פוסט מס' 189. השידור הציבורי – רוש ולענה (3) . ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצדק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוב ולרע. פוסט מס' 189. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשעות הערב של יום חמישי – 4 באפריל 2013.כלליראשי

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או שימוש מזדמן מאוחר יותר.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי. הפוסטים מתעדכנים מעת לעת.

—————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 189 : הועלה לאוויר בשעות הערב של יום חמישי – 4 באפריל 2013.

—————————————————————————————————-

פוסט מס' 189. השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (3). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. פוסט מס' 189. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוש ולענה (3).

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל .

הערה 4 : הרייטינג של ערוץ 1 אמש ביום רביעי – 3 באפריל 2013 כפי שפרסמה וועד המדרוג הבוקר הזה שרוי בצרות צרורות . כמות רייטינג כה דלילה אמורה להעלות סומק מבושה על לחייהם של מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם , עוזרו הראשי והמקורב אליו מר זליג רבינוביץ' , ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אמיר גילת . הנהלת רשות השידור אמורה להיות מוטרדת עד למאוד . מה זה צריך להיות העניין הזה שאתמול בערב בין 18.00 לבין 20.00 צובר השידור הציבורי הטלוויזיוני % 0.77 מול % 8.92 של ערוץ 2 ו- % 6.51 של ערוץ 10 . מהיכן צומחת העליבות והרדידות הזאת של ערוץ 1 ? מי מנהל שם את העניינים ? מי נושא שם באחריות למחדל הרייטינג הנוראי הזה ? מהדורת "מבט" צוברת אמש בין 20.00 לבין 20.30 רייטינג של % 4.45 בעוד מהדורות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10 צוברות בין 20.00 לבין 21.00 רייטינג של % 17.57 ו- % 8.9 (בהתאמה) . דעיכת השידור הציבורי מדאיגה ביותר גם מפני שאין שם שום אישיות רמת מעלה שאמורה לקבל אחריות על העסק הביש ולהתייצב בפני הציבור כדי להסביר לו לעזאזל למה אם כך הוא צריך לשלם אגרה בעבור נחשלות כזאת שצועקת לשמיים . ערוץ 1 ספג אמש גם מהלומה כבדה בעת השידור הישיר של המשחק המרכזי הפועל קריית שמונה – מכבי ת"א 1 : 3 וצבר בין 20.30 ל- 23.00 רייטינג ממוצע עלוב של % 5.15 בלבד . לקולתו ייאמר שהוא נדרש להתמודד אמש החל מ- 21.45 מול השידור הישיר בערוץ 5 בכבלים של המשחק ב- Champions Leauge ריאל מדריד – גאלאטאסאראיי 3 : 0 . התוכנית "בועטים" של ערוץ 1 צברה אמש משהו בסביבות % 1.9 .

טקסט מסמך (1) : יום רביעי – 3 באפריל 2013 . מפת הרייטינג ברבעי שעות בין 18.00 לבין 20.00 של כלל האוכלוסייה ושל האוכלוסייה היהודית . ערוץ 1 שרוי בצרות צרורות . בשעתיים הללו צובר השידור הציבורי רייטינג של % 0.77 בממוצע , אשר איננו מצדיק את קיומו ואת שיטת שליחת יד האגרה לכיסם של צופי הטלוויזיה . כמות הרייטינג האפסית הזאת היא Disaster ואות קלון לערוץ 1 . אין שום סיבה למדרוג כה קלוקל ונחות שכזה בשידור הציבורי .(באדיבות וועדת המדרוג) .

טקסט מסמך (2) : יום רביעי – 3 באפריל 2013 . מהדורת "מבט" בערוץ 1 (20.30 – 20.00) מוצאת את עצמה נחותה לחלוטין מול מהדורות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10 . % 4.45 ל- "מבט" מול % 17.57 לערוץ 2 ו- % 8.9 לערוץ 10 . (באדיבות וועדת המדרוג) . 

טקסט מסמך (3) : יום רביעי – 3 באפריל 2013 . משדר הכדורגל הפועל קריית שמונה – מכבי ת"א 1 : 3  בערוץ 1 בין השעות 20.30 ל- 23.00 צובר רייטינג ממוצע של % 5.15 בלבד . השידור הישיר של המשחק ריאל מדריד – גאלאטאסאראיי 3 : 0 בערוץ 5 בכבלים פוגע אנושות בשידור הכדורגל בערוץ 1 . בין 21.00 ל- 23.00 צובר ערוץ 2 רייטינג של % 18.02 . ערוץ 10 צובר באותן השעתיים האלה רייטינג של % 7.42  ערוץ 1 שוב יוצא חבול וניזוק מכל הכיוונים . אין מה להרחיב את הדיבור אודות התוכנית "בועטים" והרייטינג הדל שלה שמשודרת בערוץ 1 בין 23.00 ל- 23.45 . (באדיבות וועדת המדרוג) . 

בן אנוש יודע להתרגל ולהתאים את עצמו לחיי עליבות . זאת היא הסכנה במִדְרוּג הנורא ואיום של ערוץ 1 . משלם האגרה מסכין לקשקוש הזה של מדד הצפייה הסופר נמוך בטלוויזיה הציבורית . המממן הציבורי מקבל כמובן מאליו את תחיבת היָד לכיסו הפרטי כאילו זה צו הגורל , במקום להתמרד . המצב ששורר בערוץ 1 וברשות השידור תחת ניהולו של יוני בן מנחם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור איננו מתקבל על הדעת . אין השידור הציבורי (עדיין יש בו גם דברים טובים) יכול להרשות לעצמו מִדְרוֹג כה עצלני . עם כל הכבוד השידור הציבורי לא משוחרר מעוּלוֹ של הרייטינג .

"Some thing is rotten in the state of Dennmark" אומר מרצלוס ל- הורציו היכן שהוא בראשית המחזה "המלט" (של וויליאם שייקספיר) בחצות הליל בעת סיור קבוצת הקצינים יחדיו עם ברנרדו בחומות החשוכות של טירת אלסינור , כאילו הוא מתכוון במשהו גם לערוץ 1 .

הערה 5 : כנראה שאין אחד שאי אפשר לקנות אותו בכסף . מישהו קנה את ארגון שחקני הכדורסל בישראל בראשות ניר אלון תמורת ממון . אני מקווה בשביל שחקני הכדורסל הישראליים שהם יפרו את מסמך ההבנות שנחתם בראשי תיבות בין הארגון לבין המנהלת בראשות שמואל פרנקל . מסמך ההבנות הזה איננו מתקבל על דעתי .

הערה 6 : הפרש האיכות בין שחקני החוץ של ברצלונה לבין אלה של מכבי ת"א הוא מזערי לצד זה ו/או אחר . ההבדל הגדול והמשמעותי לטובת ברצלונה נפער בין השחקנים הגבוהים של שתי הקבוצות . שם אמור להיחתך גורל הקרב על כל היתרונות שמעניקים קומתם של השחקנים , מה עוד שניק קיינר – מדלי ודארקו פלאניניץ' עדיין אינם בחזקת שחקני כדורסל . אולם מי יודע אולי הערב הזה של 4 באפריל 2013 תנשב בפאלאו בלאוגרנה אותה רוח המלחמה של מכבי ת"א שנשבה באותו הערב ההוא בווירטון ב- 17 בפברואר 1977 , ואז הכל יכול לקרות . למרות שבאופן אישי אינני מאמין בתקוות שנשענות על רוחות מלחמה . אבל כאמור מי יודע ?  

 פוסט מס' 189. השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (3). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. פוסט מס' 189. כל הזכויות שמורות.

רוש ולענה. טיב מידותיו ותכונותיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ידועות . גם דרך התנהגותו. בעיני חלק מהאנשים הוא מוצא חן, אף מאוד, והם מחשיבים אותו בנוסף לכל – לג'נטלמן. חלק אחר חושב בדיוק ההפך וממעיט לחלוטין מהדמות הג'נטלמנית שהחלק הראשון עוטף אותו בה. לא מעט עורכים ומפיקים בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם מבין כמה משרי הממשלה טוענים כי האיש כוחני מידי ואיננו מוכשר בעליל כמנהיג של רשת תקשורת. עיתונאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- רדיו "קול ישראל מודעים היטב לעיתונאות הבעייתית שניבטה מהמרקע ובוקעת מהמיקרופון בשנים 2005 – 2002 ומסכינים עמה כאילו לא קרה דבר . כמו במדינה טוטליטארית הם ממשיכים לשחק ביודעין משחק מכוּר מראש וממלאים את פיהם מים. ידוע שמשרד מבקר המדינה תקף בזמנו את מדיניות הניהול של יוסף בר-אל ועוד נדון בכך. הדבר המדהים ביותר הוא שאותם אנשים – עיתונאים נכבדים ובעלי מוניטין ברשות השידור משליכים ביוזמתם האישית ברגעים אלוּ ממש את הגדוֹלה שבזכויות בֵּן אֵנוֹש – לדבר בשם מצפונם כדי להיות אדם בן חורין. שתיקתם לא תעזור להם. ההסרחה כה גדולה והמציאות חזקה מהם. הערוץ במצבו הרעוע הנוכחי, מוסרי וכלכלי כאחד, יקרוס על מנהלם ויושביו האילמים. זה רק עניין של זמן. ב- 2 במאי 2005 קרה הדבר הנורא מכל : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון החליטה החלטה דרמטית חסרת תקדים בתולדות המדינה, להדיח את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור.

ב- 17 במאי 2005  פרסמו אמנון דנקנר עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מאמר ענקי בעמוד הראשון של "מעריב" , פוסט של "אני מאשים" בכיוון השלטון של מדינת ישראל, ולעבר כיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו . בגוף הכתבה נכתב כהאי לישנא ואני מצטט :  "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…ו" . היה ברור שמשהו איום ונורא התחולל התוככי רשות השידור תחת שילטונו של יוסף בר-אל בשנים של 2005 – 2002 . לא בכל יום מדיחה הממשלה מנכ"ל רשות שידור מכהן .

ציטוט : "רוֹש וְלַעֲנָה, רוֹש וְלַעֲנָה…!" (המלט).

                                                                                                                                    נפגשתי עם יוסף בר-אל פנים אל פנים בכמה צמתים חיוניים בתולדות השידור הטלוויזיוני של מדינת ישראל. לראשונה ב- 1985. חלק מהפגישות היו כנות, טובות, וענייניות. אחרות הסתיימו בקולות נפץ ואכזבה רבתי . מנכ"ל רשות השידור ב- 1985 אורי פורת מינה את יוסף בר-אל  לתפקיד זמני של מ"מ מנהל הטלוויזיה במקומו של טוביה סער שסיים את כהונתו . יוסף בר-אל כה נִפְעַם בעת ההיא מעבודת חטיבת הספורט בראשותי ומכיסוי עיתונאי שיטתי לאורך כל העונה של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום), עד שהעלה את התרשמותו על הכתב ושלח לי מסמך הערכה בזו הלשון :

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל מעניק מכתב הערכה לחטיבת הספורט בפיקודי הנוגע לעבודה העיתונאית הדייקנית והממושכת של כיסוי משחקי הליגה הלאומית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בפעם השנייה נפגשנו בתום מבצע השידורים בפיקודי את מונדיאל איטליה 1990 . זה היה אחרי שוועדת המכרזים של רשות השידור בחרה ב- 10 ביולי 1990 במר יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא הביס בהצבעה את המועמד המתחרה נגדו מר נִסִים מִשְעַל ולא נרתע מלהתייצב בפני העיתונות ולהכריז בטון מתנשא וארוגנטי : "ידעתי שאנצח" ! שום מנהל טלוויזיה לפניו לא הצהיר מעולם קבל עם ועדה בסגנון רברבני ומתנצח שכזה , "ידעתי שאנצח" כאילו מדובר בתחרות ריצה . פרשת המכרז הפוליטי ההוא ב- 10 ביולי 1990 בה זכה יוסף בר-אל בתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה ישראלית הציבורית צברה סיקור עצום בכל העיתונות הישראלית .ראה שני הספרים עבי הכר שחקרתי וכתבתי "רוש ולענה" ו- "הפקות חובקות ארץ ועולם".

חלק קצרצר ממנה מובא בפוסט הזה. התככים והמניפולציות הפוליטיות בתוך ומחוץ לרשות השידור פעלו במלוא עוזם. מנהל הטלוויזיה הזמני נִסִים מִשעַל המוכשר הוּדַח. זאת הייתה הפתעה מפני שנסים משעל היה עיתונאי בעל שיעור קומה ומוניטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. הוא היה איש חטיבת החדשות והוכיח את עצמו בכל זירה עיתונאית בארץ וגם כשליח רשות השידור לארה"ב . התרוצצו אז שמועות כי ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר לא מחבב (בלשון המעטה) את מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל מפני שלא הצליח לרסן את הכתב המדיני שלו יִגְאָל גוֹרֶן. יִגְאָל גוֹרֶן שָב וביקר את פעולות הממשלה בראשות יִצְחָק שָמִיר וביקש הסברים מראשה. ראש הממשלה יצחק שמיר נענה לבקשת יִגְאָל גוֹרֶן והעניק לו ריאיון אך התנה בשיחה מוקדמת ביניהם כי מספר שאלות רגישות לא יישאלו . משהפר מראיין הטלוויזיה את ההסכם השיב לו ראש הממשלה : "הרי סיכמנו כי את השאלה הזאת אינך שואל וגם לא תשאל". יִצְחָק שָמִיר כה רגז על יִגֱאָל גוֹרֶן עד שקטע את הריאיון במהלכו. הוא ניתק את המיקרופון (Neck microphone) המותקן על דש חליפתו , התרומם מכיסאו ונפנה לדרכו . הריאיון עם ראש הממשלה וקטיעתו שודר בהבלטה רבה ב- "מבט" בטלוויזיה הישראלית As is , כמו שהוא . ראו כיצד ראש הממשלה יצחק שמיר מתחמם ורוגז מאוד על יגאל גורן וקוטע בבת אחת את הריאיון. יצחק שמיר לא שכח ונסים משעל כבוס של יגאל גורן שילם את המחיר. הבחישות וההתערבויות הפוליטיות במינויים פרסונאליים בכירים בתוככי רשות השידור היו מנת חלקה גם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מקדמת דנה והם רק גברו עכשיו . פעם ניסו להסתיר זאת. עכשיו עשה זאת ראש הממשלה יצחק שמיר בגלוי . הוא דרש במפגיע ב- 9 ביולי 1990 משלושת נציגי מפלגת הליכוד בוועד המנהל וממנכ"ל רשות השידור אריה מקל הנוטלים חלק בוועדת המכרז הבוחרת למחרת במנהל טלוויזיה חדש , לתת את קולם ליוסף בר-אל ובשום אופן לא לנסים משעל. דוברי ראש הממשלה פרסמו את הצַו בפרהסיה כדי לא לתת לשליחי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור כל אפשרות לחמוק מההוראה הבלתי כתובה . ראש הממשלה יצחק שמיר רצה במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד בכל מחיר מפני שהוא היה האיש שהבטיח לוֹ לנהוג ביד קשה בעיתונאים הסוררים ולעשות סדר בבלגן. קיץ 1990 היה רווי בשמועות משמועות שונות. אנשים בודדים בלבד ידעו את תוכן הסטנוגרמה והטקסט שהוחלף בין ראש הממשלה יצחק שמיר לבין המועמד לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל . האם יוסף בר-אל הבטיח ליצחק שמיר יד ברזל וזרוע נטויה ? אין לדעת, אולם התפרסם בזמנו כי מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי אחימאיר מסר כי תמיכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר ביוסף בר- אל נובעת מאכזבתו ממצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומכפי שהיא נראית עכשיו. שני אנשי טלוויזיה נוספים יוסי צֶמַח (בימאי בעל מוניטין עצום בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית) והכתב מנשה רָז הגישו אף את מועמדותם לתפקיד מנהל הטלוויזיה אך בהיותם חסרי גב פוליטי איש לא ספר אותם.

נִסִים מִשְעַל נלחם אם כך מלחמה אבודה. היה זה ידידו יִגְאָל גוֹרֶן שהכשיל אותו ברגע האחרון . הוא , נסים משעל הצטייר אצל ראש הממשלה כאיש חלש שאיננו מסוגל לשלוט בעובדיו . במקומו של נסים משעל מינתה ועדת המכרזים של רשות השידור ביום שלישי – 10 ביולי 1990 פה אחד את יוסף בר-אל לנהל את הטלוויזיה לתקופה של שלוש שנים עד קיץ 1993. וועדת המכרזים שהורכבה משבעת חברי הוועד המנהל בראשות היו"ר אהרון הראל, המנכ"ל אריה מֶקֶל עצמו, ושני העיתונאים אַרְיֵה אָבְנֵרִי ועָמוֹס בֵּן וֶרֶד נציגי אגודת העיתונאים התל אביבית והירושלמית העדיפה את יוסף בר- אל על פניו של נסים משעל הרענן והחכם מפני שהתמחה בשידורי טלוויזיה על גבול התעמולה בשפה הערבית בשנות ה- 70 ו- 80 והאמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית כמתווה מדיניות שידור אלקטרונית (כפי שכתב דן שילון בספרו  "בשידור חי" בהוצאת "ידיעות אחרונות" מ- 1998ׂ) [1]. חיש מהר התברר כי הבחירה ביוֹסֵף בַּר-אֵל הייתה שגיאה פַטָאלִית כפי שדיווחו חלק מאנשי וועדת המכרזים . היו לכך השלכות שליליות מרחיקות לכת בהמשך הדרך . (ראה גם הספר "רוֹש ולענה"). העיתונאיות שסיקרו את תהליך הבחירה דיווחו כי יוסף בר-אל הבטוח בניצחונו בכל מקרה שוחח עם הח"כ מיכה חריש ומי ששימש מזכ"ל מפלגת העבודה מיכה חריש וביקש כי שלושת נציגי העבודה בוועד המנהל של רשות השידור דליה איציק, רוני פיינשטיין והיו"ר אהרון הראל יצביעו בעדו. בשיחות התחקיר שלי עם מר מיכה חריש הוא אישר וסיפר לי מבית ברל שכך אומנם היה ואף מעבר לכך : "יוסף בר-אל לא ביקש אלא תבע את הצבעתם של שלושת נציגי המערך בוועד המנהל של רשות השידור בעבורו". 

 

טקסט תמונה :  נסים משעל ב- 1990. הוא היה מועמד ראוי לניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ 1990, אך תככים פוליטיים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור מנעו את מינויו. רשות השידור החמיצה אותו אך דאגה שלא לפסוח על יוסף בר- אל. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).   

טקסט תמונה : יוסף בר- אל נבחר במכרז ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא עקף את נסים משעל בסיבוב. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל היה מועמדו הוודאי והמובהק של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר שראה בו נאמן השלטון. נסים משעל היה לאין ערוך כּישרוני יותר מיוסף בר-אל אך נחשב לעיתונאי עצמאי מידַי . ניתנה ההוראה הבלתי כתובה לנציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור החברים שלמה קוֹר , אַמְנוֹן מֶנְדָה, אוּרִי אוֹרֶן המאיישים את וועדת המכרזים ובראשם יו"ר הוועדה המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל לתמוך ללא סייג במועמד ראש הממשלה. גם נציג המפד"ל בוועד המנהל של רשות השידור אוּרִי פַלָח הרים את ידו עבור יוסף בר-אל. ההצבעה בוועד המנהל של רשות השידור על מינוי מנהל לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה פוליטית מעיקרה. נושא ההצבעה לא היה על כּשרון ומקצוענות טלוויזיונית אלא על יישור קו ונאמנות פוליטית לכל ראש ממשלה כזה או אחר . וודאי במקרה הזה בו מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל היה בעצמו פרי בחירה ומינוי אישי של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר. אַרְיֵה מֶקֶל היה נאמנו של יִצְחָק שָמִיר ברשות השידור [2] והליך המינוי לתפקיד הרם היה יפה והתאים לבחירתו של יוֹסֵף בַּר-אֵל. הרמת הידיים הראשונה בוועד המנהל הייתה מפוצלת ולא אחידה דיה. יוֹסֵף בַּר-אֵל זכה אומנם ברוב קולות אך הייתה לו גם אופוזיציה . שניים הצביעו נגדו. שמונה הצביעו בעדו . פתאום התעורר אַמְנוֹן מֵנְדָה ז"ל נציג הליכוד כפי שסיפר לי לאחר ימים : "הצעתי לערוך סיבוב נוסף של הצבעה שבו ירימו את ידם בעד יוסף בר-אל כל עַשֶרֶת חברי וועדת המכרז כדי למנוע מחלוקות ולזות שפתיים" . אַמְנוֹן מֶנְדָה זוכר היטב את אשר אירע כפי שסיפר לי אז : "רציתי שכולם יישרו קו עם רצונו של ראש הממשלה יצחק שמיר . רציתי שיבשרו לציבור בישראל כי מנהל הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נבחר פה אחד לתפקידו רב האחריות . ראיתי בעובדה הזאת מניעת מחלוקות עתידיות בתוך רשות השידור . הצבעה פה אחד הייתה אינטרס שלי כחבר בוועד המנהל של רשות השידור". הערה שלי : במקום אחר דווח כי רעיון ההצבעה החוזרת במכרז ההוא שמטרתה הייתה להציג אחדות דֵעִים בוועד המנהל הייתה פרי מחשבתו דווקא של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אהרון הראל ז"ל.

טקסט תמונה : זהו אמנון מנדה ז"ל חבר בוועד המנהל של רשות השידור בשנת 1990. הוא ארגן הצבעה חוזרת בוועדת המכרזים ב- 10 ביולי 1990 כדי ליצור דימוי של בחירה אחידה פה אחד בעד מינויו שליוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הניסיון הצליח. בסבב ההצבעה השנייה זכה יוסף בר- אל בקולם של כל עשרת אנשי וועדת המכרזים. (באדיבות אמנון מנדה. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). 

להפתעת הכול זכתה בקשתו של אמנון מֶנְדָה להיענוּת מלאה. כל עשרת חברי וועדת המכרזים הרימו בסֶבֶב השני את ידם עבור מועמדו המועדף של ראש הממשלה. לא רק שלושת נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל דליה איציק, רוני פיינשטיין ויו"ר הועד המנהל עצמו אהרון הראל עשו כך אלא גם שני העיתונאים שכיהנו בוועדת המכרזים : עמוס בֵּן וֶרֶד מעיתון "הארץ" איש אגודת העיתונאים הירושלמית ואַרְיֵה אָבְנֵרִי מ- "ידיעות אחרונות" המשויך לאגודת העיתונאים התל אביבית. שניהם נגררו אחרי הרוב והתנדבו לאמץ את בקשת אמנון מנדה. יוסף בר-אל זכה בניצחון מוחֵץ. גב' דַלְיָה אִיצִיק גילתה אהדה והערכה רבה במשך שנים רבות ליקירה בטלוויזיה וברשות השידור יוסף בר- אל. טעמיה שמורים עִמָה. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון בבושת פנים את יוסף בר-אל מהכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור. 13 שרים תמכו בהדחה המיידית של מנכ"ל רשות שידור מכהן. שני שרים היו נגד . השרה דַלְיָה אִיצִיק אוהבתו של יוסף בר-אל התייצבה על רגליה האחורית נגד הדחה. יחד עם השר מאיר שטרית תמכה נמרצות והצביעה בעד השארתו של יוסף בר-אל בתפקידו . היא עשתה כל אשר לאל ידה כדי להשאיר את יוסף בר-אל על כנו. ראה הספר "רוש ולענה". אני שָב ל- 10 ביולי 1990.

טקסט מסמך: יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכריז בפומבי ב- 11 ביולי 1990 בעיתון "מעריב" על ניצחונו במכרז למנהל הטלוויזיה. "אני מרגיש על הכיפאק – ידעתי שאנצח", הצהיר. להכרזת הניצחון שלוֹ והזכייה במינויו לתפקיד הרם היה צליל בוטה ו- טוֹן של דברי התפארות. רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הרָהָב הזאת "ידעתי שאנצח…"ומתי העיז קודם לכן מנהל טלוויזיה להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות . (באדיבות העיתון "מעריב") .

מזכ"ל מפלגת העבודה מִיכָה חַרִיש תקף באותו יום בחריפות רבה את דַלְיָה אִיצִיק, רוני פיינשטיין ואת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל על שתמכו במועמדות יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה. תמיכת נציגי מפלגת העבודה ביוסף בר-אל הולידה וויכוח מר בתוככי המפלגה. במקביל תקף מיכה חריש גם את ראש הממשלה יצחק שמיר על הפוליטיזציה שהִשליט במכרז מנהל הטלוויזיה בו כפה על חברי הליכוד הצבעה כיתתית. מִיכָה חָרִיש סיפר בפומבי [3] "יוסף בר-אל טִלפֵּן אליו שלושה ימים לפני המכרז , ואיים עליו במרומז שאם מפלגת העבודה לא תתמוך בו היא תצטער על כך" (ראה בקטע העיתונות הבא של הדיווח של גב' הילה גבריאל בעיתון "דבר" מ- 11 ביולי 1990). שני נציגי המערך בוועד המנהל של רשות השידור רוני פיינשטיין ז"ל וגב' דליה איציק טענו לעומת זאת כי דווקא התנגדותו של מיכה חריש למועמד ראוי רק מפני שהוא נתמך ע"י מפלגה יריבה הוא שיאו של שיקול פוליטי לא ענייני. גב' דליה איציק נותרה תומכת מובהקת של יוסף בר-אל.

טקסט תמונה : 10 ביולי 1990. מזכ"ל העבודה מיכה חריש. נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל של רשות השידור היו"ר אהרון הראל, גב' דליה איציק, ורוני פיינשטיין לא שעו להוראתו להצביע בעד מועמדותו של נסים משעל. (באדיבות מיכה חריש. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. סיקור של כתבת הטלוויזיה גב' הילה גבריאל בעיתון "דבר". (באדיבות ארכיון העיתונות של "בית אריאלה" בתל אביב).

מינוי יוסף בר-אל לתפקיד הרם היה פוליטי ולדאבון לֵב לא מקצועי. הממנים היו פוליטיים . והמשחק הפוליטי היה מתוכנן ומכור מראש. נשאלו אז הרבה שאלות והורמו גבות , מה פתאום נבחר דווקא יוסף בר-אל ? איזה אינטרס היה למשל לנציגת מפלגת העבודה בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק להצביע בעד מועמד הליכוד שהתפרסם כאיש טלוויזיה שאנשי מקצוע הטילו בו דופי, נחשב לנטול כישרון , ושהוגדר ע"י אנשי מקצוע בטלוויזיה הישראלית הציבורית כתועמלן שידור – כדי למנותו לתפקיד עיתונאי כל כך חשוב ורב אחריות. חמש עשרה שנה אח"כ בחודש מאי 2005 חשפה ממשלת ישראל את קלונו של יוסף בר-אל ברבים כמנכ"ל מושחת המשתמש בשוחד מסך , והדיחה אותו בבושת פנים מכס מנכ"ל רשות השידור . אך בל אקדים את המאוחר. ראה שוב הספר עב הכרס בן 10000 עמודים הקרוי "רוש ולענה". היה ברור שהאיש הזה יוסף בר-אל נבחר להתייצב ברוֹם אחת הפסגות של השידור הציבורי בשל קשריו ולא רק בגלל כישוריו. יוסף בר-אל ניהל במשך שנים רבות סניף טלוויזיה קטן ולא חשוב שאשנבו הצַר נפתח לציבור הערבי בקושי מידי כשעה וחצי ביום. סך של תשעים דקות. הוא לא חולל מי יודע מה נצורות עיתונאיות בעשרות שנותיו בשידוריו בשפה הערבית ושיווק את שידוריו לציבור שלו בדרך שבה האמין . חלק מהאנשים טענו שיוסף בר-אל הוא איש חזק, מוכשר, יודע לנהל וגם בעל נוכחות של קומיסר פוליטי. דן שילון מי שהיה מנהל חטיבת חדשות מצטיין בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977 – 1974, התייחס כעבור שנים לתופעת יוסף בר- אל בספרו "בשידור חי" והגדיר אותו כתועמלן טלוויזיוני . הוא לא היסס להרחיב על כך בספרו, וכתב כלהלן : " יוסף בר-אל האמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורת החדשות בשפה הערבית טלפון לעורך, לכתב, או למנהל – וצוות צילום הוחש ללשכת השר. מהדורות החדשות בשפה הערבית הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים, של כיבודים, ו- "עליות לתורה". ראשי ממשלות, שרים, ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בשפה הערבית כבתוך שלהם כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול – בירדן, מצרים, וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי 'שוחד מסך' " [4]. זאת טרגדיה מקצועית בה איש תקשורת מוביל של שידור ציבורי במדינה חופשית מבקש לרצות את הפוליטיקאים. שידורי רשת הטלוויזיה בשפה העַרבית אותה ניהל במשך שנים ארוכות נפלו באיכותם וערכם מהשידורים המקבילים להם בשפה העִברית. זה לא היה סוד כי הם נשאו עמם רייטינג דָלִיל עד למאוד.

טקסט תמונה : 7 בספטמבר  1989. אולפן הטלוויזיה בשפה הערבית ברוממה – ירושלים . שלושה עיתונאי טלוויזיה בכירים בטלוויזיה בשפה הערבית, משמאל לימין : שלמה גנור, יוני בן מנחם, ויחזקאל "זיקי" יעקבי, מראיינים את ראש הממשלה יצחק שמיר. ראש הממשלה יצחק שמיר מינה באפריל 1989 את אריה מקל למנכ"ל רשות השידור. אריה מקל בתמיכתו של יצחק שמיר היה האיש המרכזי שקידם את מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה ביולי 1990. הוא הודה בכך בגלוי. אח"כ הצטער צער רב על המינוי שלטעמו היה כושֵל. עיתונאי הטלוויזיה בשפה הערבית לא נפלו מעמיתיהם בחטיבת החדשות בעִברית אך אמינותם הייתה עמומה והועמדה בספק משום דעה מוצקה שרווחה בציבור מזה זמן רב כי הקברניט שלהם צועד שלוב זרוע עם השלטון. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה שעברה. חדר הישיבות של הוועד המנהל ושל מליאת רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. השלישייה שתמכה ביוסף בר- אל ובי בעת ובעונה אחת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מני ווייצמן חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו"ר וועדת הספורט של המליאה, עו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, ואריה מקל מנכ"ל רשות השידור. שלושתם היו אנשים ישרי דרך שגילו יחס אוהד וחם לשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני שחשבו כי מדובר באבן נדבך חשובה במערך השידור הציבורי. (צילום של מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1992. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוליד עד מהרה מאבק כוחות עיקש (שעוד אדוּן בו) בינו לבין מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל מי שתמך בראשית ההליך במהלך המינוי . לאחר שנים אמר לי אריה מקל : "הבחירה ביוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הייתה הוראה מפורשת של ראש הממשלה יצחק שמיר. עניין הכישרון, הידע, והיכולת שלו לא עמדו כאן לדיון. יצחק שמיר העדיף את יוסף בר-אל בתפקיד הזה ולא רצה את נסים משעל. ההוראה שלו אלי כמנכ"ל רשות השידור הייתה למנות את יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה", והוסיף, "יואש אלרואי, לא תאמין עד כמה האיש הזה יוסף בר-אל נשאר זר ואיננו מעורה בתרבות הישראלית. דיברנו באיזה הקשר תרבותי  שהוא על שחקנית הקולנוע והטלוויזיה, וגם התיאטרון ענת עצמון , והוא שאל אותי מי זאת…? הוא לא שמע עליה". מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה החדש יוסף בר-אל שהתמנה זה עכשיו לתפקידו למדו בתוך פרק זמן קצר לא רק שלא לאהוב האחד את השני , אלא גם לא להעריך איש את רעהו. בלשון המעטה. המסמכים שבידי מאששים עובדה זו ללא כחל ושרק.  אירוני לחשוב שדווקא המנכ"ל אריה מֶקֶל היה זה שנשא דברים בשבחו של המנהל החדש בתום הבחירה : "אני סבור שבחירתו של יוסף בר-אל היא בחירה טובה שתאפשר לפתוח דף חדש בטלוויזיה. זוהי תקופה מסובכת, אנחנו נכנסים לעידן התחרות", והוסיף בהדגשה, "אין טוב מיוסף בר- אל, אני שמח שנבחר מנהל מנוסה. עובדה שהוא נבחר פה אחד". מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל (אף הוא כאמור מינוי פוליטי מובהק וכנאמן של ראש הממשלה יצחק שמיר) היה מספיק נבון לדעת שהצבעה פה אחד של חברי הועד המנהל והיו"ר (שוב, כולם מינויים פוליטיים מטעם מפלגותיהם) בעבור מועמד כלשהו איננה מעידה בהכרח על המצוינות של האיש. המנכ"ל נאם לפרוטוקול והיה עתיד להצטער חיש מהר על השבחים שהעניק בטרם עת למנהל הטלוויזיה החדש שלוֹ שנבחר למשרה הרמה רק לפני דקות ספורות.                                                          

כהרף עין לאחר שנבחר לכהונה הרמה הצהיר יוסף בר-אל ב- 10 ביולי 1990 בעיתון "מעריב" : "אני מרגיש על הכיפאק, ידעתי שאנצח, אני מודה לכל העשרה שהצביעו עבורי ובמיוחד לאותם אחדים שהאמינו בי לאורך כל הדרך" [5]. היה בזה טעם לפגם. נראה היה כאילו הוא מתפאר בניצחונו. מנהיג שידור אמור להיות עניו וצנוע יותר.

ברור ששלחתי מרומא בעת מונדיאל הכדורגל איליה 1990 פקס ברכה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יוסף בר-אל ואיחלתי לו את מיטב הברכות בתפקידו הרם החדש. הוא היה איש בעל קסם אישי ונימוסים אירופיים וגם דיפלומט. ככה הכרתי אותו בטרם ההתכתשות הגדולה בינינו שאת את סיבותיה אמנה בפוסט הבא. יוסף בר-אל זכר אותי מהימים ההם של שנת 1985 והשיב לי כלהלן :

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מנהל הטלוויזיה החדש יוסף בר-אל מברך אותי על מבצע שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990. היו ימים מוקדמים בהם רחשתי לו הערכה. ברבות השנים מישהו מבינינו השתנה וזה לא הייתי אני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"The worst is yet to come", אמר מאן דהו ולא ידע עד כמה צדק.

סוף הפוסט מס' 189. הועלה לאוויר בשעות הערב של יום חמישי – 4 באפריל 2013.

ראה המשך בפוסט הבא "השידור הציבורי – רוש ולענה" (מס' 4) .

[1] ראה נספח :  "הספר "בשידור חי" של דָן שִילוֹן מ- 1998 .

[2] מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל בשנים 1993 – 1989 שהיה איש מעשי , חכם , נעים הליכות , ובעל חוש הומור עוקצני (שלא נפל מזה של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם) אמר לי בכמה הזדמנויות את דעתו על מנהיגות וניהול הרשות : "עם כל הכבוד אני לא שוכח מי שלח אותי לרשות השידור ומי מינה אותי לתפקיד . זהו ראש הממשלה יצחק שמיר . אינני מתכוון להתאבד פוליטית" .

[3] ראה נספח : על פי כתבה של העיתונאית גב' פְּאֵר- לִי שָחָר בעיתון "על המשמר"  מתאריך 11 ביולי 1990

[4] ראה נספח : סיפרו של דָן שִילוֹן "בשידור חי" עמוד 76  ( הוצאת "ידיעות אחרונות" / ספרי חמד) .

[5] ראה נספח : על פי כתבה של העיתונאית גב' אילנה באום בעיתון "מעריב" מתאריך 11 ביולי 1990.

סוף הפוסט מס' 189. הועלה לאוויר בשעות הערב של יום חמישי – 4 באפריל 2013.

ראה המשך בפוסט הבא 190, "השידור הציבורי – רוש ולענה (מס' 4).

 


תגובות

פוסט מס' 189. השידור הציבורי – רוש ולענה (3) . ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצדק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוב ולרע. פוסט מס' 189. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשעות הערב של יום חמישי – 4 באפריל 2013. — אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *