ראשי - עמוד 6 1 2 4 5 6 7 8 57 58

שַדָּר ערוץ 1 ליאן ווילדאו וְהַפַּרְשָנִית שלו ליאור בירקאן שידרו ישיר Off tube מירושלים את אליפות העולם ה- 16 בשחייה שהתקיימה בקָאזָאן באוגוסט 2015, והפיקו רייטינג אפסי (3). פוסט מס' 527. כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————– 

פוסט חדש מס' 527 : הועלה לאוויר לקראת חצות של יום שלישי – 11 באוגוסט 2015

——————————————————————————–

פוסט מס' 527. הועלה לאוויר לקראת חצות של יום שלישי – 11 באוגוסט 2015.

שַדָּר ערוץ 1 ליאן ווילדאו וְהַפַּרְשָנִית שלו ליאור בירקאן שידרו ישיר Off tube מירושלים את אליפות העולם ה- 16 בשחייה שהתקיימה בקָאזָאן באוגוסט 2015, והפיקו רייטינג אפסי (3). פוסט מס' 527. כל הזכויות שמורות. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. אינני מצטער על כך אפילו לא לרגע אחד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

סדרת 13 הספרים היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים אולי יותר בעולם ובארץ. הסדרה עָבַת כֶּרֶס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעבר בעמדות מפתח, גם בעלי יתרונות עליונים, היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים רברבנים, כושלים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שדר ערוץ 1 ליאן ווילדאו והפרשנית שלו ליאור בירקאן שידרו ישיר Off tube מירושלים את אליפות העולם ה- 16 בשחייה שהתקיימה בקָאזָאן באוגוסט 2015, והפיקו רייטינג אפסי (3). פוסט מס' 527. כל הזכויות שמורות.

היום האחרון (יום ראשון – 9 באוגוסט 2015) של אליפות העולם ה- 16 היפהפייה בשחייה בקאזאן – רוסיה (גם בגלל הצילומים הנפלאים של הטלוויזיה הרוסית ו- שלושים מצלמותיה) הוליד שוב דרמות וסנסציות במשחים ל- 50 מ' בסגנון חזה לנשים (ניצחונה של השוודית ג'ני יוהאנסון 30.05 ש' על הליטאית רותה מיילוטיטה והרוסייה יוליה אפימובה), ב- 1500 מ' בסגנון חופשי לגברים (אי התייצבותו החשודה של המועמד הוודאי לניצחון הסיני סון יאנג ומנגד זכייתו של האיטלקי גרגוריו פלטריניירי 14:39.67 ד'), ובמשחה השליחים 4 פעמים 100 מ' מעורב לנשים (סין זכתה במדליית הזהב 3:54.41 ד' והקדימה את שוודיה, אוסטרליה, וארה"ב). זה מחַד.

מאידך, היווה היום האחרון הנ"ל בקאזאן 2015 תעודת עניות ואקורד עיתונאי צורם לשידורי ה- Off tube הישירים מירושלים של ליאן ווילדאו ולפרשנות המוגבלת של ליאור בירקאן. שידור ה- Off tube מירושלים את תחרויות השחייה של היום האחרון ב- קָאזָאן ב- 9 באוגוסט 2015, העמיד שוב את צוות השידור של ערוץ 1 באור מגוחך ומטופש כשהוא נטול מקורות מידע (מעבר לתמונה הלוויינית), מפני שאיננו נמצא במקום, במוקד ההתרחשות. מדובר באירוע האחרון והמסיים של האליפות היה משחה השליחות הדרמטי והמרתק 4 פעמים 100 מ' מעורב לנשים (Women's 4 x 100 m. Medley Relay). מן המפורסמות הוא כי משחי שליחים בבריכה לגברים ונשים מלווים במתח רב, רוויי שאפתנות, ומועדים לפורענות בגלל החוק הקובע כי השחיין ו/או השחיינית ברביעיית השליחים רשאי לזנק למים רק לאחר שחברם לרביעייה נגע בסיום משימתו בקיר הבריכה. זינוק מוקדם של שחיין השליחים הבא בתור, אמביציונר יתר על המידה, בטרם נגע ה- Teamate שלו שלו בדופן הבריכה בעת החילוף, פוסל מייד ובאופן אוטומטי את כל הקבוצה. מערכת המדידה האלקטרונית המשוכללת של אומגה (חברת OMEGA השווייצרית, שימשה מודדת הזמן הרשמית והבלבדית בקאזאן 2015) זיהתה מייד כי שתי הרביעיות של נשות יפן ואנגליה פסלו באחד החילופים, אך סיגנל הטלוויזיה שנשלח מקאזאן לירושלים הראה דווקא את נבחרת הנשים השוודית עולזת (ולא את האנגליות והיפניות מאוכזבות ומתאבלות…) כשכל שחיינית נופלת מחייכת לזרועות חברתה, ולחליפין גם את השחייניות הסיניות מחייכות ומייבבות לסירוגין (מ- אוֹשֶר) נוכח זכיית הרביעייה שלהם במדליית הזהב. סיגנל הטלוויזיה בסיום משחה השליחות הזה עושה שַמוֹת בליאן ווילדאו ובליאור בירקאן המנותקים אלפי קילומטרים ממוקד ההתרחשות. שידור מהמוניטור בירושלים הוא חרבון עיתונאי אולם זוהי צורת החיים הטלוויזיוניים ששניהם בחרו בה (ואם נכפו…היו רשאים לסרב ולהניח את המפתחות שלהם על שולחן המנהלים. או מהשטח ו/או לא כלום). רידוד ה- Off tube מטנף את מהימנות השדרנים ופוגעת במוניטין שאבד להם. שביבים מהלכלוך הזה עפים לכל עבר, גם לעברם של צופי הטלוויזיה בדמות מֵידָע לא אמין. תמונות ה- Video בתום המשחה המדובר מראות בשידור ישיר שוב ושוב את נשות שוודיה שמחות וחושפות גם את נשות סין מחייכות ומזילות דמעה בערבוביה. התמונות האלה שמגיעות מקָאזָאן מבלבלות את שדרני ה- Off tube של ערוץ 1 בירושלים. שניהם משדרים לציבור הצופים שלהם אינפורמציה שגויה ומוטעית לגמרי. הם לא מעלים בדעתם כי נבחרות יפן ואנגליה הן אלה שחטאו ונפסלו. על סמך "נִיוּד" התמונות הטלוויזיוניות מהנבחרת השוודית העולצת לעבר הסינית הבוכייה וחוזר חלילה, הוגים ליאן ווילדאו וליאור בירקאן את ההשערות הבאות חסרות הבסיס כאילו הרביעייה הסינית היא שנפסלה. ניחושים שאופייניים לשדרני Off tube בהיעדר מידע נוסף מהשטח. טקסטים של אנשים תועים אובדי עצות ללא מפת ניווט. ריחמתי וכעסתי עליהם באותה מידה. תגידו מה אתם עושים צחוק מהצופים שלכם…??? תאמרו לי מה נוטלים כזאת אחריות כבדה על עצמכם, שידור Off tube מירושלים של אירוע בינלאומי ענק כמו אליפות העולם ה- 16 בשחייה המתחולל בקאזאן…??? מהיכן שניכם שואבים אומץ לב וטיפשות טלוויזיונית שכזאת…??? הטקסטים המובאים להלן שהגו ליאן ווילדאו וליאור בירקאן בתום משחה הגמר לשְלִיחוֹת 4 פעמים 100 מ' בסגנון מעורב מעידים על בדידותם של שדרי ה- Off tube. נכון ששניהם ניצבים בקדמת חלון הראווה של ערוץ 1 הציבורי אולם הניתוק הופך אותם לגַלְמוּדִים שָם. הנה זה בא :

"אולי זה בכי של איזה שהיא פסילה…גם זה יכול להיות…" 

"חשבנו שזה בכי של שמחה של הסיניות, אבל לא בטוח שזה מה שקורה שם…"

"בואו נראה מה קורה שם…אני חושב שזה די תעלומה מה שקורה שם…" 

"זה שלא מראים את לוח התוצאות…זה כבר מיסתורי פה…"

"הפרצוף אומר הכל…הסיניות…אה…הסיניות…בואו נראה מה קורה שם…"

"זה בטח באחד החילופים אם היה…אני לא בטוחה…"

"תעלומה ומסתורין אופפת את היום האחרון…"

"השאירו את כל המסתורין לסוף…"

"מנסים לאתר את הפסילה…זה המקום…כאשר כנראה במסלול מס' 4 הסיניות קפצו מוקדם מידי למים כנראה באחד החילופים…"

"איזה טרגדיה לסיניות…זה כנראה פסילה…הסיניות במקום הראשון כנראה פסלו…והשוודיות כנראה מקפצות להן לזהב…"

"הבכי חשבנו התרגשות…וזאת כנראה פסילה…"

"איזה ערב עגום לסינים…גם סון יאנג וגם הסיניות בשְלִיחוֹת…"

"קורה שם משהו מוזר…"

"דרמה…דרמה…", מדגיש  ליאן ווילדאו למיקרופון ה- Off tube שלו בסיום משחה השליחים ל- 4 פעמים 100 מ' מעורב לנשים, ומעלה לנוכח התמונות שמגיעות אליו מקאזאן לירושלים השערה כי הרביעייה הסינית נפסלה. במידה רבה זהו עונשם של שַדרני Off tube. ליאן ווילדאו וליאור בירקאן שידרו לצופים שלהם מידע Off tube שלא היה ולא נברא. במקום לשתוק עשו את עבודתם העיתונאית פלסתר וניסו לנבא מירושלים מבלי שיש להם את הכלים הנחוצים לאתר את מה שקורה בקאזאן. איזה פסילה של הסיניות ואיזה נעליים. לפני כן ניסה ליאן ווילדאו להתחקות Off tube יחדיו עם ליאור בירקאן אחרי תעלומת אי התייצבותו של הסיני סון יאנג למשחה הגמר ל- 1500 מ' בסגנון חופשי. במקום לומר לצופיהם בגילוי לב כי ממקום מושב ה- Off tube שלהם בתא האָטוּם בירושלים הם אינם מסוגלים להביא מידע מקאזאן הנוגע לאירוע הקונקרטי, בוחר הצמד באפשרות הגרועה ביותר : להתנבא, להעלות השערות לא מבוססות, ולדון בחזיונות שווא מהרהורי לִבָּם. המחזה הטלוויזיוני הזה פתטי ומדהים כאחד (!). הצֶמֶד של ערוץ 1 נקלע למשבר. אתה לָמֵד עד כמה שני השדרנים המובילים של ערוץ 1 נופלים למלכודת ה- Off tube ו- מקשקשים. לפתע עולה ה- Super imposing הטלוויזיוני המדרג את המיקום והתוצאות על המוניטור בירושלים ובבת אחת האווירה בתא האטום בירושלים משתנה ועמה גם הטקסט : "לא רגע…אז לא…הנה הכל מסתדר…", אומר ליאן ווילדאו מבלי להתנצל אודות הערכות ה- דֶמֶה והרִיק שלו. איזה טרגדיה לסיניות ואיזה נעליים, איזה פסילה ואיזה סנדלים, איזה עֶרֶב עָגוּם לסינים ואיזה מגפיים. ליאן ווילדאו לא בסדר. כיצד אמורים הצופים שלו להתייחס אליו כמתווך מידע שלהם ? הרי האיש מעורר גיחוך. עיתונאות ושַדָּרוּת ה- Off tube בטלוויזיה חייבת להיפסק, ומייד (!). אם לא ע"י ההנהלות אזי ע"י העיתונאים והשַדָּרִים. אומר זאת בריש גלי : בשעה שערוץ 1 הציבורי מחליט לשדר Off tube אירוע בסדר גודל של אליפות עולם בשחייה הוא יורה לעצמו במקום גבוה יותר מהרגל שלו. 

kazan 16טקסט תמונה : יום ראשון – 9 באוגוסט 2015. היום אחרון והאירוע האחרון באליפות העולם ה- 16 בקאזאן 2015, משחה הגמר לשליחות 4 פעמים 100 מ' בסגנון מעורב. ה- Super imposing על מרקע הטלוויזיה קובע כי נבחרות אנגליה ויפן נפסלו (DSQ), וכי רביעיית הנשים של סין זכתה במדליית הזהב (3:54.41 ד'), שוודיה קיבלה את מדליית הכסף (3:55.24 ד'), אוסטרליה השיגה את מדליית הארד (3:55.56), ארה"ב (עם מיסי פרנקלין) דורגה במקום הרביעי (3:55.76 ד'), דנמרק סיימה במקום החמישי (3:57.61 ד'), ו- קנדה סוגרת את הרשימה במקום השישי (3:57.96 ד'). (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ 1).

המסקנה ברורה : כשהמנהלים שלכם מציעים לכם לשדר Off tube מירושלים אירוע ספורט עַל בינלאומי המתרחש בחו"ל, הניחו את המפתחות על שולחנם של המציע ואמרו להם כלהלן : "לא תודה, כדי לשדר Off tube אתם לא צריכים אותנו, אתם יכולים לעשות זאת בעצמכם". היה דומה כאילו ליאן ווילדאו וליאור בירקאן צועדים כברת דרך קדימה במסגרת ה- Off tube אולם התאריך ההוא של 9 באוגוסט 2015 מחזיר אותם בבת אחת לתחילת הדרך.

השידור הישיר בטלוויזיה ב- Off tube ו- עיתונאות Off tube במדיה בכלל במקום לעשות זאת מהשטח הם עניין קרדינלי פגום מיסודו. אני חושף שוב בפוסט הזה (בעיקר למען קוראי הבלוג הצעירים) את המסמך המזהיר בעל חשיבות היסטורית עליונה שכתב מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ב- 19 ביוני 1980 ערב אולימפיאדת מוסקבה 80' למנהל הספורט אלכס גלעדי, בו קבע חד משמעית כי שידורי ה- Off tube האולימפיים מירושלים נובעים אך ורק מהחרמת האולימפיאדה הסובייטית ע"י מדינת ישראל ואינם משמשים תקדים לעתיד. במסמך המזהיר ההוא התכוון יוסף "טומי" לפיד כי כל אירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים ישודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית מהשטח, ולא Off tube מהאולפן בירושלים.

lapidטקסט מסמך : 19 ביוני 1980. ערב אולימפיאדת מוסקבה 80'. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל כותב מסמך מזהיר בעל חשיבות היסטורית עצומה למנהל הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי כלהלן : "אני מעריך מאוד את המאמץ שאתם משקיעים בהכנת שידורי האולימפיאדה בתנאים שנוצרו בעל כורחנו. כדי למנוע אי הבנות, אני רוצה להדגיש כי היעדרם של כתבנו מאולימפיאדת מוסקבה נובע אך ורק מהחרמת האולימפיאדה ע"י ישראל ואיננו משמש תקדים לעתיד". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1982 הפציר סמנכ"ל הרשות שלמה עבדי ז"ל במנכ"ל יוסף "טומי" לפיד כלהלן : "אני מבקש שהפקת מונדיאל ספרד 82' של יואש אלרואי ו- 27 השידורים הישירים המתוכננים על ידו במסגרת המונדיאל ייעשו Off tube מירושלים, בדיוק כפי שנוהגת לעשות הטלוויזיה הירדנית בעמאן. זה עולה לרשות המון כסף". יוסף "טומי" לפיד צעד עמי שלוב זרוע ודחה על הסף את תביעת הסמנכ"ל שלו.

שַדְרָנוּת טלוויזיה.

המזל הטלוויזיוני הטוב נקרה פעמיים בדרכם של ליאן ווילדאו וליאור בירקאן בעת היערכותן של שתי אליפויות העולם בשחייה, ה- 15 ב- 2013 בברצלונה, וה- 16 ב- 2015 בקאזאן. עד אז ליאור בירקאן לא שימשה מעולם פרשנית שחייה בטלוויזיה באירוע בסדר גודל כזה כמו אליפות העולם. ליאור בירקאן שימשה פרשנית Off tube בקיץ 2013 לצדו של אורי לוי. שניהם היו פּוֹשְרִים ולמטה מזה. ליאן ווילדאו נקרא להניף את דֶגֶל השחייה לראשונה בחייו באליפות ברצלונה 2013 לאחר שהמו"מ עם השַדָּר המיועד משה גרטל שיצא לגמלאות נקלע למבוי סתום (אודות כסף ושכר אלא מה…). ליאן ווילדאו נשלח לעמדת שידור בבריכה בברצלונה יחדיו עם הפרשן ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש. שניהם נכשלו. היה מדובר בטרגדיית שידור מתמשכת. ליאור בירקאן פרשנית ה- Off tube התגלתה במלוא חולשתה בתא האטום בירושלים ב- 2013 למרות היותה אלופת עבר בבריכה. אין שום משוואה שחורצת קשר וקורלציה בדיוק מתמטי בין שחיינית עבר ו/או שחיין עבר לבין מיקרופון הטלוויזיה. המזל הטלוויזיוני הטוב הוא גם מתעתע. עכשיו בחלוף שנתיים קיבלו שניהם הזדמנות שנייה. הם נקראו שוב לדֶגֶל על מנת לשדר ישיר את אליפות העולם ה- 16 בשחייה – קאזאן 2015, אולם שוד ושבר, בשיטת Off tube שנועדה להעתיק את האינפורמציה מהמוניטור בירושלים. ליאור בירקאן (בת 52 היום) היא שחיינית עבר בעלת מוניטין אולם איננה עיתונאית, וגם לא קיבלה שום הכשרה טלוויזיונית מוקדמת כדי לשמש פרשנית במדיה. זה ניכר. ליאן ווילדאו הגיע למיקרופון השחייה בטלוויזיה באקראי ממגרשי הכדורסל והכדורגל. הוא היה בעצם ברירת מחדל. גם זה ניכר. נראה לאן יוביל אותם המזל הטלוויזיוני שלהם בעתיד. האם יתקדמו פסיעה נוספת וישפיעו על שידורי השחייה בערוץ 1 גם הלאה בשנים הבאות, ו/או שמא היוו אפיזודה חולפת, וגורלם יישכח כמו של רבים אחרים לפניהם.

עבודה עיתונאית במסגרת תקשורת המונים נושאת עמה כל שנייה ורגע עוֹל ואחריות עצומה. לא כל שכן כשמדובר באנשי טלוויזיה שמופיעים בקדמת חלון הראווה של הרשת שלהם כמו שדרנים, מגישים, ומנחים. עליהם מוטלת אחריות כבדה כפולה ומכופלת מפני שכנציגים הם נמצאים ב- Front של ה- Front בשם שולחיהם וניצבים בפני אלפים, עשרות אלפים, מאות אלפים, ולפעמים מיליוני צופי טלוויזיה. מישהו הפקיד בידיהם זכות ענקית אולם במקביל גם חובה ענקית. אי אפשר לקַשְקֵש למיקרופון. הממברנות שלו אינן מסננות. הן מעבירות כל דבר. בלתי מתקבל על הדעת לטעות, לשגות, לנבא נבואות שווא, לדבר עברית לא תקנית, לנתח בחוסר היגיון את עובדות החיים, להגות לא נכון את שמותיהם של גיבורי העלילה, ולהשתמש בהומור לקוי בטלוויזיה. אי אפשר להתחכם בטלוויזיה ואח"כ לטעון שהצופים שלך לא הבינו את הבדיחה ו/או את הטקסט שהַגִיתָּ בעבורם. ידע, היגיון, וחוכמת הטקסט הטלוויזיוני מתבססים על משפטים קצרים, פשוטים, וברורים. ניסוח מחושב קצר וקולע. אין אפשרות בטלוויזיה לשלוף מהמותן ולירות מהמותן. ירי בטלוויזיה הוא תמיד מכוון, ונעשה לעַד דרך הכוונות של כלי הירי, דהיינו השכל ומיתרי הקול. אתה יכול להמר ולשלוף ולירות מהמותן אם ברצונך לעשות כך, אולם אז עליך לקחת בחשבון שאתה עלול להחטיא את המטרה, והטלוויזיה מסוגלת להפוך אותך כהרף עין לטיפש מטופש. אי אפשר להגות ברכת פרידה אולימפית לילית, "כאן מסתיימים השידורים שלנו מבריכת השחייה האולימפית ב- אטלנטה 1996…" ולאחל לצופים שלך, "נוחו כל משכבכם בשלום…" – ואח"כ לתַּרֵץ זאת שבסך הכל היה מדובר בהומור. קונץ קטן. בלתי מתקבל על הדעת לנבא ב- בייג'ינג 2008 כלהלן, "אני מבטיח לכם נאמנה כי צרפת תכה את ארה"ב שוק על ירך…", ואח"כ כשקורה ההפך ומתברר שהנבואה ניתנה לשוֹטִים, אותו השַדָר שניגף מפני הַאֶמֶת, מתרומם חיש מהר, וממשיך בדרכו כאילו דָבָר לא קרה. טלוויזיה כמו כל סקטור בתקשורת המונים היא עסק מדויק ומוקפד. טלוויזיה רצינית מתרחקת מטריוויה, מזל, ובינוניות, ואורבת לטיפשים. שדרני עַל כמו יורם ארבל, נסים קיוויתי, האווארד קוסל, ברנט מאסברגר, דיוויד קולמאן, קנת' וולסטנהולם, חיים יבין, וולטר קרונקייט, ג'וני קארסון, באד גרינספאן, ועוד אחרים (לא רבים) – לא רק שהחזיקו בידיהם רובה צלפים, אלא גם התקינו עליו כוונת טלסקופית בטרם כיוונו וקלעו למטרה. השדרנים האלה היו חכמים, זהירים, ואחראים מפני שהבינו שהם צועדים על תפר דקיק בתקשורת המונים שמפריד בין שִידוּר ל- בִּירְבּוּר. בין דיוק לטעות. בין אמת לשגיאה. בין מקצוענות לבין חובבנות. בין קפדנות לרשלנות. ביום ראשון ההוא של 22 ביוני 1986 במונדיאל מכסיקו 86', בעת הדקה ה- 51 של משחק רבע הגמר בין נבחרות ארגנטינה ואנגליה, המתין יורם ארבל בעמדת השידור שלנו באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי לתומם של שלושה Replays של קבוצת TeleMexico כדי להיות בטוח ב- % 100 בטרם פסק בשידור ישיר (!) את פסיקתו האלמותית ההיא בת תריסר מילים בפני מיליון צופי טלוויזיה במדינת ישראל : "לא יכול להיות שהראש של Maradona עלה גבוה יותר מהידיים של Shilton". הטלוויזיה איננה מוסד של הימורים וניחושים.

מַצֶגֶת הרייטינג של שידורי ה- Off tube הישירים בערוץ 1 את אליפות העולם ה- 16 בשחייה בקאזאן 2015, מיום ראשון – 2 באוגוסט 2015 ועד יום ראשון – 9 באוגוסט 2015, בשעות שבין 17.30 ל- 19.30. (באדיבות וועדת המדרוג הארצית) :

ערוץ 1 מחויב לקיים דיון Post – mortem מדוע אירוע עַל בינלאומי בסדר גודל של אליפות העולם ה- 16 בשחייה – קאזאן 2015, ששודר על ידו בלעדית במדינת ישראל, הניב רייטינג כה דַל (!).  

יום ראשון – 2 באוגוסט 2015  : % 1.32

יום שני – 3 באוגוסט 2015     : % 1.23

יום שלישי – 4 באוגוסט 2015 : % 1.22

יום רביעי – 5 באוגוסט 2015 :  % 1.40

יום חמישי – 6 באוגוסט 2015 : % 1.37

יום שישי – 7 באוגוסט 2015   : % 1.73

יום שבת – 8 באוגוסט 2015   : % 1.67

יום ראשון – 9 באוגוסט 2015  : % 1.12

מורשת.

אינני מתכוון להתרפק יותר מידי על ההיסטוריה. אולם אני חייב לציין בסופו של הפוסט הזה, כי ככל שנוקפות השנים מתברר כי שדרני ופרשני טלוויזיה ברמתם של נסים קיוויתי (בן 89 היום), יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל (אילו היה חי היה בן 97), ו- דוד "סוחו" סיבור (בן 81 היום) הותירו מאחוריהם איכות ומורשת טלוויזיה ורדיו בלתי נשכחים בתחום שידורי השחייה. מדובר באנשים נבונים בעלי השכלה רחבה בתחומים שונים, דוברי שפות זרות, קוראי ספר, ושוחרי מוסיקה ואומנות. מקורות ההשוואה שמורים בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", למי שרוצה להיווכח.

kivity 1טקסט תמונה : אולימפיאדת מוסקבה 1980. יולי – אוגוסט 1980. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : נסים קיוויתי (בן 54), עוזר השדר אמנון ברקאי (בן 26), ואנוכי עוּל ימים בן 42 משדר ישיר את תחרויות הכדורעף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

teleki 1טקסט תמונה : קיץ 1977. זהו הפרשן יוסף "יוז'ו" טלקי ׁ(בן 59) ב- בריכת אוניברסיטת תל אביב. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר את תחרויות השחייה במכבייה ה- 10. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

arbel 3טקסט תמונה : קיץ 1981. עמדת השידור שלנו בבריכת אוניברסיטת  תל אביב. יורם ארבל (משמאל, בן 39) והפרשן יוסף טלקי (מימין, בן 63) משדרים ישיר את תחרויות השחייה במשחקי המכבייה ה- 11. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלקרואי. כל הזכויות שמורות).  

sivor 1

טקסט תמונה : קיץ 1977. זהו פרשן השחייה במשך שנים רבות של רדיו "קול ישראל" מר דוד "סוחו" סיבור (בן 43 בתמונה, לשעבר חבר קיבוץ כפר מכבי) בעת תחרויות השחייה ב- בריכת אוניברסיטת תל אביב במסגרת משחקי המכבייה ה- 10. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

סוף הפוסט מס' 527.

ערוץ 1 משדר ישיר Off tube את אליפות העולם ה- 16 בשחייה המתקיימת בקאזאן – רוסיה. הרייטינג אפסי (2). היסטוריה של עילויי שחייה. פוסט מס' 526. כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————– 

פוסט חדש מס' 526 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 9 באוגוסט 2015

——————————————————————————–

פוסט מס' 526. הועלה לאוויר ביום ראשון – 9 באוגוסט 2015.

ערוץ 1 משדר ישיר Off tube את אליפות העולם ה- 16 בשחייה המתקיימת בקאזאן – רוסיה. הרייטינג אפסי (2). היסטוריה של עילויי שחייה. פוסט מס' 526. כל הזכויות שמורות. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. אינני מצטער על כך אפילו לא לרגע אחד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

סדרת 13 הספרים היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים אולי יותר בעולם ובארץ. הסדרה עָבַת כֶּרֶס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעבר בעמדות מפתח, גם בעלי יתרונות עליונים, היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים רברבנים, כושלים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 3 : יואב חנני. תענוג להקשיב ולהאזין לתוכניות השירים הישראליים שלו ב- "שבת עברי", שהוא עורך ומפיק תוך הפגנת ידע, בטוב טעם, ובמגוון עצום ברדיו 103 FM. הפוסט הקונקרטי הזה נכתב על ידי לצלילי שירי ארץ ישראל שערך ומשמיע יואב חנני, לצלילי "הדנובה הכחולה" של יוהאן שטראוס, ולצלילי "ארבע העונות" של אנטוניו וויוואלדי. ואיך אפשר ללא ההשראה של אלוויס פרסלי וריקי נלסון עם "King Creole" ו- "It's Late".

הערה 4 : יוסי בניון. מדוע מאמן מכבי חיפה רוני לוי ונשיא המועדון זקוקים לו ? כשאומרים לי את השם "יוסי בניון", אני רואה מנגד דמות מפונקת ומקולקלת. בשעה ששימש קפטן נבחרת ישראל בכדורגל מחה, הטיל דופי, ו- ניאץ את מאמנו דרור קשטן ליד ספסל המחליפים, בגלל שהמאמן הלאומי הורה לו במהלך אחד המשחקים הבינלאומיים באצטדיון ר"ג לרדת מכר הדשא, על מנת להציב במקומו שחקן אחר. זאת הייתה תמונה מכוערת. נכון שהוא שיחק שנים רבות בהצלחה לא מבוטלת בליגה האנגלית הבכירה. אז מה…??? יוסי בניון רחוק מלהיות ג'נטלמן בריטי. באותו הרגע ההוא בו פגע בשולי אצטדיון ר"ג במאמנו הלאומי קבל עם ומצלמות הטלוויזיה הצטייר יוסי בניון כאיש עלוב. אין לי שום הערכה כלפיו.

הערה 5 : העיתונאי מרדכי גילת הוא עיתונאי חוקר ב- "ישראל היום". וגם הגון כשמתחשק לו. מעניין לקרוא אותו בדרך כלל מפני שהוא כותב ברוח הסלוגן ההוא של אורי אבנרי "ללא מורא וללא משוא פנים". אלא מה : אתמול (יום שישי – 7 באוגוסט 2015) לא ראיתי משום מה אפילו מילה אחת במדורו בעיתון "ישראל היום" בגנותם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ועושה דברו השר יובל שטייניץ, שהדיחו בכוח ושלא בצדק את יו"ר חברת החשמל גב' אורית פרקש הכהן מתפקידה רק מפני שהיא מתנגדת בהיגיון למדיניות מתווה הגז שלהם.

הערה 6 : יש להעריך את ערוץ 55 בכבלים שהעביר בשידור ישיר (מ- מקדוניה) את משחק ההכנה של נבחרת ישראל נגד המארחת מקדוניה 75:58. למאמן הלאומי ארז אדלשטיין נכונה בוכטה של עבודה.

הערה 7 : הווירטואוז המושחז ליאור שליין, מגיש ומנחה "גב האומה" בערוץ 10, איננו זקוק אחרי אמש (מוצ"ש – 8 באוגוסט 2015) למִשְנִיים שלו. הוא מוכשר לשאת לבדו על גבו את "גב האומה". הצגת היחיד שלו אמש ב- "גב האומה" הייתה Masterpiece (!).

ערוץ 1 משדר ישיר Off tube את אליפות העולם ה- 16 בשחייה המתקיימת בקאזאן – רוסיה. הרייטינג אפסי (2). היסטוריה של עילויי שחייה. פוסט מס' 526. כל הזכויות שמורות. 

שדרני ערוץ 1 ליאן ווילדאו וליאור בירקאן.

ככל שהאירוע הנפלא של אליפות העולם ה- 16 בשחייה בקָאזָאן (KAZAN) – רוסיה מתקרב לסיומו, מתברר שוב ושוב כי ערוץ 1 בראשות אלי בבא החמיץ את תפקידו. אלי בבא הוא מנהל טלוויזיה מוכשר, הגון, רציני, ובעל יושרה (מוחלטת) וגם בעל ניסיון עצום בכל תחומי הטלוויזיה (לרבות הנדסה וטכנולוגיה) שמנווט את השידור הציבורי בתקופה הזאת בתנאים כלכליים ופוליטיים בלתי אפשריים. אנוכי מכיר אותו עשרות שנים. הוא משרת את השידור הציבורי בנאמנות ובכישרון מאז ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. אולם הוא האדם שניצב היום בראש המערכת ומה שמתחולל בתוכה קורה במשמרת שלו. לכן חלק מהטקסט הר"מ אודות קאזאן 2015 מופנה אליו, אך מבלי להאשימו. אומר זאת שוב : אני יודע שאלי בבא הוא איש בעל שיעור קומה, אולם בהיותו קברניט השידור הציבורי היום, הוא צריך לדעת שאין דבר כזה לשדר אליפות עולם בשחייה המתקיימת בקאזאן מהמוניטור בירושלים. Off tube הוא חרבון עיתונאי. נֶפֶל.

ובכן, שידורים ישירים בשיטת Off tube של העתקה מהמוניטור בירושלים כתפישת עולם טלוויזיונית, הם נֶפֶל מוחלט. בלתי מתקבל על הדעת. חלטורה טלוויזיונית. מדובר בתפישת שידור עיתונאית ארכאית ומחורבנת שמנוגדת לכל היגיון. מושיבים את השַדָּר ליאן ווילדאו ואת הפַּרְשָנִית שלו ליאור בירקאן בחדר אטום בירושלים ומצווים עליהם לשדר ישיר לציבור שלהם כ- 100 (מאה) תחרויות שחייה בינלאומיות ברמה השיא שלהם לגברים ונשים (גם בהשתתפות שחיינים ושחייניות ישראליים שלנו) במשך 8 (שמונה) ימים בארבעה סגנונות חתירה (חופשי), פרפר, חזה, וגב בכל שלבי ההתמודדויות ב- מוקדמות + ב- שלב חצאי גמרים + וב- שלב הגמר כשהן רוויות אין סוף פרטים, בליל של שמות (לועזיים), לאומים, מדינות, ועֵרֶב רב של תוצאות – וכל זאת מבלי להתייצב בשטח בבריכה בקאזאן. מדובר בביזיון ב- ביצוע משימה כמעט בלתי אפשרית שליאן ווילדאו וליאור בירקאן חווים אותו אולם אינם אשמים בו. ברור שאני חש אהדה מְהוּלָה ברחמנות לשדר המוביל ליאן ווילדאו והפרשנית שלו ליאור בירקאן שנכפים לעשות את עבודתם מירושלים טלאים טלאים. אין זה דבר של מה בכך לשדר ישיר off tube אירוע בסדר גודל בינלאומי שכזה מהאולפן בירושלים. אומר קר כי ליאן ווילדאו וליאור בירקאן השתפרו. הערב (מוצ"ש – 8 באוגוסט 2015) הם בפירוש שדרנים טובים יותר מאשר ביום ראשון של האליפות ב- 2 באוגוסט 2015. ליאור בירקאן חייבת לשדר בעברית תקנית. אפשר להגיד מַעֲצָמָה בשחייה אולם בסמיכות אומרים מַעֲצֶמֶת שחייה (היכן לשונאיות רשות השידור הלוא הן המומחיות לשפה העברית גב' רות אלמגור – רימון וגב' דבורה בן ישראל ?). ועוד דבר : אומרים בעברית תקנית "שיא עולם" ולא "שיא עולמי".

המנהלת איילה חסון.

אני מסייג את עצמי. אם חטיבת הספורט היא עדיין ת.פ. של חטיבת החדשות בראשות איילה חסון אזי הטקסט הר"מ – רלוואנטי. היה עליה להתייצב בפני שני הבוסים שלה אלי בבא ויונה ווויזנטל ולומר לשניהם כהאי לישנא, "אין דבר כזה לקנות מחד זכויות שידורים של אירוע עַל בספורט הבינלאומי (כמו אליפות העולם ה- 16 בשחייה הנערכת בקאזאן המאורגנת ע"י FINA), אומנם בזול כמעט בחינם רק 20000 (עשרים אלף) דולר, כדי להציבו כ- נדבך בשידור הציבורי, ומאידך להתייחס אליו ולטפל בו מן ההיבט העיתונאי בצורה כושלת בשיטת ה- Off tube מירושלים. כמנהלים עכשוויים של רשות השידור וערוץ 1 לרבות אנוכי כמנהלת החדשות אנחנו עושים את שליחותינו פלסתר. כך זה נראה בעיניי הציבור". איילה חסון הייתה אמורה להתעקש בפני אלי בבא ויונה וויזנטל ולעמוד על כך כי שני השדרנים האלה ליאן ווילדאו וליאור בירקאן הסרים למרותה יטוסו לקאזאן 2015 כדי להתמקם בעמדת שידור של ערוץ 1 בבריכה הבינלאומית בקאזאן. אל דאגה המנהלת הזאת לא התעקשה ולא אמרה להם מילה. כאילו ש- שידורי ערוץ 1 מתמצתים רק בשידורי חדשות ואקטואליה ב- "מבט" ו- "יומן" שניגפים ללא תנאי מול חברות החדשות של ערוץ 10 וערוץ 2. שלא לדבר על "המוסף" הרעוע בראשות גאולה אבן ו- "שישי בחמש" ה- עירום בהובלת אורי לוי וכינרת בראשי שמתערטל מרייטינג מידי שבוע בימי שישי ב- 17.00. המדרוג השבועי של "שישי בחמש" עומד על משהו כמו % 1.50. מדובר באי הצלחה בולטת. עיתונאות מצטיינת בכל תחום פוליטיקה, צבא וביטחון, חברה וכלכלה, תיאטרון ומוסיקה, וגם ספורט וודאי ברמה העליונה שלו, מבוססת על עבודה בשטח ודיווח מהשטח בין אם מדובר בכיסוי האירועים בארץ ו/או בחו"ל. מה עוד שבאליפות העולם ה- 16 בשחייה בקאזאן משתתפים בנינו ובנותינו שחיינים ושחייניות ישראליים שלנו בראשות המאמן הלאומי המצוין של נבחרת ישראל מר ליאוניד קאופמאן. הנהלת ערוץ 1 והנהלת רשות השידור כופים על ליאן ווילדאו וליאור בירקאן לעבוד בתנאים מבישים (האם באמת אין ליונה וויזנטל + אלי בבא + איילה חסון שום ברירה אחרת…???). Off tube הוא חרבון עיתונאי מכל היבט. כ- 100 (מאה) רשתות טלוויזיה ורדיו מכל רחבי תבל הציבו את לוח השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 16 בשחייה מ- קאזאן 2015 במרכז הבימה שלהם ושלחו את ציוותי השידור שלהם לעמדות שידור בבריכה בקאזאן 2015. ערוץ 1 החליט משיקולים שלו לשדר ישיר את האירוע הגדול והמורכב Off tube מירושלים (אלו שיקולים בדיוק…???). ידוע לכל שערוץ 1 הציבורי שרוי במשבר עצום ומתמשך אולם הציבור זכאי לדעת מדוע אותם העיתונאים שמביאים לו את המידע מ- קאזאן 2015 אינם עושים זאת מהשטח, ובמקום זאת מעתיקים את האינפורמציה מהמוניטור בתא האטום בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים, כשהם מנותקים ממוקד ההתרחשות.

אם זה המצב, על ערוץ 1 שמחזיק בזכויות בשידורים הבלעדיות של קאזאן 2015 להתנצל ולהודיע לציבור הצופים שלו כי מסיבות וטעמים כאלה ואחרים הוא נאלץ לשדר את האירוע הבינלאומי המורכב הזה בשיטת Off tube מירושלים. משלחת בת 12 שחיינים ושחייניות ישראליים בראשות המאמן ליאוניד קאופמאן מתחרה בקאזאן. ערוץ 1 לא הצליח לשדר ולא ריאיון מצולם אחד עם מישהו ו/או מישהי מהמשלחת הישראלית בקאזאן, וודאי לא עם מי משחייני ושחייניות העַל הבינלאומיים. זוהי תופעה עיתונאית שאיננה מתקבל על הדעת. ערוץ 1 אומנם משדר ישיר את כל תחרויות חצי הגמר והגמר באליפות אולם בגלל שיטת ה- Off tube והריחוק ממוקד ההתרחשויות, נדמה כי השידור הטכני מתייחס לשחיינים ולשחייניות כאל מכונות ספורט כאל רובוטים. הייתי מאוד סקרן להקשיב לשיחה אישית בין ליאור בירקאן לשחיינית האמריקנית קטי לדקי ו/או לשיחה אישית של ליאן ווילדאו עם השחיין האמריקני ראיין לוכטה. החמצה ענקית.

kazan 12טקסט תמונה : יום שישי – 7 באוגוסט 2015. השדר המוביל לִיאָן וִוילְדָאוֹ (מימין) והפרשנית לִיאוֹר בִּירְקָאן (משמאל) משדרים את אליפות העולם ה- 16 בשחייה בקאזאן – רוסיה, בשיטת Off tube מהתא האטום בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשכונת רוממה בירושלים. שניהם עושים את מיטבם שאיננו מספיק ולא תואם את רמת העיתונאות הנדרשת בטלוויזיה, לבטח ב- 2015. אין דבר כזה דיווח Off tube על חשבון דיווח עיתונאי מהשטח. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ 1).

עניין שידור ה- Off tube מהתא האטום בירושלים מעמיד בפני ליאן ווילדאו וליאור בירקאן אתגרים לא פשוטים של זיהוי אח"מים, שאינם מזוהים ע"י ב- Super imposing ע"י הטלוויזיה הרוסית. למשל בעת השידור הישיר של משחה הגמר ב- 100 מ' לגברים, ומאבק האיתנים בין הדרום אפיקני צ'אד לה קלוס וההונגרי לאסלו צ'ה, העלתה הטלוויזיה הרוסית ב- Close up תמונה של בן אדם מבוגר עוקב בחרדה נוראית אחרי עלילת המשחה. ליאן ווילדאו וליאור בירקאן עסקו בניחוש האם מדובר במאמנו של צ'אד לה קלוס, ו/או באב שלו, ושמא אולי בדוֹדוֹ.

kazan 13טקסט תמונה : מוצ"ש – 8 באוגוסט 2015. אליפות העולם ה- 16 בשחייה בקאזאן 2015. הטלוויזיה הרוסית מעלה לאוויר שוב ושוב ב- Close up תמונה של אדם מבוגר נרגש ביותר בתום משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון פרפר לגברים בו ניצח הדרום אפריקני צ'אד לה קלוס. ליאן ווילדאו וליאור בירקאן המשדרים Off tube מירושלים מתחבטים בשאלת הזיהוי. מי האיש ? האם הוא אביו של צ'אד לה קלוס ? האם הוא מאמנו ? ו/או שמא הוא דוֹדוֹ ? מאוחר יותר שניהם הגיעו לכלל החלטה כי מדובר באביו של המנצח. (צולם ב- Iphone. באדיבות ערוץ 1).

kazan 11טקסט תמונה : אוגוסט 2015. אליפות העולם ה- 16 בשחייה – קאזאן 2015. הטלוויזיה הרוסית מבצעת עבודת כיסוי נפלאה ופנטסטית באמצעות 30 (שלושים) המצלמות שמוצבות באתר הבריכה הבינלאומית ב- קאזאן. Frame הצילום המקסים והחיוני הזה של מידע ווירטואלי "המונח" על המסלולים בקרבת אדני הזינוק, בטרם יריית הזינוק למשחה הגמר ל- 1500 לנשים, מזהה למאות מיליוני צופי טלוויזיה ברחבי העולם את שמות שמונת השחייניות, לאלו מדינות הן משתייכות, ובאיזה מסלול כל אחת מהן שוחה. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ 1).

kazan 14טקסט תמונה : מוצ"ש – 8 באוגוסט 2015. אליפות העולם ה- 16 בשחייה – קאזאן 2015. הטלוויזיה הרוסית מעניקה כל הזמן חשיפה ענקית ואסתטית לשלטי הפרסומות המסחריות שמממנות את FINA. בשוטים מסוימים הולכים השחיינים לאיבוד בתוך שלל הכתוביות ויער השלטים. השוט הזה צולם בעת טקס הענקת המדליות במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון פרפר. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ 1). 

בעניין ה- Promo וקידום מכירות של לוח השידורים של ערוץ 1 הציבורי.

ערוץ 1 נאנק תחת עולה של ממשלת בנימין נתניהו והשר האחראי אופיר אקוניס. המדרוג הכללי של ערוץ 1 אפסי ואומלל. הוא יכול לשדר שידורי Promotions בכל כמות ו- כאוות נפשו בעבור עצמו בסיגנל הטלוויזיה שלו, אולם מדובר בהפצת מידע במעגל סגור. מדובר בנסיעה בהילוך סרק. בניוטראל. מכיוון שכמעט אף אחד לא צופה בערוץ 1, הצפייה מאוד נמוכה, הרי שגם כמעט אף אחד לא רואה את שידורי ה- Promo שלו. במדינה מוּכֵּית כדורגל (יָרוּד), רק מעטים יודעים כי בעיר הרוסית קאזאן מתקיימת אליפות העולם בשחייה בהשתתפות תריסר ספורטאים וספורטאיות ישראליים נבחרים. ניתן היה לקדם את השידורים הישירים מ- קָאזָאן 2015 (בראשות השדרנים ליאן ווילדאו וליאור בירקאן) באופן יעיל הרבה יותר, גם באמצעות מודעות בעיתונות הכתובה וגם באמצעות שלטי חוצות. ממוצע הרייטינג של השידורים הישירים הסודיים מהבריכה ב- קָאזָאן בשעות שבין 17.30 ל- 19.30 בערוץ 1 הציבורי הוא מגוחך ונע סביב % 1.30 בלבד. עלוב. אין שום קורלציה בין איכות אירוע העַל הבינלאומי הזה ואתגר השידור הטלוויזיוני שהוא מציב בפני הטלוויזיה הבינלאומית לבין הטיפול העיתונאי ע"י ערוץ 1. מה זה צריך להיות הדבר הזה שבקאזאן 2015 מתחרים בכל יום ויום שחיינים ושחייניות ישראליים אולימפיים מבלי שערוץ 1 (מחזיק הזכויות הבלבדי) מסוגל לשוחח עמם, מבלי שהוא יכול לעקוב אחריהם, ומבלי שהוא יכול לקבל את תגובתם והתרשמותם לנעשה באליפות, מפני שהוא איננו נוכח שם ועושה את מלאכתו מירושלים. איזה מין עיתונאות מחורבנת מייצר ערוץ 1 הציבורי ?  אם זה כך, אל תקנו ואל תשדרו. תפסיקו לעשות צחוק מעצמכם. תפסיקו למְאוֹס ולהעליב את הצופים שלכם.

להלן מצגת הרייטינג של השידורים הישירים ב- Off tube של ערוץ 1 מ- תחרויות אליפות העולם ה- 16 בשחייה בקאזאן 2015, מיום ראשון – 2 באוגוסט 2015 ועד מוצ"ש – 8 באוגוסט 2015 (כולל), בשעות שבין 17.30 ל- 19.30. (באדיבות וועדת המדרוג הארצית)

יום ראשון – 2 באוגוסט 2015  : % 1.32

יום שני – 3 באוגוסט 2015     : % 1.23

יום שלישי – 4 באוגוסט 2015 : % 1.22

יום רביעי – 5 באוגוסט 2015 :  % 1.40

יום חמישי – 6 באוגוסט 2015 : % 1.37

יום שישי – 7 באוגוסט 2015   : % 1.73

יום שבת – 8 באוגוסט 2015   : % 1.67 

מעניין אותי לדעת מה חושבת על התוצאה העגומה הנ"ל מנהלת חטיבת החדשות של ערוץ 1 הציבורי גב' איילה חסון, שמסגרת תפקידה הרָם היא גם המפקדת והעורכת האחראית של חטיבת הספורט. אל לה (אם באמת שידורי הספורט מוכפפים לניהולה ומנהיגותה) לספוק כפיים ולנוד בראשה לשידורים הישירים נטולי הרייטינג מ- קָאזָאן שהם בתחום אחריותה. אַחֲרָיוּת איננה תואר. אחריות היא מעשה שכולל בתוכו הדדיות, ליכוד שורות, מסירות של המפקד למען פיקודו, וסולידריות. תבוסת הרייטינג והמדרוג של ערוץ 1 באליפות העולם ה- 16 בשחייה בקאזאן היא גם תוצאה של קידום עלוב של כלל חטיבת החדשות וערוץ 1, יחסי ציבור מטים ליפול של חטיבת החדשות וכלל ערוץ 1, ו- שיווק ארצי קלוקל וחובבני של כלל חטיבת החדשות וערוץ 1. רשות השידור וערוץ 1 פועלים בימים אלה תחת שוט פוליטי עלוב של ראש הממשלה בנימין נתניהו והשרת שלו השר אופיר אקוניס, אולם בתחום הקונקרטי המדובר של קידום שידורי השחייה מקאזאן 2015, התגלו שני הגופים כעצלנים וחסרי דמיון. דומה שרשות השידור וערוץ 1 עשו הכל כדי לשמור על סודיות השידורים הישירים מקאזאן מפני צופיהם. הכל על מנת להחביא אותם מהציבור בישראל. שידורי השחייה מקאזאן אינן אמורים לנפק כמו בימים עברו שלי % 30 – % 25 רייטינג, אולם עליהם לגָרֵד לפחות את רָף ה- % 6 – % 5. זהו המינימום ההכרחי. היכן בעצם מתחילה ומסתיימת אחריותה של איילה חסון הנוגעת לפעילותה של חטיבת הספורט תחת פיקודה הישיר, חוץ מהרשמיות ו- עניין ההכפפה של חטיבת הספורט לחטיבת החדשות, שכתובה היכן שהוא במגילת היררכיה מצהיבה באחת ממגירות רשות השידור. חובבנית וחובבנים שכמותכם.

אל לאיילה חסון (אם באמת שידורי הספורט מוכפפים לניהולה ומנהיגותה) לנוד בראשה למראה טבלאות המדרוג הַתְּשוּשוֹת של שידורי קאזאן 2015 מפני שאין לה במה להתפאר ב- "מבט" ו- "יומן" שלה, שסופגים תבוסת מדרוג עֶרֶב אחרי עֶרֶב מידי חברות החדשות של ערוץ 10 וערוץ 2, כלהלן.

טבלת המִדְרוּג של שידורי החדשות ראש בראש בין ערוץ 1 לבין ערוץ 10 לבין ערוץ 2 ב- Prime time שבין 20.00 ל- 21.15. חטיבת החדשות של ערוץ 1 מפסידה ומובסת בכל תחרות מול חברות החדשות של ערוץ 10 וערוץ2.

               א'- 2.8.2015     ב'- 3.8.2015     ג'- 4.8.2015      ד'- 5.8.2015     ה'- 6.8.2015

ערוץ 1—>   % 3.6       % 4.5          % 4.0          % 3.2           % 4.4

ערוץ 10—> % 11.2     % 10.6         % 10.2        % 11.5         % 8.6

ערוץ 2—>   % 24.3     % 20.3         % 18.7        % 18.8         % 19.3  

 

                  שישי – 7 באוגוסט 2015       שבת – 8 באוגוסט 2015

ערוץ 1——-> "יומן"  % 4.13                     חדשות  % 2.47

                                                             רואים עולם  % 3.87

ערוץ 10——-> "שישי"  %  5.71                המגזין  % 7.7

ערוץ 2——->  "אולפן שישי"  % 13.43        חדשות  % 13.5

אני צופה נאמן של ליאן ווילדאו וליאור בירקאן יחד עם נכדתי השמינית שעולה כעת לכיתה ב'. האימא (הבת שלי) ובעלה שולחים את הילדה המקסימה, היפה, והנבונה לחוג שחייה. לפתע הנכדה המתוקה שלי שאינני יכול להסיר את עיניי ואהבתי ממנה מגלה עניין ב- ראיין לוכטה וקטי לדקי, ב-לאסלו צ'ה, ב-מיסי פראנקלין, ב- שרה שויסטרום, ובמי לא בעצם. שנינו עוקבים בלהט אחרי השידורים הישירים של מר ליאן ווילדאו וגב' ליאור בירקאן. ביום שישי (7 באוגוסט 2015) אפילו צפינו יחדיו בחמש אחה"צ בתוכנית האקטואליה המשמימה ו- נטולת הרייטינג "שישי בחמש" בהובלת גב' כינרת בראשי ומר אורי לוי שהקדימה את השידורים הישירים מקאזאן. לרוע מזלם של ליאן ווילדאו וליאור בירקאן "שישי בחמש" (מדרוג קלוש בן % 1.50) איננה יכולה לשמש פלטפורמה ולקדֵם ולוּ במילימטר את המִדְרוּג של השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 16 שחייה מקאזאן 2015, מפני שהיא בעצמה תוכנית אקטואליה לא חשובה ובלתי נצפית. ליאן ווילדאו וליאור בירקאן אינם יכולים לבנות את עתידם על כינרת בראשי ואורי לוי. כאמור, פרומו פנימי של ערוץ 1 במעגל סגור עצמי שלו, איננו אפקטיבי ו- חסר ערך לגמרי. הציבור בארץ ממילא וויתר על ערוץ 1. מי שיער לעצמו אי פעם שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תשקע כה עמוק במדמנת המְִדּרוג, והשידור הציבורי יהיה שרוי בשֶפֶל נורא.

שידורי ה- Off tube מהתא האָטוּם בירושלים ואי בקיאותו של השַדָּר המוביל ליאן ווילדאו בחומר גורר את הפרשנית ליאור בירקאן (היא איננה עיתונאית ולא אשת טלוויזיה) לחזור על עצמה ולשנות ביטויי טריוויה. ההופעה הראשונה של ליאור בירקאן באולפן ערוץ 1 כפרשנית הייתה באליפות העולם ה- 15 בשחייה שהתקיימה בקיץ 2013 בברצלונה. אינני יודע אם מערכת חטיבת הספורט והשַדָּר המוביל ליאן ווילדאו הדריכו ואימנו אותה במלאכת הטלוויזיה הזאת שדורשת לא רק ידע אלא גם מיומנות ניסוח ושימוש ב- מֶלֶל מדויק וחסכוני בטרם החל מסע הפרשנות שלה ב- קָאזָאן 2015. ו/או שמא צלצלו לביתה ומפני שהיא מתגוררת בירושלים אמרו לה בואי, את גרה קרוב, הנה לך כס הפרשנות.

להלן דוגמא למֶלֶל טריביאלי (1) שבו משתמשת הפרשנית ליאור בירקאן בעת השידור הישיר של משחה הגמר ל- 200 מעורב אישי לגברים : "מה שחשוב זה, בכל סגנון לשחות מהר…". והנה עוד מֶלֶל טריביאלי (2) של ליאור בירקאן בדקות השידור הישיר של משחה הגמר ל- 200 מ' חזה חצי גמר ראשון לנשים : "מה שחשוב עכשיו זה להגביר את המהירות ב- 50 המטרים האחרונים…". והנה שוב מֶלֶל טריביאלי (3) של ליאור בירקאן בעת השידור הישיר של משחה חצי הגמר הראשון ל- 100 מ' פרפר גברים : "מי שיש לו טכניקה ומהירות – הוא שיזכה…". קביעה נכונה אולם צופה הטלוויזיה הממוצע שלה איננו מבין את המכניקה של השחייה, ולא מצויד בכלים כדי להבחין למי מבין השחיינים יש טכניקה של "פרפריסט" ולמי אין. על הפרשנית היה להצביע על השחיין בעל הטכניקה הטובה ביותר ולנמק במשפט ורבע במה הדבר מתבטא. ליאן ווילדאו מוכיח כל פעם מחדש שמקצוע השחייה ממנו והלאה : "כל שחיינית עושה ארבע בריכות…", הוא מדווח לצופיו במינוח לא מקצועי. ליאור בירקאן מייד מתקנת אותו, "שוֹחָה ארבע בריכות…". ליאור בירקאן העלתה אתמול (שבת – 8 באוגוסט 2015) רעיון ישן לדיון ציבורי : "להיות היום שחיין אולימפי ברמה בינלאומית גבוהה הכפוף למשטר חיים ספורטיבי וסגפני, משמעת עצמית קפדנית, ורמות אימונים קשים לאורך שנים – הרי שמדובר במשרה מלאה". אם כך גם להיות שַדָּר שחייה מיומן בטלוויזיה – הרי שמדובר בהתקדשות במִשְרָה מלאה. ליאור בירקאן העפילה למיקרופון הטלוויזיה מבריכת השחייה. גם היום בחלוף שנות דור מאז היותה אלופת המדינה, השחייה היא עדיין ה- פת בג שלה. ליאור בירקאן נושמת וחולמת שחייה. השחייה זורמת בעורקיה. ליאן וולדאו מגיע למיקרופון מעולם שונה. זה ניכר. אולם הוא צעד צעד גדול קדימה בשידורי השחייה של קאזאן 2015.

ועוד דבר : במשחה הגמר המרתק ל- 200 מ' לנשים ניצחה וזכתה במדליית הזהב היפנית קאנקו וואטאנאבה בתוצאה של 2:21.15 ד'. האמריקנית מיקה לורנס זכתה במדליית הכסף בזמן של 2:22.44 ד'. למקום השלישי הגיעו שלוש שחייניות יחדיו ג'סיקה וואל (ספרד), ריקה פדרסן (דנמרק) ו- שי לינגלין (סין) בזמן זהה של 2:22.76 ד'. בפעם הראשונה נראה בקאזאן 2015 מחזה חסר תקדים בו שלוש שחייניות ניצבות יחדיו על דוכן מס' 3 כשכל אחת מהן זוכה במדליית אָרָד. בפעם הראשונה הועלו מהמקום השלישי דגליהן של שלוש מדינות לראש התורן (בנוסף לאלה של יפן (מקום 1) וארה"ב (מקום 2). על השַדָּר המוביל ליאן ווילדאו היה לדווח לצופיו ולהבהיר להם מדוע FINA (התאחדות השחייה הבינלאומית) מסרבת ונמנעת מללכת לבדוק את מדידת הזמנים של חברת השעונים השווייצרית "אומגה" (OMEGA, החברה שנבחרה ע"י FINA למדוד את הזמנים בקאזאן 2015) של שלוש הזוכות באָרָד עד לדִיוּק אלקטרוני של אלפית שנייה (ולא להסתפק בדִיוּק של מאית שנייה), על מנת להפריד ביניהן, ו- כדי לקבוע זוכה אחת במדליית אָרָד ולא שלוש. הסבר כזה הוא חיוני לציבור שאיננו מכיר את חוקת השחייה ואת ההיסטוריה (בחלקה עגומה) של מדידת הזמנים בתחרויות השחייה.

אף על פי כן ולמרות שידורי ה- Off tube של קאזאן 2015 מלווים בשגיאות וגם בניסוחים מסורבלים, הרי ש- ליאן ווילדאו עושה את עבודתו בצורה הגונה ומנומסת בתנאים קשים יחדיו עם הפרשנית הסולידית שלו ליאור בירקאן. אין לי שום געגועים לצוות הילדותי והפטפטני ההוא של השדר משה גרטל והפרשן שלו ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש, רוויים בהתחכמויות להג. ליאן ווילדאו וליאור בירקאן עדיפים לאין שיעור. אולם אם זה היה תלוי בי הייתי מתגבר אותם בשחיין העבר גרשון שפע ובשירותיו של הפיזיולוג בעל המוניטין ד"ר מולי אפשטיין.

מי שמתעניין במכניקה של השחייה ויעילות התנועה של בן אנוש נגד התנגדות המים יכול למצוא את מבוקשו בספר של מאמן השחייה האמריקני הנודע פרופסור ג'יימס קאנסילמאן (James Counsilman) מאוניברסיטת אינדיאנה הקרוי "THE SCIENCE OF SWIMMING". הספר יצא לאור בארה"ב ב- 1968 בהוצאת Prentice Hall, אולם נותר קלאסי. לא נס ליחו.

counsilman 1טקסט מסמך (1) : השער הקדמי של ספרו המעניין של מאמן השחייה האמריקני הדגול פרופסור ג'יימס קאנסילמאן מאוניברסיטת אינדיאנה, "מדע השחייה". (הספר יצא לאור בארה"ב ב- 1988).

counsilman 2טקסט מסמך (2) : השער האחורי של ספרו המעניין של מאמן השחייה האמריקני הדגול פרופסור ג'יימס קאנסילמאן מאוניברסיטת אינדיאנה, "מדע השחייה". (הספר יצא לאור בארה"ב ב- 1988).

כמו כן יכולים אוהדי השחייה למצוא עניין במסה, "Analysis Of Swimming Techniques", שחיבר מאמן הכדורסל (!) האמריקני ג'ון באן מאוניברסיטת קולוראדו בספרו המרתק והמנומק, ואשר קרוי, "Scientific Principles of Coaching". הספר יצא לאור בארה"ב ב- 1955 בהוצאת Prentice Hall. חלק מהמסה המדעית של ג'ון באן שהוא אומנם מאמן כדורסל אך בעל השכלה של פרופסור למתמטיקה ופיזיקה, הנוגע לניתוח טכניקת השחייה, נעזר גם מחקר של פרופסור קארפוביץ' משנת 1933 הקרוי, "Water Resistance in Swimming". פרופסור קארפוביץ' טען כבר ב- 1933 למשל שכוח ההתקדמות של שחיינים ושחייניות מוכשרים בסגנון חתירה נשען על % 70 עבודת ידיים ורק % 30 על עבודת רגליים.

bunn 1טקסט מסמך : דיון אודות מדע השחייה לפני 60 שנים, ב- 1955. מתוך ספרו המרתק של מאמן הכדורסל פרופסור ג'ון באן מאוניברסיטת קולוראדו, "העקרונות המדעיים של האימון" (יצא לאור בארה"ב ב- 1955). הספר עוסק בין השאר גם בניתוח טכניקת השחייה וכישרון ההתקדמות במים של בן האנוש בסגנון המהיר ביותר, הלוא הוא סגנון החתירה, ומהות וטכניקת הגריפה בידיים ועבודת הרגליים. 

bunn 2

טקסט מסמך : ספרו המרתק של פרופסור ג'ון באן "העקרונות המדעיים של האימון" יצא לאור בארה"ב ב- 1955.

 

היסטוריה קצרה של עילויי שחייה.

גופו של האדם איננו הידרודינאמי מעצם בריאתו ואיננו מותאם לשחייה במים אך כמה ספורטאים וספורטאיות (שחיינים ושחייניות) והמאמנים שלהם חשבו אחרת. הם הפכו בזכות קואורדינציה התנועות היעילה שלהם בגריפת המים בידיהם ורגליהם, וכושר הציפה המופלא לשחייני עַל. ההיסטוריה לעולם לא תשכח אותם. השחיין ההונגרי ג'ורג' טומפאק שינה ב- 1954 את תנועת הרגליים בסגנון הפרפר הישן לסגנון דולפין. כיצד זה לא חשבו על הדבר לפניו ? ג'ורג' טומפאק היה עילוי קואורדינטיבי שהפך בן רגע לשיאן עולם במשחה ל- 100 מ' פרפר.

השחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ (Mark Spitz) היה בן 22 (סטודנט לרפואת שיניים), בשעה שזכה בשבע מדליות זהב בשחייה באולימפיאדת מינכן 1972. בכל משחה בו ניצח וזכה במדליית זהב, גם הציב שיא עולם חדש. מרק ספיץ זכה בארבעה משחים אישיים ל- 100 מ' ו- 200 מ' בסגנון חופשי וגם ל- 100 מ' ו- 200 מ' בסגנון פרפר. הוא ניצח גם בשלושת משחי השליחים הקבוצתיים של נבחרתו האמריקנית ב- 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי, 4 פעמים 100 מ' בסגנון מעורב, ו- 4 פעמים 200 מ' בסגנון חופשי.

spitz 3

טקסט תמונה : השחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ באולימפיאדת מינכן 1972. הוא נחשב עד היום לגדול השחיינים בעולם בכל הזמנים. אבל זוהי רק הגדרה עיתונאית. ג'וני ווייסמילר, מט ביונדי, אלכסנדר פופוב, איאן ת'ורפ, פיטר וואן הוגנבאנד, ומייקל פלפס לא נפלו ממנו במאום. (באדיבות DOZ)

מַרְק סְפִּיץ נחשב בשנות ה- 70 של המאה הקודמת לפלא השמיני. שחיין מוכשר מאין כמוהו, מאומן היטב, ובעל חוסן נפשי להתמודד בהצלחה עם הַנֶטֶל הכבד של לחץ התחרויות האולימפיות. רבים חשבו אז ששיאיו הם נֶצַח. קצה גבול היכולת של בֶּן אֶנוֹש בבריכה. באולימפיאדת מינכן 1972 שחה מרק ספיץ את המרחק 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של 51.22 ש', שהיווה שוב שיא עולם חדש וגם זכייה במדליית הזהב השישית שלו בסדרה. זה היה לפני 43 שנים. מהירותו הממוצעת של מרק ספיץ במשחה הגמר ההוא במינכן 72' ל- 100 מ' בסגנון חופשי במינכן 72' הייתה 1.95 סנטימטר במאית שנייה אחת. כלומר : 1.95 מטר בשנייה אחת. כלומר : 117 מטרים ב- דקה אחת. כלומר : 7.02 קילומטרים בשעה אחת. השחיין הברזילאי סיזאר סיילו קבע באליפות העולם ה- 13 שנערכה ברומא בקיץ 2009 שיא עולם ב- 100 מ' בסגנון חופשי, 46.91 ש'. המהירות הממוצעת שלו הייתה 2.13 מטרים במאית שנייה אחת. כלומר בתרגום של זמן למרחק היה סיזאר סיילו מקדים את מרק ספיץ ב- 9.2 מטרים אילו התחרו אז האחד נגד השני.

קצה גבול יכולת האדם הוא לעולם מונח יחסי אך בר השוואה מעניינת בתחום הנחקר. שיאי העולם של מרק ספיץ ב- 1972 היו מופלאים לעומת קריירה אולימפית כושלת שלו ארבע שנים קודם לכן באולימפיאדת מכסיקו 1968. מרק ספיץ היה שחיין מוכשר ביותר גם אז במשחקים האולימפיים של מכסיקו ב- 1968 כשהיה בן 18. אולם כּישרונו הגופני הנפלא לא עמד לוֹ מול חולשתו המנטאלית. הוא היה השחיין הטוב בעולם גם ב- 1968 אך דרכו לא צלחה שם. הוא סיים במקום השלישי במשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי שהיה שווה רק מדליית ארד. זמנו היה 53.0 ש'. במקום הראשון ובמדליית הזהב זכה השחיין האוסטרלי מייקל וונדן (Michael Wenden) כשקבע שיא עולם 52.2 ש'. במדליית הכסף זכה השחיין האמריקני קנת' ווֹלש (Kenneth Walsh) בזמן של 52.8 ש'. מַיְיקְל וֶונְדֶן ניצח גם במשחה ל- 200 מ' בסגנון חופשי במשחקים האולימפיים של מכסיקו 68' בזמן של 1:55.2 ד'. במשחה הזה מַרְק סְפִּיץ כלל לא נטל חלק.

במשחה הגמר ל- 100 בסגנון פרפר באולימפיאדת מכסיקו 68' זכה מרק ספיץ במדליית הכסף בזמן של 56.4 ש'. במדליית הזהב זכה שחיין אמריקני אחר דָאגְלָאס רָאסֶל (Douglas Russell) בזמן של 55.9 ש'. מרק ספיץ זכה במדליית זהב יחידה במכסיקו 68' בהיותו חבר ברביעיית השליחים האמריקנית במשחה הגמר ל- 4 פעמים 200 מ' בסגנון חופשי. קבוצת השליחים האמריקנית בה שחו בנוסף למרק ספיץ גם ג'ון נלסון, סטפן רִיץ', ודוֹן שוֹלָאנְדֶר גיבור אולימפיאדת טוקיו 64' (צבר בטוקיו 64' ארבע מדליות זהב) קבעה זמן של 7:52.33 ד'.

עם תום משחקי מכסיקו 68' לקח ד"ר ג'יימס קאנסילמאן (Dr. James Counsilman) מומחה השחייה של אוניברסיטת אינדיאנה את מרק ספיץ תחת חסותו האישית. הוא היה האיש והמאמן שהכין את מרק ספיץ בקפידה לקראת המשימה האולימפית הבאה שלו במינכן 1972. צריך להתבונן בטבלת הנתונים הבאים כדי להבין איזו קפיצת דרך ענקית ביצע מרק ספיץ במשך ארבע שנים לאחר שנת השפל האולימפית במכסיקו 1968, ומדוע חשבו רבים בעולם בימים ההם שהישגיו באולימפיאדת מינכן 72' מתקרבים לקצה גבול היכולת האנושית.

מקצוע               הזמן והמנצח באולימפיאדת מכסיקו 68'                הזמן והמנצח באולימפיאדת מינכן 72'                 

100  מ' חופשי     מייקל וונדן- אוסטרליה  52.2 ש'  (שיא עולם)       מרק ספיץ- ארה"ב  51.22 ש' (שיא עולם)

200  מ' חופשי     מייקל וונדן- אוסטרליה  1:55.2 ד' (שיא אולימפי)  מרק ספיץ- ארה"ב  1:52.78 ד' (שיא עולם)

100  מ' פרפר     דאגלאס ראסל- ארה"ב  55.9 ש' (שיא אולימפי)     מרק ספיץ- ארה"ב  54.27 ש' (שיא עולם)

200  מ' פרפר     קרל רובי- ארה"ב  2:08.7 ד'                              מרק ספיץ- ארה"ב 2:00.70 ד' (שיא עולם)

4 פעמים 100 מ' חופשי  ארה"ב (ללא מרק ספיץ) 3:31.7  ד'           ארה"ב (עם מרק ספיץ)- 3:26.42  ד' (שיא עולם)

4 פעמים 200 מ' חופשי  ארה"ב (עם מרק ספיץ) 7:52.33 ד'            ארה"ב (עם מרק ספיץ)- 7:35.78 ד' (שיא עולם)

4 פעמים 100 מ' מעורב  ארה"ב (ללא מרק ספיץ)  3:54.9 ד'          ארה"ב (עם מרק ספיץ)- 3:48.16 ד' (שיא עולם)

חלפו ארבע שנים והגיעה העת של אולימפיאדת מינכן 1972. מרק ספיץ בן 22 העפיל לשיאו הגופני והמנטאלי. הוא גמל והִכה באולימפיאדת 72' שוֹק על ירך את מתחרהו האוסטרלי מייקל וונדן ממכסיקו 1968 בשני המשחים האישיים ב- 100 מ' ו- 200 מ' בסגנון חופשי, אך תרומתו הגדולה ביותר מעבר למדליות הזהב ושיאי העולם שלו, הייתה הפיכת ענף השחייה ל- Event שמיקד סקרנות בינלאומית ובעל עניין עולמי עצום. מוקד התעניינות בינלאומי גדול הרבה יותר בהשוואה לעבר. מצלמות הטלוויזיה הגרמניות של DOZ הקבוצה המבצעית שצילמה את התחרויות וטכנולוגיית תקשורת הלוויינים הביאו את בשורת השחייה של מרק ספיץ באולימפיאדת מינכן 72' כמעט לכל פינה בעולם. גם בישראל. הוא הפך מייד לסלבריטי עולמי ומיליונר. המגזין TIME בחר בו לאיש השנה של 1972. בארה"ב הוא פרסם מוצרי חלב לילדים.

קדם לו בהעצמת השחייה והפיכתה ל- Event פופולרי עולמי רק השחיין האמריקני (ממוצא הונגרי – רומני) ג'וני ווייסמילר (Johnny Weissmuller) גיבור אולימפיאדות פאריס 1924 ואמשטרדם 1928, המוכר כשחקן הקולנוע "טָרְזַן". ג'וֹנִי וָויְיסְמִילֶר היה פנומן שחייה. הוא היתמר לגובה של 1.91 מ', היה בעל כפות ידיים ורגליים גדולות כסנפירים (מידת כף הרגל שלו הייתה 49), וניחן בכישרון שחייה מדהים וצִיפָה נהדרת על המים. בתקופה ההיא התאמן ג'וני ווייסמילר מעט מאוד בהשוואה לימינו, אולי פעמיים בשבוע. משך האימון היה כשעה ורבע עד שעה וחצי. ב- 9 ביולי 1922 קנה תהילת עולם למרות מיעוט האימונים. בהיותו בן 18 הפך ג'וני ווייסמילר לשחיין הראשון בעולם ששחה 100 מ' בסגנון חופשי בפחות מדקה אחת. הוא קבע שיא עולם מזהיר, 58.6 ש'. כעבור שנה וחצי ב- 17 בפברואר 1924, קִיזֵז מהשיא שנייה אחת ושתי עשיריות והעמיד את שיא העולם על 57.4 ש'. באולימפיאדת פאריס 1924 ניצח ג'וני ווייסמילר ב- 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של שיא אולימפי 59.0 ש'. במדליית הכסף זכה השחיין האמריקני הוותיק יליד הוואי דְיוּק קָאהַנָאמוֹקוּ (Duke Kahanamoku) בן ה- 34 (יליד 1890) שקבע זמן של 1:01.4 ד'. דיוק קאהנאמוקו נחשב לאביו המודרני של סגנון החתירה בשחייה. באולימפיאדת סטוקהולם 1912 זכה דיוק קאהנמוקו בן 22 במדליית הזהב במשחה ל- 100 בסגנון חופשי בזמן של 1:03.4 ד'. דיוק קאהנאמוקו זכה במדליית הזהב במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי גם באולימפיאדת אנטוורפן 1920 בתוצאה של שיא עולם חדש, 1:00.4 ד'. באולימפיאדת אנטוורפן התקיימו שני משחי גמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי. גם במשחה הגמר השני ניצח דיוק קאהנאמוקו בזמן של 1:01.4 ד'.

ג'וני ווייסמילר ניצח בפאריס גם במשחה ל- 400 מ' בסגנון חופשי בזמן של שיא אולימפי 5:04.2 ד' והקדים את השחיין השוודי ארנה בורג (Arne Borg) שקבע 5:05.6 ד' ואת האוסטרלי אנדרו צ'ארלטון (Andrew Charlton) שזכה במדליית הארד בתוצאה 5:06.6 ד'. באולימפיאדת אמשטרדם 1928 שב ג'וני ווייסמילר בן ה- 24 וזכה במדליית הזהב ב- 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של שיא אולימפי חדש 58.6 ש'. הוא לא שחה 200 מ' בסגנון חופשי בפאריס ואמשטרדם מפני שהמרחק הזה לא נכלל אז בתוכנית האולימפית. ג'וני ווייסמילר היה שחיין-ספרינטר המהיר ביותר בעולם כמעט במשך עשור ונחשב בשנות ה- 20 של המאה שעברה לפלא אנושי כמו מרק ספיץ 48 שנים אחריו. שיא העולם שלו של ג'וני ווייסמילר 57.4 ש' ב- 100 בסגנון חופשי שהוצב ב- 1924 נחשב אז לקצה גבול היכולת האנושית.

ג'וני ווייסמילר לא הותיר מאחוריו מזכרות צילום אולימפיות. למעט שוטים קצרצרים של מצלמות פילם ישנות וכמה תמונות סטילס. הצלחתו הפנומנאלית בבריכת השחייה, דמותו התמירה (1.91 מ'), מראהו הנאה והפראי, ויפי גופו מעוטר בשרירים ארוכים ובעל העוצמה, וסגנון השחייה המרהיב שלו הפכו אותו למועמד טבעי לשחק בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת בסרטי הקולנוע את "טרזן" על פי ספריו של אדגר רייס בורואוז. באחד הסרטים המפורסמים והמצליחים של ג'וני ווייסמילר, "טרזן ובנו" (TARZAN  FINDS  HIS  SON), ניצלו הבימאי ריצ'ארד ת'ורפ (Richard Thorpe), התסריטאי סיריל יוּם (Cyril Hume), והמפיק סאם צימבליסטה (Sam Zimbalista) את כישרון ההשתכשכות שלו במים, והותירו למזכרת עולם משהו מיכולתו הווירטואוזית כשחיין. כבר אז השתמשו בצילומי שחייה במצלמות תת מימיות בהן אפשר היה לצפות היטב בתנועות הקואורדינציה היעִילוֹת והמופלאות שהפכו את ג'וני ווייסמילר לגאון שחייה בתקופתו. ג'וני ווייסמילר שיחק את תפקידו הקולנועי "טרזן" בתקופת הסרט המדבר. ליד צילומי השחייה שלו הרכיבו המפיקים פס קול ייחודי שנודע כ- "צעקת טרזן" רבת המוניטין. סרטי "טרזן" הפופולאריים הם שהצליחו לשָמֵר את הצלחתו ומורשת השחייה האולימפית של ג'וני ווייסמילר בתודעת הציבור, והם גם שהפכו אותו לאיש עשיר מאוד מולטי מיליונר.

weismuller 1

טקסט תמונה :  1932. האלוף האולימפי בשחייה ג'וני ווייסמילר (בן 28) נבחר לגלם את דמותו הקולנועית של טרזן. (באדיבות MGM).

weismuller 2טקסט תמונה : 1933. ג'וני ווייסמילר (טרזן). מורין א'וסאליבאן (ג'יין). מורין א'וסאליבאן היא האימא של שחקנית הקולנוע האמריקנית מיה פארו מי שהייתה רעייתו של פרנק סינטרה ואח"כ גם רעייתו של וודי אלן, ג'ון שפילד (בוי), והקוף צ'יטה בסרט "טרזן ובנו". (באדיבות MGM). איש הקולנוע של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאול שירן ז"ל, בהכירו את הערצתי לג'וני ווייסמילר, העניק לי בשעתו 5 סרטי קולנוע של "טרזן" (קלטות VHS). 

weismuller 3

טקסט תמונה : אולימפיאדת פאריס 1924. ג'וני ווייסמילר (במרכז, בן 20, מיתמר לגובה 1.91 מ'. מס' כף רגלו הייתה 49) עם שני יריביו השוודי ארנה בורג (משמאל) והאוסטרלי אנדריו צ'ארלטון (מימין) בתום משחה הגמר ל- 400 מ' בסגנון חופשי לגברים. שימו לב לזרועותיו הארוכות של ג'וני ווייסמילר וכפות ידיו הגדולות. (באדיבות הוועד האולימפי האמריקני ו- IOC).

weismuller 4

טקסט תמונה (1): 1921. ג'וני ווייסמילר בן 17 באימוני שחייה בניו יורק. בתוך שלוש שנים הפך לאלוף אולימפי פופולארי בעל יכולות פנטסטיות בשחייה בסגנון חתירה. ג'וני ווייסמילר היה השחיין הראשון בעולם ששחה ב- 1922 100 מ' בסגנון חופשי. שיא העולם שלו בימים ההם 57.4  ש' נחשב לקצה גבול יכולתו של האדם. המוניטין והתהילה האולימפית שרכש באולימפיאדות פאריס 1924 ואמשטרדם 1928, מבנה גופו ויופיו הפראי, סללו בפניו מאוחר יותר את הדרך לקריירה קולנועית מזהירה בתפקיד "טרזן". ג'וני ווייסמילר היה גם שחקן נבחרת ארה"ב בכדורמים שנטלה את מדליית הארד באולימפיאדת אמשטרדם 28'. (באדיבות הוועד האולימפי האמריקני).

weismuller 5

טקסט תמונה (2) : 1921. ג'וני ווייסמילר בן 17 באימוני שחייה בניו יורק. בתוך שלוש שנים הפך לאלוף אולימפי פופולארי בעל יכולות פנטסטיות בשחייה בסגנון חתירה. ג'וני ווייסמילר היה השחיין הראשון בעולם ששחה ב- 1922, 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של פחות מדקה אחת. שיא העולם שלו בימים ההם 57.4  ש' נחשב לקצה גבול יכולתו של האדם. המוניטין והתהילה האולימפית שרכש באולימפיאדות פאריס 1924 ואמשטרדם 1928, מבנה גופו ויופיו הפראי, סללו בפניו מאוחר יותר את הדרך לקריירה קולנועית מזהירה בתפקיד "טרזן".

logo paris 1924

טקסט תמונה : לוגו אולימפיאדת פאריס 1924. (באדיבות IOC).

logo amsterdam 1928

טקסט תמונה : לוגו אולימפיאדת אמשטרדם 1928. (באדיבות IOC).

weismuller 6

טקסט תמונה : אולימפיאדת פאריס 1924. ג'וני ווייסמילר (בן 20) בטרם הזינוק למשחה 100 מ' בסגנון חופשי. הוא ניצח במשחה בזמן של 59.0 ש' והיה הראשון בעולם שירד במשחה הזה מתחום הדקה גם במישור האולימפי. ב- 1924 היה ג'וני ווייסמילר (בן 20) גם שיאן העולם במקצוע הזה בזמן של 57.4 ש' אותו קבע ב- 1922 כשהיה בן 18. 

weismuller 7

טקסט תמונה : 1922. ג'וני ווייסמילר (בן 18, משמאל) עם אלוף השחייה האמריקני מהאוואיי דיוק קאהנאמוקו (בן 32, מימין). דיוק קאהנאמוקו ניצח במשחים ל- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת סטוקהולם 1912 בזמן של 1:03.4 דקה ואולימפיאדת אנטוורפן 1920 בתוצאה 1:00.4 דקה. דיוק קאהנאמוקו נטל חלק גם במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת פאריס 1924 בהיותו בן 34, אך שם הקדים אותו כבר ג'וני ווייסמילר שזכה במדליית הזהב וקבע שיא אולימפי חדש של 59.0 ש'. דיוק קאהנאמוקו זכה במדליית הכסף בזמן של 1:01.4 דקה. אחיו סמיואל קאהנאמוקו זכה במדליית הארד בתוצאה של 1:01.8 דקה

באולימפיאדת סטוקהולם 1912 זינק שחיין אמריקני צעיר בן 22 מאיי הוואי (HAWAI) דיוק קאהנאמוקו למשחה 100 מ' בסגנון חופשי וניצח בזמן של 1:03.4 ד'. דיוק קהאנאמוקו היה ספורטאי מצטיין בגלישת גלים (Surfing) ספורט לאומי של רבים מבני מולדתו אך הוא היה גם הטוב בעולם בשחייה בעת ההיא. לרוע מזלו של השחיין המוכשר הזה משחקי אולימפיאדת 1916 התבטלו בגלל מלחמת העולם ה- 1. הוא שָב לאולימפיאדת אנטוורפן ב- 1920 כשהיה כבר בן 30 וזכה שוב במדליית הזהב במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של שיא עולם חדש 1:00.4 ד'. כ- פסע הפריד בינו לבין תהילת עולם להיות השחיין הראשון בעולם לרדת מהדקה במשחה הקלאסי. באולימפיאדת פאריס 1924 בהיותו בן 34 תכנן דיוק קהאנאמוקו את הצגת הגָאלָה האחרונה שלו. הוא רצה לזכות במדליית הזהב השלישית שלו במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי ולפרוש אך לדאבון לִיבּוֹ המתין לו שם ג'וני ווייסמילר.

המשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי נחשב מאז ומתמיד לאחד מאירועי השיא באולימפיאדה כמו הריצה ל- 100 מ' בא"ק. אך מי זוכר היום אלופים אולימפיים דגולים אחרים במשחה הקצר ביותר והיוקרתי ביותר 100 מ' בסגנון חופשי שלא זכו בחשיפה התקשורתית לה זכה מרק ספיץ. המנצחים האוסטרליים ג'ון דוויט באולימפיאדת רומא 60' וג'ון הנריקס באולימפיאדת מלבורן 56', האמריקני קלארק סקולס באולימפיאדת הלסינקי 52', האמריקני וולטר ריס במשחקים האולימפיים של לונדון 1948, או היפני יאסוג'י מיאזאקי באולימפיאדת לוס אנג'לס 1932 – נשכחו.

השחיין האוסטרלי הצעיר אִיָאן תּ'וֹרְפּ (Ian Thorpe) נחשב לגאון שחייה באולימפיאדת סידני 2000 בטרם מלאו לו 18. מידותיו הגופניות סייעו לו להיות הטוב בעולם. הוא התנשא לגובה של 1.98 מ', שקל 110 ק"ג ומספר כף הרגל שלו הייתה 55, בגודל סנפיר. איאן ת'ורפ ניחן במשקל סגולי נמוך. הוא פשוט צף על פני המים. באולימפיאדת סידני 2000 בטרם מלאו לו 18 קבע שיא עולם מדהים ב- 400 מ' בסגנון חופשי 3:40.59 ד'. מצלמות הטלוויזיה של SOBO חשפו באולימפיאדת סידני 2000 את כישרונו העצום והביאו את בשורת השחייה שלו לכל פינה ברחבי תבל. שחייתו הייחודית ואישיותו הכריזמטית של איאן ת'ורפ הצעיר תרמו תרומה מכרעת להאדרת השחייה כענף ספורט אולימפי מרכזי. איאן ת'ורפ עשה למען והפך את השחייה האולימפית ל- Event בעל עניין עצום בדומה למה שחוללו לפניו מרק ספיץ וג'וני ווייסמילר, כל אחד בתקופתו שלו.

למען הצדק ההיסטורי צריך לומר שאיאן ת'ורפ לא היה לבד. לידו ניצבו באולימפיאדת סידני 2000 שני שחיינים גאונים נוספים ההולנדי פיטר וואן דן הוגנבאנד והשחיין הרוסי אלכסנדר פופוב. התקשורת הפכה אותם לא רק למפורסמים אלא גם לעשירים. במידה מסוימת היא השכיחה מנצחים אולימפיים דגולים אחרים. אחד מהם היה השחיין הרוסי הנפלא ייבגני סאדובי (Yevgeny Sadovyi). ייבגני סאדובי ניצח באולימפיאדת ברצלונה 1992 במשחים ל- 200 מ' ו- 400 מ' בסגנון חופשי. ב- 400 מ' קבע בברצלונה 92' שיא עולם חדש 3:45.00 ד'. אילו ייבגני סאדובי היה נוטל חלק במשחה ל- 400 מ' בסגנון חופשי לגברים באולימפיאדת סידני 2000 הוא היה מפסיד ל- איאן ת'ורפ בהפרש של כ- 8 מטרים.

באולימפיאדת טוקיו 1964 זכה השחיין האמריקני הנפלא דון שולאנדר ב- 4 מדליות זהב. אחת מהן הייתה במשחה ל- 400 מ' בסגנון חופשי בו הציב שיא עולם חדש 4:12.2 ד'. איאן ת'ורפ היה משיג את דון שולאנדר בתחרות ל- 400 מ' בסגנון חופשי, אילו התחרו ביניהם, ביותר מבריכה שלמה בהפרש של כ- 58 מטרים. את ג'וני ווייסמילר היה מקדים איאן ת'ורפ בתחרות ביניהם ל- 400 מ' בסגנון חופשי בשלוש בריכות בהפרש של כ- 150 מטר.                           שחיינים אולימפיים פנטסטיים למרחק 400 מ' בסגנון חופשי, כמו השחיין הצרפתי ז'אן בואטה (Jean Boiteux) שניצח באולימפיאדת הלסינקי 1952 בזמן של 4:30.7 ד', או השחיין האוסטרלי מארי רוז (Murray Rose) מנצח אולימפיאדת מלבורן 1956 בזמן של 4:27.3 ד' ואח"כ מנצח אולימפיאדת רומא 1960 בזמן של שיא אולימפי 4:18.3 ד', נשכחו מפני שלא היו חשופים דיים למצלמות הטלוויזיה.

באולימפיאדת סידני 2000 ניצח סטודנט לרפואה הולנדי פיטר וואן דן הוגנבאנד (Pieter van den Hoogenband – גובהו האישי 1.96 מ') במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של 48.30 ש'. בשלב חצי הגמר קבע פיטר וואן דן הוגנבאנד הנפלא שיא עולם חדש 47.84 ש'. מהירותו הממוצעת של השחיין ההולנדי המצוין הזה בשנת 2000 במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי עמדה על 2.09 מטרים בשנייה אחת. מהירותו הממוצעת של מרק ספיץ באותו המשחה 28 שנים קודם לכן הייתה 1.95 מטר בשנייה אחת. פירושו של דבר כי פיטר וואן דן הוגנבאנד היה משיג יתרון של 14 סנטימטר על מרק ספיץ בכל שנייה בתחרות ובסיכום הכללי היה מקדים אותו ב- 6 ו/או אפילו יותר, 7 מטרים. מרק ספיץ היה מנצח את ג'וני ווייסמילר במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי בפער של 12 מטרים.

hugenband 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת סידני 2000. השחיין ההולנדי יפה התואר פיטר וואן דן הוגנבאנד (גובהו האישי 1.96 מ') ניצח בשני המשחים בסגנון חופשי ל- 100 מ' (48.30 ש') ו- 200 מ' (1:45.35 דקה). הוא חולל סנסציה גדולה מפני שבמשחה ל- 100 מ' גבר על הרוסי אלכסנדר פופוב אלוף אולימפיאדות ברצלונה 1992 ואטלנטה 1996 ב- 100 מ' בסגנון חופשי ומי שהיה המועמד הוודאי לניצחון גם בסידני 2000, ובמשחה ל- 200  מ' הכניע את הפייבוריט האוסטרלי איאן ת'ורפ. (באדיבות SOBO ו- IOC).

hugenband 2טקסט תמונה : אולימפיאדת סידני 2000. השחיין ההולנדי פיטר וואן דן הוגנבאנד (משמאל, גובהו 1.96 מ') מפתיע את האוסטרלי איאן ת'ורפ (משמאל, גובהו 1.98) ומנצח אותו במשחה הגמר ל- 200 מ' בסגנון חופשי בתוצאה 1:45.35 דקה לעומת 1:45.83 דקה של איאן ת'ורפ. (באדיבות IOC ו- SOBO).

פיטר וואן דן הוגנבאנד היה כל כך מהיר עד שניצח וזכה במדליית הזהב גם במרחק הכפול במשחה ל- 200 מ' בסגנון חופשי בזמן השווה לשיא העולם אז 1:45.35 ד'. הוא הקדים את פלא השחייה האוסטרלית איאן ת'ורפ ב- 48 מאיות השנייה (בתרגום של זמן למרחק מדובר בכ- 90 ס"מ) אשר גמא את המרחק בזמן של 1:45.83 ד' וזכה רק במדליית הכסף לתדהמת מעריציו. שוב ושוב נשאלה השאלה היכן הוא קצה גבול יכולתו של האדם בשחייה. התשובה פשוטה בתכלית. אין ולא קיים קצה גבול ליכולת האנושית מפני שאין גבול ליכולת הטכנולוגית של האדם עצמו למדוד אותה. יום יבוא וקצה גבול היכולת של הספורטאי יימדד באלפיות השנייה ואם יהיה דרוש גם באחד חלקי עשרת אלפים של השנייה. צורת המדידה הזאת תחול גם על תחרויות הריצות השונות בא"ק, בשלושת מקצועות הקפיצות – רוחק, גובה, ומשולשת, ובארבעת במקצועות ההטלות, הזריקות, היידויים וההדיפות של מכשירי הכידון, הדיסקוס, הפטיש, וכדור הברזל.

פִּיטֶר וָואן דֶן הוּגֶנְבַּאנְד שב וזכה כעבור ארבע שנים במדליית הזהב גם באולימפיאדת אתונה 2004 במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של 48.17 ש', והקדים ב- 6 מאיות השנייה את הבא אחריו מרק רולנד שואמן (Mark Roland Schoeman) מדרום אפריקה, וב- 33 מאיות השנייה את גאון השחייה האוסטרלי אִיָאן תּ'וֹרְפּ (Ian Thorpe). בתרגום ממוצע של זמן למרחק הקדים פיטר וואן דן הוגנבאנד באולימפיאדת אתונה 2004 את שואמן ב- 12.45 ס"מ ואת ת'ורפ ב- 68.50 ס"מ. איאן ת'ורפ גמל לפיטר וואן דן הוגנבאנד וניצח אותו במשחה ל- 200 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת אתונה 2004 בזמן של שיא אולימפי חדש 1:44.71 ד'. פיטר וואן דן הוגנבאנד סיים בזמן של 1:45.23 ד'. במדליית האָרָד זכה השחיין האמריקני הרב גוֹני מַיְיקֶל פֶלְפְּס (Michael Phelps) בזמן של 1:45.32 ד'. אִיָאן תּ'וֹרְפּ זכה שוב כמצופה באולימפיאדת אתונה 2004 במדליית הזהב ב- 400 מ' בסגנון חופשי בזמן של 3:43.10 ד', אך היה רחוק משיא העולם שקבע ב- 16 בספטמבר 2000 באולימפיאדת סידני 3:40.59 ד', (אותו שיפר ב- 30 ביולי 2002 במנצ'סטר – אנגליה, כשקבע 3:40.08 ד'). יריבו ובן ארצו גְרָאנְט הָאקֶט (Grant Hackett) סיים באתונה 2004 במקום השני, 3:43.36 ד'.

פנומן השחייה הרוסית אָלֶכְּסַנְדֶר פּוֹפּוֹב (1.96 מ') ניצח במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדות ברצלונה 1992 ואטלנטה 1996. בברצלונה קבע 49.02 ש' כשיא העולם היה שייך אז לשחיין האמריקני מֶט בִּיוֹנְדִי (1.97 מ') 49.48 ש'. באטלנטה עצר את השעון על 48.74 ש'. שיא העולם היה שלוֹ עצמו, 48.21 ש'. באולימפיאדת סידני 2000 היה אלכסנדר פופוב שני בזמן של 48.69 ש' אחרי המנצח פיטר וואן דן הוגנבאנד 48.30 ש'. מאט ביונדי (Matthew Biondi) ניצח באולימפיאדת סיאול 1988 במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של 48.63 ש'. באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 זכה במדליית הזהב במשחה הזה אמברואוז "רואודי" גיינס (Ambrose Rowdy Gaines) בזמן של 49.80 ש'. גם שיא העולם היה שייך לו, 49.36 ש'. השחיין המזרח גרמני יוֹרְג ווֹיְיטֶה (Jorg Woithe) ניצח ב- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מוסקבה 1980 כשקבע 50.40 ש'. שיא העולם עמד אז על 49.44 ש' והיה של האמריקני ג'ונתי סקינר (Jonty Skinner) שמוצאו מדרום אפריקה. השחיין האמריקני גִ'ים מוֹנְטְגוֹמְרִי היה הראשון בהיסטוריה שירד במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מונטריאול 1976 מתחום 50 שניות. הוא זכה במדליית הזהב וקבע שיא עולם חדש 49.99 ש'. במקום השני היה גֶ'ק בַּאבָּאשוֹף ( Jack Babashoff) אחיה של השחיינית האמריקנית המפורסמת שִירְלִי בַּאבָּאשוֹף, שהציב זמן של 50.81 ש'.

yoash 17טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. בריכת השחייה במכון ווינגייט. ימי המונופול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. "מבט ספורט" למרות היותו נטול עוֹל הרייטינג גרף מידי מוצ"ש כ- % 35. המדיניות שלי כמנווט שידורי הספורט הייתה לשדר ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית מידי שנה את אליפויות ישראל בא"ק, שחייה, והתעמלות. התמונה הזאת צולמה על ידי בעת אחת ההפסקות בשידור ישיר של אליפות ישראל בשחייה במכון ווינגייט. זיהוי מימין לשמאל : המגישה והמנחה אורלי יניב, הבימאי המצוין של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית יואב פלג, ועוזרת ההפקה והבימוי עדה קרן. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

yoash 18טקסט תמונה : קיץ 1981. חדר הבקרה של אולפן "מבט ספורט" בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מלפנים עורך "מבט ספורט" אמנון ברקאי (בן 26) עורך התוכנית ולידו נערת הקאראקטר ג'ניירטור רוזי קוקה. מאחור מימין, נראה המגיש יורם ארבל (בחליפה ועניבה) פוזל לעבר עדשת המצלמה, הכתב שמואל בונדה, והריגר (פועל במה) יהודה מרציאנו ז"ל. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

התפתחות שיאי העולם במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים באולימפיאדות

אולימפיאדת אתונה 1896        אלפרד האיוש – הונגריה       1:22.2 דקה

אולימפיאדת פאריס 1900          לא נערך

אולימפיאדת סט. לואיס 1904    זולטאן האלמאי – הונגריה     1:02.8 דקה ( 100 יארד)

אולימפיאדת לונדון 1908          צ'ארלס דאניאלס – ארה"ב    1:05.6 דקה (שיא עולם)

אולימפיאדת סטוקהולם 1912    דיוק קאהנאמוקו – ארה"ב      1:03.4 דקה (שיא העולם הוחזק בידי קורט ברטינג בזמן של 1:02.4 דקה)

אולימפיאדת אנטוורפן 1920      דיוק קאהנאמוקו – ארה"ב     1:00.4 דקה (שיא עולם)

אולימפיאדת פאריס 1924        ג'וני ווייסמילר – ארה"ב         59.0 ש' (שיא העולם הוחזק בידי ג'וני ווייסמילר עצמו בזמן של 57.4 ש')

אולימפיאדת אמשטרדם 1928  ג'וני ווייסמילר – ארה"ב         58.6 ש' (שיא העולם הוחזק בידי ג'וני ווייסמילר עצמו בזמן של 57.4 ש')

אולימפיאדת לוס אנג'לס 1932   יאסוז'י מיאזאקי – יפן           58.2 ש' (שיא העולם הוחזק בידי ג'וני ווייסמילר בזמן של 57.4 ש')

אולימפיאדת ברלין 1936          פֶרֶנְץ צ'יק – הונגריה            57.6 ש' (שיא העולם הוחזק בידי פיטר פיק בזמן של 56.4 ש')

אולימפיאדת לונדון 1948          וולטר ריס – ארה"ב            57.3 ש' (שיא העולם הוחזק בידי אלן פורד בזמן של 55.4 ש')

אולימפיאדת הלסינקי 1952      קלארק סקולס – ארה"ב       57.4 ש' (שיא העולם הוחזק בידי אלן פורד בזמן של 55.4 ש')

אולימפיאדת מלבורן 1956       ג'ון הנדריקס – אוסטרליה      55.4 ש' (שיא העולם הוחזק בידי ריצ'ארד קליבלנד בזמן של 54.8 ש')

אולימפיאדת רומא 1960         ג'ון דאוויט – אוסטרליה         55.2 ש' (שיא העולם הוחזק בידי ג'ון דאוויט עצמו בזמן של 54.6 ש')

אולימפיאדת טוקיו 1964         דון שולאנדר – ארה"ב          53.4 ש' (שיא העולם הוחזק בידי אליין גוטאוולס בזמן של 52.9 ש')

אולימפיאדת מכסיקו 1968       מייקל וונדן – אוסטרליה        52.2 ש' (שיא עולם)

אולימפיאדת מינכן 1972          מרק ספיץ – ארה"ב            51.22 ש' (מרק ספיץ שבר את שיא העולם של עצמו שעמד על 51.47 ש')

אולימפיאדת מונטריאול 1976    ג'יימס מונטגומרי – ארה"ב    49.99 ש' (ג'ים מונטגומרי שבר את שיא העולם של עצמו שעמד על 50.59 ש')

אולימפיאדת מוסקבה 1980       יוֹרְג ווֹיְיטֶה – מזרח גרמניה    50.40 ש' (שיא העולם הוחזק בידי ג'ונתי סקינר בזמן של 49.44 ש')

אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984   אמברוס "רואודי" גיינס – ארה"ב  49.80 ש' (שיא העולם הוחזק בידי רואודי גיינס עצמו בזמן של 49.36 ש')

אולימפיאדת סיאול 1988          מאתיו "מאט" ביונדי – ארה"ב     48.63 ש' (שיא העולם הוחזק ע"י מאט ביונדי עצמו בזמן של 48.42 ש')

אולימפיאדת ברצלונה 1992       אלכסנדר פופוב – רוסיה           49.02 ש' (שיא העולם הוחזק ע"י מאט ביונדי בזמן של 48.42 ש')

אולימפיאדת אטלנטה 1996       אלכסנדר פופוב – רוסיה          48.74 ש' (שיא העולם הוחזק בידי אלכסנדר פופוב עצמו בזמן של 48.21 ש')

אולימפיאדת סידני 2000            פיטר וואן דן הוגנבאנד – הולנד  48.30 ש' (אלכסנדר פופוב שהחזיק בשיא העולם 48.21 ש' זכה במדליית הכסף בזמן של 48.69 ש'. במדליית הארד זכה האמריקני גָארִי הוֹל בזמן של 48.73 ש')

אולימפיאדת אתונה 2004          פיטר וואן דן הוגנבאנד – הולנד  48.17 ש' (שיא העולם הוחזק בידי פיטר וואן דן הוגנבאנד עצמו בזמן של 47.84 ש')

אולימפיאדת בייג'ינג 2008          אלן ברנארד – צרפת             47.21 ש' (שיא העולם הוחזק בידי האוסטרלי אימון סליבאן 47.05 ש' והושג במשחה חצי הגמר באולימפיאדת בייג'ינג ב- 13 באוגוסט 2008).

אליפות העולם ה- 12 בשחייה – רומא 2009 סיזאר סיילו (ברזיל) 46.91 ש' (שיא עולם שמחזיק מעמד עד עצם היום הזה)

אולימפיאדת לונדון 2012  נת'ן אדריאן (ארה"ב) 47.52 ש'. הוא הקדים במאית שנייה (בתרגום זמן למרחק מדובר ב- 2.10 סנטימטרים) את האוסטרלי ג'יימס מאגנוסן שקבע 47.53 ש'.

התפתחות שיאי העולם במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי לנשים באולימפיאדות (נכנס למתכונת האולימפית באולימפיאדת סטוקהולם 1912)

אולימפיאדת סטוקהולם 1912          שרה "פאני" דואק – אוסטרליה     1:22.2 דקה

אולימפיאדת אנטוורפן 1920            את'לדה בילבטריי – ארה"ב         1:13.6 דקה (שיא עולם)

אולימפיאדת פאריס 1924               את'ל לאקי – ארה"ב                1:12.4 דקה

אולימפיאדת אמשטרדם 1928         אלבינה אוסיפוביץ' – ארה"ב        1:11.0 דקה

אולימפיאדת לוס אנג'לס 1932         הלן מדיסון – ארה"ב                 1:06.8 דקה

אולימפיאדת ברלין 1936                הנדריקה מסטנברואק – הולנד     1:05.9 דקה

berlin 1936 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. השחיינית ההולנדית הנדריקה "ריה" מאסטנברואק (Hendrika “Ria” Mastenbroek) המומה ובוכייה לאחר ניצחונה הדרמאטי ב- 100 מ' בסגנון חופשי. לצדה המאמנת שלה ומלווה הולנדי.(OLYMPIAZEITUNG  1936) (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

berlin 1936 2

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. דוכן המנצחות במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי. זיהוי משמאל לימין : ז'אנט קמפבל (Jeannette Campbell) מארגנטינה הזוכה במדליית הכסף בתוצאה 1:06.4 דקה, הנדריקה מאסטנברואק (Hendrika Mastenbroek) מהולנד הזוכה במדליית הזהב בתוצאה 1:05.9 דקה, גיזלה ארנדט (Gisela Arendt) מגרמניה הזוכה במדליית הארד בתוצאה 1:06.6 דקה. (OLYMPIAZEITUBG 1936). (ארכיון יואש אלרואי).

berlin 1936 3

טקסט תמונה : 11 באוגוסט 1936. אולימפיאדת ברלין 1936. היומון האולימפי "OLYMPIAZEITUNG 1936" מייחד את עמוד השער שלו לניצחון הסנסציוני של השחיינית ההולנדית הנדריקה "ריאה" מאסטנברואק ב- 100 מ' בסגנון חופשי בתוצאה 1:05.9 דקה.

אולימפיאדת לונדון 1948                 גרטה אנדרסן – דנמרק                1:06.3 דקה

אולימפיאדת הלסינקי 1952              קאטאלין ז'וקה – הונגריה              1:06.8 דקה

אולימפיאדת מלבורן 1956                דואון פרייזר – אוסטרליה              1:02.0 דקה

אולימפיאדת רומא 1960                  דואון פרייזר – אוסטרליה              1:01.2 דקה

אולימפיאדת טוקיו 1964                   דואון פרייזר – אוסטרליה               59.5 ש'

tokyo 1964 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. דוכן המנצחות במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי. זיהוי מימין לשמאל : קאת'י אליס (Kathleen Ellis) מארה"ב הזוכה במדליית הארד בתוצאה 1:00.8 דקה, דואון פרייזר (Dawn Fraser) מאוסטרליה זוכה באולימפיאדה השלישית שלה ובמדליית הזהב השלישית ברציפות שלה בתוצאה 59.5 ש', שרון סטודר (Sharon Stouder) מארה"ב הזוכה במדליית הכסף בתוצאה 59.9 ש'. (NHK + IOC).

אולימפיאדת מכסיקו 1968               יאן הנה – ארה"ב                         1:00.0 דקה

אולימפיאדת מינכן 1972                  סנדרה נילסון – ארה"ב                  58.59 ש'

אולימפיאדת מונטריאול 1976            קורנליה אנדר – מזרח גרמניה        55.65 ש' (שיא עולם)

אולימפיאדת מוסקבה 1980              ברברה קראוזה – מזרח גרמניה      54.79 ש' שיא עולם)

אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984          ננסי הוגסהד – ארה"ב                  55.92 ש'

אולימפיאדת סיאול 1988             קריסטין אוטו (1.88 מ')- מזרח גרמניה  54.93 ש'

אולימפיאדת ברצלונה 1992              זואנג יונג – סין                           54.64 ש'

אולימפיאדת אטלנטה 1996              לי זינגי – סין                              54.50 ש'

אולימפיאדת סידני 2000                  אינגה דה ברואין – הולנד              53.83 ש'

אולימפיאדת אתונה 2004                ג'ודי הנרי – אוסטרליה                 53.84 ש'

אולימפיאדת בייג'ינג 2008                בריטה שטפן – גרמניה                53.12 ש' (בריטה שטפן מחזיקה בשיא העולם ל- 100 מ' 52.07 ש' אותו קבעה באליפות העולם ה- 13 ב- 2009 ברומא – איטליה).

אולימפיאדת לונדון 2012                 ראנומי קרומווידג'וג'ו – הולנד          53.00 ש'

השחיין הבולט ביותר באולימפיאדת בייג'ינג 2008 היה הספרינטר האמריקני מייקל פלפס (Michael Phelps) שזכה בשמונה מדליות זהב (אישיות וקבוצתיות). בהיותו מוכשר ביותר בשני הסגנונות המהירים חתירה ופרפר, נמנה באופן אוטומאטי (כמו מרק ספיץ בשעתו באולימפיאדת מינכן 1972) על נבחרות השליחים של מדינתו ב- 4 פעמים 100 בסגנון חופשי , 4 פעמים 100 מ' בסגנון מעורב, ו- 4 פעמים 200 מ'.

הישגיו האישיים והקבוצתיים של מייקל פלפס בתחרויות השחייה של אולימפיאדת בייג'ינג 2008 היו כלהלן :

200 מ' בסגנון חופשי : מדליית זהב מייקל פלפס – ארה"ב 1:42.96 דקה (שיא עולם)

מדליית כסף פארק טאה הואן – דרום קוריאה 1:44.85 דקה

מדליית ארד פיטר וואנדרקאיי – ארה"ב 1:45.14 דקה

100 מ' בסגנון פרפר : מדליית זהב מייקל פלפס – ארה"ב 50.58 (שיא אולימפי)

מדליית כסף מילוארד צ'אביץ' – סרביה 50.59 ש'

מדליית ארד אנדריו לותרסטיין – אוסטרליה 51.12 ש'

200 מ' בסגנון פרפר : מדליית זהב מייקל פלפס – ארה"ב 1:52.03 דקה (שיא עולם)

מדליית כסף לאסלו צ'ה – הונגריה 1:52.70 דקה

מדליית ארד טאקשי מאטצודה – יפן 1:52.97 דקה

200 מ' בסגנון מעורב אישי : מדליית זהב מייקל פלפס – ארה"ב 1:54.23 דקה (שיא עולם)

מדליית כסף לאסלו צ'ה – הונגריה 1:56.52 דקה

מדליית ארד ראיין לוכטה – ארה"ב 1:56.53 דקה

400 מ' בסגנון מעורב אישי : מדליית זהב מייקל פלפס – ארה"ב 4:03.84 דקות (שיא עולם)

מדליית כסף לָאסְלוֹ צֶ'ה – הונגריה  4:06.16 דקות

מדליית ארד ראיין לוכטה – ארה"ב 4:08.09 דקות

הישגים קבוצתיים :

משחה שליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי : מדליית זהב נבחרת ארה"ב 3:08.24 דקות (שיא עולם)

שחיין ראשון מייקל פלפס 47.51 ש'

שחיין שני גארט וובר – גייל 47.02 ש'

שחיין שלישי קולן ג'ונס 47.65 ש'

שחיין רביעי ומסיים ג'ייסון ליזאק 46.02 ש'

מדליית כסף נבחרת צרפת3:08.32 דקות

מדליית ארד נבחרת אוסטרליה 3:09.91 דקות

משחה שליחים 4 פעמים 200 מ' בסגנון חופשי : מדליית זהב נבחרת ארה"ב 6:58.56 דקות (שיא עולם)

שחיין ראשון מייקל פלפס 1:43.31 דקה

שחיין שני ראיין לוכטה 1:44.82 דקה

שחיין שלישי ריקי ברנס 1:46.29 דקה

שחיין רביעי ומסיים פיטר וואנדרקאיי 1:44.68 דקה

מדליית כסף נבחרת רוסיה 7:03.70 דקות

מדליית ארד נבחרת אוסטרליה 7:04.98 דקות

משחה שליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון מעורב : מדליית זהב נבחרת ארה"ב 3:29.34 דקות (שיא עולם) בהרכב הבא :

שחיין גב ארון פירסול

שחיין חזה ברנדן האנסן

שחיין פרפר מייקל פלפס

השחיין המסיים בסגנון חתירה ג'ייסון ליזאק

במדליית כסף זכתה נבחרת אוסטרליה 3:30.04 דקות בהרכב הבא :

מדליית ארד נבחרת יפן 3:31.18 דקות 

סוף הפוסט מס' 526.

א. ערוץ 1 הציבורי נאנק תחת עוּלָה של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו באוגוסט 2015. השר אופיר אקוניס איננו עצמאי. הוא שרת של ראש הממשלה. ב. ערוץ 1 משדר Off tube את אליפות העולם ה- 16 בשחייה המתקיימת בקאזאן – רוסיה. הרייטינג אפסי (1). ג. מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 והמונדיאלים של ארה"ב 94' וצרפת 98'. ד. עוד על זכויות שידורים וכלכלה טלוויזיונית. פוסט מס' 525. כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————– 

פוסט חדש מס' 525 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 5 באוגוסט 2015

——————————————————————————–

פוסט מס' 525. הועלה לאוויר ביום רביעי – 5 באוגוסט 2015.

א. ערוץ 1 הציבורי נאנק תחת עולה של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו באוגוסט 2015. השר אופיר אקוניס איננו עצמאי. הוא שרת של ראש הממשלה. ב. ערוץ 1 משדר Off tube את אליפות העולם ה- 16 בשחייה המתקיימת בקאזאן – רוסיה. הרייטינג אפסי (1).  ג. מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 והמונדיאלים של ארה"ב 94' וצרפת 98'. ד. עוד על זכויות שידורים וכלכלה טלוויזיונית. פוסט מס' 525. כל הזכויות שמורות. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. אינני מצטער על כך אפילו לא לרגע אחד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

סדרת 13 הספרים היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים אולי יותר בעולם ובארץ. הסדרה עָבַת כֶּרֶס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעבר בעמדות מפתח, גם בעלי יתרונות עליונים, היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים רברבנים, כושלים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 3 : ערוץ 1 הציבורי נאנק תחת עולה של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו באוגוסט 2015. השר אופיר אקוניס איננו עצמאי. הוא שַרָת של ראש הממשלה.

מר איתי לנדסברג מנהל חטיבת התעודה ועורך "מבט שני" הוא אחד מאנשי הטלוויזיה הטובים ביותר של ערוץ 1. אני עוקב אחריו ואחרי עוד כמה עיתונאים ומפיקים יישרי דרך שנותרו בשידור הציבורי (כמו ששי אפרתי) העושים את מלאכתם בתנאים קשים ואשר נאנקים מידי יום מידי שעה תחת עוּלָה של ממשלת בנימין נתניהו ושַרָת החצר שלו השַר אופיר אקוניס. מדינת ישראל מנוהלת בחוסר כישרון ובהיעדר משמעת קיצונית. כמעט בכל תחום מתחומי חיינו. לא רק במישור הפוליטי והחברתי. הטרור היהודי הנבזי והמנוול זה ששורף תינוקות ונערים ערביים במסווה של פאות מסולסלות, כיפה, ואמונה בקב"ה עושה שמות בשב"כ (שירות הביטחון הכללי) וחושף אותו שוב ושוב במלוא עליבותו. זהו רק צד אחד. בנימין נתניהו משמר את שלטונו הכושל באמצעות הפחדת האומה הישראלית מפני איראן. העיתון "ישראל היום" מתגייס למענו ומספר (יום שלישי – 4 באוגוסט 2015) לקוראיו כי % 57 מהאמריקנים נגד הסכם הגרעין עם איראן, ומוסיף כי סקר חדש קובע כי רוב מוצק בארה"ב מתנגד לעיסקה עם איראן, ורק % 28 מהעם האמריקני תומכים בו. מדינת ישראל ניצבת בפתחה של מלחמת אזרחים. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו והשַרָת שלו השר אופיר אקוניס מתעללת בשידור הציבורי כביכול על פי חוק. הפוליטיזציה שגברה וחדרה בהתמדה למערכות העיתונאיות של ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", בעיקר מאז ימי מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל ב- 2002, החריבה את השידור הציבורי ופגעה אנושות בעצמאותו. חד משמעית. פשוטו כמשמעו. לעיתונאי רשות השידור בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל" (גם לטובים והערכיים שביניהם) אין כיום שום אפשרות לשנות את המצב. ממשלת ישראל לופתת את צווארה של רשות השידור ולוחצת בחוזקה על העורקים וכל כלי הדם שלה. הם עיתונאי רשות השידור איחרו את המועד. קראתי אתמול (יום שלישי – 4 באוגוסט 2015) ב- "TheMarker" (המוסף הכלכלי האיכותי והמצוין של "הארץ") כי מנהלת חטיבת החדשות בערוץ 1 גב' איילה חסון פנתה לח"כים, "כי יפסיקו לעשות פוליטיקה על גבם של עיתונאי ועובדי ערוץ 1". לעג לרש. מה את אומרת איילה חסון…??? עכשיו נזכרת…??? היכןהיית ב- 2002…??? מדובר במנהיגת שידור ציבורי מעוררת תהיות. אפוא היית עד עכשיו…??? איילה חסון הייתה יכולה לעשות במעמדה הרבה יותר למען מהפכה דרמטית בשידור הציבורי. היא לא תסתכן ולא תביא את הישועה לערוץ 1. היא מצטיירת מהצד כמגוחכת. ברור לי שמנכ"ל רשות השידור יונה וויזנטל ומנהל ערוץ 1 אלי בבא הם אנשים חיוביים שפועלים בתוך כאוס. אלה שלא עלו על הבריקדות במארס 2002 ביום מינויו של יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח, אל יזילו ב- 2015 דמעות תנין. אף על פי כן אני מוצא לנכון להביא את שני מאמריו המעניינים של העיתונאי האמיץ איתי לנדסברג שנכתבו לפני כמה ימים בחודש יולי 2015, ומנוסחים ומנומקים היטב, וקוראים תיגר ללא כחל וסרק על ממשלת בנימין נתניהו הנוכחית והקודמת המטפלת בטפריה וציפורניה בענייני השידור הציבורי. מדובר בעסק ממשלתי עלוב.

כותרת : מה שנעשה כעת לעובדי רשות השידור הוא פשע מדינה. (פורסם בביטאון "העין השביעית").  

אם יש ח"כ הגון אחד…

אם יש בכנסת ישראל חבר-כנסת הגון, הוא צריך לקום ולהכריז בקול ברור – פיטורי כל עובדי רשות השידור בחוק תאגיד השידור הציבורי שנחקק לפני שנה הם פשע מדינה. פשע פוליטי. סעיף 106(א) : "ביום התחילה (הקמת תאגיד השידור הישראלי החדש) תסתיים העסקתם ברשות של עובדי הרשות". זהו הסעיף שמביא לי את הסעיף. הקרימינולוגים עדיין מתווכחים: האם המדינה ככלל יכולה להיות מתויגת כפושעת? כיוון שהמדינה היא המקור לחוק והיא האמונה על אכיפתו, כיצד היא יכולה להפר את החוק? ובכן, הנה מדינה שמבצעת פשע כלפי ציבור מאורגן של עובדים. למעשה עצם העובדה שהחוק עצמו אינו מקוים על-ידי ראש הממשלה, שהוא גם השר הממונה, היא פשע פוליטי.

החוק מפרט את חובות וסמכויות הדירקטוריון שהיה אמור לנתק את הקשר בין השידור הציבורי לפוליטיקאים ולפקח על עבודת הנהלת התאגיד החדש. החוק מפרט את הליך בחירתו של הדירקטוריון והליכי עבודתו והפיקוח על פעולותיו. בין השאר קובע החוק למשל מתי יכולה הממשלה לפזר את הדירקטוריון (סעיף 28 א) :

נוכח השר כי המועצה אינה ממלאת את התפקידים והחובות שהוטלו עליה לפי חוק זה, ובכלל זה כמפורט להלן, כך שהתנהלות תאגיד השידור הציבורי נפגעת באופן מובהק ומשמעותי ביותר, רשאי הוא לפנות לממשלה בבקשה בכתב, כדי שתתרה במועצה בהודעה מנומקת בכתב, כי אם בתוך תקופה שקבעה לא תמלא המועצה את חובותיה, תפזרה הממשלה".

אלא שהחוק לא חזה מצב שבו ראש הממשלה עצמו אינו מתייחס אל החוק ולא מקיים אותו. לא בוחר דירקטוריון על-פי החוק ולא עונה להוראות החוק בדבר לוח הזמנים והתנאים שהיו צריכים להתרחש עם חקיקת החוק. כך למעשה נקלעו עובדי הרשות לסיטואציה בלתי אפשרית. החוק קובע כי כולם יפוטרו ביום שבו התאגיד יתחיל לפעול. היום הקובע כבר חלף, ובימים אלה נקבע תאריך יעד חדש. אלא שכל יתר התנאים לתחילת פעילותו של התאגיד אינם מתקיימים. ועדת האיתור הציעה מועמדים לדירקטוריון, אבל ראש הממשלה לא אישר את הרשימה (כפי שדורש החוק) ולא פסל. מצב שהחוק לא חזה.

במצב שנוצר הפסיקה הנהלת הרשות הישנה את תפקודה, והרשות פועלת תחת מפרק. אלא שגם למפרק נדרשים תנאים ותקציבים כדי לקיים את השידורים עד סוף הליך הפירוק ועד הקמת התאגיד שייקח את האחריות על השידורים החדשים. גם כאן החוק אינו מקוים. המדינה אינה מזרימה את התקציב הנדרש והרשות קורסת. בכל הזמן הזה, העובדים שהחוק קבע כי כולם יפוטרו ורק 25% מהם ימצאו את מקומם בתאגיד החדש נתונים בכאוס ניהולי ואישי. פרנסתם מאוימת יומיום. אין להם עתיד והם אינם מבינים מדוע הם מפוטרים.

מהו פשע מדינה? מתחבטים הקרימינולוגים. האם רק מעשי פשע בעת מלחמה, או גם אחריות ליצירת תנאים של פשע, כמו הזנחה, מניעת זכויות חברתיות, מחסה, בריאות, חינוך והגדרה עצמית, נכללים בקטיגוריה הזאת ? כותב ד"ר יואב מחוזאי, מבית-הספר לקרימינולוגיה של אוניברסיטת חיפה, במאמר "קרימינולוגיה ופשעי מדינה" : "קושי משמעותי ראשון להגדיר מהו פשע מדינה נוגע לשאלה, האם ניתן/ראוי לסווג ארגון כפושע או האם רק אינדיבידואל יכול להיות פושע? בהקשר של פשעי מדינה ההתנגדות נובעת מהטענה שהמדינה אינה סוכן (actor), אלא מושג מופשט, ולכן נשאלת השאלה, מי בפועל מאשר ומי בפועל מבצע את ה- "פשע" ? הקושי המרכזי נוגע לעצם האתגר בהגדרת פשע, כאשר אנחנו מודעים לכך שפשע הוא תלוי זמן ומקום ומושפע מכוחות פוליטיים". החוקר המתון והשמרן ביותר בתחום הזה, ויליאם צ'מבליס, מגדיר פשע מדינה רק "במקרים שהמדינה עוברת על חוקים שהיא עצמה קבעה, אז ניתן לסווג את הפעולה הזדונית הזו כפשע".

ובכן, הנה מצבם של עובדי הרשות: על לא עוול בכפם החליטה הרשות המחוקקת לפטר אותם. זאת, בהובלת השר הממונה, ובאמצעות חוק שהובל בשקר תחת אצטלה של הקמת תאגיד חדש, יעיל, איכותי ומנותק מהפוליטיקאים למען הציבור. התירוץ לפיטורים ההמוניים לא היה עבירות משמעת, או כל עילה חוקית אחרת הקבועה בנהלי שירות המדינה, אלא שיש לשנות את הדי.אן.איי של הרשות הישנה, לבטל את האגרה ולהעמיד תחתיה מקור מימון אחר שאינו מרגיז את הציבור. "היום אנחנו מתקנים את המעוות ומחזירים לעם ישראל את מה ששייך לו", אמר ב- 29 ביולי 2014 גלעד ארדן, אז שר התקשורת. "השידור הציבורי מפסיק לקחת ומתחיל לתת. עם ישראל יקבל בקרוב תמורה ללא אגרה. חוק זה הוא בשורה לכל מי שהתרבות והחברה הישראלית יקרות לו. החוק הזה הוא בשורה לכל מי שיודע שהחוסן שלנו לא נמצא רק בצבא חזק, אלא גם ביצירה, בהיסטוריה, בתרבות ובמורשת ישראל". כל האמירות הנפוחות הללו שהובטחו לכנסת ולציבור נחשפות עכשיו אחרי שנה כשקרים גלויים. היחידים שמשלמים מחיר כבד הם דווקא עובדי הרשות. לא השרים ששיקרו לכנסת ולא ראש הרשות המבצעת, שפשוט לא מקיים את החוק, ולא אף אחד מאלה שהובילו את הרשות למצבה כיום. אם יש אדם הגון אחד בכנסת ישראל, הוא לא יכול כיום לשבת ולשתוק. אם יש חבר (או חברת) כנסת הגון אחד שהצביעו לפני שנה בעד החוק, הם לא יכולים להמשיך לשתוק. עליהם לקום ולהגן על מי שכלפיו נעשה העוול. מי שהפך לקורבן לפשע של המדינה.

כותרת : כאוס או דיקטטורה, הדוגמה של רשות השידור.

מאמר מאת העיתונאי והשדר איתי לנדסברג עורך "מבט שני" מנהל חטיבת התיעוד בערוץ 1 (פורסם ב- 22.07.2015 ב- "עין השביעית").

את אגרת רשות השידור אי אפשר לבטל פעמיים. בכל פעם שבעיות המימון והפוליטיזציה עלו לדיון – עלה פוליטיקאי מסוים ואיים לבטל את האגרה. מלפני כשנה אי אפשר לאיים יותר בנשק ההשמדה הזה. למה ? כי האגרה בוטלה על ידי שני פוליטיקאים שששו ללחוץ על ההדק כדי לקבל דיבדנד פוליטי בבחירות – ארדן ולפיד.

ועכשיו, אחרי שחוקק חוק התאגיד, הקובע כי יש לפרק את הרשות ולפטר את כל עובדיה, נשאלת השאלה הפשוטה – מדוע החוק לא בוצע ? מדוע מקורות המימון שעליהם הצביע החוק לא הזרימו כסף לשידור הציבורי ? מדוע הממשלה שוב מבקשת לשנות את החוק בחופזה? ומדוע, למרבה הפלא, שוב אשמים עובדי הרשות ? בעתיד אולי נחזור גם לשאלת היסוד – מדוע לא טופלה הנהלת הרשות, שהביאה למצבה העגום ובמקום זאת נדרשו כל העובדים לשלם מחיר מטורף בדמות פיטורים המוניים וסגירת הארגון ?

מול עובדי הרשות התנהל בעבר וגם היום מסע הסתה מתמשך. העובדים נדרשים לשלם את המחיר אף שכל כישלונות הניהול של הרשות רשומים על שם ממשלת ישראל, השרים הממונים וראשי הממשלות שמינו את המנכ"לים, הוועד המנהל והיו"ר. אף שלאורך שנים הממונה על השכר באוצר הוא שאישר את המשכורות ואת החוזים של הטאלנטים. למרות דו"חות מבקר מדינה רבים שנכתבו על "תרבות ניהול קלוקלת", אף שהציבור שנא את האגרה בגלל שיטות גבייה אגרסיביות שעליהן החליטו הוועד המנהל וההנהלות שבחרו הממשלות. ציניות? חוצפה ? עוול ? תרבות של כסת"ח ? שקר מתועב ? הכל נכון.

חמור יותר, ההסתה נגד עובדי הרשות נמשכת. לפי עיתונאים מסוימים גם כעת, כשנתניהו מודה ש- "גלעד ארדן סיבך אותנו עם חוק רשות השידור", מואשמים העובדים בטרפוד החוק שמורה על פיטוריהם, סגירת הרשות הישנה ופתיחת תאגיד חדש. כותרת פשוטה מסכמת את כל תנועת ההסתה : "נתניהו נכנע לעובדים… ולציבור זה יעלה 100 מיליון ש"ח". כלומר העובדים "אחראים" לכך שהממשלה לא יישמה את החוק החדש עד היום, לא מינתה דירקטורים, לא בחרה מנכ"ל קבוע ולא החלה ביישום החוק להקמת התאגיד החדש. "לציבור זה יעלה", כי הרי ברור שהתאגיד החדש לא יעלה כלל לציבור. הכסף ייפול מהעצים, ינחת בקופת התאגיד ולציבור "זה לא יעלה כלום".

בימים אלה מנסה הממשלה לשנות במחטף את החוק שהיא עצמה חוקקה רק לפני שנה, וליצור מצב שהשידור הציבורי ייהפך לשידור ללא פיקוח ציבורי, ללא מימון ציבורי, באמצעות מנכ"ל זמני הכפוף למעשה רק לחוק הזמני שבוודאי ישונה שוב בתוך כמה חודשים. הממשלה מנסה לדחות את יעד תחילת עבודתו של התאגיד החדש לסוף מארס 2016, כשכבר עכשיו ברור שגם תאריך היעד הזה אינו ריאלי. בינתיים פקידי האוצר מכוונים את החקיקה בשל אינטרס כספי – הם לא רוצים לשלם על תקופת הפירוק והמשך השידורים מקופת המדינה, כפי שקובע החוק, לאחר שמקור המימון של האגרה בוטל. מצדו השני של השולחן יושב ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ופוגע בדמוקרטיה הישראלית. שליחו במשרד התקשורת חוזר וטוען שיש להחליף את שמו של התאגיד החדש ל- "תאגיד השידור הישראלי" כשהוא שומט את הביטוי "הציבורי" בכל פעם שהוא מנסה להסביר את חשיבות השינוי בשם. אבל שידור ישראלי שכולו ממומן ונשלט על ידי הממשלה ומשרדיה, אינו שידור ציבורי. מה שחשוב הוא העלמת המושג "ציבורי" מהשיח על תאגיד התקשורת שיקום (אם יקום) תחת שליטתו המוחלטת של נתניהו.

הנושא הדמוקרטי הוא עניין עקרוני. ביטול האגרה והפיקוח הציבורי מחסלים למעשה את השידור הציבורי ותחתיו הופכת רשות השידור ליחידת סמך במשרד ראש הממשלה. היא נשלטת על ידי האוצר ופקידיו, ולאנשי המקצוע אין חופש עיתונאי. זוהי פגיעה מהותית בדמוקרטיהאלא שכל התהליך האנטי דמוקרטי הזה מתנהל בהסתר תחת מטריית הסתה נגד עובדי הרשות, כאילו שהם מוקד הבעיה. שוב ושוב טוחנים ראשי האוצר המתחלפים את אוזניהם של העיתונאים המסקרים את התהליך, בטענות נגד עובדי הרשות וארגוניהם היציגים. שינויי החקיקה שמובילה כעת הממשלה הם למעשה שינויים שמעקרים את החוק הקודם מתוכנו ומנסים לקבוע באחת את גורל העובדים לשבט ואת גורל השידור הציבורי לחיסול מוחלט.

אנשי האוצר מציעים כיום "מיקור חוץ" ולהקים תאגיד חדש כבר מחר בבוקר, כאילו לא היתה ועדת לנדס ובלניקוב והחוק החדש, הם דורשים לקצץ מיד את תקציב המשכורות ולאפשר לגייס 400 עובדים חדשים, בעת שכל עובדי הרשות מפוטרים על פי אותו חוק עצמו. הם דורשים להתנות את המשך המימון בשחרור הנדל"ן בשרונה, כאילו זו הבעיה ולא ביטול האגרה והיעדר מקור מימון ציבורי לשידור הציבורי. ראש הממשלה עצמו לא קיים את החוק ולא אישר את הדירקטוריון שבחרה ועדת האיתור שנקבעה בחוק. אבל תומכיהם בעיתונות ממשיכים להסית נגד עובדי הרשות. בראשם נתי טוקר שמרבה לשלב את הביטוי "רקוב" : "אחרי שהחליט כי המבנה הרקוב והמסואב של רשות השידור אינו ניתן לתיקון, הוביל ארדן מהפכה דרסטית – סגירה טוטאלית על מנעול ובריח של הרשות, באמצעות פירוקה על ידי כונס הנכסים הרשמי. ברפורמות הקודמות שאושרו ברשות היה חשש תמידי שהדנ"א הרקוב יישאר על כנו – וימנע אפשרות של הקמת גוף חדש ובריא".

עכשיו מוקם גוף "בריא" פוליטי בשליטת ראש הממשלה. זה לא ריקבון ? נתניהו השתמש בעובדי רשות השידור בסרטון בחירות שבו הסביר כיצד הליכוד "טיפל" בהם, בעובדי חברת החשמל ובאנשי החמאס. זה היה אחד משיאי ההסתה שהחלה עם דבריהם החמורים של ארדן ולפיד : "חתמנו על תעודת הקבורה".

תמורה בלי אגרה?

אבל רשות השידור היא רק דוגמה. בשנה שעברה, במקביל לדיונים המרתוניים על חוק רשות השידור, אי שם ברצועת עזה נהרגו עשרות חיילי צה"ל במבצע מתגלגל שכונה צוק איתן. הוא החל בלילה של 8 ביולי. הוא נגמר אחרי למעלה מחמישים יום, 74 הרוגים ועשרות פצועים, למעלה מ-2,000 הרוגים בצד הפלשתיני, הרס רחב ברצועה, נטישת יישובים בישראל, היעדר תמיכה בינלאומית, גינויים וויכוח ציבורי על נחיצות המבצע, מהירות ההחלטה, אופיין ועוד.

נדמה לכם שמדובר בשני אירועים שונים בתכלית ? ממש לא. ב-29 ביולי 2014 עלה השר הנמרץ גלעד ארדן לדוכן הכנסת ונשא את ההבטחות המפוצצות הבאות : "היום אנחנו מתקנים את המעוות ומחזירים לעם ישראל את מה ששייך לו. השידור הציבורי מפסיק לקחת ומתחיל לתת. עם ישראל יקבל בקרוב תמורה ללא אגרה. חוק זה הוא בשורה לכל מי שהתרבות והחברה הישראלית יקרה לו. החוק הזה הוא בשורה לכל מי שיודע שהחוסן שלנו לא נמצא רק בצבא חזק, אלא גם ביצירה, בהיסטוריה, בתרבות ובמורשת ישראל"שר האוצר יאיר לפיד, שהיה שותף למהלך, בירך על הצעת החוק שעברה באותו היום ואמר: "הפעם אנחנו משנים באמת. זו לא עוד רפורמה. אנחנו עוקרים מן השורש ובונים מחדש, כי אנחנו צריכים רשות שידור חדשה לגמרי שתספק לציבור את התכנים הטובים ביותר, גוף שידור שישתמש בתקציבו לטובת הציבור ושאינו מגדיל את תקציבו על חשבון הציבור""נחסוך לציבור 300 מיליון שקל בשנה", הבטיח לפיד יש מאין.

באולם נכחו רק חמישה חברי כנסת ממפלגת הליכוד, שום שר לא נכח ליד שולחן הממשלה והחוק עבר למעשה ברוב קולות של חברי האופוזיציה (עבודה, ש"ס ומרצ). 45 ח"כים הצביעו בעד וארדן נישא בפי שורה של עיתונאים על גלי תכונותיו המופלאות, רצינותו, האכפתיות, המקצועיות והנחישות. "תמורה בלי אגרה" זו הסיסמה הקליטה הנהדרת שהגה השר. כמה פשוט וקליט. איך לא חשבו על זה קודם?והנה הודה ראש הממשלה, "ארדן סיבך אותנו עם חוק רשות השידור"כמעט שנה אחרי חקיקת חוק תאגיד השידור הציבורי ושום סעיף שנחקק לא בוצע. האגרה בוטלה, הציבור הפסיק לשלם אחרי מסיבת העיתונאים של ארדן ולפיד והרשות איבדה באחת את מקור המימון שלה. בסוף יוני הודיע כונס הנכסים לאוצר שהכסף נגמר ועשרות הפקות תעודה דרמה ותרבות נעצרו. מאות יוצרים נותרו תקועים בלי לבלוע ובלי להקיא. מחויבים לעשרות אנשי צוות בכל הפקה, לא יכולים לשלם ולא יכולים להשלים או להפסיק את ההפקה. כאוס. הרס וחורבן. ממש כמו… טוב לא כמו בעזה, אבל כמו שרק ממשלת ישראל יודעת להרוס. רצף החלטות חסרות כל היגיון מקצועי, מוסרי, לאומי או דמוקרטי. החלטות חסרות אחריות. ככה מתנהלת המדינה.

הכל אנשים

שנה אחרי צוק איתן שום בית בעזה לא שוקם. אין תהליך מדיני אין הסדרה, מנהרות נחפרות וטילים מטפטפים. "מה יכול לגרום לחוק להיכשל ?", נשאל אמיר לוי, איש האוצר, ביום החקיקה ב"גלובס". "הכל זה אנשים. אם לא יהיה מנהל טוב חלילה, זה לא יצליח. הפלטפורמה תהיה מושלמת, עכשיו צריך מנכ"ל מצוין", השיב. דברים מדויקים שמתאימים לכל מבצע. אבל בממשלת ישראל אין "מנכ"ל מצוין". אין שום ניסיון לנהל את המדינה במקצועיות. חטיפת התפקידים שנחשפנו אליה אחרי הבחירות האחרונות מוכיחה. שר התחבורה הרי לא יתמחה מעתה במודיעין. הפיאסקו המודיעיני הבא כבר בפתח. שר המשטרה הרי לא יתמחה באסטרטגיה. גם לא במשטרה. מעשיו במשרד התקשורת והובלת חוק השידור הציבורי לאבדון יוכיחו. אבל התואר והכותרת יישארו. יהיה לו במה לנופף בבחירות הבאות.

כך גם בתחומי חיינו האחרים. ראש הממשלה קיבל על עצמו בשעה ה-25 גם את משרד התקשורת. לא סתם קיבל. התעקש לקבל. נלחם על שליטתו בתקשורת הישראלית על כל גווניה. והיגיון ההחלטות בהתאם לכל התחומים. ואם מישהו מוצא את יאיר לפיד או את גלעד ארדן, שישאל אותם – נו ? זה מה שהבטחתם ? זו התמורה לביטול האגרה ?

הערה 4 : ערוץ 1 משדר Off tube את אליפות העולם ה- 16 בשחייה המתקיימת בקאזאן – רוסיה. הרייטינג אפסי (1).

אליפות העולם ה- 16 בשחייה המתקיימת בימים אלה בקאזאן – רוסיה, אירוע ספורט בינלאומי בכיר, ואשר משודרת ישיר בערוץ 1 בין 17.30 ל- ל- 19.30, היא ברכה לבטלה. ערוץ 1 הוא כה דהוי וכה לא מוכשר עד שביומיים הראשונים של האליפות (יום ראשון – 2 באוגוסט 2015 ויום שני – 3 באוגוסט 2015 הוא גורף רייטינג אפסי של % 1.3 ו- % 1.2. מִדְרוּג כה ירוד ועלוב שאיננו מתקבל על הדעת ומציב את ערוץ 1 בתחתית הסולם. ליאן ווילדאו הוא בכלל שַדְרָן קווים של ערוץ 1 במשחקי כדורסל וכדורגל ולחלוטין איננו שַדָּר שחייה. בנוסף למחסור בידע בסיסי ובקיאות שלו בתחום עושה לו הנהלת רשות השידור וערוץ 1 עוול בשעה שהיא כופה עליו לשדר אירוע בינלאומי ענק שכזה Off tube מירושלים. מי שמצילה אותו במקצת היא הפרשנית הצמודה שלו באולפן בירושלים שחיינית העבר ליאור בירקאן.

kazan 2טקסט תמונה : אוגוסט 2015. אולפן ערוץ 1 בירושלים. זוהי פרשנית השחייה של ערוץ ליאור בירקאן מי שהייתה בעברה אלופת ישראל בשחייה. הסכימה לשמש שוב פרשנית Off tube של אירוע ספורט בינלאומי בכיר ושובה עין, אליפות העולם ה- 16 בשחייה המתקיימת בימים אלה בקאזאן – רוסיה. ליאור בירקן שימשה פרשנית Off tube של ערוץ 1 באליפות העולם ה- 15 בשחייה שהתקיימה בקיץ 2013 בברצלונה – ספרד. (צולם ב- iphone ממסך ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1). 

kazan 3טקסט תמונה : אוגוסט 2015. אולפן ערוץ 1 בירושלים. זהו השדר המוביל של ערוץ 1 ליאן ווילדאו המשדר ישיר Off tube מהאולפן בירושלים אירוע ספורט בינלאומי בכיר ושובה עין, אליפות העולם ה- 16 בשחייה הנערכת בימים אלה בקאזאן – רוסיה. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).

ערוץ 1 היה צריך להזמין לעמדת השידור בירושלים גם את שחיין העבר גרשון שפע ואת הפיזיולוג ד"ר מולי אפשטיין כדי להסביר באופן מדעי את הטעון הסבר. הציבור הישראלי מומחה לכדורגל אולם איננו מבין כמעט דבר במקצוע השחייה. קיים כאן כר נרחב בעבור ניתוח, פרשנות, והסבר ברמה פופולרית את מדע השחייה ואת הפיזיולוגיה של המאמץ הנדרש מהשחיינים והשחייניות במקצועות השונים. הפרשנות של ליאור בירקאן (שחיינית ישראלית דְגוּלָה בעברה) נתקלת בקשיים לא מעטים גם בגלל חוסר בקיאותו בתחום של השדר המוביל ליאן ווילדאו. מפליא אותי כיצד הוא שוּב ניאות ליטול עליו אחריות כה גדולה וכבדה ממידותיו כדי להוביל את שידורי השחייה של אליפות העולם בשחייה בערוץ 1. הוא נעדר ידע ומיומנות בתחום. ליאן ווילדאו שידר ישיר גם את אליפות העולם ה- 15 בשחייה מברצלונה בקיץ 2013 והיווה שם כישלון חרוץ. בשעה שהשחיינית האמריקנית בת קייטי לדקי (Katie Ledecky) ה- 18 חתרה לשיא עולם חדש במשחה ל- 1500 מ' הגה ליאן ווילדאו סלוגן מתוחכם, "היא נראית כאילו היא לא מתעייפת – שיא העולם אולי מתעייף מהר יותר ממנה…", ויצא מגוחך. אולי הכוונה שלו הייתה טובה אולם לא הביצוע. אל ל- ליאן ווילדאו להתחכם. הטלוויזיה מחבבת שַלְפָנִים ואוהבת להפוך אותם לטיפשים. לזכותו יש לומר בסך הכול שהוא חרוץ ונאמן לתפקידו, בעל קול נעים, ואיננו מנסה להתבלט. גם זה משהו. ליאור בירקאן עושה את מיטבה אולם שבה ונשברת וחוזרת מידי פעם בפעם לטריוויה, "100 מ' הוא משחה שאי אפשר לחלק בו כוחות, בסופו של דבר מי שהוא בכושר יותר טוב ומסיים חזק, הוא המנצח". את הטקסט הזה היא שחה לנו בתמימות. אלא מה… ליאור בירקאן… ברור לגמרי לכל בר בי רב שמי שנמצא בכושר יותר טוב ומסיים חזק – הוא יהיה המנצח ו/או המנצחת. אין אפשרות אחרת. לכן אין טעם וצורך לומר זאת. חוץ מזה ליאור בירקאן, יש לומר בעברית תקנית "שיא עולם" (ולא שיא עולמי). ליאור בירקאן חוזרת שוב ושוב על המונח הפיזיולוגי "חוב חמצן" שלא אומר דבר לצופים שלה. אמש שוחחו השדר המוביל והפרשנית שלו אודות חשיבות קומת השחיינים והשחייניות, מוטת הזרועות שלהם, וגודל כף היד הגורפת את המים. הגובה הוא יתרון גדול אולם איננו חזות הכל. חבל שליאור בירקן איננה מסבירה לצופים את חשיבות המשקל הסגולי הנמוך בהם מחוננים השחיינים הבולטים המהווה מרכיב קרדינלי בכישרון הגופני שלהם לצוף על פני המים. היא גם איננה מסבירה את חשיבות המכניקה וה- הידרודינאמיקה של התנהגות גוף האדם במים. גוף האדם הוא לחלוטין אנטי – הידרודינאמי ומהווה ניגוד גמור ליונק אחר הדולפין שמבנה גופו ה- הידרודינאמי מותאם להתגורר במים ומאפשר לו להפיק ולייצר מהירויות שחייה עצומות לטווחים קצרים וארוכים. גופו של בן אנוש איננו מותאם לתנועה במים. יש להסביר לילדים ולנוער וגם לצופים המבוגרים כי אף על פי כן האדם הוא חכם וסתגלן ויודע במסגרת מוגבלויותיו לייצר מהירות ולגרוף בכוח ידיו ורגליו את המים בעת ההתקדמות לפנים בארבעת הסגנונות המוכרים לכולנו. הייתי מייעץ לליאור בירקאן גם לתרגם מעת לעת את הפרשי הזמן לפערי מרחק בין המתחרים, בעיקר כשהזמנים שווים כמעט. למשל הבריטי ג'יימס גאי ניצח במשחה ל- 200 מ' בסגנון חופשי לגברים 1:45.14 דקה את הסיני סון יאנג שהשיג תוצאה של 1:45.20 דקה. הפרש של שש מאיות השנייה. בתרגום של זמן למרחק הקדים ג'יימס גאי את סון יאנג ב- 11.5 (אחד עשר סנטימטרים וחצי). החישוב פשוט : ג'יימס גאי עובר מרחק של 20000 ס"מ בזמן של 10514 (עשרת אלפים וחמש מאות וארבע עשרה) מאיות השנייה. כלומר מהירות השחייה וקצב ההתקדמות הממוצעת של ג'יימס גאי בתחרות למרחק של 200 מ' בסגנון חופשי, על פי הנוסחה דרך חלקי זמן שווה מהירות (S divided T = V), היא 1.9 ס"מ בכל מאית שנייה אחת, ו/או 1.90 מ' בשנייה אחת, ו/או 114 מטר בדקה אחת (מדובר במהירות ממוצעת). על פי אותו חישוב אפשר למצוא כי המהירות הממוצעת שהפיקה שחיינית העַל האמריקנית קטי לדקי (Katie Ledecky) במשחה ל- 1500 מ' בסגנון חופשי הייתה 1.62 ס"מ במאית שנייה אחת, ו/או 1.62 מטר בשנייה אחת, ו/או 97.2 מטרים ב- דקה אחת. כלומר, קטי לדקי שחתה כל 100 מ' במשחה הארוך הזה של 1500 מ' בזמן של 61 / 62 שניות. הפרשנית ליאור בירקאן הדגישה זאת היטב כמה פעמים במהלך התחרות, ואף הוסיפה פרשנות שהסבירה מדוע עבודת הרגליים של השחייניות (לרבות קטי לדקי) במשחה הארוך ביותר באליפות, היא דַלָה כמעט לאורך המשחה כולו. במשחה הגמר ל- 200 מ' בסגנון חופשי לנשים קבעה קטי לדקי זמן של 1:55.16 דקה (שם עבודת הרגליים עֵרָה ו- דומיננטית) והקדימה ב- 16 מאיות את האיטלקייה היפה פדריקה פלגריני (Federica Pellegrini) וב- 33 מאיות את האמריקנית מיסי פרנקלין (Missi Franklin). בתרגום זמן למרחק הקדימה קטי לדקי את פדריקה פלגריני ב- 27.68 ס"מ ואת מיסי פרנקלין ב- 57.09 ס"מ. עוד הערה : על המסך מופיעים שוב ושוב Close ups מעניינים של כל מיני גברים ונשים שקשורים קשר בל יינתק לאליפות השחייה בקאזאן אולם ל- ליאן ווילדאו וליאור בירקן אין שום סיכוי לזהות אותם בעבור צופיהם מעמדת ה- Off tube בירושלים. השדר ליאן ווילדאו והפרשנית ליאור בירקאן (עוֹשָה עבודה חשובה) משדרים ישיר אירוע על בינלאומי בתנאים קשים תחת קללת אלוהי הטלוויזיה הידועה כ- מְאֵירָת ה- Off tube.
lior birkan 3טקסט תמונה : קיץ 1981. בריכת השחייה של אוניברסיטת ת"א. חטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכסה בשידורים ישירים את תחרויות השחייה במסגרת המכבייה ה- 11 של שנת 1981. מר משה גרטל מראיין בשידור ישיר את השחיינית המוכשרת ליאור בירקאן בת 18 מירושלים שזכתה בארבע מדליות זהב במשחקי המכבייה ה- 11 של הימים ההם. הציבור איננו זוכר כבר אולם ליאור בירקאן הייתה בתקופה ההיא שחיינית ואלופה בלתי נשכחת. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : צלם הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמוס בן שחר, המראיין משה גרטל (מוסתר, רואים רק את ראשו), השחיינית ליאור בירקאן, והמקליט ואיש הקול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דָנִי יֶגֶר. (תיעוד וצילום יואש אלרואי . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).lior birkan 4טקסט תמונה : קיץ 1981. בריכת השחייה של אוניברסיטת ת"א. תמונה היסטורית לפני 34 שנים. חטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכסה בשידורים ישירים את תחרויות השחייה במסגרת המכבייה ה- 11 של שנת 1981. תמונה נוספת של אותו המעמד לפני יותר משנות דור. מר משה גרטל מראיין בשידור ישיר את השחיינית ליאור בירקאן בת 18 שזכתה בארבע מדליות זהב במשחקי המכבייה בימים ההם לפני 34 שנים. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : המראיין מר משה גרטל (בן 35), המאמן של השחיינית ליאור בירקאן ושל אגודת הפועל ירושלים בשחייה מר דוד "סוחו" סיבור, ליאור בירקאן (בת 18), והמקליט ואיש הקול הוותיק של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דָנִי יֶגֶר ׁ(מחזיק במיקרופון). (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה הרוסית עושה עבודה יפה מאוד באליפות העולם ה- 16 בשחייה בקאזאן אולם משועבדת יתר על המידה לחשיפת כמות שלטי הפרסומות המסחריות המפוזרות גם אם בצורה אסתטית ומסודרת בבריכה. FINA חייבת למצוא דרך כדי לחשוף לציבור הצופים פניהם ופניהן של השחיינים והשחייניות בטרם מתפתחת העלילה. נמאס לערוך היכרות עם השחיינים והשחייניות גיבורי העלילה בטרם יריית הזינוק כשהם חובשים כובעים ומרכיבים משקפיים. מדובר באנטי טלוויזיה. ב- אנטי וויזואליה. שוט ה- SSM של הפנייה האחרונה של ריאן לוכטה במשחה ל- 200 מ' מעורב אישי בשלב חצי הגמר היה דרמטי ומקורי. הוא הראה את עבודת הרגליים הנפלאה והיעילה שלו בעת תנועת המעבר מהגב לבטן. הצילום מדגיש עד כמה מפרקי הקרסול וכפות רגליו, גמישים.

kazan 9טקסט תמונה : אוגוסט 2015. קאזאן – רוסיה. אליפות העולם ה- 16 בשחייה. Shot צילום של אחת מ- 30 המצלמות של הטלוויזיה הרוסית המוצבות בבריכה ואשר מסקרת את טקס הענקת המדליות במשחה ל- 200 מ' גברים בסגנון חופשי. שלושת המנצחים (בחלקה העליון של התמונה) הולכים לאיבוד בים שלטי הפרסומות המסחריות הפזורים באתר. השלטים מונחים אומנם בסדר מופתי אך הם גונבים שוב ושוב את ההצגה מגיבורי העלילה. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1). 

א. ערוץ 1 הציבורי נאנק תחת עולה של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו באוגוסט 2015. השר אופיר אקוניס איננו עצמאי. הוא שרת של ראש הממשלה. ב. ערוץ 1 משדר Off tube את אליפות העולם ה- 16 בשחייה המתקיימת בקאזאן – רוסיה. הרייטינג אפסי. ג. מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1994 והמונדיאלים של ארה"ב 94' וצרפת 98'. ד. עוד על זכויות שידורים וכלכלה טלוויזיונית. פוסט מס' 525. כל הזכויות שמורות.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בשנים 1998 – 1993 העניק לי תמיכה עצומה בשתי הפקות הענק של מונדיאל ארה"ב 1994 ומונדיאל צרפת 1998. בשעה שמנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת החליף אותו באפריל 1998, הפקת מונדיאל צרפת 98' הושלמה כבר על ידי, למעט כמה שינויים מינוריים. מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל דומיננטי בעל משטר מסודר שדרש משמעת מפיקודיו אולם היה אנטי ביורוקרט. יתרון מֵקֵל ומְשַכֵּך בשידור הציבורי המסורבל ממילא מטבע בריאתו.

הצגת הטלוויזיה של פְרָאנְסִיס טֶלְיֶיה הייתה תוצאה מקסימה של שיתוף פעולה מרחיק לכת שתחילתו ב- 1987 בין ה- CCC (ראשי תיבות שלCONSORTIUM  COORDINATING  COUNCIL) מועצת שידור בינלאומית משותפת לששת איגודי השידור הציבוריים בעולם (לרבות איגוד השידור המזרח אירופי שהתפרק ב- 1990 לאחר נפילת חומת ברלין ומעבר מדינות מזרח אירופה מדיקטטורה ושלטון טוטליטרי לדמוקרטיה). ה- CCC כלל נציגים מ-EBU – European Broadcasting Union (איגוד השידור האירופי) בעל ההשפעה הרבה ביותר), OTI (ראשי תיבות של Organizacion de la Television Iberoamericana) הוא איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה), ABU (ראשי תיבות שלAsia Pacific Broadcasting Union ) הוא איגוד השידור של מדינות המזרח הרחוק באסיה), ASBU (ראשי תיבות של Arab States Broadcasting Union) הוא איגוד השידור הערבי, ואיגוד השידור הציבורי URTNA (ראשי תיבות של Union of Radio and Television National Broadcasting of Africa), הלוא הוא איגוד השידור של מדינות אפריקה – המייצגים מאות רשתות טלוויזיה ורדיו ממלכתיות בחמש יבשות תבל, לבין ה- FIFA והוועדות המארגנות של המשחקים. גוף הבקרה של ה- CCC קם על רקע כישלון מערכת קווי השידור לספק את השירות לרשתות הטלוויזיה בשבוע הראשון של משחקי מונדיאל מכסיקו 86'. מיסודו של ה- CCC העולמי [1] היה לקח חשוב והוכיח את עצמו לאורכם של שלושת המונדיאלים באיטליה 90', ארה"ב 94', וצרפת 98'. (לאחר ש- EBU והמְשָדֵר הציבורי הבינלאומי הפסידו את זכויות השידורים של המונדיאלים של יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006, לא היה עוד צורך ב- CCC והוא התפרק מעצמו).

תפקידו של ה- CCC העולמי היה ראשית דבר לייצג את אינטרס השידור של שולחיו ולבקש מרשתות הטלוויזיה המארחות (Host broadcaster) בשלושת המונדיאלים של איטליה 90', ארה"ב 94', וצרפת 98' לייצר סטנדרט כיסוי טלוויזיוני מן המעלה העליונה ביותר. במועצת ה- CCC כיהנו חברים בעלי מוניטין וניסיון רָב בשידורי טלוויזיה. את ה- EBU ייצגו שני החברים הוותיקים הספרדי מַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ ויָארְלֶה הוֹיְסָאטֶר מנורווגיה ששימשו גם ראשי הקבוצה המבצעית המיוחדת של איגוד השידור האירופי במבצעי השידור הבינלאומיים הגדולים, והצטרפו אליהם גם רִיצָ'ארְד בָּאן האנגלי ופֶרְנַנְדוֹ פַּארְדוֹ הספרדי. אָמַאוֹרִי דָאוּמַאס וסֶזָאר גֶבְּרָאסִי ייצגו את OTI, האוסטרליים ריצָ'ארד רִיד ופַּאטְריק פוּרלוֹנג והיפני טוֹשִירֶה סוֹנִי ייצגו את ABU. כן נמנו על ה- CCC החברים רָאוּף בָּאסְטִי ועַבְּדֶלאִי רַחִים סוּלֵיימַן מ- ASBU, ועַבְּדֶלחַאמִיד בּוּקְסָאנִי, אֶפוֹאֶה אָדוֹדוֹ מֶנְסָה, ולוֹרֶנְס (לארי) אָטְיָאסֶה איש סנגל מ- URTNA.

שיתוף הפעולה הפורה הזה בין ה- CCC ל- FIFA והוועדות המארגנות המקומיות הוליד מִפְרַט שידור בטלוויזיה (Technical Annex), הנוגע להמוני הפרטים הטכנולוגיים והלוגיסטיים המרכיבים וקובעים את סטנדרט ואופי הכיסוי וכן הקמת מערך מסודר של מרכזי שידור ועיתונות בינלאומיים ברומא, לרבות סָאבּ מרכַּזֵי שידור בכל אִצטדיון האמורים לשרת את שדרי הטלוויזיה והרדיו. המִפְרַט משמש כתנ"ך שידור ומַנחֶה ומחייב את ה- Host broadcaster כיצד לנהוג על פיו. ה- CCC יצר עם ה- FIFA גם מודל של אירוח המחייב את הוועדה המארגנת לדאוג לקבוצת השדרים והעיתונאים הגדולה המגיעה לכסות את טורניר המונדיאל מכל קצוות העולם. ההיגיון בשיתוף הפעולה הזה הוא פשוט. גופי השידור המשלמים הון עתק ל- FIFA תמורת זיכיון השידורים דורשים בתמורה תנאי עבודה הולמים. תנאי עבודה הולמים הם לא רק מיקרופון ועמדת שידור אלא גם מיטה ומקום נוח להניח את הראש.

ה- CCC שימש בהצלחה רבה ככלב שמירה של איכות ההפקה ובקרת השידור עליהם הופקד, ובאמת שלושת ה- Host broadcasters , RAI במונדיאל איטליה 90', EBI במונדיאל ארה"ב 1994 ו- TVRS במונדיאל צרפת 1998 הגיעו להישגי שידור נכבדים. בראש RAI ניצבו אז המנכ"ל בְּיָאגְ'יוֹ אָגְנֶס (Biagio Agnes) ונשיא הרשת האיטלקית הציבורית אֶנְרִיקוֹ מַאנְקָה (Enrico Manca), אבל את הפגישות המקצועיות היום – יומיות עם מפיקי הטלוויזיה ניהלו איש הטלוויזיה הוותיק קוֹרָאדוֹ אָגוֹסְטִינִי (Corrado Agustini) ו-וִויטוֹרְיוֹ פָּאנְקֶטִי. RAI הייתה ב- 1990 מעצמת שידור ציבורית ואחת העשירות באירופה. היא הביסה בימים ההם ללא תנאי בשידורי הספורט שלה את רשת הטלוויזיה המסחרית "קָאנַאל צִ'ינְקוּאֶה" של סִיְלבִיוֹ בֶּרְלוּסְקוֹנִי מפני שהחזיקה בידיה באופן מסורתי במשך שנים רבות את זכויות השידור הבלעדיות של הכדורגל האיטלקי, וגם את המונדיאלים והאולימפיאדות

52 משחקי גביע העולם בכדורגל של איטליה 1990 נערכו ב- 12 ערים. בארי, בולוניה, קאלייארי, פירנצה, גנואה, מילאנו, נאפולי, פאלרמו, רומא, טורינו, אודינה, ו- וורונה. בכל אחד מ- 36 המשחקים בשלב המוקדם הציבה RAI אחת עשרה (11) מצלמות וארבעה יחידות של הילוכים חוזרים. החל משלב שמינית הגמר ועד למשחק הגמר התווספו עוד שלוש – ארבע לכל משחק. זוהי הפקה ענקית הדורשת מאמץ טכנולוגי עצום ש- RAI עמדה בה בכבוד.

ב- 6 במאי 1987 החליטה ה- FIFA לקיים את מונדיאל 94' לראשונה בארה"ב מדינה שהכדורגל בה הוא ענף ספורט אזוטרי. ליו"ר הוועדה המארגנת המקומית נבחר אלן רוטנברג (Alan Rothenberg) ששימש גם נשיא התאחדות הכדורגל האמריקנית. אלן רוטנברג ביקש את סיועו של ה- EBU  בהפקת הענק של משחקי המונדיאל של ארה"ב 94'. ה- EBU  בעל הניסיון העצום בהפקות ספורט בכלל וכדורגל בפרט מיסד קבוצת Host broadcaster  אד-הוק מיוחדת לכבוד האירוע החשוב. ה- Host broadcaster החדש כונה ESI (ראשי תיבות של EBU Sports International), בראשו הוצב מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ. 52 משחקי הטורניר התפרשו על פני תשע ערים בכל רחבי ארה"ב הענקית החובקת ארבעה אזורי זמן שונים, מלוס אנג'לס וסן-פרנציסקו במערב דרך דטרויט, שיקאגו, ודָאלָאס במרכז, ועד לבוסטון, ניו יורק, אורלאנדו, ו- וושינגטון במזרח.

מרכז השידורים הבינלאומי (IBC) מוקם "באמצע הדרך" בעיר דָאלָאס במדינת טקסס בגלל שדה התעופה המודרני, הענק, והיעיל שלה. מנואל "מָנוֹלוֹ" רוֹמֶרוֹ הקים קבוצת שידור בינלאומית שהתבססה על בימאי כדורגל מנוסים ברשתות הטלוויזיה המסונפות ל- EBU, כמו קלאוס בוקלברג, מרטין לינדברג, טד איילינג, מרטין וובסטר, ג'ורג'יוס קאראג'ורג'יו, ונָאזָארֶנוֹ בָּאלָאנִי.

12 מצלמות וחמש יחידות הילוכים חוזרים הוצבו בכל משחק אבל החידוש הגדול מבחינתנו היה שימוש ראשון במשחק הגמר בעמדת שידור בה הוצבה מצלמת פרזנטציה זעירה באִצטדיון "Rose Bowl" בפָּאסָאדִנָה בלוֹס אָנְגֶ'לֶס במשחק הגמר בין ברזיל לאיטליה ב- 17 ביולי 1994. המצלמה הקטנה אפשרה לשַדָּר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון לעלות "לאוויר" מעמדת שידור באִצטדיון על סיגנל Unilateral יקר לפני תחילת המשחק כדי לערוך פרזנטציה שידור מקדימה ולזהות לצופים את משחק הגמר באמצעותם. זהו מהלך עיתונאי וגם תדמיתי שיִיקֵר את עלוּת ההפקה ב- 12000 (שניים עשר אלף) דולר נוספים מפני שהיה צריך להביא את סיגנל השידור של המצלמה הזעירה בדרכים לווייניות – Unilateral לירושלים, אבל המנכ"ל מוטי קירשנבאום הסכים עמי שזה חשוב להציג ולוּ מבחינה סימבולית ואפילו רק במשחק האחרון בטורניר את נוכחותם של שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשטח. כלומר: צוות השידור משדר מעמדת שידור באצטדיון שבו נערך משחק הגמר. זה מן אקט הפונה לציבור הצופים ומכריז בגאווה, "תראו אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הנמצאים כאן בארה"ב, עושים את עבודתנו העיתונאית מהשטח ומשדרים עבורכם את כל המשחקים מעמדת שידור באִצטדיון, ולעולם לא Off Tube מהאולפן בירושלים".

שיתוף הפעולה בין ה- CCC לבין יו"ר הוועדה המארגנת הצרפתית המקומית שחקן הכדורגל הנודע מישל פלאטיני ויו"ר הוועדה המארגנת מטעם FIFA השוודי לינארט יוהנסון (נשיא UEFA) היה חיובי ביותר והניב תוצאות טלוויזיוניות מרשימות שלא נראו עד אז על מסך הטלוויזיה הבינלאומית. מישל פלאטיני ולינארט יוהנסון נחשבים לשני אנשי אִרגון הכדורגל מהטובים בעולם. השילוב של ארגון המפעל בידי ידיים אירופיות עם הפקת הטלוויזיה שהופקדה בידי 98' TVRS ובראשה פְרָאנְסִיס טֶלְיֶיה תירשם כהצלחה מזהירה.

platini 98

טקסט תמונה : מר מישל פלאטיני שחקן כדורגל בעל מוניטין בנבחרת צרפת ובקבוצת יובנטוס האיטלקית שימש יו"ר הוועדה המארגנת הצרפתית CFO של טורניר גביע העולם בכדורגל הלוא הוא מונדיאל צרפת 1998. (באדיבות TVRS  '98 ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

johansson 98

טקסט תמונה : לינארט יוהנסון משוודיה הנשיא הוותיק של UEFA נשא גם בעול של יו"ר הוועדה המארגנת של מונדיאל צרפת 98' מטעם FIFA. (באדיבות TVRS  '98. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פילוסופיית הכיסוי של פְרַנְסִיס טֶלְיֶיה ב- 1998 הייתה המרשימה ואמיצת הלֵב ביותר מבין שלושת המונדיאלים של איטליה 90', ארה"ב 94', וצרפת 98'. היא נשאה עִמה רעיון טלוויזיוני מהפכני של ריבוי שידורים של הילוכים חוזרים סופר – איטיים (Super Slow Motion) בכמות שהייתה רבה מעבר למקובל עד אז. זהו רעיון נוֹעַז של הצבת זכוכית מגדלת על אירוע עַל ו/או אירוע שנוי במחלוקת בעת התרחשות המשחק ותוך נטילת סיכונים מחושבים. בכך נטל על עצמו פְרָאנְסִיס טֶלְיֶיה יחד עם בימאיו תעוּזה ואחריות עצומה. זה היה חידוש עולמי בלתי נשכח. המונדיאל של צרפת 98' ייזכר לעַד בשל ההילוכים החוזרים הסופ – איטיים ׁ(SSM) הרבים מזוויות שונות שהעניקו לו פרספקטיבת צפייה מיוחדת מאוד. פְרַנְסִיס טֶלְיֶיה מיסֵד חמש קבוצות הפקה במונדיאל צרפת 98' והציב בראשן את נבחרת בימאֵי הכדורגל של רשתות הטלוויזיה הצרפתיות. את המשחקים שנערכו בפאריס, אִצטדיון פָּארְק דֶה פְרָאנְס (Parc de France) והאִצטדיון הלאומי של צרפת סֵיינְט דֶנִיס (Saint Denis) ביים פְרָנְסוּאָה-שָארְל בִּידוֹ (Francois-Charles Bideaux) בימאי וותיק שצמח ברשת הטלוויזיה הצרפתית במסחרית TF1 ואח"כ עבר לשורות רשת הטלוויזיה הצרפתית "+ Canal". על המשחקים שהתקיימו בנָאנְט ולֶנְס הפקיד את מלאכת הבימוי בידי בימאי ז'אן-פול ז'וד (Jean-Paul Jaud). את המשחקים בערים מונטפלייה, מָארְסֵיי, טוּלוּז, ובּוֹרְדוֹ ניהלו הבימאים הנודעים של רשת TF1, פרנסואה לָאָנאו (Francois Lanaud), וברונו הולין (Bruno Hullin). בימַאי הכדורגל של רשת הטלוויזיה  "+ Canal" ז'אן-ז'אק אמסלם (Jean-Jack Amsellem) ביים את המשחקים שנערכו בערים לִיוֹן וסֵיינְט-אֵטְיֶין.

התכנון היה כל כך יסודי עד שפְרַנְסִיס טֶלְיֶיה קבע גם בימאי מחליף לעת צרה לכל החבורה הזאת, את ג'וֹרְג' גְיוֹפְרֶה (Georges Giaufret), ולקח את בימאי הספורט הנודע זֶ'רוֹם רֶבוֹן (Jerome Revon) לסייע לוֹ בעיצוב פורמט השידורים בכל הפקת הטלוויזיה הבינלאומית המורכבת והמסובכת הזאת. השתתפתי יחד עם מאות נציגים אחרים מהעולם בשתי פגישות ה- WBM שהתקיימו בפאריס לקראת משחקי המונדיאל של צרפת 1998. אנשי 98' TVRS הפגינו ידע מקצועי רב והציגו בבהירות רבה את מטרות מבצע השידור שלהם. שררה שם הקשבה רבה ונכונות רבה ללמוד את פילוסופיית הכיסוי של הצרפתים.

leverier 98

טקסט תמונה : זהו מר פיליפ לברייה נשיא קבוצת הטלוויזיה הצרפתית TVRS '98 שהייתה אחראית על כיסוי מונדיאל צרפת 1998. (באדיבות  TVRS '98. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

tvrs 98טקסט תמונה : זוהי קבוצת הטלוויזיה TVRS '98 ערב תחילת שידורי גביע העולם בכדורגל – צרפת 1998. עומד קיצוני מימין בשורה הראשונה פראנסיס טלייה (Francis Tellier) האיש שקבע את דפוסי ההפקה והבימוי הטלוויזיוני של המשחקים מטעם TVRS '98 (תפקיד הרשמי הוגדר כ- Managing Director of TVRS '98). עומד שני משמאל בשורה הראשונה ז'אן קלוד מורין(Jean-Claude Morin) סגנו של פיליפ לברייה. (באדיבות TVRS '98. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא היה כל קושי לכתוב את ספר השידורים / פקודת המבצע של שידורי מונדיאל צרפת 1998. ידעתי ששידורי הטלוויזיה של קבוצת 98' TVRS הצרפתית יהיו הטובים ביותר בכל תולדות המונדיאלים. את שלושת העותקים הראשונים נתתי בחודש מאי 1998 למנכ"ל רשות השידור הנוכחי אורי פורת ז"ל , ויבד"ל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ולמנכ"ל רשות השידור לשעבר מוטי קירשנבאום שפרש מתפקידו זה עתה באפריל 1998, אך רוחו נשבה עדיין במסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית והרשות .

ftance 98 tv bookטקסט תמונה : זהו ה- Cover page של ספר השידורים / פקודת המבצע המקורית שחיברתי (בן כ- 130 עמודים) לקראת שידורי מונדיאל צרפת 98'. שני העותקים הראשונים הועברו לידי אורי פורת מנכ"ל רשות השידור הנוכחי ומוטי קירשנבאום המנכ"ל הקודם. מוטי קירשנבאום העביר את ירושת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור למחליפו במצב טוב יותר מאשר קיבל אותן ב- 1993 מאריה מקל ויוסף בר- אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yoash 11טקסט תמונה : יולי 1998. גביע העולם בכדורגל – צרפת 1998. אני ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בפאריס יחדיו עם מר ג'פרי מייסון ראש צוות ההפקה המשותפת של של שתי רשתות הטלוויזיה האמריקניות ESPN ו- ABC SPORTS. איכות משחקי המונדיאל ואיכות ההפקה הצרפתית של 98' TVRS היו יוצאי דופן ועוררו אהדה ועניין עצום בכל רחבי תבל. הפקת 98' TVRS זכתה לשבחים רבים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כל מערכות ההילוכים החוזרים בניידות השידור הצרפתיות שכיסו את מונדיאל צרפת 1998 היו דיגיטאליות וממוחשבות. זהו אחד משיאי ופלאי הטכנולוגיה הטלוויזיונית המודרנית המאפשרות הזרקה מיידית של ההילוכים החוזרים "לאוויר" ומעניקים בכך יתרון עצום לעבודתם העיתונאית של השדרים. יתרון טכנולוגי עצום נוסף הבא לידי ביטוי בעיקר בכיסוי אירועי ספורט הוא , שבעֵת הקרנת ההילוכים החוזרים , ממשיכות המצלמות לצַלֵם ולהקליט במקביל את החומר המצולם החדש. שידור ה- Replay איננו מנטרל את עבודת המצלמה ואיננו מפריע להקלטה מחודשת. הרמז הראשון להצלחת הצילום הווירטואוזית של 98' TVRS ניתן בכיסוי הצרפתי של משחק הגמר על גביע UEFA שנערך באִצטדיון פָּארְק דֶה – פְרָאנְס ביום רביעי – 6 במאי 1998 בין שתי הקבוצות האיטלקיות אינטר מילאנו ולאציו רומא.

ב- אִינְטֶר שיחק אז החלוץ הברזילי הנודע רוֹנאַלְדוֹ בן ה- 22. לא פלא שאִינְטֶר מילאנו הביסה ללא תנאי במשחק הזה את לאציו 3 : 0. מאיר איינשטיין ואבי רצון שידרו ישיר את המשחק שייזכר לא בגלל התוצאה אלא בשל מפגן הצילום הנדיר של הטלוויזיה הצרפתית. ההילוכים החוזרים לשער השלישי שהבקיע רונאלדו היו Master Piece של טלוויזיה. ה- SSM (ראשי תיבות של  Super Slow Motion) באמצעות עדשות צילום חזקות 55 ו- 62 יצר סטנדרט חדש של אינפורמציה אלקטרונית. יכולנו לראות את הלוֹבֶן בעיניים של רונאלדו. שתי המצלמות האחוריות שחשפו את רונאלדו בתנועה איטית מאוד (Super Slow Motion) בהילוכים החוזרים מוביל את הכדור מעשה רגליו של רב אומן, מטעה את השוער פעמיים בזה אחר, ובסופו של המהלך משכיב אותו על כר הדשא וכובש שער באין מפריע, היו בלתי נשכחות. עד אז לא ראינו מפגן כה כישרוני של צילום כפי שעשו זאת הצרפתים. ידעתי לקראת מה לצפות בשידורי המונדיאל עצמם. לא התאכזבתי. TVRS '98 הרשימו אותי עד למאוד. החלטתי להעביר את התרשמותי לא רק לבוסים שלי ברשות השידור אלא גם לציבור באמצעות העיתונות. בחרתי להתראיין לעיתון "גלובס" ולכתבו יעקב צלאל. הנה המאמר [2].

טלוויזיה / יואש אלרואי

הלובן בעין של רונאלדו

יואש אלרואי מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מתאר לפני צאתו למונדיאל השישי את האמצעים הטכנולוגיים החדשניים שיאפשרו לצופים בבית להיות על המגרש וחוזר גם להיסטוריה הכואבת של מחלקתו .

2.5 מיליון צופים יבקרו באצטדיונים במשחקי גביע העולם , 37 מיליארד יחזו בהם בטלוויזיה . עבורם – האצטדיונים המקוריים, דרכי הגישה הנוחות, החנייה, והפיסטוקים שיימכרו ביציעים לא ישפרו את ההנאה מהצפייה. הם צריכים שידורי טלוויזיה איכותיים . וזה מה שרשתות הטלוויזיה הצרפתית שהתאחדו לצורך הפקת השידורים מתכוונת לספק. בין השאר גם ליואש אלרואי מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית ב- 18 השנים האחרונות והמפיק הראשי של הטלוויזיה מאז המונדיאל של ארגנטינה 1978. "ראית את גמר גביע UEFA ? זאת הייתה החזרה הכללית שלהם", אומר יואש אלרואי , ואי אפשר להבחין אם בקולו יש התלהבות אם לאו. "הם מכסים כל משחק בין 16 ל- 20 מצלמות. הם הביאו מצלמות סופר סלומו (קיצור של המונח הטכנולוגי Super Slow Motion), שמו מצלמות על מנופים, וצילומים כאלה אתה לא רואה. תנועה חלקה לגמרי ב- Frame של התמונה. 150 – 100 פריימים בשנייה אחת. את השער של רונאלדו ראו מ- 8 זוויות שונות ומהמצלמה על המנוף ראית את הלובן שלו בעיניים. זהו צילום ווירטואוזי שהוא גם מסר. טלוויזיה היא מדיום של קלוז אפים. שידורי מונדיאל צרפת 1998 ימשכו למסך גברים וגם נשים , ילדים ונוער" . איכות הצילום לפי יואש אלרואי תיצור בעיה גדולה לשופטים. ריבוי המצלמות, השיפור באיכותן, והוראות בימוי קבועות מראש, למשל מצלמה שתעקוב רק אחרי הכדור והמאבק עליו, יאפשרו הילוך חוזר של כל אירוע מזוויות צילום רבות שיאפשרו לדעת בדיוק מה קרה. "עם 20 מצלמות ומצלמות מהזווית הנגדית אתה רואה דברים חדשים", מסכם יואש אלרואי .

יואש אלרואי יצא לצרפת בראש צוות הכולל של 15 אנשים, בהם 6 שדרים ופרשנים, 3 טכנאים שיצטרפו לצוותי השידור ועוד 2 טכנאים במרכז השידורים ,וכן כמה אנשי מנהלה. לטלוויזיה הישראלית לא יהיה אולפן בצרפת מאחר שנבחרת ישראל לא עלתה לטורניר וגם צוות ENG לא ייצא. FIFA בשיתוף ה- EBU קבעה כללים לריאיון עם השחקנים, כמו למשל : שני שחקנים, אחד מכל נבחרת, יתראיינו בדרך לחדר ההלבשה בירידה להפסקה ובתום המשחק. החומר הזה יהיה חלק אינטגראלי מהשידור הבינלאומי. בנוסף לכך יזרום בערוצי התקשורת השונים חומר רב שהטלוויזיה הישראלית תשתמש בו. יואש אלרואי הוא הוותיק בצוות. זהו המונדיאל השישי שהוא מפיק עבור ביתו הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1. אבל בין המונדיאלים, האולימפיאדות, ואליפויות העולם בא"ק הבית ממש התמוטט כשחטפו לו לפני ארבע שנים את הסחורה החשובה ביותר לכל רשת טלוויזיה, משחקי הליגה הלאומית בכדורגל. זה קרה גם ל- BBC שנאלצה לחלוק את השידורים עם BSKYB, וזה אולי הופך את האיבוד לטראומתי יותר. "בכל מקום זה מתחלק בין הרשתות המקומיות . פה אצלנו, רשות השידור הפסידה לפתע את כל הנכס שהיה שייך לה במשך 25 שנה רצופות ", אומר יואש אלרואי. היו לי שיחות ארוכות על האובדן עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. סיפרתי לו ש- CBS האמריקנית הפסידה את החוזה שלה על ה- NFC ב- 1993 . CBS נעצרה במכרז על 1.18 מיליארד דולר. לשוּק נכנס אז רופרט מרדוק עם רשת FOX שלו ושילם 1.58 מיליארד דולר לחוזה בן ארבע השנים . אמרתי אז למוטי קירשנבאום, "רק שזה לא יקרה לנו, רק שגם אנחנו לא נפסיד את זכויות הכדורגל שלנו, אבל זה קרה לנו. הפסדנו. אבל מוטי קירשנבאום הוא איש מיוחד במינו. מוכשר והגון והיו לו את השיקולים שלו".

השיקולים של מוטי קירשנבאום שהביאו להפסד זכויות שידורי הכדורגל על פי יואש אלרואי היו ציבוריים . עבור שתי העונות של 1994 – 1992 שילמה רשות השידור 2.3 מיליון דולר והוסיפה עוד 50 אלף דולר לכל משחק בשידור ישיר אז. מוטי קירשנבאום לא היה מוכן לקפוץ לסכום של 5 מיליון דולר לעונה אחת. ערוץ 2 שבסוף קנה והימר בגדול הלך למועצה הציבורית שלו וביקש עוד 4 דקות פרסומת כדי לכסות את העלויות הגדולות . הם קיבלו 3 דקות. למוטי קירשנבאום לא העלו את האגרה.

על אף איבוד הזכויות זוכה מוטי קירשנבאום לציונים גבוהים מיואש אלרואי בכל תחום פרט ליחסי ציבור . "אנחנו חלשים ביחסי ציבור. מוטי קירשנבאום לא רצה להשתמש ביחסי ציבור ודוברות אגרסיבית. אפילו בסדרה "תקומה" לה נבחר שם הרואי, לא הכינו את דעת הקהל למה שהולך לקרות בסדרה. תוך כדי שידורה נוצרו מחלוקות רבות בציבור ובדעת הקהל. סדרת הטלוויזיה החשובה הזאת לא זכתה לשיר הלל.

יואש אלרואי כועס על הכשל ביחסי הציבור. למרות שהכדורגל אבד לערוץ הראשון, מחלקת הספורט לא הושבתה , אלא שידרה בשנים האלה מאות רבות של שידורי ספורט חיים בישראל ובתבל , כדורגל בינלאומי , ליגות אירופיות , כדורסל ישראלי ובינלאומי אליפויות העולם בא"ק, טניס, ותוכנית הקאלט הייחודית "כדורגל עולמי". יואש אלרואי זוקף לזכותו של מוטי קירשנבאום את שידורה המלא של עונת הכדורגל הישראלי 1994 – 1993, העונה הראשונה שבה צולמו כל השערים, רגעי המחלוקות, והכרטיסים האדומים. לזכותו של המנכ"ל החדש אורי פורת בקדנציה השנייה שלו הוא זוקף את המהפכה הטכנולוגית בטלוויזיה, מהפכה בהיקפי שידורי הספורט, ומהפכה בתחום המחשבה בהשקעה בזכויות השידורים, שנעשתה עוד באפריל 1984 (מועד התחלת הקדנציה הראשונה של אורי פורת כמנכ"ל רשות השידור). בשנותיו הארוכות בראש מחלקת הספורט חש יואש אלרואי בשינויים הדרמטיים שעברו על הציבור הישראלי. עדיין ישנם אותם מקטרים על שידורי הספורט בפריים טיים, אותם הוא מכנה "גמדים". אבל היחס לשידורי הספורט השתנה לגמרי באופן חיובי. לפני שנים שידור ישיר כדורגל לא היה דוחה מהדורה של "מבט". בחודש הקרוב יצטרכו עורכי "מבט" לחפש פינת שידור בין משחק אחד לשני.

צוות פרפטום מובילה

ערוץ 1 ישדר ממונדיאל צרפת 98' את כל 64 המשחקים בשידורים ישירים. שלושה צוותים ישדרו את 64 המשחקים בחלוקה בלתי מאוזנת. מאיר איינשטיין ואבי רצון ישדרו 37 משחקים ב- 33 ימים. חלוקה בלתי שוויונית שכזאת מטילה עומס כמעט בלתי הגיוני על מאיר איינשטיין ואבי רצון. הנה מה שהבוס הלויאלי יואש אלרואי חושב על שדריו.

מאיר איינשטיין (גביע העולם בכדורגל ה- 2 שלו בטלוויזיה)

"כשחזרנו מאליפות העולם בא"ק באתונה באוגוסט 1997, כתבתי לו שהוא השדר – עיתונאי הכי גדול שהיה בטלוויזיה הישראלית , ושהייתי צריך להביא אותו עשור שנים לפני כן. חוץ מזה שהוא אינטליגנטי, חכם, ובעל זיכרון פנומנאלי ויכולת להתכונן לשידור. אבל לפני הכול הוא עיתונאי".

אבי רצון (גביע העולם בכדורגל ה- 2 שלו בטלוויזיה)

"ב- 1990 הבאתי את אבי רצון כי בעיניי הוא עיתונאי דגול . יכול להיות שהוא אימפולסיבי מידי, אבל אחרי מאמני הכדורגל חיפשתי מישהו ברמה, שיוכל לפרש בבהירות לצופה בבית את מהלכי הכדורגל טכניקה , וטקטיקה. מישהו שיאמר את דעתו ודברים ללא כל התחייבות מוקדמת לכדורגל הישראלי. במשך שנים רציתי את גיורא שפיגל, אבל כשהבנתי שאני רוצה להתחתן אתו והוא לא מעוניין בי, הבאתי לראשונה פרשן כדורגל שהוא עיתונאי. במונדיאל איטליה 1990 הבאתי אותו למטרות עיתונאיות בלבד. ראיתי בו את עיתונאי עשור ה- 80. אבל תוך כדי מהלך שידורי איטליה 1990 התברר לי שהוא רואה מעל ומעבר למטרות העיתונאיות. הוא רואה כדורגל. אבי רצון עובד עמי כבר שנה שמינית ברציפות. הוא מונה לפרשן המוביל לא בגלל שקוראים לו אבי רצון והעיניים היפות שלו. הוא פשוט פרשן ספורט ממדרגה ראשונה. העיתונאות, יכולת הכתיבה, והדיבור הבלתי אמצעי תואם את השקפת עולמי".

רמי ווייץ (גביע העולם בכדורגל ה- 3 שלו)

"יש חמישה שדרי כדורגל במדינת ישראל. הטוב שבהם הוא מאיר איינשטיין. בחמישייה הזאת כלולים גם רמי ווייץ, זוהייר בהלול, דני דבורין, ויורם ארבל. ואני בחרתי ברמי ווייץ. נכון שהיו ריכולים. הם לא מעניינים אותי".

חיים ברעם (גביע העולם ה- 1 שלו בטלוויזיה)

"ב- 1994 הבאנו לאולפן 'כדורגל עולמי' פרשנים עיתונאיים ולא כדורגלנים או מאמנים . חיים ברעם יוכל להסביר את רקע הדברים היטב למשלם האגרה . למרות השאלה שלך הוא איננו טרחן".

 זוהייר בהלול (גביע העולם בכדורגל ה- 1 שלו)

"היה עמי כשדר באליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996, ועבר את המבחן בהצלחה".

זאביק זלצר (המונדיאל הראשון שלו)

"לא הבאתי אותו לצורכי ניסיון. הוא לא יידרש להתגלח על זקנם של הצופים" .

אורי לוי (מגיש מהאולפן בירושלים את המונדיאל הרביעי שלו) 

"במקצועו הוא שדר כדורסל  היות והוא רב גוני ועכשיו גם עורך "מבט", הוא חזר הביתה לצורך הנחיית המונדיאל.

יואש אלרואי צופה לכל השדרים מבחנים רציניים וקשים . "הם ידברו המון , ויש חוק לוגי הקובע , שככל שאתה מדבר יותר, עולה גם אחוז הטעויות והשטויות שאתה אומר. ללא קשר לכדורגל. השדרים צריכים להיות מאוד מרוכזים. מאות אנשי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 עובדים עבור שישה הקולות האלה. הם לא ינוחו. יש להם אתגר פיסיולוגי ומאמץ מנטאלי גדול. הם ציוותי שידור שמגיעים לעיר, לעמדת השידור באצטדיון, ומשם למיטה במלון ואז הם טסים לעיר אחרת וחוזר חלילה. אני קורא להם ציוותי פרפטואום מובילה. הם נוסעים לשדר ישיר ל- 5 מיליון צופי טלוויזיה במדינת ישראל. חלק לא קטן מהצופים האלה ילחץ על כפתור ההפעלה של המוניטור הישראלי כדי לחפש טעויות אצלם".

yoash 12טקסט מסמך : קיץ 1998. מאמרו של העיתונאי יעקב צלאל בעיתון "גלובס" אודות משלחת מחלקת הספורט של הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 היוצאת  לסקר את מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. תפישת השידור ופילוסופיית הכיסוי של המפיק הראשי פראנסיס טלייה מקבוצת הטלוויזיה הצרפתית 98' TVRS, שהתבססה על טכנולוגיה מרשימה, הייתה מתקדמת ונכונה ׁ!ׂ (באדיבות "גלובס").

[1] ראה נספח : ספר ההפקה של 98' TVRS.

[2] ראה נספח : העיתון "גלובס" מאי – יוני 1998.

yoash 13טקסט תמונה : יוני – יולי 1998. מונדיאל צרפת 1998. פאריס. אנוכי ערב הפקת מונדיאל הכדורגל ה- 6 שלי ברציפות. התמונה צולמה בחדר הפיקוד וניהול השידור במשרד שלנו ב- IBC  בפאריס עם מפקח הקול והתקשורת אריק ברכה. אריק ברכה נחשב בזמנו לאחד הטכנאים המוכשרים והמקצועיים ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 14טקסט תמונה : מונדיאל צרפת 1998. יוני – יולי 1998. משרד ההפקה, התקשורת, והשידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- IBC  בפאריס. אני עם מפיק המשנה שלי ששי אפרתי יד ימיני (משמאל) וסמנכ"ל כוח האדם של רשות השידור עמרם עמר איש הכספים של המשלחת (מימין) ערב יריית הזינוק. טבלאות המשחקים על כתלי המשרד עדיין ריקות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 15טקסט תמונה : קיץ 1998. יוני – יולי 1998. פאריס. אני עם המפיק הראשי של 98' TVRS הצרפתי פראנסיס טלייה (Francis Tellier) ב- International Broadcasting Center הפונקציונאלי והיפהפה בפאריס, בעת שידורי מונדיאל צרפת 98'. פראנסיס טלייה הפך את צילום הכדורגל לחוויה טלוויזיונית מרשימה. פראנסיס טלייה הוא אחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים ביותר שפגשתי ב- 40 שנות עבודה בשטח ובמשרד בקריירה שלי בתחום הזה של תעשיית הטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

החידוש המפליג של פְרַנְסִיס טֶלְיֶיה כמנהל ההפקה והבימוי הראשי של שידורי מונדיאל צרפת 98' היה שימוש מתוכנן בכמות גדולה של הילוכים חוזרים סוּפֶּר איטיים שטרם נראתה עד אז בשידורי טלוויזיה הבינלאומית. הוא הציב 16 מצלמות לכיסוי כל משחק ומשחק בטורניר. 8 מתוכן היו מצלמות Super Slow Motion לצורך הילוכים חוזרים. תפקודן והצבתן של 16 המצלמות בכל אִצטדיון תוכנן בקפידה ע"י פְרָאנְסִיס טֶלְיֶיה וחֶבֶר בימאיו. מצלמה מס' 1 ממוקמת ברום האצטדיון מעל קו האמצע. מצוידת בעדשה 40 או 55. תפקידה להוביל ב- Wide Shot את התרחשות המשחק. מצלמה מס' 1 מעניקה גם צילומים כלליים של בעיטות חופשיות הכוללות את הבועט, החומה, והשוער, וכן צילום כללי של בעיטות הקרן. למצלמה מס' 1 שמור גם פוטנציאל הצילום של Tights Shots (שוטים סגורים) במהלך המשחק. מצלמה מס' 2 מצוידת בעדשה 55 או 62 ממוקמת ליד מצלמה מס' 1 גם כן ברוֹם האצטדיון, ומשמשת כמצלמת גיבוי (Back up) למצלמה מס' 1 במקרה של תקלות טכניות. מצלמה 2 מספקת שוטים סגורים של זורקי כדורי החוץ, בעיטות חופשיות וקרנות, ועוקבת סגור אחרי מהלך הכדור. מצלמות מס' 3 וְ- 4 המצוידות בעדשות 14 כפול 9 הן מצלמות 16 מ'. כל אחת מהן ממוקמות ברום האִצטדיון מעל אחד מקווי ה- 16 של שתי הקבוצות בדרום או צפון האִצטדיון . שתיהן מבצעות המשכיות צילום של מצלמות 1 ו- 2. מצלמות 3 ו- 4 אחראיות על מראה הרחבות בבעיטות קרן, התרכזות בבעיטות חופשיות בועט + חומה + שוער אך מזווית צילום שונה של מצלמות 1 וְ- 2, ומעקב אחרי החומה הנדרשת להתייצב במרחק של 9.15 מ' מהכדור. מצלמות 3 וְ- 4 גם את בעיטות ה- 11 מ' מהצד לצורך הילוכים חוזרים. מצלמה מס' 5 ו- 6 מצוידות בעדשות 55 או 62 ממוקמות לאורך קו האורך בין קו האמצע לקווי הרוחב ותפקידן להעניק שוטים זיהוי של השחקנים ומעקב סגור אחרי מהלכי הכדור. מצלמה מס' 11 מוצבת בעמדת צילום תחתונה באמצע המגרש ומצוידת בעדשה 14 כפול 9. תפקידה לצלם את שחקני הנבחרות עולים על כר הדשא וכֵן צילום פני השחקנים בעת נגינת ההמנונים. כמוכן מכסה מצלמה מס' 11 את ספסלי הנבחרות ותגובות המאמנים והשחקנים באזורים האלה . מצלמה מס' 11 היא האחראית על צילומי Flash Interviews בתום המחציות ובתום המשחקים. מצלמות מס' 12 ו- 13 המצוידות בעדשות רחבות הן בעצם מצלמות זעירות בגודל אצבע של כף היד השוכנות כשהן תלויות על רשתות שני השערים. הן מביאות מבט רחב של הבקעת השערים בעת הילוכים חוזרים מנקודת מבטו של השוער. מצלמות מס' 14 ו- 15 המצוידות בעדשות גדולות 55 ממוקמות בעמדות צילום גבוהות באמצע רום האִצטדיון על קו ה- 6 מ'. יש להן תפקיד מכריע להביא הילוכים חוזרים איטיים של ההתרחשויות בתוך רחבת ה- 16, מהלך הבקעת השערים, ומעקב אחר בעיטות עונשין מ- 11 מ'. מצלמות מס' 14 ו- 15 אינן משתתפות באופן ישיר בכיסוי השוטף של המשחק. מצלמות מס' 7 ו- 8 המצוידות בעדשות 55 ממוקמות בעמדות צילום גבוהות מאחורי שני השערים. הן משפרות את המעקב אחר הנעשה ברחבת השערים ומעניקות לבימאים אפשרויות נוספות של הילוכים חוזרים איטיים. הן אינן משתתפות באופן ישיר בכיסוי השוטף של המשחק. מצלמה מס' 9 מצוידת בעדשה 55 ממוקמת מאחורי אחד השערים ואחראית על אספקת הילוכים חוזרים רבים במהלך המשחק. מצלמה מספר עֶשֶר מצוידת בעדשה חזקה 55 או 62 מוצבת תמיד ביציע הנגדי כדי להביא הילוכים חוזרים מן הזווית הנגדית.

france 98טקסט תמונה : מונדיאל צרפת בקיץ 1998. עמדת צילום משוכללת ומרווחת מאוד של אחת המצלמות התחתונות של 98' TVRS באצטדיונים. העמדה רחבה, נוחה, ונקייה. לצלם יש שדה ראייה של 360 מעלות. (באדיבות פראנסיס טלייה TVRS '98. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

64 המשחקים נערכו בעשרה אִצטדיונים הפרושים בתשע ערים בצרפת . שניים מהם היו ממוקמים בפאריס הבירה. האִצטדיון הלאומי החדש "STADE  DE  FRANCE" (נקרא גם Saint Denis), והאִצטדיון היָשָן ההיסטורי המכונה בפי כל "PARC DES PRINCES" (פארק דה פראנס) הזכור לצופי הטלוויזיה בארץ שם נערך משחק קדם גביע העולם ב- 13 באוקטובר 1993, ונבחרת ישראל הביסה בו את צרפת בתוצאה המפתיעה 2:3. היכולת של ששת הבימאים הצרפתיים שהופקדו על בימוי המשחקים באמצעות ניידות שידור גדולות (כוללות בתוכן בין 22 ל- 28 מצלמות אלקטרוניות) למַמֵש את הפוטנציאל הטמון בהילוכים החוזרים הסופר איטיים ולהשתלט בזמן אמת על שמוֹנָה הילוכים חוזרים האיטיים פי שלושה מהמציאוּת (75 Frames בשנייה אחת) משמוֹנֶה זוויות שונות, ראוי להערכה רבה. השימוש הנדיר וההגיוני בכמות גדולה של הילוכים חוזרים סופר איטיים שהביא למונדיאל של צרפת 1998 מוניטין טלוויזיוני בינלאומי שונה ורב ערך מהמונדיאלים שקדמו לוֹ . הצופה בסלון ביתו נהנה מאינפורמציה וויזואלית עשירה ועדכנית. זאת עיתונאות טלוויזיונית במיטבה מבלי שהם הצופים יודעים כי לִבּוֹ של הבימאי המביים עבורם את עבודת המצלמות מפרפר כל הזמן בקִרבּוֹ . הוא שרוי במתח עצום. כל בר בי רב מן הבימאים והמפיקים העוסקים בביזנס הזה של הפקה ובימוי של משחקי כדורגל בטלוויזיה מודע היטב לדילמת השידורים החוזרים (Replays). זאת דילמה מורכבת. ההתלבטות נעוצה לא רק בעיתוי הכנסת ההילוך החוזר "לאוויר", אלא היכן נקודת הכניסה שלוֹ לאוויר מן ההיבט התכניתי, אפוא נקודת הסיום והיציאה של ההילוך החוזר מ- "האוויר", ומִשְכוֹ. כל שידור חוזר הנכנס "לאוויר" בעֵת ובזמן התרחשות המשחק נעשה על חשבון דבר אחר גם כשמדובר בשידור הילוכים סופר-איטיים ממוחשבים SLSM (ראשי תיבות של Super Live Slow Motion) בזמן אמת לאחר כיבוש שערים  . הבימאי חייב להיות זהיר בעיתויים. כשאתה ממהר כבימאי לשָדֵר הילוכים חוזרים של הבקעת השער מייד לאחר כיבושו אתה עלול להפסיד את השוטים של המצלמות האחרות המביאות את שמחת הניצחון של המבקיעים ותוגת ההפסד של הנכבשים. איחור בהכנסת ההילוכים החוזרים עלול להביא להפסד התמונה של חידוש המשחק ואת האירועים הנלווים אליו עד כדי החמצת כיבוש שער מהיר מייד לאחר חידושו. כבר היו דברים מעולם. הכנסת ההילוך החוזר "לאוויר" איננו רק דילמה. זהו קושי נפשי עצום של בימאי מתחבט הנובע מהפחד להחמיץ את האירוע הבא הבלתי צפוי במשחק בשל שידור חוזר של האירוע הקודם. ההתחבטות הזאת מוצאת את ביטוייה גם כשמדובר בשידורים חוזרים מובנים מאליהם של כיבושי שערים. כל שידור כזה של הילוך חוזר מכניס את הבימאי ועוזריו בניידת לכוננות עַל. הם חייבים להיות בשיא הריכוז הנפשי . עיניהם ממש יוצאות מחוריהן מפני שהן משוטטות בערנות ותשומת לב רבה על כל המוניטורים הרבים הפרושים בניידת כדי לוודא שלא יפסידו אירועים השווים צילום והמתהַווים בעת הקרנת ההילוכים החוזרים. אין מפיק ספורט ובימאי כדורגל שלא טעם ולא חווה את תחושת פחד הבושה מפני כישלון בפרהסיה על בשרו. ארבעת בימאי הספורט הראשיים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בדוֹר האחרון יואב פלג, רובי פודגור, אמנון אוסמן, וצבי סלפון יודעים היטב על מה אני מדבר. הם חווּ זאת על בשרם. תשאלו אותם. העוֹר נעשה חידודין -חידודין והלב מַט ליפול לתחתונים.

לאחר חזרתי לארץ מפגישת ה- WBM האחרונה בפאריס בדצמבר 1997 המתין לי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שהבין שמדובר בהפקת כדורגל מדעית, מושקעת, ומרשימה. מוטי קירשנבאום קידֵם את שידורי מונדיאל צרפת 1998 במהירות ויעילות. ביום רביעי – 10 בדצמבר 1997 ב- 11.00 התקיימה בלשכתו של מוטי קירשנבאום בבניין "כלל" בירושלים פגישת ההפקה האחרונה ומתן האישורים הסופיים. מוטי קירשנבאום הגיע מוכן לפגישה המכרעת הזאת. הוא היה מעורה ובקי בכל הפרטים הרבים הנוגעים להיקף השידורים וזמני המשחקים. השתתפו בפגישה גם המנהלים הישירים שלי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. לפעמים חשתי שהם מיותרים. לא מפני שלא היו חשובים אלא בגלל ששתקו בדיון. מנכ"ל רשות השידור האפיל עליהם. כשמוטי קירשנבאום השיב לי "הֵן", לבוסים שלי נותר רק להַנְהֵן בראשם לאוֹת הסכמה. לא שמעתי אותם אף פעם מקימים לו אופוזיציה. מוטי קירשנבאום אִפשֵר לי להציג בפני הנוכחים את ההיערכות ומתכונת השידור הסופית מן היבטי ההפקה – הטכנולוגיים והלוגיסטיים, כמו הצגת נתונים במבצע צבאי של זמן, מרחב, ודרכי פעולה אפשריות. שרטטתי לבוסים שלי את מפת השידור על פני גרף ודיאגרמה ענקית שהבאתי ממשרד מחלקת הספורט ועוצבה בידי שירותי האומנות שלנו, ובה רשימת 64 המשחקים, מבנה הבתים, שיטת המשחקים, קווי השידור, מודל השידור, דרך שידורם הישיר של 64 המשחקים מצרפת לישראל באמצעות הלוויין האירופי ה- ECS, ושיתוף פעולה בתחומי ההפקה והתוכן בין מערכת ירושלים לבין משרד ההפקה ב- IBC בפאריס .

הדבר החשוב ביותר מעבר לשידורם הישיר של כל 64 המשחקים הייתה הפילוסופיה של מתכונת השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של שידור המונדיאלים ברשות השידור סייע לי המנכ"ל להעביר החלטה כי כל 64 השידורים הישירים המתוכננים במונדיאל צרפת 98' חייבים לכלול Pre Game Show ו- Post Game Show. כל שידור ושידור נפתח רבע שעה לפני שריקת הפתיחה באמצעות אולפן גביע העולם המנווט מירושלים. המגישים אורי לוי ואורן רוזנשטיין והפרשנים ניר לווין ובוני גינזבורג הציגו מהאולפן את נושא השידור והעבירו אותו במועד לצוותי השידור באִצטדיונים לקראת עליית הנבחרות לכר הדשא ונגינת ההימנונים . היקף שידור כזה לא ניתן היה להשיג בימיהם של טומי לפיד ויוסף בר-אל. אני חושב שגם מוטי קירשנבאום סָבָר והיה מקובל עליו ש- Pre Game Show הוא אקט שידור חשוב. חלק מה- Pre Game Show כולל באופן טבעי את נגינת ההמנונים של שתי הנבחרות המתמודדות. בעֵת נגינת ההמנונים חושפות מצלמות הטלוויזיה לראשונה ב- Close up את פני השחקנים, ומכיוון שהטלוויזיה היא מדיה של קלוז אפים, הסיטואציה הזאת מזהה מייד לצופים את גיבורי העלילה ומחברת אותם בקלות יתר למסך. כמו כן נקבע כי הפסקת המשחק בת רבע השעה בין שתי המחציות תנוצל לצורך ניתוחים ופרשנויות ושימוש נכון במחשב הווירטואלי של חברת "אוֹרעַד" ברגעי המחלוקת של השיפוט. הוחלט גם שסיום המשחק לא יהיה סיומו החטוף של השידור כמו בעבר, אלא מערכת הספורט תייצר Post Game Show המלווה בהארות והערות של המשחק שהסתיים , וסיכום חדשותי של משחקי העבר וצֶפי סיכויים של המשחקים העתידים לבוא. תכנון שידורי משחקי גביע העולם בכדורגל של צרפת 1998 היו קפיצת דרך ענקית בסיקור שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, גם הודות למוטי קירשנבאום. הביקורת הציבורית של חלק מאנשי הוועד המנהל והמליאה בתוך רשות השידור זינבו כרגיל במנכ"ל, אך הוא היה אדם עצמאי שידע להדוף בקלות ביקורות לא מקצועיות. הוא היה עדיף בעיניי עשרת מונים על כל מיני מנהיגי שידור אחרים שהובילו בשעתו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא יכולתי שלא להסיר את הכובע בפניו.

מוטי קירשנבאום כל כך אהב את השידור הציבורי והיה נאמן לו עד שהתגייס ונרתם באופן אישי להשגת שקופיות חסויות למימון שידורי הספורט היקרים. זה לא היה תפקידו אבל הוא לא עשה חשבון למעמדו והטיל את כל כובד משקלו המקצועי ויוקרתו האישית כדי לסייע למימון רשות השידור באמצעות חסויות מעבר לגביית האגרה הציבורית. את תרומתו הענקית לעיצוב דמותה הציבורית של רשות השידור אי אפשר יהיה לשכוח . נפגשנו עם קבוצת בכירים במשק כמו עופר נמרודי בעליו של העיתון "מעריב", הבנקאי איתן רַף, ואחרים במטרה לגייס כספים למימון הקופה הענייה של הרשות. עופר נמרודי לא היה נדיב בפעם הזאת וסירב להצעתו של מוטי קירשנבאום . העיתון שלו "מעריב" היה אחד משני המממנים (יחד עם הטוֹטוֹ) של מבצעי שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הקודמים, משחקי ה- Final Four בכדורסל שהתקיימו באפריל 1994 בהיכל הספורט ביד אליהו ומונדיאל ארה"ב 94' אך בפעם הזאת הוא לא הסכים. המממנים הגדולים של שידורי מונדיאל צרפת 1998 היו, הטוֹטוֹ – המועצה להסדר ההימורים בספורט בראשותו של היו"ר רוני בר און (היה ח"כ ושר האוצר בממשלת ישראל), חברת "קליניקה אוֹן" שעשתה מאמץ עצום להיכנס לשוּק באמצעות שיווק אגרסיבי של עצמה כמותג מסחרי במשחק ספורט גברי שנתפש ע"י חלק מהציבור כשובניסטי, ורשת קלאב הוטל אילת וטבריה לוטראקי. היו שם עוד חברות כמו חברת התכשיטים "פז-חן" , חברת הבנייה "איטונג" ואחרות ששילמו כסף רב לרשות השידור, וביקשו לחשוף את עצמן באמצעות שקופיות חסות לציבור חובבי הכדורגל. זכורה לי הערתו של רוני בר-און יו"ר מועצת ההימורים אז שאילו ידע מראש שהטוֹטוֹ נמצא בחבילת חסויות אחת עם "קליניקה און" , לא היה משתתף במשחק הזה . החסויות הכניסו 1000000 (מיליון) דולר לקופת רשות השידור וכיסו כמעט את כל עלות הפקת השידורים של מונדיאל צרפת 1998.

לא יכולתי שלא להיזכר עכשיו בפרזנטציה השידור הראשונה שלי 16 שנה קודם לכן במונדיאל ספרד 1982, בתקופתם של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל וחבריו לניהול השידור הציבורי יצחק "צחי" שמעוני ז"ל ויבד"ל מנהל הטלוויזיה וטוביה סער ששימש תקופה מסוימת במקביל גם מנהל החדשות, ובוויכוחים המרים שהתעוררו אז ובעיקר בתוצאות החלקיות שהושגו. הפעם הזאת עם מוטי קירשנבאום זה היה אחרת ושונה לחלוטין. הרבה יותר מהיר, פורה, ויעיל. ללא כל השוואה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתקופתו של המנכ"ל מוטי קירשנבאום בשנים 1998 – 1993 עשתה קפיצת שידור ענקית לפנים. נכון, היו גם כישלונות אך הרבה יותר הצלחות. לא רק בתחום שידורי הספורט הבינלאומיים אולימפיאדות ומונדיאלים, אלא גם ביסודות האחרים של השידור הציבורי כמו הפקת חדשות, ספיישלים, תיעוד, תוכניות, ובידור. מוטי קירשנבאום היה האיש שהעניק ל- "חמישייה הקאמרית" את ההזדמנות לפרוץ קדימה ולקנות את הפרסום והמוניטין בשנות השידור הראשונות שלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. היא התחילה את דרכה אצל הזכיינית חברת "טלעד" בערוץ 2 אך הייתה כמעט אנונימית בימים ההם שָם. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום השכיל לחתום על חוזה עִמה מתחת אפו ולמורת רוחו של מנכ"ל חברת "טלעד" עוזי פלד. מוטי קירשנבאום היה האיש שיצר את "מבט" המחודש והמשוכלל בן 45 דקות שכלל לראשונה שני מוספי השידור היומיים החשובים כלכלה וספורט. איך הדרגים האחראיים לא חשבו על זה קודם לכן. מוטי קירשנבאום רב היוזמה היה האיש שהגה את הרעיון להעתיק את שידור "מבט" לשמונה בעֶרֶב מתשע כדי להתמודד ראש בראש ובהצלחה עם חדשות ערוץ 2. מוטי קירשנבאום היה האיש שבנה את יאיר לפיד, שרירן נמוך קומה, שנראה מבויש וחסר ביטחון מול המצלמות בתחילת דרכו כמגיש תוכנית הבידור המרכזית בערבי שישי "סוף שבוע". זה היה עונג גדול לנַהֵל, להפיק, ולערוך את מונדיאל צרפת 1998 בימיו של עורך ראשי כל כך מוכשר בסדר גודל כזה כמו מוטי קירשנבאום. נדמה לי שכך סברו גם יאיר שטרן ורפיק חלבי.

הוא ידע להניע את תעשיית הטלוויזיה שניהל והיטיב גם לפרק מוקשים מסוגים שונים בציר ההתקדמות שלו. באוגוסט 1997 סיפר לו סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי כי מחיר זכויות השידורים שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תידרש לשלם עבור מונדיאל צרפת 1998 נסב על סכום של 1.000000 (מיליון) דולר. מוטי קירשנבאום נבהל וביקש לברר אצלי כיצד יש פער כה גדול בין הנתון שאני דיווחתי לו כי סך הזכויות עומד 703000 (שבע מאות ושלושה אלף) פרנקים שווייצריים השווים בערכם על 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר בעוד סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי טוען כי הסכום גבוה פי 2.12 ממה שאני נקבתי. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ביקש ממני מסמך חתום המגובה ע"י ה- EBU המעיד כי גרסתי היא הנכונה. נדהמתי מחוסר ידיעתו והבנתו האלמנטארית של שר האוצר של רשות השידור (סמנכ"ל הכספים מוטי לוי) בתחום שהוא אחראי עליו, ומדיווח הבלתי אחראי שלו לבוס הראשי. ב- 27 באוגוסט 1997 שיגרתי לו את המסמך המפורט בן שלושה עמודים שביקש לרבות מסמך הגיבוי של EBU.

france 98 1טקסט מסמך : 27 באוגוסט 1997. מונדיאל צרפת 1998. המסמך בן 3 עמודים ששלחתי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום המפרט את עלות זכויות השידורים ועלויות אחרות של מבצע השידורים של מונדיאל צרפת 98, לרבות מסמך הגיבוי של ה- EBU הקובע כי ה- Share של IBA  (הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) עומד על 703962 (שבע מאות ושלושה אלף + 962) פרנקים שווייצריים. (עמוד מס' 1 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

france 98 2טקסט מסמך : 27 באוגוסט 1997. מונדיאל צרפת 1998. המסמך בן 3 עמודים ששלחתי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום המפרט את עלות זכויות השידורים ועלויות אחרות של מבצע השידורים של מונדיאל צרפת 98, לרבות מסמך הגיבוי של ה- EBU הקובע כי ה- Share של IBA (הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) עומד על 703962 (שבע מאות ושלושה אלף + 962) פרנקים שווייצריים. (עמוד מס' 2 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

france 98 3טקסט מסמך : 27 באוגוסט 1998. מסמך הגיבוי של ה- EBU הנוגע לזכויות השידורים של מונדיאל צרפת 1998. המסמך בן 3 עמודים ששלחתי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום המפרט את עלות זכויות השידורים ועלויות אחרות של מבצע השידורים של מונדיאל צרפת 98', לרבות מסמך הגיבוי של ה- EBU בחתימתו של ברנארד בריגה / Bernard Briguet הקובע כי ה- Share של IBA (הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) עומד על 703962 (שבע מאות ושלושה אלף + 962) פרנקים שווייצריים. (עמוד מס' 3 ואחרון מתוך 3). הערה : CHF  =  פרנק שווייצרי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום צייד אותי בנשק המתאים כדי לצאת למלחמת השידור הזאת שתוצאותיה לא הוטלו מעולם בספק. הייתי בר מזל. בהפקת שידורי צרפת 1998 ניצב לצִדי שוּב האיש שהיה יד ימיני במבצעי שידור רבים המפיק ששי אפרתי. ששי אפרתי טיפל בצורה מקצועית ובמסירות רבה בכל ענייני הלוגיסטיקה של ההפקה הארוכה שקשורה בהטסת ציוותי השידור מישראל לצרפת, Booking מראש של מלונות נוחים עבור הצוותים המסתובבים ברחבי צרפת שימוש הגיוני באפשרויות התחבורה בצרפת הענקית באמצעות רכבי ההפקה שלנו הטיסות הפנימיות, ותנועת הרכבות. ששי אפרתי היה איש חרוץ ישר, ונאמן מהטובים ביותר שהיו אי פעם לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כבר מזמן למדנו לדעת שהמיטה, האוכל, וכלי התחבורה המניידים את הצוותים מאתר שידור אחד למשנהו חשובים כמו המיקרופון. ציוותי השידור במונדיאל צרפת 98' חייבים תודה למפיק המשנה ועוזרי ששי אפרתי. שידור 64 משחקי מונדיאל צרפת 98' בערוץ הטלוויזיה הציבורי זכו להצלחה סנסציונית. טבלאות אחוזי הרייטינג וה- Share היו כבדות משקל והתפוצצו מאחוזים, והוכיחו את עצמן מעל ומעבר. זאת הייתה הפקת טלוויזיה בלתי נשכחת. אחת הגדולות והחשובות שהפקתי, ערכתי, ניהלתי, ושידרתי מעולם.

france 98 4טקסט מסמך : חודש יולי של שנת 1998. טבלאות הרייטינג של מונדיאל צרפת 1998 הכריעו את המערכה. יש לשים לב לא רק לציון אחוזי הרייטינג אלא להתבונן גם בטבלאות אחוזי ה- Share. לא פלא שהשבחים הגיעו מכל עבר. (עמוד מס' 1 מתוך 4). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

france 98 5 טקסט מסמך : חודש יולי של שנת 1998. טבלאות הרייטינג של מונדיאל צרפת 1998 הכריעו את המערכה. יש לשים לב לא רק לציון אחוזי הרייטינג אלא להתבונן גם בטבלאות אחוזי ה – Share. לא פלא שהשבחים הגיעו מכל עבר. (עמוד מס' 2 מתוך 4). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

france 98 6טקסט מסמך : חודש יולי של שנת 1998. טבלאות הרייטינג של מונדיאל צרפת 1998 הכריעו את המערכה. יש לשים לב לא רק לציון אחוזי הרייטינג אלא להתבונן גם בטבלאות אחוזי ה- Share. לא פלא שהשבחים הגיעו מכל עבר. (עמוד מס' 3 מתוך 4). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

france 98 7טקסט מסמך : חודש יולי של שנת 1998. טבלאות הרייטינג של מונדיאל צרפת 1998 הכריעו את המערכה. יש לשים לב לא רק לציון אחוזי הרייטינג אלא להתבונן גם בטבלאות אחוזי ה- Share. לא פלא שהשבחים הגיעו מכל עבר. (עמוד מס' 4 ואחרון מתוך 4). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 16טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. זהו מסמך הצל"ש – מכתב הערכה המקורי ששלח לי מנהל חטיבת החדשות מר רפיק חלבי בתום הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל צרפת 98'.

יואש יקירי,

שים את הרייטינג בצד, מונדיאל צרפת 1998 היה חגיגה ומחלקת הספורט ידעה לסחיט ממנו את המיטב. כבר לחשו לך פעמים רבות מחמאות על יכולת ההפקה והניהול שלך, ואני מוסיף ממני עוד כמה סופרלטיבים. עשית את העבודה בצורה מושלמת וסייעו לך עובדים מסורים ובראשם ששי אפרתי, רותי ליפקין, נעמי ראומי – קארו, ואורי לוי. אני מציין גם את שאר עובדי מחלקת הספורט. לא במקרה השארתי לסוף את השדרים. היו ביקורות אבל בדבר אחד כולם מאוחדים, שמאיר איינשטיין הוא גדול שדרי הספורט בישראל. ניסינו כאן לסייע במשדרים מכינים (חימום מונדיאל), ובכך עסקו לאה זהבי, אבי כהן, וריקי אריכא. כולם עבדו וכולם סייעו : הנדסה, הפקה, משולב – אבל צריך להדגיש שהתהילה כולה שלכם ואני גאה בך על כל מה שעשית. ועכשיו נחזור לימים האפורים כדי לנהל מאבקים, ולזכוֹת אינשאללה, בשידורי הליגה שלנו בשנה הבאה ובשידורי נבחרת ישראל בכדורגל בבית ובחוץ, מפני שאין מקום לחדשות בלי ספורט, ובכך אהיה לך לעֵזֶר רָב.

בברכה , רפיק  חלבי מנהל חטיבת החדשות.

בתום הפקת מונדיאל צרפת 1998, לא שכחתי להרים טלפון למוטי קירשנבאום (היה כבר מחוץ לרשות השידור) ולפְרַאנְסִיס טֶלְיֶיה הצרפתי, כדי לומר להם מילה אחת, תודה. בעיצומם של המשחקים כשהמנכ"ל אורי פורת היה אורח שלי בפאריס הפגשתי אותו עם פְרַאנְסִיס טֶלְיֶיה ידיד אישי שלי. המנכ"ל התעניין בשכירת ניידת שידור מודרנית מרובת מצלמות ומכשירי הקלטה, אחת מאלה המכסות את משחקי גביע העולם הנוכחי, כדי להביאה לירושלים במאי 1999 לצורך כיסוי תחרות שירי הארו-וויזיון שעמדה להיערך בבירת ישראל, לאחר ניצחונה של הזמרת דָנָה אינטרנאשיונאל התחרות הזֶמֶר האירופית באותה שנה באנגליה. לרשות השידור לא היו אז ואין גם כיום ניידות שידור משוכללות בסדר גודל כזה המסוגלות להפיק סיגנל בינלאומי ברמת שידור אירופית-בינלאומית. פְרָאנְסִיס טֶלְיֶיה קיבל את מנכ"ל רשות השידור בסבר פנים יפות במשרדו ב- IBC בפאריס, והציע לנו מִגְוָון אפשרויות ועלויות טכנולוגיות . סיפור לא זוֹל. לבסוף הצעתי לאורי פורת ללכת על מלך ניידות השידור מאנטוורפן הבלגי גָבְרִאֵל פֶרְיָארִי (Gabriel Fehryari), שאחת מהן נשכרה ע"י פראנסיס טלייה לצורך המשחקים. גָבְרִיאֵל פֶרְיָארִי הסכים להסיע את שתי ניידות השידור שלו (אחת מהן לצורכי גיבוי) על 22 מצלמותיהן לאורכה של אירופה מאנטוורפן לאתונה ומשם השיט אותן לנמל חיפה ואח"כ לירושלים. תמורת השכרת שתי הניידות האלה לרשות השידור לחודש תמים שכלל 8 ימים של נסיעות בכבישי אירופה ושיוטים בים התיכון הלוך וחזור לישראל ומישראל, ו- 22 ימי שהייה בירושלים, גבה גבריאל פֶרְיָארִי סכום פעוט של כ- 200000 (מאתיים אֶלֶף) דולר.

כשיצאנו מלשכתו של פְרָאנְסִיס טֶלְיֶיה, סינן המנכ"ל אורי פורת מבין שיניו לעברי כמו יוסף "טומי" לפיד 18 שנה לפניו : "מה אני צריך את הארו- וויזיון בירושלים. זה הרי כל כך יקר. מדוע דנה אינטרנשיונאל לא הייתה יכולה לקחת את המקום השני. גם מקום שני הוא הישג מכובד". אורי פורת ז"ל בניגוד ליוסף "טומי" לפיד ז"ל לא וויתר על רעיון האירוח ונענה בסופו של דבר לאתגר. אמנון ברקאי מונה על ידו למפיק הראשי של השידור הישיר המורכב והמסובך הזה. אלי קרייתי התמנה למפקח הטכני הראשי של שתי ניידות השידור הבלגיות. הוטלה עליו אחריות עצומה. אורי פורת הסכים להוציא כ- 6.500000 (שישה מיליון וחצי) דולר מקופת רשות השידור כדי למַמֵן את חלומות ההפקה הגרנדיוזית שזכתה לשבחים רבים בכל רחבי אירופה. חלק גדול מההוצאות כוסה בשני אופנים. ה- EBU שילם לאורי פורת 3 (שלושה) מיליון דולר כ-  Host Broadcaster של האירוע, ו- 2.2 מיליון דולר זרמו מהחסויות ששובצו בשידור הישיר ה- Multilateral הממושך בן ארבע השעות עתיר הרייטינג. שלושה אנשים היו רשאים להיות גאים בעצמם במוצ"ש – 29 במאי 1999 בתום השידור הישיר של האֶרוֹ- וִויזְיוֹן מבנייני האומה בירושלים שנעשה ע"י הטלוויזיה הישראלית הציברוית – ערוץ 1 והועבר ל- 52 מדינות באירופה. הראשון הוא מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שהחליט החלטה היסטורית, נכונה והגיונית, לארח את תחרות הזֶמֶר היוקרתית והפופולרית בירושלים, ולצִדו המפיק אמנון ברקאי והמפקח הטכני אלי קרייתי שהוציאו את השידור הישיר אל הפועל, הלכה למעשה.

לקראת מבצע שידורי גביע העולם בכדורגל של צרפת 98' נקבעו שלושה ציוותי השידור. מאיר איינשטיין ואבי רצון היו הצמד המוביל. אליהם נלוו הצוות השני שהורכב מהשדר זוֹהֵייר בהלוּל והפרשן חיים ברעם , וצוות השידור השלישי שמנה את רמי ווייץ והפרשן זאביק זלצר. דני דבורין שַדָּר הרדיו הטוב בישראל (בתחום הכדורגל בלבד) היה המועמד שלי להפוך לשַדָּר הטלוויזיה השלישי במונדיאל צרפת 98', כפי שנהגתי ארבע שנים קודם לכן, במונדיאל ארה"ב 94'. חשבתי שיש לשמור על שלמות רשות השידור ולא להשתמש בכוחות עזר מחוץ לכתליה. מועמדותו של דני דבורין נפסלה ע"י יאיר שטרן ורפיק חלבי. יאיר שטרן העיד בפניי כלהלן : "דני דבורין – ידען , אך איננו שדרן. הוא פטפטן. בטלוויזיה הוא לא ישדר לאחר כישלונו במונדיאל ארה"ב 1994". שניהם לא אהבו אותו וחשבו שאיננו מתאים לתפקיד. רמי ווייץ היה עדיף בעיניהם לאין ערוך. מאידך נשכח וירד לטמיון גם שמו של מוטל'ה שפיגלר פרשנו של דני דבורין מהעבר במונדיאל ארה"ב 94'. האפשרות שישמש פרשן במונדיאל צרפת 98' כפי שהיה במונדיאל ארה"ב 94' שוּב לא עמדה על הפרק. במקומו של מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר עלו לגְדוּלָה במחלקת הספורט שני פרשנים חדשים, חיים ברעם וזאביק זלצר. הם היו הרבה יותר טובים ממנו.

יותר מכולם אהבתי את השַדָּר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון. שניהם היו עיתונאים בעלי ניסיון עצום ויכולת שידור מוכחת. הם אימצו באופן טבעי את סלוגן השידור העיתונאי של הווֹאַרְד קוֹסֶל מבלי שהכירו אותו כלל, "Tell it like it is". הצֶמֶד "איינשטיין – רָצוֹן" היה צֶוֶות השידור הטוב במדינה בעת ההיא. ללא כל ספק. שניהם היו שַדָּרִים שעשו חשבון רק למסך. הם היו Team שידור. חיבקתי אותם בחוֹם ובאהדה רבה אל לִבִּי ואִפשרתי לשניהם בפעם הראשונה בהיסטוריית המינויים שלי במחלקת הספורט לבחור בעצמם את המשחקים האהובים עליהם אותם ירצו לשָדֵר ישיר במונדיאל צרפת 1998. הטלתי עליהם רק את מגבלת הלוגיסטיקה. הם היה צריכים לחשֵב נכון את המרחקים בין עשרת האִצטדיונים הפרושים על פני צרפת ענקית וכֵן להיות מודעים לזמינות הטיסות, הנסיעות ברכבות, והיכולת האפשרית של הרכב הצמוד להפקה שלנו להביא אותם ואת הטכנאי המצורף אליהם איש הקוֹל והתקשורת יוסי מנקו במועד לעמדות השידור. ההספק שלהם היה מדהים. מאיר איינשטיין ואבי רצון שידרו ישיר 27 משחקים בגביע העולם בכדורגל של צרפת 98' ביניהם את משחק הפתיחה ברזיל – סקוטלנד ועוד 16 משחקים בשלב המוקדם, ארבעה משחקים בשלב שמינית הגמר, שני משחקים ברבע הגמר את שני המשחקים בשלב חצי הגמר, את המשחק על המקום השלישי וכמובן את משחק הגמר בו הביסה צרפת את ברזיל 0:3. בשלל השידור הנותר של 37 משחקים התחלקו זוהייר בהלול ורמי ווייץ.

מאיר איינשטיין היה בימים האלה שַדָּר כל יכול במחלקת הספורט. לא היו לוֹ יריבי שידור. מצב מאוד לא בריא מכל היבט שהוא. יריבו העיקרי אורי לוי על המיקרופון וויתר על הבכורה ללא קרב ומצא ניחומים מעת לעת בתפקיד עריכה חטיבת החדשות. ההבדל התהומי ביניהם היה נעוץ בקולם. מאיר איינשטיין בעל הקוֹל החזק והבוטח שִיוֵוק לצופיו חוץ ממֵידע גם סמכותיות. קוֹלוֹ הדַק והיבבני של אורי לוי לא אִפשֵר לוֹ זאת. יממה לאחר שבחרתי לשידור את 27 משחקיו שעמדו להיערך בקיץ במונדיאל צרפת 98', התיישב מאיר איינשטיין על כֵּס השַדָּר בעמדת השידור בהיכל הספורט ביד אליהו ביום חמישי – 11 בדצמבר 1997 כדי לשָדֵר ישיר את משחק הכדורסל מכבי ת"א נגד אלופת טורקיה אפס פילזן. לצִדוֹ ישב הפרשן אלי סהר. אורי לוי ניגן כינור שני וישב בעמדת הפרשנות השנייה שהצבתי בהיכל הספורט ביד אליהו יחד עם הפרשן השני המַשְלִים רָלְף קְלַיִין ז"ל.

ביום שישי – 15 במאי 1998 ערכה רשות השידור מסיבת עיתונאים גדולה בבית סוקולוב בה הצגנו את תוכנית השידורים המכסימאלית של משחקי גביע העולם בכדורגל של צרפת 98' . הצגתי בגאווה את היקף השידורים חסר התקדים 64 משחקים בשידורים ישירים, הבלטתי את ציוותי השידור שיישאו בעול השידורים מצרפת , והודעתי כי אני מפקיד את מלאכת ההנחיה באולפן המוביל בירושלים בידי אורי לוי יחדיו עם הפרשנים ניר לווין ובוני גינזבורג. הצגתי את השימוש החדשני במחשב הווירטואלי של "אוֹרעַד" ואת רעיון השתתפותו של אלי יצפאן בקטעי מערכונים ובידור בהפסקות המשחקים. מוטי קירשנבאום כבר לא היה שם. ליוו אותי במסיבת העיתונאים מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית היָשָן יאיר שטרן.

אורי פורת קיבל במתנה הפקת ענק מוכנה. הוא ישב בראש מסיבת העיתונאים בבית סוקולוב אך ראשו לא היה שָם. הכרתי אותו היטב וגם את שפת גופו. הוא פשוט לא היה שָם מפני שהיה עדיין טרוּד ומרוגז "מההפתעה המרה" שהכינו לוֹ אנשי חטיבת החדשות בניהולו של רפיק חלבי כששידרו כמה ימים קודם לכן ב- "מבט", כתבה העוסקת בנאום הניצחון של ראש הממשלה בנימין נתניהו ברחבת כיכר ספרא הלוא היא כיכר העיר בירושלים, בו  הוא מברך את שחקני קבוצת בית"ר ירושלים שזכתה בשבת – 9 במאי 1998 באליפות המדינה בכדורגל. את הופעתו של ראש הממשלה בכיכר ספרא ליוו קריאות קצובות של קבוצת פרחחים אוהדי בית"ר ותומכי הליכוד שצועקות בקוֹל רם, "מוות לערבים, מוות לערבים…", מבלי שראש הממשלה מהסה אותם. גם ראש העירייה אהוד אולמרט נוכח בקבלת הפנים לקבוצה האהודה על אנשי הליכוד והיה עֵד למחזה.

המנכ"ל טען בלהט שעורכי "מבט" אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן פִברקו את עריכת הקָלֶטֶת בעת הכנת הכתבה והצמידו את קריאות הנאצה לנאומו של ביבי נתניהו, בעוד שבמקור קריאות הנאצה התחוללו לאחר שראש הממשלה כבר עזב את המקום וכלל לא שמע אותן.  אורי פורת לא אָבָה לשמוע בקולם של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מנהל החדשות רפיק חלבי, וסגניתו יעל חֵן שביקשו לגונן על שני העורכים והעניקו לשניהם גיבוי מוחלט. שלושתם טענו שהעריכה הייתה עיתונאית – מקצועית לחלוטין ולא נעשה בה כל זיוף.

בתום מסיבת העיתונאים הזמין אותי המנכ"ל לשתות עִמוֹ קפה בבית סוקולוב. הוא היה נסער וחם על יאיר שטרן ורפיק חלבי. מחשבות רבות התרוצצו בראשו. אורי פורת נחשב למינוי פוליטי ימני מובהק של ראש הממשלה ויו"ר הליכוד בנימין "ביבי" נתניהו באפריל 1998 בקדנציה השנייה של כמנכ"ל רשות השידור, בדיוק כפי שמוטי קירשנבאום שידוע כאיש שמאל מובהק היה פרי מינוי פוליטי של שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ז"ל בתמיכתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. יכול מאוד להיות שלראש הממשלה הנוכחי בנימין "ביבי" נתניהו היו ציפיות מאורי פורת הנושא בעוֹל החדש בתום עידן מוטי קירשנבאום. והנה לא חלפו להם שלושה שבועות וכבר בנימין נתניהו מוצא את עצמו במרכז שערורייה תקשורתית בגין צילומי הטלוויזיה שאורי פורת הוא העורך הראשי שלהם בשעה שקהל הפרחחים של בית"ר ירושלים מריע לוֹ בקריאות, "מוות לערבים , מוות לערבים…", והוא אינו מהסה ומפסיק אותן. אורי פורת חש פגוע ונעלב. הוא לא האמין שזה קורה לוֹ והחליט בו במקום לבוא חשבון עם עורכי "מבט" ומנהליהם. הוא ראה בהם סוררים וסִינֵן בכעס מבין שיניו לידי בבית סוקולוב, "הם כולם מפוטרים שם, הם רק לא יודעים את זה".

זאת הייתה שגיאה של המנכ"ל החדש – ישן. חלפו ארבע עשרה שנה מאז פגש לראשונה ברשות השידור את יאיר שטרן, רפיק חלבי, ויעל חֵן. הם לא השתנו והיו אז כמו היום עיתונאים הגונים וישרי דרך. אך אורי פורת ששָב לרשות השידור לא ספר נכון את השנים שחלפו. הוא שוב חַש שהוא חייב למי שמינה אותו במקום למי שמממן אותו. הוא חזר על שגיאות העבר בתחילת הקדנציה השנייה שלו ביחסו הגס והמתנשא לבכירי עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וגם בטוויית יחסי העבודה שלוֹ עם אנשי הוועד המנהל אלה המפקחים על השידור הציבורי. חלק מהם המתינו לשעת הכושר ולא היססו לגמול לו. ראיתי זאת במו עיניי.

"מי שאינם זוכרים את העבר נידונים לחזור עליו", אמר פעם הפרופסור האמריקני הנודע ג'ורג' סנטיינה בסִפרוֹ, "חיי תבונה", והתכוון גם לאורי פורת. אורי פורת שילם ביוקר רב כשחזר על טעויות העבר שלוֹ. הוא כידוע לא השלים את הקדנציה השנייה שלו כמנכ"ל רשות השידור. כהונתו אמורה הייתה להסתיים באפריל 2003 אך הוא פרש מתפקידו באוגוסט 2001. צחוק הגורל היה שכעבור חודשים ספורים בלבד לאחר תקרית הקַלֶטֶת הזאת בה טען אורי פורת נגד פיקודיו והגן בחירוף נפש על שולחו הפוליטי, הפכו יריביו יאיר שטרן ורפיק חלבי לבני בריתו במאבקים הקשים שנכונו לו נגד חזית אנשי הוועד המנהל, ובראשם היו"רים גיל סמסונוב ונחמן שי ולידם המשנה של נחמן שי גב' אהובה אורן ואלון אלרואי ידידו הטוב של גיל סמסונוב.

הצלחת שידורי מונדיאל צרפת 98' בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה מובטחת ועלתה על גדותיה. אפילו הקומיקאי והסטנדאפיסט אֵלִי יָצְפַּאן שהצליח ל- השתרבב לשידורי המונדיאל בערוץ 1 לא יכול היה לקלקל את הפרוספריטי המדהים שהפיקו 64 השידורים הישירים שלנו. מפליא לחשוב היום ששילמנו עליהם אז, על כל 64 המשחקים, רק 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר זכויות שידורים.

מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994.

הפקת שידור משחקי גביע העולם בכדורגל של ארה"ב 1994 על ידי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הייתה אקוֹרד טלוויזיה מַרנין . נהניתי הנאה מרובה להגיש את ספר השידורים / פקודת המבצע שהכינותי לקראת שידורי מונדיאל ארה"ב 94' למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור , האיש שהפסיד רק לפני זמן קצר את זכויות הכדורגל הישראלי . חשתי לפתע אמביוולנטיות לגביו . הוא מנהיג שידור אך לא בטוח שהיה נחוש דיו אז . רבות הרהרתי באיש המוצלח הזה שספק אם היה נחוש כמו דן שילון ואלכס גלעדי בזמנם . אני בטוח שלהם זה וודאי לא היה קורה . הפקת מבצע שידורי גביע העולם בכדורגל של ארה"ב 94' הפכה עבורי לתשוקה. אובדן הזיכיון הכואב המתיר לנו לכסות ולשדר את הכדורגל הישראלי דחף אותי ביתר שאת להתעניין בכדורגל הבינלאומי ולשווק אותו באמצעות שידורי הטלוויזיה לישראל.

בחודש דצמבר 1993, נסעתי ללָאס וֶוגָאס בארה"ב בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן להשתתף בפגישה קדם הפקה כלל עולמית ה- WBM ה- 1 של כל גופי הטלוויזיה בעולם המשדרים את המונדיאל של ארה"ב 94'. זכויות השידור של המפעל היו בלעדיות שלנו. משחק הפתיחה של המונדיאל בהשתתפות 24 נבחרות נועד ליום שישי – 17 ביוני 1994 בשיקגו. לוס אנג'לס נקבעה לארח את משחק הגמר כעבור 31 ימים ביום ראשון – 17 ביולי 1994. הוועדה המארגנת האמריקנית הטילה על מנולו רומרו לנהל את ההפקה הבינלאומית הגדולה. מנואל "מנולו" רומרו הקים את ESI (ראשי תיבות של EBU Sports International) גוף מבצעי אד הוק לצורך ביצוע המשימה, והחליט למקם את מרכז השידורים הבינלאומי בדאלאס בירת מדינת הדרום טקסס. תשע ערים בכל רחבי ארה"ב הענקית מן החוף המזרחי ועד מערבה בעלות ארבעה שעוני זמן שונים נקבעו לארח את 52 משחקי מונדיאל הכדורגל. זה היה מבצע שידורים מסובך טכנולוגית ולוגיסטית. מנולו רומרו זימן פגישת קדם הפקה עולמית בת שלושה ימים (21.12.1993 – 19) בלָאס – וֶוגָאס כדי להסביר את מהלכיו, והוועדה המארגנת האמריקנית של המשחקים בראשותו של אלן רותנברג הבטיחה למשתתפי הכינוס קבלת פנים מאוד מקורית ומיוחדת שלא תשכח בעיר ההימורים. הם צדקו. לא שכחתי את לָאס-וֶוגָאס עד עצם היום הזה.

esi 1

טקסט תמונה : קיץ 1994. מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 94'. מיקום ה- IBC באחריות EBU Sports International בדאלאס בירת מדינת טקסס. (באדיבות EBU).

אין לאמריקנים מתחרים בשיווק המוצר. בקטע הזה הם אָשָפִים. החיבור בין אחת מה- Sponsors הגדולים של האירוע, חברת המזון המהיר "מקדונלד", לבין הלוֹגוֹ הרשמי של משחקי מונדיאל ארה"ב 1994 הוא דוגמא אחת לכך.

mcdonald 1

טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994. הוועדה המארגנת של משחקי מונדיאל ארה"ב 1994 "התלבשה" על חברת מקדונלד, וזאת לא היססה "להתלבש" על הכדורגל. בכל חור בארה"ב ניתן היה לחזות בשילוב ההכרחי שבין אכילת ההמבורגר לבין הבעיטה בכדור.

ב- 31 במאי 1994 הגשתי למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן את ספר השידורים / פקודת המבצע המפורטת של מונדיאל הכדורגל – ארה"ב 1994. "יש לכם עם מי לצאת לקרב ותוצאותיו אינם מוטלים בספק", אמרתי והקדשתי להם את ספר השידורים אך אי אפשר היה להסתיר את העֶצֶב. הפקת מונדיאל ארה"ב 1994 נערכה בצֵל האובדן המעיק של הכדורגל הישראלי לערוץ 2 הצעיר. "אני בטוח שתעמוד במבחן השידור שנכון לך", אמר לי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בטרם טיסתי עם צוות החלוץ לדָאלָאס בירת טקסס שם מוקמה מפקדת הטלוויזיה של EBU International בראשות מנולו רומרו ושם גם מוקם ה- IBC.

אלכס גלעדי ביקר אותי במשרד ההפקה שלי במרכז השידורים הבינלאומי בדָאלָאס בעת משחקי מונדיאל ארה"ב בקיץ 94'. הוא היה עכשיו אחד מאנשי הטלוויזיה המשפיעים ביותר בעולם. הוא שימש בעת ובעונה אחת סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, יו"ר וועדת הטלוויזיה (והרדיו) של הוועד האולימפי הבינלאומי, חבר חדש בוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ויועץ וחבר קרוב של נשיאו חוּאָן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמָארָאנְש, וגם מנכ"ל "קשת" אחת משלוש הזכייניות של ערוץ 2 שפעל כבר שמונה חודשים. האיש המוכשר הזה נקרא ממש ברגע האחרון בפברואר 1993 ע"י איש העסקים מוזי וורטהיים לעמוד בראש קבוצת "קשת" כדי להציג את הפרזנטציה שלה במכרז הזכייניות של ערוץ 2, וניצח. אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הגעתי ארצה ב- 17 בפברואר 1993. חתמתי על ההסכם כעבור יומיים ב- 19 בפברואר. היה לי מעט מאוד זמן רק 39 ימים כדי להכין את קבוצת "קשת" לפרזנטציה המכריעה. הפרזנטציה הטכנית  נערכה  ב- 31 במארס 1993 בבניין ה- "סינרמה" בתל אביב. ניצחנו בה יחד עם קבוצות "רשת" בראשות דן שילון ו- "טלעד" עליה ניצח עוזי פלד". אלכס גלעדי היה הרוח החיה בהסכם הזכויות החדש שערך ערוץ 2 המסחרי ב- 17 במאי 1994 עם התאחדות הכדורגל, חוזה המקנה לערוץ 2 את השידורים הבלעדיים של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) וגביע המדינה בשלוש שנים הבאות של 1997- 1994. חוזה דרמטי שדחק בבת אחת את השידור הציבורי לפינה.

אלכס גלעדי היה המנטור שלי מורי ורבי בטלוויזיה בכל שנות עשור ה- 70 של המאה הקודמת. הוא נחשב לעובד וותיק בשורותיה, כשנתיים ימים, בשעה שקיבל אותי באופן אישי לעבודה בטלוויזיה בקיץ 1971. את אלכס גלעדי קיבל לעבודה ב- 1969 במחלקת הספורט, דן שילון. חלפו מאז ארבעים וחמש שנים. אלכס גלעדי מבוני ומייסדי שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית היה בין הבודדים שידע כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואנוכי כמנהל שידורי הספורט ספגנו מפולת קשה לאחר אובדן הזכויות של הכדורגל הישראלי. הוא הבין היטב ללבי. לפני שנפרדנו על סף דלת המשרד שלי ב- IBC בדָאלָאס ביולי 1994, אמרתי לוֹ, "אלכס, נדמה לי שאין לי בית לחזור אליו בתום משחקי גביע העולם בכדורגל". התכוונתי לביתי השני בבניין הטלוויזיה הישן ברוממה בירושלים שהתרוקן מהחזקה של אובייקט שידור כל כך נחרץ וחיוני שלו, הכדורגל הישראלי, והוספתי, "25 שנה רצופות החזקנו בחוזה הכדורגל הישראלי. עכשיו לפתע הכול נגמר". אלכס גלעדי התבונן בי, המתין קלות, ואז הֵשיב בשקט וכדרך אגב : "דייויד פדרמן ואנוכי עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום", ולא יסף. היה לוֹ מה לומר אך הוא העדיף להמשיך להסתכל בי מבעד לעדשות משקפיו העבות ולהחריש.

העֶצֶב הגדול שלי נבע מהפער העצום ששרר בין ההפקה האיכותית של שידורי מונדיאל גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994 שמוטי קירשנבאום אִפשֵר והתיר לי לעַצֵב במו ידיי, לבין הַרִיק שציפה והמתין לי בבית. בפעם הראשונה בהיסטוריה מאז 1968 זכויות הכדורגל הישראלי לא היו עוד בידי השידור הציבורי סעדיה קאראוואני, טכנאי ומפקח קול מצטיין, ואחד ממומחי הקוֹל והתקשורת הטובים ביותר שהכרתי בכל שנות עבודתי בטלוויזיה (בארץ וגם בעולם), הקים יחד עם עוזרו אורי רשף, מערכת שידור משוכללת  במשרד ההפקה ב- IBC בדָאלָאס – טקסס (Dallas Texas) המבוססת על קווי שידור בטכנולוגיית ISDN. המערכת הזאת פעלה 40 יום ולילה ברציפות בין ארה"ב לישראל אפילו ללא שגיאה אחת.

karavani reshef 1994

טקסט תמונה : קיץ 1994. משחקי גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94'. זוהי עמדת הפיקוד שלי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים, שמוסד ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בעיר דאלאס בירת טקסס. מימין, מפקח הקול והתקשורת אורי רשף ומשמאל, הבוס שלו סעדיה קאראוואני. על הקיר ממול היו תלויים בריסטולים ועליהן רשומים תוכניות קרבות השידורים שלנו. התוכניות כללו ימים, תאריכים, ושעות המשחקים (בארה"ב וישראל), שמות האצטדיונים, מספרי עמדות השידור באצטדיונים המבוקשים, קווי השידורים, ערוצי הלוויינים, ושמות השדרים המוציאים לפועל את פקודת המבצע. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 22

טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 94'. זהו קולאז' של מערכת המיתוג והשליטה של קווי השידור הבינלאומיים ה- 4W ,ISDN, וקווי טלפונים (2W) בינלאומיים במונדיאל ארה"ב 94' שמיסד ה- EBI (ראשי תיבות של European Broadcast International) ב- IBC בדאלאס. מנולו רומרו היה הממונה על ההפקה הטכנולוגית והלוגיסטית המורכבת שהתפרשה על פני כל ארה"ב הענקית. טכנאי ה- EBU ושני הטכנאים שלנו היו חייבים להכיר היטב את מקום חיבור הקווים שלנו. טעות אחת קטנה וקווי השידור שלנו היו עלולים להגיע לטימבוקטו במקום לירושלים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 23טקסט תמונה : קיץ 1994. דאלאס – טקסס. מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 94'. זהו המאסטר קונטרול של איגוד השידור האירופי (EBU). גם אנחנו היינו מחוברים אליו. כלי עזר חשוב בעת העברת סיגנלי התמונה והקול מדאלאס לאולפני הטלוויזיה בירושלים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חברת ESI (ראשי תיבות של EBU Sports International) בראשות הספרדי מנולו רומרו הייתה ה- Host broadcaster של מונדיאל ארה"ב 1994. זאת הייתה הפקה טכנולוגית בינלאומית ענקית שהשתרעה מחוף אל חוף על פני כל המדינה הענקית. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום העניק לי את כל האפשרויות הטכנולוגיות והלוגיסטיות כדי להתברג נכון וכראוי בתוך ההפקה של מנולו רומרו.

esi 3טקסט מסמך : זהו ה-  Cover page של ספר השידורים / פקודת מבצע המקורית המפורטת שחיברתי לקראת שידורי מונדיאל ארה"ב 94'. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן קיבלו את שני העותקים הראשונים. (מתוך ספר השידור / פקודת המבצע של מונדיאל ארה"ב כפי שתכנן וחיבר יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 4טקסט מסמך : סעיף תוכן העניינים של ספר השידור / פקודת המבצע של שידורי הטלוויזיה הישראלית במונדיאל ארה"ב 94' .(מתוך ספר השידור / פקודת מבצע של מונדיאל ארה"ב 1994 כפי שתכנן וחיבר יואש אלרואי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 5טקסט מסמך : דף הפנייה לקורא. מוטו ההפקה שלי היה, "…כרגיל תיווצרנה בעיות קטנות כגדולות, אך אלה נוצרו כדי לפתור אותן , ואנחנו נפתור אותן…". (מתוך ספר השידור / פקודת המבצע של מונדיאל ארה"ב 1994 כפי שתכנן וחיבר יואש אלרואי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 24טקסט מסמך : הסבר רקע כללי. (מתוך ספר השידורים / פקודת מבצע של מונדיאל ארה"ב 94' כפי שתכנן וחיבר יואש אלרואי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 6טקסט מסמך : שיבוץ 24 הנבחרות בששת הבתים המוקדמים.(מתוך ספר השידור / פקודת המבצע של מונדיאל ארה"ב 94' כפי שתכנן וחיבר יואש אלרואי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 7טקסט מסמך : הסבר שעות המשחקים. (מתוך ספר השידור / פקודת המבצע של מונדיאל ארה"ב 94' כפי שתכנן וחיבר יואש אלרואי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 8טקסט מסמך : הסבר מבנה שיטת המשחקים. (מתוך ספר השידורים / פקודת המבצע של מונדיאל ארה"ב 94' כפי שתכנן וחיבר יואש אלרואי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 9טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994. טבלה כוללת של כל 52 המשחקים בטורניר, לפי ימים, תאריכים, ושעות. הטורניר הממושך כלל בתוכו 7 ימי מנוחה לשחקנים. (מתוך ספר השידור / פקודת מבצע של מונדיאל ארה"ב 1994 כפי שתכנן וחיבר יואש אלרואי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 10טקסט מסמך : דף לדוגמא של תכנון ושיבוץ קווי שידור של משימות השידור השונות מארה"ב לישראל. (מתוך ספר השידור / פקודת מבצע של מונדיאל ארה"ב 94' כפי שתכנן וחיבר יואש אלרואי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 11טקסט תמונה : דוגמא לדף ביצוע של שיבוץ שידור המשחקים השונים ברחבי ארה"ב בלווייני התקשורת. (מתוך ספר השידור / פקודת המבצע של מונדיאל ארה"ב 94' כפי שתכנן וחיבר יואש אלרואי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 12טקסט מסמך : דף אינפורמציה לדוגמא הנוגע ל- לוגיסטיקה של הפקת מונדיאל ארה"ב 1994. תכנון ביצוע הטיסות (1) של צוות השידור הראשון (מתוך שלושה) שכולל את השדר מאיר איינשטיין, הפרשן אבי רצון והטכנאי אילן מנס במונדיאל ארה"ב 94', מרגע ההמראה מישראל ועד שובו של הצוות הביתה. (מתוך ספר השידור / פקודת מבצע של מונדיאל ארה"ב 94' כפי שתכנן וחיבר יואש אלרואי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).     

esi 13טקסט מסמך : דף ביצוע טיסות (2) של צוות השידור הראשון (מתוך שלושה) שכלל את השדר מאיר איינשטיין, הפרשן אבי רצון, והטכנאי אילן מנס -במונדיאל ארה"ב 94', מרגע ההמראה מישראל ועד שובו של הצוות הביתה. (מתוך ספר השידור / פקודת מבצע של מונדיאל ארה"ב 94' כפי שתכנן וחיבר יואש אלרואי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 14טקסט מסמך : מפת הצבת המצלמות של חברת ESI ותפקודן בשלב המוקדם של משחקי מונדיאל ארה"ב 94'. (מתוך ספר השידור / פקודת מבצע של מונדיאל ארה"ב 94' כפי שתכנן וחיבר יואש אלרואי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 15

טקסט מסמך : הלוגו של חברת ESI (ראשי תיבות של EBU Sports International) במונדיאל ארה"ב 1994. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 16טקסט תמונה : זהו השרטוט המקורי של מבנה קווי שידור ה- 4W הבינלאומיים שלנו בין דאלאס – טקסס לבין ירושלים בהפקת שידורי מונדיאל ארה"ב 1994. (מתוך ספר השידור / פקודת מבצע של מונדיאל ארה"ב 94' כפי שתכנן וחיבר יואש אלרואי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 25טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994. אנוכי בעמדת הפיקוד והשליטה שלי ב- IBC בדאלאס – טקסס עם טכנאי התקשורת והקול אורי רשף. מבעד לחלון נראים חמשת השעונים של ההפקה המציינים את שעוני ארה"ב, ישראל, ואירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 17טקסט תמונה :  מונדיאל ארה"ב 1994. זוהי מפת לוחות השעות והזמנים המבתרת את ארה"ב הענקית לארבעה חלקי זמן שונים. בין שעון ניו- יורק לשעון לוס אנג'לס חוצצות 3 שעות. (מתוך ספר השידור / פקודת מבצע של מונדיאל ארה"ב 1994 כפי שתכנן וחיבר יואש אלרואי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 26טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 94'. משרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC בדאלאס – טקסס. זוהי רלי בורקו אשת טלוויזיה מעולה, בימאית שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ששימשה עוזרת הפקה שלי בשידורי גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994. אישה רצינית  מקצועית, קורקטית, ומסורה לעבודתה. לא יכולתי לצפות לעוזרת הפקה טובה ממנה. על אחד הכתלים במשרד שלנו תליתי חמישה שעונים כדי לא להתבלבל בסבך הזמנים השונים בהם פעלה ההפקה. ארה"ב עצמה מחולקת לארבעה אזורי זמן. כמו כן היה צריך לקחת בחשבון את שמונה השעות שהפרידו בין שעון דאלאס לשעון ירושלים , ולדעת ולהבין שההתכתבויות המקצועיות עם ה- EBU הנוגעות לשידורי מונדיאל ארה"ב 94' מבוססות על הזמן של GMT. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 18טקסט מסמך : מונדיאל ארה"ב 94'. מרשם של מערכת תקשורת מפותחת מאוד של לוויינים וסיבים אופטיים לצורך העברת סיגנל השידורים מהאצטדיונים הפרושים ברחבי ארה"ב הענקית ל- IBC בדאלאס בירת טקסס. (מתוך ספר השידור של ESI). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 19טקסט מסמך : מונדיאל ארה"ב 94'. מרשם הפצת סיגנל השידורים לרחבי העולם באמצעות תחנות הקרקע הפזורות בארה"ב והשימוש בלוויינים. (מתוך ספר השידור של ESI). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 20טקסט מסמך : מונדיאל ארה"ב 1994. מרשם של העברת סיגנל שידור Multilateral מהאצטדיונים הפרושים ברחבי במדינה לעבר ה- IBC בדאלאס. (מתוך ספר השידור של ESI). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

esi 21טקסט מסמך : מונדיאל ארה"ב 94'. דוגמא לדף מידע רב תכליתי מתוך ספר השידורים / פקודת מבצע של שידורי מונדיאל ארה"ב 94', בתוכו התאמת השדרים למשימות השידור תוך ציון ברור של מקומות, ימים, תאריכים, ותיאום זמני השידור על פי שעוני ארה"ב, ישראל, ו- GMT והאם השידור הוא ישיר או לצורכי הקלטה. הלוגיסטיקה של מבצע השידורים הזה הייתה מורכבת וכללה ניוד מדויק של ציוותי השידור על פני ארה"ב הענקית ו-  Booking מדויק של טיסות ומלונות. (מתוך ספר השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מיסדתי שלושה ציוותי שידור שנעו לאורכה ורוחבה של המדינה הענקית בעלת ארבעה אזורי זמן. שעון ישראל עמד על 3 + GMT. ארבעת הזמנים האמריקניים היו כלהלן : שעון החוף המזרחי בצד של ניו יורק (EASTREN ZONE TIME) היה GMT מינוס 4. שעון האזור המרכזי (CENTRAL TIME ZONE) עמד על GMT מינוס 5. שעון האזור ההררי (MOUNTAIN TIME ZONE) היה GMT מינוס 6. שעון החוף המערבי בצד של לוס אנג'לס (PACIPIC TIME ZONE) עמד על GMT מינוס 7. כל צוות מנה שלושה אנשים : שַדָּר, פרשן, וטכנאי תקשורת צמוד. מאיר איינשטיין, אבי רצון, ואיש הקול אִילָן מַנֶס (אילן מנס בעל אוריינטציה של מפיק שימש באותה העֵת יו"ר וועד ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (עשה כמה צרות צרורות למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן) היוו את הצוות הבכיר והמוביל. מאיר איינשטיין ואבי רצון רק יכלו להודות לאילן מנס החרוץ ששימש כאבא מסוּר לצוות השידור המפורסם ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באותם הימים ההם. הוא היה איש חרוץ ואהוב. במשימות השידור הנותרות התחלקו השַדָּר רמי ווייץ שהיה אז חבר מן המניין ברשות השידור, הפרשן הצמוד שלוֹ אברהם גרנט, וטכנאי ה- Video המפקח שמואל פוקס. צוות השידור השלישי מנה את השר דני דבורין, הפרשן מרדכי שפיגלר, והטכנאי עמי זינגר.

מנולו רומרו נשיא EBI (ראשי תיבות של European Broadcasting International) שהפיקה את סיגנאל השידור הבינלאומי בחר להקים את מרכז השידורים הבינלאומי (IBC) בדאלאס החמה והלחה מפני ששכנה באמצע המדינה העצומה הזאת שרוחבה כ- 3000 ק"מ. דאלאס היא נמל הבית של חברת הטיסה Delta. נוח יחסית היה להגיח משם לערים האחרות בהן התקיימו המשחקים, סַן פרנציסקו ולוס אנג'לס במערב, שִיקָגוֹ במרכז, ודטרויט, אורלנדו, וושינגטון, ניו יורק, ובוסטון במזרח. צריך לבקר בנמל התעופה של דאלאס כדי להבין עד כמה נמל התעופה שלנו בנתב"ג צנוע וקטנטן. אפשר להניח את נתב"ג שלנו בשדה הענק בדאלאס מבלי לדעת כי בא אל קִרְבּוֹ.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא החמיץ את ביקורו המקצועי המסורתי הבינלאומי של משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בדָאלָאס. הוא היה אישיות שכיבדתי. נסעתי בעצמי ברכב ההפקה להביא אותו מנמל התעופה הענק של העִיר ל- IBC  מרכז השידורים הבינלאומי. אח"כ סיירנו יחדיו בקומה השישית בבניין הספרייה הישן בדאלאס משם ירה לי אוסוואלד ב- 22 בנובמבר 1963 את שלוש היריות ברובה הטלסקופ שלו שקטלו את נשיא ארה"ב ג'ון פיצג'רלד קנדי בעֵת מסע הבחירות שלוֹ בשתי הערים הראשיות של מדינת טקסס הענקית, יוסטון ודאלאס. הנשיא המנוח ישב במושב האחורי עם רעייתו ז'אקלין בלימוזינה של המושל ג'ון קונלי. ג'ון קונלי שישב במושב הקדמי יחד עם אשתו נפצע מהירי.

האמריקנים המסודרים הקימו בקומה השישית בבניין הספרייה מוזיאון המנציח את זכרו של הנשיא הנרצח ומשחזר בדייקנות רבה את סדר יומו ביום הרצח, פעילותו במסגרת מסע הבחירות שלו בדאלאס, ואת 25 השניות של סרט הרצח המתעדות את ההתנקשות בחייו . סרט הצילום של אֵייבְּרָהָאם זֶפְּרוּדֶר (Abraham Zepruder) שצולם במצלמת חובבים 8 מ"מ, הועבר ל- Video, ומשודר במקום לעיניהם של המבקרים הרבים ב- Loop. התבוננתי בפניו החתומות של מוטי קירשנבאום שלא נוטה לגלות את רגשותיו. אפשר היה להבחין כי הוא מתוח ומרותק. כמוניסיימתי לכתוב את פקודת המבצע של שידורי מונדיאל ארה"ב 1994 והגשתי לוֹ את העותק הראשון. מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור העניק לי ב- 1994 תנאי הפקה ושידור מופלגים לעומת אלה שנתן לי אריה מקל ארבע שנים קודם לכן במונדיאל איטליה 1990. הקדשתי לו בכתב ידי, "יש לך עם מי לצאת לקרב ותוצאתו איננה מוטלת בספק".

הפקת מונדיאל ארה"ב 94 הייתה קלה וזולה יחסית (לעומת הפקת האולימפיאדות). עלותה כ- 800000 (שמונה מאות אלף) דולר. יותר ממיליון דולר הכנסנו לקופת רשות השידור בתקופת שידורי המשחקים מהשטת שתי "צוללות" בתחתית המסך שהיו שקופיות חסות מטעם העיתון "מעריב" בראשותו של עופר נמרודי והמועצה להימורים וטוֹטוֹ בראשות היו"ר אריה זייף. שני המותגים של "מעריב" ו- "טוטו" נחשפו 1000 (אלף) פעמים על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך חמישים ימים בקיץ 1994 בקדם המונדיאל ובמונדיאל עצמו והכניסו לקופת הרשות כ- 1.000000 (מיליון) דולר, ובעצם מימנו את ההפקה כולה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה מעורב אישית בגיוס החסויות.

מששבתי ארצה מדָאלָאס בתום הפקת שידורי מונדיאל ארה"ב 1994 החלטתי לנצל את הצלחת שידורי המונדיאל בארץ כדי ליזום פרויקט שידור בינלאומית חדשה כתוצאה מהיעדרם לראשונה מזה רבע מאה של שנים משחקי הכדורגל הישראלי מלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. היה לי תירוץ טוב. בתום השידור הישיר של משחק הגמר בין נבחרות ברזיל ואיטליה ( 0 : 0 לאחר 120 דקות ), בו החמיץ רוברטו באג'יו את בעיטת ההכרעה שלו ושלח את הכדור לשמיים ואת גביע העולם לידיו של קפטן ברזיל דוּנְגָה, ניצב הרייטינג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על מדרוג שיא של % 63  ו- Share בן % 70. שבעה מכל עשרה צופי טלוויזיה ראו את משחק הגמר ששוּחַק באחת וחצי לפנות בוקר על פי שעון ישראל. נתון מדהים. הפקת שידורי גביע העולם בכדורגל של מונדיאל ארה"ב 1994 בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה הצלחה גדולה. עוֹל רָב ואחריות גדולה הוטלו על שלושת צוותי השידור. הם נעו כמו "פרפטואום מובילה" לאורכה ורוחבה של ארה"ב הענקית כדי לשדר ישיר את 52 משחקי הטורניר.

הצוות המוביל שהורכב מהשדר מאיר איינשטיין והפרשן שלו אבי רצון היה עדיף על הצמד רמי ווייץ ואברהם גרנט. רמי ווייץ ואברהם גרנט היו טובים לאין ערוך מצוות השידור השלישי דני דבורין ומרדכי שפיגלר. ראה גם הספר עב הכרס, "למילים יש וויזואליה משלהן" במסגרת הסדרה בת 13 הספרים הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

esi 27טקסט תמונה : חידוש מרנין בהפקת EBI את שידורי מונדיאל ארה"ב 94'. בפעם הראשונה בתולדות שידורי המונדיאלים מתקיימים ראיונות טלוויזיה עם שחקני הנבחרות (מה שנקרא Flash Interviews) מייד בסיום המשחקים, בטרם הגעתם לחדרי ההלבשה. (באדיבות FIFA).

שידור משחקי מונדיאל ארה"ב 1994 בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כמו בכל מקום אחר בעולם היה הצלחה כבירה. באמצעות טכנולוגיית התקשורת המיידית הפכו השידורים האלה את כדור הארץ למעֵין כפר גלובאלי. אין שום משחק ספורט בדומה לכדורגל הסוחט ברגעי האכזבה שלו את מירב הפוטנציאל הברברי מפיות האוהדים. מיליארד אנשים ברחבי תבל הצופים בו זמנית במשחק כדורגל הנערך באחת מפינות הגלובוס , מסוגלים בעתות משבר להתאגד תחת דגל האלימות ולכַלות ביחד את זעמם בשופטי המשחק ובשחקנים שלא מוצאים חן בעיניהם. באיטליה זה נשמע כך, "Figlio de putana" (באיטליה). אצלנו בישראל, "ראית איזה בן – זונה השחקן הזה אוֹ לשם שינוי שופט המשחק", בארה"ב העניקו הצופים ברוב חסדם לגיבורי הסדרה את התואר המלכותי המוכר, "Son of a bitch". זהו מעֵין רב שיח עולמי אינקוגניטו, שבו גיבורי העלילה המתרוצצים על כַּר הדֶשֶא אומנם אינם שומעים את חוות הדעת עליהם, אך מתקבלים בברכה והופכים לבני בית נאמנים בכל מקום בתבל.

1. אני ממסד ומפיק בתום מונדיאל ארה"ב 1994 את תוכנית הטלוויזיה "כדורגל עולמי" בסיועם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן . מוטי קירשנבאום הוא הרוח החיה הנושבת בין כותלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הרבה יותר דומיננטי ממנהל הטלוויזיה שלו וממנהלי החטיבות של יאיר שטרן. מיסוד התוכנית מהווה פיצוי על אובדן זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2 ב- 17 במאי 1994.

2. הופעתה המזהירה של הגרפיקאית וורוניקה רבוטניקוף. התוכנית "כדורגל עולמי" זוכה להצלחה מסחררת. אנחנו משיבים מלחמה שערה כנגד ערוץ 2 וערוץ 5 ורוכשים את זכויות השידורים של כל משחקי נבחרת ישראל בכדורגל – בבית ובחוץ במסגרות קדם המונדיאל וקדם ה- Euro, קונים את זכויות השידורים של מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל, חולקים עם ערוץ 5 את זכויות השידורים של הליכה הלאומית בכדורסל, מאמצים אל לבנו את השידורים הישירים של משחקי גביע המדינה בכדורסל, ומצרפים אלינו את זכויות השידורים של אליפויות ווימבלדון בטניס.

למכנה המשותף של הצפייה ההמונית יש השפעה גדולה על חֲזוֹנם של מעצבי השידור הטלוויזיוני ועל מקבלי ההחלטות במיוּן חומרי השידור. גם עלינו ברשות הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. משחקי המונדיאל הפופולאריים שקנו להם אחיזה כה איתנה בישראל  היוו את הרקע למיסוד תוכנית כדורגל בינלאומית חדשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בלילות ימי ראשון בשבוע בסתיו 1994. זאת לא הייתה העדפה מרצון שלי אלא בחירת מחדל בעקבות אובדן זכויות הכדורגל הישראלי לערוץ 2. הלוקליזציה נכנעה בעל כורחה לגלובליזציה. השאיפה שלי עכשיו הייתה להתמקד במסגרת התוכנית החדשה בשידורים ישירים קבועים מליגות הכדורגל הפופולאריות באירופה, ובראשן האיטלקית והגרמנית המשופעות בכוכבי המונדיאל. ביקשתי לדמות את תוכנית הכדורגל החדשה למעין " פרק ב' " של משחקי גביע העולם בכדורגל שזה אך הסתיימו בארה"ב.

גלובליזציה השידור חובקת העולם קיצרה גבולות וקרבה את תרבויות הכדורגל. אין חולק על כך. ביקשתי ביוזמת השידור הזאת לנַצֵל את תנופת הגלובליזציה הטלוויזיונית של משחקי גביע העולם בכדורגל, בו התוודעו צופי הטלוויזיה בישראל (להפתעתי גם נשים רבות) לגיבורי הכדורגל העולמיים. השיווק הגלובלי אפשרי  כשמדובר במצרך פופולרי אהוב, כזה שהציבור מבקש לצרוך אותו. השילוב של שיווק אגרסיבי עם מוצר מבוקש הוא נוסחה מנצחת המביאה עמה אושר ועושר. אוֹשֶר לצופים בהצגה ועוֹשֶר למשתתפים בה. זה מתקיים בכל תחום מתחומי חיינו : ספורט, אומנות, מוסיקה, אוכל ומשקאות, High Tech ומה לא. בספורט למשל, לעולם לא יהיה אפשר להפוך את מקצוע הסיוף ו/או את הרמת המשקלות למצרך גלובלי. אך הכדורגל הוא סיפור שונה.

מדהים איזו מהפכה חוללה הטלוויזיה. הכדורגל הבינלאומי הפך למצרך גלובלי אהוּב בדיוק כמו יצירות האומנות של תקופת הרנסאנס והפסלים האיטלקיים הדגולים מיכאל אנג'לו וז'אן לורנצו בּרניני, ו/או ציוריהם של לאונארדו דה-ווינצ'י, פאבלו פיקאסו, מודליאני, ו- ווינסט וואן גוֹךְ, ו/או אם תרצו מאטיס וגוגן, או סוגי המוסיקה – הרוק'נרול ששר אלוויס פרסלי והמוסיקה הקלאסית שחיבר וולפגאנג אמדיאוס מוצרט. כולם הפכו למצרך עולמי. הגלובליזציה של אלוויס פרסלי, מוצרט, פיקאסו, והכדורגל, צלחה לא רק בגלל טכנולוגיית השיווק וההפצה, אלא נבעה ראשית דבר מהיותם מוצרי צריכה מועדפים שניתן לשווקם להמונים בקלות. סרט הקולנוע "חלף עם הרוח" (GONE  WITH  THE  WIND) שנוצר ב- 1939 היה יצירת מופת. הסרט המפורסם הפך חיש מהר למצרך גלובלי. היה זה אך הגיוני להשתמש במסכים הגדולים באולמות הקולנוע כטכנולוגיה של תקשורת המונים מפותחת ומתקדמת על מנת להפיצו ולשָוְוקוֹ בכל אתר על כדור הארץ שם חיים בני אנוש. כך בדיוק נהגנו בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1  ב- 1994 עם התוכנית החדשה "כדורגל עולמי" וכוכביה בתוככי מדינת ישראל הקטנה. הסימביוזה הזאת הצליחה מעל למשוער.

סוֹד הצפייה בטלוויזיה נעוץ בחיבור נכון בין גיבורי העלילה לבין צופיהם, והוא נעשה היטב בשידורי מונדיאל הכדורגל בארה"ב 94'. אם כך חשבתי יהיה זה רעיון טוב לשדך שוב את כוכבי הכדורגל הבולטים במונדיאל לצופים בישראל באמצעות הליגות האירופיות. שוחחתי על יוזמת השידור הזאת עם מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, שטחתי בפניהם את העלויות הכספיות הנמוכות יחסית, ופרטתי עד לפרטים הקטנים ביותר את תוכנית השידורים שהגיתי במוחי הקודח משידורי ספורט. ב- 26 ביולי 1994 ו- 1 באוגוסט 1994, הגשתי לעיונם של הבוסים שלי את הצעת פקודת המבצע המפורטת של התוכנית "כדורגל עולמי" לעונת 1995 – 1994 [1]. שניהם אישרו אותה. הכל היה יכול להיות טוב ויפה, אלא שזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי על שני מרכיביו ליגה + גביע היו מעכשיו והילך עד 1997 קניין שידור בלבדי של ערוץ 2.

[1] ראה נספח : יוזמת השידור החדשה של "כדורגל עולמי" שהועברה  ב- 1 באוגוסט 1993 לידי המנכ"ל ומנהל הטלוויזיה.

wf 1

טקסט מסמך :  26 ביולי 1994. (עמוד מס' 1 מתוך 2) זוהי הצעת ההיערכות שלי הנוגעת להפקת שידורי הספורט בתום שידורי מונדיאל ארה"ב 1994, לרבות מיסוד ושידור תוכנית מיוחדת של הכדורגל האירופי בימי ראשון בשבוע , שקראתי לה, "אחרי המונדיאל…הליגה האיטלקית והכדורגל הבינלאומי כל יום ראשון רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". בסופו של דבר זאת הייתה ברירת מחדל.

wf 2

טקסט תמונה : 26 ביולי 1994. (זהו עמוד מס' 2 מתוך 2) של הצעת שידורי הספורט בתום מונדיאל ארה"ב 94'. בסופו של דבר זאת הייתה ברירת מחדל.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ראו בהצעתי יוזמה כובשת ומקורית . עולם הכדורגל הבינלאומי קסם להם . שניהם היו עדיין תחת הרושם הגדול שהותיר מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994 . מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן נדלקו ואישרו את הרעיון לביצוע מיידי גם מפני שעלות הייתה אפסית במונחי טלוויזיה . זכויות השידורים של הכדורגל הבינלאומי היו נמוכות מאוד בהשוואה לאלה של הכדורגל הישראלי שכבר נרכש ע"י ערוץ 2 המסחרי .שני המובילים הראשיים של השידור הציבורי חשו אולי ייסורי מצפון על אובדן זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ולכן נעתרו ליוזמה ליָיבֵא כדורגל בינלאומי למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במחירים זולים מאין כמותם . האמת , יְבוּא של כדורגל איטלקי וגרמני ב- 1994 למרקע הטלוויזיה של משלם האגרה , גם תמורת תשלום אפסי כמעט , לא היה תפקידו של השידור הציבורי . ערוץ נישה בכבלים או בלוויין היה אמור לעסוק בכך ולא ערוץ ציבורי , אבל זה מה שהיה ועמד על הפרק באותו רגע . מיסוד התוכנית "כדורגל עולמי" בספטמבר 1994 בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לוותה בביקורת ויצרה דילמות בבניין הטלוויזיה בירושלים . הקברניטים הותקפו על שיקול דעתם זה . מפקדי המשנה שלהם לעגו  למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן אך הם עמדו בפרץ . בעיקר מפני שתשלום זכויות השידורים היה מזערי וגם בגלל ששניהם היו חובבי ספורט . בעיקר חובבי כדורגל . כדי שיוזמת השידור של "כדורגל עולמי" תצליח הייתי זקוק להתלהבות ולמחויבות הכספית של שני הבוסים שלי . המרץ ולהט העבודה של מחלקת הספורט בתוככי השידור הציבורי לא יכלו להספיק לבדם . היו לנו בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 הרבה שונאים שפשוט קינאו בהצלחתנו . נדרשה התמקדות ותמיכה נלהבת של מנהיגי השידור הציבורי ברעיון המרכזי כדי להזין את הדבקות במטרה .

שילמנו 80000 (שמונים אֶלֶף) דולר זכויות שידור לעונת שידורים אחת למר מָאסִימוֹ מִיגָאנִי מחברת "SACIS" האיטלקית בעבור שידורי הליגה האיטלקית, ו- 000 50 (חמישים אֶלֶף) דולר לחברת "ISPR" הגרמנית ששיווקה לנו את זכויות השידור של הליגה הגרמנית . השימוש בלוויינים עלה לנו בס"ה כ- 000 100 (מאה אֶלֶף) דולר, והטסתם של מאיר איינשטיין ואבי רצון לאיטליה לצורך השידורים הישירים מעמדות שידור באִצטדיונים השונים שם, קיזזה מתקציב מחלקת הספורט כ- 60000 (שישים אֶלֶף) דולר. העלות הכללית של יוזמת השידור החדשה של התוכנית "כדורגל עולמי" בעונת 1995- 1994 הייתה צנועה במונחי טלוויזיה ועמדה על כ- 000 290 (מאתיים ותשעים אֶלֶף) דולר לעונה. היא הניבה 78 שעות שידור שנתיות. עלות שעת שידור אחת עמדה בממוצע על 3718 דולר. זוֹל. שלוש הזכייניות של ערוץ 2 המסחרי שילמו באותה עונת שידורי כדורגל של 1995- 1994 סכום של כ- 7000000 (שבעה מיליון) דולר. התשלום כלל את זכויות השידורים של משחקי הליגה וגביע המדינה וגם את הוצאות ההפקה של השידורים האלה. עלות שידור ישיר אחד בערוץ 2 עמדה על כ- 135000 (מאה שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר. ערוץ 2 המסחרי שידר כ- 70 שעות בשידורים ישירים וכ- 30 שעות של "הדקה ה- 91", תוכנית סיכום המחזור מידי מוצ"ש. 100 שעות שידור בשנה. 300 שעות בשלוש שנים. עלות שעת שידור אחת עמדה בממוצע על 70000 (שבעים אֶלֶף) דולר. יָקָר כמעט פי 19 משעת שידור אחת של "כדורגל עולמי" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אך יותר רלוואנטי ממנו.

נותר עכשיו רק להעניק שם לתוכנית הכדורגל החדשה . מוטי קירשנבאום הציע לי שני שמות מהגיגי ליבו, "הדֶשֶא של השָכֵן" ו- "כדורגל עולמי". בחרתי בשם השני מפני שהיה המוני ופחות מתוחכם ופנה ישירות לאוהדיו הרבים. מיסדתי אולפן מיוחד ל- "כדורגל עולמי" בסיועה של הגרפיקאית שלי וורוניקה רבוטניקוף. את וורוניקה רבוטניקוף היפה פגשתי לראשונה בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים בקיץ 1993. היא הייתה עולה חדשה מבואנוס איירס בירת ארגנטינה, יהודייה ציונית, שהחליטה לבנות את ביתה בישראל. חיש מהר התגלתה כגרפיקאית מוכשרת, חרוצה, מסורה לעבודתה, ודבקה במשימות השידור. היא ניצלה עד תום את הטכנולוגיה של מכשיר ה- Paint box והעניקה וויזואליה בעלת איכות מסוג שונה לשידורי הספורט בטלוויזיה.

veronica

טקסט תמונה :  שנת 1993. זאת היא הגרפיקאית המצטיינת וורוניקה רבוטניקוף ששינתה באופן מהותי באמצעות ה- Paint box את הוויזואליה של מעטפת שידורי הספורט בטלוויזיה, באולפן, בשקופיות לסוגיהן השונים ובעיצוב הפתיחות המיוחדות של תוכניות הספורט . היא הייתה גרפיקאית מוכשרת, חרוצה, ודבקה במשימה ללא סייג. אהבתי והערכתי אותה עד למאוד. (באדיבות וורוניקה רבוטניקוף. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הרקע לשַדָּרֵי ופרשנֵי האולפן עוּצַב מאוסף של דמויות שחקני כדורגל ידועי שֵם ובעלי מוניטין . ביקשתי מוורוניקה רבוטניקוף להבליט מעל כולם בתפאורת האולפן את נוכחותו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה. הכוכב בהֵא הידיעה של הכדורגל הארגנטיני והבינלאומי בן ה- 34 סיים למעשה במונדיאל של ארה"ב 1994 את הקריירה הספורטיבית שלו אך דמותו נשארה חקוקה בלִבָּם של אוהדי הכדורגל. זכורה היטב התמונה המפורסמת שלו במשחק בו הביסה ארגנטינה את יוון 0:4 כשרץ לעדשת המצלמה התחתונה להביע את שמחתו כשעיניו פעורות לרווחה כמו מזרות אימים לאחר הבקעת שער, כשהוא זועק, "ג – וֹ – ל". דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה מסומם מתרופת האֶפֶדְרִין. להגנתו טען שהשתמש באפדרין נגד צינוּן שתקף אותו . זה לא עזר לוֹ . הוא הורחק מהמונדיאל אך לא מתפאורת אולפן "כדורגל עולמי". דמותו של שחקן כדורגל מסומַם עיצבה ביודעין ועל פי החלטתי את אולפן הטלוויזיה . דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה נשאר כוכב כדורגל נערץ שזקוק לעזרה וטיפול, אך מי שהפך את תוכניות הספורט שלנו למרתקות ומעניינות יותר.

מישהו בטלוויזיה שאל אותי לפשר אהבתי העזה לדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה והאם הייתי מעז לעצב אולפן ספורט אולימפי בדמותו של בֶּן ג'וֹנְסוֹן שהודח מאולימפיאדת סיאול 1988 בגלל שימוש בסמים. שאלה מתריסה ומעניינת. התשובה שלילית. אולי מפני שבֶּן ג'וֹנְסוֹן נתפש על שימוש בסְטֶרוֹאִידִים ודְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בגלל נטילת אֶפֶדְרִין.

rabin maradona

טקסט תמונה : קיץ 1994. דייגו ארמאנדו מאראדונה קפטן נבחרת ארגנטינה הגיע לישראל עם חבריו טרם מונדיאל ארה"ב 1994 כדי לקבל את ברכתו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. ברכתו של יצחק רבין לא עזרה לו. משמאל, זהו גבריאל בטיסטוטה. (לע"מ תמורת תשלום). 

wf 3

wf 4

טקסט תמונה : סתיו 1994. הדקורציה של אולפן "כדורגל עולמי" כפי שעצבה אותו הגרפיקאית וורוניקה רבוטניקוף.

למעלה : קפטן נבחרת ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה מנשק את גביע העולם במונדיאל מכסיקו 1986.

למטה : קפטן נבחרת גרמניה לותאר מתיאוס מניף את גביע העולם במונדיאל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

maradonaטקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994. תמונה בלתי נשכחת. דייגו ארמאנדו מאראדונה כובש שער במדי נבחרת ארגנטינה נגד יוון ורץ למצלמה התחתונה כדי לבשר לעולם באמצעות מבע עיניו מזרה האימים כי הוא נגוּע בסַם האפדרין. הוא נכשל בבדיקות הסמים והוענש והודח מייד מהמשחקים. אף על פי כן נשאר שחקן אהוּד ואהוּב. (מתוך סרט ה-  Video של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).

ההבדל העצום בעלויות ההפקה של "כדורגל עולמי" שלנו ו- "הדקה ה- 91" של ערוץ 2 , העידו על שאיפתה של הטלוויזיה המסחרית לקבע את תודעתה הציבורית מהר ככל האפשר בקרב צופיה המתרבים והולכים . החלה מלחמת שידורים עקובה מדם יָרוֹק של דולרים בין שלושת גופי השידור הגדולים במדינה הערוץ הציבורי , ערוץ 2 המסחרי , והכבלים על ליבם של צופי הטלוויזיה . שלושתם הקיזו במשך השנים הרבה "דַם יָרוֹק" . דולרים רבים נשרפו שלא לצורך במלחמת השידור וההישרדות חסרת התוחלת . חלף יותר מעשור שנים עד שהיא נרגעה במקצת , והגלדיאטורים הסכימו איך שהוא להשיב בהדרגה את חרבם לנדנה .

יום ראשון – 4 בספטמבר 1994 היה ציון דרך חשוב מלא חשיבות עצמית של מחלקת הספורט . בשֵש בעֶרֶב שידרנו ישיר מאִצטדיון ר"ג את משחקה הראשון של נבחרת ישראל בכדורגל בקדם 96' Euro בו גברה 2 : 1 על פולין . בעֶשֶר בעֶרֶב עלינו לשידור בכורה של "כדורגל עולמי" . ההצלחה הייתה מעל המצופה והניבה כמויות רייטינג שהצדיקו את ההשקעה . המשחק ישראל – פולין הגיע בשיאו ל- % 32 , והתוכנית החדשה "כדורגל עולמי" צברה ציון של % 17. זה היה הישג חשוב באותם הימים ונחמה פורתא על האובדן הגדול הבלתי נשכח של זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל ומשחקי גביע המדינה בישראל . מכה אנושה ופצע פתוח שלא נרפא מעולם.

למחרת טלפנתי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן כדי לדַסְקֵס את נתוני הרייטינג ולאחל לשניהם את הברכה המסורתית , "שנה טובה ומאושרת". זה היה יום שני – 5 בספטמבר 1994 ערב ראש השנה החדשה של תשנ"ה , יום של תקוות גדולות. ראש השנה הוא חג משפחתי נפלא ואינטימי. הסבתי עם בני משפחתי סביב שולחן עמוס בכל טוב שהכינה רעייתי יעל. השקנו כוסות יין. רעייתי, ילדיי, וגם כלותיי היו שותפות לאושרי.

באותו עֶרֶב חשבתי והרהרתי רבות במוטי קירשנבאום. לא היינו חברים או ידידים במובן המקובל של המילה. אינני יודע אם היו לוֹ כאלה בתוככי רשות השידור. הוא היה מנכ"ל רשות שידור ענייה שנדרש מעת לעת להחליט החלטות מקצועיות לא פופולאריות, כאלה שמרחיקות ידידים . אבל הוא העריך אותי, האמין בי ובחזון השידור שלי בתחום שידורי הספורט , והעניק לי גיבוי עצום במשך כל חמש שנות שִלטונו ברשות השידור. הייתה לי עִמוֹ לא רק תקשורת רצופה ומהימנה. הייתה לי עמו תקשורת של כבוֹד. מוטי קירשנבאום היה איש חכם בעל ניסיון והשכלה רחבה בתחומים רבים, יוצר מוכשר, וחריף בשכלו. מינויו היה פוליטי כמו כל מנכ"ל רשות שידור המתמנה לתפקידו ע"י הממשלה אך הוא לא היה מעולם איש המִמִסַד. הוא היה איש מקצוע של יושרה אישית מוחלטת, עצמאי בדעותיו שלא חייב דָבָר לממשלה שמינתה אותו. תענוג צרוף היה להשתתף בפגישות העבודה הרבות עִמוֹ ולשמוע את ניתוחיו המלומדים. לא תמיד הסכמתי להם  אך אי אפשר היה שלא לכבד את חוט המחשבה ההגיוני שלו. הוא באמת היה איש מחונן, אומן הניסוח, וספוג בהומור שָנוּן.

הפסדנו את זכויות השידורים של משחקי הליגה והגביע אך נשארו בידינו השידורים הישירים של משחקי הבית והחוץ של נבחרת ישראל בניסיונה להעפיל לגמר טורניר אליפות אירופה בכדורגל שעמדו להיערך בקיץ 1996 באנגליה ונודעו כמשחקי 1996 – EURO. מוטי קירשנבאום נתן לי יד חופשית להפיק אותם.

ביום רביעי – 16 בנובמבר 1994 עמדה נבחרת ישראל בראשותו של המאמן שלמה שרף להתמודד במשחק חוץ נגד נבחרתה הלאומית של אזרבייג'אן. הוא ביקש את עזרתי בניהול המו"מ עם אנשי חברת UFA הגרמנית בראשותו של רוברט מילר שהחזיקה בזכויות השידורים של המשחק. הכרתי היטב את אנשי UFA מהעבר. הם היו הגונים אתנו אך תמיד דרשו תשובות מהירות מבלי להתמזמז יותר מידַי. את המו"מ מצד UFA ניהל פיליפ קורטז. הוא שלח את פקס ההצעה ע"ס 70000 (שבעים אֶלֶף) דולר למוטי לוי. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום אישר מייד את העסקה. מאז "פרשת אוסטריה" ב- 28 באוקטובר 1992, מיהרה רשות השידור בראשותו של מוטי קירשנבאום להגיב ולענות ללא דיחוי לכל הצעות השידור שהופנו אליה.

wf 5

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1994. זהו מסמך הצעת זכויות השידורים ע"ס 70000 (שבעים אלף) דולר של המשחק אזרבייג'אן – ישראל בקדם 96' EURO , שנועד להיערך ב- 16 בנובמבר 1994 בעיר הטורקית טראבזון. "זכור את פרשת אוסטריה", הזהרתי את מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. בהיותו אנטגוניסט מובהק של ביורוקרטיה מסורבלת, זכר ופעל מייד (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשחק נקבע ל- 19.00 שעון ישראל והזיז את שעת השידור הקדושה של "מבט" משמונה לתשע בערב. בימים אחרים בעידַן יוסף בר-אל, אלימלך רם ז"ל, ואליעזר יערי הדבר היה הופך לשערורייה, סכסוך מדון, ו- ריב. עכשיו בתקופתו של מוטי קירשנבאום אף אחד לא העיז לצַיֵיץ. הייתה רק בעיה אחת . UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) לא הרשתה לאזרבייג'אן לקיים את משחקיה הביתיים בעיר הבירה שלה בָּקוּ בשל קרבות שפרצו בחלק זה של העולם בו שכנו הפדרציות של ברה"מ לשעבר, אזרבייג'אן, ארמניה, וגרוזיה. הקרבות בין לוחמי אבחאזיה לאנשי נגורנו קאראבאך הסיטו את המשחק שלנו לעיר הטורקית טראבזון. ההפקה הסתבכה מפני שנדרשתי לשלם תשלום מיוחד נוסף לטלוויזיה הטורקית TRT כדי שתיאות להסיע ניידת שידור שלה לטראבזון ולסייע לנו בהפקת השידור הישיר. מן ההיבט הזה של יסודות ההפקה ואִרגון החומר היה נוח מאוד לעבוד עם מוטי קירשנבאום. הקשר שלי עִמו היה ישיר ללא מתווכחים והוא פעל במהירות רבה. הטסתי לטראבזון את מאיר איינשטיין, הפרשן אבי רצון, והמפיק ששי אפרתי (שניהם בלתי נשכחים). המאמץ הזה השתלם ולוּ רק בשל השער המדהים שכבש רוני רוזנטלבדקה ה- 50 של המשחק. הוא זכה בכדור במרחק של 75 מטרים משערה של אזרבייג'אן ואז פרץ לבדו כשהכדור ברגליו והוא עובר כברת דרך ארוכה, חוֹלֵף בפריצה הזאת על פני שישה שחקנים אַזֶרִיים, מטעה את השוער ומבקיע שער שלא יישכח. הוא כמובן זכה למחמאות רבות של צוות השידור וגם של השחקנים. אפילו השוער בוני גינזבורג רץ עד קצהו השני של המגרש כדי לחבק את רוני רוזנטל ולהביע את הערכתו לחלוץ שכבש שער נדיר. מבצע מורכב של שחקן יחיד שהזכיר את שערו הווירטואוזי השני של דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה נגד אנגליה במונדיאל של מכסיקו 1986. רוני חרזי הבקיע את השער הראשון במשחק בדקה ה- 29 . ישראל ניצחה את אזרבייג'אן 2 : 0 והייתה בדרכה לאנגליה 1996 אך היא בסופו של דבר הדרך השתבשה והיא מעולם לא הגיעה לשָם.

ההפקות הבינלאומיות הגדולות של מחלקת הספורט הדורשות היערכות מורכבת ארוכת טווח זכו לתגובה הולמת ומיידית של מנכ"ל רשות השידור. הוא מעולם לא דחה החלטה שנויה במחלוקת למועד מאוחר יותר. הוא מעולם לא טייח קשיים. הוא מעולם לא מנע וויכוחים . לאחר הוויכוחים ולאחר ששמע את טיעוני הצדדים לקח תמיד אחריות והחליט מייד . מוטי קירשנבאום העניק לי שקט נפשי שכה הייתי זקוק לוֹ. רק מי שעבד תחת ניהולו של יוסף בר-אל יודע להעריך את כישרון הניהול והמנהיגות של מוטי קירשנבאום. מן ההיבט הזה נכנסו הפקות הספורט הגדולות לרוטינה מקובלת בעלות סטנדרט גבוה.

[1] ראה נספח : יוזמת השידור החדשה של "כדורגל עולמי" שהועברה ב- 1 באוגוסט 1993 לידי המנכ"ל ומנהל הטלוויזיה.

סוף הפוסט 525. 

סנסציה. ערוץ 55 בכבלים (ערוץ הספורט) ספג סטירת לחי מצלצלת ומסתובב בתוך הברנז'ה ומול צופיו טרוט עיניים ובלחיים אדומות. ערוץ 55 בכבלים הפסיד בטיפשות וביוהרה את זכויות השידורים של הליגה הספרדית בכדורגל לערוץ one לשלוש השנים הבאות של 2018 – 2015. פוסט מס' 524. כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————– 

פוסט חדש מס' 524 : הועלה לאוויר ביום ראשון לפנות ערב – 2 באוגוסט 2015

——————————————————————————– 


טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. אינני מצטער על כך אפילו לא לרגע אחד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 3 : ערוץ 1 חזר לסורו. שני שדרניו ליאן ווילדאו והפרשנית ליאור בירקן משדרים ישיר Off tube מהאולפן בירושלים את אליפות העולם בשחייה שהחלה היום (יום ראשון – 2 באוגוסט 2015) בקאזאן – רוסיה. אני תמיד כָּמֵהַ לדעת מה משיבים שדרני ה- Off tube למנהליהם כשאלה מצווים עליהם להישאר במדינותיהם ולהעתיק את האינפורמציה מהמוניטור בתחנות האם שלהם…??? האם הם משפילים מבט ומצייתים מייד…??? ו/או שמא הם מתעקשים, מתווכחים, ועומדים על זכויותיהם העיתונאיות…??? מעניין אותי לדעת מה הייתה תגובתם ומה השיבו ליאן ווילדאו וליאור בירקן למנהליהם יונה וויזנטל ואלי בבא שהורו להם להישאר בבית, ולשדר ישיר מהאולפן בירושלים אירוע בינלאומי בכיר ביותר שמתרחש אלפי קילומטרים מהם…??? רחמנות על ליאן ווילדאו וליאור בירקן. ברור שמדובר בטלוויזיה מגוחכת וגם מבולבלת. צפיתי היום ב- 17.30 אחה"צ (יום ראשון 2 באוגוסט 2015) יחדיו עם נכדתי היפה והנבונה בת ה- 7 שמשתתפת בחוג לשחייה. השידור הישיר המשותף של ליאן ווילדאו וליאור ברקן מצא חן בעיניה אולם היא איבדה את האוריינטציה שלה ולא הסתדרה עם הצגת השחיינים המבולבלת של השדר המוביל שלעולם איננה בסינכרוניזציה עם תמונת הטלוויזיה של ה- Host broadcaster הרוסי. מדובר בחלטורה Off tube טלוויזיונית של ערוץ 1 הציבורי. ליאן ווילדאו איננו שדר שחייה, אולם לפחות את הצגת השחיינים והשחייניות בטרם יריית הזינוק הוא יכול עשות בצורה שיטתית ומסודרת. מה כל קשה גם לציין את גובהם המדויק של השחיינים והשחייניות (מרכיב ונתון חשוב המשפיע על הישגיהם), במקום לשלוף מהמותן ולומר בסתמיות ששחיין זה וזה הוא גבוה מאוד ו/או לחילופין השחיינית הזאת והזאת היא גבוהה מאוד. בלתי מספיק.

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

סדרת 13 הספרים היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים אולי יותר בעולם ובארץ. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעבר בעמדות מפתח, גם בעלי יתרונות עליונים, היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים רברבנים, כושלים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סנסציה. ערוץ 55 בכבלים (ערוץ הספורט) ספג סטירת לחי מצלצלת ומסתובב בתוך הברנז'ה ומול צופיו טרוט עיניים ובלחיים אדומות. ערוץ 55 בכבלים הפסיד בטיפשות וביוהרה את זכויות השידורים של הליגה הספרדית בכדורגל לערוץ one לשלוש השנים הבאות של 2018 – 2015. פוסט מס' 524. כל הזכויות שמורות.

מודעה :

זכויות השידורים הפנטסטיות שמשלמות רשתות הטלוויזיה בארץ ובעולם כולל הישראליות של ערוץ הספורט בכבלים (ערוצים 55, 56, 57, 58, ו- 59 HD), ערוצי הספורט של צ'ארלטון, ערוץ ONE, וגם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ערוץ 10, ולעיתים רחוקות ערוץ 2 – לוועדות המארגנות הבינלאומיות הגדולות ובראשן ה- IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית), IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי), FIFA (התאחדות הכדורגל האירופית), UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית), FINA (התאחדות השחייה הבינלאומית) וגם בעבור הליגה האנגלית בכדורגל והליגה הספרדית בכדורגל, וגם להתאחדויות הכדורגל והכדורסל המקומיות – הן הדלק שמניע את תעשיית הספורט באשר היא.  

ערוץ 55 בכבלים (ערוץ הספורט) ספג סטירת לחי מצלצלת ומסתובב בתוך הברנז'ה ומול צופיו טרוט עיניים ובלחיים אדומות מבושה. ערוץ 55 בכבלים הפסיד בטיפשות וביוהרה את זכויות השידורים של הליגה הספרדית בכדורגל לערוץ one לשלוש השנים הבאות של 2018 – 2015. מתברר כי אנשי טלוויזיה גם אם הם נחשבים למוכשרים אולם נגועים ביוהרה, ב- ביטחון עצמי מעבר למידה המקובלת, ב- שחצנות ורהב, ונעדרי מודיעין (אודות יריביהם) בענייני מו"מ לרכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט בכירים – אינם מתים, הם רק מתחלפים. זה קרה עכשיו ביולי 2015 למר מודי פרידמן מקבוצת RGE הישראלית המחזיקה בבעלות ערוץ 55 בכבלים (ערוץ הספורט) העשיר, זה שהפסיד עכשיו באופן מפתיע ובצורה מטופשת ובלתי מחויבת המציאות את זכויות השידורים של הליגה הספרדית בכדורגל לערוץ ONE. איוולת. ערוץ הספורט תקע במשך השנים שעברו יתד טלוויזיונית עמוקה והצליח לא רק לעשות לנו הכרה עם הליגה הספרדית בכדורגל אלא אף לחבב אותה עלינו מאוד. ליאו מסי וברצלונה וכריסטיאנו רונאלדו וריאל מדריד הפכו לבני בית ולאורחים קבועים ונערצים בסלון ביתנו. משחקי הקלאסיקו בין הקאטאלונים מברצלונה לבין הספרדים מ- מדריד גרפו רייטינג נאה שנשק ל- % 10. מדובר במִדְרוּג נאה לערוץ נישה שמתמחה רק בשידורי ספורט. 

איוולת מהסוג הזה של יוהרה, עודף החשבה עצמית, וחוסר מודיעין מין קדחת טלוויזיונית שתקפה את מודי פרידמן, לרבות חוסר ידע הנוגע לכוונות המתחרים שלו מה הם הולכים לעשות ואלו מארבים הם מתכננים לו, קרתה בדצמבר 1993 לנשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית העשירה CBS לארי טיש (Larry Tisch). לארי טיש הפסיד בדצמבר 1993 את זכויות השידורים של ליגת ה- NFC האמריקנית (מיסודה של ה- NFL) למיליארדר האוסטרלי רופרט מרדוק (Rupert Merdoch), מי שמיסד והקים בהצלחה באותה העת את רשת הטלוויזיה האמריקנית הארצית החדשה FOX מעפרה. רשת הטלוויזיה FOX ניצחה בדו קרב וקנתה באופן בלתי צפוי תמורת 1.580000000 (מיליארד וחמש מאות ושמונים מיליון) דולר את ה- NFC לארבע השנים הבאות של 1998 – 1994. FOX קִידְמָה מייד את שִגְשוּגָה גם באמצעות רכש הסחורה הטלוויזיונית הספורטיבית הפופולרית הקונקרטית הנ"ל. ולא רק זאת היא אף העבירה לשורותיה את צוות השידור הבכיר והוותיק של CBS ג'ון מאדן (John Madden) ופאט סאמרוול (Pat Summerall). בכך הצטרפה FOX כ- בת תחרות שוות כוחות לשלושת הרשתות הארציות הוותיקות CBS ו- NBC ו- ABC. הייתי עֵד להתרחשות הפנטסטית והדרמטית הזאת בזמן אמת.

 בדצמבר 1993 שלחו אותי מנכ"ל רשות השידור מר מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יאיר שטרן ללאס ווגאס שם התקיימה פגישת קדם ההפקה העולמית ה- WBM (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) לקראת שידורי הטלוויזיה של טורניר מונדיאל ארה"ב 94' (מונדיאל ארה"ב 1994 התקיים מ- 17 ביוני 1994 עד 17 ביולי 1994 ו- 52 המשחקים נערכו בתשע ערים ברחבי ארה"ב). באותם ימי הכֶּנֶס הוא בלאס ווגאס בדצמבר 1993 אירע זעזוע טלוויזיוני אדיר בארה"ב חסר תקדים. רשת הטלוויזיה הוותיקה CBS הפסידה את זכויות השידור של ליגת הפוטבול ה- NFC השייכת ל- NFL (ראשי תיבות של National Football League) לרשת הטלוויזיה המתחרה הצעירה FOX שאך זה נעמדה על רגליה, לאחר שהיא CBS החזיקה בהן 28 שנה ברציפות מאז 1965 (!). היה מדובר בסנסציה. השתררה תדהמה ענקית ועצומה בארה"ב. הציבור האמריקני וכל כלי התקשורת האמריקניים, רשתות הטלוויזיה, הרדיו, והעיתונות עסקו באותם הימים רק בשאלה אחת : כיצד התרחשה סנסציה כזאת בלתי מובנת בה רשת טלוויזיה יציבה ועשירה כ- CBS מוותרת מראש וביודעין על סחורת שידור כה פופולרית כמו ה- NFC לרשת טלוויזיה מתחילה. ה- NFC הייתה נדבך מרכזי וסחורת שידור סופר פופולרית שזוהתה במשך המון שנים עם CBS ועם צוות השידור המצוין שלה ג'ון מאדן ופאט סאמרוול. גם אני שהייתי אוֹרֵח לזמן קצר בארה"ב בדצמבר 1993 נותרתי המום. פתאום חשבתי לעצמי שָם בלָאס וֶוגָאס הרחוקה, רק שלנו לא יקרה בישראל בעֵת המאבק על קניית זכויות הכדורגל נגד ערוץ 2 מה שקרה לרשת CBS בארה"ב בתחרות נגד FOX. לאחר שובי הביתה דיווחתי מייד ליאיר שטרן ומוטי קירשנבאום את קורותיי בלאס ווגאס המהממת ואת תוצאות פגישת ה- WBM ואת אודות תבוסתה ההיסטורית והבלתי צפויה של CBS. רשת הטלוויזיה CBS בראשות נשיאה לָארִי טיש (Larry Tisch) הציעה בדצמבר 1993 להנהלת ה- NFL עבור המכרז החדש של זכויות השידורים של ה- NFC לארבע השנים הבאות של 1998 – 1994 סכום של 1.180000000 (מיליארד ו- 180 מיליון) דולר. היא נעצרה על הסכום הזה ולא הסכימה להוסיף אפילו דולר אחד. רשת הטלוויזיה הצעירה FOX של רופרט מרדוק (Rupert Murdoch) שזה אך נעמדה על רגליה הציעה 400 מיליון דולר יותר, סכום של 1.580000000 (מיליארד וחמש מאות ושמונים מיליון דולר), וזכתה בכל הקופה. אמות סִפֵי הטלוויזיה בארה"ב זעו. אמריקה הייתה כמרקחה. כל העיתונות בארה"ב דנה בנפילה של CBS ובעתידה המעורפל שלה כרשת טלוויזיה מובילה במדינה הענקית. דיווחתי על כך למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בשיחת טלפון ישירה מלאס ווגאס (Las Vegas) לירטשלים והבעתי בפניו תקווה אולי משאלה, שרק לא יקרה לנו מה שקרה ל- CBS במאבק העתידי שלנו נגד ערוץ 2 הצעיר והשאפתני אודות קניין רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בחוזה הבא לשלוש השנים של 1997 – 1994.

cbs 1

טקסט מסמך : כותרת בעיתונות האמריקנית לאחר התבוסה המפתיעה והדרמטית של CBS ל- רופרט מרדוק : "CBS faces uncertain future". בכותרת המשנית נאמר כי CBS חסכה סכום כסף עצום בוויתור שלה על NFC, אולם מנתחי תוכן בטלוויזיה בארה"ב אמרו שהפסד הזכויות של ה- NFC הוא סימן מבשר רעות. (קטע העיתונות האמריקני הזה הוא מ- 22 בדצמבר 1993). 

cbs 2

טקסט מסמך : פרשנים מעריכים כי צוות השידור הקבוע של של CBS במשך שנים רבות בראשות ג'ון מאדן ופאט סאמרוול ינדוד אף הוא ל- FOX בעקבות אובדן זכויות השידורים. (קטע העיתונות האמריקני הזה הוא מ- 22 בדצמבר 1993). 

התפללתי שלא יקרה לנו מה שקרה ל- CBS במאבקנו העתידי נגד ערוץ 2 הצעיר והאמביציוזי. אולם התפילות לא עזרו. בסופו של דבר הגרוע מכל קרה גם לנו. איוולת ותבוסה טלוויזיונית כזאת הייתה גם מנת חלקו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום משהפסיד ב- 17 במאי 1994 לאלכס גלעדי ודיוויד פדרמן נציגי ערוץ 2 המסחרי הצעיר את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 1997 – 1994. מוטי קירשנבאום נחשב לכישרון טלוויזיוני מאז הצטרף במאי 1968 לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. מוטי קירשנבאום הפך לבעל מוניטין לאומי משזכה בפרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה ב- 1976 בהיותו בן 37 בלבד (!). תבוסתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ב- 1994 מאכזבת וגדולה לאין שיעור מתבוסתם של לארי טיש ומודי פרידמן, מפני שאלכס גלעדי ודיוויד פדרמן אנשי ערוץ 2 נפגשו עם מוטי קירשנבאום במסעדת הסטייקים "מי ומי" ברחוב בוגרשוב בתל אביב ביום ראשון – 15 במאי 1994, ונתנו לו לדעת כי הם נכנסו למירוץ על השגת זכויות השידורים הבלעדיות של הכדורגל הישראלי (משחקי הליגה + משחקי גביע המדינה). מוטי קירשנבאום רווי יוהרה וביטחון עצמי ניסה להדוף לאחור באותה הפגישה המשולשת ההיא ב- 15 במאי 1994 את האמביציות של אלכס לכדי ודיוויד פדרמן. הוא התערב בעניינים הפנימיים של ערוץ 2 ו- אמר להם בלעג ו- בהתנשאות כי אין להם כסף כזה גָדוֹל לשלם להתאחדות (רָף המינימום של התאחדות הכדורגל הישראלית במכרז ההוא עמד על 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לעונה. מוטי קירשנבאום הסיק בפני שני מתחריו אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן את מסקנתו הסופית ביום ראשון ההוא של 15 במאי 1994 במסעדת "מי ומי" אודות המירוץ במו"מ הזה כלהלן : היות והוא כנציג רשות השידור לא ייגש למכרז (נקבע ליום שלישי – 17 במאי 1994) מפני שהוא חושב שמדובר בתשלום יקר מידי, וגם הם לא התייצבו למכרז מפני שאין להם כסף, אזי ההתאחדות תידרש להוריד את רָף הזכויות לרמה מקובלת. או אז רשות השידור תנצח במכרז הכדורגל הזה ותיאות לשתף במשהו גם את ערוץ 2 הצעיר. כזכור מחשבת הניתוח ההיא שלו הייתה חובבנית ו- שגויה לחלוטין. האיש דיבר מהרהורי לִבּוֹ. מוטי קירשנבאום ניגף בפני אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן. מנכ"ל רשות השידור נימק את תבוסתו הסנסציונית בניסוח שנון שהיה אופייני לו, "הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה". טקסט נחמד אומנם אך כזה שלא היה בכוחו לטשטש את העובדה כי הוא מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הפסיד נכס טלוויזיוני (אומנם יעני ספורטיבי) אך בעל ערך רב מבלי שהיה כפוי, נכס שידור יסודי שהיווה נדבך חשוב ורכושה הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור במשך רבע מאה של שנים מאז 1969 ועד 1994. מוטי קירשנבאום הוּבָס. עמו יחדיו הובסה גם הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

סנסציה. ערוץ 55 בכבלים (ערוץ הספורט) ספג סטירת לחי מצלצלת ומסתובב בתוך הברנז'ה ומול צופיו טרוט עיניים ובלחיים אדומות. ערוץ 55 בכבלים הפסיד בטיפשות וביוהרה את זכויות השידורים של הליגה הספרדית בכדורגל לערוץ one לשלוש השנים הבאות של 2018 – 2015. פוסט מס' 524. כל הזכויות שמורות.

ערוץ הספורט בכבלים (מוחזק בבעלות RGE) הוא גוף טלוויזיה עשיר שמפעיל את ערוצים 55, 56, 57, 58, ו- 59 בכבלים ונהנה ממוניטין לאומי. השם שלו ופרסומו נובעים גם בגלל ניהול מו"מ מוצלחים עם החברה הספרדית "Media pro" והחזקת זכויות השידורים הבלעדיות במשך שנים ארוכות של משחקי הליגה הספרדית המסקרנת בכדורגל ובראשה שתי קבוצות העל ברצלונה (עם ליאו מסי) וריאל מדריד (עם כריסטיאנו רונאלדו). עבור חוזה השידורים האחרון של הליגה הספרדית לשלוש השנים של 2015 – 2012 שילם ערוץ 55 בכבלים ל- "Media pro" סכום של כ- 1.300000 (מיליון ושלוש מאות אלף) לעונה, כלומר, 3.900000 דולר לשלוש שנים. לאחרונה העלתה חברת הזכויות הספרדית "Media pro" את מנת זכויות השידורים בעבור החוזה החדש של 2015 – 2018 של הליגה הספרדית בכדורגל והגביהה אותו לרָף של 3.000000 (שלושה מיליון) יורו לעונה אחת, 9.000000 יורו לשלוש שנים. מדובר בהאמרת הגְרָף בבת אחת לגובה של יותר מ- % 250. הגוף המתווך הזה "Media pro" שמחזיק בזכויות השידורים של הכדורגל הספרדי פנה להנהלת RGE בראשות מר מודי פרידמן והודיע לו כי ערוץ טלוויזיה כלשהו בישראל מציע לו לשלם לחוזה החדש של 2018 – 2015 סכום של 3 מיליון euro לעונה, 9 מיליון euro לשלוש שנים. מדובר בסכום עתק. מתווכי הזכויות לא גילו למודי פרידמן באיזה גוף תקשורת ישראלי מדובר אולם נהגו על פי שורת הדין, זכרו לערוץ הספורט הוותיק חסד נעורים, ואִפשרו ל- RGE מפעילי ערוץ 55 בכבלים (ערוץ הספורט) להשוות את הצעת המחיר שאותו גוף הטלוויזיה האנונימי בישראל הסכים לשלם. הנהלת RGE היהירה והגאוותנית ובעיקר נטולת כל מודיעין אודות המתחרים הפוטנציאליים שלה בארץ וכוונות הרכישה שלהם, עשתה את החשבון הטלוויזיוני שלה, והגיעה למסקנה כי מדובר במידע לא אמין, בכסף גדול מידי, שנועד בסופו של דבר לסחוט את ערוץ הספורט שבשליטתה בטרם החתימה על החוזה החדש של 2018 – 2015. RGE נטולת מודיעין טלוויזיוני התעלמה ברוב טיפשותה ואיוולתה מההצעה של המתווך "Media pro" להשוות את מחיר הרכישה החדשה, כאילו מדובר בבלוף, והובסה. הליגה הספרדית ניטלה ממנה לאחר כל כך הרבה שנים והועברה לגוף שידור אחר בישראל. מדובר בסנסציה. מתברר כי גוף הטלוויזיה החדש בארץ שרכש את זכויות הכדורגל הספרדי לשלוש העונות הבאות של 2018 – 2015 הוא ערוץ הטלוויזיה ONE (מוחזק ב- % 51 ע"י העיתון הנפוץ "ידיעות אחרונות" ו- % 49 ע"י קבוצת המייסדים). ערוץ הטלוויזיה ONE הושק ב- 2011 ומשודר בחברת YES ובמקביל גם ב- HOT. ערוץ 55 בכבלים הפופולרי נותר לפתע ובתדהמה ללא הליגה הספרדית בכדורגל. מדובר בערוץ שאיבד את מחלפותיו מפני שאין לו גם את הליגה האנגלית בכדורגל ואין לו אף את הכדורגל הישראלי למעט תוכנית הסיכום של קטעי התקצירים המוקלטים "שער לשבת". מדובר באובדן גדול ובלא פחות מרעידת אדמה. מר מודי פרידמן כמו לארי טיש ומוטי קירשנבאום נכנס ל- "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן. כמו קודמיו גם הוא נענש בשל יהירותו וגאוותנותו, ובעיקר בשל חוסר מודיעין בסיסי אודות כוונות יריביו הפוטנציאליים שלוטשים אף הם עיניים כלות לעבר סחורת השידור המבוקשת.  

בצַר לה ותוך פרפורי הגסיסה של RGE בגין התבוסה הספרדית, הציעה ההנהלה הנואשת שלה בראשות מודי פרידמן לרכוש כפיצוי את המשחק המרכזי בליגת העל הישראלית בכדורגל עבור ערוץ 55 בכבלים לעונה הנוכחית 2016 – 2015 תמורת 15.000000 (חמישה עשר מיליון) שקל. אולם חיש מהר התברר כי המשחק המרכזי שייך לערוץ 1 שאף הוא משלם לעונה הנוכחית הממשמשת ובאה 2016 – 2015 סכום של 15.000000 שקל והוא איננו מסכים לוותר על בכורתו. כזכור חתם ערוץ 1 עם התאחדות הכדורגל על חוזה לשלוש שנים 2016 – 2013 על סך של 45.000000 (ארבעים וחמישה מיליון) שקל. תשלום של 15.000000 שקל לעונה.

בשעתו התייחסתי למהלכיו החובבניים של מנכ"ל רשות השידור במאי 1994 מול יריביו אלכס גלעדי ו- דיוויד פדרמן מערוץ 2, באותו המו"מ התחרותי הידוע ההוא עם ההתאחדות על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי, בסופם הובס מוטי קירשנבאום ונוטרל. חיפשתי כותרת לפוסט ובחרתי בפתיח הזה : "יותר מאשר שיחקו יריביו מערוץ 2 נגדו שחמט – שיחק מוטי קירשנבאום נגדם פוקר והפסיד". מעניין שמודי פרידמן לא למד ב- 2015 את הלקח ההוא של 1994. מתברר שגם אנשים מוכשרים מתנהגים במצבי תחרות בחוסר היגיון, מאבדים את שיקול דעתם שהוביל אותם פעם להישגים, ופועלים לפתע בחובבנות מבלי שהם כפויים, ובניגוד מוחלט לאינטרסים שלהם עצמם. לאחר תבוסת זכויות השידורים, אותה ההנהגה הכושלת משחקת אותה בציבור כאילו היא רצינית ו- וויתרה ביודעין על סחורת השידור, כאילו היא ידעה וחזתה מראש את תוצאת המאבק מפני שלא עלה בדעתה לבזבז את כספי הציבור, ועוד תירוצים מגוחכים מעין אלה. תבוסת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 ע"י רשות השידור הוותיקה בראשות המנכ"ל מוטי קירשנבאום לשני יריביו אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן מערוץ 2 המסחרי שאך זה נעמד על רגליו – הייתה לא פחות מ- סנסציונית מפני שהיא לחלוטין לא הייתה מחויבת המציאות.

כותרת :               

יותר מאשר שיחקו יריביו מערוץ 2 נגדו שחמט – שיחק מוטי קירשנבאום נגדם פוקר והפסיד. כל הזכויות שמורות.

ציטוט :

"When you have the rights – You have the show" (ציטוט שבא מפיו של רוּן אָרְלֶדְג' המנוח מי שהיה בשעתו מנהל חטיבת הספורט המשגשגת של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC). 

זה קרה ביום שלישי בצהריים של 17 במאי 1994 במשרדי ההתאחדות הישראלית לכדורגל באצטדיון ר"ג המחודש. בתאריך הזה איבדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה – ערוץ 1 ברוב טיפשותה ו- רווייה ביטחון עצמי חסר כל הצדקה, את זכויות השידורים של של הכדורגל הישראלי שכללו את משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) ומשחקי גביע המדינה. בנכס השידור זכה ערוץ 2 המסחרי הצעיר. ערוץ 2 המסחרי בראשות אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן שני האישים שניהלו את המו"מ עם התאחדות הכדורגל בשמן של שלושת הזכייניות "רשת", "קשת", ו- "טלעד" חתם על חוזה עם ההתאחדות לתקופה של שלוש שנים, 1997 – 1994. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפסידה נכס שידור עוצמתי ורב רייטינג בו החזיקה ברציפות רבע מאה של שנים שנים 1994 – 1969. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שערוץ 1 הציבורי הפסיד נכס שידור כלשהו בעידן התחרות נגד ערוץ 2 המסחרי, דָרְדָק טלוויזיוני, שזה אך נעמד על רגליו. השידור הציבורי הוותיק הובס. אין מילים אחרות לתאר את ההפסד הזה שהיה בלתי כפוי לחלוטין. תבוסה רבתי. המפסידן הגדול היה מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שכיהן באותה תקופה בכהונה הרמה. יאיר שטרן כיהן כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אנוכי הייתי מנהל מחלקת הספורט. התבוסה הייתה טראומטית. כמוה גם כתיבת הפוסט.

הכדורגל הוא סַמָּן יְמָנִי במאבקים המַרִים חסרי הקץ בין רשתות הטלוויזיה על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ ובעולם. כנראה שאי אפשר אִתּוֹ בגלל הממון והכסף, אך כנראה שגם אי אפשר בלעדיו בשל הפופולריות והיוקרה. הכדורגל הוא הסַמָן הימני של הקשרים ההדוקים הבלתי נמנעים בין הטלוויזיה לבין כלל אירועי הספורט. התפתחות צילום משחק הכדורגל בטלוויזיה הייתה אֶבוֹלוּצְיָה (!) עליית גרף מחיר זכויות השידורים תמורתו הייתה רֶבוֹלוּצְיָה (!!).

ביום ראשון – 18 ביולי 1993 הייתה שטוחה כבר הצעת נוסחה מפורטת שלי הנוגעת לדרך ביצועם של עשרים ושניים השידורים הישירים על שולחנו של מנכ"ל ההתאחדות יעקב אֶרְאֵל [1]. הליגה הלאומית בכדורגל יצאה לדרכה הארוכה כעבור 40 יום, בשבת – 28 באוגוסט 1993. הפעם הזאת היינו מצוידים במיטב כלי המלחמה של רשות השידור לצורך כיסויים השוטף של 273 משחקים המתקיימים מידי שבת במשך תשעה חודשים רצופים במסגרת 39 מחזורים, לרבות 22 שידורים ישירים. זאת הייתה הליגה הארוכה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי מאז ומעולם וכיסוי הטלוויזיה הטוב ביותר שלה מאז ומתמיד. בשבת – 28 באוגוסט 1993 שידרנו ישיר מאצטדיון "טֶדִי'" בבירה במחזור הראשון את ניצחונה של מכבי חיפה על בית"ר ירושלים 2:3. כעבור תשעה חודשים זכתה מכבי חיפה באליפות המדינה בשבת – 4 במאי 1994. במשך תשעה חודשים הפעלנו מידי שבת את מירב אמצעי השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שכללו את שתי ניידות השידור גדולות ה- "וורד" (5 מצלמות) וה- "נרקיס" (4 מצלמות), שתי ניידות שידור בינוניות "אמנון" ו- "תמר" (3 מצלמות בכל אחת מהן), שתי ניידות מש"ק (מכונית שידור קטנה הכוללות מצלמה אחת כ"א), שלושה ציוותי Microwave לצורך העברת סיגנל השידורים מהמגרשים השונים ברחבי המדינה למרכז שידורי הטלוויזיה (Master Control) בבניין הראשי הממוקם בשכונת רוממה בירושלים, וארבעה ציוותי צילום ENG. מרוֹם גילי או טו טו 80 זה נראה היום כל כך טריביאלי. אז זה היה חידוש עצום. בכל שבת של כדורגל העסיקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כמאה וחמישים עובדים. ההיערכות החדשה הצריכה לוגיסטיקה רחבת היקף שלא הכרנו כדוגמתה בימים עברו. בתחומי התחבורה וההסעות, האוכל והמזון, טייפים להקלטות, עריכה ושידור, והפקדת אבטחה ושמירה צמודה על ניידות השידור של מאבטחים מקצועיים. עלויות ההפקה וזכויות השידורים של "משחק השבת" קיזזוּ מידי שבוע כ- 110000 (מאה ועשרה אֶלֶף) דולר מקופתה של רשות השידור. רבע מהעלויות כוסה ע"י מועצת ההימורים והטוֹטוֹ בראשותו של היו"ר מר אריה זייף (באמצעות שקופיות חסות).

אחד הקשיים בתחילת הפקת 22 השידורים הישירים ממגרשי הכדורגל בעונה הארוכה של  1994 – 1993 ובמקביל הפקת התוכנית "משחק השבת", היה חסרונו של המפיק אמנון ברקאי יד ימיני מזה 15 שנה רצופות. אמנון ברקאי היה איש טלוויזיה בעל יכולות רבות. בנוסף להיותו מפיק טוב הוא היה גם עיתונאי בעל טביעת עין. בעונת השידורים ההיא לפני שנות דור של 1985 – 1984 החלטתי בעצה אחת עם מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל לייחד את "מבט ספורט" המשודרת בכל מוצ"ש לכדורגל הישראלי בלבד. התוכנית "מבט ספורט" שהייתה מגזין ספורט כללי הוסטה לשידור באמצע השבוע. את מקומה תפשה התוכנית "משחק השבת". מיניתי את העיתונאי אמנון ברקאי להיות עורך התוכנית. אני הפקתי אותה. אמנון ברקאי עשה זאת בהצלחה רבה. ב- 1992 בעיצומו של עידן יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוצא אמנון ברקאי ממחלקת הספורט ומונה להיות מפיק בחטיבת החדשות. באוגוסט 1993 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן את דוד "דוּדוּ" גלבוע למנהל חטיבת החדשות. הוא סירב לבקשתי להחזיר את אמנון ברקאי למקומו הטבעי במחלקת הספורט. מנקודת מבטו צדק בסירובו. יתירה מזאת הוא הפך את אמנון ברקאי למפיק ראשי של חטיבת החדשות. מפיקי טלוויזיה ברמתו של אמנון ברקאי אינם מסתובבים ברחובות אבל לכל אחד יש מחליף ותחליף. "לא אלמן ישראל". ב- 1994 מיניתי את ששי אפרתי למפיק ראשי של כל שידורי מחלקת הספורט. בהיותו איש מוכשר, הגון, ישר, חרוץ ואחראי, ודבק במשימה הוא נכנס לנעליו הגדולות של אמנון ברקאי ללא כל בעיות מיוחדות ומילא היטב את תפקידו.

אמנון ברקאי היה אחד האנשים המרכזיים והחשובים ביותר בחטיבת החדשות שסייעו לה להתרומם מעל הבינוניות שאִפיינה אותה שנים רבות מאז נטש אותה דן שילון ב- 1977. במשך חמש עשרה שנה מ- 1977 עד 1992 ניצבו ארבעה מנהלים בראשה. חיים יבין, טוביה סער, יאיר שטרן, ואלימלך רם. כולם פעלו על פי המודל שמִיסֵד דן שילון ב- 1974 אך לאיש מהם לא הייתה את הכריזמה, המנהיגות, ויכולת הניהול שניחן בהם אבי השיטה. חטיבת החדשות ידעה בתקופתם של חיים יבין, טוביה סער, יאיר שטרן, ואלימלך רם עליות ומורדות לסירוגין. בעיקר סבלה חטיבת החדשות מחוסר ידע בתחום ההפקה והיעדר כישרון להפוך את הטכנולוגיה הטלוויזיונית לכלי עזר ושָרָת עיתונאי. בתחום הזה חולל אמנון ברקאי מִפְנֶה. חטיבת החדשות תחת ניהולם של העומד בראשה דודו גלבוע, עורך "מבט" רפיק חלבי, עורך "מבט שני" מיכאל קרפין, והמפיק אמנון ברקאי הפכה ליחידה עיתונאית מובילה בתקשורת הישראלית. סייעו להצלחה הזאת מטבע הדברים מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שאישרו את התקציבים הגדולים הנחוצים להפעלת כמות גדולה כזאת של כוח אדם וטכנולוגיה טלוויזיונית כדי להגיע להישגים בשידורי חדשות . (הערת אגב : קשה להאמין שהחבורה הנכבדה והגאה הזאת בעלת האמצעים הייתה שותפה לתבוסת השידור הגדולה והבלתי נתפסת שחטפה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה ובעלת הניסיון מידיהם של אנשי חברת החדשות הצעירה בראשותו של שלום קיטל מערוץ 2 המסחרי בתקופת רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בכיכר העיר בתל אביב ב- 4 בנובמבר 1995 ובאותם שבעת ימי האבל ההם בחודש נובמבר ההוא של שנת 1995. אבל זהו כבר סיפור אחר).

 ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי : "רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בכיכר העיר במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 שלא היו שם ולא נכחו בזירת הרצח". הספר נחקר ונכתב על ידי במסגרת הסדרה בת 13 ספרים שקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

בהיעדרו של אמנון ברקאי מיניתי כאמור את ששי אפרתי למפיק שידורי הספורט ואת עצמי הצבתי כעורך ראשי ומפיק ראשי של התוכנית היוקרתית ועתירת הרייטינג, "משחק השבת", אחת מספינות הדגל של השידור הציבורי. מאיר איינשטיין ואורי לוי נבחרו על ידי לשמש הצמד המגיש את התוכנית. רמי ווייץ ודני דבורין נקבעו לשדרי משנה לצִדו של מאיר איינשטיין. תכננתי להביא את השלושה עִמי למונדיאל ארה"ב 94' שאמור היה להתקיים לראשונה במדינה הענקית בתוך פחות משנה. ביקשתי מאָבִי רָצוֹן לשמֵש פרשן הכדורגל הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא נעתר לבקשתי. גאון הטלוויזיה האמריקני רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC טבע פעם את הסלוגן, “When you have the rights – you have the show”. הוא צדק. זכויות השידור הבלעדיות של הכדורגל הישראלי על שלושת מרכיביו, הליגה, הגביע, ומשחקי הנבחרת הלאומית בארץ ובחו"ל במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 94' היו שלנו. "עונת הזָהָב" של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצבה בשער, זאת של 1994 – 1993. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נתן לי לגעת בשמיים.

יעקב שחר נשיא מועדון הכדורגל של מכבי חיפה.

הופעתו של יעקב שחר בנוף הכדורגל הישראלי הייתה מזהירה. הוא היה אחת הסיבות מדוע מצאתי צורך לרכוש שוב ושוב את זכויות הכדורגל הישראלי. אישיות ספורטיבית – תרבותית משכמה ומעלה. ב- 1991 רכש יעקב שחר את מועדון מכבי חיפה והופך אותו לטוב ביותר במדינת ישראל. המנהיגות הדגולה ויישרת הדרך של יעקב שחר הם מופת לניהול ודרך ארץ. מידותיו האישיות והישגיו במועדון מכבי חיפה נחשפו בכל עוזם באותה "עונת זהב" ההיא של 1994 – 1993. הוא ומאמנו גיורא שפיגל הפכו את מכבי חיפה לקבוצת הכדורגל הטובה המדינה. השידור הישיר הראשון שלנו באותה עונת הזהב ההיא התקיים כבר במחזור הפתיחה בשבת – 28 באוגוסט 1993. במשחק המרכזי במחזור הראשון באִצטדיון "טֶדִי" אירחה האלופה בית"ר ירושלים באִצטדיון "טֶדִי" את הטוענת לכתר מכבי חיפה. יריתי בכל התותחים. שמונה מצלמות וחמישה הילוכים חוזרים כיסו את המשחק. בימים ההם זה היה המאכסימום שאפשר היה להפיק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בעמדת השידור הצבתי את מאיר איינשטיין ואבי רצון. השידור הישיר החל בחמש ארבעים וחמש לפנות ערב והסתיים בשמונה בערב. מכבי חיפה עם מאמנה גיורא שפיגל ניצחה את האלופה 2:3. השידור הישיר הפך לסנסציה טלוויזיונית ו- הרייטינג נסק במהירות לשחקים ונשק ל- % 45 (!). מייד עם סיום השידור הישיר מאִצטדיון "טֶדִי" ב- 28 באוגוסט 1993, החל בשמונה בערב שידור התוכנית "משחק השבת" שנמשכה כשעה. היא כללה את תקצירי שבעת משחקי המחזור ואת כל 23 השערים שהובקעו בשבעת המשחקים האלה. מכבי ת"א ניצחה בביתה את עירוני אשדוד 0:1, הפועל באר שבע ניצחה בחוץ את הפועל חיפה 1:3, מכבי נתניה סיימה בתיקו אחת את משחקה עם בני יהודה, צפרירים חולון גברה בביתה 1:3 על הפועל פתח תקווה, מכבי הרצליה והפועל כפר סבא סיימו תוצאת תיקו 2:2, והפועל ת"א ניצחה במשחק חוץ את מכבי פתח תקווה 1:2. זיהיתי את שידורי הכדורגל בטלוויזיה לציבור הצופים בארץ באמצעות שלושה אנשים. שני השדרים-מגישים מאיר איינשטיין ואורי לוי והפרשן אבי רצון. שלושתם היו ראשית דבר עיתונאים. זה לא בונוס. זה הכרח חשוב. לא היה עוד זכר ליורם ארבל. וודאי לא לאורלי יניב, מרב מיכאלי, ואורית כסיף. לא ראיתי שום משמרות של מפגיני מחאה ליד בניין הטלוויזיה הקוראים לי להחזיר את ארבעת הנשכחים מול פני המצלמה והמיקרופון. שוב הוכח בפעם המי יודע כמה כי זכויות השידורים הבלעדיות וחומרי השידור הראשוניים המוחזקים בידי כל רשת טלוויזיה (באשר היא) חשובים לאין ארוך מאלו שמגישים אותם.

לא היה עכשיו שום דמיון עיתונאי בין התוכנית "משחק השבת" העכשווית שלי תחת מנהיגותו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לבין זו של עידן יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990. נסקתי לשחקים. הייתי ברקיע השביעי. יוסף בר-אל הציע לי במשך שלוש שנות כהונתו אלטרנטיבות וחלופות חלקיות. אלטרנטיבה היא סוג של ייאוּש. מוטי קירשנבאום הציע לי תיקווה ותרבות שידור שונה. אם להשתמש במטפורה מתמטית, יוסף בר-אל היה שֶבֶר עשרוני או אם תרצו שֶבֶר פשוט, אחד חלקי משהו (כל הגדרה תופשת). מוטי קירשנבאום היה השָלֵם. בפעם הראשונה בהיסטוריה מאז נוסדה הטלוויזיה ב- 1968, מאז ימיהם של דן שילון ואלכס גלעדי, ניתנה לי האפשרות והוענקו האמצעים הטכנולוגיים להביא למסך מידי שבוע במוצ"ש בשמונה בערב מסמך עיתונאי – דוקומנטרי שלם. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ניצב באותם הימים בדרגה שלימה מעל הקודמים לו. בפעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי מזה 25 שנה יכלו משלמי האגרה לראות בביתם מידֵי שבת את כל השערים שהובקעו בשבעת משחקי המחזור, את כל הרגעים המרתקים, את כל רִגעי מחלוקות השיפוט, את כל הכרטיסים האדומים והצהובים, ריאיונות תגובה עם השחקנים והמאמנים הרלוואנטיים, וכתבות אווירה וצבע. זה גם היה המוֹטוֹ שלנו בשידורי ה- Promo. שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעונת 1994 – 1993 הציבו בעת ההיא את השידור הציבורי בפסגת פירמידת התקשורת של מדינת ישראל . לא היה ספק בכך . עונת השידורים ההיא תיזכר כ- "עונת הזהב" שלנו. של כולנו בערוץ 1 הציבורי.

היו לנו פוטנציאל עיתונאי, אמצעים טכנולוגיים לא מבוטלים, ויכולות הפקה ועריכה שלא נוצלו ולא באו לידי ביטוי עד כניסתו של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993. משעה שרכישת זכויות השידורים הבלעדית על ידינו הפכה לעובדה מוצקה בעונת 1994 – 1993 ועמם אמצעי השידור המוקדשים להפקת תוכנית "משחק השבת" ואירועי הכדורגל, אימצתי מדיניות שיווק שונה מהמקובל של התוכן המשודר. הפצה וקידום (Promotion) של שידורי הכדורגל בתודעת הציבור נעשתה על ידי באגרסיביות. קַל היה לכבוש את דעת הקהל בארץ ולהפיץ את המֶסֶר מפני שתוכנו היה אטרקטיבי. היה לנו עוד יתרון זעיר. החזקנו בנֶכֶס שידור בלעדי שמוגן מפיראטיות. כדורגל על כל גווניו אפשר היה לראות רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התוכנית החדשותית – תיעודית "משחק השבת" הפכה חיש מהר לספינת הדגל בהא הידיעה של השידור הציבורי.

המזל בכדורגל הולך עם הטובים. קבוצת מכבי חיפה בהנהגת הנשיא המוצלח של המועדון יעקב שחר ותחת שרביט המאמן עתיר הידע גיורא שפיגל צעדה בראש הטבלה כל הזמן לאורך דרך ארוכה בת 39 מחזורים. היה כֵּיף מקצועי גדול להגיע עם ניידת השידור שלנו על 60 עובדיה שוב ושוב לאִצטדיון "קריית אליעזר" כדי לצַלֵם את משחקי מכבי חיפה. מנהל האצטדיון החיפני חיים נִיב האיר את פניו אלינו. המועדון והעירייה העניקו לנו באִצטדיון "קריית אליעזר" תנאי עבודה וצילום מהמעולים בישראל. האִצטדיון אסתטי וקומפקטי. היה נוח לפרוש בו במהירות את ציוד הטלוויזיה על מצלמותיו וכבלי ה- Video ו- Audio הארוכים. חיפה היא עיר יפה, אסתטית, ונקייה והחיפאים הם אנשים רציניים ומסבירים פנים. מנהל האצטדיון חיים נִיב ונשיא המועדון יעקב שחר שמרו על מסגרת פרסומית נאותה בשילוט במגרש. כמות השלטים וגובהם תאמו את עקרונות הצילום שלנו ואת הנחיות ה- EBU. מילה שלהם הייתה מילה. תמונת הטלוויזיה שהופקה מאצטדיון "קריית אליעזר" הייתה מרשימה. 15 מתוך סך 22 השידורים הישירים באותה עונה ייחדתי לקבוצת מכבי חיפה. הייתה לי זכות גדולה כמנהל מחלקת הספורט ועורך "משחק השבת" באותה "עונת הזהב" הבלתי נשכחת של 1994 – 1993 לעבוד מול נשיא הקבוצה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל. משזיהיתי את השגשוג המתמשך של מכבי חיפה בראשות הצוות המוביל, זימנתי את שניהם לאולפן "משחק השבת" ב- 13 בנובמבר 1993 לריאיון ארוך. הקבלתי אישית את פניהם בכניסה לבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים וליוויתי אותם לאולפן השידור. שניהם היו לבושים בחליפות וחנוטים בעניבות. לא הופתעתי מרהיטות דיבורם אך התפעלתי מהענווה, הצניעות, והשקט הנפשי שלהם. יעקב שחר וגיורא שפיגל היו שני מצליחנים ששיווקו את עצמם בצורה מאופקת ומכובדת באמצעות מצלמות אולפן "משחק השבת". מכבי חיפה, מועדון כדורגל מסודר ומטופח, הפגינה תצוגת כדורגל איכותית לאורך כל אותה העונה הארוכה בת 39 מחזורים. 39 שבתות הציגה מכבי חיפה כדורגל מסודר ושיטתי וזכתה בצדק ב- 4 ביוני 1994 באליפות המדינה. הקבוצה צברה 95 נקודות מתוך 117 אפשריות. הישג  של % 81.2. באותה עונה מזהירה הביסה מכבי חיפה במגרשה ב- 26 בפברואר 1994 את מכבי ת"א 0:5, ואח"כ ב- 2 באפריל 1994 גם את בית"ר ירושלים 1:5. היא הייתה מכונת כדורגל שניצחה ב- 28 משחקים וסיימה 11 בתיקו. הקבוצה של יעקב שחר וגיורא שפיגל לא הפסידה בעונת 1994 – 1993 אפילו פעם אחת. הפרש השערים שלה היה מדהים וחסר תקדים. 97 לזכות (ממוצע של 2.48 למשחק) ו- 27 חובה.

מועדון מכבי חיפה בכדורגל הוא מועדון בר מזל מפני שבראשו ניצב נשיא כה מוכשר, כה יציב כה מאוזן, וכה הגון וישר בשם יעקב "יענקל'ה" שחר. יעקב שחר הוא האחד והיחיד בתחום הכדורגל בישראל כמו שעו"ד שמעון מזרחי הוא אחד והיחיד בשדה הכדורסל. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הוא בר מזל על שבראשו עומד שמעון מזרחי. יעקב שחר ושמעון מזרחי הפכו זה מכבר למופת של ניהול ומנהיגות ספורט. פוטנציאל המנהיגות הספורטיבית של יעקב שחר וכשרון הניהול הייחודי שלו התגלו חיש מהר ובאו לידי ביטוי בהובלת מכבי חיפה לפסגת הכדורגל של ישראל מאז שנת 1984 ועד עצם היום הזה. דרך הצעדתו את מכבי חיפה לפסגת הכדורגל הישראלי ראויה להערכה רבה. יעקב שחר (שוכטוביץ') נולד למשפחה שוכטוביץ' הוותיקה בנס ציונה ב- 8 באפריל 1941. הוא היה חניך בשורות אגודת "מכבי הצעיר" של נס ציונה וכמו כל מכביסט אמיתי היה אוהד ומושבע ומעריץ של מועדוני הכדורגל והכדורסל של מכבי ת"א. הכדורסלן אברהם שניאור והכדורגלן יהושע "שייע" גלזר היו אליליו. יעקב שחר היה ספורטאי פעיל בעצמו. שחקן כדורגל וכדורסל בסקציה הספורט של היישוב הקטן בנס ציונה. הוא התגייס לחיל האוויר והיה מדריך ספורט בבית הספר הטכני של החיל. ב- 1960 נסע עם נבחרת חיל האוויר בכדורסל לסדרת משחקים בקפריסין נגד נבחרת חיל האוויר האנגלי (RAF). ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון חייב את נציגי המדינה לעַבְרֵת את שמותיהם. יעקב שוכטוביץ' גבה הקומה (1.91 מ') שינה את שם משפחתו משוכטוביץ' לשחר. ב- 1977 כשהיה בן 36 החל החיבור הראשון שלו עם הכדורגל הישראלי ברמה הגבוהה שלו. המפגש  הראשון היה דווקא עם קבוצת בית"ר ירושלים תחת הנהגתו של היו"ר ראובן "רובי" ריבלין.

יעקב "יענקל'ה" שחר היום איש עסקים פורה ומוצלח, זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כדלקמן : "הייתי בעצמי שחקן כדורגל וכדורסל בסוף שנות ה- 50 בסקציה הספורט של נס ציונה. נשארתי אוהד כדורגל גם לאחר שהפסקתי להיות שחקן פעיל. ב- 1977 נפגשתי עם רובי ריבלין (היום נשיא המדינה" ונתתי את הסכמתי להיות נותן החסות (Sponsor) של מועדון בית"ר ירושלים. הצבנו את הפרסומת של חברת המכוניות השוודית VOLVO על חולצות קבוצת בית"ר ירושלים. אני זוכר שאלכס גלעדי שהיה אז מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הגיע אלינו כדי למדוד בסרגל את גודל האותיות של VOLVO. על פי חוקי הטלוויזיה היה מותר אז להדפיס אותיות של פרסומת מסחרית על החולצות שגודלן לא יותר מ- 12 סנטימטר. שאלתי את רובי ריבלין עם מי אני אמור לחתום על חוזה הצבת הפרסומת. רובי ריבלין קם ממושבו ערך סיבוב סביב עצמו, ואמר, "אתה רואה יענקל'ה אין כאן אף אחד חוץ ממני. אתה תחתום איתי". VOLVO לא שילמה אז כסף לבית"ר ירושלים אלא מימנה את קניית התלבושות, הכדורים, נעלי הכדורגל לשחקנים ואת כל ציוד הספורט הנלווה. הקשר ביני לבין בית"ר ירושלים נמשך כשנתיים עד 1979 וגווע . חמש שנים לא עסקתי יותר באימוץ קבוצת כדורגל".

טקסט תמונה : שנת 1959. מגרש הכדורגל במושבה נס ציונה. זוהי קבוצת הכדורגל של סקציה ספורט נס ציונה בשנת 1959. יעקב שחר עומד שלישי מימן. זיהוי הנוכחים בשורת העומדים מימין לשמאל : דבוש, יגאל קמחי, יעקב שוכטוביץ' (שחר), ברוך רוזנשטיין, דודו קרמר (מאמן – שחקן, לשעבר שחקן נבחרת ישראל והפועל פ"ת), משה חבני, כוכי בן גרא. זיהוי הנוכחים בשורת הכורעים מימין לשמאל : הקמע של הקבוצה יעקב "ז'קי" ווישניה בן 8 (היום פרשן ההתעמלות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1), מישקה מוסקוביץ', השוער עמי גרובשטיין, צבי רינצלר, ואברהם אשכנזי. (התמונה הוענקה לי באדיבות נילי ויעקב שחר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).       

ב- 1984 הזדמן מר יעקב "יענקל'ה" שחר לשני משחקים שנערכו במסגרת הליגה הלאומית באִצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. באחד מהם נטלה חלק קבוצת מכבי חיפה שהייתה אז אלופת המדינה לראשונה בתולדותיה. ה- Sponsor שלה היה הקבלן זכריה דרוקר. יעקב שחר ראה את הקבוצה והתאהב בה. משהו ניצת בלִבּוֹ. יו"ר מחלקת הכדורגל של מכבי חיפה היה אז צבי ווייצנר. הדוֹד של צבי ווייצנר היה מנהל הלוגיסטיקה אצל יעקב שחר בעסקי VOLVO. אחותו של צבי ווייצנר קנתה מכונית VOLVO אצל יעקב שחר. עולם קטן. כך נוצר לראשונה הקשר ההיסטורי בין יעקב שחר למכבי חיפה. יעקב שחר מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : "חוזה האימוץ המסחרי הראשון ביני לבין מכבי חיפה נחתם לקראת עונת 85' – 1984 . VOLVO קישט את חולצות מכבי חיפה תמורת סכום שנתי של 70000 (שבעים אֶלֶף) דולר שנתתי למועדון ורכב למאמן שלמה שרף . בפעם הראשונה הוסעה הקבוצה למשחקיה באוטובוס מיוחד ונוח מטעם VOLVO". הקשר בין VOLVO של יעקב שחר לבין מכבי חיפה של צבי ווייצנר הלך והעמיק. סכום האימוץ תפח ל- 120000 (מאה ועשרים אֶלֶף) דולר בשנה. הברית נמשכה עד 1992. ב- 1992 רכש יעקב שחר את המועדון. יעקב שחר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "מכבי חיפה הפכה למועדון מסודר וקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי. הקבוצה זכתה בשמונה שנים בתקופת האימוץ של VOLVO  בארבע אליפויות המדינה בשנים 1984, 1985, 1989, ו- 1991 ופעם אחת גם בגביע המדינה ב- 1991. באותה שנה הוברר כי חובות הקבוצה למס הכנסה הלכו ותפחו והגיעו ב- 1991 לממדים מבהילים של  8000000 (שמונה מיליון) ₪. יו"ר וועד האגודה דני אסנין העניק לי מנדט לנהל את מו"מ מול אגף מס הכנסה באוצר על תשלומי החובות . אני טענתי כי סך החובות של מכבי חיפה איננו גדול יותר מ- 2.5 מיליון ₪. מס הכנסה טען כי החוב עומד על 3.5 מיליון ₪. לבסוף הגענו לפשרה כספית. סיכמנו כי מכבי חיפה תשלם מייד 2.5 מיליון ₪ למס הכנסה ואם המועדון ישלם כחוק גם את מִסָיו בשנתיים הבאות, או אז מס הכנסה יבוא לקראת המועדון ויוותר על מיליון ₪ החסרים . הבעיה הייתה כי למכבי חיפה לא היה מהיכן לשלם את חובותיה למס ההכנסה. וועד האגודה בראשות דני אסנין ביקש אותי לעזור ולשלם עבורם. הסכמתי, ואגב חיוך, הסברתי לאנשי האגודה שתשלום בסדר גודל כזה ראוי לקושאן. דני אסנין וחברי וועד האגודה השיבו לי, "הנה לך הקושאן…". כך קניתי ורכשתי את המועדון כשהניהול שלי הוא עצמאי לחלוטין. מכבי חיפה הועברה לבעלותי בתחילה לתקופה של כשלוש שנים עד 1995, ואח"כ עברה לידי לצמיתות. עשיתי בחיים עסקאות הרבה יותר טובות מאשר קניית מכבי חיפה. אבל זאת הייתה אולי המשמעותית ביותר בעיקר מן ההיבט הספורטיבי שלה. המטרה שלי הייתה להביא את מכבי חיפה לאירופה".

רכישת מועדון הכדורגל של מכבי חיפה על ידי יעקב שחר היוותה ציון דרך היסטורי בתולדות הכדורגל הישראלי. עד אז נוהלו כל המועדונים ע"י מרכזי הספורט הארציים, הפועל, מכבי, בית"ר, ואליצור באמצעות הנהלות וולונטאריות. רכישת מכבי חיפה ע"י יעקב שחר הייתה הפעם הראשונה בה גורם פרטי מבקש לנהל מועדון כדורגל ישראלי כעסק כלכלי מסודר העומד בזכות עצמו. יעקב שחר מוסיף בפגישות עמי כלהלן : "מאז 1991 ועד היום הזה (2 בינואר 2007) השקעתי בקבוצת מכבי חיפה כ- 300.000000 (שלוש מאות מיליון) ₪. אלו משאבים כלכליים כבירים אבל צריך לזכור שהשקעתי בקבוצה גם את מיטב המשאבים האנושיים והנפשיים שלי. זהו מאמץ עצום".

300.000000 (שלוש מאות מיליון שקל שהשקיע יעקב שחר טבולים בדם ליבו. מכבי חיפה תחת מנהיגותו של יעקב שחר זכתה מאז 1991 בעוד 6 (שֵש) אליפויות המדינה בשנים 1994, 2001, 2002, 2004, 2005, 2006 ועוד שלוש פעמים בגביע המדינה בשנים 1993, 1995, ו- 1998. במועדון אימנו מאמנים רבי מוניטין כמו שלמה שרף, גיורא שפיגל, אברהם גרנט, ורוני לוי. אך התהילה האמיתית שמורה לנשיא ומנהיג המועדון, ומתווה הדרך מר יעקב שחר.

זכויות שידורים ושידורים ישירים.

לא הכל הלך לנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חלק בהתחלה בעונת 1994- 1993, מפני שלא כל היו"רים שבשמם חתמה ההתאחדות על ההסכם עם רשות השידור תפשו את גודל השעה ואת חשיבות רעיון השידורים הישירים. רוני קליימן יו"ר מכבי ת"א בעת ההיא לא התיר לי לשדר ישיר את משחק העונה הראשון בין מכבי ת"א למכבי חיפה שעמד להיערך באִצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993, מפני שסָבָר שמגיע לו יותר מ- 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר כפי שנקבע בהסכם. הוא התעקש, שאם יתיר שידור ישיר בטלוויזיה הצופים יישארו בבתיהם ולא יגיעו לאִצטדיון, והוסיף : "יואש אתה מוכרח להבין אותי, זה אצטדיון גדול, שכרי יצא בהפסדי, זה ביזנס, אני לא מוכן להפסיד כסף, התאחדות הכדורגל לא יכולה לכפות עלי שידור ישיר". כל הסבריי לא הועילו. לא הצלחתי לשכנע אותו. המשחק הזה מכבי ת"א – מכבי חיפה היווה נדבך חשוב במסורת השידורים הישירים הקצרה שזה אך יצאה לדרך. הוא נחשב בעיניי למטרת עַל. ביקשתי את התערבות כבוד נשיא המדינה עזר ווייצמן מפני שהיה אחד מהעם וקשוב לענייני הספורט. נשיא המדינה העריך את ההישגיות בספורט. רק לפני כחמישה שבועות ביקש לארח ב- 17 באוקטובר בבית הנשיא בירושלים את נבחרת ישראל בכדורגל שגברה על צרפת 2:3 במשחק סנסציוני בקדם גביע העולם שנערך בפאריס. אי אפשר היה לשכוח את דרכי הליכתו העממיות ורחשי ליבו ואהבתו לשחקני הנבחרת ובראשם אייל ברקוביץ' וראובן עטר. ביום רביעי – 24 בנובמבר 1993 פקססתי את בקשתי לנשיא המדינה [2]. לא הייתי מערב את נשיא המדינה בענייני השידורים של הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית לוּלֵא הערכתי למנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. שניהם סייעו לי סיוע רב במחשבה, בממון  וברצון טוב כדי לבנות עונת שידורים מהפכנית ומפוארת ב- 1994 – 1993. מן הדין היה שאני אשיב להם כגמולם ואתאמץ עבורם. פניתי לנשיא המדינה מר עזר ווייצמן.

טקסט מסמך : 24 בנובמבר 1993. זהו המסמך המקורי שפקססתי לנשיא המדינה עזר ווייצמן כדי שיאות להתערב בוויכוח ביני לבין יו"ר מכבי ת"א על הצורך בשידור ישיר בטלוויזיה של המשחק מכבי ת"א  מכבי חיפה באצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נשיא המדינה עזר ווייצמן היה קשוב לבקשה שלי. הנושא עניין אותו. הוא שלח את מנכ"ל בית הנשיא אַרְיֵה שוּמֶר לסייע לי. ביום חמישי – 25 בנובמבר 1993 הִזמנו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי את רוֹנִי קְלָיְימַן וחברי ההנהלה שלו במכבי ת"א לארוחת צהרים במסעדת "מי ומי" ברח' פינסקר פינת בוגרצ'וב. גם אַרְיֵה שוּמֶר שכונה "אלוף הפשרות" נכח בפגישה אך זה לא עזר לי. מר רוני קליימן יו"ר מכבי ת"א (איש אדיב ותרבותי) התעקש וסירב לבקשת השידור הישיר. הוא חשש שאוהדי הכדורגל ידירו את רגליהם מהיציעים. הוא לא הסכים בשום אופן לשידור ישיר. יאיר שטרן שילם בשם הטלוויזיה את מחיר הארוחה ואני את מחיר האכזבה . ניידת השידור התייצבה במלוא תפארתה באִצטדיון ר"ג. המשחק הסתיים בתיקו אחת ותקציר נרחב ממנו שודר "במשחק השבת" באותו ערב. שלושה חודשים אח"כ בשבת – 26 בפברואר 1994 נערך "משחק העונה" השני באִצטדיון קריית אליעזר בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א. נשיא מכבי חיפה מר יעקב שחר נהג אחרת לחלוטין מהקולגה התל אביבית שלו רוני קליימן ואִפשֵר שידור ישיר. "הסכם זה הסכם ואתם אורחים רצויים אצלנו", אמר לי בטלפון בטוֹן הדיבור המתון והשקט שלוֹ. יעקב שחר היה איש עסקים אך אדם יוצא דופן בכישרונו ובנועם הליכתו. מנהל האִצטדיון בקריית אליעזר חיים ניב קיבל בשבת בבוקר בחביבות את צוות השידור הענק. האירוח בקריית אליעזר היה מרשים.

יום קודם לכן ביום שישי – 25 בפברואר 1994 רצח מתנחל יהודי מקריית ארבע בחברון ד"ר ברוך גולדשטיין 30 ערבים מוסלמים שבאו להתפלל במערת המכפלה. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל התקשר אישית ליאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית והביע צער ובושה. הוא התנצל בפני יו"ר הרשות הפלסטינית. חטיבת החדשות בראשותו של דוד "דוּדוּ" גלבוע נכנסה לפעילות כיסוי מואצת. נשמעו קולות בחטיבת החדשות לביטול השידור הישיר מקריית אליעזר של משחק העונה מכבי חיפה – מכבי ת"א אך מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן עמדו בפרץ. תכנון השידור הישיר של משחק העונה השני נשמר ויצא לפועל למרות הנסיבות הקשות של רצח מתועב בהן יהודי פותח באש על מתפללים ערבים. מכבי חיפה עם ראובן עטר ואייל ברקוביץ' הביסה את מכבי ת"א 0:5. רמי ווייץ היה בר המזל לשדר את המשחק הנפלא. הצבתי בשידורים הישירים שלנו את המצלמות האחוריות, מצלמות קווי ה- 16, ומצלמות ה- Close up  ששינוּ את סטנדרט הצילום מקצה לקצה. יכולתי לשָדֵר שישה הילוכים חוזרים מזוויות צילום שונות. להצבת מצלמות ה- Close up (תפקידן היה להתמקד בשחקנים הסובבים את תנועת הכדור), הייתה חשיבות עליונה. הן לכדו את הפגיעות הקשות והעבירות האדומות, והביאו מידי שבת למסך את הניגוד החריף בין רוח הספורט הקוראת למתחרים לחתור בהתמדה ובהגינות למען הניצחון, לבין האלימות והברוטליות שגילו חלק מהשחקנים איש כלפי רעהו. מצלמות ה- Close up בעלות עדשות ה- Zoom החזקות, לכדו בקלות את מפירי החוק ותיעדו את רִגעי המחלוקת הקשים. מעבר להיותן מצלמות חושפניות, הן היו גם מצלמות שופטות ומצלמות מתעדות ו- מחנכות. הן סייעו בידי לחבר ולרתק את הצופים למסך ולהפוך אותם בעל כורחם למין סוג של שופטי טלוויזיה "אינטראקטיביים". פינת השידור שמיסדתי בשבתות "רגע של מחלוקת" הפכה למִשְנָה סְדוּרָה. מאות אלפי צופים המתינו בכל שבת למוצא פיהן של מצלמות ה- Close up האלה.

בשנים 1993 – 1990 התייחסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת שִלטונו של יוסף בר-אל בבוז גלוי לשידורי הכדורגל. יוסף בר-אל הקצה מראש אמצעי צילום מזעריים לנֶכֶס שידור מובהק ופופולרי למרות שידע כי רשת הטלוויזיה אותה הוא מנהל שילמה הון רב עבור זכויות השידור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התנהגה כגוף שידור מונופוליסטי, נהגה "בקמצנות" כלפי המממן הציבורי שלה משלם האגרה, וצברה שיאים שליליים בכמויות ובטיב הכיסוי שלה את אירועי הספורט. הטלוויזיה הציבורית לא כשלה רק בסיקור אירועי הספורט. התנהלות חטיבת החדשות שלה תחת ניהולו של אלימלך רָם הייתה בלתי מוצלחת בשנים ההן.

היו לכך כל מיני סיבות שמפורטות היטב בספר עב כרס שחקרתי וכתבתי "רוש ולענה" במסגרת הסדרה בת 13 ספרים שקרויה : מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

חטיבת שירותי ההפקה בראשותו של יוסי משולם עושה דברו של יוסף בר-אל באותן השנים שבין 1990 ל- 1993 לא ניצלה היטב את הפוטנציאל הטמון בכמות הטכנולוגיה הבלתי מבוטלת שעמדה לרשות הטלוויזיה, וסיפקה בקמצנות גדולה אמצעי שידור לכיסוי פעילות הכדורגל הישראלי בשבתות. חלק מניידות השידור שתפקידן היה לכסות את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל עמדו שוממות במוסך. יוסי משולם נכנע וסַר ללא עוררין למרותו של מנהל הטלוויזיה ללא כל ניסיון מצִדו לייצר יוזמה שונה, ולנהל וויכוח ענייני פורה שיביא לשיפור הופעתה של התוכנית "משחק השבת" בכל מוצ"ש. לעזאזל החמישי חשבתי לעצמי, הרי "משחק השבת" איננה תוכנית פרטית שלי. לוָואקוּם השידור הפתטי הזה נשאבה גם חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודו של המהנדס הראשי שלה דָוִד יוֹגֵב (יוצא חיל האוויר שהובא מבחוץ לנהל את חטיבת ההנדסה בטלוויזיה). חטיבת ההנדסה לא הייתה עצֵלה. שירתו בה אנשים נפלאים אך המנהיגות שלה הייתה רכה וחסרת כל כריזמה שחיפשה כל הזמן איך לא לעשות במקום איך כן.

בשעה ששמוטי קירשנבאום נחת ברשות השידור ב- 18 באפריל 1993 היה לוֹ רק להיכן להמריא. זה היה בשלהי כהונת הנפל של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. השידור הציבורי היה בשֶפֶל . מוטי קירשנבאום היה מודע היטב להתנהלותו הבעייתית של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה במשך שלוש שנים בין 10 ביולי 1990 לבין 10 ביולי 1993. הוא לא האריך את כהונתו, הדיח אותו, ומינה במקומו לתפקיד את יאיר שטרן. עם מינויו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור השתנה הכל לטובה בבת אחת. שידורי הכדורגל בעונת 1994- 1993 בתחילת עידן שִלטונם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן כשיוסף בר-אל כבר לא היה בסביבה, היו מופת שידור. מופת השידור נבע מהעושר הטכנולוגי היחסי ואמצעי הצילום שהוענקו לתוכנית "משחק השבת" ולשידורים הישירים באותה עונה וגם הודות לנבחרת שדרים – עיתונאים טובה שעמדה לרשותי. הטכנולוגיה המיידית שפעלה באמצעות שלושה ציוותי מיקרוגל להעברת הסיגנאלים מאִצטדיונים לסוויטות עריכת ה- VTR במאסטר בקומה ב' בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים והעיתונאות בצידה, העלו את "משחק השבת" לדרגה עליונה של דיווח מהיר ומהימן מהשטח. בנתוני הזמן ההוא חשתי כי ניתן לכנות את התקופה של 1994- 1993 כ- "עונת הזהב" שלנו. הבאתי למחלקת הספורט את הגרפיקאית המצטיינת וורוניקה רבוטניקוף, שהעניקה אמירה גרפית אחידה לכל שידורי הספורט. באותה עונה נפלאה גייסתי למחלקת הספורט גם את שַדָּר רדיו "קול ישראל" דני דבורין לצִדָם של שני השַדָּרִים הקבועים שלי מאיר איינשטיין ורמי ווייץ. החלטתי להכשיר אותו כשַדָּר טלוויזיה שלישי לקראת טורניר גמר גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94' הממשמש ובא ואשר המתין לנו בקיץ הבא. יריתי עכשיו בכל התותחים. שטתי באפולו 11 בחלל. מי זכר בכלל את יוסף בר-אל.

ההצלחה הגדולה של סיקור משחקי הליגה הלאומית בטלוויזיה הישראלית מידי מוצ"ש בעונת 1994- 1993 ושידור התוכנית "שער ראשון" תוכנית הכדורגל הבינלאומית הפופולרית מידי יום ראשון ב- Prime time הביאה לקנאה במסדרונות הטלוויזיה. התוכנית "שער ראשון" עסקה גם ב- Follow up ל- "משחק השבת". שידורי הספורט הפכו לחלון הראווה הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . החלו ההסתודדויות של המנהלים הבכירים והטענות הישנות, "כי יש יותר מידי ספורט בשידור הציבורי בזמן צפייה ראשי. נשמעו טענות מדוע השידור הציבורי עוסק בליגות הכדורגל האירופיות. אמרו כי צריך לקצץ". לבסוף הוחלט להוריד את "שער ראשון" תוכנית עיתונאית וקצבית מהאוויר בתום עשר שנות שידור רצופות. את התוכנית "שער ראשון" ששודרה בימי ראשון בשבוע (מכאן שמה) לפני "מבט", מיסדתי ב- 1983 בסיועו של מנהל הטלוויזיה דאז טוביה סער. עלותה הכספית הייתה שוות ערך לפרוטות כשמדובר במונחי מחירים של טלוויזיה. המגזין החדשותי והקצבי הזה שאורכו היה ס"ה כ- 20 דקות בלבד , והמגישים והמנחים שלה היו לסירוגין נסים קיוויתי יורם ארבל, ואורי לוי (אח"כ הצטרף גם אבי רצון) הראתה את השערים שהובעו במשחקים החשובים בליגות האיטלקית, הגרמנית, ההולנדית, והספרדית. מידי פעם השתרבבו לתוכנית גם קטעי Highlights  מבלגיה, יוגוסלביה וליגות אחרות ממדינות נוספות. כוחו של המגזין היה בטריות שלו. “Absolutely up to date”. מעודכן לחלוטין. השערים שהובקעו בליגות הבכירות ברחבי אירופה בשבתות ובימי ראשון אחר הצהריים, שודרו מידיערב יום ראשון בשבוע על מרקע הטלוויזיה הישראלית . את השערים קיבלנו באדיבות רשתות הטלוויזיה ב- EBU במסגרת מגזין החדשות האירופי היומי EVN (ראשי תיבות של Eurovision News). מעֵת לעֵת נדרשנו גם לפתוח שידורים Unilateral כדי להביא את העדכון למאכסימום. לתוכנית הקלילה הזאת הייתה קליינטורה רחבה ורייטינג חביב. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן משום מה החליט להניף עליה את הגרזֵן.

ב- 9 בנובמבר 1993 שלחתי ליאיר שטרן מכתב המנמק מדוע אסור להוריד את "שער ראשון" מלוח התוכניות שלנו . בסעיף מס' 8 במסמך הצעתי לו להתייעץ בעניין עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ולא לסמוך על דעתם של כל מני מקורבים הסמוכים לשולחנו . מאוחר יותר השיב לי : "על מה אתה מקונן מר יואש אלרואי , על איזה התייעצות עם המנכ"ל אתה מדבר …הרי זוהי עצתו הישירה של מנכ"ל רשות השידור לסַלֵק את "שער ראשון" מליין- אפ השידורים מפני שהמסך רווי מידי לדעתו בשידורי ספורט"צחוק הגורל. בחלוֹף שנה שילם הגורל בריבית דה ריבית לגאוותנים מרוממה. השידור הציבורי איבד ברשלנות מפתיעה את הכדורגל הישראלי ואני מיסדתי בקיץ 1994 בסיועו של מוטי קירשנבאום תוכנית ספורט חדשה, גִרסה מורחבת של "שער ראשון", אלא שעכשיו קראנו לה, "כדורגל עולמי".

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה שעברה. השדר נסים קיוויתי יחדיו עם פרשן הא"ק ד"ר גלעד וויינגרטן. נסים קיוויתי הוא ערך והגיש את התוכנית "שער ראשון" מ- 1983 עד 1991. הצטרפותו לשורות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1979 העלתה בבת אחת את איכות ורמת הסיקור העיתונאי של שידורי הספורט שלנו, בארץ ובעולם. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המטאור נסק ב- 18 באפריל 1993, והתרסק בחלוף שנה ב- 17 במאי 1994. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה המכונה ערוץ 1 ניגפת מפני ערוץ 2 הצעיר ומפסידה את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לאחר שהחזיקה בהן 25 שנה רצופות מאז 1969.                        

אלכס גלעדי מנכ"ל זכיינית "קשת" בערוץ 2 מכריז בפניי ביולי 1994 בדאלאס – טקסס בגאווה מוחצנת ובלתי מוסתרת, וביודעין : "יואשיש, דייויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום".

טקסט תמונה : שנת 1994. מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום (משמאל) ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בשיא כוחם. (התמונה באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "יואש אלרואי בל תטעה, לא קוראים לי קירש – קוראים לי קירשנבאום". (מוטי קירשנבאום).

לארי טיש נשיא CBS מול רופרט מרדוק נשיא FOX בדצמבר 1993.

לֵאוֹ קִירְש המנוח היה המיליארדר הגרמני שקנה ב- 1996 מנשיא ה- FIFA ספ בלאטר את זכויות השידורים הגלובאליות של שני המונדיאלים יפן/קוריאה 2002 וגרמניה 2006 תמורת 2.250000000 (שני מיליארד ורבע) דולר. מיליארד דולר בעבור הראשון ומיליארד ורבע דולר בעבור הבא בתור. לכן בכל פעם שבאתי אליו בדרישה תקציבית כמנכ"ל של רשות שידור ענייה קידם את פניי בסלוגן שטבע : "יואש אלרואי שלא תטעה, לא קוראים לי קירש – קוראים לי קירשנבאום". בחודש דצמבר של שנת 1993 טסתי ללָאס וֶוגָאס (Las Vegas) בארה"ב בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן להשתתף בפגישה קדם הפקה כלל עולמית ה- WBM של כל גופי הטלוויזיה בעולם המשדרים את המונדיאל של ארה"ב 94' . זכויות השידור של המפעל היו בלעדיות שלנו. משחק הפתיחה של המונדיאל בהשתתפות 24 נבחרות נועד ליום שישי – 17 ביוני 1994 בשיקגו. לוס אנג'לס נקבעה לארח את משחק הגמר כעבור 31 ימים ביום ראשון – 17 ביולי 1994. הוועדה המארגנת האמריקנית הטילה על מנולו רומרו לנהל את הפקת הטלוויזיה הבינלאומית. מנולו רומרו הקים גוף מבצעי אד הוק לצורך ביצוע המשימה מטעם ה- EBU שנקרא ESI (ראשי תיבות של  EBU Sports International), ואשר החליט למקם את ה- IBC לֵב לבה של ההפקה (International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי בדאלאס בירת טקסס. תשע ערים בכל רחבי ארה"ב הענקית מן החוף המזרחי ועד מערבה בעלות שעוני זמן שונים נקבעו לארח את 52 משחקי המונדיאל. זה היה מבצע שידורים בינלאומי ארוך, מורכב, ומסובך. מנולו רומרו זימן פגישת קדם הפקה של המשדר העולמי WBM (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) בת שלושה ימים בין 19 בדצמבר 1993 ל-21 בדצמבר 1993 בלָאס – וֶוגָאס. פגישת ה- WBM נועדה להסביר את מהלכי ההפקה המורכבת והממושכת. הוועדה המארגנת האמריקנית של המשחקים בראשותו של אלן רותנברג הבטיחה למשתתפי הכינוס קבלת פנים מאוד מקורית ומיוחדת שלא תשכחבעיר ההימורים בנבדה. הם צדקו. לא שכחתי את לָאס – וֶוגָאס עד עצם היום הזה.

אין לאמריקנים מתחרים בשיווק המוצר. בקטע הזה הם אָשָפִים. לא אשכח את החיבור בין אחת מה- Sponsors הגדולים של האירוע, חברת המזון המהיר "מקדונאלד", לבין הלוֹגוֹ הרשמי של משחקי מונדיאל ארה"ב 1994.

mcdonald 1

טקסט תמונה : הוועדה המארגנת של משחקי מונדיאל ארה"ב 94'  "התלבשה" על חברת מקדונאלד, וזאת לא היססה "להתלבש" על הכדורגל. בכל מקום ולוּ הנידח ביותר בארה"ב, יכולת לחזות בשילוב ההכרחי שבין אכילת ההמבורגר לבין הבעיטה בכדור. (מקור : EBU International). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם בלילה האחרון לא הצלחתי להירדם במלון שלי "Bally Casino Resort". תנאי המלון המשופרים (בסוויטה הענקית שלי יכלה להשתכן פלוגת חי"ר של הצנחנים) לא הועילו לי בשל ה- Jet Lag (יָעֶפֶת) המתמשך. מעולם לא התאכסנתי בסוויטה כה מרווחת ומפוארת כמו זו שהועמדה לרשותי מטעם הוועדה המארגנת בלָאס-וֶוגָאס. כללי האירוח בעיר ההימורים המדברית הם עקרוניים וברורים : "שָלֵם מְעַט – הַמֵר הרבה". מחיר הסוויטה שלי לעשרים וארבע שעות עמד על 32 (שלושים ושניים) דולר בלבד. כמעט בחינם. אבל עלי הם לא יכלו לבנות. לא הימרתי. במהלך שלושת הימים של פגישת ה- WBM בלאס ווגאס אירעה סנסציה דרמטית בתעשיית הטלוויזיה בארה"ב. רשת CBS הפסידה את זכויות השידורים של ליגת ה- NFC לאחר שהחזיקה בהן 28 שנים ברציפות מאז 1965. דיווחתי מלאס ווגאס למוטי קירשנבאום אודות התבוסה המדהימה של נשיא הרשת הוותיקה CBS לָארִי טִיש לרוּפֶּרְט מֶרְדוֹק נשיא הרשת הצעירה FOX : "מוטי", אמרתי לוֹ, "כל התקשורת האמריקנית איננה מפסיקה לעסוק בסנסציה הזאת בה רשת הטלוויזיה CBS הפסידה את זיכיון השידורים בחלק שלה ה- NFC בליגת ה- NFL לאחר עשרים ושמונה שנות שידורים רצופות לרשת  FOX של איל התקשורת רופרט מורדוק", והוספתי, "מוטי, אמריקה כמרקחה. במכרז החדש שנערך והסתיים זה עתה לקראת ארבע השנים הבאות 1998- 1994, נעצרה CBS של לארי טיש על 1.180000000 (מיליארד ומאה ושמונים מיליון) דולר. לארי טיש הודיע להנהלת ה- NFL שמדובר בסכום עצום ש- CBS מוכנה לשלם, אולם זוהי מילתו האחרונה. הוא לארי טיש איננו מוכן להוסיף אפילו דולר אחד יותר מעבר לסכום שנקב, מיליארד ו- 180 מיליון דולר. המתחרה שלו רופרט מרדוק הסכים לשלם 1.580000000 (מיליארד וחמש מאות מיליון דולר וזכה ב- NFC. כל התקשורת האמריקנית כאן המומה מהתבוסה הקולוסאלית שנחלה CBS. הידיעה הסנסציונית הזאת פותחת את מהדורות החדשות של כל רשתות הטלוויזיה כאן. מוטי קירשנבאום, שרק לנו לא יקרה דבר כזה, בו נפסיד בטעות את זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל לערוץ 2", שחתי לו בטלפון מחדרי בסוויטה המלכותית של המלון [4].

מוטי קירשנבאום הקשיב בניחותא. שיחת הטלפון הטראנס – אטלנטית בין ירושלים ל- לָאס וֶוגָאס התארכה. אמרתי למוטי קירשנבאום כלהלן : "רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק שהקים זה עתה את רשת הטלוויזיה החדשה בארה"ב FOX, הוא המקביל של ערוץ 2 החדש אצלנו (ערוץ 2 עלה "לאוויר" ב- 4 בחודש נובמבר של שנת 1993). גם שלושת המנכ"לים של שלוש הזכייניות בערוץ 2, דן שילון ויוחנן צנגן המנכ"לים המשותפים של "רשת", אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת", ועוזי פלד מנכ"ל "טלעד" – כמו רופרט מורדוק, ינסו למשוך אליהם צופים באמצעות "גניבת" שידורי ספורט אטרקטיביים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1. מוטי קירשנבאום אנו חייבים לשמור על עצמנו ועל אגפינו". זה היה תרגיל עוקץ ידוע ושיחת הטלפון ההיא זכורה לי היטב. כל רשתות הטלוויזיה בעולם שנבטו על קרקע תחרותית עשו מאמץ עליון לגזול את זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים מיריבות השידור הוותיקות שלהן. FOX של רופרט מרדוק לא נבדלה מהשאר. אח"כ התברר כי זכייניות ערוץ 2 המסחרי בישראל מאמצות אף הן את הרעיון. הצגתי בפני מנכ"ל רשות השידור מר מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן את קטעי העיתונות האמריקניים שהבאתי עִמִי מסיור קדם הפקה ב- לאס ווגאס. כל העיתונות האמריקנית הייתה המומה מתבוסת CBS ל- FOX למרות של- CBS הוותיקה העשירה היה מונח כסף גדול בקופתה המסחרית. התקשורת האמריקנית לא הבינה כיצד CBS מוותרת על התרנגולת שמטילה עבורה ביצי זהב מזה 28 (עשרים ושמונה) שנים. להלן קטעי העיתונות האמריקניים מהימים ההם של דצמבר 1993 שהבאתי לידיעת הממונים עלי באותה הפגישה ההיא שלי עימם ב- 26 בדצמבר 1993 ועליהם דברי תזכורת ו- אזהרה שלא יקרה לנו מה שקרה ל- CBS.

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 1 (מתוך 4) של המסמך המקורי – אוסף קטעי העיתונות שליקטתי בארה"ב בדצמבר 1993 לאחר תבוסתה המפתיעה של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS , והועבר לידיעתם של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. ארה"ב הייתה המומה מהפסד זכויות השידורים של CBS לרשת הצעירה FOX. (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך :  דצמבר 1993 . זהו עמוד מס' 2 (מתוך 4) של המסמך המקורי – של אוסף קטעי העיתונות האמריקניים המספרים על המשבר ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בעקבות אובדן זכויות השידורים של ה- NFC . (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך :  דצמבר 1993 . זהו עמוד מס' 3 (מתוך 4) של המסמך המקורי מהעיתון “NEW YORK POST” שדן בהפסדה של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS את זכויות השידורים של ה- NFC . (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 4 והאחרון (מתוך 4) של המסמך המקורי אוסף קטעי עיתונות אמריקניים בדצמבר 1993 בגין הפסדה של CBS את זכויות השידורים של ה- NFC. בתמונה זהו או. ג'יי. סימפסון (O. J. Simpson) שחקן הפוטבול הנודע שהיה בעת ההיא פרשן טלוויזיה וגם שחקן קולנוע. (ארכיון יואש אלרואי).

בלָאס – וֶוגָאס הממוקמת במדבר נֶבָדָה הייתה השעה אחת אחר חצות, ובירושלים – אחת עשרה לפני הצהריים ביום רביעי – 22 בדצמבר 1993. מוטי קירשנבאום נשאר קר רוח. אולי אדיש. הוא השיב לי באופן מאופק : "כשתחזור לארץ נדבר (ממילא נקבעה לי עוד קודם לכן פגישה חשובה עמו ועם סמנכ"ל הכספים ומנהל הטלוויזיה בתאריך 26 בדצמבר 1993, בעניין מונדיאל ארה"ב 94' הקרב ובא וגם בעניין חידוש הסכם הזכויות עם התאחדות הכדורגל לשנים 1997 – 1994), בינתיים יואש, אני מציע שאם אינך יכול להירדם קח מונית על חשבוני, וסע לדאון – טאון (Down town) של העיר שם תראה תאורת לילה מדהימה שהופכת אותו ליום. עֶשֶר מיליון נורות חשמל מהבהבות הופכות את לאס ווגאס בירת נבדה המדברית לאטרקציה מיוחדת במינה", אמר בחדווה, והוסיף : "חוץ מזה אל תשכח להַמֵר", והוסיף בהומור הידוע שלוֹ שמאפיין אותו לכל אורך חייו : "על חשבוני". מוטי קירשנבאום הכיר היטב את האזור. הוא היה סטודנט לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בשנים 1968 – 1962 ונהג מידי פעם לנסוע עם ידידיו למדבר נוואדה ולבירת ההימורים שלה רבת המוניטין לָאס וֶוגָאס. קיבלתי את הצעתו כפי שנהגתי לעשות לרוב בחמש שנות שִלטונו כמנכ"ל רשות השידור בשנים ההן של 1998 – 1993. התלבשתי חַם ויצאתי לאוויר המדברי הקר לתוּר את העיר אך לא להמֵר. לָאס – וֶוגָאס היא עיר מדברית נוצצת ומדהימה. אין ספק. עסקי ההימורים בלאס – ווגאס גלגלו אז ב- 1993 מחזור כספים של 100.000000000 (מאה מיליארד) דולר בשנה. מלונות העיר מעוצבים כאתרי תיירות כל אחד בפני עצמו. צריך לסייר במלון "Treasure Island" שנקרא על שמו של ספר ההרפתקאות הנודע של הסופר האנגלי רוברט לואיס סטיבנסון, "אי המטמון", (כולנו קראנו אותו כילדים) כדי להבין במה מדובר.  המלון המפואר משווק ומגשים את המֶסֶר הספרותי של שמו. מנהלי המלון הביאו למדבר כמות מים אדירה ובנו את החלק החיצוני של המלון הפונה לרחוב הראשי של לָאס – וֶוגָאס על גדת המים כדקורציה המזכירה רחוב פאבים בנמלים האנגליים של ליוורפול ו/או פורטסמות' במאה השמונה עשרה. המלון מציג לתיירים הרבים המסתובבים ברחוב הראשי הצגות חוזרות ונשנות של קרבות ימיים אמיתיים בין ספינות עוברות אורח תמימות לבין שודדי ים באמצעות שחקנים בשכר ו- פירוטכניקה מרהיבה.

ממלון "אי המטמון" הלכתי לבקר במלון Caesar Hotel ("מלון הקיסר"). במלון הזה ממוקם לתפארת פסלו של המתאגרף האמריקני הנודע שחום העור ג'וֹ לוּאִיס אלוף העולם במשקל כבד בשנות ה- 30, ה- 40, ו- 50 במאה הקודמת. ג'ו לואיס היה אליל ילדותי ובני דוֹרי, וספורטאי נערץ עלי. הפקתי וביימתי סרט דוקומנטרי בן שעה ששודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1979. ג'ו לואיס שהיה פעם ספורטאי עַל, איש עשיר וסלבריטי מפורסם בארה"ב ובעולם כולו סיים את חייו לבסוף כ- Doorman ומארח במלון "קיסר". הזמר פרנק סינטרה ויריבו בעבר בזירת האִגרוף המתאגרף הגרמני מאקס שמלינג (מת בגיל 100 בפברואר 2005) מימנו את תרופותיו והשלימו את שכרו עד שסיים שם את חייו. מיששתי את ההיסטוריה שהייתה חלק מחיי. משם נדדתי ל- MGM Hotel ולמלונות אחרים. צריך להיות בלאס ווגאס כדי להבין במה מדובר. התאורה האדירה והצבעונית היא מדליקה ומאירה את לאס ווגאס באור יום כמעט. העושר העצום מבצבץ מכל פינה ומנקר עיניים. העיצוב הנוצץ וכמויות האוכל המוצעות למאות אלפי התיירים בעיר ההימורים בכל הטעמים ובמחירים נוחים, אינם יכולים להשאיר אדיש את המהמר הפוטנציאלי. זוהי מערכת אירוח משומנת מגובה ביחסי ציבור אדירים שמציעה לך מכל משמני הארץ. היא משווקת בכישרון רָב את סחורת ההימורים ושואבת אותך בצורה יעילה בעל כורחך אל המכונות שיכולות להפוך אותך בשנייה אחת למיליונר.

שרק לא יקרה לנו ב- 1994 מה שקרה ל- CBS ב- 1993.

ביום ראשון – 26 בדצמבר 1993 נפגשתי בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים עם הגוורדיה המנהלת את רשות השידור בעניינים הנוגעים להפקת מונדיאל 94' וחידוש החוזה שעמד לפוּג עם התאחדות הכדורגל. חזרתי שוב על הסיפור המדהים של אובדן זכויות השידור של ה- NFL לפני כמה ימים ע"י רשת CBS לאחר שהחזיקה בהן 28 שנה רצופות. התבוסה של נשיא CBS לָארִי טִיש הייתה מושלמת לאחר שצוות השידור הוותיק והמפורסם שלו ג'ון מָאדֶן (John Madden) ופאט סָאמֶרְווֹל (Pat Summerall) הודיע כי הוא נוטש את CBS שהייתה בית עבורם ועובר לשורות FOX. זאת הייתה מהלומה כבדה ל- CBS [סעיף 5]השתמשתי ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כמטפורה למצב העתידי העומד להתרחש בישראל. אמרתי למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, כשמסמך הרכישה המחודשת פרוש לנגד עיניהם : "שלא יקרה לכם מה שקרה ל- CBS. אם תפסידו את הקרב הזה שהוא חשוב למשלם האגרה שלכם, תובסו פעמיים. גם תחטפו מהמנצח במכרז וגם ערוץ 2 ייבנה על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בעניין הזה אין פשרות. נכון ששיקולי CBS הם מסחריים בלבד, אבל זִכרו ששידורי הספורט הרלוואנטיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי, ובעיקר שידורי הכדורגל בהם הטלוויזיה הישראלית הציבורית מחזיקה 25 שנים ברציפות הם הצדקה ברורה לסלוגן שטבעה רשות השידור בשעתו : "יש תמורה לאגרה". עוצמת שידורי הספורט הרלוואנטיים מחברת את הצופה בעל כורחו לשידורים הערכיים האחרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ולא רק להפך, כפי שסוברים רבים".

עכשיו הצגתי בפגישה את מסמך העבודה המפורט שלי הנוגע לרכישה מחודשת של זכויות הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו לארבע השנים הבאות 1998 – 1994, והמאבק נגד ערוץ 2 והכבלים. סמנכ"ל הכספים מר מוטי לוי היה המכותב הראשי (על פי בקשת המנכ"ל), אך עותקיו הועברו גם לידיהם הבטוחות של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן עצמם [6]. הייתי מוטרד מהתחרות נגד אנשי ערוץ 2 האמביציוזיים על זכויות הכדורגל הישראלי. בקדמת ערוץ 2 הצעיר והנמרץ ניצבו אנשים שהיו פעם חברים במסדר האבירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו דן שילון, יוחנן צנגן, אלכס גלעדי, עוזי פלד, ונחמן שי (שימש יו"ר מועצת הרשות השנייה), ועכשיו הנהיגו את הרשת המסחרית וידעו היטב מה הם רוצים. ערוץ 2 לטש עיניים גדולות ובורקות לעבר הכדורגל הישראלי שהיה קניינו הבלעדי והמובהק של ערוץ 1 מזה עשרים וחמש שנה ברציפות מאז 1968. מוצר עתיר רייטינג. בעיקר רשפו עיניהם של דן שילון ואלכס גלעדי שרצו ליטול את הבכורה מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה נווה ביתם הישן ולהעבירה לווילה החדשה שלהם בערוץ 2 המסחרי. בכך חשבו עכשיו לנקום ולהשיב לרשות השידור כגמולה.

ההצעה הכספית הכוללת שלי להתאחדות הכדורגל לחוזה החדש של 1998 – 1994 כפי שהוגשה להנהלת רשות השידור עמדה על כ- 18.000000 (שמונה עשר מיליון) דולר. מועצת ההימורים והטוטו בראשות היו"ר אריה זייף הציעה לממן כשליש מהעלות באמצעות שקופיות חסות. סברתי שאנחנו צריכים לפעול מייד ולהיכנס תיכף למו"מ עם ההתאחדות עוד בדצמבר 1993 כדי למנוע מכרז ועל מנת לנטרל את ערוץ 2 האמביציוזי.

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 1993. זהו עמוד מס' 1 (מתוך 3) של המסמך המקורי. המבנה הכספי של ההצעה שלי שהוגשה להנהלת רשות השידור ב- 26 בדצמבר 1993 והמסבירה כיצד לרכוש את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 1998- 1994. התשלום שהוצע על ידי היה כ- 18.000000 (שמונה עשר מיליון) דולר. מר אריה זייף יו"ר מועצת ההימורים והטוטו בימים ההם היה אמור לממן (באמצעות שקופיות חסות) כ- % 30 מהעלויות הכספיות של החוזה החדש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  26 בדצמבר 1993. זהו עמוד מס' 2 (מתוך 3) של המסמך המקורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 1993. זהו עמוד מס' 3 ואחרון של המסמך המקורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זכויות השידורים של מונדיאל ארה"ב 94' היו מוחזקות מראש בידי ה- EBU על פי החוזה עם ה- FIFA, וכפועל יוצא הוחזק בלעדית בידי רשות השידור. מוטי קירשנבאום היה מקצוען רחב לב, שהשיב במהירות הבזק לכל בקשות ההפקה הטכנולוגיות והלוגיסטיות שלי. הצלחת שידורי המונדיאלים של ארה"ב 94' ואח"כ צרפת 98' לא הייתה מוטלת בספק בתקופת כהונתו. היה לי ניסיון רב בהפקות בינלאומיות. בנוסף לכך שררה אווירת הרמוניה וקונסנזוס מלא לעקרונות הצעת השידורים שלי ודרך ביצועם. עיקרון השידור מהשטח היה מוסכם ומקובל על דעתם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. קבענו בעצה אחת שכל משחקי מונדיאל 1994 יועברו בשידורים ישירים מעמדות שידור באִצטדיונים השונים הפרושים ברחבי ארה"ב הענקית. מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה נתנו יד להרכבת שלושה ציוותי שידור שינועו במדינה רחבת הידיים מעיר לעיר ומאִצטדיון לאִצטדיון בראשותם של השַדָּר הראשי מאיר איינשטיין והפרשן הראשי לידו אבי רצון, השדר רמי ווייץ והפרשן שלו אברהם גרנט, והשדר דני דבורין והפרשן שלצִדו מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר. היה מוסכם על דעתם כי לכל צוות שידור בשטח יוצמד טכנאי. הטכנאים היו פוליסת הביטוח של ההפקה. מוטי קירשנבאום אישר לי גם הבאת צוות הפקה ושני טכנאי תקשורת לדאלאס כדי שיסייעו לי במיסוד משרד הפקה, תקשורת ושידורים במרכז השידורים הבינלאומי ותִפעולו לאורך כל תקופת השידורים. הבעיה לא הייתה הפקת משחקי גביע העולם בכדורגל שעמדו להיערך בארה"ב בקיץ 1994. הצלחת שידורם הייתה מובטחת. השאלה הקיומית האמיתית שלנו הייתה אבטחת זכויות הכדורגל הישראלי, הפקתו ושידורו, רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. איומי ערוץ 2 היו מוחשיים.

טקסט תמונה : קיץ 1994. מונדיאל ארה"ב 94'. עמדת שידור של הטלוויזיה הישראלית – הציבורית – ערוץ 1 בשיקגו באחד מהשידורים הישירים של מונדיאל ארה"ב 1994. השדר רמי ווייץ משמאל והטכנאי הצמוד שלו שמואל פוקס (מימין) דקות אחדות לפני תחילת אחד השידורים הישירים. משמאל מציצה כרסו של הפרשן אברהם גרנט. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום קיבל את גרסתי כי נוכחותם של טכנאים בעמדות השידור שלנו חיונית להצלחת השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשעה שנכנסנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ואנוכי לדוּן בלִשכתו בתאריך ההוא של 26 בדצמבר 1993 ביוזמת הרכישה המחודשת של הכדורגל הישראלי לארבעת השנים הבאות, נִדְרַךְ לפתע מוטי קירשנבאום : "היעלה על דעתך שאוותר על "מבט שני" (בעריכתו של מיכאל קרפין) כדי לקחת את הכדורגל ?", שאל אותי לפתע בכעס. לא הייתי מוכן לפנייה הבוטה והנרגזת הפולנית שלו ואני גם שונא שפונים אלי בטון שחצני שכזה וחסר היגיון. כשהיה צריך הוא ידע להיות לא נחמד. גם יאיר שטרן הופתע . "אינך צריך להעמיד את הדברים בצורה הזאת", השבתי לו בנחרצות, והוספתי, "יש מקום לשניהם בלוח השידורים, בעיקר כיש לך מספיק כסף לממן את הכדורגל. יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף הוא ידיד גדול של השידור הציבורי ורשות השידור. ניתן להגיע לעסקת חסות עם הטוטו שתכסה לפחות % 33 (שלושים ושלושה אחוזים) מהעלות הכללית של שידורי הכדורגל בכל מקרה. מילה של אריה זייף היא מילה. הוא איש רציני בעל כבוד שהוכיח את עצמו". הציבור לא מבין אך בעיקר אנשי הטלוויזיה והתקשורת אינם תופשים כי בטלוויזיה אין רעות וידידות, ולא יחסי אחווה. יש יחסי עבודה ונאמנות לאינטרסים. מוטי קירשנבאום לא היה חבר של אף אחד בטלוויזיה. ידידים היו לו רבים אך לא חברים. אחת מהדרכים שלו להפגין מנהיגות הייתה לתקוף בטון פולני ולהחזיר לתלם את הסורר. האמת גיחכתי לעצמי. עבורי זה היה מביך להאזין לטון הנרגז שלו. המשכתי לטעון בפני שני הבוסים שלי מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, "מוטי קירשנבאום שים לב, אריה זייף מֵאיץ בי שראשית דבר נקנה את הזכויות והוא ילך לקראתנו ביד רחבה כפי שעשה תמיד. יש לך את הגיבוי הכספי שלו בהיקף של % 33. חוץ מזה ניתן להביא לשידורי הכדורגל גורמים כלכליים נוספים שיעניקו חסות. אל תוותר בשום פנים ואופן על שידורי הכדורגל הישראלי. זהו חלון הראווה הראשי שלך. השידורים האלה מניבים רייטינג שיא. 25 שנה רצופות הרגלנו את מדינת ישראל לצפות בשבתות בכדורגל הישראלי . אובדן הכדורגל הישראלי לערוץ 2  עלול להביא למפולת. ערוץ 2 יקום על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". התבוננתי בפניו של מנכ"ל רשות השידור. תפסתי אותו מאזין אומנם לדבריי אך הוא לא היה דרוּך. מוטי קירשנבאום ישב שם מולי עם פני הפּוֹקֶר שלוֹ ולא התרגש יותר מידי. זאת הייתה דרכו השנייה להפגין מנהיגות. יאיר שטרן היה שונה ממנו. מבע פניו היה מיוסר. [7].

ניתוח נסיבות הרֶכֶש בחודשים האלה ע"י מנכ"ל רשות השידור היה רציונלי. טקטית הוא צדק. אסטרטגית הוא טעה. ככל שנקפו הימים וכיסוי הכדורגל שלנו השתפר מן ההיבטים העיתונאיים והטכנולוגיים כך עלה ערכו הטלוויזיוני בעיני ערוץ 2 המסחרי והחמדן. זה היה פרדוקס מעניין. רמת הכדורגל בארץ נשארה בעינה, לא מי יודע מה, כמו בשנים עברו. גם כמות הצופים במגרשים נשארה דלילה כשהייתה (למעט כמה משחקים מרכזיים בעונה). אך רמת השידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הרקיעה בבת אחת לשחקים וגררה עמה למִרְקָע הטלוויזיה בכל מוצ"ש "בעונת הזהב" כמות צופים הגדולה פי חמישים ממספר הצופים במגרשים. הנתון המתמטי הזה עניין מאוד את הערוץ המסחרי החדש. הכדורגל עצמו פחות. ערוץ 2 התעניין ברייטינג וכמה כסף ניתן להפיק משיעור הצפייה ולָאו דווקא בתוכן השידור הציבורי.

טקסט תמונה : יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף בעשורי ה- 80 ו- 90  משמאל , מעניק את גביע הטוטו . היה ידיד גדול של השידור הציבורי. השידור הציבורי לא ניצל את ההזדמנות הגדולה להיעזר באריה זייף כדי לשמר לעצמו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו : ליגה + גביע המדינה + הנבחרת הלאומית. (התמונה באדיבות אריה זייף. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נפגשנו עם התאחדות הכדורגל למו"מ שלוש פעמים ברציפות, בבוקרם של ימי שישי של 31 בדצמבר 1993, 7 בינואר 1994, ו- 14 בינואר 1994. להתאחדות היה כבר מושך בחוטים חדש העונה לשם גבריאל "גָבְרִי" לֵוִי. גברי לוי ישב אומנם לצידם של היו"ר חיים הברפלד ז"ל, סגנו עזריקם מילצ'ן, והמנכ"ל יעקב אראל, אך הרגישו שהוא דומיננטי מהם. גברי לוי ומוטי קירשנבאום הקשיבו זה לזה אך שמרו כל אחד את קלפי המו"מ קרוב לחזה. אמרתי למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן שאנחנו טועים. אסור לנו להמתין. עלינו לפעול על פי טיוטת הנייר עליו הייתה כתובה ההצעה הכספית שלי, ואם יהיה צורך להוסיף – נוסיף. היה לנו את הגַב של אַרְיֵה זָיְיף יו"ר מועצת ההימורים והטוטו תומך נלהב של שידור הכדורגל בטלוויזיה הציבורית .שומה היה עלינו להציע להתאחדות הצעה שלא תוכל לסרב לה ולעשות זאת לפני כניסתו של ערוץ 2 לתחרות. ביקשתי מיאיר שטרן שיאיץ במנכ"ל. הנימוקים לא להמתין היו בשל ההצלחה הדרמטית של השידורים הישירים  ו- "משחק השבת", שהפך למסמך דוקומנטרי עיתונאי שלם ומרתק והפך ללהיט שידור. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שִדרגה "בעונת הזהב" את הכדורגל הישראלי הרבה מעבר לרמתו האמיתית. מניות שידורו נסקו בהתמדה. הצלחת ערוץ הטלוויזיה הציבורי חשפה במקביל את שאיפות ההתפשטות של ערוץ 2. ערוץ 2 הצעיר על שלוש זכייניותיו "רשת", "קשת", ו- "טלעד" לטש עיניו לכדורגל הישראלי. זה לא היה עוד סוד. היינו חייבים להקדים את הערוץ המסחרי לפני שבשלה שם ההחלטה לקחת לעצמו את הכדורגל הישראלי בכל מחיר. בחודש ינואר 1994 עדיין ניתן היה לבצע מהלך דראסטי כדי לרכוש את זכויות השידור של הכדורגל הישראלי לשלוש שנים הבאות עד 1997 בקלות יתירה (יחסית) מבלי להמתין ליצירת מִכְרָז מאוחר יותר ע"י ההתאחדות שדורש הגשת מעטפות ה- Bid. היה לנו ניסיון, ממון, ו- וותק של 25 שנים והתאחדות הכדורגל התרשמה מפוטנציאל הטלוויזיה החדש שלנו, איכותי וכמותי, בעונת 1994 – 1993. היינו חייבים ליזום ולהציע להתאחדות משהו אטרקטיבי. לא רק במחיר. משהו כמו שרוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC הציע לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בימים ההם של עשורי ה- 60, ה- 70, וה- 80 של המאה שעברה כדי למנוע מכרז ותמחור שלו.

יאיר שטרן מיסֵד מחלקת פרומו (Promotion) נמרצת וחדשנית (מושג יחסי) לצורך קידום שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו של אֵלִי בַּבָּא (מנהל ערוץ 1 היום). יש שני אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שקוראים להם אלי בבא. הם בני דודים. האבות שלהם אחים. שניהם אנשי טלוויזיה איכותיים וטכנאים מוצלחים בחטיבת ההנדסה. אחד מהם הפך למפקח טכני מהימן וחרוץ. השני עשה הסבה לתחום שידורי הקידום והפרומו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא עשה זאת בכישרון רב והניח בעצם את היסודות המקצועיים הנחוצים  לשידורי ה- Promo בערוץ הציבורי. ניצלתי את ההצלחה "ובניתי" יחד עם אלי בבא שידורי פרומו אגרסיביים שהורכבו מקול הבריטון של קריין רדיו "קול ישראל" דן עופרי (הוא Promoter נפלא) בצירוף קולותיהם האוטנטיים של שלושת שדרי הכדורגל המקוריים מאיר איינשטיין , רמי ווייץ , ודני דבורין . הפרומו היה עשוי היטב מקולות ותמונות . הוא קולח ודרמטי , ואורכו דקה אחת וארבעים שניות . לקראת משחקי העונה בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א ובית"ר ירושלים , קידמנו בערבי שישי את השידורים הישירים כשלוש פעמים בשיא הצפייה בטקסט בגוון סְטָקָטוֹ של דן עופרי , "כל השערים… כל הרגעים הגדולים… כל רִגעֵי המחלוקת… כל הכרטיסים האדומים… בלעדי… רק בטלוויזיה הישראלית …רק בערוץ הראשון". היום זה נשמע כה חלום. ערב שישי אחד בעיצומה של עונת השידורים התקשר לביתי בירושלים מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואמר לי : "יואש זה מוגזם , הרי ברור שמשחקי הכדורגל משודרים בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1", והוסיף, "גם לא צריך לשָדֵר את פרומו הכדורגל שלוש פעמים בערב שישי אחד, מספיק פעם אחת". הוא קרא לזה "Over doing", עשיית יֶתֶּר שחוצה את גבול הטעם הטוב. הוא התכוון לכך שיחסי ציבור הם לא רק עניין של אמינות אלא גם חוש של מידה.

ההיגיון של מוטי קירשנבאום היה בדרך כלל הגיוני. לא היה על כך וויכוח. נטיתי להסכים עמו בעניין העיקרון הקובע, ש- "כל הגזמה היא שגיאה". אך לא הפעם הזאת. לא היה מדובר כלל בשגיאה. בפעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי נהנתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ממיתוג מכוון בזמן אמת של מוצר הכדורגל. מחלקת הספורט יצרה והפיקה סדרת שידורים ישירים חסרת תקדים של משחקי הכדורגל מהליגה הלאומית. לא היה כדבר הזה מאז הולדתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968. מוטי קירשנבאום העניק לי תחושה בלתי מזויפת של בלעדיות וראשוניות. כל בוקר שאלתי את עצמי מחדש כיצד אני יכול לעשות טוב יותר ולשפר את מוצר השידור שהופקד בידיי. זה היה אז חידוש עצום בנוף הטלוויזיה. השידורים הישירים של משחקי הכדורגל בליגה הלאומית פרחו לראשונה זה עתה על אדמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נטעו דן שילון ואלכס גלעדי את השתילים לפני 25 שנה. תוכנית הספורט "משחק השבת" הפכה זה מכבר לחלון ראווה ראשי. היא הייתה נטועה בקרקע שידוריו של ערוץ הטלוויזיה הציבורי כעץ אַלון עתיק בעל גזע עבות וענפים יפים וסבוכים. השידורים הישירים שידרגו את "משחק השבת". צֵל האירועים הפוליטיים הֵשִיק לשידורי הכדורגל אך לא דחק אותם. התוכנית "משחק השבת" ושידורי הכדורגל הישירים בעונת 1994- 1993 היו בלתי ניתנים להזזה. הם היו לא פחות חשובים מהאירועים הפוליטיים והמדיניים שסיקרה התוכנית "מבט" ועלו כסף. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שילמה עבורם זכויות שידורים בסכום המתקרב ל- 3.500000 (שלושה מיליון וחצי) דולר. הציבור מצא עניין עצום ב- "משחק השבת" ושידורם הישיר של 22 משחקי כדורגל באותה "עונת הזהב". רעיון השידורים הישירים מליגת הכדורגל היה ראשוני ובלעדי והפך את הערוץ הציבורי למשאבת רייטינג בלעדית חסר תקדים. שידורי הכדורגל הישירים ו- "משחק השבת" צברו בכל סוף שבוע רייטינג ממוצע שנַע סביב יותר מ- % 40.

ביום שישי – 25 בפברואר 1994 בעיצומו של חג הפורים, רצח ד"ר ברוך גולדשטיין, רופא יהודי תושב קריית ארבע החברונית 30 פלסטינים ופצע 100 אחרים באולם התפילה המוסלמי במערת המכפלה. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין מיהר לטלפן ליאסר עאראפת והביע בפניו צער וכלימה על האירוע. הרצח המתועב היה סיפור עיתונאי חדשותי מזעזע ממדרגה ראשונה והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נזעקה לכסותו מכל זווית אפשרית  . למרות הכל הוא לא דחק את השידור הישיר המיועד של משחק הכדורגל מכבי חיפה – מכבי ת"א שהיה אמור להיערך למחרת בשבת – 26 בפברואר 1994 באִצטדיון קריית אליעזר הנחמד בחיפה. שוחחתי עם מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן והם קיבלו את דעתי שאין לוותר על השידור הישיר של "משחק העונה" ועל תוכנית "משחק השבת". שניהם לא אִפשרו לחטיבת החדשות להשתלט על המסך בשל האירוע החריג הנפשע כפי שהיה נהוג עד אז. לפתע ניתן היה לטפל בצורה רצינית בשידור הציבורי בחומרי הספורט והחדשות במקביל, ולא האחד על חשבון האחר. מנכ"לים ומנהלי טלוויזיה אחרים היו נתקפים בפניקה ומורים על ביטול שידורי הספורט. מוטי קירשנבאום קורץ מחומר אחר. רוח חדשה נשבה ברשות השידור. ואומנם למחרת בשבת – 26 בפברואר 1994, שידרנו באֶמֶת ישיר במשך כשלוש שעות את "משחק העונה" בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א הדולקת בעקבותיה במסגרת המחזור ה- 25 של הליגה. מייד אחריה שידרנו את התוכנית "משחק השבת". השמיים לא נפלו. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן עמדו בדיבורם וכיבדו את החוזה עם משלם האגרה.

השַדָּר רָמִי וָוייץ והפַּרְשָן אבי רצון היו ברי מזל משישבו בעמדת השידור באִצטדיון קריית אליעזר. הם שידרו מפגן ווירטואוזי נדיר של ראובן עטר ואייל ברקוביץ' בו הביסה מכבי חיפה את מכבי ת"א 0:5. שמחתי שהשידור הישיר הזה נפל בחלקו של רמי ווייץ. מאיר איינשטיין גזל את בכורתו מזה זמן רב והנה לפתע הגיע הרגע הגדול שלו כשַדָּר טלוויזיה. היה טמון פוטנציאל שידור ברמי ווייץ. לפתע הוא פרץ ממנו. בשבת – 12 במרס 1994 אירחה מכבי חיפה את הדרבי החיפאי במשחק רדיוס באִצטדיון "בלומפילד", והביסה את הפועל חיפה 1:6. שלושה שבועות  אח"כ בשבת – 2 באפריל 1994, היה זה תורו של מאיר איינשטיין לשָדֵר ישיר מקריית אליעזר את מכבי חיפה מביסה את  בית"ר ירושלים 1:5. חלפו שלושה שבועות. בשבת – 23 באפריל 1994 שלחתי את שדר רדיו "קול ישראל" דני דבורין לשדר ישיר מאִצטדיון "בלומפילד" את הניצחון של מכבי חיפה על הפועל ת"א 2:3. זה היה ניסיון לא מוצלח לאלֵף שַדָּר רדיו ולעצב את אישיותו כשדר טלוויזיה. רדיו וטלוויזיה שונים לחלוטין במהותם וכמות המלל. שבת אח"כ במחזור ה- 34 הביסה מכבי חיפה את הפועל פ"ת בתוצאה 0:6. במחצית הראשונה של הליגה, בשבת – 4 בדצמבר 1993, הביסה קבוצת מכבי חיפה את קבוצת בני יהודה 1:5. קודם לכן , בשבת – 16 באוקטובר 1993 הביסה מכבי חיפה את מכבי פ"ת 0:4. בשבת – 2 באוקטובר 1993 ניצחה מכבי חיפה ניצחון מוחֵץ את צפרירים חולון בתוצאה 0:5. צעדנו שלובי זרוע עם הקבוצה הנפלאה של מכבי חיפה ועם שתי דמויות המופת שהובילו אותה לפסגת הכדורגל הישראלי באותה עונה, המאמן מר גיורא שפיגל ונשיא המועדון מר יעקב "יענקל'ה" שחר.

אנשי הטלוויזיה הם לנצח עבדים של הרייטינג. הפעם העַבְדוּת השתלמה. הרייטינג שנקנה בייסורים היה פרי עמלנו. המתמטיקה המשונה הזאת הרקיעה שחקים ונעה בקביעות מידי שבת סביב מספריים דמיוניים שאפשר רק לחלום עליהם היום, בין % 35 ל- % 45. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפכה את הכדורגל הישראלי ב- "עונת הזהב" של 1994 – 1993 ל- Event, חשוב יותר ממה שהוא באמת, אך עדיין חיוני ומרכזי בחייהם של צופי טלוויזיה רבים בארץ. מניות רייטינג הכדורגל זינקו לעננים. היה להן ביקוש. ערוץ 2 המסחרי לטש אליהן עיניים גדולות. בסוף חודש אפריל 1994, פרסמה התאחדות הכדורגל הישראלית את המכרז לקניית החוזה החדש לשלוש השנים הבאות של 1997 – 1994, והזניקה את רַף התשלומים לסכום מינימום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. תוספת של % 51.5 למחיר ששילמה רשות השידור בחוזה הקודם בשנים 1994 – 1992. המועד האחרון להגשת המכרז נקבע ליום שלישי – 17 במאי 1994 (מייד לאחר חג שבועות) בשתיים עשרה בצהריים במשרדי ההתאחדות בר"ג. אני מתבונן ביומן לוח השנה שלי בעונת השידורים של 1994- 1993. שבוע השידורים החדש שבין יום ראשון – 8 במאי 1994 לשבת – 14 במאי 1994 היה קריטי. ביום שלישי – 10 במאי 1994 בשעה 15.00 נקבעה לי פגישה מסכמת בבית ג'אמיל עם מנכ"ל רשות השידור שנועדה לעַצֵב את לוח השידורים הסופי של מונדיאל ארה"ב 1994. ביום רביעי – 11 במאי 1994 בשעה ארבע אחה"צ נקבעה לי פגישה אחרונה ומכרעת בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" הנוגעת להשגת הסכם ארוך טווח ורכישה מחודשת של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 1997- 1994. שישה ימים לפני הגשת מעטפת המכרז (Bid) להתאחדות הכדורגל (התאריך האחרון נקבע ליום שלישי – 17 במאי 1994 בשתיים עשרה בצהרים במשרדי ההתאחדות באצטדיון רמת גן), כינס מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ביום רביעי – 11 במאי 1994 בארבע אחר הצהריים פגישת צוות מוחות בבניין ההנהלה "בכלל", כדי לשמוע חוות דעת מסודרת לקראת הכרעתו הסופית.

טקסט מסמך : יומן השנה שלי מעונת השידורים של 1994 – 1993 המתעד את תאריכי הפגישות. 32 יומני השנה שלי נשמרו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השתתפו בפגישה האחרונה והמכרעת הזאת המנכ"ל עצמו, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, סמנכ"ל הכספים מוטי לוי, סמנכ"ל כוח אדם עמרם עמר, היועץ המשפטי של רשות השידור ד"ר עמית שכטר, ואנוכי. כשהגיע תורי לדבר, נשאתי את טיעוניי המוכרים היטב לכל המכונסים בלשכת המנכ"ל בעד רכישה אולטימטיבית ובלעדית של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי, שידורים שהוכיחו את עצמם כנדבך חשוב בלוח השידורים הציבורי. "בהתמודדות הזאת איננו לבד הפעם", אמרתי, והוספתי, "מולנו ניצב ערוץ 2 החדש והצעיר שיכור מאמביציות שידור. הפסד הזכויות איננו עומד עוד בפני עצמו. סיפור אחד הוא כשאינך קונה את הזכויות אך גם יריבך איננו קונה, וסחורת השידור נשארת על המדף. סיפור שונה לחלוטין הוא , כשאתה מפסיד את קניין השידור הפופולארי לאחר שהחזקת בו 25 שנים ברציפות. לא רק שהפסדת, אלא הבר – פלוגתה שלך חטף את הסחורה מידיך". תקשיבו טוב אמרתי, "סְצֶנַרְיוֹ כזה יהפוך מייד את ערוץ 2 המסחרי לערוץ מנצח, ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לערוץ מובס מכל היבט שהוא. זה יהיה ניצחון יוקרתי ומורלי שלהם, והשפלה נוראית לערוץ הציבורי. ערוץ 2 יקום על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". ואז סיימתי את טענותיי, "מוטי קירשנבאום, אל תיתן לזה לקרות, ואל תוותר בשום אופן על זכויות הכדורגל. זכור מה קרה ל- CBS בארה"ב לאחר אובדן זכויות ה- NFC, וזכור גם שאריה זייף הבטיח לממן לרשות השידור שְלִיש מהעלות הכוללת של זכויות השידורים". [8].

יאיר שטרן היה בעדי ותמך בנימוקיי. מוטי קירשנבאום החליט למשוך זמן במאבק נגד ערוץ 2 ולהיכנס לתקופת ההארכה. אולי חשב כי היריב יילחץ בהארכה וייסוג מתווית המחיר שקבע לעצמו. הקרב לא היה אבוד עדיין.

מִימוּן שידורי הספורט בערוץ הציבורי באמצעות שקופיות החסות היה מהות ההבדל בעלויות ההפקה בינינו לבין חטיבת החדשות. גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היה בעד הרכישה. השאר גִמגמו ופִלבלו בעיניהם. הפגישה הסתיימה ללא החלטה דרמטית של המנכ"ל לכאן או לשָם. הוא שוּב בחר להמתין. לא הופתעתי גם לדעת ששני המובילים הבכירים את חטיבת החדשות בטלוויזיה, מנהל החטיבה בעצמו דוּדוּ גִלְבּוֹעַ ועורך "מבט" רָפִיק חַלָבִּי, מילאו פיהם מים ושימשו כניצבים סטטיסטיים במחזה. הם לא דיברו עם מנכ"ל רשות השידור ולא האיצו בו לרכוש את הזכויות, אולי מפני שסמכו עליו בעיניים עצומות. שניהם חשבו כי זכויות השידורים יפלו שוב כפְרִי בָּשֵל בידי רשות השידור ולא העלו כלל על דעתם כי בתוך ימים ספורים עומדת להתרחש קטסטרופה. אובדן זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי היה ביזיון כפול. ההפסד עצמו ודרך הטיפול שהביאה להפסד. לא כך אמורה רשות שידור רצינית להילחם על חייה. מוטי קירשנבאום הצטייר בעיניי כסוליסט ואינדיבידואליסט מובהק שאומנם מתייעץ אך איננו מקשיב תמיד ליועציו אלא לעצמו, וסומך על עצמו בלבד. אינני בטוח אבל כך זה נראה לי. ברור שהוא נשא באחריות כלכלית ענקית שאותה לא יכול היה לחלוק עם איש. חשבתי שאולי חבריו הבכירים בהנהלה יוכלו לדחוף אותו בפעם הזאת לכיוון שלי, לצד שלי, אך טעיתי. בּוֹ ובַם. הוברר לי שאין הוא יָדִיד ורֵע של יאיר שטרן וגם לא של היועץ המשפטי של רשות השידור ד"ר עמית שכטר, וודאי לא של הסמנכ"לים שלוֹ עמרם עמר המומחה לכוח אדם ומוטי לוי איש הכספים. בעניין האינדיבידואליזם אני דומה לוֹ. בסיס הידידות והקשרים האישיים שלי בתוך כותלי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והחתירה למצוינות , היו בסופו של דבר אינטרס מקצועי . אני חושב שגם שלוֹ . המפגש האנושי בבניין הטלוויזיה הוא לצורכי עבודה ויצירת הישגים ולא לטוויית יחסי רֵעים וידידות. כמי שנושא במשרה הבכירה של מנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יכולתי לטלפן ולפנות אליו בכל רגע ובכל שעה – 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. אינני יודע כמה יכלו לנהוג כמוני ברשות השידור אבל אני כן יודע שרבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" לא אהבו יתר על המידה את מנכ"ל רשות השידור למרות שהחזיק בפרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה. כאדם מוכשר גבוה משכמו מכל העם שמר את הערכתו לבודדים. אבל לא תמיד הקשיב להם. הכדורגל הישראלי שהיה כה קרוב ללִבִּי וגם ללִבּוֹ, הלך והתרחק משנינו.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ניהל את המדיה בתקופה כל כך סוערת בחיי המדינה . הוא היה רווי טרדות נוספות ועלויות כספיות נוספות מעיקות של פעילויות אחרות בטלוויזיה הציבורית חוץ מהמאבק על זכויות השידור של הכדורגל. ביום רביעי – 11 במאי 1994, היה כבר צה"ל בעיצומו של הפינוי המסיבי מיריחו ורצועת עזה. ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ז"ל החליטה זה מכבר על, "פינוי יריחו ועזה תחילה", עוד בחודש אוגוסט 1993. מוטי קירשנבאום הקצה לחטיבת החדשות המתעדת את ההיסטוריה של מדינת ישראל עוד ועוד כספים. לחיצת היד בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עאראפת על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון ביום שני – 13 בספטמבר 1993, האיצה את יציאת צה"ל מהערים הפלסטיניות. חלו תמורות מדיניות מרחיקות לכת במזרח התיכון. חתימה על הסכם שלום היסטורי עם ירדן הייתה עכשיו רק עניין של זמן. תקוות חדשות האירו לפתע את שמי האזור. מדינת ישראל נערכה להשלמה ופיוס עִם העַם הפלסטיני בהנהגת יאסר עאראפת . לחיצת היד בין ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ליאסר עאראפת על מדשאות הבית הלבן תחת מעטפת הזרועות הארוכות של נשיא ארה"ב בִּיל קלינטון, שודרה שוב ושוב בטלוויזיה, ונטעה מאוויים של שלום שחִלחלוּ לאדמת המריבה שנצבעה באדום מדמם הנִיגַר של שני העמים. מימוש התקוות לשלום והכמיהה העזה בישראל לסיום הסכסוך ההיסטורי בין שני העמים לבשה צורה והפכה למוחשית על פי המדיניות שקבע יצחק רבין ראש הממשלה ושר הביטחון. יצחק רבין הורה לצה"ל להיערך לפינוי הגדול מרצועת עזה והשידור הציבורי נערך בהתאם. מוטי קירשנבאום הבין שההחלטה הדרמטית של ראש הממשלה ושר הביטחון של מדינת ישראל ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת ותפנית השלום שעשה, דורשת עכשיו היערכות עיתונאית של הטלוויזיה הציבורית בסדר גודל שונה מהצפוי על מנת לכסות את המהלכים המדיניים ואת ההתפתחויות בשטח. היערכות מתוגברת של חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עולה כסף רב ובכך משנה לרעה את המפה התקציבית של רשות השידור הרעועה ממילא.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ידע עתה שחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תזדקק למָמוֹן רָב כדי לעמוד באתגרים ובקצב אירועי החדשות שנכונו לה . הרבה יותר ממה שתוקצבה החטיבה ואושר לה בעוגת התקציב המוקדמת של רשות השידור . את שידורי החדשות (בניגוד לשידורי הספורט) לא ניתן היה למַמֵן בשקופיות חסות ו/או תשדירי שירות. הסיקור המדיני והצבאי – ביטחוני החדש שנוצר באזור ייקר מאוד את העלויות של הפקות ושידורי הטלוויזיה. מוטי קירשנבאום היה מודאג ממצבה הפיננסי של רשות השידור למרות שבממשלת ישראל כיהן שַר אוֹצָר העונה לשם בַּיְיגָה שוֹחַט, שהיה מאוד ידידותי למוטי קירשנבאום באופן אישי ומלא הערכה לתפקידו כמנהיג התקשורת הציבורית . אף על פי כן ניסה מנכ"ל רשות השידור בכל דרך לחסוך בהוצאות ועלויות באגפים השונים של הטלוויזיה. אחת מהן הייתה לנסות לתמרן את מחלקת הספורט לתשלום מינימום דולרים במו"מ על החוזה הארוך טווח הבא עם התאחדות הכדורגל לארבע שנים 1998 – 1994. כמנכ"ל והעורך הראשי של השידור הציבורי נשא באחריות העליונה לביצוע חוֹק תקציב רשות השידור. מוטי קירשנבאום חשש מאוד מחריגה כספית כללית גדולה מידי. זו הייתה הסיבה שדחה שוב ושוב את מתן החלטתו הסופית הנוגעת לרכישת זכויות השידור של הכדורגל הישראלי לשלוש שנים הבאות של 1997 – 1994. הוא התלבט שוב ושוב. רָף תשלום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר כ- "מחיר כניסה" למו"מ לעונה הראשונה של 1995 – 1994 עם ההתאחדות נראה בעיניו מוגזם ובלתי מוצדק. מה עוד שההתאחדות הוסיפה % 10 לעונת 1996 – 1995 ועוד כ- % 10 לעונה השלישית של 1997 – 1996. אני חושב שמנכ"ל רשות השידור סירב להיכנס למה שנראה לו כהרפתקה פיננסית ולא רצה לסכן את הכסף הציבורי של הערוץ הציבורי למרות שיו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ אַרְיֵה זָיְיף הבטיח לנו תמיכה כספית בתשדירי שירות ושקופיות חסויות בכל תנאי בשיעור של כ- שליש מהעַלוּת הכללית של זכויות השידורים. בהיותו אמן הניסוח, הִרְבָּה מוטי קירשנבאום להשתמש בכישרונו זה, והצהיר לא פעם ולא פעמיים : "הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה". והתכוון להמולה שנוצרה סביב רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. מוטי קירשנבאום חשש מהתקוטטות מיותרת עם ערוץ 2 האמביציוזי ופחד ממצב שבו יאמיר גרף המחירים ללא שום הצדקה וללא כל פרופורציה לרמת הכדורגל בישראל.

ביום שישי ושבת  13 ו- 14 במאי 1994, הייתי עסוק בהפקת משחקי המחזור ה- 36. רדפנו אחרי מכבי חיפה ואחרי הניחוש הנכון בטופס הספורט טוֹטוֹ. מכבי חיפה צעדה בפּסגה ללא הפסד. היא השיגה עשרים ושישה ניצחונות, תשע תוצאות תיקו וצברה 87 נקודות. (מכבי ת"א פיגרה אחריה בתשע נקודות). את התוכנית "משחק השבת" ב- 14 במאי 1994, החלטתי לפתוח בשידור ישיר ממשרדי הטוֹטוֹ ברחוב הארבעה 8 בתל אביב. הפרס למנחשים היה חסר תקדים ועמד על 20.000000 (עשרים מיליון) שקל. אבל כמובן שעיקר התוכנית יוחדה לניצחונות הבית של מכבי חיפה ומכבי ת"א. מכבי חיפה ניצחה בקושי את בני יהודה 0:1 ומכבי ת"א גברה על מכבי הרצליה 1:2. ראשי היה בתוכנית ולִבִּי עם מוטי קירשנבאום. נותרו שלושה ימים להגשת המִכרז.

15 במאי 1994. שני נציגי ערוץ 2 המסחרי אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן נפגשים במסעדת "מי ומי" בתל אביב עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, יומיים בטרם פתיחת מכרז ההתאחדות בפני ערוץ 1 הוותיק וערוץ 2 הצעיר.

ביום ראשון – 15 במאי 1994 יומיים לפני הגשת מעטפות ה- Bid של המכרז נפגש מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לארוחת צהרים עסקית במסעדת "מי ומי" ברחוב פינסקר בתל אביב עם אלכס גלעדי ודייויד פדרמן אנשי הצוות המוביל את המו"מ עם ההתאחדות מטעם ערוץ 2 המסחרי (על שלושת זכייניו). מוטי קירשנבאום ניסה להניעם להתעלם מתאריך ה- Dead line של יום שלישי – 17 במאי 1994 בשתיים עשרה בצהריים שקבעה התאחדות הכדורגל. "מעטפות ה- Bid יכולות להמתין", אמר לאלכס גלעדי ודיוויד פדרמן. הרעיון המרכזי של מנכ"ל רשות השידור היה שאם שני המתמודדים, הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם ערוץ 2 המסחרי לא ישיבו להצעת המכרז, אזי להתאחדות לא תהיה ברירה והיא פשוט תידרֵש ותיכפה להפחית את הֵיצַע חמשת מיליוני הדולרים למספרים נוחים יותר. הספירה לאחור של שני הערוצים נמשכה. נותרו יומיים עד להכרעה הסופית . למחרת, בערב חג השבועות של תשנ"ד – 15 במאי 1994, חגגה לי משפחתי את יום הולדתי. לא יכולתי להישאר עימם זמן רב. היה עלי להפיק את שני השידורים הישירים של חצי גמר גביע המדינה בכדורגל שנועדו היערך ביום שלישי – 17 במאי 1994 באִצטדיון ר"ג, מכבי ת"א נגד צפרירים חולון, והפועל ת"א נגד מכבי פ"ת. הייתי עסוק בהפקות שידורי הספורט בטלוויזיה למעלה מראשי. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן אישרו לי לשָדֵר ישיר גם את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בין אלופת איטליה פ.צ. מילאן לבין אלופת ספרד ברצלונה שנקבע להיערך ביום רביעי – 18 במאי 1994 באתונה. קווי השידור בין אתונה וירושלים היו רעועים. נזקקתי שוב לשירותיו הטובים של מפקח ומנהל מחלקת הקול שלנו סעדיה קאראוואני. רמי ווייץ ודני דבורין שידרו את שני משחקי חצי הגמר על גביע המדינה בכדורגל באצטדיון ר"ג.

מאיר איינשטיין ואבי רצון טסו כהרגלם לעמדת השידור שהוזמנה על ידִי בעבורם באִצטדיון הכדורגל של בירת יוון העיר אתונה. את חג השבועות ויום הולדתי ביליתי במשרדי מחלקת הספורט ברוממה – ירושלים. הגיע יום ההכרעה יום הדין. שתיים עשרה בצהריים של יום שלישי – 17 במאי 1994. מנכ"ל רשות השידור דיווח למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן אך לא לי על כך שאין בדעתו להגיע כלל למשרדי ההתאחדות ולהגיש את מעטפת ה- Bid של המִכְרָז. הוא בנה על כך שגם ידידיו בערוץ 2 אלכס גלעדי ודייויד פדרמן ייסוגו ברגע האחרון מהצעת ה- Bid שלהם כמוהו. בכך ייווצר מצב חדש בו תיאלץ ההתאחדות לבנות מכרז חדש ולהוריד את מחיריה. הרגיזה אותי ה- אמפטיה שמוטי קירשנבאום גילה לאורך כל הדרך כלפי יריביו אנשי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודייויד פדרמן. אני בטוח שהוא לא עירב חֲבֵרוּת ועסקים. ביזנס השידור איננו עניין אישי אך הוא ראה בהם ידידים, ואני ראיתי בהם יריבים קשוחים המנהלים נגדנו מלחמה על גזלת הפרנסה. מוטי קירשנבאום לא שיתף אותי בהחלטתו הסופית שלא להתייצב במשרדי ההתאחדות באִצטדיון רמת גן עם המעטפה הנכספת. גם לא את מנהל הטלוויזיה מעולם לא שיערתי ולא תיארתי לעצמי שכך ינהג . במקום זאת בחר מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום רווי הביטחון העצמי לשמֵש באותו היום כתב של המגזין "יוֹמָן". הוא יצא לעזה כדי להכין כתבה מפורטת על פינוי צה"ל את העיר עזה במסגרת ההסכמים וההבנות שהושגו בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה יצחק רבין לבין יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. הכתבה נועדה לשידור בזמן צפייה ראשי בערב שישי – 20 במאי 1994. מאה כתבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו יכולים לעשות את אותה הכתבה הזאת לא פחות טוב ממנו אך הם לא היו יכולים להתייצב במקומו עם מעטפת ה- Bid של הרשוּת במשרדי ההתאחדות לכדורגל באצטדיון רמת גן. עובדות הסיפור הן מדהימות מכל היבט שהוא גם בחֲלוֹף כל כך הרבה שנים מאז אותו היום ההוא בו הובסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא וויתר על עשיית הכתבה אודות פינוי כוחות צה"ל את עזה ל- "יוֹמָן" במקום חובתו להתייצב עם מעטפת המִכרז במשרדי התאחדות הכדורגל באִצטדיון ר"ג. הוא פשוט לא היה שָם. הוא היה ברצועת עזה.

נציגי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודייויד פדרמן מצאו את עצמם בודדים בזירת המִכְרַז באותו צוהרי יום שלישי ההוא של 17 במאי 1994 ללא יריביהם מרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שניהם הכינו להתאחדות את מעטפת ה- Bid ובה הצֶ'ק הסוֹדִי עליו רשמו שבע ספרות, 5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אֶלֶף) דולר. בראותם כי מוטי קירשנבאום בּוֹשֵש להגיע פתחו בהסתר את מעטפת ה- Bid ומחקו חצי מיליון דולר מהצֶ'ק שלהם. שניהם סגרו אותה שוב והגישו את הצעתם הכספית להתאחדות. ערוץ 2 זכה בתחרות ללא קרב. חוזה הכדורגל הישראלי שהיה רכוש בלעדי של הטלוויזיה הציבורית במשך עשרים וחמש שנה רצופות מאז 1969, נדד עכשיו לידיו של הערוץ המסחרי לשלוש שנים הבאות של 1997 – 1994. לא היה ספק, חטפנו מכה אנושה. זאת הייתה תבוסה גדולה של רשות השידור וניצחון ענק לערוץ 2 הצעיר.

עשור ה- 90 של המאה שעברה ייזכר כשנות המהפכה המוניטארית שהתחוללה בשוּק זכויות שידורי הספורט המקומי וגם הבינלאומי. ייתכן כי בעתיד ובסופו של דבר היינו באמת מפסידים את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי למתחרים שלנו. אולי כעבור שנים אחדות בחוזה הבא שנחתם ב- 1997. אולי מאוחר יותר, ב- 1999. אך לא היינו אמורים להפסיד אותן כה מוקדם ב- 1994. הבעיה עם מוטי קירשנבאום הייתה שהוא וויתר מוקדם מידַי וללא קרב על נֶכֶס שידור שהיה רכושה המובהק והבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך 25 שנה ברציפות מאז 1969. לא בכדי שח לי אלכס גלעדי חודשים ספורים מאוחר יותר במשרד ההפקה והתקשורת שלי ב- IBC בדאלאס – טקסס בעת מונדיאל ארה"ב 1994 : "יוֹאָשִיש, דייויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום". המילים האלה מהדהדות בראשי עד עצם היום הזה . מי האמין שתוצאת הדרמה שהתחוללה ב- 17 במאי 1994 שהייתה לחלוטין בלתי כפויה תהיה כה הרסנית לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הרגיז אותי שאלכס גלעדי אמר את מה שאמר בטון גאוותני ובסגנון של הצהרה מנצחת חד משמעית ללא כחל ושרק, "עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום" (!). אבל זאת הייתה האמת. אלכס גלעדי (אחת מפיגורות הטלוויזיה הכי תחרויות שפגשתי בימי חלדי) ו- דיוויד פדרמן עשו בי"ס למוטי קירשנבאום ולימדו אותו לקח מר בלתי נשכח. מוטי קירשנבאום הפך למנכ"ל רשת שידור מובס. אלכס גלעדי מקברניטי ערוץ 2 זוכר היטב את העובדות, שהביאו לניצחון ערוץ 2 המסחרי הצעיר ולתבוסת רשות השידור הוותיקה, ומדבר בפתוס ובהתלהבות בעת שיחות התחקיר עִמִי כלהלן : "ביום ראשון – 15 במאי 1994 אכלנו דייויד פדרמן ואני ארוחת צהריים עם מוטי קירשנבאום במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרשוב בתל אביב. כל מה שאנחנו רצינו בפגישות שלנו עם מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בימים ההם הנוגעות לשידורי הכדורגל הישראלי הסתכם בתביעות מצומצמות. אלה גם היו חילופי הטקסטים בינינו. ביקשנו להתחלק עם רשות השידור בשידור משחקי הליגה הלאומית (היום ליגת העַל). חשבנו אולי נקבל משחק אחד בכל מחזור לשידור ישיר בשבת או ביום אחר בשבוע. מוטי קירשנבאום ניחֵש שאין לנו בכלל כסף ללכת בגדול על מכרז הכדורגל השלם ולכן העירך שאנחנו לא ניגש. הוא אמר לדייויד פדרמן ולי כלהלן : "תשמעו, אולי מפעם לפעם אתן לכם איזה משחק, אבל לא על בסיס של הסכם קבוע. בשום פנים ואופן לא על בסיס של הסכם קבוע (!)". זאת הייתה ההכרזה שלוֹ מפני שחשב שהוא חזק מאתנו. הוא העריך שרשות השידור חזקה מערוץ 2 הצעיר שהיה "באוויר" חודשים ספורים בלבד. דייויד פדרמן ואני ידענו כבר שנלך על כל המכרז, ושיש לנו מספיק כסף למינימום הדרוש 5.000000 (חמישה מיליון( דולר שהציבה ההתאחדות. ארוחת הצהריים הזאת ב- 15 במאי 1994 הייתה בין צַד אחד (רשות השידור) שחשב שלצַד השני (ערוץ 2) אין כלום, ובין הצַד שלנו שרצה רק נתח, אבל היה מוכן לבלוע את הכל", והוסיף, "יואשיש, וכפי שאומרת הקלישאה, השאר היסטוריה".

דֵיוִויד פֶדֶרְמַן התעשיין רב התושייה ומבעלי המניות בערוץ 2 וחברו של אלכס גלעדי לצוות המו"מ, היה לא רק ידיד מקצועי שלוֹ אלא חבר נפש . כשאלכס גלעדי חגג ב- 9 בדצמבר 1992 את יום הולדתו ה- 50 הוא עשה זאת בביתו הגדול והמפואר של דייויד פדרמן בכפר שמריהו. מאות אנשים הוזמנו לחגיגת יום ההולדת. רעייתי ואנוכי היינו ביניהם וגם גב' רבקה מיכאלי שבירכה את אלכס גלעדי וכינתה את הווילה הענקית של דייויד פדרמן : "מתנ"ס". זהו באמת בית גדול מאוד, יפה, ומרשים. דייויד פדרמן נולד ב- 24 בספטמבר 1944 להוריו מר יצחק פדרמן וגב' נוגה יודלוביץ'. דור שמיני בארץ ישראל. הסבא של האימא נוגה יודלוביץ' הוא דוד יודלוביץ' מראשוני ה- "ביל"ויים". דייויד פדרמן נקרא על שֵם סבה של אִמוֹ. יצחק פדרמן כדורסלן מצטיין בקבוצת מכבי ת"א בשנות ה- 30 ו- 40 של המאה שעברה הפך מאוחר יותר לאיש עסקים מצליח. הבן הלך בעקבות אביו. הוא הפך לאוהד מכבי ת"א, אוהב שידורי ספורט בטלוויזיה, ואיש עסקים רציני ומשגשג בזכות עצמו. ביום ראשון – 15 במאי 1994 במסעדת "מי ומי" ניצב דייויד פדרמן כפסע מהרכישה ההיסטורית של זכויות הכדורגל הישראלי והעברתן מערוץ 1 לערוץ 2. רק מוטי קירשנבאום הפריד בינו לבין חלומו.

מר דייויד פדרמן זוכר היטב בפגישות התחקיר עמי ב- 2007 פרט אחד חשוב מהפגישה ההיא ב- 15 במאי 1994 במעדת "מי ומי" ברחוב בוגרשוב בתל אביב. הוא מדבר בפחות דרמטיות ופתוס מאלכס גלעדי : "המפגש עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה נחמד כמו תמיד. הוא איש בעל חן אך לא ידענו בדיוק מה הוא חושב. לא ידענו האם ייגש למכרז ההתאחדות או שמא לא. נראה היה לאלכס גלעדי ולי שמוטי קירשנבאום העריך כי אנחנו לא ניגש למכרז שנקבע לשתיים עשרה בצהריים ביום שלישי  17 במאי 1994 במשרדי התאחדות הכדורגל ברמת גן, למרות שהיינו נחושים לעשות כן. הוא כמובן לא ידע עד כמה אנו נחושים. ועכשיו תשמע את הסיפור : מפני שלא היינו בטוחים בכוונותיו הכנו שתי מעטפות צ'קים של ה- Bid. מעטפה אחת הכילה את הצעת ההצעה הכספית הנמוכה במידה ומוטי קירשנבאום לא יגיע למקום עם מעטפת רשות השידור, כפי שאמר לאלכס גלעדי ולי, בפגישה ההיא ב- 15 במאי 1994 ב- מסעדת "מי ומי". המעטפה השנייה הכילה תוספת של % 15 למעטפה הראשונה במקרה ומוטי קירשנבאום יתייצב למכרז ויתמקח מולנו. רצינו מאוד להביא את הכדורגל הישראלי לערוץ 2"אלו הן העובדות לאשורן. במעטפה הראשונה של ערוץ 2 שכן סכום של 5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אֶלֶף) דולר . במעטפת ה- Bid השנייה שלהם נח לו צ'ק חלופה על סך של  6.382500 (שישה מיליון ושלוש מאות שמונים ושתיים אלף וחמש מאות) דולר במידה ומוטי קירשנבאום יעלה את הצעת המחיר שלוֹ. מוטי קירשנבאום ידע שיש לו גב כלכלי בדמותו של יו"ר מועצת ההימורים והטוטו מר אריה זייף. אריה זייף הבטיח לנו כ- "הי לישנה" להעניק תמיכה תקציבית לרשות השידור (באמצעות חסויות ותשדירים) שעלותה כשליש מהעלות הכללית של זכויות השידורים בכל תנאי. "דבר ראשון קחו את זה. הכדורגל חייב להיות רכוש שידור של הטלוויזיה הציבורית -ממלכתית. אתם יודעים שתוכלו להסתדר מצוין עמי. קודם כל קנו את הסחורה אח"כ נסתדר", אמר לשנינו אריה זייף. אף על פי כן בחר מוטי קירשנבאום להַמֵר. הוא היה בטוח שלערוץ 2 הצעיר למרות היותו מסחרי, אין עדיין באמתחתו מספיק כסף כדי להתמקח עם התאחדות הכדורגל. הוא סבר שערוץ 2 ייסוג מהמכרז היקר כמוהו, ובכך ירד מייד רָף המחיר שעמד כאמור על מינימום של  5.000000 (חמישה מיליון) דולר. מוטי קירשנבאום הימר והפסיד. פתאום הבנתי ש- יותר מאשר שיחקו יריביו אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן מערוץ 2 נגדו שחמט, הוא מוטי קירשנבאום שיחק נגדם פוקר והפסיד (!). 

להתעניינות העצומה של ערוץ 2 ברכישת זכויות הכדורגל הישראלי היו סימנים ברורים ומקדימים רבים. יו"ר מועצת הרשות השנייה נחמן שי אמר לי בחודש פברואר 1994 כלהלן : "ערוץ 2 נושא עיניו לכדורגל הישראלי. אתם בערוץ 1 מיטיבים לטפל בנושא הספורט הזה שמניב רייטינג מבורך. נעשה כל מאמץ שזה יהיה שלנו בעונה הקרובה". דיווחתי על כך למנהל הטלוויזיה דאז יאיר שטרן. ב- 27 באוקטובר 1993, ימים ספורים לפני השקתו הרשמית של ערוץ 2 המסחרי, התפרסמה כותרת ראשית בעיתון "מעריב", בזו הלשון : "ערוץ 2 המסחרי מציע לכל קבוצה בליגה הלאומית 300000 (שלוש מאות אלף) דולר עבור השידורים בעונה הבאה". בשולי הידיעה היה כתוב : "פורום היו"רים של הליגה הלאומית נפגש אתמול באצטדיון "בלומפילד" עם איש חברת "קשת" מערוץ 2 אלכס גלעדי, שהגיש בפניהם את הצעתו הכספית של הערוץ השני לגבי שידור משחקי העונה הבאה. אלכס גלעדי הבטיח כי אם הערוץ השני יזכה בזכויות השידורים של משחקי הליגה הלאומית, אזי כל קבוצה תקבל כ- 300.000 (שלוש מֵאות אֶלֶף) דולר". שלחתי את קטע העיתונות הזה למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ולמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום : "אתם מְאוּיָמִים. שִימוּ לֵב".

טקסט תמונה : 27 באוקטובר 1993. זהו קטע מעיתון "מעריב" המדווח על יוזמתו של אלכס גלעדי (עוד בטרם עלייתו של ערוץ 2 'לאוויר' ) במסע לרכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. גזרתי את קטע העיתון הזה ושלחתיו למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : 1995. אטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב. ה- WBM השני לקראת הפקת אולימפיאדת אטלנטה 1996. אנוכי יחדיו עם אלכס גלעדי המנכ"ל המוכשר של חברת "קשת" אחת משלוש הזכייניות שהרכיבו בעת ההיא את ערוץ 2  המסחרי. באותו יום שלישי ההוא של "אִסרו חג", ז' בסיוון תשנ"ד – 17 במאי 1994, השתלט אלכס גלעדי יחד עם חברו דייויד פדרמן על הכדורגל הישראלי שהיה סחורת שידור בלעדית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 25 שנים רצופות, 1994 – 1969. לעולם לא אשכח את תשע המילים שאמר לי כעבור זמן : "יואשיש, עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור שלך מוטי קירשנבאום". (צילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ערוץ 2 וערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5) לטשו עיניים גדולות לעבר זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי משחקי הליגה הלאומית וגם משחקי גביע המדינה. אנשיהם הבינו מייד שכל רשת טלוויזיה באשר היא שאיננה מצוידת בכדורגל הישראלי ו/או נתח ממנו, משולה למלך ללא כתר. פתאום הוברר לנו שציוותי צילום ENG זרים נכנסים לאצטדיונים השונים בהרשאת התאחדות הכדורגל אך ללא רשות שלנו ומצלמים קטעי כדורגל המשודרים כחומרי חדשות בערוץ 2 ובכבלים. זאת הייתה הפרה בוטה של ההסכם בינינו לבין ההתאחדות. שוחחתי על כך עם מנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל. הוא פטר אותי בתשובה מרגיזה : "עזוב מה אכפת לך…הם לא מראים את הגולים…תן להם…מדובר בצילום שאורכו לא עובר את השלוש דקות…", אמר לי. וודאי שהיה אכפת לי. ועוד איך היה אכפת לי. אפילו לא Frame אחד לערוץ 2. היה ברור שההתאחדות יחד עם ערוץ 2 וערוץ 5 מנסים להעמיד אותנו במבחן. החלטתי להגיב במלוא החומרה [9]. שלחתי מכתב מחאה חריף מחאה ליו"ר ההתאחדות עזריקם מילצ'ן.

טקסט מסמך :  29 בפברואר 1992. זהו מסמך המחאה החריף ששלחתי ליו"ר התאחדות הכדורגל בישראל מר עזריקם מילצ'ן בגין ההפרות הבוטות של כניסת ציוותי צילום ENG זרים למגרשי הכדורגל של הליגה הלאומית, ללא רשותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מחזיקת הזכויות הבלעדיות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שישי – 20 במאי 1994, שודרה ב- "יוֹמָן" מגזין החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כתבה מעניינת של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, שסיפרה כיצד צה"ל מפנה את העיר עזה בתום 27 שנות כיבוש. השאר היסטוריה. מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות שידור שחשב לשָנוּן וחכם – ייזכר כגדול המפסידנים בהיסטוריית ניהולֵי המו"מ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. הוא נָסַק כמטאור ב- 18 באפריל 1993 והתרסק  ב- 17 במאי 1994. מנקודת מבטי היום מרוֹם גיל או טו טו 80 נדמה לי שמוטי קירשנבאום ה- אינדיבידואליסט והסוליסט, סמך יתר על המידה על המוניטין שלו. טבעת היועצים הקרובים שעטפה אותו נעדרה אומץ לֵב לומר לוֹ את דברה עד כמה חשוב הכדורגל לשידור הציבורי. היא התבטלה מפניו. יתירה מזאת. היא חששה אולי להתמודד עם הכריזמה בה ניחן, ייתכן גם בגלל כבוד יתר על המידה והנימוס שרחשה כלפיו. כתוצאה מכך נהגה לבלום את פיה לידו וסייעה למוטי קירשנבאום להִיכשל. עבודת המטה והמערכת סביב המנהיג הראשי הפכה לבלתי יעילה. מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות שידור מוּבַס. לא כל הזמן אך לפחות בחלק מהזמן בו הנהיג את רשות השידור בחמש השנים ההן שבין 1993 ל- 1998. זאת הייתה התנהגות חובבנית בלתי מובנת של איש שנחשב למוכשר. רשלנות והימור בלתי נדרשים ובלתי מחויבי המציאות גרמו למוטי קירשנבאום לקרוס ולהיהפך באחת  למפסידן הגדול ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. אני חושב גם היום שמוטי קירשנבאום הוא סוג של מומחה טלוויזיה בתחומים מסוימים של המדיה. לא בכולם. אני מכיר עוד אנשים ששותפים להערכתי זאת  אם היה גאון הרי שהגאונות הזאת יצרה ביטחון עצמי מופרז הגובל ברהב ובאיבוד היכולת להעריך באופן אובייקטיבי את הפוטנציאל שלו עצמו ושל מתחריו. ביטחון עצמי מופרז הוא בן ברית של שחצנות. שתי תכונות בעייתיות בהתמודדות תחרותית על רכישת זכויות שידורים בעידן הטלוויזיה הרָב ערוצית.

1994 הייתה שנה דרמטית ורבת אירועים. יצחק רבין ראש ממשלת ישראל חתם על הסכם שלום עם חוסיין מלך ירדן. יאסר עאראפת העתיק את מושבו מטוניס לעזה לאחר הסכם אוסלו. וועדת פרס נובל פִּרסמה בנורווגיה כי יצחק רבין, שמעון פרס, ויאסר עאראפת הם הזוכים בפרס נובל לשלום. החמאס והג'יהאד האיסלמי המשיכו במעשי הטרור והרצח בתוך מדינת ישראל והטביעו את אזרחיה בנהרות של דם. סיירת מטכ"ל חטפה מכפר בלבנון את מוסטפה דיראני מבכירי ארגון החיזבאללה. רמת החיים בארץ עלתה. שר האוצר בייגה שוחט החליט להטיל מס על הרווחים בבורסה, אך חזר בו בעקבות לחץ ציבורי. חצי מיליון אזרחים ישראליים בילו את חופשתם בטורקיה. הפשע בארץ לבש צורה חדשה. שני תלמידים בני טובים בגיל 15 מהרצליה פיתוח רצחו ללא כל סיבה את דרק רוֹט נהג מונית שכלל לא הכירו. 1994 הייתה שנה מכרעת גם בהתפתחות שידורי הספורט בשוק הטלוויזיה בארץ . הפסד זכויות שידורי הכדורגל ב- 17 במאי 1994 הפך לתבוסה דרמטית. זה לא היה הפסד טקטי מחושב מראש של העומד בראש השידור הציבורי. זאת הייתה תבוסת פֶּתַע אסטרטגית שהייתה לה השפעה שלילית, מורלית ומקצועית, מרחיקת לכת על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועל כלל רשות השידור. הערוץ הציבורי הפך להיות בבת אחת הרבה יותר רזה, צנום, וכחוּש. וחמור מכל – פגיע. הפסדנו מוקדם מידי. ייתכן ולא היינו מחזיקים מעמד אחרי 1997 אך הופלנו לקרשים בטרם עת. ב- 1994 היה השידור הציבורי עדיין מתאגרף במשקל כבד אך התנהג כמתגושש במשקל נוצה.

אחד מחברי הוועד המנהל של רשות השידור ב- 1994 היה מר מֶנִי ווייצמן חבר מפלגת העבודה מנס ציונה. מני ווייצמן היה מתומכיו המובהקים של מוטי קירשנבאום. יומיים לאחר התבוסה ישב מֶנִי ווייצמן אבֵל וחפוי ראש בחולצה לבנה בחדר הישיבות של רשות השידור בבניין "כלל" ליד המנכ"ל המפסידן. בכאב לֵב עד כדי דמעות אמר למוטי קירשנבאום, "אילו היה לי את כישרון הדיבור שלך לא היית יוצא ממני בשלום", אמר והוסיף, "מוטי, איזה שטות עשית. אפילו לא התייעצת עמי". מֶנִי ווייצמן אהב את מנכ"ל רשות השידור אך יותר ממנו אהב את שידורי הכדורגל וראה בהם נדבך שידור חשוב בלוח השידורים הציבורי. כשאמר את מה שאמר היה מבטו מושפל. הוא היה אדם מוכה ושבור. ידיו תמכו את ראשו והסתירו את זקנו השחוֹר ואת עיניו החכמות שדמעו. הוא לא יכול היה לשֵאת את עיניו אל מנכ"ל רשות השידור שבגד בו. הפסד זכויות הכדורגל הפך לטראומה של רשות השידור הציבורית. זאת לא הייתה רק טראומה אישית שלי. אני בטוח שתבוסת שידור כזאת לא הייתה יכולה לקרות לדן שילון או אלכס גלעדי אילו שימשו הם בעצמם כמנכ"לים של רשות השידור.

אובדן הכדורגל מסמל את תחילת קריסתו והידרדרותו של ערוץ הטלוויזיה הציבורי בקטעים קונקרטיים של השידורים, בעידן התחרות מול ערוץ 2 המסחרי והטלוויזיה בכבלים. למרות שההיגיון שלו היה הגיוני, מוטי קירשנבאום ורשות השידור שלו לא היו מוכנים מנטלית ופיסית לקרב שנכון להם נגד ערוץ 2 בתחומי החדשות והספורט. המנכ"ל והנהלתו היו מודעים היטב לעובדה שהם חייבים להיערך להתגוששות הבלתי נמנעת עם יריביהם הצעירים, התגוששות שהחלה ב- 4 בנובמבר 1993. כערוץ טלוויזיה הוותיק ביותר שנמצא על מפת השידור בישראל כרבע מאה של שנים היו בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 האמצעים, הזמן, והממון להתכונן לקראת המאבק הצפוי ולהשיב מלחמה שערה. אך היא לא התכוננה ברצינות. השידור הציבורי ספג מהלומה כבדה וגורלית. יום התבוסה ייזכר כתחילת הדעיכה וראשית הידרדרותו במדרון הרייטינג התלול, בעידן התחרות הרב ערוצית בישראל. תאריך ה- 17 במאי 1994 יירשם כזינוק מרשים של ערוץ 2  בדרך לכיבוש "האוויר" מידיו של הערוץ הציבורי.  יאיר שטרן ואנוכי היינו מוכים והמומים.

זמן מה לאחר תבוסת זכויות הכדורגל לימדתי את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן פרק בהִלכוֹת פיסיקה אלמנטרית. "יאיר שטרן", אמרתי לו, "אדם שהחליט להתאבד ולסיים את חייו בקפיצה מרוֹם מגדל גבוה לעולם לא יוכל לשנות את החלטתו באמצע הדרך כדי לשוב לחיות ללא התערבות כוח מבחוץ. לאחר שדחפת את מרכז הכובד של גופך מטה יצנח הגוף בכיוון אותו הענקת לוֹ. אי אפשר יהיה למנוע עוד את הנפילה החופשית לעבר המוות הצפוי פרט אם יתערב בעניין כוח חיצוני. הוויתור על זכויות הכדורגל הישראלי בדרך שמוטי קירשנבאום בחר לוותר עליהן דומה בעיניי להתאבדות טלוויזיונית, אך בניגוד למסופר במבוא, בסביבתו של מנכ"ל רשות השידור פעלו כל העת כוחות עזר חיצוניים שיכלו להציל אותו מההתאבדות הזאת אילו רצה להשתמש בהם בעצמו", והוספתי, "זאת אנלוגיה פיסיקלית – מתמטית, מין מטפורה האהובה עלי המקעקעת את דמותו של המנכ"ל מוטי קירשנבאום כאדם הנחשב להגיוני". אילו הייתי מאפשר לפיסיקאי האנגלי אייזיק ניוטון לנתח את תבוסת זכויות שידורי הכדורגל של רשות השידור, הוא היה מתאר כך את המצב : "מוטי קירשנבאום האיץ את מרכז הכובד שלו במסלול תנועה קבוע אך מוטעה, מבלי לאפשר לכוחות חיצוניים להתערב כדי לשנות את מצבו ולהסיטו ממסלולו השגוי שמביא לאובדן. מוטי קירשנבאום נכנע לחוֹק ההתמדה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הנציחה בדרך חשיבתה את התהווּת החוֹק השלישי של אייזיק ניוטון – חוק הפעולה והתגובה. כל פעולה מעוררת תגובה השווה בגודלה אך מנוגדת לכיוונה. אי הגשת מעטפת המכרז ע"י הערוץ הציבורי כבד הגוף להתאחדות הייתה סוג של פעולה שהולידה תגובת נגד של ערוץ 2 השווה בעצמתה "לאי – הפעולה של ערוץ 1". בחוק התנגשות הגופים הפסיד ערוץ 1 לערוץ 2. ערוץ 2 באמצעות הכסף שטרם היה לו ומהירות הביצוע הפיח רוח חיים בחוק השני, חוק הכוח. כוח הפועל על גוף יגרום לתאוצת הגוף בכיוון הכוח (הפועל). או במילים אחרות, גודל התאוצה נמצא ביחס ישר לגודל הכוח וביחס הפוך למסת הגוף. זהו ערוץ 2 בהתגלמותו. כוחו – בכספו (שיהיה לו), והוא מהיר כאָצָן בשל מסת גוף נמוכה לעומת רשות השידור הביורוקרטית, המסורבלת, והכבדה מעצמת משקלם של אלפי עובדיה.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן התבונן בי והחריש. הוא רק מלמל חרישית : "איזו תבוסה , איזו תבוסה…". תמונת פניו המיוסרים היא בלתי נשכחת. יאיר שטרן ואנוכי חווינו חוויה טראומתית. עבורי היא נותרה כזאת עד היום. המטפורה הזאת מתארת את כישלון ההיגיון של רשות השידור. תבוסה מֵבישה בלתי מחויבת המציאות .למחרת בבוקרו של יום רביעי – 18 במאי 1994 טלפנתי כהרגלי למאיר איינשטיין ואבי רצון השוהים במלונם באתונה כדי לשאול אותם לשלומם ולהתארגנותם המקצועית. זה היה כלל ברזל קבוע אצלי לשמור על קשר טלפוני עם ציוותי השידור בחו"ל . לאנשים רבים (בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם מחוצה לה) המשקיפים מן הצד על טיסות ציוותי מחלקת הספורט ליעדי ומשימות השידור שלהם ברחבי הגלובוס, נראים המסעות האלה כמעֵין נסיעות כיף. טעות. לא כך הוא הדבר. אֵילוּ טיסות עבודה קשות ומתישות ורבות אחריות. הן בד"כ קצרות. ציוותי השידור הם אנשים בודדים המבלים את זמנם בעמדות השידור באִצטדיונים ובהמתנות ממושכות בטרמינלים של שדות התעופה, במטוסים, ובמיטות בתי המלון וחוזר חלילה. לכן שמירת הקשר עמם מן הבית הוא דבר חשוב. הצ'ופר היחיד הוא הזכות שהענקתי להם להחזיק במיקרופון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולשדר לאומה את תחרויות הספורט. דיווחתי למאיר איינשטיין ואבי רצון (תפשתי אותם בעת ארוחת הבוקר שלהם) כי הפסדנו את זכויות השידורים של הליגה הלאומית ומשחקי גביע המדינה לשלוש השנים הבאות של 1997 – 1994. "ערוץ  2  זכה  בהם", אמרתי להם בעצב. הייתה דממה ארוכה על הקו. שניהם היו בהלם וגם אלם. אבי רצון מצא אולי ניחומים באותו ערב כשהקבוצה האהודה עליו מילאן האיטלקית הביסה באותו ערב את ברצלונה הספרדית 0:4 וזכתה בגביע אירופה לאלופות. מאיר איינשטיין סירב להתנחם. מפאת רצף האירועים הם לא עיכלו בדיוק את הבשורה המרה. לשניהם המתין מבצע שידורים ענק, מונדיאל ארה"ב 94' שהיה אמור להיפתח בעוד ארבעה שבועות. גם משחקי הכדורגל של הליגה הלאומית בארץ של עונת 1994 – 1993 טרם הסתיימו. לא עמד לרשותם הזמן הנחוץ כדי לשקוע בעצבות. שניהם היו עסוקים עדיין "מעבר לראש" בעשייה מרתקת ובלעדית של שידורים ישירים של משחקי עַל בכדורגל, בעיקר מחו"ל.

הקלפים הם ספר התפילה של השטן (1). פתגם  גרמני. 

חודשיים אח"כ, סיפר לי אלכס גלעדי את העובדות שלא ידעתי, כי הוא ודייויד פדרמן כנציגי ערוץ 2 במו"מ עם התאחדות הכדורגל, סעדו בערב חג השבועות תשנ"ד ביום ראשון – 15 במאי 1994, ארוחת צוהריים במסעדת "מי ומי" בתל אביב עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. זה היה ארבעים ושמונה שעות לפני מימוש המכרז ע"י התאחדות הכדורגל . שניהם היו ידידים של מנכ"ל רשות השידור למרות היריבות הטלוויזיונית . שיחת ההבהרה אז במסעדת "מי ומי" בין השלושה אודות רכישת זכויות הכדורגל או אי רכישתם, לא הייתה אישית. אלכס גלעדי היום סגן נשיא בכיר ב- NBC, חבר IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי), יו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF, ונשיא חברת "קשת", זוכר היטב את האמירה שלו ביולי 1994 בדאלאס – טקסס כלהלן : "יוֹאָשִיש, עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום  מנכ"ל רשות השידור שלך". תשע המילים האלה מהדהדות עד היום בראשי. הרגיז אותי שאלכס גלעדי נשא אותן בגאווה בלתי מוסתרת. אולם כך הוא הרגיש. זאת הייתה תחושת ניצחון ענק שלו על מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. באותה הפגישה המשולשת ביום ראשון – 15 במאי 1994 פטר מוטי קירשנבאום את אלכס גלעדי ודייויד פדרמן נציגי ערוץ 2 כמעט בזִלזול, משהשיב להם : "אין לכם כסף, אתם לא הולכים למכרז, ההתאחדות תצטרך לרדת במחירים, ואז כשאנחנו נזכה במכרז נאפשר לכם לשָדֵר פה ושם יחד עִמנוּ כמה משחקים". תוכן הדברים הללו התברר כנבואת שָחָץ ללא בסיס. אני יודע שהיועץ הכספי שלו מוטי לוי אמר לו כל הזמן, כי לפי דעתו אין לרשות השידור מספיק כסף בקופתה הציבורית כדי לממן את חוזה הכדורגל בשל ההוצאות הגדולות של חטיבת החדשות המסקרת את תהליך השלום בין מדינת ישראל בראשה יצחק רבין ושמעון פרס לבין העם הפלסטיני בראשותו של יאסר עראפאת. מוטי קירשנבאום הקשיב לוֹ. אני מקווה כי שניהם זכרו שיו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף הבטיח לנו לממן כ- % 33 מעלויות זכויות השידורים.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום וודאי לא היה טיפש אבל גם לא איזה חכם גדול. אך האם היה גם גמבלר או נאיבי ותמים ? האם באמת טחו עיניו מלקרוא את מחשבות "הזָדוֹן" שרקחו נגדו שני ידידיו אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן. כיצד נפל בפח ולא הבחין "בבית הספר" ובמלכודת שטמנו לו יריביו ב- 17 במאי 1994. דן שילון ויוחנן צנגן המנכ"לים המשותפים של "רשת" ועוזי פלד מנכ"ל "טלעד" ניצבו כחומה בצורה בימים ההם מאחורי אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת". הם היו לא פחות חכמים ממוטי קירשנבאום ולא פחות מנוסים ממנו. הם הביסו אותו והכדורגל הישראלי נפל כפרי בשל בידי זכייניות ערוץ 2. השאר יסופר בדיברי הימים. מה שקרה למוטי קירשנבאום במכרז הנֶפֶל ההוא לפני כל כך הרבה שנים בו הפסיד את מכנסיו, הוא סיפור מדהים וחסר תקדים בתולדות רשות השידור. כל BOARD  (וועד מנהל) עִסקי רציני של כל גוף שידור באשר הוא – גם גוף שידור ציבורי, היה מְזַמֵן את המנכ"ל ועורך לו בירור קצר כדי לשמוע את הנימוקים שאפשרו את החִידלון, ואולי מדיח אותו מתפקידו בתום השימוּע. זה לא קרה ברשות השידור.

בינואר 2001 ערכתי הרצאת העשרה בת שלוש שעות לעובדי רשות השידור במרכז ההדרכה של רשות השידור בירושלים בהנהלת גב' נאוה קוחנובסקי. נושא ההרצאה היה, "התפתחות צילומי הטלוויזיה וטכנולוגיית התקשורת המיידית כמרכיבים חיוניים המשפיעים על האמרת עלויות זכויות השידורים של אירועי הספורט החשובים – המקומיים והבינלאומיים". אחד הנושאים המרכזיים  בהרצאתי עסק ברכישת זכויות שידורי ספורט בטלוויזיה בארץ ובעולם – הצלחות וכישלונות. סיפרתי לקולגות שלי בערוץ הציבורי בדברי הרצאתי על הפסד זכויות השידורים ההוא של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994. אחד מבאי ההרצאה היה צלם ה- ENG הוותיק צ'ארלי שטרית. לפתע התעורר צ'ארלי שיטרית [10] ובקול מַר סיפר לי את עדותו הזאת כלהלן : "אני ואיש הקוֹל שלי אִילָן מַנֶס איישנו את צוות צילום ה- ENG  של מוטי קירשנבאום בשבוע ההוא של ה- 17 במאי 1994 בו כיסינו במשך כמה ימי צילום את הנסיגה ופינוי צה"ל את רצועת עזה. עכשיו כשאתה מספר את הסיפור שלך על אובדן זכויות הכדורגל אני נזכר שבמהלך הכנת הכתבה, באמת מוטי קירשנבאום עזב אותנו לכמה זמן, ומש- שב אמר לנו חִיוֵור כשצבע פניו כשל קיר לָבָן, "קרה לנו פנצ'ר גדול, הפסדנו את זכויות הכדורגל לערוץ 2 המסחרי", והוסיף, "אני זוכר את זה כאילו קרה הדבר היום". לי הוא לא סיפר דבר, שום פרט אודות הטרגדיה הטלוויזיונית שחולל. בכל רשת שידור אחרת היו מעיפים אותו את מוטי קירשנבאום קיבינימאט. השאלה העיקרית איננה למה אתה מפסיד, אלא איך אתה מפסיד.

הציבור והעיתונות תקפו וביקרו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואותי באופן אישי, כנושא ראשי באחריות למחדל. מוטי קירשנבאום היה מספיק הגון וישר כדי לכנס מסיבת עיתונאים בבניין "כלל" ביום חמישי – 19 במאי 1994, וליטול את האשמה עליו ולהסיר ממני את האחריות. למרות שניסה לשחק אותה Cool, הוא נע בעצבנות בכיסאו, היה חסר ביטחון וגם נִרגש. קולו רָטַט. הגרוגרת שלו עלתה וירדה. אי אפשר היה לטעות במראה פניו. הוא היה מנכ"ל מובס של רשת שידור. גם הוא חווה טראומה והיה בהלם. זה היה רגע עצוב מאוד בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מפני שהכישלון הצורב הזה לא היה כפוי כלל ועיקר [11]. המנכ"ל המבריק הפך את רשות השידור שלוֹ לפחות רלוואנטית. באחת איבדנו את מחלפותינו. נגענו בשמיים ולפתע צנחנו צניחה חופשית מאִגְרָה רָמָה לבִּירָה עמיקתה. שכחנו לפתוח את המצנחים. התרסקנו.

זמן מה אח"כ הזדמן לי לקרוא את סיפרה הקלסי והמרתק של ברברה טוכמן "מִצְעַד האִיוֶולֶת". הספר עוסק בניתוח קבלת החלטות שגויות של מדינאים ופוליטיקאים מבלי שהם כפויים לעשות זאת. צריך לקרוא את הספר המצוין הזה, כדי להבין כיצד מנהיגים מנוסים מקבלים החלטות לא נכונות, כשהם מודעים לכך שהם עומדים לקבל על עצמם את אותן ההחלטות הלא נכונות, ואף על פי כן ולמרות הכל הם בוחרים לאמץ את ההחלטות הלא נכונות האלה אל לבם. כשקראתי את הספר "מִצְעַד האִיוֶולֶת" חשבתי על מוטי קירשנבאום. נזכרתי בו.

צריך להבין שמחירי ההתאחדות באותן שנים לא היו בשמיים. חמישה, שישה, שבעה מיליון דולר תמורת שידורים בלעדיים של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו לתקופה של שלוש שנים 1997 – 1994, לא הִיווּ אז את קצה גבול היכולת הכספית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וזאת בעיקר מפני שגוף פיננסי ענק כמו מועצת ההימורים והטוֹטוֹ התייצֵב לימין רשות השידור והתכוון לממן אותה. יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ אריה זייף היה בן ברית כלכלי נאמן של השידור הציבורי. התבוסה שלנו אז לא הייתה כפויה ולא הייתה מחויבת המציאות ולכן היא כפולה ומכופלת. מוטי קירשנבאום טען להגנתו, "כי הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה". ניסוח שָנוּן אומנם אך צריך היה לדחותו על הסַף מפני שהיה רחוק מהמציאוּת באותם הימים. מן ההיבט ההיסטורי הוא שגה טאקטית אך צדק אסטרטגית. רשות השידור שילמה להתאחדות הכדורגל עבור חוזה בן שנתיים 1994 – 1992 סכום של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר זכויות שידורים . ב- 1993 הוסיף מוטי קירשנבאום עוד מיליון דולר תמורת 20 שידורים ישירים (בעונת הזהב ההיא של 1994 – 1993). במאי 1994 הציבה ההתאחדות מכרז חדש בפני ערוץ 1 הוותיק וערוץ 2 הצעיר שעמד על סכום מינימום של 5 מיליון דולר לעונה אחת. תוספת של % 300 למה ששילמה להם רשות השידור בשנים 1994 – 1992. מוטי קירשנבאום היה המום ושאל : "מה קרה, רמת הכדורגל בישראל לא עלתה ב- % 300 ולכן לא צריך לשלם סכומים מטורפים כאלה". רבים ברשות השידור ומחוצה לה רואים בסירובו של מוטי קירשנבאום לשלם להתאחדות הכדורגל אז את מה שהיא חשבה שמגיע לה, את תחילת התרופפותו, דעיכתו, ושקיעתו של ערוץ 1 לעומת זריחתו של ערוץ 2 המסחרי.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית נהנתה ב- 1994 מתמיכה כספית מסיבית של המועצה להימורים והטוֹטוֹ בראשותו של היו"ר אריה זייף. בתנאים האלה היא הייתה רשאית , ויש אומרים , חייבת לשמור על נֶכֶס שידור כל כך וותיק וחשוב, יוקרתי, ומניב רייטינג – שזוהה על ידי משלם האגרה כבן ברית הטבעי של השידור הציבורי במשך 25 שנה רצופות.

יותר מששיחקו יריביו אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן מערוץ 2 נגדו שחמט, שִיחֵק מוטי קירשנבאום נגדם פּוֹקֶר, והפסיד. הקלפים הם כידוע ספר התפילה של השטן (2).

יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה זוכר בשיחת התחקיר שערכתי עמו כעבור 12 שנה ב- 2006 : "מוטי קירשנבאום הודיע לי שהוא לא הולך למכרז. מוטי לוי סמנכ"ל הכספים אמר למוטי קירשנבאום כל הזמן, אין לי… אין לי… לא תיארתי לעצמי שנפסיד בצורה כזאת. רציתי לומר למוטי קירשנבאום שאני מתפטר מתפקידי אך לבסוף נמלכתי בדעתי. זה היה הפסד קשה מנשוא". מוטי קירשנבאום זוכר כעבור 12 שנה בעת שיחה שלי עמו בבניין "הוורד" בגבעתיים ב- 2006 : "יואש אלרואי, כעסתי עליך אז כי אתה היית זה שאמר כי אפילו מחיר של 3.300000 (שלושה מיליון ושלוש מאות אלף) דולר ששילמנו בשתי העונות של 1994 – 1992 הוא סכום גבוה, לא כל שכן כשמדובר במחיר של מינימום 5 מיליון דולר לעונה אחת". דבריו נאמרו לי במערכת ערוץ 10 בבית הוורד בגבעתיים. אני זוכר עובדות שונות לחלוטין. הפסד זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 היה טיפשי ובלתי כפוי של מנכ"ל רשות שידור שחצן ומתנשא שלא קרא נכון את תמונת ההתמודדות. אם מה שמעיד עלי מוטי קירשנבאום נכון היה עליו כעורך ראשי לקרוא לי ולא רק להזהיר אותי על חומרת דבריי, אלא לפַטֵר אותי מתפקידי וגם לומר לי בדרכי החוצה, "אם זו דעתך כמנהל מחלקת הספורט אז באמת שאינני צריך אותך יותר לידי. זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי חייבים להישאר בידי השידור הציבורי". הוא כמובן לא אמר לי זאת.

בעת מחקר וכתיבת הסדרה "מהפכת המיד הגדולה בהיסטוריה" חיפשתי בארכיון רשות השידור זכר לאותן שתי פגישות המכריעות שנערכו בלשכתו של מוטי קירשנבאום ב- 26 בדצמבר 1993 וב- 11 במאי 1994, פגישות שדנו במדיניות רשות השידור בעניין רכישת זכויות הכדורגל הישראלי. לצערי לא נמצא בתיקי רשות השידור בשני התאריכים האלה שום מסמך מסכם או תכתובת המתעדים את דברי האנשים שנטלו חלק בשתי הישיבות האלה ואת ההחלטות שהתקבלו בגינַן. לאחר שזכו שלוש הזכייניות של ערוץ 2 המסחרי בכדורגל היקר והנכסף, הן קיבלו אישור מהמועצה הציבורית שלהן להוסיף שלוש דקות של פרסומות בכל שעה (בנוסף על תשע הדקות שכבר אושרו להן קודם לכן), כדי להקֵל על המאמץ הכספי של רכישת זכויות הכדורגל הישראלי. למוטי קירשנבאום אבדה כל אופציה ואבד כל סיכוי להשיב את האבֵדה הגדולה לשידור הציבורי.

זמן לא רב אח"כ נדחפנו מוטי קירשנבאום ואנוכי שוב לפינת הזירה. התאחדות הכדורגל בראשותם של גברי לוי ועזריקם מילצ'ן, ומנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל כפתה עלינו ב- 1995 לחשוף בשידורים ישירים את משחקי הליגה הארצית (ליגת הכדורגל המשנית) אם ברצוננו להמשיך להחזיק בזכויות השידורים של משחקי הבית של נבחרת ישראל באִצטדיון ר"ג כדי לשדרם ישיר. הם איימו עלינו כי אם נסרב לכסות את הליגה הארצית הם יעבירו את זכויות השידורים לערוץ 5. המחלוקת הגיעה לפִתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. מוטי קירשנבאום התפשר והסכים לרדת רמה מתחת לקו האדום. לא הייתה לו ברירה. אם היה עומד בסירובו היה מפסיד גם את זכויות השידורים של נבחרת ישראל לאחר איבד שנה קודם את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל. תמכתי תמיכה מלאה בצעדו. הרפרנט לניהול המו"מ עמנו על היקף השידורים הישירים היה עו"ד מר יָדִין מַכְנֶס יו"ר מועדון הכדורגל של הכוח רמת גן, ששימש לצורך העניין כנציג ההתאחדות. מוטי קירשנבאום ואנכי נפגשנו עִמוֹ ביום ראשון – 3 בספטמבר 1995 בשבע בערב, בלובי של הקומה ה- 9 המרווחת במלון Holiday Inn בתל אביב. חזרנו על הסכמתנו לשלם 200000 (מאתיים אלף) דולר תמורת זכויות השידורים של משחקי הליגה הארצית מידֵי שבת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. למחרת העברתי למנכ"ל רשות השידור באמצעות מנהל הטלוויזיה את מסמך הצעת ההיערכות שלי [12].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית מחלקת הספורט / ירושלים                                     יום שני – 4.9.1995

אל    :  המנכ"ל באמצעות מנהל הטלוויזיה.                                                                 מאת :  יואש אלרואי.

הנדון :  הצעת ההיערכות שלי לכיסוי משחקי הליגה הארצית בכדורגל לעונת 1996 – 1995

למנכ"ל שלום רב,

בתום הפגישה עם עו"ד מר ידין מכנס אמש במלון הוֹלידיי אִין בתל אביב אני מציע להיערך לשידורים הישירים מהליגה הארצית כלהלן :                              

1.  שידורים ישירים ושיטתיים בכל שבת ושבת באמצעות הניידת הגדולה של המשחקים המרכזיים בליגה הארצית בין 15.00 ל- 17.00 בשעון החורף, ו-  18.00 – 16.00 בשעון הקיץ.               

2. צילום של עוד שניים – שלושה משחקים בכל מחזור באמצעות המשק"יות וציוותי אי. אן. ג'י.  

3. מיסוד מוסף "הליגה הארצית" שישודר בסוף התוכנית "רואים עולם". מוסף "הליגה הארצית" יכלול את הקטעים הנבחרים של שלושה ו/או ארבעה משחקים החשובים של המחזור, תוצאות שאר המשחקים, וטבלה עדכנית. כמו ישודרו במוסף הזה, תוצאות הליגה הלאומית, טבלה עדכנית של הליגה האנגלית, והניחוש הנכון של טופס הספורט טוטו. מוסף "הליגה הארצית" ישודר במימון החסויות של הטוטו.

4. השידור הישיר של המשחק המרכזי בליגה הארצית ייעשה באמצעות אולפן א', ובדרך כלל חופף לשעות השידור המרכזיות של "שירים ושערים"  במהלך השידור הישיר ניתן יהיה לעדכן מיידית על המסך בסופרים וגרפיקה את תוצאות משחקי הליגה הלאומית ושאר תוצאות משחקי הליגה הארצית הנערכים במקביל, ולא פחות חשוב עדכון הצופים בנעשה בטופס הספורט טוטו שלהם.

5. בהפסקת המחצית של השידור הישיר של המשחק המרכזי, נשדר את המגזין השבועי של הכדורסל האירופי “Slam Update” בעריכת ה- FIBA, המתייחס למשחקי גביע אירופה בכדורסל ולמכבי ת"א.                            

6. השידורים הישירים מידי שבת של משחקי הליגה הארצית ימומנו ע"י הטוטו.

                                                                                                                    בברכה ,

יואש  אלרואי

צחוק הגורל היה שרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המונופוליסטיות והאימתניות שהחזיקו בידיהן 25 שנים רצופות את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העַל היום), נפרדו מהן בצורה כל כך מפתיעה ובלתי כפויה. הן נדרשו לשָדֵר עכשיו משחקים לא חשובים ולא מעניינים, חסרי רייטינג לחלוטין מן הליגה המִשנית. בהתנהלות החובבנית הזאת איבדנו יוקרה וגם כבוד. אני חושב שמוטי קירשנבאום חש כבר זמן ארוך ייסורי מצפון על כך שאיבד את זכויות השידורים של משחקי הליגה הלאומית וגביע המדינה בכדורגל שנה קודם לכן. לכן אִפשֵר לי להסתער על משחקיהן של הקבוצות הישראליות בגביעי אירופה תמורת מחירים לא זולים. "או. קיי.", אמר, "להם בערוץ 2 יהיה את משחקי הקבוצות הישראליות בכדורגל בארץ, ולנו את משחקיהן במסגרות הבינלאומיות בארץ וגם בחו"ל". הוא המשיך לדבוק ולתמוך במתכונת השידורים הישירים של הליגות האיטלקית והגרמנית בתוכנית הטלוויזיה שכונתה "כדורגל עולמי".

הפועל באר שבע שסיימה שלישית בליגה הלאומית בעונת 1995- 1994 עם 50 נקודות אחרי מכבי ת"א האלופה שצברה 63 נקודות ומכבי חיפה הסגנית עם 58 נקודות, אך לפני הפועל ת"א במקום הרביעי ולה 45 נקודות, הוגרלה לשחק בגביע UEFA עם הקבוצה הספרדית המהוללת ברצלונה אותה אימן אז כוכב הכדורגל ההולנדי האגדי יוֹהאן קרוֹיף. המשחק הראשון נקבע להיערך בבאר שבע ביום שלישי – 12 בספטמבר 1995. נותר לפתע כסף בקופה. מוטי קירשנבאום התיר לי "להשתולל". החלטתי לכסות את משחקי הקבוצות הישראליות בגביעי אירופה למרות שידעתי שלא יהיה לכך המשך. קבוצת הפועל באר שבע שסיימה במקום השלישי בעונת 1995 – 1995 הפכה ליעד שידור מועדף. המשחק הראשון נגד ברצלונה עמד להיערך בבאר שבע ב- 12 בספטמבר 1995. אלי להב יו"ר הפועל באר שבע ומנהל קבוצתו יוסי אורה ביקשו ממני סכום פנטסטי של 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר תמורת זכויות השידורים הבלעדיות. "על פחות מזה אין על מה לדבר", איימו השניים, והוסיפו, "גם ערוץ 5 רוצה לשדר ישיר את המשחק הזה". שוחחתי עם המנכ"ל מוטי קירשנבאום. "סגור אִתם על 100000 (מאה אלף) דולר והשידור יהיה שלנו", הִנְחָה אותי. סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי יצא מדעתו מרוב כעס. היה לנו כסף בקופה ובאמת סגרנו באמת על 100 אֶלֶף דולר. החסויות קיזזו חצי מהעלות.

המשחק נקבע להיות משוחק בזמן צפיית שיא בשמונה בערב. למוטי קירשנבאום לא הייתה כל בעיה עם הזזת "מבט". " מהדורת החדשות תשודר בעֶשֶר בעֶרֶב בתום המשחק. המשחק הפועל באר שבע – פ.צ. ברצלונה איננו חשוב פחות ממהדורת "מבט" ", פסק. ניידת השידור הגדולה שלנו "הוֶורֶד" כבר הייתה באצטדיון "ווסרמיל" בעֶשֶר בבוקר, 10 שעות לפני תחילת המשחק . מספיק זמן כדי להתכונן לשידור ולמנוע כל תקלה טכנית. שני רבי אומני התקשורת שלי סעדיה קאראוואני סגנו ויוסי ששון לא היו נוכחים בשטח. במקום להתייצב בעצמם בשטח למשימת שידור כל כך יקרה ויוקרתית, הם שלחו לניידת השידור במקומם שני טכנאי קוֹל פחות טובים ופחות מנוסים מהם, אלן הופמן ומנו יחזקאלי, כדי להקים את מערכת השידור והתקשורת במשחק כדורגל בינלאומי שעלותו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נסה סביב 100000 (מאה אֶלֶף) דולר. הכישלון היה מושלם. הכל עבד בחזרות רק לא בזמן אמת. אמיר בר שלום שַדָּר הקווים ערך שלוש פעמים ללא הצלחה ריאיון באמצעות המיקרופון האלחוטי שהחזיק בידיו (Wireless) עם יוהאן קרויף. קולם לא נשמע. המאמן ההולנדי של הקבוצה הספרדית רבת המוניטין היה מספיק ג'נטלמן כדי להיענות להזמנה ולהתייצב כל פעם מחדש בעמדת הריאיונות, כדי לומר למראיין המאוכזב גם אחרי הכישלון השלישי, "לא נורא ככה זה לפעמים בטלוויזיה". לא ידעתי את נפשי מרוב בושה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעלת העוצמה הטכנולוגית ומחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות של האירוע איננה מצליחה לראיין את יוהאן קרויף בשל תקלות טכניות בניידת השידור שלה. מאיר איינשטיין ואבי רצון יצאו מדעתם בתחילת השידור. ישבתי לידם בעמדת השידור וחשבתי שאני משתגע. ביזיון תקשורתי קולוסאלי. הרהרתי במנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שהסכים לשלם סכום כה רב תמורת זכויות השידור של המשחק הזה ולייחד לו Prime Time על מסך הערוץ הציבורי, והנה זה מה שהוא מקבל. מאמצי השידור שלי ירדו לטמיון ודמו לתבוסה המוחצת שנחלה הפועל באר שבע במגרש כשניגפה בתוצאה 0:7. הכדורגל הישראלי הנחות המשיך לפגוע אנושות בכיסה של רשות השידור. מוטציה פרדוקסאלית. ככל ששקע – גבר רייטינג הצפייה בו. כגודל שאיפותיי לשדר ולחשוף את הכדורגל הישראלי בזירה הבינלאומית בזמן צפייה ראשי בטלוויזיה כך היה גודל כישלונו. אך הפעם הזאת הוא לא היה לבד. גם אנחנו נכשלנו בפרהסיה. אי אפשר היה לעבור בשקט על כישלון טכנולוגי מהסוג הזה. ציבור הצופים שלנו תפש אותנו ברגע מביך, "מחטטים בנחירי האף של עצמנו". זאת הייתה בושה וחרפה אחת גדולה שהקיזה 100000 (מֵאָה אֶלֶף) שטרות ירוקים מקופת השידור שלנו. למחרת 13 בספטמבר 1995, כתבתי למנכ"ל רשות השידור ולקבוצת מנהלים בכירה שלנו, כי אינני מתכוון כך סתם לעבור לסדר היום בעקבות קלקולים טכניים פרימיטיביים שהביאו לתבוסת השידור שלנו [13]. מזלה של הפועל באר שבע לא שפר עליה גם במשחק הגומלין שבועיים אח"כ באִצטדיון "נואו קאמפ" בברצלונה. היא ניגפה שוב 0:5. נמנעתי מראש מלשָדֵר ישיר את המשחק הזה. לא חזרנו יותר על שגיאות הקוֹל והתקשורת שהתרחשו בשידור הישיר הפועל באר שבע – פ.צ. ברצלונה.

נכנסנו לפעילות שידור ענפה עוד קודם לכן. ביום שלישי – 22 באוגוסט 1995 שידרנו ישיר מאִצטדיון "בלומפילד" את משחקה של הפועל ת"א נגד זימברו קישינב ממולדאבה, יממה אח"כ שידרנו ישיר משוויץ את משחקה של מכבי ת"א במסגרת המוקדמת של גביע אירופה לאלופות בכדורסל מ- גרסהופרס, ביום ראשון – 27 באוגוסט 1995 שידרנו ישיר את המשחק הפתיחה בליגה האיטלקית מעמדת שידור בסמפדוריה את המשחק סמפדוריה נגד רומא, ביום רביעי – 30 באוגוסט 1995 שידרנו ישיר מבוקרשט את המשחק דינמו בוקרשט נגד מכבי ת"א בסיבוב המוקדם של גביע אירופה לאלופות בכדורסל. ביום רביעי – 6 בספטמבר 1995 שידרנו ישיר מהעיר קוֹסִיצָ'ה בסלובקיה את משחק הכדורגל סלובקיה – ישראל במסגרת קדם 1996 EORO ביום ראשון 10 בספטמבר 1995 שידרנו ישיר מאיטליה את פארמה נגד אינטר, ביום שלישי – 12 בספטמבר 1995 שידור ישיר של הפועל באר שבע נגד ברצלונה, ביום חמישי – 14 בספטמבר 1995 שילמנו לקבוצת הכדורגל ספורטינג ליסבון מפורטוגל 90000 (תשעים אֶלֶף) דולר זכויות שידור כדי לשדר ישיר את המשחק של הקבוצה הפורטוגלית נגד מכבי חיפה. קבוצתו של יעקב שחר הובסה במשחק הזה 4 : 0. כרגיל מאמצי השידור שלי לא הצדיקו את ההשקעה . ביום ראשון – 17 בספטמבר 1995 העברנו בשידור ישיר מאצטדיון "סַן-סִירוֹ" את המשחק מילאן – רומא במסגרת התוכנית "כדורגל עולמי". ביום רביעי – 20 בספטמבר 1995 שידרנו ישיר מאצטדיון "טדי" בירושלים את משחק הרעים הבינלאומי ישראל נגד אורוגוואי אלופת דרום אמריקה. ישראל ניצחה 1:3 ואת השערים הבקיעו לזכותה ראובן עטר, אלי דריקס, ואלי אוחנה שהיה זה המשחק האחרון שלו במדי נבחרת ישראל. אלי אוחנה שיחק 51 פעם בשורות נבחרת ישראל והבקיע 17 שערים. ביום חמישי – 28 בספטמבר שידרנו ישיר מבּראשוֹב את משחק הכדורסל בגביע אירופה בכדורסל סיביו – נגד מכבי ת"א, ואת משחק הגומלין חסר הסיכוי של מכבי חיפה נגד ספורטינג ליסבון. שילמנו פרוטות תמורת זכויות השידור שהניבו תיקו אפס משעמם בסיום המשחק. מאיר איינשטיין והפרשנים אבי רצון וחיים ברעם הובילו את שידורי הכדורגל ולצדם פרופסורים מהאקדמיה כמו משה צימרמן ואברהם בן צבי ששימשו פרשני ספורט באולפן. פתחתי את שערי השידור בפני הפרשנות האקדמית גם במשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל. פרופסור גבריאל בן – דוֹר מאוניברסיטת חיפה ישב בעמדת השידור כפרשן לצדו של אורי לוי.

תחרות דומה הנוגעת לרכישת זכויות שידורים של הכדורגל, שנתיים לאחר התבוסה שלנו התחוללה באנגליה ב- 1996 אך בתנאים כספיים שונים לחלוטין. בקיץ 1996 שהיתי כשלושים וחמישה יום בלונדון כדי לנהל, להפיק, ולשדר את אליפות אירופה לאומות בכדורגל (96 EURO) שהתקיימה בבריטניה בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.  באותם הימים  ב- 6 ביוני 1996, נחתם חוזה חדש בן ארבע שנים 2001 – 1997 בין התאחדות הכדורגל האנגלית לבין רשת הטלוויזיה הלוויינית B SKY B של רופרט מרדוק ורשת ה- BBC הנוגעים לשידורי המשחקים של  ה-Premier League (ליגת העַל בבריטניה). B SKY B המסחרית שילמה בארבע עונות סכום של יותר ממיליארד דולר תמורת השידורים הישירים. ה- BBC רשת הטלוויזיה הציבורית בבריטניה בראשותו של המנכ"ל ג'ון בּרִיט (John Brit) לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לשלם סכום בסדר גודל כזה והסתפקה בשאריות. היא הייתה כפויה. ה- BBC שילם עשירית מהסכום של רשת סקאי תמורת הרשות להקרין קטעים מוקלטים בלבד בתוכנית הכדורגל המסורתית שלו המופרסמת ורבת המוניטין בימי ראשון בשבוע "Match Of The Day". לא היה לו שום סיכוי לזכות במקום הראשון בתחרות הכספים המטורפת .שתי הרשתות הסכימו להעלות את רָף מחיריהן בבת אחת ב- % 400  בהשוואה לחוזה הקודם.  B SKY B  שילמה בחוזה הקודם 67.500000 (שישים ושבעה וחצי מיליון) דולר לעונת שידורים ישירים אחת, ו- BBC שילם 6.000000 (שישה מיליון) דולר לעונה אחת עבור שידורי תקצירים של המשחקים.

ביום רביעי בבוקר – 18 במאי 1994 , פחות מיממה לאחר ההפסד ההיסטורי של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2 , נפגשתי עם יאיר שטרן בלשכתו לישיבת הפוסט מורטם היומית . זאת ישיבת בוקר שגרתית של הפקת לקחים המתקיימת מידי יום בשמונה ושלושים בה משתתפת קבוצת אנשים הנושאים באחריות תפקידים ומשרות בכירות בשתי פונקציות , תכניות וטכניות . האנשים האלה מדווחים כל אחד בתורו למנהל הטלוויזיה על טִיב ואיכות התנהלות עֶרֶב ולֵיל השידורים הקודם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו/או על קלקולים הנראים להם מנקודת מבטם.

התייצבתי לישיבת הבוקר מוקדם מהרגיל. אפילו מגש כוסות הקפה המסורתי ותרמוס המים החמים טרם הועלו מהמזנון ללשכת מנהל הטלוויזיה בקומה השלישית של הבניין הישן זַב הכישלונות. מנהל הטלוויזיה ואנכי היינו עדיין לבד. יאיר שטרן היה מזועזע מאובדן זכויות השידורים. אחזה בו תדהמה. לעולם לא אשכח את מראה פניו באותו בוקר של 18 במאי 1994 לאחר תבוסת השידור הגדולה בהיסטוריה. עיניו היו טרוטות כשלי. הוא לא האמין שזה קורה לוֹ . יאיר שטרן היה מנהל טלוויזיה מוּבַס. "יואש, חשבתי להתפטר בעקבות התבוסה האומללה של מוטי קירשנבאום", אמר לי ביאוש כשראשו לפות בשתי כפות ידיו. לעולם לא אשכח את מִלותיו אלה ואת מראהו. הוא נראה עייף, שבע תלאות, והמום . השבתי לוֹ, "יאיר שטרן לא ישנתי כל הלילה . לא הצלחתי להירדם . התהפכתי במיטתי שהייתה מיתתי". המחשבות התרוצצו בראשי שוב ושוב . ערוץ 2 המסחרי חתם על הסכם בלעדי לשלוש שנים והבטיח לעצמו גם את זכות הסירוב הראשונה (First Refusal ) במו"מ הבא שיתקיים בשנת 1997. איבדנו את הכדורגל כנראה להרבה שנים , סברתי לעצמי. "יאיר שטרן", אמרתי למנהל הטלוויזיה, "ראה מי ניהל את המו"מ ומי הפסיד אותו. הרי הוא מורנו ורבנו. האוּרָאקְל מדֶלְפִי הפסיד אותו . זה שנחשב בעיני רבים 'לגוּרוּ' של הטלוויזיה ומדליק פנס הקסם הראשון שלה . לא יוסף בר- אל הפסיד את הזכויות,  גם לא אריה מֶקֶל , לא טומי לפיד, לא אורי פורת ולא ויוחנן צנגן, לא חיים יבין ולא טוביה סער, וגם לא יצחק לבני. מוטי קירשנבאום הפסיד ואנחנו הובסנו", אמרתי לו. יאיר שטרן מנהל טלוויזיה היה מדוכדך ונבוך מאוד מהמצב החדש הבלתי כפוי שנוצר. לא רק ההפסד הדאיג אותו. צוּרת ההפסד הייתה בושה גדולה להנהגת הטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 ורשות השידור. התחוללה רעידת אדמה בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים.

טקסט תמונה : ידיעה של העיתונאית אורה עריף ב- "ידיעות אחרונות" ב- 19 במאי 1994. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

התרוצצו בבניין כל מיני שמועות אודות הכתבה של גב' אוֹרָה עָרִיף בעיתון "ידיעות אחרונות". אני יודע על עצמי דבר אחד. הייתי נאמן בכל רמ"ח אבריי למוטי קירשנבאום. מעולם לא הדלפתי, ואם דיברתי עם כל מיני עיתונאים דרשתי לפתוח מירכאות ולצטט אותי. מעולם לא שוחחתי עם מי ממאות העיתונאים שטִלפנו אלי מאחורי גבם של המנכ"ל ומנהל הטלוויזיה שלו. מעולם. אני יודע שאני לא נחמד אך אני יודע גם שאני אדם ישיר והגון שדבק במשימת השידור שלו עד כלות. אורה עריף כמו עיתונאים אחרים יכלה לכתוב מה שהיא רוצה. איתי היא לא דיברה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא התקשר אלי לדווח על תבוסתו. אינני יודע אם סיפר זאת באותו היום לדרגי הניהול האחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יכול להיות שלא היה לו זמן לעסוק בכישלון מפני שהיה עסוק מאוד באותו היום בהכנת הכתבה ל- "יומן" בעניין פינוי כוחות צה"ל את רצועת עזה. הראשונים שידעו על אובדן זכויות שידורי הכדורגל היו אנשי צוות הצילום שלו צ'רלי שיטרית ואילן מַנֶס. המנכ"ל סיפר להם. לי הוא לא מצא לנכון לדַוֵוח. דבר התבוסה נודע לי בכלל מפי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת ההיא דָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ ששמע את הבשורה המרה בחדשות רדיו "קוֹל ישראל". הוא מיהר להתקשר אלי בטלפון נדהם : "איך קרה דבר כזה ?", שאל. השבתי לו מייד בחרון אף גדול : "תגיד לי אתה עושה צחוק… ? אפוא היית אתה כל הזמן יחד עם החבר שלך אוהד הספורט ועורך "מבט" רפיק חלבי…? היכן התחבאתם…?", והוספתי, "כמנהל ישיר שלי דוּדוּ גלבּוֹע היית חייב להיות בתמונת המו"מ קודם לכן , ולומר למנכ"ל רשות השידור את מה שאני אמרתי לוֹ. לשאול עכשיו "איך קרה דבר כזה זה", זה בפירוש פתטי ולא לעניין. דוּדוּ גלבּוֹע דע לך שקרה לנו אסון שידורי קשה ולרוע המזל גם בלתי מחויב המציאות. תהיה לו השפעה שלילית מרחיקת לכת בתחרות המתפתחת עכשיו בין הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 וערוץ 2 המסחרי. לאו דווקא בשידורי הספורט". ערוץ 2 שָרָה עם המלאך ויכול לוֹ.

מנהל חטיבת החדשות דוּדוּ גִלְבּוֹע (מחלקת הספורט כפופה לניהולו הישיר של מנהל חטיבת החדשות) כמו אחרים לפניו בתפקיד, היה מנותק ממהלך האירועים וההתרחשויות שהביאו לאובדן נכס שידור בלעדי החשוב ביותר שהיה בידי ערוץ הטלוויזיה הציבורי מאז ומעולם במשך 25 שנה רצופות. הוא לא היה בעניינים ולכן הופתע.

טקסט תמונה : יולי 1993. יאיר שטרן מתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון מברך אותו לאחר המינוי הרם. חבר הוועד המנהל של רשות השידור מני ווייצמן (מוסתר במקצת) ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ממתינים לתורם ללחוץ אף הם את ידו של המנהל החדש. (התמונה באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המפסידנים חושבים שלהיסטוריה יש תכונה מגונה. היא אוהבת לזכור תאריכים שהם המפסידַנים היו רוצים לשכוח. בכל אירוע שיש בו מנצח נמצא מן העבר השני המפסידַן שלו. לצדם של המנצחים המאושרים ניתן למצוא תמיד את המובסים ספוגי העצב והלומי צער. ההיסטוריה כורכת בזיכרונה את  "שמחת הניצחון ותוגת ההפסד", לעַד יחדיו. באנלוגיה הזאת, ערוץ 2 הוא המנצח המאושר והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא הערוץ המובס, הַלוּמת כְּאֵב, יָגוֹן, וצער.

ב- 23 במאי 1993, בחרה מועצת הרשות השנייה בחברות "קשת", "רשת", ו- "טלעד" כזכייניות הערוץ ה- 2 המסחרי. זה היה אור אדום לטלוויזיה הישראלית הציבורית להתכונן לתחרות הצפויה. ב- 4 בנובמבר 1993 הושק ערוץ 2 לראשונה "באוויר". יעקב אילון הגיש באותו ערב לראשונה את מהדורת החדשות של ערוץ 2 המסחרי. בדיוק כפי שעשה זאת חיים יבין בטלוויזיה הישראלית 25 שנה לפניו כשהגיש את "מבט" הראשון ביולי 1968. זה היה איתות ירוק ואדום יחדיו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 להתחיל את נסיקתה "לאוויר" אך היא נשארה מקורקעת. ב- 17 במאי 1994 הפסיד השידור הציבורי המגולם בדמותה של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 את זכויות שידור הכדורגל שלו לערוץ 2 המסחרי בתום 25 שנים רצופות. ב- 6 בנובמבר 1995 למחרת רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ולאורך כל שבוע אירועי האבל, ניצחה חברת החדשות של ערוץ 2 והביסה קשות את חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסיקור ובדיווח, ולראשונה גם ברייטינג ובמדרוג. ערוץ 2 המסחרי קיבע חיש מהר את עצמו בתודעת הציבור בתוך שנתיים בלבד מיום הקמתו כרשת טלוויזיה מנצחת.

ביום חמישי – 2 ביוני 1994 , יומיים לפני מִשדר הסיכום של "עונת הזהב" בכדורגל שלא תחזור על עצמה לעולם ושבוע לפני טיסתי לדָאלָאס (Dallas) בירת מדינת טקסס (Texas) להפקת שידורי גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94', כתבתי את המסמך הבא למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בדם לִבִּי [14]. פתחתי במילים  האלה.

הטלוויזיה הישראלית – רשות השידור

מחלקת הספורט – ירושלים                                                                                       2.6.1994

 יאיר יקירי שלום רב,

ערב נסיעתי לדאלאס כדי לנהל משם את מבצע שידורי גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94', אני מבקש לפרוס בפניך את האפשרויות העומדות בפנינו להמשך שידורי הספורט בערוץ 1 לאחר אובדן זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל. יממה אחת לאחר תום השידור הישיר של משחק הגמר בגביע העולם ארה"ב 94' (יום ראשון – 17 ביולי 1994), נתייצב כולנו אתה, אני ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפעם הראשונה מזה 25 שנה בפני מציאות חדשה, עידן שונה לחלוטין ותקופה לא קלה לאחר אובדן זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל. למרות שספגנו מהלומה קשה ובלתי צפויה, הכל יחסי. יש דברים יותר קשים בחיים, לכן לא צריך לאבד את הראש. לפי דעתי כדאי לכנס מייד צוות מוחות (ברמה שלך לרבות מנהלי חטיבות החדשות והתוכניות ואולי גם אנשים אחרים, וחלק מאנשי הספורט) כדי לבחון את האפשרויות הרלוונטיות הנוספות חוץ מהכדורגל, הניצבות בפנינו בעידן התחרות הקשה נגד ערוץ 2 והכבלים ביוקרה, בזמן והיקף השידורים עצמם , וכמובן גם בממון.

כך סיימתי אותו :

יאיר היקר … אנשים רבים (וטובים) שואלים שאלות בדם לִבָּם. תשובות מדויקות וברורות הם לא קיבלו, ואולי אין בנמצא כאלה. אני יודע יאיר היטב עד כמה כואב לך באופן אישי אובדן זכויות הכדורגל, ושאתה לא ישן בלילות ומתהפך במיטתך כמוני. צריך להודות – חטפנו מכה קשה ביותר, אבל יחד עם זה לא נשכח שמוטי קירשנבאום נתן לנו את השנה הגדולה מכולן…נגענו סוף סוף בשמיים…עונה כזאת לא הייתה לטלוויזיה הישראלית מעודה…אין זה הזמן להתבכיין ולהטיח האשמות. פשוט צריך לחשוב בהגיון קר ובחוכמה מה ניתן לעשות הלאה, ומה כדאי לבצע בעתיד הקרוב והרחוק למען ולטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חשוב מאוד לתכנן את תוכניותינו לטווח ארוך ככל שניתן, ואל תתבייש להתייעץ בעניין עם מוטי קירשנבאום ומיכה ינון (יו"ר הועד המנהל של רשות השידור בשנים ההן).

אוהב אותך מאוד  – יואש אלרואי.

yair yoash

טקסט מסמך : 2 בחודש יוני של שנת 1994. זהו עמוד מס' 5 של המסמך המקורי שכתבתי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הוכה מכה אנושה, כאדם ומנהל . הוא הוטל לקרשים. יאיר שטרן התיימר להמריא ולהוביל את רשת טלוויזיה ציבורית שעליה הופקד לעבר פסגת התקשורת במדינת ישראל. "נבנה את השידור הציבורי בדמותו של עיתון "הארץ" המיועד לאנשים חושבים", הצהיר בתחילת כהונתו בריאיון שהעניק לדן שילון בתוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית .לפתע קוצצו כנפיו. איזה להמריא ואיזה נעליים. אובדן הכדורגל הותיר אותו המום ונדהם. זה לא היה בתכנון שלו. הוא היה חסר אונים ושפת גופו שידרה אי שביעות רצון קיצונית מהמנכ"ל שלוֹ .כשהתעורר מחוויית ההֶלֶם זה היה כבר מאוחר מידי. את הגלגל אי אפשר היה להחזיר לאחור. יאיר שטרן לא גייס לעזרתו את בכירי חטיבת החדשות כמו ובראש בראשונה את מנהל חטיבת החדשות עצמו דודו גלבוע . גם לא את עורך "מבט" רפיק חלבי והמפיק הראשי של חטיבת החדשות אמנון ברקאי. הוא גם לא ניסה לרתום לעגלתו אישים נוספים בעלי ידע טלוויזיוני בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, כדי לעלות במשותף לרגל אל מוטי קירשנבאום ולהזהירו מפני המפולת.

מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע כלל לא היה בסוד העניינים. האיש מוּדַר ולא שותף אך אין הוא פטור מהאחריות לכישלוֹן. לא מפני שהיה שותף למהלכים חס וחלילה אלא דווקא מפני שלא היה שותף ולא התעניין בהם . כמוהו יורשו. מצד שני לך תדע אם זה היה עוזר מפני שהמנכ"ל היה נעול מראש כבר זמן רב על קונספציה שהתבררה כשְגוּיָה ולא היה מוכן להקשיב לאיש חוץ מעצמו, והפסיד. מוטי קירשנבאום נחשב ע"י רבים למעין בֵּן – מַלְכוּת, ובבֵן מַלְכוּת לא פוגעים. אני מקווה שהטקסט הדן באובדן הכדורגל ושנכתב בדם לִבִּי בכל ה- Sequence  הכואב הזה, איננו מעליב אותו ואיננו פוגע בוֹ וגורם לו עגמת נפש. על דבר אחד אין וויכוח. רשות השידור יצאה מפרשת הכדורגל מוכה וחבולה. התחרות היא נשמת אפה של תעשיית הטלוויזיה בכל מדינה חופשית. זאת הגדרה נכונה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 טרם הפנימה אותה. היו לטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורשות השידור מספיק זמן כדי להיערך ולהתכונן לתחרות הצפויה עם ערוץ 2, אך הוא לא עשה דָבָר. שנים רבות שימש ערוץ 1 כרשת טלוויזיה בלעדית ומונופוליסטית. נעשו בו שגיאות לרוֹב. בשל היותו לבד בשטח חזר לסוּרוֹ פעם אחר פעם מבלי להיענש. הציבור בישראל צפה בו לעיתים קרובות גם כברירת מחדל. כשנדרשה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפעם הראשונה בחייו להתמודד נגד יריב צעיר ממנה וחסר ניסיון לחלוטין ובעת ההיא גם לא יותר עשיר, היא הובסה בתחרות בנוֹק אאוט (Knock out) והופלה לקרשים. כמו מתאגרף זקן, כבד ומסורבל, שכב עכשיו השידור הציבורי על רצפת הזירה מבלי יכולת לקום על רגליו לספירת העֶשֶר של הצופים.

נותר לי עוד לסיים את משימת כיסוי שלושת מחזורי הליגה האחרונים שלעונת 1994 – 1993, בהם עקבנו חברי ואני אחרי המירוץ המופלא של מכבי חיפה לתואר האליפות. בשבת – 4 ביוני 1994, הפקתי את שידורי המחזור ה- 39 והאחרון בליגה הלאומית בכדורגל. החלטתי לשָדֵר את "משחק השבת" בשידור ישיר מאצטדיון "קריית אליעזר" מגרשה הביתי של כלת השמחה מכבי חיפה  שהקדימה את מכבי ת"א בעשר נקודות. ניידת השידור הקטנה "נרקיס" שימשה כיחידת שידור ואולפן בית בו זמנית ולכן השידור עצמו היה מורכב ומסובך מבחינה טכנולוגית.

מכבי חיפה לא הפסידה ולוּ פעם אחת ב- 39 (שלושים ותשעה) מחזורי הליגה. היא ניצחה ב- 28 משחקים, וְ- 11 פעם סיימה בתיקו . הפרש השערים שלה עמד על 27:97 לזכותה. הישג שיא חסר תקדים. שווה להציץ ביומני ולצַטֵט ממנו את רשימת ההישגים הבלתי נשכחת הזאת של מכבי חיפה באותה עונת המשחקים של 1994 – 1993.

מחזור 1   שבת – 28 באוגוסט 1993 , ניצחון חוץ , מכבי חיפה – בית"ר ירושלים 3 : 2 . (שידור ישיר) .

מחזור 2   שבת – 4 בספטמבר 1993 , ניצחון בית , מכבי חיפה – מכבי הרצליה 1 : 0 . (הקלטה) .

מחזור 3   שבת – 11 בספטמבר 1993 , תיקו חוץ , מכבי חיפה – הפועל חיפה 0 : 0 . (שידור ישיר) .

מחזור 4   שבת – 18 בספטמבר 1993 , ניצחון בית , מכבי חיפה – צפרירים חולון 5 : 0 . (הקלטה) .

מחזור 5   שבת – 2 באוקטובר 1993 , ניצחון חוץ , מכבי חיפה – הפועל ת"א 1 : 0 . (שידור ישיר) .

מחזור 6   שבת – 16 באוקטובר 1993 , ניצחון בית , מכבי חיפה – מכבי פ"ת 4 : 0 . (הקלטה) .

מחזור 7   שבת – 23 באוקטובר 1993 , ניצחון חוץ , מכבי חיפה – הפועל פ"ת 3 : 1 . (הקלטה .

מחזור 8   שבת – 30 באוקטובר 1993 , ניצחון בית , מכבי חיפה – הפועל באר שבע 2 : 1 . (הקלטה) .

מחזור 9   שבת – 6 בנובמבר 1993 , תיקו חוץ , מכבי חיפה – הפועל כפר סבא 1 : 1 . (הקלטה) .

מחזור 10   שבת – 13 בנובמבר 1993 , ניצחון חוץ , מכבי חיפה – עירוני אשדוד 3 : 1 . (הקלטה) .

מחזור 11   שבת – 20 בנובמבר 1993 , ניצחון חוץ , מכבי חיפה – מכבי נתניה 4 : 2 . (הקלטה) .

מחזור 12   שבת – 27 בנובמבר 1993 , תיקו חוץ , מכבי חיפה – מכבי ת"א 1 : 1 . (הקלטה) .

מחזור 13   שבת – 4 בדצמבר 1993 , ניצחון בית , מכבי חיפה – בני יהודה 5 : 1 . (שידור ישיר) .

מחזור 14   שבת – 11 בדצמבר 1993 , ניצחון בית , מכבי חיפה – בית"ר ירושלים 4 : 0 . (הקלטה) .

מחזור 15   שבת – 18 בדצמבר 1993 , ניצחון חוץ , מכבי חיפה – מכבי הרצליה 2 : 0 . (שידור ישיר) .

מחזור 16   שבת – 25 בדצמבר 1993 , ניצחון בית , מכבי חיפה – הפועל חיפה 4 : 0 . (הקלטה) .

מחזור 17   שבת – 1 בינואר 1994 , תיקו חוץ , מכבי חיפה – צפרירים חולון 0 : 0 . (הקלטה) .

מחזור 18   שבת – 8 בינואר 1994 , ניצחון בית , מכבי חיפה – הפועל ת"א 2 : 1 . (הקלטה) .

מחזור 19   שבת – 15 בינואר 1994 , ניצחון חוץ , מכבי חיפה – מכבי פ"ת 1 : 0 . (שידור ישיר) .

מחזור 20   שבת – 22 בינואר 1994 , ניצחון בית , מכבי חיפה – הפועל פ"ת 2 : 1 . (הקלטה) .

מחזור 21   שבת – 29 בינואר 1994 , ניצחון חוץ , מכבי חיפה – הפועל באר שבע 2 : 0 . (שידור ישיר) .

מחזור 22   שבת – 5 בפברואר 1994 , תיקו בית , מכבי חיפה – הפועל כפר סבא 0 : 0 . (הקלטה) .

מחזור 23   שבת – 12 בפברואר 1994 , ניצחון בית , מכבי חיפה – עירוני אשדוד 2 : 1 . (הקלטה) .

מחזור 24   שבת – 19 בפברואר 1994 , תיקו חוץ , מכבי חיפה – מכבי נתניה 2 : 2 . (שידור ישיר) .

מחזור 25   שבת – 26 בפברואר 1994 , ניצחון בית , מכבי חיפה – מכבי ת"א 5 : 0 . (שידור ישיר) .

מחזור 26   שבת – 5 במארס 1994 , ניצחון חוץ , מכבי חיפה – בני יהודה 3 : 0 . (שידור ישיר) .

מחזור 27   שבת – 12 במארס 1997 , ניצחון בית במשחק רדיוס ב- "בלומפילד" , מכבי חיפה – הפועל חיפה 6 : 1 (הקלטה) .

מחזור 28   שבת – 19 במארס 1994 , תיקו בית , מכבי חיפה – מכבי ת"א 1 : 1 . (שידור ישיר) .

מחזור 29   שבת – 26 במארס 1994 , תיקו חוץ , מכבי חיפה – הפועל באר שבע 2 : 2 . (הקלטה) .

מחזור 30   שבת – 2 באפריל 1994 , ניצחון בית , מכבי חיפה – בית"ר ירושלים 5 : 1 . (שידור ישיר) .

מחזור 31   שבת – 9 באפריל 1994 , ניצחון חוץ , מכבי חיפה – צפרירים חולון 1 : 0 . (שידור ישיר) .

מחזור 32   שבת – 16 באפריל 1994 , תיקו בית במשחק רדיוס ב- "בלומפילד" , מכבי חיפה – מכבי נתניה 1 : 1 (הקלטה).

מחזור 33   שבת – 23 באפריל 1994 , ניצחון חוץ , מכבי חיפה – הפועל ת"א 3 : 2 . (שידור ישיר) .

מחזור 34   שבת – 30 באפריל 1994 , ניצחון בית , מכבי חיפה – הפועל פ"ת 6 : 0 . (הקלטה) .

מחזור 35   שבת – 7 במאי 1994 , ניצחון חוץ , מכבי חיפה – מכבי הרצליה 3 : 1 . (הקלטה) .

מחזור 36   שבת – 14 במאי 1994 , ניצחון בית , מכבי חיפה – בני יהודה 1 : 0 . (הקלטה) .

מחזור 37   שבת – 21 במאי 1994 , תיקו חוץ (באצטדיון ר"ג) , מכבי חיפה – מכבי פ"ת 1 : 1 . (הקלטה) .

מחזור 38   שבת – 28 במאי 1994 , תיקו בית , מכבי חיפה – עירוני אשדוד 1 : 1 . (הקלטה) .

מחזור 39  ואחרון   שבת – 4 בינוי 1994 , ניצחון בית , מכבי חיפה – הפועל כפר סבא 4 : 1 . (הקלטה) .

התוכנית "משחק השבת" שודרה ישיר בשבת – 4 ביוני 1994 במשך שעה וארבעים וחמֵש דקות מהאִצטדיון החיפני  בקריית אליעזר והצדיעה לאלופה הנפלאה, לנשיאה המצליח והמוכשר יעקב שחר, ולמאמנה המצוין גיורא שפיגל. בתום התוכנית נישקתי את השדרים שלי מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, ואורי לוי. נפרדנו מהכדורגל הישראלי לשנים רבות. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כיסתה בתקופה של 39 שבתות, מ- 28 באוגוסט 1993 ועד 4 ביוני 1994, את כל 273 המשחקים שנערכו בליגה הלאומית, ולכדה את כל 785 השערים שהובקעו. זה נראה טריוויאלי היום אך זה היה חידוש גדול בימים ההם. עונת הכדורגל של 1994 – 1993 הייתה עונת הזהב בעידן מוטי קירשנבאום – יאיר שטרן שלא שנתה ולא חזרה על עצמה יותר. לרוע המזל היא הייתה האחרונה שלי לעַד.

אחרית הימים של סוף עשור ה- 90 של המאה שעברה.

ב- 1999 הסתיים חוזה הכדורגל השני בין ההתאחדות וערוץ 2. באותה שעה ממש ניכנס גורם תקשורת רביעי לשוק הטלוויזיה התחרותי במדינת ישראל – חברת הלוויין (בנוסף לערוץ 1, ערוץ 2, והכבלים. חברת YES חיפשה עוגן שידור מיידי ושלחה את זרועות התמנון שלה לעבר הכדורגל. הכבלים ראו בכך איום ממשי על קיומם ובכורתם. שלוש החברות תבל, מת"ב, וערוצי זהב עשו מאמץ עליון לרכוש לראשונה את הכדורגל הישראלי תמורת "כל הון שבעולם", ומניעתו מלהגיע לזרועות הלוויין. בכך חשבו ימנעו מלקוחותיהם להתנתק מהם ולעבור לחברת הלוויין. למאבק על זכויות השידור של הכדורגל הישראלי, נכנסה גם חברת ההפקה לשידורי טלוויזיה "מימד" (MTVS) בניהולו של לֵאוֹן צימן. יו"ר התאחדות הכדורגל גברי לוי הבחין במלחמת גוֹג ומגוֹג שפרצה בין שלושת הקונגלומרטים ונכנס "לתפר" הריב בין הנִצים. הוועדות המארגנות ממתינות בערגה לסיטואציות כאלה שנוצרות לעיתים רחוקות. ההתאחדות ניצלה את המצב כדי העלות את רָף הדולרים בהסכם החדש ב- % 300 מסכום של כ- 7.000000 (שבעה מיליון) דולר ל- 21.000000 (עשרים ואחד מיליון) דולר לעונת צילומים אחת. ערוץ הספורט (ערוץ 55 בכבלים) נענה לאתגר וחתם על חוזה בלעדי לשש שנים, בהן התחייב לשלם להתאחדות 126.000000 (מאה עשרים ושישה מיליון) דולר. מדהים. ערוץ 5 שייצג את שלוש חברות הכבלים במו"מ ידע היטב שהסחורה לא שווה את מחירה אך כדי לבלום את חברת  YES הכל היה הגיוני וכשר. גם להיכנס למבוך כספי אפֵל מבלי לדעת איך יוצאים ממנו.

בקיץ 2002 הוברר שחברות הכבלים נקלעו למשבר כספי כבד מאין כמותו. דובר על חובות של מיליארדים  של שקלים לבנקים. לא נותר בהם (בכבלים) עוד כוח לשלם להתאחדות הכדורגל את המגיע לה על פי ההסכם מ- 1999. ההתאחדות נקטה פעולת עונשין כנגד ערוץ הספורט והחזירה לעצמה את זכויות השידורים. היא שכרה את שירותי חברת צ'רלטון בעלת המוניטין בתיווך זכויות שידורים בראשותם של אלי עזור ופנחס זהבי, כדי לנהל מו"מ חדש שבסופו תחולק ירושת הכבלים בין כל גופי השידור במדינת ישראל, תמורת סכום שלא יפחת מ – 21.000000 (עשרים ואחד מיליון) דולר לעונה. ערוץ 2 וערוץ 10 שילמו את עיקר הסכום תמורת שידורים ישירים של המשחקים. ערוץ 2 משדר ישיר מידי שבת בערב , ערוץ 10 משדר בכל יום שני בערב , ערוץ 5 שהצטרף מאוחר יותר להסכם הקיבוצי משדר ישיר בכל יום ראשון בערב , והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שכרגיל נגררה מאחור, הסתפקה במִשְדָר מסכם של שלושה – ארבעה משחקי המחזור בכל מוצ"ש (כבונוס זכתה לשָדֵר גם את משחקי גביע המדינה והטוֹטוֹ, ואת המשחק המרכזי נעדר הרייטינג בליגה הלאומית).

הסידור הכספי הזה לא החזיק יותר מידי זמן מעמד כי סופו מי יישורנו נוכח המצב הכלכלי הלא נוֹח של רשתות הטלוויזיה והכבלים בארץ .החוזים הכספיים בין רשתות הטלוויזיה בארץ לבין ההתאחדות לבשו ופשטו צורה בהם היו מעורבים בשנים האחרונות ערוץ 1, ערוץ 10, צ'ארלטון, וערוץ 5 בכבלים. ערוץ 1 לקח בשלושה העונות האחרונות 2011 – 2010, 2012 – 2011, 2013 – 2012 את המשחק המרכזי של ליגת העל (תמורת 45000000 (ארבעים וחמישה מיליון) שקל לשלוש שנים. ערוץ 5 לקח את תקצירי המשחקים של ליגת העל. חוזה דומה נחתם בין ערוץ 1 להתאחדות הכדורגל בשלוש השנים של 2016 – 2013.

תהילה טלוויזיונית עולה כסף. תהילה טלוויזיונית בלעדית גוֹבָה ממון רב. לפעמים הון עתק. הסלוגן "When you heve the rights – you have the show", שטבע רוּן אָרְלֶדְג' בשנות ה- 60 של המאה שעברהנותר על כָּנוֹ. כל אחד שיחליט לעצמו אם זה כדאי.

[1] ראה נספח : הצעת נוסחה של 20 השידורים הישירים בליגה הלאומית בכדורגל בעונת 94'- 93' שהעברתי למנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל , בתאריך 17 ביולי 1993.

[2] ראה נספח : ראה מכתבי לנשיא המדינה מ-  24 בנובמבר 1993 המבקש את התערבותו למען שידור ישיר של משחק הכדורגל בליגה הלאומית בין קבוצות מכבי ת"א ומכבי חיפה באִצטדיון ר"ג בשבת- 27 בנובמבר 1993.

[3] ראה נספח : זהו המכתב בדם לבי שנשלח למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ב- 9 בנובמבר 1993, המבקש ממנו לבטל לאלתר את הורדת התוכנית "שער ראשון" מהמרקע.

[4] ראה נספח : קטעי עיתונות אמריקאיים מתאריך 22 בדצמבר 1993, המדווחים על המפלה הגדולה שספגה CBS, לאחר שהפסידה את זכויות השידור של ה- NFL  לרשת הטלוויזיה האמריקנית החדשה FOX.

[5] מקור : הספר  “THE GAME BEHIND THE GAME” מאת טרי א'וניל (Terry O'neil).

[6]  ראה נספח : תוכנית העבודה שלי כיצד לרכוש את זכויות שידורי הכדורגל הישראלי בשנים 1998- 1994, כפי שהוגשה להנהלת רשות השידור , בפגישה  שהתקיימה בלשכת המנכ"ל ב-  26 בדצמבר 1993.

[7] הערה : יאיר שטרן היה מעוניין כל השנים מאז האובדן ב- 1994 להחזיר את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 1. ב- 1999 ביקש ממנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת להמשיך בתפקיד מנהל הטלוויזיה. יאיר שטרן התנה את הסכמתו בהשבת הכדורגל הישראלי לזרועותיו של ערוץ 1.

[8] הערה : לא נמצא בארכיון רשות השידור כל מסמך המסכם את הפגישה האחרונה של הנהלת רשות השידור (ובהשתתפותי) , פגישה שנערכה בארבע אחה"צ ב- 11  במאי  1994 בלשכת מנכ"ל רשות השידור בבניין "כלל" .

[9] ראה נספח : ראה מכתבי ליו"ר התאחדות הכדורגל

[10] צ'ארלי שטרית היה אחד מצלמי החדשות ב- ENG בטלוויזיה הישראלית האהוב על מוטי קירשנבאום. צ'ארלי שטרית עשה יחד עם מוטי קירשנבאום ב- 1992 את הכתבה הבלעדית המפורסמת אודות יחידות המסתערבים של צה"ל הפועלות בגדה וברצועת עזה.

[11] ראה נספח : קטעי עיתונות מתאריך 18 במאי 1994 , המדווחים על אובדן זכויות השידור של הכדורגל הישראלי מידי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1  והעברתם לרשות ערוץ 2 .

[12] ראה נספח : מסמך ההיערכות של שידורי הליגה הארצית בכדורגל שנשלח ב- 4 בספטמבר 1995 למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור.

[13] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מ- 13 בספטמבר 1995 בעניין שערוריית הקול והתקשורת במשחק גביע UEFA  הפועל באר שבע נגד פ.צ. ברצלונה

[14] ראה נספח : מכתבי אל מנהל הטלוויזיה מ-  2 ביוני 1994, המציע לו הקמת צוות מוחות  לקראת היערכות מחודשת של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאחר אובדן זכויות השידור של הכדורגל הישראלי.

[15] ראה נספח : ראה מכתבי אל רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות  מ-  2 בינואר  1997 המֵאִיץ בו לקנות את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 2000- 1997.

[16] ראה נספח : מכתבו הנעלב של מנהל חטיבת החדשות אלי  מ-  8 ביולי 1997 המאשים אותי בעקיפתו.

[17] ראה נספח : מכתבו של רפיק חלבי מ-  9 בפברואר 1997 אל עורך המקומון החיפאי "כלבו" על מהות  יחסי העבודה בין מנהל חטיבת החדשות לבין מנהל מחלקת הספורט .

[18] ראה נספח : ראה מכתב התודה שלי להתאחדות הכדורגל מ- 8 ביוני 1994 בתום עונת שידורי 1994- 1993.

סוף הפוסט מס' 524.

אליפות העולם ה- 15 בא"ק – בייג'ינג 2015 (2) שדר הא"ק האולימפי מס' אחת שלנו והבלתי נשכח, נסים קיוויתי. פוסט מס' 522. כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————– 

פוסט חדש מס' 522 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 29 ביולי 2015

——————————————————————————– 


טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אליפות העולם ה- 15 בא"ק – בייג'ינג 2015 (2). שדר הא"ק האולימפי מס' אחת שלנו והבלתי נשכח, נסים קיוויתי. פוסט מס' 522. כל הזכויות שמורות.

הערה 3 : מר איתי לנדסברג – נבו הוא אחד העיתונאים והמתעדים הטובים והרציניים ביותר שנותרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אני רוחש הערכה לפועלו הטלוויזיוני המבורך רב השנים בשידור הציבורי. איתי לנדסברג – נבו הוא עמוד תווך אולם לא בטוח שהוא צודק כשהוא יוצא להגנת כור מחצבתו ו- עונה למבקר הטלוויזיה של עיתון "הארץ" מר רוגל אלפר במאמרו המנומק "סליחה שדייקנו" (הודפס בעיתון "הארץ" ביום ראשון – 26 ביולי 2015). מצד שני איזו ברירה אחרת יש לו ? רוגל אלפר הוא בעיניי מבקר טלוויזיה רדוד, לא מוכשר, לא חשוב, וגם נעדר כֵּנוּת, שבנוסף איננו מבין ולא בקי בתעשיית הטלוויזיה. איש לא מוצלח. בשעה שאיתי לנדסברג – נבו מי שניצב בדרגה שלימה מעל התוקף שלו מתגונן ומתייחס ועונה למבקר "הארץ", הוא מעניק לפתע ו- באופן אוטומטי משנה חשיבות לרוגל אלפר. ככלות הכל מי זה רוגל אלפר ? מדובר במבקר טלוויזיה לא חשוב. אנשים נבונים יודעים לזהות את איכותו של איתי לנדסברג מול נחיתות הביקורת, לא רק בלתי מדויקת אלא גם רווייה שטנה של רַכְלָן בשם רוגל אלפר, במסווה יעני של כתיבה עיתונאית. מאידך איזו חלופה אחרת יש לו לאיתי לנדסברג – נבו ? אז צריך לומר לאיתי לנדסברג – נבו, המשך במלאכת התיעוד הברוכה והמצוינת שלך ארוכת השנים ושים פס על רוגל אלפר. הוא באמת אדם שולי.

הערה 4 : מלאו עשור שנים להתנתקות גוש קטיף מרצועת עזה. זה נכון. אולם חלף גם עשור מאז הודח בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל מנכ"ל רשות השידור מכהן ע"י ממשלה מכנהת. מדובר בסילוקו לאלתר של יוסף בר-אל מכֵּס המשרה התקשורתית הרמה ביותר בשידור הציבורי ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. בהצבעה הממשלתית דאז הצביעו 13 שרים בעד ההדחה, שני שרים דליה איציק ומאיר שטרית היו נגד ההדחה ובפיהם נימוקים מביכים ואומללים נגד הסילוק. שלושה שרים אחרים נמנעו.

barel 1

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב" בעריכת העורך הראשי אמנון דנקנר ז"ל : "הודח". לראשונה בתולדות המדינה החליטה הממשלה להדיח מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו. (באדיבות העיתון "מעריב").

עיתונאי "הארץ" אהוד "אודי" אֲשֶרִי ז"ל היטיב לתאר את העליבות הפוליטית ואת הקשר הַנָגוּע והמקולקל והבלתי מתקבל על הדעת שבין נציגי השלטון השַרִים דליה איציק ומאיר שטרית שכיהנו בממשלת אריאל שרון לבין השידור הציבורי באותן השנים הקונקרטיות 2005 – 2002 בהן שימש יוסף בר-אל בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. ראוי לציין כי גב' דליה איציק העריצה את יוסף בר-אל כבר הרבה שנים קודם לכן משתמכה – 10 ביולי 1990 במינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית והעדיפה אותו על פני המועמד המתחרה נסים משעל. במדור שלו "משחק מילים" במוסף של עיתון "הארץ" ביום שישי – 6 במאי 2005, תקף אודי אשרי ז"ל בחריפות, בהגיון, ובכישרון את שני השַרים שהתנגדו להדחתו של יוסף בר-אל. בתוך הפוסט שלו הפנה אמירה מרה ונוקבת לעברה של השרה דליה איציק : "האם זאת רמת האינטליגנציה של שרה בישראל ?", שאל. לעברו של השר מאיר שטרית ירה את החץ הבא : "השאלה האמיתית היא מה מאיר שטרית כן זוכר. אולי את החברות האישית עם יוסף בר-אל, אולי את התוכנית "מבט שני" שהוקדשה לוֹ, ואולי את הדחתה של הכתבת אורלי ווילנאי -פדרבוש, לאחר שתקפה את תוכניתו החברתית של השַר מאיר שטרית". הטקסט הפך את דליה איציק ומאיר שטרית לשני שרים דַלים,חנפנים, ומבישים. כותרת המאמר השנון והמנומק של אהוד אשרי נשא את השם : "כתב הגנה" [1].

asheriטקסט תמונה : יוני 1989. אני מזמין באופן אישי את העיתונאי המצוין של "הארץ" אהוד "אודי" אשרי (משמאל) להשתתף בחגיגת ה- 1000 (אלף) של "מבט ספורט" שהתקיימה בווילה של יורם ארבל בנווה עוז בפתח תקווה. אודי אשרי השתתף בשעתו בקורס כתבי ספורט של הטלוויזיה הישראלית ציבורית שאלכס גלעדי ואנוכי ערכנו בסתיו 1976. מאוחר יותר הצטרף לעיתון "הארץ" והפך עבור רבים לבלתי נשכח. (מימין, אורי לוי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כתב הגנה

"שני שרים הצביעו נגד הדחתו של יוסף בר-אל. נימוקיהם מאלפים. דליה איציק אמרה, "אף מנכ"ל רשות שידור לא הצליח בתפקידו. כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד". סליחה ? זה מה שדליה איציק הצליחה למצוא לזכותו של יוסף בר-אל ? זאת רמת האינטליגנציה של שרה בישראל ? בעצם דליה איציק מנסחת כלל חדש בתורת המִנהל הציבורי. אפשר לקרוא לוֹ, "חסינותו המהותית של המנכ"ל הכושל". לא חשוב מה עולֵל יוסף בר-אל לשידור הציבורי ומה עשה בכספם של משלמי האגרה. כהונתו מובטחת מפני שהכישלון מובנה בתוך התפקיד . לא ייאמן. מאיר שטרית אמר, "גם אם יוסף בר-אל עשה טעויות , יש לוֹ זכויות . הוא עובד 40 שנה ברשות השידור ואני לא זוכר טענות נגדו". כאן הבעיה של זיכרון סלקטיבי. 40  שנות עבודה זאת זכות גדולה שמצדיקה שעון זהב, אבל "לא זוכר טענות נגדו" ? השאלה האמיתית היא מה מאיר שטרית כן זוכר. אולי את החברות האישית עם יוסף בר-אל, אולי את התוכנית "מבט שני" שהוקדשה לוֹ, ואולי את הדחתה של הכתבת אורלי ווילנאי -פדרבוש, לאחר שתקפה את תוכניתו החברתית של השַר מאיר שטרית. איך אפשר לשכוח את הנזיפה שקיבלה מיוסף בר-אל. "מי את אורלי ווילנאי- פדרבוש שתבקרי חבר שלי, שַר בישראל ?" אמר לה מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל".

טקסט מסמך : 6 במאי 2005. עיתון "הארץ". העיתונאי הבלתי נשכח אהוד "אודי" אשרי ז"ל מטיף מוסר לשני השרים דליה איציק ומאיר שטרית שהצביעו נגד הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ובפיהם נימוקים מביכים ותירוצים אומללים. (באדיבות עיתון "הארץ").

צריך לזכור ולהבין כי הטקסט הבעייתי הזה, "כל המנכ"לים נכשלו ברשות השידור אז מדוע צריך להדיח דווקא את יוסף בר-אל", נאמר ע"י דליה איציק ב- 2 במאי 2005 בשעה שכיהנה כשַרת התקשורת בממשלת ישראל. הדבר  איננו מפתיע. לבעלי הזיכרון הקצר צריך לומר שדליה איציק שימשה חברה בוועד המנהל של רשות השידור ב-1990 מטעם מפלגת המערך והרימה גם אז בקיץ 1990 את ידה הימנית בעד ולטובת מינוי יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הנימוק שלה היה שהאיש מוכשר ובעל יכולת. זה היה לפני  כ- 15 שנה. שום דבר לא השתנה במוּסַר הציבורי שלה. הריב, המדון והמחלוקות שפרצו ברשות השידור בתקופת יוסף בר-אל, חִלחלו זה מכבר גם לשורות ממשלת ישראל והעמידו חלק משריה משני עברי המתרס של רשות השידור. שר האוצר בנימין נתניהו האיש שלא הרים אצבע ונמנע מהדחת יוסף בר-אל רק משום שיריבו הפוליטי סגן ראש הממשלה והשר הממונה על רשות השידור אהוד אולמרט היה היוזם והדוחף להדחתו של מנכ"ל רשות השידור למקום שְכוּח אֵל שההיסטוריה איננה זוכרת אותו.

[1] ראה נספח : מאמר של אהוד אשרי ז"ל בעיתון "הארץ" ב- 6 במאי 2005 התוקף ומטיף מוסר לשני שרי ממשלת ישראל, דליה איציק ומאיר שטרית שנראים לו לא הגונים ואשר התנגדו להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בהצבעה בממשלה. התנגדותם לא סייעה בידם. יוסף בר-אל הודח.

 

טקסט מסמך : 9 במאי 2005 . עיתון "הארץ". ידיעה של הכתבת גב' ענת באלינט ובה היא מספרת לקוראיה כלהלן : "יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור המודח איננו מכהן עוד בתפקידו אך סיפורים על דרכי הניהול שלו לא מפסיקים לזרום. ל- "הארץ" נודע כי ב- 29 באפריל 2005 ימים אחדים לפני שהודח ע"י הממשלה אישר יוסף בר-אל אישית לשלוח כתב של רדיו "קול ישראל" לנסיעתה של שרת התקשורת דליה איציק לדרום קוריאה. שלושה ימים אח"כ הצביעה דליה איציק נגד הדחתו של יוסף בר-אל". נחשף שוב הקשר הארור בין הפוליטיקאים לבין מנכ"ל רשות השידור זועק מכל עבר. (באדיבות עיתון "הארץ").

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

סדרת 13 הספרים היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים אולי יותר בעולם ובארץ. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעבר בעמדות מפתח, גם בעלי יתרונות עליונים, היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים רברבנים, כושלים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אליפות העולם ה- 15 בא"ק – בייג'ינג 2015 (2). שדר הא"ק האולימפי מס' אחת שלנו והבלתי נשכח, נסים קיוויתי. פוסט מס' 522. כל הזכויות שמורות.

הקדמה קצרצרה.

נסים קיוויתי (ב- 23 בנובמבר 2015 ימלאו לו בשעה טובה 89 שנים) היה בר מזל. אולי גם מפני שהמזל הולך עם הטובים. הוא שידר בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית את תחרויות הא"ק והשחייה בחמש אולימפיאדות רצופות : אולימפיאדת מינכן 1972, אולימפיאדת מונטריאול 1976, אולימפיאדת מוסקבה 1980, אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, ו- אולימפיאדת סיאול 1988. נסים קיוויתי שידר עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית שתי אליפויות עולם בא"ק. את הראשונה בהלסינקי ב- 1983 ואת השנייה ברומא 1987. נסים קיוויתי שידר עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלושה מונדיאלים : ספרד 1982, מכסיקו 1986, ואיטליה 1990. נסים קיוויתי שידר את אליפויות ישראל בא"ק וגם את אליפויות אירופה בא"ק. נסים קיוויתי שידור את Euro 1988 בגרמניה. נסים קיוויתי שידר מאז 1979 את הליגה הלאומית בכדורגל, את משחקי חצי הגמר וגמר גביע המדינה בכדורגל, ואת משחקי נבחרת ישראל בקדם גביעי העולם של ספרד 1982, מכסיקו 1986, ואיטליה 1990. נסים קיוויתי היה מגיש ומנחה בכיר בכל תוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שבין 1979 ל- 1991. יותר מכל הוא ייזכר כשדר א"ק נפלא ברמה בינלאומית גבוהה. נזכרתי בנסים קיוויתי מפני שבעוד שלושה שבועות ב- 22 באוגוסט 2015 תחל ב- בייג'ינג אליפות העולם ה- 15 בא"ק. האם מורשתו הגדולה והייחודית נשמרה שם בערוץ 1 ? נסים קיוויתי היה בר מזל גם מפני שדן שילון ואלכס גלעדי ואח"כ גם אנוכי האמנו בו וטיפחנו אותו. יותר מכל אהבנו אותו. זכות גדולה שמורה למר אלכס גלעדי שבהיותו מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובעל עין טלוויזיונית-ביונית, גייס ב- 1979 את נסים קיוויתי לשורותיו. תגבורת ענקית. אלכס גלעדי העניק לנסים קיוויתי לא רק משרה מלאה במקום עבודה חדש אלא נתן לו תחושה שהוא הגיע לחוף מבטחים, אל בית חם. זאת הייתה אחת מגדולותיו של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי היה בעצמו איש חם, אדיב, קרוב לזולתו, ולָארְג' עד אין קץ.

kivity 27טקסט מסמך : סתיו 1988. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י נסים קיוויתי בתום מבצע השידורים הארוך והמפורט של אולימפיאדת סיאול 1988. הוא היה השדר המוביל של תחרויות הא"ק באצטדיון האולימפי המרכזי ושל תחרויות השחייה בבריכה האולימפית. הוא היה כוכב השידורים בהא הידיעה של אולימפיאדת סיאול 1988. מדובר במסמך אישי אולם מפני שחלפה מאז כתיבתו יותר מרבע מאה של שנים ניתן לחשוף אותו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"יואש יקירי, רק שורה אחת או שתיים, להביע את התפעלותי מיכולת האִרגון שלך וכוח הסיבולת שלך מול כל הקשיים, המִכשולים, והאתגרים, ולהביע את תודתי לעידוד שנתת לי במשך כל הזמן (לא רק בסיאול), ולאמון שלך ביכולתי. אני מת עליך נסים קיוויתי".

אליפות העולם ה- 15 בא"ק – בייג'ינג 2015 (2). שדר הא"ק האולימפי מס' אחת שלנו הבלתי נשכח, נסים קיוויתי. פוסט מס' 522. כל הזכויות שמורות.

לערוץ 1 אין היום כלים להתמודד בעצמו עם אתגר השידורים הישירים שמייצרת אליפות העולם ה- 15 בא"ק ואשר תיפתח ב- 22 באוגוסט באצטדיון האולימפי "קן הציפור" בייג'ינג – סין ותימשך שם במשך תשעה ימים עד 30 באוגוסט 2015. מדובר באירוע גדול רב ממדים , מסקרן, וחשוב שנחשב בצדק ל- אחד משיאי הספורט הבינלאומיים. אליפות העולם בא"ק מרכזת סביבה תשומת לב בינלאומית עצומה. היא נצפית במשך אותם תשעת הימים ע"י כמות מצטברת של מיליארדי צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל. מדובר בתחרות ספורט ממושכת רווייה במקצועות אתלטיקה מרהיבים לגברים ונשים במסלול ובשדה, בריצות למרחקים קצרים, בינוניים, וארוכים, וגם מרתון, תחרויות בקפיצות אנכיות (גובה ומוט) ואופקיות (רוחק ומשולשת), וזריקות (דיסקוס), יידויים,(פטיש), הטלות (כידון), והדיפות (כדור ברזל) במסלול ובשדה לגברים ונשים, וגם תחרויות בהליכה למרחקים של 20 ק"מ ו- 50 ק"מ. אליפות העולם בא"ק היא מורכבת ומסובכת לסיקור וכיסוי מההיבט הטלוויזיוני בגלל קיומן של הרבה תחרויות במקביל בעת ובעונה אחת במסלול ובשדה. הטלוויזיה הסינית CCTV תתמודד עם האתגר הגדול. מעניין לדעת מי יהיה צוות השידור של ערוץ 1 עליו תוטל המעמסה הנשגבת לשדר את תחרויות אליפות העולם ה- 15 בא"ק ולהיווכח האם מלאכת הסיקור הישיר תעשה מעמדת שידור ב- "קן הציפור" ב- בייג'ינג ו/או שמא Off tube מירושלים רחמנא ליצלן. להקדמה הקצרצרה הזאת יש חשיבות מפני שהיא דנה בשני מרכיבים יסודיים ה- הכרחיים להצלחת ביצוע הפרויקט ע"י ערוץ 1 : מי יהיה השדר המוביל והפרשן לצדו ? והיכן ימוקם צוות השידור הזה, בירושלים ו/או ב- בייג'ינג ? ברבות השנים, מאז נטישתם של נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין את השידור הציבורי (הראשון בראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת והשני בראשית עשור ה- 2000), גויסו לעמדות השידור של ערוץ 1 באליפויות העולם בא"ק שדרנים מגוחכים שמקומם לא יָכִּירֶם שָם כמו אורי לוי באליפות העולם ה- 9 בפאריס – 2003, דני דבורין באליפות העולם העולם ה- 10 בהלסינקי – 2005, עמית הורסקי באליפות העולם ה- 10 באוסקה/ יפן – 2007. נסים קיוויתי סיים את שירותו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1991. הוא היה אז בן 65 ויצא לגמלאות כשהוא בשיא כוחו ותפארתו כשַדָּר א"ק ושחייה. התייצבותם של שדרני א"ק ושחייה הנ"ל בסמוך למיקרופונים של ערוץ 1 לאחר נטישתו של נסים קיוויתי, כמו משה גרטל, ליאן ווילדאו, אורי לוי, עמית הורסקי, ודני דבורין הדגישו ביתר שֵאת את ייחודו וגדלותו של נסים קיוויתי (ימלאו לו 89 שנים ב- 23 בנובמבר 2015) ומאידך את נמיכות קומתם שלהם ואת מידותיהם הקטנות.

שדר הא"ק האולימפי נסים קיוויתי. האחד, היחיד, והמיוחד.

העיתונאי נסים קיוויתי מי שהיה ב- 1972 כתב "ידיעות אחרונות" בלונדון (נסע ללונדון לאחר מלחמת העצמאות ב- 1948 כדי ללמוד הנדסת טלפונים והפך בעל כורחו לכתב העיתון ע"י נוח מוזס ודוב יודקובסקי), גויס לאולימפיאדת מיכן 1972 כשדר Free lancer ע"י דן שילון ואלכס גלעדי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה בעת ההיא חסרת כל ניסיון ומורשת בכיסוי משחקים אולימפיים ונעדרת שדרים מומחים. נסים קיוויתי נועד להציל אותה. הוא הוצב על ידם להיות השדר המוביל בבריכת השחייה והשדר המוביל בתחרויות הא"ק באצטדיון האולימפי. דן שילון ואלכס גלעדי ידעו שהוא עיתונאי בעל ערך ומוניטין רב ויש לו גם מושג בהחזקת מיקרופון. שניהם לא ידעו עד כמה הוא טוב למרות שהיה שדר בעל ניסיון של רדיו ה- BBC. נסים קיוויתי היה השַדָּר הישראלי הראשון שהפיק וניצל בשפתו העשירה והקולחת עד תום את מלוא היתרון מ- "מצלמת ההיכרויות" החושפנית של הורסט זייפארט. דן שילון מינה אותו בצֶדֶק לשַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הצעירה בת 4 שנים בשני ענפי הספורט המרכזיים באולימפיאדת מינכן 1972, תחרויות הא"ק והשחייה. שום שַדָּר טלוויזיה בארץ לא התקרב בימים ההם לרמת השידור Play by play של נסים קיוויתי. הוא היה משכמו ומעלה . לעַד ייזכר קוֹלוֹ הבוטח ושפתו העשירה והתקנית כשתיעד בשידור ישיר את ריצת ה- 100 מ' האחרונה של האצנית אסתר רוֹט – שחמורוב באולימפיאדת מינכן 72' (לפני אסון רצח י"א הספורטאים הישראליים), "שוב פּוֹעֵם הלֵב הישראלי כאן במינכן כשאסתר רוט-שחמורוב שלנו מתחממת על המסלול לקראת ריצת רבע הגמר", בשעה שדמותה של האתלטית הישראלית נִגלֵית ומופיעה בכל הדרה בצילום מקרוב על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם.

נסים קיוויתי הציב סטנדרט חדש באולימפיאדת מינכן 1972 בעת השידור הישיר Play by play של משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בהשתתפותו של השחיין היהודי – אמריקני האגדי מַרְק סְפִּיץ (Mark spitz). דן שילון היה העורך והמפיק הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית במינכן 72' ובנוסף גם הגיש בעצמו את השידורים והיומנים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוקם ומוסד ב- IBC בעיר מינכן (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) הלוא הוא מרכז השידורים הבינלאומי. הבימאית שלו הייתה ורדינה אֶרֶז ז"ל. זאת כמות עבודה עיתונאית וארגונית רבה. השדרן והמגיש הפופולארי ישב לראשונה בחייו באולפן שידור אולימפי והיה עֵד להישגים הספורטיביים העצומים נושקים לקצה גבול היכולת האנושית שהושגו שם ע"י אולגה קורבוט, לאסה ווירן, וואלרי בורזוב, רנטה שטכר, ג'ון אקיבואה, ומרק ספיץ, ורבים אחרים. דן שילון היה השַדָּר באולפן במינכן 72' שכתב לעצמו את הטקסטים (Lead in) והוביל את צופי הטלוויזיה בישראל למשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים, להיט אולימפי טלוויזיוני, בהשתתפותו של המֶגָה – סְטָאר היהודי האמריקני מרק ספיץ. רגע לפני שהעביר את השידור לנסים קיוויתי בבריכת השחייה שידר למצלמת האולפן הגרמנית, "ערב טוב לכם ושלום רב, כאן מינכן", והוסיף "גם הערב שופעת הבריכה האולימפית שיאים והישגים . נדמה לי שהשחייה כאן מסכנת ברצינות את כתר מלכת הספורט, הא"ק. נעבור אל מַרְק שְפִּיצִי כפי שקוראים לו הילדים ואל נסים קיוויתי". דן שילון נפרד מהצופים במין חיוך קל ושובבני. הוא עמד לחזות בהיסטוריה ספורטיבית וטלוויזיונית חסרת תקדים.

shilon 1טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. ראשית ספטמבר 1972. דן שילון (בן 32) שימש ראש צוות הטלוויזיה והיה גם מגיש את השידורים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במינכן. (צילום מתוך סרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

הרבה מאוד ילדים ובני נוער במדינת ישראל ראו את התחרויות האולימפיות בשל שעת הצפייה הנוחה (לפנות ערב). ניתנה להם הזדמנות לחזות בשחיין מוכשר ודרמטי שהיו טמונים בו גם ערכים ולקח חינוכי מאלף. מַרְק סְפִּיץ בן ה- 22 זכה כבר בטרם משחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי בחָמֵש מדליות זהב באולימפיאדת מינכן וקבע גם בכל אחד מן המשחים גם שיא עולם חדש. הוא החל את הקריירה המזהירה שלו בגיל שֵש. על מנת להפוך לשחיין הטוב בעולם גמא באימוניו הקשים בקריירה הארוכה שלוֹ בבריכה קילומטראז' שחייה בן 40000 (ארבעים אֶלֶף ק"מ. מרחק השווה להקפת כדור הארץ. מרק ספיץ היה שחיין מזהיר ומוכשר בצורה יוצא דופן. אך הכישרון התנועתי והקואורדינציה הגופנית, כמו גם משקלו הסגולי הנמוך של גופו, אינם מספיקים לבדם כדי להפוך אותו לשיאן עולם ואלוף אולימפי. נדרשו ממרק ספיץ צייתנות, משמעת עצמית, ואהבה סגפנית מיוחדת וחסרת קֵץ לאימונים המפרכים שכפו עליו מאמניו וחזרות אין ספור. השחיין הוא ספורטאי בודד במים. מלבד כישרונו הגופני הוא צריך להיות מצויד ביכולת מנטאלית בעלת אופי מיוחד עשויה מפלדה, ותכונות נפשיות של כוח רצון, משמעת, ודבקות במשימה כדי לא לוותר ולעמול כל כך קשה בתוך המים במשך שנים כה רבות בדרך אל הפסגה ואל מדליית הזהב. מרק ספיץ כישרון נדיר בשחייה היה בין הבודדים שאהב וידע להתאמן וניאות לוותר על הנאות החיים של ילד רגיל בגילו. מן ההיבט הזה הוא היה ספורטאי הרואי ויסודי והוכיח זאת בעת אימוניו הרבים והקשים בשנים ההן בבריכה. לא בכדי העפיל בסופו של דבר לפסגה. סָפֵק אם אנשים כמונו, בני תמותה רגילים, היו מסכימים לנהוג כמותו ולאמץ דרך חיים נזירית – ספורטיבית שכזאת.

דן שילון העביר את השידור לנסים קיוויתי ועכשיו היה תורו לשָדֵר ישיר מבריכת השחייה האולימפית במינכן. נסים קיוויתי ניהל דיאלוג פנטסטי עם מצלמת "ההיכרויות" של DOZ הגרמנית והוֹרְסְט זַיְיפָארְט ואוּלִי וולטרס. הוא הציג את מַרְק סְפּיץ בצורה מפורטת ועניינית וסיפר ברצינות רבה לצופי הטלוויזיה בישראל על הישגיו בבריכה עד כה ועל סיכוייו במשחה הזה 100 בסגנון חופשי. כך נהג עם כל שמונת השחיינים שהעפילו למשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי. זאת הייתה חשיפה טלוויזיונית קלאסית ומכובדת של גיבורי העלילה בטֶרֶם יריית הזִינוּק. בידענות ובקוֹל בוטח וסמכותי טווה ובנה את סיפור המתח בתוך הדרמה המתפתחת בבריכת השחייה באולימפיאדת מינכן 1972.

כשהגיע תורו של מרק ספיץ לעלות על אדן הזינוק מס' 3 ומצלמת ההיכרויות של DOZ ננעלה עליו אמר נסים קיוויתי למיקרופון בסגנון השידור הייחודי והמרשים שלו כלהלן : "הגענו למשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בבריכה. זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוּקרתי ביותר, ובסוֹפוֹ – מדליית זָהָב שמַרְק סְפּיץ רוצה בה יותר מכּל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ". מעולם לא ראינו ולא שמענו בטלוויזיה הישראלית הצעירה הובלת שידור כה בוטחת וכה קולחת בטרם יריית הזינוק. באורח פלא ובמין צירוף מקרים שכזה, וכאילו על פי תיאום מראש עם השַדָּר הישראלי, לחץ הבימאי הגרמני בבריכה האולימפית שאיננו כמובן דובר עברית על מקש מצלמת ה- Close up בניידת השידור, ונִיתֵּב למסך הטלוויזיה את דמותו של מַרְק סְפּיץ ניצב על האדן במלוא הדרו ותפארתו וּיְפִי גוּפוֹ המושלם. נפח בית החזה שלו היה מרשים ושרירי הבטן בלטו על רקע בטן קעורה. מרק ספיץ היה מאוד מרוכז בעצמו ודרוך ומתוח עד למאוד. הייתה לו סיבה טובה. הוא היה מאוים ומוקף בשלושה שחיינים שהיו כמעט שווי כוחות עמו. במסלול 2 עמד לשחות הסובייטי וולדימיר בורה, מסלול 4 היה שייך לשחיין האמריקני ג'רי היידנריך, ובמסלול 5 התכונן לזנק האוסטרלי מייקל וונדן מי שהיה האלוף האולימפי היוצא במשחה הזה של 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מכסיקו 1968. באותן השניות שמצלמת הטלוויזיה הגרמנית הייתה נעולה על מרק ספיץ הוא עסק בשחרור השרירים האחרון בטרם ייתבע גופו למאמץ פיסי עליון בחלקו אנאירובי בן כ- 50 שניות.

הזדהות צופי הטלוויזיה בכל העולם עם מרק ספיץ הייתה עצומה. אולי מושלמת. בפעם הראשונה בהיסטוריה האולימפית העפיל למשחה הגמר הקלסי ב- 100 מ' בסגנון חופשי שחיין כה כריזמטי וכה יפה תואר שכבר זכה בחמש מדליות זהב במשחים קודמים. מרק ספיץ עשה למען השחייה האולימפית ורומם אותה לפסגת ההתעניינות העולמית בדיוק מה שחולל לפניו השחיין האמריקני ג'וני ווייסמילר באולימפיאדות פאריס 1924 ואמשטרדאם 1928. מרק ספיץ הקדים בשנות דור את ההילה והתהילה האולימפית שהייתה מנת חלקם בתקופה הרבה יותר מאוחרת של השחיינים האוסטרלי איאן ת'ורפ, ההולנדי פיטר וואן דן הוגנבאנד, והאמריקני מייקל פלפס באולימפיאדות סידני 2000, אתונה 2004, ו- בייג'ינג 2008. פתאום הוברר כי DOZ המשוכללת של 1972 הטילה על צופי הטלוויזיה בעולם, כמו על הגיבור הראשי מרק ספיץ עצמו, משימה לפַלֵס את דרכם לבדם בתוך נפתולי הדרמה שהפכה לדרמטית יותר ויותר ככל שהמשחה התקדם אל קו הגמר. ג'רי היידנריך, וולדימר בורה, ו- מייקל וונדן סיבכו את העלילה והיקשו על גיבורה. זאת הייתה אחת הפעמים הנפלאוֹת של שיתוף פעולה כה מוצלח ופורה בין ההוגה הטלוויזיוני והבימאי הראשי של אולימפיאדת מינכן הורסט זייפארת ובימאי ניידת השידור בבריכה וצלמיו, לבין השַדָּרִים ב- 65 עמדות שידור בבריכה האולימפית, לרבות נסים קיוויתי.

אמירת הנֶצַח של נסים קיוויתי נשזרה לעַד על פַּס הרצועה המגנטית של טֵייפּ השידוּר וצמוּדה לתמונת ה- Video של השחיין היהודי – אמריקני האלמותי מרק ספיץ, אולי גדול שחייני תבל בכל הזמנים. אף פעם לא חזינו ולא האזנו עד אז בשידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית לטקסט פתיחה "Lead in" כה מרשים ומדויק של שַדָּר כלשהו הניחן ביכולת לזהות ולהעריך את סיכוייהם של המועמדים לניצחון וגם מְיוּמַן כדי לנתח את האפשרויות והאופציות בבריכה האולימפית עבור צופי הטלוויזיה שלוֹ. נסים קיוויתי הציג בכשרון רב את המתחרים ועשה זאת בצורה טבעית, צְלוּלָה, ומְמָצָה. ברור שהרעתי "בְּרָאווֹ" לנסים קיוויתי כעורך השידורים בירושלים. הכל היה מושלם למעט חיסרון אחד. צופי הטלוויזיה בכל העולם ראו שידורים בצבע. בישראל הם היו עדיין בשָחוֹר / לָבָן.

evron 1טקסט תמונה : קיץ 1972. ימי ה- בראשית של השידור הציבורי. עידן הצילום בשחור / לבן בטלוויזיה הישראלית הציבורית נעדרת צבע. הצלם איזי אברון ז"ל (יושב) ומגיש הטלוויזיה רם עברון ז"ל עורכים מבחן תקינות למצלמת Video באולפן ברוממה – ירושלים על פי מודל בריטי של ה- BBC. מצלמות האולפן הגדולות היו בריטיות מסוג  M A R C O N I. (באדיבות עדנה עברון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מתוך קובץ מס' 1 א' של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". ראה המשך בקובץ 2 של הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972".

אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (2).

spitz 1טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. העולם משדר בצבע. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת בשחור/לבן. המצלמה המובילה מציגה בלונג שוֹט (Long Shot) כולל את שמונת המשתתפים במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972, שניות לפני הזינוק. מרק ספיץ ניצב על אדן הזינוק, שלישי משמאל. (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה DOZ).

spitz 2טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. בשעה שנסים קיוויתי שידר את משפט המחץ שלו, "זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוקרתי ביותר, ובסופו מדליית זהב שמרק ספיץ רוצה בה יותר מכל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ", ניתב הבימאי הגרמני במפתיע "לאוויר"  שוט של מרק ספיץ ב-  Medium – Close up  ניצב על אדן הזינוק, כאילו הבין את שפת העִברית של השַדָּר הישראלי נסים קיוויתי. (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה  DOZ).

דרמת מרק ספיץ החלה יממה בטרם יריית הזינוק למשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי. מרק ספיץ (Mark Spitz) לא רצה להשתתף במשחה הזה שנועד ל- 3 בספטמבר 1972. זה היה המשחה השישי בסדרה מתוך שבעה (ארבעה אישיים ושלושה משחי שליחים קבוצתיים) ובאמתחתו נחו להן כבר חמש מדליות זהב. לפתע נתקף ביראה ואיבד את ביטחונו העצמי. מרק ספיץ נחשב לגדול שחייני תבל באולימפיאדת מינכן 72' והיה מועמד וודאי לניצחון גם במשחה השישי שלו באולימפיאדה למרחק של 100 מ' בסגנון חופשי, אך חשש להפסיד לשני יריביו העיקריים והמסוכנים בבריכה, חברו לנבחרת האמריקנית ג'רי היידנריך (Jerry Heidenreich) והאלוף האוסטרלי לפני ארבע שנים במשחקי מכסיקו 68' במקצוע זה, מייקל וונדן (Michael Wenden). מרק ספיץ פחד לקלקל את מאזן הזהב המושלם שלו. גם הספרינטר הרוסי בעל הפוטנציאל למדליית זהב וולאדימיר בורה (Vladimir Bure) סיכן אותו. הדריכות בטרם משחה הגמר הייתה עצומה. מרק ספיץ היה טיפוס תחרותי מאין כמוהו ולא הסתפק בכסף. הוא רצה את הכל מזהב. הוא סבר שעדיפות חמש מדליות זהב על חמש מדליות זהב ואחת מכסף (ו/או ארד). למרות שהיה טוב מכל השלושה ירא אותם עד שנפוצו שמועות בכפר האולימפי כי ביטל את השתתפותו במשחה הקלסי והמהיר ביותר בבריכה. החלה להתרוצץ רכילות בנבחרת האמריקנית כי מרק ספיץ חולה. מאמן השחייה של המשלחת האמריקנית שרם שאבור (Sherm Chavour) החליט להתערב. הוא הזמין את מרק ספיץ לשיחה אישית והטיף לוֹ כלהלן : "מרק ספיץ, זכור רק דבר אחד. אם לא תשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי שזהו משחה יוקרתי ומיוחד בכל תוכנית האולימפית בגלל פחדנותך, כל חמש מדליות הזהב שצברת עד היום אינן שוות דבר. הן לחלוטין חסרות ערך. משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי הוא המבחן האמיתי שלך כאדם וכספורטאי, כגדול שחייני תבל. אם לא תתייצב על אדן הזינוק העולם יזכור אותך כתרנגולת מרוטה ופחדנית" [1]. מרק ספיץ השתכנע והחליט להתייצב לקרב.

שרר מתח רָב בבריכה לפני יריית הזינוק. שקט שלפני הסערה מלווה בעצבנות. מצלמת ההיכרויות החושפנית של הורסט זייפארת ואולי וולטרס וקולו של נסים קיוויתי האדירו את עוצמת המשחה. Masterpiece טלוויזיוני מלא הוֹד והדר. מאות מיליוני צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל התכנסו סביב המרקע והתבוננו בגאון השחייה מַרְק סְפִּיץ בן ה- 22 ששוּבַּץ לשביל מספר שלוש במשחה האולימפי הקצר ביותר והיוקרתי ביותר. מרק ספיץ לא היה השחיין המהיר במוקדמות ולכן בשביל ארבע הוצב גֶ'רִי הַיְידֶנְרִיךְ המתחרה המסוכן ביותר שלוֹ שקבע את הזמן הטוב ביותר בשלב המוקדם. בשביל חמֵש שחה כאמור האוסטרלי מַיְיקֶל וֶונְדֶן האלוף האולימפי היוצא של מכסיקו 68' שהֵביס לפני ארבע שנים את מַרְק סְפִּיץ במשחה הגמר הקלסי הזה ל- 100 מ' בסגנון חופשי. בשביל הראשון הוצב השחיין המערב גרמניה קְלָאוּס שְטֵיְינְבַּאךְ. השביל השני היה של הרוסי וְולָאדִימִיר בּוּרֶה. בשבילים הרחוקים יותר 6, 7, ו- 8 הוצבו אִיגוֹר גְרָאבֶנִיקוֹב מברה"מ, מִישֶל רוּסוֹ מצרפת, ושחיין אמריקני נוסף ג'וֹן מֶרְפִי.

נסים קיוויתי שידֵר את התחרות הדרמטית בצורה פנומנלית שאין טוב ממנה. מַרְק סְפִּיץ היה בשיאו. מדהים שגם נסים קיוויתי היה ב- Prime שלו. אפילו הערתו המגומגמת של פרשן השחייה הטירון ד"ר גלעד ווינגרטן (לידו של נסים קיוויתי בעמדת השידור בבריכה במינכן 1972) הנוגעת לזמן הביניים של מרק ספיץ בתום 50 המטרים הראשונים וקטעה ללא צורך את נסים קיוויתי המדהים, לא פגמה בחוויית השידור. מַרְק סְפִּיץ קבע שיא עולם במשחה הגמר ל- 100 מ', 51.22 שניות וזכה במדליית הזהב השישית שלו. ג'רי היידנריך היה שני וזכאי למדליית כסף בזמן של 51.65 ש'. וולדימיר בורה קבע 51.77 ש' ועוּטַר במדליית הארד. בשעה שניצב מַרְק סְפּיץ על דוכן מספר אחת עטור מדליית זהב שישית וברקע מתנגן ההמנון האמריקני, ידעתי כי חזיתי אותו יום באחד מאותם השידורים הקלאסיים של שַדָּר ספורט בלתי רגיל העונה לשֵם נסים קיוויתי. שַדָּר המעביר ביכולת השידור שלוֹ רֶטֶט וצמרמורת בלב שומעיו עד עצם היום הזה. נסים קיוויתי הוכיח באולימפיאדת מינכן 1972 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה יכולה להתקיים בלעדיו. כדאי לכם לקנות את עותק השידור הזה מארכיון ערוץ 1. כולו חמֵש דקות. לא תצטערו.

kivity 1

טקסט תמונה : קיץ 1949. אצטדיון המכבייה בצפון תל אביב. האתלט נסים קיוויתי בן 23 מוכתר לאלוף ישראל בריצות 400 מ' ו- 800 מ'. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kivity 2

טקסט תמונה :  ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. לונדון בירת אנגליה. העיתונאי המוערך נסים קיוויתי נושא בשלוש משרות : שדר ה- BBC, כתב העיתון "ידיעות אחרונות", וגם שדר מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של דן שילון וסגנו אלכס גלעדי. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

נסים קיוויתי היה מסוג השַדָּרִים המעטים שהיה בעברו ספורטאי מצטיין שידע להתאמן כאתלט וידע להתכונן באופן יסודי כשדר לכל שידור ושידור בקריירה הענקית שלוֹ. הוא עשה את זה שעות – במשרד, בשטח, ובביתו. הוא ניחן באחריות עיתונאית והיה לו כושר עבודה יוצא דופן הדומה לזה של שַדָּר הספורט האמריקני הנודע הַוואָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell). רק מאיר איינשטיין השתווה לו בעבודת ההכנה הדקדקנית שלוֹ. נסים קיוויתי היה סוג של שַדָּר שיצא לשטחי האימונים ועקב והתבונן מקרוב בספורטאים שאותם עמד לשָדֵר. עם רבים מהם יצא לו לשוֹחֵח. הוא היה עיתונאי שטח סקרן מנוסה מאוד והשפה האנגלית שגורה היטב בפיו. אח"כ היה שב למרכז העיתונות, מעלעל ודולה אינפורמציה נוספת מהחוברות, הספרים ושפע דוקומנטים שסופקו ע"י הוועדות המארגנות. בסופו של דבר מילא לעצמו נייר שידור מיוחד בכתב ידו, גדוש בפרטים הנחוצים לו. החשובים ביותר הודגשו וסומנו ע"י לוֹרְדִים ומַרְקֶרִים בכל צבעי הקשת. הוטלה עליו אחריות עצומה לאורך שנים רבות. בתקופת שידורים כה דחוסה כמו למשל המשחקים האולימפיים נדרש היה לשָדֵר אלפי שמות של אתלטים ואתלטיות, עשרות מקצועות, תוצאות הישגיהם ודברי רקע אודות הספורטאים האלה מכל רחבי תבל. זאת כמות אדירה של אינפורמציה שהוטלה על שכמו של שָדָר בודד. אין שידור טלוויזיה מסובך ומורכב יותר משידור ישיר של עשרת ימי תחרויות הא"ק באולימפיאדות. נסים קיוויתי נשא על גבו נטל כבד כשַדָּר בעיקר בשידורים האולימפיים. באולימפיאדת מינכן 1972 ובמשחקי מונטריאול 1976 הוא שידֵר ישיר מאִצטדיון הא"ק וגם מבריכת השחייה. זאת הייתה עבודת פרך של ממש ואחריות ענקית.

השידור הישיר והתיאור הנפלא שלו באולימפיאדת מינכן 1972 את ריצת הגמר הדרמטית ל- 800 מ' גברים בה ניצח האמריקני דֵייב ווֹטְל (Dave Wattle) לא ישכחו לעולם. גם היום בגיל או טו טו 80 כשאני צופה בשידור ההוא של נסים קיוויתי הופך עורי לחִידוּדִים וסומר. הטֵייפּ ההיסטורי ובעל ערך הזה שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית. נסים קיוויתי שידר רגעי תהילה רבים במשחקי אולימפיאדת מינכן 1972 לרבות זכייתו של האצן הסובייטי וואלרי בורזוב בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ', וגם את ניצחונה הכפול של האָצָנִית המזרח גרמנית רנטה שטכר בשתי הריצות הקצרות האלה לנשים. הוא תיאר את נצחונו המפתיע של הרץ האוגאנדי ג'ון אקיבואה בריצת 400 מ' משוכות והפסדו של דיוויד האמרי מאנגליה אלוף מכסיקו 68' בריצה הקשה הזאת, זכייתו של הפיני לאסה ווירן השש אלי קרב בריצה ל- 10000 מ'. נסים קיוויתי נשא על כתפיו במינכן 72' את עול שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

לא היה עוד אחד כמוהו. הוא היה נפלא. לא רק בעל ידע וכישרון אלא אלא אדם עניו וצנוע, ממושמע ומנומס, דייקן וחרוץ, ודבק במשימות השידורים שלו. לא היה ברשת הטלוויזיה שלי בתקופתי עוד שדר שחייה וא"ק כמו נסים קיוויתי. הוא השתמש היטב בכלים שהעניק לו המפיק והבימאי הראשי של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 הגרמני הורס זייפארת (2004 – 1922).

[1]  ראה נספח : “THE MAGNIFICENT ONES”, בסדרת הטלוויזיה  "OLYMPIAD" של הבימאי והמתעד האולימפי היהודי – אמריקני המנוח באד גרינספאן (2010 – 1926).

מתוך פרק 17 של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי "למילים יש וויזואליה משלהן" אודות בימאי הטלוויזיה הגרמני הורסט זייפארת (Horst Seifart)

1. הופעתו של בימאי הטלוויזיה הגרמני הורסט זייפארת באולימפיאדת מינכן 1972 הייתה מזהירה.

2. הורסט זייפארת הפקיד בידי השדרים את מטמון השידור החשוב מכל, זיהוי מכסימאלי של המשתתפים בעלילה בכל אחד משלביה ויצירת אינטראקציה (INTERACTIVE) של השידור הטלוויזיוני עם הצופים בסלון ביתם.

3. הופעתו המזהירה של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדגוּל נסים קיוויתי במשחקי אולימפיאדת מינכן 1972.

באולימפיאדת מינכן 1972 הָגָה הוֹרְסְט זָיְיפָארְט (Horst Seifart) המנוח בימאי הטלוויזיה הראשי של שידורי האולימפיאדה המשותפים לשתי הרשתות הממלכתיות ARD ו- ZDF  רעיון שידור מעניין . פשוט אך גאוני . הורסט זייפארט שהיה אז כבן 50 בעל ניסיון טלוויזיוני רב בהפקה וצילום החליט להפקיד בידי אחת המצלמות שלו הממוקמות באִצטדיון האולימפי (שם נערכו תחרויות הא"ק) ובבריכת השחייה משימת טלוויזיה היסטורית וייחודית שטרם בוצעה עד אז . על המצלמה הנבחרת הזאת היה להציג ולחשוף בנפרד לפני יריית הזינוק את הספורטאים המתחרים על פי סדר השבילים שלהם כדי לערוך היכרות עימם לטובת צופי הטלוויזיה בעולם. הדבר לא נעשה מעולם באולימפיאדות קודמות .                                     הורסט זייפארט התייחס לתחרויות הספורט כאל דרמה. הוא גָרָס שחייבים "לעשות הכּרה" מוקדמת בין גיבורי העלילה שלה לבין צופי הטלוויזיה בסלון ביתם, לפני תחילת דרמת הספורט. הוא שאב את הרעיון מסרטי הקולנוע. הוא סָבָר שבדומה לאָלְפְרֶד הִיצְ'קוֹק אומן סרטי המתח בו חושף הבימאי את גיבורי העלילה שלו לצופים באולם הקולנוע מייד בתחילת סרט מבלי לגלות את סוף הסיפור, ראוי שגם בימאי הטלוויזיה יחשוף את גיבוריו לצופים שלו לפני תחילת העלילה בשידורי הספורט רוויי הדרמה וספוגי הרייטינג. הורסט זייפארט חשב שעלילות המתח בשידורי הספורט בטלוויזיה הן בעצם כהצגות הקולנוע של היצ'קוק , ולכן יש מקום להצגת המתחרים המוקדמת. חשיבה הגיונית. הוא הורסט זייפארת חשב שהיכרות מוקדמת עם הספורטאים המצטיינים המציגה לא רק את שמם וארץ מוצאם, אלא כוללת את חשיפת פניהם ומבנה גופם ב-Shots Close ups ו- Medium Close ups Shots, לרבות הישגיהם ויכולתם המקצועית בענף הספורט הקונקרטי שלהם, תהדק ותגביר את הקֶשֶר והזדהות צופי הטלוויזיה עם השידור, תקרב אותם ביתר שֵאת לעלילה המתפתחת על המסך ותשפר את הבנתם בתחוּם. הוא צָדָק. רעיון החשיפה המוקדמת בתחרויות הספורט וזיהוי גיבורי העלילה לפני התרחשותה הפכוּ לפרולוג טלוויזיוני מוצלח וחשוב ומרחיק לכת מאין כמותו. אין כמובן היום שום שידור ספורט המכבד את עצמו שאיננו נוהג כך על פי המתווה של הורסט זייפארת. במובן הזה הורסט זייפארט היה מהפכן טלוויזיה. את מצלמה הזאת שחשפה, זיהתה, והִציגה את הספורטאים לצופי הטלוויזיה במלוא תפארתם בטרם תחרות, כינה "מצלמת ההיכרויות". הורסט זייפארט סיפר לי את הסיפור המעניין והחשוב הזה לראשונה כשנפגשנו בטהראן בירת איראן בחודש ספטמבר 1974 בעיצומם של משחקי אסיה ה- 7. שאלתי אותו מייד, "איך לא חשבו על זה קודם ?" והוא השיב לי בפשטות, "אין לי מושג יואש, אינני יודע". (אנשי הטלוויזיה האיראנית הזעיקו את הורסט זייפארט לטהראן תמורת תשלום כדי שיסייע וייעץ להם במלאכת הבימוי של המשחקים).

יצא לי להיפגש עם הורסט זייפארט בהזדמנויות נוספות לשיחות ארוכות גם באולימפיאדת מונטריאול 1976 ומונדיאל ארגנטינה 1978. הוא היה קולנוען ואיש טלוויזיה יסודי מאוד מהדרגה העליונה ביותר שאהבתי והערכתי. בעברו הרחוק שימש טייס קרב ב- "לופטוואפה" חיל האוויר הגרמני בפיקודו של הרמן גרינג במלחמת העולם ה- 2. הוא הופל מעל שמי רוסיה ונלקח בשבי. הורסט זייפארת שרד את השבי וחזר לגרמניה.

seifart 1

טקסט תמונה : הורסט זייפארת (Horst Seifart) המנוח היה הבימאי הראשי של אולימפיאדת מינכן 1972. הוא נחשב לאבי התפישה החדשה של כיסוי אירועי ספורט בטלוויזיה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת. איש טלוויזיה מופלא וגם עניו וצנוע. לא היו רבים כמותו בעולם. הורסט זייפארת היה מוֹרָם ורָבָּם של בימאים ומפיקי טלוויזיה רבים ברחבי תבל וגם שלנו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא נולד ב- 1922 ומת ב- 2004. (באדיבות הורסט זייפארת. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר קלאוס בייסנר (Claus Beissner) עוזרו הקרוב במשך שנים רבות של הורסט זייפארט ואיש טלוויזיה רָב מוניטין בזכות עצמו ברשת הטלוויזיה הגרמנית ARD וב- EBU (איגוד השידור האירופי), זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן [1] : "בראשית שנות ה- 2000 הייתי עֵד שמיעה לשבחים שהעניק מנולו רומרו לחשיבה הטלוויזיונית של הורסט זייפארת. מנולו רומרו אמר, "רעיונות הטלוויזיה של הורסט זייפארת היו תמיד הטובים ביותר". תרומתו של הורסט זייפארת לא הייתה רק בתחום הטכנולוגי אלא גם בתחום הרקע הפילוסופי של הכיסוי הטלוויזיוני. בעיניו תחרויות הספורט הבינלאומיות היו דרמה אחת גדולה כמו במחזות הדרמה של יוון העתיקה. המשותף לספורט ולתיאטרון הוא בכך ששניהם מציעים דרמה של מנצחים ומפסידים. אך קיים בכל זאת שוני אחד. השוני היחידי בין דרמת הספורט לבין דרמת התיאטרון היווני על פי תפישתו של הורסט זייפארת היה הסוף, הסיום. בתיאטרון היווני הסוף ידוע. בספורט הוא תמיד פתוח. הורסט זייפארת היה האיש הראשון בין אנשי הטלוויזיה בדור שלוֹ שהעניק ממד אקדמי לכיסוי הספורט בטלוויזיה".

נסים קיוויתי היה השַדָּר הישראלי הראשון שניצל בשפתו העשירה והקולחת עד תום והפיק את מלוא היתרון מ- "מצלמת ההיכרויות" של הורסט זייפארט. דן שילון ואלכס גלעדי מינו אותו בצֶדֶק לשַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשני ענפי הספורט המרכזיים באולימפיאדת מינכן 1972, תחרויות הא"ק והשחייה. שום שַדָּר טלוויזיה בארץ לא התקרב בימים ההם לרמתו של נסים קיוויתי. הוא היה משכמו ומעלה. לעַד ייזכר קוֹלוֹ הבוטח כשתיעד בשידור ישיר את ריצת ה- 100 מ' האחרונה של האצנית אסתר רוֹט – שחמורוב באולימפיאדת מינכן 72' (לפני רצח י"א הספורטאים הישראליים) כלהלן : "שוב פּוֹעֵם הלֵב הישראלי כאן במינכן כשאסתר רוט – שחמורוב שלנו מתחממת על המסלול לקראת ריצת רבע הגמר…" בשעה שדמותה של האתלטית הישראלית נִגלֵית ומופיעה בכל הדרה בצילום מקרוב על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם. אין מדובר בטריוויה. מדובר בשדר מחונן בעל ידע ובעל רגש.

אני מבקש לחזור שוב לסצנה והדרמה הטלוויזיונית שהתרחשה ב- 3 בספטמבר 1972 במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים, בו נטל השחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ לעצמו את  מדליית הזהב השישית שלו. 

שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי הגיע לשיאו באולימפיאדת מינכן 1972 באותו השידור הישיר של משחה הגמר ההוא ל- 100 מ' בהשתתפותו של השחיין היהודי – אמריקני האגדי מַרְק סְפִּיץ (Mark spitz). מעניין, שדווקא טקסט הפתיח של דן שילון המנוסה שקדם והוביל לקראת המשחה הדרמטי לא נכתב ברמה האולימפית כנדרש. אולי מפני שדן שילון היה עמוס עבודה רבה מעבר לראשו כפי שהעיד בפניי בפגישה בינינו ב- 2004. הוא ערך, הפיק, וגם הגיש בעצמו את שידורי האולימפיאדה מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוקם ומוסד ב- IBC (מרכז השידורים הבינלאומי) במינכן. הבימאית שלו הייתה ורדינה אֶרֶז ז"ל. מדובר בכמות עבודה עיתונאית וארגונית רבה ביותר. הוא דן שילון היה במידה רבה בר מזל מפני שלצדו ניצב כל העת במינכן 72' אלכס גלעדי שהיה בעצמו מפיק, שדר, ועורך. צריך לזכור שהימים ההם של אולימפיאדת מינכן 1972 היו ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה נעדרת ניסיון, טכנולוגיה, ממון, וכוח אדם מיומן. מלאו לה רק ארבע שנים. זאת הייתה האולימפיאדה הראשונה של דן שילון ואלכס גלעדי. אבל לא של נסים קיוויתי. נסים קיוויתי שידר ישיר לרדיו ה- BBC את תחרויות הא"ק של אולימפיאדת הלסינקי 1952. שם החלה הקריירה המזהירה שלו.

kivity 7טקסט תמונה :  אולימפיאדת הלסינקי 1952. האצטדיון האולימפי. עיתונאי הספורט נסים קיוויתי (בן 26) משדר את תחרויות הא"ק האולימפיות לרדיו ה- BBC  ורדיו "קול ישראל". הוא היה כוכב רדיו כבר מבראשית. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הדוֹר הזה איננו מכיר את תרומתו הענקית של נסים קיוויתי כשַדָּר רדיו וטלוויזיה בתחום שידורי הספורט. תחילה ברדיו בשנות ה- 50 של המאה הקודמת ואח"כ בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. ב- 1952 בהיותו בן 26 הוא נכח כשדר ועיתונאי באולימפיאדה ה- 15 שנערכה בהלסינקי ושידר את הספורטאים הישראליים שנטלו בה חלק , האָצָן דוד טבק , הקופץ לגובה אריה קליינשטוב (נָוֶוה), רץ ה- 400 מ' ו- 800 מ' אריה גְלִיק, זורק הדיסקוס אורי גָלִין, לאה הורוביץ – זמרי המנוחה, אולגה וויטנברג, תמר מֶטָל, השחיין נחום בּוּךְ, והקופץ למים יואב רענן, הקלעים הישראליים אלכס אלירז, דוב בן דוב, שמואל לוּבִּין (לביב), וצבי פנקס, והנבחרת הכדורסל הלאומית. זהו דוֹר הספורטאים של מדינת ישראל שהטלוויזיה החמיצה והם החמיצו את הטלוויזיה.

דן שילון השדרן הפופולארי שתוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" ההיא זוהתה עמו, לא השקיע מספיק מחשבה וגם לא יֶדָע בטקסט המקדים (Lead in) שכתב לעצמו, טקסט שהיה אמור להוביל ולחבר את צופי הטלוויזיה בישראל למשחה הגמר ב- 100 מ'. להיט ספורט טלוויזיוני בהשתתפותו של המֶגָה – סְטָאר מרק ספיץ. רגע לפני שהעביר את השידור לנסים קיוויתי בבריכת השחייה האולימפית מצא לנכון לומר פתיח סתמי חסר כל השראה למצלמת האולפן הגרמנית, "מסמנים לי כי משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי עומד לצאת לדרך", והוסיף, "במשחה הזה משתתף גם השחיין האמריקני מַרְק סְפִּיץ, או כפי שהילדים קוראים לו "מַרְק שְפִּיצִי", נעבור אל נסים קיוויתי בבריכה". דן שילון נפרד מהצופים במין חיוך קל ושובבני שכזה נוטף מתיקות ושביעות רצון עצמית. זה היה רידוד. טקסט חובבני.

דווקא משום שבתחרויות האולימפיות צפו הרבה מאוד ילדים ובני נוער בשל שעת הצפייה הנוחה , ניתן היה לבנות טקסט שונה ולכוון אליהם Lead in הרבה יותר רציני במרכיביו. צריך היה להציע לצופים הצעירים וגם להוריהם מידע הרבה יותר מקיף ודרמטי אודות השחיין המוכשר בו טמונים גם ערכים ולקח חינוכי מאלף. אולם דן שילון לא עשה זאת. מַרְק סְפִּיץ בן ה- 22 זכה כאמור עד למשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי בחָמֵש מדליות זהב באולימפיאדת מינכן וקבע גם בכל אחד מן המשחים גם שיא עולם חדש. הוא החל את הקריירה המזהירה שלו בגיל שֵש. על מנת להפוך לשחיין הטוב בעולם עבר באימוניו הקשים בבריכה קילומטראז' ענק בן 40000 (ארבעים אֶלֶף) ק"מ. מרחק השווה להקפת כדור הארץ. כישרון בלבד איננו מספיק. נדרשים אימונים מפרכים ורבים אין ספור. השחיין הוא ספורטאי בודד בתוך המים. צריך מלבד הכישרון גם רצון, אופי מיוחד, ודבקות במשימה כדי להתאמן ולעמול כל כך קשה במשך שנים כה רבות בדרך אל הפסגה ואל מדליית הזהב. לא כל אחד מסוגל לכך. מרק ספיץ כישרון נפיץ ונדיר בשחייה היה בין הבודדים שניאות לוותר על הנאות החיים של כל ילד רגיל, בעת אימוניו הרבים והקשים בשנים ההן בבריכה, על מנת להעפיל לפסגה. סָפֵק אם אנשים כמונו, בני תמותה רגילים, היינו מסכימים לנהוג כמותו ולאמץ דרך חיים סגפנית וספרטנית כזאת .דן שילון בחר לנהוג אחרת, ובשובבות. הוא התלוצץ עם צופיו הצעירים כשכינה את השחיין הגאון "שְפִּיצִי". איזה שפיצי ואיזה נעליים. זאת הייתה אינפורמציה אולי רלוונטית אך קלילה מידי ולחלוטין לא מספקת. לבטח לא במסגרת אולימפית. מדהים שאיש חדשות ברמתו הָגָה טקסט פתיחה כל כך ילדותי בתחרות ספורט כל כך חשובה בדרגה העליונה ביותר שלה. כעורך מטעמו באולפנים בירושלים חשתי מאוכזב.

כשהגיע תורו של נסים קיוויתי לשָדֵר ישיר מבריכת השחייה במינכן, הוא הבין את גודל המעמד וניהל כמובן דיאלוג שוֹנֶה עם "מצלמת ההיכרויות" החושפנית של הוֹרְסְט זַיְיפָארְט. הוא נסים קיוויתי הציג את מַרְק סְפּיץ בצורה מכובדת ועניינית וסיפר ברצינות רבה לצופי הטלוויזיה בישראל על הישגיו בבריכה עד כה ועל סיכוייו במשחה הזה. כך נהג עם כל שמונת השחיינים שהעפילו למשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי. זאת הייתה חשיפה קלסית של גיבורי העלילה בטֶרֶם יריית הזִינוּק שטרם נראתה כמוה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בידענות ובקוֹל בוטח וסמכותי טווה ובנה את סיפור המתח בתוך הדרמה המתפתחת בבריכת השחייה באולימפיאדת מינכן 1972. כשמרק ספיץ עלה אדני הזינוק אמר נסים קיוויתי למיקרופון בסגנון השידור הייחודי שלו : "זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוּקרתי ביותר, ובסוֹפוֹ מדליית זָהָב שמַרְק סְפּיץ רוצה בה יותר מכּל". נפלא. כבר נאמר כי באורח פלא ובמין צירוף מקרים שכזה, וכאילו על פי תיאום מראש עם השַדָּר נסים קיוויתי, לחץ הבימאי הגרמני שאיננו דובר עברית כמובן על מקש מצלמת ה- Close up בניידת השידור, ונִיתֵּב למסך הטלוויזיה את דמותו של מַרְק סְפּיץ ניצב על האדן במלוא הדרו ותפארתו וּיְפִי גוּפוֹ המושלם. אמירת הנֶצַח של נסים קיוויתי נשזרה לעַד על פס הרצועה המגנטית של טֵייפּ השידוּר וצמוּדה לתמונת ה- Video של גדול שחייני תבל בכל הזמנים בעת ההיא. מעולם לא חזינו ולא האזנו עד אז בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לטקסט פתיחה כה מרשים ומדויק של שַדָּר כלשהו (בעת בשידור ישיר). לנסים קיוויתי הייתה יכולת לזהות ולהעריך את סיכוייהם של המועמדים לניצחון ולנתח את האפשרויות הגלומות במשחה עבור צופי הטלוויזיה שלו. הוא עשה זאת בכישרון ו- הציג את המתחרים בצורה כה טבעית, צְלוּלָה, ומְמָצָה.

אזכיר שוב ש- מרק ספיץ (Mark Spitz) לא רצה תחילה להשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי שנועד ל- 3 בספטמבר 1972. היו באמתחתו כבר חמש מדליות זהב. הוא נתקף בפחד, איבד את ביטחונו העצמי, וחשש לפתע להפסיד לשני יריביו במשחה הזה, חברו לנבחרת האמריקנית ג'רי היידנריך (Jerry Heidenreich) והאלוף האוסטרלי ממכסיקו 68' מייקל וונדן (Michael Wenden), ובכך לקלקל את המאזן המושלם שלו. הוא מרק ספיץ היה טיפוס תחרותי מאין כמוהו ולא הסתפק בכסף. הוא רצה את הכל מזהב. למרות שהיה טוב משניהם הוא כל פחד מהם עד שביטל את השתתפותו. החלו להתרוצץ שמועות בנבחרת האמריקנית. המאמן שרם שאבור החליט להתערב. הוא קרא למרק ספיץ לשיחה אישית ואמר לו כלהלן : "מרק ספיץ, זכור רק דבר אחד, אם לא תשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בגלל פחדנותך, כל חמש מדליות הזהב שצברת עד היום אינן שוות דבר. הן חסרות ערך . זהו המבחן האמיתי שלך כגדול שחייני תבל ביום הזה. אם לא תתייצב על אדן הזינוק העולם יזכור אותך כתרנגולת מרוטה ופחדנית"[2]. מרק ספיץ השתכנע והחליט להתייצב לקרב.

שרר מתח רָב בבריכה לפני יריית הזינוק. שקט שלפני הסערה. מצלמת ההיכרויות של הורסט זייפארת וקולו של נסים קיוויתי האדירו את עוצמתם. Masterpiece טלוויזיוני בכל הדרו. מַרְק סְפִּיץ בן ה- 22 שובץ לשביל מספר שלוש. הוא לא היה השחיין המהיר במוקדמות. בשביל שתיים שחה הרוסי המוכשר וְולָדִימִיר בּוּרֶה. בשביל ארבע שחה הספרינטר גֶ'רִי הַיְידֶנְרִיךְ המתחרה המסוכן ביותר שלוֹ אף הוא מארה"ב. בשביל חמֵש שחה האוסטרלי מַיְיקֶל וֶונְדֶן האלוף האולימפי היוצא של מכסיקו 68' מי שהֵביס את מַרְק סְפִּיץ בן ה- 18 במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי ארבע שנים קודם לכן. בשבילים הרחוקים יותר 6, 7, ו- 8 שחו אִיגוֹר גְרָאבֶנִיקוֹב מברה"מ, מִישֶל רוּסוֹ מצרפת ושחיין מערב גרמניה קְלָאוּס שְטֵיְינְבַּאךְ.

נסים קיוויתי שידֵר את התחרות הדרמטית בצורה נפלאה שאין טוב ממנה. מַרְק סְפִּיץ וגם נסים קיוויתי היו בשיאם. מַרְק סְפִּיץ קבע שיא עולם במשחה הגמר ל- 100 מ', 51.22 שניות. כשניצב מַרְק סְפּיץ על דוכן מספר אחת במינכן 72' עטור מדליית זהב שישית וברקע מתנגן ההמנון האמריקני, ידעתי כי חזיתי באותו היום ההוא באחד מאותם השידורים הקלסיים של שַדָּר ספורט מדהים ובלתי רגיל העונה לשֵם נסים קיוויתי. שַדָּר המעביר ביכולת השידור שלוֹ רֶטֶט וצמרמורת בלב שומעיו עד עצם היום הזה. נסים קיוויתי הוכיח באולימפיאדת מינכן 1972 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה יכולה להתקיים בלעדיו.

נסים קיוויתי היה מסוג השַדָּרִים שידע להתכונן באופן יסודי לכל שידור. הוא עשה את זה שעות על שעות במשרד, בשטח, ובביתו. הוא ניחן באחריות עיתונאית והיה לו כושר עבודה יוצא דופן משהו הדומה לזה של שדר הספורט האמריקני הנודע הַוואָרְד קוֹסֶל. רק מאיר איינשטיין השתווה לו. נסים קיוויתי היה סוג של שַדָּר שיצא לשטחי האימונים ועקב והתבונן מקרוב בספורטאים שאותם עמד לשָדֵר. עם רבים מהם יצא לו לשוֹחֵח הוא היה עיתונאי סקרן מנוסה מאוד, והשפה האנגלית שגורה היטב בפיו. אח"כ היה שב למרכז העיתונות, מעלעל ודולה אינפורמציה נוספת מהחוברות, הספרים ושפע דוקומנטים שסופקו ע"י הוועדות המארגנות השונות. בסופו של דבר מילא לעצמו נייר שידור מיוחד בכתב ידו, גדוש בפרטים הנחוצים לו. החשובים ביותר הודגשו וסומנו ע"י לוֹרְדִים ומַרְקֶרִים בכל צבעי הקשת. הוטלה עליו אחריות עצומה לאורך שנים רבות. בתקופת שידורים כה דחוסה כמו למשל המשחקים האולימפיים נדרש היה לשָדֵר אלפי שמות של אתלטים ואתלטיות, עשרות מקצועות, תוצאות הישגיהם, ודברי רקע אודות הספורטאים האלה מכל רחבי תבל. זאת כמות אדירה של אינפורמציה ש- שַדָּר בודד אמור להתמודד עמה. אין שידור טלוויזיה מורכב ומסובך יותר משידור ישיר של עשרת ימי תחרויות האתלטיקה הקלה באולימפיאדות וגם באליפויות העולם בענף המרהיב הזה.

נסים קיוויתי נשא על גבו נטל כבד כשַדָּר בעיקר בשידורים האולימפיים. באולימפיאדת מינכן 1972 ומונטריאול 1976 הוא שידֵר ישיר מאִצטדיון הא"ק וגם מבריכת השחייה. זאת הייתה עבודת פרך ממש. השידור הישיר והתיאור הנפלא שלו באולימפיאדת מינכן 1972 את ריצת הגמר הדרמטית ל- 800 מ' גברים בה ניצח האמריקני דֵייב ווֹטְל (Dave Wattle) לא ישכחו לעולם. ואומר זאת שוב : גם היום בגילי המבוגר כשאני צופה בביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב בשידור ההוא של נסים קיוויתי הופך עורי לחִידוּדִים – חידודים. אינני כופר ברצונם של "שדרן" הא"ק אורי לוי ומשה גרטל להידמות לנסים קיוויתי, אולם אני כופר בזכותם של המנהלים שלהם לאפשר להם להעמיד פנים ולהתאפר כאילו הם אנשי מקצוע בדמותו. אורי לוי נעל את נעליו הגדולות של נסים קיוויתי (גדולות בהרבה מכפי מידותיו) ומינה את עצמו לשדר מוביל של ערוץ 1 באליפות העולם ה- 9 ב- א"ק שנערכה ב- 2003 בפאריס. היה מדובר בפארסה בשדר מגוחך ומגלומן. לצדו בעמדת השידור בפאריס ישב הפרשן הוותיק ד"ר גלעד וויינגרטן. גם הוא נפל. החוק הפיזיקלי של כלים שלובים פעל בכל עוזו גם אז ב- אוגוסט 2003 בעמדת השידור בפאריס של אורי לוי וד"ר גלעד וויינגרטן. מינוס מנצח פלוס. המשוואה המתמטית ברורה : שדר מגוחך ומוגבל וחסר ידע יגרור פרשן טוב מטה ויהפוך אותו למגוחך כמותו. כנ"ל בכיוון השני : פרשן מגוחך יהפוך שַדָּר טוב לגְרוֹטֶסְקִי ובלתי מתקבל על הדעת. מדע הטלוויזיה עובד בכל תחום מתחומיו על בסיס העיקרון של חוק הכלים השלובים. בהפקה, בצילום, בעריכה, בבימוי,ובשידור. בעיקר בעת שידור ישיר Play by play של תחרויות ספורט שם נדרשת כמות מֶלֶל עצומה. דוגמא נוספת : גב' מירי נבו שדרנית הא"ק Off tube המגוחכת של ערוץ 55 בכבלים גררה מטה את הפרשן המצוין שלה ד"ר מולי אפשטיין שבנוסף לרמה הנמוכה של הקולגה שלו נדרש אף הוא לשדר Off tube מהמוניטור בהרצליה תחרויות א"ק שנערכו באירופה.

משסיים נסים קיוויתי מידי יום ביומו את השידורים הישירים בא"ק באצטדיון האולימפי במינכן 1972, הורו לו דן שילון ואלכס גלעדי לטוּס מייד לעמדת השידור בבריכה כדי לשדר ישיר משם את משחי הגמר. במשחה הגמר לשליחות 4 פעמים 100 מ' לנשים בסגנון חופשי נתקל לפתע בבעיה. נסים קיוויתי היה איש צֶוֶות ממושמע והתייצב שם. מבלי להתכונן יתר על המידה נטל את המיקרופון והחל לשָדֵר את אחד המשחים הדרמטיים ביותר בתולדות משחי השליחים במשחקים האולימפיים. האמריקנים הציבו לתחרות הזאת את הרביעייה החזקה ביותר שלהם סנדרה נילסן (Sandra Neilson), ג'ניפר קמפ (Jeniffer Kemp), ג'יין ברקמן (Jane Barkman), והשחיינית המסיימת שירלי באבאשוף (Shirley Babashoff). מזרח גרמניה מעצמת שחייה השיבה לארה"ב במטבע דומה והציבה את ההרכב הבא : השחיינית הפותחת הייתה גבריאל ווצקו (Gabriele Wetzko), אחריה שחו אנדריאה אייף (Andrea Eife), אלקה שמיש (Elke Sehmisch), והשחיינית המסיימת הצעירה קורנליה אנדר (Kornelia Ender) בת ה- 13 וחצי הפנטסטית אך עדיין אנונימית ובלתי מוכרת דיה.

נסים קיוויתי איש עשיר בהשכלתו הספורטיבית הכללית הכיר את הרביעייה האמריקנית ובראשה את השחיינית המסיימת המצטיינת בת ה- 15 שִירְלִי בָּאבָּאשוֹף. לעומת זאת הוא לא הכיר אף שחיינית מזרח גרמנית. לרוע מזלו של נסים קיוויתי השחיינית המסיימת ברביעייה המזרח גרמנית הלכה וצמצמה כל הזמן את המרחק בינה לבין השחיינית האמריקנית עד כדי סיכון ניצחונן האמריקניות. נוצרה דרמה בבריכה, אך נסים קיוויתי לא זיהה % 50 מגיבורות העלילה. השחיינית המזרח גרמנית המסיימת נותרה עלומת שם. הוא פשוט לא ידע את שמה כי לא היה לו זמן ללמוד את שמות כל השחייניות מפני שהיה בכלל שַדָּר א"ק. הוא כינה אותה לאורך כל התחרות מול הרביעייה האמריקנית, "המזרח גרמנית". השחיינית המזרח גרמנייה הזאת זאת הייתה קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר האגדית ילדה שטרם מלאו לה 14 שנה (נולדה ב- 25 באוקטובר 1958). קורנליה אנדר סגרה את הפער ולבסוף פיגרה בסנטימטרים ספורים אחרי שירלי באבאשוף והעניקה לשחייניות מזרח גרמניה את מדליית הכסף וניצחון דרמטי על היריבה הפוליטית נשות מערב גרמניה. ארה"ב סיימה את משחה השליחים בזמן של 3:55.19 דקות. מזרח גרמניה הייתה שנייה בהישג של 3:55.55 דקות. במדליית הארד זכתה היריבה הלאומית מערב גרמניה בתוצאה של 3:57.93 דקות. בתרגום מתמטי של זמן למרחק ניתן לומר כי האמריקנית שִירְלִי בָּאבָּאשוֹף הקדימה את המזרח גרמנית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר ב- 61 ס"מ בלבד. קורנליה אנדר הייתה השחיינית המוכשרת והטובה ביותר כבר אז בשורות מזרח גרמניה למרות שהייתה כה צעירה. עבור נסים קיוויתי היא הייתה אנונימית. ארבע שנים מאוחר יותר זכתה קורנליה אנדר בארבע מדליות זהב ואחת מכסף באולימפיאדת מונטריאול 1976.

ender 1972טקסט תמונה : שנת 1972. קורנליה אנדר בת ה- 13 (במרכז) בעת מסיבת עיתונאים באולימפיאדת מינכן 1972 לאחר שרביעיית הנשים של מזרח גרמניה זכתה במדליית הכסף במשחה השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי. משמאל אלקה שמיש ומימין גבריאל ווצקו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. (מקור : אלבום צילומים של הטלוויזיה המזרח גרמנית DDR מ- 1972 ובאדיבות IOC הוועד האולימפי הבינלאומי).

[1] ראה נספח : מסמך קלאוס בייסנר (Claus Beissner) מתאריך 9 ביולי 2005.

[2] ראה נספח : הפרק “THE  MAGNIFICENT  ONES” בסדרת הטלוויזיה "OLYMPIAD"  של באד גרינספאן.

1. אליפות העולם ה- 9 בא"ק פאריס 2003, אליפות העולם ה- 10 בא"ק הלסינקי 2005, ואליפות העולם ה- 11 בא"ק – אוסאקה 2007.

2. שדרני א"ק מדומים חסרי ידע וניסיון כמו אורי לוי, דני דבורין, ועמית הורסקי מועדים קשה ומתרסקים, והופכים לפארסה טלוויזיונית.

3. סוציולוגיה ספורטיבית בתחרויות הא"ק. פוטנציאל האָצָן הלבן מול האָצָן השחור.

בחודש אוגוסט 2003 אירע דבר מדהים במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 שלא קרה שם מעולם. מנהל מחלקת הספורט מר אורי לוי בחר לחֲבֵּל במו ידיו במוניטין של עצמו עליו עמל כה קשה במשך שנים רבות והצליח. הוא מינה את עצמו בפעם הראשונה בחייו להיות שַדָּר מוביל של אליפות העולם ה- 9 בא"ק, ענף ספורט שלא שידֵר אף פעם ומעולם בחייו. איש מהנהלת רשות השידור לרבות מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל והבוסים הישירים שלו ב- ערוץ 1מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם ומ"מ מנהל החדשות יורם כהן (כולם היו שם בעת ההיא ממלאי מקום), לא מנעו בעדו מלבצע את הצעד הנמהר, הפזיז, והבלתי מתקבל על הדעת. אורי לוי הושיב את עצמו לא פחות ולא יותר בכֵּס השַדָּר כשהוא מופקד על עשרת ימי השידורים הישירים של אירוע עַל בספורט הבינלאומי המתקיים בפאריס בין ה- 23 ל- 31 באוגוסט 2003 בשעה שאין לו כל מושג כיצד לשדר אותו. משימת שידור ענקית לחלוטין בלתי אפשרית עבורו וגדולה עליו בכמה מספרים טובים. הוא שידֵר משם כ- 50 שעות בשידורים ישירים יחד עם הפרשן הוותיק ד"ר גלעד וויינגרטן. זאת הייתה קטסטרופה מקצועית. אורי לוי ששידר עד אז רק טֶנִיס, קָיָאקִים, ו- ג'וּדוֹ, מכסימום כדורסל בתקופת הדמדומים שבין נטישתו של יורם ארבל ב- 1990 לבין הופעתו של מאיר איינשטיין, נטל על עצמו משימת שידור עצומה וענקית. בלתי אפשרית עבורו. הוא מעולם לא שידר א"ק גם לא תחרות קטנה בענף הספורט הייחודי הזה. לא כל שכן כשמדובר באליפות עולם הרוויה במאות אתלטים ואתלטיות שהוא לא מכיר, עשרות מקצועות, אלפי שמות ותוצאות, חוקה מורכבת, ומה לא.

משנכנס לנעליו הענקיות של נסים קיוויתי והגדולות של מאיר איינשטיין הפך אורי לוי לשַדָּר ננס בלתי נראה. הוא נכשל כישלון חרוץ יחד עם הפרשן הוותיק שלו גלעד וויינגרטן. הם טעו בזיהוי המנצחים, נכשלו בניסוחים וחישובי ניקוד פשוטים, לא התמצאו בחוּקה, ונגררו שוב ושוב להסתבכויות מטופשות בשידורים ישירים. נדמה היה לצוות השידור, אחד טירון והשני שעבר את שיאו, שרפרוף על ה- Start lists של התחרויות הוא המענה לכּל. מעולם לא שודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אליפות עולם כלשהי ב- א"ק, ברמה כל כך חובבנית, כל כך רשלנית, וכל כך שערורייתית ויְרוּדָה כמו זו של פאריס 2003. שידורן של האליפויות הבאות ב- 2005 בהלסינקי בידי דני דבורין, ו- 2007 באוסאקה ע"י עמית הורסקי הפכו אף הן להיתול. לקומדיית טעויות. ללעג. האשמה איננה נעוצה רק בשדרי הספורט אלא בראש וראשונה באלה שממנים אותם למשימות שידור שגדולות עליהם עשרות מונים מכפי מידתם . אורי לוי, דני דבורין, ועמית הורסקי – הם שלושה שדרים כושלים שלא התקרבו כהוא זה לסטנדרט השידור שהציבו נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין, כל אחד בתקופתו. בהיעדר שַדָּר א"ק מיומן ומוכשר הפך הפרשן הקבוע ד"ר גלעד וויינגרטן לצֵל של עצמו. אליפויות העולם האלה בא"ק של 2003, 2005, ו- 2007 ייזכרו כתקופת שפל בתולדות הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורשות השידור. מפאת הכישלון הקולוסלי התעכבתי על אליפות העולם ה- 9 שהייתה בפאריס 2003 בהובלה של אורי לוי. שם הונחו יסודות הרשלנות והשלומיאליות.

kivity 3טקסט תמונה : ספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988. הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן (משמאל) עם השדר נסים קיוויתי בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון האולימפי בסיאול, בספטמבר 1988. אני רוכן מעליהם כעורך ומפיק ראשי של מִשדרי הא"ק הישירים באולימפיאדה ההיא של סיאול 88'. הערה : ה- Initial של IBA הכתובת משמאל הוא Israel Broadcasting Authority. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני רואה בתחרויות הא"ק ברמתן הגבוהה פרויקט טלוויזיוני נפלא. האתלטיקה הקלה על ענפיה הרבים מצטלמת נפלא בטלוויזיה ואני קשור אליה בכל נימי נפשי. האתלטים והאתלטיות מציגים לראווה בפני ציבור צופי הטלוויזיה את קצה גבול היכולת האנושית בריצות למרחקים שונים, בזריקות, הטלות, יידויים והדיפות של מכשירי ספורט כדיסקוס, כידון, פטיש, וכדור ברזל, וקפיצות לרוחק, לגובה, וקפיצה משולשת לרבות קפיצה במוט שהוא ענף ספורט מרהיב. קל מאוד לצופים ולצופות הטלוויזיה להזדהות עמה.

ב- 1983 הבאתי בסיועו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד את שידורי אליפות העולם ה- 1 שנערכה בהלסינקי לטלוויזיה הישראלית. זה היה מאמץ ארגוני והפקתי מורכב שדרש ראשית דבר את שִכנועו של הבוס הראשי שלי, מנכ"ל הרשות, בחשיבות ונחיצות שידור האירוע הזה בטלוויזיה הציבורית. מלאכת ההפקה שלי התנהלה ללא גיבויו של מנהל הטלוויזיה אז טוביה סער ועם סיוע מינימלי של יאיר שטרן שהתמנה למנהל חטיבת החדשות רק בחודש פברואר 1983. יוסף "טומי" לפיד אישר אותה במלואה. הוא הכיר בצורך שידור אליפות העולם ה- 1 בא"ק בטלוויזיה הישראלית הציבורית אך נדהם כהרגלו מגודל תשלום זכויות השידורים שלנו שעמד על סך מינימלי של 3000 (שלושת אלפים) דולר ל- IAAF (ההתאחדות הבינלאומית בא"ק) באמצעות ה- EBU, איגוד השידור האירופי. ליוסף "טומי" לפיד זה נראה המון. כל דולר שזלג נראה לו הרבה. הוא כל הזמן חשש מזליגה מהירה מידי של כספי רשות השידור בהפקות השונות ואיבוד שליטה שלו, לכן הציב את סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן ככלב שמירה על הקופה שלו . חוק תקציב רשות השידור הוא נוקשה ומנוסח ברור, ומטיל כמובן את אחריות הביצוע על מנכ"ל רשות השידור.

3000 (שלושת אלפים) דולר היה סכום קטן ביותר. בחינם. כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות ב- EBU (איגוד השידור האירופי) התבקשו לשלם עבור הלסינקי 83' סך של 800000 (שמונה מאות אֶלֶף) דולר. ה- Share שלנו היה כאמור 3000 (שלושת אלפים) דולר בלבד. באליפות העולם ה- 2 בא"ק שנערכה ברומא באוגוסט – ספטמבר 1987 האמירו המחירים. נדרשנו לשלם פי עשרים יותר. 60000 (שישים אלף) דולר. באליפות העולם ה- 3 בטוקיו 1991 כבר קפץ הסכום ל- 150000 (מאה וחמישים אֶלֶף) דולר.

לאחר כמה שיחות אודות הצורך בהצבת פרשן בעמדת השידור באצטדיון בהלסינקי לצדו של נסים קיוויתי, הסכים המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד לשלם לד"ר גלעד וויינגרטן פְּרוּטוֹת, ממש שכר של עבדים, תמורת פרשנותו, אולם סירב מכל וכול להטיס אותו להלסינקי ואף לא הסכים לממן את שהותו שם. יוסף "טומי" לפיד לא חשב שפרשני הספורט הם פונקציה הכרחית בשידורים הישירים. "יואש אלרואי, הספורט הוא עסק הרבה יותר פשוט ממה שאתה נוטה לייחס לו. נסים קיוויתי יכול להסתדר מצוין בלי גלעד וויינגרטן", שָב ואמר לי, אך לבסוף התרצה. לא הייתה למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד טיפת הערכה למרדכי שפיגלר וגלעד וויינגרטן. הוא ראה בהצבת פרשנים ליד שדרני הספורט שימוש מקצועי מיותר ובלתי הכרחי שנחשב בעיניו ל- מעֵין נִיצוּל הקופה הדלה של רשות השידור. ד"ר גלעד וויינגרטן טס על חשבונו להלסינקי 83'. מידי ערב זחל בהיחבא בהתגנבות יחידים לחדרו של השַדָּר המוביל נסים קיוויתי במלון בהלסינקי 83' כדי להניח שם את ראשו ולנמנם את שנת הלילה על השטיח. בכך חסך את הוצאות הלינה יקרות. תעודת עניות לרשות השידור של יוסף "טומי" לפיד. הצבתו של פרשן א"ק (וגם שניים) לצדו של השדר המוביל בעמדת השידור באצטדיון הוא עסק הכרחי. הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן היטיב לא רק עם נסים קיוויתי, אלא בראש וראשונה עם צופי הטלוויזיה במדינת ישראל.

אליפות העולם ה- 1 בא"ק בהלסינקי התקיימה בין 7 ל- 14 בחודש אוגוסט 1983. היא היוותה מבחן כוחות חשוב לאתלטים מכל העולם שנה לפני אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' ומבחן שידור למחלקת הספורט של טלוויזיה הישראלית הציבורית. אין דבר יפה יותר על המִרקע  מא"ק במיטבה. השידורים הישירים צלחו והיו איכותיים ומקסימים ראשית דבר הודות להפקה הפנטסטית והבלתי נשכחת, הפקה מדעית ממש, של הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית הפינית YLE. הציבור הישראלי התאהב בהם. גם מנכ"ל רשות השידור. בהלסינקי 83' ייסדתי את שידורי אליפויות העולם בא"ק בשידור הציבורי. בהלסינקי בירת הא"ק העולמית הנחתי את אבן הפינה לאליפויות הבאות. ראה אודות הפקה הטלוויזיה ההיסטורית של שידורי אליפות העולם ה- 1 בא"ק הלסינקי 1983 גם בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "הפקות חובקות ארץ ועולם"מ- 1983 ולאורך שמונה עשרה שנים עשיתי מאמצים גדולים לכלול את יהלום השידור הזה בכֶּתֶּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. קיבלתי בהמשך סיוע נדיב גם ממנכ"ל רשות השידור אורי פורת שהחליף ב- 1984 את יוסף "טומי" לפיד ואח"כ מ- מרדכי "מוטי" קירשנבאום. אליפויות העולם בא"ק הפכו לריטואל מקודש בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשל הצלחתן המדהימה.

בקיץ 2003 ישבתי בביתי כאזרח מהשורה מול מסך הערוץ הציבורי ולא האמנתי לכמות השגיאות והטעויות שעשה צוות השידור אורי לוי והפרשן שלו ד"ר גלעד וויינגרטן על כל צעד ושעל בשידורים הישירים בכל הקטגוריות. טעויות זיהוי חריפות, שגיאות ובּלבול בניסוחים, ואי ידיעת החוקה. אני שולף כמה מהן שצרובות בזיכרוני וגם לעַד על טֵייפּ השידוּר. מנצחת הריצה ב- 100 מ' לנשים הייתה האצנית השחורה קֶלי וַויְיט, אך השַדָּר התבלבל וכינה אותה בטעות טוֹרִי אדוּאַרדְס (אָצָנִית שחומה אף היא מארה"ב). הספרינטר השחור האמריקני ג'וֹן קאפֶּל חצה ראשון את קו המטרה בריצה ל- 200 מ', אך אורי לוי העניק את הבכורה לרָץ שחור אחר בשם דָארְוִויס פָּאטוֹן. זה מעולם לא קרה לנסים קיוויתי ו/או מאיר איינשטיין.

האירוע החמור ביותר מבחינתו של אורי לוי כשַדָּר בלתי מנוסה ולא בקי בא"ק, היה סיפור פסילתו של האָצָן האמריקני השחור ג'וֹן דְרָאמוֹנְד שפסל בזינוק שני (לאחר זינוק ראשון פסול) באחת מריצות ה- 100 מ' בשלב רבע הגמר באליפות. על פי החוק החדש בחוקת הא"ק נפסל ג'וֹן דְרָאמוֹנְד ולא הורשה להשתתף בניסיון הזינוק השלישי. הוא הודח מהמשך ההשתתפות בריצה הזאת בתחרות. ג'וֹן דְרָאמוּנְד בן ה- 35 הבין איזו שטוּת חולל במו רגליו בהזדמנות חייו האחרונה להיות אלוף עולם, וביקש להחזיר את הגלגל לאחוֹר באמצעות "יחסי ציבור" על המסלול. הוא ממש יצר Show טלוויזיוני על המסלול בשעה שהוא יורה ברקתו בכף ידו המסמלת אקדח ומתמוטט "חסר הכרה" על המסלול. הצגה נחמדה לפני מצלמות הטלוויזיה אך לא חשובה במיוחד. גם תגובתו הנרגשת למצלמות הטלוויזיה ולמיקרופונים של שתי הרשתות הצרפתיות הציבוריות – ממלכתיות FR 2 ו- FR 3 (נמצאות תחת קורת ניהול משותפת כמו ערוץ 1 וערוץ 33 ברשות השידור) “…I did not move… I did not move…” סייעו ליצירת דרמת השידור. זה היה בסדר . זה לא היה בסדר ששַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החליט להפוך לסניגורו של ג'ון דרמונד וקטיגור של שופטי התחרות. התערבותו האמוציונלית של שַדָּר הא"ק החדש יצאה מכל פרופורציות. הוא תקף בהיסטריה בשידור ישיר את שיטת ההזנקה, וגם את החוקה והשיפור והמִכשוּר הטכני הבודק את מהירות התגובה של האצנים (ואשר פסל את זינוקו של ג'ון דרמונד) מבלי להיות בקי בחוקה. נוצרה פאניקה גדולה בשידור הישיר שגררה את הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן לנזוף בשדר שלו בשידור ישיר ולחלוטין בצורה לא מקובלת, "אורי אתה אֶמוֹצְיוֹנָלִי…!". השַדָּר שאינוֹ רגוּע ממֵילא נדלק עוד יותר. "לא נכון", השיב לפרשן בטוֹן מתריס, ממוּרמר ובקול בכייני וצורמני. הוא הרהיב עוז בנפשו הסוערת והמשיך להאשים בחוצפה ובחוסר טאקט את מערכת השיפוט בתחרות. הוא קרא לשופטים, "ללכת הביתה ולעשות חושבים". זהו דבר חמור שלא ייעשה ע"י שום שַדָּר טלוויזיה באשר הוא. תקיפת המערכת וחוקיה תוך הטלת דופי בה מותרת ואפשרית (וגם לגיטימית), בתנאי שיש ביכולת הטלוויזיה להוכיח שטעתה. אך השַדָּר תקף אותה על סמך תחושות בֶּטֶן בלבד. זהו דבר מסוכן ובלתי אחראי. לא רק שלא היה בָּקִי לחלוטין בחוקת הא"ק, גם לא עמדו לרשותו הכלים המדעיים כדי להוכיח שחוק ההזנקה החדש הוא באמת דרקוני ואיננו כשר או איננו הגיוני, או שהמזניק וחבר השופטים אומנם טעו. והם לא טעו. הם צדקו.

בשלב המֶלֶל ההִיסטֶרי ויצירת הפאניקה הבלתי מובנת בשידור הישיר סביב פרשת ג'וֹן דְרָאמוֹנְד, הילך אורי לוי על תֶּפֶר דַק עד כדי איבוד אמינותו כשַדָּר. השופטים והמזניק פירשו נכון את החוק. ג'וֹן דְרָאמוֹנְד טעה. אורי לוי נסחף רחוק מידי. ג'וֹן דְרָאמוֹנְד ידע בנבכי נפשו שאיננו צודק. גם הנהלת המשלחת האמריקנית ידעה היטב שהוא נפסל כחוק, ולכן נמנעה מלאיים על אנשי הוועדה המארגנת בצעדי פרישה ונמנעה מלהגן על עמדתו האבודה של האצן – עבריין ולהתערב לטובתו. החוק קובע בבירור (וג'ון דרמונד כאתלט וותיק ומקצוען מכיר אותו היטב) כי לאחר פקודת "היכון" של המזניק בה האצנים דורכים את גופם כקפיץ ומעלים את בירכיהם לאוויר, מוטלת עליהם החובה להיות עכשיו בתנועה אֶפֶס. קפואים לאלתר במקומותיהם. אסור להם להניע עד לירייה שום איבר ושריר בגופם. אפילו לא מִילִימֶטֶר. ההילוך החוזר האיטי של המצלמה הצידית – אחורית שניצבה על הקרקע בסמוך לאדני הזינוק וכיסתה בזווית אִינפֶלָאדִית את טוּר כפות הרגליים של האצנים פתרה את התעלומה. המצלמה הממוקדת היטב בכפות הרגליים של האצנים השקועות בתוך מתקני הזינוק, מראָה כי ג'וֹן דְרָמוֹנְד ואָסָאפָה פַּאוֶול הג'מייקני, מניעים את מפרק כף הרגל ומזיזים לאחור את עקב כף רגלם האחורית. שניהם מפעילים בכך לפני הזמן וללא כל צורך את מערכת החיישנים העוקבת אחר מהירות התגובה שלהם, ופוסלים את עצמם. הבּכי המַר של ג'וֹן דְרַמוֹנְד, העוויות פניו המשתקפות ב- Close up המצלמה, וגם סיפורו הטרגי שהוא כבר בן 35 והפסילה הזדונית המנתצת לרסיסים לעַד את הזדמנות חייו האחרונה, הם Show off טלוויזיוני אך הצגת סרק. אוּרי לֵוי נשבה בקסמי השווא של ג'ון דרמונד והפך בטעות לסניגורו של האָצָן הפוסל וקטיגור של השופטים שפסלו והדיחו בצדק את שני העבריינים מהמשך התחרות.

עֶשרות שעות השידורים הישירים מפאריס 2003 הניבוּ מאות שגיאות. מדהים. הן נעשו בפרהסיה ובראוותנות וללא שמץ של בושה בכל תחומי השידור ומבלי להתנצל. אך לאיש מהנהלת ערוץ הטלוויזיה הציבורי ורשות השידור לא היה את הידע וההשכלה הקונקרטית בתחום השידור המורכב הזה כדי לבקרם ולקרוא אותם לסדר. גם ביקורת העיתונות דממה. למבקרי שידורי הספורט בטלוויזיה יש אולי מושג קלוש בכדורגל. אין להם צֵל צִלוֹ של מושג בשידורי א"ק. כמות כזאת של שגיאות הכוללת אי ידיעת שמות, אי ידיעת החוּקה, שיבוש שמות, החלפת שמות המנצחים, כשלי ניסוח, וחוסר בקיאות בחומר השידור הן סיבות מספיק מוצדקות כדי לשמש Casus Belli נגד צוות השידור בפאריס והצורך לסגור לו את המיקרופון ולהחזירו הביתה. זאת הייתה טרגדיית שידור במלוא מובן המילה. משה גרטל הודח על ידי ממחלקת הספורט על עבירות שידור פחות חמורות מאלוּ של "השדר המוביל" אורי לוי וד"ר גלעד וויינגרטן. בעבר נקבע סטַנדרט שידור גבוה בשמונה אליפויות העולם הקודמות בא"ק ע"י נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין.

הסטנדרט הזה הוּפַר. החל מ- 1983 עשיתי מאמצי עַל לכלול את יהלומי השידור האלוּ של הא"ק בנִזרו של ערוץ 1. היו לי מאבקים לא פשוטים עם המנכ"לים לדורותיהם האם יש צורך לשלם ממון כה רב כדי להציב את אליפויות העולם בא"ק בלוח שידוריו של הערוץ הציבורי . הם השתכנעו. הפיצוי שלי היה בהתאמת שדרים מוכשרים ,רבי עוצמה, ויכולת שידור באירועי העַל האלוּ. לא כל שדר מצויד בידע וכשרון כדי להחזיק בידיו גם את מיקרופון הא"ק. אין שום קשר בין יכולות שידור של טניס, ג'וּדוֹ וקָיאקִים באולימפיאדות לבין שידור רב ממדי כמו תחרויות הא"ק. צוות השידור בפאריס 2003 קיבל עליו ביודעין אחריות שהייתה גדולה מכפי מידותיו. רמת השידור באליפות העולם ה- 9 בא"ק הייתה חובבנית ולא התקרבה במאום לשמונה הקודמות לה. היא הייתה אֶבֶן נֶגֶף בהיסטוריית השידורים של מחלקת הספורט בערוץ 1. אורי לוי לא שִידֵר א"ק – הוא סִיפֵּר א"ק. גם זה בקושי. זהו הבדל עצום בשידור טלוויזיה.

את ד"ר גלעד וויינגרטן הבאתי להיות פרשן א"ק של מחלקת הספורט עוד מימי אליפות העולם ה- 1 שנערכה בהלסינקי בירת פינלנד באוגוסט 1983. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד התנגד כאמור לרעיון שלי להטיס את הפרשן להלסינקי 83'. הוא טען שהפרשנות של ד"ר גלעד וויינגרטן איננה כה חיונית עד שאי אפשר להסתדר בלעדיה. הוא גם גרס שהפרשן איננו פיגורה טלוויזיונית מי יודע מה, ולא הותיר עליו כל רושם כפרשן א"ק בשידורי העבר שלוֹ. אני חשבתי אחרת מהמנכ"ל. ד"ר גלעד וויינגרטן טס על חשבונו להלסינקי 83' ושהה שם מטעמו, למעט התגנבות היחידים שלו בלילה לחדרו של נסים קיוויתי שם לן על השטיח. רשות השידור מימנה את שכרו בפרוטות בלבד. אולם בסופו של דבר ישב בעמדת השידור לצדו של נסים קיוויתי וביצע את מלאכתו.

ד"ר גלעד וויינגרטן היה פרשן זמני שלי בהלסינקי 83'. הוא הפך לפרשן קבע לאורכן של שמונה אליפויות עולם בא"ק. הפרשנות של ד"ר גלעד וויינגרטן באליפות העולם ה- 9 בא"ק בפאריס 2003 הייתה אקורד סיום נוגה לקריירה ארוכה רצופה עליות ומורדות. נסים קיוויתי שהיה אתלט בעצמו בעברו ושַדָּר א"ק בכל נימי נפשו לא העניק לד"ר גלעד וויינגרטן Space נרחב לפרשנות. הוא לא תמיד היה זקוק לו. ד"ר גלעד וויינגרטן נטמע בשידוריו של נסים קיוויתי ונשמע יותר כפרשן אורח מאשר שַדָּר. הוא לא בלט במשך תקופה ארוכה. הוא גם לא היה אישיות טלוויזיונית סוחפת שממקדת סביבה את תשומת ליבו של הציבור במשפט פרשנות אחד או שניים. הוא היה פרשן קורקטי שלא הלהיב איש יתר על המידה וגם לא הרגיז אף אחד. למזלו הוא היה הטוב ביותר בימים ההם מבין אנשי הא"ק. בס"ה היה בסדר בשידורים, אך מעולם לא פרשן עַל ולא גאון גדול בשידור. רחוק כאֶלֶף מילין מרמתו של פרשן השחייה הכריזמטי יוסף טלקי ז"ל, אך מקדים באלפיים מילין אחרים את פרשן הכדורגל מרדכי שפיגלר. פעם בעת שידורי הא"ק באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, כשישב לצִדו של נסים קיוויתי באִצטדיון סיפר למיקרופון ולצופים באחת הפרשנויות שלו, אולי בהיסח הדעת , "…תחרויות הא"ק באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' נעדרות מתח ועניין בשל החֶרֶם של הגוש הקומוניסטי העולמי בראשותה של ברה"מ…". זאת הייתה הערכה שגויה מכל היבט שידור שהוא. מפני שלא היה איש טלוויזיה טבעי ושורשי במקור, נסחף וקרא כמעט באֶוִוילוּת לצופים בישראל בשידור ישיר לנטוֹש בעֶצֶם את מסכי הטלוויזיה שלהם וללכת לישון. נזפתי בו קשות ב- Talk back שלי ממרכז השידורים הבינלאומי בלוס אנג'לס.

לאחר שמיניתי את מאיר איינשטיין באוגוסט 1991 לתפקיד שַדָּר הא"ק במקומו של נסים קיוויתי, השתנה גם מרחב הפרשנות של ד"ר גלעד וויינגרטן. מאיר איינשטיין היה שַדָּר ספורט מצטיין ויסודי, בעל קול בוטח וסמכותי, אך הוא לא הגיע למיקרופון השידור של הטלוויזיה מעולם ה- א"ק. בניגוד לנסים קיוויתי הוא נזקק מאוד לשירותיו של הפרשן לפחות בתחילה הקריירה שלו כשַדָּר א"ק. זה מצא את ביטויו ברוחב פַּס השידור שהוענק לד"ר גלעד וויינגרטן. היקף הדיבור שלו למיקרופון הוּכפל ושוּלַש.

חוק הכלים השלובים עשה שַמוֹת ב- ד"ר גלעד ווינגרטן ב- פאריס 2003. הוא נראה בכושר פָּגוּם ליד אורי לוי. הוא היה כבר מבוגר למעלה מבן 65 שנה. פרשנותו הייתה לפתע צפויה, שחוקה, ובמקרים רבים גם ממוּחזֶרת. כל ביצוע פּוֹשֵר הניב מייד פרשנות "דגולה" של הסבר וניתוח. לא רציני. אין צורך לשמוע דברי הסבר בכל הילוך חוזר. זה מכביד ומיותר. הפּרשָן מדבר הרבה יותר מידי ממה שהוא אמור לפָרשֵן. כמות מֶלֶל מיותרת מעל הנדרש הופכת את הפרשנות לרדודה וטריוויאלית. שוב ושוב הופרחו בחלל האוויר סיסמאות פרשנות חסרות תוחלת, כמו, "…הדיסקוס שָט באוויר…", "…הכידון שָט באוויר…", "מרכז הכובד…", "…השרירים האנטגוניסטים…", ו- "חומצת החלב…". אותם הטקסטים שנשמעו לפני 20 ו- 30 שנה חזרו על עצמם רק עם יותר שגיאות בעברית. הם הכבידו. לפעמים נדמה לצופה בסלון ביתו שהפרשן הוא בעצם מין תקליט שָחוּק או איזה קלטת מתוכנתת לפני שנות דוֹר. רק צריך לעשות לה "Play in" כדי להאזין לטקסט מוכר וחוזר על עצמו מימים ימימה. כמות המֶלֶל האדירה שלו המופקת בעשרות שעות שידורים ישירים מגובבת בדרכה המון קלישאות , אמירות בלתי מבוססות (ולכן גם בלתי מובנות), ניסוחים כושלים, אי אבחנות, טעויות זיהוי, שיבושי שמות, טעויות בעברית. אוסף של שטויות. הפרשן הוותיק היה חָלוּד. הסרת החֲלוּדָה נעשית באמצעות המון מילים מיותרות. מישהו צריך לומר לפרשן שהוא חייב לחסוך במילים. הפרשן איננו מעודכן בנעשה בא"ק הבינלאומית כפי שמצפים ממנו וכפי שאמור היה להיות.

מדהים היה להיווכח שכפרשן וותיק איננו מתמצא במאה אחוז בחוקת התחרות. בעת השידור הישיר של פרשת הזינוק הפסול של ג'ון דראמונד ואסאפה פאוול, איבד לחלוטין את ביטחונו האישי, ובאווירה ההיסטרית שנוצרה (עד כדי רחמנות) נגרר לטקסטים מהוססים. מפני שלא היה אמוּן על החוקה פירש לא נכון את תוכן התמונות שנראו על המוניטור. הוא היה אמור לדעת שחוק זה חוק ואין ממנו דרך חזרה. העבריינים נענשו כדין. זאת היא מתמטיקה צרופה והגיונית. חלק מהפרשנות מועברת לצופים בבית באמצעות פריזמה אישית מידי של הפרשן. נדמה לו לעיתים מבעד למשקפת האישית שלו שהוא נמצא באיזה שדה הימורים רחב ידיים. מה שמעניין אותו באמת זה האם צדק בתחזיותיו או שמא לא. לפעמים נדמה כאילו דברי הפרשנות והתחזיות מספקים את מאוויי השעשוע שלו. צורת ההתייחסות הזאת לחומר המשודר גוררת את הפרשן לומר לשָדָר שלו מעת לעת, "…אמרתי לך…" , או, "…טעינו שחשבנו…", או, "…לא הערכתי… אני מוֹדֶה…". אלו טעויות מרות בלתי מקובלות בפרשנות טלוויזיונית. פתטי. היו לפרשן גם כל מיני נפילות והסתבכויות טקסט מביכות בענייני "בָּנוֹת". מדוע הוא מוצא צורך לכנות חלק מהנשים, "בנות" , ומעולם איננו קורא לגברים, "בָּנִים". בטקס הפתיחה מצא לנכון לדווח לצופי הטלוויזיה בביטחון גמור רכלנות של רחוב, "האתלטיות השווייצריות מעדיפות כנראה לשבת באיזה בית קפה בפאריס במקום לצעוד עם משלחתן". רגע אחד מר גלעד וויינגרטן מהיכן אתה שואב את האינפורמציה הזאת אודות האתלטיות השווייצריות ? ו/או שמא אתה מדבר מהרהורי לבך ? מה זה צריך להיות בדיוק ? בעגת הטלוויזיה קוראים לזה נפילה. פעם חשב שהוא מזהה את לוחמת קרב ה- 7 השוודית קָרוֹלִינָה קְלוּפְט בעלת השיער הבהיר בין קבוצת אתלטיות שהתכוננה לאחד ממרוצי השליחים, לפתע פלט פרשנות מביכה, "…אה…כנראה שזאת לא היא…בטח סתם איזה בלונדינית אחרת…". לא ניצב שם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באותה שעה עורך בעל שידור קומה שיעצור את הפיאסקו המגוחך הזה.

לד"ר גלעד וויינגרטן ניצבות זכויות עבר לא מעטות בשידורי הא"ק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אך אין זה אומר שהוא ניצב מעל ביקורת המערכת. המיקרופון איננו שלו, ולא כל דבר שהוא אומר, מסביר ו/או טוען, חייב להתקבל בחרדת קודש. השאלה איננה אם שַדָּר הא"ק החָדָש ופרשנו הוותיק עומדים מעל הביקורת, השאלה האם היה מישהו בימים ההם במערכת הספורט בפרט ובטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בכלל שמצויד בהשכלה טלוויזיונית וסמכות וכֵּלים מתאימים כדי לבקר ולהנחות את צוות השידור בשעת הצורך.

היו ימים שהפרשן הוותיק פיתח תֶּזָה מעניינת וטען בלהט שהגזע השחור מוכשר יותר גֶנֶטִית לעסוק בריצות הקצרות ובקפיצות בהשוואה לאדם הלבן. לפרשנות הזאת לא היה כל ביסוס מדעי מוכח מן ההיבטים האנטומיים והפיסיולוגיים. הבעיה הייתה שהוא הציג את התזה הזאת ככל עולמית בשעה שהיא הייתה דעתו הפרטית ומופרכת לחלוטין. לכן לא אפשרתי לו כעורך ראשי להמשיך ולומר אותה למיקרופון. להצטיינותם של האתלטים השחורים בא"ק הבינלאומית בדור האחרון יש בינתיים רק הסבר סביבתי – סוציולוגי. טמון שם כסף גדול בשנים האחרונות והמוכשרים שביניהם נוהרים לעברו. נכון שנעשו ונעשים מחקרים המבקשים לגלות את צפוּנוֹת ההבדל (אם בכלל קיים שוֹנִי כזה) בין הגזע השחור והלבן בפעילויות ספורט, אך עד כה איש לא הוכיח שיש לגזע השחור איזה שהוא יתרון גֶנֶטִי על האדם הלבן.

האָצָן השחור האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) ניצח במשחקים האולימפיים בברלין 1936 אתלטים לבנים (וגם שחורים) לא בגלל צבעו. הוא פשוט היה אתלט טוֹב מהם . האצן הלָבָן האמריקני בּוֹבּי מוֹרוֹ (Bobby Morrow) זכה באולימפיאדת מלבורן 1956 בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מטר ו- 200 מטר. בדרכו לעבר שלוש מדליות הזהב באולימפיאדה ההיא באוסטרליה (לרבות מרוץ השליחים 4 פעמים 100 מ'), גָבָר בקלוּת על אָצָנים שחורים (ולבנים) כאחד. הוא ניצח אותם לא בגלל שהיה לָבָן, אלא מפני שהיה טוֹב ממתחריו. האָצָן הגרמני הלָבָן אָרמִין הָארִי (Armin Hary) ניצח באולימפיאדת רומא 1960 בריצה ל- 100 מטר. גם הזוכים במקומות השני והשלישי היו ספרינטרים לבנים. דֵייב סִים (Dave Sime) מארה"ב והבריטי פִּיטֶר רֶדְפוֹרְד (Peter Radford). שלושה אצנים לבנים הקדימו שלושה רצים שחורים. אָצָן סובייטי לָבָן ניצח אָצָנִים שְחוֹרִים באולימפיאדת מינכן 1972 בשתי הריצות הקצרות הקלסיות ל- 100 מ' ו- 200 מ'. קוראים לוֹ וָואלֶרי בּוֹרְזוֹב (Valery Borzov).

borzovטקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. משרד ההפקה, השידורים, והתקשורת שלנו ב- IBC  באטלנטה. אנוכי עם האצן הסובייטי וואלרי בורזוב במשרד ההפקה שלנו ב- IBC באולימפיאדת אטלנטה 96'. 24 שנים לאחר ניצחונו הכפול ב- 100 מ' ו- 200 מ' באולימפיאדת מינכן 1972 אמר לי כלהלן : "לא היה לי אז שום קושי להכניע כל אצן עלי אדמות יהיה צבעו אשר יהיה…שחור או לבן. פשוט הייתי המהיר מכולם בעת ההיא". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

אָצָן לָבָן וֶולשי אָלֶן וֶולס (Allan Wells), ניצח בשמה של בריטניה אתלטים שחורים בריצת הגמר ל- 100 מטר באולימפיאדת מוסקבה 1980. אָצָן לבן איטלקים פּיֶיטְרוֹ מֵנֵיאָה (Pietro Mennea) הקדים אצנים שחורים בדרכו למדליית הזהב במוסקבה 80' בריצה ל- 200 מ'. קופצי המשולשת הלבנים הפולני יוֹזֵף שְמִידְט (Jozef Schmidt) והסובייטי וִויקְטוֹר סָאנִיֶיב (Viktor Saneyev) זכו במדליות הזהב במקצוע הזה והכניעו קופצים שחורים ללא תנאי. יוזף שמידט זכה במדליות הזהב בקפיצה משולשת באולימפיאדות רומא 1960 וטוקיו 1964, ו- וויקטור סָאנִיֶיב אָגָר שלוש זהב רצופות כאלו במשחקים האולימפיים של מכסיקו 1968, מינכן 1972 ומונטריאול 1976. קופץ המשולשת הלָבָן האנגלי ג'וֹנָתָּן אֶדוּאָרְדְס (Jonathan Edwards) מחזיק מאז אליפות העולם בא"ק בגטבורג – שוודיה 1995 בשיא העולם 18.29 מטר. שום קופץ משולשת שחור איננו מתקרב ברגע זה להישגו. לא חסרות דוגמאות נוספות.

בליגות הספורט האמריקניות ה- NBA בכדורסל ו- NFL בפוטבול, רבים לאין ארוך היום שחקנים שחורים מלבנים. זה בשום אופן איננו מצביע על עדיפות גֵנֶטִית של הגזע השחור על הגזע הלבן במשחק הזה. יש לכך בינתיים רק הסברים סוציולוגיים, ולא גופניים – גנטיים. חלו תמורות מרחיקות לכת בצבע עורם של כמות המשתתפים בתחרויות הא"ק, אך לא בגלל הגנטיקה. בשל המָמוֹן. במערכת השידור היוקרתית רבת הפרטנזיות של שידורי הספורט, יש לשמור על הכלל הברור והחשוב בשידורים בו הפרשנים כפופים לעבודת המערכת. אין לאיש חֵירות בלעדית על המיקרוֹפוֹן. גם לא לשום מומחה מבחוץ. הפרשנים לעולם אינם קבלני עבודה עצמאיים בשטח. יש להם בוס. זהו העורך והמפיק הראשי שלהם. אלו הם יחסי העבודה הנכונים. בשום פנים לא להפך.

זה היה לפני 32 שנים. בקיץ 1983 גייסתי את הפרשן ד"ר גלעד ווינגרטן לאליפות העולם ה- 1 בא"ק שהתקיימה בהלסינקי באוגוסט 1983. שמרתי עליו לאורך שמונה אליפויות עולם רצופות לרבות זאת של אדמונטון – קנדה 2001. בחלוף שנות דור הבנתי בקיץ 2003 שמר גלעד וויינגרטן איננו אותו האיש שהכרתי בעבר ובעבורו ולמען אישיותו שמרתי לו אמונים. על האיש שדחף למצוינות כל חייו השתלטה בינוניות ורדידות משהסכים לחבור למנהל מחלקת הספורט ב- 2003 אורי לוי שניצל את השררה ו- הפקיע את מיקרופון ה- א"ק לטובתו. אורי לוי הבלתי מוכשר בעליל החליט החלטה מבישה להיכנס לנעליו הענקיות של שדר הא"ק הנפלא נסים קיוויתי ומינה את עצמו לשדר א"ק מוביל. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (זה שסולק ממשרתו ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריק שרון) לא מנע מאורי לוי לבצע את זממו. בעיניי כאזרח מהשורה נראה לי ב- 2003 כי אורי לוי חורש רעה טלוויזיונית. כך אני ראיתי את הדברים. היכן נשמע כדבר הזה שאיש טלוויזיה שמחזיק בשררה אולם נעדר כל כישרון, ידע, יכולת, ומורשת לשדר אירוע א"ק עולמי – בינלאומי מורכב, מסובך, ומתמשך ממנה את עצמו לשַדָּר ישיר מוביל של אותה ההתרחשות…??? אורי לוי נעדר כל ניסיון קודם ולו המינימלי ביותר בתחום הא"ק, ענף הספורט המורכב ביותר מכל האחרים בעת שידורים ישירים, הציב את עצמו כשַדָּר מוביל של אליפות העולם ה- 9 בא"ק שעמדה להיערך באוגוסט 2003 בפאריס. האיש שלא שידר מעולם א"ק בימי חייו הטלוויזיוניים הטיס באישור מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא יוסף בר-אל את עצמו יחדיו עם הפרשן גלעד וויינגרטן לאליפות העולם ה- 9 בא"ק בפאריס באוגוסט 2003, לא פחות. הוא הפקיד את עצמו על הכֵּס. לא פלא שהבינוניות והחובבנות הזאת ביוזמתו של אורי לוי ובאחריותו התרחשה בתקופת הרדידות בה כיהן יוסף בר-אל בתפקיד מנכ"ל רשות השידור, 2005 – 2002. כדי למנוע נלוזות כזאת בה מנהל מחלקת הספורט נוטל מיקרופון לא לוֹ וממנה את עצמו לשַדָּר מוביל בענף ספורט שאין לו שום מושג ואינו בקי בו באישור מנכ"ל רשות השידור, היה צורך ראשית דבר לנפנף את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר מכיסאו הרם. ברור שנגרמו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שוב ושוב נזקים בלתי הפיכים בתחומי השידור השונים לא רק בתחום שידורי הספורט.

אלכס גלעדי נמנה כמוני בימים ההם על אוהביו ומעריציו של נסים קיוויתי. בשנים הראשונות לעבודתו בטלוויזיה הישראלית טיפח תקוות של מגיש ושַדָּר. נסים קיוויתי היה המוֹדֶל שלו. לא פעם ולא פעמיים נהג לומר לי, "יואשיש, תראה איזה שַדָּר גדול הוא נסים קיוויתי. תענוג להקשיב לו". אלכס גלעדי העריץ את נסים קיוויתי וראה בו מופת שידור. נסים קיוויתי היה בעיניו איש תרבות, בעל עֵט, ושַדָּר שניחן בכִשרון קולח לתרגם את מחשבותיו למיקרופון. חלפו ארבע שנים מאז משחקי בנגקוק 1970. דן שילון מינה את אלכס גלעדי לתפקיד מבצעי רב זרועי של ראש משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמפיק הראשי של  משחקי אסיה ה- 7 בטֶהֶרָאן בירת אִירָן שנפתחו ב- 1 בספטמבר 1974 בהשתתפות 26 מדינות.

מאיר איינשטיין נוֹלד שַדָּר כדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית ביום שקוֹלוֹ של יורם ארבל גָוָוע שָם לעַד. הצלחתו של מאיר איינשטיין לא הייתה מקרית וגם לא הפתעה עבורי. ידעתי שבחירתי בו נכונה. אהבתי והערכתי את קוֹלוֹ וסמכתי על האבחנה המקצועית שלי. מאיר איינשטיין נחשב על ידי לשַדָּר כדורגל מעולה עוד בימיו ברדיו "קול ישראל". מעבר למצוינות הזאת הוא הֵביא עמו משהו שהיה חסר מאוד בנוף שידורי הספורט והכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן יורם ארבל. סקרנות עיתונאית. ההפתעה הגדולה הייתה שהתגלה מוקדם מהצפוי גם כשַדָּר א"ק. ב- 23 באוגוסט 1991 נפתחה בטוֹקְיוֹ בירת יפן אליפות העולם ה- 3 בא"ק. זה היה אמור להיות אירוע הספורט הבינלאומי הגדול והאחרון בקריירה של השדר הדגול נסים קיוויתי לפני פרשתו לגמלאות בסוף אותה שנה. חוזה השידורים הבלעדי היה ששייך לנו ועלות הזכויות על פי החלוקה הכספית של ה- EBU עמדה על 150000 (מאה וחמישים אֶלֶף) דולר. צֶוֶות שידור בן שלושה אנשים בראשותי היה אמור לטוס ליפן לפרק זמן של עשרה או אחד עשר ימים. אני עצמי הייתי אמור לקדם בטוקיו כמנהל ומפיק השידורים שם את פניהם של השַדָּר נסים קיוויתי והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן. מלאכת ההפקה משם הושלמה כולל הקמת עמדת שידור באִצטדיון עבור הטלוויזיה הישראלית , תשלום לוגיסטיקת המלונות ומיסוד קווי השידור ארוכי הטווח מהאִצטדיון האולימפי בטוֹקְיוֹ לאולפן בירושלים ורכישת כרטיסי הטיסה. לרוע המזל ביטל מנהל הטלוויזיה בעת ההיא יוסף בר-אל ברגע האחרון ממש את טיסת הצוות בנימוק של חיסכון כספי. הסברתי לו כי עלות הטיסה והשהייה בטוקיו של צוות השידור שווים רק ל- % 3 מהעלויות הטכניות וזכויות השידורים, אך אינני בטוח שהבין ו/או שלא רצה להבין. כמובן שנדרשנו לשלם "קנסות" כספיים על ביטול מאוחר של עמדת השידור באִצטדיון על כל תכולתה הטכנולוגית והזמנת החדרים במלון. שֵם טוֹב לא יצא לטלוויזיה הישראלית הציבורית מכל הבלבול הזה ברגע האחרון. נדרשנו לשדר Off Tube מירושלים. צורת שידור שנחשבת בעיניי לקללה מַמְאֶרת.

אני חושב שנסים קיוויתי נעלב. הוא לא הסכים לשָדֵר מן האולפן בירושלים את התחרויות שמתקיימות בטוקיו, שסימנו את אקורד השידור המסיים את הקריירה הפוריה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא דרש פינאלה שונה. ב- 1991 הוא היה עיתונאי וותיק בן 65, נדמה לי קצת מר נפש ומאוכזב מההחלטה לשלול ממנו את ההזדמנות האחרונה בחייו לשָדֵר מהשטח את הא"ק, ענף הספורט שהיה אהבת חייו. הוא פרש מהמיקרופון. מחליפו החדש מאיר איינשטיין קפץ על המציאה. הוא הסכים גם הסכים לשדר את האירוע היוקרתי לראשונה בחייו מהאולפן בירושלים. לא כל כך עניין אותו עיקרון השידור מהשטח, או לשם שינוי שידור מהאולפן בירושלים המרוחק כ- 15000 (חמישה עשר אֶלֶף ק"מ ממוקד התחרויות). העיקר היה בעיניו ליטול קודם כל את מיקרופון השידור.

kivity 4טקסט תמונה : שנת 1991. נסים קיוויתי (בן 65) בערוב ימיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית.(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטרגדיה בבִּיזְנֶס הזה של הטלוויזיה היא שלכל שַדָּר יש מחליף. גם אם נדמה בתחילה שאין. כשנסים קיוויתי סירב לשדר בתנאים שנכפו עליו, נכנס מאיר איינשטיין לנעליו הגדולות ללא רגשי נחיתות, ובפעם הראשונה בקריירה שלו כשַדָּר א"ק עשה זאת טוב. הוא מילא (פחות או יותר) את החלל הענק שהותיר אחריו השַדָּר הדָגוּל.

kivity 5טקסט תמונה : דצמבר 1991. מסיבת הפרידה לנסים קיוויתי בחורף הירושלמי ובמסעדה ירושלמית. נסים קיוויתי צופה יחד עם ד"ר גלעד וויינגרטן, אלכס גלעדי, אורן רוזנשטיין, וחיים יבין ועוד כשלושים מוזמנים בקטעי Video נבחרים מקריירה השידור הארוכה שלו ברשות השידור. מימין ומאחור מציצים ראשיהם של שיפי ומשהל'ה פרידמן ושל אריה מקל מנכ"ל רשות השידור(ממושקף). (צילום מחלקת הסטילס. יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

einstein 1טקסט תמונה : דצמבר 1991. מאיר איינשטיין (במרכז) עם אשתו אוֹלִי והשדר רמי ווייץ במסעדה הירושלמית ההיא. התמונה צולמה במסיבת פרידה מהטלוויזיה וממחלקת הספורט שערכתי לנסים קיוויתי בהגיעו לגיל 65 ופרישתו לגִמלאות. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מאיר איינשטיין היה שַדָּר נוקשה יותר מנסים קיוויתי. הוא מעולם לא שידֵר באותו הרגש והחֵן ובסגנון השידור המיוחד שאִפיינו את נסים קיוויתי במשך עשרות שנים והרטיט לבבות כה רבים. אך הוא פיצה על כך בקולו הסמכותי, בדייקנות וניקיון השידור, ובמהימנות העיתונאית שלו. השידור של מאיר איינשטיין היה חף משגיאות לחלוטין. הוא לא רטט וגם לא הבריק אך תמיד שמר על ממוצע גבוה. הוא מעולם לא דעך.

כשוויתר במוּדע על רצונו לשַדֵּר את אליפות העולם ה- 3 בא"ק Off Tube מהאולפן בירושלים, פִספֵס נסים קיוויתי כמה מרגעי השיא של הא"ק בסוֹפָה של המאה העשרים. קולו של מאיר איינשטיין (ולא של נסים קיוויתי) חקוק לנצח על טֵייפּ השידוּר מאותו חודש אוגוסט של 1991, כשתיאר את הדו קרב ההיסטורי הבלתי נשכח בבור הקפיצה לרוחק בין שני הקופצים האמריקנים קָארל לוּאיס (Carl lewis) ומַיִיק פָּאוּאֶל (Mike Powel). לואיס קבע 8.91 מ' ושבר את שיאו בן ה- 23 שנים של בּוֹבּ בִּימוֹן מאולימפיאדת מכסיקו 68'. מָיִיק פָּאוּאֶל לא וויתר. בקפיצתו האחרונה הרחיק עד 8.95 מ' וניפץ את שיא העולם הטרי בן 21 דקות של קָרְל לוּאִיס ואת שיא העולם היָשָן בן עשרים וארבע השנים של בּוֹבּ בִּימוֹן. הישג פנומנאלי המתקרב לקצה גבול יכולתו של האדם. שיא העולם של מייק פאואל מחזיק מעמד כבר 24 (עשרים וארבע) שנים ו- טרם נשבר עד עצם היום הזה.

kivity 6טקסט תמונה : קיץ 1995. גטבורג שוודיה. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבוריץ – ערוץ 1 באצטדיון גטבורג. נסים קיוויתי (משמאל) היה אורח שלי בעמדת השידור שלנו באליפות העולם ה- 5 בא"ק ב- 1995 בגטבורג שוודיה לאחר פרישתו מהטלוויזיה. הוא נראה כמתבונן בערגה ובעיניים כלות במה שהיה פעם נחלת השידור הבלעדית שלו במשך שנות דוֹר. זיהוי מימין לשמאל : אנוכי, הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן, השדר מאיר איינשטיין, ונסים קיוויתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כל שַדָּר א"ק באשר הוא מתפלל "לתפוש" שיא עולם באחד משידוריו . לנסים קיוויתי זה אירע פעמים ספורות בקריירה הארוכה שלו בת עשרות השנים. למאיר איינשטיין זה קרה פעמיים כבר בשידור הא"ק הראשון בחייו. הוא שידר גם את שיא העולם החדש של קרל לואיס בריצת 100 מ' 9.86 ש'. מאיר איינשטיין ניצב לפתע יחידי בפסגת שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יורם ארבל ונסים קיוויתי לא היו שם עוד, ואורי לוי בעל קול צווחני לא נחשב ליריב שווה כוחות.

יוסף "טומי" לפיד ואורי פורת סייעו לי ברוחב לֵב למסד את תחילתה של מסורת שידורים ישירים חשובה של אליפויות העולם בא"ק, ב- 1983 בהלסינקי ו- 1987 ברומא על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בכך הצטרפנו למשפחת השידור האירופית והבינלאומית . כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות ב- EBU רואות בשידורים הישירים של אליפויות העולם בא"ק המתקיימות מידי שנתיים בחודשי הקיץ יולי – אוגוסט בתקופת החופש הגדול נדבך שידור ציבורי. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפר ברגל גסה את המסורת החשובה הזאת של שידור מהשטח.

ב- 1993 הודח יוסף בר-אל ממשרתו ע"י המנכ"ל החדש של רשות השידור מוטי קירשנבאום . מהלך מתבקש שהשפיע מייד על הפקת שידורי הספורט . הדחתו של יוסף בר-אל התחוללה כבר בשעה ש- פרימו נביולו (Primo Nebiolo) נשיא ה- IAAF החליט לקיים את אליפויות העולם בא"ק מידי שנתיים . כל רשתות הטלוויזיה ב- EBU החליטו פה אחד להצטרף לחוזה הארוך טווח עם התאחדות הא"ק הבינלאומית. מוטי קירשנבאום עזר לי לבנות מחדש את מסורת השידורים ואת טיב ההפקה של אליפויות העולם בא"ק הבאות לאחר כשלון טוקיו 91'. בימיו שידרנו ישיר במלואן את שלוש אליפויות העולם הבאות בא"ק של שטוטגרט 1993, גטבורג 1995, ואתונה 1997.

yoash 4טקסט תמונה :  קיץ 1997. אתונה – יוון. אנוכי עם גב' בריז'יט תריזה (Brigitte Terrise) המקסימה והיעילה האחראית על תיאום השידורים מטעם ה- EBU (מקום מושבו בג'נבה) בעת הפקת שידורי אליפות העולם ה- 6 בא"ק באתונה 1997. הכרתי שנים רבות את אנשי הטלוויזיה היוונית ERT ואת אנשי ה- EBU בג'נבה – שווייץ. אין לי בכלל ספק שקשרים אישיים חמים ומהימנים עם אנשי הטלוויזיה בכל מקום בעולם הם נדבך חשוב, ותורמים להצלחת ההפקות הבינלאומיות שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אליפות העולם ה- 5  בא"ק בגטבורג 1995 הייתה המבחן הגדול של האתלטים בעולם לקראת אולימפיאדת אטלנטה 96'. עבורי היא הייתה פריצת דרך של תכנון שידורי ספורט בטלוויזיה לטווח ארוך בסיועו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. שידרנו ישיר את כל תחרויות האליפות . אבל אליפות העולם ה- 6 בא"ק באתונה 97' הייתה שיא ההפקה. זה היה צעד אחד גדול לפנים של מכלול מהלכי הפקה שכללה בפעם הראשונה מיסוד משרד תקשורת ושידורים במקום התרחשות האירוע, ובקרה ישירה שלי על קווי השידור מאתונה ועל האולפן בירושלים המנווט את השידורים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום קיבל את בקשתי עוד בימי אליפות העולם ה- 4 בא"ק בשטוטגארט בקיץ 1993, להפוך את התחרות הבינלאומית הזאת לנדבך קבוע בלוח שידורי הטלוויזיה הציבורית . אתלטים ישראליים טובים יותר או פחות נטלו חלק בכל אליפויות העולם בא"ק אך לא זאת הייתה העילה של יוסף "טומי" לפיד, אורי פורת, ומוטי קירשנבאום לאפשר לי לשדר ישיר אותן במלואן על המסך הציבורי. הרחיק לכת מכולם מוטי קירשנבאום. הוא סייע בידי להפוך את ההפקה ליעילה ומסודרת, מתוכננת, ועניינית, וגם קלה מבחינה פרוצדוראלית. תמה תקופת יוסף בר-אל בטלוויזיה. החלה תקופת יאיר שטרן.

אין ספק שנשיא IAAF הפעלתן והמוכשר האיטלקי פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ (Primo Nebiolo), הפך את אליפויות העולם בא"ק לאחד מאירועי הספורט הנצפים ביותר בעולם וגם היקרים ביותר. מפליא שהדבר לא קרה קודם לכן. הסימביוזה בין הטלוויזיה לא"ק הפכה לבלתי נמנעת. מבעד לשידורי הא"ק בטלוויזיה השתקף היטב המאבק הנצחי של האדם נגד המטר והשעון וגם נגד עצמו. שם אפשר היה לחפש את קצה גבול יכולתו של בן האנוש . לא בכדי השקיעו רשתות הטלוויזיה בעולם ממון רב בקניית זכויות השידורים השקיעו של האירוע היפהפה וייחדו לו אמצעי שידור Unilateral רבים. אליפות העולם בא"ק היא הצגת טלוויזיה בלתי נשכחת.

הגדילו לעשות רשתות הטלוויזיה האירופיות הגדולות והעשירות כמו ה- BBC הבריטי ,ARD  ו- ZDF הגרמניות, RAI האיטלקית, TVE הספרדית, 3 F ו- 2 F הצרפתיות , ולידן כמובן NBC האמריקנית, NHK היפנית, וערוץ 10 של הטלוויזיה האוסטרלית. הן חינכו במשך שנים רבות את צופיהן לתרבות צפייה בספורט ולימדו אותם לאהוב את תחרויות הא"ק. אותן רשתות הטלוויזיה נהנו גם ממשלחות אתלטים ואתלטיות גדולות שייצגו את מדינותיהן. שירות רשתות הטלוויזיה את הציבור כמקור מידע וכמות ואיכות האתלטים שנטלו חלק בתחרויות חפפו האחד את השני, וחייבו פעילות טלוויזיונית ענפה ומתואמת. הרשתות הגדולות והעשירות הביאו עמן לכיסוי האליפויות אמצעי שידור Unilateral רבים שכללו מצלמות נוספות שהעשירו את התמונה ה- Multilateral של ה- Host broadcaster המקומי, אולפני הגשה ופרשנות משלהם בתוך האִצטדיונים, ציוותי צילום ENG, ניידות שידור שריכזו את הפעילות ה- Unilateral הזאת, ותוספת רצינית של כוח אדם מקצועי. כל זאת בנוסף לשכירת עמדות השידור הרגילות הממוקמות מעל ובסביבת קו הגמר. צריך להבין שמאפייני פעילות כיסוי Unilateral מהסוג הזה עולה ממון רב. בסדר גודל של מאות אלפי דולרים. הטלוויזיה הישראלית לא יכלה להרשות לעצמה מאמצים כספיים כה גדולים כאלה.

ard zdf 1טקסט תמונה : קיץ 1999. אליפות העולם ה- 7 בא"ק בסביליה – ספרד. זהו אולפן ההגשה והפרשנות ה- Unilateral של הטלוויזיה הגרמנית ARD באליפות העולם ה- 7 בא"ק בסביליה. ARD השקיעה כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר בהפקת השידורים הללו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

yoash 5טקסט תמונה : קיץ 1995. גטבורג שוודיה. נשים שוודיות מהוועדה המארגנת השוודית מארחות אותי במחלקת האקרדיטציה (Accreditation) של הטלוויזיה השוודית הציבורית SVT בטרם תחילת תחרויות של אליפות העולם ה- 5 בא"ק של גטבורג 1995. (ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

yoash 6טקסט תמונה : קיץ 1995. אצטדיון הא"ק של העיר גטבורג בשוודיה. אני עם המפיקה של הטלוויזיה הסינית הממלכתית CCTV בעמדות השידור הסמוכות של שנינו באליפות העולם ה- 5 בא"ק בגטבורג. היא התאוננה בפני על רייטינג צפייה נמוך בסין, % 10 בלבד. פירושו של דבר כי "רק" 200.000000 (מאתיים מיליון) צופים סיניים ראו את שידורי אליפות העולם בא"ק של גטבורג 1995. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                               

מאיר איינשטיין ירש את מקומו של נסים קיוויתי. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ששָב לרשות השידור ב- 1998 אִפְשֵר לי לשָדֵר ישיר גם את שתי אליפויות העולם הבאות בסביליה 1999 ובאדמונטון – קנדה באוגוסט 2001.

yoash 7טקסט תמונה : אוגוסט 2001. אליפות העולם ה- 8  בא"ק באדמונטון – קנדה. .                 זיהוי מימין לשמאל : מר אלכס גלעדי הבינלאומי בעל אחריות משולשת כבדה : סגן נשיא בכיר ב- NBC + חבר ב- IOC + יו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF, מר מנואל "מנולו" רומרו, השדר המוביל שלי מר מאיר איינשטיין, ואנוכי ערב תחילת שידורי הטלוויזיה של אליפות העולם ה- 8 בא"ק באדמונטון בירת חבל אלברטה בקנדה. (באדיבות CBC  קנדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שם הספר :

מתוך הספר "למילים יש וויזואליה משלהן" (10). כישרון התיעוד והשידור הישיר בתחומי הספורט והחדשות בטלוויזיה. קובץ מס' 10 מתוך 19 קבצים של הספר, "למילים יש וויזואליה משלהן"

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הספר נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 2000  לספטמבר 2012.

השידורים הישירים של תחרויות הא"ק באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 גבו מנסים קיוויתי מאמץ פיזי ונפשי עצום. הוא ישב שעות ארוכות מידֵי יום בעמדת השידור באצטדיון האולימפי הפתוח ב- "Coliseum" של לוס אנג'לס ושידר משם ישיר לישראל בכל אחד משמונת הימים כעשר שעות תחרויות א"ק, מוקדמות וגמרים. השמש של קליפורניה הכתה בו וקפחה על ראשו אך הוא דבק במשימה. מפני שהיה שַדָּר אחראי ופדנט התכונן גם בכל יום כשש שעות בחדרו במלון, ב-Press center, ובאצטדיון עצמו לקראת השידורים הישירים רוויים במאות ואלפי פרטים שהכילו שמות של אתלטים מכל העולם ואין סוף תוצאות אישיות וקבוצתיות של זמנים ומרחקים. מטבע הדברים גודש אירועי ה- א"ק גררה אותו לכמות מֶלֶל אדירה ממש. ואז קרתה הטעות הבלתי הגיונית. בעת הצגת האָצָנִים בריצת הגמר ל- 100 מ' לגברים באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, תיאר נסים קיוויתי את המתח העצום בו היה שרוי האתלט האמריקני קָארְל לוּאִיס לקראת הזינוק באולימפיאדה הראשונה שלו. הוא קארל לואיס היה המועמד הוודאי לניצחון בריצה הקלסית הקצרה. אמריקה והעולם כולו ראו בו את יורשו של גֶ'סִי אוֹאֶנְס האתלט השחור הדָגוּל ההוא שזכה בארבע מדליות זהב באולימפיאדת ברלין 1936, בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ', קפיצה לרוחק, ומרוץ שליחים 4 פעמים 100מ'. בשעה שבימאי ניידת השידור של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC Sports, (שימשה כ- Host broadcaster העולמי) חשף ב- Close up את קָארְל לוּאִיס על המסך, איבד נסים קיוויתי לרגע את פוקוס השידור שלו. זה קורה לפעמים. בהיסח הדעת שידֵר למיקרופון אבחנה בלתי הגיונית בעליל. זה היה בשידור ישיר בעת ש- ABC הציגה את אתלט העַל האמריקני קבל עם ועולם. "הנה קָארְל לוּאִיס, הוא בשביל השביעי. הוא רוצה לזכות ב- 100 מ', 200 מ', ארבע פעמים 100 מ' שליחים ובקפיצה לרוחק. בדיוק כפי שעשה ג'סי אואנס באולימפיאדת ברלין 1936", אמר בביטחון למיקרופון והוסיף, "עם כל הביטחון העצמי שלו ועם כל היכולת האישית הפנטסטית שלו, רואים שקָארְל לוּאָיס מתוח מאוד, הוא נראה לי קצת חִיוֵור. מפני שהכול יכול לקרות, בזינוק, באמצע הריצה, ובסיום". ב- 1984 כבר שידרה הטלוויזיה הישראלית בצבע אך לאִבחוּן החִיוָורוֹן של קארל לואיס לא הייתה כמובן כל אחיזה במציאות. אי אפשר היה לראות שקָארְל לוּאִיס חִיוֵור מפני שצבע עוֹרוֹ היה שָחוֹר.

carl lewis 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. זהו האצן האמריקני הנפלא ויפה התואר קארל לואיס. צבע עורו היה כהה מידי מכדי להבחין בחיוורונו. (Close up מתוך תמונת פרסומת של חברת "Mizuna").

נסים קיוויתי העריך אולי ש- קאָרְל לוּאִיס "חִיוֵור" בשל הלחץ העצום בו היה שרוי לפני הזינוק אך בפועל וודאי לא רָאָה זאת. הוא שידר דבר שלא ראה. אלה כמובן טעויות טיפשיות שעלולות לקרות גם לשַדָּר מצטיין שמחזיק בידיו מיקרופון נוֹן – סְטוֹפּ כשמונה שעות ברציפות מידי יום באולימפיאדה. נסים קיוויתי לא היה מעולם שַדָּר טֶפְלוֹן. כמה פליטות פה שטותיות בקריירה שידור ארוכה בת עשרות שנים שלוֹ היו נדירות, מִקריות, ובלתי חשובות אך הן נדבקו אליו כעלוקות ומצצו את דמו. את הרגעים הגדולים שלוֹ באמת סירב חלק מהציבור לזכור. העיתונות אהבה להציק לו.

יריית הזינוק לריצת הגמר ב- 100 מ' נורתה ונסים קיוויתי היה במיטבו : "זינוק טוב מאוד. בראש סם גריידי מארה"ב. אבל קארל לואיס הולך קדימה. הוא מנצח. במקום השני סם גריידי מארה"ב. במקום השלישי בן ג'ונסון מקנדה. קארל לואיס עשה זאת. 9.99 ש' בגובה פני הים. המדליה האולימפית המוזהבת הראשונה כבר מונחת בכיס".

זוהרו של נסים קיוויתי מעולם לא הוּעַם. אינני שותף לדעתו של חלק מהציבור כי דמותו הטלוויזיונית כהתה. נסים קיוויתי נשא על גבו גם את מרבית שידורי השחייה באולימפיאדת לוס אנג'לס. כשהיה עסוק בשידורי הא"ק, הטלתי על יורם ארבל להחליף אותו כשדר שחייה בבריכה. במשחה הגמר ל- 200 מ' בסגנון פרפר באולימפיאדת לוס אנג'לס 84', ניצח במפתיע האוסטרלי ג'ונאת'ון סִיבֶּן (Jonathon Sieben) את המועמד לניצחון מיכאל גִרוֹס (Michael Gross) מגרמניה, עָנָק שגובהו 2.02 מטרים. יורם ארבל התבלבל בשידור הישיר והעניק את הניצחון לשחיין הגרמני שהיה אומנם Favorite (מועמד לניצחון) אך הפסיד. יורם ארבל היה על סַף טביעה טלוויזיונית בבריכה האולימפית. הפרשן הוותיק והמצטיין שלי יוסף "יוֹז'וֹ" טלקי הציל אותו. הפרשן בעל העין החדה העיר לוֹ ויורם ארבל חסר הביטחון בבריכת השחייה שָב כעבור זמן קצר ותיקן את עצמו. מי זוכֵר ליורם ארבל את טעותו האומללה. מלאכת זיהוי המנצחים בתחרויות הספורט (הֶרֶף של מֵאית שנייה או שתיים מפרידים בין המקום הראשון לשני) היא אֶבֶן יסוד בשַדָּרוּת הספורט. נסים קיוויתי היה שַדָּר אולימפי בנפשו. יורם ארבל היה שַדָּר של מוּנדיאלים.

arbel 3

טקסט תמונה : 1984. יורם ארבל (משמאל) ופרשן השחייה האגדי יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל. יורם ארבל עמד על סף טביעה בבריכה האולימפית של לוס אנג'לס 1984. יוסף טלקי הציל אותו. אפילו שדר ספורט עתיר ניסיון ברמתו של יורם ארבל נתקל בקשיים רבים בשעה ששידר מקצוע ספורט שלא הכיר. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בימי ה- בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באוקטובר 1971, הטילו דן שילון ואלכס גלעדי על נסים קיוויתי משימת כיסוי נכבדה, שידור אליפות אירופה בא"ק שנערכה בהלסינקי בירת פינלנד. לתחרות הזאת הייתה חשיבות רבה מפני שהיא שימשה מבחן כוחות לאתלטים ולאתלטיות האירופיים לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 הממשמשת ובאה. נסים קיוויתי שהיה בימים ההם כתב "ידיעות אחרונות" בלונדון שם גם התגורר עם רעייתו רותי כהן ז"ל טס להלסינקי והיה בנוסף המפיק והטכנאי של עצמו. אלכס גלעדי ביקש ממני לצפות בטייפים VTR בעלי רוחב פס של 2" (שני אינטשים) שאותם שידר נסים בהלסינקי בעבור מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הצבתו של שַדָּר ישראלי באירוע החשוב תשעה חודשים לפני אולימפיאדת מִינְכֶן 72' היה הישג עיתונאי חשוב של דן שילון ואלכס גלעדי. בימים ההם לא הייתה עדיין תקשורת טלוויזיה לוויינית בין ישראל לאירופה. תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה הייתה בתהליך הקמתה ועדיין לא אופרטיבית. שוממה. נסים קיוויתי הקליט את קולו באולפני הטלוויזיה הפינית YLE בהלסינקי ושלח משם את הטייפים הכבדים לישראל. בתקופה ההיא הוא היה שַדָּר בודד בעמדת השידור ועשה את עבודתו ללא פרשן צמוד לידו. תפקידי הצנוע היה להרכיב את הטייפים על מכונות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) ולצפות בירושלים בחומר השידור של נסים קיוויתי כדי להציע לאלכס גלעדי את האירועים הראויים והנבחרים על פי הבנתי לשידור ב- "מבט ספורט".

זה היה באחד מימי השישי של הסתיו הירושלמי. עליתי אחה"צ לירושלים מתל אביב ההומה. כשהגעתי לבירה חשתי לפתע היטב את השקט ואת אווירת השבת היורדת על העיר. תחושה מיוחדת של רוגע, שקט, וקדושה שלא היו מוכרים לי. וודאי לא לתושב רמת אביב כמוני. נראה לי שאין אח ורע לתחושת אווירת השבת הירושלמית בשום מקום אחר בארץ. אהבתי גם את מזג האוויר הנפלא של עיר הקודש. אהבתי את ירושלים. הצפייה המוקדמת בשידורי נסים קיוויתי נועדה לצורך ניפוי מוקדם של החומר הרלוואנטי, כדי לחסוך בזמן העריכה היקר למחרת בשבת בעת הכנת "מבט ספורט" לשידור במוצאי שבת. הייתי אז בראשית צעדיי כאיש טלוויזיה בתחילת דרכי הארוכה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. טרם הפנמתי את הרעיון, "כי לכל שבת יש מוצ"ש".

באוקטובר 1971 נגלה לי נסים קיוויתי לראשונה במלוא יכולתו וכישרונו המקצועי . שַדָּר טלוויזיה ורדיו וגם עיתונאי בעל מוניטין ששירת את "ידיעות אחרונות" ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה, שמעולם לא ראיתיו, אך ידעתי מי הוא. שמו עלה לכותרות בשעה שמילא בהצלחה ב- 10 באפריל 1960 בשידור רדיו מבלגראד את מקומו של שַדָּר הספורט הנודע בימים ההם נחמיה בן אברהם, במשחק הניצחון ההיסטורי של נבחרת ישראל על יוגוסלביה 1:2. עבורי הוא היה מוסד שידור מזה שנים רבות.

kivity 8טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. לונדון. נסים קיוויתי היה מוסד שידור נכבד בפני עצמו זמן רב לפנינו. הוא היה שַדָּר ועיתונאי מוכשר משכמו ומעלה. כאן הוא מארח בשנות ה- 60 בעמדת השידור באִצטדיון "וומבליי" בלונדון את שחקן התיאטרון והקולנוע הישראלי וחתן פרס ישראל, חיים טופול. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור חבות לנסים קיוויתי חוב עולם. כעבור שנים סיפר לי, "יואש, לא תאמין לי אבל חיים טופול שימש לעת מצא פרשן כדורגל טוב בשידורי ה- BBC שלי בלונדון". (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אליפות אירופה בא"ק בהלסינקי באוקטובר 1971 כוסתה בצורה מרשימה ע"י הטלוויזיה הפינית הממלכתית YLE. בימוי צילומי ה- Video, התאורה הטובה, חדוּות הצילום, ועושר המצלמות של הרשת הקטנה, היוו חידוש מפליג וניגוד משווע לעוֹני צילומי הפילם הדהויים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ופילוסופיית הכיסוי כאן. צפיתי מוקסם בחומר הצילום והשידור שהגיע אלינו מוקלט על הטייפים של חברת AMPEX בעלי רצועות מגנטיות ברוחב של 2 אינטשים המגולגלות ומאופסנות בטייפים באריזה כבדה. מנחם וולף היה הטכנאי שלי. הוא השחיל מעשה אומן את הרצועה המגנטית הרחבה המתפתלת בין ראשי ה- Video והקרין על המוניטור את הפלא השמיני. האינפורמציה האלקטרונית שהוקלטה בהלסינקי הפכה לתמונה וקוֹל בירושלים. קולו המתכתי של נסים קיוויתי ויכולת השידור והתיאור שלו הפכו את הצפייה באליפות הא"ק האירופית הנערכת בהלסינקי על מכונת ה- VTR המסורבלת בירושלים (ראשי תיבות של Video Tape Recording) לחוויה בלתי נשכחת. השפה העברית התקנית והעשירה שהייתה שגורה בפיו , ההבנה העצומה שלו ביסודות הספורט ובעיקר ב- א"ק, ושליטתו ברזי השידור הישיר הטלוויזיוני גימדה את כל שדרי "מבט ספורט" האחרים בימים ההם ועשתה אותם אפרוריים. נסים קיוויתי הפך בבת אחת לשַדָּר מפורסם ומוכשר בטלוויזיה. הוא היה עובד Free lancer של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששילמה לו פרוטות. זאת הייתה עבודה צדדית שלוֹ. הוא בכלל שימש באותה העֵת עיתונאי בכיר של "ידיעות אחרונות" בלונדון אך בד בבד היה גם האיש למשימות מיוחדות של ראשי מחלקת הספורט דן שילון ואלכס גלעדי, למרות שישב הרחק מירושלים, בלונדון. יכולת השידור העיתונאית וכישרון התיאור של נסים קיוויתי הפכו לשם דבר ושיחת היום במחלקת הספורט בימים ההם של 1971. כוכבו זרח. מי שמע אז בכלל על יורם ארבל. השדרים המובילים במחלקת הספורט ב- 1971 היו אז איתן עמית, חנוך קינן, יאיר שטרן, וכמובן דן שילון, ואלכס גלעדי. נסים קיוויתי האפיל על כולם בעֵת ההיא וניצב מעליהם בדרגה שלמה. הוא היה גם מחדש הלשון העברית בשידורי הספורט. בשידורי הא"ק והשחייה הדרמטיים שלו שמעתי לראשונה את הביטוי המטפורי, "הוא לוחץ על הדוושה" (מאיץ את קצב הריצה), ו/או, "הרצים נכנסים לישורת האחרונה" (מסיימים את ריצתם על הקשת ונכנסים לריצה על קטע ישר). גם בשידורי הכדורגל טבע מונחים חדשים משלו. "להרשית את הכדור" (מצב של הבקעת שער בו הכדור פוגש את רֶשֶת השער), "למַרְכֵּז את הכדור" (לבעוט ו/או למסור את הכדור למרכז), "לתָּקֵל את היריב" (לקוח מהמילה האנגלית Tackle – לבלום את היריב), "ליָירֵט את הכדור" (להשתלט על כדור של היריב בעת מעופו) . השימוש במונחים האלה היו המצאות לשוניות שלו.

ריצת הגמר ל- 10000 מ' באליפות אירופה בהלסינקי באוקטובר 1971 הייתה דוגמא אופיינית ליכולת השידור והתיאור הפוריים שלנסים קיוויתי. התפתח שם מאבק צמוד ודרמטי בין הרץ הפיני המהולל יוּהָא וָואטָאיְינֶן (לָאסֶה וִוירֶן נחשב אז לרץ השני בטיבוֹ בפינלנד) והמזרח גרמני יוּרגֶן הָאסֶה. ב- 350 המטרים האחרונים של הריצה לחץ יוּהָא וָואטָאיְינֶן על הדַוְושָה והחל בפיניש מדהים של אָצָן לעבר קו הסיום. בסגנון ריצה יפהפה הוא ניתק מיוּרגֶן הָאסֶה אֶרֶך הרגליים וחצה ראשון את חוּט המטרה לקול שאגות עשרות אלפי צופים בני ארצו חובבי א"ק. נסים קיוויתי שידר נפלא את הריצה. כשחלף יוּהָא וָואטָאינֶן על פני קו הסיום, שאג נסים קיוויתי למיקרופון : "יוּהָא וָואטָאיְינֶן מנצח, הוא השאיר מאחור את יוּרְגֶן הָאסֶה הגרמני. איזו ריצה מדהימה. יוּהָא וָואטָאיְינֶן הוא אלוף אירופה החדש, הוא לבטח מועמד בטוח למדליית הזהב באולימפיאדת מינכן בעוד פחות משנה". הרץ הפִינִי לא שָקָט על שמריו והֵכין לנסים קיוויתי ואולי גם לשדרים האחרים סוג של "הפתעה" כשלא הפסיק את תנופת ריצתו הנהדרת גם לאחר שחצה את קו הסיום. העייפות לא ניכרה בו למרות המאמץ העצום שהשקיע. הרצים האחרים שהגיעו אחריו נעצרו וחיפשו לשאוף חמצן לריאותיהם. יוהא וואטאיינן לחלוטין לא היה מותש והמשיך להקיף את מסלול האִצטדיון בריצת גָאלָה כשהאדרנלין זורם בשפע בעורקיו, כאילו ריצת ה- 10000 מ' הדרמטית טרם הסתיימה, והוא מודה לקהל הנרגש בנִפנופי יד. נסים קיוויתי מצא בשנייה אחת את הניסוח המתאים ביותר לסיטואציה הזאת. הוא שאל בפליאה את המיקרופון שלוֹ ושִידֵר לטֵייפּ ההקלטה כלהלן : "מאַין נותר ביוּהָא ווָאטָאיינֶן הכּוֹח… ?", ומייד הֵשיב לעצמו, "למנצחים יש תמיד כּוֹח…המפסידים הם העייפים…!". במילים האלה סיים את השידור שלוֹ. ניסוח מזהיר. רק שַדָּר דָגוּל כנסים קיוויתי יכול היה להגות מילות סיכום כל כך הגיוניות, כל כך פשוטות ונכונות, ולכן כל כך מקסימות. רב אמן בניסוח בשידור ישיר. הטייפ שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. נסים קיוויתי ניצב בימים ההם ברמה אחת כעיתונאי ושַדָּר מעל כל הקולגות שלו בירושלים. דן שילון ואלכס גלעדי העריכו אותו מאוד ושניהם חבים לו חוב גדול. אני יודע זאת מפני שהייתי שָם. ניצבה בפניהם דילמה קשה איך מצרפים את שַדָּר הטלוויזיה המוכשר הזה מהר ככל האפשר לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבלי לפגוע באגו של האחרים. נדרשו שמונה שנים לכך מאז עלה לגדולה בשידורי אליפות אירופה בא"ק של הלסינקי 1971 ושל אולימפיאדת מינכן 1972. נסים קיוויתי היה לא רק שַדָּר ועיתונאי דגול. הוא היה אדם אָהוּב.

נסים קיוויתי נולד בכוויית ב- 23 בנובמבר 1926. הוא היה עיראקי – כווייתי שעִבְרֵת את שמו ל- קיוויתי. בתום מלחמת העצמאות ב- 1949 טס לאנגליה ללמוד הנדסת טלפונים אך בורא העולם תכנן לו קריירה שונה. בתחילת שנות ה- 50 נעשה לשַדָּר רדיו ב- BBC. במרוצת השנים מונה לשליח וכתב העיתון "ידיעות אחרונות" באנגליה. הוא היה עיתונאי אמין ומוכשר שרכש מייד את אימונם של נוח מוזס בעל העיתון והעורך דוב יודקובסקי. ב- 1973 שוּדְרַג למשרה הבכירה של כתב העיתון בארה"ב. נסים קיוויתי נודע בחיבתו הגדולה למוסיקה קלאסית ובאהבתו העצומה לספורט. איש אשכולות. מחזיק עֵט וסֶפֶר, מוכשר בכתיבה, מארח נפלא, בשלן מצוין, איש שיחה נבון, ג'נטלמן מאיר פנים בעל חינוך אנגלי. אישיות נדירה בעלת שיעור קומה.

kivity 9

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה הקודמת. לונדון. נסים קיוויתי משדר ב- BBC  בראשית שנות ה- 50. הוא היה שַדָּר ספורט נפלא שספג את תרבות השידור והספורט הבריטית. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1979 פרש מעבודתו בעיתון "ידיעות אחרונות", ואלכס גלעדי שניהל אז את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, נקט יוזמה והזמין את האיש המזהיר הזה להצטרף לשורותיה. זה נעשה באיחור של שמונה שנים. אלכס גלעדי בעל טביעת העין הטלוויזיונית קטף פרי בָּשֵל ואיכותי מזן משובח והצהיר אז בפניי כלהלן : "יואשיש, אני מביא שַדָּר מצוין ועיתונאי איכותי שיודע גם לכתוב, אדם משכמו ומעלה שיקדם את שידורי מחלקת הספורט וישפר את הישגיה". אלכס גלעדי צָדָק. נסים קיוויתי הגיע למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעבודה במשרה מלאה כשהיה כבר בן 53. גם בשנים שהיה כתב ושַדָּר פרי לאנסר מאז 1968 שחי בכלל באנגליה הייתה לו השפעה גדולה על התפתחות שידורי הספורט. לא כל שכן בתקופה שהתחבר בכל גופו ונשמתו למחלקת הספורט ועבר לגור בירושלים. הוא ייחשב לעַד כאחד מגדולי השַדָּרִים העיתונאיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים.

מתוך פרק 18 של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "למילים יש וויזואליה משלהן". נסים קיוויתי מפריך את השמועה כי "העיתונאות היא רכילות מאורגנת". פרידה משַדָּר דָגוּל. אחד משדרי הספורט הגדולים ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים.

ציטוט : "עיתונאות היא רכילות מאורגנת". (אדוארד אגלסטון).

בשנות ה- 70 של המאה הקודמת הזדמן לתוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" ברגע האחרון לפני סגירת המהדורה קטע כדורגל קצרצרה ממשחק בין נבחרות דנמרק ונורווגיה. דנמרק ניצחה 0:1 ואלכס גלעדי הטיל את אחריות העריכה ושידורה (Voice over מהאולפן) על הכתב יאיר שטרן לשדר מן האולפן את מהלך הבקעת השער. יאיר שטרן ניסה להשיג מידע על הרכבי הנבחרות אולם דא עקא ללא הצלחה. הוא לא ידע את שֵם כובש השער ובדה והמציא מלִבּוֹ כלהלן : "את השער הבקיע יֶנְסֶן", סיפר לצופים הרבים. בתום "מבט ספורט" שאלתי את יאיר שטרן מדוע הוא מוסר אינפורמציה עיתונאית לא בדוקה לצופים. הוא לא חשב שנייה והשיב לי מִנֵּיה וּבֵיה, "תראה יואש אלרואי, השם יֶנְסֶן הוא שם דֶנִי אופייני ומקובל ולכן איש מהצופים לא יטיל ספק במהימנות האינפורמציה שלי". למחרת הוברר שאת השער הבקיע דווקא שחקן בשם מַרְק טוֹרְסֶן, אבל יאיר שטרן צדק. איש מהצופים לא הטיל ספק במהימנות האינפורמציה שלו. למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הגיעה שום תלונה.

בעת ההיא במחצית השנייה של עשור ה- 70 של המאה שעברה החליט מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי להפיץ את תרבות ספורט החורף במדינת ישראל באמצעות "מבט ספורט". במגזינים החדשות EVN 1  ו- EVN 2 (מילת קוד של Eurovision) ששלח ה- EBU מידֵי ערב בסירקולציה התקשורתית האירופית שלו, החלו להופיע יותר ויותר קפיצות סקי נחשוניות. נועזות ומעוררות התפעלות. סוג של ספורט שלא היה מוכר בעת ההיא לצופי הטלוויזיה בישראל, למעט אולי אזרחי המדינה הוותיקים שנולדו בקונטיננט האירופי. לשיא התעוזה נחשבה "מקפצת אוֹבֶּרסְדוֹרְף" הענקית באתר הסקי הגרמני המפורסם אוברסדורף שגובהה 145 מטר. הקופצים ממנה צברו מרחק עצום בדאייה הממושכת עם המגלשיים הצמודות והגיעו למרחק של קרוב ל- 200 מטר. רשת הטלוויזיה הצרפתית הממלכתית "אנטנה 2" (Antene 2) שלחה אלינו מ- אוֹבֶּרְסְדוֹרְף תמונות מרהיבות. מכיוון שהאינפורמציה אודות ספורט החורף הייתה חדשנית ולא מוכרת לצופים נבחר יאיר שטרן השַדָּר הבכיר והוותיק של מחלקת הספורט sאז ע"י אלכס גלעדי להטמיע אותה בקרב הציבור הישראלי חובב הכדורגל. הקטע הדרמטי בן שלוש דקות שהוקרן על מסך הטלוויזיה היה יפהפה. יאיר שטרן שידר אותו כמובן Off tube מעמדת השידור באולפן בירושלים בהתלהבות ובנחרצות והילל את  קופץ הסקי הנפלא העונה לשֵם Relanti מרחף באוויר שלוש פעמים בהצלחה גדולה, וזוכה במקום הראשון. בתום התוכנית טִלְפֵּן למערכת הספורט שלנו העיתונאי הידען מיכאל "מייק" קרנון ונזף חמורות ביאיר שטרן. מייק קרנון סיפר לנו שפירושה של המילה הצרפתית Relanti היא הילוך חוזר כמו Replay באנגלית, ולא שֵם של קופץ סקי. מייד הבנו כולנו את גודל הטעות. יאיר שטרן שוב חיפף ושידר לצופי הספורט בעצם שלושה הילוכים חוזרים של שלושה קופצים שונים. היות ולא הייתה שום כתובית המזהה את המתחרים למעֵט זו של "Relanti", סָבָר יאיר שטרן לתומו (מבלי לאמת את האינפורמציה המועטה שבידו) כי Relanti הוא אותו קופץ סקי המצליח והמפורסם שהטלוויזיה הצרפתית בחרה להראות אותו שלוש פעמים רצופות על המסך בגלל הצטיינותו.

ב- 1981 רצה הפועל ת"א לאליפות המדינה בכדורגל. את הקבוצה אימן דוד "דוּבִיד" שוויצר ועמד לרשותו צוות שחקנים מוכשר בראשותם של משה סיני, שבתאי לוי, גילי לנדאו, יעקב אקהויז ואחרים. אחד המשחקים הקשים שלהם היה בנתניה. שלחתי לשם את ניידת השידור הגדולה שלנו והפקדתי את המיקרופון בידיו של נסים קיוויתי. זאת הייתה השנה הראשונה לניהולי את שידורי הספורט. התלבטתי אם להצטרף למפיק השידור שלי אמנון ברקאי. סוג של התלבטות שתמיד ליווה אותי לאורך השנים הרבות האם לשבת בניידת השידור ו/או באולפן השידור כמפיק ראשי ומנהל שידורי מחלקת הספורט לצִדָם של המפיק והבימאי. לישיבתי במוקד והמעקב אחרי ביצוע המשימה סמוך כל כך לצֶוֶות השידור עצמו יש יתרונות רבים אך גם חיסרון אחד בולט. אתה נוטל את הסמכות והאחריות על עצמך בשעה שאתה מתערב בעל כורחך ברגעי מחלוקת ומשבר ומתקן שגיאות. בכך אתה עלול לשבור את המנהיגות של הכפופים לך לעינֵיי כל. קיים הבדל עצום בין תיקון שגיאות וחלוקת הוראות לצוות השידור שלי מעמדת פיקוד רחוקה בסגנון של Remote Control, לבין שהייה וישיבה צמודה לידם במוקד השידור. מעולם לא צפיתי בשידורים שלי בארץ או בעולם מתאי הכבוד באִצטדיונים, בהיכלים, ובמגרשים. תמיד שהיתי במוקדי ביצוע השידור עצמם יחד עם עוֹבדַיי. ראיתי את האירועים שאותם שידרתי לאומה רַק באמצעות מצלמות הטלוויזיה. בניידות השידור, אולפני השידור, ובעמדות השידור ותמיד מחובר לטלפונים, קווי שידור ארבעה גידיים (Four wire), וטלפונים סלולאריים. ללא חֵיל קֶשֶר מודרני אינך יכול לפקד ביעילות על גייסות השידור שלך. לעיתים צפיתי בשידורים גם מעמדת הפיקוד שלי במחלקת הספורט מחובר למוניטורים שלי ולחוטי סוללת טלפונים כמו באינפוזיה כדי לעמוד בקשר ישיר עם מפיקי השידור. התערבתי פעמים רבות בשידורים והערתי את הערותיי, אך תמיד השתדלתי ועשיתי כל מאמץ לשמור על כבודם של העובדים במחיצתי, השדרים, הפרשנים, המפיקים, הבימאים, והטכנאים, וגם נערות ה- Character generator (מכונת הדפסה אלקטרונית).

לבסוף החלטתי להצטרף למפיק אמנון ברקאי והשַדָּר נסים קיוויתי בנתניה. באחד ממהלכי המשחק כבש משה סיני שחקנה הצעיר של הפועל ת"א שער מרהיב מבעיטה ממרחק של 25 מטר. נסים קיוויתי היה נלהב אך מבוּקָר. הוא יָרָה למיקרופון את הטקסט הבא : "איזה שער נפלא, לאורך כל הדרך הייתה רשומה על הכדור הזה הכתובת שער", והוסיף, "לאיציק וויסוקר שוער מכבי נתניה לא היה כל סיכוי למנוע את כיבוש השער היפהפה של משה סיני". הדָוָור מצא את הנמען. הפועל ת"א ניצחה במשחק 1:2 וזכתה באותה עונה באליפות. שלחתי את אורי לוי לעשות כתבת "פרופיל" על משה סיני הצעיר שנשקף לו עתיד מזהיר בקבוצתו וגם בנבחרת הלאומית של ישראל. אורי לוי שאל את השחקן הצעיר והמצטיין בכתבה, "תגיד לי איזה הוֹבִּי יש לך חוץ מכדורגל ?". משה סיני מיהר להשיב : "כדורגל  אנגלי!".

בחודש דצמבר 1991 פרש נסים קיוויתי לפנסיה כשהוא בשיא כוחו. זהו רגע קשה ומאכזב לכל איש ואישה שפורשים מהשירות הציבורי לא בגלל אי יכולתם או בשל חוסר כישרונם, אלא נוטשים את השורות מפני שכך נקבע בתקנון ממשלתי יבש. בגיל 65 נגזר על כל אדם בשירות הציבורי לצאת לגִמלאות ולפנות את מקומו למרות שהוא עדיין מצוי בשיא כוחו הגופני והמנטאלי. נסים קיוויתי ניצב בפסגת היצירה שלו כשפרש ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ערכתי לנסים קיוויתי מסיבת פרידה אינטימית במסעדה ירושלמית בהשתתפות כל אנשי מחלקת הספורט. הזמנתי לחגיגת הפרידה מנסים קיוויתי גם את מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, אלכס גלעדי הבלתי נשכח חבר הועד האולימפי הבינלאומי וסגן נשיא בכיר ב- NBC, האיש שהביא את נסים קיוויתי למחלקת הספורט ב- 1979 וגם את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהל חטיבת החדשות בעבר מר חיים יבין שהעריך והוקיר את פועלו של נסים קיוויתי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותה העת בסופה של 1991 יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות אלימלך רם ז"ל שהוזמנו אף הם להיפרד מהשַדָּר הדגוּל לא טרחו להגיע כדי לומר לו שלום ולהודות לוֹ על תרומתו העצומה למען שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. נסים קיוויתי היה האיש הנכון במקומות הנכונים במשך עשרות שנים. יעידו על כך קטעי הווידיאו הרבים שלוֹ שצבר כשַדָּר שלנו בקריירה הארוכה שלו. בחרתי להקרין חלק מהם לכבודו במסיבת הפרידה הזאת. רגעי שידור אלמותיים שהביאו לו ולנו תהילת עולם.

kivity 10טקסט תמונה : דצמבר 1991.  מסעדה מזרחית בירושלים. אני נפרד משדר ועיתונאי דָגוּל, נסים קיוויתי. נסים קיוויתי בן 65 (מימין) יוצא בדצמבר 1991 לגִמלאות בשיא כוחו . נסים קיוויתי הפריך את השמועה 'שהעיתונאות היא רכילות מאורגנת'. כאן אני נפרד ממנו בארוחת ערב חגיגית במסעדה ירושלמית שערכה לו מחלקת הספורט בדצמבר 1991. הוא היה שדר דגול וידיד אמת. בלתי נשכח. לידי רעייתי יעל תג'ר. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשעבר חיים יבין, ואלכס גלעדי ביקשו להשתתף במסיבת הפרידה מאישיות טלוויזיונית יוצאת דופן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל ומנהל חטיבת החדשות אלימלך רם ז"ל דחו את הזמנתי ולא נפרדו ממנו. (צילום איציק בורוכוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                   

kivity 11טקסט תמונה : דצמבר 1991. אלכס גלעדי גייס את נסים קיוויתי למחלקת הספורט ב- 1979. ב- 1991 הוא אלכס גלעדי הגיע מלונדון להיפרד ממנו. מאחור נראה שלום נתנאל מפקח טכני בטלוויזיה. הוא הקים במסעדה מערכת טלוויזיה במעגל סגור בה יכולנו להקרין לנסים קיוויתי את קטעי ה- Video מאירועי הספורט הגדולים ששידר בקריירה המפוארת שלו. (צילום איציק בורוכביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kivity 12טקסט תמונה : דצמבר 1991. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל מימין נפרד מנסים קיוויתי ומעניק לו תשורה בשם המוסד שאותו שירת השדר הדגול מאז 1970.                             (צילום איציק בורוכוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kivity 13

טקסט תמונה : דצמבר 1991. חיים יבין (בן 59 בצילום) נפרד מנסים קיוויתי (בן 65 בצילום). הוא העריך מאוד את אישיותו של נסים קיוויתי כשדר טלוויזיה ועיתונאי. חיים יבין אמר לי לא אחת, "נסים קיוויתי הוא איש בעל תרבות שידור". פרישתו לעַד של נסים קיוויתי ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אובדן גדול לשידור הציבורי. (צילום איציק בורוכוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 10 באפריל 1960 האזנתי כרפתן בקיבוץ אפיקים תוך כדי חליבת הפרות לשידור הרדיו ההיסטורי של נסים קיוויתי מבלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה, בו ניצחה ישראל ניצחון סנסציוני במשחק כדורגל בטורניר הקדם אולימפי את יוגוסלביה 1:2. לא יכולתי לשַעֵר לעצמי אז שדרכי תצטלב בעתיד עם דרכו של האדם הענק הזה כל כך הרבה פעמים. ל- אחר פרישתו לגִמלאות לא שרד כאישיות טלוויזיונית. הוא נשכח. דווקא מייסדי חברות "רשת" ו- "קשת" ב- 1993 בערוץ 2 המסחרי, המנכ"לים דן שילון ואלכס גלעדי שכחו את מי שהיה פעם מורם ורבם. הם השאירו אותו בצד מחוץ לטריטוריה שלהם.

ב- 17 בדצמבר 1991, כתבתי לנסים קיוויתי בכתב ידי מכתב פרידה אישי. הנה חלקו המסיים [1] .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט – ירושלים                                        17.12.1991                                                                                                  

נסים אהובי,  אהבתיך…

…שימשת בהצלחה רבה כעורך, כתב ומפיק במחלקת הספורט בנוסף להיותך שדר נפלא. הישגיך משמשים פסגה ומופת לעבודתך רבת השנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היית ונשארת בעבורנו איש מקצוע מעולה ומודל לחיקוי. מופת ומודל לחיקוי מן הדרגה הנעלה ביותר. חרוץ, דייקן, אחראי, שקול, ורציני. לעולם לא אשכח ולא נשכח את תרומתך העצומה והחשובה במשך יותר משני עשורים של שנים , למען התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני אוהב אותך אהבה גדולה ורבה, ואומר לך מילה אחת : תודה ! דרך צלחה והרבה מזל טוב, בריאות ואושר ליום הולדתך ה- 65.

(הרשה לי לשלוח את המילים האלו שנכתבו אליך בכתב ידי ובדם לִבִּי, גם לידיעתם של מנכ"ל רשות השידור, מנהל הטלוויזיה, ומנהל חטיבת החדשות).

באהבה ורֵעוּת לתמיד,

יואש  אלרואי

kivity 28

טקסט מסמך : 20 בדצמבר 1991. ההתכתבות האישית האחרונה בין נסים קיוויתי לביני. הוא ייזכר כעיתונאי ואיש טלוויזיה נפלא וגדול שדרי הא"ק שלנו בכל הזמנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נסים קיוויתי היה עיתונאי ושדר ספורט בתקופה שחלפה לבלי שוב. הוא ייזכר כשַדָּר א"ק דָגוּל בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 20 שנה, 1991 – 1971. שַדָּר א"ק בטלוויזיה הישראלית ברמתו של שַדָּר הא"ק הנפלא של  רדיו ה- BBC הבריטי הארולד אייברהאמס (Harold Abrahams) אלוף אולימפיאדת פאריס בריצה ל- 100 מ' (בתוצאה של 10.6 ש'). הצלחתו ויתרונו של נסים קיוויתי בשידור Play by play של ענף הספורט הייחודי הזה בטלוויזיה על פני שדרים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נבעו ממיומנויות שידור מורכבות בהן ניחן גם מפני שהיה אתלט בעברו כמו הארולד אייברהאמס.  שידור ישיר בטלוויזיה של תחרויות א"ק באירועים סדר גודל של אולימפיאדות ואליפויות עולם היא משימת שידור הסבוכה והקשה ביותר בטלוויזיה מבין כל ענפי הספורט.

abrahans 1

טקסט תמונה : יולי 1924. זהו הארולד אייברהאמס יהודי – אנגלי שניצח באולימפיאדת פאריס 1924 בריצת הגמר ל- 100 מ' בזמן של 10.6 ש'. הוא הפך מאוחר יותר לשדר ספורט מזהיר ברדיו ה- BBC. מעט מאוד ספורטאים בעלי מוניטין בינלאומי הפכו לשדרי רדיו וטלוויזיה במדינותיהם. (צילום מ- 1923).

abrahams 2טקסט תמונה : אולימפיאדת פאריס 1924. הארולד אברהאמס (מס' חולצה 419) זוכה במדליית הזהב בריצת 100 מ' בתוצאה 10.6 ש'. (באדיבות IOC).

abrahams 3טקסט תמונה : 1930. הארולד אברהאמס (מימין חובש צעיף לבן) משדר ישיר תחרות א"ק מעמדת הרדיו של ה- BBC. (באדיבות ה- BBC).

kivity 14טקסט תמונה : קיץ 1944. נסים קיוויתי בן 18 מנצח באליפות ארץ ישראל לנוער ב- 1944 בריצה ל- 800 מ' . (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי).

kivity 15

טקסט תמונה : קיץ 1949. אליפות ישראל בא"ק באִצטדיון המכבייה בתל אביב. נסים קיוויתי (מימין בגופיה הלבנה) מנצח את עמוס קריזה מהפועל פ"ת בריצה ל- 800 מ' ומוכתר לאלוף ישראל. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

kivity 16טקסט תמונה : 1955. לונדון בירת אנגליה. נסים קיוויתי (משמאל, בן 29) יחדיו עם העיתונאי דן פתיר – פחטר (מימין, בן 24) לידו באִצטדיון "ווייט סיטי" (White city). (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kivity 17טקסט תמונה : אליפות אירופה בא"ק 1950. נסים קיוויתי עם האלופה האולימפית מצרפת, אתלטית שהייתה פסנתרנית מצוינת גב' מישלין אוסטרמאייר. היא זכתה בשתי מדליות זהב במשחקי אולימפיאדת לונדון 1948 בזריקת דיסקוס והדיפת כדור ברזל. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kivity 18טקסט תמונה : 1956. נסים קיוויתי מראיין ברדיו ה- BBC בלונדון את ילד הפלא הישראלי והפסנתרן דניאל ברנבוים בן ה- 14. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kivity 19טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. לונדון. נסים קיוויתי (שני מימין), אדווין איתן (במרכז), וחגי פינסקר (משמאל) מראיינים את ראש הממשלה לוי אשכול בעת ביקורו בלונדון. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה גם הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "הפקות חובקות ארץ ועולם" בסדרה בת 13 הספרים הקרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

kivity 20טקסט תמונה : יולי 1952. אולימפיאדת הלסינקי 1952. נסים קיוויתי (משמאל) עם ארבעת האתלטים הישראליים ערב התחרויות באולימפיאדת הלסינקי 1952. זיהוי העומדים מימין : אריה קליינשטוב (נווה) ואריה גליק. זיהוי הכורעים מימין : אורי גָלִין (עם הדיסקוס) ו- דוד טבק. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kivity 21טקסט תמונה : יולי 1952. אולימפיאדת הלסינקי 1952. נסים קיוויתי מראיין את הקלעים הישראליים באולימפיאדת הלסינקי 1952. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kivity 22טקסט תמונה : אפריל 1960. לנסים קיוויתי נפלה זכות גדולה לשדר את אחת מנבחרות הכדורגל האיכותיות ביותר של ישראל בכל הזמנים ישראל מנצחת ב- 10 באפריל 1960 ניצחון סנסציוני את יוגוסלביה בביתה 1:2 במסגרת קדם אולימפיאדת רומא 60'. את שני השערים לזכות ישראל כבש רפי לוי (כורע ראשון משמאל) בדקות 2 ו- 67. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אמציה לבקוביץ (הפועל ת"א), גדעון טיש (הפועל ת"א ), יהושע "שייע" גלזר (מכבי ת"א), נחום סטלמך (הפועל פ"ת), דוד בנבנישתי (הפועל ירושלים), אברהם מנצ'ל (מכבי חיפה), והשוער יעקב חודורוב (הפועל ת"א). זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : אהרון אמר (מכבי חיפה), צבי מוייססקו (מכבי נתניה), רחביה רוזנבוים (הפועל ת"א), ורפי לוי (מכבי ת"א). (התמונה ניתנה לי באדיבות הארכיונאי רוני דרור והתאחדות הכדורגל הישראלית). הערה שלי : התמונה הזאת צולמה שבוע קודם לכן ב- 3 באפריל 1960 באתונה שם הפסידה ישראל ליוון 2:1. אולם מדובר בהרכב שחקנים זהה למעט יצחק נהרי (הפועל פ"ת) שהחליף ביוגוסלביה את רחביה רוזנבוים (הפועל ת"א).

כישרונו העיתונאי של נסים קיוויתי לא נעלם מאנשי העיתון "ידיעות אחרונות" נוח מוזס ודוב יודקובסקי. הם מינו אותו לשליח העיתון בלונדון. ב- 1973 שידרגו אותו והעניקו לו את התפקיד היוקרתי של כתב "ידיעות אחרונות" בוושינגטון.

kivity 23טקסט תמונה : שנת 1973. נסים קיוויתי בתווך עם מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר (משמאל) וכתב CBS מארווין קאלב. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kivity 24טקסט תמונה : 1976. השדר והעיתונאי נסים קיוויתי (מימין) מסקר את ביקורו של ראש הממשלה יצחק רבין בארה"ב. כאן הוא נראה לוחץ את ידו של מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר בסטייט דיפרטמנט ב- 1976. ראשו של ראש הממשלה יצחק רבין מציץ משמאל. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kivity 25טקסט תמונה : נסים קיוויתי בוושינגטון בקדמת הבית הלבן בוושינגטון ב- 1976 עם דן מרגלית (שני מימין) שליח עיתון "הארץ" ויעקב אחימאיר (משמאל) שליח הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. מימין העיתונאי האמריקני וולף בליצר. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : מכתב הפרידה שלי לנסים קיוויתי ב- 17 בדצמבר 1991 כשיצא לפנסיה מרשות השידור בהגיעו לגיל 65.

השידור הישיר Play by play של אירועי הספורט והחדשות בטלוויזיה הוא המבחן העליון של השַדָּר. מעטים מצליחים בו. זאת הסיבה שהטובים באמת בשני התחומים האלה, ספורים. על החבורה המצליחנית המצומצמת הזאת של שדרי הטלוויזיה הכישרוניים נמנה נסים קיוויתי. נסים קיוויתי הוא לבטח גדול שדרי הא"ק והשחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים ואחד הטובים בתבל בתחום. רב אומן בבניית הדרמה בשידור ישיר על כל מרכיביה ובעל כושר ביטוי עילאי ונדיר. אחד משיאיו של נסים קיוויתי היה השידור הישיר שלו באולימפיאדת מונטריאול 1976 בריצת הגמר ל- 5000 מ' בהשתתפות הרץ הפיני המהולל לאסה ווירן (Lasse Viren). ה- Host broadcaster וספק סיגנל השידור הבינלאומי באולימפיאדת מונטריאול 1976 הייתה קבוצת השידור המבצעית אד הוק ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization) מיסודה של הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC.

ריצת הגמר ל- 5000 מ' באולימפיאדת מונטריאול 76' הייתה כמו בכל אולימפיאדה אירוע מרתק וסוער מאוד וגם אחת הריצות המלהיבות ביותר בלוח תחרויות הא"ק ואחד ממוקדי שידורי הטלוויזיה ב- 1976. האִצטדיון האולימפי במונטריאול היה גַדוּש מפֶּה לפֶה. 80000 (שמונים אלף) אלף צופים כיסו כל פיסת שטח ביציעים והמתינו בכיליון עיניים ליריית הזינוק. מֵאות מיליונים ישבו דרוכים מול מסכי הטלוויזיה ברחבי תבל. שידורי הא"ק והריצות על המסלול הן לֵב התחרויות האולימפיות. גם נסים קיוויתי ישב דרוך במרכזה של עמדת השידור שלנו חבוש באוזניות כשהוא מכוון את המיקרופון של ה- Headset למרחק הדרוש מפיו.

היו ללָאסֶה וִוירֶן שלושה יריבים קשים בריצה הזאת. שניים מניו זילנד רוד דיקסון ודיק קווקס, ואחד גרמניה קלאוס הילדנבראנד. הוא לא הצליח לברוח מהם. לא עלה בידיו לנַעֵר אותם מעליו. הם לא אפשרו לו לעשות זאת. התפתחה ריצה דרמטית אפופת מתח מאין כמותה. נסים קיוויתי שידֵר אותה בצורה נפלאה שאין טובה ממנה. זה היה שידור ישיר Play by play בלתי נשכח המעביר רֶטֶט וצמרמורת בגופו של כל חובב א"ק עד עצם היום הזה. האִצטדיון האולימפי במונטריאול געש. היה שם רעש נוראי. 80 אֶלֶף הצופים יצאו מדעתם נוכח הדרמה מורטת עצבים שנגלתה על המסלול. 300 מ' לפני הסוף פתח לָאסֶה וִוירֶן "בפיניש" המפורסם שלו אך זה לא היה עדיין פער המבטיח מדליית זהב. חבורת הרצים דלקה בעקבותיו. הוא לא ניתק מהם. הוא לא הצליח לנַעֵר אותם. נצמדו אליו שני הניו-זילנדיים במדים השחורים המסורתיים של ארצם דִיק קְווֹאקְס (Dick Quax) ורוֹד דִיקְסוֹן (Rod Dickson), וגם הרָץ הגרמני קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָנְד (Klaus Hildenbrand). בישורת האחרונה כ- 80 מ' מקו הסיום, הוביל לָאסֶה וִוירֶן בסנטימטרים. לרגע נדמה היה שהנֵה הוא יישבֵר ולא יזכה בבכורה. אלו הן השניות המכריעות בהתמודדות הספורטיבית המבליטות את תכונות המנצח ואת יכולת הדבקות במשימה. כל החבורה המובילה הייתה כבר עייפה מאוד. לא נותר בהם כוח. הם רצו על מכמני האנרגיה האחרונים של גופם. גם האתלט הפיני המחונן היה לבטח לֵאֶה אך לָאסֶה וִוירֶן קורץ מגזע של מנצחים. הוא לא וויתר וחצה ראשון בשארית כוחותיו את קו הסיום כשקבע זמן של 13:24.76 דקות. לאסה וִוירֶן הקדים את דִיק קְווּאֶקְס ב- 40 מאיות השנייה. בתרגום מתמטי של זמן למרחק מדובר בטווח ממוצע של 65 ס"מ בלבד. דִיק קוואֶקְס הקדים את קְלָאוּס-פִּיטֶר הִילְדֶנְבְּרָאנְד ב- 22 מאיות השנייה. קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד התמוטט על קו הגמר אך זכה בתהילה ובמדליית הארד. רוֹד דִיקְסוֹן סיים רביעי בזמן של 13:25.50 דקות. פחות משנייה אחת חצצה בין המקום הראשון לרביעי. זה היה סיום דרמטי לריצה מדהימה ושידור ישיר נפלא בטלוויזיה של נסים קיוויתי בשעה שהזוכה במדליית הארד האולימפית שָכוּב וּמְמוּטַט על קו הגמר. איכות הריצה וטיב השידור שלה לא יישכחו לעולם.

בימאי ניידת השידור של רשת הטלוויזיה הקנדית הממלכתית CBC, הִיתֵּל לרגע בשַדָּרִים בעיצומה של הדרמה, והפתיע גם את נסים קיוויתי שלנו. הוא הסיט את המצלמות המתעדות את המאבק שהתחולל על קו הסיום שם היה שרוע עדיין קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד על המסלול מעולף וחסר נשימה, וניתב אותן לעברו של לָאסֶה וִוירֶן המנצח הצוהל המתרחק לאיטו ממוקד הדרמה כשהוא מקיף בריצה קלילה את האִצטדיון, ומנופף בידיו הגרומות לקהל המריע. נסים קיוויתי שַדָּר עטור מוניטין, שעיניו התרוצצו ללא הפסק בין מוניטור הטלוויזיה המוצב בעמדת השידור שלוֹ, לבין הנעשה על המסלול באִצטדיון, היה מוכן ועירני ולא התבלבל. הוא העניק בסמכותיות חותמת היסטורית לתמונת הטלוויזיה שנגלתה לפתע, במוקדה נראה לָאסֶה וִוירֶן המאושר עטוף קהל (באמצעות אפקט טכני), וכך שידר למיקרופון את הטקסט הבלתי נשכח כלהלן : "מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לָאסֶה וִוירֶן מפינלנד, הוא גדול יותר מאֶמיל זָטוֹפֶּק הוא גדול יותר מפָּאבוֹ נוּרְמִי, הוא גדול הרצים של הריצות הארוכות בהיסטוריה". הטקסט ההוא של נסים קיוויתי חרוּת לעַד בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

virenטקסט תמונה : אולימפיאדת מונטריאול 1976. הסיום הבלתי נשכח של ריצת ה- 5000 מ' לגברים. אחת הדרמות הגדולות ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים. "מי מסתכל בנופלים כשמנצח מופיע במרכז התמונה…", זעק נסים קיוויתי למיקרופון הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המנצח לאסה ווירן מפינלנד (מס' גופייה301) מקדים בפחות ממטר את דיק קואקס הניו- זילנדי (691) , ואת קלאוס-פיטר הילדנבראנד הזוכה במדליית הארד. הקיצוני משמאל הוא רוד דיקסון (689) אף הוא מנ