רשימה מס' 1 : לפני 20 שנה. איש מְנֻוָול, שָפֵל, פַּחְדָן, ועָלוּב מהימין הקיצוני יוֹרֶה במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 שלוש יריות אקדח מטווח אפס בגבו של ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל ורוצח אותו בכיכר העיר בתל אביב. הַנֵּזֶר והאֶצְעָדָה נגזלים מבֵּן המַלְכוּת יצחק רבין מנהיג האוּמָה והוגה רעיון השלום עם העם הפלסטיני. שִמְעוֹן פֶּרֶס יבד"ל הוא מחליפו של יצחק רבין שנופֵל שַדוּד. אולם איננו מצליח לשמור על הבכורה הפוליטית ומפסיד אותה בבחירות לכנסת ה- 14 ב- 29 במאי 1996 ליו"ר הליכוד בנימין נתניהו. פוסט מס' 547 / 88. כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי. הפוסטים שנחקרים ונכתבים על ידי מוענקים ביד נדיבה ובחינם לציבור הקוראים. כַּמוּתָּם נושקת ברגע זה ל- 100000 (מאה אלף).  

———————————————————————————

פוסט מס' 547 / 88 : הועלה לאוויר ביום חמישי בחצות ב- 22 באוקטובר 2015. 

———————————————————————————

רשימה מס' 1 : לפני 20 שנה. איש מְנֻוָול, שָפֵל, פַּחְדָן, ועָלוּב מהימין הקיצוני יוֹרֶה במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 שלוש יריות אקדח מטווח אפס בגבו של ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל ורוצח אותו בכיכר העיר בתל אביב. הַנֵּזֶר והאֶצְעָדָה נגזלים מבֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין מנהיג האוּמָה והוגה רעיון השלום עִם העַם הפלסטיני. שִמְעוֹן פֶּרֶס יבד"ל הוא מחליפו של יִצְחָק רָבִּין שנופֵל שַדוּד. אולם איננו מצליח לשמור על הבכורה הפוליטית ומפסיד אותה בבחירות לכנסת ה- 14 ב- 29 במאי 1996 ליו"ר הליכוד בנימין נתניהו. יִצְחָק רָבִּין ז"ל היה רק אחד. פוסט מס' 547 / 88. כל הזכויות שמורות.  

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. אינני מצטער על כך לרגע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שש נקודות.

א. השידור הישיר אמש (יום רביעי – 21 באוקטובר 2015) של ערוץ 55 בכבלים את מסיבת העיתונאים הבודדת של מאמן קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א גיא גודס בטרם משחק הבית הראשון ב- Euroleague נגד מאלאגה בהיכל הספורט ביד אליהו, הייתה הצגת נפל טלוויזיונית. מדובר בטלוויזיה מחורבנת, רוטינית, משעממת, ו- אנטי תקשורתית בעליל. גיא גודס איננו אישיות טלוויזיונית. הוא לא מסוגל להחזיק, לרתק, ולעניין לבדו את העיתונאים סביבו שאיש לא ראה אותם, הצופה המאזין לא יודע מי הם, וגם לא שומע את שאלותיהם. שלא לדבר על כך שגיא גודס מוקף ב- Frame מבודד ומכוער שלו באין סוף פרסומות מסחריות. גיא גודס איננו מוכשר דיו כדי להיות כוכב ראשי ולשחק לבדו את גיבור העלילה בלעדי שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן לידו. מעולם לא ראיתי מסיבת עיתונאים טלוויזיונית כה משעממת וכבויה בה הרשת המשדרת חושפת רק את המֵשִיב ומחביאה את השואלים ואת שאלותיהם. הפקת טלוויזיה מהדרגה הנמוכה ביותר.

ב. ראש הממשלה בנימין נתניהו יוצא מגוחך כשאיננו מדייק בעובדות היסטוריות בעניינם של שני הצוררים הפיהרר הנאצי הגרמני אדולף היטלר והמופתי הפלסטיני חאג' אמין אל חוסייני. מדהים שאדם ברמה של ראש מדינה נופל בהתנסחות היסטורית לא נכונה. מדהים גם להיווכח שאנשי המטה של ראש הממשלה בנימין נתניהו הם בורים גמורים שמאפשרים לו להיכשל בפליטות פה מטופשות, לא שקולות ולא מאורגנות בזירה הבינלאומית שמצריכות דברור של דובר ממשלת גרמניה שטפאן זיברט. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ושטפאן זיברט התערבו מייד ואמרו לאחר ההתבטאות המגוחכת של בנימין נתניהו כי גרמניה היא האחראית לשואת העם היהודי. המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני היה אנטישמי אָרוּר בן בליעל ותומך נלהב של המשטר הנאצי בגרמניה שונא היהודים בשנים 1945 – 1933 ושל הרעיון הנציונאל – סוציאליסטי בראשות גדול המְנֻוָולִים בהיסטוריה האנושית המודרנית, הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר. המופתי הירושלמי מי שתיעב את הבריטים עד כלות, העריץ את אדולף היטלר ואת חבר שריו בממשלה הנאצית הגרמנית, את המפקדים של קלגסי ה- וורמאכט, ואת מתכנני ואדריכלי הרצח של 6 מיליון יהודים ע"י משטרת הביטחון של ה- ס.ס. ה- Gestapo והוואפן ס.ס. חאג' אמין אל חוסייני חסיד של מחוללי המדיניות הנאצית ומוציאה לפועל בדיפלומטיה כמו בשדה הקרב : יוזף גבלס, הרמן גרינג, רודולף הס, יוליוס שטרייכר, אלפרד רוזנברג, האנס פראנק, ווילהלם פריק, ווילהלם קייטל, אלפרד יודל, היינריך הימלר, ריינהארדט היידריך, ארנסט קאלטנברונר, ורבים אחרים. עם כמה מהם הוא אפילו נפגש.

Hitler-Muftiטקסט תמונה : 28 בנובמבר 1941. ברלין. הקנצלר – פיהרר של גרמניה הנאצית אדולף היטלר (מימין) נפגש לשיחה בלשכתו בברלין עם המופתי הירושלמי הנודע לשמצה צורר היהודים חאג' אמין אל חוסייני.  בטרם פגישה ההיא בין אדולף היטלר לחאג' אמין אל חוסייני ב- 28 בנובמבר 1941, השמידו גייסות ה- .S.S והוואפן .S.S כבר כ- מיליון וחצי יהודים ברוסיה ופולין. צילם את התמונה צלמו האישי של אדולף היטלר היינריך הופמאן.

מכל האמור לעיל, אין להפחית מדמותו השטנית של המופתי חאג' אמין אל חוסייני שקרא בגלוי בעשורי ה- 20, ה- 30, ו- 40 של המאה הקודמת מאז העלייה השנייה לרצח יהודים באשר הם יהודים מתינוקות וילדים ועד זקנים, בכל שעה ומקום בארץ ישראל, בכל שעה ומקום בכל ארצות ערב, ובכל שעה ומקום באירופה. חאג' אמין אל חוסייני הוא אבי הסלוגן "יהודי טוב – הוא יהודי מת"ואין זה חשוב אם הוא עולל, דרדק, ו/או סָב. המופתי חאג' אמין אל חוסייני איננו אומנם הוגה ומציע רעיון "הפתרון הסופי" של הפיהרר אדולף היטלר והרייכספיהרר היינריך הימלר אולם הוא נמנה על תומכיו המובהקים ביותר. המופתי חאג' אמין אל חוסייני הוא אביו הרוחני של אחמד יאסין ומשרתו איסמעיל האנייה מייסדי אמנת תנועת החמאס. אמנה שנחתמה באוגוסט 1988 כשנה לאחר הקמת התנועה, ובה נאמר כהאי לישנא : "מדינת ישראל תוסיף להתקיים עד אשר יכרית אותה האיסלאם". סעיפי האמנה המתארים את מדינת ישראל, הציונות, ואת כלל העם היהודי, כוללים בתוכה מוטיבים אנטישמיים ברורים המובעים ללא כחל ושרק : "הציונות פלשה פלישה נאצית לפלסטין והנאציות היהודית היא אויב מרושע הנוהג כמו הנאציזם – גזלן, חמסן, ורצחן". ברשימה הארוכה של חטאי מדינת ישראל נמצאים גם מחנות מעצר אליהם מושלכים אלפים רבים של פלסטינים המוחזקים בתנאים תת אנושיים. התיאור ההיסטורי המנובז של המופתי חאג' אמין אל חוסייני ושל איסמעיל האנייה נשען ישירות על הפרוטוקולים של זקני ציון. כמובן הס מלהזכיר את השואה. אמנת החמאס קובעת כלהלן : "יום הדין יבוא רק כאשר המוסלמים יילחמו ביהודים ויביאו לקיצם". ראה הפוסט של פרופסור דינה פורת "פניו האנטישמיות של החמאס" כפי שהתפרסם בעיתון "הארץ" ב- 3 באוגוסט 2014.

ג. השדרנית קורין גדעון שותפתו של גיא פינס בערוץ 10 בהיעדרה של לירון ווייצמן, מעיבה כצֵל (כבד) על המקור. ו/או במילים אחרות : אישיותה הטלוויזיונית של קורין גדעון שמה בכיס הקטן את זאת של לירון ווייצמן.

ד. את אותו הדבר ניתן לומר על אישיותה הטלוויזיונית של נינט טייב שמאפילה ושמה בכיס הקטן את זאת של יהודה לוי. כשאתה רואה את מר יהודה לוי מקדם שוב ושוב את ענייניה של HOT אתה לפתע מבין עד כמה נינט טייב היא פי 1000 (אלף) דומיננטית, מוכשרת, ומרתקת ממנו על מסך הטלוויזיה.

ה. אני אוהב להאזין בדרך כלל לרדיו גלי צה"ל שהמפקד שלו הוא מר ירון דקל. עד שהוא מחרים לעצמו בכוח השררה זמן שידור בבקרים של ימי חמישי בשבוע בין 09.00 ל- 11.00 ומזמין לשבת לצדו באולפן הצבאי את עמית סגל הכתב הפוליטי של ערוץ 2. ירון דקל הוא שדר רדיו אנמי, מנומנם, איטי, נעדר קצב, וגם חסר איכות קולית. אף על פי כן הוא מרשה לעצמו לשמש מורה דרך ולהוביל באופן משעמם תוכנית אקטואליה בת שעתיים ברשת רדיו שהיא תחת פיקודו. עמית סגל שגם הוא נעדר נוכחות ו- כריזמה רדיופונית איננו יכול להושיע אותו. יש להבדיל בין עיתונאות שנשענת על דיווח ידיעות חדשותיות קצרות ברדיו לבין יומרות להצעיד תוכנית עיתונאית רַבַּת מֶלֶל בת שעתיים ברדיו, זוחלת ומשתרכת. תוכנית האקטואליה של ירון דקל ועמית סגל נגררת. הגרירה הופכת אותה לארוכה כאורך הגלות. מדהים שמפקד רדיו גלי צה"ל מעסיק בשורותיו את עצמו כשדרן מוביל נטול כישרון. מדהים שהפקודים שלו יודעים את האמת שהוא שדר ישנוני, לא מעניין, ולא מרתק – אך אינם מצייצים.

ו. אני אוהב את נורית גלרון ו- גלי עטרי אבל יש לי בעיה איתן כשאני מאזין לברנדה לי, אלה פיצג'ראלד, קוני פראנסיס, פגי לי, שרה ווהן, והלן שפירו.

רשימה מס' 1 : לפני 20 שנה. איש מְנֻוָול, שָפֵל, פַּחְדָן, ועָלוּב מהימין הקיצוני יורה במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 שלוש יריות אקדח מטווח אפס בגבו של ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל ורוצח אותו בכיכר העיר בתל אביב. הַנֵּזֶר והאֶצְעָדָה נגזלים מבן המלכות יצחק רבין מנהיג האוּמָה והוגה רעיון השלום עם העם הפלסטיני. שִמְעוֹן פֶּרֶס יבד"ל הוא מחליפו של יצחק רבין שנופֵל שַדוּד. אולם איננו מצליח לשמור על הבכורה הפוליטית ומפסיד אותה בבחירות לכנסת ה- 14 ב- 29 במאי 1996 ליו"ר הליכוד בנימין נתניהו. יצחק רבין ז"ל היה רק אחד. פוסט מס' 547 / 88. כל הזכויות שמורות.

מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (2015 – 1939).

ככל שינקפו החודשים והשנים יתברר כי חסרונו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל יורגש יותר ויהיה עמוק יותר משסָבְרוּ תחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו. מוטי קירשנבאום היה אזרח ועיתונאי בעל מצפון ואמיץ לב. זה בלט כמובן בתחום עיסוקו רב השנים בתקשורת רחבת ה- ממדים : טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה, וגם ב- תיאטרון. הוא היה כל חייו איש בעל יושרה ציבורית עילאית. מוטי קירשנבאום נמנה על אותה חבורת אנשים שהפכה את חיינו בארץ ישראל ל- בעלי ערך ו- כדאיים. הוא מת בן 76 במושב מכמורת ב- י"ב תשרי תשע"ו – 25 בספטמבר 2015. זיכרונו לא יישכח ולא ימוש ממני (!).

נורא לומר זאת, אבל החיים היו חזקים מהמתים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עברה מהר לסדר היום לאחר רצח מנהיג האומה והוגה רעיון השלום עם העם הפלסטיני ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב. בטרם חלפו שבעה חודשים מאז הרצח הנפשע ובטרם תמה שנת הַאֵבֶל שידרנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יותר מ- 300 (שלוש מאות) שעות בשידורים ישירים מלונדון את Euro 1996 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל), ומאטלנטה את המשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996.

ציטוט : "אין צער שאיננו מתרכך וחולף במרוצת הזמן". (קיקרו).

יצחק רבין ז"ל נרצח במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995. שמעון פרס התייצב במקומו בראשות הממשלה. ביום רביעי – 29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת ה- 14. הן הוקדמו בחמישה חודשים מהתאריך המקורי שנקבע ל- 29 באוקטובר 1996. הבחירות לכנסת ה- 14 היו הראשונות בהן השתמש הבוחר בשני פתקים : האחד לבחירת הרשימה לכנסת והשני לראשות הממשלה. בבחירות ההן ב- 29 במאי 1996 הוברר כי שמעון פרס איננו יצחק רבין. יצחק רבין ז"ל האחד, היחיד, והמיוחד יש רק אחד. וכעת בלשון עבר היה רק אחד. לא היה מדינאי ואיש כמותו בכל הארץ. אובדנו היה עצום וחסר שיעור. שמעון פרס הפסיד את הבכורה הפוליטית ליו"ר הליכוד בנימין נתניהו שנבחר לראש הממשלה של מדינת ישראל. התברר גם שיו"ר מפלגת מר"צ יוסי שריד איננו שולמית אלוני הכריזמטית. מר"צ הפסידה % 25 מכוחה בבחירות ההן לכנסת ה- 14 ב- 29 במאי 1996 וכוחה הצטמצם מ- 12 מנדטים ל- 9.

החיים היו חזקים מהמתים. זמן קצר לאחר רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל במוצאי שבת – 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל בתל אביב (שמה הוסב ל- "כיכר רבין") שָבָה חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למסלולה בקצב שידורים ישירים מוגבר (!). למרות העֶצֶב הנורא המשכתי בתהליכי ההפקה של שני אירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים הקרבים ובאים, אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (96 EURO) ואולימפיאדת אטלנטה 1996. טורניר Euro 1996 נועד להיערך במהלך חודש יוני לראשונה בהשתתפות שש עשרה הנבחרות הטובות ביבשת. פי שתיים יותר נבחרות מאשר Euro 1992 לפני ארבע שנים בשוודיה. משחק הפתיחה התקיים באצטדיון "וומבלי" בלונדון ב- 8 ביוני 1996 ומשחק הגמר בו ניצחה גרמניה את צ'כיה נערך באותו מקום ב- 30 ביוני 1996. כעבור פחות משלושה שבועות ב- 19 ביולי 1996 נערך באטלנטה בירת מדינת הדרום ג'ורג'יה בארה"ב טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 26 במניין העת החדשה. טקס הנעילה נערך בחלוף 17 יום ב- 4 באוגוסט 1996. שבעה חודשים לאחר האסון הנורא של רצח ראש ממשלה בישראל כבר הפקתי וניהלתי בפקודתם של מנכ"ל הרשות מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יותר מ- 300 (שלוש מאות) שעות של שידורים ישירים מ- מפקדות השידור שלנו שמיסדתי והקמתי בלונדון – אנגליה ובאטלנטה – ארה"ב.

מוטי קירשנבאום ז"ל שָב לרשות באביב של תשנ"ג. זה היה ביום ראשון בשבוע ב- כ"ז בניסן תשנ"ג משהתייצב בפסגת ההיררכיה של השידור הציבורי. הוא התמנה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 על פי המלצת שרת החינוך שולמית אלוני ולפי החלטת ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. מוטי קירשנבאום בן ה- 54 החזיק עכשיו בתפקיד הרָם והחשוב כשהוא עטור תהילה ושטוף זיכרונות שלא נמחקו מההיסטוריה של הטלוויזיה הציבורית. חלפו כבר שבע עשרה שנה מאז זכה ב- 1976 בפרס ישראל לטלוויזיה בגין הפקת התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" וגם בשל כישרון התיעוד שלו וסרטיו הדוקומנטאריים כפי שבאו לידי ביטוי על המרקע במשך רבע מאה של שנים, אך הציבור לא שכח אותו, וודאי לא עובדי הטלוויזיה. קסמו לא הוּעַם. הידיעה המרעישה כי מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל עשתה לה חיש מהר כנפיים בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים ובבניין "החוּטִים" הסמוך אליו בו היה ממוקם רדיו "קול ישראל". הייתי עֵד כמו אחרים לשמועה שעברה מפה לפה ושותף כמו רבים לשמחה הגדולה . אני זוכר היטב את אווירת התרוממות הרוח של הימים ההם. ניצבתי שָם עֵד להתרחשויות . הבחירה להציב את מוטי קירשנבאום מאנשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968 בצמרת השידור הציבורי של מדינת ישראל סימלה את סוף העִידָן הכושל של יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשלוש השנים של 1993- 1990. לפתע זרחו באביב של 1993 שוב תקוות חדשות בבניין בטלוויזיה הישן הממוקם בשכונת רוממה בירושלים.

מוטי קירשנבאום פרש מרשות השידור בראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת בגלל וויכוחים מקצועיים מרים ומחלוקות קשות עם מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף "טומי" לפיד ז"ל. יוסף "טומי" לפיד מונה למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979. מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י שַר החינוך זבולון המר וראש הממשלה מנחם בגין סיים את עידן שלטונם של יצחק לבני ברשות ושל ארנון צוקרמן מנהלו של מוטי קירשנבאום בטלוויזיה. מוטי קירשנבאום שימש באותה העת כבר כמה שנים מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה. הוא הטיל דופי ביכולתו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל לנהל את רשות השידור על מרכיביה הציבוריים הרבים והיה האיש שטבע בלשונו הסרקסטית והשנונה בראשית שנות ה- 80  את הסלוגן : "יוסף "טומי" לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע להרכיב אותה מחדש".

לאחר שפרש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית הובילו אותו כשרון היצירה , הכתיבה , והעיתונאות שלוֹ להפיק ולביים תוכנית סאטירה בתיאטרון המסחרי שנקראה, "יורדים על השבוע". מוטי קירשנבאום כתב טקסטים שנונים לשלישיית "הגשש החיוור", ביים סרטי תדמית ושיווק עבור התעשיין המיליארדר סטף וורטהיימר, והמשיך גם לתעד את קורות חיינו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי קירשנבאום כמו הבימאי האולימפי היהודי – אמריקני הדגול באד גרינספאן (Bud Greenspan) והבימאית המופלאה הגרמנייה לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl) הוא מתעד כפייתי במובן החיובי של המילה. לני ריפנשטאהל קנתה את המוניטין הבינלאומי העצום שלה לאחר שביימה שני סרטים דוקומנטאריים חשובים ורבי עוצמה בשנות ה- 30 של המאה שעברה. הראשון, "כנס המפלגה הנאצית הגרמנית בנירנברג 1934 בראשותו של הקנצלר אדולף היטלר", והשני, "האולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936". באד גרינספאן התפרסם בעולם כמתעד האולימפי הגדול והמוכשר ביותר בדורנו. אלכס גלעדי ואנוכי שידרנו רבים מסדרת סרטיו הנפלאים (הסדרה נקראה "OLYMPIAD") בטלוויזיה הישראלית בעשורי ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת. מוטי קירשנבאום רכש את פרסומו בישראל כמתעד טלוויזיה רב גוני במשך ארבעה עשורים מאז 1968. שלושת המתעדים הייחודיים האלה מוטי קירשנבאום, לני ריפנשטאהל, ובאד גרינספאן נולדו עם מצלמה ביד ודחף בלתי נלאה ללחוץ על ההֶדֶק שלה.

הייתה למוטי קירשנבאום סבלנות רבה למושאי כתבותיו. הוא ידע לכתוב תסריט ולתכנן היטב את מערך הצילום, היה נחוש להשיג את מטרתו, וסובלני דיו כדי להקשיב לקול מצלמתו. די להתבונן בשתי כתבותיו הנפלאות ששודרו במגזין החדשות של ערב שישי, האחת ב- 1972, "עם ישראל מבלה את חופשתו בשמורת עין גדי ב- 1972", והשנייה בהפרש של עשרים שנה בכתבה העוסקת, "במזג האוויר הסוער והגשום שפקד את המדינה בינואר 1992", כדי להבין את הרכב תכונותיו כבימאי דוקומנטארי. האינטליגנציה הקולנועית שלו מורכבת מכשרון וידע, חוש הבחנה בין הניואנסים הדקים, יכולת ביטוי וכישרון לכתוב טקסט מדויק. הומור וסרקאזם הפכו את מוטי קירשנבאום לאיש טלוויזיה ייחודי. הוא לבטח אחד מגדולי המתעדים של תקופתנו בכל שטחי חיינו בטלוויזיה. במשך שנים רבות כיסתה המצלמה שלו תחומים רבים ומסגרות שונות לאורכה ורוחבה של המדינה : צבא וביטחון, פוליטיקה, ההתיישבות החדשה בחבלי אבות לאחר מלחמת ששת הימים ב- 1967 והמחלוקות בצדה, חברה וכלכלה, יהודים וערבים, תרבות הפנאי, חיינו בכפר ובעיר, חי וצומח, טבע וחקלאות, ספורט, ומה לא בעצם.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. אווירת הימים ההם בטרם תקופת התהילה של תוכנית הטלוויזיה הסאטירית "ניקוי ראש" בשנים 1976 – 1974.מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 32 משמאל) באחד מרגעי השיא והתהילה שלו בטלוויזיה כמי  שיצר, הפיק, וערך את התוכנית הסאטירית הראשונה שלו בטלוויזיה "לא הכל עובר". זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שמואל מזרחי ז"ל איש האביזרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית ימיה, העיתונאי והסופר המנוח דן בן אמוץ מהבודדים שהייתה בידו עט חדה מתער, ומוטי קירשנבאום ז"ל שמתבונן בעיניים מעריצות בדן בן אמוץ. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בסוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת התמנה אליעזר יערי לעורך ומגיש מגזין החדשות "יוֹמָן" המשודר מידי ערב שישי בזמן צפייה ראשי בשמונה בערב. אליעזר יערי עשה את עסקת חייו . הוא גייס לשורותיו את מוטי קירשנבאום ככתב ועיתונאי  Free lancer. אליעזר יערי העניק זמן מסך לכתבותיו (המצוינות) ובתמורה נשמרה תודעתו של היוֹצֵר בציבור. זה היה דִיל מצוין. צריך לומר בגלוי כי מוטי קירשנבאום תּחזֵק בכתבותיו את איכות ה- "יומן" של אליעזר יערי ב- 1990 בדיוק כפי עשה עשרים שנה קודם לכן במגזין "יומן השבוע" שערך והגיש יורם רונן. הכתבות המיוחדות שלו האפילו על שאר התכנים במגזין. שתי כתבות של מוטי קירשנבאום בעידן אליעזר יערי בראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת זכורות לעַד. האחת, הכתבה אודות "המסתערבים" שנעשתה בקיץ 1991. השנייה עסקה ב- "מזג האוויר החורפי הסוער שפקד את ישראל בינואר 1992". התייצבותו של מוטי קירשנבאום אחד מאנשי הטלוויזיה הכישרוניים והמוצלחים בארץ בפסגת השידור הציבורי ב- 1993 התאפשרה לא רק בשל כישרונו אלא בשל נסיבות פוליטיות ובהן חזרתו של יצחק רבין לשלטון. יצחק רבין מנהיג מפלגת העבודה ניצח בבחירות ב- 23 ביוני 1992 את יריבו ראש מפלגת הליכוד יצחק שמיר בפער מנדטים שאִפשֵר לו להרכיב ממשלה עם מפלגת ש"ס ומפלגת מר"צ בראשותה של אישה נאורה גב' שולמית אלוני. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הפקיד את בידיה את תיק החינוך והתרבות. מנהיגת מר"צ הזדרזה והגתה Deal. היא ביקשה להחזיר את המנכ"ל המכהן אריה מֶקֶל למשרד החוץ ממנו הושאל לרשות השידור ולמנות במקומו את מועמדה מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם. גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי זכרה את פועלו העצום ומורשתו הטלוויזיונית של מוטי קירשנבאום. אַרְיֵה מֶקֶל התנה את וויתורו על משרת מנכ"ל רשות השידור ושובו למשרד החוץ בקבלת תפקיד הקונסול באטלנטה (בירת מדינת הדרום ג'ורג'יה). העניין סודר. באפריל 1993 חזר אריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור מוקדם מהצפוי למשרד החוץ מבלי להשלים את שנת כהונתו החמישית. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אישר במהירות וללא שום וויכוח את מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. שמו הרי לא נשלף מהבויידֶעם.  לימים תוך כדי עריכת המחקר וכתיבת הספר שאלתי את גב' שולמית אלוני כיצד ידעה שמוטי קירשנבאום אומנם מוכשר דיו ובעל יכולות להתייצב בפסגת השידור הציבורי כדי להנהיג ולנהֵל אותו. מבלי להמתין ירתה את תשובתה : "מוטי קירשנבאום הפיק וערך בשנות ה- 70 מוצר שידור מצוין בדמותה של תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש". הוא לא רק ערך את התוכנית אלא ניהל גם צוות גדול של אנשים שעבד תחתיו בהפקת התוכנית. בכך הוכיח שהוא גם יוצר וגם מנהל. הוא מצא חן בעיניי. זאת הסיבה שרציתי אותו בתפקיד מנכ"ל רשות השידור".

מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות השידור הראשון שפעל בעידן תחרותי. זה לא היה פשוט. בעת מינויו באפריל 1993 הייתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית עדיין ערוץ שידור ארצי מונופוליסטי ללא יריבים ושלטה שלטון ללא מיצרים במדינה. בתוך שישה חודשים השתנה המצב תכלית השינוי. בנובמבר 1993 החל ערוץ 2 המסחרי לשדר את תוכניותיו. מול מוטי קירשנבאום ניצבו יריבי תקשורת מרים וגם עשירים. שמות מוכרים היטב מהשורה הראשונה של וותיקי רשות השידור בדמותם של דן שילון ויוחנן צנגן מנכ"לים משותפים של הזכיינית "רשת", אלכס גלעדי מנכ"ל הזכיינית "קשת", ועוּזִי פֶּלֶד שהיה סגנו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ בצוות ההקמה של הטלוויזיה בשנים 1969- 1967, ועכשיו שימש מנכ"ל הזכיינית "טלעד". המתחרים האלה היו תאבי הצלחה, עתירי ממון, וחדורי רצון עז להוכיח את עצמם , וגם לא פחות מוכשרים ממוטי קירשנבאום עצמו. חייהם של מוטי קירשנבאום ושל המנכ"לים ברשות השידור שבאו בעקבותיו השתנו בבת אחת מאז נובמבר 1993. המאבק נגד ערוץ 2 הנמרץ היה כה חריף עד שחלקם סבלו מסיוטי לילה. אֵיילוֹן שָלֵו התמנה למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 והציב את יעקב איילון בכורסת המגיש הראשי. כעבור זמן קצר הודח איילון שלו ובמקומו התמנה שלום קיטל ששימש שנים רבות קודם לכן כ- כתב ושדר חדשות ברדיו "קול ישראל". מר שָלוֹם קִיטָל חולל תיכף מהפכה בחברת החדשות. הוא הרכיב את צמד ההגשה האטרקטיבי יעקב איילון ומיקי חיימוביץ, וגייס לשורותיו כוח עיתונאי מקצועי רב ניסיון מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרדיו "קול ישראל", וגם מתחנת הרדיו הצברית של גלי צה"ל . הוא לא הכשיר עובדים. הוא קנה כוח אדם מקצועי מוכן. שמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית או כפי שחלק מהציבור קרא לה עדיין "הטלוויזיה הכללית" הומר בשם חדש, ל- "ערוץ 1". נפתחה תחרות טלוויזיה קשה שטרם נודעה כמותה עד אז בארץ ישראל בין ערוץ 1 הציבורי הוותיק לבין ערוץ 2 המסחרי הצעיר והלוחמני – על לבו ועיניו של הצופה.

מייד לאחר מינויו למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 ביצע מוטי קירשנבאום מהלך ניהול דרמטי. הוא החליט לא להאריך את כהונתו של יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית בשנים 1993- 1990. למעשה החליט להיפטר ממנו והדיח אותו מתפקידו. במקומו הציב את יאיר שטרן שהיה אז כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בוושינגטון בירת ארה"ב. מוטי קירשנבאום עיתונאי בכל רמ"ח אבריו ידע שרשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ניצבת ב- 1993 בצומת דרכים ונקודת זמן היסטורית. מוטלת עליה משימת כיסוי רחבת היקף של חזון חדש, יוזמת השלום שנקטו ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס כלפי העם הפלסטיני. רשות השידור פתחה בסיקור טלוויזיה ורדיו מורכב, ארוך, ויקר של הסכם אוסלו בין ישראל לבין הפלסטינים, הסכם שעתיד להביא את ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין וראש אש"פ יאסר עראפאת ללחוץ ידיים לראשונה על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון, ב- 13 בספטמבר 1993.

טקסט תמונה : יוסף בר- אל בראשית דרכו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1969. עלה לישראל ממצרים שם רכש תואר אקדמאי ברוקחות. כמו רבים אחרים זנח את מקצועו ופנה לעיסוק בתקשורת. הוא התמנה למנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר עידן שלמה ענברי. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מר יוסף בר-אל בשיא כוחו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990. בקיץ 1993 הודח ממשרתו ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום. במקומו של המסולק התמנה לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן. ( ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום לא רצה את יוסף בר-אל. הוא זכר שהטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת הנהגתו של יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 הגיעה לנקודות שפל חסרות תקדים בכל תחומי השידור הציבורי, חדשות, הפקות ספורט, תוכניות בידור, תיעוד, ודרמה. יוסף בר-אל היה האיש שעל פי דעתו דִרְדֵר את הטלוויזיה הישראלית הציבורית למקומה הנמוך ולכן חסר כל כישרון להזניק אותה מחדש למקומה הטבעי בו נדרשה להימצא זה מכבר, אך היא לא הייתה שָם. מוטי קירשנבאום רצה במישהו שלוֹ ומכוחותיו. דמות שמקובלת עליו ועל המקצוע בכל פרמטר טלוויזיוני. צבר ישראלי בעל מנטאליות ישראלית, עיתונאי מהיר מחשבה, בעל ניסיון וכושר ביצוע, וגם יכולת מנהיגות. ולפני הכול איש של יושרה. מנכ"ל רשות השידור החדש מצא את התכונות האלה ביאיר שטרן. יאיר שטרן היה כתב הטלוויזיה בוושינגטון באותה עת ולפני כן מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה במשך שש שנים (1989 – 1983). דרכם של מנכ"ל רשות השידור החדש ומנהל הטלוויזיה החדש הצטלבה שוב לאחר שנים רבות. מוטי קירשנבאום נולד בכפר סבא ויאיר שטרן ברמת גן. יאיר שטרן הוא בנו של מנהיג תנועת לח"י יאיר שטרן שנרצח ע"י הבריטים ב- 1942. אִמו רוני הייתה בהריון כשבעלה נורה ע"י שוטרי הבולשת הבריטית. היא הנציחה את שם בעלה וקראה לבנה התינוק יאיר. מאוחר יותר התחתנה רוני שוב ועקרה עם בנה יאיר שטרן מרמת גן לנתניה. מוטי קירשנבאום נולד בכפר סבא. בהיותו בן שבע החליטו הוריו אברהם ובת שבע לעזוב את כפר סבא והתיישבו אף הם בנתניה. אביו הקים את חנות הנעליים "נעלי חן" בעיר. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן גדלו יחדיו בנתניה עיר קיט קטנה ונקייה בימים ההם הבנויה על שפת הים. מוטי קירשנבאום מבוגר מיאיר שטרן בשלוש שנים והיה מדריכו בתנועת "הצופים". שניהם חובבי ספורט ידועים שהיו גם אוהדים שרופים של קבוצת מכבי נתניה בכדורגל ומעריצים מושבעים של מרדכי שפיגלר. מוטי קירשנבאום הגיע לצוות ההקמה ולחטיבת החדשות של פרופסור שלמה אהרונסון בטלוויזיה בשנת 1968. יאיר שטרן עיתונאי ב- "מעריב" עשה זאת שנתיים אחריו לאחר שהצטרף לצוות שידורי הספורט באחריות דן שילון.

בקיץ 1993 הדיח מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה . יאיר שטרן הוצב במקומו. בחירה ראויה. גב' שולמית אלוני הדעתנית ובעלת היוזמה התמנתה לשרת החינוך בממשלת יצחק רבין ב- 1992. היא הייתה פוליטיקאית וותיקה שייסדה ב- 1973את התנועה למען זכויות האזרח והקימה את מפלגת ר"צ. שולמית אלוני הייתה מודעת לאופי שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה וביקשה לסלקו מייד. היא מינתה את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור וזוכרת היטב את הנעשה מאחורי הקלעים וגם לפניהם כפי שתיעדה את העובדות בפניי : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור במקומו של אריה מקל ביקשתי אותו לפטר תיכף ומייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה ולא להמתין עד להשלמת הקדנציה שלו. יוסף בר-אל היה מקושר עם הרבה גורמים פוליטיים ועשה טלוויזיה מאוד לא טובה. ראו את זה. גם אני הבחנתי בכך. מוטי קירשנבאום היה רחמן ממני והחליט לתת לו לסיים את תקופת הניהול ורק אז להדיחו".

טקסט תמונה : חורף  1973. המדינאית גב' שולמית אלוני מקימה ב- 1973 את התנועה הפוליטית לזכויות האזרח "רצ" ונכנסת בראש רשימתה לכנסת. אישה נאורה וממלכתית שבתוקף תפקידה כשרת החינוך ביקשה לעצב שידור ציבורי בישראל נקי וחף מכל שיקולים פוליטיים. כאן היא נואמת נאום בחירות בחדר האוכל של קיבוץ אפיקים. (באדיבות גב' שולמית אלוני וארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 1993 – 1989 לפני עידן מוטי קירשנבאום ז"ל, זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "יוסף בר-אל מונה לתפקיד מנהל הטלוויזיה בתקופתי . וועדת המכרזים בראשותי העדיפה אותו על פני נסים משעל ובחרה בו לקדנציה של שלוש שנים. זה היה ב- 10 ביולי 1990 . הוא בפירוש היה איש לא מוכשר וגם מנותק מההוויה הישראלית והתרבות שלה. הוא תמיד נראה לי עולה חדש ממצרים. אני זוכר שפעם הצעתי לו לקחת את ענת עצמון כמגישה ראשית של תוכניות התרבות בשידור הציבורי, והאיש שאל אותי, "מי זאת ענת עצמון ?". מייד הבנתי מי זה יוסף בר-אל, מישהו שאין לו מושג, ואני הייתי האיש שמינה אותו לתפקיד הרָם. מודה בטעותי".

חיש מהר הוברר למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן כי שניהם נכנסו לוָואקוּם טלוויזיוני (אדיר) שנוצר בשנים של 1993- 1990. "עֵדוּת למעללי יוסף בר-אל", כפי שהעיד יאיר שטרן. רִיק מכל היבט שהוא. הטלוויזיה הציבורית הייתה כה רדודה, כה נחותה, וכה מקורקעת בעידן ההוא עד שנותרה בידי שני הבוסים החדשים רק אפשרות אחת. להמריא מחדש. מוטי קירשנבאום מונה ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור שתקציבה השנתי נאמד במיליארד שקל מאגרה וחסויות. שני מנהיגי השידור החדשים, מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, החליטו להעניק כיסוי טלוויזיוני טוטאלי ומרבי לתהליך מדיני חדש במזרח התיכון בדרך להסכם שלום עם העם הפלסטיני אותו החל וטווה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין (יחדיו עם שר החוץ שלו שמעון פרס). את הפיוס ההיסטורי והשלום קיווה להשיג עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. זה היה מבצע יקר וממושך (טלוויזיה ורדיו בשתי השפות עברית וערבית) שתבע התגייסות גדולה של כוח אדם ושימוש לאורך ולרוחב בטכנולוגיה מכסימליסטית שעלתה ממון רב. הסכם אוסלו גובש במשך זמן רב ע"י ד"ר יוסי ביילין ואנשי צוותו ביניהם יאיר הירשפלד , יואל זינגר , רון פונדק, ואורי סביר. זה היה בעצם הישג ביניים אך נקודת ציון חשובה בדרך ארוכה והקשה שהייתה אמורה להוליך להתפייסות חוזה שלום כללי בין מדינת ישראל והרשות הפלסטינית. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס העניקו את חסותם למהלכים החשאיים של ד"ר יוסי ביילין ואנשיו. התגובות בארץ ללחיצת היד ההיסטורית בין יצחק רבין ליאסר עראפאת  ב- 13 בספטמבר 1993 בוושינגטון מול מבטו המאושר של נשיא ארה"ב ביל קלינטון (Bill Clinton) המחבק את שניהם, היו מעורבות. השמאל תמך בהסכם מול הימין הזועם שהפגין נגדו . מדינת ישראל נחצתה לשניים, למברכי השלום על פי משנתו המדינית של יצחק רבין ולשולליו. ב- 4 בספטמבר 1993 הגיעו 40000 (ארבעים אֶלֶף) מאנשי השמאל לכיכר מלכי ישראל כדי להפגין בעד ההסכם. יומיים אח"כ צעדו 50000 (חמישים אֶלֶף) מהימין ברחובות ירושלים וזעקו בוז להסכם . 2500 (אלפיים וחמש מאות) שוטרים מנעו ממפגיני הימין להסתער על משרדי הממשלה בקריה בירושלים . ב- 9 בספטמבר 1993 חתם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בתל אביב על ההסכם עם אש"פ . יָאסֶר עָרָאפָאת חתם עליו במקביל בטוניס והתחייב לבטל את עשרים ושישה סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראת להשמדת מדינת ישראל. איש לא שיער ולא תיאר לעצמו כי הסכם אוֹסְלוֹ ולחיצת היד בין יצחק רבין ליאסר עראפאת  ב- 13 בספטמבר 1993 בוושינגטון, יובילו כעבור שנתיים לפילוג ומחלוקת כה סוערת בעַם ולרציחתו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בכיכר מלכי ישראל בתל אביב משלוש יריות אקדח של מתנקש בן עוולה מהימין הקיצוני.

חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של דוד "דוּדוּ" גלבוע והמפיק הבכיר שלו אמנון ברקאי החלה בספטמבר 1993 לכסות בצורה מסיבית את תהליך ההסכם המדיני בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית. עשרות מאנשי רשות השידור, טלוויזיה בעברית ערבית ורדיו "קול ישראל" בשתי השפות עִברית ועַרבית כולל מנכ"ל רשות השידור בעצמו , טסו בראשית ספטמבר לארה"ב על מנת להעביר בשידורים ישירים את טקס החתימה על מדשאות הבית הלבן בין מדינת ישראל לאש"פ ואת לחיצת היד בין יצחק רבין ז"ל ל- יאסר עראפאת. מבצע הפקת השידורים הישירים מוושינגטון ושידורם בטלוויזיה וברדיו הממלכתיים היה יקר וחרג בהרבה מתקציבו. מבצעי שידור פוליטיים בינלאומיים מהסוג הזה שכרוכים בשימוש בתקשורת לוויינית Unilateral עולים מיליוני שקלים. מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור נאלץ להזהיר את מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן מחריגת יתר וסכנה לקריסת תקציב חטיבת החדשות באם ימשיכו לשפוך כסף בקצב הזה. היו שמועות שהדבר נעשה באופן מתוכנן וכי אברהם "בייגה'" שוחט שר האוצר בממשלת יצחק רבין הבטיח למוטי קירשנבאום לסייע ולכסות את ה- Over draft של הטלוויזיה שייווצר בגלל הכיסוי החדשותי היקר, המקיף, והארוך של תהליך ההסכם המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית. בדצמבר 1994 העניקה וועדת פרס נובל באוסלו בירת נורווגיה את פרס נובל לשלום ליצחק רבין, שמעון פרס, ויאסר עראפאת. אין ספק כי רשות השידור בפיקודו של מוטי קירשנבאום עשתה עבודה עיתונאית בלתי רגילה וחשובה בסיקור התהליך על כל היבטיו. העלויות הכלכליות של כיסוי מהלכי השלום של ממשלת יצחק רבין בידי הצוותים הרבים של הטלוויזיה והרדיו בשנים 1995 – 1993 הסתכמו בכמה עשרות של מיליוני שקלים. בהיותו מנהיג אמת של השידור הציבורי העניק מוטי קירשנבאום לטלוויזיה בשתי השפות העִברית והעַרבית ולרדיו "קול ישראל" בעברית ובערבית, את אמצעי ההפקה והשידור הנחוצים. כולם ידעו כי רוחו של מנכ"ל רשות השידור שורה במקום. יתירה מזאת. היא מנשבת בחוזקה ובחוֹם כין כותלי ארבעת גופי המדיה של הרשות.

לחיצת היד בין ראש ממשלת ישראל לבין יו"ר הרשות הפלסטינית האיצה את המו"מ לשלום אמת בין ישראל לבין המשטר המלוכני בירדן. ב- 26 באוקטובר 1994 הייתה ירדן למדינה הערבית השנייה אחרי מצרים שחתמה הסכם שלום עם מדינת ישראל. ראש ממשלת ישראל יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן חתמו על ההסכם בטקס מרשים ומכובד בערבה בנוכחותו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון. בין יצחק רבין למלך חוסיין נרקמו יחסים חמים וקרובים מאוד מעבר לפורמליים המקובלים בין מנהיגי מדינות. שני האישים בטחו וסמכו לחלוטין איש על רעהו. מוטי קירשנבאום ואנשי רשות השידור היו שָם וסיקרו שוב בצורה מרבית את השלום שנוצר בין ישראל לירדן לאחר ארבעים ושש שנות מלחמה. מנכ"ל הרשות מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בנו ועִיצְבוּ את Media בדמותם. דוד "דוּדוּ" גלבוע התמנה למנהל חטיבת החדשות. רפיק חלבי היה עורך "מבט". מיכאל קרפין בעל המבט הקשוח נקבע להיות עורך ומגיש התוכנית "מבט שני". דליה גוטמן החליפה את אליעזר יערי בניהול התוכניות . הרכב אנושי מבטיח. אך בל אקדים את המאוחר.

טקסט תמונה : שנת 1994. ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה יצחק רבין בשיחה עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : אוקטובר 1994. יחסים אישיים חמים וקרובים נרקמו בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין לבין חוסיין מלך ירדן, הרבה מעבר ליחסים הפורמליים המקובלים בין ראשי מדינות. המלך חוסיין העריך עד למאוד את אישיותו של יצחק רבין. מה הפלא ? נשיא ארה"ב ביל קלינטון העריץ את יצחק רבין ורחש לו כבוד עצום. (לע"מ תמורת תשלום).

חודשים ספורים לפני תחילת אליפות אירופה של שוודיה 1992 ידעתי כבר כי הבחירות לכנסת באותה שנה של 1992 הוקדמו מחודש נובמבר לחודש יוני (על פי חוֹק) ואמורות בשל כך להתנגש עם מבצע שידורי הטלוויזיה היקר והיוקרתי של שוודיה 1992. החלטתי לפנות ביזמתי ועל דעת עצמי אל יו"ר וועדת הבחירות המרכזית כבוד השופט העליון בדימוס מר אברהם חלימה על מנת שיתחשב בתכנון לוח שידורי הטלוויזיה הישירים שלנו מאליפות אירופה בכדורגל ולא יקיים את הבחירות לכנסת ביום של אחד ממשחקי הטורניר. הסברתי לשופט העליון כי שידורי הטלוויזיה הישירים של מחלקת הספורט מאליפות אירופה מרתקים אליהם בעַרבֵי השידור ציבור צופי טלוויזיה גדול, מה עוד שההפקה עצמה וזכויות השידורים עולים ממון הממומנים מכספו של משלם האגרה. השופט אברהם חלימה הודה לי על פנייתי והבטיח להתחשב בבקשתי . היא לא נראתה לו מוזרה אלא הגיונית . בפועל לא הצליחה ממשלתו של יצחק שמיר להשלים את תקופת כהונתה. ב- 4  בפברואר 1992 נקבע חוק התפזרות הכנסת . הבחירות לכנסת הוקדמו בשלושה חודשים ונקבעו ליום שלישי – 23 ביוני 1992 שהיה יום מנוחה במשחקי שוודיה. 11 משחקי שוודיה 1992 שודרו כמתוכנן בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מפלגת העבודה שנישאה על הסיסמא, "ישראל מחכה לרבין", זכתה ב- 44 מנדטים לעומת 32 של הליכוד. יצחק רבין שהיה כבר בן 70 הֵבִיס בבחירות האלה את ראש הממשלה היוצא יצחק שמיר בן ה- 76 והתמנה לראש הממשלה הבא של מדינת ישראל.

בנאום הניצחון הטלוויזיוני המפורסם שנשא יצחק רבין באחת עשרה בלילה של יום שלישי – 23 ביוני 1995 מוקף בתומכיו ורעייתו לאה בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב, וכשעה לאחר היוודע תוצאות מִדְגָם הטלוויזיה (האָמִין) שפרסם חיים יבין בטלוויזיה הישראלית הציבורית, טבע יצחק רבין בן 70 סְמוּק פנים ונרגש, כמעט שיכור ניצחון, את הסלוגן, "אני אנווט…אני אנווט". יצחק רבין שב לשלטון חמש עשרה שנה לאחר התפטרותו מראשות הממשלה בליל יום חמישי ההוא של 7 באפריל 1977. הוא היה אז בן 55 וכעת בן 70. מעשה נסים פוליטי וכנראה גם חסר תקדים בישראל ובעולם. המצלמות והמיקרופונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נכחו במקום והנציחו את השעה ההיסטורית. יצחק רבין מגדולי המנהיגים בתולדות העם היהודי והאומה הישראלית חזר למקומו הטבעי. ההיסטוריה המתעתעת. יצחק רבין הנער התל אביבי יפה המראה והתמים בנם של נחמיה ורוזה, תלמיד ביה"ס החקלאי "כדורי", רצה בכלל להיות מהנדס מים. בכורח הנסיבות הפך למפקד ולוחם הפלמ"ח המהולל במלחמת העצמאות ב- 1948, היה אלוף פיקוד הצפון בשנות ה- 50 של המאה הקודמת, מונה לרמטכ"ל צה"ל ב- 1964 והוביל את צה"ל לניצחון מפואר במלחמת ששת הימים 1967. אח"כ נשלח ע"י ממשלת ישראל לשמש שגריר  בוושינגטון. ב- 1974 בהיותו בן 52 נבחר לכהן כראש ממשלת ישראל בקדנציה הראשונה שלו בשנים 1977- 1974. ב- 23 ביוני 1992 משנבחר שוּב לראשות הממשלה בגיל 70 ידע יצחק רבין שזאת ההזדמנות האחרונה לנסות לבנות גשר של שלום עם העם הפלסטיני.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. ראש הממשלה ושר הביטחון הנערץ של מדינת ישראל דוד בן גוריון בצילום משותף עם אלופי המטה הכללי צה"ל ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס. יושבים מימין לשמאל: האלוף דן טולקובסקי מפקד חיל האוויר, האלוף צבי "צ'רה" צור , שמעון פרס מנכ"ל משרד הביטחון, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, הרמטכ"ל משה דיין, והאלוף מאיר עמית. עומדים מימין לשמאל : מזכירו הצבאי של דוד בן גוריון סא"ל נחמיה ארגוב, אל"מ גדעון שוקן ראש אכ"א, האלוף שמואל טנקוס מפקד חיל הים, האלוף יצחק רבין (כרגיל הראש נוטה קצת ימינה), האלוף משה צדוק ראש מל"ח, האלוף יהושפט הרכבי, האלוף חיים בר- לב, אל"מ מאיר אילן ראש אג"א. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : חודש אוקטובר – שנת 1974. ראש הממשלה יצחק רבין (בן 52) ורעייתו לאה רבין יחד עם גב' גולדה מאיר (בת 76) בהלוויה של נשיא המדינה זלמן שז"ר. ניצב מאחור איש השב"כ עוֹבַד, גבר יפה תואר (מרכיב משקפי שמש ומעונב), ששימש מאבטח של ראשי הממשלות בישראל בימים ההם. (לע"מ תמורת תשלום).

שנת 1992 האירה פנים ליצחק רבין אך גם למוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום שהה בימים ההם כבר זמן רב מחוץ לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. הוא היה עכשיו איש תקשורת פרטי אך הערוץ הציבורי נשאר האכסניה הטבעית לכתבותיו הדוקומנטאריות. הדבר סייע לקַבֵּע ולשָמֵר את כישרונו כמתעד טלוויזיה מוצלח בתודעת הציבור.

חודש ינואר של שנת 1992 היה גשום מאוד. בפעם הראשונה מאז 1950 ירד שוב שֶלֶג קל בתל אביב וחיפה. מדינת ישראל מַלְאָה מי גשמים. אגם הכינרת איים להציף את קיבוצי הסביבה. האחראים נדרשו לפתוח את סכר הירדן ולאפשר למים השוצפים לזרום דרומה אל ים המלח. נחלי איילון והירקון עלו על גדותיהם. גם נחל אשדוד ונחל שִקְמָה ואגם שִקמה ליד קיבוץ זיקים התמלאו במי גשמים. השיטפונות הקשים האלה הציפו את המדינה וסגרו את הכבישים. מזג האוויר הסגרירי החשיך את ישראל. חורף אמיתי. התושבים הסתגרו בבתיהם, אבל לא מוטי קירשנבאום. הוא ארז את ציודו ויָצָא דרומה לתעד את מראות החוֹרֶף עם הצלם הוותיק מאיר דיסקין למגזין ה- "יוֹמָן" של אליעזר יערי מי שכונה בידי חבריו "גֵיְיזֶר". בדרכו חזרה מאגם שִקְמָה לירושלים הבחין בתופעה מוזרה. הכביש הראשי ליד אשדוד המוביל לצפון המדינה נותר יָבֵש למרות הגשמים העזים, אך העורק הראשי המקביל לוֹ הנמתח מצפון לדרום החל לעלות על גדותיו וטבע במים. מוטי קירשנבאום לא היסס. הוא הוריד את המצלמה ופקד על מאיר דיסקין לארוב לפיתיון. "כדי לעקוף את השיטפון היה על הנהגים לבצע עיקוף של כ-60 ק"מ. הנהג הישראלי לא בנוי לעיקופים ותכנון לטווח ארוך . הוא עובד על קיצורים ואִלתורים", סיפר לי מוטי קירשנבאום את מה שאמר לצלם שלוֹ והוסיף, "זה היה רק עניין של זמן עד שהטֶרֶף ייפול לידינו". השמיים השחורים המטירו גשמי זעף כל העת והיה גם קר מאוד. כתבים אחרים היו אולי נוטשים את המערכה ושבים הביתה אך מוטי קירשנבאום ז"ל ומאיר דיסקין יבד"ל ניצבו שם בסבלנות ממתינים לסיפורם. המתעד הדָגוּל לא טעה בשיקוליו. נפל לידיו סיפור דרמטי והוא לא החמיץ אותו. הכתב והצלם אומנם נרטבו כהוגן בעת ההמתנה במזג האוויר הקשה אך בדיעבד זה השתלם להם. עד מהרה הופיעה משאית גדולה שנהגה לא עשה חשבון לגשם הזִלעפות. כמו רבים מאיתנו הוא אִלְתֵּר וקיצר. מכוניתו נלכדה מייד בשלולית הענקית שהפכה לאגם ונתקעה. המנוע כבה. המים עלו והמשאית שקעה. הנהג אובד העצות טיפס על גג הקבינה של מכוניתו הטובעת. זה קרה ממש ליד אשדוד. רגע לפני שהנהג שוקע במים וטובע בעצמו הוא חולץ מגג הקבינה של מכוניתו ע"י הליקופטר שהוזעק למקום והביא אותו למקום מבטחים. רק מוטי קירשנבאום עם צוות הצילום שלוֹ ניצב שָם במזג האוויר הסגרירי והגָשוּם מאוד. העין העיתונאית הרגישה שלו תפשה את הסיפור במלואו. האם הגיע למקום טביעת המשאית באקראי ? התשובה לכך איננה חשובה. ה- Timing והמזל הולכים תמיד עם הטובים. הכתבה האיכותית הבלתי רגילה הזאת (בלתי רגילה מפני שהיא מספרת סיפור בנושא כל כך טריביאלי כמו גשם) שודרה בערב שישי במגזין ב- "יומן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאליעזר יערי שימש עורכו ומגישו. אליעזר יערי עשה עסקה טובה והיה בר מזל שהיה לו כתב Free lancer ברמתו של מוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום בעל טביעת העין והניסיון שהיה כבר שנים מחוץ לרשות השידור ניווט כקפטן באמצעות הכתבות שלוֹ את אחת מספינות הדגל של ערוץ הטלוויזיה הציבורי, וגנב את ההצגה. הוא אומנם לא היה לבדו, היו ל- "יומן" עוד כמה כתבים טובים אך לא ברמתו. איש לא התחרה בכישרון והיכולת שלו לספר סיפור באמצעות מצלמת הטלוויזיה.

בלֵיל שִישִי – 21 ביוני 1991, חשף מוטי קירשנבאום בכתבתו ב- "יומן" לראשונה את קיומן של יחידות המסתערבים של צה"ל, "שמשון" ו- "דובדבן", ואת דרך פעולתן ומִבצעיהן בשטחים. צה"ל פנה אל מוטי קירשנבאום ולמרבה התדהמה לא אל הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותם הימים משה שלונסקי. הצבא ביקש ממנו לתעד את יכולתן המבצעית של יחידות העילית שלוֹ בשטחים. מוטי קירשנבאום התנה את עשיית הכתבה באפשרות להסתערֵב בעצמו יחד עם הצלם שלו צ'ארלי שטרית כדי לשהות בעצמם בשטח ולצלֵם את פעולת חיילי צה"ל בדרך בלתי אמצעית מקרוב. שניהם גידלו זיפֵי זקן, התאפרו ולבשו בגדים בהתאם על מנת להיטמע כראוי בתוך האוכלוסייה הערבית. הם הפכו למסתערבים לכל דבר. כתבת "המסתערבים" של מוטי קירשנבאום הייתה חשיפה מרתקת וסנסציונית, וסְקוּפּ עיתונאי – טלוויזיוני מקומי ובינלאומי מן המדרגה העליונה ביותר. מהגדולים ביותר ששוּדָר אי פעם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ע"י כתב Free lancer שהיה פעם בן משפחה אך לא נמנה עוד על שורותיה. הכתבה עוררה הדים עצומים על דרכי פעולתו הסמויה של צה"ל בשטחים וממשלת ישראל כמעט עברה מהעולם בעקבות החשיפה והגילויים הדרמטיים. רשתות טלוויזיה בינלאומית רבות מיהרו לרכוש את הכתבה As is (כמו שהיא) לשידור ברשתות שלהן לרבות פס הקול האורגינלי של הכתב. מוטי קירשנבאום היה אוֹצָר בָּלוּם ל- "יומן" ולשידור הציבורי.

מוטי קירשנבאום ז"ל נשאר אוהד השידור הציבורי אך היה עכשיו איש טלוויזיה פרטי. כתבת "המִסתערבים" שלוֹ העמידה באור מביך את הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותם הימים משה שלונסקי שנותר בידיים ריקות. נקֵל לשַעֵר מה הייתה תחושתו של משה שלונסקי בשעה שצפה באותו ערב שישי בכתבת "המסתערבים", מעשה ידיו של איש אחר, שהיה בכלל אורח וכתב Free lancer מחוץ לכותלי רשות השידור. כתבת "המסתערבים" של מוטי קירשנבאום עסקה בנושא צבאי פֶּר אֶקְסַלָאנְס שהיה בתחום הישיר של ה- Desk הצבאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ולרגע הטילה צֵל כבד על הכתב הצבאי במקור. צרכן הטלוויזיה באשר הוא מצפה שנושאים ספציפיים יטופלו ויוגשו לו באמצעות המומחים של אותה רשת הטלוויזיה, כל אחד בתחומו המקצועי הקונקרטי. לא כל שכן כשמדובר בנושאים צבאיים – ביטחוניים רגישים ביותר . הציפייה היא שהנושאים המרכזיים מהסוג הזה יכוסו ע"י המומחה מספר אחת ברשת הטלוויזיה המופקד על תחום הדסק הצבאי. היה כאן משגה ניהולי וטעם גדול לפגם. רבים ברשות השידור וגם מחוצה לה זקפו גבה ושאלו את עצמם כיצד ייתכן הדבר. מדוע את הכתבה הזאת על "המסתערבים" עשה דווקא מוטי קירשנבאום ולא משה שלונסקי. מי הם המקורות הביטחוניים של מוטי קירשנבאום שאִפְשֵרוּ לו לחדור לליבת עשיית צה"ל בשטחים, לדלות פרטים ואיסוף חומר, ולהגיע למידע צבאי כל כך מסווג עד כדי יצירת כתבת טלוויזיה דוקומנטארית כה דרמטית ומסקרנת. האם מר משה שלונסקי נרדם על משמרתו ? האם וויתר על עשיית כתבה כה דרמטית ומפתיעה ? האם בגדו בו חושיו העיתונאיים ? ברור שדבר כזה החמצה כזאת לא הייתה יכולה לקרות לאלון בן דוד בערוץ 10, וגם לא לרוני דניאל בערוץ 2. וודאי לא לרוֹן בן יִשָי בתקופה ששימֵש ככתב צבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רוֹן בן-יִשָי לעולם לא היה מוותר ולא נותן לאיש לגזול ממנו את מטה לחמו. מוטי קירשנבאום ז"ל גנב למשה שלונסקי את ההצגה והעמיד אותו באור מגוחך. הכתב הצבאי המקורי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חטף סטירה בפרהסיה ויצא מוּבָס מהעניין.

טקסט תמונה מימין : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. רון בן ישי בתחילת הקריירה שלו ככתב צבאי אמיץ ונערץ בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מאוחר יותר הפך למפקד תחנת הרדיו של גלי צה"ל הייתה לי הערכה עצומה לסוג העיתונאות של רון בן ישי ולדבקות במשימה שלו. עיתונאי לעילה ועילה. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אף פעם לא היה יכול לקרות מצב דומה אצלי במחלקת הספורט בו הייתי מאפשר לשַדָּר פרילאנסר ליטוֹל לעצמו את המיקרופון על חשבונו של מאיר איינשטיין או יורם ארבל באירוע ספורט נחשק. אהוד יערי הכתב לענייני ערבים במשך שנים רבות בשידור הציבורי הציע לא אחת את עצמו כשַדָּר של משחק מרכזי בכדורגל. תשובתי הייתה תמיד אחת, "חפש את החברים שלך". במבט היסטורי מרוֹם שבעים ושבע שנותיי ניתן לקבוע כי מוטי קירשנבאום היה בעת ובעונה אחת מדען טלוויזיה, אסטרטג ואיש חזון, אמן ואיש רוח, וגם איש מעשה. 16 (שש עשרה) נבחרות מהיבשת העפילו לטורניר גמר אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 96' הקרוי 1996 EURO. מפעל כדורגל שהתפתח מאז 1960 ולראשונה מספר הנבחרות שנטלו בו חלק השתווה לאלו של מונדיאל הכדורגל בארגנטינה 1978. נבחרת ישראל אומנם לא השתתפה בו כהרגלה אך הדבר לא פגם בעניין הציבורי במפעל. הייתה זאת אליפות כדורגל שהתארכה ל- 23 ימים (30.6.1996 – 8.6.1996) וכללה בתוכה 31 משחקים. התארכות המפעל ייקרה בהרבה את עלות זכויות השידורים וגם את עלויות ההפקה. משחק הפתיחה של הטורניר בין נבחרות אנגליה ושווייץ התקיים באִצטדיון "וומבליי" בלונדון בשבת – 8 ביוני 1996. משחק הגמר נערך באותו מקום ביום ראשון – 30 ביוני 1992. משך ארוך כזה של זמן הטורניר, מָסָה נכבדה של כמות המשחקים , ועלויות זכויות השידורים (פי שמונה יותר משוודיה 92') – חייבו אותי להיערכות קַפדנית ותִּכנון טכנולוגי ולוגיסטי מדויק של מבצע השידורים מאנגליה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שִידְרֵג את הפקת אנגליה 96' לעומת שוודיה 92' והעניק לי כמעט את כל אמצעי השידור הנדרשים. טריאומווירט השלטון בראשותו של מוטי קירשנבאום הדומיננטי ולצִדו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות דוד "דוּדוּ" גִלבּוֹע פעל בתיאום מלא. הצוות הזה הֵבִיס בקיץ 1996 ללא תנאי את הגווארדיה השלטונית הקודמת ברשות השידור בראשות המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל, מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, ומנהל חטיבת החדשות אֶלִימֶלֶך רָם ז"ל. לא היה ספק בכך. אווירת העשייה ברשות השידור הייתה עכשיו יצרנית והרמונית. דוּדוּ גִלְבּוֹע אמר לי פעם באחת השיחות בינינו כלהלן : "מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן הם שני האנשים והסיבות בגללן הסכמתי ליטול את אחריות הניהול של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא הייתי עושה זאת בשום אופן במציאוּת העגומה שכפו עלינו יוסף בר-אל ואלימלך רם". לא היה כל בסיס להשוואה באיכות האנושית של שתי קבוצות הניהול האלה. יוסף בר-אל לבד מהיותו מנהל טלוויזיה לא מוכשר, מצא צורך לנַהֵל מאבק כוחות מתמיד עם המנכ"ל שלוֹ. נדמה היה שעשה כל ניסיון לנַטְרֵל וּלמַגֵר את אַרְיֵה מֶקֶל (תקוותי היחידה במארג השלטון ההוא) מהנעשה בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

מוטי קירשנבאום הלך אתי לאורך כל הדרך. הוא אישר לי לשַלֵם 400000 (ארבע מֵאות אֶלֶף) דולר (ל- UEFA באמצעות ה- EBU) תמורת זכויות השידורים של 96' EURO, אִפְשֵר לי לשַדֵּר ישיר במלואם ובהיקף מלא את כל 31 (שלושים ואחד) משחקי הטורניר, והעניק לי את מלוא התמיכה הטכנולוגית והלוגיסטית בתכנון ובניין מערך השידור ובחירת כמות כוח האדם בלונדון וברחבי בריטניה הנדרשת כדי לחוֹלֵל את מבצע השידור הארוך והמורכב. בפברואר 1996 כארבעה חודשים לפני תחילת משחקי אליפות אירופה בכדורגל טסתי לאנגליה כדי להכין את מערך הפקה והשידורים משם. צרפתי אלי את המפיק ששי אפרתי ממחלקת הספורט ומפקח הקוֹל והתקשורת המוכשר סעדיה קאראוואני. קבעתי את מפקדת השידור שלי בלונדון. בפגישות שקיימתי עם שתי המפיקות הבכירות והוותיקות הבריטיות גב' פֶּטְרִישִיָה גרֶגוֹרי מרֶשֶת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC  וגב' מַרְגוֹט הוֹלִידֵיי מרשת הטלוויזיה המסחרית  ITV (שתי הרשתות נודעות בטיב ואיכות שידורי הכדורגל שלהם שימשו כ- Host broadcaster  של משחקי האליפות), הוברר שהן אינן מתכוונות כלל למַסֵד IBC (מרכז שידורים בינלאומי) בלונדון. לא עלה בדעתי להפיק שידור בסדר גודל כזה של אליפות אירופה לאומות בכדורגל ללא משרד הפקה, תקשורת, ושידורים במקום. נפרדתי באכזבה גדולה משתי הגבירות הנכבדות ומיהרתי להיפגש עם מר פול בינסטד (Paul Binsted) מנהל חברת התקשורת והטלוויזיה של "רוֹיְטֶרְס" (Reuters TV London) באנגליה, ששכנו אף הם בלונדון. בפגישה הזאת נכח גם מר טרי בארטון (Terry Barton) מומחה התקשורת של החברה. שניהם העניקו לנו תנאי עבודה ושירותים מקצועיים ברמה טכנולוגית גבוהה. בסיור קדם ההפקה ההוא נקבעו על ידי עקרונות ההפקה והשידור של 31 משחקי 1996 EURO, ודרך פעולתו של משרד ההפקה שלנו שעתיד להיות ממוקם בקומפלקס בנייני ההנהלה של "רוֹיְטֶרְס". המנכ"ל מוטי קירשנבאום אישר את פִּרְטֵי מבצע השידורים כפי שתכננתי אותו ואת העלות בת 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר ששולמה ל- "רוֹיְטֶרְס" כשכר דירה ותמורת השימוש במתקניה. החלטתי להקים את משרד ההפקה ב- 30 במאי 1996 בלונדון ולפרקו בתום השלמת משימת השידור האחרונה ב- 1 ביולי 1996. הייתה לקומפלקס "רוֹיְטֶרְס" רק מגרעת אחת. המסעדה הקטנה במקום שירתה את לקוחותיה מספר שעות מצומצם ביום. רעייתי יָעֵל שהתלוותה אלי למסע השידורים הממושך באנגליה התגייסה לפנק את צוות השידור מידֵי בוקר וערב והכינה להם סנדוויצ'ים.

טקסט תמונה : קיץ 1996. לונדון. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 96'. רעייתי יָעֵל תָּגֵ'ר מכינה סנדוויצ'ים לצוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשרדי הטלוויזיה של "רויטרס" בלונדון. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1 במאי 1996 כתבתי את פקודת המבצע – סֶפֶר השידור של משחקי 1996 EURO. אי אפשר להפיק ולנהל מבצעי שידור בינלאומיים הרחק מגבולות המדינה ללא כתיבת פקודת מבצע מפורטת לפרטי פרטים של תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. פקודת המבצע היא כמעין סֶפֶר תנ"ך טלוויזיוני על פיו פועל הגוף המשדר בארץ ובחו"ל בתקופה הקונקרטית האמורה לעיל. הטריאומוויראט קיבל את שלושת העותקים הראשונים. יצאנו מוכנים לדרך ללא מהמורות וחסרת חתחתים. זאת הייתה אחת ההפקות הבודדות במהלך הקריירה הארוכה שלי שחשתי בטוח וללא פגע. ההצלחה הייתה מובטחת. מוטי קירשנבאום ניצב לימיני, יאיר שטרן לשמאלי, והמפיק ששי אפרתי מאחוריי. מהנדס הקול והתקשורת שלי בהפקה היה סעדיה קאראוואני . בלונדון המתינו לי שני המקצוענים והבלתי נשכחים של "רוֹיְטֶרְס", פּוֹל בִּינְסְטֶד וטֶרִי בָּארְטוֹן . במשרדי הטלוויזיה של "רוֹיְטֶרְס" בלונדון הקמתי את מערכת ההפקה, התקשורת, והשידור שלי הנוגעת לכיסוי אליפות אירופה לאומות בכדורגל באנגליה – 96' EURO.

טקסט מסמך : זוהי פקודת המבצע / ספר השידורים המקורי שכתבתי לקראת שידורי אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (96' EURO) בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בהקדשה המסורתית על ספר השידור כתבתי למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן את הסלוגן שהיה המוטו שלי במשך 32 שנות עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, "יש לכם עם מי לצאת למלחמה ותוצאותיה אינן מוטלות בספק". לסלוגן היה כיסוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : EURO 1996. תוכן העניינים של פקודת המבצע / ספר השידורים הכולל לו"ז, היערכות טכנולוגית, והיערכות לוגיסטית באנגליה  ובירושלים. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : EURO 1996. דף התדריך הכללי בפקודת המבצע הפונה לכל אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הנוטלים חלק בהפקה הבינלאומית הזאת. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : EURO 1996. רקע  כללי  ולו"ז של הפקת 96' EURO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ארגון מפעל 96' EURO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך  :  שיטת המשחקים של 96' EUEO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : תאריכים ולו"ז של מבצע שידורי הטלוויזיה של 96' EURO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : EURO 1996. מפת אנגליה ושמונת הערים המארחות את 31 משחקי הטורניר של 96' EURO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  1996 – EURO. ריכוז הנתונים בטבלה מסכמת של פקודת המבצע של הפקה ושידור אליפות אירופה בכדורגל באנגליה – 96' EURO (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן אישרו את תוכנית השידורים המכסימליסטית שהצעתי להם, שידורים ישירים בהיקפים מלאים של כל 31 משחקי הטורניר של Euro 1996. (מתוך פקודת המבצע).

טקסט מסמך : 1996 –  EURO. הסבר המִפְרָט הטכנולוגי של מבנה קווי שידור ה- W 4 כפי שתכננתי עם מהנדס הקול והתקשורת סעדיה קאראוואני המסביר את הקשר בין עמדות השידור שלנו הפרושות ברחבי האצטדיונים באנגליה לבין משרד ההפקה והתקשורת שלנו בקומפלקס הטלוויזיה של "רויטרס" בלונדון. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך  :  EURO 1996. הסבר המִפְרָט הטכנולוגי של חיבור קווי שידור ה- 4W שלנו מהאצטדיונים השונים והעברתם למרכז התקשורת של הדואר הבריטי בלונדון (British Telecom) בדרכם לירושלים. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  קיץ 1996. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (Euro 96). אנוכי בודק את צירי התנועה של הרכבת התחתית בלונדון ומכין את עבודת השידור שלי עם המפיק – יד ימיני ששי אפרתי ברכבת התחתית בלונדון. מימין, מפקח ה- Video  עמירם שטדלר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שילמנו כ- 400000 (ארבע מֵאות אֶלֶף) דולר, מחיר יקר אך הוֹגֵן תמורת זכויות השידורים הבלעדיות של 1996 EURO בישראל. פועל יוצא הנקבע על פי הפורמולה של ה- Share הכספי של ה- EBU. בעבור הוצאות תּפעול ההפקה והשהייה במשך 34 יום במרכז התקשורת של "רויטרס" בלונדון שילמנו כ- 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר נוספים. עלויות השידורים ה- Multilateral על לוויין התקשורת האירופי ה- ECS היו אפסיות בשל המספר הרב של המשתתפים . כל 55 רשתות הטלוויזיה הציבוריות – ממלכתיות המאוגדות ב- EBU היו חתומות על חוזה השידורים הכפול עם UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) שכלל בתוכו את משחקי 1996 EURO שנערכו באנגליה ואת האליפות הבאה של 2000 EURO  שעמדה להיערך לראשונה בשתי מדינות במקביל, הולנד ובלגיה. ערוץ 5 בכבלים של מיילן טנזר היה מחוץ לתמונת שידורי 96' EURO ולא סיכן אותנו. טכנולוגיית הטלוויזיה היא הכלי המאפשר את העיתונאות המיידית. בעזרתו האדיבה של פול בינסטד ומנהל ההנדסה הראשי שלו מר טרי בארטון, הקמתי משרד הפקה , תקשורת, ושידורים קטן אך פונקציונאלי ויעיל בתוך מרכז תקשורת הטלוויזיה הענקי של חברת "רוֹיְטֶרְס" (Reuters) שאִפשֵר שידורים ישירים נטולי שגיאות. סעדיה קאראוואני יחד עם עוזרו עודד להב-שפיץ הקימו את מערך קווי השידור המתוחכם והבקרה של ההפקה. בכך הפך המשרד בלונדון למרכז שליטה ומיתוּג . מבנה קווי השידור שלנו אִפשר לי להיות בַּקָּר ראשי של השידורים ולשלוט בעת ובעונה אחת ממרכז הטלוויזיה של "רוֹיְטֶרְס" בלונדון על השַדָּרִים שלי באנגליה ועל האולפן המנווט בירושלים . זהו יתרון טכנולוגי תלת ממדי ורב עוצמה המצמצם מראש את התקלות האפשריות למינימום ומאפשר פתרון מיידי כשהן קוֹרוֹת. בעת התרחשותן. צֶוֶות השידורים הראשון באנגליה הורכב מהשַדָּר מאיר איינשטיין, הפרשן אבי רצון וטכנאי התקשורת מפקח ה- Video עמי שְטָדְלֶר . צוות השידורים השני כלל את השַּדָּר זוהייר בהלול, הפרשן חיים ברעם וטכנאי התקשורת יוסי אשכנזי. ששי אפרתי שימש כמפיק בלונדון והיה עוזרי הקרוב ויד ימיני במבצע השידורים הארוך הזה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום אישר לי בפעם הראשונה להביא לקבוצת השידור באנגליה את עוזרת ההפקה הוותיקה דליה מונטיליו – מזון ז"ל .

טקסט תמונה : אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996. עוזרת ההפקה המצוינת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גב' דליה מונטיליו ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1996. לונדון – אנגליה. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996. אני מתבונן בפאתי אצטדיון "וומבלי" (Wembley) הוותיק בעל היסטוריה ומורשת באחת מ- סיסמאות השיווק והדילים המסחריים הדרמטיים והמרתקים ביותר שנחתמו במחצית השנייה של המאה ועשרים בין חברת המשקאות "קוקה קולה" לבין הוועדות המארגנות הראשיות של הספורט העולמי הכדורגל הבינלאומי. ואלה הן : ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית), UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית), IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי), IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית). אנשי השיווק של "קוקה קולה" אינם נחים לרגע ואינם שוקטים לעולם על השמרים. (תיעוד וצילום במצלמת הסטילס שלי ע"י ששי אפרתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את השידורים באולפן בירושלים ערכו יגאל שמעוני ויוני קנלר, והגישו והִנחו אותם לסירוגין אורי לוי והעיתונאי אבי בטלהיים מ- "מעריב" מגיש בעל קוֹל רדיופוני ערֵב ועיתונאי מוכשר שפִסְפֵס קריירה טלוויזיונית. הרכב כוח אדם כזה באנגליה וגם בירושלים בשעה שרוחו של המנכ"ל מוטי קירשנבאום שוֹרָה בתָּוֶוךְ ומנשבת בכל עוצמתה בגבּי מנעו כל טעויות. כל 31 (שלושים ואחד) המשחקים הועברו בשידורים ישירים בהיקפים מלאים באמצעות לוויין התקשורת האירופי ה- ECS (ראשי תיבות של European Communication Satellite) בטלוויזיה הישראלית בציבורית – ערוץ 1 ובערוץ 33 (עליו היה ממונה יוסף בר-אל) בצורה חלקה נטולת שגיאות. כ- Host broadcaster של אליפות אירופה לאומות בכדורגל שהתקיימה באנגליה ב- 1996 (96 EURO) שימשה קבוצת הטלוויזיה הבריטית "FORTO 1996". הקבוצה הורכבה ממומחי שידורי הספורט של ה- BBC ו- ITV, ובראשה ניצב מנהל מחלקת הספורט של ה- BBC ג'ונתן מרטין (Jonathan Martin). פילוסופיית השידורים באליפות אירופה לאומות בכדורגל 1996- EURO, הייתה מעניינת ומקורית אך שנויה במחלוקת מהיבט ההילוכים החוזרים של הטלוויזיה. צֶוֶות ההיגוי המשותף של שתי הרשתות שהרכיבו את קבוצת “FORTO96”, קבע קו בימוי אחיד. כ- 18 מצלמות בממוצע סיקרו כל אחד מ- 31 משחקי האליפות. בִּימַאֵי ניידות השידור שהוצבו בשמונה אִצטדיונים בשמונה ערים ברחבי אנגליה לונדון, בירמינגהאם, נוטינגהא , ליוורפול, מנצ'סט , שפילד, לידס וניוקאסל, נדרשו להמעיט בשידור הילוכים חוזרים תוך כדי מהלך המשחקים, למעט אלה החיוניים ביותר. שאר ההילוכים החוזרים שהצטברו במאגר מכונות ההקלטה Beta-VTR במרכזי השידור של שתי הרשתות המארחות שוּדַר בהפסקה בת רבע שעה בין שתי המחציות. קבוצת הטלוויזיה המבצעית הבריטית שהורכבה מאנשי ה- BBC ו- ITV (כונתה כאמור, “FORTO 96”) הציבה בין חמש עשרה לעשרים ואחת מצלמות במשחקים השונים . מחצית מהן היו "מצלמות Isolated". כל אחת מהן מחוברת בנפרד ל- Beta VTR. יתרון טכנולוגי עצום בשידורי ספורט בטלוויזיה, מפני שכל מצלמה מסוגלת לשָדֵר את ה- Replay של עצמה על פי הוראת הבימאי בניידת השידור.

בפעם הראשונה בהיסטוריה של צילומי כדורגל בטלוויזיה הוצבו מצלמות צדדיות גם מעל נקודות שתי הקרנות  בנוסף למצלמות ה-16 מ', המסוגלות לעקוב אחרי מהלכי הכדור לאורך קווי הרוחב של המגרשים וקווי השערים . הצבתן הייתה לקח לשערו ההיסטורי (השנוי במחלוקת עד היום) של גֶ'פְרִי הֶרְסְט במשחק הגמר במונדיאל 1966 שנערך באִצטדיון "וומבליי" (Wembley) ב- 30 ביולי 1966, בו ניצחה אנגליה את גרמניה 4 : 2 וזכתה בגביע ז'יל רימה . מצלמות קווי הרוחב במערך הצילום של “FORTO 96” הוצבו בנוסף למצלמות קווי ה- 16 . תמיד יש מישהו שמפיק לקחים. נורמה חשובה כל כך בכל תחום מתחום חיינו. מוֹדֶל כיסוי הטלוויזיה של משחקי אליפות אירופה באנגליה 96' -EURO, היה קרוב מאוד לאופטימלי. שיאו של הכיסוי הטלוויזיוני היה במשחק הגמר בין נבחרות גרמניה וצ'כוסלובקיה באִצטדיון "וומבליי" ביום ראשון – 30 ביוני 1996. קבוצת השידור המבצעית האנגלית “FORTO 96”העמידה לרשותו של בימאי ניידת השידור ג'וֹן שְרוּסְבֶּרִי (John Shrewsbury) 21 מצלמות  ו- 10 מקורות של הילוכים חוזרים. 21 המצלמות כללו בתוכן גם שתי מצלמות Super Slow- Motion שהיו מחוברות כל אחת בנפרד למכונת VTR Replay (יחידת הילוך חוזר) משל עצמה. הישג הפקתי מרשים מאין כמוהו. מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור הוא עיתונאי בנפשו ואיש טלוויזיה בכל רמ"ח אבריו. הוא הבין היטב את חשיבות רכישת אירועי הספורט הרלוואנטיים כנדבך שידור חשוב בעיצוב פניו של ערוץ הטלוויזיה הציבורי ומאידך הכיר גם במגבלות הממון. הוא הסכים לבקשתי לשלֵם את מחירי הקנייה וההפקה כל עוד סבר שהתשלומים הגיוניים, כאלוּ שאינם מטילים צֵל כבד מידַי על קופת רשות השידור. זכויות השידורים של משחקי 1996 EURO היו מחירים סבירים אז ומחירי מציאה היום. הם התנהלו בתקופה פוליטית סוערת מאוד, רגישה, וקריטית בישראל. בנימין נתניהו יו"ר מפלגת הליכוד הִכה בבחירות אישיות ב- 29 במאי 1996 את ראש הממשלה היוצא ויו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס, ונבחר לראש הממשלה החדש של מדינת ישראל. שמעון פרס הוביל בקלות בכל סקרים בטרם הבחירות . כולם היו בטוחים שהוא ינצח ויזכה בבכורה, אך הוא הובס. פועלו של יצחק רבין המֵת היה צריך להניע את גלגלי מערכת הבחירות של שמעון פרס, אך גם דמותו הדגולה של ראש הממשלה שנרצח לא סייעה למפסידן הנצחי של הפוליטיקה הישראלית.

ההכנות להפקת שידור משחקי 1996 EURO –  בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התנהלו בצֵל תקופה פוליטית סוערת מאוד וקריטית במדינה.  ב- 22 בנובמבר 1995 שמונה עשר יום לאחר רצח יצחק רבין מונה שמעון פרס שהיה שר החוץ בממשלתו של יצחק רבין לראש הממשלה ושר הביטחון. הוא התחייב להמשיך בדרכו של יצחק רבין דרך השלום ולממֵש את הסכמי אוסלו א' ו- ב' שנחתמו עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. הבחירות הבאות לכנסת ולראשות הממשלה היו אמורות להיערך רק כעבור שנה בנובמבר 1996, אך שמעון פרס שהיה בטוח בניצחונו ביקש להקדימן בשישה חודשים. סֶקֶר בחירות שנערך לאחר רצח יצחק רבין תמך בתחזיתו של שמעון פרס וקבע שאילו נערכו מייד לאחר הרצח היה שמעון פרס מביס את בנימין נתניהו תבוסה טוטאלית. יו"ר הליכוד בנימין נתניהו היה זוכה על פי הסקר רק ב- % 23 מקולות הבוחרים. ובאמת, בחודש פברואר 1996 הודיע ראש הממשלה שמעון פרס על הקדמת הבחירות ועריכתן ב- 29 במאי 1996. תאריך סמוך לתחילת מבצע השידורים הבינלאומי הגדול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, 31 שידורים ישירים מאליפות אירופה לאומות בכדורגל שהייתה אמורה להיערך בקיץ 1996 באנגליה. משחק הפתיחה של טורניר 96' EURO אנגליה נגד שווייץ נקבע לשבת – 8 ביוני 1996 באִצטדיון "וומבלי" בלונדון. במהלך הדיווח הישיר בליל הבחירות ההוא בשעות הלילה המאוחרות של 29 במאי 1996, קבע הפרשן הפוליטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר אמנון אברמוביץ' בביטחון כשהוא מגובה במומחית הסקרים גב' מינה צמח שיושבת לידו באולפן בירושלים : "ההפרש בין שמעון פרס לבנימין נתניהו עומד על אחוז וחצי לטובת מועמד מפלגת העבודה שהוא ראש הממשלה הנוכחי , והפער הזה ילך ויעמיק לקראת שלבי הספירה הסופיים". עורבה ופרח. בבוקר התעוררנו למציאות שונה מזאת שהבטיח לנו מר אמנון אברמוביץ'. שמעון פרס (בן 72) ספג תבוסה מיְדֵי ביבי נתניהו (בן 46) והודח. ראש הממשלה החדש בנימין נתניהו נקלע לקשיים רבים בעת הרכבת ממשלתו. מבצע שידורי הטלוויזיה הישירים של אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 96' ע"י חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כבר יצא לדרך ובנימין נתניהו היה עסוק עדיין במיקח וממכר עם השרים המיועדים ליטול חלק בממשלתו.

ביום שלישי – 18 ביוני 1996 הודיע בנימין נתניהו לנשיא המדינה עזר ווייצמן כי הוא נכון להציג את ממשלתו בכנסת . באותו יום שלישי – 18 ביוני 1996 עמד להתקיים בתשע בעֶרֶב באִצטדיון "וומבליי" (Wembley) בלונדון המשחק המסקרן והחשוב על ראשות בית א' באליפות אירופה בין נבחרות אנגליה והולנד. המשחק הזה היה קניין שידור בלעדי שלנו ונחשב ל- "משחק העשור". הוא עורר עניין עצום באירופה ובישראל, וגם בעולם. 80 רשתות טלוויזיה באירופה, אסיה, מרכז ודרום אמריקה, אוסטרליה, וגם דרום אפריקה קנו את זכויות השידורים של המשחק ועמדו לשדר אותו ישיר לחצי מיליארד צופי טלוויזיה בעולם. ה- EBU העריך כי באירופה לבדה עומדים לצפות בו 150.000000 (מאה וחמישי מיליון) בני אדם. בישראל התעתדו לראות אותו כמיליון צופי טלוויזיה, אך בדיוק באותו ערב ב- 18 ביוני 1996 השביע ראש הממשלה החדש בנימין "ביבי" נתניהו את שריו בכנסת . זה היה שלושה שבועות לאחר שהֵבִיס במפתיע את שמעון פרס שכיהן כראש ממשלה כחצי שנה מאז רצח יצחק רבין ב- 4 בנובמבר 1995. מלאכת הרכבת הממשלה התמהמה כאמור שלושה שבועות. יומיים לפני ההשבעה הודיעו אריאל שרון, דן מרידור, בני בגין, ומשה קָצָב (לימים נשיא המדינה) לראש הממשלה החדש כי לא יכהנו כשרים בממשלתו. ביום ההשבעה עצמו הודיע דוד לוי כי הוא מחרים את טקס ההשבעה בשל החלטת ראש הממשלה שלא לצרף את חברו אריק שרון לממשלתו. לבסוף "נפלה" השבעת הממשלה בכנסת כאמור על אותו עֶרֶב של יום שלישי – 18 ביוני 1996 בו התקיימה התמודדות הכדורגל החשובה ביותר של עשוֹר ה- 90 בלונדון באִצטדיון "וומבלי" (Wembley) בלונדון בין הנבחרות הלאומיות של אנגליה והולנד. שידורי הספורט והפוליטיקה התערבבו זה בזה ומוטי קירשנבאום ז"ל ויאיר שטרן יבד"ל ניצבו בפני דילמה.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל הורה למנהל הטלוויזיה שלו יאיר שטרן לשָדֵר יָשִיר את טקס ההשבעה של הממשלה במלואו ועד תּוּמוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת המשחק אנגליה – הולנד שתוכנן להיות משודר בערוץ המרכזי של השידור הציבורי הֵסִיט לערוץ 33 למגִנת ליבם של משלמי אגרה רבים חובבי הכדורגל שלא היו מחוברים לכבלים . ערוץ 33 איננו ערוץ Terrestrial (ארצי) כמו ערוץ 1 או ערוץ 2, וניתן היה לקלוט אותו רק באמצעות התחברות לכבלים. אנשי הפריפריה, בהם עיירות, קיבוצים רבים וגם מושבים רבים, וכלל ההתיישבות  העובדת – בעמק הירדן, עמק יזרעאל, בגליל, ובנגב – לא היו מחוברים בימים ההם לכבלים. נמנע מהם התענוג לצפות במשחק העשור. לא בטוח שמבחינה חוקית היה מותר בכלל לשָדֵר אירוע ספורט בינלאומי כל כך מבוקש בערוץ טלוויזיה השייך לרשות השידור אומנם אך איננו נקלט ע"י כל משלם אגרה באשר הוא אלא רק ע"י אלה המחוברים לטכנולוגיית הכבלים . הם אומנם הרוֹב אך על הרשות להתחשב גם במיעוט . משום שאף משלם אגרה מבין המיעוט לא מחה, לא התלונן, ולא רץ לבג"צ, שוּדַר המשחק אנגליה – הולנד בסופו של דבר במלואו וכפי שהוא בערוץ 33. השימוש בערוץ 33 כערוץ טלוויזיה ממלכתי למשימת שידור ישיר של אירוע ספורט עשיר רייטינג היה פתרון מוגבל אך בלֵית ברירה טוֹב מלא כלום. המשחק אנגליה נגד הולנד החל בתשע ורבע בערב. השדר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון שידרו אותו ישיר. אנגליה הביסה במשחק מזהיר את הולנד בתוצאה 1:4 והשידור צבר רייטינג של % 32.6, אך כאמור זאת הייתה פריבילגיה שהייתה שמורה רק לצופי הטלוויזיה הישראלית שהתחברו לכבלים.

לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצֵל מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל את יתרון אופציית שני ערוצי הטלוויזיה שעמדו לרשותו, ערוץ 1 וערוץ 33. סיטואציה מִקרית של שני שידורים ישירים במקביל של שני אירועים ציבוריים חשובים ושונים במהותם בלב ה- Prime time מצאה את פתרונה. זה היה תקדים חשוב והישג הפקה ואִרגון של מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה. מוֹדֶל שידור דוּ-ערוצי שהזכיר את חזון השידור הציבורי המשותף בבריטניה של 1- BBC וְ-  2- BBC. לדאבון לֵב דֶגֶם השידור האידיאלי הזה לא שָנָה ולא חָזָר על עצמו יותר בתקופת מוטי קירשנבאום וגם לא בקדנציה השנייה של מחליפו אורי פורת. זאת הייתה הברקה חד פעמית ולא פריצת דרך. ערוץ 33 נשאר צ'אנל "פרטי" כמעט ולחלוטין נטול רייטינג ובעל מדרוג שדוף בידיו של מנהלו יוסף בר- אל. ראה הספר "רוש ולענה". פעמים אחדות שאלתי בהמשך הדרך את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן מדוע מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום איננו מצליח להגשים הלכה למעשה את חזון השידור הציבורי הדוּ – ערוצי המשותף בערוץ 1 וערוץ 33. תשובתו בכל המקרים הייתה דיפלומטית וזהה : "יואש אלרואי, אני אינני הכתובת".

רצח יצחק רבין נקשר אם כן בעקיפין לשידורי 96' – EURO. הרצח היה הסיבה להקדמת הבחירות שהובילו להתנגשות שידורי הבחירות והרכבת הממשלה עם שידורי אליפות אירופה בכדורגל של אנגליה 1996. את ראש ממשלת ישראל הדגול יצחק רבין אהבתי והערכתי בכל לבבי. ראיתיו רק פעמיים בחיי. בפעם הראשונה בקיץ 1956 כשהייתי חייל טירון בגדוד 12 בחטיבת גולני. הייתי בן 18 והוא 34. יצחק רבין היה אז אלוף פיקוד הצפון ובא לסקור אותנו בעת האימונים הקשים ב- "שטח אֵש תשע" בגליל ליד הכפרים הערביים עַרָבֶּה, סַחְנִין, ואילעבון. הוא שאל אותי מהיכן אני. "בן קיבוץ אפיקים, המפקד", השבתי לוֹ בגאווה. הפעם השנייה הייתה בקיץ 1992. יצחק רבין הגיע לחדר האיפור של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים לצורך ריאיון עיתונאי מייד לאחר שנבחר לכהונה שנייה של ראש ממשלת ישראל. שימשתי אז מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ירדתי מהקומה החמישית לקומת המרתף של הבניין שם שכַן חדר האיפור כדי לומר לו שמשפחתנו תומכת בו תמיכה מובהקת. יצחק רבין ישב כנוע בידיה של דליה אטקין המאפרת הראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : 1970. גב' דליה אטקין המאפרת הוותיקה והראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מראשית ימיה. תחת ידיה האמונות עברו ראשיהם של נבחרי הציבור ומנהיגי המדינה לדורותיהם . (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באותם ימים קנינו רעייתי ואני את סִפרו של יצחק רבין, "פגישות עם מנהיגי עולם", שַי לשני בנינו ששירתו בצה"ל כחיילים קרביים בחטיבות הצנחנים וגבעתי. משנבחר יצחק רבין בפעם השנייה ב- 1992 לתפקיד ראש הממשלה כבר לא היה איש צעיר. בן 70. המדינאי הדָגוּל שכיהן עכשיו כראש הממשלה ושר הביטחון הציב בראש סולם העדיפויות שלוֹ את חזון השלום ומיגור סִכסוך הדמים ההיסטורי עם העם הפלשתיני. חזון השלום של יצחק רבין כלל וויתורים מרחיקי לכת גם על אדמה שהייתה רוויה בדם יהודים ונחשבה לחלקי מולדת היסטוריים. בשלהי 1994, לאחר שכבר חוֹלֵל שנה קודם לכן את התפנית המדינית המפורסמת שהביאה להסכמי אוסלו עם הפלשתינים ושיבתו של יאסר עראפאת לעזה, נוצרה מחלוקת קשה בעם. תֶּפֶר גַס חצה את האומה והפריד אותה לשני גושים פוליטיים מרכזיים. הימין והימין הקיצוני מול המרכז והשמאל. אנשי הימין הקיצוני והסהרורי רחשו לראש הממשלה אֵיבָה גלויה בתמיכתו הגלויה של הימין שנחשב לשפוי. הם לא בחלו להביע אותה בכל דרך אפשרית לרבות איומים על חייו. הזדמן לי לשוחח עם דוברו של ראש הממשלה עוֹדֵד בן-עמי שהיה ידיד אישי שלי עוד מימי עבודתנו המשותפת במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית באמצע עשור ה- 70 של המאה הקודמת. אני כעורך התוכנית "מבט ספורט" והוא כמגישה. סיפרתי לוֹ שראש הממשלה השרוי במחלוקת בעם, אהוּד ואהוּב מאוד על בני משפחתי. עודד בן-עמי הציע לי לכתוב לוֹ, והוסיף : "כל דבר תמיכה יעודד אותו". לא התעצלתי. ראש הממשלה נראה לי בודד. ב- 30 בנובמבר 1994 שלחתי לו מכתב חַם בשם כל משפחתי  התומך במדיניות השלום שלו. יצחק רבין נחשב בעיניי לגיבור מלחמה, מפקד נערץ בפלמ"ח, רמטכ"ל צבא ההגנה לישראל בניצחון המזהיר במלחמת ששֵת הימים ב- 1967, ומדינאי דָגוּל ברמתו של דוד בן-גוריון היה כאלוף העולם בשח-מט. הוא היטיב לחשֵב ולצפות מראש מהלכים רבים נסתרים קדימה. שנים רבות לפני שאריאל שרון החליט לבַצֵע אותם. הייתי כבר בן 56 אך הבעתי בפניו במכתב המשפחתי הזה גם את רצוני להתנדב ולהתגייס כקצין קרבי בעברי בחטיבת גולני לשירות מילואים יחד עם עוד קצינים אחרים לתקופה מוגבלת, כדי לסייע במלחמה בטרור. חודשיים ימים אח"כ, ב- 29 בינואר 1995, השיגה אותי תשובתו [1].

טקסט מסמך : 29 בינואר 1995. מכתב תשובתו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין למשפחתנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ירושלים, כ"ח בשבט תשנ"ה.                   29  בינואר 1995

ליעל, רועי, גור, הגר, ויואש אלרואי  שלום רב,

קיבלתי וקראתי מכתבכם אלי מיום 30.11.1994 בעניין תמיכתכם. לא היה בידי להשיב עליו בגלל עומס העבודה ואירועים שמנעו ממני לעשות כן. אני מתנצל על כך מעומק הלֵב, אך אמון על המימרה, "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא", אשיב לכם היום. לא אסתיר מפניכם כי התרגשתי לקרוא את דברי תמיכתכם החמים. אין זה חיזיון נפרץ במקומותינו בימים אלה. מכל מקום, תודה מעומק הלֵב על הדברים הנעימים שהם לי מקור עידוד להמשך הדרך.

ובאשר לעניין ההתנדבות : שקלנו זאת והחלטנו שלא לעשות כן. אני סבור שמפקדי צה"ל היום מעולים ועושים מלאכתם כהלכה, אף כי אינני כופר בדבריך שהניסיון והגיל הבוגר חשובים למפקדים . מכל מקום, היחלצותך ונכונותך להתנדב ראויים לכל שבח. איחולי הצלחה לכם, משפחת אלרואי, בכל אשר תפנו.

תודה, יצחק רבין

ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין נרצח ב- 4 בנובמבר 1995.

בקיץ 1992 נבחר יצחק רבין בפעם השנייה בחייו לכהונת ראש הממשלה. יצחק רבין מינה את שולמית אלוני לתפקיד שרת החינוך. מכאן הייתה קצרה הדרך להחלפתושל מנכ"ל רשות השידור אז אריה מקל במוטי קירשנבאום. נעשתה עסקת Trade in. אריה מֶקֶל איש משרד החוץ במקור פרי מינויו של ראש הממשלה הקודם יצחק שמיר הועבר מתפקידו תמורת פיתיון של משרת קונסול ישראל באטלנטה – ארה"ב, ומוטי קירשנבאום הובא במקומו לרשות השידור. זה קרה ב- 18 באפריל 1993. מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום הדיח כזכור בתוך תקופה קצרה את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה ומינה במקומו את יאיר שטרן. למנהל חטיבת החדשות התמנה דודו גלבוע במקומו של אלימלך רם. זה היה רצונו של יאיר שטרן. עורך "מבט" היה רפיק חלבי. לעורך התוכנית "מבט שני" נקבע מיכאל קרפין. גב' דליה גוטמן מונתה למנהלת התוכניות במקומו של אליעזר יערי. צוות טלוויזיה מנצח לכל הדעות. לפחות כזה שהיה אמור להביס את טרסט המוחות של ערוץ 2 המסחרי.

טקסט תמונה :  29 במאי 1996. ההתכוננות והאווירה באולפן הבחירות לכנסת ה- 14  של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ( אולפן A בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים) דקות ספורות לפני העלייה "לאוויר". עומדים מימין לשמאל : יעקב אסל הבימאי הראשי של שידור הבחירות, דודו גלבוע מנהל חטיבת החדשות, נסים משעל, יוסי ששון מפקח הקול והתקשורת (בגבו למצלמה), יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה  יעל חן עורכת משדר הבחירות, וחיים יבין המגיש הראשי של המשדר. מוסתרים יעקב אחימאיר והסוקרת מינה צמח. איש מהחבורה הזאת לא חזה את עלייתו של בנימין "ביבי" נתניהו ונפילתו של שמעון פרס. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום חמישי בבוקר – 30 במאי 1996 טסתי ללונדון לעמוד בראש מבצע השידורים המורכב. משחקי 1996 EURO עוררו עניין גדול בישראל למרות שהנבחרת שלנו נעדרה כרגיל מטורניר הכדורגל החשוב הזה. מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור ואנוכי רכשנו כאמור בעֵת ההיא את זכויות השידורים הבלעדיות עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית תמורת סכום של 400000 (ארבע מֵאות אֶלֶף) דולר. רכישת טורניר 1996 EURO ולאחריו קניית זכויות השידורים של אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד / בלגיה 2000 (2000 EURO) תמורת 660000 (שש מֵאות ושישים אֶלֶף) דולר, התאפשרה הודות להסכם מיוחד שהושג ב- 1994 בין ה- EBU (איגוד השידור האירופי) שרשות השידור הישראלית היא חברה מלאה בו לבין UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית). נשיא UEFA השוודי לינארט יוהנסון (Leanart Joahnsson) בעל חזון שידור מרחיק לכת ביקש להציב את משחקי אליפויות אירופה בכדורגל על מסך רשתות הטלוויזיה הציבוריות של אירופה (ולא המסחריות). הוא ביקש שכל ילד באירופה באשר הוא יוכל לצפות בטורנירי הכדורגל שחשובים מהם רק המונדיאלים. לכן בחר לכרות את החוזים עם ה- EBU גוף שידור ציבורי – ממלכתי העשיר והגדול בעולם המייצג כ- 55 רשתות טלוויזיה. לינארט יוהנסון התנגד לעשות עסקים עם חברות הכבלים והלוויינים המסחריות, לא עם חברות ה- Pay per view שדורשות סכומי כסף מופלגים מעבר לכל מידה , וגם לא עם סוכני תיווך פרטיים שגזרו קופונים וייקרו את עלויות זכויות השידורים בעשרות אחוזים אם לא מאות אחוזים ללא שום הצדקה. המו"מ בין לינארט יוהנסון איש מופת וישר דרך לבין ה- EBU היה ישיר והוגן ותמיד ללא מתווכים. בניגוד גמור לבחירה שעשה נשיא ה- FIFA  סֶפּ בלאטר (Sepp Blatter) שנתיים מאוחר יותר כשהעדיף למכור את זכויות השידורים של שני המונדיאלים של  יפן / קוריאה – 2002 וגרמניה – 2006 למתווך פרטי המיליארדר הגרמני וטייקון התקשורת ליאו קירש (Leo Kirsh) תמורת חופן דולרים נדיב. בכך דחק הצדה את המְשָדֵר הציבורי. לֵאוֹ קירש שילם לסֶפּ בלאטר  1.000000000 (מיליארד) דולר תמורת זכויות השידורים של מונדיאל 2002 שנערך ביפן וקוריאה (פי עשרים ושמונה יותר ממה ששילמו 55 מדינות ה- EBU ביחד עבור משחקי המונדיאל של צרפת 1998) 1.240000000 (מיליארד ומאתיים וארבעים מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של מונדיאל 2006 שהתקיים בגרמניה בקיץ של שנת  2006. מחירים דמיוניים ואסטרונומיים חסרי כל הגיון בגינם הוכרז לא מכבר כפושט רגל. ליאו קירש נולד ב- 1926 ומת ב- 2011.

טקסט תמונה : 18 ביוני 1996. לונדון. אני באגף עמדת הניהול, הפיקוד, ומיתוג השידור הישיר של המשחק אנגליה – הולנד (EURO 1996), במשרד התקשורת שלנו במשרדי הטלוויזיה במרכז "רויטרס" בלונדון. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הגיע ללונדון ביום שלישי – 25 ביוני 1996 כדי ללוות מקרוב את ציוותי השידור במקום. זה היה יום אחד לאחר תחילת אליפות ווימבלדון בטניס וחמישה ימים לפני משחק הגמר של 1996EURO בין גרמניה לצ'כיה. הוא ואורי פורת היו המנכ"לים היחידים ברשות השידור שייחסו לביקורי ההפקות בשטח חשיבות מקצועית, וביקשו לראות מקרוב כיצד אני מוציא לפועל את מבצעי שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים הגדולים שהם מימנו במיטב כספו של הציבור. לביקורים האלה שלהם במקום התרחשות השידור הייתה חשיבות רבה בעיניי. מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל קרוב אלי כמו אורי פורת בשעתו. אדם רגיש ואכפתי. מוטי קירשנבאום ליווה אותי בשלושה מבצעי שידור טלוויזיוניים בינלאומיים במקום התרחשותם. מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994, אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (המונח הבינלאומי : 1996 EURO), ואולימפיאדת אטלנטה 1996. ראיתי בשלושת מבצעי השידור הענקיים והממושכים האלה מעֵין קרבות שידור ובמנכ"ל הרשות הבוחן וקורא את מפת הקרב יחד עִמי, רמטכ"ל שידור. אני יודע שהיו אנשים ברשות השידור שריננו מאחורי הגַב, מה יש למנכ"לים לחפש באולימפיאדה או במונדיאל. אני חשבתי אחרת. סברתי שזאת חובתם להיות נוכחים בשטח ובמוקד השידורים לידי, בארץ ובחו"ל, ולוּ לתקופה קצרה על מנת להבין מקרוב כיצד מתנהלים קרבות שידור מורכבים כאלה בתעשייה הטלוויזיה הסוּפֶּר – יקרה הזאת המוּנַעַת ע"י מיליוני דולרים. את זכויות השידורים הבלעדיות של ווימבלדון, טורניר הטניס החשוב בעולם קנינו שוב לשלוש שנים רצופות  1996, 1997, ו- 1998 מיָאן מֶנֶקֶן (Jan Menneken) האחראי על מכירות זכויות השידורים של משחקי הטניס בחברת התיווך UFA הגרמנית שמקום מושבה בהמבורג. מוטי קירשנבאום היה מן ההיבט הזה של שידורי ווימבלדון בטניס, ממשיך דרכו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בקדנציה הראשונה שלוֹ בשנות השמונים. בדצמבר 1995 אירחנו המנכ"ל מוטי קירשנבאום , מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ואנוכי, את יָאן מֶנֶקֶן לארוחת צהרים במסעדת "טוּרְקִיז" בתל אביב. מוטי קירשנבאום היה מהיר כהרגלו וסגר את עסקת השידור בתוך שעה של ארוחה. כשקינחנו בכפיות מדודות ובזהירות את המנות האחרונות ה- Deserts המתוקים עתירי הקלוריות, החלטנו כבר לשָלֵם ל- UFA סכום של 40000 (ארבעים אֶלֶף) דולר לעונת 1996, ותוספת של % 10 לכל שנת שידורים נוספת . 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר ב- 1997, ו- 60000 (שישים אֶלֶף) דולר ב- 1998. לאחר שפרש מוטי קירשנבאום מרשות השידור ב- 1998 נמוג גם חוזה שידורי הטניס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם הוועדה המארגנת של טורניר ווימבלדון.

הזדמן לי פעם בתום אחד מהשידורים הישירים של משחקי 1996 EURO לסעוד סעודת עֶרֶב עם מנכ"ל הרשות ורעייתו החביבה והמקסימה יוֹנָה ז"ל במסעדה נחמדה בלונדון בלֵב הרחוב ההומה Oxford Street. מוטי קירשנבאום היה במובנים מסוימים איש נערץ . נדמה לי שהוביל והותיר אחריו שוֹבָל נקי מכל רבב. מורשת עיתונאית יוצאת דופן. הוא היה אדם ולכן לא פסח על שגיאות אך שימֵש לרבים מאִתנו מורה דרך ומנהיג שידור שחַף מפוליטיקה. שוחחנו באותה ארוחת ערב על עתיד שידורי הספורט בערוץ הטלוויזיה הציבורי לנוכח ההתפתחות הטכנולוגית מרחיקת הלכת של שידורי הכבלים ואלה של הלוויין העומדים בשער ועל התחרות הצפויה לנו, על ערוצי הנִישָה המתמחים בשידורי ספורט, וגם על מרכיבי השידור השונים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וענייני רשות השידור שהוא ניצב בראשה.

צריך להבין שמוטי קירשנבאום איננו איש מהשורה. הוא מוכשר יותר מרבים בתעשיית הטלוויזיה ולכן ניצב בתוכה משכמו ומעלה. מנהיג תקשורת אמיץ שחונן בשקט נפשי וגם ידע ליטול אחריות. אהבתי להתבונן במבט ה- Cool שלו, מין ארשת מזוגגת שנראית לעיתים כחסרת הבעה. מבט שהיה כמו כתב חידה. בדרך כלל יש לו יכולת קֶשֶב וסבלנות להאזין כשגופו קפוא. האיש איננו מתנועע. הוא לא מסגיר רגשות ולא מגלה את קלפיו . אינני שוכח את הבעת הפנים הזאת האופיינית לוֹ בעֵת הקשבתו לפונים אליו. יש לו מבט של "Poker face". ייחודי. תמיד שאלתי את עצמי בפגישות בינינו כיצד הראש שלו עובד ברגע זה, איזה תשובה ישיב לי, איזה טקסט ישלוף משרוולו, והאם ההיגיון ההגיוני שלוֹ יעמוד ויתייצב לצד ההיגיון ההגיוני שלי. אבל אוי ליריבו בר שיחו משפתח את פיו. מוטי קירשנבאום מאבד את סבלנותו במהירות והופך מג'נטלמן לפולני יורק להבות שמדבר בתנועות ידיים. זהו כבר היה סיפור אחר לגמרי.

טקסט תמונה : 1968. עורך "מבט" מוטי קירשנבאום רכון על מכונת כתיבה בראשית הקריירה המופלאה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דווקא מפני שאישיותו הייתה כל כך מעוצבת ומלוטשת, ואולי בגלל שהניסוחים המדויקים שלו הפגינו תמיד חוכמה ושידרו ביטחון, נשאו אותי לפתע מחשבותיי הרחק ממנו מאותה מסעדה לונדונית בה ישבנו חזרה לארץ. אולי כדי לבַרֵר מדוע נכשל וניגַף האיש המוכשר הזה בתוך שנה וחצי בשני קרבות תקשורת מכריעים והיסטוריים מול ערוץ 2 על בכורת שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל. האחד – הפסד זכויות שידורי הכדורגל במאי 1994 והשני – תבוסת החדשות בנובמבר 1995 בכיסוי רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. בשניהם הפסיד ליריבי השידור המַרים שלוֹ ושלנו מערוץ 2 המסחרי. לא הוא אישית. רשת הטלוויזיה שהוא היה מפקדה והעורך הראשי שלה. מינויו של מוטי קירשנבאום באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור הייתה הפעם הראשונה בה נבחר לתפקיד הרָם איש מקצוע מוכשר ורב זכויות מתוך בניין הטלוויזיה ברוממה בירושלים. איש לא הטיל ספק כי מנכ"ל רשות השידור המוכשר נערך לקרב העתידי הקשה הצפוי נגד ערוץ 2 המסחרי העומד לקום בנובמבר 1993. משהחלו קרבות השידור בין ערוץ 1 לבין ערוץ 2 וערוצי הכבלים בישראל, שאלו רבים את עצמם האם  הטלוויזיה הממלכתית בראשותו של מוטי קירשנבאום וחברי קבוצת הניהול המנוסה שלוֹ אומנם נערכת כראוי לקראתם . קבוצת הניהול הבכירה כללה את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן , מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע, עורך "מבט" רפיק חלבי, מנהלת חטיבת התוכניות דליה גוטמן , המפיק הראשי של חטיבת החדשות אמנון ברקאי, עורך "מבט שני" מיכאל קרפין, ומנהל שירותי ההנדסה דוד יוגב, ומנהל הביצוע בחטיבת הנדסה דוב "דובל'ה" גולדשטיין.

לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמד בעֵת יריית הזינוק בנובמבר 1993 כוח אדם מנוסה, לא מעט כסף ציבורי, טכנולוגיה טובה יותר משל ערוץ 2 הצעיר לרבות חמש ניידות שידור אלקטרוניות וציוותי צילום ENG למכביר כמעט, וגם מוניטין. היום ברור כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא התייצבה בנובמבר 1993 במלוא עוזה ובאגרסיביות הדרושה מול השידור המסחרי ולא הציעה תחרות ממשית לערוץ 2 בקרב על לִבָּם של הצופים בישראל , לפחות לא עִם הישמע קול הגוֹנְג ו- וודאי לא בתחילת הדו- קרב . זה החל בלוח תוכניות חסר השראה ומעוף ואחריו הפסד של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי במאי 1994. שיאו בתבוסת חטיבת החדשות של הערוץ הציבורי בנובמבר 1995 לחברת החדשות של ערוץ 2 בכיסוי שבוע האבל של רצח יצחק רבין. היה כאן בפירוש כישלון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וכישלון מול ראשי ערוץ 2 גם בהפקת יחסי ציבור וחוסר ידע בארגון ושיווק המסר של עקרונות השידור הציבורי ותפקידיו. ערוץ 2 המסחרי בראשו ניצבו דָן שִילוֹן ויוֹחָנָן צַנְגֵן המנכ"לים המשותפים של הזכיינית "רשת" , מנכ"ל "קשת" אלכס גלעדי, ומנכ"ל "טלעד" עוּזִי פֶּלֶד – נערך בקפדנות רבה למאבק הצפוי בשידור הציבורי . תְּכַנִית וטכנולוגית. הצלחתו הראשונה של ערוץ 2 הצעיר הייתה בניית יחסי ציבור וכשרון שיווק. אלכס גלעדי מנכ"ל זכיינית "קשת" הוא רב אומן ביחסי ציבור ושיווק. ב- 1993 היו למר אלכס גלעדי כבר שלוש עשרה שנות וותק כסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. אין כמו האמריקניים המתמחים בפרסום, יחסי ציבור, ושיווק. הקפיטליסטים נולדים עם התכונות האלה. זה בגנים שלהם. בתורשה, ב- DNA של כל אמריקני באשר הוא לאחר שהגיח מרחם אמו. האמריקנים נולדים היישר לסביבה תחרותית. לאלכס גלעדי היה אם כן ממי ללמוד. הוא היה הראשון שהגה את סלוגן השיווק הבלתי נשכח ההוא, "אנחנו משדרים למסעודה משדרות". אפשר לחשוב שמוטי קירשנבאום והטלוויזיה הציבורית לא שידרו למסעודה משדרות. וודאי שהשידור הציבורי פנה גם למַסְעוּדָה משדרות, רק מוטי קירשנבאום לא הצהיר ולא אמר את זה. אלכס גלעדי לא רק שאמר, הוא הצהיר זאת קבל עם ועדה, והפך כמעט לממציא שידורי הטלוויזיה בישראל.

טקסט תמונה :  המחצית השנייה של שנות ה- 70 במאה שעברה. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום משדר לצופים וגם ל- "מסעודה משדרות", את תוכנית הבידור הפופולרית " 4 דקות ו- 20 שאלות " בהפקת יצחק "איציק" קול עם המנחה אורי זוהר. צוות ההפקה יוסף "פונצי" הדר ז"ל (מימין) והמפיק איילון גויטין בהתייעצות מאחורי הקלעים עם המנחה אורי זוהר (משמאל) בטרם החל את תהליך החזרה בתשובה שלו. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הציג את פילוסופיית הניהול שלו והצהיר בתחילת כהונתו בפני המראיין שלוֹ דן שילון בתוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה הלימודית – חינוכית : "פילוסופיית הניהול שלי ברורה. אני רוצה להוביל טלוויזיה ציבורית ולהידמות באיכותה לעיתון "הארץ" שנועד לאנשים חושבים". ההצהרה במובנים מסוימים לא צלחה. יאיר שטרן לא שנה על הצהרתו זאת. מוטי קירשנבאום סיפר לי פעם בשיחה אישית בינינו בתחילת דרכו כמנכ"ל רשות שידור כי את איכותם של כמה נושאים טלוויזיוניים הוא מודד באמצעות הרייטינג . אך לא את כולם. את כוונותיו אלה הוא לא הסביר לציבור. יאיר שטרן, דודו גלבוע, רפיק חלבי, ודַלְיָה גוּטְמַן תמיד הנהנו בראשם למשמע הצעותיו. דבריו תמיד התקבלו בהבנה וזכו לקונצנזוס. לא הייתה שם יוזמה חופשית והפריה הדדית. במובנים מסוימים היה מוטי קירשנבאום "גוּרוּ" ה- "אוראקל מדלפי" שהאפיל על פיקודיו. הוא זכה להסכמה כללית בקרב הגנרלים שלוֹ אך לא בטוח שמלוא כישרונו אומנם חִלְחֵל לעברם. אט – אט גילו קברניטי השידור הציבורי נטול יחסי הציבור וההסברה כי הרייטינג נושר בהתמדה ועובר למתחרה הצעיר והנמרץ. משלם האגרה היה מבולבל. במקרים מסוימים הפך הערוץ הציבורי לשַק חבטות . אליעזר יערי ניתח פעם בפניי את תבוסת השידור : "זהו משבר זמני של הטלוויזיה הציבורית בישראל מול הטלוויזיה המסחרית. ככה זה בכל העולם. זה רק עניין ארעי". ההסבר לא היה נכון כלל ועיקר. המשבר לא היה כפוי. האנלייזר שמעולם לא היה איש טלוויזיה דגול הצטייר בפני כתבוסתן. הניתוח שלו היה בעיניי שגיאה גדולה.

ערוץ 2 המשיך לחבוט בערוץ 1 באמצעות יחסי ציבור אגרסיביים בעיתונות וגם בשלטי חוּצוֹת . הציבור המבולבל נתלה בשידורי הבידור של ערוץ 2 והחל ללעוג לערוץ 1. איכות השידור הציבורי נבלעה ע"י ריקנות השעשועונים והחידונים נושאי הפרסים העצומים של ערוץ 2. השידור המסחרי החל במסע הסִימוּם הטלוויזיוני הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל. תוכניות הריאליטי המדומה והקלוקל שהפיק ערוץ 2 שלטו בכל וזכו לגיבוי טוטאלי של מנהיגי הציבור וההנהגה הכלכלית והמדינית של ישראל. הרי מדובר במדינה חופשית בה כל הישר בעיניו יעשה. כאילו אין עוד שום צורך בפיקוח והכוונה. ערוץ 1 החזיק עדיין באיכות בכמה תחומי שידור לרבות הצטיינותו בכיסוי בלעדי של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם אך יחסי הציבור שלו היו בשפל הוא הצטייר טרם זמנו כערוץ מובס. אנשי ערוץ 2 חששו מאוד בתחילה ממנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. הוא נחשב לאחד הטובים בארץ בתעשיית התקשורת. איש בעל מוניטין רב וחתן פרס ישראל לטלוויזיה ב- 1976 כשהיה בן 37 בלבד. בארסנל שלו הייתה מצויה תחמושת נפיצה ובחשבון הבנק של הרשות גם לא מעט כסף. דן שילון, יוחנן צנגן, אלכס גלעדי, ועוזי פלד הבינו שאין טעם להשקיע בשלב הראשון בשידורי חדשות . מהדורות "מבט" ושידורי החדשות והאקטואליה בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נחשבו למקצועיות ואמינות. מומחי התקשורת ודעת הקהל קבעו ש- "מבט" היא מדורת השבט. ארבעת המנכ"לים של ערוץ 2 המסחרי סברו שלא ניתן להתחרות בסְפֶּצְיָאלִיטֶה של השידור הציבורי ולכן התמקדו בתחילה בעיקר בשידור תוכניות בידור לסוגיו השונים, "Talk Show" (כמו תוכנית "המעגל" בהנחיית דן שילון), סדרות טלוויזיה, וסרטי קולנוע. המנכ"לים של שלוש הזכייניות, "קשת", "רשת", ו- "טלעד" העריכו שקַו התֶּפֶר המפריד בין השידור הציבורי למסחרי דרכו יוכלו לבעבע ולפרוץ אל מיליוני צופי הטלוויזיה במדינת ישראל מצוי באלטרנטיבת שידור אחרת קלילה יותר מזו של הערוץ הראשון, זו המבוססת על הצחקה, השתעשעות, ובילוי מהנה מול המסך ובסופו הרייטינג המיוּחַל. בבוא העֵת הם תּכננו גם לגנוב את הכדורגל הישראלי מהשידור הציבורי. רביעיית המנכ"לים הזאת צדקה כפי הנראה בהנחות היסוד שלה. למרבה ההפתעה ההתמודדות עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה קלה מהצפוי. הטלוויזיה הממלכתית לא הגיבה כמעט ללוח התוכניות המרשים והנמרץ של ערוץ 2 הצעיר ולמעשה נכנעה ללא קרב. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן יבד"ל וכמה מהכפופים להם לא התרשמו יתר על המידה מלוח השידורים הקליל שהציעה הטלוויזיה המסחרית. הם היו בטוחים שדרכם אל לֵב הצופים סלולה מול הערוץ המסחרי החדש שנראה נחות וחסר סיכוי. הם טעו.

זמן לא רב לאחר מינויו של מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור הציעו אנשי ערוץ 2 לו וליאיר שטרן לערוך הסכם לחילופי חומרי שידור. קטעי חדשות או ארכיון עד שתי דקות יועברו מערוץ לערוץ בחינם. מעבר לכך ייקבע תשלום סביר כמקובל ברשתות טלוויזיה מתחרות בעולם. מוטי קירשנבאום דחה את ההצעה בעוד יאיר שטרן היה פאסיבי לידו. מוטי קירשנבאום טען שחומרי הארכיון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שווים זָהָב ואינם סחורת שידור למו"מ. הוא התחפר בבונקר הפיקוד שלו יחדיו עם יאיר שטרן ועם דוּדוּ גלבוע, דליה גוטמן, ורפיק חלבי. "הבּוֹר" נחשב פעם בימי המונופול לחסין ובלתי פגיע. אנשי ערוץ 2 הגיעו למסקנה שהמנכ"ל המוכשר ואנשיו פשוט לא מבינים כי נוצרה מציאות שידור חדשה בארץ. תבוסת שידורי החדשות של הערוץ הציבורי לערוץ 2 בחודש נובמבר 1995 סימנה בדיוֹ אדומה את נפילת המעוז האחרון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ערוץ 2 החל לזנֵב ברייטינג של ערוץ 1 מוקדם מהצפוי. פתאום התברר כי בתנאי התחרות שנוצרו איש איננו מסביר למשלם האגרה מהו בדיוק השידור הציבורי, מה הם תפקידיו, ובמה הוא שונה מערוץ 2 המסחרי. ערוץ 2 לא בחל בשום אמצעי. הוא עשה כל מאמץ לגרוף את הצופים אליו באמצעות תוכניות בידור וחידונים נושאי פרסים כספיים גדולים ומכוניות . מנהל חטיבת התוכניות של "קשת" אֶרֶז טַל עלה ל- "אוויר" עם התוכנית "גלגל המַזָל'. הוא כמנחה ורות גונזלס כמגלגלת. לפתע היו כולם בטוחים שאֶרֶז טַל הוא ממציא הטלוויזיה בישראל . שכחו כבר שארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום שידרו בסוף שנות ה- 70 את התוכניות , "4 דקות ו- 20 שאלות" עם המנחה אורי זוהר, ו- "תשע בריבוע" בהפקתו של יצחק "איציק" קוֹל מאולפני הרצליה . מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא הצהיר מעולם בחוצות המדינה על כוונות השידור הציבורי. היו לו וליאיר שטרן את כל הסיבות לפנות לאזרחי המדינה ולהסביר להם בגאווה כיצד מתכוונים שניהם להשתמש בכספו של משלם האגרה. הנה מֶסֶר השִיווּק שלא שוּוָק : "הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 צועדת בנתיב ציבורי. ערוץ 2 ישדר את תוכנית "גלגל המזל' ואנחנו נשדר את הסדרה "עמוד האש" של יגאל לוסין. ערוץ 2 ישדר את "הראשון בבידור" עם דודו טופז ואנחנו נשדר את הסדרה "תקומה'" של גדעון דרורי. ערוץ 2 ישדר את חידוני השעשועים ואנחנו משדר את "החמישייה הקאמרית" עם קרן מור. ערוץ 2 ישדר את תחרות "מלכת היופי" ואנחנו נשדר את "מבט שני". ערוץ 2 ישדר את "היפים והאמיצים" ואנחנו נשדר את סדרות הדיוקו- דרמה "קו 300", "פרשת קסטנר", ו- "עו"ד סיטון". ערוץ 2 ישדר סרטי קולנוע ואנחנו נשדר את תוכניות הספורט "משחק השבת", "מכבי ת"א בגביע אירופה", אולימפיאדות ומונדיאלים, ואת משחקי נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל". לפתע חשבתי לעצמי באותה המסעדה הלונדונית שתבוסת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 2 החלה בכלל עוד בטרם רצח יצחק רבין ז"ל. רחשתי אמפטיה מקצועית (ואישית) למוטי קירשנבאום ומי לא הפגין למענו חיבה . אך האם מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הביא בניגוד לכל הציפיות לנקודת מפנה שלילית במאבק על הרייטינג וקהל צופי הטלוויזיה ? ההיסטוריה תיטיב לשפוט ממני. יריביו (ורֵעַיו) בערוץ 2 דן שילון ויוחנן צנגן, אלכס גלעדי, ועוזי פלד היו שועלי קרבות ובעלי ניסיון טלוויזיוני כמוהו ותאבי שידור. מה שהפך אותם למתחרים מסוכנים. הם כל הזמן שאפו להוכיח את עצמם מההיבט המתמטי של ספרות הרייטינג ובקשו למצוא חן בעיני מחזיקי המניות שלהם. חלפו רק ימים ספורים מאז הֵבִיס בנימין נתניהו ראש הממשלה החדש את שמעון פרס. רוח מזַן פוליטי שונה נשבה לעברה של הטלוויזיה הממלכתית . את מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום תפסה עכשיו הצהרתה הדרמטית של שרת התקשורת החדשה בממשלת בנימין נתניהו והממונה על רשות השידור הגב' לימור לבנת , שאמרה בלגלוג : "מוטי קירשנבאום יצטרך מעתה להתחיל להַזִיע". רשות השידור הציבורית הייתה על הכוונת שלה. זאת הייתה אמירה פוליטית פוגענית, בוטה, ומעליבה במנכ"ל רשות השידור שהיה חתן פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת ב- 1976. לאמירה לא היה דבר עם כישרונו ויכולתו המקצועית הגבוהה של מוטי קירשנבאום בתחום התקשורת. ההתערבות הלא עניינית של השרה בענייני רשות השידור הולידה סערה בקרב עובדי רשות השידור . אולי זאת הייתה שעתו היפה של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מפני שנוכח לדעת שוב איזו נאמנות והערצה רוחשים לוֹ נתיניו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". הוא מוטי קירשנבאום ז"ל אסף את עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בחצר האחורית של הבניין בשכונת רוממה בירושלים והגיב בפומבי לדבריה הנלוזים של לימור לבנת : "אנחנו אנשי רשות השידור ממשיכים בדרכינו וביושרה עיתונאית שלנו בכל תחום . איננו חייבים דבר לשלטון ולא חשוב באיזה ממשלה מדובר. אנחנו טלוויזיה ורדיו ריבוניים בני חורין". מוטי קירשנבאום היה מנהיג שידור. לא היה ספק בכך.

התבוננתי מקרוב בפניו של מוטי קירשנבאום באותו ערב בסופו של חודש יוני ב- 1996 כשסעדנו במסעדה הלונדונית ברחוב אוקספורד והאזנתי דרוך לדבריו. גם יונה רעייתו הקשיבה אך לא התערבה בשיחה. מנכ"ל רשות השידור שוחח עמי בניחותא ולא ניכר עליו שום לחץ . גם אורח דיבורו וניתוח מצב התקשורת בארץ ובעולם וסיכויי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשְרוֹד בתחרות הפתוחה עם הערוצים האחרים בארץ, היה מתון והגיוני. פעם אמר לי : "כ- מנכ"ל רשות השידור הציבורית אינני חייב דבר לממשלה . אינני חייב דבר לגב' לימור לבנת. אני חייב דו"ח למצפוני, למסך הטלוויזיה, ולמשלם האגרה". מוטי קירשנבאום הוא אדם מוכשר ובעל סגולות רבות. אישיותו מורכבת. לטיב מזלי הוא היה לא רק איש טלוויזיה רציני מהדרגה העליונה ביותר אלא גם פְרִיק של שידורי הספורט שניהלתי, הפקתי, וערכתי עבור רשות השידור שאותה ניהֵל ובראשה ניצב. אינני יודע אם היה מאושר בעבודתו בתפקיד רָב האחריות שנשא על כתפיו כמנהיג השידור הציבורי. בתוקף תפקידי העיתונאי הייתי סמוך אליו מהאספקט המקצועי אבל לא קרוב כחֲבֵר כדי לחדור אל נבכי נפשו . אינני יודע אם היו לוֹ חֲבֵרִים בכלל ברשות השידור. הוא משום מה נראה לי תמיד אינדיבידואליסט ובודד . ענק שידור שאיננו משתף את האחרים בהתחבטויות ונפתולי נפשו. אבל אני יודע שהייתה לו השפעה רבה על מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מנהל חטיבת החדשות דוּדוּ גלבוע (וגם על מנהלת חטיבת התוכניות גב' דליה גוטמן) ואח"כ גם על רפיק חלבי שהתמנה למנהל חטיבת החדשות בנובמבר 1996 בתום הקדנציה של דָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ. מוטי קירשנבאום הותיר עלי רושם רָב בחמֵש שנות ניהולו את רשות השידור למרות תבוסותיו. היה לי עניין להקשיב לדבריו ולאופן הצגת הדברים שלוֹ וחשיבתו המסודרת (וגם המהירה). ההיגיון שלו היה הגיוני. הוא נהג לבנות את טיעוניו בשלבים והציבם נדבך על נדבך כבניינה של פירמידה ענקית. בסיסה רחב ואיתן ושיא החוֹד שלה מזדקר לשמיים.

טקסט תמונה : 1995. מנהיג רשות השידור מוטי קירשנבאום (משמאל) יחד עם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ודובר רשות השידור צבי "צבילי" לידר. מוטי קירשנבאום זכה להערכה גדולה ברשות השידור אך ספק אם היו לו חברים שם. ידידים השותפים לדרכו המקצועית – כן. חברים… ?  לא בטוח. המנהיג הוא אדם בודד בכל רמת מנהיגות. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למרות יתרונותיו היה מוטי קירשנבאום ז"ל מנהיג שידור מוּבַס בחלק מהזמן. הוא ספג בתקופת כהונתו כמנכ"ל רשות השידור שתי תבוסות מרות וקשות לערוץ 2 המסחרי שקָם על רגליו רק בחודש נובמבר 1993. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה איבדה כתוצאה משתי התבוסות האלה את ההגמוניה כרשת שידור המובילה ללא עוררין במשך שנים ארוכות את שידורי הספורט והחדשות במדינת ישראל.

ב- 17 במאי 1994 הפסיד מוטי קירשנבאום את זכויות השידורים הבלעדיות של הכדורגל הישראלי לערוץ הטלוויזיה ה- 2 המסחרי. זאת הייתה מפלה סנסציונית בלתי כפויה . שלוש הזכייניות בערוץ 2 המסחרי היו טירוניות שידור ופעלו כערוץ טלוויזיה רק כחצי שנה אך גברו עליו. חבריו לשעבר של מוטי קירשנבאום בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, דן שילון ויוחנן צנגן המנכ"לים המשותפים של "רשת", אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת", יחד עם דייויד פדרמן בעל מניות "ברשת" ועוזי פלד מנכ"ל "טלעד" – לא עשו לוֹ כל חשבון. הם טמנו לו מארב. אלכס גלעדי זוכר בעת אחת השיחות שלנו כלהלן : "יוֹאָשִיש, עשינו ב- 1994 בית ספר למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור". זכייניות ערוץ 2 ניצחו אותו אז ללא קרב ממשי במלחמה הטלוויזיונית החשובה הזאת בעלת השלכות מרחיקות לכת.  הכדורגל הישראלי היה נֶכֶס שידור ציבורי חשוב ומובהק של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במֶשֶך 25 שנה ברציפות מאז 1968. הוא אבד ונלקח ממנה ע"י ערוץ 2. שימשתי בימים ההם מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הרגשתי שאני נשדד לאור היום. אני זוכר עד היום את תאריך השוֹד ואת השעה המדויקת שלוֹ. שתיים עשרה בצהריים ב- 17 במאי 1994. אבל זה היה שוֹד חוקי. מוטי קירשנבאום שלא ידע להגן על עצמו, ו- נִיגָף.

כשנה וחֵצי לאחר תבוסת הכדורגל ספגה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שוב מהלומה קשה מידי ערוץ 2 באגף שנחשב לסְפֶּצְיָאלִיטֶה שלה של הטלוויזיה הציבורית – תחום סיקור החדשות והאקטואליה. זה החל בסיקור הצילום הכושל של רצח ראש הממשלה יצחק רבין בתום עצרת השלום במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל. המשכה בהתמודדות חסרת כּישרון עד כדי תמיהה של קבוצת עיתונאים מנוסה בערוץ הציבורי מול חברת החדשות הצעירה של ערוץ 2 בקרָב הכיסוי העיתונאי בשבוע האֵבֶל. בעוד חברת החדשות של ערוץ 2 משיגה ראיונות בלעדיים וקונקרטיים עם האלמנה גב' לאה רבין, עם נועה ויונתן בן ארצי הנכדים של יצחק רבין, ושחזור מסע הפינוי של יצחק רבין ירוי ע"י נהגו מנחם דמתי מזירת הרצח לבית החולין איכילוב, היה עסוק ערוץ 1 בכל מיני צילומי Long shot כלליים של נוער הנרות בכיכר. בתום מלחמת השידור הזאת בשבוע האֵבֶל הוברר כי הערוץ הציבורי ספג נוֹק אַאוּט מכפפות הערוץ המסחרי והוטל לקרשים. לשתי התבוסות הבלתי צפויות האלה היה מכנה משותף. חוסר עֵרנות ושִגרה שהולידו שאננות. שני ההפסדים הקשים האלה הפכו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לזמן קצר לגַל חוֹרבות. שעה קלה של Black out היא נֶצַח בשידורי טלוויזיה. ערוץ 2 הצעיר, ינוקא במונחים מקצועיים, ניצל היטב את פִּרְצַת הזמן. ניתן לקבוע בצער רָב כי הערוץ המסחרי קם על הריסותיה ולוּ הזמניות של הטלוויזיה הציבורית.

התבוסה הטלוויזיונית השנייה הייתה בלתי צפויה ולכן מדהימה ומהממת לא פחות מהפסד זכויות הכדורגל. תחילתה בעֶרֶב רווי תקוות חדשות במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכנס עצרת השלום הענקית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב בהשתתפות ראש הממשלה ושריו. כמעט חג לאומי לחצי מדינה. סיומה היה טרגי. יצחק רבין נרצח מידי מתנקש בן בליעל נבל מהימין הקיצוני איש דתי חובש כיפה בשם יגאל עמיר. מצלמות ערוץ 1 וערוץ 2 נכחו בעצרת ההיא לפרק זמן קצר אך הֵן לא היו שָם ברגע המכריע ולא תיעדו את הרצח. ערוץ 2 התאושש ראשון מטראומת הצילום שלא התרחשה. לערוץ 1 זה לקח הרבה יותר זמן. המשכה הדָוּוי של ההיעדרות הזאת ניכר עליו לאורך כל תחרות השידור בין שני הערוצים בשבוע האֵבֶל הלאומי . הערוץ הציבורי איבד בבת אחת בתוך ימים ספורים את ההגמוניה והמוניטין שלוֹ דווקא בתחום שבו היה לוֹ עליונות מסורתית ברורה וניסיון שידור רָב – בכיסוי החדשות. זה פשוט לא ייאמן, אבל זה קרה.


[1]  ראה נספח : מכתבו של ראש הממשלה יצחק רבין אלי ולמשפחתי מתאריך 29 בינואר 1995.

סוף הפוסט מס' 547. 

גם הפוסט הבא מס' 548 יידון ברצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בכיכר העיר בתל אביב ע"י מתנקש ישראלי בן בליעל מנוול, במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 מנקודת מבט של מצלמות ערוץ 1 וערוץ 2 שלא היו שם. גם הפוסט הבא מס' 548 ייקרא : "בן המלכות שנפל. הנֵּזֶר ו- הַאֶצְעָדָה נגזלו ממנו".

 

1. טקסטים שנכתבים ונאמרים שלא בכובד ראש, לא במחשבה תחילה, לא בריכוז מחשבה, לא בתכלית הדיוק, לא בתשומת לב, נעדרי דקדוקים כחוט השערה, ואינם מוקפדים בפרטים. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א מושפל ומובס אמש (יום חמישי – 15 באוקטובר 2015) במוסקבה 100:69 במשחק הראשון נגד צסק"א מוסקבה בפתיחת עונת ה- Euroleague של 2016 – 2015. 2. ניב רסקין שואל את אייל ברקוביץ' לאחר התבוסה לקפריסין 2:1 באצטדיון "טדי" (מוצ"ש – 10.10.2015) שאלת תם : "האם באמת הלכנו אחורה… ?". פוסט מס' 546. כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי. הפוסטים שנחקרים ונכתבים על ידי מוענקים ביד נדיבה ובחינם לציבור הקוראים. כַּמוּתָּם נושקת ברגע זה ל- 100000 (מאה אלף).  

———————————————————————————

פוסט מס' 546  : הועלה לאוויר ביום ראשון – 18 באוקטובר 2015. 

———————————————————————————

1. טקסטים שנכתבים ונאמרים שלא בכובד ראש, לא במחשבה תחילה, לא בריכוז מחשבה, לא בתכלית הדיוק, לא בתשומת לב, נעדרי דקדוקים כחוט השערה, ואינם מוקפדים בפרטים. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א מושפל ומובס אמש (יום חמישי – 15 באוקטובר 2015) במוסקבה 100:69 במשחק הראשון נגד צסק"א מוסקבה בפתיחת עונת ה- Euroleague של 2016 – 2015. פוסט מס' 546. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 18 באוקטובר 2015. 

2. עיתונאי רדיו גלי צה"ל מר ניב רסקין מתעניין בשלומו של שחקן העבר אייל ברקוביץ' ושואל אותו לאחר התבוסה לקפריסין 2:1 באצטדיון "טדי" (מוצ"ש – 10.10.2015) שאלת תם : "האם באמת הלכנו אחורה… ?". פוסט מס' 546. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 18 באוקטובר 2015. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. אינני מצטער על כך לרגע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 3 : יו"ר הרשות הפלסטינית ד"ר אבו מאזן / מחמוד עבאס משקר גם בגיל 81. ד"ר אבו מאזן מנהל בערמומיות וברְמִיָיה קרב הסתה פוליטי – דתי נגד מדינת ישראל במסווה של מדינאי מתון. אין לשכוח כי אותו ד"ר אבו מאזן / מחמוד עבאס כתב בשעתו את מסת ההכחשה, "אודות השואה היהודית שכלל לא התרחשה באירופה במלחמת העולם ה- 2 בשנים 1945 – 1939", בגינה קיבל את הדוקטוראט השִקְרִי שלו.

הערה 4 : עיתונאי "הארץ" גדעון לוי נותר מגוחך גם בגיל 62. צריך לקרוא את הפוסט שלו "מה חשבתם ?" (הארץ, יום חמישי – 15 באוקטובר 2015) הדן בהטפות מוסר כדי להבין עד כמה האיש פתטי. הסכסוך ההיסטורי היהודי / ישראלי – ערבי / פלסטיני רווי אלימות בן מאה שנים על אותה חלקת קרקע הוא הרבה יותר עמוק מורכב ומסובך ומַר, ממה שמנסה להציג אותו גדעון לוי. במאורעות תרצ"ו – תרצ"ט (1939 – 1936) אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי ז"ל חבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן הותקף יחד עם עוד כמה פועלים עִבְרִיים ע"י קבוצת פורעים ערביים חמושים ברובים וסכינים שניסו לרצוח אותם ללא הצלחה בשעה שעיבדו את פרדסי המושבה מִגְדָל (צפונית לטבריה). כנופיית המרצחים הערביים טענה כי אבא שלי וחבריו הם עולים בלתי ליגאליים שהעפילו ממזרח אירופה לארץ ישראל כדי לנשל אותם מאדמתם. ניסיון טרור הרצח הזה התחולל בשנת 1936. בנימין נתניהו לא היה אז ראש הממשלה. גם לא יצחק רבין. אפילו לא דוד בן גוריון. ב- 1913 נרצח משה ברסקי בן 18 מקבוצת דגניה א' בעמק הירדן ע"י פורעים ערבים בשובו עם הפִּרְדָה שלו מעבודתו בשדות הקיבוץ. מותו הפך לסמל של נחישות, אומץ לב, חזרה מהגָלוּת לארץ אבות, והקרבה של ההתיישבות היהודית החדשה למען בניין חברה חלוצית נבחרת וחדשה בארץ ישראל. בנימין נתניהו לא היה אז ראש הממשלה. גם לא יצחק רבין. אפילו לא דוד בן גוריון. 

הערה 5 : אנשי "אולפן שישי" של ערוץ 2 (יום שישי – 16 באוקטובר 2015) ובראשם המגיש דני קושמרו ושני אנשי הפנל שלו אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל, חומלים ומעניקים כבוד מיותר ליקירם הח"כ הסכסכן אחמד טיבי מ- "הרשימה המשותפת" במקום להתעסק בעיתונאות ולשאול אותו שאלות נוקבות וחד משמעיות כפי שמתחייב מהמצב, ו- כמו שעיתונאים אמורים לשאול כלהלן : "תקשיב מר / ח"כ אחמד טיבי והקשיבי גברת / ח"כ חנין זועבי שני מסיתים ומדיחים מקצועניים, אם אינכם מגנים את ירי האקדחים ותקיעת הסכינים ע"י פורעים ערבים בגופם של ילדי ונוער ישראל, בגופם של אזרחי ישראל, ובגופם של זקני וזקנות ישראל, אתם שותפים אם כך לפשע ורצח נִבְזִי ומְתוֹעָב…!". דמוקרטיזציה – איננה ברדקיזציה. על ה- דמוקרט לשים לאל ומייד את ניסיונותיו המתמשכים של הסכסכן, המסית, והמדיח לקעקע באמצעות טרור של ירי באקדחים ונעיצת סכינים את יסודות שלטון העם, שנבחר על ידי העם, למען העם. יקיר התקשורת ח"כ אחמד טיבי וחברתו ח"כ חנין זועבי מנהלים יעני בשם הבוחר הערבי מלחמה פוליטית – דתית מלוכלכת ומסוכנת ביותר נגד מדינת ישראל הדמוקרטית. במקום להרגיע זורעים שניהם שנאה ומלבים אש נִבְזִית בציבור הערבי. הצהרותיהם הפוליטיות הרברבניות ו- הנכלוליות כחברי כנסת בחסות החסינות המוענקת להם וחופש הדיבור הקיים במדינת ישראל הן סכסכניות ו- נפשעות מפני שהן מתורגמות ע"י שומעיהם כהתרה להתנגש באלימות בירי אקדחים ותקיעת סכינים בגופו של הציבור היהודי על רקע דתי – פוליטי. ברגע שהשֵד הדתי – פוליטי משני הצדדים, הערבי והיהודי, יעיף את הפקק אזרחים תמימים רבים חפים מפשע בארץ השסועה הזאת יעלו לגרדום. על הדמוקרטיה הישראלית להציב מייד גבולות ברורים לשני הח"כים הסכסכנים והמסיתים בדיוק כפי שעשו בשעתו הדמוקרטים הדגולים בארצותיהם בעת מאבק ומלחמה ראש הממשלה הבריטי ווינסטון צ'רצ'יל ונשיאי ארה"ב פרנקלין דילנו רוזוולט והארי טרומאן. לדמוקרטיה + חופש מחשבה + חירות דיבור שהיא מעניקה לאזרחיה אין דבר ושום עניין משותף עם ברדק ו- אנרכיה.           

הערה 6 : צבי יחזקאלי איש ערוץ 10, תאמר לי, מה כל כך קשה לשאול את אביה של המחבלת מעפולה יעני סטודנטית מצטיינת בטכניון החיפאי (גרושה ואימא לילד קטן) שתי שאלות ישירות כלהלן : מה פתאום הבת שלך מסתובבת ברחבי העיר עפולה בסכין שלופה בעלת להב ארוך וחד…??? ו- האם היא נהגה להסתובב בסכין שלופה גם בחדרי הלימוד בטכניון…??? צבי יחזקאלי מתפלסף והאב "התמים" מסביר לצבי יחזקאלי שהיא בכלל כיוונה את הסכין לבית החזה של עצמה. ליד צבי יחזקאלי יושב מנומנם כ- מוּמְיָה חברו אלון בן דוד שלא מבין מילה בערבית (!). הוא איננו מתערב ולא מעלה בדעתו לשאול את אביר התמימות אביה של המחבלת מעפולה אפילו שאלה עיתונאית אחת (באמצעות צבי יחזקאלי) למשל, האם גם הוא נוהג להסתובב ברחובות עירו כשבידו סכין בעלת להב ארוך וחד ? מאידך יש לומר שהסצנה הטלוויזיונית הזאת שצולמה בעפולה הסבה נזק עצום לאומץ לבם של חיילי צה"ל ומשמר הגבול והציגה אותם באור מגוחך. ניצבים מול המחבלת שאוחזת סכין בידה חיילים שלנו מזוינים ברובים ואקדחים שלופים ומאיימים על אישה נושאת סכין, במקום שאחד מהם יחתור מייד לקפא"פ (מונח מימי הפלמ"ח בשנות ה- 40 של המאה הקודמת, קרב פנים אל פנים), ייגש אליה ויסיר את האיום בתרגיל ז'יאו ג'יטסו פשוט ללא שימוש בנשק חם. פדיחה.

הערה 7 : עונג רב לי להאזין לקולן של שתי העיתונאיות – שדרניות ברדיו גלי צה"ל גב' גלית אלטשטיין וגב' נחמה דואק.

הערה 8 : השדרן הפנסיונר דן כנר שם בכיס הקטן את גדי ליבנה בכל מה שקשור להגשה, הנחיה, ו- שידור תוכניות "Oldies Lyrics Songs" ברדיו "קול ישראל". 

מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (2015 – 1939).

ככל שינקפו החודשים והשנים יתברר כי חסרונו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל יורגש יותר ויהיה עמוק יותר משסָבְרוּ תחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו. מוטי קירשנבאום היה אזרח ועיתונאי בעל מצפון ואמיץ לב. זה בלט כמובן בתחום עיסוקו רב השנים בתקשורת רחבת ה- ממדים : טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה, וגם ב- תיאטרון. הוא היה כל חייו איש בעל יושרה ציבורית עילאית. מוטי קירשנבאום נמנה על אותה חבורת אנשים שהפכה את חיינו בארץ ישראל ל- בעלי ערך ו- כדאיים. הוא מת בן 76 במושב מכמורת ב- י"ב תשרי תשע"ו – 25 בספטמבר 2015. זיכרונו לא יישכח ולא ימוש ממני (!).

kirshenbaum 9טקסט תמונה : חורף 1975. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) במבצרו הטלוויזיוני על הסֶט של התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" יחדיו עם מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן יבד"ל. מוטי קירשנבאום ז"ל היה ההוגה, היוצר, העורך, והמפיק של "ניקוי ראש". מימין שחקנית (חתוכה) לא מזוהה. התוכנית "ניקוי ראש" שודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בשנים 1976 – 1974 והציגה כ- 800 (שמונה מאות) אייטמים, חלקם שנויים במחלוקות ציבוריות ופוליטיות כבדות. ארנון צוקרמן העניק גיבוי טוטאלי למוטי קירשנבאום מול כל הלחצים לרבות הממשלתיים. בימאי "ניקוי ראש" היה יעקב אסל. ארבעת כותבי "ניקוי ראש" היו חנוך מרמרי, אפרים סידון, ב. מיכאל, וקובי ניב. בחג העצמאות ה- 28 של שנת 1976 קיבל מוטי קירשנבאום את הפרס היקר ביותר שמדינת ישראל יכולה להעניק לבניה, "פרס ישראל" לתקשורת וטלוויזיה. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

1. טקסטים שנכתבים ונאמרים שלא בכובד ראש, לא במחשבה תחילה, לא בריכוז מחשבה, לא בתכלית הדיוק, לא בתשומת לב, נעדרי דקדוקים כחוט השערה, ואינם מוקפדים בפרטים. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א מושפל ומובס אמש (יום חמישי – 15 באוקטובר 2015) במוסקבה 100:69 במשחק הראשון נגד צסק"א מוסקבה בפתיחת עונת ה- Euroleague של 2016 – 2015. פוסט מס' 546. כל הזכויות שמורות.

השידור הישיר אמש של ערוץ 10 ממוסקבה בהובלת ניב רסקין וגור שלף את משחק הפתיחה של ליגת ה- Euroleague לעונת 2016 – 2015 בו צסק"א מוסקבה מביסה מכבי FOX תל אביב 69:100 (אמש, יום חמישי – 15 באוקטובר 2016) חשף את מועדון הפאר של הכדורסל הישראלי בכל עליבותו. השידור הישיר של ערוץ 10 הטיל אמש צֵל כבד על המאמן המוביל וגם על מנהל הקבוצה ועל הדחליל שלו הנער בעל הנתונים דראגאן בנדר (בן 18 המתנשא ל- 2.13 מ'), וגם על שאר השחקנים, ולא פסח על ההנהלה. מדובר בקשקוש מוחלט ואכזבה רבתי שמעוררים ברגע זה מחשבות נוגות אודות המאמן גיא גודס ואודות מנהל הקבוצה שלו ניקולה ווייצ'יץ' שני חובבנים נעדרי כישרון ב- בניית קבוצת כדורסל מקצוענית ב- 2015. אני מדגיש ברגע זה. אתה מהרהר לעצמך מה עשו השניים האלה בחודשי הקיץ הארוך והחם של תל אביב ? מדהים כיצד גיא גודס וניקולה ווייצ'יץ' מרשים לעצמם לייצר קבוצת כדורסל כל כך מסורבלת, כה לא מתואמת, וכה לא מוכשרת שאיננה מצליחה לזנק לכדור הפתיחה. ברגע זה כמובן. השידור הישיר והתבוסה אמש במוסקבה מעלים גם מחשבות עגומות אודות ההנהלה המיליונרית של מכבי ת"א, הגוף המפקח והמשלם בסופו של דבר בעבור החשיבה, היצירה, הלוגיקה, ההתבוננות וההתעמקות, ומעשי ההתנסחות, הדרישה המקצועית, והדיאלקטיקה על הפרקט ומחוצה לו של גיא גודס וניקולה ווייצ'יץ'. ברגע זה כמובן. אם תרצו זהו הגוף ה- מממן את מעשי התחבולה של שני האישים האלה אם יש כאלה בנמצא. מכבי ת"א הוא גוף פרטי והנהלה עשירה בעלת ניסיון שדוגלת ב- דטרמיניזם אולם ברגע זה היא איננה קבוצה. יש להדגיש ברגע זה. וכן להבליט את העובדה שערוץ 10 שילם אמש כ- 100000 (מאה אלף) דולר בעבור כלום כדורסל ורייטינג דהוי בין 19.30 ל- 22.00 שהממוצע שלו היתמר רק ל- % 8.12.

השַדָּר המוביל של ערוץ 10 נִיב רָסְקִין והפרשן שלו גוּר שֶלֶף מצטיירים שוב יותר כידידי מכבי ת"א מאשר עיתונאים שמחויבים לצופים שלהם. הם מעלימים עוד הפעם מהציבור את החולשות של מכבי ת"א, הן בהגנה והן בהתקפה, והן רבות כחול על שפת הים. מכבי ת"א איננה כלל קבוצה. ברגע זה. ואם היא בכל זאת קבוצה הרי היא קבוצת כדורסל מחורבנת שמועמדת להיות מובסת לאין שיעור 100:69 בתוך זמן קצר במוסקבה. את זאת ניב רסקין וגור שלף אינם מגלים לצופים שלהם. נכון שהרייטינג הטלוויזיוני חשוב ומקדש את תקוות ההמונים גם אם מדובר במשאלות דֶמֶה וציפיות שווא. OK, תעשיית הטלוויזיה גורסת שאין לגרש את הצופים שלהם כבר בשריקת הפתיחה, אבל רגע ומה עם דיווח האמת ועיתונאות בעלת יושרה…? מדובר בהולכת שולל ואולי שמא שניהם נִיב רָסְקִין + גוּר שֶלֶף אינם בקיאים בחומר ולא מודעים לעובדה עד כמה מכבי ת"א היא קבוצת כדורסל עלובה שניגפת כשֶבֶר כְּלִי במשחק הפתיחה. ברגע זה כמובן.

בעניין הזה של יושרה עיתונאית אפשר לבוא לעוד כמה אנשים שמתגנדרים בתואר מומחים – פרשנים. כרגיל תמיד מעניין לדעת ולזכור מה הם אמרו לפני שריקת הפתיחה ולא אחרי שריקת הסיום. המומחה אבי סגל מהעיתון "ישראל היום" קובע, "שהפערים ב- Euroleague הצטמצמו ומוסיף : זה יהיה יורוליג שונה. המפעל הבכיר של הכדורסל שנשלט בשנים האחרונות באופן די קבוע ע"י אותן הקבוצות, יהיה העונה שוויוני יותר. אין פייבוריטיות לזכייה וזו יכולה להיות העונה של הקבוצות שבאות מאחור. זו גם הסיבה הגדולה לאופטימיות שיכולה להיות במכבי תל אביב". לפחות עד אמש אבי סגל פִסְפֵס.

בטור אישי שלו אתמול ב- "ישראל היום" מביא אבי סגל את דעתו של גיא פניני בטרם שריקת הפתיחה אמש במוסקבה שאומר כלהלן : "העובדה שלא ניצחנו פה מ- 2004 הופכת את המשחק לאתגר… אנחנו רוצים לשבור את הרצף הזה…היריבה מאוד קשה ויהיה קרב מעניין…אם נהיה מרוכזים אנחנו יכולים לעשות את זה…". גיא פניני חי ברקיע השביעי ו- מקשקש קשקוש מקושקש פרי דמיונו.

הנער דראגאן בנדר (יליד קרואטיה בן 18, גובהו 2.13 מ') מספר לכתב "הָאָרֶץ" אריה לבנת בטרם שריקת הפתיחה במוסקבה, "אני בטוח שתהיה אווירה נהדרת. אם נתרכז במשחק שלנו נוכל לנצח". גם הוא כמו גיא פניני משייט בחלל.

שרון דווידוביץ' מספר לקוראי ידיעות אחרונות בטרם שריקת הפתיחה אמש במוסקבה כלהלן. בנושא האם הקו הקדמי בראיין רנדל (2.03 מ'), טרבור אמבאקווה (2.05 מ') , ארינזה אונואקו (2.06 מ'), וויטור פבראני (2.11 מ'), דראגאן בנדר (2.13 מ') מתאים לרמה הגבוהה של היורוליג הוא אומר : "…השאלה איך גיא גודס ישתמש בהם וימקם את האיכויות שלהם. מצד השני לעומת הקו הקדמי הבעייתי של סופוקליס שחורציאניטיסואלכס טיוס, הצהובים השתדרגו ויש להם ראש שקט לשים גוף בריא בצבע". טרבור אמבאקווה, ארינזה אונואקו, ו- וויטור פבראני קלעו שלושתם ביחד 7 נקודות. דראגאן בנדר קלע 7 נקודות. בראיין רנדל כלל לא שיחק. בינתיים שרון דווידוביץ' מחטיא לגמרי את המטרה בהערכות שלו.

רפי נאה הוותיק מ- "ידיעות אחרונות" מחווה את דעתו אודות גיא פניני עבור קוראיו בטרם מתחיל המשחק במוסקבה כלהלן : "…אין ספק שהאנרגיות שגיא פניני מביא והיכולות שלו להדליק את הקהל היו חסרות לקבוצה. בינתיים נראה שגיא פניני חזר רעב ומלא מוטיבציה, והוא עשוי להיות האקס פקטור". לפי שעה רפי נאה שוגה לחלוטין. אולי גיא פניני רָעֵב אבל הוא איננו אקס פקטור ולא נעליים. הוא שחקן כדורסל חלש נטול השפעה. מדובר כמובן במשחק הקונקרטי צסק"א מוסקבה – מכבי ת"א 69 :100 שנערך במוסקבה ב- 15 באוקטובר 2015.

פרשן אחר של "ידיעות אחרונות" ברק חקלאי כותב בצד אחר של העיתון גם כן ביום חמישי – 15 באוקטובר 2015 כי, "צסק"א מוסקבה היא קבוצת כדורסל שמומחית לבעיטה בדלי", אך זהו כבר סיפור אחר שה- אמיתות שלו תתברר רק בסוף העונה.

מבין כולם מוצאת חן בעיניי הערכתו של אריה מליניאק שמפרשן ב- "ידיעות אחרונות" את דעתו אודות היעילות ו- כוח הקו הקדמי של מכבי ת"א כלהלן. היא מנומקת, משמעותית, והכי מדויקת בעיניי : "לגיא גודס יש קו קדמי בעייתי. אם תהיה אפשרות, אני מניח ששניים מהגבוהים יחגגו את חג המולד בבית. אין אפילו גבוה אחד שיוצר בעיה להגנה שיגרום לה להתכווץ או להביא שמירה כפולהשתשאיר גארד חופשי לשלשה. בראיין רנדל שומר גדול אבל מוגבל התקפית. דראגאן בנדר חלש פיזית לשמור על גבוה חזק, אולם איטי מכדי לשמור על פורוורד נמוך. וויטור פבראני איטי וכבד. את ארינזה אונואקו לא ראינו מספיק, אבל מזריקות עונשין אפשר להסיק שיש לו בעיה להכניס את הכדור לטבעת מטווח שעולה על שלושה מטרים (תוספת הערה שלי : ארינזה אונואקו קלע במוסקבה נגד צסק"א מוסקבה רק 2 נקודות והחטיא 2 זריקות עונשין). כל מי שגיא גודס יבחר להעלות על הפרקט, ייצור לו בעיה באחד הצדדים של המגרש". פרשנות נבונה ונכונה של אריה מליניאק. הוא יודע לנתח ולפרש.

האכזבה הגדולה היא מהמאמן המוביל גיא גודס שלא נזהר ונוטע תקוות שווא לפני תחילת המשחק : "העובדה שלא ניצחנו שם 12 שנים דווקא נותנת לנו תחושה שאולי אפשר לעשות את זה. כמובן שאנחנו פוגשים את אחת הקבוצות החזקות באירופה אבל החברה שלנו מגיעים מוכנים ובטוחים בעצמם". הערכת המאמן המוביל שאין לה שום קשר למציאות. (דומה בניסוח שלה להערכתו של מאמן נבחרת ישראל בכדורגל אלי גוטמן בטרם משחק התבוסה לקפריסין 2:1 באצטדיון "טדי" בירושלים ב- 10 באוקטובר 2015 בקדם Euro 2016). ציטוט מעיתון "הארץ" של יון חמישי – 15 באוקטובר 2015.

23.4.2000 shimon mizrahi 1טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. תזכורת מהימים ההם. מכתב שלי ליו"ר מכבי ת"א מר שמעון מזרחי בתום מבצע שידורי ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 ע"י חטיבת הספורט של ערוץ 1 בפיקודי. מכבי ת"א זכתה במקום השני לאחר שהפסידה במשחק הגמר ב- 20 באפריל 2000 לקבוצת פאנאתאנאיקוס היוונית 73:67. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2. עיתונאי רדיו גלי צה"ל מר נִיב רָסְקִין מתעניין בשלומו של שחקן העבר אֶיָיל בֶּרְקוֹבִיץ' ושואל אותו לאחר התבוסה לקפריסין 2:1 באצטדיון "טדי" (מוצ"ש – 10.10.2015) שאלת תם כלהלן : "האם באמת הלכנו אחורה… ?". פוסט מס' 546. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 18 באוקטובר 2015. 

פרולוג קצר : אומר זאת בגלוי, בכובד ראש, במחשבה תחילה, ובכל הרצינות הראויה : הייתי רוצה שמר אייל ברקוביץ' המקורי והיצירתי יתמנה עכשיו למאמן נבחרת ישראל בכדורגל גם אם הוא קצת חוצפן. אני חושב שהוא מוכשר לעשות זאת. הוא התבגר מאז ויודע להיות גם מאופק. מדובר בדמות בלתי שגרתית ומעניינת על כר הדשא. אני אוהב את תכונת המנהיגות שלו : הוא איננו yesman של אף אחד. זה המון בחיים. 

דמותו של אייל ברקוביץ' מעניינת אותי מזה שנים רבות ככדורגלן מוכשר וגם כפרשן טלוויזיה ורדיו נבון שיש לו מה לומר. הוא מאפיל בקלות בעמדת הפרשנות על המון כדורגלנים שנושאים אף הם את עיניהם למיקרופון וגם על שדרני טלוויזיה מובילים ובראשם יורם ארבל. מוצא חן בעיניי שאייל ברקוביץ הוא איש חריף, מקורי, יצירתי, ושאיננו מעתיק מהכלל. הוא צועד בתלם שחרש בעצמו ואומר את מה שהוא חושב על סמך מסקנות שהוא מסיק לבד, ולא טוען בהכרח את מה שמקובל על הזרם המרכזי. אבל…ויש אבל. אייל ברקוביץ' הוא שאפתן ואמביציונר אולי חסר תקנה שחוצה לא פעם ולא פעמיים קווים מוסריים שיש עליהם קונצנזוס מוחלט. שאפתנות אישית היא תכונה חיובית באם איננה באה על חשבון כללים חברתיים מקובלים. אייל ברקוביץ הצהיר פעם בפרהסיה כי הוא רוצה שקבוצתו / נבחרתו תפסיד באם הוא יושב על הספסל ואיננו נכלל בהרכב, ועבר כמובן את הגבול.

הכדורגלן אייל ברקוביץ צעד במשך שנים במשעול שחצה שוב ושוב את שביל הטלוויזיה שלי. החצייה האחרונה הייתה ביום ראשון ההוא של 5 בספטמבר 1999 בעיר לימסול בקפריסין. זאת הייתה אכזבה עצומה לשנינו. לו כשחקן מנווט בנבחרת ישראל בכדורגל ולי כמנווט שידורי הספורט של ערוץ 1 בעת ההיא בעבור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. מייד אגיע לנקודת המפגש ההיא של שנינו שהתרחשה לפני 16 (שש עשרה) שנים, מלאת תקוות בראשיתה וכְלוּם בסיומה. אכזבה טלוויזיונית עצומה שלי וספורטיבית של אייל ברקוביץ'.

שדרן רדיו גלי צה"ל ניב רסקין החל את הריאיון לפני כמה ימים עם אייל ברקוביץ' לאחר התבוסה 2:1 לקפריסין בשאלת טריוויה "מה שלומך…?" ותפש את המרואיין לא מוכן ונבוך למשמע ההתעניינות בשלומו. ניב רסקין לכד בעל כורחו את אייל ברקוביץ' ברגע של חולשה אישית פרטית כשמשפחתו מתפרקת לעיני מדורי הרכילות בעיתונות בארץ. אייל ברקוביץ' שרוי על פי מדורי המידע בעיתונות ב- מחלוקות משפחתיות אישיות קשות ולרגע קט נשמע נִבְעַת, מגמגם, מהסס, לא בטוח בעצמו, ומתלבט בתשובתו לשאלה פשוטה ששאל אותו ניב רסקין בתום לב. לא אכנס לרכילויות. אומר רק לצורכי המידע הקונקרטי בפוסט הנוכחי ש- אייל ברקוביץ' היה שחקן כדורגל מיטבי בארץ ובליגה האנגלית. הוא מבֵּין הבודדים שמֵבִין את המשחק ואת תורת הכדורגל וקורא נכון את מפת הקרב על כר הדשא. במחשבת הכדורגל שלו מזכיר שחקן הכדורגל הישראלי אייל ברקוביץ' את שחקן הכדורגל הארגנטיני דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה (Diego Armando Maradona), ואינני מפריז. הוא אחד הכדורגלנים הנבחרים המעטים בהיסטוריה של מדינת ישראל שבזכות כישרונו הפך את השחקנים האחרים לצדו ליותר פוריים, אולם שלא הדביקו את שיעור קומתו. השאלה של ניב רסקין לאייל ברקוביץ, "האם באמת הלכנו אחורה…?", איננה מובנת כל צרכה לציבור המגוון שזיכרונו קצר, ו- בעיקר הדור הצעיר שכלל "לא יודע את יוסף". שאלתו זאת של ניב רסקין מעניינת אותי, תופשת אותי דָרוּךְ, והיא שווה בדיקה.

ההיסטוריה הבינלאומית של הכדורגל בארץ ישראל בעשור ה- 30 ו- 40 של המאה הקודמת ו- ההיסטוריה הבינלאומית שלו לאחר ייסוד מדינת ישראל ובתום מלחמת העצמאות ב- 1948, מראה כי תמיד על כל שעל שצעדה הנבחרת הלאומית שלנו לפנים היא פסעה שניים לאחור. ב- 21 באוגוסט 1949 ספגה נבחרת ישראל בבלגראד תבוסה 0:6 מנבחרת יוגוסלביה במסגרת קדם מונדיאל ברזיל 1950. פחות מחודש אח"כ ב- 18 בספטמבר 1949 הפסידה שוב ישראל במשחק הגומלין ליוגוסלביה 5:2 באצטדיון המכבייה בצפון תל אביב. אולם שני השערים שכבש יהושע "שייע" גלזר לרשתה של אותה יוגוסלביה הגדולה סימנו לציבור כי הכדורגל הישראלי פסע צעד גדול לפנים. שַדָּר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם שידר ישיר את המשחק ההוא לישוב בארץ. ב- 11 ביולי 1956 הובסה נבחרת ישראל 0:5 במוסקבה ע"י נבחרת ברה"מ במסגרת הטורניר הקדם אולימפי של מלבורן 1956. שלושה שבועות אח"כ ב- 31 ביולי 1956 צעדה ישראל שוב שעל קדימה משהפסידה באצטדיון ר"ג רק 2:1. נחמיה בן אברהם שידר ישיר את המשחק ההוא "דוד נגד גולית". נחום סטלמך כבש את שערו של לֵב יָאשִין (Lev Yashin) שוער נבחרת ברה"מ והרעיד את הרשת הסובייטית ושרת החוץ גולדה מאיר שנכחה במשחק ההוא אמרה לאחר מכן כי לפי דעתה ישראל ניצחה גם אם היא הפסידה בהפרש של שער. ב- 10 באפריל 1960 גברה נבחרת ישראל בבלגראד 1:2 על יוגוסלביה במסגרת הטורניר הקדם אולימפי של רומא 1960. רפי לוי כבש את שני השערים לזכות ישראל. את נבחרת ישראל אימן היהודי – הונגרי גיולה מאנדי. נסים קיוויתי שידר ישיר (במקום נחמיה בן אברהם) את הניצחון הסנסציוני מבלגראד ארצה. היה מדובר בהבלחה, אך בציבור בארץ שררה תחושה כי ישראל היא לא פחות מ- מעצמת כדורגל אירופית. ב- 22 במאי 1960 הביסה נבחרת ישראל באצטדיון ר"ג (שוב תחת הדרכתו של גיולה מאנדי) את נבחרת אנגליה הצעירה 0:4. את השערים לישראל כבשו רפי לוי (2) + יהושע "שייע" גלזר + אברהם מנצ'ל. נבחרת ישראל צעדה עוד פעם צעד קדימה. הציבור בארץ העריץ את נבחרת הכדורגל שלו ואת מאמנה בעל האוטוריטה ורָב הַיֶדָע היהודי – הונגרי גְיוּלָה מָאנְדִי שהיה חוץ ממדריך כדורגל גם מנהיג ומחנך. ראש הממשלה דוד בן גוריון ביקש להיפגש ולשוחח עם גיולה מאנדי מי שהסכים לבוא בשעתו ב- 1959 לארץ ממולדתו הונגריה כדי לקדם את הכדורגל הישראלי.

gyula mandi 2טקסט תמונה : 1960. תמונה היסטורית ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון פוגש בלשכתו על פי בקשתו את מאמן נבחרת ישראל בכדורגל היהודי – הונגרי גיולה מאנדי שהצעיד בתוך תקופה קצרה את הכדורגל הישראלי להצלחות בינלאומיות מפתיעות. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שמעון פרס מנכ"ל משרד ראש הממשלה, צבי ברים חבר הנהלת התאחדות הכדורגל נציג "הפועל", יצחק זאבי יו"ר הנהלת התאחדות הכדורגל נציג "הפועל", ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, מאמן נבחרת ישראל היהודי – הונגרי גיולה מאנדי, אריה קרמר חבר הנהלת התאחדות הכדורגל נציג "בית"ר", וצבי פינקלשטיין חבר הנהלת התאחדות הכדורגל נציג "מכבי". (באדיבות הארכיונאי רוני דרור).

חלפו שנות דור. נבחרת ישראל חוטפת ב- 17 בפברואר 1993 באצטדיון ר"ג תבוסה 4:0 מרגלי נבחרת צרפת החזקה במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994. שמונה חודשים אח"כ ב- 13 באוקטובר 1993 מחוללת ישראל סנסציה (תחת שרביט אימונו של שלמה שרף) ומנצחת בפאריס את אותה צרפת הגדולה 2:3. את השערים לישראל כובשים רונן חרזי, אייל ברקוביץ', וראובן עטר. בציבור שוררת אופוריה. מדובר בהברקה בודדת. ישראל לא מעפילה לטורניר גמר המונדיאל בארה"ב. 6 ביוני 1999. אצטדיון ר"ג. אייל ברקוביץ' מוביל את נבחרת ישראל לניצחון פנטסטי על נבחרת אוסטריה 0:5 במסגרת קדם Euro 2000. אך מדובר בהֶבְזֵק בלבד. ישראל שוב לא מעפילה לטורניר הגמר של Euro 2000.

היסטורית כדורגל קצרה בארץ ישראל של שנות ה- 30 ו- 40 במאה הקודמת בטרם קום המדינה.

ב – 14 באוגוסט 1938 נערכה האספה המייסדת של ההתאחדות לכדורגל בארץ ישראל. זוהי בעצם תחילת פעילותה המסודרת של התאחדות הכדורגל בארץ ישראל ששימשה וועדה מארגנת ראשית וגוף עליון המנהל את משחקי הליגה והגביע בארץ ישראל. קורת הניהול הארץ ישראלי הייתה דגם חיקוי של ההתאחדות האנגלית ונהנתה מהכרתה של ה- FIFA כמוסד העליון של הכדורגל בארץ ישראל. הקבוצות הבולטות בארץ ישראל בסוף שנות ה- 20 ותחילת שנות ה- 30 של המאה הקודמת היו הפועל אלנבי ת"א, מכבי ת"א, ומכבי חשמונאי בירושלים. מכבי ת"א זכתה בגביע המדינה ב- 1929 כשהביסה את מכבי חשמונאי ירושלים בתוצאה 0:4. ב- 1929 ניצחה מכבי ת"א בגמר הגביע את קבוצת הכדורגל של הגדוד ה- 48 של הצבא הבריטי 1:2. ב- 1933 זכתה מכבי ת"א בגביע בפעם השלישית בתוך ארבע שנים לאחר שניצחה את הפועל ת"א 0:1.

נבחרות מכבי והפועל החלו בסיורי משחקים לחו"ל. הבולטים היו נסיעות נבחרת הפועל ב- 1931 לאולימפיאדת ספורט הפועלים בוִוינָה ולאחר מכן סיור המשחקים ב- 1934 בפְּרָאג ובמזרח אירופה. נבחרת מכבי יצאה לסיור משחקים ב- 1936 בארה"ב וב- 1939 לאוסטרליה.

hapoel soccer 1934טקסט תמונה : 12 ביולי 1934. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. נבחרת הפועל ישראל בכדורגל נוטלת חלק באולימפיאדת ספורט הפועלים בפראג – צ'כוסלובקיה 1934. האנשים המזוהים בתמונה כלהלן : עומדים בשורה ראשונה מימין לשמאל : השוער ווילי ברגר (ראשון מימין), בראייר (שלישי מימין), אמנון חרל"פ (חמישי מימין), צבי "דוקטור" ארליך (שמיני מימין), שלמה פוליאקוב (שניים עשר מימין) פורי (ארבע עשרה מימין). כורעים ויושבים מימין לשמאל : יוסף "יושו" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים (עם מגני ברכיים, היה שוער מחליף של ווילי ברגר (עומד ראשון מימין), מוסטה פוליאקוב (שישי מימין עם מגבת לבנה על כתפיו), אברהם נודלמן (שביעי מימין מעל מוסטה פוליאקוב), גדליהו פוקס (שמיני מימין בברכיים אסופות), זלמן "דג'אמפה" פרידמן (תשיעי מימין רגליים פשוטות לפנים), יוחנן סוקניק (אחת עשרה מימין כורע על ברך אחת וברך שנייה על הדשא). (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור).  

ב- 1934 כבר נוצרה תשתית רחבה להקמת נבחרת לאומית יהודית בכדורגל . בנבחרת ארץ ישראל שיחקו  שחקנים בעלי מוניטין ובראשם השועֵר ווילי ברגר. המגינים היו אברהם רזניק ופנחס פידלר. חוליית הרצים הורכבה מזַלְמָן "דז'אמפה" פרידמן, גדליה "גזה" פוקס, ויוחנן סוקניק. שורת החלוצים כללה את  אמנון חרל"פ, פרי קראוס, פאול קסטנבוים, חיים רייך, ואברהם "נוצ'ה" נודלמן. הנבחרת הולידה ציפיות אך ספגה שתי תבוסות מידי נבחרת מצרים בשני משחקי קדם גביע העולם בכדורגל של איטליה 1934 מנבחרת מצרים. ב- 16 המרס 1934 הביסה מצרים בקהיר את ארץ ישראל 1:7. את שער הכבוד לנבחרת שלנו כבש אברהם נודלמן. במשחק הגומלין ב- 6 באפריל 1934 בתל אביב שוב ניצחו המצרים, הפעם רק 4:1. את השער לארץ ישראל הבקיע יוחנן סוקניק. במשחק הגומלין בארץ שותפו מאיר לוי ויעקב זליבאנסקי במקומם של פרי קראוס ופאול קסטנבוים .

במשחקי קדם גביע העולם של צרפת 1938 הפסידה נבחרת ארץ ישראל פעמיים לנבחרת יוון . לראשונה ב- 22 בינואר 1938 בתל אביב 3:1. נחום בית הלוי (אחיהם של אברהם וג'רי בית הלוי) מתעד תולדות הכדורגל הישראלי בשנים ההן שימש קוון במשחק. בגומלין ב- 20 בפברואר 1938 באתונה ספגה נבחרת ארץ ישראל שער מבעיטת עונשין מ- 11 מ' בדקה ה- 90 וירדה מנוצחת 0:1. בנבחרת ארץ ישראל עלו לגדולה ב- 1938 כוכבי כדורגל חדשים בדמותם של שני השוערים יוליוס קליין וישראל אלסנר, אברהם רזניק, יוסף ליברמן, מילה גינזבורג, נתן פנץ, גאול מכליס, יעקב "יינה" שטרן, מנחם מרימוביץ' (אחיו של יוסל'ה מרימוביץ'), פֶרי נויפלד, אברהם בית הלוי ואחיו משה "ג'רי" בית הלוי, שוקה ברשדסקי מהפועל חיפה ואחרים.

israel team 8טקסט תמונה : 20 בפברואר 1938. אתונה. תמונה היסטורית. 14 שחקני נבחרת ארץ ישראל דקות אחדות לפני משחק הגומלין באתונה במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל – צרפת 1938. המשחק נערך בקור עז. נבחרת ישראל ספגה שער מבעיטת עונשין מ- 11 מ' בדקה האחרונה של המשחק והפסידה 0:1. זיהוי שחקני נבחרת ארץ ישראל משמאל לימין : השוער המחליף יוליוס קליין (שיחק בהרכב נבחרת ארץ ישראל במשחק הראשון בתל אביב), משה "ג'רי" בית הלוי, אברהם רזניק, יוסף ליברמן, אברהם בית הלוי, מנחם "מנדלה" מרימוביץ' (אחיו של יוסל'ה מרימוביץ'), יוחנן סוקניק, נתן פנץ, גאול מכליס, יעקב "יינה" שטרן, פרי נויפלד, יצחק פוקס, גזה פוקס, והשוער ישראל אלסנר. לראשונה משחקים בנבחרת ישראל שני אחים אברהם ומשה "ג'רי" בית הלוי (התמונה באדיבות התאחדות לכדורגל והארכיונאי רוני דרור). הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל.

israel team 1טקסט תמונה :  שנת 1941. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. אִצטדיון המכבייה הישן בצפון תל אביב. זהו הסגל היהודי של נבחרת ארץ ישראל בינואר 1941 שנקבע לשחק נגד קבוצת החיילים הבריטית "וונדררס" (Wanderers) שנפשה בארץ ישראל מהקרבות העקובים מדם במדבר המערבי נגד הצבא הגרמני בפיקודו של ארווין רומל. זיהוי העומדים מימין לשמאל : הרברט מייטנר, יוסל'ה מרימוביץ' (בן 16 וחצי), פנחס פידלר, שמואל בן – דרור, אייזיק צ'צ'יק, אברהם בוגדנוב, ואריה חביבי. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : אלי פוקס, השוער בנימין מזרחי, אברהם "בוצ'קה" פלמן, זלמן "דז'אמפה" פרידמן, נתן פנץ. הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

israel team 5טקסט תמונה : ספטמבר 1948. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. נבחרת ישראל בכדורגל מגיעה בספטמבר 1948 לנמל התעופה לה גארדיה בניו יורק – ארה"ב לסדרה של משחקי ראווה בעיצומה של מלחמת העצמאות על תקומת מדינת ישראל. שחקני נבחרת ישראל הללו הם חיילים גיבורים שנלקחו מחזיתות המלחמה וניצבים כעת על כבש המטוס לאחר הנחיתה בניו יורק. זיהוי העומדים למעלה מימין וכלפי מטה : יו"ר מכבי ראשל"צ (שמו איננו ידוע לי), שמעון צימרמן, אהרון מליקה (שוער מחליף), אליעזר שפיגל (מאחור בין מליקה ל- יהושע גלזר), יצחק שניאור (קצת למטה נשען בידו על כבש המטוס), יהושע גלזר, אריה לווין עסקן בית"ר מראשי המשלחת (אחיו של השופט העליון דוב לווין), נפתלי שוולד, יוסף "יוסל'ה" מרימוביץ' (משופם), אברהם "בוצ'קה" פלמן (מחייך בתסרוקת עם שביל באמצע), אברהם בנדורי (שוער ראשון), שחקן לא מזוהה, ישראל ווייס, ארנסט "וורמש" וויינברגר, שלום שלומזון (משופם), אלי פוקס, משה ווארון (מוסתר ע"י מוט הדגל), ומתחתיו המאמן הלאומי אגון פולק. זיהוי מימין למאמן : אברהם בוגדנוב ויצחק רוזנבאום. זיהוי השורה הקדמית : איש לא מזוהה, שופט בית המשפט העליון של ניו יורק סמואל "סם" ליבוביץ' מודד בגד לשמואל בן דרור, איש לא מזוהה. (התמונה באדיבות ההתאחדות לכדורגל והארכיונאי רוני דרור. אכיון יואש אלרואי). הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה, יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל.                                                                                                                                                                                                                    israel team 6טקסט תמונה : ספטמבר 1948. ארה"ב. תמונה היסטורית. שחקני נבחרת ישראל בכדורגל שאך לפני רגע היו לוחמים ביחידות קרביות בצה"ל בעת מלחמת הקוממיות, מבקרים עכשיו בבניין האו"ם בניו יורק. זיהוי מימין לשמאל : יוסל'ה מרימוביץ', ישראל ווייס, מארח אמריקני לא מזוהה, אריה לווין עסקן בית"ר ומראשי המשלחת (אחיו של השופט העליון דוב לווין), ארנסט "וורמש" וויינברגר, ו- משה ווארון. (התמונה באדיבות ארכיון התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור ובאדיבות יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה, יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל.

יוסף "יוסל'ה" מרימוביץ' ז"ל היה בן 24 במלחמת העצמאות ב- 1948. הוא זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו בביתו המרווח ברחוב דוד המלך בהרצליה פיתוח כלהלן : "אני שרתי ביחידה צבאית בחזית הדרום. אנחנו נלחמנו נגד הגייסות המצריים והשתתפתי בקרב המפורסם לכיבוש משטרת "עירק – סואידן". אני הייתי מקלען בחוליית המקלע הבריטי "ברן". אחד מחבריי לצוות המקלע היה שחקן הכדורסל של מכבי ת"א אברהם שניאור. היחידה שלנו היוותה בסיס להקמת "שועלי שמשון" עליה נמנה השוער אברהם בנדורי (בנדרסקי). השוער יעקב חודורוב בן ה- 21 לא השתתף במסע הזה לארה"ב מפני שלא איתרו אותו. הוא בדיוק עבר יחידה והצטרף לחיל הים. כל השחקנים נפגשו במחנה הצבאי "סאראפנד". לא היו שם הרבה חיוכים. נהרגו לידנו בקרבות הרבה חיילים חברים שלנו. בכיתה שלי נהרגו שני חיילים המ"כ דיסקין (אינני זוכר את שמו הפרטי) ונהג הג'יפ מנחם ברוצקי בקרב הקשה נגד הכוח המצרי שהחזיק במשטרת "עירק – סואידן". חלק מהשחקנים היו הלומי צער ויגון. אני זוכר היטב את אברהם "אברמהל'ה" בנדורי. הוא היה השחקן הצעיר בנבחרת, הבנימין שבחבורה, ועצוב מאוד לאחר שאיבד ב- "שועלי שמשון" את מיטב חבריו. ראינו דבר ראשון בייצוג בנבחרת הכדורגל כבוד רב ושליחות לאומית".

mirmovich 1948טקסט תמונה : קיץ 1948. הנגב. מלחמת הקוממיות בחזית הדרום. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. זהו תצלום של כיתה בפלוגת "שועלי שמשון". החיילים מצוידים בסטנים, רובים אנגליים, ומקלע ברן. יוסף "יוסל'ה" מרימוביץ' שוכב קיצוני מימין, ולידו שני מימין, זהו אברהם שניאור שחקן הכדורסל של מכבי ת"א (בגופיה וחובש כובע טמבל בהיר). שוכב שלישי מימין דובל'ה קירשנבאום. שלושתם היוו את חוליית המקלע האנגלי "ברן" של אחת הכיתות בפיקודו של המ"כ דיסקין בפלוגת "שועלי שמשון". שאר החיילים מצוידים בסטנים ורובים אנגליים. זיהוי מסודר של הלוחמים בשורה אחורית משמאל לימין : המ"כ דיסקין (נהרג בקרבות הדרום), מנחם ברוצקי (נהרג בקרבות לכיבוש משטרת עירק – סואידן), לוחם לא מזוהה, יצחק (כורע), אלימלך (נשען על דוד פינקל), דוד פינקל (כורע). זיהוי מסודר של השורה קדמית משמאל לימין :  לוחם לא מזוהה, צבי "צווק" ברוק, דובל'ה קירשנבאום , אברהם שניאור, ויוסל'ה מרימוביץ'. (התמונה ניתנה לי באדיבות יוסל'ה מרימוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע"י יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל.

יוסל'ה מרימוביץ' נשלף מיחידתו "שועלי שמשון" בספטמבר 1948 בעיצומם של הקרבות בנגב כדי לייצג את נבחרת ישראל בכדורגל במשחקיה בארה"ב.

היסטוריה כדורגל קצרה במדינת ישראל ותחילתה ב- 1949.

מלחמת העצמאות של ישראל ב- 1948 נגד שבע מדינות ערב הסתיימה בניצחון גדול. השועֵר יעקב חודורוב היה חייל קרבי בחטיבת גבעתי במלחמת העצמאות. כשנה לפני פרוץ המלחמה השתתף ב- 1947 בהיותו בן 20 במסע נבחרת ארץ ישראל לארה"ב. בספטמבר 1948 עבר מחטיבת גבעתי לחיל הים ולא נטל חלק במסע השני לארה"ב בעיצומה של מלחמת הקוממיות. הוא פשוט אותר מאוחר מידַי ע"י המחפשים. יעקב חודורוב ז"ל זוכר בעת שיחות התחקיר עמי בביתו בראשל"צ בטרם מותו כלהלן : "בגלל המעבר מיחידה צבאית אחת לשנייה לא אותרתי ע"י השלישות הצבאית. היה בלגן לא קטן. אבל כבר אז נחשבתי לשוער הטוב בארץ". בתום מלחמת העצמאות ב-1949 הוזמן לנבחרת ישראל. בחודשים אוגוסט וספטמבר 1949 התייצבה נבחרת ישראל למפגש כפול נגד יוגוסלביה במסגרת מוקדמות משחקי גביע העולם של ברזיל 1950. מרכיב הנבחרת ישראל אלכסנדר נֶמֶש ומאמן הנבחרת לָאיוֹש הֶס הטילו למערכה הראשונה בבלגרד ב- 21 באוגוסט 1949 את השוער יעקב חודורוב (הפועל ת"א). צמד המגינים היה ישראל ווייס (הפועל ת"א) ודוד שווייצר (הפועל ת"א). שלישיית הרצים כללה את יעקב גמבש (בית"ר ת"א), יצחק שניאור (מכבי ת"א), ואלי פוּקס (מכבי ת"א). חמישיית החלוצים הורכבה מ- יוסל'ה מרימוביץ (מכבי ת"א), אייזיק צֶ'צִיק (הפועל ת"א), משה "מוסיק" ליטבק (מכבי רחובות), ארנסט "וורמש" וויינברגר (בית"ר ת"א), ומשה וָוארוֹן (הפועל פ"ת). נבחרת ישראל ספגה תבוסה מוחצת בבלגראד 0:6. בנבחרת יוגוסלביה שיחקו שחקנים בעלי מוניטין כמו השוער מרקוסיץ', צמד המגינים הוֹרְבַאט וסִטָנְקוֹבִיץ', הרץ הימני ובונה המשחק זְלָאטְקוֹ צָ'יְיקוֹבְסְקִי שנקרא בפי כל צ'ייקובסקי ה- 1 ונחשב לאחד השחקנים הטובים באירופה ובעולם. אחיו וְולָאדוֹ צָ'יְיקוֹבְסְקִי ה- 2 שיחק כקיצוני שמאלי. הבלם היה יוּבַאנוֹבִיץ' ודְזָ'אִיץ' שיחק רץ שמאלי. בשורת ההתקפה בלטו סְטֶפָאן בּוֹבֶּק, רָיְיקוֹ מִיטִיץ', בֶּרְנַארְד ווּקָאס, ונער הפלא בן 18 מִילַן פָּאיֶיבִיץ' שהבקיע גם שלושה שערים נגד ישראל במשחק ה- 0:6 ההוא. יוגוסלביה הייתה מעצֶמֶת כדורגל אירופית ושלושה נציגים שלה זְלָאטְקוֹ צָ'יְיקוֹבְסְקִי, בֶּרְנַארְד ווּקָאס, וסְטֶפַאן בּוֹבֶּק ייצגו אותה בנבחרת אירופה שהתמודדה כעבור כמה שנים במשחק חגיגי באצטדיון "וומבליי" נגד נבחרת אנגליה. המשחק הזה הסתיים בתיקו רב שערים 4:4. (זלאטקו צ'ייקובסקי הגיע מאוחר יותר ב- 1958 לישראל בסוף שנות ה- 50 והפך לשחקנה של קבוצת הפועל חיפה).

ביום ראשון – 18 בספטמבר 1949 נערך משחק הגומלין בין ישראל ליוגוסלביה באצטדיון המכבייה הישן בתל אביב. למרות התבוסה הקודמת 0:6 בבלגראד ולמרות שלנבחרת ישראל לא היה כל סיכוי להשיב מלחמה שערה ולנצח את השחקנים היוגוסלביים כדי להעפיל לטורניר הגמר שעמד להיערך בברזיל בקיץ 1950, החליט מנהל שירות השידור הישראלי ד"ר מנחם סוליאלי – סולובייצ'יק להעביר בכל זאת את המשחק בשידור ישיר ברדיו למען כל העַם בישראל. המשחק הזה עורר עניין עצום ביישוב הרבה מעבר לתוצאה הספורטיבית הצפויה. כולם ידעו שיוגוסלביה טובה הרבה יותר מישראל. השאלה לא הייתה אם הנבחרת שלנו תפסיד אלא באיזה שיעור. ד"ר מנחם סוליאלי – סולובייצ'יק לא היה איש ספורט אבל גם לא עסק בפוליטיקה של השידור. הוא לא ערך חישובי טיב וסיכויי ניצחון. חולשתה ונחיתותה של ישראל מול מעצמת הכדורגל של יוגוסלביה לא הייתה בעיניו עִילָה שלא לשדר ישיר את המשחק. מין נימוק רדוּד ומטופש שמנכ"לים ומנהלי טלוויזיה ברשות השידור השתמשו בו לא אחת שנים רבות אחריו. ד"ר מנחם (מכס) סוֹלְיָאלִי – סוֹלוֹבֵיְיצִ'יק מנהל שירות השידור במדינת ישראל הבין שהאירוע חשוב מפני שההתמודדות למרות חוסר השִוויון שבה מעוררת סקרנות ועניין גדול בעַם. סיבה מספיק טובה כדי לטפל באופן מקצועי ולשָדֵר אותו ישיר ליישוב. הוא הורה לשלוח את נחמיה בן אברהם לאִצטדיון המכבייה הישן ההוא בצפון תל אביב ופתח עבורו את קווי השידור של הרדיו. (הערה שלי : גם על פי עדותו של חגי פינסקר ז"ל כפי שהעיד וסיפר לי לפני מותו ב- 2007).

soloveichik 1

טקסט תמונה : שנת 1949. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. ד"ר מנחם (מכס) סוליאלי – סולובייצ'יק המנהל השני של שירות השידור הישראלי (רדיו "קול ישראל"). (התמונה הוענקה לי באדיבות איזי מן מחבר הספר "קול ישראל מירושלים").

israel team 2טקסט תמונה : יום ראשון – 18 בספטמבר 1949. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. אצטדיון המכבייה הישן בצפון תל אביב. משחק הגומלין ישראל – יוגוסלביה. שחקני נבחרת ישראל בכדורגל נתונים לשתי סמכויות של מאמן ומרכיב בימים ההם, ניצבים דוֹם בעת נגינת ההִמנונים דקות ספורות לפני המשחק נגד יוגוסלביה במסגרת קדם גביע העולם ברזיל 1950. עומדים מימין לשמאל סמוך לשלישיית השופטים : המרכיב ארתור באר, המאמן הלאומי לאיוש הס, יהושע "שייע" גלזר, אברהם "בוצ'קה" פלמן, יצחק גמבש, צבי סטודינסקי, אלי פוקס, יעקב גמבש, יוסף "יוסל'ה" מירמוביץ', משה ווארון, יצחק שניאור, השוער יעקב חודורוב, ארנסט "וורמש" וויינברגר. משמאל איש לא מזוהה. (באדיבות ארכיון ההתאחדות לכדורגל והארכיונאי רוני דרור).                                                                 

arthur ber 1טקסט תמונה : 1949. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. מרכיב נבחרת ישראל בכדורגל ארתור באר (במרכז) נולד ב- 1890 באוסטריה. הוא קנה את השכלת הכדורגל שלו במולדתו שנחשבה למעצמת כדורגל במחצית הראשונה של  המאה שעברה, ונחשב לאחד האישים המרכזיים ובעלי הסמכה בקבוצת הכוח ווינה. משמאל, זהו משה "ג'רי" בית הלוי, ומימין צבי "דוקטור" ארליך. (באדיבות ארכיון יוסל'ה מרימוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). [1].

rabin 1949 soccerטקסט תמונה : יום ראשון – 18 בספטמבר 1949. יציעי אִצטדיון המכבייה בצפון ת"א גדושים מפה לפה. ישראל מארחת את יוגוסלביה במשחק הגומלין במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל – ברזיל 1950. בין הצופים הרבים נראה גם האלוף יצחק רבין (למעלה מימין) בכובע מצחייה של צה"ל מרכיב משקפי שמש. בשורה הראשונה נראים שוטרי משטרת ישראל ו- חיילי המשטרה הצבאית של צה"ל מאבטחים את הסדר במשחק. השורה השנייה ביציעי המגרש שייכת לעיתונאים. זיהוי חלקי של היושבים בשורה השנייה מלפנים, מימין לשמאל : בן ציון פט חובש מגבעת לבנה, משה טרסי – טריווקס, יחיאל ארזי, סא"ל קורט בנימין (ממושקף וחובש כובע קצינים), ליפא לוויתן, ישראל פז – גולדשמידט (משופם), שמעון פינס, דן פתיר (פחטר) מרכיב משקפי שמש, אליעזר בנאי (נשען על ידו), איש מוסתר לא מזוהה, אמנון חלד, דוב לווין, ואיש לא מזוהה. ישראל הפסידה במשחק 5:2, אך שחקניה הפכו ליקירי האומה כמו גם השַדָּר נחמיה בן אברהם ששידר ישיר את המשחק ברדיו. (התמונה באדיבות ארכיון ההתאחדות לכדורגל והארכיונאי רוני דרור). 

ישראל אומנם הפסידה 5:2 ליוגוסלביה באצטדיון המכבייה בצפון תל אביב (יהושע "שייע" גלזר הבקיע את שני השערים לישראל), אך היישוב בארץ ראה בתוצאה כמעט ניצחון על נבחרת יוגוסלביה החזקה.                                  

[1] מקור : הספר "ג'רי – חיי סביב הכדור" מאת ג'רי בית הלוי. הספר נערך ע"י משה לרר וישעיהו פורת ב- 1992 בהוצאת "דביר כצמן".

יעקב חודורוב ז"ל נולד ב- 16 ביוני 1927 בתל אביב. את הקריירה המזהירה שלוֹ כשוער החל דווקא בשערה של הפועל ראשון לציון. המאמן אגון פולק שחקנה הוותיק של קבוצת הכוח וִוינָה המיתולוגית גילה את כשרונו של יעקב חודורוב כשוער ב- 1946 והסתדרות העובדים בארץ ישראל דאגה להעביר אותו לשורות קבוצת הפועל ת"א. ב- 30 ביולי 1949 לבש יעקב חודורוב לראשונה במשחק רשמי נגד נבחרת קפריסין את אפודת השוער הלאומי. הוא לא פשט אותה במשך 15 שנה. יעקב חודורוב שיחק 31 משחקים בנבחרת ישראל. משחקו האחרון בנבחרת היה ב- 1964 נגד נבחרת אנגליה הצעירה.

יעקב חודורוב ז"ל נחשב בזמנו לאחד מחמשת השוערים הטובים ביותר בעולם למרות קומתו הנמוכה רק 1.78 מ'. הוא נחשב לא רק לשוער מוכשר אלא גם לאדם אמיץ שנפצע פעמים רבות בשעה שהגן בחירוף נפש על שערה של נבחרת ישראל וקבוצת הפועל ת"א. יעקב חודורוב זכה פעמיים באליפות המדינה בכדורגל. ב- 1957 עם הפועל ת"א וב- 1964 עם קבוצת הפועל ר"ג. ב- 1960 זכה עם הפועל ת"א בגביע המדינה לאחר שקבוצתו ניצחה במשחק הגמר את הפועל פ"ת 1:2. הוא ייזכר כגדול השוערים של מדינת ישראל בכל הזמנים. בהיותו בן 79 קיבל יעקב חודורוב את הפרס הגבוה ביותר שהמדינה יכולה להעניק לבניה על פועלם . הוא זכה בפרס ישראל לספורט בשנת 2006 .

ב- 27 בינואר 2006 נפגשתי עם יעקב חודורוב בן 79 בביתו, ב- דירה צנועה ברחוב וולפסון 25 בראשון לציון. באתי לביתו לברכו על קבלת פרס ישראל. המדינה החליטה להעניק לאחד מיקירי בניה את הפרס היוקרתי. רציתי לשוחח עמו על הכדורגל בישראל בעידן טרום הטלוויזיה. יעקב חודורוב זוכה פרס ישראל ידע היטב שהוא ובני דורו החמיצו את הטלוויזיה וגם את הממון. יעקב חודורוב ויהושע גלזר היו שני הכדורגלנים הישראליים היחידים שקיבלו הצעות כספיות קונקרטיות מרחיקות לכת בעונת 1953- 1952 ממועדוני כדורגל מקצועניים באנגליה וטורקיה. קבוצת ארסנל הציעה ליעקב חודורוב להצטרף לשורותיה תמורת מענק חתימה של 50000 (חמישים אֶלֶף) סטרלינג – פאונדס. פנרבחצ'ה הטורקית פיתתה את יהושע גלזר בסכום כספי אגדי כדי שייאות לעזוב את מכבי ת"א. יעקב חודורוב ויהושע גלזר דחו את ההצעות הכספיות המפליגות על הסַף. יעקב חודורוב נשאר פועל בחברת "מקורות" ויהושע גלזר העדיף להיות נהג בקואופראטיב "אֶגֶד" בקו תל אביב – ירושלים.

maccabi ta soccer 1955 טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת. תמונה היסטורית. אצטדיון המכבייה הישן בתל אביב. זוהי תמונה קבוצתית של מכבי ת"א מהימים ההם. יהושע גלזר (כורע ראשון משמאל) היה כובש השערים החשוב ביותר של נבחרת ישראל וקבוצתו מכבי ת"א בימים ההם של שנות ה- 50 במאה שעברה. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : יונה פוקס, יצחק שניאור, יוסל'ה מרימוביץ', שמואל "פפו" ישראלי, יוסק'ה גולדשטיין, צבי סטודינסקי, ומאמן מכבי ת"א בעת ההיא משה "ג'רי" בית הלוי. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : אברהם טוריקה, משה "מוסיק" ליטבק, השוער אברמל'ה בנדורי, ישראל אייזנמן, ויהושע "שייע" גלזר. (התמונה באדיבות יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שחקני נבחרת ישראל בימים ההם היו שחקנים חובבים שלא קיבלו פרוטה שחוקה עבור הצטיינותם על כר הדשא. הם היו אנשים פשוטים מן היישוב, פועלים , נהגים, בנאים, ובעלי מלאכה שראו את עצמם כממלאים משימה לאומית – ספורטיבית. הם היו מבוני היישוב, לוחמי מלחמת הקוממיות, ואנשים עזי נפש. שחקני נבחרת ישראל של הימים ההם לא היו מפונקים וטסו לשליחותם הלאומית בימים ההם גם במטוסי דָאקוֹטָה כשנדרַש וישבו בו כצנחנים המתכוננים לצניחה בארץ אויב.                                

israel team 7טקסט תמונה : 1951. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. נבחרת ישראל בכדורגל טסה למשחק כדורגל בינלאומי באיסטנבול – טורקיה במטוס דָאקוֹטָה צבאי. השחקנים ישובים כצנחנים לאורך המטוס כאילו מתכוננים לצניחה קרבית. בשורה הימנית הראשון מימין הוא אלי פוקס. שלישי מימין הוא צבי סטודינסקי. שישי מימין הוא אדמונד שמילוביץ'. עומד מאחור במרכז יצחק שניאור לבוש גופייה. בשורה השמאלית ראשון משמאל זהו יוסל'ה מרימוביץ'. שני משמאל יצחק גמבש. חמישי משמאל הוא העיתונאי יעקב אפלויג. (התמונה באדיבות יהודה גבאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה העיתונאי הוותיק יהודה גבאי.

israel team 3טקסט תמונה : 11 ביולי 1956. אִצטדיון "דינאמו" במוסקבה בירת ברה"מ. ברום האצטדיון נישאת תמונתו של לנין. תמונתו של סטלין סולקה משם זה מכבר על פי הוראתו של שליט ברה"מ דאז ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב. נבחרת ישראל בכדורגל ניצבת דוֹם לצלילי ההמנון הלאומי "התקווה" המנוגן באִצטדיון "דינמו" במוסקבה ב- 11 ביולי 1956 דקות ספורות לפני פתיחת המשחק נגד נבחרת ברה"מ שהסתיים בתבוסה 0:5. זיהוי שחקני נבחרת ישראל משמאל לימין : אליעזר שפיגל (אביו של גיורא שפיגל), בועז קופמן, יעקב וויסוקר, שבתאי "זיגי" זילברשטיין, אמציה לבקוביץ', יוסל'ה מרימוביץ', יצחק נחמיאס, רחביה רוזנבאום, נחום סטלמך, יהושע גלזר, בנימין רבינוביץ', ג'רי חלדי, דודו קרמר, שאול מתניה, השוער יעקב חודורוב, הקפטן יצחק שניאור, והמאמן האנגלי של נבחרת ישראל ג'ק גיבונס. (התמונה הוענקה לי באדיבות ארכיונאי התאחדות הכדורגל מר רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה אישית : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה מר אמציה לבקוביץ'. 

nehemiah ben avraham 1956 טקסט תמונה : יום שלישי בבוקר -31 ביולי שנת 1956. אִצטדיון רמת גן. שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם ז"ל ובלתי נשכח (בן 35) יושב בודד ביציעי אִצטדיון ר"ג בטרם המשחק הבינלאומי בכדורגל ישראל – ברה"מ 2:1 שנערך אחה"צ באותו התאריך ההוא. הוא היה שַדָּר רדיו יוצא דופן בעל אינטגריטי מושלם שמצויד בידע עצום, אבל היה בודד. הייתה מוטלת עליו מעמסת שידור אדירה שהוא לא יכול היה לחלוק אותה עם איש. נחמיה בן אברהם ניצב תמיד לבדו בשולי כר הדשא, לידו המיקרופון וטכנאי רדיו שלוֹ. הוא שידר תמיד לכל אורך הדרך ללא פרשן. (התמונה באדיבות תמר בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

israel team 4טקסט תמונה : 31 ביולי 1956. אצטדיון ר"ג. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. נבחרת ישראל בכדורגל עומדת דום לצלילי המנון "התקווה" באצטדיון ר"ג ביום שלישי ההוא של 31 ביולי 1956, דקות ספורות לפני תחילת משחק הגומלין נגד נבחרת ברה"מ 2:1 במסגרת הטורניר הקדם אולימפי של אולימפיאדת מלבורן 1956. זיהוי העומדים משמאל לימין : יוסל'ה מרימוביץ', רחביה רוזנבוים, יהושע "שייע" גלזר, נחום סטלמך, בועז קופמן, דודו קרמר, ג'רי חלדי, בנימין רבינוביץ', שאול מתניה, השוער יעקב חודורוב, הקפטן יצחק שניאור, והמאמן האנגלי ג'ק גיבונס. משטרת ישראל העריכה כי יותר מ- 65000 (שישים וחמישה אלף) צופים נדחסו לאִצטדיון ר"ג בתאריך ההוא של 31 ביולי 1956 כדי לחזות במשחק. (התמונה באדיבות יעקב חודורוב והתאחדות הכדורגל).

golda meir 1956טקסט תמונה : יום שלישי אחה"צ – 31 ביולי 1956. אצטדיון רמת גן. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. בטרם שריקת הפתיחה למשחק הגומלין ישראל – ברה"מ 2:1 במסגרת קדם הטורניר האולימפי של אולימפיאדת מלבורן 1956. תא הכבוד באצטדיון ר"ג. זיהוי היושבים מימין לשמאל בשורה הראשונה : ילדה וגבר (מוסתר) לא מזוהים, שר החקלאות קדיש לוז חבר קיבוץ דגניה ב' (מוסתר), שר העבודה מרדכי נמיר, שרת החוץ גב' גולדה מאיר, השגריר הרוסי בישראל מר אברמוב ורעייתו, יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק, גב' קריניצי (חובשת כובע אופנתי) ומר אברהם קריניצי ראש עיריית רמת גן קיצוני משמאל. (לע"מ תמורת תשלום).

lev yashin 1956טקסט תמונה : 31 ביולי 1956. אִצטדיון ר"ג. הדקה ה- 66 במשחק הגומלין בין נבחרות ישראל וברה"מ על כרטיס העלייה לאולימפיאדת מלבורן 1956. נחום סטלמך כובש שער לטובת ישראל, מכניע את השוער הסובייטי לב יאשין (שרוע על כר הדשא), ומשווה את התוצאה ל- 1:1. ברה"מ ניצחה לבסוף 2:1 משער של אילין בדקה ה- 57 ושער של טאטושין בדקה ה- 79. ברה"מ זכתה במדליית הזהב בכדורגל במשחקים האולימפיים של מלבורן 56' לאחר שניצחה במשחק הגמר את יוגוסלביה 0:1. (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור).

israel team 5.1 jpgטקסט תמונה : אפריל 1960. נבחרת החלומות של ישראל בכדורגל בתקופתו של המאמן הלאומי היהודי – הונגרי גיולה מאנדי. הנבחרת הזאת הפסידה ב- 3 באפריל 1960 באתונה ליוון 2:1 במסגרת הטורניר הקדם אולימפי של מלבורן 1956 ושבוע אח"כ ניצחה ב- 10 באפריל 1960 בבלגראד את נבחרת יוגוסלביה הגדולה 1:2. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : השוער יעקב חודורוב (הפועל ת"א), אברהם מנצ'ל (מכבי חיפה), מרדכי בנבנישתי (הפועל ירושלים ואח"כ הפועל רמת גן), נחום סטלמך (הפועל פ"ת), יהושע "שייע" גלזר (מכבי ת"א), גדעון טיש הפועל ת"א, אמציה לבקוביץ' (הפועל ת"א). זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : רפי לוי (מכבי ת"א), רחביה רוזנבאום (הפועל ת"א), צבי מוייססקו (מכבי נתניה), אהרון אמר (מכבי חיפה). (התמונה באדיבות הארכיונאי רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני שב ל- אייל ברקוביץ' מושא כתיבתי. האם הכדורגלן הנפלא והיצירתי הזה הוא מופת ומודל לחיקוי ? לא בטוח. האם הוא דמות חינוכית ? לא בטוח. האם הוא רשאי לאמן (בכלל) לא כל שכן ילדים ונוער ו- לא כל שכן את הנבחרת הלאומית ? כן. תשובתי הפרטית היא חיובית. עם כל ההסתייגויות והביקורת שיש לי (בעיקר חינוכית) הייתי ממנה אותו היום למאמן נבחרת ישראל החדש בגלל המקוריות והיצירתיות שלו. בתחום הקונקרטי של תורת הכדורגל הוא איש מבריק. אין שום צורך לשמור לו טינה על טעויות עבר. הוא התבגר (!).

אגב, תשובתו של אייל ברקוביץ' לניב רסקין אודות עניין הטיפול בילדים ונוער בארץ איננה מדויקת כלל ועיקר. לא בטוח שאייל ברקוביץ' צודק בכל טיעוניו. תראו מה קרה לכדורגל ההולנדי המסודר והממושמע לקראת Euro 2016. מדינה שקידשה את תורת החינוך ואימון הכדורגל של ילדים ונוער מאז ימי יוהאן קרויף וריינוס מיכאלס לא צלחה את הדרך ולא העפילה לטורניר הגמר של Euro 2016. גם בלגיה ידעה עליות ומורדות. כנ"ל ברזיל. גם צרפת וגרמניה ידעו עליות ומורדות למרות הסדר והמשמעת הטבועות היטב בתורת במשחק והאימון שלהן. גם ילדים דרדקים רכים תמיד התעניינו בנקודות במעלה הטבלה ובהבקעת שערים. היו כאמור הבלחות בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי למרות ההפסד 5:2 באצטדיון המכבייה נגד יוגוסלביה ב- 1949, ההפסד 2:1 באצטדיון ר"ג ב- 1956 נגד ברה"מ, ניצחון 1:2 בבלגראד ב- 1960 על יוגוסלביה, ניצחון 2:3 בפאריס ב- 1993 על צרפת, וניצחון 0:5 ברמת גן ב- 1999 על אוסטריה וכו'. כיצד הופכים הבלחות לשיטה ? אולי אייל ברקוביץ' יודע.

אני שב לנקודת המפגש שלי כאיש טלוויזיה עם אייל ברקוביץ' שחקן נבחרת ישראל בכדורגל בלימסול – קפריסין ב- 5 בספטמבר 1999. זהו סיפור הקמפיין ההוא של 1999 לפני 16 (שש עשרה) שנים מנקודת מבטי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעבור שני הקפטנים שלי יאיר שטרן יבד"ל ואורי פורת ז"ל.

מעולם לא דיברתי באופן אישי פנים אל פנים עם אייל ברקוביץ'. שחקן כדורגל מיטבי ויצירתי. אך מה בנוגע לחינוך, דרך ארץ, איפוק, קורקטיות, ודוגמא אישית ? הייתי אמביוולנטי כלפיו. הסכסוך המצולם האלים ההוא שלו עם חברו לקבוצת ווסטהאם ג'ון מונקר בנובמבר 1997 הדליק אותי. החלטתי לחשוף את דעתי אודות האירוע המכוער בבימוי, עריכה, וטקסט בתסריט הטלוויזיוני הר"מ אותו קריין זוהיר בהלול. הקטע הטלוויזיוני ההוא הוקרן ב- "משחק השבת" על מסך ערוץ 1 במוצ"ש – 15 בנובמבר 1997.

הארוגנטיות של אייל ברקוביץ' לא נפלה מכּישרונו. היה לו פה גדול וכושר פטפוט ו- ווכחנות. הוא מסוג האנשים הגאים שלא סולחים לאלה הפוגעים בגאוותו. כתבי עיתונות הספורט בישראל רחשו והתייחסו אליו בכבוד יתר. היו לו הצלחות אך גם לא מעט כישלונות. אבל כתבי הספורט שהיו תלויים באינפורמציה שהוא עתיד לספק להם לא תמיד דרשו ממנו דין וחשבון. הם התייחסו אליו בסלחנות. יתירה מזאת. העיתונות העניקה מקום להגיגי לבו. אייל ברקוביץ' משך בעֵט סופרים. היה לו טור בעיתון "מעריב". עכשיו אי אפשר היה לגעת בו בכלל. הוא היה מכוסה מכל הכיוונים. ביום ראשון – 9 בנובמבר 1997 בעת ששיחק בקבוצת ווסטהאם ב-League Premier האנגלית נגד קבוצת צ'לסי נקלע אייל ברקוביץ ביוזמתו לתקרית מכוערת עם שחקן קבוצתו ג'וֹן מוּנְקֶר. העיתונות בארץ שתקה, אבל המצלמות הבריטיות שצילמו את המשחק תיעדו את ההתגרות המבישה. כרגיל אין דרכן של המצלמות להסתיר דבר. את הכול יגלו. החלטתי לחשוף את התנהגותו השחצנית והבלתי מתקבלת על הדעת של אייל ברקוביץ' , שחקן כדורגל מוכשר אך מה לכישרון ולהכאת חברך לקבוצה, בתוכנית "משחק השבת", במוצ"ש – 15 בנובמבר 1997. אייל ברקוביץ' לא היה חייב לי דבר, אבל גם אני לא לוֹ. הייתי חייב לצופים שלי. אני עיתונאי והוא שחקן כדורגל. נענוּ בשני נתיבים מקבילים שאינם מצטלבים. לחשיפת ההתנהגות העלובה שלוֹ ב- "משחק השבת" קראתי, "אייל ברקוביץ מה זה צריך להיות ?". הנה העריכה, הטקסט, והתסריט שחיברתי באותה הכתבה הטלוויזיונית ההיא ששודרה במוצ"ש – 15 בנובמבר 1997. זוהייר בהלול (היום ח"כ במפלגת "המינה הצינוני") קריין אותה. כך זה הלך :      

berkowitz 1טקסט תמונה : מוצ"ש – 15 בנובמבר 1997 . "משחק השבת". עריכה וטקסט שלי את עמוד התסריט ה- 1 באירוע ההתנגשות האלים בין שני שחקני קבוצת הכדורגל האנגלית ווסטהאם אייל ברקוביץ' וג'ון מונקר. לא יכולתי להיוותר אדיש נוכח האגרסיביות השלילית והבוטה שנוקט אייל ברקוביץ' כנגד חברו לקבוצה ג'ון מונקר. בלתי מקבל על הדעת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

berkowitz 2טקסט תמונה : מוצ"ש – 15 בנובמבר 1997 . "משחק השבת". עריכה וטקסט שלי את עמוד התסריט ה- 2 באירוע ההתנגשות האלים בין שני שחקני קבוצת הכדורגל האנגלית ווסטהאם אייל ברקוביץ' וג'ון מונקר. לא יכולתי להיוותר אדיש נוכח האגרסיביות השלילית והבוטה שנוקט אייל ברקוביץ' כנגד חברו לקבוצה ג'ון מונקר. בלתי מקבל על הדעת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טלפון ראשון בעקבות שידור הכתבה קבלתי מאִמוֹ שרצתה לגונן על בנה . עניתי לה בכל הכנות והכבוד. עשיתי את המוטל עלי כעיתונאי. כך בדיוק אני רואה את עבודתי. אף על פי כן חתמתי בהסתר ביום ראשון ההוא – 5 בספטמבר 1999 בלימסול – קפריסין על הסכם וברית שידור בשם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם אייל ברקוביץ' שחקן נבחרת ישראל בכדורגל. טקסט הרעיון היה כלהלן : "אתה (וחיים רביבו) תביאו את הכישרון לכר הדשא בלימסול ואני אביא לשם את מצלמות הטלוויזיה". Fair enough. שני השידורים הישירים ההם רבי היקף ושעות טלוויזיה של חטיבת הספורט בפיקודי בערוץ 1 מלימסול – קפריסין בשבת – 4 בספטמבר 1999 וביום ראשון – 5 בספטמבר 1999, היוו מאמץ טכנולוגי וכספי רב ממדים של השידור הציבורי. לא הייתי יכול לבצע אותו ללא הבסיס הכספי שהעמיד לרשותי יו"ר דירקטוריון "פלא פון" מר יעקב "קובי" גור 300000 (שלוש מאות אלף) דולר תמורת תשדירי שירות ושקופיות חסות וללא ההירתמות והסיוע התוכניתי והמבצעי של מנהל הטלוויזיה שלי מר יאיר שטרן. יאיר שטרן ניצב איתן ליד השאפתנות הטלוויזיונית שלי שהתבססה על ידע ו- תקוות כי אייל ברקוביץ וחברו חיים רביבו ומאמנם שלה שרף מוכשרים מספיק כדי להוביל את נבחרת ישראל לניצחון על נבחרת קפריסין ביום ראשון – 5 בספטמבר 1999 בדרך להעפלה היסטורית לגמר טורניר של Euro 2000 בהולנד ובלגיה. שני השידורים הישירים ההם מלימסול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נשאו מאמץ טכנולוגי וכספי עצום לרבות שכירת ניידת השידור הקפריסאית של חברת "LUMIER TELEVISION" על תריסר מצלמותיה, והסתיימו באכזבה רבתי. ישראל הובסה במפתיע 3:2 ע"י נבחרת קפריסין ולא הצליחה להעפיל לגמר הטורניר ההוא של Euro 2000. זה קרה לפני שש עשרה שנים אולם הפרטים זכורים לי היטב. אך למה להקדים את המאוחר. הנה אווירת הימים ההם ונוף הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ1 בהנהלת יאיר שטרן, והכמיהה העצומה שלי להחזיר לחיקנו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) + משחקי גביע המדינה. מנכ"ל רשות השידור היה אורי פורת ז"ל. מנהל חטיבת החדשות היה רפיק חלבי (היום יו"ר מועצת דליית אל כרמל). אני ניהלתי וניווטתי את שידורי הספורט בעבור שלושתם.     

גם מתוך הספר עָב הַכֶּרֶס בן 11 כרכים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי, "הֲפָקוֹת חוֹבְקוֹת אֶרֶץ וְעוֹלָם" (קובץ ל"ז מס' 1, כרך א').

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי . הספר נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 2000 לספטמבר 2015.

זיכרון הימים ההם של קיץ וסתיו 1999.

ביום שלישי ההוא של 20 ביולי 1999, כינס מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן את ראשות סגל (פגישה שבועית של מנהלים בכירים בערוץ 1), כדי לדון עמם על ההיערכות הסופית שלנו לקראת תחילת שידורי הליגה לאומית בכדורגל (ליגת העל היום) ב- 14 באוגוסט 1999. נכחו שם כל הגנרלים שלו בצבא ערוץ 1. יוסי משולם – מנהל חטיבת התוכניות, רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות, מושון מצליח מנהל חטיבת שירותי הפקה ומבצעים, מנחם וולף מנהל חטיבת הביצוע בהנדסה, אלי קרייתי מנהל חטיבת התחזוקה בהנדסה, יראון רופין מנהל כוח אדם , אורן שִינְדֶל מנהל הבימאים, בני חן מנהל שירותי אומנות, מיקי קליין סגן מנהל שירותי הפקה, יִצְחָק "בֶּנְיוֹ" בֵּן יוֹסֵף מנהל שידורי החוץ, ששי אפרתי מפיק שידורי מחלקת הספורט, מאיר איינשטיין השַדָּר הראשון והמוביל של מחלקת הספורט, ואנוכי.

מנהל הטלוויזיה ביקש ממני להציג את הפרזנטציה המבצעית שלי לקראת היציאה לקרב הכדורגל בפני הנוכחים הנכבדים. המֶסֶר שלי היה ברור והחלטי, "למרות זמן ההכנה הקצר שנותר לכולנו, לא יותר משלושה שבועות וחצי, אנחנו נעלה "לאוויר" בכל מחיר, בכל דרך, ובכל האמצעים העומדים לרשותנו כעת", והוספתי בהדגשה, "By hook or by crook", גם אם נדרש לצַלֵם בתחילה חלק מהמשחקים בניידות "הרקפות" (מצוידות במצלמה אחת בלבד) ומצלמות ENG , וגם אם נדרש להגיש את "משחק השבת" במוצ"ש מחניון מכוניות השידור שלנו בהיעדר אולפן מוכן". זה היה המסר העיקרי. כל הנוכחים האחרים תמכו ברעיון השידור שלי, וכל אחד מהם הבטיח לעשות את המכסימום בתחומו. הייתה תחושת אופוריה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן נתן בתום הפגישה אור ירוק מבוקר להתחיל בהרמת הפרויקט [1]. שררה בחדר שמחת עשייה גדולה. כמעט אופוריה. הנה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חוזרת לזמנים הגדולים בתקופת "עונת הזהב" של 1994 – 1993, בימיו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל.

ביום שלישי – 27 ביולי 1999, התכנסנו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי כמנווט שידורי הספורט שלו בלשכת מנכ"ל הרשות אורי פורת ז"ל בבניין שערי צדק יחדיו עם מיילן טנזר ויונה וויזנטל אנשי ערוץ 5 בכבלים לפגישת סיכום אחרונה טרם חתימת חוזה הכדורגל. מנכ"ל רשת השידור אורי פורת זימן לפגישה הזאת גם את שלושת הסמנכ"לים שלו מוטי לוי (כספים וכלכלה), עמרם עמר (כוח אדם), ויאיר אלוני (ציוד וטכנולוגיה). זאת הייתה פגישה פרוצדורלית בלבד. כל הנתונים אודות החוזה היו ידועים וממוסמכים. מנכ"ל הרשות היה רק צריך לחתום. נפרדנו בלחיצת יד ממיילן טנזר ויונה וויזנטל. הכדורגל חזר לערוץ 1. סוכם כי אנחנו נשדר מידי שבת את המשחק המרכזי בשידור ישיר, ובנוסף נצלם את שאר משחקי המחזור לתוכנית הסיכום של "משחק השבת". תמורת התענוג התחייבנו לשלם 7.000000 (שבעה מיליון) דולר לעונה אחת. יו"ר מועצת ההימורים והטוטו עו"ד רוני בר רון ניאות לממן באמצעות תשדירי שירות ושקופיות חסות כ- % 33 מהעלות הזאת שכאמור נסבה על 7.000000 (שבעה מיליון) דולר. שידורי הכדורגל בעונת 2000 – 1999 בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היו אמורים להניב כ- 150 שעות שידור בעלות של כ- 46000 (ארבעים ושישה אֶלֶף) דולר בממוצע לשעת שידור אחת.

כשנעלמו אנשי ערוץ הספורט מבעד דלת הלשכה חצתה אותה מחייכת אלינור בלקין מנהלת לשכתו של אורי פורת ועוזרתו הראשית, אישה חכמה ויפת תואר וידידה אישית של רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ובידה בְּלוֹק כתיבה צהוב ועֵט. עמדנו לשחזר את ההיסטוריה. השתררה דממה בחדר. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת קרא לה בפנים חתומות להיכנס לחדר והחל להכתיב לה בקול מְיוּסַר את סעיפי טיוטת הסכם הכדורגל החדש עם ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים, "רשות השידור מתחייבת לשלם לערוץ 5…". לפתע ממש פתאום נמלך בדעתו וחדל . קולו נדם. ארשת ייסורים לבשה את פניו. הוא היסס ושקע בעצמו ואז סובב את מבטו מאלינור בלקין לעבר מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואלי ואמר, "ומה יהיה אם חברת צ'ארלטון תזכה בערעור בבית המשפט נגד ערוץ 5 בכבלים, הרי רק שלשום נפגשנו כאן במקום הזה עם קובי בן גור ופינחס זהבי (ביום ראשון 25 ביולי 1999) שהבטיחו לנו שהם יזכו בערעור", והוסיף, "אני דוחה את החלטתי עד שייוָודעוּ תוצאות המשפט". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנכי התבוננו איש ברעהו כלא מאמינים. מנכ"ל רשות השידור הרי זכה לגיבוי טוטלי מכל הנוכחים בלשכתו. יאיר שטרן ואנוכי לחצנו עליו, "אורי אל תהסס, חתום ! הרי ברור שאתה חותם על תנאי ! במידה וְ- DBS יזכו בערעור, מתבטלת באופן אוטומטי הסכמתך ללכת במשותף עם ערוץ 5 ולשלם להם 7.000000 (שבעה מיליון) דולר".

התבוננתי במבטו הכבוי של אורי פורת האיש שכה אהבתי והערכתי פעם. הוא עישן בשרשרת והיה עייף והססן. משהו קרה לו ברבות השנים. אומץ לִבּוֹ וקסמו האישי נטשו אותו. הוא היה מנהיג רשות השידור אך ממש לא נראה כזה באותו הרגע ההוא. אורי פורת ישב בודד בראש השולחן בוהה בחלל האוויר ופוסח על הספים. הוא היה שם אך לא רוחו האמיצה ההיא. לזכותו ייאמר שהוא הנושא באחריות הראשית להחלטה לא קלה לשלוף 7000000 (שבעה מיליון) דולר מקופת הרשות המדולדלת (למרות שיש לו הבטחה כי מועצת ההימורים והטוטו תממן לפחות % 33 מעלות הזכויות). את האחריות הזאת אי אפשר לחלוק עם איש. ברגע ההוא מנכ"ל הרשות אורי פורת היה לבד רק עם עצמו. הוא לא נכנע רק לכסף. הוא נכנע גם לצַו מצפונו הציבורי.

למחרת יום רביעי – 28 ביולי 1999, נפגשתי עם עו"ד רוני בר-און יו"ר מועצת ההימורים והטוטו במשרדו בירושלים. בקשתי לגייס עזרה כספית מסיבית לטובת שידורי הכדורגל שאוֹ-טוֹ-טוֹ כבר עמדו להיות שלנו. שטחתי לפניו את יוזמת שידור חדשה שלי, בה תשלב מחלקת הספורט לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לדורותיה בשידורים הישירים שלה ובמוספי הספורט הרבים לכל אורך השבוע, את מילוי טופס הטוטו ובדיקתו עם סלבריטאים שונים, נשים וגברים. הרעיון שלי היה לשָדֵר בצורה שיטתית ומסודרת את "פינת הניחוש הנכון" כמשדר חסות (באמצעות הטכנולוגיה המיידית שלנו), ובכך להבליט את הניחוש הנכון בטוֹטוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בצורה כמותית ואיכותית חסרת תקדים ולזהות את הטופס לציבור המנחשים באמצעות המרקע שלנו, של השידור הציבורי. ביקשתי מעו"ד רוני בר-און את הסכום הזה של 7.000000 (שבעה מיליון) דולר. דולר של הטוֹטוֹ כנגד כל דולר שאנחנו משלמים להתאחדות הכדורגל באמצעות ערוץ 5 בכבלים. עו"ד רוני בר-און לא נפל מכיסאו. הוא רק אמר לי ובעצם חזר על דברי קודמו בתפקיד מר אריה זייף, "קודם תחתמו ואח"כ נדבר, אתה יודע שיש לך על מי לסמוך".

שנה קודם לכן ביום חמישי – 6 באוגוסט 1998, נפגשנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנןכי עם עו"ד רוֹנִי בר-אוֹן במשרדי הטוטו ברחוב הארבעה בתל אביב. הוא העניק אז לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סכום הגון, 100000 (מאה אֶלֶף) דולר עבור חסויות הטוֹטוֹ על מנת למַמֵן את השידורים הישירים המתוכננים מאליפות אירופה בא"ק מבודפשט (בתאריכים 23.8.1998 – 18), ואת שני השידורים הישירים של שני משחקי הכדורגל שרציתי לשָדֵר ביום שלישי – 18 באוגוסט 1998 פולין – ישראל בוורשה במסגרת קדם 2000 EURO, ולמחרת ביום רביעי – 19 באוגוסט 1998 אוסטריה (שהייתה יריבה של ישראל באותו הבית) בווינה מתמודדת במשחק רֵעִים נגד אלופת העולם צרפת. במשחק הזה בחנתי לראשונה את יכולתו של שלמה שרף (אז מאמן הנבחרת הלאומית) לשמש כפרשן טלוויזיה לצדו של השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין. את אליפות אירופה בא"ק שידר נסים קיוויתי שלאחר שבע שנות ניתוק מהמיקרופון הוכיח מחדש שהוא שַדָּר א"ק דגוּל. לא נס ליחו.

הערה שלי : מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לא השתתף במודע בפגישות העבודה עם יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ. רוני בר-און לא הסכים בשום פנים ואופן להיפגש עמו. יאיר שטרן ועו"ד רוני בר-און היו פעם שני חברים טובים. חברותם נשברה בעקבות סדרת הכתבות הסנסציוניות של השדרנית איילה חסון ששודרה ב- 1997 בתוכנית החדשות "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ונודעה בכינויה בעל הצליל הקליט, "פרשת בר אוֹן – חברון". הפרשה המרעישה אודות העסקה הפוליטית "בר און – חברון" פתחה במשך זמן רב מידֵי ערב בתשע את מהדורות "מבט" בידיעתם, גיבויים, ותמיכתם העיתונאית הגלויה של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. שלושתם האמינו לכל בדל אינפורמציה שהכַּתֶּבֶת הפוליטית שִרבבה לדיווחיה. בסיפור הזה היתמרה דמותו של מנהל חטיבת החדשות מר רפיק חלבי שהתייצב מאחורי איילה חסון וטבע נחרצות את הסלוגן שלו, "הסיפור של גב' איילה חסון נכון ויצוק בעשרה טון בטון". רפיק חלבי העניק לכתבת שלו תמיכה מסיבית, מוראלית, ומעשית. איילה חסון חשפה בתחילת שנת 1997 את הסיפור כי מינויו של עו"ד רוני בר און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ב- 10 בינואר 1997 הייתה בעצם מעשה תחמנות פוליטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם מנהיג ש"ס אריה דרעי לפיה תצביע ש"ס בעד פינוי חברון, ובתמורה תמנה הממשלה לתפקיד היועץ המשפטי שלה את עו"ד רוני בר און, מי שאמור לפעול לאחר מינויו להשגת חנינה לשר אריה דרעי שהואשם זה מכבר בשוחד ושחיתות. איילה חסון כתבת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הנמרצת לא הרפתה מהפרשה.

ayala hasson 1

טקסט תמונה : זוהי שדרנית הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גב' איילה חסון שחשפה ב- 1997 את מעשה השחיתות הפוליטית הקשה של ממשלת ישראל, פרשה שנודעה בשמה, "פרשת בר און – חברון". (לע"מ תמורת תשלום).

עו"ד רוני בר און ראה ביאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 (וידידו האישי אז) את האשֵם הראשי בהעברת המידע הזה באמצעות שידור כתבות כוזבות על פי שיקול דעתו. רוני בר-און סבר שיאיר שטרן הוא האיש שהתיר לאיילה חסון להכפיש את שמו והֵתיר את דמו בפרשה שכונתה בימים ההם, "בר-און תמורת חברון". הוא ניתק לנצח את ידידותו ארוכת השנים עם יאיר שטרן ולא סלח לוֹ עוֹד לעולם.

עו"ד רוני בר-און החזיק יומיים בדיוק בתפקיד יועצה המשפטי של ממשלת ישראל . כעבור 48 שעות התפטר מתפקידו. הוא וממניו ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי לא עמדו בלחץ הביקורת הציבורית שהוטחה כלפיהם. כולם הבינו שמינוי עורך דין לא ידוע בדמותו של רוני בר-און לתפקיד נישא ורם במדינת ישראל נעשה בתוך עסקה פוליטית עכורה. בעקבות חשיפת השחיתות הפוליטית בצמרת השלטון ע"י כתבת הטלוויזיה איילה חסון, המליצה משטרת ישראל להעמיד לדין פלילי את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת שר המשפטים שלו צחי הנגבי. ב- 20 באפריל 1997 פּרסמו פרקליטת המדינה הגב' עדנה ארבל והיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין (מונה במקומו של עו"ד רוני בר-און) במשותף  את החלטותיהם בפרשה. שניהם קבעו נחרצות בדו"ח, כי : "היה ניסיון חמור להשתלט על התביעה בישראל, ואנשים שעומדים לדין פלילי חברו יחדיו כדי לקבוע מי יהיה היועץ המשפטי לממשלה, מתוך אינטרסים אישיים, תוך שימוש בקשרים ובכוח פוליטי, ואף הצליחו בכך". יחד עם זאת קבעו עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין כי אין ראיות מספיקות להעמיד לדין פלילי את ראש הממשלה בנימין נתניהו, את שר המשפטים צחי הנגבי, ואת מנכ"ל משרד ראש הממשלה אביגדור "איווט" ליברמן. פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה קבעו כי יש די ראיות מוצקות להעמיד לדין פלילי את מנהיגה הצעיר של ש"ס אריה דרעי. עו"ד רוני בר-און יצא מוּכּה וחבוּל, ושרוּט מאוד מהסיפור הזה, וגם מוּשפּל. הוא פוצה ע"י השלטון כשמונה לתפקיד ציבורי אחר, יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ במדינת ישראל.

עכשיו ביום רביעי – 28 ביולי 1999, רצתי אליו בתשע בבוקר לשחֵר לפִתחו כדי לבקש ממנו את חסדי מועצת ההימורים והטוֹטוֹ לשידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הענייה. שֵם העסקה שהצעתי לו היה "שִיווּק ופִּרְסוּם תמורת מִימוּן". יו"ר מועצת ההימורים והטוטו רוני בר און לא שמר טינה לטלוויזיה הציבורית, הוא רק ביקש שנצטרף לעסקת הכדורגל ונחתום על החוזה עם ההתאחדות ללא דיחוי. "יואש, אתה יכול לסמוך עלי. קודם תצטרפו לשידורים. הטוֹטוֹ ילך בגדול עם רשות השידור", אמר וחזר על דברי קודמו מר אריה זייף. מ- עו"ד רוני בר-און טסתי לישיבת הוועד המנהל שנערכה באותו יום בצוהרי היום במלון ראמאדה רנסנס בירושלים. נדרשתי להציג שוב את מצע השידורים הספורטיבי שלי, היקפו, וכמות כוח האדם והטכנולוגיה הנדרשת להקים את גולם הכדורגל על רגליו. המקום היה מלא מפה לפה. זאת הייתה פגישה מכרעת. נכחה שם כל צמרת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ובראשה יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי, וגם חלק מאנשי מליאת רשות השידור ביניהם יעקב גיל יו"ר וועדת הספורט. כרגיל היו חברי הוועד המנהל שליחי הפוליטיקאים חצויים בדעתם בצורה לא עניינית. שני החברים הדתיים בוועד המנהל של רשות השידור אורי פלח (נציג המפד"ל) ואבוטבול (נציג ש"ס) היו apriori  נגד שידורי הכדורגל בכלל, ובשבת בפרט , אך הרוב ובראשם יו"ר הוועד המנהל של רשות גיל סמסונוב ו, אלון אלרואי, ואחרים תמכו בהם, ובעצם נתנו הכשר ציבורי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת לצאת לדרך.

ביום שישי – 30 ביולי 1999 סעדנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנכי ארוחת צהריים במסעדה הנחשבת "אולימפיה" בנמל תל אביב כדי לסכם את פרטי רכישת הכדורגל האחרונים . גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היה אמור לסעוד אִתנו אך הוא קדח מחוֹם ונשאר בביתו בירושלים. כל המי ומי של המדינה נוהגים להראות את פרצופם "באולימפיה" של צוהרי יום שישי. שמחתי לפגוש שם את אריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור בעבר, האיש הכי אופטימי שפגשתי מעודי. להתראות עמו זה כמו להשתתף ב- "Sitcom" לא מתוכנן מעין קומדיית מצבים בה הצחוק, השנינות, וההומור אינם נגמרים. אריה מֶקֶל הוא פשוט איש חביב, שופע הומור ובדיחות, שמעולם לא לקח את עצמו ברצינות רבה מידי. יצא לי לשוחח במסעדה ההיא עם שָלוֹם קִיטָל מנכ"ל חברת החדשות אודות ימים עברו. הוא היה איש חדשות פעלתן ומנהל חרוץ שנתן את גופו וליבו למען ערוץ 2. ערוץ 2 חייב לוֹ חוב עולם. "אולימפיה" היא מקום הוֹמֶה אָדָם. אתה כל הזמן רואה פנים מוכרות ונדרש להגיב. להנהן בראש, או להסיר את מבטך ולהתעלם, שגם זה סוג של תגובה.

אורי פורת היה מאוד נינוח בפגישה. הוא סעד את ליבו במין שקט נפשי כזה. בין תפריט אחד למשנהו עישן ושוב עישן. הוא כילה לפחות חמש סיגריות בעת הארוחה שנמשכה כשעה וחצי, אך נראה הרבה יותר רענן בהשוואה למראהו הקודם בלשכתו בשערי צדק בירושלים. יכול להיות שהשהייה היומית הארוכה בין כתלי רשות השידור, והמעבר מישיבה אחת לפגישה אחרת עם אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 "וקול ישראל" והצרות שכל אחד מהם (כולל אותי) מביא אתו ושוטח בפניו, הופכים אותו לאיש בלתי מאושר. איש מיוסר. רשות השידור היא סיר לחץ. גם הסמנכ"לים שלו והיועצת המשפטית לעולם אינם מקלים עליו. נראה כאילו בלשכת המנכ"ל שוררת אווירת לחץ מלנכולית תמידית. "באולימפיה" הדבר שונה. בעל המסעדה משה פרנסיס משרה אווירה נעימה במקום. המסעדה היוונית הים תיכונית שלוֹ בעלת קירות הזכוכית משיקה לגלי הים המתנפצים אל סלעי הנמל. שאון הגלים, ריח הים והאוכל הנפלא עושים משהו לסועדים. אני בחרתי לאכול דג מוּשט על הגריל ולצדו שתי כוסות גדולות של יין מֶרְלוֹ אדום יבש. אני מת על דגים ויין. מה יכול היה להיות רע בפגישה הזאת עם מנכ"ל רשות השידור שהיה שרוי במצב רוח טוב. סיכמנו שאנחנו הולכים על הכדורגל. עם קבוצת הכדורסל מכבי ת"א של עו"ד שמעון מזרחי כבר חתמנו. העתיד נראה וורוד. ככה נפרדתי באותו יום מהמנכ"ל שלי. אהבתי אותו וגם את רעייתו צִיפָּה.

יום ראשון – 1 באוגוסט 1999 היה יום קיץ שטוף שמש אך לחלוטין לא חם, ואולי בשל כך גם מלא תקוות. הרגשתי נפלא. הכדורגל הישראלי עמד להיות שוב מנת חלקי. כעבור חמישה ימים נראו העניינים לפתע שוב לאים וכבדים כמו ריטואל חוזר. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שוב היסס ושוב איבד את ביטחונו העצמי. הוא ביקש את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואותי לבוא אליו לביתו בראשון לציון כדי לדון בענייני הכדורגל הישראלי, "שיואש אלרואי כל כך רוצה להשיב לחיקו". לקחתי עמי גם את מאיר איינשטיין וירדתי לשפלה יחד עם יאיר שטרן ברכב מיוחד שהעמידה לרשותנו מחלקת התחבורה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה היה ביום שישי – 6 באוגוסט 1999.

בשלוש בצהריים נחתנו ברחוב סמילצ'נסקי 14 בראשל"צ. בתחילה חשבנו שפספסנו את השעה. דלת הכניסה האוטומטית של הבניין הייתה חסומה, ולזמזם האינטרקום החיצוני המחובר לדירת מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לא ענה איש. ישבנו שם שלושתנו וצחקנו על מר גורלנו בתעשיית הטלוויזיה, היכן בדיוק מבלים שלושה אנשים רציניים כמונו, שתחנוניהם לשידורי כדורגל בערוץ הטלוויזיה שלהם העבירו אותם על דעתם והובילו אותם להתדפק על דלת ביתו הפרטי של מנכ"ל רשות השידור ביום שישי אחה"צ. היה יום חם ולַח מאוד בו הגוף איננו מסוגל לקַרֵר את עצמו. הבגדים נדבקים לעור המזיע, הרטוב, והמלוח. השתגענו מצמא. לפתע הגיחה מן המדרכה הצדדית צִיפָּה פורת רעיית המנכ"ל. בהליכה מהירה כאיילה שלוחה נשאה בידיה שתי שקיות כבדות עמוסות בשמונה בקבוקי קוקה – קולה גדולים וקרים. "שורו והביטו איזה כושר גופני מדהים יש לאישה הזאת", מלמלתי לכיוונם של יאיר שטרן ומאיר איינשטיין. מאחוריה במרחק ניכר השתרך לֵאֶה מנכ"ל רשות השידור כשהוא שוּב שואף את עשן הסיגריות לריאותיו ונהנה מהן.

שניהם אירחו אותנו למופת בדירת הגג הנאה והמרווחת שלהם. יש באורי פורת איזה Charm (קֶסֶם אישי) טבעי שניחן בו מבלי להתאמץ. אי אפשר שלא להתאהב בו וגם אי אפשר לכעוס עליו. אך פגישת העבודה בביתו לא צלחה ונשמעה כמו רִיטוּאַל ישן מהעבר. התקשרתי במהלכה לעו"ד רוני בר אוֹן יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ בפלא פון של מנהל הטלוויזיה (רשות השידור מעולם לא אישרה לי מכשיר טלפון סלולארי לצורכי עבודתי) וגייסתי אותו לשיחת המו"מ בינינו לבין מנכ"ל רשות השידור. יאיר שטרן ומאיר איינשטיין ישבו דרוכים. אולי ממנו תבוא הישועה. ביקשתי את עו"ד רוני בר אוֹן (איש פוליטי בעל דיוקן ספורטיבי שאהבתי והערכתי) לדבר עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, ולשכנעו במהימנות מקורות המימון של שידורי הכדורגל הישראלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. עו"ד רוני בר-און אמר לאורי פורת שֵש מילים, "קודם כל חתום ואח"כ יהיה בסדר". הוא הבטיח למנכ"ל את תמיכת הטוֹטוֹ. אומנם לא בכתב אלא רק בשיחה בע"פ אך הוא היה איש רציני שניתן לסמוך על מילתו. יאיר שטרן דיווח למנכ"ל על הפוטנציאל כספי הטמון ביכולתה של חברת שפ"מ (שירותי פרסומת מסחרית) בראשותו של מר אברהם פרחי לגייס כסף גדול למען שידורי הכדורגל.

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ה- הססן הבלתי נלאה חזר לסוּרוֹ. הוא כל הזמן דִקלם כמו תקליט שחוק סוג של הערות, "ומה יהיה אם עו"ד רוני בר-און לא יעמוד בדיבורו, ומה יקרה אם חברת שפ"מ לא תצליח לגייס את החסויות הנדרשות… ?". הוא שוב חזר על השאלה, "להיכן נעלמו 100.000000 (מאה מיליון) דולר שיוחנן צנגן ואני השארנו בקופת רשות השידור ב- 1989 ?". אורי פורת יצר לעצמו מכשולים בלתי עבירים. פיזיים ופסיכולוגיים כאחד. הוא פחד להעז. הפסדנו במלחמה.

מפקד הקומנדו המיתולוגי הבריטי דיוויד סטרלינג במלחמת העולם השנייה שנודע בפשיטות הקומנדו שלוֹ ארוכות הטווח מאחורי קווי הצבא הגרמני של הפילדמרשל ארווין רומל באפריקה הוא הקופירייטר של הסלוגן הקרבי המרשים, "המֵעז – זוכֶה". האמונה הזאת בשתי המילים, "המעז – זוכה", המגלמות בתוכן יוזמה, מרץ, ונטילת סיכונים מחושבים, היא שהדריכה את המפקד הנערץ ודִרבנה את אנשי יחידתו בעת הביצועים המורכבים והמסובכים שנועדו לפגוע ביעדים הגרמניים ופותחת צוהר לבעלי היוזמה. אורי פורת סירב להשתמש בה וללכת לאורה. לראשונה הבנתי באותו יום שישי – 6 באוגוסט שאפסה כל תקווה. הכדורגל לא יהיה שלנו עוד. שנה שלמה של עבודה ירדה לטמיון.

ביום שני – 16 באוגוסט 1999 טסתי לסביליה שבספרד , כדי להפיק ולנַהֵל עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את שידורי אליפות העולם ה- 7 בא"ק. ביום שלישי – 17 באוגוסט , שלח מנהל הטלוויזיה למנכ"ל את מסמך דו"ח עלויות ההפקה שיוטלו על הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 במידה ובל זאת ישנה המנכ"ל את דעתו ישתכנע לרכוש את הכדורגל [2]. המסמך הציג עלות סבירה של 1.900000 (מיליון ותשע מאות אלף) דולר לעונת שידור אחת, כשהוא כולל בתוכו גם את רכישת הטכנולוגיה החדישה עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, המהווה הוצאה מוגדלת בשנה הראשונה בלבד. שוב זרחו תקוותיי. אינני זוכר מצב בטלוויזיה שבו זרחו ושקעו התקוות פעמים כה רבות בתקופה כה קצרה.

stern 6טקסט מסמך : 17 באוגוסט 1999. מסמך "ליגת הכדורגל – עלויות הפקה" ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן למנכ"ל רשות השידור אורי פורת. עדיין לא איבדנו את התקווה. (עמוד מס' 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

stern 7טקסט מסמך : 17 באוגוסט 1999. מסמך "ליגת הכדורגל – עלויות הפקה" ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הנציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן למנכ"ל רשות השידור אורי פורת. עדיין לא איבדנו את התקווה. (עמוד מס' 2 מתוך 2).(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ב- 1 בדצמבר 1999 עשיתי את הניסיון האחרון לשכנע את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לרכוש נתח מהכדורגל הישראלי למען שידורי ערוץ 1 [3]. כך כתבתי לוֹ בדם לִבִּי. הנה עיקריו.

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית מחלקת הספורט /ירושלים. יום רביעי – 1.12.1999

אל : המנכ"ל באמצעות מנהל הטלוויזיה באמצעות מנהל החדשות.

מאת : יואש אלרואי.

הנדון : רכישת נתח מזכויות השידור של ליגת העל בכדורגל לשנים הבאות  ורכישת זכויות השידורים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בקדם גביע העולם בכדורגל 2002.

למנכ"ל שלום רב ,

אני פונה אליך שוב לרכוש את הנ"ל , לאחר שנוצרו בעבורנו תנאים כספיים הרבה יותר נוחים בהשוואה למצב ששרר בשוּק לפני כמה חודשים. גם האפשרות ש- DBS  (חברת הלוויינים YES), יורדת ממאבקה עם חברות הכבלים בנושא זה, מקילה עלינו את המו"מ הכספי. אני פונה אליך שוב לרכוש את הנ"ל , לפני שאביב גלעדי סוגר את העסקה עם ערוץ 2.

מפתיע מאוד שתקציב רשות השידור לשנת 2000 איננו מייחד אפילו שקל אחד מראש לטובת שידורי הכדורגל (ואולי זה לא מפתיע כבר). אף על פי כן, חברי ואנוכי כאן בערוץ 1 ובראשם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מהווים את "הצ'ק הבנקאי" שלך לכיסוי הכספי של הרכישה החשובה הזאת. גם אם לא ייוחד שקל אחד מתקציב רשות השידור לשנת 2000 לטובת שידור הספורט הרלוואנטי ביותר ונכס השידור החשוב ביותר של ערוץ 1 שהוא הכדורגל הישראלי על שני מרכיביו ליגת העל ומשחקי הנבחרת, אני יואש אלרואי "הצ'ק הבנקאי" שלך מתחייב לכסות את הרכישה הזאת באמצעות מקורות מימון חיצוניים ! ! ! ולא מתקציב רשות השידור.

אני לא חושב שאי פעם בשנות עבודתי הארוכות ברשות השידור, אִכזבתי מישהו מהמנכ"לים או אותך ולא כיזבתי לך. אתה יכול לסמוך עלי ועל חבריי. אנחנו טובים יותר מכל עירבון כספי, מכל ערבות מוניטארית, ומכל צ'ק בנקאי.

בברכה,

יואש  אלרואי

ביקשתי בפּרפורי הגסיסה האחרונים לרתום שַר בממשלת ישראל למסע השכנוע של התחברות מחודשת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לכדורגל הישראלי. ארבעה ימים אחרי המכתב האחרון למנכ"ל רשות השידור,  ביום ראשון – 5 בדצמבר 1999, סדרו לי גב' טַל אלכסנדרוביץ' הדוברת של מתן ווילנאי שר המדע התרבות והספורט בממשלתו של מר אהוד ברק, ומנכ"ל משרדו מר נחמן שי פגישה עִמו. הפגישה התקיימה במשרדו בשכונת שייח ג'ראח בירושלים ליד המטה הארצי של המשטרה. לקחתי עמי לפגישה את מאיר איינשטיין. על מתן ווילנאי המצביא הצבאי שמעתי רבות. עוד בתחילת הקריירה הקרבית אפופת התהילה שלוֹ, כשהיה מפקד צעיר של סיירת הצנחנים והוביל ונִיוֵוט את כוחותיו בהליקופטרים לפעולת התגמול ב- 1968 באֵזור "נַאגָה חַאמָאדִי" בעומק מאות קילומטרים בשטח מצרים. הייתי כבר בן 60, אך זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתיו פנים אל פנים. מתן ווילנאי נודע כמפקד צנחנים צבאי אמיץ, אינטליגנטי ובעל יושרה. עכשיו כשכיהן כשר בממשלת ישראל חשבתי שאולי יהיה לו הכוח להטות את כף המאזניים של שידורי הכדורגל לטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לכן יזמתי את הפגישה. רציתי לערב אותו ביוזמת השבת הכדורגל הישראלי לחיקו של ערוץ 1. ביקשתי ממנו להיפגש בדחיפות עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. טעיתי. לא יצא מזה שום דבר. השר הנכבד כבר הפך מזמן לפוליטיקאי. פוליטיקאים אינם מסוגלים להזיז סלעים ממקומם. לא יצא דָבָר גם מפגישת עמותת הכדורגל הפוליטית בראשותם של הח"כ מר אבשלום ווילן ומר שמואל ריפמן יו"ר מועצת רמת הנגב עם אורי פורת לקידום שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 [4]. פגישת נֶפֶל.

מסמך העלויות של יאיר שטרן, והשיגעון הפרטי שלי לגייס כספים מבחוץ למימון שידורי הכדורגל בשידור הציבורי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ  1 שִכנעוּ את אורי פורת סופית להתרחק מהרפתקת השידור הזאת, המכונה "הכדורגל הישראלי". זאת הייתה שגיאה גסה של מנכ"ל רשות השידור. ב- 20 בדצמבר 1999 ידעתי שכלו כל הקיצין . מ"מ המנכ"ל יאיר אלוני הודיע לי בשמו של המנכ"ל, "הסוגיה הועלתה בפני המנכ"ל, והוחלט כי נוכח המצב הכספי של רשות השידור נראה כבלתי אפשרי להיענות לבקשתי", והוסיף בסגנון מתחמק, "בשוב המנכ"ל לעבודה נעלה את הנושא שוב אם הוא עוד יהיה ריאלי" [5]. כל כך כעסתי על אובדן הכדורגל לנצח ועל סגנון התשובה הלקוני והמתחמק , שהחלטתי לענות ליאיר אלוני בכתב ידי ובדם לבי [6].

יום חמישי – 23 בדצמבר 1999

מחלקת הספורט

יאיר אלוני שלום רב 

אינני יודע מה ענו לך הממונים עלי יאיר שטרן ורפיק חלבי  ומה הייתה תגובתם למכתבך – תשובתך המצ"ב בשֵם מנכ"ל רשות השידור  תשובתך איננה רצינית בעיניי ומתחמקת , ביודעך היטב עד כמה חשובים שידורי הספורט הרלוואנטיים לשידור הציבורי ולמממן הכספי שלו משלם האגרה  אתה מודע היטב לעובדה כי חלק גדול מהכסף לרכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי (נבחרת ישראל + משחקי ליגת העל + משחקי גביע המדינה) יגויס ממקורות מימוּן חיצוניים ולא רק מתקציבה השוטף של רשות השידור לשנת 2000 

אני הוא "הצ'ק הבנקאי של רשות השידור ואני מתחייב שוּב לכסות מחצית מהעלויות מכסף חיצוני !!! מה עוד שעל רשות השידור למצוא "משהו" מתקציבה למען שידורי הכדורגל שנמצאים באורח קבע בצמרת המִדרוג ב- Top Rating של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ומשלם האגרה אומר כן רבתי לשידורי הכדורגל בפרט ולשידורי הספורט הרלוואנטיים בכלל.

בברכה 

יואש אלרואי

yair aloni 1טקסט מסמך : 20 בדצמבר 1999. מכתבי למר יאיר אלוני בו אני מכריז לפניו כלהלן : "אני הוא הצ'ק הבנקאי של רשות השידור ואני מתחייב שוב לכסות את כל העלויות מכסף חיצוני (!!!)". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הכדורגל הישראלי נדד לערוץ הספורט של הטלוויזיה בכבלים שחלק אותו בעונת השידורים 2000 – 1999 שוב עם ערוץ 2. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ירד סופית מנושא ליגת העַל בכדורגל. אך משהו טוב יצא מכל מאמץ הנֶפֶל הזה. הזדמן לי להכיר היכרות קרובה את קוֹבִּי בֶּן גוּר היו"ר הנמרץ והחכם של דירקטוריון "פלא פון". אין עונג גדול יותר מלהיפגש ולשוחח עם אנשי עסקים נבונים, הגיוניים וצנועים, גם אם התוצאה העסקית איננה מניבה כל תשואה. הפגישה עם קובי בן-גור הסתיימה בתוצאה דרמטית. באמצעותו גייסתי כסף חיצוני (רָב) למימון השידורים הישירים של שני משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרות קפריסין וספרד בסתיו 1999 ואח"כ למשחקי ה- Final Four בכדורסל של סלוניקי 2000. עמדנו בפני חוֹמַת אתגרים של ארבעה משחקי כדורגל בינלאומיים במסגרת הבית של ישראל בקדם אליפות אירופה לאומות  2000 Euro . לישראל נשקף הפעם באמת סיכוי רציני להעפיל לטורניר הגמר שעמד להיערך בקיץ 2000  בהולנד ובלגיה, לאחר שהביסה ב- 6 ביוני 1999 באִצטדיון ר"ג את אוסטריה 0:5.

ביום שני – 21 ביוני 1999 טסתי לשלושה ימים יחד עם הטכנאי אריק ברכה אחד ממפקחי התקשורת הבינלאומית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאמשטרדם, בשליחות המנכ"ל, לפגישת ההפקה הראשונה של אליפות 2000 EURO. כשהצגתי את דרישות השידור שלנו בפני אנשי הקבוצה המבצעית של "2000 FORTO", האחראית על שידורי הטלוויזיה והרדיו של המשחקים (הורכבה מאנשי הטלוויזיה ההולנדית הממלכתית  NOS  ואנשי הרשתות הממלכתיות הבלגיות VRT ו- RTBF), בפירוש לקחתי בחשבון את אפשרות העפלתה של נבחרת ישראל בפעם הראשונה בתולדותיה לטורניר הגמר של אליפות אירופה.

ה- Chairman של 2000 FORTO היה המנכ"ל לשעבר של רשות השידור ההולנדית הממלכתית NOS אֶד וַואן וֶוסְטֶרְלוּ (Ed Van Westerloo) ידיד גדול של ישראל. הוא הופתע מכמות הדרישות הטכניות שלי, כשאמר לי, "כל כך הרבה בקשות מרשת טלוויזיה כל כך קטנה". מייד השבתי לו, "יש לנבחרת ישראל שלנו הפעם סיכויים ריאליים להעפיל לראשונה בתולדותיה למשחקי ה- EURO של שנת 2000 לאחר שהביסה זמן קצר קודם לכן את נבחרת אוסטריה 0:5 באִצטדיון רמת גן". בנבחרת ישראל שיחקו אז שחקנים כישרוניים ובראשם אייל ברקוביץ' וחיים רביבו. לדאבון לב הוברר כי כישרון בלבד איננו ערובה להצלחה. עשיתי את כל ההכנות להפקה טלוויזיונית שטרם נראתה בשידורי הספורט בישראל. חזרתי מאמשטרדם לירושלים שמח וטוב לֵב מלא תקוות שהתבדו כעבור חודשים ספורים בלבד.

חֲזוֹן ההפקה שלי של ארבעת המשחקים הנותרים בבית המוקדם שלנו (שניים מהם בהשתתפות נבחרת ישראל) התפרש מלבד השידורים הישירים , גם על  Pre Game Show (תוכנית מבוא המקדימה את השידור הישיר) וגם Post Game Show (תוכנית סיכום שלאחר השידור הישיר שכוללת בד"כ ראיונות ותגובות) נרחבות יחסית , כתבות רבות , ראיונות ועדכונים ודרש מימון גדול. הרבה מעבר למה שרשות השידור התכוונה והייתה מסוגלת להעניק לי בעבור כיסוי סטנדרטי רגיל.

זכויות השידורים של שני משחקי החוץ של נבחרת ישראל , נגד קפריסין בלימסול ביום ראשון – 5 בספטמבר 1999 ונגד ספרד ביום ראשון – 10 באוקטובר 1999 באָלבָּאסֶטֶה  נרכשו על ידי במועד, והיו מובטחים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לעומת זאת זכויות השידורים של שני המשחקים הנוספים בבית שלנו בשבת – 4 בספטמבר 1999 , אוסטריה בווינה נגד ספרד, וביום רביעי – 8 בספטמבר 1999 ספרד נגד קפריסין במדריד הוחזקו בידי חברת צ'ארלטון. שני המשחקים אוסטריה – ספרד, וספרד – קפריסין, לא נועדו בתחילה לשידור על המסך שלנו. אך משעה שלפתע השתפר מצבה של ישראל בטבלה ונשקפו לה סיכויים סבירים להעפיל לגמר 2000 EURO, ראיתי בהם פרויקט שידור שלציבור הצופים שלנו יש בהם עניין. הם היו קשורים קשר בל ינתק למשחקיה של נבחרת ישראל עצמה באותו הבית. החלטתי לרכוש אותם במהירות מידי חברת צ'ארלטון, מבלי לתת לערוץ הספורט בכבלים סיכוי להיכנס למשחק השידורים הזה. זאת הייתה הזדמנות בלתי חוזרת להציב מחדש את איכותה האמיתית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מול ערוץ 5 בכבלים.

קניתי את זכויות השידורים מידי מנכ"ל צ'ארלטון מר הדר זהבי יחסית בזוֹל, מחיר סביר המתאים לרשת טלוויזיה ציבורית בסדר גודל כשלנו. שילמתי 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר תמורת המשחק אוסטריה – ספרד  ו- 12000 (שניים עשר אלף) דולר עבור המשחק ספרד – קפריסין. לצורך השוואה : TVE רשת הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של ספרד שילמה בעבור המשחק הזה אוסטריה נגד ספרד לחברת הזכויות הוודוזית APF של כְּרִיסְטוֹף שְרֶדְט סכום עתק של  1600000 (מיליון ושש מאות אֶלֶף) דולר. כמו כן שילמתי לחברת צ'ארלטון סכום של 10000 (עשרת אלפים) דולר תמורת המשחק ספרד נגד קפריסין בבית המוקדם שלנו. TVE שילמה לחברת תיווך הגרמנית UFA סכום של 1200000 (מיליון ומאתיים אֶלֶף) דולר.

בקשתי להעביר בשידורים ישירים בהיקפים מלאים ברשת שלי את כל ארבעת המשחקים ולבנות סביבם מודל שידור רחב בן כ- 15 שעות, לא רק בשל העניין הספורטיבי שהיה נעוץ בהם, אלא גם כדי שניתן יהיה להכניס לאוויר ללא דוחק מיותר וצפיפות שידור את מאות שקופיות החסות של החברה המסחרית שתסכים לפרסם את המוצר שלה ולשווק אותו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שקופיות החסות האלה היו אמורות להכניס מאות אלפי דולרים לקופת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הציבורי כדי לממן את חזון השידור שלי, וכדי לייצר הפקה ברמה גבוהה המצדיקה מערכת יחסים הוגנת בין ציפיותיו של משלם האגרה לבין יכולתו של המְשָדֵר הציבורי לממש ולהגשים את הציפיות האלה.

החלטתי על דעת עצמי להתערב ולהיכנס לתחום לא לי (היה שייך למחלקה הכלכלית העֲצֵלָה והלא מוכשרת של רשות השידור בראשות סמנכ"ל הכספים מוטי לוי) כדי ליזום עסקת מימון כספית ענקית לשידורי ארבעת משחקי הכדורגל במסגרת קדם 2000 EURO  מבלי לספר לאיש ברשות השידור, אפילו לא לאיש סוֹדִי הקרוב ביותר אלי, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. יאיר שטרן ואורי פורת היו שני אישים אמינים בהנהלת רשות השידור וגם שומרי סוד אך נמנעתי מלדווח גם להם על המתחולל בראשית היוזמה. כל כך פחדתי מהדלפה וטרפוד היוזמה הכלכלית שלי. הבאת חסויות כספיות לרשות השידור היה כאמור ג'וב בלעדי של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי ואנשיו. לגודל צערי ראיתי בחלק מעובדי המחלקה הכלכלית שאמורים היו לעסוק בהבאת החסויות לשידורים האטרקטיביים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אנשי מקצוע חובבניים ולא מוכשרים מספיק בתחום המוגדר הזה, נעדרי הופעה רפרזנטטיבית ויכולת שיווקית, משוללי כל יכולת שכנוע, ובעיקר חסרי מוטיבציה אלמנטארית ודבקות במשימה. הרי המשכורת בסוף החודש היא אותה המשכורת . מדוע צריך להתאמץ יותר מידי. אך גיוס החסויות במסה גדולה בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 איננו רק עניין של מאמץ אישי כזה או אחר. ראשיתו בכישרון רב תחומי.

בעידן הנוכחי יש צורך חיוני בהעברת מסרים שיווקיים בצורה מושכת ומנוסחת היטב.            גיוס החסויות לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא מקצוע שיווקי שנועד לנשים וגברים המחוננים בחוכמה ואינטליגנציה, יכולת לקיים מצגת עסקית משובבת עין אך גם לחולל פרזנטציה וויזואלית של עצמם, הפגנת ביטחון עצמי, יכולת לשכנע (מבלי "לנדנד") כדי לחבר את נותן מוצר החסות לנושא הטלוויזיה המשודר, וכן הופעה נאה ומרשימה שלעולם לא הזיקה לאיש. לא הכרתי אנשי שיווק כאלה במחלקתו של מוטי לוי. אבל הכרתי היטב אחד כזה מחוץ למחלקתו. את עצמי. לכן החלטתי לפעול במהירות וּלְבַד בטרם יהיה מאוחר מידי. לא חששתי. תאריכי המשחקים התקרבו. הייתי צריך להגיש במועד למנכ"ל ולמנהל הטלוויזיה את תוכנית ההפקה הגרנדיוזית שלי, כשאני נדרש להוכיח מהיכן יש לי כסף גדול כזה לכסות את הדרישות שלי בארבעת ההפקות שחורגות בהרבה מהסטנדרטים הכספיים של רשות השידור, ולחשוף בפניהם את מקורות המימון.

פניתי לשלושה גורמי תקשורת סלולאריים הידועים כקונגלומרטים כלכליים, חברות "פלא פון", "סלקום", ו- "פרטנר" כדי לממן את עסקת ההפקה המרובעת היקרה. שווי ומהות העסקה שהצעתי (בפרוטרוט בכתב) לכל חברה היה תשלום של 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר (מחיר פתיחה) תמורת חשיפת 400 פעם את שם המוצר בחסויות ו- "סקרולים" בחמש עשרה שעות שידור. (פירושו של המונח Scroll בעגת הטלוויזיה, הוא הרצת כותרת המוצר בתחתית המסך משמאל לימין). חברת "פרטנר" ביקשה זמן לחשוב. עם מר יעקב פרי המנכ"ל המצליחן של "סלקום", איש שמעולם לא ראיתיו עד עצם היום הזה (רק שמעתי עליו), התפתחה שיחה טלפון מעניינת, שגלשה ונסבה גם על ספרו המרתק "הקם להרגך". יעקב פרי כמו חברת "פרטנר" ביקש גם הוא זמן לעיין "בהצעה העסקית החשובה" לדבריו, אך רמז כי מדובר בכסף ענק בעוד שנת התקציב של "סלקום" עומדת בעצם בפני סיומה.

קובי בן גור יו"ר דירקטוריון "פלא-פון" היה המהיר מכולם. "עזוב אותך מהמכרז הסמוי", אמר לי, והוסיף מייד, "רֵד מיעקב פרי ומ- "פרטנר", אנחנו, חברת "פלא פון" נשלם לך 300000 (שלוש מאות אלף) דולר", שח לי בטלפון. נפגשנו.

יעקב "קוֹבִּי" בן גור הביא לפגישה עמי במפקדה שלו ב- משרדו בבניין "פלא-פון" בגבעתיים את עוזריו מר גִיל בּוּל סמנכ"ל השיווק של "פלא-פון" ואת גב' רוֹנִי לָטְשוֹבֶר מנהלת התקשורת השיווקית של "פלא-פון", וגם את אילן בן דוֹב נשיא חברת "סאני תקשורת". הייתה זו חברת "סאני תקשורת" חיברה את פריטי ורכיבי טכנולוגיית Samsung למוצרי הטלפון הסלולארי של חברת "פלא-פון". זה היה ב- 10 ביוני 1999. הצעתי לו לשלם לרשות השידור 500000 (חצי מיליון) דולר תמורת שלושה מבצעי שידור בינלאומיים של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתאריכים כלהלן :

א. שני שידורים ישירים בשבת – 4 בספטמבר 1999 ויום ראשון – 5 בספטמבר 1999 שיעסקו במשחק הכדורגל הלפני אחרון בבית מס' 6 קפריסין – ישראל בלימסול, בקדם Euro 2000.

ב. שידור ישיר ביום רביעי – 8 בספטמבר 1999 של משחק הכדורגל ספרד – קפריסין בבית מס' 6 בקדם Euro 2000.

ג. שני שידורים ישירים בשבת – 9 באוקטובר 1999 ויום ראשון – 10 באוקטובר 1999 שיעסקו במשחק הכדורגל האחרון בבית מס' 6 ספרד – ישראל ב- אלאבסטה, בקדם Euro 2000.

ben gur 1טקסט מסמך : 10 ביוני 1999. סיכום הפגישה שלי עם יו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור. הצעתי לו לשמש ספונסר ראשי ובלעדי של שלושה משחקי כדורגל בינלאומיים במסגרת בית מס' 6 בקדם Euro 2000 בהשתתפות נבחרת ישראל שייערכו בספטמבר ואוקטובר 1999 וישודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורת תשלום של חצי מיליון דולר. (עמוד מס' 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ben gur 2טקסט מסמך :  10 ביוני 1999. סיכום הפגישה שלי עם יו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור. הצעתי לו לשמש ספונסר ראשי ובלעדי של שלושה משחקי כדורגל בינלאומיים במסגרת בית מס' 6 בקדם Euro 2000 בהשתתפות נבחרת ישראל שייערכו בספטמבר ואוקטובר 1999 וישודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורת תשלום של חצי מיליון דולר . (עמוד מס' 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

קוֹבִּי בֵּן גוּר היה איש חכם ומהיר כלבבי וגם הגון (למרות היותו איש עסקים). הוא הבין כי בשידורי הכדורגל האלה טמונה פופולאריות רבה המניבים רייטינג נאה וחשיפה מצוינת בערוץ הציבורי למוצר של החברה בראשה עמד. הוא היה קשוח כיו"ר דירקטוריון של חברה מסחרית אך אדיב באורחות דיבורו ונדיב בסכום שהציע לי. בפגישתנו השנייה סכמתי עמו כי חברת "פלא פון" תשלם לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סכום של   000 300 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר תמורת שילוב של שלוש מאות כניסות של חסויות ו- "סְקְרוֹלִים" (Scroll) במהלך חמש עשרה שעות שידור. פירושו של דבר היה כי מחלקת הספורט תידרש להכניס "לאוויר" על מסך הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כל שלוש דקות, תזכורת בתמונה וקול של חסות או באפקט "סְקְרוּל" של מוצרי "פלא פון"  ו- Samsung. כל כניסה כזאת "לאוויר" ערוץ 1 תחשוף את "פלא פון" ו- Samsung למיליון צופים למשך זמן בן  8 – 7 שניות , ותכניס לקופת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סכום של 1000 (אֶלֶף) דולר. פעימה כספית נאה.

רק לאחר שהעסקה הסודית הזאת חסרת התקדים בהיקפה הכספי עם "פלא פון" הייתה גמורה וחתומה, עירבתי בה את מנהל הטלוויזיה שלי יאיר שטרן. ברור שהוא חיבק ונישק אותי. יאיר שטרן הבין שללא תמיכה ומימון כספי מסחרי מסיבי באמצעות שקופיות חסות לא יוכל השידור הציבורי לרכוש את זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים הבינלאומיים ולכסות אותם ברמה הנדרשת מערוץ טלוויזיה בשנות ה- 2000. הוא ידע כמוני שמוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור ומחלקת השיווק שלו אינם מוכשרים דיים לחולל את מה שאני עשיתי לבדי בכוחות עצמי, למרות שעל פי כללי המנהל התקין זה היה תפקידם וחובתם. החלטתי בגיבויו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן לא לדווח כלל על העסקה הפנטסטית לסמנכ"ל הכספים מוטי לוי. יראתי את הקנאה והתככים שהגיחו מעת לעת מעבר לקירות בניין שערי צדק (בניין הנהלת רשות השידור). לא היו לי ציפיות להאזין לדברי השבח (מי צריך אותם בכלל) אך פחדתי שמישהו או מי מהם מההנהלה ינסה לטרפד את העסקה הכספית בתואנות שווא, "מה פתאום יואש אלרואי יזם את העסקה, מי הרשה לוֹ בכלל, זה לא תפקידו, זאת שערורייה, ומה לא ?". היו לי בבניין הנהלת רשות השידור בשערי צדק כמו בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה הרבה שונאים, צרי עין, וקנאים. רבים מהם רדודים ולא מיומנים בעליל, אנשים שלא היו מסוגלים להביא בכוחותיהם הם לקופת הרשות אפילו סֶנְט אחד.

נפתחה עכשיו הדרך להפקת והרמת פרויקט השידורים המרובע לרָף האיכות הרצוי כלבבי . מנהל הטלוויזיה העניק לי את המטרייה שלו ולקח על עצמו לדווח את סיפור העסקה הכספית למנכ"ל . ביום רביעי – 25 באוגוסט 1999 שלח יאיר שטרן את מכתב שידור משחקי הכדורגל לאורי פורת [7].

5.9.1999 cypros israel 1טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1999. זהו מסמך התמיכה המקורי במבצע שידורי הכדורגל הנרחב שלי בספטמבר + אוקטובר 1999 שאני מפיק אותו על בסיס כלכלי מוצק, שכתב מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן למנכ"ל רשות השידור אורי פורת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת נדהם מגודל סכום החסות. לפתע לא היה איש מאושר ממנו. הוא ביקש להיפגש עמי ואז חיבק ונישק אותי. הוא ומנהל הטלוויזיה אישרו את מימוש חֲזוֹן השידור שלי.                                                    

stern poratטקסט תמונה : 1999. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת (משמאל) ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן (מימין) האמינו בשאיפות הסיקור שלי ב- 4 ו- 5 בספטמבר 1999 בקפריסין . שניהם העניקו תמיכה מוחלטת ביוזמה שלי להשיג חסויות לשידורי הספורט בכוחות עצמי. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן (יבד"ל מימין) ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל (משמאל) יחדיו עם הספונסר קובי בן גור יו"ר דירקטוריון "פלא פון" דאז, העניקו לי ממון, טכנולוגיה, וזמן מסך כדי להפיק כהלכה ב- 4 ו- 5 בספטמבר 1999 את שני השידורים הישירים הנוגעים למשחק המכריע בלימסול קפריסין – ישראל במסגרת קדם Euro 2000 שמסתיימים בפלופ. נבחרת ישראל בה משחקים גם אייל ברקוביץ' וחיים רביבו ותחת שרביט אימונו של שלמה שָרְף סופגת תבוסה 2:3 לקפריסין ולא מעפילה לטורניר הגמר שנערך בקיץ 2000 בהולנד ובלגיה.

אמביציות השידור שלי ב- 4 (שבת) ו- 5 (יום ראשון) בספטמבר 1999 בקפריסין שהיו רוויות טכנולוגיה וממון, נשענו על תקוות ואמונה רבתי ביכולתם וכישרונם של אייל ברקוביץ' + חיים רביבו + המאמן שלמה שרף להכניע את נבחרת הכדורגל של קפריסין ללא תנאי בבית המוקדם. אמונתי זאת טפחה לאחר ניצחונה הדרמטי של נבחרת ישראל על אוסטריה 0:5 בבית המוקדם של Euro 2000 ב- 6 ביוני 1999 באצטדיון רמת גן. האמת, לא היה קשה לשכנע באמונתי זאת את שני הבוסים שלי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תעודת הביטוח שלנו היו שני השחקנים הכישרוניים של נבחרת ישראל אייל ברקוביץ' וחיים רביבו. שניהם אורי פורת ויאיר שטרן האמינו לי ובי, וצעדו עמי שלובי זרוע. לוחות השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 4 ו- 5 בספטמבר 1999 הוסבו ו- שוּנוּ בהתאם ע"י יאיר שטרן ונשלחו לשני הגורמים הנוספים שמשדרים על אותו סיגנל הטלוויזיה שלנו, מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית יוסף ביניא והעורך הראשי של מהדורות החדשות בשפה האנגלית סטיב אדאטרדס ז"ל. הנה המסמכים.

stern 3טקסט מסמך : 10 באוגוסט 1999. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נערכת להפקה גדולה רחבת ממדים ב- 4 (שבת) ו- 5 (יום ראשון) בספטמבר 1999 הנוגעת לסיקור מאבק הכדורגל קפריסין – ישראל בלימסול בבית המוקדם של Euro 2000. האמנתי בכל לבי שהפעם זה אפשרי. להלן מכתבו של מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית מר יוסף ביניא הדן בשינויי הזמנים בעקבות השידורים הישירים שלנו מלימסול. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

stern 4טקסט מסמך : 17 באוגוסט 1999. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נערכת להפקה גדולה רחבת ממדים ב- 4 (שבת) ו- 5 (יום ראשון) בספטמבר 1999 הנוגעת לסיקור מאבק הכדורגל קפריסין – ישראל בלימסול בבית המוקדם של Euro 2000. האמנתי בכל לבי שהפעם זה אפשרי. להלן מכתבו של מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן לעורך מהדורות החדשות בשפה האנגלית סטיב אדוארדס ז"ל הדן בשינויי הזמנים בעקבות השידורים הישירים שלנו מלימסול. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דמי החסות של מר קוֹבִּי בֵּן גוּר ומר אִילָן בֵּן-דוֹב שנתנו לי בשיחת המו"מ ההיא בעצה אחת עם גב' רוני לטשובר ומר גיל בול אִפשרו לי בפעם הראשונה בהיסטוריה של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא רק להגן על מפעל רכישת זכויות השידורים, אלא גם להאדיר את פועלנו העיתונאי ולתגבר בכוח אדם וטכנולוגיה שלנו את רשת הטלוויזיה הקפריסאית הציבורית – מסחרית "TV Lumier" ששימשה Host broadcaster והפיקה בעבורי את סיגנל השידור הטלוויזיוני משם. אִכלוס ניידת השידור הקפריסאית באנשים מיומנים שלי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, והצבת טכנולוגיה נוספת משלנו בניידת הזאת בדמותן של מצלמות נוספות, מכשירי הילוכים חוזרים וצלחות שידור (Receive ו- Transmit) עלתה כסף רב אך הייתה לכך הצדקה השווה כל אגורה.

ניידת השידור הייתה קפריסאית אך קולה קול יעקב. בימאי השידורים מקפריסין היה רובי פודגור, המפקח הטכני בניידת השידור TV Lumier היה שמואל פוקס. לידו פעל יוסי ששון איש התקשורת הבינלאומית הנמרץ ובעל הניסיון הרב בעבודה בתחום הזה. יוסי ששון היה האיש שליווה אותי והקים עבורי יחד עם הבוס שלו סעדיה קאראוואני את מערכות התקשורת והקוֹל במרכזי השידור הבינלאומיים (IBC) בארבע אולימפיאדות רצופות, אלו של סיאול 88', ברצלונה 92', אטלנטה 96', וְסידני 2000. ידעתי שאם הוא בסביבה קולות השַדָּרִים יגיעו בבטחה, באלגנטיות, ובצליל נקי מקפריסין לישראל. השַדָּרִים שלי היו מאיר איינשטיין ואורי לוי וצמוד להם הפרשן החדש שלי דוב'לה רמלר. כמו כֵן הטסתי ללימסול צוות ENG בראשות הכתב הוותיק עמוס כרמלי והצלם אריק רובינשטיין שסיפקו כתבות חדשותיות ל- "מבט" בנוסף לאלה שהכין לשידורי מחלקת הספורט, ואת שַדָּר הקווים משה גרטל. את ששי אפרתי יד ימיני הפקדתי על ניהול את שתי ההפקות בלימסול. יכולתי לסמוך עליו בעיניים עיוורות. הוא היה לא רק בעל ניסיון אלא מפיק חרוץ.

5.9.1999 cypros israel 2טקסט מסמך : 10 באוגוסט 1999. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מאשר את רשימת פונקציות התפקידים וכוח האדם שלי המיועדת לשתי משימות השידורים הישירים מלמסול – קפריסין ב- 4 ו-5 בספטמבר 1999. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

בשבת – 4 בספטמבר 1999, פתחתי בארבע אחה"צ את השידור הישיר המשולב בן ארבע שעות שפעל משלושה מוקדים. אִצטדיון הכדורגל בווינה שם נערך המשחק אוסטריה – ספרד, מלון "ארבע העונות" בלימסול שם שהתה נבחרת ישראל, ומן האולפן הספורט בירושלים. ניווטתי את השידור באופן אישי מעמדת הפיקוד שלי באולפן א' ברוממה. אין אושר גדול מלנהל שידור ישיר עתיר רייטינג ולספור את הדולרים הנכנסים לקופת הרשות בגין הקרנת שקופיות החסות.

למחרת ביום ראשון – 5 בספטמבר 1999 , הפקתי וניהלתי שוב שידור ישיר בן ארבע שעות מלימסול. לרוע המזל לא תאמתי את ההצלחה שלי של הטלוויזיה עם הכישלון של אייל ברקוביץ', חיים רביבו, והמאמן שלמה שרף. נבחרת ישראל הפסידה באופן מפתיע ולא צפוי לקפריסין 3:2. זאת הייתה אכזבה מרה מאוד עבורי. השקעתי יחד עם חבריי כפי שמוכיח הפוסט הזה מאמץ מקצועי עצום בייצור שידור ישיר בסטנדרט בינלאומי על כל מרכיביו התוכניתיים, הטכנולוגיים, והכלכליים. לרוע המזל ללא שום קורלציה עם המאמצים שהשקיעו השחקנים הישראליים על כר הדשא בלימסול, ובראשם שני הכוכבים המשחקים באירופה יקירי התקשורת, אייל ברקוביץ' וחיים רביבו. נבחרת ישראל שיחקה בצורה עלובה ורשלנית. בלשון המעטה. תחושתי הייתה כבדה, ממש כשם שחשתי עֶשֶר שנים קודם לכן, כשנבחרת ישראל הפסידה הפסד צורב 1:0 ב- 15 באוקטובר 1989 בבאראנקייה לנבחרת קולומביה בקדם גביע העולם של מונדיאל איטליה 1990. עלבון קשה ומכופל היה מנת חלקי במשחק הגומלין. כוכבים כמו אלי אוחנה, רוני רוזנטל, משה סיני, וניר קלינגר – שחקני כדורגל בכירים שהרוויחו משכורות עתק לא הצליחו להכניע עם חבריהם ב- 30 באוקטובר 1989 באִצטדיון ר"ג במשחק הגומלין נבחרת מאוד בינונית כמו קולומביה. כוכבי הכדורגל אייל ברקוביץ' וחיים רביבו לא היו שונים מקודמיהם. הם לא הצליחו לגבור על נבחרת חלשה כמו קפריסין ב- 5 בספטמבר 1999. שניהם היו אולי מוכשרים ועשירים, אך שְבֵעִים ולא פייטרים. הם לא היו חיילים קרביים ונכשלו כישלון קולוסאלי במאבקם מול יריב נחות. כִּישָרוֹן לבדו לא יענה על הכול. ללא רוח קרב לא ניתן להגיע לשום הישג. אייל ברקוביץ' וחיים רביבו לא הותירו עלי שום רושם ב- 5 בספטמבר בקפריסין. הם נכשלו שם כישלון קולוסלי. אני בטוח שהם רחשו כבוד למדי הנבחרת ולסמל המדינה אך זה לא בא לידי ביטוי ברוח הלחימה על כר הדשא. במדינה כמו שלנו החיה עדיין על חַרְבָּה לא ניתן עדיין להפריד בין הלוחמים הצעירים המשרתים את המדינה בצבא ההגנה לישראל לבין המשרתים אותה על כר הדשא או באולמות הכדורסל. חלק מהכדורגלנים הישראליים סבור היה שלרוץ על כר הדשא זוהי משימה קשה, קשה יותר מלהילחם בצריח הטנק או להסתער על בונקרים מבוצרים ולהילחם מבית לבית בשורות גולני, גבעתי, או הצנחנים.

היה מדובר בטרגדיה טלוויזיונית שהתרחשה ב- 5 בספטמבר 1999 בלימסול – קפריסין בגלל הציפיות האישיות שלי כמנווט טלוויזיה וההשקעה הכספית והטכנולוגית העצומה שלי בשני השידורים הישירים ההם בהיקפי זמן בני שעות בשבת – 4 בספטמבר 1999 ויום ראשון – 5 בספטמבר 1999. שכנעתי את שני הקפטנים שלי יאיר שטרן ואורי פורת בצורך של סיקור רבתי והרחבה ניכרת הרבה מעבר למקובל של שני האירועים הנ"ל על מסך הטלוויזיה הציבורית (!). יאיר שטרן ואורי פורת קיבלו את נימוקיי ובטחו בי כפי שאנוכי האמנתי ובטחתי באייל ברקוביץ'. ואז הבלון התפוצץ לי בפרצוף. כבר בדקה ה- 27 נכנסה ישראל לפיגור כאשר אנגומוטיס כבש. וואליד באדיר השווה בדקה ה- 33, ואז ספוליאריץ' כבש בדקה ה- 54. יוסי בניון הצעיר נכנס למגרש כדי להציל את הנבחרת ונראה שהוא אכן עושה זאת עם 2:2 בדקה ה-81, אך בדקה ה-87 הכשיל השוער שלנו דוידוביץ' את ספוליאריץ' שכבש בפנדל והביס את נבחרת ישראל בתוצאה 2:3. זאת הייתה טרגדיה טלוויזיונית שלי באופן אישי.

דייגו ארמאנדו מאראדונה לא שירת מעולם בצבא ארגנטינה, פלה לא היה אף פעם חייל בצבא ברזיל, ויוהאן קרוייף לא לבש מעודו את מדי צבא הולנד, אך היה להם יחס מיוחד וחַם לדגל מדינתם, לצבעי התלבושת הלאומית, והתחייבות לסמל האומה המונח על לוח לבם – יחס שהשתלב להפליא עם כישרונם המופלג על כַּר הַדֶשֶא. זה ניכר היטב בתוצאות. לאחר התבוסה בקפריסין חשתי כאילו שחקני הנבחרת שלנו סטרו סטירת לחי מצלצלת למאמצי ההפקה והשידור שלי ובגדו במאמצי ההפקה. תחושת ההשפלה שלי לא נבעה מתוצאות ההפסד ב- 1999 כמו ב- 1989, אלא מהדרך הנלוזה שהביאה להפסדים המבישים . אני מכיר עוד איש אחד שחש את אותה תחושת הבגידה. זהו המאמן שלמה שרף. הוא היה נסער, מרוגז מאוד, ומאוכזב מהחיילים שלו שלא רק שלא גילו כל כשרון ורוח לחימה על כר הדשא, אלא נעדרו כל רצון של דבקות במשימה. הוא לקח את זה קשה מאוד, ראו את זה עליו. אך הוא היה יכול לבוא בטענות רק לעצמו מפני שכמאמן הנבחרת הוא היה מפקדם ומנהיגם. הייתה לו נבחרת אך לא הייתה לו קבוצה. "חיילים בעלי הכרה הם הנועזים שבלוחמים", אמר פעם הרמטכ"ל השני של צה"ל יגאל ידין. נבחרת ישראל בכדורגל לא ענתה על ההגדרה הזאת.

מה שהתחולל על כַּר הדֶשֶא בלימסול ב- 5 בספטמבר 1999 הייתה שערורייה מבישה. שחקני נבחרת ישראל שנולדו בארץ, התחנכו בה ושירתו בצבאה (גם אם היה זה שירות אִזוֹטֶרִי) לא ספגו את רוחו של צה"ל ולא הפנימו את מורשתו. שחקני נבחרת ישראל שחלקם השתכרו עכשיו מאות אלפי דולרים בעונת משחקים אחת נחשפו על כַּר הדֶשֶא ברוב עליבותם. נראה היה כאילו סמל המדינה הרקום בצד השמאלי העליון של חולצתם והמונח בעל כורחו על לוח ליבם הוא מהם והלאה. בעוד בני גילם מגוננים בחירוף נפש על גבולות המדינה מפני אויביה, נדמה היה לאותם שחקני הכדורגל וספורטאי הייצוג שלנו שהדבר הקשה ביותר בחיינו הוא דווקא לרוץ על כר הדשא ולבעוט בכדור. צריך לומר למפונקים האלה הנקראים נבחרת ישראל בכדורגל שתי מילים : בושה וחרפה (!). אין לי ספק בכלל שאם נבחרת גולני, גבעתי, ו/או הצנחנים הייתה משחקת בשם נבחרת ישראל באותו הערב ההוא בלימסול ב- 5 בספטמבר 1999, תוצאת המשחק בטוח הייתה שונה. לא שרר שום Match up בין מאמץ ההפקה העצום והממושך של רשת הטלוויזיה שלי בטכנולוגיה, ממון, וכוח אדם לבין נבחרת הכדורגל הנרפית של ישראל על כר הדשא בלימסול. הייתי מאוכזב. חשתי גם אי נעימות רבה כלפי יאיר שטרן ואורי פורת. הרגשתי כאילו הולכתי אותם שולל. היה מדובר במפח נפש טלוויזיוני שלי.

ליוו אותי גם מחשבות נוגות לגבי יכולות המנהיגות של מאמני נבחרת ישראל , אלוּ של יעקב גרונדמן ויצחק שניאור ב- 1989 ושל שלמה שרף ב- 1999. האם הם באמת חוננו בתכונות של מנהיגים ? האם השחקנים הצעירים נהו אחר אישיותם ומנהיגותם ? האם באמת היוו דוגמא אישית לשחקנים שאותם אימנו ? האם היו מופת ומודל לחיקוי בעיני החיילים שלהם ? האם היו מחנכים ? האם השחקנים שיחקו בעבורם ? האם המאמנים האלה שבאמת נחשבים למנהיגי כדורגל ואנשים רציניים בעלי יכולת מסוגלים לנווט ולהנהיג , וגם לחנֵך את דוֹר נבחרי ישראל של שנות ה- 80  ו- 90 במאה הקודמת ? שתי התבוסות בלימסול וספרד היו החמצות ספורטיביות כואבות ובמידה מסוימת גם תשובות לשאלות אודות היעדר מנהיגות שנשאלו רק לפני רגע. הן היו בדיעבד צפויות. נבחרת ישראל ומאמנה הוותיק שלמה שרף יחדיו עם יו"ר ההתאחדות גברי לוי לא יכלו למלט נפשם מהן. בצד שלנו נערכה הפקה טלוויזיונית ברמה ואיכות משביעת רצון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך בעבור מה. פעמים אין ספור שאלתי את עצמי האם הכדורגל הישראלי ב- 1999 שווה את המאמץ העצום שמשקיע בו השידור הציבורי.

למרות ההפקה הטובה עשה צֶוֶות ה- ENG שלנו שגיאה אחת. הכתב הוותיק והחרוץ עמוס כרמלי והצלם שלוֹ אריק רובינשטיין שחזרו באותו טיסה מקפריסין עם הנבחרת הישראלית המובסת הפֵרו הוראה מפורשת שלי. הם הפקירו את נֶשֶק הצילום שלהם. במקום שהציוד יהיה צמוד לגופם הם שלחו אותו כמטען בבטן המטוס. במטוס שהחזיר את הנבחרת שלנו הביתה שררה אווירת נכאים ותחושה של אכזבה קשה. עמדו לרשותו של עמוס כרמלי כל שחקני נבחרת ישראל בכפיפה אחת לרבות שני הכוכבים האירופיים השלה, חיים רביבו ואייל ברקוביץ'. באמת שני שחקני כדורגל בעלי יכולת שלא הובילו את נבחרת ישראל מעולם לשוּם מונדיאל או לאחת מאליפויות אירופה. באחת מפינות המטוס ישב לו זעוף פנים ומיוסר מאמן הנבחרת שלמה שרף שהחמיץ גם הוא בזה אחר זה שני מונדיאלים אליפויות עולם בכדורגל של 1994 ו- 1998, ושני EUROs ב- 1996 ו- 2000. שלמה שרף השעין לאחור את ראשו במושב במטוס כפי שסיפר לי עמוס כרמלי. עיניו הדומעות היו עצומות. הוא נראה עצוב ומיוּאש בשעה שערך את חשבון הנפש שלוֹ. הוא נכשל והכישלון נחשב בעיניו לשוֹאָה. שלמה שרף היה באופיו מנהיג ולוחם קרבי השייך לדוֹר אחר של מדינת ישראל אך למרותו סרו חיילים ג'ובניקים. במקום אחר במטוס היו מכונסים ודוממים חלק מחברי הנהלת הכדורגל. גם הם ידעו שהכדורגל הישראלי ניגף בפני הקפריסאים. אבל עמוס כרמלי הכתב המנוסה לא יכול היה להכין את הכתבה שרציתי שיעשה על תבוסת הכדורגל הישראלי. הוא לא היה יכול לעשות שום Follow up. לא לראיין, לא ללקט תגובות, ולא לצַלֵם כתבה עיתונאית מתבקשת והכרחית על כישלון הנבחרת במשחק החשוב ביותר שלה מזה שנים רבות בהיסטוריית הכדורגל של ישראל, מפני שמצלמת ה- ENG שלוֹ ששימשה אותו כנשקו האישי הייתה תקועה עמוק בבטן המטוס במקום להיות תלויה על כתפו וצמודה לגופו. כישלון עיתונאי טיפשי.

עוד באותו לילה הרמתי טלפון ליו"ר דירקטוריון "פלא פון" מר יעקב "קוֹבּי" בֵּן גוּר והודיתי לו על האפשרויות הטכנולוגיות שהעניק לי כדי להרים את הפקת השידור הישיר של משחק הכדורגל קפריסין – ישראל, וגם התנצלתי בפניו מאוכזָב על שכרגיל המאמץ לא הצדיק את ההשקעה . זאת הייתה שיחת טלפון ארוכה. הסברתי לקובי בן גור את המורכבות והמסובכות של מכמני ההפקה הטלוויזיונית באירועי ספורט ארציים ובינלאומיים ומדוע דווקא הפקות הספורט האלה הנושאות אספקטים כמותיים של טכנולוגיה, לוגיסטיקה, וכוח אדם, הופכות בסופו של דבר לכל כך יקרות. קובי בן גור שיווק את המותג שלו באמצעות שידורי הספורט הפופולריים והפך בתקופה מסוימת למתגבר של התשתית הכלכלית של שידורי הספורט המיוחדים שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נדרשה לשדר בתנאים תחרותיים מול ערוץ 5 בכבלים. ב- 10 ביוני 2000 עמדו להתחיל בהולנד ובלגיה משחקי Euro 2000 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד / בלגיה 2000). זכויות השידורים היו בלעדיות שלנו. הייתי חייב את עזרתה הכספית של "פלא פון" כדי להרים את ההפקה לרמה שאני חושב שהיא המינימום ההכרחי. הערכתי אז כי אם מכבי ת"א תעפיל לטורניר "ארבעת הגדולות" שיתקיים בעיר הנמל היוונית סלוניקי באפריל 2000 ואומנם נגיע להסדר זכויות עם ערוץ 5 כי אז נבקש שוב את חסדיו של קובי בן גור. Euro 2000 הייתה לעובדה. ה- Final four של סלוניקי היה בשלב זה אופציה. ב- 13 בחודש מארס 2000 ירדנו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי מירושלים כדי להיפגש עם הגביר מ- "פלא פון" במשרדיו בגבעתיים. קובי בן גור ראה בהתקשרות עם רשות השידור מהלך אסטרטגי לטווח ארוך. יאיר שטרן ואנוכי הצגנו לו את התמונה והוא הלך עמנו לל כל הקופה. בסיומה של ההתקשרות מצאתי לנכון להודות לו במכתב מפורט מ- 14 במארס 2000 כלהלן :

ben gur 3טקסט מסמך : 14 במארס 2000 . מכתב המסביר ליו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור את מפרט, כמות, ורצף הכנסת חסויות החסויות של חברות "פלא פון" ו- "SAMSUNG" בשידורי Euro 2000 . הודיתי לו על שניאות להיות הספונסר הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מ- Euro 2000. (עמוד מס' 1 מתוך 6). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ben gur 4 טקסט מסמך : 14 במארס 2000. מכתב המסביר ליו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור את מפרט, כמות, ורצף הכנסת חסויות החסויות של חברות "פלא פון" ו- "SAMSUNG" בשידורי Euro 2000 . הודיתי לו על שניאות להיות הספונסר הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מ- Euro 2000. (עמוד מס' 2 מתוך 6). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.  

ben gur 5טקסט מסמך : 14 במארס 2000. מכתב המסביר ליו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור את מפרט, כמות, ורצף הכנסת חסויות החסויות של חברות "פלא פון" ו- "SAMSUNG" בשידורי Euro 2000. הודיתי לו על שניאות להיות הספונסר הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מ- Euro 2000. (עמוד מס' 3 מתוך 6). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ben gur 6טקסט מסמך : 14 במארס 2000. מכתב המסביר ליו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור את מפרט, כמות, ורצף הכנסת חסויות החסויות של חברות "פלא פון" ו- "SAMSUNG" בשידורי Euro 2000. הודיתי לו על שניאות להיות הספונסר הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מ- Euro 2000. (עמוד מס' 4 מתוך 6). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ben gur 7טקסט מסמך : 14 במארס 2000. מכתב המסביר ליו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור את מפרט, כמות, ורצף הכנסת חסויות החסויות של חברות "פלא פון" ו- "SAMSUNG" בשידורי Euro 2000  הודיתי לו על שניאות להיות הספונסר הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מ- Euro 2000. (עמוד מס' 5 מתוך 6). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ben gur 9טקסט מסמך : 14 במארס 2000. מכתב המסביר ליו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור את מפרט, כמות, ורצף הכנסת חסויות החסויות של חברות "פלא פון" ו- "SAMSUNG" בשידורי Euro 2000 . הודיתי לו על שניאות להיות הספונסר הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מ- Euro 2000. (עמוד מס' 6 ואחרון מתוך 6). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

כשתַּם מבצע השידורים של קפריסין וספרד החלה לצוץ הקנאה ובעקבותיה מריבה גדולה בתוככי רשות השידור סביב הצלחת מבצע החסויות שהניב הכנסה של 315000 (שלוש מאות וחמישה עשר אֶלֶף) דולר לקופת רשות השידור. קנאה יוצרת מדנים. אנשי היחידה הכלכלית  ברשות השידור ובראשם סמנכ"ל הכספים ראו בעין צרה מאוד לא יפה את ההצלחה שלי בגיבויו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן להביא לקופת הרשות סכום ענק ופנטסטי שכזה. הם קינאו בהצלחתי. אפשר להבין אותם. זה באמת לא היה תפקידי אלא תפקידם לגייס חסויות למימון השידורים היקרים אך הם לא היו מיומנים ומוכשרים לכך. אבל לא רק הם גילו חוסר שליטה עצמית ויכולת ריסון לנוכח ההצלחה של עמית לעבודה. גם אילוּ שמתיימרים להיות ידידיי ומקורביי, אצו רצו מאחורי גבי אל אורי פורת ויאיר שטרן והתלוננו, "נגד תופעת כמות שקופיות החסות והסקרולים (Scrolls) של הלוֹגוֹ של פלא-פון ו- Samsung חסרת התקדים , שיואש אלרואי שידר על מסך הטלוויזיה הציבורית בשני משחקי הכדורגל". מרבית עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אינם מבינים דבר וחצי דבר בכלכלת שידורי הספורט היקרים. שידורי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם הם יעד מובהק שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חייבת לכבוש לעצמה. כל ערוץ טלוויזיה ציבורי באירופה מתהדר בשידורי ספורט שלו, ובראשם ה- BBC הבריטי. אין שום סיבה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תפגר ו- תנהג אחרת. מתברר שמַס האגרה לבדו איננו מספיק לממֵן את שידורי הספורט היקרים, הפופולריים, והיוקרתיים. לכן צריך להשתמש בחוכמה בכל דרך חוקית נוספת להשגת המימון הנוסף הדרוש.

אחת הדרכים החוקיות העומדות לרשות השידור הציבורי הוא להשתמש בשקופיות חסות . דרך עֶזֶר למימון שידורי הספורט החשובים שמשלם האגרה נוהה אחריהם. יש גם דרך אחרת. לא להתאמץ, לוותר על כל יוזמת כיבוש השידור, להסתלק מכל מאבק, לברוח מכל עימות, ולבסוף כאשר זכויות השידורים נופלות לידי יריביך מערוץ 2, ערוץ 10, ו/או הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים, כל שנותר לך הוא לשבת על אֵם הדרך ליילֵל ולהתבכיין מדוע יש להם ולמה אין לך. זאת לא הייתה מעולם דרכי.

"you have the rights – You have the show When", אמר פעם נשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רוּן אָרְלֶדְג', והוא צָדָק.

השידור הישיר של המשחק קפריסין – ישראל ביום ראשון – 5 בספטמבר 1999 צבר רייטינג ממוצע של % 25.6 והוביל בקלות את טבלת הרייטינג השבועית לפני "בשידורי חי" של דן שילון , חדשות ערוץ 2 , ו- "מבט" של ערוץ 1  גם ה- Share שלו היה גבוה ועמד על % 46.0 (ארבעים ושישה אנשים מכל מאה צופי טלוויזיה צפו במשחק). השידור הישיר של המשחק ספרד – ישראל ביום ראשון – 10 באוקטובר 1999 צבר רייטינג של % 27.0 ו- Share נאה של % 44.0 . גם השידור הזה צעד בראש מצעד הרייטינג השבועי.

לא היה כל ספק שמשלם האגרה מעוניין בשידורי הספורט הנוגעים לנימי נפשו . הוברר גם שזה לא קשה מידי למַמֵן אותם. צריך טיפ טיפה להתאמץ. לקח כלכלי חשוב שרשות השידור העצלנית והקפואה מעולם לא למדה אותו. סטגנציה מוחלטת. המימון המסחרי שניתן לנו ע"י חברות "פלא פון" בראשות קובי בן גור ו- "סאני תקשורת" בראשות אילן בן דוב עבור מבצעי השידורים בקפריסין וספרד חשפו לעין כל את חולשתו של מוטי לוי מי שהיה אמור להיות שר האוצר של רשות השידור. ב- 13 באוקטובר 1999 לא יכול היה עוד סמנכ"ל הכספים מוטי לוי להתאפק ולהסתיר את קנאתו. הוא ניהל שיחת טלפון בוטה וחצופה עם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ופגע בו שלא בצדק בעניין החסויות. בתום אותה שיחת טלפון גם שלח לו מסמך בו תקף אותו על חריגות (כביכול) בשידור החסויות במשחק ספרד – ישראל ב- 10 באוקטובר 1999 והאשים אותו בשידור חסויות נוספות ללא הסכם תוך עקיפת מחלקת השיווק. הוא תקף את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן על תלונות שנשמעו (כביכול) מפי "פֶּלֶא פוֹן" ו- "סָאנִי תקשורת" על הפרת בלעדיות שניתנה לשתי החברות הללו וכן חריגות נוספות מההסכם (כביכול). בסיומו של המסמך לעג למנהל הטלוויזיה וכתב לו, "אני מקווה שתהיה לך תשובה טובה לפונה". מכתבו של סמנכ"ל הכספים למנהל הטלוויזיה היה שגוי עובדתית ולחלוטין לא נכון. הוא טפל אשמת שווא על מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. יאיר שטרן לא נרתע והשיב לו כגמולו. חליפת המסמכים בין שני האישים הבכירים במחצית אוקטובר 1999 חושפת את עליבותה של המחלקה הכלכלית של רשות השידור ואת המסורבלות שנכפתה על העיתונאות הטלוויזיונית בראשותו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. עבדנו בתנאים תחרותיים קשים מול ערוץ 2 המסחרי ומול ערוץ 5 בכבלים.

stern 8טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1999. זהו המסמך צר עין, שגוי, מתגרה, ורווי קנאה מקצועית ששלח סמנכ"ל הכספים מוטי לוי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בנוגע לשידור שקופיות החסות בשידור הישיר של משחק הכדורגל ספרד – ישראל מאלבאסטה ב- 10 באוקטובר 1999 במסגרת קדם Euro 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

stern 9טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1999. זהו מסמך התשובה החריף ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לסמנכ"ל הכספים מוטי לוי בו הוא הודף את האשמותיו אחת לאחת בעניין השגת החסויות המסחריות לשידורי הספורט הגדולים והרלוונטיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן הבין באיחור כי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי תוקע לו מוט בכרכרה שהוא נוהג ושמה השידור הטלוויזיוני הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי ניסה מהסיבות שלו לדוג במים עכורים. ניסיונו לסכסך בשל בושתו המקצועית בין נותני החסויות לביני היה ראוי לכל גינוי. יאיר שטרן השיב לו כגמולו. אך הייתה זאת גב' רוני לטשובר מנהלת התקשורת השיווקית של "פלא פון" שהעניקה לי מכתב תודה על שיתוף הפעולה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין חברת "פלא פון" וסתמה את הפה לאותו סמנכ"ל כספים בשם מוטי לוי אחת ולתמיד. המנכ"ל אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן צעדו שלובי זרוע עִמי ודחו על הסף את טענות מוטי לוי והמלעיזים האחרים על ריבוי שידור שקופיות מסחריות של "פלא-פון" ו- “Samsung” על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המסגרת מבצע השידורים של קפריסין וספרד. שניהם העניקו לי גיבוי מוחלט. חברת "פלא-פון" שזכתה לחשיפת ענק טרחה אמור לשבח את שיתוף הפעולה העסקי עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הנה הטקסט כלשונו [8].

חברת "פלא-פון"

מיסודן של בזק ומוטורולה                                           13.10.1999

לכבוד

מר יואש אלרואי

הטלוויזיה הישראלית

רוממה ירושלים

הנדון : תודתנו על שיתוף הפעולה בין ערוץ 1 לחברת פלאפון

ברצוננו להודות לכם על שיתוף הפעולה הפורה שהניב חשיפה טובה וממושכת לחברת פלאפון במסגרת החסות למשחקי הכדורגל. ידוע לי כי בימים האחרונים התרחשה אי הבנה בנוגע לשידורי החסות של המשחק ספרד- ישראל, אך לאחר בירור הנושא, אנו מרוצים מאוד מהחשיפה לה זכינו גם במשחק זה, ועל כך תודתנו לך.

בתקווה להמשך שיתוף פעולה פורה גם בעתיד .

בברכה ,

רוני לטשובר, מנהלת תקשורת שיווקית של פלא-פון תקשורת בע"מ

עותקים : מר אורי פורת – מנכ"ל רשות השידור

מר יאיר שטרן – מנהל הטלוויזיה

מר מוטי לוי – סמנכ"ל כספים

גב' מירה לוי – המחלקה הכלכלית

מר קובי בן גור – יו"ר דירקטוריון פלא-פון

מר גיל בול – סמנכ"ל השיווק פלא-פון

latchover 1

טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1999. זהו מכתב התודה של גב' רוני לטשובר מנהל התקשורת השיווקית של חברת "פלא פון" שנשלח אלי בתום מבצע השידורים הישירים בקפריסין וספרד . המסמך הזה סתם את הפה אחת ולתמיד של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ואנשי המחלקה הכלכלית שלו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מכתבה של גב' רוֹנִי לָטְשוֹבֶר היה חשוב והֵסִיר כל ספקות לגבי מקצוענות השידור והיושרה והאמינות של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. יתירה מזאת. בשל חשיפת "פלא פון" בשיעור חסר תקדים על מסך הטלוויזיה הציבורית, נאותה רוני לטשובר לממן גם את השידור הישיר של הגרלת משחקי ההצלבה בהשתתפות נבחרת ישראל בכדורגל בגובה של 15000 (חמישה עשר אלף) דולר. בשער ניצבו מבצעי שידור נוספים, ה- Final Four בכדורסל של סלוניקי באפריל 2000, ואליפות אירופה לאומות בכדורגל (2000-EURO) בקיץ 2000 בהולנד ובלגיה. הייתי שוב זקוק לסיועם הכספי של קובי בן-גור, אילן בן-דוב, רוני לטשובר, וגיל בול. והם העניקו לי אותו. ארבעתם לא אכזבו אותי.

latchover 2טקסט מסמך : 13 באוקטובר 2000. חברת "פלא פון" מעניקה דמי חסות בגובה 15000 (חמישה עשר אלף) דולר לשידור הישיר של הגרלת משחקי ההצלבה של נבחרת ישראל בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם אני הודיתי לאנשי "פלא פון" ו- "סאמסונג". למי בעצם הייתי יכול להודות חוץ מהם. לאורי פורת מנכ"ל רשות השידור הכבוי והעייף שאהבתי וריחמתי עליו באותה מידה ? למוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור הנרפה, האדיש, וחסר היוזמה שלא הערכתי ? לאנשי הוועד המנהל גיל סמסונוב ואלון אלרואי שחתרו ללא לאות תחת רגליהם של אורי פורת ויאיר שטרן ? הייתי בר מזל שיאיר שטרן ניצב לצדי.

היה מוסכם על כולם כי בלעדי קוֹבִּי בֵּן גוּר, אִילָן בֵּן דוֹב, גִיל בּוּל, ורוֹנִית לָטְשוֹבֶר אי אפשר היה להרים את שלוש ההפקות הגדולות והיקרות. ביום רביעי – 13 באוקטובר 1999 , שיגרתי מכתב תודה מקרב לִבּי לקוֹבִּי בֶּן-גוּר ואִילָן בֶּן-דוֹב וצוות עוזריהם בחברות פֶּלֶא-פוֹן וסַאמְסוּנְג בלוויית עותקים למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. שיתוף הפעולה שלי עם קובי בן – גור אישיות מרתקת, מוכשרת, ומהירת תפישה הייתה פריצת דרך חשובה והניב תמיכה כלכלית חשובה נוספת כעבור חצי שנה בעֵת השידורים הישירים של משחקי הכדורסל ב- Final Four של סלוניקי באפריל 2000 בהשתתפות מכבי ת"א.

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית מחלקת הספורט / ירושלים                                       יום רביעי – 13 באוקטובר 1999

לכבוד :

קובי בן גור, גיל בול, רוני לטשובר ("פלא פון"), אילן בן- דוב (Samsung).

אנשים יקרים שלום רב,

תודה רבה לכם על שיתוף הפעולה הפורה והמוצלח, וחסר התקדים עם מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, הנוגע למבצע השידורים הישירים של משחקי השלב האחרון במסגרת 2000 EURO, מבצע שידורים ישירים שהחל ב- 4 בספטמבר 1999 במשחק אוסטריה- ספרד, נמשך במשחקים קפריסין נגד ישראל וספרד – קפריסין, והסתיים בהתמודדות ספרד נגד ישראל  ב- 10 באוקטובר 1999. צריך לומר בפה מלא, שאתם אנשים רציניים ומוכשרים, שהיה לי כיף לעבוד ולשתף פעולה עימם.

עוד תודה רבה אחת לכם, על העִסקה המשולבת עמכם ועם חברת "צ'ארלטון וכדורגל פלוס", שאפשרה את השידור הישיר של המשחק אוסטריה – קפריסין מווינה, במקביל לשידור הישיר מאלבאסטה של המשחק ספרד נגד ישראל. מובן ששידור "פאראללי" כזה, חדשותי – עיתונאי במלוא מובן המילה, המאפשר עדכון On Line משני האצטדיונים, מרכז סביבו סקרנות רבה, ובעקבותיו גם Rating מעולה. כי זאת לדעת : בשידורי הכדורגל הנ"ל בחסותכם, הכה ערוץ 1 הציבורי את ערוץ 2 המסחרי ואת המתחרים האחרים מערוץ 5 בכבלים, שוק על ירך. ועוד תודה אחרונה לאנשי "פלא פון" היקרים שאפשרו לנו לשדר היום, "בצוהרי היום" מהעיר אכן – גרמניה את הגרלת משחקי ההכרעה של 2000 Euro. סכום של 315000 (שלוש מאות וחמש עשרה אלף) דולר איננו הולך סתם ברגל. אני יודע להעריך אתכם הערכה רבה.

בברכה, יואש אלרואי

עותקים :

אורי פורת  –  מנכ"ל רשות השידור

יאיר שטרן –  מנהל הטלוויזיה

מוטי לוי    –  סמנכ"ל הכספים של רשות השידור

מירה לוי   –  חסויות

בברכות חמות ,

יואש  אלרואי

ben gur 10טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1999. מכתב התודה שלי לקובי בן גור, אילן בן דוב, גיל בול, ורוני לטשובר שהעניקו לרשות השידור סכום חסר תקדים של 315000 (שלוש מאות וחמש עשרה אלף) דולר תמורת מבצע השידורים הישירים בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1999 של קדם Euro 2000 בהשתתפות נבחרת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני שָב לשאלת המנהיגות שהיא ערך עליון גם בתחום הספורט והועלתה גם לגבי תפקודו של יו"ר התאחדות הכדורגל מר גבריאל "גברי" לוי  הוא זכה להצלחה בישראל ולהערכה ב- UEFA התאחדות הכדורגל האירופית בראשה ניצב השוודי לינארט יוהנסון.

gavri levi 1טקסט תמונה : סוף עשור ה- 90 של המאה הקודמת. גברי לוי יו"ר התאחדות הכדורגל של ישראל בשנות ה- 90 ו- ראשית שנות 2000 (מימין) יחד עם השוודי לינארט יוהנסון נשיא UEFA גדל הגוף. גברי לוי זכה לציון לשבח אירופי על דרך ניהולו את הכדורגל הישראלי. (באדיבות גברי לוי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אך עם כל הכבוד ליו"ר המוכשר שהפך את ההתאחדות  למיליונרית, הרי בימיו של גברי לוי אירעה פרשת נערות הליווי שהוזמנו והצטרפו למגורי שחקני נבחרת ישראל בחדריהם בבית מלון בתל אביב בעת מחנה אימונים סגור. זאת לא הייתה אשמתו הישירה של המפקד העליון של הכדורגל במדינת ישראל, אך הייתה זאת אחריותו המיניסטריאלית לביזיון המביש . ערב משימת ספורט של משחק בינלאומי חשוב עסוקים שחקני הנבחרת השוהים במחנה אימון סגור ומבודדים ממשפחותיהם, במשימה לילה מאוחרת משלהם כיצד להשכיב בחדריהם נערות ליווי. תופעה כזאת של משמעת כל כך ירודה ועלובה במסגרת של נבחרת ייצוג לאומית, מוסברת גם בחוסר מנהיגות מספקת של המאמן הראשי והיו"ר שלו. יכול להיות שהם נעדרו תכונות אופי כמו יושרה מוחלטת, דוגמא אישית  ודרך ארץ ההופכים מנהיגי אמת לשמש מודל ומופת לחיקוי. לעמנואל שֶפֶר מאמן הכדורגל האגדי, שהיה גם מנהיג ומחנך – זה לא היה יכול לקרות.                                                                                                                     הפרת משמעת מן הסוג הזה של הזמנה מאורגנת של נערות ליווי לחדרי השחקנים מעידה על חברה נטולת מוסר וערכים יסוד. זאת הייתה דמותה של נבחרת ישראל בכדורגל. זאת האווירה ששרתה שם שנים ארוכות. נושאי השיחה העיקריים בחברת הכדורגל הזאת היו מָמוֹן ונשים . מעולם לא דיברו שם על ציונות, חלוציות, הקרבה, ושירות צבאי קרבי למען המולדת . מאז 1970 כשלו נבחרות ישראל בכדורגל בזו אחר זו במשימות הלאומיות שניצבו בפניהן . לא בשל היעדר קורטוב של כישרון. כישרון היה לרבים מהם דווקא בשפע. נפש טהורה לא הייתה להם.

גברי לוי היה דמות שנויה במחלוקת כיו"ר התאחדות הכדורגל. נכון שהביא בתקופתו ממון רב להתאחדות מזכויות שידורים ששילמו לו רשתות הטלוויזיה. בקטע הזה חייבות לו קבוצות הכדורגל הישראליות תודה גדולה. אך לא בטוח שהוא הביא ערכים של חינוך ומנהיגות להתאחדות. נורמות הניהול שלו היו שנויות במחלוקת לאורך כל הדרך. הוא גם חטָא חֵטא גדול כשאמר בראיון טלוויזיה למראיין מר גִיל רִיבָה (בערוץ 2) בפרשית נערות הליווי כי גם שחקנים נשואים התהוללו עמן, אך מבלי לציין שמות קונקרטיים. בדבריו הטיל כתם מביש על כל קבוצת השחקנים הנשואים ששיחקו בה באותה תקופה. רן בן-שמעון, חיים רביבו, אמיר שלח, אייל ברקוביץ', יוסי אבוקסיס, דוד אמסלם, רונן חרזי, אלון חרזי, ונג'ואן גרייב. גברי לוי לא גילה בראיון הטלוויזיה הזה מנהיגות דגולה.

את גברי לוי עניין ראשית דבר הכסף. בדרכו שלו ידע לתמרן בין ערוצי הטלוויזיה. בזה הוא היה רב אומן. ביקורה של נבחרת רוסיה בישראל כדי למשחק רעים ב- 23 בפברואר 2000 באִצטדיון קריית אליעזר בחיפה עם הנבחרת הלאומית שלנו, הייתה דוגמא לדרך התִּמְרוּן שלו שגרמה למחלוקת קשה בינינו [9] . הבעתי אותה במכתב אליו שנשלח תשעה ימים לפני המשחק ישראל – רוסיה המבקר את צורת ניהול המו"מ שלו עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בלוויית  עותקים למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, לשר הספורט התרבות והמדע בממשלת ישראל מתן ווילנאי, וח"כ אבשלום ("אבו") ווילן.

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית מחלקת הספורט / ירושלים. יום שני – 14.2.2000

לכבוד

גברי לוי

יו"ר התאחדות הכדורגל

פקס  :  5702044 – 03

הנדון  :  צורה של מו"מ לא הוגנת ולא הגונה מצדך כלפי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 , הנוגעת לעניין זכויות השידור של משחק הרֵעִים בכדורגל ישראל – רוסיה ב – 23.2.2000 באצטדיון קריית אליעזר – חיפה.

גברי שלום,

בשבוע שעבר פנית אל יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 , והצעת לו "במחיר מציאה" של 75000 (שבעים וחמישה אלף) דולר את זכויות הידור של משחק הרעים בכדורגל ישראל – רוסיה , האמור להתקיים ב- 23.2.2000 . אח"כ בשיחת טלפון עמי , ולשאלתי אלו קריטריונים כספיים ושיקולים כלכליים מנחים את התאחדות הכדורגל לנקוב בסכום כזה של 75000 (שבעים וחמישה אלף) דולר במשחק רעים ומדוע אינך דורש מערוץ 1 80000 (שמונים אלף) דולר ו/או 20000 (עשרים אלף) דולר – השבת לי כלהלן ואני מצטט : "אתה יודע מה יואש אלרואי, קח את המשחק הזה ב- 60000 (שישים אלף) דולר, הנה הרווחת 15000 (חמישה עשר אלף) דולר בכמה שניות".

הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1 הציעה לך בכתב 20000  (עשרים אלף) דולר תמורת המשחק ישראל – רוסיה, והציעה גם לחתום על עסקת Package deal  של קניית זכויות השידורים של כל משחקי הרעים הנוספים של נבחרת ישראל (בית + חוץ) עד לתחילת ההתמודדות התחרותית של נבחרת ישראל  בספטמבר 2000 במסגרת קדם גביע העולם של יפן / קוריאה 2002.

אני יודע שמנכ"ל התאחדות הכדורגל יעקב אראל פנה בעקבות ההצעה שלנו, לח"כ אבשלום וילן , ואמר לו כלהלן ואני מצטט : "יואש אלרואי לא מציע מחירי שוק, שיציע לנו לפחות 50000 (חמישים אלף) דולר תמורת המשחק ישראל – רוסיה". לפתע אני שומע שאתה גברי לוי רץ עם מכתב ההצעה של ערוץ 1 ע"ס 20000  (עשרים אלף) דולר אל מר אורי שנער מנכ"ל חברת "קשת" בערוץ 2 , ומוכר לו את הנ"ל בסופו של דבר במחיר של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר .

אני חוזר לשאלתי הראשונה המופנית אליך , מה הם הקריטריונים הכספיים והשיקולים הכלכליים המנחים אותך לדרוש מאיתנו ערוץ 1 סכום עתק של 75000 (שבעים וחמישה אלף) דולר למשחק רעים, ואתה עוד מספר שזה "מחיר מציאה", ומערוץ 2 "העשיר" אתה גובה רק 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר. צורת המו"מ שלך עם הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1 , עכשיו וגם בעבר, איננה הוגנת ואיננה הגונה בלשון המעטה. היא דומה "לסחר סוסים טלפוני". אנחנו יודעים היום היטב את מה שלא ידענו ב- 13 בנובמבר 1999 (ממקורות שלכם) שההצעה הכספית שלנו למשחק ההעפלה ל- 2000 Euro, ישראל נגד דנמרק (הצעה כספית שהוגשה לכם במעטפה סגורה), הודלפה למתחרים שלנו.

אתה יודע היטב שערוץ 2 הציע 271100 (מאתיים שבעים ואחד אלף + 100) דולר מול 251000 (מאתיים חמישים ואחד אלף + 100) דולר שלנו, רק לאחר ההדלפה. אתה גם לבטח זוכר שאנחנו שיפרנו את ההצעה הכספית שלנו והצענו לך אח"כ 300000 (שלוש מאות אלף) דולר מול הצעת ערוץ 2 שנשארה על 271100, ואתה "הסכמת" פתאום לפתוח מִכרז סגור שלכם (בעצה אחת עם היועץ המשפטי שלך) להתמחרות חוזרת בין ערוץ 1 לבין ערוץ 2. אם זה אמור להיות מכרז סגור של מעטפות חתומות ואומנם ערוץ 2 זכה בו "כחוק", כיצד לפתע התהפכו היוצרות, והמִכרז הסגור הפך להתמחרות פומבית ?

אני מבקש גם להעיר לך הערה חמורה מבחינת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כנגד ההתבטאויות האומללות של החוזרות ונישנות כלפינו. מה זה צריך להיות הסגנון הזה שבו אתה אומר למי שאתה אומר (בנוכחות עדי שמיעה וראייה), ואני מצטט : "אל תעשה עסקים עם ערוץ 1 ואל תיתן את ליגת העל בכדורגל לטלוויזיה הישראלית , אני לא אוהב אותם , תן את זה לערוץ 2". אין חולק על כך שהתאחדות הכדורגל צריכה להרוויח כסף , אבל לא כפי שאתה נוהג כבר זמן רב כלפי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורשות השידור . זה גם נכון , שהטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מגיבה לאט ולעיתים באופן מסורבל, אבל זה לא נובע מחוסר הכישרון שלנו, אלא בשל "המבנה הציבורי" של רשות השידור, לעומת יכולת התגובה והזריזות "החתולית" של ערוץ 2 וערוץ הספורט בכבלים. צריך להדגיש שבסופו של עניין, רשות השידור מכבדת כל מילת התחייבות שלה ועומדת בכל ההסכמים.

נראה שאתה מתייחס בזִלזול גמור ובבוטות לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אתה מדבר סרה ברשות השידור כמעט בכל הזדמנות (גם בפומבי). אנחנו מרגישים שמנסים "למרוח" אותנו במִכרזים שנראים תפורים. נדמה לנו שמישהו מגלה את האינפורמציה הכספית הסודית שלנו (המועברת רק אליך ולידיעתך הבלבדית) למתחרים שלנו. אתה "מערבב" בין המושגים המקובלים של מִכרזים סגורים ורשמיים לבין התמחרות שוק גלויה. רשות השידור חשה מבולבלת ומוטעה בעקבות שיחות הטלפון השונות שלך עם אנשים שונים בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 וברשות השידור.

עותקים : מנכ"ל רשות השידור

מנהל הטלוויזיה

מר מתן ווילנאי – שר הספורט, התרבות והמדע

אבשלום וילן – ח"כ

בכלל לא בברכה ,

יואש  אלרואי

gavri levi 2

טקסט מסמך : 14 בפברואר 2000. התכתבות שלי רוויית מחלוקת כמנווט שידורי הספורט של ערוץ 1 עם יו"ר התאחדות הכדורגל גבריאל "גברי" לוי. (עמוד מס' 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

gavri levi 3

טקסט מסמך : 14 בפברואר 2000. התכתבות שלי רוויית מחלוקת כמנווט שידורי הספורט של ערוץ 1 עם יו"ר התאחדות הכדורגל גבריאל "גברי" לוי. (עמוד מס' 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גברי לוי (יליד 24 בדצמבר 1937, ו/או כפי שהוא נוהג להציג את גילו, "נולדתי 1937 שנים לאחר ישו") היה איש מוכשר שלא תֵּעַל תמיד את כישרונותיו לנתיבים הראויים מנקודת מבטה של רשות השידור. הישגיו הגדולים אולי היחידים היו בקיץ 1999 ובקיץ 2002 ,כשהשיג לליגת העַל ולליגה הלאומית ממון רב (הרבה מעבר לציפיות הקבוצות) מזיכיונות שידורי ערוצי הטלוויזיה בישראל. תקופת מנהיגותו בהתאחדות (שרבים רואים בה מנהיגות שלילית חסרת תרבות) התבססה ברובה על עסקנות ביד קשה, דילים, קומבינות וטכסיסים. לרבים היא נראתה עסקנות ירודה. אולי לא הייתה לוֹ ברירה אחרת אלא לפעול ולהפיק את הכדורגל הישראלי מן ההיבט הארגוני בדרכו שלוֹ באותה הרמה בה היה שרוי המשחק עצמו . רמה הדומה לגובה הדֶשֶא עליו הוא משוחק.

גברי לוי הוא איש בעל יכולות ובעל ניסיון אך הכדורגל הישראלי לא הגיע בימיו לשום מקום . זאת עובדה  ועם עובדות אי אפשר להתווכח. התקבל הרושם שתחת מנהיגותו עסקה ההתאחדות כל העֵת בשתי סוגיות בלבד. מינוי מאמן לאומי ומבנה הליגות. הכדורגל הישראלי תחת הנהגתו המשיך להיות עלוב ונטול צופים, אך פרדוקסאלית – עשיר יותר. הכדורגל הישראלי הדַל בראשותו גם לא השיג את משימותיו הלאומיות . הוא לא העפיל מעולם בימיו של גברי לוי למי מהמונדיאלים של ה- FIFA או למי מאליפויות אירופה של UEFA. חלק מידידיו שלא לדבר על שולליו, טענו שאינו הגוּן והוֹגן כאחד וגם מצויד בפה גדול. ב- 2005 בעוד הוא מתאושש בביתו מניתוח לֵב, תקף את אנשי ההתאחדות ובראשם היו"ר יצחק "אִי'צֶה" מנחם בריאיון בגלי צה"ל, והאשים אותם בפומבי בחוסר ידע בניהול והיעדר יוזמה המובילים את הכדורגל לעוני, דלות, וחורבן. "מה הם עשו במשך שנתיים מאז שאני כבר אינני שם", שאל את מראייניו ניב רסקין ואלי ישראלי, והשיב בעצמו, "הם קיבלו בתקופה הזאת רק החלטה קשה אחת כשהציבו את הזמרת שִירִי מַיְמוֹן לשיר את ההמנון הלאומי "התקווה" באצטדיון ר"ג בשני המשחקים הבינלאומיים נגד נבחרות צרפת ואירלנד", וגם טרח להוסיף שהם כולם חברים שלו.

יחסיו עם העיתונות ידעו עליות אך הרבה יותר מורדות. דווקא היו"רים של המועדונים העשירים בליגת העל וגם לא מעט מועדונים קטנים ראו בו את יקירם. מהם שאב את כוחו . ככלות הכול הוא מילא את ציפיותיהם כשהביא ב- 1999 ממון רב וכסף ענק לקבוצות . גם חלק גדול מעסקני ההתאחדות שמר לו אימונים מפני שהצליח אולי לשָמֵר את המבנה האנכרוניסטי של מקור פרנסתם. תקופת ניהולו את ההתאחדות לא תיזכר כימי רנסאנס. עובדה שמבחינה ציבורית הוא לא החזיק מעמד זמן רב מידי. ביום שני – 30 ביוני 2003 הודיע להנהלת ההתאחדות כי הוא מתפטר סופית מתפקידו כיו"ר. זה היה ערב המו"מ המחודש והקשה בעניין מכירת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי עם גופי השידור בישראל, מו"מ שתוצאותיו אינן וודאיות וחד משמעיות , כפי שהיו אשתקד ולפני ארבע שנים.

אנחנו ראינו בגברי לוי פעמים רבות יריב מַר וחכם אך לא תמיד הגון. גברי לוי שמר טינה ארוכה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ולשידור הציבורי בכלל, בעידנים של מוטי קירשנבאום ז"ל ואורי פורת ז"ל.

שידורי ספרד באוקטובר 1999 חתמו שוב מסע נֶפֶל של נבחרת ישראל תחת הדרכתו של שלמה שרף בדרכה לעבר 2000 EURO. השידורים התקיימו במתכונת הפקה דומה לזו של הפקת קפריסין חודש קודם לכן . כוח עזר שלנו פעל במקביל לצוות ההפקה הספרדי. במוצ"ש – 9 באוקטובר 1999 שידרנו תוכנית רחבת היקף של Pre Game Show ולמחרת את השידור הישיר מאָלבָּאסֶטֶה, שידורים יקרים מאוד מן ההיבט הכספי שלא היו אפשריים ללא תמיכתם הכלכלית המסיבית של קובי בן-גוּר יו"ר דירקטוריון של חברת פלא-פון ואילן בן דוב מנכ"ל חברת סאמסונג (Samsung) בישראל.

תמה ונשלמה בכך מלאכת הפקת ארבעת שידורי הכדורגל , תמו ונשלמו 15 שעות של שידורי כדורגל. הישגי נבחרת ישראל על כר הדשא לא התקרבו כהוא זה להישגי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על מסך הטלוויזיה. שוב כישלון ספורטיבי שלא הצדיק הפקת טלוויזיה כה יוקרתית. אורי פורת ואנכי היינו מאוד מאוכזבים מהתוצאה הסופית הירודה ששודרה בזמן צפייה ראשי ושעלתה ממון רָב. צריך לזכור שהמנכ"ל הוא האיש שכותב את הצֶ'קִים בשמה של רשות השידור והוא היה האיש שהפקיד בידי את צֶ'ק זכויות השידור של המשחק ספרד – ישראל שעמדו על 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר. זה היה לפני שפסענו פסיעה אחת נוספת בתחום הפקת השידורים עצמם.

בקיץ 1999 הסתיימה כחוֹק תקופת כהונתו השנייה הרצופה של יאיר שטרן כמנהל הטלוויזיה . המנכ"ל שלמד להכיר אותו , למד גם לאהוב ולהעריך אותו. הוא שינה לחלוטין את דעתו על יאיר שטרן ועל רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות, דעה שלילית אותה גיבש בימי חודש מאי של שנת 1998. היו אלה כזכור ימי הקלטת הלוהטת של נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו (לצדו ניצב אהוד אולמרט ראש העירייה), בחגיגות האליפות של בית"ר ירושלים בכיכר ספרא בקדמת בניין העירייה בירושלים, כשההמון עונה לראש הממשלה בסערת רוחות רבתי "מוות לערבים, "מוות לערבים". אורי פורת הפך לאוהבו ומעריכו של יאיר שטרן. הוא ראה בו איש נאמן לשידור הציבורי בעל יושרה מוחלטת. המנכ"ל החליט להאריך ליאיר שטרן את תקופת כהונתו למרות אופוזיציה מרה שהובילו נגדו בוועד המנהל היו"ר גִיל סמסונוב ואלון אלרואי נגד ההארכה הזאת. גִיל סמסונוב ואלון אלרואי לא רחשו כל הערכה מקצועית ליאיר שטרן ודרשו להחליפו לאלתר אך המנכ"ל עקף אותם בסיבוב לעֵת הזאת. יתר על כן. הוא קיווה למנות באמצעות מכרז רשמי את רפיק חלבי כמנהל הטלוויזיה בבוא העת . גם רפיק חלבי לא היה אהוב ליבם של גיל סמסונוב ואלון אלרואי, ואולי של עוד כמה חברים בוועד המנהל והמליאה.

יאיר שטרן הסכים להארכת מינויו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך התנה זאת בפירוש וחד משמעית ברכישת נתח שמן מהכדורגל הישראלי ללא שום תירוצים הפעם, וכן הארכת מינויו של רפיק חלבי לתפקיד מנהל חטיבת החדשות.

אפילוג קצר.

במאי 2000 חיברתי וכתבתי את ספר השידורים / פקודת מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בן 100 (עמודים) לקראת אליפות אירופה לאומות בהולנד ובלגיה – Euro 2000. שמם של נבחרת ישראל ואייל ברקוביץ' נעדרו מהכתובים. הנה שער הכריכה וחמשת העמודים הראשונים של ספר השידורים / פקודת המבצע ההיא :

yoash 8

טקסט מסמך (1) : מאי 2000. ספר השידורים / פקודת המבצע שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את Euro 2000 בהולנד ובלגיה (1).  

yoash 9

טקסט מסמך (2) : מאי 2000. ספר השידורים / פקודת המבצע שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את Euro 2000 בהולנד ובלגיה (2).  

yoash 10

טקסט מסמך (3) : מאי 2000. ספר השידורים / פקודת המבצע שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את Euro 2000 בהולנד ובלגיה (3).  

yoash 11

טקסט מסמך (4) : מאי 2000. ספר השידורים / פקודת המבצע שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את Euro 2000 בהולנד ובלגיה (4).

yoash 12

טקסט מסמך (5) : מאי 2000. ספר השידורים / פקודת המבצע שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את Euro 2000 בהולנד ובלגיה (5).  

yoash 13

yoash 14

טקסט מסמך (6) : מאי 2000. ספר השידורים / פקודת המבצע שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את Euro 2000 בהולנד ובלגיה (6).  

[1] ראה נספח : מסמך הסיכום של ישיבת ראשות סגל מ- 20 ביולי 1999, הנוגע לחידוש שידורי הכדורגל בערוץ 1. עותק ממנו נשלח למנכ"ל רשות השידור אורי פורת.

[2] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה בנושא "הליגה בכדורגל- עלויות הפקה" אל המנכ"ל מתאריך 17 באוגוסט 1999.

[3] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת  מתאריך 1 בדצמבר 1999, המבקש לרכוש נתח מהכדורגל הישראלי למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[4] ראה נספח : מכתב הבקשה של ח"כ ומזכיר הקיבוץ הארצי מר אבשלום וילן וראש המועצה האזורית רמת הנגב ויו"ר המועצות האזוריות בישראל מר שמואל ריפמן מ- 2 בנובמבר 1999  אל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל, המבקש ממנו להיפגש עמם כדי לדון בהחזרת את הכדורגל לערוץ הטלוויזיה הממלכתי.

[5] ראה נספח : מכתבו של יאיר אלוני מ"מ המנכ"ל אלי מ- 20 בדצמבר 1999 המודיע כי אין אפשרות להיענות לבקשתי לשדר כדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[6] ראה נספח : תשובתי ליאיר אלוני מ- 23 בדצמבר 1999 על אובדן הכדורגל לעַד.

[7] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה מ- 25 באוגוסט 1999 בעניין שידורי הכדורגל למנכ"ל רשות השידור.

[8] ראה נספח : מכתבה של גב' רוני לטשובר מנהלת התקשורת השיווקית של חב' "פלא-פון"  אלי, מ- 13 באוקטובר 1999 המשבח את שיתוף הפעולה בין ערוץ 1 לחברת "פלא-פון" בשידורים הישירים של שני משחקי הכדורגל : קפריסין – ישראל, וספרד- ישראל.

[9] ראה נספח : מכתב שלי ליו"ר התאחדות הכדורגל מ- 14 בפברואר 2000 הנוגע לזכויות השידור של משחק הרעים ישראל- רוסיה.

סוף הפוסט מס' 546. נכתב ב- 18 באוקטובר 2015.

1. ח"כ אחמד טיבי יקיר התקשורת עושה מעשה מסוכן. הוא מסית ומדיח ו- שָם דְמֵי מִלְחָמָה בְּשָלוֹם בחסות חירות הדיבור, חופש החסינות, והדמוקרטיה במדינת ישראל. 2. המאמן הלאומי בכדורגל אלי גוטמן איננו מנהיג ונבחרת ישראל איננה קבוצה. 3. מוטי קירשנבאום ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 היה איש הגון וישר אולם לא תמיד חסין ב- Business הזה שנקרא רכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט בכירים. יותר מאשר שיחקו יריביו מערוץ 2 נגדו שחמט באותו יום שלישי ההוא – 17 במאי 1994, שיחק מוטי קירשנבאום נגדם פוקר והפסיד. פוסט מס' 545 / 27. כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : ככל שינקפו החודשים והשנים יתברר כי חסרונו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל יורגש יותר ויהיה עמוק יותר משסָבְרוּ תחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו. מוטי קירשנבאום היה אזרח ועיתונאי בעל מצפון ואמיץ לב. זה בלט כמובן בתחום עיסוקו רב השנים בתקשורת רחבת ה- ממדים : טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה, וגם ב- תיאטרון. הוא היה כל חייו איש בעל יושרה ציבורית עילאית. מוטי קירשנבאום נמנה על אותה חבורת אנשים שהפכה את חיינו בארץ ישראל ל- בעלי ערך ו- כדאיים. הוא מת בן 76 במושב מכמורת ב- י"ב תשרי תשע"ו – 25 בספטמבר 2015. זיכרונו לא יישכח (!).

———————————————————————————

פוסט מס' 545 / 27 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 14 באוקטובר 2015

——————————————————————————— 

1. ח"כ אחמד טיבי יקיר התקשורת עושה מעשה מסוכן. הוא מסית ומדיח ושָם דְמֵי מִלְחָמָה בְּשָלוֹם בחסות חירות הדיבור, חופש החסינות, והדמוקרטיה במדינת ישראל.

2. המאמן הלאומי בכדורגל אלי גוטמן איננו מנהיג ונבחרת ישראל איננה קבוצה.

3. מוטי קירשנבאום ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 היה איש הגון וישר אולם לא תמיד חַסִין ב- Business הזה שנקרא רכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט בכירים. יותר מאשר שיחקו יריביו מערוץ 2 נגדו שחמט ביום שלישי ההוא – 17 במאי 1994, שיחק מוטי קירשנבאום נגדם פוקר והפסיד. פוסט מס' 545 / 27. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. אינני מצטער על כך לרגע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 4 : הח"כ הערבי מר אחמד טיבי יקיר התקשורת מ- "הרשימה המשותפת" מצטרף ל- ח"כ גב' חנין זועבי ומצטייר כמוה כעסקן מסית ומדיח בחסות חירות הדיבור, חופש החסינות, והדמוקרטיה במדינת ישראל. הצהרתו הרדיקאלית הפוליטית – דתית אתמול בכנס המחאה הגדול בסכנין כי, "מסגד אל אקצא הוא של המוסלמים, ומי שלא מתאים לו שידפוק את הראש בקיר", הוא טקסט שָפֵל, בָּזוּי, נִבְזִי, וסַכְסֶכָנִי. ח"כ אחמד טיבי שָם דְמֵי מִלְחָמָה בשָלוֹם ומחרחר ביודעין ובכוונה תחילה מחלוקת שמטרתה לעורר שנאה דתית בין יהודים לערבים. היהדות איננה שונאת את האִיסְלָאם ו- מעולם לא היה לה מלחמה עם האיסלאם. יתירה מזאת : הדת היהודית מכבדת ברוב כבוד את האיסלאם כמו גם את הנָצְרוּת. מדובר ב- מֶלֶל קיצוני מתועב של ח"כ אחמד טיבי שזורע חֶשְרָת עָבִים, כמו הצהרתו האחרונה של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן כי היהודים מלכלכים את מסגד אל אקצא ברגליהם המטונפות. בלתי מתקבל על הדעת (!). 

הערה 5 : מַפָּח נֶפֶש. יום שלישי – 13 באוקטובר 2015. בריסל בלגיה. אצטדיון "המלך בודואן". שידור ישיר של ערוץ 1 את משחק מס' 10 ואחרון במסגרת בית 2 המוקדם של Euro 2016, בלגיה – ישראל 1:3. השַדָּר המוביל בבריסל הוא עמיחי שפיגלר יחדיו עם הפרשן שלו מוטי איוואניר. האולפן בירושלים בראשות שרון פרי הוא המנווט את השידור הישיר בין 21.00 ל- 24.00. הרייטינג אפרורי כמו המשחק רק % 13.1 .

israel belgium 2טקסט תמונה : יום שלישי – 13 באוקטובר 2015. תשע בערב. האולפן המנווט בירושלים את השידור הישיר מאצטדיון "המלך בודואן" בבריסל בטרם שריקת הפתיחה למשחק בלגיה – ישראל 1:3 במסגרת המחזור ה- 10 והאחרון בבית מס' 2 בקדם Euro 2016. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אביעד פוהורילס (האיש הכי רציני בפנל), אייל לחמן, המנחה והמגישה שרון פרי, דני נוימן, ומישל דיין. רמת הפנל והפרשנות של ערוץ 1 איננה עונה על צרכי הצופים. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).

שרון פרי המנחה הוותיקה של אולפן ערוץ 1 בירושלים המנווט את טורניר קדם Euro 2016 עולה לאוויר בתשע בערב, ו- לצִדָה ארבעה פרשנים אביעד פוהורילס, אייל לחמן, דני נוימן, ומישל דיין, ובפיה מֶסֶר סוגסטיבי ילדותי לציבור הצופים שלה בטרם שריקת הפתיחה למשחק בלגיה – ישראל באצטדיון "המלך בודואן" בבריסל כלהלן : "יכול להיות שנבחרת ישראל בכדורגל תעשה את הבלתי יאומן הערב נגד בלגיה בבריסל, ואנחנו נאכל את הכובעים שלנו, כולנו…?". ההתנסחות שלה מלווה באינטונציה מתקתקה, חיוכים מלבבים, ו- טקסט רווי פליאה ו- תקוות של גן ילדים המבוסס על תחינה לנֵס. שרון פרי היא ראשית דבר עיתונאית שפונה לציבור צופים רחב. אולם היא איננה מתנהגת כך. ואז היא מעבירה את רשות הדיבור לאביעד פוהורילס, שלא המתין והתפרץ קודם לכן לדבריה כשהוא מכנה את ההתמודדות בלגיה – ישראל במשחק מילים תרתי משמע, "נֵס אוֹ שָחוֹר…".

אביעד פוהורילס משיב לשאלתה של שרון פרי כלהלן : "שחקני נבחרת ישראל הציגו מחויבות אפסית במשחק כל כך מכריע לפני כמה ימים באצטדיון "טדי" בירושלים נגד קפריסין…אי אפשר לצפות לקחת נקודות באצטדיון "המלך בודואן" מנבחרת בלגיה המדורגת בדירוג האיכות של FIFA במקום ה- 1 בעולם…הסיכוי קטן מאוד".

המנחה – מגישה שרון פרי ממשיכה לנפח בלון ולצעוד בכיוון התנועה שלה המנוגד לכל היגיון. היא פונה כעת לדני נוימן תוך כדי שהיא מושכת אותו בלשונו, "דני נוימן זה לא נגמר עד שזה לא נגמר…", ונשמעת שוב כל כך ילדותית. מה את אומרת שרון פרי ? באמת…זה לא נגמר עד שזה לא נגמר…??? על מה את מדברת בדיוק גבירתי…???

דני נוימן משיב לשאלתה של שרון פרי באריכות, במסורבלות, ו- בפלפול חסר בינה ולא נָבוֹן. כל רשת טלוויזיה באשר היא מתעבת טקסט ארוך ו- נעדר חוכמה כפי שהוגה דני נוימן באולפן בירושלים בטרם שריקת הפתיחה בבריסל : "יכול להיות שהיום יהיה נס ולא שחור כפי שאמר אביעד פוהורילס… אם יהיה נֵס זה כבר לא תלוי בנו…כי אז נחפש את הניסים בניקוסיה…אני חושב שאם אנחנו ננצח את בלגיה אז גם בוסניה תנצח את קפריסין בניקוסיה…ואם אנחנו נסיים בתיקו ו/או נפסיד אז נראה לי שקפריסין תנצח את בוסניה…וקפריסין היא תהיה זאת שתעפיל מהמקום ה- 3…". טקסט בלתי מתקבל על הדעת של פרשן שמחויב לפרשנות ולא לקשקוש להג של ילד מכיתה ג' שעסוק בבניית טור חשבוני.

שרון פרי ממשיכה לנשוף אוויר לתוך הבלון ומנסה לרמוז למישל דיין, "מישל אתה חושב שאפשר לעשות את זה הערב…?".

מישל דיין דמות חיוורת ואנטי טלוויזיונית משיב לשאלתה של שרון פרי : "אי אפשר לעשות את זה הערב בבלגיה…". מהצד מתפרץ דני נוימן ש- שח למישל דיין, "אפשר לעשות את זה הערב בבלגיה…".

שרון פרי הסוגסטיבית פונה לאייל לחמן ולא מרפה : "אייל, בלגיה הבוטחת יכולה למצוא את עצמה באיזה שהוא מקום מופתעת…?".

אייל לחמן משיב לשאלתה של שרון פרי באריכות של פילוסוף, מנתח ומנתח, מרעיף עוד ועוד נתונים, עד שלבסוף הוא אומר, "מדובר בנבחרת בלגית מושלמת…". לשרון פרי אין סבלנות אליו והיא קוטעת אותו מבלי שהוא עונה על שאלתה. המנחה – מגישה מעבירה את השידור הישיר לבריסל.

המאמן הלאומי אלי גוטמן בטרם שריקת הפתיחה בבריסל : "אין אחד בנבחרת שהוא חסר אמונה…אני חושב שזה הבסיס לכל…אמונה מייצרת רצון".

קפטן נבחרת ישראל טל בן חיים בטרם שריקת הפתיחה בבריסל : "השחקנים לא עולים אף פעם למשחק בהרגשה שהם הולכים להפסיד את המשחק…אנחנו נעלה במטרה לעמוד כמו שצריך ולנסות להשיג תוצאה טובה…זאת השאיפה של כולנו…".

הפרשן מוטי איוואניר ניצב על כר הדשא באצטדיון "המלך בודואן" ושח לנו : "לקחת את התקווה הקטנה…ואולי נצא מכאן עם איזה שהוא נס קטן…בלי חלומות נישאר במקום…".

השַדָּר המוביל עמיחי שפיגלר (עיתונאי ושדר טלוויזיה טוב) משתעשע אף הוא לפרק זמן קצר בזיכרון הַנֵס ביום רביעי ההוא – 13 באוקטובר 1993 בשעה שנבחרת ישראל מנצחת בקדם מונדיאל ארה"ב 1994 באצטדיון "פארק דה פראנס" את נבחרת צרפת 2:3. (המשחק הועבר אז ע"י חטיבת הספורט בפיקודי בשידור ישיר. צוות השידור באצטדיון "פארק דה פראנס" בפאריס כלל את השדר המוביל מאיר איינשטיין, הפרשן אבי רצון, והמפיק יואב טוקר).

ואז שורק השופט היווני טאסוס סידירופולוס לתחילת המשחק באצטדיון "המלך בודואן". הבלון של שרון פרי מתפוצץ ומתרסק כמו גם משאלותיו של דני נוימן. מדהים שערוץ 1 חוזר להעסיק בשורותיו פרשן ממדרגה שנייה, פרשן נפל כה טפל, משמעמם, ומגוחך. בעוד אחיהם של שחקני נבחרת ישראל בכדורגל הלוא הם חיילי הצנחנים, גולני, גבעתי, הנח"ל, השריון, התותחנים, הסיירות, חיילי דובדבן, טייסי חיל האוויר, חיילי משמר הגבול, אנשי המשטרה, ואנשי שירות הביטחון הכללי עושים ימים כלילות לשמירת הגבולות של מדינת ישראל ונלחמים באומץ לב נגד הטרור הפלסטיני – הרי ששחקני נבחרת ישראל המפונקים ממשיכים לשַרֵך את רגליהם על כר הדשא הבלגי ועדיין חושבים שלרוץ אחרי הכדור זה הדבר הכי קשה בחיים. בסיום המערכה הארוכה והכושלת של הניסיון להעפיל לגמר טורניר Euro 2016 בשנה הבאה בצרפת מתברר כי המאמן הלאומי אלי גוטמן איננו מנהיג ונבחרת הכדורגל של ישראל איננה קבוצה.

israel belgium 1טקסט תמונה : יום שלישי – 13 באוקטובר 2015. חצות הליל. האולפן המנווט את השידור הישיר מאצטדיון "המלך בודואן" בבריסל בתום המשחק בלגיה – ישראל 1:3 במסגרת המחזור ה- 10 והאחרון בבית מס' 2 בקדם Euro 2016. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אביעד פוהורילס (הטוב בצוות), אייל לחמן, המנחה והמגישה שרון פרי, דני נוימן, ומישל דיין. המאמן הלאומי אלי גוטמן לוקח את האחריות עליו ומצהיר לאומה "הכל עליי", אולם אין בכך די. רמת הפנל והפרשנות של ערוץ 1 איננה עונה על צרכי הצופים. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).

כלכלה טלוויזיונית. סיכום מבצע עשרת שידורי קדם Euro 2016 (חמישה משחקי בית + חמישה משחקי חוץ) ע"י ערוץ 1 הציבורי תחת הנהלתו של מר אלי בבא.

בראש ערוץ 1 הציבורי ששרוי תחת עול פירוק ניצב היום מר אלי בבא איש שאני רוחש לו הערכה כמנהל וכאדם. אין לי צל של מושג מה טומן העתיד הפוליטי לשידור הציבורי אולם הייתי רוצה שבכל מקרה יעמוד בראשו אלי בבא. הוא איננו מוכר לציבור אולם מדובר באיש מקצוע בעל ידע רחב בתחום משלושת ההיבטים של תוכן, טכנולוגיה, וכלכלה טלוויזיונית. אלי בבא איננו רק פיגורה מקצועית מעולה בעלת ניסיון וידע עצום בתעשיית הטלוויזיה, הוא לפני הכל איש רציני, בעל יושרה, דרך ארץ, ודוגמא אישית. אלי בבא עומד מאחורי מסע הכיסוי הטלוויזיוני הממושך של ערוץ 1 הציבורי את עשרת משחקי נבחרת ישראל בית וחוץ במסגרת קדם Euro 2016. אלי בבא הוא האיש שקידם את החתימה על החוזה הכפול של זכויות שידורים בלעדיות עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי) הכולל בתוכו את שני מפעלי הכדורגל של קדם Euro 2016 בשנה הבאה בצרפת ואת קדם מונדיאל 2018 ברוסיה. ערוץ 1 הציבורי שילם בעבור שתי העסקאות הללו סכום לא מבוטל של 3.000000 (שלושה מיליון) יורו. הסכום הנ"ל מחולק ל- 8 תשלומים שמתבצעים כמקובל בין 2014 ל- 2017. מדובר בעצם במבצע של כ- 20 (עשרים) שידורים ישירים של ערוץ 1 הציבורי במהלך ארבע שנים בו הוא נדרש לשלם כ- 150000 יורו (שווה ערך ל- 650000 שקל) פֶּר שידור ישיר בודד בעבור הזכויות בלבד. כמו כן נדרש ערוץ 1 הציבורי להשקיע כ- 300000 שקל בעלויות ההפקה וההוצאות הטכניות של כל משחק בית. מדובר בהפעלת שתי ניידות שידור ותפעול של כ- 18 מצלמות בכל אחד מהשידורים הישירים של משחקי הבית (באצטדיון ר"ג, ו/או אצטדיון סמי עופר בחיפה, ו/או אצטדיון "טדי" בירושלים) על פי קריטריון ופורמט הכיסוי המפורט והמורכב שדורשים שני בעלי הבית של זכויות השידורים UEFA ו- FIFA. ובכן זה המקום לומר תודה אישית שלי למר אלי בבא מנהל ערוץ 1 הציבורי ולאנשיו (!). תחזקנה ידיכם (!).

יום שלישי – 17 במאי 1994. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה והמבוססת מאבדת במפתיע ובאופן לא כפוי את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי (כל מחזורי ומשחקי הליגה הלאומית / ליגת העל היום + כל משחקי גביע המדינה) לערוץ 2 הצעיר לאחר שהחזיקה בהן ברציפות רבע מאה של שנים מאז 1969. המפסידן הגדול היה מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא מוטי קירשנבאום ז"ל. יאיר שטרן יבד"ל כיהן בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אני ניווטתי את שידורי הספורט בעבור שניהם. ערוץ 2 המסחרי דַרְדָק תקשורת זכה בחוזה האטרקטיבי ההוא של 1997 – 1994 תמורת 15.000000 (חמישה עשר מיליון) דולר לשלוש שנים.

הערה מתמטית לצורך הבנת יחסי המחירים אז (ב- 1994) והיום (ב- 2015) : ערוץ 1 חתם לפני שנתיים ב- 2013 עם התאחדות הכדורגל הישראלית על חוזה שידורים ישירים של משחק מרכזי אחד בלבד בשבוע (!) לשלוש שנים 2016 – 2013 תמורת תשלום של 45.000000 (ארבעים וחמישה מיליון) שקל לשלוש שנים. תשלום של 430000 (ארבע מאות ושלושים אלף) שקל בממוצע לכל שידור ישיר שבועי בודד לאורך שלוש שנים. 

ציטוט : "When you have the rights – You have the show"ציטוט שבא מפיו של רוּן אָרְלֶדְג' / Roone Arledge מי שהיה מנהל חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנים 2001 – 1968. רון ארלדג' התמנה למנהל חטיבת הספורט של ABC ב- 1968 ולמנהל החדשות ב- 1976. הוא הופקד על שתי המשרות הרמות ע"י שני נשיאי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בעת ההיא ליאונארד גולדנסון ו- פרד פירס. רון ארלדג' נולד ב- 1931 ומת ב- 2002.

arledge 1 

טקסט מסמך (1) : השער הקדמי של ספרו של רון ארלדג' "ROONE" שיצא לאור בארה"ב לאחר מותו ב- 2003 בהוצאת Harper Collins Publishers. ספר חובה לכל איש טלוויזיה ותקשורת.

arledge 2

טקסט מסמך (2) : השער האחורי של ספרו של רון ארלדג' "ROONE" שיצא לאור בארה"ב לאחר מותו ב- 2003 בהוצאת Harper Collins Publishers. ספר חובה לכל איש טלוויזיה ותקשורת.

אם יורשה לי להעיר ולהשוות, היחיד שמזכיר אותו כאן בארץ מההיבט של היקף רמת העבודה המבצעית הטלוויזיונית המורכבת והכלכלה היקרה הכרוכה בכך ועול הנשיאה באחריות, הוא איש הטלוויזיה מר אלכס גלעדי יבד"ל, מי שמשמש תקופה ארוכה סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC (מאז 1981) וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי IOC (מאז 1994).   

הקדמה קצרצרה.

זכויות השידורים הפנטסטיות שמשלמות רשתות הטלוויזיה בארץ ובעולם לוועדות המארגנות הבינלאומיות הגדולות ובראשן IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) + FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) + UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) + IAAF (התאחדות ה- א"ק הבינלאומית) וגם להתאחדויות הכדורגל המקומיות – הן הדלק שמניע את תעשיית הספורט באשר היא. 

זה קרה ביום שלישי בצהריים של 17 במאי 1994 במשרדי ההתאחדות הישראלית הכדורגל באצטדיון ר"ג המחודש. בתאריך הזה איבדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה – ערוץ 1 את זכויות השידורים של של הכדורגל הישראלי, משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) ומשחקי גביע המדינה. בנכס השידור זכה ערוץ 2 הצעיר והשאפתן. ערוץ 2 המסחרי בראשות אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן שני האישים שניהלו את המו"מ בשמן של שלושת הזכייניות "רשת", "קשת", ו- "טלעד" חתם על חוזה חדש עם ההתאחדות לתקופה של שלוש שנים, 1997 – 1994. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשות המנכ"ל הטרי שלה מרדכי "מוטי" קירשנבאום הפסידה נכס שידור עוצמתי ורב רייטינג בו החזיקה ברציפות רבע מאה של שנים בין 1969 ל- 1994. זאת הייתה סנסציה רבתי והפעם הראשונה בהיסטוריה שערוץ 1 הציבורי הפסיד נכס שידור כלשהו בעידן התחרות נגד ערוץ 2 המסחרי הצעיר רווי אמביציות שזה אך נעמד על רגליו. ערוץ 2 הורכב משלוש זכייניות : "רשת" אותה הוביל המנכ"ל דן שילון. "קשת" בראשה צעד המנכ"ל אלכס גלעדי. ו- "טלעד" שהמנכ"ל שלה היה עוזי פלד. דן שילון + אלכס גלעדי + עוזי פלד לא היו פחותי יכולת וכישרון ממנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. ובאשר לשאפתנות, דמם של השלושה הנ"ל היה רווי אמביציות וזרם ופעל בעורקיהם כדרך האדרנלין. השידור הציבורי הוּבַס לחלוטין. חד משמעית.  אין מילים אחרות לתאר את ההפסד הזה שהיה בלתי כפוי לחלוטין. המפסידן הגדול היה מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שכיהן באותה תקופה בכהונה הרמה של מנווט השידור הציבורי. יאיר שטרן כיהן כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אנוכי הייתי מנהל מחלקת הספורט. התבוסה הייתה טראומטית. כמוה גם כתיבת הפוסט הזה.

הכדורגל הוא סַמָּן יְמָנִי במאבקים המַרִים חסרי הקץ בין רשתות הטלוויזיה על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ ובעולם. כנראה שאי אפשר אִתּוֹ בגלל הממון והכסף אך כנראה שגם אי אפשר בלעדיו בשל הפופולריות והיוקרה. הכדורגל הוא הסַמָן הימני של הקשרים ההדוקים הבלתי נמנעים בין מוסד הטלוויזיה באשר הוא לבין כלל אירועי הספורט. התפתחות צילום ענף הכדורגל במוסד הטלוויזיה הייתה אֶבוֹלוּצְיָה, ואוסיף, עליית גרף מחיר זכויות השידורים תמורתו הייתה רֶבוֹלוּצְיָה.

ביום ראשון – 18 ביולי 1993 הייתה שטוחה כבר בפני מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן הצעת נוסחה מפורטת שלי הנוגעת לדרך ביצועם של עשרים ושניים השידורים הישירים על שולחנו של מנכ"ל ההתאחדות יעקב אֶרְאֵל [1]. הליגה הלאומית בכדורגל יצאה לדרכה הארוכה כעבור 40 יום, בשבת – 28 באוגוסט 1993. הפעם הזאת היינו מצוידים במיטב כלי המלחמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור לצורך כיסויים השוטף של 273 משחקים המתקיימים מידי שבת במשך תשעה חודשים רצופים במסגרת 39 מחזורים, לרבות 22 שידורים ישירים. הליגה הלאומית הזאת בעונת 1994 – 1993 הייתה הארוכה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי מאז ומעולם, וכיסוי הטלוויזיה הטוב ביותר שלה מאז ומתמיד.

בשבת – 28 באוגוסט 1993 שידרנו ישיר מאצטדיון "טֶדִי'" בבירה במחזור הראשון את ניצחונה של מכבי חיפה על בית"ר ירושלים 2:3. כעבור תשעה חודשים זכתה מכבי חיפה באליפות המדינה בשבת ההיא של 4 במאי 1994. במשך תשעה חודשים הפעלנו מידי שבת את מרב אמצעי השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שכללו את שתי ניידות השידור האלקטרוניות הגדולות ה- "וֶורֶד" (5 ו/או 6 מצלמות) ו- "נרקיס" (3 ו/או 4 מצלמות), שתי ניידות שידור אלקטרוניות בינוניות, "אמנון" ו- "תמר" (2 ו/או מצלמות), שתי ניידות מש"ק (מכוניות שידור קטנות הכוללות מצלמה אחת כ"א), שלושה ציוותי Microwave לצורך העברת סיגנל השידורים מהמגרשים השונים ברחבי המדינה למרכז שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית (Master Control) בבניין הראשי הממוקם בשכונת רוממה בירושלים, וארבעה ציוותי צילום ENG. מרוֹם גיל או טו טו 80 שלי זה נראה היום כל כך טריביאלי. אז זה היה חידוש מפליג ו- עצום. בכל שבת של כדורגל העסיקה הטלוויזיה הישראלית כמאה וחמישים עובדים. ההיערכות החדשה הצריכה לוגיסטיקה רחבת היקף שלא הכרנו כדוגמתה בימים עברו. בתחומי התחבורה וההסעות, האוכל והמזון, טייפים להקלטות, עריכה ושידור, והפקדת אבטחה ושמירה צמודה על ניידות השידור של מאבטחים מקצועיים. עלויות ההפקה וזכויות השידורים של "משחק השבת", קיזזוּ מידי שבוע  110000 (מאה ועשרה אֶלֶף) דולר מקופתה של רשות השידור. רבע מהעלויות כוסה ע"י מועצת ההימורים והטוֹטוֹ בראשותו של מר אריה זייף (באמצעות תשדירי שירות ו- שקופיות חסות). תם עידן ה- Film בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – החל עידן ה- Video.

1994 – 1993. מפיקי הטלוויזיה אמנון ברקאי וששי אפרתי.

אחד הקשיים בתחילת הפקת 22 השידורים הישירים ממגרשי הכדורגל בעונה הארוכה של 1994 – 1993 ובמקביל הפקת התוכנית "משחק השבת", היה חסרונו של המפיק אמנון ברקאי יד ימיני מזה 15 שנה רצופות. אמנון ברקאי היה איש טלוויזיה בעל יכולות. בנוסף להיותו מפיק טוב הוא היה גם עיתונאי בעל טביעת עין. בעונת השידורים של 1985 – 1984 החלטתי בעצה אחת עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל לייחד את "מבט ספורט" המשודרת במוצ"ש לכדורגל הישראלי בלבד. התוכנית "מבט ספורט" שהייתה מגזין ספורט כללי הוסטה לשידור באמצע השבוע (בתחילה בימי שלישי בשבוע ואח"כ בימי חמישי בשבוע). את מקומה תפשה התוכנית "משחק השבת". מיניתי את העיתונאי אמנון ברקאי להיות עורך התוכנית. אני הפקתי אותה. אמנון ברקאי עשה זאת בהצלחה רבה. ב- 1992 בעיצומו של עידן יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה הוצא אמנון ברקאי משורות מחלקת הספורט ומונה להיות מפיק בחטיבת החדשות. באוגוסט 1993 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן את דוד "דוּדוּ" גלבוע למנהל חטיבת החדשות. הוא סירב לבקשתי להחזיר את אמנון ברקאי למחלקת הספורט. מנקודת מבטו הוא צדק בסירובו. יתירה מזאת הוא הפך את אמנון ברקאי למפיק ראשי של חטיבת החדשות. מפיקי טלוויזיה ברמתו של אמנון ברקאי אינם מסתובבים ברחובות אבל לכל אחד יש מחליף ותחליף. לא אלמן ישראל. מיניתי את ששי אפרתי למפיק ראשי של מחלקת הספורט. בהיותו איש מוכשר, הגון, ישר, ודבק במשימה נכנס ששי אפרתי חיש מהר לנעליו הגדולות של אמנון ברקאי ללא כל בעיות מיוחדות ומילא היטב את תפקידו.

אמנון ברקאי היה אחד האנשים המרכזיים והחשובים ביותר בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שסייעו לה להתרומם מעל הבינוניות שאִפיינה אותה שנים רבות מאז נטש אותה דן שילון ב- 1977. במשך חמש עשרה שנה מ- 1977 עד 1992 ניצבו שלושה מנהלים בראשה. חיים יבין, יאיר שטרן, ואלימלך רם. כולם פעלו על פי המודל שמִיסֵד דן שילון ב- 1974 אך לאיש מהם לא הייתה את הכריזמה, המנהיגות, ויכולת הניהול שהוא ניחן בהם, אבי השיטה. חטיבת החדשות ידעה בתקופתם של חיים יבין, יאיר שטרן, ואלימלך רם ז"ל עליות ומורדות לסירוגין. בעיקר סבלה חטיבת החדשות מחוסר ידע בתחום ההפקה והיעדר כישרון להפוך את הטכנולוגיה הטלוויזיונית לכלי עזר ושָרָת עיתונאי. בתחום הזה חולל אמנון ברקאי מִפְנֶה. חטיבת החדשות תחת ניהולם של העומד בראשה דודו גלבוע, עורך "מבט" רפיק חלבי, עורך "מבט שני" מיכאל קרפין, והמפיק אמנון ברקאי הפכה ליחידה עיתונאית מובילה בתקשורת הישראלית. סייעו להצלחה הזאת מטבע הדברים מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שאישרו את התקציבים הגדולים הנחוצים להפעלת כמות גדולה כזאת של כוח אדם וטכנולוגיה טלוויזיונית כדי להגיע להישגים בשידורי חדשות. (הערת אגב : קשה להאמין שהחבורה הנכבדה והגאה הזאת בעלת האמצעים הייתה שותפה לתבוסת השידור הגדולה והבלתי נתפסת שחטפה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה ובעלת הניסיון מידיהם של אנשי חברת החדשות הצעירה בראשותו של שלום קיטל מערוץ 2 המסחרי, בתקופת רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בכיכר העיר בתל אביב באותם שבעה הימים ההם בחודש נובמבר של שנת  1995. אבל זהו כבר סיפור אחר). ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי : "רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בכיכר העיר במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 שלא היו שם ולא נכחו בזירת הרצח". הספר נחקר ונכתב על ידי במסגרת הסדרה בת 13 ספרים שקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : אוקטובר 1980 . אצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. אני בונה את אמנון ברקאי כמפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. משמאל, זהו רכז ההפקה נסים מזרחי. ב- 1991 נטש אמנון ברקאי את מחלקת הספורט ועבר להפיק בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהיעדרו של אמנון ברקאי מיניתי כאמור את ששי אפרתי למפיק שידורי הספורט ואת עצמי הצבתי כעורך ראשי ומפיק ראשי של התוכנית היוקרתית ועתירת הרייטינג, "משחק השבת", אחת מספינות הדגל של השידור הציבורי. מאיר איינשטיין ואורי לוי נבחרו על ידי לשמש צמד המגיש את התוכנית. רמי ווייץ ודני דבורין נקבעו לשדרי משנה לצִדו של מאיר איינשטיין. תכננתי להביא את השלושה עִמי למונדיאל ארה"ב 94' שאמור היה להתקיים לראשונה במדינה הענקית בתוך פחות משנה. ביקשתי מאָבִי רָצוֹן לשמֵש פרשן הכדורגל הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא נעתר לבקשתי. גאון הטלוויזיה האמריקני רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge, נולד ב- 1931 ומת ב- 2002) נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC טבע פעם את הסלוגן, “When you have the rights – you have the show”. הוא צדק. זכויות השידור הבלעדיות של הכדורגל הישראלי על שלושת מרכיביו, הליגה, הגביע, ומשחקי הנבחרת בארץ ובחו"ל היו שלנו. "עונת הזָהָב" של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצבה בשער. נגענו בשמיים. מוטי קירשנבאום התיר לי לגעת באופן אישי ברקיע השביעי. ברור שהרמתי לו טלפון באחד הערבים הדחוסים ההם בסתיו 1993 ואמרתי לו שאני מנשק אותו מרחוק דרך השפופרת.

einstein 1טקס תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה שעברה. שני שדרני הכדורגל הראשיים שלי ב- "עונת הזהב" ההיא של 1994 – 1993 רמי ווייץ (משמאל) ומאיר איינשטיין (בתווך). מימין זוהי גב' אוֹלִי איינשטיין רעייתו של מאיר אינשטיין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

1994 – 1993. יעקב שחר נשיא מועדון מכבי חיפה. הופעתו בנוף הכדורגל הישראלי היא מזהירה. ב- 1991 רוכש יעקב שחר את מועדון מכבי חיפה והופך אותו לטוב ביותר במדינת ישראל. המנהיגות הדגולה ויישרת הדרך של מר יעקב שחר הם מופת ניהול.

הופעתו של יעקב שחר בנוף הכדורגל הישראלי הייתה מזהירה. הוא היה אחת הסיבות מדוע מצאתי צורך לרכוש שוב ושוב את זכויות הכדורגל הישראלי. אישיות ספורטיבית – תרבותית משכמה ומעלה. ב- 1991 רכש יעקב שחר את מועדון מכבי חיפה והופך אותו לטוב ביותר במדינת ישראל. המנהיגות הדגולה ויישרת הדרך של יעקב שחר הם מופת לניהול ודרך ארץ. מידותיו האישיות והישגיו במועדון מכבי חיפה נחשפו בכל עוזם באותה "עונת זהב" של 1994 – 1993. השידור הישיר הראשון שלנו התקיים כבר במחזור הפתיחה בשבת – 28 באוגוסט 1993. במשחק המרכזי במחזור הראשון באִצטדיון "טֶדִי" אירחה האלופה בית"ר ירושלים באִצטדיון "טֶדִי" את הטוענת לכתר מכבי חיפה. יריתי בכל התותחים. שמונה מצלמות וחמישה הילוכים חוזרים כיסו את המשחק. בימים ההם זה היה המאכסימום שאפשר היה להפיק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בעמדת השידור הצבתי את מאיר איינשטיין ואבי רצון. השידור הישיר החל בחמש ארבעים וחמש לפנות ערב והסתיים בשמונה בערב. מכבי חיפה עם מאמנה גיורא שפיגל ניצחה את האלופה 2:3. השידור הישיר הפך לסנסציה טלוויזיונית ו- הרייטינג נסק במהירות לשחקים ונשק ל- % 45 (!). מייד עם סיום השידור הישיר מאִצטדיון "טֶדִי" ב- 28 באוגוסט 1993, החל בשמונה בערב שידור התוכנית "משחק השבת" שנמשכה כשעה. היא כללה את תקצירי שבעת משחקי המחזור ואת כל 23 השערים שהובקעו בשבעת המשחקים האלה. מכבי ת"א ניצחה בביתה את עירוני אשדוד 0:1, הפועל באר שבע ניצחה בחוץ את הפועל חיפה 1:3, מכבי נתניה סיימה בתיקו אחת את משחקה עם בני יהודה, צפרירים חולון גברה בביתה 1:3 על הפועל פתח תקווה, מכבי הרצליה והפועל כפר סבא סיימו תוצאת תיקו 2:2, והפועל ת"א ניצחה במשחק חוץ את מכבי פתח תקווה 1:2. זיהיתי את שידורי הכדורגל בטלוויזיה לציבור הצופים בארץ באמצעות ארבעה אנשים. שני השדרים מאיר איינשטיין (היה גם מגיש) ורמי ווייץ, המגיש אורי לוי, והפרשן אבי רצון. ארבעתם היו ראשית דבר עיתונאים. זה לא בונוס. זה הכרח חשוב. לא היה עוד זכר ליורם ארבל. וודאי לא לאורלי יניב, מרב מיכאלי, ואורית כסיף. לא ראיתי שום משמרות של מפגיני מחאה ליד בניין הטלוויזיה הקוראים לי להחזיר את ארבעת הנשכחים גבר אחד ושלוש נשים אל מול פני המצלמה והמיקרופון. שוב הוכח בפעם המי יודע כמה כי זכויות השידורים הבלעדיות וחומרי השידור הראשוניים המוחזקים בידי כל רשת טלוויזיה מקומית ו/או בינלאומית (באשר היא) חשובים לאין ארוך מן המגישים אותם.

לא היה עכשיו שום דמיון עיתונאי בין התוכנית "משחק השבת" העכשווית שלי תחת מנהיגותו של מוטי קירשנבאום לבין זו של תקופת יוסף בר-אל. נסקתי לשחקים. הייתי ברקיע השביעי. יוסף בר-אל הציע לי במשך שלוש שנות כהונתו אלטרנטיבות וחלופות חלקיות. אלטרנטיבה אצלו הייתה סוג של ייאוּש. מוטי קירשנבאום הציע לי תיקווה ותרבות שידור שונה. אם להשתמש במטפורה מתמטית, יוסף בר-אל היה שֶבֶר עשרוני או שבר פשוט, אחד חלקי משהו. מוטי קירשנבאום היה השָלֵם. בפעם הראשונה מאז נוסדה הטלוויזיה ב- 1968, מאז ימיהם של דן שילון ואלכס גלעדי, ניתנה לי האפשרות והוענקו האמצעים הטכנולוגיים להביא למסך מידי שבוע במוצ"ש בשמונה בערב, מסמך עיתונאי – דוקומנטרי שלם. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל אמר לי : "יואש אלרואי, המפתחות בפנים, סע…!". בפעם הראשונה מזה 25 שנים יכלו משלמי האגרה לראות בביתם מידֵי מוצ"ש את כל השערים שהובקעו בשבעת משחקי המחזור, את כל הרגעים המרתקים, את כל רִגעי מחלוקות השיפוט, את הכרטיסים האדומים והצהובים, ריאיונות תגובה עם השחקנים והמאמנים הרלוואנטיים, וכתבות אווירה וצבע. זה גם היה המוֹטוֹ שלנו בשידורי ה- Promo. שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעונת 1994- 1993 הציבו בעת ההיא את השידור הציבורי בפסגת פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. לא היה ספק בכך. עונת השידורים ההיא תיזכר כעונת הזהב שלנו. של כולנו בערוץ 1 הציבורי.

היו לנו פוטנציאל עיתונאי, אמצעים טכנולוגיים לא מבוטלים, ויכולות הפקה ועריכה שלא נוצלו ולא באו לידי ביטוי עד כניסתו של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. משעה שרכישת זכויות השידורים הבלעדית על ידינו הפכה לעובדה מוצקה בעונת 94'- 1993 ועמם אמצעי השידור המוקדשים להפקת תוכנית "משחק השבת" ואירועי הכדורגל, אימצתי מדיניות שיווק שונה מהמקובל של התוכן המשודר. הפצה וקידום (Promotion) של שידורי הכדורגל בתודעת הציבור נעשתה על ידי באגרסיביות. קַל היה לכבוש את דעת הקהל בארץ ולהפיץ את המֶסֶר מפני שתוכנו היה אטרקטיבי. היה לנו עוד יתרון זעיר. החזקנו בנֶכֶס שידור בלעדי שמוגן מפיראטיות. כדורגל על כל גווניו (ליגה + גביע המדינה + נבחרת ישראל) אפשר היה לראות רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התוכנית החדשותית – תיעודית "משחק השבת" הפכה חיש מהר לספינת הדגל בהא הידיעה של השידור הציבורי. המזל הולך עם הטובים. קבוצת מכבי חיפה בהנהגתו הנשיא המוצלח של המועדון יעקב שחר והמאמן עתיר הידע גיורא שפיגל צעדה בראש הטבלה כל הזמן לאורך דרך ארוכה בת 39 מחזורים. היה כֵּיף מקצועי גדול להגיע עם ניידת השידור שלנו על 60 עובדיה שוב ושוב לאִצטדיון "קריית אליעזר" כדי לצַלֵם את משחקי מכבי חיפה. מנהל האצטדיון חיים נִיב האיר את פניו אלינו. המועדון והעירייה העניקו לנו באִצטדיון "קריית אליעזר" תנאי עבודה וצילום מהמעולים בישראל . האִצטדיון אסתטי וקומפקטי. היה נוח לפרוש בו במהירות את ציוד הטלוויזיה על מצלמותיו וכבלי ה- Video ו- Audio הארוכים.

חיפה היא עיר יפה, אסתטית, ונקייה והחיפאים הם אנשים רציניים ומסבירים פנים . מנהל האצטדיון חיים נִיב ונשיא המועדון יעקב שחר שמרו על מסגרת פרסומית נאותה בשילוט במגרש. כמות השלטים וגובהם תאמו את עקרונות הצילום שלנו ואת הנחיות ה- EBU . מילה שלהם הייתה מילה. תמונת הטלוויזיה שהופקה מאצטדיון "קריית אליעזר" הייתה מרשימה .  15 מתוך 22 השידורים הישירים באותה עונה ייחדתי לקבוצת מכבי חיפה. הייתה לי זכות גדולה כמנהל מחלקת הספורט ועורך "משחק השבת" באותה עונת הזהב הבלתי נשכחת של 1994 – 1993 לעבוד מול נשיא הקבוצה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל. משזיהיתי את השגשוג המתמשך של מכבי חיפה בראשות הצוות המוביל, זימנתי את שניהם לאולפן "משחק השבת" ב- 13 בנובמבר 1993 לריאיון ארוך. הקבלתי אישית את פניהם בכניסה לבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים וליוויתי אותם לאולפן השידור. שניהם היו לבושים בחליפות וחנוטים בעניבות. כלל לא הופתעתי מרהיטות דיבורם אך התפעלתי מהענווה והשקט הנפשי שלהם. יעקב שחר וגיורא שפיגל היו שני מצליחנים ששיווקו את עצמם בצורה מאופקת ומכובדת באמצעות מצלמות אולפן "משחק השבת". מכבי חיפה, מועדון כדורגל מסודר ומטופח, הפגינה תצוגת כדורגל איכותית לאורך כל אותה העונה הארוכה בת 39 מחזורים. 39 שבתות הציגה מכבי חיפה כדורגל מסודר ושיטתי וזכתה בצדק ב- 4 ביוני 1994באליפות המדינה. הקבוצה צברה 95 נקודות מתוך 117 אפשריות . הישג  של % 81.2 . באותה עונה מזהירה הביסה מכבי חיפה במגרשה ב- 26 בפברואר 1994 את מכבי ת"א  0:5, ואח"כ ב- 2 באפריל 1994 גם את בית"ר ירושלים 1:5. היא ניצחה ב- 28 משחקים וסיימה 11 בתיקו. הקבוצה של יעקב שחר וגיורא שפיגל לא הפסידה בעונת 1994 – 1993 אפילו פעם אחת. הפרש השערים שלה היה מדהים וחסר תקדים. 97 לזכות (ממוצע של 2.48 למשחק) ו- 27 חובה.

מועדון מכבי חיפה בכדורגל הוא מועדון בר מזל מפני שבראשו ניצב נשיא כה מוכשר, כה יציב, כה מאוזן, וכה הגון וישר בשם יעקב "יענקל'ה" שחר. מר יעקב שחר הוא האחד והיחיד בתחום הכדורגל בישראל כמו שעו"ד שמעון מזרחי הוא אחד והיחיד בשדה הכדורסל. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הוא בר מזל על שבראשו עומד שמעון מזרחי. יעקב שחר ושמעון מזרחי הפכו זה מכבר למופת של ניהול ומנהיגות ספורט .

פוטנציאל המנהיגות הספורטיבית של יעקב שחר וכישרון הניהול הייחודי שלו התגלו חיש מהר ובאו לידי ביטוי בהובלת מכבי חיפה לפסגת הכדורגל של ישראל מאז שנת 1984 ועד עצם היום הזה. דרך הצעדתו את מכבי חיפה לפסגת הכדורגל הישראלי ראויה להערכה רבה .יעקב שחר (שוכטוביץ') נולד למשפחה שוכטוביץ' הוותיקה בנס ציונה ב- 8 באפריל 1941. הוא היה חניך בשורות אגודת "מכבי הצעיר" של נס ציונה וכמו כל מכביסט אמיתי היה אוהד ומושבע ומעריץ של מועדוני הכדורגל והכדורסל של מכבי ת"א. הכדורסלן אברהם שניאור והכדורגלן יהושע "שייע" גלזר היו אליליו. יעקב שחר היה ספורטאי פעיל בעצמו. שחקן כדורגל וכדורסל בסקציה הספורט של היישוב הקטן בנס ציונה .הוא התגייס לחיל האוויר והיה מדריך ספורט בבית הספר הטכני של החיל. ב- 1960 נסע עם נבחרת חיל האוויר בכדורסל לסדרת משחקים בקפריסין נגד נבחרת חיל האוויר האנגלי (RAF). ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון חייב את נציגי המדינה לעַבְרֵת את שמותיהם. יעקב שוכטוביץ' גבה הקומה (1.90 מ') שינה את שם משפחתו משוכטוביץ' לשחר. ב- 1977 כשהיה בן 36 החל החיבור הראשון שלו עם הכדורגל הישראלי ברמה הגבוהה שלו. המפגש הראשון היה דווקא עם קבוצת בית"ר ירושלים תחת הנהגתו של היו"ר ראובן "רובי" ריבלין.

יעקב "יענקל'ה" שחר היום איש עסקים פורה ומוצלח, זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "הייתי בעצמי שחקן כדורגל וכדורסל בסוף שנות ה- 50 בסקציה הספורט של נס ציונה. נשארתי אוהד כדורגל גם לאחר שהפסקתי להיות שחקן פעיל. ב- 1977 נפגשתי עם רובי ריבלין ונתתי את הסכמתי להיות נותן החסות (Sponsor) של מועדון בית"ר ירושלים. הצבנו את הפרסומת של חברת המכוניות השוודית VOLVO על חולצות קבוצת בית"ר ירושלים. אני זוכר שאלכס גלעדי שהיה אז מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הגיע אלינו כדי למדוד בסרגל את גודל האותיות של VOLVO על פי חוקי הטלוויזיה היה מותר אז להדפיס אותיות של פרסומת מסחרית על החולצות שגודלן לא יותר מ- 12 סנטימטר. שאלתי את רובי ריבלין עם מי אני אמור לחתום על חוזה הצבת הפרסומת. רובי ריבלין קם ממושבו ערך סיבוב סביב עצמו, ואמר : "אתה רואה יענקל'ה אין כאן אף אחד חוץ ממני. אתה תחתום איתי". VOLVO לא שילמה אז כסף לבית"ר ירושלים אלא מימנה את קניית התלבושות, הכדורים, נעלי הכדורגל לשחקנים ואת כל ציוד הספורט הנלווה. הקשר ביני לבין בית"ר ירושלים נמשך כשנתיים עד 1979 וגווע. חמש שנים לא עסקתי יותר באימוץ קבוצת כדורגל".

טקסט תמונה : שנת 1959. זוהי קבוצת הכדורגל של סקציה ספורט נס ציונה ב- 1959. זיהוי הנוכחים העומדים מימין לשמאל : דבוש, יגאל קמחי, יעקב שוכטוביץ' (שחר), ברוך רוזנשטיין, דודו קרמר (מאמן – שחקן, לשעבר שחקן נבחרת ישראל והפועל פ"ת), משה חבני, וכוכי בן גרא. זיהוי הנוכחים הכורעים מימין לשמאל : הקמע של הקבוצה יעקב "ז'קי" ווישניה בן 8 (לימים פרשן ההתעמלות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) , מישקה מוסקוביץ', השוער עמי גרובשטיין, צבי רינצלר, ואברהם אשכנזי. (התמונה באדיבות נילי ויעקב שחר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shahar 1

טקסט מסמך : קטע עיתונות ("ידיעות אחרונות") מ- 3 במאי 1959 המצביע על יעקב שוכטוביץ' (שחר) כספורטאי בעל ערכים. (באדיבות יעקב שחר).

 shahar 2טקסט תמונה : שנת 1965. קבוצת הכדורגל סקציה נס ציונה. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אברהם לחמי, ברוך רוזנשטיין, יעקב שחר (שוכטוביץ'), השוער עמי גרובשטיין, זאב "פישקע" פרישברג, יצחק קליינפלד, ומשה חבני. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : כוכי בן גרא , אריה ברומר , אברהם שטמברג , וגברי בן שמעון. (התמונה באדיבות נילי ויעקב שחר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

ב- 1984 הזדמן מר יעקב "יענקל'ה" שחר לשני משחקים שנערכו במסגרת הליגה הלאומית באִצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. באחד מהם נטלה חלק קבוצת מכבי חיפה שהייתה אז אלופת המדינה לראשונה בתולדותיה. ה- Sponsor שלה היה הקבלן זכריה דרוקר. יעקב שחר ראה את הקבוצה והתאהב בה. משהו ניצת בלִבּוֹ. יו"ר מחלקת הכדורגל של מכבי חיפה היה אז צבי ווייצנר. הדוֹד של צבי ווייצנר היה מנהל הלוגיסטיקה אצל יעקב שחר בעסקי VOLVO. אחותו של צבי ווייצנר קנתה מכונית VOLVO אצל יעקב שחר. עולם קטן. כך נוצר לראשונה הקשר ההיסטורי בין יעקב שחר למכבי חיפה. יעקב שחר מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "חוזה האימוץ המסחרי הראשון ביני לבין מכבי חיפה נחתם לקראת עונת 85' – 1984 . VOLVO קישט את חולצות מכבי חיפה תמורת סכום שנתי של 70000 (שבעים אֶלֶף) דולר שנתתי למועדון ורכב למאמן שלמה שרף. בפעם הראשונה הוסעה הקבוצה למשחקיה באוטובוס מיוחד ונוח מטעם VOLVO". הקשר בין VOLVO של יעקב שחר לבין מכבי חיפה של צבי ווייצנר הלך והעמיק. סכום האימוץ תפח ל- 120000 (מאה ועשרים אֶלֶף) דולר בשנה. הברית נמשכה עד 1992. ב- 1992 רכש יעקב שחר את המועדון. יעקב שחר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "מכבי חיפה הפכה למועדון מסודר וקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי. הקבוצה זכתה בשמונה שנים בתקופת האימוץ של VOLVO בארבע אליפויות המדינה בשנים 1984, 1985, 1989, ו- 1991 ופעם אחת גם בגביע המדינה ב- 1991. באותה שנה הוברר כי חובות הקבוצה למס הכנסה הלכו ותפחו והגיעו ב- 1991 לממדים מבהילים של 8000000 (שמונה מיליון) ₪. יו"ר וועד האגודה דני אסנין העניק לי מנדט לנהל את מו"מ מול אגף מס הכנסה באוצר על תשלומי החובות. אני טענתי כי סך החובות של מכבי חיפה איננו גדול יותר מ- 2.500000 (שני מיליון וחצי) ₪. מס הכנסה טען כי החוב עומד על 3.500000 (שלושה מיליון וחצי) ₪. לבסוף הגענו לפשרה כספית. סיכמנו כי מכבי חיפה תשלם מייד 2.500000 (שני מיליון וחצי) ₪ למס הכנסה ואם המועדון ישלם כחוק גם את מִסָיו בשנתיים הבאות, או אז מס הכנסה יבוא לקראת המועדון ויוותר על מיליון ₪ החסרים. הבעיה הייתה כי למכבי חיפה לא היה מהיכן לשלם את חובותיה למס ההכנסה. וועד האגודה בראשות דני אסנין ביקש אותי לעזור ולשלם עבורם. הסכמתי, ואגב חיוך, הסברתי לאנשי האגודה שתשלום בסדר גודל כזה ראוי לקושאן. דני אסנין וחברי וועד האגודה השיבו לי, "הנה לך הקושאן…". כך קניתי ורכשתי את המועדון כשהניהול שלי הוא עצמאי לחלוטין . מכבי חיפה הועברה לבעלותי בתחילה לתקופה של כשלוש שנים עד 1995, ואח"כ עברה לידי לצמיתות. עשיתי בחיים עסקאות הרבה יותר טובות מאשר קניית מכבי חיפה. אבל זאת הייתה אולי המשמעותית ביותר בעיקר מן ההיבט הספורטיבי שלה. המטרה שלי הייתה להביא את מכבי חיפה לאירופה".

רכישת מועדון הכדורגל של מכבי חיפה על ידי יעקב שחר היוותה ציון דרך היסטורי בתולדות הכדורגל הישראלי. עד אז נוהלו כל המועדונים ע"י מרכזי הספורט הארציים, הפועל, מכבי, בית"ר, ואליצור באמצעות הנהלות וולונטאריות. רכישת מכבי חיפה ע"י יעקב שחר הייתה הפעם הראשונה בה גורם פרטי מבקש לנהל מועדון כדורגל ישראלי כעסק כלכלי מסודר העומד בזכות עצמו. יעקב שחר מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : "מאז 1991 ועד היום הזה (2 בינואר 2007) השקעתי בקבוצת מכבי חיפה כ- 150000000 (מאה וחמישים מיליון) ₪ . אלו משאבים כלכליים כבירים אבל צריך לזכור שהשקעתי בקבוצה את מיטב המשאבים האנושיים והנפשיים שלי. זהו מאמץ עצום".

כ- 300.000000 (שלוש מאות מיליון) שקל שהשקיע יעקב שחר טבולים בדם ליבו. מכבי חיפה תחת מנהיגותו של יעקב שחר זכתה מאז 1991 בעוד 6 (שֵש) אליפויות המדינה בשנים 1994, 2001, 2002, 2004, 2005, 2006 ועוד שלוש פעמים בגביע המדינה בשנים 1993, 1995, ו- 1998. במועדון אימנו מאמנים רבי מוניטין כמו שלמה שרף, גיורא שפיגל, אברהם גרנט, ורוני לוי. אך התהילה האמיתית שמורה לנשיא ומנהיג המועדון ומתווה הדרך יעקב שחר.

לפני יותר משני עשורים. 1994 – 1993 הייתה "עונת הזהב" של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל נתן לי לשַיֵיט ברקיע השביעי.

לא הכל הלך לנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חלק בהתחלה בעונת 1994- 1993, מפני שלא כל היו"רים שבשמם חתמה ההתאחדות על ההסכם עם רשות השידור תפשו את גודל השעה ואת חשיבות רעיון השידורים הישירים. רוני קליימן יו"ר מכבי ת"א בעת ההיא לא התיר לי לשדר ישיר את משחק העונה הראשון בין מכבי ת"א למכבי חיפה שעמד להיערך באִצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993, מפני שסָבָר שמגיע לו יותר מ- 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר כפי שנקבע בהסכם. הוא התעקש, שאם יתיר שידור ישיר בטלוויזיה הצופים יישארו בבתיהם ולא יגיעו לאִצטדיון, והוסיף : "יואש אלרואי אתה מוכרח להבין אותי, זה אצטדיון גדול, שכרי יצא בהפסדי, זה ביזנס, אני לא מוכן להפסיד כסף, התאחדות הכדורגל לא יכולה לכפות עלי שידור ישיר". כל הסבריי לא הועילו. לא הצלחתי לשכנע אותו. המשחק הזה מכבי ת"א – מכבי חיפה היווה נדבך חשוב במסורת השידורים הישירים הקצרה שזה אך יצאה לדרך. הוא נחשב בעיניי למטרת עַל. ביקשתי את התערבות כבוד נשיא המדינה עזר ווייצמן מפני שהיה אחד מהעם וקשוב לענייני הספורט. נשיא המדינה העריך את ההישגיות בספורט. רק לפני כחמישה שבועות ביקש לארח ב- 17 באוקטובר בבית הנשיא בירושלים את נבחרת ישראל בכדורגל שגברה על צרפת 2:3 במשחק סנסציוני בקדם גביע העולם שנערך בפאריס. אי אפשר היה לשכוח את דרכי הליכתו העממיות ורחשי ליבו ואהבתו לשחקני הנבחרת ובראשם אייל ברקוביץ' וראובן עטר. ביום רביעי – 24 בנובמבר 1993 פקססתי את בקשתי לנשיא המדינה [2]. לא הייתי מערב את נשיא המדינה בענייני השידורים של הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית לוּלֵא הערכתי הרבה למנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. שניהם סייעו לי סיוע רב במחשבה, בממון, וברצון טוב כדי לבנות עונת שידורים מהפכנית ומפוארת ב- 1994 / 1993. מן הדין היה שאני אשיב להם כגמולם ואתאמץ עבורם. פניתי לנשיא המדינה מר עזר ווייצמן.

טקסט מסמך : 24 בנובמבר 1993. זהו המסמך המקורי שפקססתי לנשיא המדינה עזר ווייצמן כדי שיאות להתערב בוויכוח ביני לבין יו"ר מכבי ת"א על הצורך בשידור ישיר בטלוויזיה של המשחק מכבי ת"א – מכבי חיפה שעמד להיערך באצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נשיא המדינה עזר ווייצמן היה קשוב לבקשה שלי. הנושא עניין אותו. הוא שלח את מנכ"ל בית הנשיא אַרְיֵה שוּמֶר לסייע לי  ביום חמישי – 25 בנובמבר 1993 הִזמנו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי את רוֹנִי קְלָיְימַן וחברי ההנהלה שלו במכבי ת"א לארוחת צהרים במסעדת "מי ומי" ברח' פינסקר פינת בוגרצ'וב. גם אַרְיֵה שוּמֶר שכונה "אלוף הפשרות" נכח בפגישה אך זה לא עזר. מר רוני קליימן יו"ר מכבי ת"א (איש אדיב ותרבותי) התעקש וסירב לבקשת השידור הישיר. הוא חשש שאוהדי הכדורגל ידירו את רגליהם מהיציעים. הוא לא הסכים בשום אופן לשידור ישיר. יאיר שטרן שילם בשם הטלוויזיה את מחיר הארוחה ואני את מחיר האכזבה . ניידת השידור התייצבה במלוא תפארתה באִצטדיון ר"ג. המשחק הסתיים בתיקו אחת ותקציר נרחב ממנו שודר "במשחק השבת" באותו ערב. שלושה חודשים אח"כ בשבת – 26 בפברואר 1994 נערך "משחק העונה" השני באִצטדיון קריית אליעזר בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א. נשיא מכבי חיפה מר יעקב שחר נהג אחרת לחלוטין מהקולגה התל אביבית שלו רוני קליימן ואִפשֵר לנו שידור ישיר. "הסכם זה הסכם ואתם אורחים רצויים אצלנו", אמר לי בטלפון בטוֹן הדיבור המתון והשקט שלוֹ. יעקב שחר היה איש עסקים אך אדם יוצא דופן בכישרונו ובנועם הליכתו. מנהל האִצטדיון בקריית אליעזר חיים ניב קיבל בשבת בבוקר בחביבות את צוות השידור הענק. האירוח בקריית אליעזר היה מרשים.

יום קודם לכן ביום שישי – 25 בפברואר 1994 רצח מתנחל יהודי מקריית ארבע בחברון ד"ר ברוך גולדשטיין 30 ערבים מוסלמים שבאו להתפלל במערת המכפלה. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל התקשר אישית ליאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית והביע צער ובושה. הוא התנצל בפני יו"ר הרשות הפלסטינית. חטיבת החדשות בראשותו של דוד "דוּדוּ" גלבוע נכנסה לפעילות כיסוי מואצת. נשמעו קולות בחטיבת החדשות לביטול השידור הישיר מקריית אליעזר של משחק העונה מכבי חיפה – מכבי ת"א אך מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן עמדו בפרץ. תכנון השידור הישיר של משחק העונה השני נשמר ויצא לפועל למרות הנסיבות. מכבי חיפה עם ראובן עטר ואייל ברקוביץ' הביסה את מכבי ת"א 0:5. רמי ווייץ היה בר המזל לשדר את המשחק הנפלא. הצבתי בשידורים הישירים שלנו את המצלמות האחוריות, מצלמות קווי ה- 16, ומצלמות ה- Close up ששינוּ את סטנדרט הצילום מקצה לקצה. יכולתי לשָדֵר שישה הילוכים חוזרים מזוויות צילום שונות. להצבת מצלמות ה- Close up (תפקידן היה להתמקד בשחקנים הסובבים את תנועת הכדור), הייתה חשיבות עליונה. הן לכדו את הפגיעות הקשות והעבירות האדומות, והביאו מידי שבת למסך את הניגוד החריף בין רוח הספורט הקוראת למתחרים לחתור בהתמדה ובהגינות למען הניצחון , לבין האלימות והברוטליות שגילו חלק מהשחקנים איש כלפי רעהו. מצלמות ה- Close up  בעלות עדשות ה- Zoom  החזקות , לכדו בקלות את מפירי החוק ותיעדו את רִגעי המחלוקת הקשים. מעבר להיותן מצלמות חושפניות , הן היו גם מצלמות שופטות ומצלמות מחנכות. הן סייעו בידי לחבר ולרתק את הצופים למסך ולהפוך אותם בעל כורחם למין סוג של שופטי טלוויזיה "אינטראקטיביים". פינת השידור שמיסדתי בשבתות "רגע של מחלוקת" הפכה למִשְנָה סְדוּרָה. מאות אלפי צופים המתינו בכל שבת למוצא פיהן של מצלמות ה- Close up האלה.

בשנים 1993 – 1990 התייחסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת שִלטונו של יוסף בר-אל בבוז גלוי לשידורי הכדורגל. יוסף בר-אל הקצה מראש אמצעי צילום מזעריים לנֶכֶס שידור מובהק ופופולרי למרות שידע כי רשת הטלוויזיה אותה הוא מנהל שילמה הון רב עבור זכויות השידור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התנהגה כגוף שידור מונופוליסטי, נהגה "בקמצנות" כלפי המממן הציבורי שלה משלם האגרה, וצברה שיאים שליליים בכמויות ובטיב הכיסוי שלה את אירועי הספורט. ניהולו של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 גבל במקרים לא מעטים בתחומי המדיה – בקוריוז (!). מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא בשנים 1993 – 1989 אריה מקל נמנע מלהדיח אותו. אולם מנכ"ל רשות השידור הבא מי שהחליף את אריה מקל, מוטי קירשנבאום ז"ל סילק אותו ומינה במקומו את מר יאיר שטרן לתפקיד הרם.

טקסט מסמך : מתוך אוסף קטעי עיתונות שמלקטת לשכת הדוברות של רשות השידור. 26 בפברואר 1991. דוגמא אחת מתוך מאות קטעי עיתונות שתקפו בשנים 1993 – 1990 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן ניהולו של יוסף בר-אל, את אופן ודרך כיסויה הדַל את הכדורגל הישראלי. החזקנו בלעדית בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי אך הנהלת הטלוויזיה בימים ההם לא אִפשרה לי לחשוף אותו כראוי. לא שררה שום קורלציה בין הממון בו רכשנו את סחורת השידור הבלעדית הזאת שאותה צירפנו אותה לסל הקניות שלנו, לבין חשיפתה ושיווקה לציבור צופי הטלוויזיה.

הטלוויזיה הציבורית לא כשלה רק בסיקור אירועי הספורט. התנהלות חטיבת החדשות שלה תחת ניהולו של אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל הייתה בלתי מוצלחת בשנים ההן. היו לכך כל מיני סיבות שמפורטות היטב בספר עב כרס שחקרתי וכתבתי "רוש ולענה" במסגרת הסדרה בת 13 ספרים שקרויה : מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". חטיבת שירותי ההפקה בראשותו של יוסי משולם עושה דברו של יוסף בר-אל באותן השנים שבין 1990 ל- 1993 לא ניצלה היטב את הפוטנציאל הטמון בכמות הטכנולוגיה הבלתי מבוטלת שעמדה לרשות הטלוויזיה, וסיפקה בקמצנות גדולה אמצעי שידור לכיסוי פעילות הכדורגל הישראלי בשבתות. חלק מניידות השידור שתפקידן היה לכסות את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל עמדו שוממות במוסך. יוסי משולם נכנע וסַר ללא עוררין למרותו של מנהל הטלוויזיה שלו יוסף בר-אל ללא כל ניסיון מצִדו לייצר יוזמה שונה, ולנהל וויכוח ענייני פורה שיביא לשיפור הופעתה של התוכנית "משחק השבת" בכל מוצ"ש. לעזאזל החמישי חשבתי לעצמי, הרי "משחק השבת" איננה תוכנית פרטית שלי. לוָואקוּם השידור הפתטי הזה נשאבה גם חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודו של המהנדס הראשי שלה דָוִד יוֹגֵב (יוצא חיל האוויר שהובא מבחוץ לנהל את חטיבת ההנדסה בטלוויזיה). חטיבת ההנדסה לא הייתה עצֵלה. שירתו בה אנשים נפלאים אך המנהיגות שלה הייתה אימפוטנטית חסרת כל כריזמה שחיפשה כל הזמן איך לא לעשות במקום איך כן.

בשעה ששמוטי קירשנבאום נחת ברשות השידור ב- 18 באפריל 1993 היה לוֹ רק להיכן להמריא. זה היה בשלהי כהונת יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה והשידור הציבורי היה בשפל. מוטי קירשנבאום היה מודע היטב להתנהלותו הבעייתית של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה במשך שלוש שנים בין 10 ביולי 1990 לבין 10 ביולי 1993. הוא לא האריך את כהונתו, הדיח אותו, ומינה במקומו לתפקיד את יאיר שטרן .עם מינויו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור השתנה הכל לטובה בבת אחת. שידורי הכדורגל בעונת הזהב של 1994- 1993 בתחילת עידן שִלטונם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן כשיוסף בר-אל כבר לא היה בסביבה, היו מופת שידור. מופת השידור נבע מהעושר הטכנולוגי היחסי ואמצעי הצילום שהוענקו לתוכנית "משחק השבת" ולשידורים הישירים באותה עונה וגם הודות לנבחרת שדרים – עיתונאים טובה שעמדה לרשותי. הטכנולוגיה המיידית שפעלה באמצעות שלושה ציוותי מיקרוגל להעברת הסיגנלים מאִצטדיונים לסוויטות עריכת ה- VTR במאסטר בקומה ב' בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים והעיתונאות בצידה, העלו את "משחק השבת" לדרגה עליונה של דיווח מהיר ומהימן מהשטח. בנתוני הזמן ההוא חשתי כי ניתן לכנות את התקופה של 1994- 1993 כ- "עונת הזהב" שלנו. הבאתי למחלקת הספורט את הגרפיקאית היצירתית, החרוצה, והמצטיינת וורוניקה רבוטניקוף (אז עולה חדשה מארגנטינה), שהעניקה אמירה גרפית אחידה לכל שידורי הספורט שלנו.

veronica

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת. זוהי וורוניקה רבוטניקוף הגרפיקאית היצירתית והחרוצה של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

באותה עונה נפלאה של 1994 – 1993 גייסתי למחלקת הספורט גם את שַדָּר רדיו "קול ישראל" דני דבורין לצִדָם של שני השַדָּרִים הקבועים שלי מאיר איינשטיין ורמי ווייץ. החלטתי להכשיר אותו כשַדָּר טלוויזיה שלישי לקראת טורניר גמר גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94', שהמתין לנו בקיץ הבא. יריתי עכשיו בכל התותחים. שטתי באפולו 11 בחלל. מי זכר בכלל את יוסף בר-אל.

ההצלחה הגדולה של סיקור משחקי הליגה הלאומית בטלוויזיה הישראלית מידי מוצ"ש בעונת 1994- 1993 ושידור התוכנית "שער ראשון" תוכנית הכדורגל הבינלאומית הפופולארית מידי יום ראשון ב- Prime time הביאה לקנאה במסדרונות הטלוויזיה. התוכנית "שער ראשון" עסקה גם ב- Follow up ל- "משחק השבת". שידורי הספורט הפכו לחלון הראווה הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו ההסתודדויות של המנהלים הבכירים והטענות הישנות, "כי יש יותר מידי ספורט בשידור הציבורי בזמן צפייה ראשי. נשמעו טענות מדוע השידור הציבורי עוסק בליגות הכדורגל האירופיות. אמרו כי צריך לקצץ". לבסוף הוחלט להוריד את "שער ראשון" תוכנית עיתונאית וקצבית מהאוויר בתום עשר שנות שידור רצופות. את התוכנית "שער ראשון" ששודרה בימי ראשון בשבוע (מכאן שמה) לפני "מבט", מיסדתי ב- 1983 בסיועו של מנהל הטלוויזיה דאז טוביה סער. עלותה הכספית הייתה שוות ערך לפרוטות כשמדובר במונחי מחירים של טלוויזיה. המגזין החדשותי והקצבי הזה שאורכו היה ס"ה כ- 20 דקות בלבד, והמגישים והמנחים שלה היו לסירוגין נסים קיוויתי יורם ארבל, ואורי לוי (אח"כ הצטרף גם אבי רצון) הראתה את השערים שהובעו במשחקים החשובים בליגות האיטלקית, הגרמנית, ההולנדית, והספרדית. מידי פעם השתרבבו לתוכנית גם קטעי Highlights מבלגיה, יוגוסלביה וליגות אחרות ממדינות נוספות. כוחו של המגזין היה בטריות שלו. “Absolutely up to date”. מעודכן לחלוטין. השערים שהובקעו בליגות הבכירות ברחבי אירופה בשבתות ובימי ראשון אחר הצהריים, שודרו מידיערב יום ראשון בשבוע על מרקע הטלוויזיה הישראלית. את השערים קיבלנו באדיבות רשתות הטלוויזיה ב- EBU במסגרת מגזין החדשות האירופי היומי EVN (ראשי תיבות של Eurovision News). מעֵת לעֵת נדרשנו גם לפתוח שידורים Unilateral כדי להביא את העדכון למאכסימום. לתוכנית הקלילה הזאת הייתה קליינטורה רחבה ורייטינג חביב. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן משום מה החליט להניף עליה את הגרזֵן.

ב- 9 בנובמבר 1993 שלחתי ליאיר שטרן מכתב המנמק מדוע אסור להוריד את "שער ראשון" מלוח התוכניות שלנו. בסעיף מס' 8 במסמך הצעתי לו להתייעץ בעניין עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ולא לסמוך על דעתם של כל מני מקורבים הסמוכים לשולחנו. מאוחר יותר השיב לי : "על מה אתה מקונן מר יואש אלרואי , על איזה התייעצות עם המנכ"ל אתה מדבר …הרי זוהי עצתו הישירה של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לסַלֵק את "שער ראשון" מליין – אפ השידורים מפני שהמסך רווי מידי לדעתו בשידורי ספורט"צחוק הגורל. בחלוֹף שנה שילם הגורל בריבית דה ריבית לגאוותנים מרוממה. השידור הציבורי איבד ברשלנות מפתיעה את הכדורגל הישראלי ואני מיסדתי בקיץ 1994 בסיועו של מוטי קירשנבאום תוכנית ספורט חדשה גִרסה מורחבת של "שער ראשון", אלא שעכשיו קראנו לה, "כדורגל עולמי".

יום שלישי – 17 במאי 1994. מוטי קירשנבאום מוּבָס.

המטאור נסק ב- 18 באפריל 1993 והתרסק בחלוף שנה ב- 17 במאי 1994. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה המכונה ערוץ 1 ניגפת מפני ערוץ 2 הצעיר ומפסידה את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לאחר שהחזיקה בהן 25 שנה רצופות מאז 1969.               אלכס גלעדי מנכ"ל זכיינית "קשת" בערוץ 2 מכריז בפניי בגאווה מוחצנת ובלתי מוסתרת : "יואשיש, דייויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום".

טקסט תמונה : שנת 1994. מנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום (משמאל) ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בשיא כוחם. (התמונה באדיבות מיכה ינון ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "יואש אלרואי בל תטעה, לא קוראים לי קירש – קוראים לי קירשנבאום". (מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום).

לֵאוֹ קִירְש (Leo Kirch) היה המיליארדר הגרמני שקנה ב- 1996 מנשיא ה- FIFA ספ בלאטר את זכויות השידורים הגלובאליות של שני המונדיאל ים יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006 תמורת 2.250000000 (שני מיליארד ורבע) דולר. לכן בכל פעם שבאתי אליו בדרישה תקציבית כמנכ"ל של רשות שידור ענייה קידם את פניי בסלוגן שטבע , "יואש אלרואי שלא תטעה, לא קוראים לי קירש – קוראים לי קירשנבאום". בחודש דצמבר 1993 טסתי ללָאס וֶוגָאס (Las Vegas) בארה"ב בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן להשתתף בפגישה קדם הפקה כלל עולמית ה- WBM של כל גופי הטלוויזיה בעולם המשדרים את המונדיאל של ארה"ב 94'. זכויות השידור של המפעל היו בלעדיות שלנו .משחק הפתיחה של המונדיאל בהשתתפות 24 נבחרות נועד ליום שישי – 17 ביוני 1994 בשיקגו. לוס אנג'לס נקבעה לארח את משחק הגמר כעבור 31 ימים ביום ראשון – 17 ביולי 1994. הוועדה המארגנת האמריקנית הטילה על מנולו רומרו לנהל את הפקת הטלוויזיה הבינלאומית. מנולו רומרו הקים גוף מבצעי אד הוק לצורך ביצוע המשימה מטעם ה- EBU שנקרא ESI (ראשי תיבות של  EBU Sports International, והחליט למקם את ה- IBC לֵב לבה של ההפקה (International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי בדאלאס בירת טקסס. תשע ערים בכל רחבי ארה"ב הענקית מן החוף המזרחי ועד מערבה בעלות שעוני זמן שונים נקבעו לארח את 52 משחקי המונדיאל. זה היה מבצע שידורים מסובך. מנולו רומרו זימן פגישת קדם הפקה של המשדר העולמי WBM (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) בת שלושה ימים בין 19 בדצמבר 1993 ל-21 בדצמבר 1993 בלָאס – וֶוגָאס. פגישת ה- WBM נועדה להסביר את מהלכי ההפקה המורכבת והממושכת. הוועדה המארגנת האמריקנית של המשחקים בראשותו של אלן רותנברג הבטיחה למשתתפי הכינוס קבלת פנים מאוד מקורית ומיוחדת שלא תשכח בעיר ההימורים בנבדה. הם צדקו. לא שכחתי את לָאס-וֶוגָאס עד היום הזה. אין לאמריקנים מתחרים בשיווק המוצר. בקטע הזה הם אָשָפִים. לא אשכח את החיבור בין אחת מה- Sponsors הגדולים של האירוע, חברת המזון המהיר "מקדונאלד", לבין הלוֹגוֹ הרשמי של משחקי מונדיאל ארה"ב 1994.

mcdonald 1

טקסט תמונה :  1994. הוועדה המארגנת של משחקי מונדיאל ארה"ב 94' "התלבשה" על חברת מקדונאלד, וזאת לא היססה "להתלבש" על הכדורגל. בכל מקום ולוּ הנידח ביותר בארה"ב, יכולת לחזות בשילוב ההכרחי שבין אכילת ההמבורגר לבין הבעיטה בכדור. (מקור המידע : EBU International). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם בלילה האחרון לא הצלחתי להירדם במלון שלי "Bally Casino Resort". תנאי המלון המשופרים (בסוויטה הענקית שלי יכלה להשתכן פלוגה של הצנחנים, גולני, ו/או גבעתי) לא הועילו לי בשל ה- Jet Lag (יָעֶפֶת) המתמשך. מעולם לא התאכסנתי בסוויטה מפוארת ומרווחת כמו זו שהועמדה לרשותי מטעם הוועדה המארגנת בלָאס – וֶוגָאס. כללי האירוח בעיר ההימורים המדברית הם עקרוניים וברורים : "שָלֵם מְעַט – הַמֵר הַרְבֵּה". מחיר הסוויטה שלי ללילה היה 32 דולר בלבד. כמעט בחינם. אבל עלי הם לא יכלו לבנות. לא הימרתי. במהלך שלושת הימים של פגישת ה- WBM בלאס ווגאס אירעה סנסציה דרמטית בתעשיית הטלוויזיה בארה"ב. רשת CBS הפסידה את זכויות השידורים של ליגת ה- NFC לאחר שהחזיקה בהן 28 שנים ברציפות מאז 1965. דיווחתי מלאס ווגאס למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום אודות התבוסה המדהימה של נשיא הרשת הוותיקה CBS לָארִי טִיש לרוּפֶּרְט מֶרְדוֹק נשיא הרשת הצעירה FOX. "מוטי", אמרתי לוֹ, "כל התקשורת האמריקנית איננה מפסיקה לעסוק בסנסציה הזאת בה רשת הטלוויזיה CBS הפסידה את זיכיון השידורים בחלק שלה ה- NFC בליגת ה- NFL לאחר עשרים ושמונה שנות שידורים רצופות לרשת  FOX  של איל התקשורת רופרט מורדוק", והוספתי, "מוטי, אמריקה כמרקחה. במכרז החדש שנערך והסתיים זה עתה לקראת ארבע השנים הבאות 1998- 1994, נעצרה CBS של לארי טיש על 1.180000000 (מיליארד ו- 180 מיליון) דולר, ורופרט מרדוק הסכים לשלם 1.580000000 (מיליארד ו- 580 מיליון) דולר וזכה ב- NFC. כל התקשורת האמריקנית כאן המומה מהתבוסה הקולוסאלית שנחלה CBS. הידיעה הסנסציונית הזאת פותחת את מהדורות החדשות של כל רשתות הטלוויזיה כאן. מוטי קירשנבאום שרק לנו לא יקרה דבר כזה, בו נפסיד בטעות את זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל לערוץ 2", שחתי לו בטלפון מחדרי בסוויטה המלכותית של המלון [4].

מוטי קירשנבאום הקשיב. שיחת הטלפון הטראנס – אטלנטית בין ירושלים ל- לָאס וֶוגָאס התארכה. אמרתי למוטי קירשנבאום : "רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק שהקים זה עתה את רשת הטלוויזיה החדשה בארה"ב FOX, הוא המקביל של ערוץ 2 החדש אצלנו (ערוץ 2 עלה "לאוויר" בחודש נובמבר 1993). גם שלושת המנכ"לים של שלוש הזכייניות בערוץ 2, מר דן שילון ומר יוחנן צנגן המנכ"לים המשותפים של "רשת", מר אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת", ומר עוזי פלד מנכ"ל "טלעד" – כמו רופרט מורדוק, ינסו למשוך אליהם צופים באמצעות "גניבת" שידורי ספורט אטרקטיביים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מוטי קירשנבאום אנו חייבים לשמור על עצמנו ועל אגפינו". זה היה תרגיל עוקץ ידוע. כל רשתות הטלוויזיה בעולם שנבטו על קרקע תחרותית עשו מאמץ עליון לגזול את זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים מיריבות השידור שלהן. FOX של רופרט מרדוק לא נבדלה מהשאר, ואח"כ התברר כי זכייניות ערוץ 2 המסחרי בישראל מאמצות אף הן את הרעיון. הצגתי בפני מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן את קטעי העיתונות שהבאתי עִמִי מסיור קדם הפקה ב- לאס ווגאס . העיתונות האמריקנית הייתה המומה מתבוסת CBS ל- FOX למרות של – CBS העשירה היה כסף בקופה. התקשורת האמריקנית לא הבינה כיצד CBS מוותרת על התרנגולת שמטילה עבורה ביצי זהב מזה עשרים ושמונה שנים.

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 1 (מתוך 4) של המסמך המקורי – אוסף קטעי העיתונות שליקטתי בארה"ב בדצמבר 1993 לאחר תבוסתה המפתיעה של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, והועבר לידיעתם של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. ארה"ב הייתה המומה מהפסד זכויות השידורים של CBS לרשת הצעירה FOX. (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 2 (מתוך 4) של המסמך המקורי – של אוסף קטעי העיתונות האמריקניים המספרים על המשבר ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בעקבות אובדן זכויות השידורים של ה- NFC. (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 3 (מתוך 4) של המסמך המקורי מהעיתון “NEW YORK POST” שדן בהפסדה של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS את זכויות השידורים של ה- NFC. (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 4 והאחרון (מתוך 4) של המסמך המקורי אוסף קטעי עיתונות אמריקניים בדצמבר 1993 בגין הפסדה של CBS את זכויות השידורים של ה- NFC. בתמונה זהו או. ג'יי. סימפסון (O. J. Simpson) שחקן הפוטבול הנודע שהיה בעת ההיא פרשן טלוויזיה וגם שחקן קולנוע. (ארכיון יואש אלרואי).

בלָאס – וֶוגָאס הממוקמת במדבר נֶבָדָה הייתה השעה אחת אחר חצות, ובירושלים – אחת עשרה לפני הצהריים ביום רביעי – 22 בדצמבר 1993. מוטי קירשנבאום נשאר קר רוח. אולי אדיש. הוא השיב לי באופן מאופק : "כשתחזור לארץ נדבר (ממילא נקבעה לי עוד קודם לכן פגישה חשובה עמו ועם סמנכ"ל הכספים ומנהל הטלוויזיה, בתאריך 26 בדצמבר 1993 , בעניין המונדיאל הקרב ובא וחידוש הסכם הזכויות עם התאחדות הכדורגל לשנים 1997 – 1994), בינתיים יואש, אני מציע שאם אינך יכול להירדם קח מונית על חשבוני , וסע לדאון – טאון (Down town) של העיר שם תראה תאורת לילה מדהימה שהופכת אותו ליום. עֶשֶר מיליון נורות חשמל מהבהבות הופכות את לאס ווגאס בירת נבדה המדברית לאטרקציה מיוחדת במינה", אמר בחדווה, והוסיף, "חוץ מזה אל תשכח להַמֵר", והוסיף בהומור הידוע שלוֹ שמאפיין אותו לכל אורך חייו : "על חשבוני". מוטי קירשנבאום הכיר היטב את האזור. הוא היה סטודנט לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בשנים 1968 – 1962 ונהג מידי פעם לנסוע ידידיו למדבר נוואדה ולבירת ההימורים שלה רבת המוניטין לאס ווגאס. קיבלתי את הצעתו כפי שנהגתי לעשות לרוב בחמש שנות שִלטונו כמנכ"ל רשות השידור. התלבשתי חַם ויצאתי לאוויר המדברי הקר לתוּר את העיר אך לא להמֵר. לָאס – וֶוגָאס היא עיר מדברית נוצצת ומדהימה. אין ספק. עסקי ההימורים בלאס – ווגאס מגלגלים מחזור כספים של יותר מ- 100.000000000 (מאה מיליארד) דולר בשנה. מלונות העיר מעוצבים כאתרי תיירות כל אחד בפני עצמו. צריך לסייר במלון Treasure Island שנקרא על שמו של ספר ההרפתקאות הנודע של הסופר האנגלי רוברט לואיס סטיבנסון, "אי המטמון", (כולנו קראנו אותו כילדים) כדי להבין במה מדובר. המלון המפואר משווק ומגשים את המֶסֶר הספרותי של שמו. מנהלי המלון הביאו למדבר כמות מים אדירה ובנו את החלק החיצוני של המלון הפונה לרחוב הראשי של לָאס – וֶוגָאס על גדת המים כדקורציה המזכירה רחוב פאבים בנמלים של ליוורפול או פורטסמות' במאה השמונה עשרה. המלון מציג לתיירים הרבים המסתובבים ברחוב הראשי הצגות חוזרות ונשנות של קרבות ימיים אמיתיים בין ספינות תמימות לבין שודדי ים באמצעות פירוטכניקה מרהיבה.

ממלון "אי המטמון" הלכתי לבקר במלון Caesar Hotel ("מלון הקיסר"). במלון הזה ממוקם לתפארת פסלו של המתאגרף האמריקני הנודע שחום העור ג'וֹ לוּאִיס (1981 – 1914) אלוף העולם במשקל כבד בשנות ה- 30, ה- 40 ו- 50. ג'ו לואיס היה אליל ילדותי ובני דוֹרי, וספורטאי נערץ עלי. הפקתי וביימתי אודותיו סרט דוקומנטארי בן שעה ששודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1979. ג'ו לואיס שהיה פעם ספורטאי עַל, איש עשיר וסלבריטי מפורסם בארה"ב ובעולם כולו סיים את חייו לבסוף כ- Doorman ומארח ב- "מלון הקיסר". הזמר פרנק סינטרה ויריבו בעבר בזירת האִגרוף המתאגרף הגרמני מאקס שמלינג (מת בגיל 100 בפברואר 2005) מימנו את תרופותיו והשלימו את שכרו עד שסיים שם את חייו ב- 1981. ג'ו לואיס כתב ספר מעניין אודות חייו המרתקים והסוערים בזירת האגרוף. הספר נקרא "joe louis : my life" ויצא לאור בארה"ב ב- 1978 בהוצאת Harcourt, Brace, Jovanovich.

joe louis 4טקסט מסמך : עטיפת הספר "joe louis : my life". יצא לאור בארה"ב ב- 1978 בהוצאת הרקורט ברייס ג'ובנוביץ'.

joe louis 1טקסט מסמך : הספר המרתק "joe louis : my life". (מקור : הספר "joe louis my life" נכתב ע"י המתאגרף ג'ו לואיס יחדיו עם .Enda and art Rust Jr והוצא לאור הוצאת הרקורט ברייס ג'ובאנוביץ' בניו יורק ולונדון). 

joe louis 2טקסט תמונה : 22 ביוני 1938. ג'ו לואיס (משמאל) אלוף העולם באגרוף במשקל כבד מכניע בזירת האגרוף של העיר ניו יורק בסיבוב הראשון את המתאגרף הגרמני מאקס שמלינג. השופט ארתור דונובן מורה לג'ו לואיס להתרחק לפינה הניטראלית בטרם יחל את הספירה. (מקור : Wide World Photos).

joe louis 3 טקסט תמונה : מלון Geasar Hotel בלאס ווגאס. אלוף העולם באגרוף ג'ו לואיס (משמאל) בערוב ימיו עם שניים מחברי הנהלת המלון ושחקן הכדורסל מה- NBA ארטיס גילמור (מתנשא לגובה 2.20 מ'). (מקור : הספר "joe louis my life" נכתב ע"י המתאגרף ג'ו לואיס יחדיו עם .Enda and art Rust Jr והוצא לאור הוצאת הרקורט ברייס ג'ובאנוביץ' בניו יורק ולונדון).

משם נדדתי ל- MGM Hotel ולמלונות אחרים. צריך להיות בלאס ווגאס כדי להבין במה מדובר. התאורה האדירה והצבעונית היא מדליקה ומאירה את לאס ווגאס באור יום כמעט. העושר העצום מבצבץ מכל פינה ומנקר את העיניים. העיצוב הנוצץ וכמויות האוכל המוצעות למאות אלפי התיירים בעיר ההימורים בכל הטעמים ובמחירים נוחים, אינם יכולים להשאיר אדיש את המהמר הפוטנציאלי. זוהי מערכת אירוח משומנת מגובה ביחסי ציבור אדירים שמציעה לך מכל משמני הארץ. היא משווקת בכִישָרוֹן רָב את סחורת ההימורים ושואבת אותך בצורה יעילה בעל כורחך אל המכונות שיכולות להפוך אותך בשנייה אחת למיליונר.

ביום ראשון – 26 בדצמבר 1993 נפגשתי בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים עם הגוורדיה המנהלת את רשות השידור בעניינים הנוגעים להפקת מונדיאל 94' וחידוש החוזה שעמד לפוּג עם התאחדות הכדורגל. חזרתי שוב על הסיפור המדהים של אובדן זכויות השידור של ה- NFL לפני כמה ימים ע"י רשת CBS לאחר שהחזיקה בהן 28 שנה רצופות. התבוסה של נשיא CBS לָארִי טִיש הייתה מושלמת לאחר שצוות השידור הוותיק והמפורסם שלו ג'ון מָאדֶן (John Madden) ופאט סָאמֶרְווֹל (Pat Summerall) הודיע כי הוא נוטש את CBS שהייתה בית עבורם ועובר לשורות FOX. זאת הייתה מהלומה ציבורית כבדה לרשת הוותיקה והעשירה CBC. [סעיף 5]. 

cbs tv crewטקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה הקודמת. זהו צוות השידור הוותיק והמצוין של רשת CBS שהופקד במשך שנים רבות על שידורי ה- Football בליגת ה- NFC . מימין השדר ג'ון מאדן (John Madden), במרכז מפיק הטלוויזיה טרי אוניל (Terry O`neal), ומשמאל זהו השדר השני פאט סאמרוול (Pat Summerall). לא רק ש- CBS הפסידה את זכויות השידורים של אירוע הספורט הכל כך פופולארי בארה"ב, היא גם הושפלה עד עפר לאחר שצוות השדרים הבכיר שלה ג'ו מאדן ופאט סאמרוול נטש את הבית ועבר לגור בביתו של המתחרה. מנהלי CBS לא יכלו להראות את פניהם ברחוב והסתגרו בבתיהם מחמת הבושה. (באדיבות CBS).

השתמשתי ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כמטפורה למצב העתידי העומד להתרחש בישראל הנוגע למאבק זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בינינו לבין ערוץ 2. אמרתי למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, כשמסמך הרכישה המחודשת פרוש לנגד עיניהם : "שלא יקרה לכם מה שקרה ל- CBS. אם תפסידו את הקרב הזה שהוא חשוב למשלם האגרה שלכם, תובסו פעמיים. גם תחטפו מהמנצח במכרז וגם ערוץ 2 ייבנה על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בעניין הזה אין פשרות. נכון ששיקולי CBS הם מסחריים בלבד, אבל זִכרו ששידורי הספורט הרלוואנטיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי , ובעיקר שידורי הכדורגל בהם רשות השידור הציבורית מחזיקה 25 שנים ברציפות הם הצדקה ברורה לסלוגן שטבעה הרשות "יש תמורה לאגרה". עוצמת שידורי הספורט הרלוואנטיים מחברת את הצופה בעל כורחו לשידורים הערכיים האחרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ולא רק להפך, כפי שסוברים רבים".

עכשיו הצגתי בפגישה את מסמך העבודה המפורט שלי הנוגע לרכישה מחודשת של זכויות הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו לארבע השנים הבאות 1998 – 1994, והמאבק נגד ערוץ 2 והכבלים. סמנכ"ל הכספים היה המכותב הראשי (על פי בקשת המנכ"ל), אך עותקיו הועברו גם לידיהם הבטוחות של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן עצמם [6]. הייתי מוטרד מהתחרות נגד אנשי ערוץ 2 האמביציוזיים על זכויות הכדורגל הישראלי. בקדמת ערוץ 2 הצעיר והנמרץ ניצבו אנשים שהיו פעם חברים במסדר האבירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – דן שילון , יוחנן צנגן, אלכס גלעדי, עוזי פלד, ונחמן שי (שימש יו"ר מועצת הרשות השנייה), ועכשיו הנהיגו את הרשת המסחרית וידעו היטב מה הם רוצים. ערוץ 2 לטש עיניים גדולות ובורקות לעבר הכדורגל הישראלי, שהיה קניינו הבלעדי והמובהק של ערוץ 1 מזה עשרים וחמש שנה ברציפות מאז 1968. מוצר עתיר רייטינג. בעיקר רשפו עיניהם של דן שילון ואלכס גלעדי שרצו ליטול את הבכורה מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה נווה ביתם הישן ולהעבירה לווילה החדשה שלהם בערוץ 2 המסחרי. בכך חשבו עכשיו לנקום ולהשיב לרשות השידור כגמולה.

ההצעה הכספית הכוללת שלי להתאחדות הכדורגל לחוזה החדש של 1998 – 1994 כפי שהוגשה להנהלת רשות השידור עמדה על כ- 18.000000 (שמונה עשר מיליון) דולר. מועצת ההימורים והטוטו בראשות היו"ר אריה זייף הציעה למַמֵן כשליש מהעלות באמצעות משדרי שירות ושקופיות חסות. סברתי שאנחנו צריכים לפעול מייד ולהיכנס תיכף למו"מ עם ההתאחדות עוד בדצמבר 1993 כדי למנוע מכרז ועל מנת לנטרל את ערוץ 2 האמביציוזי.

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 1993. זהו עמוד מס' 1 (מתוך 3) של המסמך המקורי . המבנה הכספי של ההצעה שלי שהוגשה להנהלת רשות השידור ב- 26 בדצמבר 1993 והמסבירה כיצד לרכוש את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 1998- 1994. התשלום שהוצע על ידי היה כ- 18.000000 (שמונה עשר מיליון) דולר. מר אריה זייף יו"ר מועצת ההימורים והטוטו בימים ההם היה אמור לממן (באמצעות שקופיות חסות) כ- % 30 מהעלויות הכספיות של החוזה החדש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  26 בדצמבר 1993. זהו עמוד מס' 2 (מתוך 3) של המסמך המקורי.  (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 1993. זהו עמוד מס' 3 ואחרון של המסמך המקורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זכויות השידורים של מונדיאל ארה"ב 94' היו מוחזקות מראש בידי ה- EBU על פי החוזה עם ה- FIFA, וכפועל יוצא הוחזק בלעדית בידי רשות השידור. מוטי קירשנבאום היה מקצוען רחב לב, שהשיב במהירות הבזק לכל בקשות ההפקה הטכנולוגיות והלוגיסטיות שלי. הצלחת שידורי המונדיאלים של ארה"ב 94' ואח"כ צרפת 98' לא הייתה מוטלת בספק בתקופת כהונתו. היה לי ניסיון רב בהפקות בינלאומיות. בנוסף לכך שררה אווירת הרמוניה וקונסנזוס מלא לעקרונות הצעת השידורים שלי ודרך ביצועם. עיקרון השידור מהשטח היה מוסכם ומקובל על דעתם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. קבענו בעצה אחת שכל משחקי מונדיאל 1994 יועברו בשידורים ישירים מעמדות שידור באִצטדיונים השונים הפרושים ברחבי ארה"ב הענקית . מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה נתנו יד להרכבת שלושה ציוותי שידור שינועו במדינה רחבת הידיים מעיר לעיר ומאִצטדיון לאִצטדיון בראשותם של השַדָּר הראשי מאיר איינשטיין והפרשן הראשי לידו אבי רצון, השדר רמי ווייץ והפרשן שלו אברהם גרנט, והשדר דני דבורין והפרשן שלצִדו מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר. היה מוסכם על דעתם כי לכל צוות שידור בשטח יוצמד טכנאי. הטכנאים היו פוליסת הביטוח של ההפקה. מוטי קירשנבאום אישר לי גם הבאת צוות הפקה ושני טכנאי תקשורת לדאלאס כדי שיסייעו לי במיסוד משרד הפקה, תקשורת ושידורים במרכז השידורים הבינלאומי ותִפעולו לאורך כל תקופת השידורים. הבעיה לא הייתה הפקת משחקי גביע העולם בכדורגל שעמדו להיערך בארה"ב בקיץ 1994. הצלחת שידורם הייתה מובטחת. השאלה הקיומית האמיתית שלנו הייתה אבטחת זכויות הכדורגל הישראלי, הפקתו ושידורו, רק בטלוויזיה הישראלית. איומי ערוץ 2 היו מוחשיים.

טקסט תמונה : קיץ 1994. מונדיאל ארה"ב 94'. עמדת שידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשיקגו באחד מהשידורים הישירים של מונדיאל ארה"ב 1994 . השדר רמי ווייץ משמאל והטכנאי הצמוד שלו שמואל פוקס (מימין) דקות אחדות לפני תחילת אחד השידורים הישירים. משמאל מציצה כרסו של הפרשן אברהם גרנט. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום קיבל את גרסתי כי נוכחותם של טכנאים בעמדות השידור שלנו חיונית להצלחת השידור. (התמונה באדיבות רמי ווייץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשעה שנכנסנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ואנוכי לדוּן בלִשכתו ב- 26 בדצמבר 1993 ביוזמת הרכישה המחודשת של הכדורגל הישראלי לארבעת השנים הבאות, נִדְרַךְ מוטי קירשנבאום. "היעלה על דעתך שאוותר על "מבט שני" (בעריכתו של מיכאל קרפין) כדי לקחת את הכדורגל ?", שאל אותי לפתע בכעס. לא הייתי מוכן לפנייה הבוטה והנרגזת הפולנית שלו. כשהיה צריך הוא ידע להיות לא נחמד. גם יאיר שטרן הופתע. "אינך צריך להעמיד את הדברים בצורה הזאת", השבתי לו, והוספתי, "יש מקום לשניהם בלוח השידורים , בעיקר כיש לך מספיק כסף לממן את הכדורגל. יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף הוא ידיד גדול של השידור הציבורי ורשות השידור. ניתן להגיע לעסקת חסות עם הטוטו שתכסה לפחות % 33 (שלושים ושלושה אחוזים) מהעלות הכללית של שידורי הכדורגל. מילה של אריה זייף היא מילה. הוא איש רציני שהוכיח את עצמו". הציבור לא מבין אך בעיקר אנשי הטלוויזיה והתקשורת לא מבינים כי בטלוויזיה אין רעות וידידות , ולא יחסי אחווה. יש נאמנות לאינטרסים. מוטי קירשנבאום לא היה חבר של אף אחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ידידים היו לו רבים אך לא חברים. אחת מהדרכים שלו להפגין מנהיגות הייתה לתקוף בטון פולני ולהחזיר לתלם את הסורר. האמת גיחכתי לעצמי. עבורי זה היה מביך להאזין לטון הנרגז שלו. המשכתי לטעון בפני שני הבוסים שלי מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, "מוטי קירשנבאום שים לב, אריה זייף מֵאיץ בי שראשית דבר נקנה את הזכויות והוא ילך לקראתנו ביד רחבה כפי שעשה תמיד. חוץ מזה ניתן להביא לשידורי הכדורגל גורמים כלכליים נוספים שיעניקו חסות. אל תוותר בשום פנים ואופן על שידורי הכדורגל הישראלי . זהו חלון הראווה הראשי שלך. השידורים האלה מניבים רייטינג שיא. 25 שנה רצופות הרגלנו את מדינת ישראל לצפות בשבתות בכדורגל הישראלי. אובדן הכדורגל הישראלי לערוץ 2  עלול להביא למפולת. ערוץ 2 יקום על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". התבוננתי בפניו של מנכ"ל רשות השידור. תפסתי אותו מאזין אומנם לדבריי אך הוא לא היה דרוּך. מוטי קירשנבאום ישב שם מולי עם פני הפּוֹקֶר שלוֹ ולא התרגש יותר מידי. זאת הייתה דרכו השנייה להפגין מנהיגות. יאיר שטרן היה שונה ממנו. מבע פניו היה מיוסר. [7] .

ניתוח נסיבות הרֶכֶש בחודשים האלה ע"י מנכ"ל רשות השידור היה רציונלי. טקטית הוא צדק . אסטרטגית הוא טעה. ככל שנקפו הימים וכיסוי הכדורגל שלנו השתפר מן ההיבטים העיתונאיים והטכנולוגיים כך עלה ערכו הטלוויזיוני בעיני ערוץ 2 המסחרי והחמדן. זה היה פרדוקס מעניין. רמת הכדורגל בארץ נשארה בעינה, לא מי יודע מה, כמו בשנים עברו. גם כמות הצופים במגרשים נשארה דלילה כשהייתה (למעט כמה משחקים מרכזיים בעונה). אך רמת השידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הרקיעה בבת אחת לשחקים וגררה עמה למִרְקָע הטלוויזיה בכל מוצ"ש "בעונת הזהב" כמות צופים הגדולה פי חמישים ממספר הצופים במגרשים. הנתון המתמטי הזה עניין מאוד את הערוץ המסחרי החדש. הכדורגל עצמו פחות. ערוץ 2 התעניין ברייטינג וכמה כסף ניתן להפיק משיעור הצפייה ולָאו דווקא בתוכן השידור הציבורי.

arieh zaif 1

טקסט תמונה : זהו יו"ר מועצת ההימורים והטוטו מר אריה זייף בעשורי ה- 80 ו- 90 של המאה הקודמת. הוא היה ידיד גדול של השידור הציבורי. (התמונה באדיבות אריה זייף. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף בעשורי ה- 80 ו- 90 של המאה הקודמת משמאל, מעניק את גביע הטוטו. היה ידיד גדול של השידור הציבורי. השידור הציבורי לא ניצל את ההזדמנות הגדולה להיעזר באריה זייף כדי לשמר לעצמו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו : ליגה + גביע המדינה + הנבחרת הלאומית. (התמונה באדיבות אריה זייף. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נפגשנו עם התאחדות הכדורגל למו"מ שלוש פעמים ברציפות , בבוקרם של ימי שישי של 31 בדצמבר 1993, 7 בינואר 1994, ו- 14 בינואר 1994.  להתאחדות היה כבר מושך בחוטים חדש העונה לשם גבריאל "גָבְרִי" לֵוִי. גברי לוי ישב אומנם לצידם של היו"ר חיים הברפלד, סגנו עזריקם מילצ'ן, והמנכ"ל יעקב אראל, אך הרגישו שהוא דומיננטי מהם. גברי לוי ומוטי קירשנבאום הקשיבו זה לזה, אך שמרו כל אחד את קלפי המו"מ קרוב לחזה. אמרתי למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן שאנחנו טועים. אסור לנו להמתין. עלינו לפעול על פי טיוטת הנייר עליו הייתה כתובה ההצעה הכספית שלי, ואם יהיה צורך להוסיף – נוסיף. היה לנו את הגַב של אַרְיֵה זָיְיף יו"ר מועצת ההימורים והטוטו תומך נלהב של שידור הכדורגל בטלוויזיה הציבורית .שומה היה עלינו להציע להתאחדות הצעה שלא תוכל לסרב לה ולעשות זאת לפני כניסתו של ערוץ 2 לתחרות. ביקשתי מיאיר שטרן שיאיץ במנכ"ל. הנימוקים לא להמתין היו בשל ההצלחה הדרמטית של השידורים הישירים ו- "משחק השבת", שהפך למסמך דוקומנטרי עיתונאי שלם ומרתק והפך ללהיט שידור . מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שִדרגה "בעונת הזהב" את הכדורגל הישראלי הרבה מעבר לרמתו האמיתית. מניות שידורו נסקו בהתמדה. הצלחת ערוץ הטלוויזיה הציבורי חשפה במקביל את שאיפות ההתפשטות של ערוץ 2. ערוץ 2 הצעיר על שלוש זכייניותיו "רשת", "קשת", ו- "טלעד" לטש עיניו לכדורגל הישראלי. זה לא היה עוד סוד. היינו חייבים להקדים את הערוץ המסחרי לפני שבשלה שם ההחלטה לקחת לעצמו את הכדורגל הישראלי בכל מחיר. בחודש ינואר 1994 עדיין ניתן היה לבצע מהלך דראסטי כדי לרכוש את זכויות השידור של הכדורגל הישראלי לשלוש שנים הבאות עד 1997 בקלות יתירה (יחסית) מבלי להמתין ליצירת מִכְרָז מאוחר יותר ע"י ההתאחדות שדורש הגשת מעטפות ה- Bid. היה לנו ניסיון ו- וותק של 25 שנים והתאחדות הכדורגל התרשמה מפוטנציאל הטלוויזיה החדש שלנו , איכותי וכמותי, בעונת 1994 – 1993 . היינו חייבים ליזום ולהציע להתאחדות משהו אטרקטיבי. לא רק במחיר. משהו כמו שרוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC הציע לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בימים ההם של עשורי ה- 60, ה- 70, וה- 80 של המאה שעברה כדי למנוע מכרז ותמחור שלו.

יאיר שטרן מיסֵד מחלקת פרומו (Promotion) נמרצת וחדשנית (מושג יחסי) לצורך קידום שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו של אֵלִי בַּבָּא (מנהל ערוץ 1 היום). יש שני אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שקוראים להם אלי בבא. הם בני דודים. האבות שלהם אחים. שניהם אנשי טלוויזיה איכותיים וטכנאים מוצלחים בחטיבת ההנדסה. אחד מהם הפך למפקח טכני מהימן וחרוץ. השני עשה הסבה לתחום שידורי הקידום והפרומו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא עשה זאת בכישרון רב והניח בעצם את היסודות המקצועיים הנחוצים  לשידורי ה- Promo בערוץ הציבורי. ניצלתי את ההצלחה "ובניתי" יחד עם אלי בבא שידורי פרומו אגרסיביים שהורכבו מקול הבריטון של קריין רדיו "קול ישראל" דן עופרי (הוא Promoter נפלא) בצירוף קולותיהם האוטנטיים של שלושת שדרי הכדורגל המקוריים מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, ודני דבורין. הפרומו היה עשוי היטב מקולות ותמונות. הוא קולח ודרמטי, ואורכו דקה אחת וארבעים שניות. לקראת משחקי העונה בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א ובית"ר ירושלים, קידמנו בערבי שישי את השידורים הישירים כשלוש פעמים בשיא הצפייה בטקסט בגוון סְטָקָטוֹ של דן עופרי, "כל השערים…כל הרגעים הגדולים…כל רִגעֵי המחלוקת…כל הכרטיסים האדומים… בלעדי…רק בטלוויזיה הישראלית…רק בערוץ הראשון". היום זה נשמע כה חלום. ערב שישי אחד בעיצומה של עונת השידורים התקשר לביתי בירושלים מוטי קירשנבאום ואמר לי, "יואש זה מוגזם, הרי ברור שמשחקי הכדורגל משודרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1", והוסיף, "גם לא צריך לשָדֵר את פרומו הכדורגל שלוש פעמים בערב שישי אחד, מספיק פעם אחת". הוא קרא לזה "Over doing", עשיית יֶתֶּר שחוצה את גבול הטעם הטוב. הוא התכוון לכך שיחסי ציבור הם לא רק עניין של אמינות אלא גם חוש של מידה.

ההיגיון של מוטי קירשנבאום היה בדרך כלל הגיוני. לא היה על כך וויכוח. נטיתי להסכים עמו בעניין העיקרון הקובע, ש- "כל הגזמה היא שגיאה". אך לא הפעם הזאת. לא היה מדובר כלל בשגיאה. בפעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי נהנתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ממיתוג מכוון בזמן אמת של מוצר הכדורגל. מחלקת הספורט יצרה והפיקה סדרת שידורים ישירים חסרת תקדים של משחקי הכדורגל מהליגה הלאומית. מוטי קירשנבאום העניק לי תחושה בלתי מזויפת של בלעדיות וראשוניות. כל בוקר שאלתי את עצמי מחדש כיצד אני יכול לעשות טוב יותר ולשפר את מוצר השידור שהופקד בידיי. זה היה אז חידוש עצום בנוף הטלוויזיה. השידורים הישירים של משחקי הכדורגל בליגה הלאומית פרחו לראשונה זה עתה על אדמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נטעו דן שילון ואלכס גלעדי את השתילים לפני 25 שנה.

תוכנית הספורט "משחק השבת" הפכה זה מכבר לחלון ראווה ראשי. היא הייתה נטועה בקרקע שידוריו של ערוץ הטלוויזיה הציבורי כעץ אַלון עתיק בעל גזע עבות וענפים יפים וסבוכים. השידורים הישירים שידרגו את "משחק השבת". צֵל האירועים הפוליטיים הֵשִיק לשידורי הכדורגל אך לא דחק אותם. התוכנית "משחק השבת" ושידורי הכדורגל הישירים בעונת 1994- 1993 היו בלתי ניתנים להזזה. הם היו לא פחות חשובים מהאירועים הפוליטיים והמדיניים שסיקרה מהדורות "מבט" ועלו כסף. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שילמה עבורם זכויות שידורים בסכום המתקרב ל- 3.500000 (שלושה מיליון וחצי) דולר . הציבור מצא עניין עצום ב- "משחק השבת" ושידורם הישיר של 20 משחקי כדורגל באותה "עונת הזהב". רעיון השידורים הישירים מליגת הכדורגל היה ראשוני ובלעדי והפך את הערוץ הציבורי למשאבת רייטינג בלעדית חסר תקדים. שידורי הכדורגל הישירים ו- "משחק השבת" צברו בכל סוף שבוע רייטינג ממוצע שנַע סביב יותר מ- % 40.

ביום שישי – 25 בפברואר 1994 בעיצומו של חג הפורים, רצח ד"ר ברוך גולדשטיין, רופא יהודי תושב קריית ארבע החברונית 30 פלסטינים ופצע 100 אחרים באולם התפילה המוסלמי במערת המכפלה. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין מיהר לטלפן ליאסר עאראפת והביע בפניו צער וכלימה על האירוע. הרצח המתועב היה סיפור עיתונאי חדשותי מזעזע ממדרגה ראשונה והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נזעקה לכסותו מכל זווית אפשרית. למרות הכל הוא לא דחק את השידור הישיר המיועד של משחק הכדורגל מכבי חיפה – מכבי ת"א שהיה אמור להיערך למחרת בשבת – 26 בפברואר 1994 באִצטדיון קריית אליעזר בחיפה. שוחחתי עם מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן והם קיבלו את דעתי שאין לוותר על השידור הישיר של "משחק העונה" ועל תוכנית "משחק השבת". שניהם לא אִפשרו לחטיבת החדשות להשתלט על המסך בשל האירוע החריג כפי שהיה נהוג עד אז. לפתע ניתן היה לטפל בצורה רצינית בשידור הציבורי בחומרי הספורט והחדשות במקביל, ולא האחד על חשבון האחר. מנכ"לים ומנהלי טלוויזיה אחרים היו נתקפים בפניקה ומורים על ביטול שידורי הספורט. מוטי קירשנבאום קורץ מחומר אחר. רוח חדשה נשבה ברשות השידור. ואומנם למחרת, בשבת – 26 בפברואר 1994, שידרנו באֶמֶת ישיר במשך כשלוש שעות את "משחק העונה" בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א הדולקת בעקבותיה במסגרת המחזור ה- 25 של הליגה. מייד אחריה שידרנו את התוכנית "משחק השבת". השמיים לא נפלו. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן עמדו בדיבורם וכיבדו את החוזה עם משלם האגרה.

השַדָּר רָמִי וָוייץ והפַּרְשָן אבי רצון היו ברי מזל משישבו בעמדת השידור באִצטדיון קריית אליעזר . הם שידרו מפגן ווירטואוזי נדיר של ראובן עטר ואייל ברקוביץ' בו הביסה מכבי חיפה את מכבי ת"א 0:5. שמחתי שהשידור הישיר הזה נפל בחלקו של רמי ווייץ. מאיר איינשטיין גזל את בכורתו מזה זמן רב והנה לפתע הגיע הרגע הגדול שלו כשַדָּר טלוויזיה. היה טמון פוטנציאל שידור ברמי ווייץ. לפתע הוא פרץ ממנו. בשבת – 12 במרס 1994 אירחה מכבי חיפה את הדרבי החיפאי במשחק רדיוס באִצטדיון "בלומפילד", והביסה את הפועל חיפה 1:6. שלושה שבועות  אח"כ בשבת – 2 באפריל 1994, היה זה תורו של מאיר איינשטיין לשָדֵר ישיר מקריית אליעזר את מכבי חיפה מביסה את  בית"ר ירושלים 1:5. חלפו שלושה שבועות. בשבת – 23 באפריל 1994 שלחתי את שדר רדיו "קול ישראל" דני דבורין לשדר ישיר מאִצטדיון "בלומפילד", את הניצחון של מכבי חיפה על הפועל ת"א 2:3. זה היה ניסיון לא מוצלח לאלֵף שַדָּר רדיו ולעצב את אישיותו כשדר טלוויזיה. רדיו וטלוויזיה שונים לחלוטין במהותם וכמות המלל. שבת אח"כ במחזור ה- 34 הביסה מכבי חיפה את הפועל פ"ת בתוצאה 0:6. במחצית הראשונה של הליגה, בשבת – 4 בדצמבר 1993, הביסה קבוצת מכבי חיפה את בני יהודה 1:5. קודם לכן, בשבת – 16 באוקטובר 1993 הביסה מכבי חיפה את מכבי פ"ת  0:4. בשבת – 2 באוקטובר 1993 ניצחה מכבי חיפה ניצחון מוחֵץ את צפרירים חולון בתוצאה 0:5. צעדנו שלובי זרוע עם הקבוצה הנפלאה של מכבי חיפה ועם שתי דמויות המופת שהובילו אותה לפסגת הכדורגל הישראלי באותה עונה, המאמן גיורא שפיגל ונשיא המועדון יעקב "יענקל'ה" שחר.

אנשי הטלוויזיה הם לנצח עבדים של הרייטינג. הפעם העבדוּת השתלמה. הרייטינג שנקנה בייסורים היה פרי עמלנו. המתמטיקה המשונה הזאת הרקיעה שחקים ונעה בקביעות מידי שבת סביב מספריים דמיוניים שאפשר רק לחלום עליהם היום, בין % 35 ל- % 45. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפכה את הכדורגל הישראלי ב- "עונת הזהב" של 1994 – 1993 ל- Event, חשוב יותר ממה שהוא באמת, אך עדיין חיוני ומרכזי בחייהם של צופי טלוויזיה רבים בארץ. מניות רייטינג הכדורגל זינקו לעננים. היה להן ביקוש. ערוץ 2 המסחרי לטש אליהן עיניים גדולות. בסוף חודש אפריל 1994, פרסמה התאחדות הכדורגל הישראלית את המכרז לקניית החוזה החדש לשלוש השנים הבאות של 1997 – 1994, והזניקה את רָף התשלומים לסכום מינימום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. תוספת של % 51.5 למחיר ששילמה רשות השידור בחוזה הקודם בשנים 1994 – 1992. המועד האחרון להגשת המכרז נקבע ליום שלישי – 17 במאי 1994 (מייד לאחר חג שבועות) בשתיים עשרה בצהריים במשרדי ההתאחדות בר"ג. אני מתבונן ביומן לוח השנה שלי בעונת השידורים של 1994- 1993. שבוע השידורים החדש שבין יום ראשון – 8 במאי 1994 לשבת- 14 במאי 1994 היה קריטי. ביום שלישי – 10 במאי 1994 בשעה 15.00 נקבעה לי פגישה מסכמת בבית ג'אמיל עם מנכ"ל רשות השידור שנועדה לעַצֵב את לוח השידורים הסופי של מונדיאל ארה"ב 1994. ביום רביעי – 11 במאי 1994 בשעה ארבע אחה"צ נקבעה לי פגישה אחרונה ומכרעת בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" הנוגעת להשגת הסכם ארוך טווח ורכישה מחודשת של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 1997- 1994. שישה ימים לפני הגשת מעטפת המכרז (Bid) להתאחדות הכדורגל (התאריך האחרון נקבע ליום שלישי – 17 במאי 1994 בשתיים עשרה בצהרים במשרדי ההתאחדות באצטדיון רמת גן), כינס מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ביום רביעי – 11 במאי 1994 בארבע אחר הצהריים פגישת צוות מוחות בבניין ההנהלה "בכלל", כדי לשמוע חוות דעת מסודרת לקראת הכרעתו הסופית.

טקסט מסמך : יומן השנה שלי מעונת השידורים של 1994- 1993 המתעד את תאריכי הפגישות. 32 יומני השנה שלי נשמרו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השתתפו בפגישה האחרונה והמכרעת הזאת המנכ"ל עצמו, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, סמנכ"ל הכספים מוטי לוי, סמנכ"ל כוח אדם עמרם עמר, היועץ המשפטי של רשות השידור ד"ר עמית שכטר, ואנוכי. כשהגיע תורי לדבר, נשאתי את טיעוניי המוכרים היטב לכל המכונסים בלשכת המנכ"ל בעד רכישה אולטימטיבית ובלעדית של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי, שידורים שהוכיחו את עצמם כנדבך חשוב בלוח השידורים הציבורי. "בהתמודדות הזאת איננו לבד הפעם", אמרתי, והוספתי, "מולנו ניצב ערוץ 2 החדש והצעיר שיכור מאמביציות שידור. הפסד הזכויות איננו עומד עוד בפני עצמו. סיפור אחד הוא כשאינך קונה את הזכויות אך גם יריבך איננו קונה, וסחורת השידור נשארת על המדף. סיפור שונה לחלוטין הוא, כשאתה מפסיד את קניין השידור הפופולארי לאחר שהחזקת בו 25 שנים ברציפות. לא רק שהפסדת, אלא הבר- פלוגתה שלך חטף את הסחורה מידיך". תקשיבו טוב אמרתי, "סְצֶנַרְיוֹ כזה יהפוך מייד את ערוץ 2 המסחרי לערוץ מנצח , ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לערוץ מובס מכל היבט שהוא. זה יהיה ניצחון יוקרתי ומורלי שלהם, והשפלה נוראית לערוץ הציבורי. ערוץ 2 יקום על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". ואז סיימתי את טענותיי, "מוטי קירשנבאום, אל תיתן לזה לקרות, ואל תוותר בשום אופן על זכויות הכדורגל. זכור מה קרה ל- CBS בארה"ב לאחר אובדן זכויות ה- NFC, וזכור גם שיו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף הבטיח לממן לרשות השידור שְלִיש מהעלות הכוללת של זכויות השידורים, כל סכום". [8].

יאיר שטרן היה בעדי ותמך בנימוקיי. מוטי קירשנבאום החליט למשוך זמן במאבק נגד ערוץ 2 ולהיכנס לתקופת ההארכה. אולי חשב כי היריב יילחץ בהארכה וייסוג מתווית המחיר שקבע לעצמו. הקרב לא היה אבוד עדיין. מִימוּן שידורי הספורט בערוץ הציבורי באמצעות שקופיות החסות היה מהות ההבדל בעלויות ההפקה בינינו לבין חטיבת החדשות. גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היה בעד הרכישה. השאר גִמגמו ופִלבלו בעיניהם. הפגישה הסתיימה ללא החלטה דרמטית של המנכ"ל לכאן או לשָם. הוא שוּב בחר להמתין. לא הופתעתי גם לדעת ששני המובילים הבכירים את חטיבת החדשות בטלוויזיה, מנהל החטיבה בעצמו דוּדוּ גִלְבּוֹעַ ועורך "מבט" רָפִיק חַלָבִּי, מילאו פיהם מים ושימשו כניצבים סטטיסטיים במחזה. הם לא דיברו עם מנכ"ל רשות השידור ולא האיצו בו לרכוש את הזכויות, אולי מפני שסמכו עליו בעיניים עצומות. שניהם חשבו כי זכויות השידורים יפלו שוב כפְרִי בָּשֵל בידי רשות השידור ולא העלו כלל על דעתם כי בתוך ימים ספורים עומדת להתרחש קטסטרופה. אובדן זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי היה ביזיון כפול. ההפסד עצמו ודרך הטיפול שהביאה להפסד. לא כך אמורה רשות שידור רצינית להילחם על חייה. מוטי קירשנבאום הצטייר בעיניי כסוליסט ואינדיבידואליסט מובהק שאומנם מתייעץ אך איננו מקשיב תמיד ליועציו אלא לעצמו, וסומך על עצמו בלבד. אינני בטוח אבל כך זה נראה לי. ברור שהוא נשא באחריות כלכלית ענקית שאותה לא יכול היה לחלוק עם איש. חשבתי שאולי חבריו הבכירים בהנהלה יוכלו לדחוף אותו בפעם הזאת לכיוון שלי, לצד שלי, אך טעיתי. בּוֹ ובַם. הוברר לי שאין הוא יָדִיד ורֵע של יאיר שטרן וגם לא של היועץ המשפטי של רשות השידור ד"ר עמית שכטר, וודאי לא של הסמנכ"לים שלוֹ עמרם עמר המומחה לכוח אדם ומוטי לוי איש הכספים. הוא המפקד שלהם. הוא איננו חבר שלהם. בעניין האינדיבידואליזם אני דומה לוֹ. בסיס הידידות והקשרים האישיים שלי בתוך כותלי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והחתירה למצוינות, היו בסופו של דבר אינטרס מקצועי. אני חושב שגם שלוֹ. המפגש האנושי בבניין הטלוויזיה הוא לצורכי עבודה ויצירת הישגים ולא לטוויית יחסי רֵעים וידידות. כמי שנושא במשרה הבכירה של מנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יכולתי לטלפן ולפנות אליו בכל רגע ובכל שעה – 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. אינני יודע כמה יכלו לנהוג כמוני ברשות השידור אבל אני כן יודע שרבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" לא אהבו את המנכ"ל למרות שהחזיק בפרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה. כאדם מוכשר גבוה משכמו מכל העם שמר את הערכתו לבודדים . אבל לא תמיד הקשיב להם. הכדורגל הישראלי שהיה כה קרוב ללִבִּי וגם ללִבּוֹ, הלך והתרחק משנינו.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ניהל את המדיה בתקופה כל כך סוערת בחיי המדינה. הוא היה רווי טרדות נוספות ועלויות כספיות נוספות מעיקות של פעילויות אחרות בטלוויזיה הציבורית חוץ מהמאבק על זכויות השידור של הכדורגל. ביום רביעי – 11 במאי 1994, היה כבר צה"ל בעיצומו של הפינוי המסיבי מיריחו ורצועת עזה. ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ז"ל החליטה זה מכבר על, "פינוי יריחו ועזה תחילה", עוד בחודש אוגוסט 1993. מוטי קירשנבאום הקצה לחטיבת החדשות המתעדת את ההיסטוריה של מדינת ישראל עוד ועוד כספים. לחיצת היד בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עאראפת על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון ביום שני – 13 בספטמבר 1993, האיצה את יציאת צה"ל מהערים הפלסטיניות. חלו תמורות מדיניות מרחיקות לכת במזרח התיכון. חתימה על הסכם שלום היסטורי עם ירדן הייתה עכשיו רק עניין של זמן . תקוות חדשות האירו לפתע את שמי האזור. מדינת ישראל נערכה להשלמה ופיוס עִם העַם הפלסטיני בהנהגת יאסר עאראפת. לחיצת היד בין ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ליאסר עאראפת על מדשאות הבית הלבן תחת מעטפת הזרועות הארוכות של נשיא ארה"ב בִּיל קלינטון, שודרה שוב ושוב בטלוויזיה, ונטעה מאוויים של שלום שחִלחלוּ לאדמת המריבה שנצבעה באדום מדמם הנִיגַר של שני העמים. מימוש התקוות לשלום והכמיהה העזה בישראל לסיום הסכסוך ההיסטורי בין שני העמים לבשה צורה והפכה למוחשית על פי המדיניות שקבע יצחק רבין ראש הממשלה ושר הביטחון. יצחק רבין הורה לצה"ל להיערך לפינוי הגדול מרצועת עזה והשידור הציבורי נערך בהתאם. מוטי קירשנבאום הבין שההחלטה הדרמטית של ראש הממשלה ושר הביטחון של מדינת ישראל ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת ותפנית השלום שעשה, דורשת עכשיו היערכות עיתונאית של הטלוויזיה הציבורית בסדר גודל שונה מהצפוי על מנת לכסות את המהלכים המדיניים ואת ההתפתחויות בשטח. היערכות מתוגברת של חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עולה כסף רב ובכך משנה לרעה את המפה התקציבית של רשות השידור הרעועה ממילא.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ידע עתה שחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תזדקק למָמוֹן רָב כדי לעמוד באתגרים ובקצב אירועי החדשות שנכונו לה . הרבה יותר ממה שתוקצבה החטיבה ואושר לה בעוגת התקציב המוקדמת של רשות השידור . את שידורי החדשות (בניגוד לשידורי הספורט) לא ניתן היה למַמֵן בשקופיות חסות ו/או תשדירי שירות. הסיקור המדיני והצבאי – ביטחוני החדש שנוצר באזור ייקר מאוד את העלויות של הפקות ושידורי הטלוויזיה. מוטי קירשנבאום היה מודאג ממצבה הפיננסי של רשות השידור למרות שבממשלת ישראל כיהן שַר אוֹצָר העונה לשם בַּיְיגָה שוֹחַט, שהיה מאוד ידידותי למוטי קירשנבאום באופן אישי ומלא הערכה לתפקידו כמנהיג התקשורת הציבורית. אף על פי כן ניסה מנכ"ל רשות השידור בכל דרך לחסוך בהוצאות ועלויות באגפים השונים של הטלוויזיה. אחת מהן הייתה לנסות לתמרן את מחלקת הספורט לתשלום מינימום דולרים במו"מ על החוזה הארוך טווח הבא עם התאחדות הכדורגל לארבע שנים 1998 – 1994 . כמנכ"ל והעורך הראשי של השידור הציבורי נשא באחריות העליונה לביצוע חוֹק תקציב רשות השידור. מוטי קירשנבאום חשש מאוד מחריגה כספית כללית גדולה מידי. זו הייתה הסיבה שדחה שוב ושוב את מתן החלטתו הסופית הנוגעת לרכישת זכויות השידור של הכדורגל הישראלי לשלוש שנים הבאות של 1997 – 1994. הוא התלבט שוב ושוב. רָף תשלום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר כ- "מחיר כניסה" למו"מ לעונה הראשונה של 1995 – 1994 עם ההתאחדות נראה בעיניו מוגזם ובלתי מוצדק. מה עוד שההתאחדות הוסיפה % 10 לעונת 1996 – 1995 ועוד % 10 לעונה השלישית של 1997 – 1996. אני חושב שמנכ"ל רשות השידור סירב להיכנס למה שנראה לו כהרפתקה פיננסית ולא רצה לסכן את הכסף הציבורי של הערוץ הציבורי למרות שיו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ אַרְיֵה זָיְיף הבטיח לנו תמיכה כספית בתשדירי שירות ושקופיות חסויות בכל תנאי בשיעור של כ- שליש מהעַלוּת הכללית של זכויות השידורים. בהיותו אמן הניסוח, הִרְבָּה מוטי קירשנבאום להשתמש בכישרונו זה, והצהיר לא פעם אחת : "הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה". והתכוון להמולה שנוצרה סביב רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. מוטי קירשנבאום חשש מהתקוטטות מיותרת עם ערוץ 2 האמביציוזי ופחד ממצב שבו יאמיר גרף המחירים ללא שום הצדקה וללא כל פרופורציה לרמת הכדורגל בישראל.

ביום שישי ושבת  13 ו- 14 במאי 1994, הייתי עסוק בהפקת משחקי המחזור ה- 36. רדפנו אחרי מכבי חיפה ואחרי הניחוש הנכון בטופס הספורט טוֹטוֹ. מכבי חיפה צעדה בפּסגה ללא הפסד . היא השיגה עשרים ושישה ניצחונות, תשע תוצאות תיקו וצברה 87 נקודות. (מכבי ת"א פיגרה אחריה בתשע נקודות). את התוכנית "משחק השבת" ב- 14 במאי 1994 , החלטתי לפתוח בשידור ישיר ממשרדי הטוֹטוֹ ברחוב הארבעה 8. הפרס למנחשים היה חסר תקדים ועמד על 20 מיליון ₪. אבל כמובן שעיקר התוכנית יוחדה לניצחונות הבית של מכבי חיפה ומכבי ת"א. מכבי חיפה ניצחה בקושי את בני יהודה 0:1 ומכבי ת"א גברה על מכבי הרצליה 1:2. ראשי היה בתוכנית ולִבִּי עם מוטי קירשנבאום. נותרו שלושה ימים להגשת המִכרז.

ביום ראשון – 15 במאי 1994 יומיים לפני הגשת מעטפות ה- Bid של המכרז נפגש מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל לארוחת צהרים עסקית במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרצ'וב בתל אביב עם יבד"ל אלכס גלעדי ו- יבד"ל דייויד פדרמן אנשי הצוות המוביל את המו"מ עם ההתאחדות מטעם ערוץ 2 המסחרי (על שלושת זכייניו). מוטי קירשנבאום ניסה להניעם להתעלם מתאריך ה- Dead line  של יום שלישי – 17 במאי 1994 בשתיים עשרה בצהריים שקבעה התאחדות הכדורגל. "מעטפות ה- Bid יכולות להמתין", אמר לאלכס גלעדי ודיוויד פדרמן. הרעיון המרכזי של מנכ"ל רשות השידור היה, שאם שני המתמודדים הטלוויזיה הציבורית וערוץ 2 המסחרי לא ישיבו להצעת המכרז, אזי להתאחדות לא תהיה ברירה והיא פשוט תידרֵש ותיכפה להפחית את הֵיצַע חמשת מיליוני הדולרים למספרים נוחים יותר. הספירה לאחור של שני הערוצים נמשכה. נותרו יומיים עד להכרעה הסופית . למחרת, בערב חג השבועות של תשנ"ד – 15 במאי 1994, חגגה לי משפחתי את יום הולדתי ה- 56. לא יכולתי להישאר עימם זמן רב. היה עלי להפיק את שני השידורים הישירים של חצי גמר גביע המדינה בכדורגל שנועדו היערך ביום שלישי – 17 במאי 1994 באִצטדיון ר"ג, מכבי ת"א נגד צפרירים חולון, והפועל ת"א נגד מכבי פ"ת. הייתי עסוק בהפקות שידורי הספורט בטלוויזיה למעלה מראשי. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן אישרו לי לשָדֵר ישיר גם את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל בין אלופת איטליה פ.צ. מילאן לבין אלופת ספרד ברצלונה שנקבע להיערך ביום רביעי – 18 במאי 1994 באתונה. קווי השידור בין אתונה וירושלים היו רעועים. נזקקתי שוב לשירותיו הטובים של מפקח ומנהל מחלקת הקול שלנו סעדיה קאראוואני. רמי ווייץ ודני דבורין שידרו את שני משחקי חצי הגמר על גביע המדינה בכדורגל באצטדיון ר"ג.

מאיר איינשטיין ואבי רצון טסו כהרגלם לעמדת השידור שהוזמנה על ידִי בעבורם באִצטדיון הכדורגל של בירת יוון העיר אתונה. את חג השבועות ויום הולדתי ה- 56 ביליתי במשרדי מחלקת הספורט ברוממה – ירושלים. הגיע יום ההכרעה יום הדין. שתיים עשרה בצהריים של יום שלישי – 17 במאי 1994. מנכ"ל רשות השידור דיווח למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן אך לא לי על כך שאין בדעתו להגיע כלל למשרדי ההתאחדות ולהגיש את מעטפת ה- Bid של המִכְרָז. הוא בנה על כך שגם ידידיו בערוץ 2 אלכס גלעדי ודייויד פדרמן ייסוגו ברגע האחרון מהצעת ה- Bid שלהם כמוהו. בכך ייווצר מצב חדש בו תיאלץ ההתאחדות לבנות מכרז חדש ולהוריד את מחיריה. הרגיזה אותי ה- אמפטיה שמוטי קירשנבאום גילה לאורך כל הדרך כלפי שני אנשי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודייויד פדרמן. אני בטוח שהוא לא עירב חֲבֵרוּת ועסקים. ביזנס השידור איננו עניין אישי אך הוא ראה בהם ידידים , ואני ראיתי בהם יריבים ערמומיים המנהלים נגדנו מלחמה על גזלת הפרנסה .מוטי קירשנבאום לא שיתף אותי בהחלטתו הסופית שלא להתייצב במשרדי ההתאחדות באִצטדיון רמת גן עם המעטפה הנכספת . מעולם לא שיערתי ולא תיארתי לעצמי שכך ינהג . במקום זאת בחר מנכ"ל רשות השידור רווי הביטחון העצמי לשמֵש באותו היום כתב של המגזין "יוֹמָן". הוא יצא לעזה כדי להכין כתבה מפורטת על פינוי צה"ל את העיר עזה במסגרת ההסכמים וההבנות שהושגו בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה יצחק רבין לבין יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. הכתבה נועדה לשידור בזמן צפייה ראשי בערב שישי – 20 במאי 1994. מאה כתבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו יכולים לעשות את אותה הכתבה הזאת לא פחות טוב ממנו אך הם לא היו יכולים להתייצב במקומו עם מעטפת ה- Bid של הרשוּת במשרדי ההתאחדות לכדורגל באצטדיון רמת גן. עובדות הסיפור מדהימות מכל היבט שהוא גם בחֲלוֹף כל כך הרבה שנים מאז אותו היום ההוא בו הובסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא וויתר על עשיית הכתבה אודות פינוי כוחות צה"ל את עזה ל- "יוֹמָן" במקום חובתו להתייצב עם מעטפת המִכרז במשרדי התאחדות הכדורגל באִצטדיון ר"ג. הוא פשוט לא היה שָם. הוא היה ברצועת עזה.

נציגי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודייויד פדרמן מצאו את עצמם בודדים בזירת המִכְרַז בצוהרי יום שלישי ההוא של 17 במאי 1994 ללא יריביהם מרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שניהם הכינו להתאחדות את מעטפת ה- Bid ובה הצֶ'ק הסוֹדִי עליו רשמו שבע ספרות, 5.550000 (חמישה מיליון ו- 550 אֶלֶף) דולר. בראותם כי מוטי קירשנבאום בּוֹשֵש להגיע פתחו בהסתר את מעטפת ה- Bid ומחקו חצי מיליון דולר מהצֶ'ק. שניהם סגרו אותה שוב והגישו את הצעתם הכספית להתאחדות. ערוץ 2 זכה בתחרות ללא קרב. חוזה הכדורגל הישראלי שהיה רכוש בלעדי של הטלוויזיה הציבורית במשך עשרים וחמש שנה רצופות מאז 1969, נדד עכשיו לידיו של הערוץ המסחרי לשלוש שנים הבאות 1997 – 1994. לא היה ספק, חטפנו מכה אנושה. זאת הייתה תבוסה גדולה של רשות השידור וניצחון ענק לערוץ 2 הצעיר.

עשור ה- 90 של המאה שעברה ייזכר כשנות המהפכה המוניטארית שהתחוללה בשוּק זכויות שידורי הספורט המקומי וגם הבינלאומי. ייתכן כי בעתיד ובסופו של דבר היינו באמת מפסידים השידורים של הכדורגל הישראלי. אולי כעבור שנים אחדות בחוזה הבא שנחתם ב- 1997. אולי מאוחר יותר, ב- 1999. אך לא היינו אמורים להפסיד אותן כה מוקדם ב- 1994. הבעיה עם מוטי קירשנבאום הייתה שהוא וויתר מוקדם מידַי וללא קרב על נֶכֶס שידור שהיה רכושה המובהק והבלעדי של הטלוויזיה הציבורית במשך 25 שנה ברציפות מאז 1969. לא בכדי סַח לי אלכס גלעדי חודשים ספורים מאוחר יותר במשרד ההפקה והתקשורת שלי ב- IBC בדאלאס – טקסס בעת מונדיאל ארה"ב 1994 כלהלן : "יוֹאָשִיש, דייויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום". המילים האלה מהדהדות בראשי עד היום הזה. מי האמין שתוצאת הדרמה שהתחוללה ב- 17 במאי 1994 שהייתה לחלוטין בלתי כפויה תהיה כה הרסנית לטלוויזיה הישראלית הציבורית. הרגיז אותי שאמר את מה שאמר בטון גאוותני ובסגנון של הצהרה מנצחת, "עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום". אבל זאת הייתה האמת. אלכס גלעדי ו- דיוויד פדרמן עשו בי"ס למוטי קירשנבאום ולימדו אותו לקח מר בלתי נשכח. מוטי קירשנבאום הפך למנכ"ל רשת שידור מובס. אלכס גלעדי מקברניטי ערוץ 2 זוכר היטב את העובדות, שהביאו לניצחון ערוץ 2 ולתבוסת רשות השידור, ומדבר בפתוס ובהתלהבות בעת שיחות התחקיר עִמִי : "ביום ראשון –  15 במאי 1994 אכלנו דייויד פדרמן ואני ארוחת צהריים עם מוטי קירשנבאום במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרשוב בתל אביב. כל מה שאנחנו רצינו בפגישות שלנו עם מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בימים ההם הנוגעות לשידורי הכדורגל הישראלי הסתכם בתביעות מצומצמות. אלה גם היו חילופי הטקסטים בינינו. ביקשנו להתחלק עם רשות השידור בשידור משחקי הליגה הלאומית (היום ליגת העַל). חשבנו אולי נקבל משחק אחד בכל מחזור לשידור ישיר בשבת או ביום אחר בשבוע. מוטי קירשנבאום ניחֵש שאין לנו בכלל כסף ללכת בגדול על מכרז הכדורגל השלם ולכן לא ניגש . הוא אמר לדייויד פדרמן ולי, "תשמעו, אולי מפעם לפעם אתן לכם איזה משחק, אבל לא על בסיס של הסכם קבוע. בשום פנים ואופן לא על בסיס של הסכם קבוע !". זאת הייתה ההכרזה שלוֹ מפני שחשב שהוא חזק מאתנו. הוא העריך שרשות השידור חזקה מערוץ 2 הצעיר שהיה "באוויר" חודשים ספורים בלבד. דייויד פדרמן ואני ידענו כבר שנלך על כל המכרז, ושיש לנו מספיק כסף למינימום הדרוש ( 5 מיליון דולר ) שהציבה ההתאחדות. ארוחת הצהריים הזאת ב- 15 במאי 1994 הייתה בין צַד אחד (רשות השידור) שחשב שלצַד השני (ערוץ 2) אין כלום, ובין הצַד שלנו שרצה רק נתח, אבל היה מוכן לבלוע את הכל", והוסיף, "יואשיש, וכפי שאומרת הקלישאה, השאר היסטוריה".

דֵיוִויד פֶדֶרְמַן התעשיין רב התושייה ומבעלי המניות בערוץ 2 וחברו של אלכס גלעדי לצוות המו"מ, היה לא רק ידיד מקצועי שלוֹ אלא חבר נפש . כשאלכס גלעדי חגג ב- 9 בדצמבר 1992 את יום הולדתו ה- 50 הוא עשה זאת בביתו הגדול והמפואר של דייויד פדרמן בכפר שמריהו. מאות אנשים הוזמנו לחגיגת יום ההולדת. רעייתי ואנוכי היינו ביניהם וגם גב' רבקה מיכאלי שבירכה את אלכס גלעדי וכינתה את הווילה הענקית של דייויד פדרמן : "מתנ"ס". זהו באמת בית גדול מאוד, יפה, ומרשים. דייויד פדרמן נולד ב- 24 בספטמבר 1944 להוריו מר יצחק פדרמן וגב' נוגה יודלוביץ'. דור שמיני בארץ ישראל. הסבא של האימא נוגה יודלוביץ' הוא דוד יודלוביץ' מראשוני ה- "ביל"ויים". דייויד פדרמן נקרא על שֵם סבה של אִמוֹ. יצחק פדרמן כדורסלן מצטיין בקבוצת מכבי ת"א בשנות ה- 30 ו- 40 של המאה שעברה הפך מאוחר יותר לאיש עסקים מצליח. הבן הלך בעקבות אביו. הוא הפך לאוהד מכבי ת"א, אוהב שידורי ספורט בטלוויזיה, ואיש עסקים רציני בזכות עצמו. ביום ראשון – 15 במאי 1994 במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרצ'וב בתל אביב ניצב דייויד פדרמן כ- פסע מהרכישה ההיסטורית של זכויות הכדורגל הישראלי והעברתן מערוץ 1 לערוץ 2. רק מוטי קירשנבאום הפריד בינו לבין חלומו.

דייויד פדרמן זוכר היטב בפגישות התחקיר עמי ב- 2007 פרט אחד חשוב מהפגישה ההיא ומדבר בפחות דרמטיות מאלכס גלעדי : "המפגש עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה נחמד כמו תמיד. הוא איש בעל חן אך לא ידענו בדיוק מה הוא חושב. לא ידענו האם ייגש למכרז ההתאחדות או שמא לא. נראה היה לאלכס גלעדי ולי שמוטי קירשנבאום העריך כי אנחנו לא ניגש למכרז שנקבע לשתיים עשרה בצהריים ביום שלישי – 17 במאי 1994 במשרדי ההתאחדות ברמת גן, למרות שהיינו נחושים לעשות כן. הוא כמובן לא ידע עד כמה אנו נחושים. מפני שלא היינו בטוחים בכוונותיו הכנו שתי מעטפות צ'קים של ה- Bid. מעטפה אחת הכילה את הצעת ההצעה הכספית הנמוכה במידה ומוטי קירשנבאום לא יגיע למקום עם מעטפת רשות השידור, כפי שאמר לאלכס גלעדי ולי בפגישה ההיא במסעדת "מי ומי". המעטפה השנייה הכילה תוספת של % 15 למעטפה הראשונה במקרה ומוטי קירשנבאום יתייצב למכרז ויתמקח מולנו . רצינו מאוד להביא את הכדורגל הישראלי לערוץ 2".

 אלו הן העובדות לאשורן. במעטפה הראשונה של ערוץ 2 שכן סכום של  5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אֶלֶף) דולר. במעטפת ה- Bid השנייה שלהם נח לו צ'ק חלופה על סך של 6.382500 (שישה מיליון ושלוש מאות שמונים ושתיים אלף וחמש מאות) דולר במידה ומוטי קירשנבאום יעלה את הצעת המחיר שלוֹ. רשות השידור לא הייתה דלפונית ומוטי קירשנבאום ידע שיש לו גב כלכלי בדמותו של יו"ר מועצת ההימורים והטוטו מר אריה זייף. אריה זייף הבטיח לנו כ- "הי לישנה" להעניק תמיכה תקציבית לרשות השידור (באמצעות חסויות ותשדירים) שעלותה כשליש מהעלות הכללית של זכויות השידורים. "דבר ראשון קחו את זה. הכדורגל חייב להיות רכוש שידור של הטלוויזיה הממלכתית. אתם יודעים שתוכלו להסתדר מצוין עמי. קודם כל קנו את הסחורה אח"כ נסתדר", אמר לשנינו אריה זייף. אף על פי כן בחר מוטי קירשנבאום להַמֵר. הוא היה בטוח שלערוץ 2 הצעיר מאוד (עלה לאוויר ב- 4 בנובמבר 1993) ולמרות היותו מסחרי, אין עדיין באמתחתו מספיק כסף כדי להתמקח עם התאחדות הכדורגל. הוא סבר שערוץ 2 ייסוג מהמכרז היקר כמוהו, ובכך ירד מייד רָף המחיר שעמד על מינימום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. מוטי קירשנבאום הימר והפסיד.

להתעניינות העצומה של ערוץ 2 המסחרי ברכישת זכויות הכדורגל הישראלי היו סימנים מקדימים רבים. יו"ר מועצת הרשות השנייה נחמן שי אמר לי בחודש פברואר 1994 כלהלן : "ערוץ 2 נושא עיניו לכדורגל הישראלי. אתם בערוץ 1 מיטיבים לטפל בנושא הספורט הזה שמניב רייטינג מבורך. נעשה כל מאמץ שזה יהיה שלנו בעונה הקרובה". דיווחתי על כך למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. ב- 27 באוקטובר 1993, ימים ספורים לפני השקתו הרשמית של ערוץ 2 המסחרי, התפרסמה כותרת ראשית בעיתון "מעריב", בזו הלשון : "ערוץ 2 מציע לכל קבוצה בליגה הלאומית 300000 (שלוש מאות אלף) דולר עבור השידורים בעונה הבאה". בשולי הידיעה היה כתוב : "פורום היו"רים של הליגה הלאומית נפגש אתמול באצטדיון "בלומפילד" עם איש חברת "קשת" אלכס גלעדי, שהגיש בפניהם את הצעתו הכספית של הערוץ השני לגבי שידור משחקי העונה הבאה. אלכס גלעדי הבטיח כי אם הערוץ השני יזכה בזכויות השידורים של משחקי הליגה הלאומית, אזי כל קבוצה תקבל כ-  300000 (שלוש מֵאות אֶלֶף) דולר". שלחתי את קטע העיתונות הזה למנהל הטלוויזיה ולמנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה : "אתם מְאוּיָמִים. שִימוּ לֵב".

טקסט תמונה  : 27 באוקטובר 1993. זהו קטע מעיתון "מעריב" המדווח על יוזמתו של אלכס גלעדי (עוד בטרם עלייתו של ערוץ 2 ל- "אוויר" ) במסע לרכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. גזרתי את קטע העיתון הזה ושלחתיו למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : 1995. אטלנטה בירת מדינת הדרום ג'ורג'יה בארה"ב. ה- WBM השני לקראת הפקת אולימפיאדת אטלנטה 1996. אנוכי יחדיו עם אלכס גלעדי המנכ"ל המוכשר של חברת "קשת" אחת משלוש הזכייניות המרכיבות את ערוץ 2  המסחרי. באותו יום שלישי ההוא של "אִסרו חג"  ז' בסיוון תשנ"ד – 17 במאי 1994 השתלט אלכס גלעדי יחד עם חברו דייויד פדרמן על הכדורגל הישראלי שהיה סחורת שידור בלעדית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 25 שנים רצופות, 1994 – 1969 . לעולם לא אשכח את תשע המילים שאמר לי כעבור זמן : "יואשיש, עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור שלך מוטי קירשנבאום". (צילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ערוץ 2 וערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5) לטשו עיניים גדולות לעבר זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי משחקי הליגה הלאומית וגם משחקי גביע המדינה. אנשיהם הבינו מייד שכל רשת טלוויזיה באשר היא שאיננה מצוידת בכדורגל הישראלי ו/או נתח ממנו, משולה למלך ללא כתר. פתאום הוברר לנו שציוותי צילום ENG זרים נכנסים לאצטדיונים השונים בהרשאת התאחדות הכדורגל אך ללא רשות שלנו ומצלמים קטעי כדורגל המשודרים כחומרי חדשות בערוץ 2 ובכבלים. זאת הייתה הפרה בוטה של ההסכם בינינו לבין ההתאחדות. שוחחתי על כך עם מנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל. הוא פטר אותי בתשובה מרגיזה : "עזוב מה אכפת לך…הם לא מראים את הגולים…תן להם…מדובר בצילום שאורכו לא עובר את השלוש דקות…", אמר לי.  וודאי שהיה אכפת לי. ועוד איך היה אכפת לי. היה ברור שההתאחדות יחד עם ערוץ 2 וערוץ 5 מנסים להעמיד אותנו במבחן. החלטתי להגיב במלוא החומרה [9]. שלחתי מכתב מחאה חריף מחאה ליו"ר ההתאחדות עזריקם מילצ'ן.

טקסט מסמך : 29 בפברואר 1992. זהו מסמך המחאה החריף ששלחתי ליו"ר התאחדות הכדורגל בישראל מר עזריקם מילצ'ן בגין ההפרות הבוטות של כניסת ציוותי צילום ENG זרים למגרשי הכדורגל של הליגה הלאומית, ללא רשותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מחזיקת הזכויות הבלעדיות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שישי – 20 במאי 1994, שודרה ב- "יוֹמָן" מגזין החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כתבה מעניינת של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, שסיפרה כיצד צה"ל מפנה את העיר עזה בתום 27 שנות כיבוש. השאר היסטוריה. מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות שידור שָנוּן וגם הגון וישר – ייזכר כגדול המפסידנים בהיסטוריית ניהולֵי המו"מ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. הוא נָסַק כמטאור  ב- 18 באפריל 1993 והתרסק ב- 17 במאי 1994. מנקודת מבטי היום מרוֹם גילי או טו טו 80 נדמה לי שמוטי קירשנבאום האינדיבידואליסט והסוליסט סמך יתר על המידה על חכמתו וכִישרונו. טבעת היועצים הקרובים שעטפה אותו נעדרה אומץ לֵב לומר לוֹ את דברה עד כמה חשוב הכדורגל לשידור הציבורי. היא התבטלה מפניו. יתירה מזאת. היא חששה להתמודד עם חכמתו, הגיונו והכריזמה בה ניחן, אולי גם בגלל הכבוד והנימוס שרחשה כלפיו. כתוצאה מכך נהגה לבלום את פיה לידו וסייעה למוטי קירשנבאום להִיכשל. עבודת המטה והמערכת סביב המנהיג הראשי הפכה לבלתי יעילה. מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות שידור מוּבַס. לא כל הזמן אך לפחות בחלק מהזמן בו הנהיג את רשות השידור בחמש השנים שבין 1993 ל- 1998. זאת הייתה בעיניי התנהגות חובבנית בלתי מובנת של איש כל כך מוכשר. רשלנות והימור בלתי נדרשים ובלתי מחויבי המציאות גרמו למוטי קירשנבאום לקרוס ולהיהפך באחת  למפסידן הגדול ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. אני חושב גם היום שמוטי קירשנבאום הוא סוג של מומחה טלוויזיה בתחומים מסוימים של המדיה . לא בכולם . אני מכיר עוד אנשים ששותפים להערכתי זאת. אם היה גאון הרי שהגאונות הזאת יצרה ביטחון עצמי  מופרז הגובל באיבוד היכולת להעריך באופן אובייקטיבי את הפוטנציאל שלו עצמו ואת זה של מתחריו. ביטחון עצמי מופרז הוא בן ברית בעייתי בהתמודדות תחרותית על רכישת זכויות שידורים בעידן הטלוויזיה הרָב ערוצית.

1994 הייתה שנה דרמטית ורבת אירועים. יצחק רבין ראש ממשלת ישראל חתם על הסכם שלום עם חוסיין מלך ירדן. יאסר עאראפת העתיק את מושבו מטוניס לעזה לאחר הסכם אוסלו. וועדת פרס נובל פִּרסמה בנורווגיה כי יצחק רבין, שמעון פרס, ויאסר עאראפת הם הזוכים בפרס נובל לשלום. החמאס והג'יהאד האיסלמי המשיכו במעשי הטרור והרצח בתוך מדינת ישראל והטביעו את אזרחיה בנהרות של דם. סיירת מטכ"ל חטפה מכפר בלבנון את מוסטפה דיראני מבכירי ארגון החיזבאללה. רמת החיים בארץ עלתה. שר האוצר בייגה שוחט החליט להטיל מס על הרווחים בבורסה, אך חזר בו בעקבות לחץ ציבורי. חצי מיליון אזרחים ישראליים בילו את חופשתם בטורקיה. הפשע בארץ לבש צורה חדשה. שני תלמידים בני טובים בגיל 15 מהרצליה פיתוח רצחו ללא כל סיבה את דרק רוֹט נהג מונית שכלל לא הכירו. 1994 הייתה שנה מכרעת גם בהתפתחות שידורי הספורט בשוק הטלוויזיה בארץ . הפסד זכויות שידורי הכדורגל ב- 17 במאי 1994 הפך לתבוסה דרמטית. זה לא היה הפסד טקטי מחושב מראש של העומד בראש השידור הציבורי. זאת הייתה תבוסת פֶּתַע אסטרטגית שהייתה לה השפעה שלילית, מורלית ומקצועית, מרחיקת לכת על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועל כלל רשות השידור. הערוץ הציבורי הפך להיות בבת אחת הרבה יותר רזה, צנום, וכחוּש. וחמור מכל – פגיע. הפסדנו מוקדם מידי. ייתכן ולא היינו מחזיקים מעמד אחרי 1997 אך הופלנו לקרשים בטרם עת. ב- 1994 היה עדיין השידור הציבורי מתאגרף במשקל כבד אך התנהג כמתגושש במשקל נוצה.

אחד מחברי הוועד המנהל של רשות השידור ב- 1994 היה מר מֶנִי ווייצמן חבר מפלגת העבודה מנס ציונה. מני ווייצמן היה מתומכיו המובהקים של מוטי קירשנבאום. יומיים לאחר התבוסה ישב מֶנִי ווייצמן אבֵל וחפוי ראש בחולצה לבנה בחדר הישיבות של רשות השידור בבניין "כלל" ליד המנכ"ל המפסידן. בכאב לֵב עד כדי דמעות אמר למוטי קירשנבאום, "אילו היה לי את כשרון הדיבור שלך לא היית יוצא ממני בשלום", אמר והוסיף, "מוטי , איזה שטות עשית. אפילו לא התייעצת עמי". מֶנִי ווייצמן אהב את מנכ"ל רשות השידור אך יותר ממנו אהב את שידורי הכדורגל וראה בהם נדבך שידור חשוב בלוח השידורים הציבורי. כשאמר את מה שאמר היה מבטו מושפל. הוא היה אדם מוכה ושבור. ידיו תמכו את ראשו והסתירו את זקנו השחוֹר ואת עיניו החכמות שדמעו. הוא לא יכול היה לשֵאת את עיניו אל מנכ"ל רשות השידור שבגד בו. הפסד זכויות הכדורגל הפך לטראומה של רשות השידור הציבורית. זאת לא הייתה רק טראומה אישית שלי. אני בטוח שתבוסת שידור כזאת לא הייתה יכולה לקרות לדן שילון או אלכס גלעדי אילו שימשו הם בעצמם כמנכ"לים של רשות השידור.

אובדן הכדורגל מסמל את תחילת קריסתו והידרדרותו של ערוץ הטלוויזיה הציבורי בקטעים קונקרטיים של השידורים, בעידן התחרות מול ערוץ 2 המסחרי והטלוויזיה בכבלים. למרות שההיגיון שלו היה הגיוני, מוטי קירשנבאום ורשות השידור שלו לא היו מוכנים מנטלית ופיסית לקרב שנכון להם נגד ערוץ 2 בתחומי החדשות והספורט. המנכ"ל והנהלתו היו מודעים היטב לעובדה שהם חייבים להיערך להתגוששות הבלתי נמנעת עם יריביהם הצעירים , התגוששות שהחלה ב- 4 בנובמבר 1993. כערוץ טלוויזיה הוותיק ביותר שנמצא על מפת השידור בישראל כרבע מאה שנים היו בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 האמצעים, הזמן, והממון להתכונן לקראת המאבק הצפוי ולהשיב מלחמה שערה. אך היא לא התכוננה ברצינות .השידור הציבורי ספג מהלומה כבדה וגורלית. יום התבוסה ייזכר כתחילת הדעיכה וראשית הידרדרותו במדרון הרייטינג התלול, בעידן התחרות הרב ערוצית בישראל. תאריך ה- 17 במאי 1994 יירשם כזינוק מרשים של ערוץ 2  בדרך לכיבוש "האוויר" מידיו של הערוץ הציבורי.  יאיר שטרן ואנוכי היינו מוכים והמומים.

זמן מה לאחר תבוסת זכויות הכדורגל לימדתי את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן פרק בהִלכוֹת פיסיקה אלמנטרית. "יאיר שטרן", אמרתי לו, "אדם שהחליט להתאבד ולסיים את חייו בקפיצה מרוֹם מגדל גבוה לעולם לא יוכל לשנות את החלטתו באמצע הדרך כדי לשוב לחיות, ללא התערבות כוח מבחוץ. לאחר שדחפת את מרכז הכובד של גופך מטה יצנח הגוף בכיוון אותו הענקת לוֹ. אי אפשר יהיה למנוע עוד את הנפילה החופשית לעבר המוות הצפוי פרט אם יתערב בעניין כוח חיצוני. הוויתור על זכויות הכדורגל הישראלי בדרך שמוטי קירשנבאום בחר לוותר עליהן דומה בעיניי להתאבדות טלוויזיונית, אך בניגוד למסופר במבוא, בסביבתו של מנכ"ל רשות השידור פעלו כל העת כוחות עזר חיצוניים שיכלו להציל אותו מההתאבדות הזאת אילו רצה להשתמש בהם בעצמו", והוספתי, "זאת אנלוגיה פיסיקלית – מתמטית, מין מטפורה האהובה עלי המקעקעת את דמותו של המנכ"ל מוטי קירשנבאום כאדם הנחשב לסוּפֶּר – הגיוני". אילו הייתי מאפשר לפיסיקאי האנגלי אייזיק ניוטון לנתח את תבוסת זכויות שידורי הכדורגל של רשות השידור, הוא היה מתאר כך את המצב : "מוטי קירשנבאום האיץ את מרכז הכובד שלו במסלול תנועה קבוע אך מוטעה, מבלי לאפשר לכוחות חיצוניים להתערב כדי לשנות את מצבו ולהסיטו ממסלולו השגוי שמביא לאובדן. מוטי קירשנבאום נכנע לחוֹק ההתמדה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הנציחה בדרך חשיבתה את התהווּת החוֹק השלישי – חוק הפעולה והתגובה. כל פעולה מעוררת תגובה השווה בגודלה אך מנוגדת לכיוונה. אי הגשת מעטפת המכרז ע"י הערוץ הציבורי כבד הגוף להתאחדות הייתה סוג של פעולה שהולידה תגובת נגד של ערוץ 2 השווה בעצמתה "להיעדר פעולה של ערוץ 1". בחוק התנגשות הגופים הפסיד ערוץ 1 לערוץ 2. ערוץ 2  באמצעות הכסף שלו ומהירות הביצוע הפיח רוח חיים בחוק השני – חוק הכוח. כוח הפועל על גוף יגרום לתאוצת הגוף בכיוון הכוח (הפועל). או במילים אחרות, גודל התאוצה נמצא ביחס ישר לגודל הכוח וביחס הפוך למסת הגוף. זהו ערוץ 2  בהתגלמותו. כוחו – בכספו, והוא מהיר כאָצָן בשל מסת גוף נמוכה לעומת רשות השידור הביורוקרטית, המסורבלת, והכבדה מעצמת משקלם של אלפי עובדיה.

יאיר שטרן התבונן בי והחריש. הוא רק מלמל חרישית : "איזו תבוסה ספגנו, איזו תבוסה ספגנו". תמונת פניו המיוסרים היא בלתי נשכחת. יאיר שטרן ואנוכי חווינו חוויה טראומתית. עבורי היא נותרה כזאת עד היום. המטפורה הזאת מתארת את כישלון ההיגיון של רשות השידור. תבוסה מֵבישה בלתי מחויבת המציאות. למחרת בבוקרו של יום רביעי – 18 במאי 1994 טלפנתי כהרגלי למאיר איינשטיין ואבי רצון השוהים במלונם באתונה כדי לשאול אותם לשלומם ולהתארגנותם המקצועית. זה היה כלל ברזל קבוע אצלי לשמור על קשר טלפוני עם ציוותי השידור בחו"ל. לאנשים רבים (בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 וגם מחוצה לה) המשקיפים מן הצד על טיסות ציוותי מחלקת הספורט ליעדי ומשימות השידור שלהם ברחבי הגלובוס, נראים המסעות האלה כמעֵין נסיעות כיף. טעות. לא כך הוא הדבר. אֵילוּ טיסות עבודה קשות ומתישות ורבות אחריות. הן בד"כ קצרות. ציוותי השידור הם אנשים בודדים המבלים את זמנם בעמדות השידור באִצטדיונים ובהמתנות ממושכות בטרמינאלים של שדות התעופה, במטוסים, ובמיטות בתי המלון וחוזר חלילה. לכן שמירת הקשר עמם מן הבית הוא דבר חשוב. הצ'ופר היחידי הוא הזכות שהענקתי להם להחזיק במיקרופון הטלוויזיה ולשדר לאומה את תחרויות הספורט. דיווחתי למאיר איינשטיין ואבי רצון (תפשתי אותם בעת ארוחת הבוקר שלהם) כי הפסדנו את זכויות השידורים של הליגה הלאומית ומשחקי גביע המדינה לשלוש השנים הבאות. "ערוץ  2  זכה  בהם", אמרתי להם בעצב. הייתה דממה מוחלטת וארוכה על הקו. שניהם היו בהלם וגם אלם. אבי רצון מצא אולי ניחומים באותו ערב כשהקבוצה האהודה עליו מילאן האיטלקית הביסה באותו ערב את ברצלונה הספרדית 0:4 וזכתה בגביע אירופה לאלופות. מאיר איינשטיין סירב להתנחם. מפאת רצף האירועים הם לא עיכלו בדיוק את הבשורה המרה. לשניהם המתין מבצע שידורים ענק – מונדיאל ארה"ב 94' שהיה אמור להיפתח בעוד ארבעה שבועות. גם משחקי הכדורגל של הליגה הלאומית בארץ של עונת 94' – 93' טרם הסתיימו. לא עמד לרשותם הזמן הנחוץ כדי לשקוע בעצבות. שניהם היו עסוקים עדיין "מעבר לראש" בעשייה מרתקת ובלעדית של שידורים ישירים של משחקי עַל בכדורגל , בעיקר מחו"ל.

מוטי קירשנבאום ז"ל נעדר ב- 17 במאי 1994 מודיעין קרבי אודות היכולות הכלכליות של יריביו מ- ערוץ 2 המסחרי הצעיר הלוטש עיניו לכדורגל הישראלי. הוא לא קרא נכון את מפת הקרב הטלוויזיונית המתרחשת בין רשות השידור שלו לבין ערוץ 2 על שלוש זכייניותיו הנוגעת לרכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בחוזה הבא של 1997 – 1994. בעיקר הוא לא התעכב על טיב האמביציות העצומות ושאיפות ההתפשטות המגלומניות של ערוץ 2 שדמו לתשוקת נָקָם בשידור הציבורי. בדיוק במקום הזה הוא הימר והובס.  

ציטוט : "הקלפים הם ספר התפילה של השטן". (פתגם  גרמני). 

חודשיים אח"כ, סיפר לי אלכס גלעדי כי הוא ודייויד פדרמן כנציגי ערוץ 2 במו"מ עם התאחדות הכדורגל, סעדו בערב חג השבועות תשנ"ד ביום ראשון – 15 במאי 1994, ארוחת צהריים במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרשוב בתל אביב עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. זה היה ארבעים ושמונה שעות לפני מימוש המכרז ע"י התאחדות הכדורגל. שניהם היו ידידים של מנכ"ל רשות השידור למרות היריבות הטלוויזיונית. שיחת ההבהרה אז במסעדת "מי ומי" בין השלושה אודות רכישת זכויות הכדורגל או אי רכישתם, לא הייתה אישית. אלכס גלעדי היום סגן נשיא בכיר ב- NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי זוכר : "יוֹאָשִיש, עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור שלך". תשע המילים האלה מהדהדות עד עצם היום הזה בראשי. הרגיז אותי שאלכס גלעדי נשא אותן בגאווה בלתי מוסתרת. באותה הפגישה המשולשת ביום ראשון – 15 במאי 1994 פטר מוטי קירשנבאום את אלכס גלעדי ודייויד פדרמן נציגי ערוץ 2 כמעט בזִלזול, משהשיב להם : "אין לכם כסף, אתם לא הולכים למכרז, ההתאחדות תצטרך לרדת במחירים, ואז כשאנחנו נזכה במכרז נאפשר לכם לשָדֵר פה ושם יחד עִמנוּ כמה משחקים". תוכן הדברים הללו התברר כנבואת שָחָץ ללא בסיס. אני יודע שהיועץ הכספי שלו מוטי לוי אמר לו כל הזמן, כי לפי דעתו אין לרשות השידור מספיק כסף בקופתה הציבורית כדי לממן את חוזה הכדורגל בשל ההוצאות הגדולות של חטיבת החדשות המסקרת את תהליך השלום בין מדינת ישראל בראשה יצחק רבין ושמעון פרס לבין העם הפלסטיני בראשותו של יאסר עראפאת. מוטי קירשנבאום הקשיב לוֹ. אני מקווה כי שניהם זכרו שיו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף הבטיח לנו לממן כ- % 30 מעלויות זכויות השידורים.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום וודאי לא היה טיפש (באירוע הקונקרטי הזה הוא לא הצטייר כחכם גדול), אך האם היה גמבלר ו/או נאיבי ? אולי תמים יתר על המידה ? האם באמת טחו עיניו מלקרוא את מחשבות "הזָדוֹן" שרקחו נגדו שני ידידיו אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן. כיצד נפל בפח ולא הבחין "בבית הספר" ובמלכודת שטמנו לו יריביו ב- 17 במאי 1994. דן שילון ויוחנן צנגן המנכ"לים המשותפים של "רשת" ועוזי פלד מנכ"ל "טלעד" ניצבו כחומה בצורה בימים ההם מאחורי אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת". הם היו לא פחות חכמים ממוטי קירשנבאום ולא פחות מנוסים ממנו. הם הביסו אותו ללא תנאי והכדורגל הישראלי נפל כפרי בשל בידי זכייניות ערוץ 2. השאר יסופר בדיברי הימים. מה שקרה למוטי קירשנבאום במכרז הנֶפֶל ההוא לפני כל כך הרבה שנים בו הפסיד את מכנסיו, הוא סיפור מדהים וחסר תקדים בתולדות רשות השידור. כל BOARD (וועד מנהל) עִסקי רציני של כל גוף שידור באשר הוא – גם גוף שידור ציבורי, היה מְזַמֵן את המנכ"ל ועורך לו בירור קצר כדי לשמוע את הנימוקים שאפשרו את החִידלון, ואולי מדיח אותו מתפקידו בתום השימוּע. זה לא קרה ברשות השידור.

בינואר 2001 ערכתי הרצאת העשרה בת שלוש שעות לעובדי רשות השידור במרכז ההדרכה של רשות השידור בירושלים בהנהלת גב' נאוה קוחנובסקי. נושא ההרצאה היה, "התפתחות צילומי הטלוויזיה וטכנולוגיית התקשורת המיידית כמרכיבים חיוניים המשפיעים על האמרת עלויות זכויות השידורים של אירועי הספורט החשובים  – המקומיים והבינלאומיים". אחד הנושאים המרכזיים  בהרצאתי עסק ברכישת זכויות שידורי ספורט בטלוויזיה בארץ ובעולם – הצלחות וכישלונות . סיפרתי לקולגות שלי בערוץ הציבורי בדברי הרצאתי על הפסד זכויות השידורים ההוא של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994. אחד מבאי ההרצאה היה צלם ה- ENG הוותיק צ'ארלי שטרית . לפתע התעורר צ'ארלי שיטרית  [10]  ובקול מַר סיפר לי את עדותו : "אני ואיש הקוֹל שלי אִילָן מַנֶס איישנו את צוות צילום ה- ENG  של מוטי קירשנבאום בשבוע ההוא של ה- 17 במאי 1994 בו כיסינו במשך כמה ימי צילום את הנסיגה ופינוי צה"ל את רצועת עזה. עכשיו כשאתה מספר את הסיפור שלך על אובדן זכויות הכדורגל, אני נזכר שבמהלך הכנת הכתבה, באמת מוטי קירשנבאום עזב אותנו לכמה זמן, ולאחר ש- שָב אמר לנו חִיוֵור כשצבע פניו כשל קיר לָבָן, "קרה לנו פנצ'ר גדול, הפסדנו את זכויות הכדורגל לערוץ 2 המסחרי", והוסיף, "אני זוכר את זה כאילו קרה הדבר היום".

הציבור והעיתונות תקפו וביקרו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואותי באופן אישי, כנושא ראשי באחריות למחדל. מוטי קירשנבאום היה מספיק הגון וישר כדי לכנס מסיבת עיתונאים בבניין "כלל" ביום חמישי – 19 במאי 1994, וליטול את האשמה עליו ולהסיר ממני את האחריות. למרות שניסה לשחק אותה  Cool, הוא נע בעצבנות בכיסאו, היה חסר ביטחון וגם נִרגש. קולו רָטַט. הגרוגרת שלו עלתה וירדה. אי אפשר היה לטעות במראה פניו. הוא חווה טראומה והיה בהלם. הוא היה מנכ"ל רשות שידור מנוצח. מובס (!). זה היה רגע עצוב מאוד בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מפני שהכישלון הצורב הזה לא היה כפוי כלל ועיקר [11]המנכ"ל שנחשב ל- מבריק הפך את רשות השידור הציבורית שלוֹ לפחות רלוואנטית. באחת איבדנו את מחלפותינו. נגענו בשמיים ולפתע צנחנו צניחה חופשית מאִגְרָה רָמָה לבִּירָה עמיקתה. שכחנו לפתוח את המצנחים. התרסקנו.

זמן מה אח"כ הזדמן לי לקרוא את סיפרה הקלאסי והמרתק של הסופרת האמריקנית ברברה טוכמן, "מִצְעַד האִיוֶולֶת". הספר עוסק בניתוח קבלת החלטות שגויות של מדינאים ופוליטיקאים מבלי שהם כפויים לעשות זאת. צריך לקרוא את הספר המצוין הזה, כדי להבין כיצד מנהיגים מנוסים מקבלים החלטות לא נכונות , כשהם מודעים לכך שהם עומדים לקבל על עצמם את אותן ההחלטות הלא נכונות, ואף על פי כן ולמרות הכל הם בוחרים לאמץ את ההחלטות הלא נכונות האלה אל לבם. כשקראתי את הספר "מִצְעַד האִיוֶולֶת" חשבתי על מוטי קירשנבאום. נזכרתי בו.

צריך להבין שמחירי ההתאחדות באותן שנים לא היו בשמיים. חמישה – שישה – שבעה מיליון דולר תמורת שידורים בלעדיים של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו לתקופה של שלוש שנים 1997 – 1994, לא הִיווּ אז את קצה גבול היכולת הכספית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אנוכי מזכיר שוב את העובדה הזאת בעיקר מפני שגוף פיננסי ענק כמו מועצת ההימורים והטוֹטוֹ התייצֵב לימין רשות השידור והתכוון לממן אותה. יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ אריה זייף היה בן ברית כלכלי נאמן של השידור הציבורי. התבוסה שלנו אז לא הייתה כפויה ולא הייתה מחויבת המציאות ולכן היא כפולה ומכופלת. מוטי קירשנבאום טען להגנתו, "כי הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה". ניסוח שָנוּן אומנם אך צריך היה לדחותו על הסַף מפני שהיה רחוק מהמציאוּת באותם הימים . מן ההיבט ההיסטורי הוא שגה טאקטית אך צדק אסטרטגית. רשות השידור שילמה להתאחדות הכדורגל עבור חוזה בן שנתיים 1994 – 1992 סכום של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר זכויות שידורים. ב- 1993 הוסיף מוטי קירשנבאום עוד מיליון דולר תמורת 20 שידורים ישירים (בעונת הזהב של 1994 – 1993). במאי 1994 הציבה ההתאחדות מכרז חדש בפני ערוץ 1 הוותיק וערוץ 2 הצעיר שעמד על סכום מינימום של 5 מיליון דולר לעונה אחת. תוספת של % 300 למה ששילמה להם רשות השידור בשנים 1994 – 1992. מוטי קירשנבאום היה המום ושאל : "מה קרה, רמת הכדורגל בישראל לא עלתה ב- % 300 ולכן לא צריך לשלם סכומים מטורפים כאלה". רבים ברשות השידור ומחוצה לה רואים בסירובו של מוטי קירשנבאום לשלם להתאחדות הכדורגל אז את מה שהיא חשבה שמגיע לה, את תחילת התרופפותו, דעיכתו, ושקיעתו של ערוץ 1 הציבורי לעומת זריחתו של ערוץ 2 המסחרי.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית נהנתה ב- 1994 מתמיכה כספית מסיבית של המועצה להימורים והטוֹטוֹ בראשותו של היו"ר אריה זייף. בתנאים האלה היא הייתה רשאית, ויש אומרים חייבת לשמור על נֶכֶס שידור כל כך וותיק וחשוב, יוקרתי, ומניב רייטינג – שזוהה על ידי משלם האגרה כבן ברית הטבעי של השידור הציבורי במשך 25 שנה רצופות.

יותר מששיחקו יריביו מערוץ 2 נגדו שחמט, שִיחֵק מוטי קירשנבאום נגדם פּוֹקֶר, והפסיד. הקלפים הם כידוע ספר התפילה של השָטָן.

יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זוכר בשיחת התחקיר שערכתי עמו כעבור 12 שנה ב- 2006 : "מוטי קירשנבאום הודיע לי שהוא לא הולך למכרז. מוטי לוי סמנכ"ל הכספים אמר למוטי קירשנבאום כל הזמן, אין לי…אין לי…לא תיארתי לעצמי שנפסיד בצורה כזאת. רציתי לומר למוטי קירשנבאום שאני מתפטר מתפקידי אך לבסוף נמלכתי בדעתי. זה היה הפסד קשה". מוטי קירשנבאום זוכר כעבור 12 שנה בעת שיחה בינינו ב- 2006 כלהלן : "יואש אלרואי, כעסתי עליך אז כי אתה היית זה שאמר כי אפילו מחיר של 3.3 מיליון דולר ששילמנו בשתי העונות של 1994 – 1992 הוא סכום גבוה, לא כל שכן כשמדובר במחיר של מינימום 5 מיליון דולר לעונה אחת". דבריו נאמרו לי במערכת ערוץ 10 בבית הוורד בגבעתיים. אני זוכר עובדות שונות לחלוטין. הפסד זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 היה טיפשי ובלתי כפוי. אם מה שמעיד עלי מוטי קירשנבאום נכון היה עליו כעורך ראשי לקרוא לי ולא רק להזהיר אותי על חומרת דבריי, אלא לפַטֵר אותי מתפקידי וגם לומר לי בדרכי החוצה, "אם זו דעתך כמנהל מחלקת הספורט אז באמת שאינני צריך אותך יותר לידי. זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי חייבים להישאר בידי השידור הציבורי". הוא לא אמר לי זאת.

בעת מחקר וכתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" חיפשתי בארכיון רשות השידור זכר לאותן שתי פגישות המכריעות שנערכו בלשכתו של מוטי קירשנבאום ב- 26 בדצמבר 1993 וב- 11 במאי 1994, פגישות שדנו במדיניות רשות השידור בעניין רכישת זכויות הכדורגל הישראלי. לצערי לא נמצא בתיקי רשות השידור בשני התאריכים האלה שום מסמך מסכם או תכתובת המתעדים את דברי האנשים שנטלו חלק בשתי הישיבות האלה ואת ההחלטות שהתקבלו בגינַן. לאחר שזכו שלוש הזכייניות של ערוץ 2 המסחרי בכדורגל היקר והנכסף, הן קיבלו אישור מהמועצה הציבורית שלהן להוסיף שלוש דקות של פרסומות בכל שעה (בנוסף על תשע הדקות שכבר אושרו להן קודם לכן), כדי להקֵל על המאמץ הכספי של רכישת זכויות הכדורגל הישראלי. למוטי קירשנבאום אבדה כל אופציה ואבד כל סיכוי להשיב את האבֵדה הגדולה לשידור הציבורי.

זמן לא רב אח"כ נדחפנו מוטי קירשנבאום ואנכי שוב לפינת הזירה. התאחדות הכדורגל בראשותם של גברי לוי  ועזריקם מילצ'ן, ומנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל כפתה עלינו ב- 1995 לחשוף בשידורים ישירים את משחקי הליגה הארצית (ליגת הכדורגל המשנית) אם ברצוננו להמשיך להחזיק בזכויות השידורים של משחקי הבית של נבחרת ישראל באִצטדיון ר"ג כדי לשדרם ישיר. הם איימו עלינו כי אם נסרב לכסות את הליגה הארצית הם יעבירו את זכויות השידורים לערוץ 5. המחלוקת הגיעה לפִתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. מוטי קירשנבאום התפשר והסכים לרדת רמה מתחת לקו האדום. לא הייתה לו ברירה. אם היה עומד בסירובו היה מפסיד גם את זכויות השידורים של נבחרת ישראל לאחר איבד שנה קודם את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל. תמכתי תמיכה מלאה בצעדו. הרפרנט לניהול המו"מ עמנו על היקף השידורים הישירים היה עו"ד מר יָדִין מַכְנֶס יו"ר מועדון הכדורגל של הכוח רמת גן, ששימש לצורך העניין כנציג ההתאחדות . מוטי קירשנבאום ואנכי נפגשנו עִמוֹ ביום ראשון – 3 בספטמבר 1995 בשבע בערב , בלובי של הקומה ה- 9 המרווחת במלון Holiday Inn בתל אביב. חזרנו על הסכמתנו לשלם 200000 (מאתיים אלף) דולר תמורת זכויות השידורים של משחקי הליגה הארצית מידֵי שבת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. למחרת העברתי למנכ"ל רשות השידור באמצעות מנהל הטלוויזיה את מסמך הצעת ההיערכות שלי [12].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית מחלקת הספורט / ירושלים                                   יום שני – 4.9.1995

אל    :  המנכ"ל באמצעות מנהל הטלוויזיה.                                                                 מאת :  יואש אלרואי.

הנדון :  הצעת ההיערכות שלי לכיסוי משחקי הליגה הארצית בכדורגל לעונת 1996 – 1995

למנכ"ל שלום רב,

בתום הפגישה עם עו"ד מר ידין מכנס אמש במלון הוֹלידיי אִין בתל אביב אני מציע להיערך לשידורים הישירים מהליגה הארצית כלהלן :                              

1. שידורים ישירים ושיטתיים בכל שבת ושבת באמצעות הניידת הגדולה של המשחקים המרכזיים בליגה הארצית בין 15.00 ל- 17.00 בשעון החורף, ו-  18.00 – 16.00 בשעון הקיץ.               

2.  צילום של עוד שניים – שלושה משחקים בכל מחזור באמצעות המשק"יות וציוותי אי. אן. ג'י.  

3. מיסוד מוסף "הליגה הארצית" שישודר בסוף התוכנית "רואים עולם". מוסף "הליגה הארצית" יכלול את הקטעים הנבחרים של שלושה ו/או ארבעה משחקים החשובים של המחזור, תוצאות שאר המשחקים, וטבלה עדכנית. כמו ישודרו במוסף הזה, תוצאות הליגה הלאומית, טבלה עדכנית של הליגה האנגלית, והניחוש הנכון של טופס הספורט טוטו. מוסף "הליגה הארצית" ישודר במימון החסויות של הטוטו.

4. השידור הישיר של המשחק המרכזי בליגה הארצית ייעשה באמצעות אולפן א', ובדרך כלל חופף לשעות השידור המרכזיות של "שירים ושערים". במהלך השידור הישיר ניתן יהיה לעדכן מיידית על המסך בסופרים וגרפיקה את תוצאות משחקי הליגה הלאומית ושאר תוצאות משחקי הליגה הארצית הנערכים במקביל, ולא פחות חשוב עדכון הצופים בנעשה בטופס הספורט טוטו שלהם.

5. בהפסקת המחצית של השידור הישיר של המשחק המרכזי, נשדר את המגזין השבועי של הכדורסל האירופי “Slam Update” בעריכת ה- FIBA, המתייחס למשחקי גביע אירופה בכדורסל ולמכבי ת"א.                            

6. השידורים הישירים מידי שבת של משחקי הליגה הארצית ימומנו ע"י הטוטו.

                                                                                                                    בברכה,

יואש  אלרואי

צחוק הגורל היה שרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המונופוליסטיות והאימתניות שהחזיקו בידיהן 25 שנים רצופות את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העַל היום), נפרדו מהן בצורה כל כך מפתיעה ובלתי כפויה. הן נדרשו לשָדֵר עכשיו משחקים לא חשובים ולא מעניינים, חסרי רייטינג לחלוטין מן הליגה המִשנית . בהתנהלות החובבנית הזאת איבדנו יוקרה וגם כבוד. אני חושב שמוטי קירשנבאום חש כבר זמן ארוך ייסורי מצפון על כך שאיבד את זכויות השידורים של משחקי הליגה הלאומית וגביע המדינה בכדורגל שנה קודם לכן. לכן אִפשֵר לי להסתער על משחקיהן של הקבוצות הישראליות בגביעי אירופה תמורת מחירים לא זולים. "או. קיי.", אמר, "להם בערוץ 2 יהיה את משחקי הקבוצות הישראליות בכדורגל בארץ, ולנו את משחקיהן במסגרות הבינלאומיות בארץ וגם בחו"ל". הוא המשיך לדבוק ולתמוך במתכונת השידורים הישירים של הליגות האיטלקית והגרמנית בתוכנית הטלוויזיה שכונתה "כדורגל עולמי".

הפועל באר שבע שסיימה שלישית בליגה הלאומית בעונת 1995- 1994 עם 50 נקודות אחרי מכבי ת"א האלופה שצברה 63 נקודות ומכבי חיפה הסגנית עם 58 נקודות , אך לפני הפועל ת"א במקום הרביעי ולה 45 נקודות, הוגרלה לשחק בגביע UEFA עם הקבוצה הספרדית המהוללת ברצלונה אותה אימן אז כוכב הכדורגל ההולנדי האגדי יוֹהאן קרוֹיף. המשחק הראשון נקבע להיערך בבאר שבע ביום שלישי – 12 בספטמבר 1995. נותר לפתע כסף בקופה. מוטי קירשנבאום התיר לי "להשתולל". החלטתי לכסות את משחקי הקבוצות הישראליות בגביעי אירופה למרות שידעתי שלא יהיה לכך המשך. קבוצת הפועל באר שבע שסיימה במקום השלישי בעונת 1995 – 1995 הפכה ליעד שידור מועדף. היא הוגרלה לשחק נגד ברצלונה שאימן אותה אז יוהאן קרויף. המשחק הראשון עמד להיערך בבאר שבע ב- 12 בספטמבר 1995. אלי להב יו"ר הפועל באר שבע ומנהל קבוצתו יוסי אורה ביקשו ממני סכום פנטסטי של 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר תמורת זכויות השידורים הבלעדיות. "על פחות מזה אין מה לדבר", איימו השניים, והוסיפו, "גם ערוץ 5 רוצה לשדר ישיר את המשחק הזה". שוחחתי עם המנכ"ל מוטי קירשנבאום. "סגור אִתם על 100000 (מאה אלף) דולר והשידור יהיה שלנו", הִנְחָה אותי. סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי יצא מדעתו מרוב כעס. היה לנו כסף בקופה ובאמת סגרנו באמת על 100000 (מאה אֶלֶף) דולר. החסויות קיזזו חצי מהעלות .

המשחק נקבע להיות משוחק בזמן צפיית שיא בשמונה בערב . למוטי קירשנבאום לא הייתה כל בעיה עם הזזת "מבט". "מהדורת החדשות תשודר בעֶשֶר בעֶרֶב בתום המשחק. המשחק הפועל באר שבע – פ.צ. ברצלונה איננו חשוב פחות ממהדורת "מבט" ", פסק. ניידת השידור הגדולה שלנו "הוֶורֶד" כבר הייתה באצטדיון "ווסרמיל" בעֶשֶר בבוקר, 10 שעות לפני תחילת המשחק. מספיק זמן כדי להתכונן לשידור ולמנוע כל תקלה טכנית. שני רבי אומני התקשורת שלי סעדיה קאראוואני סגנו ויוסי ששון לא היו נוכחים בשטח. במקום להתייצב בעצמם בשטח למשימת שידור כל כך יקרה ויוקרתית, הם שלחו לניידת השידור במקומם שני טכנאי קוֹל פחות טובים ופחות מנוסים מהם, אלן הופמן ומנו יחזקאלי, כדי להקים את מערכת השידור והתקשורת במשחק כדורגל בינלאומי שעלותו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 100000 (מאה אֶלֶף) דולר. הכישלון היה מושלם. הכל עבד בחזרות רק לא בזמן אמת. אמיר בר שלום שַדָּר הקווים ערך שלוש פעמים ללא הצלחה ריאיון באמצעות המיקרופון האלחוטי שהחזיק בידיו (Wireless) עם יוהאן קרויף . קולם לא נשמע. המאמן ההולנדי של הקבוצה הספרדית רבת המוניטין היה מספיק ג'נטלמן כדי להיענות להזמנה ולהתייצב כל פעם מחדש בעמדת הריאיונות, כדי לומר למראיין המאוכזב גם אחרי הכישלון השלישי, "לא נורא ככה זה לפעמים בטלוויזיה". לא ידעתי את נפשי מרוב בושה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעלת העוצמה הטכנולוגית ומחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות של האירוע איננה מצליחה לראיין את יוהאן קרויף בשל תקלות טכניות בניידת השידור שלה. מאיר איינשטיין ואבי רצון יצאו מדעתם בתחילת השידור. ישבתי לידם בעמדת השידור וחשבתי שאני משתגע. ביזיון תקשורתי קולוסאלי. הרהרתי במנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שהסכים לשלם סכום כה רב תמורת זכויות השידור של המשחק הזה ולייחד לו Prime Time על מסך הערוץ הציבורי, והנה זה מה שהוא מקבל. מאמצי השידור שלי ירדו לטמיון ודמו לתבוסה המוחצת שנחלה הפועל באר שבע במגרש כשניגפה בתוצאה 0:7. הכדורגל הישראלי הנחות המשיך לפגוע אנושות בכיסה של רשות השידור. מוטציה פרדוקסאלית. ככל ששקע – גבר רייטינג הצפייה בו. כגודל שאיפותיי לשדר ולחשוף את הכדורגל הישראלי בזירה הבינלאומית בזמן צפייה ראשי בטלוויזיה כך היה גודל כישלונו. אך הפעם הזאת הוא לא היה לבד. גם אנחנו נכשלנו בפרהסיה. אי אפשר היה לעבור בשקט על כישלון טכנולוגי מהסוג הזה. ציבור הצופים שלנו תפש אותנו ברגע מביך, "מחטטים בנחירי האף של עצמנו". זאת הייתה בושה וחרפה אחת גדולה שהקיזה 100000 (מֵאָה אֶלֶף) שטרות ירוקים מקופת השידור שלנו. למחרת 13 בספטמבר 1995, כתבתי למנכ"ל רשות השידור ולקבוצת מנהלים בכירה שלנו, כי אינני מתכוון כך סתם לעבור לסדר היום בעקבות קלקולים טכניים פרימיטיביים שהביאו לתבוסת השידור שלנו  [13]. מזלה של הפועל באר שבע לא שפר עליה גם במשחק הגומלין שבועיים אח"כ באִצטדיון "נואו קאמפ" בברצלונה. היא ניגפה שוב 5:0. נמנעתי מראש מלשָדֵר ישיר את המשחק הזה. לא חזרנו יותר על שגיאות הקוֹל והתקשורת שהתרחשו בשידור הישיר הפועל באר שבע – פ.צ. ברצלונה.

נכנסנו לפעילות שידור ענפה עוד קודם לכן . ביום שלישי – 22 באוגוסט 1995 שידרנו ישיר מאִצטדיון "בלומפילד" את משחקה של הפועל ת"א נגד זימברו קישינב ממולדאבה, יממה אח"כ שידרנו ישיר משוויץ את משחקה של מכבי ת"א במסגרת המוקדמת של גביע אירופה לאלופות בכדורסל מ- גרסהופרס, ביום ראשון – 27 באוגוסט 1995 שידרנו ישיר את המשחק הפתיחה בליגה האיטלקית מעמדת שידור בסמפדוריה את המשחק סמפדוריה נגד רומא, ביום רביעי – 30 באוגוסט 1995 שידרנו ישיר מבוקרשט את המשחק דינמו בוקרשט נגד מכבי ת"א בסיבוב המוקדם של גביע אירופה לאלופות בכדורסל. ביום רביעי – 6 בספטמבר 1995 שידרנו ישיר מהעיר קוֹסִיצָ'ה בסלובקיה את משחק הכדורגל סלובקיה – ישראל במסגרת קדם 1996 EORO, ביום ראשון 10 בספטמבר 1995 שידרנו ישיר מאיטליה את פארמה נגד אינטר, ביום שלישי – 12 בספטמבר 1995 שידור ישיר של הפועל באר שבע נגד ברצלונה, ביום חמישי – 14 בספטמבר 1995 שילמנו לקבוצת הכדורגל ספורטינג ליסבון מפורטוגל 90000 (תשעים אֶלֶף) דולר זכויות שידור כדי לשדר ישיר את המשחק של הקבוצה הפורטוגלית נגד מכבי חיפה . קבוצתו של יעקב שחר הובסה במשחק הזה 4 : 0. כרגיל מאמצי השידור שלי לא הצדיקו את ההשקעה. ביום ראשון – 17 בספטמבר 1995 העברנו בשידור ישיר מאצטדיון "סַן-סִירוֹ" את המשחק מילאן – רומא במסגרת התוכנית "כדורגל עולמי". ביום רביעי – 20 בספטמבר 1995 שידרנו ישיר מאצטדיון "טדי" בירושלים את משחק הרעים הבינלאומי ישראל נגד אורוגוואי אלופת דרום אמריקה. ישראל ניצחה 1:3 ואת השערים הבקיעו לזכותה ראובן עטר, אלי דריקס ואלי אוחנה שהיה זה המשחק האחרון שלו במדי נבחרת ישראל . אלי אוחנה שיחק 51 פעם בשורות נבחרת ישראל והבקיע 17 שערים. ביום חמישי – 28 בספטמבר שידרנו ישיר מבּראשוֹב את משחק הכדורסל בגביע אירופה בכדורסל סיביו – נגד מכבי ת"א, ואת משחק הגומלין חסר הסיכוי של מכבי חיפה נגד ספורטינג ליסבון. שילמנו פרוטות תמורת זכויות השידור שהניבו תיקו אפס משעמם בסיום המשחק.

מאיר איינשטיין והפרשנים אבי רצון וחיים ברעם הובילו את שידורי הכדורגל ולצדם פרופסורים מהאקדמיה כמו משה צימרמן ואברהם בן צבי ששימשו פרשני ספורט באולפן. פתחתי את שערי השידור בפני הפרשנות האקדמית גם במשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל. פרופסור גבריאל בן-דוֹר מאוניברסיטת חיפה ישב בעמדת השידור לצדו של אורי לוי.

תחרות דומה הנוגעת לרכישת זכויות שידורים של הכדורגל, שנתיים לאחר התבוסה שלנו, התחוללה באנגליה ב- 1996 אך בתנאים כספיים שונים לחלוטין. בקיץ 1996 שהיתי כשלושים וחמישה יום בלונדון כדי לנהל, להפיק, ולשדר את אליפות אירופה לאומות בכדורגל (טורניר כדורגל הקרוי "96 EURO") שהתקיימה בבריטניה בעבור הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1. באותם הימים  ב- 6 ביוני 1996, נחתם חוזה חדש בן ארבע שנים  2001 – 1997 בין התאחדות הכדורגל האנגלית לבין רשת הטלוויזיה הלוויינית B SKY B של רופרט מרדוק ורשת ה- BBC הנוגעים לשידורי המשחקים של  ה-Premier League (ליגת העַל בבריטניה). B SKY B המסחרית שילמה בארבע עונות סכום של יותר ממיליארד דולר תמורת השידורים הישירים. ה- BBC רשת הטלוויזיה הציבורית בבריטניה בראשותו של המנכ"ל ג'ון בּרִיט (John Brit) לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לשלם סכום בסדר גודל כזה והסתפקה בשאריות. היא הייתה כפויה. ה- BBC שילם עשירית מהסכום של רשת סקאי תמורת הרשות להקרין קטעים מוקלטים בלבד בתוכנית הכדורגל המסורתית שלו הוותיקה ורבת המוניטין המשודרת בימי ראשון בשבוע "Match Of The Day". לא היה לו שום סיכוי לזכות במקום הראשון בתחרות הכספים המטורפת .שתי הרשתות הסכימו להעלות את רָף מחיריהן בבת אחת ב- % 400  בהשוואה לחוזה הקודם. B SKY B שילמה בחוזה הקודם 67.500000 (שישים ושבעה מיליון וחצי) דולר לעונת שידורים ישירים אחת, ו- BBC שילם 6.000000 (שישה מיליון) דולר לעונה אחת עבור שידורי תקצירים של המשחקים.

ביום רביעי בבוקר – 18 במאי 1994, פחות מיממה לאחר ההפסד ההיסטורי של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2, נפגשתי עם יאיר שטרן בלשכתו לישיבת הפוסט מורטם היומית. זאת ישיבת בוקר שגרתית של הפקת לקחים המתקיימת מידי יום בשמונה ושלושים בה משתתפת קבוצת אנשים הנושאים באחריות תפקידים ומשרות בכירות בשתי פונקציות, תכניות וטכניות. האנשים האלה מדווחים כל אחד בתורו למנהל הטלוויזיה על טִיב ואיכות התנהלות עֶרֶב ולֵיל השידורים הקודם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו/או על קלקולים הנראים להם מנקודת מבטם. התייצבתי לישיבת הבוקר מוקדם מהרגיל. אפילו מגש כוסות הקפה המסורתי ותרמוס המים החמים טרם הועלו מהמזנון ללשכת מנהל הטלוויזיה בקומה השלישית של הבניין הישן זַב הכישלונות. מנהל הטלוויזיה ואנכי היינו עדיין לבד. יאיר שטרן היה מזועזע מאובדן זכויות השידורים . אחזה בו תדהמה. לעולם לא אשכח את מראה פניו באותו בוקר של 18 במאי 1994 לאחר תבוסת השידור הגדולה בהיסטוריה. עיניו היו טרוטות כשלי. הוא לא האמין שזה קורה לוֹ. יאיר שטרן היה מנהל טלוויזיה מוּבַס . "יואש, חשבתי להתפטר בעקבות התבוסה האומללה של מוטי קירשנבאום", אמר לי ביאוש כשראשו לפות בשתי כפות ידיו . לעולם לא אשכח את מִלותיו אלה ואת מראהו. הוא נראה עייף , שבע תלאות  והמום. השבתי לוֹ, "יאיר שטרן לא ישנתי כל הלילה. לא הצלחתי להירדם. התהפכתי במיטתי שהייתה מיתתי". המחשבות התרוצצו בראשי שוב ושוב. ערוץ 2 המסחרי חתם על הסכם בלעדי לשלוש שנים והבטיח לעצמו גם את זכות הסירוב הראשונה (First Refusal ) במו"מ הבא שיתקיים בשנת 1997 . איבדנו את הכדורגל כנראה להרבה שנים, סברתי לעצמי . "יאיר שטרן", אמרתי למנהל הטלוויזיה, "ראה מי ניהל את המו"מ ומי הפסיד אותו. הרי הוא מורנו ורבנו. האוּרָאקְל מדֶלְפִי הפסיד אותו. זה שנחשב בעיני רבים ל- "גוּרוּ" של הטלוויזיה ומדליק פנס הקסם הראשון שלה. לא יוסף בר- אל הפסיד את הזכויות, גם לא אריה מֶקֶל, לא טומי לפיד, לא אורי פורת ולא ויוחנן צנגן, לא חיים יבין ולא טוביה סער וגם לא יצחק לבני. מוטי קירשנבאום הפסיד ואנחנו הובסנו", אמרתי לו. יאיר שטרן מנהל טלוויזיה היה מדוכדך ונבוך מאוד מהמצב החדש הבלתי כפוי שנוצר. לא רק ההפסד הדאיג אותו. צוּרת ההפסד הייתה בושה גדולה להנהגת הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורשות השידור. התחוללה רעידת אדמה בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים.                                                                                           

טקסט תמונה : ידיעה של העיתונאית אורה עריף ב- "ידיעות אחרונות" ב- 19 במאי 1994. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

התרוצצו בבניין כל מיני שמועות אודות הכתבה של גב' אוֹרָה עָרִיף בעיתון "ידיעות אחרונות" . אני יודע על עצמי דבר אחד. הייתי נאמן בכל רמ"ח אבריי למוטי קירשנבאום. מעולם לא הדלפתי, ואם כן דיברתי עם כל מיני עיתונאים דרשתי לפתוח מירכאות ולצטט אותי. מעולם לא שוחחתי עם מי ממאות העיתונאים שטִלפנו אלי מאחורי גבם של המנכ"ל ומנהל הטלוויזיה שלו. מעולם. אני יודע שאני לא נחמד אך אני יודע גם שאני אדם ישיר והגון שדבק במשימת השידור שלו עד כלות. גב' אורה עריף כמו עיתונאים אחרים יכלה לכתוב מה שהיא רוצה. איתי היא לא דיברה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא התקשר אלי לדווח על תבוסתו. אינני יודע אם סיפר זאת באותו היום לדרגי הניהול האחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יכול להיות שלא היה לו זמן לעסוק בכישלון מפני שהיה עסוק מאוד באותו היום בהכנת הכתבה ל- "יומן" בעניין פינוי כוחות צה"ל את רצועת עזה. הראשונים שידעו על אובדן זכויות שידורי הכדורגל היו אנשי צוות הצילום שלו צ'רלי שיטרית ואילן מַנֶס. המנכ"ל סיפר להם. לי הוא לא מצא לנכון לדַוֵוח. דבר התבוסה נודע לי בכלל מפי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת ההיא דָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ ששמע את הבשורה המרה בחדשות רדיו "קוֹל ישראל". הוא מיהר להתקשר אלי בטלפון נדהם : "איך קרה דבר כזה ?", שאל. השבתי לו מייד בכעס גדול :  "תגיד לי אתה עושה צחוק ? אפוא היית אתה כל הזמן יחד עם החבר שלך אוהד הספורט ועורך "מבט" רפיק חלבי, היכן התחבאתם", והוספתי, "כמנהל ישיר שלי דוּדוּ גלבּוֹע היית חייב להיות בתמונת המו"מ קודם לכן, ולומר למנכ"ל את מה שאני אמרתי לוֹ. לשאול עכשיו "איך קרה דבר כזה זה" , זה בפירוש פתטי ולא לעניין. דוּדוּ גלבּוֹע דע לך שקרה לנו אסון שידור קשה ולרוע המזל גם בלתי מחויב המציאות. תהיה לו השפעה שלילית מרחיקת לכת בתחרות המתפתחת עכשיו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ 2 המסחרי. לאו דווקא רק בשידורי הספורט". ערוץ 2 שָרָה עם המלאך ויכול לוֹ.

מנהל חטיבת החדשות דוּדוּ גִלְבּוֹע (מחלקת הספורט כפופה לניהולו הישיר של מנהל חטיבת החדשות) כמו אחרים לפניו בתפקיד, היה מנותק ממהלך האירועים וההתרחשויות שהביאו לאובדן נכס שידור בלעדי החשוב ביותר שהיה בידי ערוץ הטלוויזיה הציבורי מאז ומעולם במשך 25 שנה רצופות. הוא לא היה בעניינים ולכן הופתע.

טקסט תמונה : יולי 1993. יאיר שטרן מתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון מברך אותו לאחר המינוי הרם. חבר הוועד המנהל של רשות השידור מני ווייצמן (מוסתר במקצת) ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ממתינים לתורם ללחוץ אף הם את ידו. (התמונה באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המפסידנים חושבים שלהיסטוריה יש תכונה מגונה. היא אוהבת לזכור תאריכים  שהם המפסידַנים היו רוצים לשכוח. בכל אירוע שיש בו מנצח נמצא מן העבר השני המפסידַן שלו . לצדם של המנצחים המאושרים ניתן למצוא תמיד את המובסים ספוגי העצב והלומי צער. ההיסטוריה כורכת בזיכרונה את  "שמחת הניצחון ותוגת ההפסד", לעַד יחדיו. באנלוגיה הזאת. ערוץ 2 הוא המנצח המאושר והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא הערוץ המובס, הַלוּמת כְּאֵב, יָגוֹן, וצער.

ב- 23 במאי 1993, בחרה מועצת הרשות השנייה בחברות "קשת", "רשת", ו- "טלעד" כזכייניות הערוץ ה- 2 המסחרי. זה היה אור אדום לערוץ הטלוויזיה הציבורי להתכונן לתחרות הצפויה. ב- 4 בנובמבר 1993 הושק ערוץ 2 לראשונה ועלה ל- "אוויר". יעקב אילון הגיש באותו ערב לראשונה את מהדורת החדשות של ערוץ 2 המסחרי. בדיוק כפי שעשה זאת חיים יבין בטלוויזיה הישראלית 25 שנה לפניו כשהגיש את "מבט" הראשון ביולי 1968. זה היה איתות ירוק ואדום יחדיו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 להתחיל את נסיקתה "לאוויר" אך היא נשארה מקורקעת. ב- 17 במאי 1994 הפסיד השידור הציבורי המגולם בדמותה של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 את זכויות שידור הכדורגל שלו לערוץ 2 המסחרי בתום 25 שנים רצופות. ב- 6 בנובמבר 1995 למחרת רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ולאורך כל שבוע אירועי האבל, ניצחה חברת החדשות של ערוץ 2 והביסה את חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בסיקור ובדיווח, ולראשונה גם ברייטינג. ערוץ 2 קיבע את עצמו בתודעת הציבור בתוך שנתיים בלבד מיום הקמתו כרשת טלוויזיה מנצחת.

ביום חמישי – 2 ביוני 1994, יומיים לפני מִשדר הסיכום של "עונת הזהב" בכדורגל שלא תחזור על עצמה לעולם, ושבוע לפני טיסתי לדָאלָאס (Dallas) בירת מדינת טקסס (Texas) להפקת שידורי גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94', כתבתי את המסמך הבא למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בדם לִבִּי [14]. פתחתי במילים  האלה.

הטלוויזיה הישראלית – רשות השידור

מחלקת הספורט – ירושלים                                              2.6.1994                                                                                                                   

 יאיר יקירי שלום רב ,

ערב נסיעתי לדאלאס כדי לנהל משם את מבצע שידורי גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94', אני מבקש לפרוס בפניך את האפשרויות העומדות בפנינו להמשך שידורי הספורט בערוץ 1 לאחר אובדן זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל. יממה אחת לאחר תום השידור הישיר של משחק הגמר בגביע העולם ארה"ב 94' (יום ראשון – 17 ביולי 1994), נתייצב כולנו אתה, אני ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בפעם הראשונה מזה 25 שנה בפני מציאות חדשה, עידן שונה לחלוטין ותקופה לא קלה לאחר אובדן זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל. למרות שספגנו מהלומה קשה ובלתי צפויה, הכל יחסי. יש דברים יותר קשים בחיים, לכן לא צריך לאבד את הראש. לפי דעתי כדאי לכנס מייד צוות מוחות (ברמה שלך לרבות מנהלי חטיבות החדשות והתוכניות ואולי גם אנשים אחרים, וחלק מאנשי הספורט) כדי לבחון את האפשרויות הרלוונטיות הנוספות חוץ מהכדורגל, הניצבות בפנינו בעידן התחרות הקשה נגד ערוץ 2 והכבלים – ביוקרה, בזמן והיקף השידורים עצמם, וכמובן גם בממון. כך סיימתי אותו.

יאיר היקר … אנשים רבים (וטובים) שואלים שאלות בדם לבם. תשובות מדויקות וברורות הם לא קיבלו, ואולי אין בנמצא כאלה. אני יודע יאיר היטב עד כמה כואב לך באופן אישי אובדן זכויות הכדורגל  ושאתה לא ישן בלילות ומתהפך במיטתך כמוני. צריך להודות – חטפנו מכה קשה ביותר, אבל יחד עם זה לא נשכח שמוטי קירנבאום נתן לנו את השנה הגדולה מכולן…נגענו סוף סוף בשמיים…עונה כזאת לא הייתה לטלוויזיה הישראלית…אין זה הזמן להתבכיין ולהטיח האשמות. פשוט צריך לחשוב בהיגיון קר ובחוכמה מה ניתן לעשות הלאה, ומה כדאי לבצע בעתיד הקרוב והרחוק למען ולטובת הטלוויזיה הישראלית. חשוב מאוד לתכנן את תוכניותנו לטווח ארוך ככל שניתן, ואל תתבייש להתייעץ בעניין עם מוטי קירשנבאום ומיכה ינון (יו"ר הועד המנהל של רשות השידור בשנים ההן).

אוהב אותך מאוד  – יואש אלרואי .

yair yoash

טקסט מסמך : 2 בחודש יוני של שנת 1994. זהו עמוד מס' 5 של המסמך המקורי שכתבתי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הוכה מכה אנושה, כאדם ומנהל. הוא הוטל לקרשים. יאיר שטרן התיימר להמריא ולהוביל את רשת טלוויזיה ציבורית שעליה הופקד לעבר פסגת התקשורת במדינת ישראל. "נבנה את השידור הציבורי בדמותו של עיתון "הארץ" המיועד לאנשים חושבים", הצהיר בתחילת כהונתו בריאיון שהעניק לדן שילון בתוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית. לפתע קוצצו כנפיו. איזה להמריא ואיזה נעליים. אובדן הכדורגל הותיר אותו המום ונדהם. זה לא היה בתכנון שלו. הוא היה חסר אונים ושפת גופו שידרה אי שביעות רצון קיצונית מהמנכ"ל שלוֹ. כשהתעורר מחוויית ההֶלֶם זה היה כבר מאוחר מידי. את הגלגל אי אפשר היה להחזיר לאחור. יאיר שטרן לא גייס לעזרתו את בכירי חטיבת החדשות כמו ובראש בראשונה את מנהל חטיבת החדשות עצמו דודו גלבוע . גם לא את עורך "מבט" רפיק חלבי והמפיק הראשי של חטיבת החדשות אמנון ברקאי. הוא גם לא ניסה לרתום לעגלתו אישים נוספים בעלי ידע טלוויזיוני בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כדי לעלות במשותף לרגל אל מוטי קירשנבאום ולהזהירו מפני המפולת.

מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע כלל לא היה בסוד העניינים. האיש מוּדַר ולא שותף אך אין הוא פטור מהאחריות לכישלוֹן. לא מפני שהיה שותף למהלכים חס וחלילה אלא דווקא מפני שלא היה שותף ולא התעניין בהם. כמוהו יורשו. מצד שני לך תדע אם זה היה עוזר מפני שהמנכ"ל היה נעול מראש כבר זמן רב על קונספציה שהתבררה כשְגוּיָה ולא היה מוכן להקשיב לאיש חוץ מעצמו, והפסיד. מוטי קירשנבאום הוא ככלות הכל בֵּן – מַלְכוּת, ובבֵן מַלְכוּת לא פוגעים. אני מקווה שהטקסט הדן באובדן הכדורגל ושנכתב בדם לִבִּי בכל ה- Sequence  הכואב הזה, איננו מעליב אותו ואיננו פוגע בוֹ וגורם לו עגמת נפש. על דבר אחד אין וויכוח. רשות השידור יצאה מפרשת הכדורגל מוכה וחבולה. התחרות היא נשמת אפה של תעשיית הטלוויזיה בכל מדינה חופשית. זאת הגדרה נכונה שהטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 טרם הפנימה אותה. היו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור מספיק זמן כדי להיערך ולהתכונן לתחרות הצפויה עם ערוץ 2, אך הוא לא עשה דָבָר. שנים רבות שימש ערוץ 1 כרשת טלוויזיה בלעדית ומונופוליסטית. נעשו בו שגיאות לרוֹב. בשל היותו לבד בשטח חזר לסוּרוֹ פעם אחר פעם מבלי להיענש. הציבור בישראל צפה בו לעיתים קרובות גם כברירת מחדל. כשנדרשה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפעם הראשונה בחייו להתמודד נגד יריב צעיר ממנה וחסר ניסיון לחלוטין ובעת ההיא גם לא יותר עשיר, היא הובסה בתחרות בנוֹק אאוט (Knock out) והופלה לקרשים. כמו מתאגרף זקן, כבד ומסורבל, שכב עכשיו השידור הציבורי על רצפת הזירה מבלי יכולת לקום על רגליו לספירת העֶשֶר של הצופים.

נותר לי עוד לסיים את משימת כיסוי שלושת מחזורי הליגה האחרונים שלעונת 94' – 93', בהם עקבנו חברי ואני אחרי המירוץ המופלא של מכבי חיפה לתואר האליפות. בשבת – 4 ביוני 1994, הפקתי את שידורי המחזור ה- 39 והאחרון בליגה הלאומית בכדורגל. החלטתי לשָדֵר את "משחק השבת" בשידור ישיר מאצטדיון "קריית אליעזר" מגרשה הביתי של כלת השמחה מכבי חיפה  שהקדימה את מכבי ת"א בעשר נקודות. ניידת השידור הקטנה "נרקיס" שימשה כיחידת שידור ואולפן בית בו זמנית ולכן השידור עצמו היה מורכב ומסובך מבחינה טכנולוגית.

מכבי חיפה לא הפסידה ולוּ פעם אחת ב- 39 (שלושים ותשעה) מחזורי הליגה . היא ניצחה ב- 28 משחקים, וְ- 11 פעם סיימה בתיקו. הפרש השערים שלה עמד על 27:97 לזכותה. הישג חסר תקדים. שווה להציץ ביומני ולצַטֵט ממנו את רשימת ההישגים הבלתי נשכחת הזאת של מכבי חיפה באותה עונת המשחקים של 1994 – 1993.

מחזור 1   שבת – 28 באוגוסט 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – בית"ר ירושלים 3 : 2. (שידור ישיר).

מחזור 2   שבת – 4 בספטמבר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – מכבי הרצליה 1 : 0. (הקלטה).

מחזור 3   שבת – 11 בספטמבר 1993, תיקו חוץ, מכבי חיפה – הפועל חיפה 0 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 4   שבת – 18 בספטמבר 1993 , ניצחון בית , מכבי חיפה – צפרירים חולון 5 : 0 . (הקלטה) .

מחזור 5   שבת – 2 באוקטובר 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – הפועל ת"א 1 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 6   שבת – 16 באוקטובר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – מכבי פ"ת 4 : 0. (הקלטה).

מחזור 7   שבת – 23 באוקטובר 1993, ניצחון חוץ , מכבי חיפה – הפועל פ"ת 3 : 1. (הקלטה).

מחזור 8   שבת – 30 באוקטובר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל באר שבע 2 : 1. (שידור ישיר).

מחזור 9   שבת – 6 בנובמבר 1993, תיקו חוץ, מכבי חיפה – הפועל כפר סבא 1 : 1. (הקלטה).

מחזור 10   שבת – 13 בנובמבר 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – עירוני אשדוד 3 : 1. (הקלטה).

מחזור 11   שבת – 20 בנובמבר 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – מכבי נתניה 4 : 2. (הקלטה).

מחזור 12   שבת – 27 בנובמבר 1993, תיקו חוץ, מכבי חיפה – מכבי ת"א 1 : 1. (הקלטה).

מחזור 13   שבת – 4 בדצמבר 199 , ניצחון בית, מכבי חיפה – בני יהודה 5 : 1. (שידור ישיר).

מחזור 14   שבת – 11 בדצמבר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – בית"ר ירושלים 4 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 15   שבת – 18 בדצמבר 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – מכבי הרצליה 2 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 16   שבת – 25 בדצמבר 1993, ניצחון בית , מכבי חיפה – הפועל חיפה 4 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 17   שבת – 1 בינואר 1994, תיקו חוץ, מכבי חיפה – צפרירים חולון 0 : 0. (הקלטה).

מחזור 18   שבת – 8 בינואר 1994 , ניצחון בית , מכבי חיפה – הפועל ת"א 2 : 1. (הקלטה) .

מחזור 19   שבת – 15 בינואר 1994 , ניצחון חוץ , מכבי חיפה – מכבי פ"ת 1 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 20   שבת – 22 בינואר 1994 , ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל פ"ת 2 : 1. (הקלטה) .

מחזור 21   שבת – 29 בינואר 1994, ניצחון חוץ , מכבי חיפה – הפועל באר שבע 2 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 22   שבת – 5 בפברואר 1994, תיקו בית, מכבי חיפה – הפועל כפר סבא 0 : 0. (הקלטה).

מחזור 23   שבת – 12 בפברואר 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – עירוני אשדוד 2 : 1. (הקלטה).

מחזור 24   שבת – 19 בפברואר 1994, תיקו חוץ, מכבי חיפה – מכבי נתניה 2 : 2. (שידור ישיר).

מחזור 25   שבת – 26 בפברואר 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – מכבי ת"א 5 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 26   שבת – 5 במארס 1994, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – בני יהודה 3 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 27   שבת – 12 במארס 1997, ניצחון בית במשחק רדיוס ב- "בלומפילד", מכבי חיפה – הפועל חיפה 6 : 1. (שידור ישיר).

מחזור 28   שבת – 19 במארס 199 , תיקו בית, מכבי חיפה – מכבי ת"א 1 : 1. (שידור ישיר).

מחזור 29   שבת – 26 במארס 1994, תיקו חוץ, מכבי חיפה – הפועל באר שבע 2 : 2. (הקלטה).

מחזור 30   שבת – 2 באפריל 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – בית"ר ירושלים 5 : 1. (שידור ישיר).

מחזור 31   שבת – 9 באפריל 1994, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – צפרירים חולון 1 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 32   שבת – 16 באפריל 1994, תיקו בית במשחק רדיוס ב- "בלומפילד", מכבי חיפה – מכבי נתניה 1:1. (הקלטה).

מחזור 33   שבת – 23 באפריל 1994, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – הפועל ת"א 3 : 2. (שידור ישיר).

מחזור 34   שבת – 30 באפריל 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל פ"ת 6 : 0. (הקלטה).

מחזור 35   שבת – 7 במאי 1994, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – מכבי הרצליה 3 : 1. (הקלטה).

מחזור 36   שבת – 14 במאי 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – בני יהודה 1 : 0. (הקלטה).

מחזור 37   שבת – 21 במאי 1994 , תיקו חוץ (באצטדיון ר"ג), מכבי חיפה – מכבי פ"ת 1 : 1. (הקלטה).

מחזור 38   שבת – 28 במאי 199 , תיקו בית, מכבי חיפה – עירוני אשדוד 1 : 1. (הקלטה).

מחזור 39  ואחרון   שבת – 4 ביוני 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל כפר סבא 4 : 1. (שידור ישיר).

התוכנית "משחק השבת" שודרה ישיר בשבת – 4 ביוני 1994 במשך שעה וארבעים וחמֵש דקות מהאִצטדיון החיפני  בקריית אליעזר והצדיעה לאלופה הנפלאה, לנשיאה המצליח והמוכשר יעקב שחר, ולמאמנה המצוין גיורא שפיגל. בתום התוכנית נישקתי את השדרים שלי מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, ואורי לוי. נפרדנו מהכדורגל הישראלי לשנים רבות. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כיסתה בתקופה של 39 שבתות, מ- 28 באוגוסט 1993 ועד 4 ביוני 1994, את כל 273 המשחקים שנערכו בליגה הלאומית, ולכדה את כל 785 השערים שהובקעו. זה נראה טריביאלי היום אך זה היה חידוש גדול בימים ההם. עונת הכדורגל של 1994 – 1993 הייתה עונת הזהב בעידן מוטי קירשנבאום – יאיר שטרן שלא חזרה על עצמה יותר. לרוע המזל היא הייתה האחרונה שלי לעַד.

אחרית הימים של סוף עשור ה- 90 של המאה שעברה.

ב- 1999 הסתיים חוזה הכדורגל השני בין ההתאחדות וערוץ 2. באותה שעה ממש ניכנס גורם תקשורת רביעי לשוק הטלוויזיה התחרותי במדינת ישראל – חברת הלוויין (בנוסף לערוץ 1 , ערוץ 2, והכבלים. חברת YES חיפשה עוגן שידור מיידי ושלחה את זרועות התמנון שלה לעבר הכדורגל. הכבלים ראו בכך איום ממשי על קיומם ובכורתם. שלוש החברות תבל, מת"ב, וערוצי זהב עשו מאמץ עליון לרכוש לראשונה את הכדורגל הישראלי תמורת "כל הון שבעולם", ומניעתו מלהגיע לזרועות הלוויין. בכך חשבו ימנעו מלקוחותיהם להתנתק מהם ולעבור לחברת הלוויין. למאבק על זכויות השידור של הכדורגל הישראלי, נכנסה גם חברת ההפקה לשידורי טלוויזיה "מימד" (MTVS) בניהולו של לֵאוֹן צימן. יו"ר התאחדות הכדורגל גברי לוי הבחין במלחמת גוֹג ומגוֹג שפרצה בין שלושת הקונגלומרטים ונכנס "לתפר" הריב בין הנִצים. הוועדות המארגנות ממתינות בערגה לסיטואציות כאלה שנוצרות לעיתים רחוקות. ההתאחדות ניצלה את המצב כדי העלות את רָף הדולרים בהסכם החדש ב- % 300 מסכום של כ- 7.000000 (שבעה מיליון) דולר ל- 21.000000 (עשרים ואחד מיליון) דולר לעונת צילומים אחת . ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים) נענה לאתגר וחתם על חוזה בלעדי לשש שנים, בהן התחייב לשלם להתאחדות 126.000000 (מאה עשרים ושישה מיליון) דולר. מדהים. ערוץ 5 שייצג את שלוש חברות הכבלים במו"מ ידע היטב שהסחורה לא שווה את מחירה אך כדי לבלום את חברת  YES הכל היה הגיוני וכשר. גם להיכנס למבוך כספי אפֵל מבלי לדעת איך יוצאים ממנו.

בקיץ 2002 הוברר שחברות הכבלים נקלעו למשבר כספי כבד מאין כמותו. דובר על חובות של מיליארדים של שקלים לבנקים. לא נותר בהם (בכבלים) עוד כוח לשלם להתאחדות הכדורגל את המגיע לה על פי ההסכם מ- 1999. ההתאחדות נקטה פעולת עונשין כנגד ערוץ הספורט והחזירה לעצמה את זכויות השידורים. היא שכרה את שירותי חברת צ'רלטון בעלת המוניטין בתיווך זכויות שידורים בראשותם של אלי עזור ופנחס זהבי, כדי לנהל מו"מ חדש שבסופו תחולק ירושת הכבלים בין כל גופי השידור במדינת ישראל, תמורת סכום שלא יפחת  מ – 21.000000 (עשרים ואחד מיליון) דולר לעונה. ערוץ 2 וערוץ 10 שילמו את עיקר הסכום תמורת שידורים ישירים של המשחקים. ערוץ 2 משדר ישיר מידי שבת בערב, ערוץ 10 משדר בכל יום שני בערב, ערוץ 5 שהצטרף מאוחר יותר להסכם הקיבוצי משדר ישיר בכל יום ראשון בערב, והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שכרגיל נגררה מאחור, הסתפקה במִשְדָר מסכם של שלושה – ארבעה משחקי המחזור בכל מוצ"ש (כבונוס זכתה לשָדֵר גם את משחקי גביע המדינה והטוֹטוֹ, ואת המשחק המרכזי נעדר הרייטינג בליגה הלאומית).

הסידור הכספי הזה לא החזיק יותר מידי זמן מעמד כי סופו מי יישורנו נוכח המצב הכלכלי הלא נוֹח של רשתות הטלוויזיה והכבלים בארץ. החוזים הכספיים בין רשתות הטלוויזיה בארץ לבין ההתאחדות לבשו ופשטו צורה בהם היו מעורבים בשנים האחרונות ערוץ 1, ערוץ 10, צ'ארלטון, וערוץ הספורט (מס' 55 בכבלים). ערוץ 1 לקח בשלוש העונות האחרונות 2011 – 2010 , 2012 – 2011 , 2013 – 2012 את המשחק המרכזי של ליגת העל (תמורת 45000000 (ארבעים וחמישה מיליון) שקל לשלוש שנים. ערוץ 55  בכבלים לקח את תקצירי המשחקים של ליגת העל. נראה מה יקרה בעונה הבאה של 2014 – 2013.

תהילה טלוויזיונית עולה כסף. תהילה טלוויזיונית בלעדית גוֹבָה ממון רב. לפעמים הון עתק. הסלוגן ההוא שטבע נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה ABC רוּן אָרְלֶדְג' בשנות ה- 60 של המאה שעברה, "When you heve the rights – you have the show", נותר על כָּנוֹ. כל אחד שיחליט לעצמו אם זה כדאי.

סוף הפוסט מס' 545 / 27

[1]  ראה נספח : הצעת נוסחה של 20 השידורים הישירים בליגה הלאומית בכדורגל בעונת 1994 – 1993 שהעברתי למנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל, בתאריך 17 ביולי 1993.

[2]  ראה נספח : ראה מכתבי לנשיא המדינה מ-  24 בנובמבר 1993 המבקש את התערבותו למען שידור ישיר של משחק הכדורגל בליגה הלאומית בין קבוצות מכבי ת"א ומכבי חיפה באִצטדיון ר"ג בשבת- 27 בנובמבר 1993.

[3]  ראה נספח : זהו המכתב בדם לבי שנשלח למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ב- 9 בנובמבר 1993, המבקש ממנו לבטל לאלתר את הורדת התוכנית "שער ראשון" מהמרקע.

[4]  ראה נספח : קטעי עיתונות אמריקאיים מתאריך 22 בדצמבר 1993, המדווחים על המפלה הגדולה שספגה CBS, לאחר שהפסידה את זכויות השידור של ה- NFL לרשת הטלוויזיה האמריקנית החדשה FOX.

[5]  מקור : הספר, “THE GAME BEHIND THE GAME” מאת טרי א'וניל (terry O'neil).

[6]  ראה נספח : תוכנית העבודה שלי כיצד לרכוש את זכויות שידורי הכדורגל הישראלי בשנים 1998- 1994, כפי שהוגשה להנהלת רשות השידור , בפגישה  שהתקיימה בלשכת המנכ"ל ב-  26 בדצמבר 1993.

[7]  הערה : יאיר שטרן היה מעוניין כל השנים מאז האובדן ב- 1994 להחזיר את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 1. ב- 1999 ביקש ממנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת להמשיך בתפקיד מנהל הטלוויזיה. יאיר שטרן התנה את הסכמתו בהשבת הכדורגל הישראלי לזרועותיו של ערוץ 1.

[8]  הערה : לא נמצא בארכיון רשות השידור כל מסמך המסכם את הפגישה האחרונה של הנהלת רשות השידור (ובהשתתפותי), פגישה שנערכה בארבע אחה"צ ב- 11 במאי 1994 בלשכת מנכ"ל רשות השידור בבניין "כלל".

[9]  ראה נספח : ראה מכתבי ליו"ר התאחדות הכדורגל.

[10] צ'ארלי שטרית היה אחד מצלמי החדשות ב- ENG בטלוויזיה הישראלית האהוב על מוטי קירשנבאום. צ'ארלי שטרית עשה יחד עם מוטי קירשנבאום ב- 1992 את הכתבה הבלעדית המפורסמת אודות יחידות המסתערבים של צה"ל הפועלות בגדה וברצועת עזה.

[11] ראה נספח : קטעי עיתונות מתאריך 18 במאי 1994, המדווחים על אובדן זכויות השידור של הכדורגל הישראלי מידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והעברתם לרשות ערוץ 2 המסחרי הצעיר.

[12] ראה נספח : מסמך ההיערכות של שידורי הליגה הארצית בכדורגל שנשלח ב- 4 בספטמבר 1995 למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור.

[13] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מ- 13 בספטמבר 1995 בעניין שערוריית הקול והתקשורת במשחק גביע UEFA הפועל באר שבע נגד פ.צ. ברצלונה.

[14] ראה נספח : מכתבי אל מנהל הטלוויזיה מ-  2 ביוני 1994, המציע לו הקמת צוות מוחות  לקראת היערכות מחודשת של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאחר אובדן זכויות השידור של הכדורגל הישראלי.

[15] ראה נספח : ראה מכתבי אל רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות  מ-  2 בינואר 1997 המֵאִיץ בו לקנות את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 2000- 1997.

[16] ראה נספח : מכתבו הנעלב של מנהל חטיבת החדשות אלי  מ-  8 ביולי 1997 המאשים אותי בעקיפתו.

[17] ראה נספח : מכתבו של רפיק חלבי מ-  9 בפברואר 1997 אל עורך המקומון החיפאי "כלבו" על מהות יחסי העבודה בין מנהל חטיבת החדשות לבין מנהל מחלקת הספורט.

[18] ראה נספח : מכתב התודה שלי להתאחדות הכדורגל מ- 8 ביוני  1994 בתום עונת שידורי 1994- 1993 .

סוף הפוסט מס' 545 / 27. 

1. ישראל – קפריסין 2:1 בקדם Euro 2016. עַמִיחָי שְפִּיגְלֶר השַדָּר המוֹבִיל של ערוץ 1 הציבורי עושה את עבודתו כהלכה. 2. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל היה עִִילוּי שֶל יוֹשְרָה. רב חובל של רבים אבל גם פגיע. מלחמת הדיאדוכים. האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שובע. שידורי הספורט הרלוונטיים ברשתות הטלוויזיה באשר הן צוברים יוקרה וגם נושאים ממון רב בשל זכויות השידורים היקרות. פוסט מס' 544 / 50. כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : ככל שינקפו החודשים והשנים יתברר כי חסרונו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל יורגש יותר ויהיה עמוק יותר משסָבְרוּ תחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו. מוטי קירשנבאום היה אזרח ועיתונאי בעל מצפון ואמיץ לב. זה בלט כמובן בתחום עיסוקו רב השנים בתקשורת רחבת ה- ממדים : טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה, וגם ב- תיאטרון. הוא היה כל חייו איש בעל יושרה ציבורית עילאית. מוטי קירשנבאום נמנה על אותה חבורת אנשים שהפכה את חיינו בארץ ישראל ל- בעלי ערך ו- כדאיים. הוא מת בן 76 במושב מכמורת ב- י"ב תשרי תשע"ו – 25 בספטמבר 2015. זיכרונו לא יישכח (!).

—————————————————————————————-

פוסט מס' 544 / 50 : הועלה לאוויר ביום שני – 12 באוקטובר 2015.

—————————————————————————————-

1. ישראל – קפריסין 2:1 בקדם Euro 2016. עַמִיחָי שְפִּיגְלֶר השַדָּר המוביל של ערוץ 1 הציבורי מבצע את עבודתו כהלכה.

2. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל היה עִילוּי שֶל יוֹשְרָה. רָב חוֹבֵל של רבים אבל גם פגיע. מלחמת הדיאדוכים. האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שובע. שידורי הספורט הרלוונטיים ברשתות הטלוויזיה באשר הן צוברים יוקרה וגם נושאים ממון רב בשל זכויות השידורים היקרות. פוסט מס' 544 / 50. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת הספרים עוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, וכישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות.

זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הופכת הפקדתו המתעתעת, הרשלנית, והמגוחכת למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל הוא עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור מוצהר. הוא אמור לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כושל כבר בראשית הדרך. כפי שמוברר יוסף בר-אל הוא איש מאוד לא מוכשר בהיבטים השונים של תעשיית הטלוויזיה. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) הוא האיש שחתום על כתב מינוי מופרך, סתור, וכה לא אמין. עולם הפוך. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 מתעשתת אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון ומכירה בטעותה המרה. היא מדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל בבושת פנים מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. מדובר בתאונה טלוויזיונית – פוליטית בה ממנה הממשלה בראשות אריאל "אריק" שרון ב- 2002 כאילו בהיסח הדעת איש כה לא מוכשר וכה לא מוצלח בשם יוסף בר-אל ומציבה אותו בפסגה החשובה של השידור הציבורי ב- מדינת ישראל. ההצבה מתבצעת בסיועו גם על פי המלצתו של השר הממונה בעת ההיא על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן.

————————————————————————————–

פוסט מס' 544 / 50 : הועלה לאוויר ביום שני – 12 באוקטובר 2015

————————————————————————————– 

1. ישראל – קפריסין 2:1 בקדם Euro 2016. עַמִיחָי שְפִּיגְלֶר השַדָּר המוביל של ערוץ 1 הציבורי מבצע את עבודתו כהלכה.

2. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל היה עילוי של יוֹשְרָה. רָב חוֹבֵל של רבים אבל גם פגיע. האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שובע. שידורי הספורט הרלוונטיים ברשתות הטלוויזיה באשר הן צוברים יוקרה וגם נושאים ממון רב בשל זכויות השידורים היקרות. פוסט מס' 544 / 50. כל הזכויות שמורות.

הערה 4 : ערוץ 1 בראשות השדר המוביל עמיחי שפיגלר והפרשן מוטי איוואניר משדר ישיר מאצטדיון טדי בירושלים את משחק הכדורגל ישראל – קפריסין 2:1 במסגרת בית 2 המוקדם של Euro 2016 (מוצ"ש – 10 באוקטובר 2015). עמיחי שפיגלר הוא עיתונאי ו- שדר טלוויזיה רציני ומעולה ש- נושא לבדו על כתפיו את אחריות ומעמסת עול השידור הישיר. עונג להקשיב ולהאזין לו.

ישראל – קפריסין 2:1 בקדם Euro 2016 (שבת – 10 באוקטובר 2015). השדר המוביל של ערוץ 1 עַמִיחָי שְפִּיגְלֶר עושה את עבודתו כהלכה. ערוץ 1 בהובלת עמיחי שפיגלר ו- מוטי אייוואניר צבר רייטינג ממוצע נאה ביותר של % 20.5

אמרתי זאת בשנה האחרונה בבלוג לא פעם ולא פעמיים : נולד שַדָּר כדורגל בטלוויזיה, בישראל. עַמִיחָי שְפִּיגְלֶר בן 44 הוא עיתונאי – טלוויזיה מחונן בכישרון להעביר מידע לציבור באמצעות המיקרופון והמסך. נחלתם של מעטים. עמיחי שפיגלר הוא איש טלוויזיה מדויק, בקי בחומר עד לתחתית החבית, בעל קול נעים, ומיומן לשָדֵר דרמה. אני שם לב שעמיחי שפיגלר הנבון מבחין בין עִיקָר לתָּפֵל. ההבחנה היסודית הזאת מאפשרת לו להיות שַדָּר טלוויזיה שצועד בבטחה על התפר העדין שמפריד בין שִידוּר לבִּרְבּוּר. ללכת על קַו דַק שמבדיל בין תיאור לבין פטפוט. להתקדם במִשְעוֹל צַר שחוצץ בין העברת אינפורמציה המסתייעת בשימוש בכמות מֶלֶל מְבוּקֶרֶת לבין ארך לשון שמגבב מילים, ובו במקום הופך לטַרְחָן וטַרְדָן, ובסופו של דבר ל- קשקשן וכְסִיל טלוויזיה. מעניין שעמיחי שפיגלר הפך בתוך תקופה קצרה ל- איש טלוויזיה מקובל, הגיוני, ושקול שמוביל בהצלחה רבתי שידורי כדורגל ישירים. עמיחי שפיגלר איננו רק איש טלוויזיה צודק שמכיר היטב את חומר השידור, הוא גם חכם שמבין כי המיקרופון הוא אויבו הגדול (בעצם של כל שַדָּר ופַרְשָן באשר הוא). נפלא לראות כי עמיחי שפיגלר כמו יורם ארבל בזמנו נזהר ועומד בפיתוי ומתייחס למיקרופון בבחינת כַּבְּדֵהוּ וְחָשְדֵהוּ. הוא הרגולטור של עצמו. מְשוֹבֵב נֶפֶש לראות כיצד הוא מְוָוסֵת ומוצא את נוסחת כמות המילים ומתמודד בקלות עם המיקרופון המסית והמדיח. הוא איננו פטפטן – הוא שדר טלוויזיה מהימן שמשדר בעברית תקנית (!). עמיחי שפיגלר מדלג בקלות מעל המהמורות והמכשולים הניצבים בדרכו. בדילוגים האלה הוא מאפיל על הפרשן שלו מוטי איוואניר וגם על פנל הפרשנים של שרון פרי שמונה את דני נוימן, אייל לחמן, ואביעד פוהורוליס.

אני רחוק היום מערוץ 1 כרחוק מזרח ממערב. אין לי צֵל של מושג מה צופן העתיד לשידור הציבורי. אולם אם השְבָבִים ייפלו נכון אזי להנהלת רשות השידור נקרתה הזדמנות נפלאה אולי בלתי חוזרת להפוך איש טלוויזיה מוכשר בשם עמיחי שפיגלר לשַדָּר המוביל של השידור הציבורי גם בענפי הכדורסל והא"ק (בדומה לכפי שהיה בשעתו David Coleman המנוח והבלתי נשכח מ- BBC), ולהעיף מעמדות השידור הללו אחת ולתמיד את אורי לוי ועמית הורסקי.

shpigler 1טקסט תמונה : מוצ"ש – 10 באוקטובר 2015. אצטדיון "טדי" בירושלים. השדר המוביל של ערוץ 1 עמיחי שפיגלר (משמאל) והפרשן שלו מוטי איוואניר (מימין) במופע Stand up לפני שריקת הפתיחה למשחק התבוסה ישראל – קפריסין 2:1 במסגרת המחזור ה- 9 בבית מס' 2 בקדם Euro 2016. עמיחי שפיגלר מעניק נוֹפֶך אֶמֶת למוּנָח שַדָּר מוֹבִיל. באקראי ושמא לא…האותיות שמזהות את שמו על מסך ערוץ 1, גדולות ומובלטות מאלה של הפרשן שלו מוטי איוואניר. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).

בעניין ארבעת הפרשנים הללו שפירשנו אמש את המשחק ישראל – קפריסין 2:1, ראוי לזכור תמיד מה הם אמרו לציבור הצופים שלהם בטרם שריקת הפתיחה ולא מה אמרו בדיעבד לאחר שריקת הסיום. אתחיל עם המנחה שרון פרי שמלבה באופן ילדותי חלום ו- תקוות שווא על בסיס אִם, "כאילו לישראל יש סיכוי לתפוש את המקום ה- 3 בבית מס' 2 המוביל למשחקי ההצלבה…" .עורבא ופרח. הפרשן דני נוימן מתלהב משרון פרי ושוכח שהציבו אותו בעמדת השידור כפרשן ולא כבעל חלומות. דני נוימן הזחוח טווה את חזון התעתועים שלו ומפרט אותו כלהלן : "הכי טוב מבחינתנו שננצח פה את קפריסין ושבוסניה תפסיד נגד ווילס ואז נחגוג כולנו במרכז המגרש…". יופי דני נוימן. ממש הברקה ו- מילים שחקוקות בסלע. זאת הסיבה שבגינה זומן לעמדת הפרשנות של ערוץ 1 המט ליפול. פרשן נוסף אביעד פוהורילס מתפרץ מהצד לחזונו של דני נוימן ושח לציבור צופיו, "גם תֵּיקוּ ישמח אותנו…". מעניין על מה הוא מבסס את הניתוח שלו. דני נוימן משיך לבלף את הצופים שלו כלהלן : "נבחרת ווילס לא תפסיד בבוסניה ואם ננצח היום את קפריסין, נוכל להגיע להצלבה…". מדובר כמובן בחלום פרי דמיונו של דני נוימן מפני שבמציאות התחולל בדיוק ההפך. בוסניה מנצחת בסאראייבו 0:2 את ווילס וקפריסין גוברת 1:2 על ישראל בירושלים. אח"כ אותו דני נוימן מספר לצופיו "כי למאמן הלאומי אלי גוטמן יש כלים טובים בהתקפה…". איזה כלי התקפה ואיזה נעליים. ב- Post Game Show לאחר שריקת הסיום מסכם דני נוימן לצופיו : "זה היה המשחק הכי גרוע של נבחרת ישראל בכל הזמנים…". חשוב כאמור מה אומרים בטרם שריקת הפתיחה ולא אחרי שריקת הסיום. דווקא הפרשן השלישי אייל לחמן מנסה לצייר תמונת מצב ריאלית למען צופי ערוץ 1, "קפריסין איננה משוכה קלה…",הוא קובע. ואז מגיע תורו של המאמן הלאומי אלי גוטמן לחוות את דעתו בפני המיקרופון של גב' הדס גרינברג בטרם שריקת הפתיחה. כך הוא אומר לה בארשת פנים רצינית כשהוא שוקל ובורר את מילותיו : "אנחנו מוכנים… (!) יש לנו אסטרטגיה מאוד ברורה… (!) הבחורים מאוד מאוחדים ומרוכזים…(!)". אלי גוטמן יוצא עלוב ו- פתטי. מגוחך ממנו הוא מבקרו החריף שלמה שרף פרשן הכדורגל של העיתון "ישראל היום" ומי שהיה מאמן עבר של נבחרת הכדורגל של ישראל וכשל בארבעה קמפיינים רצופים : ב- מונדיאל ארה"ב 1994, Euro 1996 באנגליה, מונדיאל צרפת 1998, ו- Euro 2000 בהולנד ובלגיה. שלמה שרף מכריז בלגלוג בכותרת ראשית ב- "ישראל היום" (יום ראשון – 11 באוקטובר 2015) : "כישלון עצום של אלי גוטמן". בגוף הביקורת כותב שלמה שרף, "הנבחרת הישראלית הגבירה את הדכדוך עם אחד ההפסדים המביכים בהיסטוריה". טוֹל קוֹרָה מבין עיניך מר שלמה שרף. האם שכחת את יום הראשון ההוא – 5 בספטמבר 1999 בו ניגפת כמאמן נבחרת ישראל בלימסול יחדיו עם שחקניך (לרבות אייל ברקוביץ' וחיים רביבו) במוקדמות Euro 2000 בתוצאה 3:2 נגד נבחרת קפריסין החלשה ההיא, משחק שחטיבת הספורט בפיקודי העבירה בשידור ישיר…??? הטקסט של "העיתונאי" שלמה שרף ב- "ישראל היום" אודות פועלו של אלי גוטמן לאחר התבוסה לקפריסין 2:1 איננו ביקורת אלא השתלחות נאסטית כמו טון דיבורו ברדיו גלי צה"ל. שש עשרה שנים חלפו מאז תבוסת מאמן נבחרת ישראל שלמה שרף במשחק המכריע ההוא בלימסול לקפריסין ועכשיו זה קורה למאמן נבחרת ישראל הנוכחי אלי גוטמן גם כן במשחק מכריע נגד קפריסין בירושלים. "מַה שֶהָיָה הוּא שֶיִהְיֶה, וּמַה שֶּנַּעֲשָה הוּא שֶיֵעָשֶה, ואֵין כּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש", אמר קהֶלֶת ו- צדק.

אני מסכם את פרודיית הטיעונים המגוחכים של שרון פרי, דני נוימן, ואביעד פוהורילס ומגיע למסקנה כלהלן : היהודים האלה שמאיישים את עמדת הפרשנות של ערוץ 1 לא רק מאמינים בניסים הם גם סומכים עליהם (!). ואז, שתי הנבחרות מסתדרות האחת ליד רעותה על כר הדשא לקראת נגינת ההמנונים. השַדָּר המוביל עמיחי שפיגלר נוטל עכשיו את רשות הדיבור ומשדר ל- 600000 (שש מאות אלף) צופי טלוויזיה בארץ : "בדיוק לפני שנה יצאנו לדרך…ועכשיו אנחנו ברגע האמת…ההמנון הקפריסאי". מתחיל השידור הישיר של ההתמודדות ישראל – קפריסין 2:1, והמציאות טופחת על פניהם של המאמינים בניסים. איזה ניסים ואיזה נעליים.

תזכורת לשערוריית התבוסה של נבחרת ישראל בכדורגל תחת הנהגתו של המאמן שלמה שרף (שמשתלח עכשיו באלי גוטמן) ב- 5 בספטמבר 1999 בלימסול לנבחרת קפריסין 2:3 החלשה, במסגרת קדם Euro 2000. הקטע הר"מ נלקח מתוך יומן ההפקה שלי הנוגע למשחק ההוא שהועבר בשעתו לפני שש עשרה שנים ב- 5 בספטמבר 1999 בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. 

"…למחרת ביום ראשון – 5 בספטמבר 1999, הפקתי וניהלתי שוב שידור ישיר בן ארבע שעות מלימסול. לרוע המזל לא תאמתי את ההצלחה שלי ושל רשת הטלוויזיה שלי עם הכישלון של נבחרת ישראל. נבחרת ישראל הפסידה באופן מפתיע ולא צפוי לקפריסין 2:3. זאת הייתה אכזבה מרה עבורי. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ומנהל ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל יחדיו עם הספונסר הראשי שלנו קובי בן גור יו"ר דירקטוריון "פלא פון" מי שנתן לנו 300000 (שלוש מאות אלף) דולר (תמורת שקופיות חסות), ואשר אפשרו לי להשקיע יחד עם חבריי מאמץ מקצועי וטכנולוגי ולוגיסטי רחב ממדים בייצור שידור ישיר מלימסול לאולפני הטלוויזיה בירושלים בסטנדרט בינלאומי. רמת שידור גבוהה מכל ההיבטים של מרכיבי התוכן, הטכנולוגיה, הכלכלה והלוגיסטיקה. לרוע המזל ללא שום קורלציה עם המאמצים שהשקיעו השחקנים הישראליים על כר הדשא בלימסול, ובראשם שני הכוכבים המשחקים באירופה יקירי התקשורת, אייל ברקוביץ' וחיים רביבו. נבחרת ישראל שיחקה בצורה עלובה ורשלנית בלשון המעטה. תחושתי הייתה כבדה ממש כשם שחשתי עֶשֶר שנים קודם לכן, כשנבחרת ישראל הפסידה הפסד צורב 1:0 ב- 15 באוקטובר 1989 בבאראנקייה לנבחרת קולומביה בקדם גביע העולם של מונדיאל איטליה 1990. עלבון קשה ומכופל היה מנת חלקי במשחק הגומלין. כוכבים כמו אלי אוחנה, רוני רוזנטל, משה סיני, וניר קלינגר – שחקני כדורגל מצוינים שהרוויחו משכורות עתק לא הצליחו להכניע עם חבריהם ב- 30 באוקטובר 1989 באִצטדיון ר"ג במשחק הגומלין נבחרת בינונית כ-קולומביה. כוכבי הכדורגל של 1999 אייל ברקוביץ' וחיים רביבו לא היו שונים מקודמיהם ב- 1989. הם לא הצליחו לגבור על נבחרת חלשה כמו קפריסין בלימסול ב- 5 בספטמבר 1999. יתירה מזאת : הם הובסו 2:3. שניהם היו אולי מוכשרים ועשירים, אך שְבֵעִים ולא פייטרים. הם לא היו חיילים קרביים ונכשלו כישלון קולוסאלי במאבקם מול יריב נחות. כִּישָרוֹן לבדו לא יענה על הכול. ללא רוח קרב לא ניתן להגיע לשום הישג. אייל ברקוביץ' וחיים רביבו לא הותירו עלי שום רושם ב- 5 בספטמבר 1999 בלימסול ב- קפריסין. הם נכשלו שם כישלון קולוסאלי. אני בטוח שהם רחשו כבוד למדי הנבחרת ולסמל המדינה אך זה לא בא לידי ביטוי ברוח הלחימה על כר הדשא. במדינה כמו שלנו החיה עדיין על חַרְבָּה לא ניתן עדיין להפריד בין הלוחמים הצעירים המשרתים את המדינה בצבא ההגנה לישראל לבין המשרתים אותה על כר הדשא באצטדיוני הכדורגל ו/או על הפרקט באולמות הכדורסל. חלק לא מבוטל מהכדורגלנים הישראליים סבור היה ב- 5 בספטמבר 1999 שלרוץ על כר הדשא זוהי משימה קשה, קשה יותר מלהילחם בצריח הטנק ו/או להסתער על בונקרים מבוצרים ולהילחם מבית לבית בשורות גולני, גבעתי, ו/או הצנחנים.

דייגו ארמאנדו מאראדונה לא שירת מעולם בצבא ארגנטינה, פלה לא היה אף פעם חייל בצבא ברזיל, ויוהאן קרוייף לא לבש מעודו את מדי צבא הולנד. אך היה להם יחס מיוחד וחַם לדגל מדינתם, לצבעי התלבושת הלאומית, ולסמל האומה המונח על לוח לבם – יחס שהשתלב להפליא עם כישרונם המופלג על כַּר הַדֶשֶא. הם נלחמו בעבור דגל מדינתם. זה ניכר היטב בתוצאות שהשיגו. לאחר התבוסה בקפריסין חשתי כאילו שחקני הנבחרת שלנו סטרו סטירת לחי מצלצלת למאמצי ההפקה והשידור שלי ובגדו במאמצי ההפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תחושת ההשפלה שחשתי לא נבעה מתוצאות ההפסד ב- 1999 כמו גם ב- 1989, אלא מהדרך הנלוזה שהביאה להפסדים המבישים. אני מכיר עוד איש אחד שחש את אותה תחושת הבגידה ב- 5 בספטמבר 1999. זהו המאמן הלאומי שלמה שרף. הוא היה נסער, מרוגז מאוד, ומאוכזב מהחיילים שלו, שלא רק שלא גילו כל כישרון ורוח לחימה על כר הדשא, אלא נעדרו כל רצון, שאיפת ניצחון, ודבקות במשימה. הוא לקח את זה קשה מאוד. בצדק. ראו את זה עליו. אך הוא היה יכול לבוא בטענות רק לעצמו מפני שכמאמן הנבחרת הוא היה מפקדם ומנהיגם. הייתה לו נבחרת אך לא הייתה לו קבוצה. "חיילים בעלי הכרה הם הנועזים שבלוחמים", אמר פעם הרמטכ"ל השני של צה"ל יגאל ידין. נבחרת ישראל בכדורגל לא ענתה על ההגדרה הזאת.

מה שהתחולל על כַּר הדֶשֶא בלימסול ב- 5 בספטמבר 1999 הייתה שערורייה מבישה. שחקני נבחרת ישראל שנולדו בארץ, התחנכו בה ושירתו בצבאה (גם אם היה זה שירות אִזוֹטֶרִי) לא ספגו את רוחו של צה"ל ולא הפנימו את מורשתו. שחקני נבחרת ישראל שחלקם השתכרו עכשיו מאות אלפי דולרים בעונת משחקים אחת נחשפו על כַּר הדֶשֶא ברוב עליבותם. נראה היה כאילו סמל המדינה הרקום בצד השמאלי העליון של חולצתם והמונח בעל כורחו על לוח ליבם הוא מהם והלאה. בעוד בני גילם מגוננים בחירוף נפש על גבולות המדינה מפני אויביה, נדמה היה לאותם שחקני הכדורגל וספורטאי הייצוג שלנו, שהדבר הקשה ביותר בחיינו הוא דווקא לרוץ על כר הדשא ולבעוט בכדור. צריך לומר למפונקים האלה הנקראים נבחרת ישראל בכדורגל שתי מילים : בושה וחרפה. אין לי ספק בכלל שאם נבחרת גולני, גבעתי, ו/או הצנחנים הייתה משחקת בשֵם נבחרת ישראל באותו ערב בלימסול של ה- 5 בספטמבר 1999, תוצאת המשחק הייתה שונה.

ליוו אותי מחשבות נוגות לגבי יכולות המנהיגות של מאמני נבחרת ישראל, אלוּ של יעקב גרונדמן ז"ל ויצחק שניאור ז"ל ב- 1989 ושל שלמה שרף ב- 1999. האם הם באמת חוננו בתכונות של מנהיגים ? האם השחקנים הצעירים נהו אחר אישיותם ומנהיגותם ? האם באמת היוו דוגמא אישית לשחקנים שאותם אימנו ? האם היו מופת ומודל לחיקוי בעיני החיילים שלהם ? האם היו מחנכים ? האם השחקנים שיחקו בעבורם ? האם המאמנים האלה שבאמת נחשבים למנהיגי כדורגל ואנשים רציניים בעלי יכולת מסוגלים לנווט ולהנהיג, וגם לחנֵך את דוֹר נבחרי ישראל של שנות ה- 80  ו- 90 במאה הקודמת ? שתי התבוסות בלימסול וספרד בספטמבר ואוקטובר 1999 היו החמצות ספורטיביות כואבות ובמידה מסוימת גם תשובות לשאלות אודות היעדר מנהיגות שנשאלו רק לפני רגע. הן היו בדיעבד צפויות. נבחרת ישראל ומאמנה הוותיק שלמה שרף יחדיו עם יו"ר ההתאחדות בעת ההיא מר גבריאל "גברי" לוי לא יכלו למלט נפשם מהן. בצד שלנו נערכה הפקה ברמה ואיכות משביעת רצון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך בעבור מה. פעמים אין ספור שאלתי את עצמי האם הכדורגל הישראלי ב- 1999 שווה את המאמץ הטכנולוגי והכלכלי העצום שמשקיע בו השידור הציבורי.

למרות ההפקה הטובה בלימסול עשה צֶוֶות ה- ENG שלנו שגיאה בלתי מובנת אחת. הכתב הוותיק והחרוץ עמוס כרמלי ז"ל והצלם שלוֹ אריק רובינשטיין יבד"ל שחזרו באותו טיסה מקפריסין עם הנבחרת הישראלית המובסת הפֵרו הוראה מפורשת שלי. הם הפקירו את נֶשֶק הצילום שלהם. במקום שהציוד יהיה צמוד לגופם הם שלחו אותו כמטען בבטן המטוס. במטוס שהחזיר את הנבחרת שלנו הביתה שררה אווירת נכאים ותחושה של אכזבה קשה. עמדו לרשותו של עמוס כרמלי ז"ל במטוס כל שחקני נבחרת ישראל בכפיפה אחת לרבות שני הכוכבים האירופיים השלה, חיים רביבו ואייל ברקוביץ'. באמת שני שחקני כדורגל בעלי יכולת שלא הובילו את נבחרת ישראל מעולם לשוּם מונדיאל ולא לאף אחת מאליפויות אירופה ה- Euros. באחת מפינות המטוס ישב לו זעוף פנים ומיוסר מאמן הנבחרת שלמה שרף שהחמיץ גם הוא בזה אחר זה שני מונדיאלים של אליפויות עולם בכדורגל של 1994 ו- 1998, ושני Euros ב- 1996 ו- 2000. שלמה שרף השעין לאחור את ראשו במושב במטוס כפי שסיפר לי עמוס כרמלי ז"ל. עיניו הדומעות היו עצומות. הוא נראה עצוב ומיוּאש בשעה שערך את חשבון הנפש שלוֹ. הוא נכשל והכישלון נחשב בעיניו לשוֹאָה. שלמה שרף היה בעברו מנהיג ולוחם קרבי השייך לדוֹר אחר של מדינת ישראל אך למרותו סרו חיילים ג'ובניקים. במקום אחר במטוס היו מכונסים ודוממים חלק מחברי הנהלת הכדורגל. גם הם ידעו שהכדורגל הישראלי ניגף בפני הקפריסאים. אבל עמוס כרמלי ז"ל הכתב המנוסה מחיפה לא יכול היה להכין את הכתבה שרציתי שיעשה על תבוסת הכדורגל הישראלי בלימסול. הוא לא היה יכול לעשות שום Follow up. לא לראיין, לא ללקט תגובות, ולא לצַלֵם כתבה עיתונאית מתבקשת והכרחית על כישלון הנבחרת במשחק החשוב ביותר שלה מזה שנים רבות בהיסטוריית הכדורגל של ישראל, מפני שמצלמת ה- ENG שלוֹ ששימשה אותו כנשקו האישי הייתה תקועה עמוק בבטן המטוס במקום להיות תלויה על כתפו וצמודה לגופו. כישלון עיתונאי בלתי מובן.

עוד באותו לילה הרמתי טלפון ליו"ר דירקטוריון "פלא פון" מר יעקב "קוֹבּי" בֵּן גוּר והודיתי לו על האפשרויות הטכנולוגיות שהעניק לי כדי להרים את הפקת השידור הישיר של משחק הכדורגל קפריסין – ישראל, וגם התנצלתי בפניו מאוכזָב על שכרגיל המאמץ לא הצדיק את ההשקעה. זאת הייתה שיחת טלפון ארוכה. הסברתי לקובי בן גור את המורכבות והמסובכות של מכמני ההפקה הטלוויזיונית באירועי ספורט ארציים ובינלאומיים ומדוע דווקא הפקות הספורט האלה הנושאות אספקטים כמותיים של טכנולוגיה, לוגיסטיקה, וכוח אדם, הופכות בסופו של דבר לכל כך יקרות. קובי בן גור שיווק את המותג שלו באמצעות שידורי הספורט הפופולאריים שלנו והפך בתקופה מסוימת למתגבר של התשתית הכלכלית של שידורי הספורט המיוחדים שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נדרשה לשדר בתנאים תחרותיים מול ערוץ 5…".                                                       

stern poratטקסט תמונה : 1999. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן (יבד"ל מימין) ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל (משמאל) יחדיו עם הספונסר קובי בן גור יו"ר דירקטוריון "פלא פון" דאז, העניקו לי ממון, טכנולוגיה, וזמן מסך כדי להפיק כהלכה ב- 5 בספטמבר 1999 את השידור הישיר של המשחק המכריע בלימסול קפריסין – ישראל במסגרת קדם Euro 2000 שמסתיים בפלופ. נבחרת ישראל בה משחקים גם אייל ברקוביץ' וחיים רביבו ותחת שרביט אימונו של שלמה שרף סופגת תבוסה 2:3 לקפריסין ולא מעפילה לטורניר הגמר שנערך בקיץ 2000 בהולנד ובלגיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פרשן הטלוויזיה ואיש המדע המחונן מוּלִי אֵפְּשְטָיִין בעל תואר .M.Sc במדע הפיסיולוגיה.

ועוד דבר : היכן שהוא במחצית השנייה נשכב שחקן נבחרת ישראל הפעלתן אלי דסה על הדשא כשהוא לופת את החלק האחורי של הירך שלו. עמיחי שפיגלר ומוטי איוואניר מיהרו לאבחן אבחנה רפואית כי מדובר במתיחה של שריר מיתר הירך האחורי ה- Hamsring (ואולי מדובר דווקא בכיווץ השריר) מבלי שיש להם סמכות לכך. הם שדרני כדורגל ולא מדעני אנטומיה ופיסיולוגיה. שלושת שרירי ה- Hamsring הממוקמים בחלק האחורי של הירך השריר הדו ראשי, השריר החצי קרומי, והשריר החצי גידי הם האחראיים על תנועת פשיטת הירך בעת הליכה ו/ו ריצה. הם משמשים כשרירים אנטגוניסטים לשריר הארבע ראשי הממוקם מלפנים ואחראי על תנועת הבעיטה בכדור ונעילת הברך. הכדורגל הוא משחק אלים רווי אין סוף מגע גופני והתנגשויות בין השחקנים היריבים. הם מוּעדים לכן לפציעות מסוגים שונים קלות כחמורות בעיקר במפרקי הברך והקרסול, ברצועות שמקיפות את שני המפרקים האלה ואשר נושאים עליהם מאמץ גופני עצום, וגם בשרירים. טוב היה אילו ערוצי הטלוויזיה השונים המשדרים חדשים לבקרים משחקי כדורגל היו מעסיקים בעמדות השידור שלהם את הפיזיולוג מר מולי אפשטיין המחזיק בתואר .M. Sc (ושכמותו) כפרשן של בעיות אנטומיות ופיסיולוגיות המתעוררות במהלך ההתמודדות לרבות פציעות. נכון שמולי אפשטיין איש מדע נבון עתיר ידע בתחום, שמשמש פרשן טלוויזיה בעיקר בענף ה- א"ק, נעדר בעמדת השידור כלים כדי לאבחן במדויק את סוג וחומרת הפציעה אולם בשל ההשכלה הרחבה שלו בתחומי האנטומיה והפיסיולוגיה הוא מסוגל להעריך ולשפוך מידע מדעי הרבה יותר מקיף שאיננו מצוי בידם של שדרני הכדורגל. להערכות ולפרשנות שלו בשידור ישיר הדנות בפיסיולוגיה של המאמץ האנושי ובבריאותו של גוף האדם והתשלום שהוא עומד לשלם במאמצים גופניים גדולים וממושכים, יש ערך טלוויזיוני מרתק שיכולות לעניין מייד את הצופים. צריך  להדגיש כאן שבעת פציעות מסובכות שדורשות את פינוי הנפגע מכר הדשא, מופסק המשחק לפרק זמן מסוים ונוצר מעין חלל זמן טלוויזיוני המאפשר גם הכנסה של הערכה ופרשנות רפואית קצרה. חובבי הכדורגל הוותיקים זוכרים את פציעתם החמורה של ההונגרי פרנץ פושקש במונדיאל שווייץ 1954 (נקע ושטף דם חריף ברגל ימין שנגרם מכניסה בו של הבלם הגרמני וורנר ליבריך במשחק המוקדם הונגריה – מערב גרמניה 3:8) ושל הברזילאי פלה במונדיאל צ'ילה 1962 (חבלה קשה בברך ימין במשחק המוקדם של ברזיל נגד צ'כוסלובקיה שהסתיים בתיו 0:0) ועכשיו של שחקן ברצלונה ליאו מסי בליגה הספרדית (נפגע ברצועות הברך). פעם לא היה מקובל לגייס פרשנים לצורך הסברים אנטומיים ופיסיולוגיים. אז מה ? מה שלא היה מקובל פעם יכול להיות בקלות מקובל היום.

yoash 13טקסט תמונה : אוגוסט 1999. האצטדיון בסביליה. אליפות העולם ה- 7 בא"ק בסביליה. השדר המוביל מאיר איינשטיין (מימין), הפרשן המחונן שלי מולי אפשטיין (במרכז), ואנוכי בעמדת השידור שלנו באצטדיון בסביליה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רייטינג של שבת – 10 באוקטובר 2015. השידור הישיר של משחק הכדורגל ישראל -קפריסין 2:1 בערוץ 1 הציבורי (אמש, מוצ"ש – 10 באוקטובר 2015 בין 21.45 ל- 24.00) מביס בקלות ובפערים גבוהים את ערוץ 10 וגם את ערוץ 2. 

אמש הוברר שוב בפעם המיליון בתולדות תעשיית הטלוויזיה כי סחורת שידור של הכדורגל הישראלי – לאומי היא מניבת רייטינג כמעט בעל כורחה, גם כשמדובר בנבחרת שמעדה ועוד במבצרה באצטדיון "טדי" בירושלים. דווקא בימים רוויי טרור סכינאים פלסטיני בהם כל הארץ חזית, נדמה עדיין כי חלק משחקני נבחרת ישראל, בחורים צעירים וחסונים, חושבים כי הדבר הכי קשה בעולם הוא לרוץ במשחק כדורגל. בעוד מאות אלפי אחיהם בצה"ל, במשמר הגבול, ובמשטרה שומרים ברגע זה על גבולות המדינה מפני האויב ונלחמים בעקשנות, בחירוף נפש, ובדבקות במשימה נגד הטרור הפלסטיני ברחובות הערים שלנו, משרכים שחקני נבחרת ישראל את דרכם על כר הדשא. הפסד 2:1 נגד קפריסין איננו בושה. מאכזב סגנון המשחק, אי דבקות במשימה, אי חתירה למגע, והיעדר רוח קרב ישראלית.

רבעי שעות / ערוצים             ערוץ 1             ערוץ 2             ערוץ 10

20.15 – 20.00                    % 4.4             % 26.0            % 9.6

20.30 – 20.15                    % 4.1             % 26.4            % 10.6

20.45 – 20.30                    % 3.5             % 27.9            % 11.2

21.00 – 20.45                    % 8.3             % 22.1            % 11.3

21.15 – 21.00                    % 6.8             % 20.5            % 15.7

21.30 – 21.15                    % 5.8             % 24.1            % 12.8

21.45 – 21.30                    % 10.2           % 20.0            % 13.7

22.00 – 21.45                    % 17.0           % 17.5            % 13.8

22.15 – 22.00                    % 19.7           % 15.3            % 13.4

22.30 – 22.15                    % 20.4           % 12.2            % 13.0

22.45 – 22.30                    % 17.1           % 12.3            % 11.7

23.00 – 22.45                    % 19.8           % 10.9            % 9.0

23.15 – 23.00                    % 22.4           % 9.2              % 6.8

23.30 – 23.15                    % 24.3           % 8.3              % 5.2

23.45 – 23.30                    % 21.1           % 6.2              % 5.4

24.00 – 23.45                    % 11.3           % 6.3              % 5.2

24.15 – 24.00                    % 6.9             % 6.9              % 6.3

היוזם והמהפכן מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. אנטי תזה ל- יוסף בר-אל.

בשבת – 13 במארס 1993 בימי שלטונו האחרונים של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, בערוב ימיו, נקלעתי כמנווט שידורי הספורט שלו לאירוע כדורגל רלוואנטי שהתרחש באצטדיון "טדי" בירושלים, הלוא הוא המשחק המרכזי בין שתי הטוענות לכתר בית"ר ירושלים ומכבי ת"א. ביקשתי לשדר ישיר את המפגש התחרותי שמסקרן את כל המדינה. יוסף בר-אל התנגד מכל וכול. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון דווקא תמכו ביוזמת השידור שלי בתנאי שאמצא מקור מימון לפחות חלקי. יו"ר בית"ר ירושלים מר משה דדש דרש 50000 (חמישים אלף) דולר תמורת זכויות השידורים. שוחחתי עם יו"ר מועצת ההימורים והטוטו בעת ההיא מר אריה זייף ידיד השידור הציבורי משכבר הימים וביקשתי את סיועו. אריה זייף הסכים מייד לחלוק עמי את האחריות הכספית כלהלן : הטוטו ישלם 32500 (שלושים ושניים אלף וחמש מאות) דולר (תמורת תשדירים וחסויות) ורשות השידור תשלם 17500 (שבעה עשר אלף וחמש מאות) דולר. נחתם ה- Deal ואריה מקל ומיכה ינון שכופפו את יוסף בר-אל לחצו את ידי. אֵדָיו והאוֹבֶך של ימי מארס של 1993 הוסרו והאופק הפך לבהיר. ימי חודש מארס ההוא של השנה ההיא 1993 קירבו את קיצו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכושל יוסף בר-אל. השמועות אודות מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור באפריל 1993 במקומו של אריה מקל צברו תאוצה והפכו למציאותיות. היה ברור שמוטי קירשנבאום יעשה את מה שאריה מקל לא עשה, להדיח ולסלק את יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה כפי שתבעה זאת שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל מי שהמליצה בחום על הפקדת רשות השידור בידיו של מוטי קירשנבאום ז"ל. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אישר את מינויו של מוטי קירשנבאום למשימה הרמה.

רמי ווייץ שידר ישיר את המשחק ההוא בשבת – 13 במארס מאצטדיון "טדי" בירושלים. השידור הישיר ההוא היווה תקדים והיה בעל חשיבות עצומה לקראת בואו המחודש של מוטי קירשנבאום לרשות השידור תחת ה- Title של מנכ"ל המו"מ העתידי עם ההתאחדות בדבר 20 שידורים ישירים של המשחקים המרכזיים בהיקפים מלאים בעונת הכדורגל הבאה של 1994 – 1993. ביום שישי – 16 ביולי 1993 נפגשנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יאיר שטרן, ואנוכי במלון רמת אביב עם מנהלי ההתאחדות היו"ר חיים הברפלד וסגנו עזריקם מילצ'ן והמנכ"ל שלהם יעקב אראל לצורך מו"מ אודות התשלום הנוסף בעבור 20 השידורים הישירים המתוכננים. שלושת אנשי ההתאחדות התעניינו במחיר. יוסף בר-אל כבר לא היה בסביבה ומוטי קירשנבאום ז"ל היה כרגיל מהיר והחלטי. במהלך המו"מ ההוא כיסה את אפרכסת אוזני (לנוכח מבטם הנדהם של אנשי ההתאחדות) ולחש לי, "כמה שילמתי בפעם האחרונה בשבת – 13 במארס 1993 למשה דדש בעבור המשחק ההוא בית"ר ירושלים – מכבי ת"א ?". כיסיתי את אפרכסת אוזנו שלו ולחשתי לו בחזרה, "50000 (חמישים אלף) דולר". מוטי קירשנבאום לא ערך שום פאוזה וזרק את המספר 50000 דולר לחלל האוויר. חיים הברפלד, עזריקם מילצ'ן ויעקב אראל לא ערכו אף הם כל אתנחתה ויירטו את הנתון כשהם ממלמלים, "בסדר אנחנו מסכימים". חשבון קצר מלמד כי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ההחלטי והנמרץ חתם בתוך שנייה אחת על הוצאה נוספת של עוד 1.000000 (מיליון) דולר בעבור 20 השידורים הישירים של המשחקים המרכזיים בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) בעונת 1994 / 1993. זאת בנוסף למחיר הכולל של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר שהסכמנו לשלם להתאחדות הישראלית לכדורגל בחתימת החוזה ההוא בקיץ 1992 בעבור שתי העונות של 1993 / 1992 ו- 1994 / 1993. היה מדובר בחידוש מהפכני וסנסציוני בעונת הזהב ההיא של 1994 / 1993. בקיץ 1993 יוסף בר-אל כבר לא היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יאיר שטרן תפש את ההגה.

kirshenbaum 7

kirshenbaum 8טקסט מסמך : יולי 1993. העיתון "ידיעות אחרונות". היה מדובר ב- 20 שידורים ישירים בעונת הכדורגל של 1994 / 1993, ולא ב- 39. הידיעה אודות תשלום של 50000 דולר בעבור כל שידור ישיר הייתה נכונה. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור נסעתי בדרך סלולה ומוסכמת. יצאנו לדרך ברגל ימין. מאיר איינשטיין ואבי רצון שידרו ישיר מאצטדיון "טדי" את המשחק הראשון במחזור ראשון בשבת 28 באוגוסט 1993, בית"ר ירושלים – מכבי חיפה 3:2. ברור שהרמתי טלפון למפקד העליון שלי מוטי קירשנבאום בביתו במושב מכמורת ואמרתי לו, "מוטי, אני מנשק אותך דרך הטלפון". זה היה סִפְתָּח כביר וחסר תקדים בימים ההם של יולי 1993. 

yoash 7 jpgטקסט מסמך : יולי 2002. תשובתי לעיתונאי "מעריב" מאיר שניצר שטוען טענה מופרכת בעיתונו בעידן מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל כי ערוץ טלוויזיה ציבורי איננו צריך להחזיק מחלקת ספורט שהוא תחום נישה. בחלוף כמה ימים טרקתי את הדלת למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ונפניתי ממנו לעד. (באדיבות העיתון "מעריב"). 

מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 מר שָלוֹם קִיטָל איננו תמים. הוא מתמודד בכל כוחו, גם בדרכים לא חוקיות של הפרות זכויות שידורים בלעדיות שנרכשו בכסף מלא ע"י ערוץ 1 ב- 1996 ו- 1997, ואשר נוגעות לשידורי ספורט בכירים תחת הפקה וניווט שלי. הכלל שהציב בתחרות נגד השידור הציבורי ונגדי היה שאין כללים כפי שיתברר ויוּכַח מייד. ברור שנתתי לו לדעת מה אני חושב עליו ועל מעשיו הנלוזים. ההתכתבויות שלי עמו ההן – מתועדות. 

עשור ה- 90 של המאה שעברה ייזכר כשנות המהפכה המוניטרית שהתחוללה בשוּק זכויות שידורי הספורט המקומי וגם הבינלאומי. מוטי קירשנבאום היה המנכ"ל הראשון שהוטל עליו לנהל רשות השידור בתקופה תחרותית מול יריבים אמביציוזיים שלא נפלו ממנו בכישרונם. ערוץ 1 הוותיק הפסיד לערוץ 2 הצעיר את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994, נֶכֶס שידור שהיה שייך לנו לטלוויזיה הציבורית באופן בלעדי במשך רבע מאה של שנים מאז 1969. ייתכן כי בעתיד ובסופו של דבר היינו באמת מפסידים את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לגווניו בכל מקרה. אולי זה היה קורה כעבור שנים אחדות בחוזה הבא שנחתם עם ההתאחדות ב- 1997. אולי מאוחר יותר, ב- 1999. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום וויתר מוקדם מידַי ללא קרב אז ב- 1994 לפני עשרים ואחת שנים. לא בכדי שַח לי אלכס גלעדי חודשיים אח"כ במשרד ההפקה והתקשורת שלי בעיר דאלאס בירת המדינה הדרומית טקסס בארה"ב בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מונדיאל ארה"ב 1994 : "יואשיש, דייוויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום". חלפו יותר משני עשורים מאז. הסְלוֹגָן הזה המילים האלו, "יואשיש, דייוויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום" מהדהדות בראשי עד עצם היום הזה. מי האמין שתוצאת הדרמה של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי שהתחוללה ב- 17 במאי 1994 תהיה כה מהממת והרסנית לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

טקסט תמונה :  יולי 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. אלכס גלעדי  סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC (מימין) ואנוכי באחת מהפקות הטלוויזיה הבינלאומיות הגדולות והמרוחקות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בחו"ל . אלכס גלעדי הגה את האמירה ההיא ב- 17 במאי 1994 : "דייוויד פדרמן ואנוכי עשינו בי"ס למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום" . בתחומים אחרים הוא מוטי קירשנבאום לא קטל קנים ועשה להם בי"ס בחזרה . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994 . דאלאס – טקסס ארה"ב . משרד התקשורת , ההפקה , והשידורים של הטלוויזיה הישראלית ב- IBC בדאלאס – טקסס . אני מנהל את אחד מקרבות השידורים הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במוצב הפיקוד הקדמי ב- IBC של דאלאס . המטפורה הצבאית איננה הגזמה. ללא תקשורת בינלאומית איתנה בעלת קווי 4W אמינים וטלפוניה רצינית לא ניתן לפקד ולנהל פרויקט שידורים בסדר גודל של מונדיאלים ואולימפיאדות. מימין , מפקח התקשורת אורי רשף . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994 . ימים אחרונים של תהילה בטרם השיבה הביתה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בפעם הראשונה לאחר רבע מאה של שנים ללא זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1994. מונדיאל ארה"ב 1994 . עוזרת ההפקה המצטיינת שלי גב' רלי בורקו במשרד שלנו ב- IBC בעיר דאלאס בירת המדינה הדרומית טקסס. אהבתי אותה והערכתי את המקצוענות שלה. היא הייתה אשת טלוויזיה חכמה, קורקטית, וקפדנית, וגם בעלת ניסיון ב בעבודה. לימים היא הפכה לבימאית טלוויזיה מצטיינת של משדרי חדשות וספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי מקברניטי ערוץ 2 בימים ההם זוכר היטב את העובדות שהביאו לניצחון ערוץ 2 ולתבוסת רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "ביום ראשון – 15 במאי 1994 קצת לפני כניסת ערב חג השבועות אכלנו דייוויד פדרמן ואני ארוחת צהריים עם מוטי קירשנבאום במסעדת "מי ומי" בתל אביב. כל מה שאנחנו רצינו בפגישות שלנו עם מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בימים ההם הנוגעות לשידורי הליגה הלאומית (ליגת העַל היום) של הכדורגל הישראלי הסתכם בתביעות מצומצמות. אלה גם היו חילופי הטקסטים בינינו. ביקשנו להתחלק עם רשות השידור בשידור משחקי הליגה הלאומית. חשבנו אולי נקבל משחק אחד בכל מחזור לשידור ישיר בשבת ו/או ביום אחר בשבוע. מוטי קירשנבאום ניחֵש שאין לנו בכלל כסף ללכת בגדול על מִכְרָז הכדורגל השלם ולכן אנחנו כנציגי ערוץ 2 לא ניגש. הוא אמר לדייויד פדרמן ולי : "תשמעו, אולי מפעם לפעם אתן לכם איזה משחק , אבל לא על בסיס של הסכם קבוע. בשום פנים ואופן לא על בסיס של הסכם קבוע ! זאת הייתה ההכרזה שלוֹ מפני שחשב שהוא חזק מאתנו. הוא העריך שרשות השידור חזקה מערוץ 2 הצעיר שהיה "באוויר" חודשים ספורים בלבד. דייוויד פדרמן ואני ידענו כבר שנלך על כל המכרז. ידענו שיש לנו מספיק כסף לרָף המינימום הדרוש 5.000000 (חמישה מיליון) דולר שהציבה ההתאחדות. ארוחת הצהריים הזאת ב- "מי ומי" ב- 15 במאי 1994 הייתה בין צַד אחד (רשות השידור) שחשב שלצַד השני (ערוץ 2) אין כלום ובין הצַד שלנו שרצה רק נתח אבל היה מוכן לבלוע את הכול". אח"כ הוסיף ביובשנות, בנוקשות, בשיא הקורקטיות :  "יואשיש, וכפי שאומרת הקלישאה, השאר היסטוריה".

טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994. דאלאס – טקסס. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מארח חלק מצוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במסעדת הסטייקים הנודעת "סן פרנציסקו" של דאלאס . זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום  ז"ל, עוזרת ההפקה שלי רלי בורקו , רעייתי יעל תג'ר, אנוכי, מפקח הקול והתקשורת אורי רשף, השדר בשפה הערבית סולומון "סולי" מניר (בגבו למצלמה), המפיק ויד ימיני ששי אפרתי (בחולצה מפוספסת מסתכל ימינה). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דייוויד פדרמן התעשיין רָב התושייה ומבעלי המניות בערוץ 2 וחברו של אלכס גלעדי לצוות המו"מ, היה לא רק ידיד מקצועי של אלכס גלעדי אלא חבר נפש. ב- 9 בדצמבר 1992 חגג אלכס גלעדי את יום הולדתו ה- 50 בביתו הגדול והמפואר של דייוויד פדרמן בכפר שמריהו . מאות אנשים הוזמנו לחגיגת יום ההולדת הזאת. רעייתי ואנוכי היינו ביניהם וגם גב' רבקה מיכאלי שבירכה את אלכס גלעדי וכינתה את הווילה הענקית של דייויד פדרמן, "מתנ"ס". זהו באמת בית גדול מאוד, יפה, ומרשים. דייוויד פדרמן נולד ב- 24 בספטמבר 1944 להוריו מר יצחק פדרמן וגב' נוגה יודלוביץ'. דור שמיני בארץ ישראל. הסבא של האימא נוגה יודלוביץ' הוא דוד יודלוביץ' מראשוני ה- "בִּיל"וּיִים". דייויד פדרמן נקרא על שֵם סבה של אִמוֹ. יצחק פדרמן היה כדורסלן מצטיין בקבוצת מכבי ת"א בשנות ה- 30 ו- 40 של המאה שעברה, והפך מאוחר יותר לאיש עסקים מצליח. הבן הלך בעקבות אביו. הוא הפך לאוהד מכבי ת"א, אוהב שידורי ספורט בטלוויזיה, ואיש עסקים משגשג בזכות עצמו. ביום ראשון – 15 במאי 1994 במסעדת "מי ומי" ניצבו דייויד פדרמן ואלכס גלעדי כפסע מהרכישה ההיסטורית של זכויות הכדורגל הישראלי והעברתן מערוץ 1 הוותיק והמסורבל לערוץ 2 הצעיר, המסחרי, ורווי שאיפות התפשטות. רק מוטי קירשנבאום הפריד בינם לבין הגשמת חלומם. שניהם היו נחושים להביס אותו. דייוויד פדרמן זוכר (ב- 2007) היטב פרט אחד חשוב מהפגישה ההיא כפי שהוא מתאר אותה בפניי, "המפגש עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה נחמד כמו תמיד. הוא איש בעל חֵן רב אך האמת לא ידענו בדיוק מה הוא חושב. לא ידענו האם ייגש למכרז ההתאחדות או שמא לא. נראה היה לאלכס גלעדי ולי שמוטי קירשנבאום העריך כי אנחנו לא ניגש למכרז שנקבע לשתיים עשרה בצהריים ביום שלישי – 17 במאי 1994, יממה אחרי חג השבועות במשרדי ההתאחדות ברמת גן. אולם אנחנו כבר היינו נחושים לעשות כן ולהתמודד. מפני שלא היינו בטוחים בכוונותיו של מנכ"ל רשות השידור הכנו שתי מעטפות צ'קים . מעטפה אחת הכילה את הצעת ה- Bid  במידה ומוטי קירשנבאום לא יגיע למקום עם מעטפת רשות השידור, כפי שאמר לאלכס גלעדי ולי מפורשות בפגישה ההיא ב- "מי ומי" ב- 15 במאי 1994. המעטפה השנייה הכילה תוספת של % 15 למעטפה הראשונה במקרה ומוטי קירשנבאום כן יתייצב למכרז ויתמקח מולנו. רצינו מאוד להביא את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2 המסחרי שלנו. זה היה חשוב לנו".

אלו הן העובדות לאשורן. במעטפת הכסף הראשונה של ערוץ 2 הצעיר שכן סכום של 5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אֶלֶף) דולר. במעטפת ה- Bid השנייה של אלכס גלעדי ו- דייוויד פדרמן נח לו צֶ'ק חלופה, צֶ'ק היָקָר ב- % 15 מהראשון על סך של 6,382500 (שישה מיליון ושלוש מאות שמונים ושתיים אלף וחמש מאות) דולר, במידה ומוטי קירשנבאום יעלה את הצעת המחיר שלוֹ. יש להדגיש כאן שוב שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ידע שיש לו גב כלכלי בדמותו של יו"ר מועצת ההימורים והטוטו מר אַרְיֵה זָיְיף. אריה זייף הבטיח לנו ב- "הָאי לִישָנָה" להעניק תמיכה תקציבית לרשות השידור (באמצעות חסויות ותשדירים) שעלותה כשליש מהעלות הכללית של זכויות השידורים. "קחו את זה. הכדורגל חייב להיות רכוש שידור של הטלוויזיה הממלכתית. אתם יודעים שתוכלו להסתדר מצוין עמי. קודם כל קנו את הסחורה אח"כ נסתדר", אמר לשנינו אַרְיֵה זָיְיף. אף על פי כן בחר מוטי קירשנבאום להמֵר. מוטי קירשנבאום היה בטוח שלערוץ 2 הצעיר שאך זה נעמד על רגליו ולמרות היותו מסחרי, אין עדיין באמתחתו מספיק כסף כדי להתמקח עם התאחדות הכדורגל . הוא סבר שערוץ 2 ייסוג מהמכרז היקר (יחסית) כמוהו ובכך ירד מייד רָף המחיר שעמד על מינימום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הימר והפסיד. הוא סיכם את ההרפתקה בסגנון השָנוּן שלו : "אינני מתכוון גם בפעם הבאה, במו"מ הבא, להניח את הז'יטונים של השידור הציבורי על שולחן הרולטה". ההתנסחות המבריקה מצאה חן בעיני יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. מיכה ינון אמר כי אם מוטי קירשנבאום הידוע כחובב ספורט מושבע דוחה את מכרז ההתאחדות ואיננו משתתף בו בנימוק שהסכום יקר מִידַי עבור השידור הציבורי, אז מי הוא שיחלוק על דעתו המקצועית של מנכ"ל רשות השידור שידוע באהבתו לשידורי הספורט. אבל מוטי קירשנבאום לא יצא בשלום מהעניין המחורבן הזה. הוא היה מנכ"ל רשות שידור מוּבַס אם כי לא ראו את זה על ה- Poker face שלוֹ. אלכס גלעדי שהיה לא פחות חכם בעסקי טלוויזיה מקומיים ובינלאומיים ממוטי קירשנבאום סיכם את העִסְקָה הזאת בצורה עממית יותר והודיע לי : "יואשיש, עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום" [1].

למוטי קירשנבאום שמורות זכויות רבות אך כמנכ"ל של רשת טלוויזיה ארצית הוא היה מפסידן טלוויזיוני (מבלי שנִכפה לכך) דווקא בשני תחומים שהיו ספציאליטה של השידור הציבורי : ספורט (ב- 17 במאי 1994) וחדשות (ב- 4 בנובמבר 1995 ברצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ובשבוע האֵבֶל). מוסד הטלוויזיה הוא מקומם של השאפתנים, הנחושים, ושל אלה שדבקים במשימה בכל מאודם ונפשם. עליהם נאמר : "אתם יכולים להפסיד ליריבכם – אסור לכם להפסיד לעצמכם". מוטי קירשנבאום היה ללא ספק איש טלוויזיה שאפתן ובעל חזון, מנהיג, ומנכ"ל רשות שידור שנהנה גם מהצלחות, אולם במאי 1994 ונובמבר 1995 הוא הפסיד לעצמו וגרר אותנו אחריו לבור עמוק. אנחנו אנשי ערוץ 1 הפסדנו לעצמנו מבלי שהיינו כפויים לכך. ההפסד הכפול של ערוץ 1 לערוץ 2 במאי 1994 ובנובמבר 1995 הפך לתבוסה מפני שערוץ 1 הוותיק ובעל העוצמה ואז גם עדיין בעל הממון, הפך לפתע לפגיע. אפשר היה לנשוך אותו , להפוך אותו לשותת, ולנצח אותו. לא פעם אחת אלא פעמיים. תבוסת שידורי חטיבת החדשות של ערוץ 1 לאנשי ערוץ 2 בשבוע האבל של רצח יצחק רבין ז"ל לא הייתה מסיבות כלכליות. אנשי ערוץ 2 ואנשי הכבלים אמרו לעצמם, אם הערוץ הציבורי הענק והוותיק שנחשב לבלתי מובס נוצח פעמיים, סימן שאפשר אם כך לנצח אותו גם בפעם השלישית. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "סמן ימני" בסדרה בת 13 הספרים הקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

הפסד זכויות הכדורגל והכסף שהתפנה דחף אותנו חיש לקנות מחדש את זכויות השידורים של אלופת ישראל בכדורסל קבוצת מכבי ת"א הנוטלת שוב חלק במשחקי גביע אירופה לקבוצות אלופות בעונת 1995 – 1994. מכבי ת"א הפסידה את התואר ב 1993 לקבוצת הפועל גלילי עליון אך שבה וזכתה בו ב- 1994 לאחר שניצחה בסדרת הגמר סל את הפועל ת"א 3 : 0 . באוגוסט 1994 נפגשנו מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ואנוכי בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים למו"מ עם יו"ר מועדון מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי ותעשיין "עֵלִית" דייוויד פדרמן הספונסר של המועדון. כבר היה ידוע שהמו"מ יתקיים באקלים תחרותי. בחדר ריחפו כפי שנאמר בהזדמנות קודמת צלליותיהם המאיימות של ערוץ 2 וערוץ 5 כרוחות רפאים. כל תעשיית הטלוויזיה המסחרית הצעירה במדינת ישראל נשפה בעורפו של השידור הציבורי אך מוטי קירשנבאום היה נחוש הפעם שלא להפסיד וניאות לשלם למכבי ת"א הסכום שדרשה . (סכומי החוזים שנכרתו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מפורטים לפרטי פרטים בספר עָב הכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי "הקשר הסימביוטי" במסגרת הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"). לראשונה בהיסטוריה של יחסי הגומלין בין רשות השידור למכבי ת"א בהבהגת מוטי קירשנבאום נחצו גבולות מתמטיים וחשבוניים בהיקפים גדולים. אני יכול לגלות כי כ- 400000 (ארבע מאות  אלף) דולר מתשלום הזכויות באותה עונה החזרנו לקופת הטלוויזיה באמצעות שקופיות חסות. ביום חמישי – 8 בספטמבר 1994 שידרנו כבר ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הפרידה מלָאבַאן מֶרְסֶר שחקן מכבי "עֵלִית" ת"א בו אירח המועדון את  הקבוצה היוונית אולימפיאקוס. ב- 29 בספטמבר 1994 שידרנו ישיר מלוֹקָארְנוֹ בשוויץ את משחקה הראשון של מכבי ת"א בסיבוב השני של המפעל נגד קבוצת בלינזונה . חוּדַש קשר העבר עם קבוצת הפאר של הכדורסל הישראלי מכבי ת"א. ראה כאמור הספר, "הקשר הסימביוטי". בעודפים שנותרו שידרנו ישיר את הופעתן של קבוצות הכדורגל הישראליות בשלבים המוקדמים של גביע אירופה והפקנו מן היסוד את תוכנית הכדורגל החדשה והאטרקטיבית "כדורגל עולמי".

האחריות להפסד זכויות הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 רבצה על כתפיו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, אבל צריך לזכור גם את תנאי הניהול שלו במסגרתם פעל ואת המצב הפוליטי החדש שנוצר באזור. על רשות השידור הייתה מוטלת חובת הסיקור המקיף של תנופת מהלכי הפיוס והיד לשלום שהושיטה ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס לעברו של הטרוריסט יאסר עראפאת מי שהיה יו"ר הרשות הפלסטינית. מוטי קירשנבאום כעיתונאי ועורך ראשי של הרשות העריך שחטיבות החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" יידרשו לפעילות נמרצת של כיסוי וסיקור אינטנסיביים ביותר של תקוות הפיוס ההיסטורי בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, וכתוצאה מכך הן עלולות לחרוג בהרבה מעבר לתקציבן. הוא באמת חשש כנושא ראשי באחריות לגורל הקופה הציבורית המופעלת מכוח חוֹק תקציב רשות השידור . הרֵי כמנכ"ל השידור הציבורי לא היו לו פרסומות מסחריות לכסות את שֶטֶף ומבול ההוצאות הגדולות על מנת לאזן את התקציב. האנשים לא מבינים עד כמה תעשיית הטלוויזיה היא יקרה ובולענית כספים, ומאידך לרשות השידור בניהולו אין אישור להיות ב- Over draft.

ערוץ 2 שילם להתאחדות הכדורגל זכויות שידורים תמורת החוזה הבלעדי בן שלוש שנים  1997- 1994, סכום שנע סביב 16.000000 (שישה עשר מיליון) דולר. הוצאות ההפקה של כ- 100 (מאה) תוכניות כדורגל שייוחדו לליגה הלאומית וגביע המדינה בתקופה של שלוש שנים נאמדו סביב כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר. כ- 1.000000 (מיליון) דולר בעונת משחקים אחת . מדובר אם כן בהוצאה משוערת כללית של זכויות + הפקה בגובה של 19.000000 (עשרים ושניים מיליון) דולר בתקופה של שלוש שנים . שמה של תוכנית הכדורגל החדשה בערוץ 2 היה "הדקה ה- 91" . עלות שעת שידור עמדה על כ- 190000 (מאה ותשעים אֶלֶף) דולר. ערוץ 2 שידר בתחילה במחירי הפסד מפני שהפרסומות לא כיסו את עלויות ההשקעה , אך הנאת הניצחון המשכרת של הערוץ הצעיר ואנשיו האמביציוזיים על ה- "גברת הזְקֵנָה" הלא היא הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מרוממה , גברה בסופו של דבר אחר על כל שיקול אחר . קצת מאוחר יותר החליטה המועצה הציבורית של ערוץ 2 להוסיף לזכייניות "קשת", "רשת", ו- "טלעד" בכל שעת שידור עוד כמה דקות של שידורי פרסומות . זה היה מהלך מוניטארי עוצמתי ששינה לטובה את מצבן הכלכלי. מעתה בכל שעת שידור היו רשאיות הזכייניות לשדר כעֶשֶר דקות פרסומות מסחריות . התחרות בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין ערוץ 2 המסחרי התנהלה בכל עוזה בכל תחומי השידור. ככל שנקפו הימים והשנים היא הלכה והחריפה. בראש חברת החדשות של ערוץ 2 הוצב בתחילה אֵיילוֹן שָלֵו המוכשר, אך הוחלף לאחר תקופה קצרה ע"י דירקטוריון החברה, ובמקומו מונה העיתונאי שלום קִיטָל, לשעבר שַדָּר אקטואליה וחדשות שנים רבות ברדיו "קול ישראל". שָלוֹם קִיטָל הבין את חשיבות שידורם של Items (פריטי שידור) ספורט במהדורות החדשות שלו אותן הגישו גב' מיקי חיימוביץ' ויעקב איילון. ראה גם הספר עב הכרס שאני חוקר וכותב, "הפקות חובקות ארץ ועולם" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה  :  שלום קיטל ב- 1977 בעת פריחתו כעורך ושדר ברדיו "קול ישראל" . בשנות ה- 90  התמנה למנכ"ל של חברת החדשות בערוץ ה- 2 המסחרי במקום איילון שלו . שלום קיטל האמביציוזי ואנשים נוספים מערוץ 2 המסחרי הצעיר נלחמו ביודעין ובמחשבה תחילה בדרכים בלתי כשרות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . הם הניחו הנחה שהשידור הציבורי הכבד והמסורבל איננו יודע להגן על עצמו , וכשירצה לעשות זאת – יהיה איטי וכבד בתגובותיו ובתביעותיו המשפטיות . ההנחה הייתה נכונה .  חברת החדשות של ערוץ 2 פיתחה כלל חדש במלחמת שידורי הטלוויזיה בישראל נגד ערוץ 1 הוותיק . הכלל היה שאין כללים . המסמכים הבאים יאששו את הטקסט החמוּר הנ"ל . (לע"מ תמורת תשלום) .

מר שָלוֹם קִיטָל מנהל חברת החדשות של ערוץ 2 הצעיר אהב ספורט. הוא העריץ את בית"ר ירושלים אך היה ראשית דבר עיתונאי ואיש חדשות שעשה כל מאמץ להשתלט על אירועי ספורט, גם כאלה שלא היה לו זיכיון שידור עליהם. הוא לא בָּחַל בשום אמצעי כדי לגבור על שידורי החדשות של מתחרהו מהשידור הציבורי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. בשלב מסוים של המאבק הפר את כללי התחרות ופשוט נטל לעצמו ללא בושה חומרי ספורט שהיו שייכים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא לוֹ. קרה כאן דבר המאפיין את התחרות הפרועה בשוק הטלוויזיה. התפתחו לפתע כללים חדשים בשוּק התחרותי הזה. הכללים היו שאין כללים. לממונים עלי זה לא הזיז יותר מידי. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן השאירו לי להתעסק לבד במלחמה המלוכלכת עם שָלוֹם קִיטָל ולא פעלו כפי שחשבתי שהם צריכים לפעול על מנת להגן על השידור הציבורי שהם ניצבו בראשו. גם היועץ המשפטי של רשות השידור בעת ההיא ד"ר עמית שכטר בלם את פיו ולא הרחיק לכת. הנה דוגמא אחת. ביום שלישי – 10 בספטמבר 1996, שיחקה קבוצת הכדורגל של מכבי ת"א באיי טנריף במסגרת השלב המוקדם של גביע UEFA נגד הקבוצה המקומית. הטלוויזיה הספרדית הציבורית – ממלכתית TVE שהחזיקה בזכויות השידור, הסכימה למכור לי את זכויות השידור בחינם כמעט. המשחק נקבע לעשר בערב של אותו מוצ"ש 10 בספטמבר 1996. רציתי לשדר אותו ישיר מטננריף. גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היה בעדי אך מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום התנגד . זכויות השידור הישיר של המשחק הזה נמכרו בסופו של דבר ע"י TVE ל-  Eurosport. הטלוויזיה הספרדית TVE שהיא חברה כמונו ב- EBU התירה לי בשל הקשרים הטובים בינינו לשדר קטעים נבחרים מוקלטים מן המשחק תמורת סכום סמלי בן 350 (שלוש מאות וחמישים) דולר. מכבי ת"א הפסידה במשחק 2:3. אנשיי הקליטו את המשחק הזה במאסטר שלנו בקומה ב' בבניין הטלוויזיה שניצב בשכונת רוממה בירושלים. התכוונתי לשָדֵר את מסכת השערים למחרת במוסף הספורט של חדשות הבוקר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתוכנית "בוקר טוב ישראל" של יום רביעי 11 בספטמבר 1996. זכויות השידורים היו שלי אך מישהו הקדים אותי בדרך לא חוקית בעליל.

מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שלום קיטַל הקדים אותי. הוא הקליט ללא רשותה של חברת " Eurosport " את המשחק טננריף – מכבי ת"א 2:3 "בחוות הלוויינים" בנווה אילן (ליד ירושלים), ושידר אותו As is ללא רִישיון כאייטם חדשות במהדורת הלילה המסכמת של ערוץ 2 עם לוגו הכוכבים המפורסם של רשת הטלוויזיה Eurosport, ממש דקות ספורות לאחר שהסתיים המשחק. אסור היה לו לעשות זאת מפני שזכויות השידור של המשחק הזה היו שייכות בלעדית לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על פי הסכם מיוחד ביני לבין הטלוויזיה הספרדית הממלכתית TVE, מחזיקת הזכויות המקורית. אבל הוא צפצף עלינו.

הייתי נאיבי. נטיתי בטעות להאמין ששלום קיטַל טעה. הוא נחשב בעיני לאיש מהימן בעל משרה רמה ומכובדת ולכן קיבלתי את הסברו כאילו תמים בו נימק בשיחת הטלפון בינינו את מעשהו : "יואש אלרואי , חשבתי שמותר לשָדֵר במהדורות החדשות בחינם עד שלוש דקות מכל אירוע ספורט". דחיתי את הסברו על הסַף ועניתי לו ללא חיבה מיותרת : "שלום קיטַל אתה חצוף קטן. אל תתחצף ותפסיק לספר מעשיות. אסור לך לשָדֵר אפילו שנייה אחת ללא היתר וללא הסכמת מחזיק הזכויות בארץ שהוא ערוץ 1. נטלת לעצמך ושידרת חומר בלעדי של רשת הטלוויזיה האירופית Eurosport בחינם בערוץ 2 (עם הלוגו של Eurosport)  מבלי שהחברה מחזיקת הזכויות יודעת זאת. בנוסף לכך השתמשת בסיגנאל השידור הלווייני שלהם שמקורו בטנריף ומקום נחיתתו במרכז השידורים של Eurosport בפאריס – צרפת, מבלי לשלם בעבור השירות הטכנולוגי היקר הזה. עשית מעשה חמור שלא ייעשה כמנהל חברת החדשות של ערוץ 2. גנבת חומר שידור לא שלך מרשת הטלוויזיה Eurosport  באירופה והתנהגת בחוסר הגינות גם כלפי הקולגות שלך, כלומר כלפינו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1".

מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שָלוֹם קִיטָל התנצל. הוא הֵבין את חומרת מעשהו והבטיח שלא לחזור עליו. לא ידעתי שהוא החליט אז להילחם בחטיבות החדשות והספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הכֵּלִים שעומדים לרשותו. וכשיהיה צריך גם עם הכֵּלִים שלא עומדים לרשותו.

כעשרה חודשים וחצי מתום אולימפיאדת אטלנטה 1996, נערך ב- 1 ביוני 1997 בטוֹרוֹנטוֹ שבקנדה אירוע א"ק בינלאומי בעל מוניטין עולמי ויוקרה חד פעמיים , אם כי בעל מוֹטִיב של קִרְקָס. וועדה מארגנת קנדית אד הוק ארגנה תחרות ריצה בלתי מקובלת בטורונטו למרחק 150 מ' (One to one) בין שני האָצָנִים המהירים בתבל בעת ההיא : דוֹנוֹבָאן בֵּיְילִי מקנדה אלוף אולימפיאדת אטלנטה 1996 ושיאן העולם בריצת 100 מטרים בתוצאה של 9.84 ש' לבין האמריקני מָיְיקֶל ג'וֹנְסוֹן האלוף האולימפי מאטלנטה 1996 בריצת 200 מטרים ומחזיק בשיא העולם בריצה זוֹ בזמן של 19.32 ש'. למנצח מבין השניים הובטח פרס כספי בגובה של 1.000000 (מיליון) דולר ולמפסיד מחצית ממנו. אנשי Eurosport ערוץ הספורט האירופי הפופולארי רכשו את זכויות השידורים של האירוע המסקרן להפצה באירופה לרבות ה- EBU . ארגון תחרות ריצה משותפת מהסוג הזה בין שני שיאני העולם המחוננים הטריים שקבעו את שיאיהם העולמיים במשחקים האולימפיים באטלנטה 96' אינו דבר של מה בכך. 150 מ' איננו מרחק אולימפי אלא טווח פשרה שהושגה בין השניים מפני שדונובאן ביילי הוא אָצָן שהיה רָב אומן בריצת 100 מ', ומייקל ג'ונסון לעומתו ספרינטר וגְרָאנְד מַאסְטֶר במרחק הכפול. זה לא כל כך פשוט להפגיש שתי פרימדונות ידועות כאלה בעלות שֵם שעל כפות המאזניים מונחת יוקרה כל כך רבה. היה צריך לקנות אותם בכסף גדול. עוד לא נולד האדם שאמר לא לממון. שניהם לא יכלו לסרב להצעה הכספית הנדיבה של הוועדה המארגנת . אירוע טלוויזיוני מסקרן אך בעל נטל כלכלי . מי שרוצה לראות אותו יידרש לשלם . Eurosport הצליחה לשָוֵוק בהצלחה גדולה את אירוע הקרקס הזה בעולם והפכה את התחרות הלא שגרתית לאפיזודה טלוויזיונית נוֹצֵצת , יוקרתית, נושאת זכויות שידורים, ונחשקת ! נדלקתי על הרעיון הנחמד של Eurosport  כמו עשרות רשתות טלוויזיה אחרות באירופה ובעולם ומיהרתי לרכוש את זכויות השידור הבלעדי של האירוע בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורת סכום צנוע של 800 (שמונה מאות) דולר . הכרתי היטב את אנשי המכירות של  Eurosport  שהעניקו לי מחיר מיוחד . כרגיל זמזמתי באוזניהם כמו באוזני אחרים את הרינגטון שלי : "IBA is a very small non commercial television network". דונובן ביילי ומייקל ג'ונסון היו אמורים לעבור את המרחק של 150 מטרים בזמן של כ- 15 שניות בערך. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נדרשה לשלם 53.3 דולר לכל שנייה מהתחרות . מחיר הוגן. תאריך התחרות יוּעַד ליום ראשון – 1 ביוני 1997 בשש אחה"צ שעון טורונטו (יום שני – 2 ביוני 1997 באחת לפנות בוקר שעון ישראל). ההסכם הגביל אותי כמו את הרוכשים האחרים ברשתות הטלוויזיה של ה- EBU ולא אִפשֵר לי לשָדֵר את האייטם לפני השעה שֵש בערב שעון ישראל. זו הייתה התחייבות שלי כמו של הקולגות האחרות באיגוד השידור האירופי.

טקסט מסמך : 20  במאי 1997 . מכתבם של אנשי Eurosport אריק אודונל והלן ג'יימס אלי המציע לי לרכוש את זכויות השידורים של תחרות הריצה למרחק 150 מ' בין דונובאן ביילי למייקל ג'ונסון המתוכננת להיערך ב- 1 ביוני 1997 בטורונטו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 30  במאי 1997 . Eurosport  מפרטת את פרוצדורת הפצת חומר התחרות דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון על הלוויין האירופי של EBU . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 26  במאי  1997 . Eurosport  מודיעה לי על אמברגו , איסור שידור של חומר התחרות דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון עד ליום שני – 2  ביוני 1997 שעה 17.00 זמן CET – Central Europe Time  ( ועל פי שעון ישראל מדובר ב- 18.00). עמוד מס' 1 מתוך 2 . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 26  במאי  1997.  ערוץ Eurosport  מודיעה לי אל אמברגו, איסור שידור של חומר התחרות דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון עד ליום שני – 2  ביוני 1997 שעה 17.00 זמן CET – Central Europe Time  (ולפי שעון ישראל מדובר ב- 18.00). עמוד מס' 2 מתוך 2 . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מה רבה הייתה הפתעתי לגלות במהדורת חדשות בשבע בבוקר של ערוץ 2 ביום שני – 2 ביוני 1997 כי מנכ"ל חברת החדשות שלום קיטל הפר שוב את זכויות היוצרים, גנב פשוטו כמשמעו חומר שידור לא שלו, ושידר ללא רישיון את ריצת מיליון הדולר בין דונובאן ביילי ומייקל ג'ונסון אצלו בחינם. בעוד אנוכי מכבד את ההסכם הבלעדי שלי עם חברת EUROSPORT (מחזיקת זכויות השידורים העולמית) כבעלים אקסקלוסיבי של שידור האירוע בישראל , הרי המתחרה המסחרי שלי מיירט אייטם לא לוֹ מהאוויר הבינלאומי, מפר את כל חוקי השידור הידועים והמקובלים, ומשדר אותו ללא כל בושה וללא כל רשות בערוץ 2 המסחרי שלוֹ. שלום קִיטַל הוציא אותי מדעתי מרוב כעס. הוא נלחם נגדי מלחמת שידור לא הגונה. תגובתי לא איחרה לבוא.

דונובאן ביילי הביס בקלות את מייקל ג'ונסון וגרף מיליון דולר לכיסו. מייקל ג'ונסון טען שהיה פצוע, אבל התחרות הזאת כבר לא עניינה אותי יותר. התעניינתי בתחרות אחרת ושונה לגמרי. חמתי בערה בי. אני בן אדם תחרותי שיודע לנצח וגם להפסיד. אבל אני שונא להפסיד ללא קרב כשידיי קשורות. מאוד כעסתי על ערוץ 2. גם גונב אותי וגם משָדֵר לפניי. הבנתי שאין זאת יד המקרה אלא מדיניות מכוונת של הנהלת חברת החדשות בראשותו של שָלוֹם קִיטָל, מיירט וגנב סדרתי של חומרי שידור לא לו. על הבוסים שלי ברשות השידור רגזתי עוד יותר מאשר על שלום קיטל, מפני שהם ידעו על הגניבה הסדרתית והחרישו. מילאו פיהם מים. לפעמים היה נדמה לי ששידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הם בכלל עסק פרטי שלי הנתונים לאחריותי הבלעדית. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן לא הפגינו כאן מנהיגות דגולה. הם לא יצאו מייד בגילוי דעת חריף נגד שלום קיטל. בכך הסתירו את נאמנותם והתחייבותם לרשת שהם מנהלים ובראשה עומדים. הם היו צריכים לקרוע למנהל חברת החדשות של ערוץ 2 את הצורה. לגזרים. לא המתנתי להם ושגרתי למר שלום קיטל מכתב מחאה חריף אך לא חריף מספיק. [2].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית.            2.6.1997

מחלקת הספורט / ירושלים.                                                                                                                 

מר קיטל שלום רב,

הנדון : הפרה בוטה של זכויות השידור השייכות לטלוויזיה הישראלית בגין הסכם מיוחד עם Eurosport של תחרות הריצה ל-  150  מ' , דונובאן ביילי נגד מייקל ג'ונסון שנערכה הלילה ב- 00:45 בטורונטו – קנדה על פרס של 1.000000 (מיליון) דולר.

החומר הנ"ל יורט על ידך ו/או על ידי עובדיך ללא רשות וללא הסכמת Eurosport (מחזיק זכויות השידור העולמי), וגם ללא רשות הטלוויזיה הישראלית (מחזיקת זכויות השידור Terrestrial בישראל), ושודר בחדשות הבוקר בערוץ 2, היום יום שני – 2 ביוני 1997, בשעה 07:15. יתירה מזאת, החומר הנ"ל הגנוב, שודר על המסך שלך ללא כל בושה עם הלוגו של "Eurosport Live". אתה מתחרה נגד הטלוויזיה הישראלית לחלוטין לא לפי "הכללים המקובלים" בתחרות בין שתי רשתות שידור, ומפר ביודעין ובצורה שיטתית את זכויות השידור שלא שייכות לך, אלא לטלוויזיה הישראלית.

עשית זאת בעבר הלא רחוק ב- 10.9.1996, כשהפרת את זכויות השידור שלנו ושל Eurosport במשחק טנריף – מכבי ת"א 2:3 (שודר ללא רשות וללא הסכמה שלנו בחדשות ערוץ 2 בחצות  בתאריך 10.9.1997). כמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, אתה צריך להתבייש בצורת עבודה נלוזה ומבישה שכזאת.

צר לי מאוד לכתוב לך את המכתב הזה. מצ"ב מכתב האתרעה והאזהרה מ- Eurosport הנוגע לנ"ל, והמכתב של Eurosport אליך מחודש ספטמבר 1996 ותשובתו של ג'ף אברמוביץ'.

העתק  :  מר יאיר שטרן – מהל הטלוויזיה.                                                                 

ד"ר עמית שכטר – היועץ המשפטי.

מר רפיק חלבי – מנהל חט' החדשות.  

בברכה,

יואש אלרואי           

טקסט מסמך :  2 ביוני 1997. מכתבי למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שלום קיטל הנלחם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשיטות לא הוגנות של יירוט מהלוויינים וגניבת חומרי שידור לא לו , בהנחה שתחנות הצדק טוחנות לאט. העמדתי אותו במקומו. הבוסים שלי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן נמנעו מלהתקוטט עמו . הם היו אלה שצריכים לשלוח לשלום קיטל את מכתב המחאה החריף הזה. משלא עשו – עשיתי זאת בעצמי.

אח"כ הייתה הפרת זכויות שידורים שלישית ב- 8 ביוני 1997 . ערוץ 2 שידר את השערים של משחק הכדורגל רוסיה – ישראל שהיה בלעדי שלנו. הוא יירט את השידור הלווייני של הטלוויזיה הרוסית RTR ושידר את השערים ללא כל בושה בחינם . אנחנו שילמנו עבור השידור הישיר הזה ממוסקבה סכום של  100000 (מאה אֶלֶף) דולר. היה ברור כי שָלוֹם קִיטָל ואנשיו מנהלים ביודעין קרב לא הגון נגד חטיבת החדשות ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הם יירטו חומרי שידור שלנו ששילמנו עליהם במיטב כספנו ושידרו אותם על מרקע ערוץ 2 מבלי לשאול כל רשות. זאת הייתה גניבה. זה היה שוד טלוויזיוני. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא הגיב. כמוהו גם לא מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. הם גם לא השיבו למכתב המחאה החריף ששלחתי לשלום קיטל ב- 10 ביוני 1997 למרות שהיו מכותבים שלו. הייתי חַם ומרוגז ונתתי דרור לעֵטי. מנהל חברת החדשות ידע שאני צודק אך כמי שנעלב מהסגנון הבוטה של המכתב החליט לא לוותר. הוא הסיט את הוויכוח מגניבת חומרי השידור לסגנון המכתב. עוד באותו היום שלח שלום קיטל את תגובתו ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה [3].

חדשות ערוץ 2                        2.6.1997                                                                                                                                    

לכבוד

יאיר שטרן

מנהל הטלוויזיה – ערוץ 1

הנדון  :  מכתבו של יואש אלרואי

אני מחזיר אליך בזה את מכתבו הבוטה של יואש אלרואי. אינני מקבל מכתבים בסגנון זה ואינני מוכן להתייחס לביב שופכין.

אם אתה או רפיק חלבי, או ד"ר עמית שכטר מבקשים לקיים בירור ענייני, אשמח לעשות זאת מתוך כבוד מקצועי ותחרות הוגנת.

                                                                                                                 בברכה ,

 שלום קיטל

עותקים : מנכ"ל חברת החדשות, יואש אלרואי, ד"ר עמית שכטר יועץ משפטי, רפיק חלבי מנהל חט' החדשות. 

טקסט מסמך :  2  ביוני  1997. מכתב התשובה העלוב של מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן.

על איזה בירור עִנייני, כבוד מקצועי, ותחרות הוגנת מדבר שלום קיטל האיש שמְיָירֵט בזה אחר זה חומרי שידור בלעדיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעצמו, עליהם שולם כסף רב שלנו. אני יוזם ומפיק את הכתבות מחו"ל, משלם עליהן את זכויות השידורים וזמן השימוש בלוויין ולבסוף שלום קיטל גונב ומשדר את הכתבות שלי לפנינו ובחינם. על פי מכתבו של מנהל חברת החדשות בערוץ 2 שלום קיטל יָצָא והתקבל הרושם שאני הוא האָשֵם בגלל סגנון הכתיבה הבוטה. איזו פדיחה. מנהל חברת החדשות יעני "המתוחכם", בערוץ 2  נוֹטֵל לעצמו ללא רשות חומרי שידור לא לוֹ ומבקש במקביל בלשון צדקנית לקיים על כך בירור ענייני עם הבוסים שלי. לעיתים חשבתי שאולי שָלוֹם קִיטָל צודק בפעולות היירוט שלו לנוכח תגובתם האִילֶמֶת של מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה שלוֹ יאיר שטרן. אי התגובה נראתה כתגובה מתרפסת. ההפרות האַלימוֹת האלה של חברת החדשות של ערוץ 2 נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא פסקו אלא החמירו. חברת החדשות של ערוץ 2 עשתה כל מאמץ להוכיח לציבור שאיננה נופלת במאום במהימנות ומהירות הדיווח שלה מאלה של חטיבת החדשות ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. דבר הגניבה של מרוץ דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון בידי חברת החדשות של שָלוֹם קִיטָל נודע ל- EUROSPORT מפיקת האירוע הבינלאומי ובעלת הזכויות שלוֹ. היא שיגרה מייד מכתב איום ותבעה את מפירי החוק לשלם לה פיצוי בגובה של 2000 דולר [4]. המכתב הזה היה חשוב מבחינתי מפני שהוא שם גבולות לאמביציות חסרות הרסן ומדיניות יירוט חומרי השידור של חברת החדשות של ערוץ 2. על אנשי החברה לדעת כי הם ישלמו על הפרות היוצרים ועליהם להתנהג בצורה תרבותית והגונה בשוק התחרותי של הטלוויזיה הבינלאומית גם אם אין זה נוח להם.

טקסט מסמך :  3 ביוני 1997 . חברת החדשות של ערוץ 2 נתבעה לשלם פיצוי בגובה 2000  דולר ל- EUROSPORT  בגין הפרת זכויות השידורים של המרוץ דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון מטורונטו . בגוף המסמך נאמר כי אם חברת החדשות תסרב לשלם את הפיצוי היא תיגרר לבית משפט בישראל כדי שיכריע בסוגיה. חברת החדשות שילמה אך לא הפסיקה להתחכם לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המסורבלת והאיטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הגדיר בשעתו היכן שהוא ב- 1994 (למגיש דן שילון בתוכנית "ערב חדש") את מהותו של מוסד השידור שהוא ניצב בראשו וכפי שהוא מבין את המהות הזאת , כלהלן : "הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא כמו עיתון "הארץ" ונועדה לאנשים חושבים". הטלוויזיה הציבורית שנועדה לאנשים חושבים עטתה על עצמה ב- 1997 אותות קריסה מוקדם מהצפוי. היא עדיין חוננה בהרבה יכולות אך כפתה על עצמה מסורבלות, כבדות, שומן, ביורוקרטיה, ותגובות איטיות מבלי שנדרשה ומבלי שהייתה כפויה לכך. הרע מכל : היא סירבה להשיב מלחמה שערה.

ביום ראשון – 8 ביוני 1997 , שידרה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידור ישיר מאצטדיון "דִינָמוֹ" במוסקבה את משחק הכדורגל רוסיה נגד נבחרת ישראל במסגרת קדם גביע העולם צרפת 1998. זכויות השידור היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורתן שילמנו במיטב כספינו. זה היה מבצע שידור שדרש הכנות מקדימות רבות יותר מכל משחק אחר בעת ההיא. גם המו"מ על רכישת זכויות השידורים הבלעדיות היה מורכב. הבקשה להטיס את צוות השידור שלי למוסקבה נשלחה למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מוקדם מהרגיל כחודש לפני האירוע מפני שהוא התרחש במקום מועד למהמורות תקשורתיות בעת ההיא. רוסיה הדמוקרטית עדיין נשאה את הגנים של ברה"מ הסובייטית. השקעתי בביטחון השידור הישיר הזה מאמץ יתר. מוטי קירשנבאום היה מספיק אדיב, מהיר, ויעיל, כדי לאשר את בקשתי ולאפשר הפקה וכניסה חלקה של צוות השידור שלנו למוסקבה. מרבית ההתכתבויות שלי עִמוֹ היו בכתב ידי. הוא הסכים לקבל ממני מסמכים שאינם מודפסים על מקלדת אלא בכתב ידי. הוא אמר שכתב היד שלי ברור יותר ממקלדת. אינני יודע אם נהג כך עם האחרים ברשות השידור .

טקסט מסמך : 4 במאי 1997 . זאת הבקשה שלי ממנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שנכתבה בכתב ידי ב- 4 במאי 1997 להטסת צוות השידור למוסקבה לצורך שידור ישיר של המשחק רוסיה – ישראל מאצטדיון "דינמו" מוסקבה ב- 6 ביוני 1997. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היה שם מזג אוויר חורפי רוסי. יום קַר מאוד וגשום. ניתן היה לשמוע דרך המיקרופון את נקישות שיניהם מרוב קוֹר של השדר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון בעֵת ששידרו ישיר את המשחק ההוא. נבחרת ישראל הפסידה 2 : 0. האכזבה הגדולה שלי הייתה משני שחקני הנבחרת בעלי המוניטין האירופי אייל ברקוביץ' ששיחק בליגה האנגלית וחיים רביבו שחקן הליגה הפורטוגלית. לא היה שום מִתאם בין כישרונם לבין יכולתם הדלה על המגרש ברוסיה. העיתונות היללה את שניהם אך מצלמות הטלוויזיה חשפו שוב ושוב את חולשתם . הם נִראו חדלי אישים, מפונקים, ואדישים. כבר היה לי ברור שאייל ברקוביץ' וחיים רביבו אינם מנהיגים. הם גם לא התאמצו מספיק להיות כאלה. החטא הגדול ביותר של כל ספורטאי באשר הוא. ואם התאמצו זה לא ניכר עליהם. אי אפשר לקבל את תופעת הפינוק. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששניהם הפגינו משחק נרפה וחלש. בשעה שצפיתי באייל ברקוביץ' וחיים רביבו בעת שידור הישיר בעמדת ההפקה והניהול שלי באולפן A בבניין הטלוויזיה בירושלים , חשבתי דווקא על חיילי צה"ל בני גילם של שני שחקני הכדורגל המובילים שלנו. הפסד נבחרת ישראל היה צפוי אומנם אך לא בצורה כל כך רשלנית, עלובה, ומשפילה.

נבחרות הספורט של חטיבות הצנחנים, גבעתי או גולני, היו משיגות תוצאה טובה יותר משל נבחרת ישראל הלאומית חסרת המוטיבציה שפשוט קרסה על כַּר הדֶשֶא. על פי ההתבוננות בשחקני נבחרת ישראל במשחק נגד רוסיה אפשר היה לחשוב שלרוץ על המגרש ולרדוף אחרי הכדור זה הדבר הקשה ביותר בעולם. שחקני נבחרת ישראל בכדורגל לא שירתו ביחידות קרביות בצה"ל כבני גילם האחרים. הם מעולם לא נדרשו לחרֵף את נפשם בשדה הקרב במלחמה אמיתית השונה מזאת 'המתנהלת' על כר הדשא במשחק כדורגל. שחקני נבחרת הכדורגל האלה לא השתתפו מעולם בהגנה על ביטחון המדינה וגבולותיה. במדינה כמו שלנו הנאבקת על חייה מרגע לידתה נוצרת מייד ההשוואה בין הווי החיים הקליל של שחקני הכדורגל המפונקים האמורים לייצג את המדינה בקרבות הספורט לבין ה- הווי הצבאי של מיטב הנוער המתגייס ליחידות קרביות בצה"ל ומגן בחייו על חייהם של אזרחי ישראל. המשחק הנרפה של שחקני נבחרת ישראל בתנאי החורף של רוסיה הכעיס אותי לא רק בשל עליבות הדוֹר, אלא גם בגלל שנדרשתי לשלם עבור העליבות הזאת זכויות שידור טלוויזיוניות לא מעטות .

חברת החדשות של ערוץ 2 בראשותו של שָלוֹם קִיטָל שבה והתחכמה לרשות השידור ב- 6 ביוני 1997 והשתמשה בקטעי המשחק רוסיה – ישראל שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שילמה עליו זכויות שידור בלעדיות במיטב כספה. לא היה גבול לאמביציות של שלום קיטל ולא סייג להתחכמויות שלו, וגם לציניות שלו. חברת החדשות של ערוץ 2 בפיקודו של שלום קיטל שידרה בתוכנית שלה באותו ערב במהדורת החדשות קטעים נבחרים מן המשחק ואת שני השערים הרוסיים במסווה של כתבה על שחקן העבר הנודע יהושע "שייע" גלזר כשהוא צופה בשידור הישיר של המשחק בסלון ביתו. בכך חשבה לעצמה כי היא עוקפת בסיבוב ועל פי חוק את בעיית זכויות השידורים הבלעדיות של ערוץ 1 של המשחק רוסיה – ישראל 2:0. הם פשוט הציבו מצלמה שלהם נון – סטופ על המוניטור של יהושע גלזר "ולכדו" את שני שערי המשחק אותם שידרו במסגרת הכתבה על שחקן הכדורגל האגדי. ככה נלחם שלום קיטל בי וגם במוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, דודו גלבוע , ורפיק חלבי – שהחרישו. מעשה מכוער, מחפיר, ו- נבזי של גניבת חומרי שידור לא שלהם בדרך יעני "מקורית". זכויות שידורים שהיו רק שלנו ושילמנו בעבורן ל- UFA טבין ותקילין. שלום קיטל נתן אור ירוק לאנשיו. הם לא שאלו אותנו רשות ועשו בחומר המשחק הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כבתוך שלהם. נדרשתי שוב למחות בפני שָלוֹם קִיטָל מנכ"ל חברת החדשות [5]. ממש לא הערכתי אותו. אבל גם לא רחשתי כל חיבה לבוסים הבכירים שלי מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ורפיק חלבי שלי, שידעו כי חברת החדשות של ערוץ 2 נלחמת בדרכים לא כשירות ולא מקצועיות במחלקת הספורט וחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם בהם, וביכרו להבליג ולשתוק . שלום קיטל קיבע בכך אט – אט אך בשיטתיות צעד אחר צעד את תודעת חברת החדשות של ערוץ 2 בקרב ציבור צופי הטלוויזיה : "אנחנו בערוץ 2 טובים ואמינים יותר, מהירים יותר, וחזקים יותר מערוץ 1 האיטי והמסורבל . אצלנו תוכלו לראות את הכול גם את חדשות הספורט שזכויות השידורים שלו הן כאילו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". התודעה חלחלה והציבור האמין למֶסֶר.

שוב נטלתי את מקלדת המחשב וכתבתי לו כלהלן :

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                                       9.6.1997                                                                                                          

מר שלום קיטל שלום רב ,

הנדון : המשך גניבת קטעי ספורט על ידך וביודעין השייכים בלעדית לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ואשר משלמת עליהם ממון רב בגין הבלעדיות (משחק הכדורגל רוסיה – ישראל ב- 8.6.1997). צר לי שרק עתה אני מתפנה לכתוב לך ולהגיב שוב על מעשיך המחפירים. אתה ממשיך לגנוב ממסך הטלוויזיה הישראלית וביודעין קטעי ספורט השייכים בלעדית לרשות השידור שקנתה אותם בממון רב. אתה מפר ביודעין את כל חוקי השידור הישראלי והבינלאומי, ומתחרה נגד הטלוויזיה הישראלית לחלוטין בצורה בלתי הוגנת , ממש כפי שגנבת מ- Eurosport ב- 2.7.1997  וב- 10.9.1996, וטענת "לתום לב ושלא ידעת שזה אסור" וכו'. אתה באמת חושב שמישהו כאן מאמין לך.

גניבת השערים של המשחק רוסיה – ישראל ב- 8 ביוני 1997 ושידורם בערוץ 2 באצטלה של כתבה על יהושע גלזר והתרשמותו וכו' היא עוד מעשה של שוֹד לאור היום. חמור לא פחות הוא גניבת הסיגנאל והשערים של המשחק הנ"ל מן רשת הטלוויזיה הרוסית RTR  (לא קיבלת את הסכמתם , ולא קיבלת את הסכמת הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 המחזיקה Terrestrial בזכויות השידור בישראל), ושידורם במהדורת חצות באותו לילה בהגשת גיא זוהר. ברור שלהפרות בוטות כאלה שלך וגניבות שיטתיות ביודעין של חומרים לא שלך, ושעולים ממון רב למתחריך, לזה צריך לשים סוף, וזה גם לא כל כך קשה בעצם . המהלך הראשון הוא לתת פומבי לעובדה המצערת שאין עליה ערעור, שאתה כמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 מתנהג בצורה נלוזה ומבישה שכזאת כלפי הקולגות שלך בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 .

עותקים  :  מנכ"ל

               מנהל הטלוויזיה

               מנהל החדשות

               היועץ המשפטי

              סמנכ"ל כספים וכלכלה

טקסט מסמך : 12 ביוני 1997. זהו מסמך התגובה שנשלח על ידי למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שלוום קיטל , מלווה בעותקים לבוסים שלי מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. "שלום קיטל, אתה כמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 מתנהג בצורה נלוזה כלפי הקולגות שלך בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ", כתבתי לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת רשות השידור העדיפה להחריש ונהנתה להתבונן מהצד בהתקוטטות שלי עם מר שלום קיטל. הפעם הזאת נזעק מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי לעזרתי ובעצם לעזרת עצמו. הוא הבין שגניבת זכויות השידור איננו ריב אישי שלי עם ערוץ 2, אלא עניין עקרוני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שצריך להתעקש וללחום עליו כדי לשמור על מוניטין מקום העבודה שלו. בצַר לרפיק חלבי שלח אף הוא את מחאתו המנומסת ב- "Slow motion" למתחרהו מן העבר השני ונזהר בלשונו מעבר לדרוש [6]. זה היה מאוחר מידי ומעט מידי גם בגלל הגוון המלטף והחנפני. חברת החדשות של שלום קיטל נחשבה כבר למהירה ומהימנה יותר מחטיבת החדשות של ערוץ 1.

הטלוויזיה הישראלי – רשות השידור   9.6.1997                                                           מנהל החדשות

לכבוד שלום קיטל

מנכ"ל חברת החדשות

ערוץ 2  ירושלים

צר לי לפנות אליך שוב בענייני זכויות שידור.

אילו היית פונה אלי אתמול הייתי משתדל לשכנע את הממונים לאשר לכם לשדר את שני השערים שהבקיעה נבחרת רוסיה לרשתו של רפי כהן . מה שעשו אתמול עורכי החדשות בערוץ 2 איננו מכובד, איננו מקובל ולדעתי הצנועה גם איננו מוסיף לכם כבוד. זהו מחטף לשמו וכך נהגתם במשחק נגד קפריסין.

אין לי עניין לתגרנות ולהתקוטטות מילולית. התחלנו בתהליך של שיתוף פעולה ואני גאה בכך. זהו תהליך שסופו לסייע לשני הערוצים בעבודה העיתונאית, והנה במחי מעשה אחד או שניים אתם מצליחים לערער את האימון שלנו בכם.

ציפיתי הבוקר לטלפון עם התנצלות אבל הקו נעלם. אמש הוסיפו עובדיך התחכמות על התחכמות כאשר שידרו בלילה, כך נמסר לי את שני השערים מזוויות שונות של הטלוויזיה הרוסית. אתה יודע היטב שגם את התעלול הזה אסור לכם לעשות. חבל ! 

מצפה לתשובתך.

                                   בברכה ,

                                   רפיק חלבי

                                   מנהל חטיבת החדשות

עותקים :

המנכ"ל

מנהל הטלוויזיה

היועץ המשפטי

מנהל מחלקת הספורט

דובר רשות השידור

מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן החליט להתערב בעניין "גניבת החומרים" ע"י ערוץ 2 כשכלו כל הקיצים. גם הוא נזכר מאוחר מידי. הג'נטלמן הזה היה כבר מנהל טלוויזיה מופסד. זה היה ביום חמישי – 12 במרס 1998 בעת שאֶרֶז טַל הוריד מן הלוויין לתוכנית שלו "רק בישראל" בערוץ 2 המסחרי תמונות בעֵת שידור ישיר של משחק כדורסל בגביע אירופה בכדורסל מאיטליה, בולוניה נגד מכבי ת"א, משחק ששודר במקביל לתוכנית שלוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ורק לה היה את זכויות השידור הבלעדיות של המשחק הזה . נוצר מצב שבו ערוץ 1 וערוץ 2 שידרו בפרק זמן מסוים בשידור ישיר את אותן התמונות שהגיעו מבולוניה . בהבדל אחד. ערוץ 1 הציבורי רכש את זכויות השידורים הבלעדיות של משחקי מכבי ת"א בארץ ובאירופה באותה עונה תמורת ממון רָב (ראה פירוט מתמטי בספר "הקשר הסימביוטי") שלא לדבר על תשלום העלויות הטכניות הנוספות של שידורי הלוויין מבולוניה לירושלים. זאת לא הייתה הפרה מקרית של זכויות שידורים ע"י ערוץ 2 המסחרי, אלא שיטתית ,בוטה, מכוונת, ומתוכננת. יָאִיר שְטֶרְן נזעק מאוחר מידי להתלונן בפני היועצת המשפטית של רשות השידור עו"ד חנה מֵצְקֶבִיץ' ובפני אורי שנער מנכ"ל "קשת". הנה המכתבים כלשונם [7].

טקסט מסמך :  13 במארס 1998 . זהו מכתב המחאה של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן שהוגש למנכ"ל הזכיינית "קשת" אורי שנער ודן בגניבת חומרים של ערוץ 2 המסחרי מערוץ 1 הציבורי . ההתערבות של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן נעשתה מאוחר מידי ובעדינות יתר וללא יחסי ציבור מינימאליים . מכתב המחאה גווע מעצמו . ערוץ 2 לא נפגע .(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  13 במארס 1998 . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן פונה ליועצת המשפטית של רשות השידור עו"ד חנה מצקביץ בגין גניבת השידורים של שדרן ערוץ 2 ארז טל : "אבקשך לפעול בכל החומרה עד הגשת תביעה משפטית נגד שידורי קשת בעוון גניבת חומרים והפרת זכויות שידור" . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

לא יצא מהמכתב הזה דבר. לא נעשה שום Follow up ע"י מנהל הטלוויזיה בעצמו. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה מכותב אך המכתב הזה לא עניין אותו. הוא ניצב על סף סיום תפקידו ברשות השידור ולא חשב שעכשיו ממש ברגע זה כחודש וחצי לפני פרישתו, הוא צריך לריב את ריבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ערוץ 2 שוב לא נענש. אורי שנער וודאי שלא.

ביום שני – 20 באפריל 1998, ערך עו"ד יחיאל (חיליק) גוטמן בביתו בירושלים מסיבת פרידה רבת משתתפים למנכ"ל היוצא מוטי קירשנבאום. פגשתי שם את שָלוֹם קִיטָל מנכ"ל חברת החדשות הנמרץ של ערוץ 2. לחצנו את ידינו ושוחחנו בשקט באחת הפינות בדירה הענקית אודות העבר הלא רחוק. שלום קיטל ידע שהיה לא בסדר כשנהג בחוסר הגינות אלמנטארית כלפי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חברת החדשות של ערוץ 2 הנהיגה מדיניות שיטתית של הפרה ויירוט חומרי טלוויזיה לא שלה, ושימוש בחומרים אלה בחינם על המרקע שלה, ללא רשותם של גופי שידור אחרים במדינת ישראל ששילמו על אותם החומרים האלה הון עתק. אחד מקרי ההפרה המפורסמים היה בסתיו 1996 כשהמערכת של התוכנית "חמש עם רפי רשף" (שייכת לחברת החדשות), גנבה ושידרה ללא רשות חומרי כדורגל מהליגה האנגלית שצולמו ע"י רשת הטלוויזיה הלוויינית הבריטית B SKY B של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק (שודרו על אחד הלוויינים המתנקזים לחוות הלוויינים של ערוץ 2 בנווה אילן). זכויות השידורים הבלעדיות של שידור הכדורגל האנגלי במדינת ישראל היו באותה העת קניין בלעדי של ערוץ 5 (ערוץ הספורט) בטלוויזיה כבלים בלבד. חברת החדשות הפרה את זכויות השידורים הבלעדיות של ערוץ 5 ומיילן טנזר נזעק בצדק להגן על עצמו ועל רשת השידור שלוֹ.

אין דבר נַלוֹז יותר מגניבת חומרי שידור בלעדיים שלך עליהם שילמת במיטב כספך ע"י גוף שידור מתחרה. חברת החדשות של ערוץ 2 רצתה להצטייר בציבור כגוף שידור חדשותי מהיר וראשוני בכל תחום מערוץ 1 בעלת מהירות ביצועית שיש לה חזקה על ראשוניות החשיפה אם לא על הבלעדיות. חברת החדשות של ערוץ 2 בראשות שלום קִיטָל לא בחלה בשנות ה- 90 של המאה הקודמת בשום אמצעי במאבקה נגד חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כולל הפרות גלויות של זכויות יוצרים במסגרת ניסיונותיה להסב לעצמה דימוי של סוס מרוצים מנצח בכל תחרות. חברת החדשות של ערוץ 2 נתפשה על חם יותר מידַי פעמים מנתצת את אמנת השידורים מכדי שמישהו יאמין לה כי הגניבות שלה נעשו באקראי. זאת היא מדיניות שידור הראויה לכל מילת גנאי אך לא נשמעה מעולם מפיהם של הבוסים של שָלוֹם קִיטַל. הטקסטים הבוטים שנכתבו על ידי בכעס רב לשָלוֹם קִיטַל שהפר ביודעין את זכויותיי (ואת זכויות ערוץ 5) מבלי לשלם על כך שום פיצוי לא נכתבו בכְדִי. הם היו תוצאה של נאמנות מופלגת לרשת הטלוויזיה שלי.

טקסט מסמך :  20 באוקטובר 1996 . זהו מכתב המחאה ששל