פוסט מס' 190. השידור הציבורי – רוש ולענה (4). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצדק) במאי 2005. הפוליטיקטים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוב ולרע. פוסט מס' 190. כל הזכויות שמורות.כלליראשי

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או שימוש מזדמן מאוחר יותר.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי. הפוסטים מתעדכנים מעת לעת.

—————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 190 : הועלה לאוויר בשעות הצהריים של שבת – 6 באפריל 2013. כל הזכויות שמורות.

—————————————————————————————————-

פוסט מס' 190. השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (4). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת היֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. פוסט מס' 190. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוש ולענה (4).

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל .

א. יום חמישי בלילה – 4 באפריל 2013 . ה- Come back המזהיר של ערוץ 10 ב- "פאלאו בלאוגרנה" ב- ברצלונה. 

הערה 4 : ה- Come back המזהיר אמש לא היה העפלתה של קבוצת מכבי ת"א בכדורסל לשלב ההצלבה נגד ריאל מדריד אלא הרייטינג העצום שצבר ערוץ 10 בחלק השני של השידור הישיר מברצלונה, מ- 22.45, בו הביס לחלוטין את ערוץ 2, הִכָּה אותו שוק על ירך בעוד ערוץ 1 משתרך הרחק מאחור נעדר כל רלוואנטיות. רמת הכדורסל הנמוכה שמופגנת העונה ב- Euroleague איננה מדאיגה את צופי הטלוויזיה בישראל שמכורים לכדורסל ולמכבי ת"א. מנכ"ל ערוץ 10 רפי גינת וחבר עוזריו שפשפו את עיניהם וליקקו את שפתותיהם כלא מאמינים. בין 22.45 ל- 23.00 צבר השידור הישיר של המשחק ברצלונה – מכבי ת"א 71:74 % 15.0 רייטינג מול % 11.0 של ערוץ 2 ו- % 1.2 של ערוץ 1. בין 23.00 ל- 23.15 צבר ערוץ 10 % 15.6 רייטינג בהשוואה לכמות של % 6.7 של ערוץ 2 ו- % 1.4 של ערוץ 1. בין 23.15 ל- 23.30 צבר ערוץ 10 % 15.9 רייטינג לעומת % 5.8 בלבד של ערוץ 2 ו- % 1.0 של ערוץ 1. בין 23.30 ל- 23.45 צבר ערוץ 10 % 15.2 מול % 4.7 של ערוץ 2 ורק % 1.0 של ערוץ 1. בין 23.45 ל- 24.00 צבר ערוץ 10 % 8.1 מול % 5.0 של ערוץ 2 ו- % 1.3 של ערוץ 1.

טקסט מסמך (1) : מפת הרייטינג של יום חמישי – 4 באפריל 2014 ברבעי שעות בין שש בערב ל- שמונה וחצי כפי שמפרסמת הבוקר הזה וועדת המדרוג. מפה רוטינית בה שולט ערוץ 2. ערוץ 10 מפגר בעיקר בין השעות שבע וחצי בערב לתשע בערב . ערוץ 1 הציבורי מעורר תהיות ומחשבות עגומות אודות מצבו האומלל . (באדיבות וועדת המדרוג).

טקסט מסמך (2) : מפת הרייטינג של יום חמישי – 4 באפריל 2014 ברבעי שעות בין שמונה וחצי בערב לבין אחת עשר ורבע בלילה. ערוץ 10 מתאושש והחל מעשר ארבעים וחמש בלילה והלאה מביס את ערוץ 2. כדבר הזה לא זכור מזה זמן רב בקורות הטלוויזיה בארץ. (באדיבות וועדת המדרוג).

טקסט מסמך (3) : מפת הרייטינג של יום חמישי – 4 באפריל 2014 ברבעי שעות בין עשר ארבעים וחמש בלילה בערב לבין חצות. ערוץ 10 ממשיך את מסע הניצחון שלו כמעט חסר תקדים על ערוץ 2. (האדיבות וועדת המדרוג).

ערוץ 10 מספק אם כך פרנסה לעובדיו וגם לכל כתבי הכדורסל של העיתונות הכתובה שנשארו בארץ ומעתיקים ללא רחם (וללא בושה) את האינפורמציה שלהם מסיגנל הטלוויזיה שלו (למעט "ידיעות אחרונות" ששלח לפאלאו בלאוגרנה את צלם הסטילס שלו ראובן שוורץ). היה שם בעת השידור הישיר בתום המשחק Shot מאוד לא סימפטי ולא מחמיא לערוץ 10 בצד הימני של מסגרת התמונה. ראו בקצה ה- Frame את מאמן מכבי ת"א דיוויד בלאט מתקרב לעמדת הראיונות על הפרקט בהיכל הכדורסל הברצלונאי ונוטל לעצמו קבל עם וצופי הטלוויזיה את המיקרופון מידיו של הפרשן צבי שרף כדי להתראיין אצל השדר המוביל נִיב רָסְקִין. צבי שרף עטה בצילום הישיר דמות טלוויזיונית צייתנית, כנועה, וחסרת אונים בשעה שדיוויד בלאט ללא כוונת זדון מחרים לעצמו את המיקרופון (כאמור לצורך ההתראיינות אצל נִיב רָסְקִין). בפעם הראשונה בהיסטוריה הטלוויזיונית הארוכה שלי אני רואה כיצד מדיחים בפרהסיה בשידור ישיר פרשן בכיר יד ימינו של השַדָּר המוביל מהמיקרופון ומ- Frame הצילום ומסלקים אותו מעמדת השידור (במקרה הזה עמדת הראיונות במגרש). זוהי הפקה קלושה ורשלנית של אנשי ערוץ 10 שנכחו במקום על הפרקט ב "פאלאו בלאוגרנה" בברצלונה לרבות נִיב רָסְקִין עצמו. תפקידם היה להגן על הפרשן ולמנוע את שידור התמונה המְבַזָה הביתה לארץ. אינני נמנה על חסידיו של צבי שרף (כפרשן בטלוויזיה) אולם אני מליץ של יושרה ואחדות שורות, שצוות הטלוויזיה של ערוץ 10 היה אמור להפגין. מה כל כך קשה לסדר מיקרופון שלישי לצורכי ריאיונות ? מדוע הפרשן צבי שרף שנראה באותו הרגע מסכן ממש , מורחק תדירות מזירת הראיונות ? ואם החליט כבר השדר המוביל יחדיו עם אנשי ההפקה להרחיק את הפרשן שלהם מעמדת הראיונות, אין צורך להשפילו ולשדר את התמונה הזאת בשידור ישיר לצופי הטלוויזיה בארץ.

טקסט תמונה (1) : יום חמישי – 4 באפריל 2013. "פאלאו בלאוגרנה" בברצלונה. בתום המשחק ברצלונה – מכבי ת"א 71:74 מתייצבים השדר המוביל ניב רסקין (משמאל) והפרשן שלו צבי שרף (מימין) על הפרקט בהיכל כדי לסכם את את מאורעות המשחק שהועבר על ידיהם בשידור ישיר לארץ (צילום ב- iphone את סיגנל ערוץ 10).

טקסט תמונה (2) : יום חמישי – 4 באפריל 2013. "פאלאו בלאוגרנה" בברצלונה. הפרשן צבי שרף מעביר את המיקרופון שלו בעל כורחו למאמן מכבי ת"א דיוויד בלאט (קיצוני מימין) . (צילום ב- iphone את סיגנל ערוץ 10).

טקסט תמונה (3) : יום חמישי – 4 באפריל 2013 . "פאלאו בלאוגרנה" בברצלונה . תמונה מביכה בשידור ישיר. לא רק שהפרשן צבי שרף איננו משתתף במלאכת הריאיון לצדו של השדר המוביל שלו ניב רסקין אלא נדרש להעביר את המיקרופון שלו למאמן מכבי ת"א דיוויד בלאט, ומתבקש לצאת מה- Frame של המצלמה. מעולם לא ראיתי תמונת טלוויזיה כה מבזה ומשפילה שכזאת בה איש בכיר בצוות השידור מוותר על המיקרופון שלו ומסולק מעמדת הצילום. (צילום ב- iphone את ערוץ 10). 

העיתונאי החרוץ והידען יוֹנָתָּן רֶגֶב של ערוץ 10 שווה מחמאה. הוא עשה אמש סדר וויזואלי – קולי (באמצעות קבלת שני סיגנלי הטלוויזיה של שני המשחקים קאחה לבוראל – סיינה ואולימפיאקוס – חימקי מוסקבה לאולפן של ערוץ 10 בארץ) – וניתח באופן הגיוני ויעיל במהלך השידור הישיר את תמונת הסיכויים של כל הקבוצות המעורבות מכבי ת"א, אולימפיאקוס, חימקי מוסקבה, קאחה לבוראל וסיינה על הזכות להעפיל להצלבה. יונתן רגב הוא עיתונאי נבון ועירני ששולט אגב על בוריין בשתי שפות אנגלית וספרדית. אני צופה לעיתונאי הזה עתיד מזהיר בטלוויזיה גם כשַדָּר Play by play. החזרה המשותפת של ערוץ 10 ומכבי ת"א מחדש למרכז זירת ההתעניינות והסקרנות הציבורית בד בבד עם ההתאוששות הטרייה של שני הגופים האלה, מלמדת איזה פוטנציאל סימביוטי טמון בין רשתות הטלוויזיה הארציות (באשר הן) לבין אירועי הספורט הרלוואנטיים. ערוץ 10 תחת מנהיגותו של המנכ"ל החדש מר רפי גינת רשאי לבחון מחדש את יחסו גם לכדורגל הישראלי ולמשחקי נבחרת ישראל בכדורגל, וגם לליגת ה- Champions League האירופית בכדורגל. מדוע להפקיר את יהלום הכדורגל הזה בידי ערוץ נישה בלבד ? אנוכי משוכנע כי אם יכלכל ערוץ 10 את צעדיו בתבונה הוא יכול ליהנות ולהרוויח משידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים.

התעצמות ערוץ 10 אמש (יום חמישי – 4 באפריל 2013) בשעה שהוא צועד שלוב זרוע עם קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א וצמיחת הרייטינג מחזירה אותי בבת אחת 15 שנים לאחור ל- 18 באפריל 1998. ביום ההוא סיים מוטי קירשנבאום את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור בתום חמש שנים ועל סף דלת הרשות ניצבה דמות מוכרת ישנה – חדשה. זה היה אורי פורת ז"ל. ראש הממשלה בנימין נתניהו מינה אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבא בתום עידן מוטי קירשנבאום. זה היה סוף של תקופה אחת וראשית ההתחלה של תקופה חדשה. המשותף למוטי קירשנבאום ואורי פורת היה ששניהם הבינו כי יש חשיבות רבה ביותר לאפסן את אירועי הספורט הרלוואנטיים בלוח השידורים הציבורי של ערוץ 1. מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות השידור הראשון שניאות להצעתי לא רק ללכת לאורך כל הדרך עם מכבי ת"א, אלא גם לשלם למועדון מכבי ת"א בעונת 1995 – 1994 סכום של 1.400000 (מיליון וארבע מאות אלף) דולר תמורת זכויות השידורים הישירים של משחקי הקבוצה בהיכל הספורט ביד אליהו ובאירופה במסגרת גביע אירופה בכדורסל לקבוצות אלופות (מפעל שמכונה ה- Euroleague). מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה הראשון שחצה ב- 1994 את רָף התשלומים של 1.000000 (מיליון) דולר למכבי ת"א עבור זכויות השידורים של מועדון הכדורסל. אורי פורת החרה – החזיק אחריו. שניהם אהבו את מכבי ת"א והעריכו את רוח המועדון כל אחד בדרכו שלו. היה ברור לכולנו , לי ולמנכ"לים שלי , כי הצלחת מכבי ת"א על פרקט הכדורסל הוא שגשוגו של השידור הציבורי בתחום הקונקרטי הזה של שידורי ספורט רלוואנטיים מהיבט הרייטינג. השידור הציבורי איננו פועל בחלל ריק. הוא פועל בזירה טלוויזיונית תחרותית ואכזרית, ועליו להשיב מלחמה שערה. ולא – ייכחד. ב- 1998 טרם שמע איש על ערוץ 10 שכלל לא נולד אולם ערוץ 2 וערוץ 5 בכבלים פעלו בכל עוזם. כמנווט ומנהיג שידורי הספורט בשידור הציבורי ידעתי בפני איזו משימה אני ניצב, וכך קיבלתי את פניו של המנכ"ל החדש – ישן אורי פורת. זה היה ב- 21 באפריל 1998.

2. מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן הקדנציה ה- השנייה של מנכ"ל רשות השידור החדש – ישן אורי פורת ז"ל בשנים 2001 – 1998. ההשוואה המתבקשת עם כמות ואיכות השידורים של ה- BBC בתקופת מנכ"ל שירות השידור הבריטי גרג דייק (Greg Dyke). יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי והמשנה שלוֹ גב' אהובה אורן חזקים מאורי פורת . אורי פורת מתפטר מתפקידו באוגוסט 2001 עייף ומובס.

ב- 18 באפריל 1993, מונה מוטי קירשנבאום ממקימי ומייסדי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ב- 1968 ואחד מאנשי התקשורת המוכשרים ביותר במדינת ישראל ע"י שרת החינוך שולמית אלוני וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל – לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. המנכ"ל הקודם אריה מֶקֶל שמאס עד כדי תיעוב את יוסף בר-אל גָלָה לאטלנטה בירת ג'ורג'יה בארה"ב ושימש שם כקונסול מטעם משרד החוץ. שלושה חודשים לאחר מינויו הֵדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול ערוץ 1 (ניהל את הטלוויזיה מחודש יולי 1990) ושלח אותו לגלוּת, לערוץ 33 בקצה הסקלה של הממיר . המנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום שהיה במידה רבה אֲוָונְגָרְדִי בחר שלא להאריך את תקופת כהונתו של יוסף בר-אל ולוּ ביום אחד. אי הארכה ו/או הדחה, תקראו לזה איך שתרצו. ב- 10 ביולי 1993 לא היה עוד מר יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. במקומו מונה לתפקיד מר יאיר שטרן.

ב- 20 באפריל 1998 בתום חֲמֵש שנות כהונה הוחלף מוטי קירשנבאום ע"י מנכ"ל ישן – חדש בדמותו של אורי פורת. המינוי הפוליטי היה הפעם מטעמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו . לאורי פורת זאת הייתה ראשיתה של קדנציה שנייה מאוד לא מלבבת כמנכ"ל רשות השידור (בקדנציה הראשונה שלוֹ בשנים 1989- 1984 מונה ע"י ראש הממשלה דאז מר יצחק שמיר) . הייתי מלא הערכה לשובו של אורי פורת למערכת השידור הציבורי, אך 1998 לא הייתה עוֹד 1984 ואורי פורת שהיה אז בן 49 היה עכשיו בן 63. הזמנים השתנו. הוא היה עתיד להתייצב בפני קשיים ניהוליים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור . הוא מצא את עצמו שוב ושוב מתעמת עם וועד מנהל קשוח ואסרטיבי מאוד בראשותם של היו"ר מר גיל סמסונוב ומר אלון אלרואי (אגב, קולגות ציבוריות מאותו הצד של המפה הפוליטית) , ואח"כ מתווכח שוב ושוב עם היו"ר נחמן שי והמִשְנֶה שלו גב' אהובה אורן ז"ל מבלי יכולת להצעיד את רשות השידור בנתיב שאותו חשב לנכון. הוא גם היה מעשן כבד וחלש פיסית.

אדם שאהבתי שהתעקש להרעיל את גופו ביודעין בניקוטין. עם הצבתו המחודשת בפסגת השידור הציבורי ומינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלחתי לוֹ ב- 21 באפריל 1998 מכתב ברכה (באמצעות מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי), ואיחלתי לו את מיטב האיחולים שלי. הוא היה זקוק להם. אולם המסמך לא היה עשוי רק מברכות. הוא עסק בחשיבות רכישה וקנייה של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם ע"י המְשָדֵר הציבורי. בחלוף חודש השיב לי בדרכו הג'נטלמנית . הוא היה איש בעל קסם אישי : "יואש היקר, תודה על הברכות, אתה צודק בכל מילה במכתבך אלי מיום 21.4.1998, אזמן דיון רציני בנושא זה במועד קרוב ככל האפשר". המסמכים השתמרו והם מופיעים כאן , אך אורי פורת לא עמד בדיבורו . כוחו לא עמד לו עוד בקדנציה השנייה שלוֹ . זהו סיפור עצוב .

טקסט מסמך : 21 באפריל 1998. זהו המסמך המקורי ששלחתי לאורי פורת לאחר מינויו לקדנציה השנייה שלו כמנכ"ל רשות השידור בשנים 2003 – 1998. המסך דן במדיניות רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטי בארץ ובעולם עבור השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 במאי 1998. זהו מסמך התשובה המקורי ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת.(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ניהול וניווט של חטיבת הספורט בכל רשת טלוויזיה באשר היא הוא עניין מורכב ומסובך כלכלית, טכנולוגית, תוכניתית, ולוגיסטית – לא כל שכן כשמדובר בשידור ציבורי. וזאת מפני שהשידור הטלוויזיוני הציבורי (וגם רדיו "קול ישראל") נגיש לכל פוליטיקאי ולכל עסקן מפלגתי. צרה צרורה. בסופו של חודש דצמבר 2000 התמנה מר נַחְמָן שַי ליו"ר הועד המנהל החדש של רשות השידור. המִשְנֶה שלוֹ הייתה גב' אֲהוּבָה אוֹרֶן. שניהם הובילו מעֵת לעֵת בצורה שיטתית מהלכים אופוזיציוניים להחלטות מקצועיות רבות של המנכ"ל (המשמש בתפקיד עורך ראשי של שידורי ערוץ 1 ושידורי הרדיו "קול ישראל"), והטילו בו דופי בסיוע של חלק מאנשי הוועד המנהל האחרים. מר נַחְמָן שַי וגב' אֲהוּבָה אוֹרֶן קראו בגלוי תיגר על מנהיגותו וסמכותו של האיש הניצב בפסגת השידור הציבורי בישראל. הם מאוד הִקשו עליו את החיים. אורי פורת היה איש אהוב ויקר, חבר וידיד של רבים מעובדי הטלוויזיה כמו גם ברדיו, שהיה שבע מרורים במאבקיו המקצועיים עם אנשי הועד המנהל של רשות השידור גם בתקופת כהונתו הראשונה. הוא לא תיאר לעצמו שההיסטוריה תיסוב על צירה והוא יקלע לסיטואציה כל כך דומה ומוכרת, על אותה בּימַה, רק עם "שחקנים" אחרים.

ב- 15 באפריל 2001 זומנתי ע"י המנכ"ל מר אורי פורת ויו"ר הועד המנהל של רשות השידור מר נַחְמָן שַי לישיבת הועד המנהל במלון "ישְרוּטֶל" בירושלים, כדי להסביר להם את עיקרי פילוסופיית השידור שלי לטווח ארוך הנוגעת לחשיבות שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם בערוץ טלוויזיה ציבורי. בוועד המנהל השתררה אז אווירת אנטגוניסטית הרואה בשידורי הספורט הרלוואנטיים בטלוויזיה השקעה תוכניתית מיותרת ובזבוז כספים משווע. זה לא היה חדש. הרכבים שונים של וועדי מנהלים בתקופות שונות ברשות השידור אומנם הכירו בחשיבות הגדולה שידורי הספורט עתירי הרייטינג בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך אלו נטו לעשות פוזות של אנשי תרבות, אומנות, ומוסיקה. הם כמובן היו הראשונים שצפו בחדרי חדרים בשקיקה רבה בסלון ביתם בשידורי האולימפיאדות , גביעי העולם בכדורגל, אליפויות אירופה בכדורגל , אליפויות העולם בא"ק, משחקי מכבי ת"א בכדורסל, משחקי נבחרת ישראל בכדורגל ומה לא, אך העדיפו כלפי חוץ לשָוֵוק את עצמם לציבור כמואסים בשידורי הספורט החיוניים. צביעות. לא של כולם. של רובם. רוב המנכ"לים ידעו להַדוֹף את הצביעות הזאת.

כל צמרת רשות השידור, המקצועית והציבורית, התכנסה באותו אחה"צ ב- 15 באפריל 2001 כדי להקשיב לדבריי, ולצפות בפרזנטציה מרוכזת בת חצי שעה שלי שהוקדשה לחשיבות שידורי הספורט הרלוואנטיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי של מדינת ישראל. זאת הייתה הפקה שלוּוְתה בהצגת Video על מסך  Plasma  רחב ממדים. סברתי באמת ובתמים ששידורי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב בשידור הציבורי. הצעתי לשִבְעַת חברי הוועד המנהל לטוס לאנגליה ולהיות במשך שבוע אורחיהם של מנכ"ל ה- BBC הבריטי גְרֵג דַיִיק (Greg Dyke) ויו"ר הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies), כדי ללמוד מקרוב את מטרות השידור הציבורי ויעדי השידור הספורטיביים של רשת הטלוויזיה הציבורית מספר אחת באירופה , ויישומם, ע"י רשת טלוויזיה ציבורית שרשות השידור שואפת להידמות לה בכל מאודה מזה יותר משלושה עשורים.

"מה היא מהות השידור הציבורי בישראל והיכן תכליתו ?", שאלתי רטורית את הנוכחים בפתח דבריי, ועניתי במקומם : "לכל אחד מהנוכחים כאן יש וודאי את זווית הראייה והתשובה שלו. אני מציע לכם לדבוק בחזון השידור הציבורי שמציעה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC . חלק מכם היושבים עכשיו סביב השולחן הזה אינם מעורים בתולדות השידור הציבורי הבינלאומי באירופה. זה לא תחום המומחיות שלכם. אינכם יודעים כי אחד מחלונות הראווה של ה- BBC  האנגלי הנחשב למְשָדֵר הציבורי הטוב בעולם, הוא דווקא שידורי הספורט שלו". ואז מניתי אחד לאחד אילו שידורי ספורט חייבים להיות נכסי צאן ברזל של השידור הציבורי במדינת ישראל. עקרונות שידורי הספורט בערוץ הציבורי הוצגו על ידי מעל גבי מסך פלסמה רחב. אי אפשר היה לטעות באיכות התמונות ובטיב ה- Sound שבקע מהרמקולים. וגם לא באיכות וכוונות ההרצאה.

באותה העֵת כבר ניהלתי בשמו של אורי פורת את המו"מ המטורף עם חברת צָ'ארְלְטוֹן על מונדיאל 2002 שעמד להיערך בפעם הראשונה בהיסטוריה בשתי מדינות , יפן וקוריאה . פניתי לממונים מטעם הציבור ואמרתי להם : "עליכם כהנהלה מקצועית ו- וועד מנהל ציבורי לפעול כדי שהמחוקק הישראלי ילך בעקבות עמיתו הבריטי ויציב Apriori בחוק השידור הישראלי רשימה של אירועי עַל בספורט המקומי והבינלאומי לרבות שידורי המונדיאלים, כדי שייהפכו לקניינו הבלעדי של המְשָדֵר הציבורי הארצי. החוֹק יבטל לחלוטין את יתרון הברוקרים וסרסורי זכויות השידורים בספורט. המו"מ חסר הפרופורציה עם מר אדר זהבי מחברת צ'ארלטון (בראשות אלי עזור ופנחס זהבי) והנושא עמו פערים כספיים עצומים בלתי ניתנים לגישור, איננו יכול להסתיים בטוֹב. ניתקנו מהם כעת מגע פעיל לפי שעה אולם לצרכים טקטיים של המו"מ".

במהלך הפרזנטציה חשתי באווירה המתוחה ששררה בין מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לבין יו"ר הוועד המנהל נחמן שי ולצדו המשנה ליו"ר גב' אֲהוּבָה אוֹרֶן וגם חלק מהחברים בוועד המנהל של רשות השידור. המנכ"ל האֲהוּב היה בודד מאוד ומותקף. הוא היה חלש פיסית. גם נפשית. בקושי שמעו את קולו. אורי פורת הפך לפגיע. צחוק הגורל היה שאותו יוסף בר-אל, אז מנהלו הוותיק של ערוץ 33 הכושל, היה הראשון שמיהר אלי כדי לשבח את הפרזנטציה וללחוש לאוזני : "יואש שתהיה לי בריא אתה צודק בכל מילה שלך".

גְרֵג דַיְיק (Greg Dyke) המנכ"ל הגאון של ה- BBC מונה לתפקידו הרם ב- 2000 במקומו של סֵיר ג'וֹן בּירְת (John Birt Sir) המנכ"ל הקודם בשנים 2000- 1992. בשנתו הראשונה של גְרֵג דַיְיק כמנכ"ל רשת הטלוויזיה הציבורית הטובה בעולם שִידֵר ה- BBC הבריטי בשני הערוצים שלוֹ  1 BBC  ו- 2BBC יותר מ- 2000 שעות ספורט. מספר שיא בכל הזמנים של הרשת. עם בואו ל- BBC הכפיל גְרֵג דַיִיק את התקציב השנתי של מחלקת הספורט והעמיד אותו על 350000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר. פי שניים מהסכום שהקצה המנכ"ל הקודם ג'וֹן בִּירְת (John Birt) לשידורי הספורט השנתיים של הרשת [1]. גְרֵג דַיִיק השקיע בשידורי הספורט של ה- BBC משהו בסדר גודל של כ- % 10 מהתקציב השנתי הכללי של ה- BBC.

טקסט תמונה : זהו גרג דייק (Greg Dyke) המנכ"ל הדגול והנערץ של רשות השידור הבריטית ה- BBC  בשנים 2004 – 2000 . צריך לקרוא את ספרו "GREG DYKE – INSIDE STORY” כדי להבין את שיעור קומתו כמנכ"ל של רשת שידור ציבורית. (התמונה באדיבות גרג דייק. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

גְרֵג דַיְיק קיבל את ניהול ה- BBC כשהרשת הציבורית הייתה  בצניחת רייטינג בבריטניה מול ITV הרשת העצמאית המסחרית באנגליה  ( רשת טלוויזיה ארצית – Free to Air) ומול רשת הטלוויזיה BskyB של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק (Rupert Murdoch) המשדרת באנגליה באמצעות לוויינים . גְרֵג דַיִיק חשב שהדרך המהירה וגם הנכונה ביותר היא, להתחבר שוב להמוני הצופים באמצעות רכישה מחודשת של זכויות שידורי הספורט החשובים שה- BBC איבד אותם ליריביו בשנים האחרונות. גְרֵג דַיְיק היה בטוח שאסור לוֹ ל- BBC לזנוח את שידורי הספורט הקלאסיים והרלוואנטיים עליהם גדל והתחנך משלם האגרה האנגלי בחמישים השנה האחרונות מאז תום מלחמת העולם ה- 2. למרות שסבר כי יש לבַדֵל ולמַצֵב את שידורי הערוץ הציבורי מאלה המסחריים, הוא לא היסס לומר ברֵיש גַלֵי, "שידורי הספורט הגדולים והבלעדיים עולים אומנם כסף, אך שווים זהב, ומהווים ללא כל ספק בצוותא עם יסודות שידור אחרים את סלע קיומו של ה- BBC הציבורי ושל כל רשת טלוויזיה באשר היא". עם כניסתו לתפקיד השתלט גְרֵג דַיְיק מחדש על שפע של אירועי הספורט שהיה נראה לוֹ שהם חשובים למשלם האגרה הבריטי והנושאים זכויות שידור בלעדיות. להלן מסמך רשימת האירועים הכבדה והמרשימה.

מסמך שידורי הספורט של ה- BBC בשנות ה- 2000 :

1. כל משחקי הבית והחוץ של נבחרת אנגליה בכדורגל עד 2004.                                                           2. כל משחקי הגביע האנגלי בכדורגל (F. A.) עד 2004.

3. אליפות אנגליה הפתוחה בגולף עד 2006 , ותחרויות גולף חשובות אחרות באיים הבריטיים.

4. מרוץ הסוסים היוקרתי של ה- Grand National בליוורפול עד 2005 , כמו מרוצי סוסים אחרים.

5. טורניר הטניס של ווימבלדון עד 2005 (סיקור האליפות כולל 12 שעות יומיות במשך שבועיים ימי הטורניר ב- 1 BBC  ו- 2 BBC .

6. קרבות אִגרוף מפורסמים (כמו הקרב של לנוקס מילר נגד מייק טייסון) .

7. אליפויות כדורֶת וסְנוּקֶר .

8. אליפויות אירופה והעולם בא"ק (Indoor  ו- Open) , ותחרויות ריצות המאראתון המפורסמות בעולם .

9. אולימפיאדות החורף והקיץ עד 2008 .

10. המונדיאלים של 2002  ו- 2006 בשיתוף עם ITV (כל רשת שילמה תמורתם 112.5 מיליון דולר)

11. אליפויות אירופה והעולם בשחייה .

12. אליפויות אירופה בכדורגל 2000-Euro  ו- 2004-Euro בשיתוף עם ITV .

13. אליפות אפריקה לאומות בכדורגל (פעם ראשונה ש- BBC רוכש את האירוע תמורת תשלום) .

14. כל תחרויות הראגבי החשובות עד 2007 .

15. כל משחקי הקבוצות האנגליות בגביע UEFA לרבות שלושת משחקי הגמר בשנים 2002- 2000 .

12. כל סדרת מרוצי המכוניות 1 Formula בעולם .

13. הפקת תוכנית סיכום הספורט השבועית הוותיקה Grand Stand באורך כ- 5 שעות המשודרת בכל יום      ראשון בשבוע ברציפות מאז 1958 .

הבאתי את ה- BBC הבריטי כמודל שידור בפרזנטציה שלי, מפני שחזון השידור של רשת הטלוויזיה הציבורית המכובדת הזאת מהווה כבר שנות דוֹר מוֹפֵת ודוגמה לחיקוי בתוכן השידור שלה לטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1. שִדרוּג שידורי הספורט ב- BBC תחת הכוונתו של גְרֵג דַיְיק לא היה שיגעון אישי. ואם היה כזה לבטח הייתה בו שיטה וגם סיבה . זאת הסיבה שהאצתי בצמרת רשות השידור לטוס לאנגליה כדי להיפגש עם גרג דייק מנכ"ל ה- BBC ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית , על מנת ללמוד מהם כיצד ליָישֵם את מטרות השידור הציבוריות. איש מהם כמובן לא לקח את האפשרות הזאת בחשבון . שִבעַת חברי הוועד המנהל של רשות השידור, Board נכבד שכולם שָם ללא יוצא מן הכלל הם מינויים פוליטיים , חשבו שהם יודעים טוב יותר מההנהלה המקצועית מה ראוי לו לשידור הציבורי. הם דחו את הרעיון להיפגש עם מנכ"ל ה- BBC גְרֵג דַיְיק ויו"ר הוועד המנהל הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס. נדמה לי שנמאס להם לשמוע את הטפות המוסר שלי בעניין שידורי הספורט הרלוואנטיים הנחוצים לשידור הציבורי. הם זלזלו בפרזנטציה. לדאבוני סַר זה מכבר חִינוֹ של המנכ"ל אורי פורת שתמך בעמדתי הקובעת כי השידור הציבורי מורכב אומנם מאלמנטים שונים אך נהנה גם מהצבתם של אירועי הספורט הרלוואנטיים בראש הרשימה. מי זוכר היום את שבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור בשנת 2001 בראשותו של היו"ר נַחְמָן שַי. הם פשוט לא חוללו דבר ולא העצימו והעשירו את רשות השידור כדי שמעשיהם ייצרבו בזיכרון הציבורי. הם לא היו חשובים, נפוצו לכל עבר, ונמוגו.

באשר לגְרֵג דַיְיק גאון ניהול מוכשר שכיהן כמנכ"ל רשות שידור הבריטית בשנים 2003 – 1999. בדצמבר 2003 פרסמה וועדה ממלכתית בראשות הלורד האטון דו"ח חריף נגד רשת הטלוויזיה ה- BBC, שדיווח בעקשנות באותה שנה, כי ממשלת טוני בלייר הוליכה שולל את הציבור הבריטי בקשר להתקפה נגד עיקר במלחמת המפרץ השנייה במארס 2003 . חטיבת החדשות של ה- BBC טענה, "כי הממשלה הבריטית זייפה מסמכים ושיקרה לציבור כי יש בידיה הוכחות ששליט עיראק  סַאדָאם חוּסֵיין מחזיק בנשק להשמדה המונית". המוניטין של טוני בלייר היה תלוי על בלימה. הדו"ח של הלורד האטון זיכה לחלוטין את האחראים במשרד ראש הממשלה מפני האשמה הזאת, אף על פי שלא סתר כלל את הטענות המרכזיות של ה- BBC. רשות השידור הבריטית נדרשה להכות על חטא ולשפר את דרכיה. יו"ר הוועד המנהל (Board of Governors) של ה- BBC גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies) ומנכ"ל ה- BBC גרג דייק נתבעו לשאת באחריות ולהתפטר . ראשון התפטר גאווין דייויס. בינואר 2004 פרש גם גרג דייק מ- BBC כשהוא ממורמר וכועס מאוד על וועדת הלורד האטון.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 2000. זוהי קבוצת הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי ה- BBC. יושב באמצע מר גאווין דייויס (Gavyn Davies) יו"ר הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי הציבורי ה- BBC. (באדיבות גרג דייק).

עם הדחתו הבלתי צפויה זכה גְרֵג דָיְיק לאהדה ותמיכה עצומה של עובדיו (ממש כשם שארנון צוקרמן זכה לה כשהודח ממשרת מנהל הטלוויזיה ביולי 1979 ע"י מנכ"ל הרשות יוסף "טומי" לפיד). אלפי עובדים של רשות השידור הציבורית הבריטית יצאו להפגנות ברחובות בצעד חסר תקדים נגד פיטוריו של גרג דייק. אלפים נשאו שלטים להחזיר את המנכ"ל המודח לראשות ה- BBC. הדחתו של גְרֵג דַיְיק הייתה לא הייתה עניין של מה בכך . קרה משהו יוצא דופן בבריטניה . אבל תמיכת העובדים לא סייעה. במקומו של גרג דייק התמנה למנכ"ל ה- BBC מארק תומפסון , שכבר הודיע כי יפטר 7000 (שבעת אלפים) עובדים מ- 30000 (שלושים אלף) עובדי ה- BBC . מר גרג דייק עצמו כתב במשך שנה ספר, "GREG  DYKE – Inside  Story", בו תקף בחריפות רבה את ממשלת טוני בלייר וחלק מחברי מועצת הנגידים, הגוף הציבורי הממונה על ה- BBC (מקביל לוועד המנהל של רשות השידור בישראל). ספר חובה לכל איש טלוויזיה באשר הוא.   

שוחחתי בסיום הפרזנטציה עם גב' אֲהוּבָה אוֹרֶן ז"ל וחבר וועד מנהל נוסף דוּדוּ דוֹתַּן ז"ל שמיהרו כבר בדרכם לביתם בהרצליה. המשנה ליו"ר הוועד המנהל אישה דעתנית אמרה לי בשחצנות לא מבוטלת כשהיא אָצָה לרכב הממתין לה, "שכנעת את המשוכנעים". לא היה לה יותר מידַי זמן להקשיב לי. החֲבֵרוּת שלה בוועד המנהל של רשות השידור הייתה שליחות ציבורית אך גם מעֵין תחביב – Hobby. זה לא היה העיסוק המרכזי בחייה. חֲבֵרוּת בוועד המנהל של רשות השידור היא מינוי פוליטי המעניקה כוח ופרסום ציבורי, אך היא נעשית בחינם ואיננה מכניסה אוכל לפי בעליו. גב' אֲהוּבָה אוֹרֶן הייתה בלחץ זמן גדול בשל עיסוקיה האחרים ומיהרה לשוב למקום עבודתה האמיתי במרכז הבֵּין-תחומי בהרצליה, זה שמשלם את המשכורת שלה. בצורה שהציגה את עצמה בפניי לראשונה בחייה ניכר היה עליה שענייני רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראש דאגותיי , אצלה הם בעדיפות משנית ואינם מרכז חייה . דוּדוּ דוֹתַן ז"ל היה הרבה יותר נינוח ואדיב : "תדע לך יואש אלרואי שהילדים שלי ואני מעריצים גדולים שלך ושל שידורי הספורט שלך", אמר, ומיהר להסתלק בעִקבותיה. "דודו דותן אתה קומדיאנט אהוב תן לי מוט זהב ונקודת משען ואני מרים את ערוץ 1 לפסגת העולם", השבתי לו בטרם נבלע במונית שהחזירה אותו ואת אֲהוּבָה אוֹרֶן להרצליה.

יומיים אחרי הפרזנטציה הטלוויזיונית ההיא , שידרנו ישיר בליל שלישי – 17 באפריל 2001 את ניצחונה של מכבי ת"א על סְקָאווֹלִינִי פֶּזָארוֹ ב- Suproleauge. השידור הישיר הזה זכה לרייטינג רב והציב לרגע קט את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראש פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. חבטנו בכל יריבינו התקשורתיים לרבות ערוץ 2 ללא תנאי בטבלת הרייטינג . שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התקבלו בחדווה רבה ע"י הצופים . טבלת הרייטינג איננה משקרת . למרות ההצלחה הגדולה לא יכולנו לחתום על חוזים נוספים בשל היסוסים כבדים של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי וסגניתו גב' אהובה אורן . שניהם לא העריכו את פועלו המקצועי של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל וסירבו על פי הבנתם הציבורית להתקשר שוב עם הוועדות המארגנות של אירועי הספורט הרלוואנטיים לרבות זאת של מכבי ת"א . שני המפקחים הציבוריים ידעו ששידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף אך שווים זהב והכירו בעובדה שבגללם גם יש תמורה לאגרה. אך שניהם התעלמו והתמהמהו. הם גם לא אִפשרו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת לפעול והצרו את צעדיו. שניהם לא הסתירו את אי שביעות רצונם מהתנהלותו של אורי פורת. נחמן שי אוהד מוצהר של הפועל ירושלים (יריבת כדורסל עיקשת של מכבי ת"א בימים ההם) משחר נעוריו ראה באורי פורת יריב מקצועי – פוליטי. גם מפני שחשב שמנכ"ל הרשות הוא אוהד מושבע של מכבי ת"א שמסכים למשכן חלק מהכסף הציבורי בקופת מכבי ת"א ללא מחשבה יתירה. העתיד באפריל 2001 לא היה בטוח כלל ועיקר . למחרת ביום רביעי – 18 באפריל 2001 שלחתי לנַחְמָן שַי ואֲהוּבָה אוֹרֶן את התזכורת הבאה ובצִדה את טבלת הרייטינג מאותו הערב.

טקסט מסמך : 18 באפריל 2001 . זהו המסמך המקורי ששלחתי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי ולמשנה היו"ר גב' אהובה אורן. המסמך הזה הושלך למגירה (או לסל) ונותר ללא שימוש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 17 באפריל 2001. מפת הרייטינג כפי שפרסמה חברת "טל – גאל". הטבלה אינה משקרת. ערוץ 1 הציבורי ניצב לרגע קט בפסגת פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שני דפי המסמך הגיעו לידיהם של מר נַחְמָן שַי וגב' אֲהוּבָה אוֹרֶן. הם דחפו אותו למגירה או זרקו אותו לסַל. תרומתם של מר נחמן שי ואהובה אורן לשידור הציבורי הייתה אפסית. בתום תקופה קצרה ובסופו של דבר שניהם התנדפו כלא היו. מר נַחְמָן שַי וגב' אֲהוּבָה אוֹרֶן לא הותירו מאחוריהם שום מורשת חדשה או תקווה חדשה ברשות השידור.

ב- 14 ביוני 2001, נפגשנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי ואנוכי עם עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א אלופת אירופה באותה עונה והמנכ"ל שלו אמי אשל. הפגישה התנהלה כמו תמיד במסעדה איטלקית קטנה וצדדית ברח' מונטיפיורי בת"א. מנהל המסעדה היה מר חן שפירא. המנכ"ל ואנוכי הובלנו מדיניות שידור המאמצת התקשרות נוספת עם מכבי ת"א שהייתה לא רק אלופת אירופה אלא גם אלופת המדינה ומחזיקת הגביע.  אבל היו"ר נחמן שי מי שנודע ברבות הימים כאוהד מושבע בתלבושת אדומה של קבוצת הכדורסל של "הפועל" ירושלים, ניסה לסכל זאת בכל מחיר ולטרפד את העסקה . פשוטו כמשמעו. היו לי שיחות לא מעטות עם המנכ"ל אורי פורת וגם עם היו"ר נחמן שי אודות דרכו וייעודו של השידור הציבורי. סברתי, "כי קוד השידור הציבורי הוא לא רק מה צריך לשָדֵר לציבור , אלא גם מה הציבור מבקש ורוצה לראות". שניהם תמו בגִרסָה ללא פקפוק. אורי פורת היה נחרץ יותר. שמעתי אותו אומר ומבקש פעמים רבות בזו הלשון, "ש- הפַיְינְשְמֶקֶרִים (אניני הטעם) יפסיקו להכתיב לי כיצד להנהיג את השידור הציבורי". אורי פורת ואנוכי סברנו שמכבי ת"א בשל הצטיינותה ושלל התארים שהיא נושאת, והישגיה בארץ ובאירופה הופכת לאובייקט שידור מוצלח הנושא רייטינג גבוה שהוכיח את עצמו. לא היה לשנינו ספק שמכבי ת"א ראויה להתקשרות ארוכת טווח עם רשות השידור. שידור משחקיה ראוי ומתאים לשיבוץ בלוח השידורים הציבורי של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כדרך המסורת בת שלושים השנה. היו"ר נחמן שי אוהד מושבע של קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים יריבה עיקשת של מכבי ת"א בליגה, שישב במלחה בין קהל שורות האוהדים לבוש חולצת T – Shirt אדומה הטיל ספק בכך. הוא סָבָר אחרת לחלוטין . הוא התנגד בכל כוחו לחתימת חוזה בין רשות השידור למכבי ת"א מפני שחשב גם שהכסף הציבורי שמקבלת מכבי ת"א מרשות השידור מחזק אותה על חשבון קבוצתו האהודה. הוא נזהר מלומר זאת בפומבי אולם כך חשב. אני יודע שמקורבים פוליטיים של הפועל ירושלים ביניהם אופיר פינס ומוסיק רָז לחצו עליו להצר את צעדיי ואת צעדיו של אורי פורת. היה ברור בקיץ 2001 שנוצר עימות חזיתי בין תפיסת השידור של המנכ"ל אורי פורת לבין אבחנתו של נחמן שי כיו"ר המוסד הציבורי המפקח על מהלכי הדֶרֶג המקצועי.

אורי פורת גרס ב- 2001 את מה שסבר ב- 1984. הוא לא הסתיר את דעתו כי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א היא בעיניו אובייקט שידור ראוי. לא הייתה בכך כל רבותא. הוא נהג כמו המנכ"לים שכיהנו לפניו ואחריו, יצחק לבני, יוסף "טומי" לפיד, מוטי קירשנבאום, ואריה מֶקֶל, וקבע בפירוש : "הרשות חייבת לאמֵץ לחיק השידור הציבורי קבוצה מצליחנית כמו מכבי ת"א , ולאימוץ הזה יש ביטוי שווה ערך לכסף". הוא היה בטוח שהוא צודק והאֶמֶת ניצבת לצִדוֹ . יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שָי החזיק באֶמֶת אחרת משלוֹ ודיווח לחברי הוועד המנהל של רשות השידור, "שמתן כספים בסדר גודל ענק כזה רק לקבוצת כדורסל אחת בישראל הוא מעשה פסול ובזבוז כספי ציבור". נַחְמָן שַי בניגוד למנכ"ל הרשות סחף לצד האֶמֶת שלו אנשים נוספים מבין הוועד המנהל, את המשנֶה שלו גב' אַהוּבָה אוֹרֶן וגם את אַלוֹן אלרואי ידידו הוותיק של יו"ר הוועד המנהל הקודם גיל סמסונוב. שניהם לא אהבו ולא העריכו את אורי פורת. ד"ר אִילָן אַסְיָה ועוד פרסונות מהוועד המנהל של הרשות וגם ממליאת רשות השידור הצטרפו להשקפת עולמו של ביו"ר נחמן שי. רבים בוועד המנהל של רשות השידור ובמליאה קָצוּ בשידורי מכבי ת"א. שלא תהיה טעות. המתנגדים החריפים ביותר בוועד המנהל ובמליאה לשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בטלוויזיה הציבורית, היו הראשונים שנצמדו למסך כדי לצפות בהם. חלקם אהבו אותה. חלקם אהבו לשנוא אותה. אך כולם צפו בה. נוצרה אופוזיציה כבדת משקל לאֶמֶת השידור של אורי פורת בתוך ההנהלה הציבורית של רשות השידור. אורי פורת כבר לא היה הקוסם רָב-מַג כל יכול.

הפילוסוף בָּרוּךְ שְפִּינוֹזָה בניתוח המושג "מהי האֶמֶת", מתייחס לשלוש אמיתות. הראשונה היא האֶמֶת העובדתית המתארת בדיוק רב את האירוע וכיצד אֵירַע. השנייה היא האֶמֶת התדמיתית בה יש משקל למה אומרים האנשים על מה שקָרָה. האֶמֶת השלישית היא מה מרגישים האנשים בעקבות מה שאירע. ברוך שפינוזה מניח שהאמת השלישית היא האֶמֶת הקובעת ! זה גַם מה שחשו והרגישו אנשי הוועד המנהל לגבי שידורי מכבי ת"א. זאת הייתה האֶמֶת שלהם. אורי פורת היה מבוּדד עם האֶמֶת שלוֹ. יו"ר הוועד המנהל נחמן שָי השיג יתרון משמעותי בוויכוח שלו עם המנכ"ל אורי פורת על טיב שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא הצליח ליצור תחושת מיאוס בין אנשי הוועד המנהל והמליאה כלפי מועדון הכדורסל הפופולארי. "מומחי" שידור בוועד המנהל הרגישו לפתע את מה שלא חשו בעבר, תחושה שהם משלמים כסף רב מידי עבור הרייטינג הגבוה שמייצרים שידורי מכבי ת"א. האמת היא לפעמים יחסית מאוד.

ביום רביעי – 22 ביולי 2001, זומנתי שוב לישיבת הוועד המנהל של רשות השידור בבנייני האומה בירושלים בגין החוזה הכספי הדו שנתי היקר והשנוי במחלוקת האמור להיחתם עם מכבי ת"א. אנשי הוועד המנהל ביקשו לדון בו ולהראות למנכ"ל אורי פורת מיהו בעל הבית האמיתי ברשות השידור. גם עו"ד יו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי הוזמן. אנשי הוועד המנהל הערימו על אורי פורת קשיים רבים. בעוד נחמן שי ואהובה אורן נושאים דברי קטגוריה חוצבי להבות , בקול רם ובהתלהבות בגנוּת ההסכם הכספי בן השנתיים 2003 – 2001 האמור להיחתם עם אלופת אירופה שהייתה גם אלופת ישראל ומחזיקת הגביע, לימד המנכ"ל בתּוֹרוֹ סנגוריה הגיונית אך איבד את תנופתה ואת האפקטיביות שלה משום שקצב דיבורו היה איטי והססני והוא גם דיבר בלחש. לא שמעו אותו. הוא סינן מבין שיניו טקסט בקול כבוי שתמך בשידורי מכבי ת"א. נשמעו הערות מקצוות חדר הישיבות שקראו לוֹ להרים את קוֹלוֹ. אורי פורת הציג פרזנטציה חסרת ביטחון בקול ענות חלושה למרות שדיבר בהגיון בשבח ההתקשרות הדו שנתית עם אלופת ישראל ואירופה בכדורסל אך הופעתו כמי שמתיימר להיות מנהיג השידור הציבורי הייתה עגוּמה ולא נחרצת. אין מילה אחרת לתאר זאת. התבוננתי בו. הוא נראה נורא. הוא היה כבוי ונח על הקרשים כדרכם של מתאגרפים מובסים בזירה.

 בסופו של דבר הושגה פשרה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חתמה עם מכבי ת"א קבוצת הפאר של הכדורסל הישראלי על חוֹזֶה שִיא לעונת שידורים אחת 2002 – 2001 תמורת  כמה מליוני דולרים שהניב עונת שידורים מוצלחת נוספת עם אופציה לחתימה לשנה נוספת. בפגישת הוועד המנהל הזאת נודע לי שחלק מאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ועמם גם חלק מאנשי המליאה פתחו בתהליכי הדחה נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. בקיץ 2001 היה אורי פורת כבן 66 בקירוב . הוא נראה לי תשוש ועייף מאוד . זה לא היה אותו המנכ"ל ולא אותו האיש שפגשתי לראשונה באפריל 1984. אורי פורת (פרשובסקי) "רישוני" גזעי בן ראשון לציון, הגיע לרשות השידור בפעם הראשונה בהיותו בן 49. הוא היה מנכ"ל צעיר, מלא אנרגיה, ונחוש יחד עמי לחוֹלֵל את "מהפכת רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) הראשונה" בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ואומנם חוללנו אותה.

שבע עשרה שנה אח"כ נוצרה סיטואציה שונה לחלוטין. בחודש אוגוסט 2001 שהיתי באדמונטון – קנדה כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי אליפות העולם ה- 8 בא"ק עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. צוות השידור שלי הורכב מהשדר מאיר איינשטיין והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן ושני טכנאים סעדיה קאראוואני ורוני מתתיהו. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אישר לי להטיס מניו יורק לאדמונטון את כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המצטיין גיל תמרי והצלם שלו כדי שיכסו שם בצילומי ENG את פעילות האתלטים והאתלטיות הישראליים.

טקסט תמונה : אוגוסט 2001. אדמונטון – קנדה. אליפות העולם ה- 8  בא"ק נערכת באדמונטון בירת מחוז אלברטה בקנדה. אנוכי בערוב ימיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יחדיו עם השדר שלי מאיר איינשטיין (משמאל) וכתב צוות ה- ENG המצטיין והחרוץ גיל תמרי (מימין). ברקע ביתן מס' 26, משרד ההפקה והתקשורת שלנו ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) באדמונטון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 2001. אליפות העולם ה- 8 בא"ק באדמונטון – קנדה. אנוכי תופש נמנום לצדו של טכנאי התקשורת הנִצחי המצטיין שלי סעדיה קאראוואני במשרד ב- IBC באדמונטון באחת מהפסקות השידורים הישירים. עבדתי כ- 22 שעות ביממה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשעה שעסקתי שָם בשיחות נפש עם האָצָנִית האמריקנית הנפלאה מָרְיוֹן ג'וֹנְס, היה מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שרוע כבר על עֶרֶש דווי הטלוויזיוני שלוֹ בישראל. נודע לי שאורי פורת החליט רגע לפני הדחתו ע"י הוועד המנהל ומליאת רשות השידור להתפטר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור. הוא לא אמר לי מילה על כוונתו לנטוש את רשות השידור. הוא גַם לא נפרד ממני. מאז לא ראיתיו עוֹד. קִצוֹ היה גם קִיצִי. עם הסתלקותו של אורי פורת מרשות השידור באוגוסט 2001 הגיע לסוֹפוֹ פרק עגום נוסף בתולדות רשות השידור.

ביום שישי – 18 בפברואר 2000, שנה ועשרה חודשים לאחר מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ניסיתי להגן על אורי פורת בכל כוחי. כללי המשחק בשוק הטלוויזיה בארץ השתנו . הם הפכו להיות תחרותיים ותובעניים יותר ויותר, אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומנכ"ל רשות השידור סירבוּ להכיר בכך. "אורי", אמרתי לוֹ פעם בעת שידורי מונדיאל צרפת 1998 כששהה עִמי שבועיים בפאריס, "אם תצליח ליצור כמנכ"ל שכבת ניהול איכותית בטלוויזיה הבנויה ממנהיגי ומובילי שידור, אזי תיווצר אווירה של מצוינות בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. העובדים וגם הוועד המנהל ילכו אחריך באֵש ובמים". אורי פורת בקדנציה השנייה שלו כמנכ"ל רשות השידור היה שונה לחלוטין מהאיש שהכרתי לראשונה לפני ארבע עשרה שנה. ב- 1984 הוא נכנס לנעליו של יוסף "טומי" לפיד. ב- 1998 הוא ירש את כסאו של מוטי קירשנבאום. שני מצבי טלוויזיה שונים לחלוטין. הוא היה עכשיו הרבה יותר איטי , הרבה יותר כבד תנועה והרבה פחות נמרץ לרוע המזל נשאר חבוּי בּוֹ גם ההרגל היָשָן והמגונה מימים ימימה לעשן בשרשרת . הוא היה מעשן כבד. אורי פורת הזדקן ונעשה דומה לרשות השידור שאותה נבחר לנהל שוּב ב- 1998. לדאבון לֵב התכונות האלה הפכו אותו ואותה למסורבלים וחסרי מחץ . אף על פי כן נשאר איש אַהוּד ואַהוּב.

[1]  ראה נספח : ראה פרסום נתונים כספיים בתעשיית הטלוויזיה באנגליה שנעשה ב- 16 בנובמבר 2001 ע"י חברת "Sports Business Group"  וחברת RAR .

אני מותיר את מלאכת הפרשנות של המשחק אמש לאריה מליניאק, אלי סהר, ואביב לביא. ברור שמכבי ת"א השתפרה לבלי הכר גם על חשבון המזל, רמה נמוכה, וגם היחלשותה של קאחה לבוראל, התמוטטותה של סיינה, וחוסר כישרון של קבוצה מחוספסת כחימקי מוסקבה. מעסיקה אותי השאלה האם מכבי ת"א באמת כפתה את עצמה על יריבותיה בשבעת המשחקים האחרונים והכריחה אותן להפסיד לה (לרבות אמש בה התגלתה ברצלונה כקבוצת כדורסל בינונית להחריד) ו/או שמא המזל והרמה הנמוכה הכללית מהווים כאן תפקיד מרכזי. הרי כל אחד רואה בנוסף לכל החולשות של מכבי ת"א כי שון ג'יימס הוא שחקן ציר שברירי ללא Back up מתאים, ושואל את עצמו מה עושים כאן על הפרקט ניק קיינר – מדלי ודארקו פלאניניץ', ואף על פי כן מכבי ת"א מנצחת. הפרשנים אינם לוקחים אחריות ולא עונים לי במדויק על שאלתי למרות שאלי סהר פרשן "ישראל היום" וידען גדול של הכדורסל האירופי כותב אתמול, "כי היו מספר עובדות שעזרו למכבי ת"א. למשל סדרת הפציעות בסיינה האיטלקית שהובילו אותה לקריסה ובעיקר המשבר הכלכלי בוויטוריה דגרם לקבוצת קאחה לבוראל להעביר את ברד אולסון שלה במחזור החמישי לברצלונה". אולם נניח לכך כעת בשעת שמחה. יש לי שאלת הבהרה אחת למר אלי סהר כלהלן : "האם באמת סוד כוחו של המאמן דיוויד בלאט נובע מהעובדה שהוא נכנס בשחקנים כשמכבי ת"א צועדת ביתרון ב- 30 הפרש ו/או מחליף אותם בעצבנות אחרי טעות ?". משונה שפרשנים בעלי ניסיון עצום וברמה הגבוהה של אלי סהר ואריה מליניאק נעדרים ממרקעי ערוצי הטלוויזיה. איזה Media אכזרית. אינך מופיע בה משמע אתה לא קיים.

פוסט מס' 190. השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (4). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. פוסט מס' 190. כל הזכויות שמורות.

נקודות המחלוקת שלי עם יוסף בר-אל היו רבות וקרדינליות ואף דרמטיות . הן התפרסו על לוח זמנים בן שנים . ב- 9 בפברואר 1991 בעיצומה של מלחמת המפרץ ה- 1 הוא קטע את הפנדלים ורגעי ההכרעה האחרונים בעת שידור ישיר של משחק הגמר על גביע הטוטו בבאר שבע בין קבוצות מכבי חיפה ובית"ר תל אביב . בתום המלחמה במארס 1990 סירב לשדר מסידני את משחק נבחרת הנוער הישראלית (עם אייל ברקוביץ' ואבי נמני וכל הדור ההוא) נגד נבחרת הנוער האוסטרלית. הוא סירב גם לשדר תקציר מהמשחק המסקרן בתום "מבט" ורק התערבותם ברגע האחרון של שני חברי הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור ז"ל ואמנון מנדה ז"ל הצילה את המצב . שידור"מבט ספורט" מגזין אקטואליה מניב רייטינג אשר שודר בימי חמישי בשבוע בשמונה בערב (צפו בו מאות אלפי ילדים ובני נוער וגם מבוגרים) הוסט ב- 1991 בהינף זרוע וכלאחר יד לחצות וחצי. למערכת "משחק השבת" הוקצו בשנים 1993 – 1990 רק שניים – שלושה ציוותי צילום בשבתות לכיסוי שבעת משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל . הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם הסכין עם המצב ושתק. הוא היה מנהל חלש והססן. העסק היה ירוד, בזוי, ועלוב. חלף עשור מאז אותן החלטות הנפל ההן. יוסף בר-אל הוכתר עכשיו למנכ"ל רשות השידור הגשים את שאיפת חייו. הוא היה מֶלֶךְ השידור הציבורי.

בתוך תקופת זמן קצרה מאז אפריל 2002 וכניסתו לתפקיד כמנכ"ל מיועד נוצרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רדידות ועליבות שלא היו כדוגמתן. חלק אופייני מאותה רדידות הייתה צורה ואופן הרכישה של 8 מ- משחקי מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מתוך סך של 64) לשידורים ישירים בערוץ 1 תמורת תשלום פנטסטי של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. 475000 (ארבע מאות שבעים וחמישה אלף) דולר פר משחק. עבודה חובבנית שנעשתה מאחורי גבי וללא ידיעתי. בנוסף לכך כפה עלי יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד לשדר אותם Off tube מהאולפן בירושלים. צריך להבין ולהכיר עובדה אחת לצורך השוואה : 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר היה סך הסכום ששילמנו עבור כל  64 השידורים הישירים במונדיאל צרפת 1998 אותם שידרנו מעמדות שידור בתריסר אצטדיונים הפרוסים ברחבי צרפת הענקית. ברור ש- הודעתי לרפיק חלבי, שלא רק שאין לי עניין לנַהֵל עוֹד את שידורי הספורט במצב העלוב הזה אלא אינני רוצה ואינני מתכוון לשהות עוד בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת מנהיגותו של יוסף בר-אל. זוהי לא מנהיגות . אולי בכל זאת מנהיגות אך בעייתית ושנויה במחלוקת מאין כמותה. שלטון כוחני מהסוג שהנהיג יוסף בר-אל ברשות השידור איננו מבוסס על ידע וכשרון . לדרך הנלוזה הזאת בעיניי היו שותפים בעת ההיא של 2002 גם חלק מהאנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהסכימו לקחת מידו ביודעין ובהכרה מלאה חופן של תפקידי ניהול בכירים, בהכירם היטב מי הוא האיש המפקיד בידם את השררה הזאת. לכֵן הם מכונים על ידי כ- משת"פים של השלטון המרכזי. ב- 2002 אני כותב בספר "רוש ולענה" כי אינני יודע כמה זמן ייקח לשלטונו של יוסף בר-אל ברשות השידור ליפול, אך קִצוֹ בוא יבוא. זה רק עניין של זמן. שערוריית הניהול שלו את רשות השידור תתגלה במוקדם או במאוחר. השאלה היחידה הייתה לא האם יגיע קצו של יוסף בר-אל (כמנכ"ל רשות השידור), אלא כמה זמן זה ייקח ואֵילוּ נזקים ייגרמו עד אז לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולכלל רשות השידור ? והאם הממשלה וראש הממשלה אריאל שרון שמינו אותו יבחינו באקומולציה של עלילותיו ופעולותיו ברשות. אנוכי עשיתי את שלי. הנחתי את המפתחות על השולחן ונטשתי את מכורתי. הודעתי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי כי אינני מתכוון לשהות עוד ברשות השידור רק כדי להמתין לקיצה של המנהיגות העריצה הזאת והכושלת שמפגין יוסף בר-אל ומייחצן אותה ללא כל בושה, ניווט שלילי שלא היה כדומה לו בתולדות רשות השידור. סופה אומנם בוא יבוא.

רק שמע יוסף בר-אל המנכ"ל החדש את שמועת פרידתי מקורת ביתי השני בתום 32 שנה , מייד עַט כמוצא שלל רב כשהוא מכפיש את שמי בהבלטה, בראיון שהעניק למדור הספורט של עיתון "ידיעות אחרונות" ב- 8 ביולי  2002 , בו אמר בריש גלי, "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי" [1] . הכפשה אַפֵלָה שאין לה כל הצדקה. זה היה סִגנונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל כלפיי. ברגע שלא הסכמת לדעתו והפכת לאופוזיציה, נגזר גורלך. צריך לגאול את הטלוויזיה מנוכחותך. לא חשוב מה עשית בעבר ומה אתה פועל בהווה.

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו קטע העיתון המקורי של "ידיעות אחרונות". "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי", אמר יוֹסֵף בַּר-אֵל מנכ"ל רשות השידור לכתב העיתון משה שיינמן. הנחתי את המפתחות על השולחן ונטשתי את המקום בקומה זקופה. הלכתי הביתה. (באדיבות העיתון"ידיעות אחרונות").

סוף הפוסט מס' 190. הועלה לאוויר בשעות הצהריים של שבת – 6 באפריל 2013. כל הזכויות שמורות.

ראה המשך בפוסט הבא 191, "השידור הציבורי – רוש ולענה (5).

סגור לתגובות.