פוסט מס' 188. השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (2). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא (בצדק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוב ולרע. פוסט מס' 188. כל הזכויות שמורות.כלליראשי

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי .

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או שימוש מזדמן מאוחר יותר .

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי , ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי . הפוסטים מתעדכנים מעת לעת .

—————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 188. הועלה לאוויר בשעות הערב של יום רביעי – 3 באפריל 2013.

—————————————————————————————————–

השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (2). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. פוסט מס' 188. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוש ולענה (2).

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל.

 ציטוט : הניצחון של הדמגוגיות הוא קצר ימים – אבל ההֶרֶס ניצחי. (שארל פגאי).

משהובא שמו של יוסף בר- אל בן ה- 68 ב- 2002 לאישורה של וועדת רביבי האחראית על המינויים הציבוריים בראשות השופט בדימוס יצחק רְבִיבִי כמועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היא פסלה תחילה את מועמדותו מפאת גילו . כאילו שגִיל המועמד חשוב או צריך לשמש מחסום מפני המינוי . הגיל איננו חשוב לעולם . הייתה חשובה לצורך הדיון איכות אישיותו של יוסף בר-אל , מוסריותו , הדוגמא האישית שלו בציבור כמופת ומודל לחיקוי , וכישרונותיו . באלה היה צריך לדוּן . אך וועדת השופט יצחק רביבי קבעה כי יוסף בר-אל יוכל להתמנות למנכ"ל הבא של רשות השידור למרות מחסום הגיל , והציבה לשם כך תנאי . רק באם שני הגופים הציבוריים המפקחים של רשות השידור , הועד המנהל וחברי המליאה , יכריזו כי יוסף בר-אל הוא , "מִנָהֵל חִיוּנִי וְאֵין בִּלְתּוֹ" , הנדרש לשַמֵש בתפקיד הרַם של מנכ"ל רשות השידור . שמו הוחזר לשלב הדיון המוקדם בגופים הציבוריים של רשות השידור. השר הממונה רענן כהן עשה את כל מאמציו כדי לממש את חזונו ולהציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי . אני עשיתי הכל כדי למנוע זאת . הכרתי אותו היטב וידעתי מה צפוי לשידור הציבורי , לטלוויזיה ולרדיו , ולכלל העיתונאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" , במידה וימונה האיש למנכ"ל רשות השידור .

ניסיתי למנוע את המינוי הצפוי בכל מחיר . הרמתי טלפון לשופט בדימוס יִצְחָק רְבִיבִי הממונה על המינויים רבי המעלה בשירות הציבורי וביקשתי להיפגש עמו. כבוד השופט הסכים לארח אותי בביתו . רק שני אנשים ידעו על פגישתי הצפויה עם השופט יצחק רביבי. גב' וֶורֶד בֶּרְמַן ורעייתי יעֵל. לא ראיתי שום בעיה אתית בפגישה עם השופט המלומד. הוא היה איש ציבור וכמוהו גם אני. זאת הייתה זכותי לומר לו את דבריי. יתירה מזאת. זאת הייתה חובתי . נסעתי יחד עם רעייתי יעֵל בעֶרֶב שישי – 24 במאי 2002 לביתו ברמת השרון כדי להתריע בפניו נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. יצחק רביבי פתח את הדלת. זה היה דקות ספורות אחרי שמונה בערב. לפני עמד גבר נאה באמצע שנות ה- 70 שלוֹ לבוש במכנסי ספורט וגופיה. הפרעתי לו לצפות יחד עם רעייתו בתוכנית החדשות של ערוץ 2 דווקא. משום מה לא  ב- "יומן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הבלורית הכסופה שלוֹ העניקה לשופט יִצְחָק רְבִיבִי מראה צעיר יותר מ- 74 שנותיו. הפקדתי בידיו של אחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר על המינויים הציבוריים במדינת ישראל את אותו המסמך הארוך והמנומק שכתבתי ליוסף בר-אל עצמו בו עמדתי על חולשותיו כמנכ"ל מיועַד האמור להתייצב בראש רשות השידור . השופט הנכבד קיבל אותי בסֶבֶר פנים יפות . לא כפיתי את עצמי עליו . שוחחנו קודם לכן שיחה מקדימה בטלפון . הצגתי בשיחת הטלפון את מטרת הפגישה והוא אישר אותה . הוא ציין בפירוש שאין לו שום בעיה לארח אותי . אמרתי מייד לשופט יצחק רביבי בהגיעי לביתו ,כלהלן : "מינויו של יוסף בר- אל למשרה הרמה והאחראית כמנכ"ל רשות השידור תהיה בכייה לדורות . גִילוֹ אינו רלוואנטי במערכת השיקולים האם למנותו לתפקיד הרם . האיש איננו מוכשר בעליל ואמינותו בעייתית בלשון המעטה . מינויו יגרום לנזקים מקצועיים ומוסריים כבדים . זה החל כבר בהתרפסות לשלטון ובחלוקת ג'ובים למקורבים בתוך הטלוויזיה הציבורית ויסתיים בשוחד מסך ומיקרופון בשידור הציבורי . קרא את הריאיון שערך דן שילון עם שר התקשורת ראובן ריבלין ב- 3 במאי 2002 בעיתון "מעריב", והוספתי, "אל תיתן את קוֹלך עבורו ואל תמליץ על מינויו. בידך הדבר" (אלו אותם הדברים בדיוק שאמרה אודותיו ממשלת ישראל מאוחר יותר בחודש מאי של שנת 2005 והדיחה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור). השופט המכשיר כאמור את המינויים הציבוריים במדינת ישראל הניח את ידו על כתפי , סקר אותי במבט אבהי, ואז השיב לי : "יואש אלרואי דבריך נוגעים ללב, אך אינני יכול להתעלם מההצבעה הגורפת כמעט פה אחד של אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של היו"ר נחמן שי וחברי מליאת רשות השידור בעד מינויו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק שהוא "אישיות חיונית, יחידה, ואין בִּלְתָּה", שרק היא מסוגלת להוֹבִיל ולנַוֵוט את השידור הציבורי". הוכיתי בתדהמה. הייתי מאוכזב מאוד מתשובתו.

שיא הצחוק והטרגדיה. יוסף בר-אל הוכרז ע"י הוועד המנהל וחברי המליאה כאישיות חיונית שאין בִּלְתָּה כדי לנהל את רשות השידור . אילו וועדת רְבִיבִי בראשותו של השופט יִצְחָק רְבִיבִי הייתה מקשיבה לדבריי ולעדויות אחרות שהצטברו על שולחנה לחובתו של המנכ"ל המיועד היא הייתה יכולה לחסוך שלוש שנים של דעיכת השידור הציבורי בישראל. לא רק וועדת רביבי הכשירה את יוסף בר-אל כמועמד ראוי לתפקיד מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל . גם מנכ"ל רשות השידור בעבר יוסף "טומי" לפיד (בשנים 1984 – 1979) יצא ללמד סנגוריה עליו . יוסף בר-אל קיבל סיוע ארטילרי מכיוון בלתי צפוי . יוסף "טומי" לפיד הצהיר בחודש מאי 2002 בגלי צה"ל את חוות דעתו אודותיו של יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד את המילים הבאות : "יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם" [1]. איזו וויזואליה מדהימה העניקו מילותיו של מנכ"ל רשות השידור בעבר לסגולותיו של המנכ"ל המיועד. בינואר 2004 נפגשתי עם הח"כ ושר המשפטים יוסף "טומי" לפיד בלשכתו במשרדי מפלגת "שינוי" בתל אביב. הוא כיהן גם כסגן ראש הממשלה של אריאל שרון ועמד בראש מפלגה בכנסת בת 15 מנדטים והיה פוליטיקאי ומדינאי עסוק מאוד , אך פינה לי שעה ביומן הפגישות שלו . שיחת התחקיר עמו הייתה קצרה ביותר. הוא סירב לענות לשאלות שלי שעסקו ביוסף בר-אל והסכים לשוחח עמי על שחמט ועל נבחרת הזהב של הונגריה בכדורגל בשנות ה- 50 של המאה הקודמת בראשות המאמן גוּסְטָב שֶבֶּש והקפטן שלו פֶרֶנְץ פּוּשְקָש וגם על אנשים יפים בעלי חזות אסתטית שקל להם בחיים יותר מאשר למכוערים.                                          

טקסט מסמך : הצהרתו של מר יוסף "טומי" לפיד בגלי צה"ל במאי 2002 אודותיו של יוסף בר- אל המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם" . יוסף "טומי" לפיד הפך את עצמו באחת לדמות גרוטסקית . (באדיבות העיתון "מעריב") .

טקסט תמונה : יוסף "טומי" לפיד נמנה על קבוצת תומכיו של יוסף בר- אל ב- 2002 למינויו למנכ"ל רשות השידור . השתמש במטפורה אירוטית המדגישה את יכולתו של יוסף בר-אל לנהל את רשות השידור. (לע"מ).

בהצבעה שהתקיימה בבניין הנהלת רשות השידור "שערי צדק" בירושלים  ביום ראשון – 19 במאי 2002 , אימצו הועד המנהל והמליאה ברוב גורף של כמעט % 100 את הרעיון כי יוסף בר-אל הוא "מנהל חיוני ואין בִּלְתּוֹ" , ולכן חשוב שימונה למנכ"ל הקבוע הבא של רשות השידור לחמש שנים הבאות עד 2007" . דן שילון אמר על יוסף בר-אל כלהלן : "יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם היה אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך".

השופט העליון תֵּיאוֹדוֹר אוֹר (היה פעם שחקן כדורגל מצטיין שהופיע בהרכבה של קבוצת הפועל בלפוריה מעמק יזרעאל ששיחקה בשנות ה- 50 בליגה הלאומית בכדורגל) , מתח פעם ביקורת קשה על ידה הרכה של וועדת השופט יצחק רביבי , כאשר אמר באחד מפסקי הדין שלו כלהלן : "כדי להכשיר מינוי פוליטי צריך לא סתם "כשִירוּת מיוחדת", אלא הכישורים חייבים להיות יוצאי דופן, מיוחדים, וחריגים", והוסיף, "וכל זאת כדי לבַעֵר את נגע המינויים הפוליטיים שפשה בחברות הממשלתיות והציבוריות". אליקים רובינשטיין היועץ המשפטי של הממשלה דאז הוציא בזמנו הנחיות ברורות ומֵקלוֹת שחייבוּ את דרך פעולתה של וועדת השופט יִצְחָק רְבִיבִי.

חזרתו של יוסף בר-אל ממקום נחוּת ושכוּח אֵל לקִדְמַת הבימה של השידור הציבורי ב- 2002 הייתה מרשימה . אין ספק  בכך . Come back בלתי צפוי בהתחשב בעובדה שבשֶבַע שנות ניהולו של יוסף בר-אל את ערוץ 33 של רשות השידור , צָבָר הערוץ רייטינג יומי זָנִיח הדומה לכְלוּם . מִדְרוּג הצפייה הנמוך מאין כמותו בערוץ 33 נַע באופן שיטתי מרבית הזמן לאורך שנים ארוכות בין % 0.0 למשהו כמו % 0.7 במקרה הטוב . שלא לדבר על איכות תכניו הלא חשובים והבלתי רלוואנטיים לציבור הצופים . הרייטינג הקלוש והמִזערי הוא העֵדוּת האמיתית והמכרעת למה שהתרחש בתוככי ערוץ 33 באותה תקופה וסיפורו של האיש שניהל אותו והיה אחראי עליו . ערוץ 33 היה ערוץ טלוויזיה זניח ונחשל וּבבואה של יוצרו . הוא לא נענש על כך . ייתכן כי המנכ"לים של רשות השידור מוטי קירשנבאום ואחריו אורי פורת ז"ל בחרו להתעלם מהתכנים המשודרים בערוץ 33 ומתופעת הרייטינג שהפכה לקלס ושנינה בתוככי רשות השידור ומחוצה לה .

טקסט מסמך : שנת 2002 . דף מִדְרוּג צפייה אחד מתוך מאלפי  דו"חות רייטינג מצהיבים המונחים בארכיון רשות השידור . דף המדידה הקונקרטי הזה מהשעה 16.45 ועד 01.00  מוכיחים שוּב ושוּב את עליבותו ודלותו של ערוץ 33  ברשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל ועד כמה הוא איננו רלוואנטי לציבור בישראל . מעניין , העובדה הזאת לא הפריעה לשר הממונה רענן כהן למנות את האיש הכושל והלא מוכשר הזה למנכ"ל רשות השידור . ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון אישרה את המינוי המופרך בקיץ 2002 וחזרה בה בקיץ 2005 . הוא הודח ממשרתו הרמה . בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

לא שיערתי ולא תיארתי לעצמי שהמחלוקת הקשה שלי עם יוסף בר-אל ששורשיה היו נטועים בעבר הרחוק יצמיחו שוב שריגים וזלזלים גם בעתיד . הרי מוטי קירשנבאום כבר סילק אותו מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ 1993 . פתאום הוא שָב ללא כל הודעה מוקדמת והתייצב בפִּסגה . יוסף בר- אל נבחר באופן פרדוקסאלי לתפקיד הרָם ביותר בשידור הציבורי בצורה הדמוקרטית ביותר . אֲבָל…ויש כאן אֲבָל גדול . לא מִינוּ אותו אנשי מקצוע . מִינוּ אותו פוליטיקאים ו/או שליחיהם . מעשיו של יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווים דיון מיוחד כך סברה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט . בגיל 67 עשה "Come back" מדהים ומרשים לקדמת הבמה של השידור הציבורי . אוּלם…ויש כאן "אוּלם וגם תמיהה" גדולים כפי שנאמר רק לפני רגע קט : אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו אותו בקול תרועה למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 היו גם אלה שהדיחו אותו בבושת פנים כעבור שלוש שנים מכהונתו הרָמָה בחודש מאי 2005 . 

בתקופת מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (בשנים 1998 – 1993) וגם בזמנו המנכ"ל הבא אורי פורת (בשנים 2001 – 1998) הייתה קיימת מעין הסכמה בשתיקה בתוך רשות השידור , שבנושא ערוץ 33 על המערכת העיתונאית שלוֹ אם היא קיימת בכלל, ועל דרך שידורו ותפעולו המקצועי, לא דנים ולא מדברים בפרהסיה אין מותחים ביקורת רייטינג בפומבי על הערוץ האיזוטרי. לא מתערבים בגלוי ב- Line Up  (מצגת התכנים) השידורים שלוֹ ורמת המגישים והשַדָּרים שם. כאילו זוהי ממלכה פרטית וחשאית של מישהו. ממילא טענו שני המנכ"לים כל אחד בתקופתו, "אף אחד (כמעט) לא רואה את השידורים בערוץ 33 על פי דו"ח ועדת המִדְרוּג של חברת טֶל – גָאל / People Meter, למה אם כן צריך לדבר על זה בכלל".

על ערוץ 33 סניף של רשות השידור הציבורית רבצה סטיגמה פוליטית כבר מלֵידתו . זה היה ידוע לכולם . מעולם לא טרחו למוֹסֵס ו/או למַסְמֵס את הסטיגמה הזאת. מנהיגי השידור הציבורי של רשות השידור ביכרו לשתוק. דווקא היה על מה לדבר והיה על מה לדוּן ועוד איך אך המנכ"לים בחרו להתעלם. קולם נַדָם. יש לכך פרשנות קונקרטית אחת : אסופה של הססנים. אולי פחדנים. או הבה נכנה אותם בעניין הלא שולי הזה "הנהלה חובבנית" . ברור שבעניין אחד לא הייתה כלל מחלוקת : מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום , מנכ"ל רשות השידור אורי פורת , וגם מנכ"ל רשות השידור רָן גַלִינְקָא (בתקופתו הקצרה) , אֵלוּ שהיו עורכים ראשיים של רשות השידור , לא הצליחו לכפות את רצונם כדי לאחֵד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ 33 תחת קורת גג אחת של ניהול וחזון שידור ציבורי משותף כל פי המודל של 1 BBC  ו- 2 BBC תפארת שירות השידור הציבורי באנגליה. במקום לפתח ולאַמֵץ את רעיון איחוד הערוצים כתשובה תכנית וטכנולוגית מנצחת לשנים ארוכות, המֵציב אלטרנטיבה תחרותית מודרנית למקורות השידור המסחריים במדינה, בִּיכֵּר כל אחד מהשלושה לעצום את עיניו כדי לא להתעמת עם יוסף בר-אל "מלך" ערוץ 33 , שהֵעיד על עצמו פעמים רבות כי יש לו חברים רבים בפוליטיקה הישראלית. שלושת המנכ"לים גילו כאן מנהיגות ירודה ובכייה לזמן רב. לא מעט אנשים ברשות השידור, עורכים ומפיקים, הטילו ספק בגדולתו של מוטי קירשנבאום וביכולתו לכפות את דעתו המקצועית על יוסף בר-אל לכדי איחוד השורות והמגמות של ערוץ 1 עם ערוץ 33 . ברור שבסופו של דבר ערוץ 33 נותר ממלכה בפני עצמה .

למוטי קירשנבאום ואורי פורת לא הייתה את היכולת ולא את האנרגיה הנחוצה בערוב ימיהם ברשות השידור כדי להזיז הרים וסלעים . שניהם היו עייפים מאוד ומותשים וחסרים את החיוניות הדרושה בסוף תקופת שירותם . דומים לחיילים קרביים לבושים "חגור פילים" ונושאים את נשקם האישי שסיימו מסע אלונקות בן 120 ק"מ. בכרטיס הביקור המקצועי של יוסף בר-אל הוטבעה פעם תווית פרס ישראל על קירוב לבבות בין יהודים וערבים בימים ששימש מנהל הטלוויזיה בשפה בערבית , אך בל נטעה באיכותו של האיש. מוטי קירשנבאום וגם אורי פורת ידעו היטב כי הרזומה שלוֹ בעייתי ושנוי במחלוקת. שניהם הסכינו עם מציאוּת מאוד לא מלבבת שהייתה מנת חלקם . לא בגלל שחפצו בה אלא מפני שלא עמד להם כוחם לשנותה.

המועמד הראשון לניהול ערוץ 33 בזמנו היה יוֹסֵף בִּינְיָא אחד מעמודי התווך של השידור בשפה הערבית ברדיו מאז אוגוסט 1957 ובטלוויזיה מאז 1970. יוסף ביניא נולד ב- 13 ביולי 1939 למשפחה יהודית בקהיר בירת מצרים . כמו יוסף בר-אל ורבים אחרים מקהילת יהודי מצרים הַעָנֵפָה עלה לישראל ב- 18 בפברואר 1957 כשלושה חודשים לאחר מבצע קדש. יוֹסֵף בִּינְיָא היה אז נער בן 17 וחצי שסיים בי"ס תיכון . הוא עמד להתחיל לעבוד אצל קרוביו בבנק דיסקונט בירושלים אבל שמע מחבר כי רדיו "קול ישראל" הרחיב מאוד את שידוריו בשפה הערבית לאחר מלחמת קדש . הוא הגיש את המועמדות שלו למנהל הרדיו בשפה הערבית שאול בר- חיים והתקבל לעבודה כקריין חדשות. זה היה באוגוסט 1957. במארס 1970 עבר מהרדיו לטלוויזיה בשפה הערבית יחד עם וויקטור נחמיאס, משה צור, ויעקב למדן. יוסף ביניא היה קריין חדשות, עורך, רכז מערכת וכתב מדיני. ב- 1978 מינה אותו יוסף בר-אל למנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית. ב- 1990 התמנה למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית והתמיד בו עד 2003. ב- 2003 יצא לגִמלאות.

טקסט תמונה : קיץ 1970. צוות הטלוויזיה בשפה הערבית מקבל בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים את פניו של יגאל אלון שר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור ואת מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג  , מנהל הטלוויזיה נקדימון רוגל , מנהל חטיבת החדשות יורם רונן , ומנהל חטיבת שירותי הפקה ראובן מורגן . זיהוי הנוכחים משמאל לימין : יוסף ביניא (ממושקף יושב), יוסף בר-אל (חתוך), יצחק הלוי, רפיק חאג' יחייא, סמיח נטור (היום סופר מפורסם), שלמה גל (מהנדס הטלוויזיה ממושקף בחולצה לבנה), זידאן עטאשי יצחק נוריאל (יושב ממושקף בעל בלורית שיבה), רבקה בהירי (עוזרת למנכ"ל רשות השידור מאחורי יצחק נוריאל), ראובן מורגן, דוד שניידר, יורם רונן, שמואל אלמוג, נקדימון "נקדי" רוגל, עוזרו האישי של יגאל אלון, ויגאל אלון (יושב). .התמונה באדיבות נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה מר יוסף ביניא.                                                                                                                                    

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אמר לי פעם בתקופת משחקי מונדיאל צרפת 1998 : "אני מעריך מאוד את יוֹסֵף בִּינְיָא מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. הוא אחד האנשים הישרים, האמינים, וההגונים ביותר ברשות השידור. כשיוסף ביניא חותם על מסמך כלשהו אני מעביר אותו מייד. אני סומך עליו בעיניים עיוורות". יוסף ביניא אחד מעמודי התווך של השידור בשפה הערבית ברדיו ובטלוויזיה במשך 46 שנה זוכר היטב את פרשת מינויו של יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33 , ומספר בכֵנות שיחת התחקיר עמי ב- 2009 כלהן : "אני הכנתי במשך שנתיים את תיק הקמת ערוץ 33. חשבתי שמוטי קירשנבאום שהיה אז מנכ"ל רשות השידור ימנה אותי לתפקיד הזה, אך יום אחד הוא בא והורה לי להעביר את התיק ליוסף בר- אל. בקיץ 1993 הדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והעדיף על פניו את יאיר שטרן. אולי זאת לא בדיוק פעולת הדחה אבל מוטי קירשנבאום לא האריך ליוסף בר- אל את תקופת כהונתו מפני שחשב שיש מישהו אחר שיעשה את התפקיד טוב ממנו. יוסף בר- אל נשאר מחוסר עבודה. ואז מוטי קירשנבאום ביקש ממני להעביר את תיק הקמת ערוץ 33 לידי יוסף בר- אל. הוא רצה שיוסף בר- אל יקים אותו ולא אני".

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 בטלוויזיה הישראלית , או כפי שכונתה "הטלוויזיה הכללית". יוסף ביניא (מימין) מנחה תוכנית אקטואליה בטלוויזיה בשפה הערבית . יושב משמאל יוסף גבאי הממונה על הכנסות המדינה . (התמונה באדיבות יוסף ביניא . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .                                                                                    

טקסט תמונה : שנות ה- 70 במאה שעברה בטלוויזיה הישראלית הציבורית . מר יוסף ביניא מגיש את מהדורת החדשות בשפה הערבית באולפן ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים . יוסף ביניא נחשב כל השנים לאחד מאנשי הטלוויזיה בשפה הערבית הטובים והמהימנים ביותר.  (התמונה באדיבות יוסף ביניא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוסף ביניא (עומד משמאל) "מבשל" ועורך תוכנית ברדיו "קול ישראל" בשפה הערבית בסוף שנות ה- 50  של המאה שעברה. (התמונה באדיבות יוסף ביניא . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה שעברה בטלוויזיה הישראלית הציבורית . אולפן החדשות בשפה הערבית . יוסף ביניא (עומד ראשון מימין – ממושקף) מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה בשפה הערבית מארח באולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים את נשיא המדינה יצחק נבון . עומד משמאל זידאן עטשי . רוכן מימין על הטקסט המשוכתב ע"י הנשיא נער הטלפרומפטר של הטלוויזיה בשפה הערבית משה "מִיז" מזרחי . (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משהו כאן לא הסתדר מבחינה הגיונית במעשה המינוי של יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33 . מוטי קירשנבאום הדיח ביולי 1993 את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והציב במקומו את יאיר שטרן . לא מפני שיוסף בר-אל חוּנן במנת יתר של כישרון . לכן נשאלת השאלה איזו מיומנות חדשה מצא בו לפתע שלא הייתה ידועה לו בשעה שמינה אותו מייד לאחר ההדחה להקים ולנַהֵל את ערוץ 33 . התרוצצו שמועות (הוכחשו באוזניי ע"י גב' שולמית אלוני שהייתה אז שרת החינוך והשרה ממונה על רשות השידור) כי ראש הממשלה יצחק רבין ביקש משולמית אלוני השרה הממונה על רשות השידור לא לפגוע יותר מידי ביוסף בר-אל שהודח מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולמצוא לו תפקיד ראוי למעמדו . מוטי קירשנבאום שמונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור באפריל 1993 ע"י יצחק רבין ושולמית אלוני היה זה שמינה בסופו של דבר את יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33 .

סיפרתי פעם למוטי קירשנבאום תוך כדי מחקר וכתיבת הספר "רוש ולענה" כלהלן : "משרד מחלקת הספורט שלי בטלוויזיה הושמד על כל תכולתו, מסמכיו, תיקי ההפקה שלוֹ, וספריו (ביניהם כ- 200 ספרים בעלי ערך עצום כמו תולדות האולימפיאדות והמונדיאלים, ספרים שהם בבחינת Out of print אינם עוד מפני שנזרקו לפח האשפה) – זמן קצר לאחר שפרשתי מתפקידי", והוספתי, "אינני יודע מי השמיד פיזית את המשרד אך אני יודע מי היה מנכ"ל רשות השידור באותם הימים ומי שימש מ"מ מנהל הטלוויזיה". מוטי קירשנבאום לא המתין אפילו שנייה, וירה : "יואש אלרואי , על מה אתה מדבר , יוסף בר-אל השמיד את כל הטלוויזיה". אני תמה לדעת אם לוּ דן שילון ואלכס גלעדי היו המנכ"לים של רשות השידור האם גם הם ממנים את יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33 כפי שעשה זאת מוטי קירשנבאום.

השקת ערוץ 33 בראשותו של יוסף בר-אל התקיימה ב- 19בינואר 1995 באולפני ג. ג. בנווה אילן ליד ירושלים. ראיתי בכך יום בלתי מוצלח לרשות השידור בהנהלתו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום. צבי לִידַר דוברו של מוטי קירשנבאום שלח לי הזמנה אישית ליטול חלק בטקס ההשקה . תשובתי הייתה שלילית. סירבתי להשתתף ב- "חפלה". מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד זה כמו מינויו הקודמים האחרים ברשות השידור היו לא לרוחי. הם היו בעיניי כישלון לטווח ארוך מעין בכייה לדורות. מעניין כיצד מוטי קירשנבאום לא תפש את עניין המינוי הבעייתי בעצמו.

טקסט מסמך : 12 בינואר 1995 . ההזמנה להשתתף בטקס של חנוכת ערוץ 33 של רשות השידור . סירבתי ליטול חלק בטקס הלא נחוץ ובמינוי המופרך של יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33 . הייתי עֵד לאין סוף כישלונות ניהול שלו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 , ולמוד אכזבות שנראו בעיניי כבכייה לדורות , עד שסירבתי סירוב מוחלט ליטול חלק בטקס הבלתי נחוץ הזה . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הנה דוגמא אחת מיני רבות לצורת מחשבת הניהול בערוץ 33 ב- 1996. ערוץ 33 הוקם במקור לצורכי שידורים מהכנסת ולקידום השידורים בשפה הערבית, אך מצא את עצמו ללא כיוון ולכן נטול רייטינג לחלוטין. מנקודת המבט של סקר הצפייה של חברת טֶלֶה – גָל, הרי שערוץ 33 לא היה קיים על סקלת הממיר. פשוט לא יאומן להיכן הידרדר.

בחודש פברואר 1996 קיבלנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום , מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי כמנהל חטיבת הספורט החלטה עתידית משותפת כי ביום חמישי – 18 באפריל 1996 נשדר ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את שני משחקי הגמר על גביע המדינה בכדורסל לנשים וגברים . משחק הנשים בין קבוצות אליצור חולון ואליצור רמלה שמטבע הדברים מעורר פחות עניין ישודר ישיר בהיקף מלא החל מהשעה שש וחצי בערב בטלוויזיה הישראלית הציבורית אולם ב- ערוץ 33 עליו מופקד יוסף בר- אל , ומשחק הגמר לגברים בין קבוצות מכבי ת"א והפועל ירושלים ישודר ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-ערוץ 1 מייד בתום "מבט" . מהדורת "מבט" הוקדמה (מאז נכנס מוטי קירשנבאום לתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 1993) בשעה מהזמן המקורי של תשע בערב . "מבט" שודרה כבר כשלוש שנים בשמונה בערב "ראש בראש" מול מהדורת החדשות של ערוץ 2 . יוסף בר- אל נהג לשָדֵר מימים ימימה את "מבט" בערוץ 33 שלוֹ במקביל לשידורו בערוץ העיקרי של רשות השידור הלא הוא ערוץ 1 . שיבוץ לא הגיוני (בלשון המעטה) . איזה הגיון טלוויזיוני טמון בנימוק לשָדֵר את "מבט" גם בערוץ 33 (ערוץ שמשודר בטכנולוגיית כבלים) בשעה שכל המדינה רואה אותו ממילא בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהוא ערוץ ארצי. במקום לבַדֵל את ערוץ 33 מערוץ 1 ולהעניק לו תוכן שידור ייחודי ואטרקטיבי הפך אותו למעשה טלאים . אחד הטלאים היה "מבט" . הגיון השידור היה צריך להיות שונה לחלוטין . ערוץ 33 היה אמור להציע תחליף ראוי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באמצעות תכנים אחרים בתחומי האקטואליה, הדוקומנטאריה, הבידור, האומנות, והמוסיקה כדי באמת למשוך את הצופים אליו. מנהלו לא עשה זאת.

מכיוון שידעתי את המצב לאשורו, סיכמתי עִם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום , כי משחק גמר גביע המדינה לנשים ישודר ישיר בערוץ 33 עד תום הענקת הגביע, גם אם השידור הישיר יחרוג ויחלחל לשמונה בערב, שעת שידור "מבט" כ- Copy (עותק) של ערוץ 1 בערוץ 33. מוטי קירשנבאום נעתר ברצון, אך יוסף בר-אל חשב אחרת. השידור הישיר של משחק הנשים נמתח מעבר למצופה. אליצור חולון ניצחה את אליצור רמלה 62:71 וטקס הענקת הגביע חרג מעבר לשמונה בערב. יוסף בר- אל יצא כמעט מדעתו. הוא כעס וזעם עד כדי איבוד עשתונותיו ללא תגובתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום כפי שסיפר המפקח הטכני מנחם וולף . העֵדוּת היחידה למצב המביך ההוא מקופלת במכתבו של מנהל מחלקת ה- Video בחטיבת ההנדסה בטלוויזיה, מר מנחם וולף. היא חשובה כדי להבין חלק ממסכת היחסים התמוהה הקיימת בין האנשים בתוך הנהלת רשות השידור, וחושפת ניהול רדוד של חלק מהעניינים כמו גם טאטוא שלהם מתחת לשטיח [2].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

שירותי הנדסה –  29  באפריל  1996

אל           :  מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום

באמצעות  :  רפי יהושע – מנהל שירותי הנדסה

                 דוב גולדשטיין – מנהל חט' תפעול הנדסה

מאת  :  מנחם וולף – מנהל מחלקת הווידאו

הנדון :  פיקוח שידור בערוץ 33 בכבלים – משדר ספורט , משחק הגמר גביע המדינה לנשים

א. נ.

ביום חמישי – 18.4.1996 שובצתי ע"י הממונים עלי כמפקח בערוץ 33 בנווה אילן בהקלטות אולפן ובשידור (2 משמרות) וזאת בשל מחסור במפקחים באותו יום . (משדר הספורט המיוחד ופעילויות בצפון) .

בהתאם להוראות המנכ"ל ובסיכום בישיבת הבוקר אצל מנהל הטלוויזיה באותו היום הוחלט :

1.  השידור הישיר מיד אליהו של גמר גביע המדינה לנשים (אליצור חולון – אליצור רמלה) יועבר מ- 18..0 עד 19.30 בערוץ 33 בלבד.

2.  משעה 19.30 ועד 19.55 השידור הנ"ל משולב בערוץ 33 ובערוץ 1 ביחד . במידה והשידור הישיר יימשך מעבר ל- 19.55 (כפי שאכן קרה), הוא יופרד שוב ויימשך עד סיומו בערוץ 33 בלבד !

בעקבות גלישת השידור הישיר מעבר לשעה 15.55 פעלתי בהתאם להוראות.

א.  פניתי למפיק יואש אלרואי לוודא כי אכן אני פועל על פי הסיכום.

ב.  פניתי גם לממונים על יחידת המבצעים בערוץ 33 מר אבי שטרו ומאיר בר , ושניהם הביעו את הסכמתם , והִנחוּני לפעול על פי הוראת המנכ"ל , לסיים את משדר הספורט , ורק לאחר מכן לעבור לאולפן "מבט" לשידור החדשות .

בשעה 20.03 בעיצומו של טקס הענקת הגביע ע"י נשיא המדינה , התקשר אלי מר יוסף בר-אל והורה לי "לחתוך" מייד את השידור הישיר ולעבור לאולפן "מבט" . (פעולה זאת איננה יכולה להתבצע מיידית משום שהמערך הטכני הקיים אינו מאפשר זאת , ובאמצעות המערך הטכני הזה שודר המשחק).

ניסיתי להסביר למר יוסף בר- אל כי אני פועל על פי הוראות והחלטות שהתקבלו ע"י מנהלי הטלוויזיה , אך הוא דרש בצעקות ואיומים את העברת השידור לאולפן ברוממה . יתר על כן . הוא התקשר בשנית בזמן "מבט" והמשיך לאיים עלי בצורה בוטה ולקלל אותי , ולא היה מוכן לשמוע את טיעוניי. (משום כבודו של המנכ"ל , לא אעלה על הכתב את מה שהוא לי , אבל אני מוכן לעשות זאת בשיחה עמך פנים אל פנים).

מוטי ,

אני בן 53. עברתי שני התקפי לֵב. אני עובד ברשות השידור מ- 1968 במגוון מקצועות השידור ב- Video , וכמנהל תורן אך מעולם לא שמעתי מילים וסגנון דיבור שכזה כפי שדיבר יוסף בר-אל.

נפגעתי מאוד . בכל פעם שאני נזכר במה שהתרחֵש עִמוֹ אני מתרגש מחדש . אני מבקש לזמן אותי לפגישת הבהרה בנוכחות מר יוסף בר-אל, או לחילופין לתבוע ממנו התנצלות בכתב. אני תיקווה שתטפל בנדון ומוכן במידה ואוזמן להבהיר את מה שהתרחש בהרחבה.

עותקים  :  מנהל הטלוויזיה – יאיר שטרן

              מנהל מחלקת הספורט – יואש אלרואי

                                                           בתודה ובברכה ,

                                                           מנחם  וולף מנהל מחלקת ווידיאו

מכתבו של מנהל מחלקת הווידיאו בטלוויזיה הישראלית הציבורית נשאר כאבן שאין לה הופכין.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן מילאו פיהם ולא נגעו במנהל ערוץ 33 שנשאר על כנו. שוחחתי עם מוטי קירשנבאום בעקבות מכתבו של מנחם וולף שהייתי ממוען עליו. הצעתי למנכ"ל רשות השידור לפַטֵר את יוסף בר-אל הלא מוכשר לאלתר מערוץ 33 כפי שהדיח אותו מערוץ 1 שלוש שנים קודם לכן , ולהפוך מייד את ערוץ 33 למשלים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולהכפיפו תחת קורת ניהול אחת של יאיר שטרן. "יש לך הזדמנות למַמֵש את חזון השידור של 1 – BBC  וְ-  2 – BBC  כאן ועכשיו בישראל תחת מנהיגותך", אמרתי למנכ"ל רשות השידור. הוא הקשיב אולם לא הגיב.

מוטי קירשנבאום התמנה באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור הוא סירב לשדר את ליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA בערוץ הציבורי בטענה שלשם כך קיים ערוץ נישה כערוץ 5 בכבלים. "אנחנו צריכים להתעסק בשידורי ספורט הנוגעים ישירות למשלם האגרה", אמר לי והוסיף, "גם אם היה לנו ערוץ טלוויזיה נוסף כדוגמת 1 BBC  ו- 2 BBC , לא הייתי רוצה לשָדֵר את  ה- NBA  בערוצי הטלוויזיה הציבוריים".

זמן לא רב לאחר הכרזתו זו של מנכ"ל רשות השידור באוזניי ונימוקיו החכמים עִמוֹ , חתם יוסף בר-אל שהתמנה לא מכבר ע"י מוטי קירשנבאום לנהל את ערוץ 33 הציבורי , על חוזה שידור עם ה- NBA לשידור 21 משחקים בעונת 1995. מר אָרִיק הֶנִיג נציג ה- NBA  בישראל היה שושבין החוזה הזה [3] .

NBA  Entertainment , Inc

March  16  1995

To  Attn  of

Joe Bar-El

Managing Director

Channel  33

Tel Aviv ,Israel

 

This letter will confirm the following agreement between NBA Entertainment , Inc (“NBA”) and channel 33 (“Licensee”)

1.  GAMES

 

  1. Licensee shall have the rights to begin telecasting games on Saturday , March 25 1995 . NBAE shall ship to licensee a one – hour , edited , Game of the Week program . NBAE shall decide each Sunday which game of the previous week was the “best” match and provide Licensee with this game for telecast . The game shall be shipped each Tuesday . NBAE shall provide Licensee with one game per week during the season , two games per week during the Playoffs (shipped Tuesday s and Thursdays) , and the Finals (as noted below , shipment dates TBD) 
  2. Licensee shall have the rights to telecast the following games 

Regular Season , March 25 – April 29  –  6 game

Playoffs (May / June)  –  12 games 

Finals  (June)  –  3 games live

Total games to be telecast  :  21

LICENSE  FEES

The License fee shall net USD 100 000 for the package outlined above, payable as follows:

  1. Net USD  50 000 due March 28 , 1995
  2. Net USD  50 000 due May 1 , 1995

 

Sincerely ,

Anne M. Murray

Director and Group Manager

International  TV

 

AGREED  TO  AND  ACCEPTED

Channel 33  Joe Bar-El  –  Managing Director

Cc  :  Paul Zilk  ,  Arik Henig  –  NBA

יוסף בר-אל ביקש ממני להשאיל לשידורי ה- NBA שלוֹ את שַדָּר מחלקת הספורט דאז אורן רוזנשטיין . ערוץ 33 שלוֹ היה הרי חסר כל. הסכמתי. שושבין החוזה עם ה- NBA אריק הניג הפך למשתתף קבוע בפָּאנֶל השידורים בערוץ 33. ידען גדול מן סוג האוחז בידו כל הזמן "רכילות מקצועית" מעניינת ובלבדית (במובן החיובי של המילה) והבקי היטב בפרטי ליגת הכדורסל הטובה בעולם. לאָרִיק הֶנִיג יש חברים וקשרים בבראנז'ה העיתונאית. הוא איש נחמד וגם אָהוּב אך יש לוֹ חסרון בולט אחד. מצלמת הטלוויזיה לא אוהבת אותו משום מה . הוא מצטלם ומופיע לא טוב בפניה אולי בגלל שאף פעם לא אימנו אותו כיאות לעמוד או לשֶבֶת מולה. את מורשתו בעיתונות או בטלוויזיה לא קנה כפרשן. ואם היה כזה הרי שלא הגיע מעולם לרמתם של אלי סהר ואריה מליניאק. במשך 22 שנות ניהולי את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא אפשרתי לוֹ לעולם להתארח באולפני הספורט שלי. חוזה ה- NBA מן ההיבט הכספי בערוץ 33 לא היה יקר. פחות מ- 5000 (חמשת אלפים) דולר לשידור של משחק אחד. הבעיה הייתה לא הממון אלא העיקרון. מדוע מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שינה את דעתו והסכים לפתע לשָדֵר בערוץ הציבורי שבשליטתו את ה- NBA , אותו שלל רק זמן קצר לפני כן. שאלתי את מוטי קירשנבאום לפשר הסיבה וכיצד השתנתה באחת מדיניות השידור של רשות השידור. הוא לא השיב לי. שאלתי גם את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33, "כיצד הצליח לשכנע את המנכ"ל לשָדֵר את ה- NBA דווקא בערוץ 33 שלוֹ" , והוספתי, "לא רק שערוץ 33 הזה איננו נצפה , אלא אין זה גם תפקידו הציבורי לשָדֵר את  ה- NBA  בלוח השידורים שלוֹ , הרי לא לצורך זה מוּסַד והוּקַם ע"י רשות השידור…" . מנהל ערוץ 33 השיב לי כלהלן : "מוטי קירשנבאום הוא גֶבֶר לעניין, הוא בכלל לא מתערב בשיבוץ התוכניות שלי בערוץ 33". זה היה אותו יוסף בר-אל שבהיותו מנהל הטלוויזיה בשנים 1993 – 1990 מנע אז ממנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל את שידור ה- NBA בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מנימוקים של כבוד אישי (כפי שנימק לי אריה מקל בעצמו) , אך עכשיו לא היסס וחטף את סחורת השידור הזאת לידיו. (הערה : אחד הפוסטים העתידיים יעסוק בפרשת מאבק הכוחות בין מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה כשרֶכֶש ה- NBA חוצץ בין שניהם וכפי שתיעדו את המאבק ההוא המסמכים הרבים שנשמרו) שידור משחקי הכדורסל האמריקני בערוץ 33 הצטייר כחוסר סדר, תכנון לוקה, היעדר שיטה וקו שידור הגיוני, ופילוסופיית שידור מוטעית. רכישת  ה- NBA  לשידור אצל יוסף בר- אל בערוץ הטלוויזיה האיזוטרי מס' 33 בעל רייטינג דל ואפסי נראה לי עניין תמוה מאוד. ביקשתי כאמור הסבר ממנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום, אך הוא בחר שלא להשיב לי.

ב- 20 במרס 1995 הציע לי פול מקגראת' (Paul McGrath) מחברת CSI האנגלית המשווקת הרשמית של זכויות הכדורגל האנגלי על כל מרכיביו, במחיר מציאה, לרכוש את משחקי ה- Premier League , משחקי הגביע , ואת משחקי הבית של נבחרת אנגליה לעונת 1996 – 1995 עם אופציה לשנתיים נוספות [4]. פול מקגראת' הציע לנו הצעה שאי אפשר לסרב לה . אפשרות בחירה של 90 משחקי ליגה בשידורים ישירים בשבת בחמֵש אחה"צ, או ביום ראשון בשֵש בערב, ו/או ביום שני בעֶשֶר בערב . בנוסף הצטרפות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשידורים ישירים של משחקי הגביע (F.A. Cup) החל מהסיבוב השלישי בחודש ינואר 1996, וכן שידורים ישירים של משחקי חצי הגמר והגמר של הגביע האנגלי בחודשים אפריל ומאי 1996. הדובדבן שבקצפת היה בונוס השידורים הישירים של משחקי הבית של נבחרת אנגליה.

בימים ההם החזקנו כבר בידינו את זכויות השידורים הבלעדיות של הליגה האיטלקית וגם של הליגה הגרמנית שמשחקיהן שודרו בתוכנית הפופולארית והמצליחה "כדורגל עולמי" בעַרבֵי יום ראשון בשבוע . הכדורגל האנגלי היה רכוש שידור של ערוץ 5 בכבלים בשנים 1995 – 1990 . שלנו הוא היה קודם לכן בשנים 1990- 1970. הצעתי למוטי קירשנבאום להשיב עטרה ליושנה : "אנחנו הולכים לשדר בשנה הבאה את אליפות אירופה לאומות בכדורגל שתתקיים באנגליה בחודשים יוני ויולי 1996. רכישת הכדורגל האנגלי על ידינו היא שיטה בשיגעון יבוא הכדורגל האירופי המצוין למסך הציבורי. המשך של מסע רכש נבון בעקבות שידורי מונדיאל ארה"ב 94' והצלחת "כדורגל עולמי". הרכישה האנגלית המחודשת תשמש מתאבן מצוין לקראת טורניר 1996 EURO, ותתקבל בהבנה בציבור. שָדֵר אותו בערוץ 33, ערוץ ה- Back up שלך", אמרתי והוספתי, "את המיטב שבמיטב שָדֵר בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1. הציבור יבין ויקבל זאת. זאת התשובה שלנו לכדורגל הישראלי המשודר בערוץ 2". מדובר היה במחירים פעוטים . עלות זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בערוץ 2 עמדו בעונת 1995 – 1994 על כ- 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לשנה אחת (חוץ מהוצאות ההפקה). מחירו הכדורגל האירופי עבורנו על שלוש הליגות הנפלאות שלו, האיטלקית, הגרמנית, והאנגלית אמור היה להיות פי עֶשֶר פחות. כ-  500000 (חצי מיליון) דולר.

מוטי קירשנבאום חובב שידורי ספורט וכדורגל מושבע סירב להצעה שאי אפשר לסרב לה . הוא חשב שהציבור יהרוג אותו אם יתלבש גם על הכדורגל האנגלי , לאחר שסייע לי לנַכֶס ללוח השידורים הציבורי שלנו את משחקי הליגות האיטלקית והגרמנית, ולהציב ליד המיקרופון את מאיר איינשטיין ואת צמד הפרשנים העיתונאים מר אבי רצון ומר חיים ברעם .

ערוץ 33 בהנהלת יוסף בר-אל צבר כוח והפך אט – אט לממלכה עצמאית. טריטוריה של איש אחד אך חֶבֶל אֶרֶץ שוֹמֵם חסר תוֹבנוֹת . ערוץ 33 נולד כערוץ טלוויזיה משמים ולא חשוב ובעל רייטינג זניח . כזה נשאר גם ברבות השנים אך למרבה הפלא התייחסו אליו מנהלי המדיה האחרים ברשות השידור ביראה ובכבוד כאילו מדובר ביצירת מוֹפֵת . קשה להאמין, אך מעולם לא נערך דיון ציבורי יסודי ומקיף ברשות השידור מה הם באמת יעדיו האמיתיים ומה הן משימות השידור של ערוץ 33 , באיזה מתכונת ציבורית ותקציבית הוא אמור לפעול, והאם צריך ליטול את היוזמה לידיים כדי לנסות להפוך את ערוץ 33 לערוץ טלוויזיה בדמותו וצלמו של  2 – BBC. ערוץ 33 נולד ערוץ טלוויזיה איזוטרי לא חשוב, וכזה נשאר כל ימיו.

כשיאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה זקוק פעם במקרה ב- 21 במאי 1995 לזמן "האוויר" של ערוץ 33 לצורך שידור ישיר של משחק כדורגל בצמרת הליגה האיטלקית בין יובנטוס לפארמה , מפני שהערוץ הציבורי האמיתי היה עסוק בדברים חשובים יותר, הוא פשוט פנה בדחילו ורחמו אל יוסף בר-אל שיאות לשדר את המשחק במקומו. "יוסי", הוא קרא לוֹ, והוסיף בחרדה, "אל תדאג, השידור יגיע אליך באמצעות אנשי הספורט, בתיאום עם דוב גולדשטיין מחטיבת ההנדסה", וטרח לציין, "עלות הלוויין והשידור חלה כמובן על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , אני מודה לך על שיתוף הפעולה" .

תמוה מאוד מדוע מנהל הטלוויזיה ומנכ"ל רשות השידור התייחסו אז בסבלנות וסובלנות לערוץ 33 האִזוֹטֶרִי במתכונת השידור הפתטית שלוֹ שהפיקה רייטינג אפסי . מנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן והמנכ"ל מוטי קירשנבאום היו מודעים היטב לרמה המקצועית הנמוכה שהערוץ הבעייתי הזה מפגין לאורך זמן , אך ביכרו למלא את פיהם מים . שאלתי את עצמי לא פעם , מדוע לא חתרו שניהם כדי להַלְאִים את ערוץ 33 הבעייתי מידיו של יוסף בר-אל על מנת להפכו לערוץ טלוויזיה רציני ורלוואנטי , ולהציבו תחת קורת ניהול אחת וחזון שידור משותף כדוגמת מודל ה- BBC . מחדל .

מוזר מאוד מדוע לפחות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא יזם , לא פעל , ולא שאף כפי שמצופה ממנהל טלוויזיה רציני , לאַמֵץ לשורותיו כדוגמת ה- BBC , ערוץ טלוויזיה נוסף בעל פוטנציאל שידור . יאיר שטרן ניהל ערוץ טלוויזיה ציבורי קטוע ופגום . מדינת ישראל הקצתה את זמן השידור על הסיגנל הציבורי משמונה בבוקר ועד שלוש וחצי אחה"צ לטובת הטלוויזיה החינוכית שמקום משכנה ברמת אביב בתל אביב . בשעה שלוש וחצי עברה השליטה על הסיגנל לזרועות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רוויית אופציות ומטלות. בשעה וחצי הזאת בין 15.30 ל- 17.00 משודרות תוכניות ילדים. בשעה חמֵש חזר שוב השידור לידיה של הטלוויזיה החינוכית לשידור מהדורת "ערב חדש". בחמש וחצי הוא שב אל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בשֵש בערב שודרה על הסיגנל הציבורי מהדורת החדשות באנגלית “IBA news”. משֵש וחצי עד שמונה נדד סיגנל השידור לטובת הטלוויזיה בשפה העַרבית . יאיר שטרן קיבל אפוא את "האוויר" של הטלוויזיה הישראלית – הציבורית – ערוץ 1 רק בשמונה בערב . בחצות הסתיימו השידורים בערוץ הציבורי על פי הנהלים והסכמי העבודה ההִסתדרותיים. אימוץ ערוץ 33 יכול היה לפתור מצוקות שידור רבות ליאיר שטרן. בקטע הזה של הניהול והמנהיגות היה יאיר שטרן מנהיג אנמי. השאלות האלה שהופנו להנהלה הראשית של רשות השידור הנוגעות לעליבותו ודלותו ערוץ 33 שוב ושוב, מדוע אין ננקטים צעדים משמעותיים לשיפור מיידי של המצב נשארו עלוּמוֹת חסרות פשר. המחסור בתשובות מצביע ומעיד על יגון ויתמות בשידור הציבורי. שְכוֹל השידור בערוץ 33 לא היה מעולם מחויב המציאות

הספר הזה עב הכרס שחקרתי וכתבתי "רוש ולענה" (מכיל כ- 8000 עמודים) אם כן עוסק לא רק בהתפתחות השידורים אלא גם בנסיגתם . ב- 26 במאי 1995 הגישה עיתונאית צעירה בלתי מוכרת וכמעט עלומת שֵם גב' יוּלִי חְרוּמְצֶ'נְקוֹ איפורמציה עיתונאית בלעדית לקוראי המקומון הירושלמי "כל העיר" (בהוצאת "הארץ") הנוגעת ליוסף בר-אל מנהל ערוץ הטלוויזיה 33 ברשות השידור. היא פרסמה תחקיר עיתונאי ענק בן 2500 מילה והעניקה למאמר הארוך שלה כותרת ראשית מדאיגה, "ז'וֹ הפקוֹת" [5] . כותרת המשנה של כתבת הביקורת הזאת הייתה חריפה לא פחות . להלן הציטוט : "ערוץ 33 הלווייני של רשות השידור מתנהל כמו אחוזה פרטית של המנהל יוסף בר-אל . מזכירתו אילנה זנגילבף מגישה תוכנית אישית, בִּתּוֹ מפיקה, ואשתו מתפקדת כיועצת משפטית. עם הצוות הזה עושה יוסף בר-אל טלוויזיה תעמולתית כמו שרק הוא יודע, לתפארת הח"כים שמככבים אצלו, ולכבוד הצופים במדינות ערב, שממילא לא צופים בערוץ המוזר הזה".

כבר מזמן רחשו שמועות סודיות ברשות השידור של מוטי קירשנבאום ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של יאיר שטרן על המתחולל בין כתליו של ערוץ 33 המנוהל ע"י יוסף בר-אל . רק אסור היה לדוּן בתוכנן. יוּלִי חרוּמצ'נקוֹ לא עשתה חשבון ליוסף בר- אל אך גם לא למוטי קירשנבאום . היא הפכה את חרושת השמועות לעובדות מוצקות שמעולם לא הוכחשו ע"י הנוגעים בדבר , והניחה אותן על מגש של כסף לעיונו וטיפולו של מנכ"ל רשות השידור . אלו לא היו סיפורים .  אלו היו עובדות ועם עובדות לא מתווכחים .  אם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ידע עליהן והעלים עין, הדבר חמוּר. אם לא ידע, העניין חמוּר שבעתיים.

לצורך הדיון הציבורי עֶרֶב הצבתו של יוסף בר- אל בפסגת השידור הציבורי בקיץ 2002 , חשוב לציין שהיו קיימות בארכיון רשות השידור אלפי דגימות רייטינג יומיות של ערוץ 33 , שהציגו וחשפו את מצב הצפייה המגוחך והמביך שחור על גבי לבן , ואת חולשת הרייטינג האפסי שלוֹ כערוץ טלוויזיה, מאז נוסד ב- 1994.

בחרתי מתוכן שבע דגימות בשבוע שבין ה- 15 ל-22 במרס 2002 , בימים שבהם יוסף בר-אל ניהל את ערוץ 33 והסמוכים למינויו כמנכ"ל רשות השידור . דגימות הרייטינג האלה מייצגות ומהוות דוגמא כה מאלפת ואופיינית למצבו הפתטי והעגוּם של ערוץ 33 הבלתי נצפה לאורך זמן רב. לאורכן של שנים רבות [6]הנה דוגמא אחת. ביום חמישי – 21 במרס 2002 צבר ערוץ 33 בשעות השידור שבין שֵש וחצי בערב לחצות רייטינג של % 0.2 . מדהים וחמוּר כאחת . הנה עוד דוגמא . שבוע קודם לכן ביום חמישי – 14 במרס 2002 צבר ערוץ 33 רייטינג לאורכה של יממת שידור מלאה משֵש בבוקר עד שתיים לפנות בוקר % 0.18 . יוסף בר-אל הוא האחראי הישיר לעוני התוכניות , רדידותן ועליבותן , ולתופעה העכורה הזאת נטולת הרייטינג והכישרון . זה הרי לא ייאמן ממש . הרייטינג כמעט ואינו קיים. כך כתוב שחור על גבי לבן על דפי הדו"ח שמפרסמת וועדת המִדְרוּג הראשית טל – גאל . איש אינו צופה בערוץ 33 שמהווה את ערוץ הטלוויזיה השני של רשות השידור . הנה עוד דוגמא אופיינית ומייצגת . ביום רביעי – 13 במרס 2002 צבר ערוץ 33 של רשות השידור בראשותו של יוסף בר-אל רייטינג אפסי של % 0.2 ב- 20 השעות ששידֵר באותו התאריך. בחלק משעות השידור באותו היום נמדד רייטינג של % 0.0 . הישג חסר תקדים בעליבותו ודלותו. בושה וחרפה.                                                    

עובדות הצפייה העגומות האלה  לא הפריע לשַר רענן כהן הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור בממשלה לשאוב את שמו של יוסף בר-אל המנהל הכושל של ערוץ 33 מתהום הנשייה , ולהציע אותו לראש הממשלה אריאל שרון , כמועמד ראוי לתפקיד החשוב והרם של מנכ"ל רשות השידור .

החלטות נלוזות כאלה גוררות בעקבותיהן בהכרח החלטות ריקות נוספות מתוכן , ואחריהן עוד החלטות תמוהות וחסרות הגיון , ועוד החלטות שגויות , וכן הלאה . מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה בסופו של רשות השידור כמגדל קלפים . שום גוף תקשורתי לא יכול לשרוד בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור . מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור שידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל חסר הכישרון, בעל אינטגריטי שנוי במחלוקת בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור. מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור , לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי רדוד ולא חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור , כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוכשר בדמותו של יוסף בר-אל . המינוי הפתטי הזה (כפי שהכריזה וכך קבעה ממשלת ישראל בחלוף שלוש שנים) מוכרח היה להוביל בתוך זמן לא רב לנפוטיזם , התחנפות לשלטון , שוחד מסך , ונזקים מוראליים כבדים ואולי גם בלתי הפיכים לשידור הציבורי . ממשלת ישראל שהדיחה את יוסף בר-אל במאי 2005 מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור ידעה כי קיימות מחלוקות קשות בין אנשי האמת לאנשי השקר בשידור הציבורי . נוצרה אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" . רשות השידור הפכה בשנים 2005 – 2002 למוסד שידור חסר כישרון ובלתי מוצלח . 

ביום רביעי – 18 במרס 2002 פרסמה חבורת אנשים רצינית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מִנְשָר לרענן כהן עצמו השר הממונה על רשות השידור , ולשבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור , הקוראת להם לדחות על הסף את הצעת השר למנות את יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור, גם לא מנכ"ל זמני. הוא לא האיש המתאים לכהונה הרמה , כך סברו [7] . השר הממונה רענן כהן לא ענה לכתב האישום . בחומת יוסף בר-אל נוצרו בקיעים מוקדם מהצפוי . חלקם הפכו לקרעים של ממש . זמן קצר לאחר מינוי הקבע של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, התפתח וויכוח מַר בין המנכ"ל החדש כשעושה דברו הנאמן מ"מ מנהל הטלוויזיה החדש יוסי משולם (מ"מ מנהל הטלוויזיה הקודם יאיר אלוני הודח ע"י יוסף בר-אל) ניצב לצִדוֹ, לבין ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך ששימשה בעֵת ההיא כיו"ר וועדת תוכניות הטלוויזיה של מליאת רשות השידור ( ד"ר יהודית אורבך עומדת בראש היחידה ללימודי עיתונאות ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן) . היא מונתה לתפקידה החשוב על ידי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי . ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך הגיעה לתפקידה כיו"ר וועדת הטלוויזיה מעולם תקשורתי פתוח ופלורליסטי ונתקלה במנכ"ל רשות שידור כוחני , חסר ידע , ונטול כישרון כפי שהעידה בפניי בשיחות התחקיר בינינו ב- 2005 . ההתכתשות בינה לבין יוסף בר-אל הייתה בלתי נמנעת ונַסבָה על אופיו של לוח השידורים החדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיה אמור להיות משודר בתחילת אוקטובר 2002 .

ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך וחבריה בוועדה לא אישרו לשידור את הלוח העני המוצע ע"י יוסף בר-אל ויוסי משולם , ואשר אינו תואם את מטרות השידור הציבורי . אף על פי כן ולמרוֹת אי מתן האישור החלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר באוקטובר 2002 את הלוח החדש על פי הוראתו האישית של מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל התעלם מד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך. בכך פיתח תרבות שלטון כוחנית. יכולתו הדלה כמנכ"ל רשות השידור, כשרונו המועט , וכוחניותו הרבה הביאו לִבְסוף להדחתו מרשות השידור . ד"ר יהודית אוֹרְבַּך הייתה בשעתו מראשי התומכים במינוי יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור . עכשיו היא נכנסה לעימות חזיתי עם האיש שבו בחרה . ד"ר יהודית אורבך טענה כי הפעלת לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באוקטובר 2002 ללא אישור של וועדת הטלוויזיה שהיא עומדת בראשותה , הוא מעשה כוחני – פירטי של יוסף בר-אל . מעשה אסור המבוצַע בניגוד לחוֹק רשות השידור . הקש ששבר את גַב הגָּמָל מבחינתה של ד"ר יהודית אורבך הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל באוקטובר 2002 בה הציג את תוכנית השידורים החדשה שלו , והודיע כי היא אושרה ע"י וועדת הטלוויזיה של המליאה שבראשה ניצבת ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך. "זה היה שקר גס", כפי שטענה לימים בפניי ד"ר יהודית אורבך. היא התפטרה מתפקידה.

ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך חברת מליאת רשות השידור בימים ההם זוכרת היטב את מה שאירע אז כפי שסיפרה לי בשיחות התחקיר בינינו כלהלן : "רשות השידור עברה בזמני תהפוכות רבות . בקיץ 2001 פתחנו בהליך הדחה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, שהיה על פי תפישתנו מנכ"ל מאוד לא מוצלח . אורי פורת הקדים את הדחתו והתפטר. תקופה קצרה מילא נחמן שי יו"ר הוועד המנהל גם את תפקיד המנכ"ל. אח"כ הובא רן גלינקא לרשות וגם הוא הלך. כשהובא שמו של יוסף בר-אל למליאת רשות השידור כמועמד לתפקיד המנכ"ל ראינו בכך ישועה. לא רק אני סברתי כך. לא הכרתי אותו בעצם. הייתי תמימה ואומנם חשבתי בתמימות שהוא האיש הנכון במקום הנכון. חשבתי ברצינות שאנו חברי המליא , רובם אקדמאיים, נוכל לפַקֵח עליו. טעיתי טעות מרה. באמת פתטי לחשוב שפעם חשבתי שאין טוב ממנו. שגיאה בלתי נסלחת. יוסף בר-אל ויוסי משולם שאותו מינה למ"מ מנהל הטלוויזיה לא עמדו במשימות השידור שהטלנו עליהם. הם ציפצפו עלינו בגדול, עלי באופן אישי ועל אנשי הוועדה , ובעצם על כל חברי המליאה . הם פשוט רימו אותנו. הם עשו זאת בדרך מתוחכמת. מידי פעם הם היו זורקים אלינו את "ליטרת הבשר" שלהם המעידה כאילו השידור שלהם עומד במתלה הציבורית , אך היו חוזרים מהר מאוד לסורם. הקש ששבר את גב הגמל הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל (לא הזמין אותי) בה הציג את תוכנית שידורי הטלוויזיה שלוֹ לעונת 2004 – 2003. התוכנית הזאת לא עמדה בתנאי המינימום שהצבנו לו וליוסי משולם. יוסף בר- אל לא אמר אמת לשומעיו כשהודיע במסיבת העיתונאים הזאת שבה לא נוכחתי, "שוועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור בראשותי אומנם אישרה את לוח השידורים הזה". זה היה שקר גַס . הבנתי עם מי יש לי עסק. פשוט קמתי והלכתי".

ב- 24 באוקטובר 2002 שלחה ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבַּך את מכתב ההתפטרות שלה לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון שהיה באותה העת גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. הנה הטקסט שלו במלואו  [8] .

לכבוד                                                                        י"ח בחשוון תשס"ג

כבוד רוה"מ מר אריאל שרון                                         24 באוקטובר 2002

השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור

ירושלים

הנידון : התפטרות

אני מבקשת להודיע לך על התפטרותי מחברותי במליאת רשות השידור, ומתפקידי כיו"ר וועדת הטלוויזיה ויו"ר הוועדה למעמד האישה .מאז מוניתי כחברה במליאה ונבחרתי ע"י החברים לתפקידים האלו השתדלתי בכל מאודי, יחד עם חברים רבים וטובים במליאה, לקדם את הנושאים עליהם אנחנו מופקדים. פעלתי תמיד על פי מצפוני וללא כל עניין אישי כזה או אחר, כדי למלא את מטרות הרשות כפי שנקבעו בחוק. תמכתי יחד עם חברים רבים בבחירתו של מר יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מתוך אמונה שבחירתו תביא להבראת הרשות החולה. טעיתי. הרשות היום חולה לא פחות משהייתה. תחלואיה רבים, אך אתעכב רק על אילוּ שהביאו במישרין להתפטרותי. בתחום העיקרי שעליו הופקדתי מטעם המליאה – וויסות לוח השידורים של הערוצים הציבוריים – סיכלה ההנהלה בראשות המנכ"ל את כל מאמצינו לעצב לוח שידורים שישרת באופן המיטבי את הציבור בישראל .לוח השידורים הנוכחי לא אושר ע"י וועדת הטלוויזיה. זהו לוח גרוע ונחות מכל בחינה שהיא, והחשוב מכל, הלוח משודר לכאורה בניגוד לחוֹק.

הגעתי למסקנה שמיציתי את כל יכולתי להביא לשינוי ולשיפור.

מאחר שאינני מוכנה לשאת באחריות להתנהלות שאין בכוחי לשנות, אני מודיעה לך בזאת על התפטרותי.

בכבוד רב,

ד"ר יהודית אורבך

העתק  :  חברי המליאה

            מנכ"ל רשות השידור

            היועץ במשפטי לממשלה

            מבקר המדינה

משרד מבקר המדינה בראשותו של השופט שלמה גולדברג היה המכוּתב האחרון על מכתבה של ד"ר יהודית אורבך . אינני יודע אם התייחס בכלל למכתבה. אם התייחס הרי שלא פעל לחקור את כל מה שקרה והתחולל באמת בתוככי רשות השידור בשלוש השנים של 2005 – 2002 , תקופת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל . אם פעל הרי שלא פעל במלוא העוצמה כפי שכל אזרח הגון במדינת ישראל מצפה שיפעל . על עובדה אחת אי אפשר להתווכח . יוסף בר- אל שמונה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון בקיץ 2002 הודח ממשרתו בבושת פנים בקיץ 2005 ע"י אותה הממשלה וראש הממשלה שמינו אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלוש שנים קודם לכן .

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 2002 . זהו מסמך ההתפטרות המקורי ששלחה ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור לראש הממשלה אריאל שרון, בגין התנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במקומה מונה לתפקיד יו"ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור יעקב שחם, עורך מקומון של "ידיעות תקשורת" בחיפה וחבר מרכז הליכוד . יעקב שחם אישר בינואר 2003  רטרואקטיבית ללא כל התלבטות את לוח השידורים של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ומ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף "יוסי" משולם (אותו לוח שידורים שלא אושר קודם לכן ע"י ד"ר יהודית אורבך) ואשר פעל למעשה בניגוד לחוק מאז אוקטובר 2002. ד"ר יהודית אורבך אישה חכמה ונבונה , הבינה עם מי יש לה עסק וחזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה בטרם הגיעה לרשות השידור . היא עומדת בראש יחידת התקשורת באוניברסיטת בר אילן. חברת המליאה גב' נִילִי יונתן – כרמל הלכה בעקבות ד"ר יהודית אוֹרבּך ואף היא לא הסכימה עם דרכו של המנכ"ל יוסף בר-אל והתפטרה מחברותה בגוף הציבורי בו שירתה, הנקרא מליאת רשות השידור. ראוי לציין שגם הגב' נילי יונתן – כרמל הרימה בשעתו את ידה בעד מינויו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור. עכשיו משהתחרטה זה היה מאוחר מידי. 

סוף הפוסט מס' 188. הועלה לאוויר ביום רביעי – 11 בנובמבר 2015.

[1]  ראה נספח : ציטוט מהעיתון "מעריב" ב- 23 בינואר 2006 .

[2]  ראה נספח : מכתבו של המפקח הטכני מנחם וולף מ- 29 באפריל 1996 למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום .

[3]  ראה נספח : חוזה השידור המלא והמפורט בן שלושה עמודים של 21 משחקי ה- NBA  בערוץ 33 בהנהלתו של יוסף בר-אל , מ- 16 במרס 1995 .

[4]  ראה נספח : ראה הצעת החוזה לשידורים ישירים של משחקי הליגה באנגליה , משחקי הגביע האנגלי, ומשחקי הבית של נבחרת אנגליה .

[5]  ראה נספח : מאמר עיתונאי  של גב' יולי חרומצ'נקו שפורסם במקומון "כל העיר" ב-  26 במאי 1995, המבקר בצורה קשה ונוקבת את התנהלותו של יוסף בר-אל כמנהל ערוץ הטלוויזיה 33  של רשות השידור .                     

[6]  ראה נספח : מסמכי רייטינג ומכתבי אל המנכ"ל הזמני החדש יוסף בר- אל ומ"מ מנהל הטלוויזיה החדש יוסף "יוסי" משולם , מתאריך יום שישי – 22 במרס  2002, המציג את נתוני הצפייה המלאים בערוצי הטלוויזיה 1, 2 , 10 , ו- 33  ערב קודם לכן ביום חמישי – 21.3.2002 .

[7]  ראה נספח : מנשר של חבורת עובדים רצינית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שנשלח  ב- 18 במרס 2002 לחברי הוועד המנהל ברשות השידור בראשותו של היו"ר נחמן שי , הקוראת להם לדחות על הסף את ההצעה למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור.

[8]  ראה נספח : מכתב ההתפטרות של ד"ר יהודית אורבך מתפקידה כיו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור שנשלח לראש הממשלה אריאל שרון ב- 24 באוקטובר 2002 לאחר הסכסוך המתוקשר שלה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל.

סוף הפוסט מס' 188. הועלה לאוויר ביום רביעי – 11 בנובמבר 2015.

ראה המשך בפוסט 189 , השידור הציבורי – רוש ולענה ( 3 ) .


תגובות

פוסט מס' 188. השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (2). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא (בצדק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוב ולרע. פוסט מס' 188. כל הזכויות שמורות. — אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *