרילוגיה הזאת נמשך תריסר שנים מ- 2000 עד 2012.

טקסט תמונה : 1970. משרד מחלקת הספורט בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מייסד ומקים את מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון (מימין) וסגנו אלכס גלעדי. (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : כריכת השער הקדמי של הספר הראשון “ההכנות” במסגרת טרילוגיה שחקרתי וכתבתי אודות “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”. מחקר וכתיבת הטרילוגיה נמשכו 10 שנים בין שנת 2000 לשנת 2010. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : כריכת השער האחורי של הספר הראשון “ההכנות” במסגרת טרילוגיה שחקרתי וכתבתי אודות “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972” . מחקר וכתיבת הטרילוגיה נמשכו עשור שנים בין שנת 2000 לשנת 2010. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : כריכת השער הקדמי של הספר השני “הרצח והטבח” במסגרת טרילוגיה שחקרתי וכתבתי אודות “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”. המחקר וכתיבת הטרילוגיה נמשכו כעשור שנים 2010 – 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : כריכת השער האחורי של הספר השני “הרצח והטבח” במסגרת טרילוגיה שחקרתי וכתבתי אודות “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”. המחקר וכתיבת הטרילוגיה נמשכו עֶשֶר שנים בין 2000 ל- 2010 (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : כריכת השער הקדמי של הספר השלישי “מטמורפוזה” במסגרת טרילוגיה שחקרתי וכתבתי אודות “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”. המחקר וכתיבת הטרילוגיה נמשכו עשור שנים, 2010 – 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : כריכת השער האחורי של הספר השלישי “מטמורפוזה” במסגרת טרילוגיה שחקרתי וכתבתי אודות “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972” . המחקר וכתיבת הטרילוגיה נמשכו עשר שנים בין 2000 לבין 2010. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1979 מיסד אלכס גלעדי צֶמֶד הגשה באולפן הספורט בדמותם של גב’ אורלי יניב ומר יורם ארבל. שנה אח”כ כשהתמניתי למנהל מחלקת הספורט במקומו המשכתי את התנופה וזיהיתי לצופי הטלוויזיה את מרבית תוכניות הספורט באמצעותם. בשנתיים האחרונות לניהולו של יוסף “טומי” לפיד ז”ל את רשות השידור 1984 – 1982 ועם בואו של מחליפו אורי פורת התרחבו הפקות ושידורי הספורט עד למאוד ועימם התקציב שלי. יורם ארבל ונסים קיוויתי נשאו בעול העיקרי אולם החלטתי לקדם לצִדם את אורי לוי. מיניתי אותו לשַדָּר טניס וענפי ספורט קטנים. ב- 1988 כשיורם ארבל נפל למשכב בשל שפעת שלחתי אותו לגרמניה לשדר משחק של מכבי ת”א בגביע אירופה נגד קבוצת קלן . הוא עבר את המבחן בהצלחה לא מבוטלת. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת התרשם ושַח לי “לא אלמן ישראל”. ברור ששרר הבדל בין השניים אך זאת לא הייתה קטסטרופה.

בספטמבר 1990 בתום מונדיאל איטליה 90 עזב אותי יורם ארבל בהפתעה וחבר לערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 הניסיוני. האיש רץ לספר לכל מי שרצה כי מרוב ייאוש וקנאה איחלתי לו לשדר את משחק ה- “דוּק”. בלוף. אך השמועה קנתה לה כנפיים והברנז’ה אימצה אותה לחיקה כאילו הייתה אמת לאמיתה . לחלוטין אינני קנאי . דווקא איחלתי לו הצלחה בהמשך הדרך. עם פרישתו המפתיעה של יורם ארבל שאלו אותי מנכ”ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בדאגה “מה יהיה…כאילו הקיץ הקֵץ ?” . כניסתו של ערוץ 5 לשוק הטלוויזיה בישראל ב- 1989 יצרה תחרות , אבל תחרות היא עסק בריא ונשמת אפה של התעשייה שלנו . בו במקום השבתי לשני הבוסים הדאגנים כי אני אינני מודאג כמותם ונימקתי להם מדוע : “זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם שייכות בינתיים לנו כלהלן : האולימפיאדות , המונדיאלים, אליפויות העולם בא”ק, אליפויות אירופה בכדורגל וכדורסל, משחקי הגמר של גביעי אירופה בכדורגל לקבוצות אלופות ומחזיקות גביע, מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל, הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום), הליגה הלאומית בכדורסל, ומשחקי נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל בארץ ובעולם”, והוספתי באותה נשימה : “אם אורי לוי ו/או מאיר איינשטיין ישדרו ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את מכבי ת”א ומולם יורם ארבל ישדר בערוץ 5 “דוּק”, ברור שהצופים יהיו עִמנו, ו- יוותרו נאמנים לשידור הציבורי” . ואז עשיתי פאוזה קצרה והמשכתי : “אריה מקל ויוסף בר-אל עִזרו לי לעזור לכם. שֵם המשחק הוא ממון וזכויות שידורים. אם הזכויות יישארו לנו – אנחנו ננצח כל מתחרה שלנו ללא תנאי”. באותה שיחת הוועידה הטלפונית בין שלושתנו נסגר בשניות עניין העברתו של מאיר איינשטיין מרדיו “קול ישראל” למחלקת הספורט של הטלוויזיה במקומו של יורם ארבל, על פי דרישתי. כבר דנתי בפוסטים הקודמים בעניין התאמתו של מאיר איינשטיין למשימות השידור הראשיות שהצבתי בפניו : כדורגל (אבי רצון היה הפרשן), כדורסל (אלי סהר היה הפרשן), וא”ק (ד”ר גלעד וויינגרטן היה הפרשן). הוא הפך להיות הדומיננטי בעוד אורי לוי הולך ונחלש, עד שמצא ניחומים בחטיבת החדשות.

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. מכתבו של אלכס גלעדי (נשיא חברת “קשת”, סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC , וחבר IOC) אלי לאחר עזיבתי את ערוץ 1 ורשות השידור בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעונת 2003 /  2002 עזבתי בטריקת דלת את הטלוויזיה לעד לאחר מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור במקומו של המנכ”ל הזמני רן גלינקא. יוסף בר-אל מונה לתפקידו הרָם ידי ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצת השר הממונה על רשות השידור , רענן כהן . רן גלינקא כיהן כחצי שנה בתפקיד מנכ”ל רשות השידור. הוא הודח בפקודת ראש הממשלה אריאל שרון לאחר שהתיר לשדר בלֵיל שישי – 7 בדצמבר 2001 במגזין “יומן” ב- Prime time ריאיון נרחב בן 20 דקות שערך עודד גרנות במוקטעה בראמאללה עם יו”ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. מנהל חטיבת החדשות היה רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו שימשה גב’ יָעֵל חֵן. ראש הממשלה אריאל שרון היה המום . הוא פשוט לא הבין כיצד העורך הראשי של רשות השידור (רן גלינקא) נותן בימה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לרב מרצחים יאסר עראפאת, מי שניהל את האינתיפאדה השנייה , וזרע מעשי טרור נוראיים בתוככי מדינת ישראל. רצח וטבח שגררו אחריהם נהרות של דם של אזרחים ישראליים רבים .

מאיר איינשטיין ז”ל התמנה למנהל מחלקת הספורט ואחריו אורי לוי. החלה הפארסה וההידרדרות הגדולה. אורי לוי מינה את עצמו לשַדָּר א”ק ראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. משימת השידור הישיר הראשונה שלו הייתה אליפות העולם ה- 9 בא”ק שעמדה להיערך בפאריס באוגוסט 2003. לא פחות. הוא לא שידר מעולם א”ק בטלוויזיה, לא כל שכן אירוע בסדר גודל עליון באיכותו וכמותו, אליפות העולם בא”ק, אך בכל זאת זכה לגיבויו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. הפרשן ד”ר גלעד וויינגרטן שישב לצדם של נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין הסכים לשתף פעולה עם שדר כושל . מינוס מביס פלוס וחוק הכלים השלובים הוּפַר. לא יכולתי להתאפק. ב- 4 בספטמבר 2003 כתבתי לשני הפיקודים שלי בעבר בתום אליפות פאריס 2003 את חוות דעתי עליהם. זה היה מסמך בן 11 עמודים שמנה כמות ענקית של שגיאות מבלי שמישהו בטלוויזיה ו/או מחוצה לה יצפצף או יפצה פה, “הֵיי חֶבְרֶה המלך הוא עירום”. בהיעדר ביקורת על מעלליהם של השדר ופרשנו אפשר היה לחשוב שזהו סטנדרט השידור המקובל בתחרויות ה- א”ק. הנה חלקים ממסמך המחאה ההוא. זאת הייתה הפעם האחרונה שהיה לי קשר עמם והפעם האחרונה שהרשיתי לעצמי להתערב בעסקים שאינם שלי.

טקסט מסמך : 4 בספטמבר 2003. מכתבי לאורי לוי וד”ר גלעד וויינגרטן, השדר והפרשן באליפות העולם ה- 9 בא”ק – פאריס 2003, וגם למפיק שלהם ששי אפרתי (עמוד 1). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 4 בספטמבר 2003 (עמוד 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט מסמך : 4 בספטמבר 2003 (עמוד 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 4 בספטמבר 2003 (4). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 4 בספטמבר 2003 (5). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לאורי לוי שמורות זכויות (רבות) ככתב, שדר, עורך, ומפיק בהיסטוריה הארוכה של שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא כֵּן איש נבון ומשכיל אך מה שעשה כשמינה את עצמו לשַדָּר א”ק מוביל של רשת הטלוויזיה שלו הוא חסר תקדים בחומרתו ועליבותו. האמביציות האישיות העזות שרוחשות בסביבת המיקרופון ומרקע הטלוויזיה עולות על גדותיהן ומשבשות לעיתים את שיקול דעתם של העוסקים בדבר.

יורם ארבל שידר כ- % 85 – % 80 מכלל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה שעברה (ושימש בנוסף מגיש ראשי של כל תוכניות הספורט) . הוא מרט את שערותיו מקנאה כשאורי לוי , נסים קיוויתי , ורמי ווייץ נגסו מעת לעת בנכס השידור שלו . באפריל 1989 הטסתי את נסים קיוויתי לניו זילנד ואוסטרליה כדי לשדר את שני משחקי הכדורגל המכריעים של נבחרת ישראל בבית האוֹקְיָיאנִי המוקדם. יורם ארבל שאין חולקים על כישרונו ממש התאבל ועשה עִמִי ברוגז. תופעת “המיקרופון והמרקע הם שלי בלבד” איננה אופיינית רק לחלק מהשדרנים והפרשנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. היא קיימת בכל עוזה בכל רשת טלוויזיה באשר היא – בגלוי או בסתר. גם בערוץ 2, בערוץ 10, ובערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים.

זה לא הכל. לקראת אולימפיאדת אתונה 2004 ביקש מנהל מחלקת הספורט אורי לוי למנות את רמי ווייץ לשדר הא”ק שלו בתחרויות האולימפיות. רמי ווייץ שאף לוֹ לא היה שמץ של מושג קודם בענף הספורט שכולל המון תתי מקצועות, והוא מורכב ומסובך לשידור – הבין את גודל המשימה וביקש לקנות לפני כן ניסיון ומושג בתחרות א”ק קטנה יותר ויוקרתית פחות כמו אליפות העולם באולם (INDOOR) שנערכה בבודפשט בין 5 ל- 7 במארס של שנת 2004. אבל אורי לוי אמר לו שמשימת השידור הזאת כבר תפוסה על ידו. רמי ווייץ הודיע לאורי לוי שללא שידור מבחן בכביש צדדי הוא איננו מתכוון לעלות על ה- High way ולנווט ולשדר למען ערוץ 1 את תחרויות הא”ק באולימפיאדת אתונה 2004. “אינני מתכוון ליפול בפח שטומנים לי”, טען בצדק. אורי לוי שידר באופן ירוד ועלוב את תחרויות הא”ק באולימפיאדת אתונה 2004 יחדי הפרשן שלו ד”ר עם גלעד וויינגרטן. צופה הטלוויזיה שמתעניין בנושא תמיד יכול להשאיל קלטות מערוץ 1 ולהשוות בין אורי לוי לבין הקודמים לו בתחום שידורי הא”ק מר נסים קיוויתי ומר מאיר איינשטיין.

טקסט תמונה : סוף עשור ה- 80 וראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה. הגברדייה שהובילה את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מאיר איינשטיין ז”ל , ו- רמי ווייץ ו- אורי לוי יבד”ל. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס’ 742. הועלה לאוויר ב- שבת 12 במאי 2018.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *