פוסט מס' 191. השידור הציבורי – רוש ולענה (5). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ומדיחה גם אותו (בצדק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוב ולרע. פוסט מס' 191. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שני – 8 באפריל 2013.כלליראשי

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי .

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או שימוש מזדמן מאוחר יותר .

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי , ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי . הפוסטים מתעדכנים מעת לעת .

——————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 191 : הועלה לאוויר בשעות הצהריים של יום שני – 8 באפריל 2013.

——————————————————————————————————-

השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (5). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת היֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. פוסט מס' 191. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוש ולענה (5).

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל .

הערה 4 : השידור הישיר אמש (מוצ"ש – 6 באפריל 2013) בערוץ 1 של הדרבי התל אביבי בכדורגל באצטדיון "בלומפילד" במחזור ה- 30 של ליגת העל בו ניצחה מכבי ת"א את הפועל ת"א 2 : 0 , מציל לרגע את השידור הציבורי משיממון הרייטינג שלו . אני מתאר לעצמי שחשכו עיניהם של אנשי הנהלות ערוץ 1 ורשות השידור בעת שסקרו וניתחו הבוקר הזה (יום ראשון – 7 באפריל 2013) את מפת הרייטינג . השידור הציבורי ניצב על סף קריסה וחידלון מוחלט . הוא מט ליפול לתהום עמוקה . הרייטינג שלו הוא כל כך דליל עד שאיננו מסוגל עוד לרפד את קרקעית הבור העמוק . לא ניתן למנוע את ההתרסקות אלא אם ייעשו פעולות חירום מיידיות . בשעה שבין 18.00 ל- 19.00 צובר ערוץ 1 רייטינג של % 0.47 פחות ממחצית האחוז . בשעה שבין 19.00 ל- 20.00 צובר ערוץ 1 רייטינג של % 1.3 . פשוט לא ייאמן כי יסופר . אפילו יעקב אחימאיר ניגף אֶמֶש עם "רואים עולם" הוותיקה שלו בת שנות דוֹר (% 4.17 בממוצע) בפני מהדורות החדשות של ערוץ 2 (% 16.7 בממוצע) וערוץ 10 (% 6.67 בממוצע) . מי שמציל את המצב הם שדרני הספורט המובילים של ערוץ 1 בוני גינזבורג ויורם ארבל שמנהלים אמש את השידור הישיר של הדרבי התל אביבי בכדורגל מאצטדיון "בלומפילד" . השניים האלה מצמצמים באמצעות שידור ישיר של אירוע ספורט רלוואנטי את הפער מערוץ 2 וגוברים על ערוץ 10 . בשעתיים ורבע של שידור ישיר שבין 21.00 ל- 23.15 צובר אֶמֶש ערוץ 1 רייטינג ממוצע של % 9.09 לעומת % 14.13 של ערוץ 2 ו- % 6.24 של ערוץ 10 .

בשעה 22.30 אמש (מוצ"ש – 6 באפריל 2013) משווה ערוץ 1 את התוצאות עם ערוץ 2 . רייטינג של % 11.2 לערוץ 1 , % 11.3 לערוץ 2 , % 5.1 לערוץ 10 . בחצי שעה שבין 22.45 ל- 23.15 מכניע ערוץ 1 את ערוץ 2 ומביס את ערוץ 10 . ערוץ 1 צובר % 12.2 ו- % 7.8 לעומת תוצאה של % 9.1 ו- % 6.9 של ערוץ 2 , ובהשוואה לרייטינג של  % 4.0 ו- % 4.4 שמייצר ערוץ 10 .

להלן שלוש מפות הרייטינג של אֶמֶש מוצ"ש – 6 באפריל 2013 בין 18.00 ל- 03.00 . כל בר בי רב יכול לנתח ולהסיק את המסקנות בעצמו משיעור הצפייה הדַל עד למאוד בערוץ 1 בטרם השידור הישיר של משחק הכדורגל . מפות הרייטינג הן המַרְאָה – Mirror של כל רשת טלוויזיה באשר היא ממנה משתקפת דמותה . אפשר להתעלם מהמראה , אפשר להציץ בה לרגע ולסובב את הגב , אפשר לרסס אותה , וגם אפשר לנפץ אותה – אולם אי אפשר להתווכח עם עובדות מתמטיות . 1 + 1 תמיד יהיה 2 . מישהו צריך לעשות סדר חדש בשידור הציבורי ולעצור את ההתמוטטות שאיננה מחויבת המציאות . אני תמה כיצד עובדים מוכשרים בערוץ 1 ובעלי ניסיון (עדיין יש שם כמה כאלה) שמתבוננים מִידֵי בוקר חדש במפות הרייטינג מרשים לעצמם להיות קוטלי קנים , אינם נוקטים צעדים דרסטיים לשינוי התמונה מקצה לקצה , ואם צריך אזי גם לחולל מרד נגד ההנהלה שלהם . ערוץ 1 הציבורי איננו משוחרר מעולו של הרייטינג .

טקסט מסמך (1) : מפת הרייטינג של מוצ"ש – 6 באפריל 2013 (ברבעי שעות) בין שש בערב לשמונה ארבעים וחמש בערב . (באדיבות וועדת המדרוג) .

טקסט מסמך (1) : מפת הרייטינג של מוצ"ש – 6 באפריל 2013 (ברבעי שעות) בין שמונה וחצי בערב לאחת עשרה ורבע בלילה . (באדיבות וועדת המדרוג) .

טקסט מסמך (1) : מפת הרייטינג של מוצ"ש – 6 באפריל 2013 (ברבעי שעות) בין אחת עשרה ורבע בלילה לשתיים לפנות בוקר . (באדיבות וועדת המדרוג) .

הערה 5 : האזנתי כעת לתוכניתו של המנחה המוכשר ועתיר הידע ד"ר יצחק נוי ששודרה היום יום שני – 8 באפריל 2013 בין 14.00 ל- 16.00 ברשת ב' של רדיו "קול ישראל" – ועסקה בנושא של  "70 שנה למרד גטו ווארשה" . אורן נהרי שגה שגיאה גסה כשניסה להיכנס לנעליו הגדולות של ד"ר יצחק נוי בתוכנית הרדיו המצוינת שלו , "שעה הבינלאומית". 

השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (5). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת היֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. פוסט מס' 191. כל הזכויות שמורות.

א. כלכלה טלוויזיונית. הייתי שם. 

באוקטובר 1996 היה מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה מר יאיר שטרן . מנהל ערוץ 33 היה יוסף בר-אל . אנוכי הייתי מנהל חטיבת הספורט . איש מהם לא שמע אז על המיליארדר הגרמני ליאו קירש ואודות חברת "צ'ארלטון" הישראלית בבעלות רואה החשבון מר אדר זהבי , מר אלי עזור ודודו של אדר זהבי מר פנחס זהבי . אולם ליאו קירש ואנשי "צ'ארלטון" היו עתידים לחולל את המפץ הגדול ולשחק כעבור שש שנים תפקיד מרכזי במכירת זכויות השידורים הטלוויזיוניות של מונדיאלים יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006 בתוככי מדינת ישראל . 

בתחילת חודש אוקטובר 1996 , ליתר דיוק ב- 9 בו , השתתפתי בפגישה הדרמטית של מנהלי חטיבות הספורט של ה- EBU שהתקיימה בלוֹזאן (מטעמם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן) , בה הודיע נשיא ה- EBU הגרמני אָלְבֶּרְט שָארְף (Albert Scharf) בצער רב כלהלן : "איגוד השידור האירופי החליט לא להשתתף במו"מ הבא עם ה- FIFA הדורשת ממנו תשלומי זכויות שידור מופלגים ומוגזמים עבור המונדיאל של יפן / קוריאה ב- 2002 , הרבה מעבר ליכולתו ולרצונו של איגוד השידור האירופי לשַלֵם"ה- FIFA דרשה הפעם מאיגוד השידור האירופי את התמורה הכספית המלאה , אותה לדעתה לא קיבלה מעולם בטורנירים הקודמים . על פי הבנת ה- FIFA , איגוד השידור האירופי קיפח אותה בצורה בולטת בתשלומיו עבור זכויות השידורים של טורנירי גמר גביעי העולם בכדורגל בעבר בהשוואה לאלו ששילם תמורת זיכיון השידורים האולימפיים . קבוצת המו"מ של ה- EBU וִויתּרה מראש ונסוגה , ולתוך הוָואקוּם חדר המיליארדר הגרמני Leo Kirsh . לֵאוֹ קִירְש (איננו עוד בחיים ומי פשט בינתיים את הרגל לפני שנים) הציע לנשיא ה- FIFA  השווייצרי יוֹזֵף (סֶפּ) בְּלָאטֶר (Sepp Blatter) המוֹן כֶּסֶף תמורת רכישה בלעדית של שני המונדיאלים של 2002 ו- 2006 . פי 28 (עֶשרים ושמוֹנָה) יותר ממה ששילמו יחדיו כל שישים רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- EBU תמורת שידורי המונדיאל האחרון בצרפת 1998 . מדהים .

לֵאוֹ קִירְש השתמש בסלוגאן הנודע , “I will make him an offer he cannot refuse” , כפי שסיפרו לי בזמנו כמה קולגות שלי ב- EBU באותם הימים ההם .סֶפּ בְּלָאטֶר לא רק שלא סֵירַב אלא חִיבֵּק את המציע . שנים רבות חש מקופח ונבגד . עכשיו הגיע רגע הנקמה שלוֹ ב- EBU . בפעם הראשונה בהיסטוריה של שידורי גביעי העולם בכדורגל נדדו זכויות השידורים מגוף שידור ציבורי לגוף מסחרי . לֵאוֹ קִירְש שילם ל- FIFA עבור מונדיאל 2002 סכום אסטרונומי של 1.000000000 (מיליארד) דולר עבור מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה , ו- 1.240000000 (מיליארד ומאתיים וארבעים מיליון) דולר תמורת טורניר גביע העולם של גרמניה 2006 . המיליארדר הגרמני הפך למתווך זכויות השידור הגדול בעולם ואיגוד השידור האירופי הוכה בתדהמה . אירופה הייתה כמרקחה וה- EBU על הקרשים . רבים בשידור הציבורי ניסו להיאחז באמירת האמת הישנה המנוסחת היטב של הסופר הצרפתי אוֹנוֹרֶא דֶה בַּאלְזָאק , "כי מאחורי כל כֶּסֶף גדול מסתתר פשע". היו הרבה רינונים לאחר התבוסה . זאת דרכם של המפסידנים , אך מעולם לא הוכח שההסכם בין לֵאוֹ קִירְש ליוֹזֵף בְּלָאטֶר נולד בחֵטְא פלילי ולא היה כָּשֵר .

טקסט תמונה : יוֹזֵף "סֶפּ" בְּלָאטֶר הנשיא ה- 8  של ה- FIFA מאז 1998 . ספ בלאטר נולד בשווייץ ב- 10 במארס 1936 . שימש כ- 17 שנה בתפקיד מזכ"ל ה- FIFA  בשנים 1998- 1981 . הוא נחשב ע"י ה- EBU  ל-  Business man  חמדן אך מוכשר . היה לו מורה טוב, האיש שקדם לו בכהונתו, נשיא ה- FIFA  הברזילאי  ז'והו האבלאנז' (משל בכיפת הכדורגל בשנים 1998-  1974) . (FIFA) .

סֶפּ בְּלָאטֶר נשיא ה- FIFA (שווייצרי, נולד ב- 1936) בעצמו איש עסקים ממולח לא הרגיש שהוא צריך להתנצל על עושרה של ה- FIFA שבראשה ניצב . ערב משחקי מונדיאל 2006 בגרמניה הצהיר ספ בלאטר כי ההכנסות בטורניר גמר גביע העולם בכדורגל בגרמניה 2006 יגיעו לסכום פנטסטי של כ- 1.52 מיליארד יוּרוֹ / euro (שווים ל- 1.82 מיליארד דולר). המונדיאל על פי תפישתו של יוזף "סֶפּ" בְּלָאטֶר הוא ביזנס כלכלי לכל דבר וכך הוא צריך להתנהל. FIFA קיבלה תמורת מונדיאל 2006 יותר מ- 900 מיליון יורו (שווים ל- 1.1 מיליארד דולר) עבור זכויות השידורים , לרבות 600 מיליון יוּרוֹ (כ- 720 מיליון דולר) מהספונסרים , ועוד כ- 200 מיליון יוּרוֹ שאמורים להיכנס לקופת ה- FIFA  מ- 3.000000 (שלושה מיליון) צופים במגרשים שירכשו כרטיסים ל- 64 המשחקים של הטורניר . ביזנס ענק . הוועדה מארגנת הגרמנית אמורה לקבל החזר הוצאות של 250.000000 (מאתיים וחמישים מיליון) דולר שיחולק בין 12 הערים הגרמניות המארחות את 64 משחקי הטורניר . הנבחרת שתוכתר אלופת העולם תזכה לבונוס של 16.000000 (שישה עשר מיליון יוּרוֹ ששווים ל- 19.2 מיליון דולר) . סגנית אלופת העולם תקבל 15.000000(חמישה עשר מיליון יוֹרוֹ ש- שווים ל- 18 מיליון דולר) . הנבחרת שתזכה במקום השלישי תרוויח 14.000000 (ארבעה עשר מיליון יורו ששווים ל- 16.8 מיליון דולר) , ולזוכה במקום הרביעי יוענק פרס כספי בגובה של 8.000000 (שמונה מיליון יורו ששווים ל- 9.6 מיליון דולר) . כל נבחרת שהשתתפה במשחקים המוקדמים ולא העפילה לגרמניה 2006 קיבלה מ- FIFA בונוס ניחומים של 660000 (שש מאות ושישים אלף יו+רו_ ששווים ל- 800 אלף דולר) .

לנשיא ה- FIFA הנוכחי (ו- הוותיק) יוזף "סֶפּ" בְּלָאטֶר היה ממי ללמוד. ה- FIFA הפכה להיות גרידית עוד בימיו של הנשיא הקודם ז'וּאָהוֹ הָאבֶלָאנְז' (Joao Havelange) מברזיל . ז'וּאָהוֹ הָאבֶלָאנְז' היה אחד מאישי הספורט החזקים והמשפיעים ביותר בעולם . בתוקף תפקידו הרָם היה גם חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) . ז'וּאָהוֹ הָאבֶלָאנְז' היה הראשון שהפך את ארגון הכדורגל הבינלאומי הגדול בעולם לגוף עשיר מאוד וגם חמדן . ז'וּאָהוֹ הָאבֶלָאנְז' טען כבר בתחילת שנות ה- 90 כי הכדורגל העולמי על כל שלוחותיו מנהל כלכלה גלובאלית רבת עוצמה ומחזור כספים שנתי שנע סביב 250.000000000 (מאתיים וחמישים מיליארד) דולר . מחזור כספים ענק הרבה יותר גדול מזה שמנהל קונצרן הענק האמריקני ג'נרל מוטורס GM (ראשי תיבות של  (General Motors) העומד על מחזור שנתי בן כ- 150.000000000 (מאה וחמישים מיליארד) דולר . ז'וּאָהוֹ הָאבֶלָאנְז' טען כי ה- FIFA מנהלת מוצר מסחרי לכל דבר ועל כן עליה לשקול היטב ובזהירות את צעדיה בעת מכירת זכויות השידורים לרשתות הטלוויזיה בעולם . "צריך לעשות זאת בתבונה ובשכל . טמון בביזנס הזה כסף רב וצריך לדעת להגיע אליו" , אמר לאנשיו .

טקסט תמונה : זהו ז'והו האבלאנז' הנשיא ה- 7 של ה- FIFA  בשנים 1998- 1974  . הוא היה מורה טוב של יוזף "ספ" בלאטר . גם הוא לא שנא כסף . טענתו העיקרית הייתה כי מונדיאל הכדורגל הוא ההצגה הטובה בתבל ועבור הצגות טובות צריך לשלם , והרבה . (FIFA) .

טקסט תמונה :  1975 . נשיא ה- FIFA הברזילי ז'ואהו האבלאנז' יחדיו עם יו"ר התאחדות הכדורגל הישראלית מיקה אלמוג . ז'ואהו האבלאנז' החליף בתפקידו את נשיא FIFA הקודם סיר סטנלי רואוס מאנגליה . הוא היה מורה טוב של מזכ"ל הארגון ספ בלאטר שהפך לנשיא ה- FIFA אחריו . (באדיבות התאחדות הכדורגל) .

לֵיאוֹ קִירְש היה משאת נפשו של סֶפּ בְּלָאטֶר מזה זמן רב . סֶפּ בְּלָאטֶר זנח את הקשר המסורתי של ה- FIFA  בן 32 שנים עם ה- EBU מאז המונדיאל של אנגליה 1966 מפני שחשב שהמְשָדֵר הציבורי לא משלם לו מספיק . לֵאוֹ קִירְש המיליארדר ההרפתקן הגרמני היה מבחינתו האיש הנכון , במקום הנכון , ובזמן הנכון . לֵיאוֹ קִירְש היה איש תקשורת וטלוויזיה מצליח ומפורסם ובעל חברת התקשורת “Kirshmedia” בגרמניה . הוא נחשב לאיש עסקים עשיר מאוד בעל ידע רחב בעִסקי תקשורת ושיווק . לֵיאוֹ קִירְש הבין היטב את מהות ואופי התחרות הטלוויזיונית הפנימית בכל מדינה ומדינה , בעיקר בקהילייה האירופית העשירה , על השגת מִצְרַךְ השידור ההמוני והפופולארי הזה הקרוי משחקי המונדיאל . הוא הסכים לעשות את מה ש- EBU סירב, וניאות לשַלֵם  1.000000000 (מיליארד) דולר לסֶפּ בְּלָאטֶר תמורת מונדיאל 2002 . כניסתו של אֵיל התקשורת והמִילְיָארְדֶר הזה לזירת התחרות וחבירתו לביזנס היקר עם ה- FIFA של סֶפּ בְּלָאטֶר יצרה מייד מצב כספי חדש ובלתי מוכר . רשתות הטלוויזיה המסונפות ל- EBU זועזעו . עולם הטלוויזיה היה בשוֹק . לֵיאו קִירְש לא היסס לרגע . כסוחר עולמי ראשי קנה ביוקר רב את סחורתו , ייקר אותה הרבה מעבר לקֶרֶן ובעזרת מנגנון שיווק ומכירות משומן ידע למצוא את הדרך המובילה לחשבון הבנק של המִשָדֵר הציבורי והמסחרי גם יחד . לֵאוֹ קִירְש ידע שהכסף הגדול מתגלגל באירופה וממתין לו כבר בפינה . צריך היה רק להתגנב לשם כדי לאסוף אותו . לֵאוֹ קִירְש הבין כי המְשָדֵר הציבורי העולמי ובראשו ה- EBU איננו יכול להרשות לעצמו להיכנס להרפתקה כספית ענקית כזאת , על כן טָווּ הוא וסֶפּ בְּלָאטֶר בהתחכמות את קורי העכביש שלהם סביב הגלובוס. הם הלכו בדרך, "הבה ניתחכמה לוֹ", ופיצלו בפעם הראשונה בהיסטוריה של שידורי המונדיאלים את הרכב השידורים ואת מבנה הזכויות הכספיות שלהם .

בתיאום עם ה- FIFA המציא לֵאוֹ קִירְש את נוסחת המכירות המבריקה , בה נקבע , כי ארבעת המשחקים הראשיים במונדיאל מתוך 64 , משחק הפתיחה , שני משחקי חצי הגמר , ומשחק הגמר ישודרו רק ברשת טלוויזיה ארצית (Television Network free to air), כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 או ערוץ 2, כאילו מדובר בסיסמה קדושה שכתובה בתנ"ך. שאר 60 המשחקים ייחשפו לציבור באמצעות ערוצים מסחריים, כבלים או לוויין, או כל ערוץ אחר שירבה במחיר. לֵיאוֹ קִירְש מכר את זכויות השידור הגלובליות הפנטסטיות האלה באמצעות שתי חברות תיווך בינלאומיות בעלות מוניטין רב בתחום . האחת חברת ISL (בינתיים התמוטטה כמו ליאו קירש ופשטה את הרגל) והשנייה חברת PRISMA . על האחת הוטל "לטפל" בכל רשתות הטלוויזיה בעולם (למַעֵט אירופה) , ועל האחרת הוטל הג'וֹב "לגבות את החוב" מאירופה העשירה . צצו חברות תיווך משניות המתמחות בסחר זכויות שידורים והתייצבו לפתחו של לאו קירש . פעם קנו רשתות הטלוויזיה את זכויות השידורים ישירות מ- FIFA . עכשיו נאלצו לקנות את סחורת השידור באמצעות שורה של מתווכים ומתווכי משנה . עמלת המתווכים הפכה למרכיב קרדינאלי בעלות הכללית של הזכויות . חברות ISL  ו- PRISMA  היו חייבות למכור את סחורתן ביוקר רב לחברות התיווך המשניות שניקרו להן בדרכן , אלה שהמתינו בתור העת ההיא , כדי לכסות את מחיר הקרן וכמובן כדי שהבוס הראשי הגרמני לֵאוֹ קִירְש , ה- CAPO DE CAPI העולמי כפי שהגדירו את מעמדו הבינלאומי הזה כל מיני קולגות שלי ב- EBU , ירוויח הכי הרבה ברִיבִּית דֶה רִיבִּית .

החברה הישראלית בעלת השם האמביציוזי "MEGA  TV" בבעלותו של זִיו סִידִי והמנכ"ל יִשְרָאֵל דוֹרִי (מנהל הכספים והכלכלה המוכשר והמצטיין של רשות השידור בשנים 1982 – 1970) עסקה בעשור ה- 90 בהבאת תכנים לחברות הכבלים בארץ . ב- 1999 רכשו זִיו סִידִי ויִשְרָאֵל דוֹרִי מהחברה השווייצרית ISL את רישיון מכירת זכויות השידורים של 2002 בישראל (וגם בצ'כיה) כדי למכור אותן לרשתות הטלוויזיה המקומיות . חברת "מֶגָה טִי. וִי." קנתה את הזכויות מ- ISL  במחיר של 7.500000 (שבעה מיליון וחצי) דולר . התוכנית העסקית של החברה הייתה להרוויח כמיליון דולר . זִיו סִידִי עשה את העסקים בצ'כיה (רק לפני שתי עשרות שנים הייתה עדיין מדינה קומוניסטית ועכשיו מופרטת לחלוטין) וישראל דורי שהיה אמון על השוק המקומי היה אמור למכור אותן בתוככי מדינת ישראל . ישראל דורי הציע חמישים אחוז מהמשחקים לאביב גלעדי מהכבלים תמורת 5.500000 (חמישה מיליון וחצי) דולר , ועוד מחצית מהמשחקים כ- 32 (מסך כל ה- 64) למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן עבור סכום של 3.000000 (שלושה מיליון) דולר . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה אמורה לשלם כ- 93750 (תשעים ושלושה אלף ושבע מאות וחמישים) דולר לכל משחק מסך ה- 32 . הַדִיל הזה הוצע לנו ב- 1999 . יאיר שטרן השיב מאוכזב לישראל דורי מי שהיה סמנכ"ל הכספים של הרשות במשך שנים רבות : "תשמע דורי (רבים קראו לו בשם משפחתו דווקא ולא בשמו הפרטי) אין היום עם מי לדבר ברשות השידור" , וירד מההצעה . צריך להבין שבשנת 1999 מוטי קירשנבאום כבר לא היה מנכ"ל רשות השידור ואת מקומו תפש אורי פורת ההססן ואיש שפוסח על שני הסעיפים . אדם שאיננו מסוגל להחליט . בנוסף לכל הקשיים , שני נציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי עשו כל מאמץ להחליש אותו וגם לסלק את יָאִיר שְטֶרְן מניהול הטלוויזיה . הערוץ ה- 1 היה רווי תככים פוליטיים ובראשו ניצב מנכ"ל רשות שידור חסר ביטחון וניהיליסט אוּרִי פּוֹרָת , ששלל כל יוזמת שידור שטומנת בחובה עלויות כספיות (כביכול) מנקרות עיניים . ישראל דורי גם לא הסתדר עם הכבלים שלא ידעו כיצד להתמודד עם מפעל שידור ענק בסדר גודל כזה . העסק נמשך ונמשך ללא תוצאות מעשיות וישראל דורי כמתווך זכויות חש כי כספו תלוי לפתע על בלימה . חברת "מֶגָה טִי. וִי" החזירה את זיכיון המכירה ל- ISL .

יִשְרָאֵל דוֹרִי זוכר היטב את קורות הימים ההם כפי שסיפר לי בשיחות התחקיר עמו : "לזיו סידי השותף שלי ולי לא היו עיניים גדולות . רצינו להרוויח 1.000000 (מיליון) דולר . לא יותר . הצענו את סחורת השידור של מונדיאל 2002 ליאיר שטרן שהיה אז מנהל הטלוויזיה הישראלית במחיר הוגן של 3.000000 (שלושה מיליון) דולר עבור שידור ישיר של 32 משחקים אך הוא הודיע לנו קטגורית שאין עם מי לדבר היום ברשות השידור ואין לצפות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית תיכנס למו"מ עמנו . בסופו של דבר החלטנו זיו סידי ואנוכי להחזיר את רישיון התיווך בישראל ל- ISL . לעומת זה צלחה דרכו של זיו סידי בצ'כיה שם עלו עסקי המכירה יפה . לאחר שחברת "מגה טי. וי." ירדה מהעניין בישראל, השתלטה על העניינים חברת "צ'ארלטון" בראשותם אדר זהבי , אלי עזור, ופינחס זהבי . "צ'ארלטון" קנתה לפי דעתי מ- ISL את זכויות השידורים של מונדיאלים 2002  ו- 2006 לצורך מכירה בישראל במחיר שנע סביב 22.000000 עד 24.000000 (עשרים ושניים עד עשרים וארבעה מיליון) דולר" .

טקסט תמונה  :  1999 . ישראל דורי מנכ"ל חברת "מגה טי. וי." במונטה – קארלו . נשיא החברה היה זִיו סידי . בשעתו היה מנהל כספים וכלכלה כישרוני ומוצלח ברשות השידור בשנים 1982 – 1970 . (התמונה באדיבות ישראל דורי . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

חברת הקניות והתיווך הישראלית "צ'ארלטון" בראשות אנשי העסקים אלי עזור ופינחס זהבי הייתה השנייה לעמוד בתור אצל לֵאוֹ קִירְש כדי לזכות מידיו בנזיד העדשים של זכויות השידורים של המונדיאלים 2002  ו- 2006 ולמוכרן לכל המרבה במחיר בישראל . באמצעות חברת "צ'ארלטון" קיווה לֵאוֹ קִירְש לעשות את מה שלא עשתה חברת "מֶגָה טִי. וִי." עבורו . היינו , לגְבוֹת מרשתות הטלוויזיה הישראליות את מיליוני הדולרים שלוֹ .

לֵיאוֹ קִירְש ציפה שרשות השידור הציבורית בישראל בראשה ניצב המנכ"ל יוסף בר-אל וכל גוף שידור אחר בישראל יְיאוֹתו ליפול בפח במלכודת הכספית שייטמנו לוֹ אנשי חברת "צ'ארלטון" . על פניו יש לדעת כי apriori מדובר בסכומים מטורפים שאין הצדקה לשלמם . כדי להבין עד כמה הם מטורפים צריך להשוותם למחירי המונדיאל הקודם זה של צרפת 1998 . כל 60 רשתות הטלוויזיה החברות ב- EBU שילמו ביחד למונדיאל צרפת 1998 סכום של 35000000 (שלושים וחמישה מיליון ) דולר . ה- Share של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמד על פחות מחצי מיליון דולר (ליתר דיוק 470000 דולר) . הסכום הקטנטן הזה אִפְשֵר לי כמנהל ומנווט שידורי הספורט בימים ההם לשָדֵר ישיר באופן בלעדי בתקופת המנכ"ל מוטי קירשנבאום את כל 64 המשחקים בטורניר (מ- 64 עמדות שידור בתריסר האצטדיונים ברחבי צרפת הגדולה) מבלי להתחלק בסחורת השידור הפופולארית עם שום גורם שידור אחר נוסף בארץ . מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 היה בלעדי שלי ושל רשת הטלוויזיה שלי . זאת הייתה גאווה מקצועית עצומה . לֵיאוֹ קִירְש שילם ל- FIFA עבור תיווך במכירת זכויות השידורים של מונדיאל 2002 פי 28 (עשרים ושמונה) יותר ממה ששילמו 62 רשתות הטלוויזיה החברות ב- EBU גם יחד . רק מגלומן מטורף יסכים לשלם סכומי כסף מטורפים כאלה מבלי שיהיה בטוח בכלל כי אומנם יוכל לעמוד בהתחייבויות האדירות האלה .

כידוע האימפריה הכספית של לֵאוֹ קִירְש התמוטטה בסוֹפוֹ של דָבָר . לֵאוֹ קִירְש נותר חייב לנושיו סכום אסטרונומי של 6.000000000 (שישה מיליארד) דולר . יחד עם לֵאוֹ קִירְש התמוטטה גם חברת הטלוויזיה שלו KirshMedia המשדרת בטכנולוגיית כבלים Pay Per View . הדיווחים שסיפרו על התמוטטות הממלכה שלו נשאו את המושגים בשפה האנגלית, "Bankruptcy"  ו- "Insolvency". הגדרות כלכליות שאי אפשר לטעות בהן. לֵאוֹ קִירְש הרפתקן ואמביציונר חסר מעצורים הדיח את עצמו לקרן זווית פיננסית של ההיסטוריה . הוא לא היה חשוב יותר .

לתוך עולם הכספים יש אומרים האָפֵל הזה , נכנסה בזמנו חברת צָ'ארְלְטוֹן הישראלית וקנתה את נזיד העדשים הזה מידיו של לֵאוֹ קִירְש בתקופת ה- Prosperity הגדול של תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל תמורת מחיר עצום יחסית לשוק הישראלי שנע סביב 24.000000 – 22 (עשרים ושניים עד עשרים וארבעה מִיליון) דולר . מי שיער אז שהאינתיפאדה הפלשתינית שניצבה כבר בפתח בספטמבר 2000 תשבש את כל התוכניות של כולנו וגם של אלי עזור ופינחס זהבי . חברת "צ'ארלטון" ביססה את יוהרת הצלחת המו"מ של מכירת זכויות השידורים עם גופי השידור בארץ על תקומתו ותחייתו של ערוץ 10 , חוזקו ואיתנותו הפיננסית של ערוץ 2 , ועל האמביציה האישית שלי לרכוש את סחורת השידור על דרך המסורת של שידורי המונדיאל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 28 שנה רצופות מאז 1970 . החברה שלחה את המנכ"ל אדר זהבי אלי כחֵיל חלוץ שלה כדי לגַשֵש מהיכן יבוא הכסף הציבורי .

ההנהגה הפלשתינית חשבה אחרת . לפתע חלו תמורות כלכליות מרחיקות לכת במדינת ישראל עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 . חברת "צ'ארלטון" הבינה שאין זה פשוט כלל ועיקר לבקש 12.000000 – 10 (עשרה – שניים עשר מיליון) דולר מערוץ ארצי תמורת שידורם של ארבעה משחקים בלבד (מתוך 64) ואת השאר למכור לכל המרבה במחיר . שוּק  התקשורת בישראל מצומצם מידַי . טרם בַּשָל הרעיון להקים כאן ערוץ טלוויזיה בתשלום (Pay Per View) . לכן חברות הכבלים המתינו מהצד לשעת הכושר שבוששה לבוא . חברת "YES" הייתה עדיין בחיתוליה . את ערוץ 2 זה לא עִנְיֵין בשל הפרש של שש שעות בין שעון ישראל לשעון יפן וקוריאה . המשחקים היו אמורים להיות משוחקים בשעות אחה"צ ולפנות ערב (על פי שעון יפן וקוריאה) , והחשובים שבהם בערב גם כן על פי שעונן של יפן וקוריאה . שעון שתי המדינות אוּחַד לצורך ארגון המשחקים במשותף . שתי המדינות פשוט איחדו את השעונים שלהם לצורך אירוח הפרויקט הענק . פירוש הדבר שהמשחקים יתקיימו בשעות הבוקר והצהריים של מדינת ישראל . היה ברור שהרייטינג יהיה apriori נמוך והפרסומות המשודרות בערוץ 2 לעולם לא יוכלו לכסות את ההשקעה ברכישת זכויות השידורים , שלא לדבר על עלויות ההפקה עצמה שכללה שליחת ציוותי שידור ליפן וקוריאה , שכירת עמדות שידור באִצטדיונים , שימוש בתקשורת לוויינים , ועלויות יקרות של מלונות ותחבורה תלת ממדית בתוככי יפן וקוריאה במכוניות , רכבות , ומטוסים .

האינתיפאדה הפלשתינית נכנסה להִילוך חמישי וגבתה מחיר דמים וכלכלי יקר . העימות המלחמתי עם טרור הדמים שכפה יאסר עראפאת על מדינת ישראל יצר מיתון קשה ומתמשך , פגיעה אנושה בתיירות , אבטלה גבוהה , ואינפלציה . כוחו של המשק הישראלי ועמו תעשיית הטלוויזיה ותעשיית ה- High Tech נחלש והידרדר פלאים . חברת "צ'ארלטון" נתקעה עם נזיד העדשים שלה "במֶכֶס" . אין משחרר ואין קונה . החברה שחשבה לעשות ביזנס גדול בישראל מצאה את עצמה לפתע במצב בלתי אפשרי . מישהו מאנשי צ'ארלטון לחש לי שאילו היו נדרשים להיכנס שוב לעסקה הבעייתית הזאת עם לֵיאוֹ קִירְש (Leo Kirsh) , הם היו חושבים פעמיים , ולבטח לא היו משלמים סכומים אגדיים כאלה . ספק אם היו משלמים לו חצי מהסכום ששילמו לו בעבר . זאת השורה התחתונה הקשורה לרשות השידור . בשל המצב הכלכלי ובהיעדר קונה נתקעה חברת צ'ארלטון עם זכויות המונדיאל , כשהיא מוכנה עכשיו להציע את נכס השידור היקר בזיל הזוֹל . ערוץ 10 הכושל בימים ההם יצא זה מכבר מתמונת הקרב והמאבק על הרייטינג בישראל , ערוץ 2 החליט החלטה אסטרטגית לא להיכנס להרפתקת השידור היקרה שסופה מי יישורנו . ערוץ הספורט בכבלים ניתק מגע מ- צ'ארלטון , כמוהו גם חברת הלוויין YES .

באפריל 2002 נכנסה לתמונה רשות השידור בראשות המיועד לתפקיד המנכ"ל יוסף בר-אל . רשות השידור בתמיכתו של השר הממונה רענן כהן, ובתמיכתם של חלק מאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ובראשם היו"ר נחמן שי קנתה את זכויות השידורים במחיר אסטרונומי מופלג מבלי שהייתה כפויה . ניהול מו"מ כספי לצורך קניית זכויות שידורים של מפעל טלוויזיוני מסוג של מונדיאל – הוא מקצוע . ברור שאנשי רשות השידור בתמיכת השר הממונה רענן כהן לא הכינו שיעורי בית ואם כן הם עשו זאת ברשלנות . האנשים האלה של רשות השידור לא הכירו את ההיסטוריה הכלכלית של המו"מ שניהלתי יחד עם המנכ"לים הקודמים שלי והשותפות עם ה- EBU הנוגעים לזכויות השידורים של המונדיאלים שהיו . צריך להבין שבעבור כל שידור ישיר בודד במונדיאל צרפת 1998 נדרשה חטיבת הספורט בראשותי לשלם סכום של 7350 (שבעת אלפים ושלוש מאות וחמישים) דולר . עכשיו במונדיאל יפן / קוריאה 2002 נדרשה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשלם בעבור כל שידור ישיר בודד סכום של 475000 (ארבעה מאות ושבעים אלף) דולר . פי 64 (שישים וארבע) יותר . גרף המחירים בעולם עלה בין השנים 1998 ל- 2002 אולם לא האמיר ב- % 6400 . היה מקובל עלי שהיה צריך לשלם יותר עבור מונדיאל יפן / קוריאה 2002 מאשר שילמנו בשביל מונדיאל צרפת 1998 אך לא סכומים מטורפים כאלה כפי שיוסף בר-אל הסכים לשלם ב- 2002 . יוסף בר-אל לא זימן אותי לקבוצת המו"מ שלו ב- 2002 וברור לי לחלוטין שלא נעשה כאן תחקיר רציני ע"י אנשי הנהלת הרשות המעורבים בעניין בטרם הכניסה למו"מ עם חברת "צ'ארלטון" . לא התבצע שום ניתוח יסודי של שוק הכספים המקומי והבינלאומי , מה עוד שערוץ 2 המתחרה העיקרי שלנו כלל לא היה בתמונת הרכישה . אנשי רשות השידור ובראשם נחמן שי ויוסף בר-אל יכלו אם כך להכתיב את תנאי המו"מ ל- "צ'ארלטון" אולם הם היו חסרי ניסיון ומסורת בתחום של רכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט בינלאומיים גדולים . שניהם לא ידעו , לא הכירו , ולא הבינו הבינו את יסודות המו"מ עם "צ'ארלטון" ואת העובדות לאשורן שליוו את התפתחות העלילה בשטח . באפריל 2002 הייתה תעשיית הטלוויזיה בארץ ועמה חברת "צ'ארלטון" שכובות על הקרשים . יוסף בר-אל ונחמן שי לא ניהלו מעולם מו"מ כספי בסדר גודל של קניית זכויות שידורים במפעלים כמו אולימפיאדות ומונדיאלים , בטח לא בתנאים המורכבים שהתהוו בפתאומיות וללא אזהרה מוקדמת בשנים 2002 – 2000 . בלי תחקיר שוּק מפורט , ללא בדיקת הפרטים והנתונים האלמנטאריים הנוגעים לעסקה היקרה , וללא בירור את הנעשה ברשתות הטלוויזיה הבינלאומיות וגם של ה- EBU אי אפשר לפעול בצורה רצינית . התברר כי באפריל 2002 זרק בעצם יוסף בר-אל גלגל הצלה לחברת "צָ'ארְלטוֹן" שהייתה משולה לסירה טובעת (באותם תנאי השוק הקונקרטיים והמיוחדים שנוצרו ב- 2002 במדינת ישראל) . יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור יצא רע מאוד מהעסקה הכושלת . הוא אומנם הציל את "צ'ארלטון" אך הטביע את עצמו ואת הרשות שלו במימי זכויות השידורים העמוקים . לרכוש רק 8 משחקים מתוך סך ה- 64 ולשַלֵם כמעט חצי מיליון דולר בעבור כל שידור Off tube מהמוניטור בירושלים היה גליק קטן מאוד . גם היו"ר נחמן שָי יצא ממנה בשֵן ועין . זה אותו נחמן שָי שהיה פעם כתב צבאי בחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 70 של המאה שעברה תחת ניהולו של דן שילון , היה יועץ ומקורב של שר הביטחון משה ארנס , שימש יו"ר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו , ועכשיו כיהן בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וגם הכשיל והעביר ביקורת חמורה על המנכ"ל הרשות אורי פורת בגין רכישת זכויות השידורים של מועדון מכבי ת"א בכדורסל . שאלתי אותו בזמנו בעת המו"מ האחרון על שידור משחק קדם גביע העולם בכדורגל בספטמבר 2001 בסאראייבו בוסניה – ישראל מדוע שם רגליים למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ? תשובתו הייתה אופיינית : "לא אני שמתי לו רגל, הוא שם רגל לעצמו" . יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שָי מי שהיה כתב צבאי בעל מוניטין בטלוויזיה ומונה בסופה של שנת 2000 לתפקידו ע"י הפוליטיקאים , היה פוליטיקאי ואופורטוניסט מחושב לא פחות מהממנים שלו . הוא היה כמו מרבית הפוליטיקאים איש דנמרק יותר מאשר איש רומא , ומי שתמך תמיכה גלויה ונלהבת בריש גלי בהרמת ידו הימנית לטובת מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור . נחמן שי העריץ את הסלוגן "יוסף בר-אל ואין בִּלְתּוֹ" , אמירה ששימשה בסופו של דבר קטליזטור להכשרתו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור ע"י השופט יצחק רביבי ראש וועדת המינויים הציבוריים העליונים במדינת ישראל . כעבור שלוש שנים ניצב נחמן שי בראש עצומת החותמים להדיחו מתפקידו הרָם כמנכ"ל רשות השידור . נחמן שי הצטייר לי למרות עברו יותר כפוליטיקאי מאשר איש טלוויזיה ורשות השידור . ההערכה שלי אליו כאיש מקצוע הייתה קצרה מבדל סיגריה .

טקסט תמונה :  קיץ 1972 . נחמן שי (משמאל) הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מראיין בראשית ימי הטלוויזיה את הרמטכ"ל דוד "דדו" אלעזר . במשך השנים "התקדם" והפך מעיתונאי למקורב לפוליטיקאים. בשנת 2000 התמנה לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור . בחלוף זמן לא רב הצטרף למפלגת "קדימה" בראשות גב' ציפי לבני .ב- 2009 נבחר לח"כ . ב- 2012 ערק ממפלגת "קדימה" למפלגת המערך בראשות שלי יחימוביץ' . (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

העסקה הלא מוצלחת של רשות השידור עם חברת "צ'ארלטון" גררה את תעשיית שידורי הספורט בטלוויזיה בישראל להיכנס ביודעין לסערה מערבולית – גַלית בלב ים . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יצאה מופסדת לאורך כל חזית השידורים . היא שילמה 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר תמורת שמונה משחקים (בלבד) בשידור ישיר , בעוד ערוץ הספורט בכבלים של מיילן טנזר שילם פחות אך רכש 56 משחקים שהועברו כמובן בשידור ישיר מהשטח . תעשיית הטלוויזיה בכבלים במדינת ישראל מיסדה את ערוץ הקרוי "+ 5" בתשלום (Pay per View) ושלחה את יורם ארבל ורמי ווייץ לשדר את 56 המשחקים מעמדות שידור באִצטדיונים של יפן וקוריאה . אנוכיי נכפיתי ע"י יוסף בר-אל לעשות זאת בשידור Off Tube מאכזב מן האולפן בירושלים . זאת הייתה מכה אנושה לחטיבת הספורט בראשותי ולשידור הציבורי שבראשו ניצב יוסף בר-אל . אבחת חרב . חברת "צ'ארלטון" וערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים העניקו לנו knock out מוחץ . הרי כל בר בי רב יודע  ש- "השטח" הוא מקום עבודתו של כל שַדָּר-עיתונאי באשר הוא ולא המשרד בירושלים . שַדָּר הספורט מלֶקֶט ואוסף "מודיעין" בשטח , מעבד אותו , ומעביר אותו לארץ באמצעות מראה עיניו ומעמדת השידור שלוֹ לארץ . עמדת השידור באִצטדיון היא כלי נשקו האחרון של כל שדר ספורט בכל רשת טלוויזיה באשר היא .

היה ברור שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שקיבלה את נתח השידורים הקטן ביותר במונדיאל 2002 , תתקשה בשל כך לגייס שקופיות חסות כדי למַזְעֵר את נזק העלויות היקרות . המפרסמים הגדולים טענו בצדק כי צופים פוטנציאליים רבים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ערקו לערוץ 5 בכבלים כדי לצפות ב- 56 משחקים בשידורים ישירים . הם גם טענו ששידור התקצירים המוקלטים מידי ערב בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , הם בעצם בִּימָה לשידורים חוזרים של ערוץ 5 מפני שהתוצאות כבר ידועות מראש . הטקסט האמור לעיל הוסבר על ידי יותר מפעם אחת למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל , אך הוא התעקש יחד עם השַר הממונה על רשות השידור רענן כהן וגם עם חלק מחבריו בוועד המנהל של רשות השידור לא להקשיב לי , רק כדי לרצות את אלי עזור וכדי לשלם לחברת "צ'ארלטון" כחצי מיליון דולר לשידור ישיר של משחק בודד במונדיאל 2002 . בזבוז משווע של כספי ציבור גם נוכח העובדה שלנבחרת ישראל לא היה כל חלק במשחקים האלה.

תבוסת ה- EBU שברה וריסקה לרסיסים את סולידריות האִרגון . כ- 35 רשתות טלוויזיה ציבוריות אירופיות בעיקר אֵלוּ שהיו להן נציגות במונדיאל 2002 (אבל לא רק הֵן) , בגדו בעקרונות הסולידריות של הארגון . "ההבנה , ההסכמה , וההזדהות של הרשתות האירופיות הציבוריות זוֹ בזוֹ" , מאז ימי 1996 , הפכו למילים גבוהות אך נבובות וריקות מתוכן . הן חִיזרוּ עכשיו ביוזמתן לפִתחוֹ של הגביר העשיר לֵאוֹ קִירְש  וניאותו לשלם טבין ותקילין תמורת הזכויות כדי לזכות בנתח מעוגת השידורים . כזכור גם רשות השידור הציבורית בישראל תחת ניהולו של המנכ"ל יוסף בר-אל הסכימה לשלם לחב' "צ'ארלטון" (סוכנת המשנה של קבוצות לֵאוֹ קִירְש ו- PRISMA בישראל) סכום  שערורייתי של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר תמורת 8  שידורים ישירים בלבד במונדיאל 2002 . כמעט חצי מיליון דולר לשידור בודד . רשות השידור שילמה פי שמונָה יותר מאשר ב- 1998 אך קיבלה פי שמונֶה פחות סחורת שידור. תבוסה קשה של רשות השידור והמנכ"ל שלה יוסף בר-אל במו"מ. בנוסף לכך כפה יוסף בר-אל על שָדָרֵי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבצע את מלאכת השידור של שמונת המשחקים Off Tube מהמוניטור באולפן בירושלים , במקום מהשטח . מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם עצם את עיניו . ביזיון קולוסאלי . ברור שהייתי בדרכי להניח את המפתחות על שולחנם . הציבור צריך להבין כי מאז מונדיאל מכסיקו 1970 תקופתם של השדר דן שילון , מנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ז"ל , ומנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל – כיסינו את המונדיאלים מעמדות שידור מיוחדות שלנו הפרוסות באצטדיונים. לפתע ב- 2002 נדרשתי לעשות זאת Off tube מהמוניטור בירושלים . עיתונאות קלוקלת ועלובה .

ה- BBC הציבורי ורשת הטלוויזיה העצמאית באנגליה ITV התייחסו אל המיליארדר הגרמני לֵאוֹ קִירְש מלכתחילה בחשדנות רבה . שתי הרשתות הבריטיות התכוונו לשָדֵר את מונדיאל 2002 רק אם נבחרת אנגליה תעפיל אליו . בעל הזכויות הגרמני לֵאוֹ קִירְש דרש משתיהן ביחד תשלום ראשוני אדיר של 270.000000 (מאתיים ושבעים מיליון) דולר . כל אחת מהן שילמה 4.500000 (ארבעה מיליון וחצי) דולר עבור זכויות השידורים של מונדיאל צרפת 1998 . שתי הרשתות דחו אותו על הסף . הן פשוט העיפו אותו מכל המדרגות . אך השער הנפלא ההוא מבעיטה חופשית מסובבת של דייויד בקהאם  בדקה ה- 93 שהשווה את התוצאה ל- 2 : 2 במשחק המכריע באִצטדיון "וומבלי" (Wembley) נגד יוון באוקטובר 2001 והעלה את אנגליה למוּנְדִיאַל שינה את תוכניותיהן , וגרר את שתי הרשתות להפקת השידור ההכרחית והיקרה . לֵאוֹ קִירְש שעט מייד לאנגליה במטוסו הפרטי כמי שעַט על מוֹצֵא שלל רב . הוא הטיל את חכתו למים העכורים כדי לצוּד את דג הזָהָב ששוויו היה 270 מיליון דולר אך החכה העלתה נעל ישנה [1]נציגיו של מנכ"ל ה- BBC הגאון ורב התושייה גְרֶג דָיְיק (Greg Dyke) ונציגי ITV ניהלו עִמו מו"מ מבריק וקשוּח . בסופו שִילמוּ לוֹ כל אחת  37.5 מיליון דולר תמורת שידורם הישיר של כל 64 המשחקים . לא מעט , אך הרבה פחות מאשר המיליארדר הגרמני דרש לקבל . בניגוד למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הֵטִיס מנכ"ל ה- BBC  גְרֶג דַיְיק ליפן וקוריאה צֶוֶות הפקה ושידור בן 200 אנשים . ה- BBC מעולם לא וויתר על עיקרון עיתונאות השטח ושִידֵר ישיר את כל המשחקים מעמדות שידור באִצטדיונים . מנכ"ל ה- BBC לשעבר גְרֶג דַיְיק הוא איש נערץ עלי . ביקשתי את הסברו להצלחת המו"מ ההוא עם לאו קירש . בשבת – 10 בספטמבר 2005 קיבלתי את תשובתו המסודרת [2].

September 10 2005   Dear Yoash, Thank you for your letter and the kind things you said about me. To answer your questions. I cannot recollect how much the Leo Kirsh organization wanted for the rights to theJapan- Korea World Cup 2002, but it was massively more than we were prepared to pay. We knew that Leo Kirsh was in financial difficulties and that we had the “Listed Events Legislation”, which meant that B Sky B could not buy the World Cup. As a result we decided to wait and let Leo Kirsh stew. In the end they had to do a deal because his company was in danger of going under. I managed the negotiations with Peter Salmon the BBC head of sports. We worked very closely together. Greg Dyke.

לא יכולתי להימנע ולשאול אותו מדוע פרש מתפקידו כמנכ"ל השידור הציבורי באנגליה בעקבות דו"ח הלורד האטון שהטיל ספק באמינות שידורי ה- BBC שעליהם היה מופקַד והנוגע לאחריותה של ממשלת טוני בלייר בפלישה לעיראק במלחמת המפרץ ה- 2 במארס 2003 . ה- BBC האשים ותקף כזכוּר את אמינות הדיווח של הממשלה הבריטית בראשות טוֹנִי בְּלֵייר לציבור ואת הסיבות שהניעו אותה להצטרף לג'וֹרְג' בּוּש נשיא ארה"ב במסע המלחמה לכיבוש עיראק של סאדם חוסיין . דו"ח הָאטוֹן סתר זאת . גְרֶג דָיְיק השיב לי ללא כחל ושרק כשאינו ירא למתוח ביקורת על אנשי הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי  :

I did not quit – I was sacked by a bunch of gutless governors…!

 גְרֶג דָיְיק התמנה למשרת מנכ"ל ה- BBC ב- 2000 במקומו של ג'וֹן בִּירְת (John Birt) שכיהן בתפקיד שמונה שנים מ- 1992 . ב- 29 בינואר 2004 התפטר גְרֶג דָיְיק מתפקידו בעקבות דו"ח הלורד הָאטוֹן . ספרו המצוין של גְרֶג דָיְיק מנכ"ל ה- BBC הנקרא "GERG DYKE – INSIDE STORY" , אודות קורותיו בתאגיד השידור הציבורי החשוב בעולם הוא ספר מרתק וחשוב לקריאה עבור כל איש תקשורת וטלוויזיה באשר הוא . לֵיאוֹ קִירְש הצליח לפַרֵק את הסולידריות המדומה והשברירית של ה- EBU (איגוד השידור האירופי) .

ב- 9 באוקטובר 1996 השתתפתי בפגישת מנהלי מחלקות הספורט ב- EBU שהתקיימה בלוזאן – שווייץ . נשיא ה- EBU הגרמני ד"ר אָלְבֶּרְט שָארְף הודיע לנו אז כי קבוצת המו"מ של ה- EBU משכה את ידיה וניתקה מגע מ- FIFA בכל הנוגע לרכישת זכויות השידורים של המונדיאלים של 2002  ו- 2006 מפני ש- FIFA דורשת מחירים מופרזים . השתרר שקט באולם הכֶּנֶס . הייתה הסכמה מיידית ותמיכה מקיר לקיר בהודעתו הדרמטית של אָלְבֶּרְט שָארְף כי אין לשלם ל- FIFA החצופה את מה שהיא מבקשת מהשידור הציבורי. אז גם שמעתי לראשונה את שמו של המיליארדר הגרמני לֵיאוֹ קִירְש . שררה סולידריות מלאה בין באי הכנס והסכמה מוחלטת בין כל הרשתות באיגוד כי צריך לדעת מתי לומר לא לנשיא ה- FIFA ספ בלאטר . ההיסטוריה הוכיחה כי הסולידריות המדומה הזאת ששררה ב- EBU  ב- 1996 יכולה הייתה להתקיים (למראית עין) רק מפני שיעדיי השידור של 2002 ו- 2006 נראו רחוקים . ככל שהתקרבו תאריכי המשחקים של מונדיאל 2002 הוברר כי הסולידריות הזאת של המְשָדֵר הציבורי שה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) משתבח בה , היא שברירית וחסרת בסיס . שררו שָם יותר מידי ניגודי אינטרסים מכדי שהאחווה הזאת תשרור לאורך ימים . השוק האירופי לא עמד בסופו של דבר בפיתוי . בעיקר אילוּ מבין הרשתות הגדולות והעשירות ב- EBU שהנבחרות שלהן העפילו לטורניר גמר גביע העולם בכדורגל ב- 2002 . רשתות הטלוויזיה הציבוריות-ארציות של אנגליה , איטליה , צרפת , וגרמניה לא היו מוכנות להפסיד את החוויה . אך בניגוד למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בתמיכת יו"ר הוועד המנהל נחמן שי וחלק מחבריו שכזכור קנו רק 8 (שמונה) משחקים והחליטו לשדר אותם Off Tube מן האולפן בירושלים במקום מעמדות שידור באִצטדיונים , הן רכשו את זכויות השידורים של כל המשחקים בשני המונדיאלים של 2002 ביפן וקוריאה ו- 2006 בגרמניה , הקימו ציוותי הפקה ושידור נרחבים ושידרו אותם מהשטח . הטלוויזיה האיטלקית הממלכתית RAI שילמה ללֵיאוֹ קִירְש תמורת זכויות השידורים הבלעדיות של שני המונדיאלים יפן/קוריאה 2002 וגרמניה 2006 סכום של 137000000 (מאה שלושים ושבעה מיליון) דולר . רשת הטלוויזיה המסחרית הצרפתית 1TF שילמה ללֵאוֹ קִירִש עבור שני המונדיאלים 168000000 (מאה שישים ושמונה מיליון) דולר . רשתות השידור הגרמניות הציבוריות ARD ו- ZDF  שילמו יחדיו תמורת שני המונדיאלים כ- 200000000 (מאתיים מיליון) דולר , ה- BBC ו- ITV שילמו עבור שני המונדיאלים כ- 216000000 (מאתיים ושישה עשר) מיליון דולר [3] . היחידה שעמדה בפרץ הייתה רשת הטלוויזיה הציבורית של ספרד TVE . למרות שנבחרת ספרד בכדורגל העפילה לטורניר 2002 , והכדורגל בספרד הוא דַת , סירבה TVE לשָלֵם מחיר מנופח כזה ופרשה מהמירוץ הכספי . לזירה נכנסה רשת הטלוויזיה המסחרית הספרדית 3 ANTENA שרכשה את זכויות השידורים של 2002  ו- 2006 תמורת 164000000 (מאה שישים וארבעה מיליון) דולר .

לֵאוֹ קִירְש שלח את ידו הארוכה גם לכִיסַן של רשתות הטלוויזיה במדינות מרכז ודרום אמריקה ושאב מכיסם 860000000 (שמונה מאות ושישים מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של שני המונדיאלים . למרות הכסף הגדול פשט סוחר הכספים הזה את הרגל . הוא לא יכול היה לכסות את סכומי ההשקעה הענקיים שהעביר לידיו של סֶפּ בְּלָאטֶר . לֵאוֹ קִירְש נעלם ממפת שידורי הטלוויזיה לעַד . יחסי המסחר בין ה- EBU  ל- FIFA עלו על שִרטון . משחקי המונדיאל של צרפת 1998 היו המפעל האחרון שהמשדר הציבורי החזיק בו ולראשונה טורניר גמר שנטלו בו חלק 32 נבחרות במקום 24 עד כה . משכו של הטורניר התארך ומספר המשחקים גדל מ- 52 ל- 64 משחקים . סֶפּ בְּלָאטֶר רצה לנַצֵל את המצב ועל כן ביקש תוספת תשלום של % 18.75 מ- EBU וגופי השידור הבינלאומיים אחרים לחוזה היָשָן . החוזה היָשָן בין המְשָדֵר הציבורי ל- FIFA נחתם אחת עשרה שנה קודם לכן ב- 1987 . בחוזה נקבע כי המשדר הציבורי ישלם תמורת מונדיאל צרפת 1998 סכום של 135000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים (שווים ל- 90 מיליון דולר). סֶפּ בְּלָאטֶר תבע עכשיו 160000000 (מאה ושישים מיליון ) פרנקים שווייצריים . אנשי ה- EBU השיבו לו בשם כל גופי השידור האחרים באדיבות, אך בנחרצות וללא כחל ושרק : "No Way Mr. President. Contract is a contract" .

המתמטיקה הזאת לא נעלמה בסופו של דָבָר מנשיא UEFA לִינַארְט יוֹהַנְסוֹן (Lennart Johansson) . הג'נטלמן השוודי כְבַד הגוּף ידע שברחובותיה של אירופה (וגם באלה של ישראל) מתגלגל כֶּסֶף גדול . צריך היה להתכופף קצת ולאֶסוֹף אותו . "אם הֵם היו מוכנים לשלם סכומים אגדיים כאלה ללֵאוֹ קִירְש אז שיואילו לשלֵם גם לי" , אמר . בעצם תבע . זה מזכיר לי שפעם ביקשתי ממוטי קירשנבאום כמה הטבות כספיות כדי לשכלֵל את הפקת שידורי מונדיאל צרפת 1998 . המנכ"ל השָנוּן השיב לי מייד :  "יואש אלרואי  בל תטעֶה בשמי , קוראים לי קירשנבאום ולא קירש" .

טקסט תמונה : 1997 . לינארט יוהנסון משוודיה נשיא UEFA (משמאל) יחד עם גברי לוי יו"ר התאחדות הכדורגל של ישראל .רחש הערכה רבה ל- EBU ומכר לשידור הציבורי את זכויות השידורים של הכדורגל האירופי במחירים סבירים . משהוברר לו ולאנשיו כי הרשתות העשירות באיגוד השידור האירופי ניאותו לשָלֵם הון עתק ללאו קירש תמורת זכויות השידורים של המונדיאלים של יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006 , תבע גם הוא עכשיו את ליטרת הבשר שלו מהמְשָדֵר הציבורי . (התמונה באדיבות גברי לוי . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

שינויים דרמטיים קיצוניים התחוללו בשוק הטלוויזיה הבינלאומי ובמערכת המוניטרית שלוֹ ברבע האחרון של המאה ה- 20 , בעיקר בעשור האחרון . המערכת המוניטרית המרכיבה את זכויות שידורי הספורט באירופה וגם בתבל – זועזעה . מחירי זכויות השידורים הפכו ל- Windfall Cash , רווח בלתי צפוי ובמזומן . הם האמירו במהירות ובצורה לא מבוקרת ובלתי צפויה וגררו את רשות השידור של יוסף בר-אל למלחמת הִישרדוּת . אנשי התאחדות הכדורגל האירופית ממש נעלבו ממחירי העבר ששולמו להם ע"י ה- EBU . על סף דַלְתָּה של UEFA התדפקו עכשיו מחזרים חדשים אֵילֵי השידור המסחרי באירופה בראשותם של האיטלקי סילביו ברלוסקוני האיש העשיר בארץ המגף ובעליו של קָאנָאל צִ'ינְקוּאֶה (סילביו ברלוסקוני מכהן כראש ממשלת איטליה כיום) ורופרט מרדוק בעליו של BSB באנגליה . הם הציעו ללִינַארְט יוֹהָנְסוֹן סכומים אסטרונומיים כדי לגנוב את סחורת הכדורגל האירופי מהמְשָדֵר הציבורי .

טקסט מסמך : גרף עליית מחירי זכויות השידורים של אליפויות אירופה לאומות בכדורגל (EURO's) מ- 1980 עד 2000. ה- EBU (איגוד השידור האירופי) הסכים לשלם זכויות שידורים ל- UEFA עבור הטורנירים של אליפות אירופה לאומות בכדורגל רק מ- 1980. אליפויות אירופה בכדורגל בשנים 1980 – 1960 שודרו בחינם. להלן הסכומים ששולמו עבור זכויות השידורים החל מ- 1980 EURO במיליוני, עשרות מיליונים, וגם מאות מיליונים של דולרים. (התרשים באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 1 : תמורת אליפות אירופה 2004 שנערכה בפורטוגל ניאות ה- EBU לשלם סכום של 600000000 (שש מאות מיליון) דולר. (הנתונים הכספיים באדיבות ה-  EBU).

הערה 2 : חלק מהאינפורמציה המופיעה בפוסט הזה מצויה בשלושת הספרים עבי הכרס שחקרתי וכתבתי והנקראים : "רוש ולענה", "למילים יש וויזואליה משלהן", ו- "הפקות חובקות ארץ ועולם"

לִינַארְט יוֹהַנְסוֹן (Leanart Johnsson) בניגוד לסֶפּ בְּלָאטֶר עמד לפי שעה בפיתוי שהעמידו הגורמים המסחריים בפניו והסכים להישאר נאמן למְשָדֵר הציבורי (קרי ה- EBU) , אך דרש תמורת הנאמנות הזאת מחיר כָּבֵד . ה- EURO הוא טורניר הכדורגל השני בחשיבותו אחרי המונדיאל . הוא חשוב יותר מאליפות דרום אמריקה . ה- EBU שניגף בקרב על זכויות השידורים של המונדיאלים 2002 ו- 2006 , סָבָר שאיננו יכול להרשות לעצמו לספוג תבוסה נוספת ועוד במגרש הביתי שלוֹ . ה- EBU (איגוד השידור האירופי) ניאות לשלם עכשיו סכום מדהים ובלתי נתפש של  800000000 (שמונה מאות מיליון) פרנקים שווייצריים (כ- 600 מיליון דולר) תמורת 2004 EURO . פי 4.4 יותר ממה ששילם האיגוד ארבע שנים קודם לכן 180000000 (מאה ושמונים מיליון) פרנקים שווייצריים בְּמשחקי 2000 EURO שנערכו במדינות הולנד ובלגיה. גורמים מסחריים באירופה הציעו ל- UEFA סכום גדול מ- 800000000 (שמונה מאות מיליון) פרנקים שווייצריים , אך לינארט יוהנסון צעד עדיין שוב שלוב זרוע עם השידור הציבורי כפי שהדבר מוסבר במסמך ששלח מזכ"ל איגוד השידור האירופי ה- EBU , זָ'אן בֵּרְנַארְד מוּנְץ' (Jean Bernard Munch) למנכ"לים ומנהלי מחלקות הספורט ב- EBU .

טקסט מסמך  :  14 בדצמבר 1999 . המזכיר הכללי של ה- EBU  ז'אן ברנארד מונץ' מודיע בגאווה באמצעות פקס לכל המנכ"לים של רשתות הטלוויזיה המאוגדות ב- EBU ולמנהלי מחלקות הספורט , כי סך זכויות השידורים עבור אליפות 2004 EURO (אליפות אירופה לאומות בכדורגל) שתיערך בפורטוגל , יעמדו על סכום בן 800000000 (שמונה מאות מיליון) פרנקים שווייצריים . פי חמש יותר ממה ששולם עבור טורניר הכדורגל של 2000 EURO . תמורת אליפות  2000 EURO  שהתקיימה בהולנד ובלגיה , שילם ה- EBU  זכויות שידורים בגובה של 180000000 (מאה ושמונים מיליון) פרנקים שווייצריים . (באדיבות ה- EBU . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הסכומים האדירים הרתיעו את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בזמנו להיעתר לפנייה של ישראל דורי מנכ"ל חברת "מֶגָה טִי. וִי." לקנות את זכויות השידורים של מונדיאל 2002 . הסכום זה כידוע כבר לא הספיק לאליפות 2008 EURU . ה- EBU (איגוד השידור האירופי) הציע ל- UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) סכום של כ- 600 מיליון יוּרוֹ (euro) שהם  כ- 750 מיליון דולר תמורת רכישת זכויות השידורים של משחקי אליפות אירופה 2008 EURO שייערכו בשווייץ ואוסטריה [4]UEFA דחתה את ההצעה הציבורית של ה- EBU וחתמה על הסכם זכויות שידורים עם חברת התיווך הגרמנית – צרפתית SPORTFIVE (לשעברUFA) , כשהיא UEFA מצפה לעשות רווחים של כ- 640000000 (שש מאות וארבעים מיליון) יוּרוֹ / euro (הסכום הזה היה שווה ב- 2008 ל- 800 מיליון דולר) . המו"מ לקראת 2008 נערך ע"י UEFA עם כל רשת טלוויזיה בנפרד מה שמכונה בשפה האנגלית , "Network by Network" . לבסוף קנו את זכויות השידורים של 2008 EURO רק שתי רשתות טלוויזיה החברות ב- EBU , הטלוויזיה הולנדית הציבורית NOS והטלוויזיה הממלכתית של יוון ERT . יוון הייתה כזכור להפתעת הכל אלופת אירופה ב- 2004 . לבסוף התייאשה התאחדות הכדורגל האירופית (ה- UEFA) מאיגוד השידור האירופי (ה- EBU) ומכרה את זכויות השידורים של 2008 EURO (משחקי האליפות האלה נערכו בשווייץ ואוסטריה) למתווך פרטי . "שהוא המתווך הפרטי יתעסק עם ה- EBU " , אמרו שָם . כמו שאמר סֶפ בְּלָאטֶר בשעתו .

הכדורגל האירופי הפך להיות בּיזְנֶס ענק על גַבּוֹ של המְשָדֵר הציבורי . הבונוסים הכספיים ב- 2004 EURO גדלו ב- % 56 לעומת אלה של 2000 EURO . שש עשרה הנבחרות שהעפילו לטורניר האטרקטיבי בפורטוגל תוגמלו כל אחת ב- 6.000000 (שישה מיליון) מיליון דולר עוד לפני ששיחקו אפילו משחק אחד . כל נבחרת שניצחה בבית המוקדם שלה בפורטוגל צברה 800000 (שמונה מאות אלף) דולר. תוצאת תֵּיקוּ הִקנתה 400000 (ארבע מאות אלף) דולר . כל נבחרת שהעפילה לרבע הגמר קיבלה 2.400000 (שני מיליון וארבע מאות אלף) דולר . נבחרות פורטוגל , יוון , הולנד וצ'כיה שהעפילו לשלב חצי הגמר קיבלו כל אחת בונוס של 3.200000 (שלושה מיליון ומאתיים אלף) דולר . צ'כיה צברה את הסכום הגדול ביותר מבין ארבע הנבחרות , כ- 14.000000 (ארבע עשר מיליון) דולר . פורטוגל שהפסידה 1 : 0 ליוון במשחק הגמר פוצתה בסכום נוסף של 4.800000 (ארבעה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר . לאלופה יָוָון הוענק חוץ מהגביע היוקרתי גם פרס כספי של  8000000 (שמונה  מיליון) דולר. יוון צברה 20.000000 (עשרים מיליון) דולר רווחים ב- 2004 EURO .

המו"מ המורכב על חלוקת הנֶטֶל הכספי של משחקי פורטוגל היה מסובך ונעשה ע"י נציגי ה- EBU בג'נבה בנפרד – Country by Country . הטלוויזיה האוסטרית הממלכתית ORF למשל שלא הייתה לה נבחרת בפורטוגל הסכימה לשלם 6.000000 (שישה מיליון) דולר . ה- BBC  ו- ITV  הרודפות אחרי נבחרת אנגליה לכל מקום (לרוע מזלן אנגליה הודחה בינתיים מהמשך המשחקים בטורניר ע"י נבחרת פורטוגל) שילמו כל אחת ל- UEFA סכום שנע סביב 28.000000 (עשרים ושמונה) מיליון דולר והתחלקו ביניהן בשידורים הישירים . רק את שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר הם שידרו "ראש בראש" .

כאן נכנסה לתמונה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . ה- EBU  ניהל מו"מ נוקשה עם יוסף בר-אל . לבסוף התרצתה רשות השידור הענייה והדלה ורכשה את זכויות השידור הבלעדיות (החלק היחסי במסגרת ה- Share הכללי האירופי) תמורת יותר מ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר . סכום עַתֵּק בהתחשב במצבה הכספי הרעוּע . אפשר כמובן היה לנהל את המו"מ הזה טוב הרבה יותר מאשר ניהל אותו מנכ"ל רשות השידור . הוא שוב שגה קשות כמו במו"מ על רכישת הזכויות של מונדיאל 2002 . אנשי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוסיפו אולי חטא על פשע במו"מ על 2004 EURO . הֵם עשו כל מאמץ להחביא את אינפורמציית התשלומים הזאת מעין הציבור . רשות השידור בראשותו של המנכ"ל יוסף בר-אל ובאמצעות דוברו מר אוֹרֶן הֶלְמַן , טענה במקומון "זמן תל אביב" (של העיתון "מעריב") ב-  4 ביוני 2004 [5] , "כי הרשות היא חברה באיגוד השידור האירופי , לכן היא מקבלת ללא תשלום נוסף את זכויות השידור של אירועי הספורט המתקיימים באירופה". דברי הֶבֶל . הפרסום המטעה (או המוּטעה) המסתיר מעֵין הציבור את התשלום האדיר ששילמה רשות השידור בהנהגתם של המנכ"ל יוסף בר-אל ויו"ר הוועד המנהל אברהם נתן נעשה אולי כדי להימנע מהמשך העימות הצפוי להנהלת רשות השידור שקופתה ריקה ומדולדלת עם יוצרי הטלוויזיה והקולנוע וההפקה המקורית בישראל . אלה עושים לה צרות צרורות ודורשים למַתֵּן את עלויות הספורט הגבוהות מידַי לטעמם בשידור הציבורי . מאזן התשלומים בין IOC  לבין  UEFA  ו- FIFA מתקרב לשִוויון , אך צריך לזכור שהפקת השידורים האולימפיים מסובכת ומורכבת הרבה יותר וגם יקרה יותר משידורי המונדיאלים. לאֵין ערוֹך.                           

רשות השידור שילמה כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר תמורת הבלעדיות של שידורי אולימפיאדת אתונה , שנפתחה ב- 13 באוגוסט 2004 וננעלה כעבור 17 יום  ב- 29 באוגוסט . עלות זכויות השידורים היא נפרדת מהעלויות הטכנולוגיות והלוגיסטיות של ביצוע השידורים עצמם ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . העלות הסופית של הפקת שידורי אולימפיאדת אתונה 2004 הסתכמה בסכום של  כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר .

נשיא AOB (ראשי תיבות של Athens Olympics Broadcasting) הספרדי מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ העמיד לרשות המְשָדֵר הציבורי באולימפיאדת אתונה 2004 כמות אדירה של כ- 1000 (אֶלֶף) מצלמות שכיסו 300 (שלוש מאות) תחרויות אולימפיות , והפיק למענו 4000 (ארבעת אלפים) שעות שידור . המשחקים האולימפיים הם יַעַד שידור חשוּב מאין כמוֹהוּ של המְשָדֵר הציבורי מקדמת דנה . ה- EBU קנה גם את אולימפיאדת החורף של טורינו ב – 2006 והמשחקים האולימפיים של בייג'ינג 2008 . עכשיו נחתם הסכם שידורים חדש בין ה-EBU   ו- IOC  המַקְנֶה לאיגוד השידור האירופי בלעדיות על אולימפיאדת החורף של וָואנְקוּבֶר ב- 2010 ומשחקי הקיץ ב- 2012 תמורת כ- 850.000000 (שמונה מאות וחמישים) מיליון דולר . לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מובטחת אפוא עבודה לשנים רבות . המְשָדֵר הציבורי איננו לבד . רשת השידור האמריקנית NBC בתמיכת גֶ'ף אִימָאלְט נשיא הקונצרן הענק General Electric שילמה עבור שתי האולימפיאדות האלה יותר מ- 2.000000000 (שני  מיליארד) דולר בעבור זכויות השידורים הבלעדיות בארה"ב . סכום של 820.000000 (שמונה מאות ועשרים מיליון) דולר עבור אולימפיאדת וָונְקוּבֶר 2010 , ו- 1.181000000 (מיליארד וְ- 181 מיליון) דולר תמורת שידורי אולימפיאדת לונדון 2012 . סכומים פנטסטיים .

מר אלכס גלעדי חבר הוועד האולימפי הבינלאומי וסגן נשיא בכיר ב- NBC ומהחשובים בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית, סייע רבות לבוס שלו דיק אברסול (Dick Ebersol) נשיא חטיבת הספורט של NBC לשבור מְאז 1988 את מסורת השליטה האולימפית בארה"ב של רשת הטלוויזיה ABC  בראשותו של רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) המיתולוגי . ABC החזיקה בקניין השידור האולימפי בארה"ב בשנים 1984 – 1964 הודות ליוזמתו הטלוויזיונית והכלכלית וראייה ארוכת טווח של נשיאה רון ארלדג' . בחודש יוני 2011 חתמה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC על חוזה זכויות שידורים אולימפי חדש עם הוועד האולימפי הבינלאומי IOC , על סך 4.380000000 (ארבעה מיליארד ושלוש מאות ושמונים מיליון) דולר , וכולל בתוכו ארבע אולימפיאדות כלהלן :

א. אולימפיאדת החורף 2014 בסוצ'י – רוסיה תמורת 775.000000 (שבע מאות שבעים וחמישה מיליון) דולר .

ב. אולימפיאדת הקיץ 2016 בריוֹ דֶה זָ'אנֵיְירוֹ – ברזיל תמורת 1.226000000 (מיליארד ומאתיים ושישים מיליון) דולר .

ג. אולימפיאדת החורף 2018 (טרם נקבע המקום) תמורת 963.000000 (תשע מאות שישים ושלושה מיליון) דולר .

ד. אולימפיאדת הקיץ 2020 (טרם נקבע המקום) תמורת 1.418000000 (מיליארד וארבע מאות ושמונה עשר מיליון) דולר .

בכך משלימה NBC שליטה טלוויזיונית אולימפית בת יותר משנות דור מאז אולימפיאדת סיאול 1988 . לאלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ב- NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי חלק נכבד במסורת האולימפית הנכבדה הזאת וגם בהשתלטות המחודשת על ארבעת האולימפיאדות העתידיות .

המָמוֹן והטֶכְנוֹלוֹגְיָה וכמובן הכּישָרוֹן הם אבות ההצלחה של העיתונאות הטלוויזיונית , אך לרעיון המשולב הזה לא היה כל סיכוי להתקיים במתכונת שידורי 2004 EURO בפורטוגל שהיו כידוע קִנְיָינוֹ היקר של השידור הציבורי בישראל . לא בטוח שרק באשמת מחלקת הספורט . מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל צָדָק כשרכש את הזכויות הבלעדיות של שידורי 2004 EURO . הוא טעה כשהחליט לשלם תמורתם מָמוֹן כה רב . אפשר היה לקנות אותן יותר בזול . מכל מקום הרייטינג השוֹפֵע של הטלוויזיה הישראלית מידֵי עֶרֶב ולילה תומֵך בהחלטתו העקרונית . למרות שהרייטינג איננו בהכרח השיקול החשוב ביותר המנחה את השידור הציבורי-ממלכתי, הרי עם עוּבדוֹת ה- People meter אי אפשר להתווכח. יוסף בר-אל החזיק בידיו קלף מנצח . הוא לא היה צריך להתנצל על כך . לרוֹע מזלו נדרשה הטלוויזיה הישראלית הציבורית למַמֵן את הצלחת השידור הענקית הזאת באמצעות מָסָה אדירה של שקופיות חסוּת . אין דרך אחרת . אך בדרכה זאת היא קוממה ועוררה מרִבְצַם מתנגדים ושוֹנְאִים רבים של שידורי הספורט והכדורגל בערוץ הטלוויזיה הציבורי . הטענה כי שידורי פורטוגל בטלוויזיה הציבורית פונה רק לגברים לא הייתה נכונה . לפחות לא מנקודת מבטי . אני למשל הייתי הגבר היחידי בחבורה של חמֵש נשים יפות שצפו יחדיו באורח קבע בשידורי המשחקים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . השאלה איננה מדוע קנה יוסף בר-אל את אליפות אירופה המתקיימת בימים אלה בפורטוגל . ככְלוֹת הכול הוא הלך בדרכם של 52 מנכ"לים נוספים ברשתות הטלוויזיה הציבוריות החבֵרוֹת ב- EBU , שחשבו כמוהו כי אין לוותר על סחורת השידור היקרה . השאלה הייתה כיצד יוסף בר-אל מטפל בחומר השידור עצמו , וזאת כמה לא מפתיע , הוא לא עשה זאת טוֹב מספיק .

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שילמה הוֹן עַתֵּק של כ- 3.100000 (שלושה מיליון ומאה אלף) דולר תמורת זכויות השידורים הבלעדיות של מפעל הכדורגל הזה , שחשיבותו ויוקרתו נופלים רק מהמונדיאל . זהו תשלום הגבוה ב- % 500 יותר ממה ששילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתקופתי ובתקופת המנכ"ל אורי פורת ובתקופתי עבור זכויות השידורים של טורניר  2000 EURO , זה שהתקיים לפני שלוש עשרה שנים בהולנד ובלגיה , אך אמצעי ההפקה והשידור שלוֹ נותרו מוגבלים כבעבר . אולפן השידור המוביל את השידורים מוּקם בירושלים במקום בליסבון . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גם לא העלתה בדעתה לשלוח לפחות צֶוֶות צילום ENG אחד משלה לפורטוגל לצורכי הכנת כתבות חדשותיות של צבע , אווירה , וראיונות – האמורות להשלים את השידורים הישירים . זוהי החלטה שגויה ולא מקצועית של הנהלת רשות השידור שמתרצת זאת באי השתתפותה של נבחרת ישראל בטורניר , ולכֵן מתכחשת לערך המוסף העיתונאי של מעטפת השידור ואריזתו . טורניר הכדורגל של 2004 EURO הוא יצירת מוֹפֵת טלוויזיונית (למרות היעדרה של נבחרת ישראל) ומאפיין נכבד של כל שידור ציבורי באשר הוא . רשות השידור הייתה חייבת להחזיק בנֶכֶס השידור הזה , אך הדבר מחייב אותה ואת אנשיה לקִרבָה בלתי אמצעית למקום התרחשות האירועים כדי ליצור בעתיד עיתונאות זריזה, מעניינת, ואמִינה יותר. היא לא עשתה זאת . מה שנעשה (או שלא נעשה) מן היבט הנוכחות בשטח בעשוֹרֵי ה- 80 ו- 90 , בתקופתם של המנכ"לים אורי פורת , אריה מֶקֶל , ומוטי קירשנבאום , איננו רלוואנטי ואיננו צריך לשמש מוֹדֶל לחִיקוּי  ב- 2004.

[1]  ראה נספח : על פי הנתונים של  1. SPORTSCAL.COM – the business site for sports

2 .  RAR Richard Russel Associates

[2]  ראה נספח : מכתבו של גרג דייק (Greg Dyke) אלי מ- 10 בספטמבר 2005 .

[3]  ראה נספח : גם מידע של  Association) RAR (Richard  Russell  ו-  Sport.cal

[4]  ראה נספח : על פי נתוני ה- EBU . הנתונים הועברו אלי ע"י מַרְק יוֹרְג (Marc Jorg)  מ- EBU .

[5]  ראה נספח : הצהרתו של דובר רשות השידור מר אורן הלמן בשם המנכ"ל יוסף בר-אל במקומון "זמן תל אביב" של העיתון "מעריב" ב-  4 ביוני 2004  , "כי רשות השידור בגין חברותה ב- EBU , איננה משלמת זכויות שידורים עבור אירועי הספורט הנערכים על אדמת אירופה…" .

ב. רוש ולענה. הייתי שם. 

מלחמת זכויות השידורים בשנים 2002 – 2000 שניהלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בראשות שלושת המנכ"ל ים אורי פורת , רן גלינקא , ויוסף בר-אל ובהשתתפות יו"ר הוועד המנהל נחמן שי נגד חברת "צ'ארלטון" של פנחס זהבי ואלי עזור ונגד המתווך אביב גלעדי – הייתה חובבנית ורדודה בלשון המעטה . באוקטובר 2001 הגיע לרשות השידור מנכ"ל זמני חדש , רָן גַלִינְקָא בן 49  , לשעבר תא"ל בצה"ל ובעל עבר קרבי . מפקד שייטת 13 . רָן גָלִינְקָא נקלע מייד עם מינויו לסערת המו"מ הישן על זכויות השידורים של מונדיאל 2002 שגווע בתקופתו של המנכ"ל הפורש אורי פורת , והתחדש עכשיו ביוזמתו של השר הממונה על רשות השידור השר רענן כהן , האיש שהציב את רן גלינקא בפסגת השידור הציבורי .

למו"מ היקר של רשות השידור עם חברת צ'ארלטון על רכישת זכויות השידורים של משחקי גביע העולם בכדורגל שעמדו להיערך בחודש יוני 2002 בשתי מדינות יפן וקוריאה הייתה היסטוריה ארוכה . תחילתה ביום רביעי – 9 באוקטובר 1996 הבלתי נשכח בלוֹזָאן – שווייץ , שם החליט ה- EBU כמְשָדֵר ציבורי החלטה גורפת היסטורית המוותרת לחלוטין על זכויות השידורים של שני המונדיאלים של  2002  ו- 2006  בשל עלותם הגבוהה מידַי , יחסית למונדיאלים הקודמים . צריך לזכור ש- EBU שייצג עד 1990 את כל רשתות השידור הציבוריות של מערב אירופה , ומ- 1990 לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי גם את מדינות מזרח אירופה הישנה , נחשב לא רק לאיגוד השידור העשיר ביותר בעולם , אלא רבות מרשתות הטלוויזיה המאוגדות בו מייצגות מדינות הנחשבות למעצמות כדורגל הנוטלות חלק באורח קבע בטורנירי הגמר של המונדיאלים ביניהן אלופות עולם וסגניות אלופות עולם . ה- EBU הוא אותו האיגוד שחתם על חוזי שידור רצופים עם ה- FIFA  מאז המונדיאל של מכסיקו 70 . הוויתור ההיסטורי הדרמטי על מסורת השידורים , אִפשֵר את חדירתו של איש פרטי עשיר מאוד מיליארדר גרמני בשם לֵיאוֹ קִירְש בעל חברת התקשורת “KIRSHMEDIA” , לתוך התעשייה היקרה הזאת של תיווך מכירת זכויות שידורי הכדורגל לטלוויזיה . לֵאוֹ קִירְש השקיע את כל הונו בביזנס הזה ובסופו של דבר פשט את הרגל . זהו אחד הסיפורים המדהימים וחסרי תקדים בהתפתחות שידורי הספורט והכדורגל בטלוויזיה .

המשכה של ההיסטוריה הזאת היה ביום שני – 15 בינואר 2001 , בפגישת היכרות ראשונה ביני כשליחו של אורי פורת לבין מר אדר זהבי נציג חברת צ'ארלטון החברה שקנתה את זכויות השידורים מלֵאוֹ קירש במסעדת האיטלקית "מָזָאלוּנָה" ברחוב קרליבך בתל אביב . כשאכלנו את ה- מָקָרוֹנִי ולגמנו מיין ה- מֶרְלוֹ שמעתי לראשונה מבן שיחי , נושא ונותן קשוח כנציג חברת "צ'ארלטון" הישראלית אך אדיב וג'נטלמן , את ההצהרה המדהימה : "יואש אלרואי , חברת צ'ארלטון מבקשת מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סכום של 12.000000 (שניים עשר מיליון) דולר תמורת זכויות השידורים של משחקי מונדיאל 2002" . נדהמתי אבל לא הגבתי . הייתה לי רק בעיה קטנה מפני שהסְפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז נתקע בגרוני , והייתי זקוק ללגימת יין הגונה כדי לעזור לוֹ לרדת לבטני . כעבור דקה הגיע הפירוט הראשון מפיו של הנושא ונותן : "חברת צ'ארלטון מציעה לרשות השידור לשלם 10.000000 (עשרה מיליון) דולר תמורת ארבעה שידורים ישירים בלבד של משחק הפתיחה , שני משחקי חצי הגמר , ומשחק הגמר . בתמורה תממן החברה ב- 2.000000 (שני מיליון) דולר את ההוצאות הטכנולוגיות והלוגיסטיות של הפקת מבצע השידורים הזה . כל 60 המשחקים הנותרים יופקו וישודרו ע"י רשות השידור אך סיגנלי השידור האלה יופנו למקורות שידור אחרים בישראל , למרבים במחיר" . זאת הייתה יריית הפתיחה של אדר זהבי במו"מ עם רשות השידור .

היו לי פרפרים בבטן . המחירים נשמעו מופרכים מיסודם . לא קמתי מכיסאי במסעדה ולא ניתקתי מגע ממנו , מפני שהשאיפה הטבעית שלי הייתה להמשיך את מסורת שידורי המונדיאלים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז ימיו של דן שילון האיש ששִידֵר לראשונה את משחקי גביע העולם של מכסיקו 70' . מו"מ העוסק בקנייה ורכישת זכויות שידורים טלוויזיוניות הוא לעיתים מסע מייגע וארוך שנושא עמו אין סוף תקוות וייאוש . לא רציתי לאבד בטרם עת את הזכויות של רכוש ונֶכֶס שידור שהיה של הרשת שלי במשך 28 שנים רצופות .

חברת "צ'ארלטון" בבעלות אלי עַזוּר ופנחס זהבי (ואנשי עסקים נוספים) קנתה מלֵיאוֹ קִירְש הגרמני את זכויות השידורים של שני המונדיאלים 2002 ביפן וקוריאה ו- 2006 בגרמניה תמורת סכום המוערך בין 22 ל- 24 מיליון דולר . עסקה כלכלית טהורה שמטרתה ביזנס ושאיפתה למכור את זכויות השידורים במחירי רווח לכל המרבה במחיר מבין רשתות הטלוויזיה בישראל .                                                                                                                                                                                                                                       

זאת הייתה סנסציה . אורי פורת היה אמור לחטוף את שוֹק חייו . 10 מיליון דולר הייתה אומנם הצעה ראשונית בלבד של חב' "צ'ארלטון" , שוודאי ניתן להתמקח עליה , אך לא היה ספק , מדובר בשינוי דרמטי ומהפך כספי עצום ומרחיק לכת במבנה זכויות השידורים של טורניר גביע העולם בכדורגל מאז מכרה אותם ה- FIFA  לראשונה משנת 1966 (מדובר בתשעה מונדיאלים רצופים) לאיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) איגוד השידור האירופי המאגד בתוכו כ- 60 רשתות טלוויזיה ממלכתיות באירופה וגם מספר מדינות מאסיה כמו ישראל , טורקיה , וירדן , וכֵן מאפריקה כמו , מצרים , לוב , טוניס , אלג'יריה , ומרוקו . בפעם הראשונה מזה זמן רב התגעגעתי למוטי קירשנבאום בעל ה- Poker faced . אני עוזב זאת לשעה קלה . אחזור לכך בפוסט הבא .

לאחר פרישתי הכפויה והבלתי טבעית מביתי השני ביולי 2002 מצאתי לפתע זמן פנוי בשפע שמעולם לא עמד לרשותי . הרהרתי רבות כיצד נקלעתי למצב הבלתי אפשרי הזה ברשות השידור שבו מנכ"ל הרשות מבקש לסַלֵק אותי משורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאחר שנים כה רבות של עבודה  . התייצבתי פעם אחר פעם ביני לבין נפתולי נפשי ושאלתי את עצמי שוּב ושוּב , האם הייתי יכול להימנע מהסיטואציה הזאת של התמודדות אישית נגד המִמְסַד בראשותו של מנכ"ל רשות השידור שאחריתה ידוע מראש . האם היה זה ציווי להתנגד לוֹ ? מדוע הייתי צריך להתעמת עם יוסף בר-אל ובכך לקַפֵּד את הקריירה שלי ? את מי אני מייצג ומה יועיל מאבקי לכלל הציבור שסובב אותי ? מדוע אני צריך להעמיס על כתפיי אחריוּת בלתי אפשרית ולשמֵש עמוּד האֵש ההולך לפני המחנה ? הרי אני ממונה על הפקת ועריכת שידורי הספורט בערוץ 1 בלבד . אינני מנהל הטלוויזיה. מה דחף אותי להקריב את עצמי על מזבח האֶמֶת (שלי) ? מדוע דרשתי מעצמי לשמֵש דוגמא אישית, מוּסַר , ודֶרֶך אֶרֶץ לקבוצת אנשים שדרך מאבקי ליושרה ואמינות בעבודתי העיתונאית אינם מעִניינה ? מדוע אני צריך את זה וּמה זה יוֹסיף ? איזה יתרון אני יכול להפיק ומה יֵצֶא לי אישית מזה ? לא יָצָא לי מזה דָבָר . כלום . רק היכולת להתייצב מוּל המראה למחרת בבוקר ולראות שנשארתי בן אדם . אינני Yes man של שום איש . לא עושה דברו של אף אחד . אדון לחירות המחשבה והביטוי של עצמי . זה המון בחיי שלי . זה לא פחות חשוב מלהפיק שידורים אולימפיים או לנהל את שידורי המונדיאלים עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אני יכול להשתמש ללא חשש בפסוק א' בפרק הראשון של ספר תהילים כדי לומר לעצמי בגאווה , "אַשְרֵי הָאִיש אֲשֶר לא הָלַך בַּעֲצַת רְשָעִים , וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לא עָמָד , וּבְמוֹשָב לֵצִים לא יָשָב" . מעטים מאוד ברשות השידור יכולים להֵישִיר מבט מידי בוקר מול המַרְאָה ולהישאר זקופים . אני יכול .

נדמה לי כי המחזה הדרמטי "הַמְלֶט" של וויליאם שייקספיר , וסִפרם המצוין של ד"ר רוברט קופר ואיימן סאווף "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רִגשִית בעולם העסקים" , מעניקים תשובות חד משמעיות להתלבטויות הפרט הנוגעות לערכים של יושרה , אתיקה ואמינות מוּל חזיון הכדאיות והרִווחיוּת בתוך מערכות אנושיות מורכבות .

דֵיוִויד קוֹלְבּ (David Kolb) יו"ר המחלקה להתנהגות אִרגוּנית באוניברסיטת קייס ווסטרן , תיאר את המושג יושרה "כצורה הנעלה ביותר של התבונה האנושית" [3] . תיאור מדויק ומרתק . דֵיוִויד קוֹלְבּ קובע : "היושרה היא תודעה מתוחכמת וכילולית – אינטרוגטיבית של חקירה ודרישה , וכן מצב עמוק של עיבוד חוויות , שבו משולבים יצירתיות, ערכים, יכולת אינטואיטיבית ורגשית, כמו גם יכולת לניתוח רציונאלי".                                                                                                 

וויליאם שייקספיר , וגם ד"ר רוברט קופר (Ph.D Robert K. Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) מחזקים בכתביהם את האמונה כי מטרתה של המנהיגות היא להקשיב ולשָרֵת את הציבור ולא לצבור כוח וזכויות יתר . הם משמשים מַקוֹר לא אַכְזָב לעידוד רוחו של האדם באשר הוא אדם מפני שהם דברי אֶמֶת . מצאתי בדבריהם של שייקספיר , קופר , וסאווף תמיכה גדולה בשעה של התמודדות בודדה לחלוטין עם סוג של דילמות בהן הייתי נתון ומאבק נגד הממסד מאז הפך יוסף בר-אל למנהיג שלי משהתיישב על כֵּס מנכ"ל רשות השידור .

היה מנוי וגמור עִמי כי אני מייצג רק את עצמי בוויכוח העקרוני עם המנכ"ל ולא אף אחד אחר . אינני נזקק לתמיכת הרוֹב . אני זקוק לתמיכת מצפוני . היה גם מנוי וגמור עִמי שאין מהוויכוח הזה כל דרך חזרה . אילו הייתי נדרש לכך, הייתי נאבק ביוסף בר-אל שוב ועושה אותו הדבר . אינני זקוק לתמיכת החֶבְרָה שסובבת אותי . ממילא אני אדם בודד באופיי נטוּל חֲבֵרִים . את מִילוֹתיי הברורות ודבַריי הנחרצים אמרתי למנכ"ל יוסף בר-אל בע"פ וגם כתבתי אותם . טקסט כתוב אי אפשר למחוֹק . לא ניתן לעולם לנקות ולהסיר אותו מהנייר שעליו נכתב . גם אינני רוצה לעשות זאת . טקסט שנאמר בע"פ ולא הוקלט ניתן להכחשה . טקסט כתוב הוא עֵדוּת נֶצַח .

מנכ"ל רשות השידור הִצהיר בריאיון ההוא ב- 26 באפריל 2002 בפני גב' שָרִי מָקוֹבֶר כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא גן עדן ועיר מקלט לעיתונאים שפרשו בשעתו מרשות השידור . הצהרה צינית ותמוהה מאוד . אם רשות השידור היא גן עדן לעיתונאים מדוע כה רבים מהם נוטשים אותה ועורקים למקורות שידור אחרים . מנכ"ל דמוקרט לא היה נדרש ולא היה מעלה על דעתו לעולם להכריז על "גן עדן" וקיומו של חופש עיתונאי בגזרתו מפני שזאת אמורה להיות אמנה כל כך יסודית , טבעית וברורה מאליה . מחשבתו של יוסף בר-אל הייתה נטולת בסיס . צריך היה לשאול אותו , מדוע אם כך נטשו כל כך הרבה עיתונאים ושדרי טלוויזיה את גן העדן העיתונאי שלוֹ וערקו לערוצים המתחרים . מדוע דרך העריקה הזאת הייתה חַד סִטְרִית . מדוע לא קרה מעולם אפילו מקרה אחד בכיוון ההפוך בו עיתונאים בעלי שיעור קומה עזבוּ את ערוצי 2  ו- 10 , ונהרוּ לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אשר בשליטתו . השאלות האלה לא נשאלו מעולם . נוצרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אווירת חשש כמו במדינה טוטליטרית הנעדרת כל חֵירוּת דיבור ומחשבה .

טקסט מסמך : 26 באפריל 2002. העיתון "מעריב". "אני מתכוון להחזיר את כל הכוכבים שברחו מהערוץ ה- 1 לערוץ ה- 2 . אני יכול לגלות ש- % 90 מהם יחזרו", סיפר יוסף בר-אל למראיינת שלו גב' שרי מקובר. איש מאותם כוכבים עליהם דיבר המנכ"ל המיועד ואת שמותיהם הזכיר במהלך הריאיון כמו דודו טופז, גבי גזית, רבקה מיכאלי, אילנה דיין, גדי סוקניק, יעקב איילון, נסים משעל – לא חזר לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (באדיבות "מעריב") .

המצב העגום וסתימת פיות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (יעידו על כך גב' ורד ברמן ומר איתי לנדסברג ועוד אנשים טובים) העלה הִרהורים נוּגים והזכיר לי סיטואציה פוליטית מפורסמת מאוד שאירעה בשנת 1959 . השורה התחתונה שלה הייתה הזכות למַמֵש את חֵירוּת המחשבה וחופש הביטוי מול העריצוּת . הנה משהו על קצה המזלג בעניין הזה : בחירתו של ג'וֹן פִיצְגֶ'רָאלְד קֶנֶדִי החכם ויפה התואר לנשיא ארה"ב בנובמבר 1960 ומאבקו הבינלאומי הנמרץ וחסר הפשרות כמנהיג העולם החופשי נגד הדיקטטורה הקומוניסטית של ברה"מ ושליטה ניקיטה חרושצ'וב הפכו אותו לדמות נערצת בתבל. בביקורו במערב ברלין הצהיר ליד החומה המפרידה בין שני חלקי העיר, "אני ברלינאי", וזכה לתשואות עולמיות . משהחליט לסלק את הטילים הסובייטים מקובה הסמוכה המאיימים על ערי ארה"ב (מאבק שנשא פֵּרוֹת), הגיעה הפופולאריות של הנשיא האמריקני לשיא . מספרים שבמסדרונות האו"ם התפתח בימים ההם וויכוח עקרוני בין עיתונאי אמריקני לבין עיתונאי סובייטי על הערך האמיתי של מושגי חופש העיתונות והדמוקרטיה . העיתונאי האמריקני התפאר בפני עמיתו הרוסי, ואמר לו כלהלן : "תראה, למרות הפופולריות של הנשיא ג'ון פיצג'ראלד קנדי, אין לי שום בעיה להניף שֶלֶט מחאה נגד הנשיא שלנו ברחבת הבית הלבן בוושינגטון ולצעוק לעברו Kennedy go home". העיתונאי הרוסי לא נשאר חייב לוֹ, והשיב את הטקסט הבא : "זה ממש לא בִּיג דִיל, גם אצלנו יש דמוקרטיה, אני יכול להתייצב ללא קושי בכיכר האדומה במוסקבה מול הקרמלין ולצעוק, קֶנֶדִי לך הביתה.

אני רוחש הערכה גדולה לאנשים שדוגלים ומְמַמְשִים ללא יראה וללא כחל ושרק את העיקרון החשוב הזה . זאת בדיוק הסיבה מדוע אני מעריך את אלכס גלעדי , דן שילון , ומוטי קירשנבאום . הם היו נאמנים ראשית דבר לצַו מצפונם ולא למוּסַר מַלְכָּם . אין דבר נפלא מזה . אני מוצא צורך להביא לידיעת קוראי הבלוג את האינפורמציה הבאה . היא איננה נוגעת לטלוויזיה וזה התרחש כל כך מזמן אך מהווה דוגמה נהדרת לחירות המחשבה .

בשיאה של המלחמה הקרה ערך שליט ברה"מ הקומוניסטית הרודן ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב לראשונה ביקור חריג ויוצא דופן במוסדות האו"ם בניו יורק. בנאומו המפורסם בעצֶרֶת תקף ניקיטה חרושצ'וב בחריפות רבה את המערב ובראשו את ארה"ב מחרחרת המלחמה . בעת הנאוּם הֵסִיר ניקיטה חרושצ'וב, מוּזִ'יק – איכר בעברו) את נעלוֹ, וללא כל בושה רקע בה בבוטות רבה מעל דוכן הנאומים. סצנת צילום טלוויזיונית בלתי נשכחת. הממשל האמריקני ערך למנהיג הסובייטי הכריזמטי ב- 1959 סיור בהוליווד בירת הקולנוע העולמי , ואח"כ אִרגֵן לוֹ בסַן פרנציסקו סעודת עֶרֶב משותפת עם מנהיגי ארגוני הפועלים בארה"ב ה- A.P.L וְ- C.I.O בראשותו של מר וולטר רוּתֶּ'ר נשיא איגוד פועלי המכוניות. נכחו שם עוֹד ג'יימס קארי נשיא איגוד פועלי החשמל, פאול פיליפס ראש איגוד פועלי הנייר, ז'וזף קאראן נשיא איגוד עובדי הים, אלברט נייט נשיא איגוד פועלי התעשיות הכימיות והאטומיות , וקארל פאלאר נשיא איגוד פועלי תעשיית הבירה. בארוחת העֶרֶב החגיגית התפתח וויכוח פומבי סוער לעֵין מצלמות הטלוויזיה, בין מנהיג העולם הקומוניסטי הדוֹגֵל בדוקטרינת הממשל הריכוזית הכופה את דעתו על אזרחיו, לבין נציגי הפועלים במדינה הדמוקרטית שהמציאה את המשטר הקפיטליסטי וחופש הדעה. ניקיטה חרושצ'וב שטח את משנתו החברתית – כלכלית בה הציג את העולם הקומוניסטי – טוטליטארי כגן עדן לפועלים. מנהיגי הפועלים של הגדולה במדינות העולם החופשי – ארה"ב, לא עשו חשבון לעריץ הסובייטי ושאלו אותו שאלות קשות. כשהעלה ניקיטה חרושצ'וב לדיון בביטחון כה רב את הארגומנט "כי העולם הקומוניסטי הוא אידיאל המשמש גן עדן לפועלים", נדלקו מנהיגי הפועלים האמריקנים וממש רתחו. המחלוקת בוויכוח הפוליטי סביב הקומוניזם והקפיטאליזם הגיע לשיאה . וואלטר רות'ר, אלברט נייט, וקארל פאֶלאֶר הסתערו על ניקיטה חרושצ'וב ללא רחם וללא הנחות. התפתח שם רָב-שיח מדהים , חריג , ובוטה מאין כמוהו בסִגנוֹנוֹ, אחד המפורסמים בהיסטוריה, בין הרוֹדָן הסובייטי מצד אחד לבין אנשי ההחירות, החופש, והדמוקרטיה מהעבר השני של המתרס. הנה החֵלֶק הרלוואנטי ממנו. מפגן אמיץ ומרהיב של חירות המחשבה והביטוי – סַם החיים של הדמוקרטיה – מוּל העריץ הגדול בתבל בימים ההם מנהיגה של  ברה"מ ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב.

ניקיטה חרושצ'וב : ארה"ב מנצלת את עושרן של מדינות אחרות, מדינות נחשלות למען צבירת רווחים. אנחנו איננו מנצלים שום מדינה . אנו עוסקים במסחר בלבד.

וולטר רות'ר : אתם מנצלים את פועלי מזרח גרמניה.

ניקיטה חרושצ'וב : היכן חלמת זאת?

וולטר רות'ר : אם אין אתם מנצלים אותם , מדוע עוברים שלושה מיליון מהם את הגבול למערב גרמניה?

ניקיטה חרושצ'וב : אתה חולה אנוש בקדחת הקפיטליסטית.

וולטר רות'ר : הפועלים במערב גרמניה בני חורין הם.

ניקיטה חרושצ'וב : גם אנחנו בני חורין.

וולטר רות'ר : היש בידך כתב אמנה לדבר בשם פועלי העולם?

ניקיטה חרושצ'וב : היש בידך כתב אמנה לתקוע חוטמך במזרח גרמניה?

וולטר רות'ר :  (כשניקיטה חרושצ'וב מניע בידיו כדי להשתיק אותו) האם הוא פוחד מפני שאלותיי?

ניקיטה חרושצ'וב : אני אינני פוחד מפני השָטָן והרי אתה בן אדם.

וולטר רות'ר :  היכול אתה להביא מקרה אחד ויחיד שבו איגוד מקצועי של פועלים בברה"מ חלק על מדיניות הממשלה ?

ניקיטה חרושצ'וב : מדוע אתה תוקע את חוטמך בעניינינו?

וולטר רות'ר : החירות היא עניינו של כל אדם . אתה מביע תמיד את דאגתך לפועלי אסיה .

יש עניין הקרוי סולידריות בינלאומית של פועלים .

כשביקרתי ברוסיה הייתי חבר איגוד מקצועי , והייתה זאת מה שאנו מכנים בארה"ב "אגודה מטעם המִפעל" .

ניקיטה חרושצ'וב : ואנו קוראים מה שאתה מייצג בשֵם משרתי הקפיטאליזם.

אלברט נייט : מדוע אתה מתנגד להצבעה דמוקרטית בעניין איחודה של גרמניה?

ניקיטה חרושצ'וב : אין דבר זה תלוי בי, אלא בשני חלקי גרמניה.

וולטר רות'ר : אתה ממליץ על הרחבת קִשרֵי המסחר. מדוע אתה מתנגד אפוא לזֶרֶם חופשי של רעיונות? 

ניקיטה חרושצ'וב : כראש מעמד הפועלים אגן על הפועלים מפני תעמולה קפיטאליסטית.

קארל פאלאר : המפלגה הקומוניסטית מכריזה על עצמה שהיא משחררת מעמד הפועלים , אולם אנו

רואים שבעקבות תפיסת השלטון ע"י הקומוניסטיים בארצות אחרות כמו במזרח גרמניה , עוזבים

אותן הפועלים בהמוניהם . היכול אתה להביא ולוּ מקרה אחד של כניסה המונית של פועלים   ממדינות לא קומוניסטיות אל מדינה קומוניסטית ?

ניקיטה חרושצ'וב : האם זה הכל ? חשוב בעצמך בעניין הזה ! שתה את הבירה שלך ! אולי דבר זה יועיל לך למצוא את התשובה על שאלתך.

וולטר רות'ר : יש לנו חילוקי דעות בארה"ב בינינו לבין עצמנו, אך אנו זוכרים שהיו לך קצת חילוקי דעות עם וויאצ'סלב מוֹלוֹטוֹב (שר החוץ הסובייטי בתקופת סְטָאלִין). אך כשיש לנו חילוקי דעות, אין איש נשלח לגלוּת.                   

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 50 . ניקיטה חרושצ'וב (במרכז בחליפה בהירה) מנהל את וויכוח "המטבח" המפורסם עם נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון (בחליפה הכהה) ביריד "סוקולניקי" במוסקבה ב- 1959. מתבונן בוויכוח מימין ליאוניד ברז'נייב. ניקיטה חרושצ'וב טען בלהט כי הכלכלה הסובייטית הבריאה היא גן עדן לפועלים. ריצ'ארד ניקסון הדף את הטענות הקומוניסטיות ואמר כי הדרך היחידה להגיע לגן העדן הכלכלי הוא לנהל שוק חופשי ללא פיקוח ממשלתי. (AP).

הטקסט הזה סימבולי לרשות השידור ומתאר סיטואציה אנושית כל חשובה לעולם החופשי באשר הוא . אנשים פשוטים אומרים את מה שהם חושבים מבלי להתבלבל . כשקראתי את הטקסט הזה לפני 45 שנה לא יכולתי שלא להעריץ את האנשים האלה , את מר וולטר רות'ר וחבריו . הם היו האנשים ! . למרבית אנשי ועיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" יש מה ללמוד ממנהיגי הפועלים האמריקניים בתחום חירות המחשבה והביטוי . רשות השידור תחת שִלטונו של יוסף בר-אל לא הייתה עצמאית אלא כפופה לשלטון . העיתונות הישראלית התעוררה אם כי באיחור מה וחשפה את יוסף בר-אל ואת רשות השידור שלו ככלי שידור ירוד חסר ערכים ורווי נפוטיזם . אין להאמין לכוונת המילים השְדוּפוֹת שמשחרר המנכ"ל וחבורתו לחלל האוויר מעֵת לעֵת על חופש העיתונות והיצירה הקיימים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מפני ששום מחשבה כנה ורצינית איננה מניעה את המילים המַטְעוֹת האלה . עכשיו משעיינתי שוב במחזה "הָמְלֵט" , מצאתי כי וויליאם שייקספיר הגדיר את התופעה הזאת של "מילים שדופות" בטקסט גאוני שכתב במחזה הטרגי מלא ההוד "הָמְלֵט". באחת מתמונות המחזה הגאוני, המרתק, והמורכב, מבקש קלאודיוס המלך (הבוגדני) לחזור בתשובה בפני בורא עולם, אך מביע חרטה לא כֵּנָה על הפשע הנתעב שביצע. וויליאם שייקספיר מסכם את הסצנה הזאת כך : "מִילִים יַגְבִּיהוּ עוּף, הַמַּחְשָבוֹת תִּכְרַעְנָה. מִילִים בְּלִי מַחְשָבוֹת שָמַיְמָה לא תַּגַּעְנָה". בעיניי מדובר בניסוח ווירטואוזי.

הפגיעה הראשית ברשות השידור מאז מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל הייתה באמינותה . הפגיעה הזאת חלחלה מייד לעבר שידורי החדשות וגם שידורי הספורט , ודרך הטיפול בהן . בין כה וכה הפך השידור הציבורי לשדה קֶטֶל של ממש. שני מנכל"ים של רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ורָן גָלִינְקָא הודחו בעצם מתפקידיהם בתוך שמונה חודשים. נגד אורי פורת נפתח הליך הדחה היסטורי ע"י הוועד המנהל של רשות השידור שאילץ אותו בסופו של דבר להתפטר מתפקיד מנכ"ל רשות השידור. זה היה בראשית חודש אוגוסט 2001. רָן גָלִינְקָא שהובא לרשות השידור ביוזמתו של השר הממונה רענן כהן , לא אושר ע"י ראש הממשלה אריאל שרון להמשיך בתפקידו בתום כהונתו הזמנית בת חצי השנה , וסוּלַק . עִמוֹ הוּדַח מייד גם מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ע"י המנכ"ל הזמני החדש יוסף בר-אל . תחת יָאִיר אַלוֹנִי מונה למ"מ זמני חדש של מנהל הטלוויזיה יוסי משולם . יו"ר הועד המנהל של רשות השידור מאז דצמבר 2000  נחמן שי , האיש שתִּכנֵן וטָוָוה עם אנשיו את חוּטֵי ה- Impeachment  נגד אורי פורת , לא הצליח גם הוא להשלים תקופת כהונה שלימה והודח מתפקידו ע"י ראש הממשלה אריאל שרון באשמה של נשיאה בכפל תפקידים . הממשלה מינתה לתפקיד היו"ר החדש של רשות השידור את מר אברהם נתן תומך מובהק של מפלגת השִלטון וחבר מרכז הליכוד . יו"ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך התפטרה מתפקידה בשל ויכוח עקרוני מַר עם המנכ"ל יוסף בר-אל . במקומה גויס לתפקיד מר יעקב שחם אף הוא איש מרכז הליכוד . לא חלף זמן רב וגם מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי הודיע שהוא מתפטר מתפקידו , כי איננו יכול לעבוד עוד תחת ניהולו של יוסף בר-אל .

רפיק חלבי יקירם של שני המנכ"לים הקודמים אורי פורת ורָן גָלִינְקָא ומי נחשב למועמד מוֹבִיל מטעמם למשרת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , הוּדַח . בינתיים בעת תקופת ניהולו של יוסף בר-אל נקשר שמו של רפיק חלבי לפרשה מכוערת של ניצול מיני של עובדת שלוֹ . הוא הוּבַס במכרז למנהל הטלוויזיה . לתפקיד נבחר בניגוד לכל הציפיות מר מוטי עדן ששימש קודם לכן שנים רבות ככתב מן השורה בצפון תחת ניהולו של רפיק חלבי . מוטי עדן , האיש שניסיון הניהול שלו במשך שנים רבות הסתכם בהפעלה וניהול צֶוֶות צילום ENG  בן שלושה אנשים הוצב לפתע בפסגת פירמידת הניהול של ערוץ הטלוויזיה הציבורית המונה יותר מ- 1000 (אֶלֶף) עובדים . דומה לטוּראי שקיבל לפתע לידיו אוגדה . לאחר שמוטי עדן התמנה לתפקיד הרם מישהו סח לי כי תמיד יימצא המועמד התורן הלא מתאים לנהל את המוסד הציבורי הזה המכונה הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 אך תמיד יימצא גם האיש הפחות מתאים שיאשר את המינוי . מוטי עדן לא ידע לנהל . לא היה לוֹ שום כישרון מנהיגות , לא השכלה טלוויזיונית וגם לא צֵל של מושג כיצד לייצר ולהרכיב לוח שידורים ציבורי . חסרונו הגדול היה נעוץ לא רק בחוסר ניסיונו וחוכמתו לנהל מפעל תקשורת כל כך מורכב ומסובך מינהלית כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , אלא בהסכמתו להיות תומכו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שבחר בו . בריאיון מאוד לא חכם בלשון המעטה שהעניק מוטי עדן ב- 29 באפריל 2005 למוסף השבועי "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" , ארבעה ימים לפני הדחתו ההיסטורית של הבוס שלו , ניסה ללמד סנגוריה על יוסף בר-אל . הכתבת – מראיינת גב' שוֹש מוּלָא העניקה לריאיון עמו כותרת משפילה , "יומן הפקיד" . בריאיון חיווה מנהל הטלוויזיה מוטי עדן את דעתו על הבוס שלוֹ יוסף בר-אל כלהלן . ציטוט : "המלחמה נגד יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור היא אישית – יצרית , ולא מקצועית . תאמיני לי שאם הייתי רואה משהו לא תקין , הייתי קם ומדבר . המצב בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כיום , הוא הרבה יותר טוב מאשר בתקופה שבה דן שילון עבד כאן בשנות ה- 70 , כשרשות השידור נוהלה ממש ע"י משרד ראש הממשלה . היום רשות השידור מבטאת את כל הדעות שנשמעות בציבור , ואם יש לחצים פוליטיים הם נהדפים ברמת המנכ"ל . צריך לחלק את העוגה באופן שווה . ביני לבין יוסף בר- אל יש הבנה". להערת המראיינת שוש מולא , "כי דן שילון שהגיע ל- "יומן" והודח ע"י יוסף בר- אל כמעט מייד , טען שהאיש הוא משרת פוליטי והכפופים לו הם נושאי כלים כנועים" , התרתח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוטי עדן והשיב : "יוסף בר- אל הוא איש חזק . איש משפיע . הוא 47 שנים ברשות השידור . מכיר אותה כמו בנאי מהאבן הראשונה עד לגג . ואני מבטיח לך שאני לא איש כנוע . ממש לא איש כנוע" . מוטי עדן היה שותף מלא לפרסה הבוקעת מידֵי ערב ממסך הטלוויזיה שאותה הוא מנהל . מספיק לצפות בעצם לרגע בערבי שישי "ביומן" ולראות את העיתונאית והמגישה גְאוּלָה אֶבֶן מנהלת רב שיח כפוי , מאולץ , ובוטה עם אנשי הפַּנֶל שלה מר אורי דן ז"ל ועו"ד אמנון זיכרוני , לא מפני שהם לא אוהבים אותה אלא בגלל שהיא לא מעריכה אותם , ואז פשוט לברוח למתחרים שלהם . ההיסטוריה הטלוויזיונית רושמת בדייקנות כל פרט ופרט . מחוללי ההיסטוריה הזאת בשנים האחרונות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , בעיקר אלה המאיישים את דרגי ושכבות הניהול והנוהים אחר מנהיגם , יידרשו להסביר באחד הימים מה ואיך קרה שם בדיוק מה שקרה .

חבירתו של דן שילון ליוסף בר-אל הדהימה אותי . הייתי המום . מה לדן שילון אבי השידור הציבורי , ההגון , והדמוקרטי עם זה של מנכ"ל רשות השידור הנוכחי יוסף בר-אל . דן שילון היה לפני שנים רבות חונך שלי ושל רבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית . לכן זקפתי גבה כשחָבַר אז לחודשים אחדים למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (כדי להגיש במשותף את "היומן" עם גאולה אֶבֶן) . דן שילון ייצג פעם בכבוד גדול ובנאמנות רבה את עיקרון העיתונאות הציבורית – ממלכתית הקובע כי העיתונאות הזאת חייבת להתנהל בציר המקביל לציר התנועה של הממלכה והשלטון הפוליטי (לא כל שכן בערוץ 1 אך גם בעיתונות פרטית – מסחרית) . כל עיתונאי מתחיל מאמץ מייד אל לבו את האקסיומה המתמטית הזאת הקובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם . זהו עיקרון קדוש הנצוּר בנפשו של כל עיתונאי אמת והוא שומר עליו כעל בבת עינו . עיקרון הקווים המקבילים מהווה חלק חשוב בקוֹד העיתונאי המרכיב את "מסמך נקדי" . מִבחנה היומי של העיתונות וגם העיתונאות הטלוויזיונית במדינה דמוקרטית בכל רגע  ובכל שעה , היא לוודא שאקסיומת "הקווים המקבילים, תּשמֵר לעַד . אין על כך וויכוּח . אין על זה עוֹררין . השאלה מה למקצוען עם החובבן ומדוע חָבַר עכשיו המוכשר אל הלא מוכשר , לא אני צריך לשאול את מורי ורבי , אלא הוא את מצפונו . הרי דן שילון שחָבַר לרשות השידור של יוסף בר-אל בספטמבר 2003 הוא אותו דן שילון שכינה בפרהסיה ב- 3 במאי 2002  בעיתון "מעריב" (בריאיון עם מר רובי ריבלין שר תקשורת) את המנכ"ל הנוכחי האיש שניפץ את מֵנִיפֶסְט השידור הציבורי לרסיסים, "…כבן ערובה ועבדו האישי של ראש הממשלה …", "…מנהל מסע חנופה למען ראש הממשלה…" , "…עֶבֶד נרצַע…" , "…ומלקט פירורים שיפלו משולחנו של ראש הממשלה…" . חידלון חיבורם של המקצוען עם החובבן איננו טבעי . לכן גם אינו יכול להחזיק מעמד לאורך ימים . סופו להישבר . כמה לא מפתיע שמנהלי – בּוּבָּה בערוץ 1 שַחִים על אוזנו של דן שילון "איזה מגיש נפלא הוא", ומדגישים בפניו , "את תרומתו החשובה 'ליומן' " , ולמחרת הוא קורא בעיתון על הדחתו מידי אותם מנהלי – הבובה שלִחששוּ את שבחיו בסודי סודות .

מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לא נעשה מטעמי כישרון אלא מסיבות פוליטיות מובהקות . המנכ"ל הזמני הקודם רן גלינקא הודח מפני שאִפשר בדצמבר 2001  ליו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת יריבה המר של מדינת ישראל לומר את דברו על מסך ערוץ 1 (באמצעות ריאיון עם עודד גרנות) . הריאיון הזה לא מצא חן בעיני אריאל שרון . שמו של יוסף בר-אל כמועמד לנהל את רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא הועלה מירכתי האוֹב של ערוץ 33 ע"י השר הממונה מר רענן כהן . כדאי לדעת שערוץ 33 תחת ניהולו של המנכ"ל הנוכחי צובר במשך שנים ארוכות רייטינג יומי שנע בין  % 0.0  ל- % 0.7 . סיבות מינויו של יוסף בר-אל למשרה הרָמָה מדאיגות . הן נעלמו מעיניו של רענן כהן אך אינַן נסתרות מאִישוֹנָיו של שר התקשורת הנוכחי שמבחין במתרחש בין כתלי הרשות . נדמה שלמנכ"לים שקדמו ליוסף בר-אל לא הייתה את היכולת הנחוצה בערוב ימיהם כדי לטפל טיפול שורש בערוץ 33 הזניח ומנהלו שהכריז לא אחת בגלוי , "כי יש לוֹ חברים רבים בפוליטיקה הישראלית" . תש כוחם להזיז הרים כסלעים . שניהם היו עייפים מאוד ומותשים וחסרים את החיוניות הדרושה בסוף תקופת שירותם . הם הסכינו עם מציאות מאוד לא מלבבת שהייתה מנת חלקם – לא בגלל שרצו בה , אלא מפני שלא עמד להם כוחם לשנותה .

רשוּת השידור הממלכתית איננה ריבּוֹן עוד . שני ערוצי השידור העיקריים שלה רדיו "קול ישראל" כמו הטלוויזיה הישראלית הפכו החל מחודש מאי 2002 במקרים רבים אין ספור לשופרה של ממשלת ישראל . זהו דבר שהדעת איננה סובלת במדינה דמוקרטית חופשית . מסמך מפורט בעניין הזה נכתב על ידי ישירות למנכ"ל יוסף בר-אל ב- 16 במאי 2002 , וגם לחברי הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור. הטקסט הזה רלוואנטי גם היום לאחר הדחתו וגירושו של אחד מבכירי העיתונאים של מדינת ישראל דן שילון משורות תוכנית החדשות החשובה של הטלוויזיה הישראלית, "יומן". אני בחרתי בזמנו שלא להחריש ופרשתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיה פעם ביתי השני ולפעמים גם הראשון. עיתונאים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- רדיו "קול ישראל היו מודעים היטב לשערורייה העיתונאית הקלוקלת הזאת הניבטת מהמרקע ובוקעת מהמיקרופון, ומסכינים עמה. כמו במדינה טוטליטארית הם ממשיכים לשחק ביודעין משחק מכוּר מראש וממלאים את פיהם מים. מדהים שעיתונאים נכבדים ורבי מוניטין בטלוויזיה הציבורית ו- רדיו "קול ישראל" השליכו ביוזמתם האישית ברגעים ההם של 2002 את הגדוֹלה שבזכויות בן אנוש, להיות אדם בן חורין. שתיקתם לא תעזור להם. ההסרחה גדולה והמציאות חזקה מהם. הערוץ במצבו הרעוע הנוכחי, מוסרי וכלכלי כאחד, יקרוס על מנהלם ויושביו האילמים. זה רק עניין של זמן. עורך התוכנית "פוליטיקה" (בהנחיית דן מרגלית) מר איתי לנדסברג תבע את המנכ"ל יוסף בר- אל על הוצאת דיבה לאחר שכינה אותו בריאיון לעיתון "גלובס" ב- 18 באפריל 2002, "אחד ממנהיגי הסרבנים לשירות מילואים בשטחים". המנכ"ל הדיח בצעד הפגנתי את העורך שתבע אותו למשפט בגין הוצאת לשון הרע ומינה במקומו לעורך "פוליטיקה" את העורך הקודם מר אהרון גולדפינגר ששהה כשנתיים בחופשה ללא תשלום (ערך באותו הזמן את תוכנית הטלוויזיה  "משעל חם" בחברת "רשת" בערוץ 2), ושב עכשיו לחֵיקו המַר של ערוץ הטלוויזיה הציבורי. זה היה כּאוס של ממש.

מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הייתה כרוניקה של טרגדיה ידועה מראש . המינוי הכושל והלא ראוי הביא לא רק לדעיכת השידור הציבורי , אלא יצר אווירת נכאים עכורה , קודרת ועגומה בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 וגם ברדיו "קול ישראל" . אם יוסף בר-אל יישאר בתפקידו , המצב ברשות השידור ילך ויחריף בעתיד . שלטון תקשורתי המבסס את כוחו על הפחדה יוצר אקלים שלילי . אקלים שלילי יוצר סוּפָה שסוֹפָה לקצור ולקטול את המפחידים והמפחדים גם יחד . אמנון אברמוביץ' הפרשן הפוליטי הנודע של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נטש את המנכ"ל יוסף בר-אל וחָבָר לערוץ 2 . גם הכתבים הפוריים של ערוץ הציבורי אלון בן דוד ושלומי אלדר , חמקו מיוסף בר-אל ויוסי משולם , וערקו לערוץ 10 . כמותם נהג גם מגיש החדשות גלעד עדין בדרכו מהערוץ הממלכתי משרת הממלכה לעברו של ערוץ 10.

ראה "העיר". 19 במארס 2004 . זהו תחקיר ענק של המקומון התל אביבי "העיר" המכונה "זאפ לראשון" אודות התנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . החוקר והכתב מר אלון הדר ערך ראיונות ארוכים וממוקדים עם ארבעת אנשי וועד / הפקה עיתונות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , חיקה גינוסר , מוקי הדר , יהודה כהן , ועדנה נחום על המתחולל בין ארבעת כתליו של השידור הציבורי . 

ראה "העיר". 19 במארס 2004 . תחקיר ענק של כתב המקומון התל אביבי "העיר" תחת הכותרת "זאפ לראשון" של אלון הדר העוסק בהתנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ובן במתחולל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 .

דן שילון סולק בבושת פנים "מהיומן" ע"י יוסף בר-אל . אורלי ווילנאי – מרוז הכתבת לענייני רווחה בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 הודחה ע"י יוסף בר-אל ועושה דברו מר יורם כהן מ"מ מנהל חטיבת החדשות מפני שתקפה בכתבותיה את המדיניות הכלכלית הכושלת של משרד האוצר , שר האוצר בנימין נתניהו והשַר מאיר שטרית . מנהל חטיבת החדשות הזמני הזהיר את כתבת הרווחה בריש גלי בשמו של מנכ"ל רשות השידור , "…שתפסיק לתקוף ולהיטפל למאיר שטרית בכתבות שלה , מפני שזה האיש שאמור לאשר את תקציב רשות השידור…" , והוסיף , "היזהרי המנכ"ל מחפש אותך" . מנכ"ל רשות השידור נזף בעצמו באורלי ווילנאי -פדרבוש : "מי את בכלל שתתקפי את גדולי האומה כביבי נתניהו ומאיר שטרית" , והמשיך , "השר מאיר שטרית התקשר אלי ואמר לי שאת פוגעת בו , תדעי לך שפגעת גם בי" [4] . תוכן הדברים שאמר יורם כהן מ"מ מנהל חטיבת החדשות לאורלי ווילנאי – מרוז התפרסם במלואו בעיתונים "מעריב" ו- "הארץ" .

זה אותו השַר מאיר שטרית שזכה לפתע בכתבת דיוקן בולטת "במבט שני" בערוץ 1 בתחילתה של 2004 , אך ללא הצדקה וּמבלי שעשה כל מעשה יוצא דופן בתחום עיסוקו ומבלי שחולל מפנה אמיתי ודרמטי בכלכלת מדינת ישראל . גם ארהל'ה גולדפינגר סולק "מפוליטיקה" ע"י המנכ"ל ויוסי משולם גם יחד , אבל מרכיביו של הסיפור הזה שונה . רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות הודח ע"י יוסף בר-אל . דן שילון סולק מהגשת "היומן" ע"י יוסף בר-אל .

איתי לנדסברג שהודח "מפוליטיקה" הוחזר לרגע קט לכֵּס שממנו הודח והודח בשנית . יעקב אחימאיר הודיע שאיננו מוכן להגיש את אחת ממהדורת החדשות "שבע וחצי" על פי ליין – אפ שהניחו לפניו העורכים שלוֹ באחד מערבי השבוע מפני שעל פי הבנתו העיתונאית הליין – אפ הזה אינוֹ רלוואנטי לצופים . המגיש הוותיק קבע שהליין – אפ הזה הוא מתרפס בפני מנכ"ל רשות השידור ומ"מ מנהל הטלוויזיה . חמור מזה היה רק הסכמתו של יגאל רביד לשמש משת"פ של ההנהלה כדי להגיש את המהדורה במקומו של הסרבן ההגוּן . מעשה לא אתי , לא קולגיאלי , ואיננו מקובל לחלוטין .

דן מרגלית התפטר מהנחיית "פוליטיקה" וערק כל עוד נפשו בו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המושחת לזרועותיו של ערוץ 10 . הוא היה עיתונאי אמיץ וישר דרך , ולכן לא חשש לנמק את התפטרותו קבל עם ועדה במכתב חריף ששִיגֵר למנכ"ל רשות השידור : "פוליטיקאים ועושי רצונך השתלטו על רשות השידור ועושים בה כמעט ככל העולה על רוחם . כשאני נוכח כיצד חילקת את המסך למי שחפצת ביקרם , גוברת תחושתי כי היה עלי להקדים ולשגר אליך את המכתב הזה . אם לא אלך עכשיו , תידבק בי הרָעֶלֶת  שדִרדרה את הנורמות העיתונאיות – מקצועיות לשפל המדרגה" , כתב למנכ"ל רשות השידור העַריץ אך נעדר את קֶסֶם הכּישרון ונטוּל יכולת מנהיגות .

החלו מאבקי כוחות בין העובדים להנהלה וגם בין העובדים לבין עצמם תופעה חמורה לכשעצמה . פרצו גם מחלוקות חריפות במוסדות הציבוריים עצמם של הרשות , בתוך הועד המנהל ובין חברי המליאה . וָואקום המורל הנמוך שאב לתוכו מאבקי כוח , עימותים , השתלחויות , ריבים , איומים , סכסוכים , מכרזים מכורים ותפורים , מינויים לא ראויים , התפטרויות , ובסופם נטישות של אנשי מקצוע מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעבר מקורות שידור אחרים במדינה . הנפגעת העיקרית מדרך ניהולו של המנכ"ל החדש יוסף בר-אל , הייתה חטיבת החדשות . אין חוֹלֵק על כך שהמנכ"ל הוא העורך הראשי של הרשות אך אין הוא השליט שלה . קיים הבדל עצום בין הצורך לנהל את רשות השידור בצורה נאורה כעורך ראשי בעל תפישת עולם דמוקרטית ופלורליסטית , לבין שליטה באמצעות כפייה מעמדת כוח מאוד אגרסיבית , שאיננה סובלת לצידה שום ויכוח ו/או דעה אחרת . יהיה אשר יהיה , השנים 2002 , 2003 , 2004 ומחציתה של 2005 , ייזכרו בתולדות רשות השידור הציבורית כשנים שחורות ומָרוֹת , בו ניסו מנכ"ל רשות השידור ויו"ר הועד המנהל באמצעות "מכרזים מכורים ותפורים" , להשתלט על תפקידי מנהל הטלוויזיה ומנהל חטיבת החדשות , ולהעניק אותם למקורביהם . אחת הדרכים להשתלטות על המשרות הבכירות והצבת נאמנים , הייתה להעניק שוחד מסך לפוליטיקאים הרלוואנטיים .

עמידתו האיתנה של חבר הוועד המנהל פרופסור דן כספי איש שחונן בחוכמה ויושרה מוחלטת , ושל חברו במליאה ד"ר יוסי דָאהַן , מול הסחף שיצרו המנכ"ל והיו"ר בהליכי המכרזים האלו , הובילו לתמיכה של התנועה לאיכות השלטון בישראל בראשות עו"ד אליעד שרגא . התנועה ביקשה להתערב בנעשה ברשות השידור ובליקויים הקשים המלווים את הליכי המכרזים , וההופכים אותם "למכרזים למראית עין בלבד" . התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ נגד הפעלת המכרזים , בטענה שיו"ר רשות השידור הוא חבר מרכז הליכוד לשעבר וחלק מחברי הועד המנהל (כמו ראובן שלום למשל) הם פעילי ליכוד , ואלו יחד עם מנכ"ל רשות השידור עושים יד אחת וכל שביכולתם להביא לבחירתם של "מועמדים נוחים לכאורה לראש הממשלה אריאל שרון" . בג"ץ הוציא לבקשת התנועה לאיכות השלטון , צו ביניים המבטל את ישיבת ועדת המכרזים למינוי מנהל חדש לחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . גם פרקליטת המדינה עדנה ארבל הצטרפה לעמדת התנועה לאיכות השלטון , והודיעה להנהלת רשות השידור כי אין לקיים את המכרז למנהל החדשות לפי שעה .לא צריך להיות מאבחן דגוּל כדי לראות שיוסף בר-אל הֵפֶר את עיקרון , "האבסולוטיסמוס הנאור" , שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18 : "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון" , עיקרון שחָל גם על כל מנכ"ל רשות השידור הציבורית – ממלכתית באשר הוא במדינת ישראל .

אפילו גב' אֲהוּבָה אוֹרֶן הסגנית הכמעט נצחית של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומעריצתו הגדולה של המנכ"ל יוסף בר-אל שירש את רן גלינקא ואורי פורת , החליטה להתפטר מתפקידה בקיץ 2004 . לא נותר בה כוח במאבקיה נגד עקרונות הניהול של המנכ"ל . פתאום היא נזכרה לספר לכל מי שרק רצה לשמוע , שלא שאלו לדעתה בעניין חוזי ההעסקה היקרים של יָעֵל דָן מרדיו גלי צה"ל ועֵרָן הָדָס מהעיתון "ידיעות אחרונות" –  בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . האישה הדעתנית הזאת שמאסה בנעשה ברשות השידור נזכרה לפתע לזעוק חמס על היעדר פיקוח ציבורי יעיל על השידור הציבורי . מעניין היכן היא הייתה כל הזמן . מעולם לא קרה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מועצת העיתונות במדינת ישראל , שנשיאה של מועצת העיתונות , יצהיר , ויקרא בפומבי קבל עם ועדה למוסדות הציבוריים של רשות השידור ולממשלת ישראל לפסול לאלתר מועמד ראוי כלשהו למשרת מנכ"ל רשות השידור . זה קָרָה לראשונה עֶרֶב מינויו של יוסף בר-אל . כולם ידעו במי ובמה מדובר . המדהים הוא שלמַעֵט שניים אולי שלושה עיתונאים שניצבו לצִדי ותמכו במאבקי הציבורי שהפך לרוע מזלי לאִישִי , כמעט כל עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" , ובראשם המגיש הנודע ומי שהיה מנהל הטלוויזיה וחטיבת החדשות בערוץ הציבורי בעבר מר חיים יבין , חמקו מהמערכה הציבורית ועמדו דוממים מהצד כשראשם מושפל . הם סירבו לעמוד כחומה בצורה מול העריצות . צריך לכך אומץ שלא היה להם . הם הִמתִּינוּ שמישהו אחר יעשה בעבורם את המלאכה . בכך הפכו לוָוסָלִים . מרצונם החופשי השליכו מעליהם לפתע עכשיו את הגדולה שבזכויות בן אנוש להיות אדם ריבוני בן חורין .

מדהים כיצד אנשים נבונים ומשכילים כאן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" שהיו אמורים להיות ישרי דרך , אמיצים וזקופי קומה  ולהתייצב ללא מורא וללא משוא פנים כנגד יוסף בר-אל , חדלים להתייחס בביקורתיות אל סביבתם ומסכינים עמה כמובנת מאליה . זה פשוט לא ייאמן . ממש כמו במדינוֹת טוֹטליטאריוֹת . הייתי המום ממה שהתחולל באותם ימים ברשות השידור . הייתי בטוח שאבות השידור הציבורי יתמכו בי ללא סייג במאבקי נגד יוסף בר-אל אך הם עמדו מהצד והחרישו . אני מציע לאותם אנשי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 שהשקיפו על הנעשה מבלי להתערב לקרוא את סִפרוֹ של הפילוסוף היהודי – גרמני ד"ר ארנסט קאסירר (Ernest Casirer) שחי בשנים 1945 – 1874 , וכתב את , "The Mith of the State" . זה ייתן להם הרבה חומר למחשבה . אני טופל על פי מידת שיפוטי אשמה גדולה ועיקרית על מר חיים יבין אחד מהאבות המייסדים של השידור הציבורי ואמון על חופש הדיבור , שבחר עכשיו לשתוק , והצהיר בהזדמנויות שונות קבל עם ועדה (וגם בפניי )בתקופת יוסף בר-אל , "שהוא עכשיו קבלן עצמאי ברשות השידור של יוסף בר-אל, ניצב מהצד, ואיננו מוכן לדבר על חופש הדיבור" . יכול היות שחש את עצמו קרוב למנכ"ל החדש לאחר שיוסף בר- אל הצהיר ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר : "חיים יבין הוא כוכב גדול וגם ידיד וותיק שלי , ולעולם לא אסכים שייפגע" . קראתי את הריאיון ההוא של שרי מקובר עם המנכ"ל המיועד יוסף בר- אל וגם שמעתי באופן אישי מפי חיים יבין את דעתו על המנכ"ל המיועד . אין שום קשר מוסרי בין מעמדו של חיים יבין כקריין בכיר לבין השקפת עולמו של יוסף בר- אל שניצב האותו הרגע ההוא בפסגת השידור הציבורי . טקסט ההתעלמות הזה של חיים יבין "אני עכשיו קבלן עצמאי ברשות השידור של יוסף בר-אל, ניצב מהצד, ואיננו מוכן לדבר על חופש הדיבור" , מביך ומעורר רחמים בעיניי .

ראה "העיר" .  19 במארס 2004 . המקומון התל אביבי "העיר" . מר חיים יבין מאושיות השידור הציבורי לדורותיו ומי שמשמש קריין "מבט" מצהיר עכשיו נוכח ניהול רשות השידור ע"י יוסף בר-אל כהאי לישנא : "אני לא עובד ברשות . אני ספק קבלן עצמאי . אני לא מעוניין לדבר על חופש הדיבור ברשות" . חיים יבין שומר על אגפיו גם במחיר כבודו האישי ועל חשבון האמת . לא להאמין…? דווקא להאמין…! גם אנשים מכובדים משילים מעל עצמם את הזכות העליונה להיות ריבון של עצמם . בחלוף שנה וחודשיים סולק יוסף בר-אל מרשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון .  

פרופסור מרדכי קרמניצר הנשיא הנוכחי של מועצת העיתונות פעל בצורה אמיצה , כשפנה באופן אישי לחברי הועד המנהל ומליאת רשות השידור ולשרי ממשלת ישראל בקיץ 2002 , שלא למנות את יוסף בר-אל למשרה הרמה . זה לא עזר לו . הוא לבדו לא הספיק להבטיח את ניצחון הצדק במערכה הכבדה .

עם מינויו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור , הנהיג יוסף בר-אל מדיניות כלכלית מפוצלת מידי בתוככי רשות השידור . הוא חגג ברוב עם והדר בקיץ 2002 יחד עם מר רענן כהן השר הממונה את חנוכתו של ערוץ 34 (הערוץ הישראלי הלווייני בשפה הערבית – מס' 169 על הממיר של YES) שכוּוַון למדינות ערב השכנות וגם הרחוקות יותר, והעמיד לרשותו סכום כספי מדהים של יותר מ- 80 מיליון ₪ , מתקציבה השוטף של הטלוויזיה הישראלית . חברי הוועד המנהל והמליאה שאישרו את ההחלטה התמוהה והמביכה שותפים מלאים לביזיון הזה מובן שפעולת השידור הפיננסית הזאת מצאה חן בעיני רענן כהן השר הממונה על חוק ביצוע רשות השידור , אך הייתה חסרת כל הגיון ציבורי מבחינת הצופה הישראלי . היא הביאה באחת ליצירת  Overdraft  ענק בקופות ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" . חוֹק רשות השידור איננו מביא בחשבון בניסוחו המדויק הקמה ופריסתו של ערוץ טלוויזיה בינלאומי ממין זה שתכליתו לפנות לאוכלוסיות שמחוץ לגבולות מדינת ישראל . צורת הניהול הכלכלית הנוכחית הזאת הייתה חובבנית מכל היבט ומסוכנת מאוד . היא גרמה נֶזֶק מצטבר שסופו משבר כספי חמור שהתרחש בתוך שנים ספורות ברשות השידור . הפרויקט איננו מותיר מספיק מַמוֹן למִימוּן מטרות השידור הציבוריות של שני הגופים העיקריים , הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" . ערוץ 34 הישראלי הלוויני בערבית איננו רלוואנטי בעליל למשלם האגרה . הדבר כמובן משתקף ברייטינג האפסי שלו בתחומי הצפייה של מדינת ישראל הדומה לקודמו האריתמטי בסקלה . (אין שום נתון היכול לאשר את רייטינג הצפייה בו במדינות הערביות השכנות לרבות מצרים ומדינות המפרץ הפרסי) . פריחתו של ערוץ 34 , הביאה במקביל לשקיעתו של ערוץ 1 שאמור להוות את פסגת השידור הציבורי בישראל . הערוץ הציבורי נבלם ושימש תקופה ארוכה בימה לאוסף של שידורים חוזרים בכמות בלתי סבירה , חסרי רלוואנטיות, ונעדרי כיוון . כולם ראו את זה . אירוני לחשוב שאיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה לא העיז לפצות את פיו . ואז הגיחה לפתע ב- 1 באוקטובר 2003 העיתונאית גב' מיכל אהרוני ופרסמה את רשמיה ואת האינפורמציה שבידיה אודות קורות ערוץ 34 בעיתון "מעריב" תחת הכותרת "ערוץ מיותר אבל חסין" .

טקסט מסמך : 1 באוקטובר 2003 . העיתון "מעריב" . העיתונאית גב' מיכל אהרוני מפרסמת את האינפורמציה שבידיה אודות כדאיות ההשקעה העיתונאית והכלכלית בערוצים 34 ו- 33 של רשות השידור תחת הנהגתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל . מיסוד ערוץ 34 הכושל היה פרי רעיונם של יוסף בר- אל והשר הממונה על רשות השידור בעת ההיא מר רענן כהן . ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט החלה לעקוב בדאגה רבה אחר המתרחש ברשות השידור הציבורית . (באדיבות "מעריב") . 

בקיץ 2003 החלה המפולת הכלכלית . היא לא איחרה לבוא וסופה מי יישוּרנו . לאחר שתיים עשרה שנות שידור רצופות נסגרה תוכנית הבוקר של ערוץ 1 "בוקר טוב ישראל" בהוראתו של יוסף בר-אל. מטעמי חיסכון כמובן . לא ייאמן . באמצע שנת התקציב של 2003 , דרש מנכ"ל רשות השידור לסגור לאלתר את רשתות הרדיו של "קול ישראל" , קול המוסיקה , רשת א', ורק"ע (רשת שידור בשפות שונות למען העולים החדשים). הציבור שהבחין במזימת החיסול באִיבָּה מנע זאת ממנו . אח"כ ביקש לאחד את שידורי קוֹל המוסיקה ורשת א' , ולקצץ בשעות השידור שלהן ושל רק"ע . עכשיו כבר התערבו הפוליטיקאים וחלק משרי ממשלת ישראל "שדרשו את טובת הציבור" ולא אפשרו לו לבצע את השינויים שרצה בהם. זאת רק ההתחלה. בל נשכח שבתחילת כהונתו באפריל – מאי 2002 , קנה יוסף בר-אל את משחקי מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה  ביותר מ- % 6000  (ששת אלפים אחוזים) מאשר שילמה רשות השידור למשחקי גביע העולם בכדורגל של המונדיאל הקודם בצרפת 1998 . לא ייאמן . בסתיו 2002 שילם מנכ"ל רשות השידור סכום עתק של מיליוני דולרים להתאחדות הכדורגל הישראלית , תמורת שידורה של תוכנית סיכום זניחה של ליגת העל במוצ"ש , בעוד המתחרים  –  ערוץ 2 וערוץ 10 גורפים לידם את השידורים הישירים היוקרתיים . בשלוש עונות הכדורגל של 2003 / 2002 , 2004 / 2003  ו- 2005 / 2004 , שילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל עונה כ- 2.8 מיליון דולר .  8.4 מיליון דולר בשלוש עונות , תמורת ס"ה של 108 שעות שידור , 18 מהן בשידורים ישירים ו- 90 שעות של תקצירים מוקלטים מאוחרים . עלות שעת שידור ממוצעת כזאת עומדת על 000 78 (שבעים ושמונה אֶלֶף) דולר. סכום מופרז ולחלוטין לא כדאי.

                                                                                                                  “Something is rotten in the state of Denmark”.

יֵש מַשֶּהוּ רָקוּב בְּמַמְלֶכֶת דֶּנֶּמַרְק, אומר מָרצֶלוּס בלילה חשוך במרומי טירת אֶלְסִינוֹר לחברו הוֹרָצְיוֹ , דקות ספורות לפני המפגש הדרמטי של המלט עם רוח אביו בתחילת המחזה , והתכוון בתחושות ליבו גם לנעשה ברשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל ולמתחוֹלֵל בתוככי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בפיקודו של יוסי משולם . זה נכון ש- "המלט" הוא רק מחזה אבל רשות השידור היא טרגדיה . זהו המנכ"ל שהכריז ללא בושה בפרהסיה כי הוא מייצג את דעת ראש הממשלה מר אריאל שרון והקוֹנצֵנזוּס הממשלתי שלוֹ . יוסף בר-אל הוביל יחד עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן ונציגי העם במליאת רשות השידור מהלכים שאין הדעת סובלת . שום שסתום לאומי לא בלם את השחיתות הפושה ברשות השידור הציבורית של מדינת ישראל . מדהים . אחד משיאי המחלוקת החריפה בין מנכ"ל השידור הציבורי לבין הציבור עצמו , היה ריאיון נוקב שהעניק בימאי הקולנוע דורון צברי ואחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים של הדור הצעיר בישראל לעיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 21 במאי 2004 , בו קבע מפורשות כלהלן : "כי רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל היא הגוף הציבורי המושחת והמסואב ביותר בישראל , בזבוז כספים משווע , התעמרות באזרחים , ולוח שידורים מעליב" [6] . האשמה חסרת תקדים בחומרתה . מנכ"ל רשות השידור נמנע מלתבוע למשפט את מר דורון צברי על הוצאת דיבה ולשון הרע .

חֶבֶר נאמניו של המנכ"ל בצמרת מנהיגות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" , וגם בדרגי מנהיגות זוּטרים יותר , הצטרף אליו ללא היסוס וללא שֶמֶץ של בושה יחד עם שאר הבוחשים בבִּיצת הרקק . הקבוצה הפוליטית הירוּדה הזאת וחסרת הכישרון , הצליחה להגשים במרץ רב לוח שידורי טלוויזיה חנפני ופתטי היא הצדיקה במאה אחוז את האקסיומה המתמטית שטבַע וויליאם קוּל : "כמוּת האינטליגנציה בעולם קבועה  אך מספר האוכלוסין גדֵל בהתמדה".

ההתערבות הפוליטית הגסה בנעשה ברשות השידור בטלוויזיה וברדיו גם יחד ובחישת שרי הממשלה בתכני השידור הגיעה לשיאים שלא נודעו כמותם בעבר . בהיעדר מטה מסודר הביא יוסף בר-אל ב- 2003 לרשות השידור חמישה יועצים חיצוניים ללא מִכרז , מר דוד אדמון ז"ל איש הליכוד יועץ לענייני פרסום וקידום מכירות , גב' רחלי גולדבלט יועצת תקשורת ותדמית , מר ערן גזית יועץ לטכנולוגיית המידע , עו"ד שלמה תוסיה – כהן יועץ לקידום פרויקט שערי צדק , וד"ר לינדה עפרוני יועצת כלכלית בתחום השכר . מבקר המדינה השופט בדימוס מר אליעזר גולדברג תקף בחריפות רבה בדו"ח שלו בתחילת חודש מאי 2004 את המהלכים האלוּ של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . זמן קצר לאחר שהתפרסם דו"ח מבקר המדינה , אך תוכנו כבר הספיק להישכח , החליט יוסף בר-אל למנות את כתב התקשורת של העיתון "ידיעות אחרונות" מר עֵרָן הָדָס למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . מדהים . זה לא היה עוד סוד כי מהלכי הניהול המביכים של של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שנראו נטולי היגיון , הונחו תחת זכוכית מגדלת של שלושת העיתונים הגדולים במדינה "מעריב" , "ידיעות אחרונות" , ו- "הארץ" . צריך לקרוא ולבחון בזהירות את המאמרים , הכתבות , וגם בין השורות את דו"חות הביקורת שהכינו כתבי התקשורת שלהם , מר בועז גריילסמר לעיתונו "מעריב" , מר ערן הדס "לידיעות אחרונות" , וגב' ענת באלינט בעבור קוראי "הארץ" , בשנים ההן של 2004 – 2002 , כדי להבין מדוע מינה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לפתע את עֵרָן הָדַס למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , פונקציה שכלל איננה קיימת בהגדרות תפקידי הניהול בטלוויזיה הממלכתית , לצִדם של מנהל הטלוויזיה מר מוטי עדן ומנהל התוכניות מר יוסי משולם .

ביום חמישי – 22 ביולי 2004 פרסמה גב' ענת באלינט מאמר במוסף הכלכלי של עיתון "הארץ" שכותרתו זועקת לשמים : "ממצאים חמורים על מצבה של רשות השידור בדו"ח של חב' ברייטמן- אלמגור , הגירעון של רשות השידור גדול פי שישה מכפי שהציג יוסף בר-אל . ממכתב ששלח יו"ר רשות השידור מר אברהם נתן עולה כי המנכ"ל יוסף בר-אל דיווח על גירעון של 35 מיליון ב- 2002 לעומת 200 מיליון כפי שמופיע בדו"ח של חב' ברייטמן-אלמגור" . בגוף המאמר הוסיפה גב' ענת באלינט : "זאת הפעם הראשונה שיו"ר רשות השידור אברהם נתן , אשר עד עתה נקט מדיניות של הסכמה מלאה עם המנכ"ל יוסף בר-אל , יוצא נגדו ומצביע על כך שהמנכ"ל העביר לוֹ ולשרי הממשלה דיווח לא נכון" . מאמר התחקיר של גב' ענת באלינט טרם זכה לכתב הגנה של רשות השידור .

ראה "הארץ".  מדור הכלכלה של עיתון "הארץ" חושף ב- 22 ביולי 2004 את ההידרדרות החמורה ומצבה הכספי הנואש של רשות השידור בעידן המנכ"ל יוסף בר-אל . 

המשנה לפרקליטת המדינה גב' מרים רובינשטיין שלחה ליוסף בר-אל ביוני 2004 מכתב חריף ביותר בעקבות מינויו הבלתי ראוי של עֵרָן הָדַס כאחראי ללוח המִשדרים של ערוץ 1 . במסמך כתבה גב' מרים רובינשטיין את הטקסט כלהלן : "בדיון שנערך במשרדה בעניין עֵרָן הָדַס , יוסף בר-אל לא טרח לדווח במדויק לאנשי הוועדה , ודרך ההתנהלות הזאת איננה ראויה בלשון המעטה" . מנכ"ל רשות השידור מיהר שוב להאשים את היועצת המשפטית שלו גב' חנה מיצקביץ' הבוחשת נגדו בקדרה .בטרם אולימפיאדת אתונה 2004 מינה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ללא מכרז באוקטובר 2003 את מזכירתו האישית גב' אילנה זַנְגִילְבָּאף למנהלת שירותי המינהל של ערוץ הטלוויזיה 33 וערוץ 34 במקומו של גיסה מֵאִיר בַּר שנשוי לאחותה . את מֵאִיר בַּר מינה למנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . גם כן ללא מכרז . מדהים . העיתונאים הוותיקים "והאמיצים" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חלקם מוגי לֵב של ממש שתקו כרגיל . הם לא שאלו את המנכ"ל שלהם שאלה מתבקשת אחת , "אלו כישורים מקצועיים יש לגב' אילנה זנגילבאף כדי לנהל ערוץ טלוויזיה ציבורי – ממלכתי במדינת ישראל ?" . רק קומץ , אנשי וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וכמה מהם באגודת העיתונאים בירושלים בראשותה ומנהיגותה של גב' וֶורד ברמן הקימו קול זעקה בפרקליטות המדינה . נראה היה כי המנכ"ל נסוג וביטל כעבור שלושה חודשים את שני המינויים הנפוטיסטיים שלוֹ חסרי כל הגיון .

טקסט מסמך ( 1 ) : 6 במאי 2004 . העיתון "מעריב" שהעורך שלו הוא מר אמנון דנקנר ז"ל . תחקיר ענק של העיתונאי מר בועז גריילסמר תחת הכותרת "עסק משפחתי" העוסק בחשיפת דו"ח מבקר המדינה את תרבות הניהול הקלוקלת ברשות השידור תחת הנהגתו של המנכ"ל יוסף בר-אל . (באדיבות עיתון "מעריב") .

טקסט מסמך ( 2 ) : 6 במאי 2004 . העיתון "מעריב" שהעורך שלו הוא מר אמנון דנקנר ז"ל . תחקיר ענק של העיתונאי מר בועז גריילסמר תחת הכותרת "עסק משפחתי" העוסק בחשיפת דו"ח מבקר המדינה את תרבות הניהול הקלוקלת ברשות השידור תחת הנהגתו של המנכ"ל יוסף בר-אל . ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט עקבו גם אחר הנפוטיזם חזר התקדים כפי שהתגלה בממלכת השידור של המנכ"ל יוסף בר- אל . בחלוף שנה הדיחה אותו ממשלת ישראל ממשרתו הרמה . (באדיבות עיתון "מעריב") .

בחודש אפריל 2004 נשכר מר בן-ציון ציטרין איש עיתון "הארץ" ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לשמש עורך "מבט" ללא מכרז . אגודת העיתונאים הירושלמית הגישה עתירה לבית הדין לעבודה נגד העסקתו וזכתה בעתירה . כעבור חצי שנה מיום מינויו הודיע לו מנכ"ל רשות השידור כי אין הוא יכול להתייצב עוד מאחורי המינוי השערורייתי שלוֹ עצמו , ושילם לבן-ציון ציטרין 150 אלף ₪ מקופת רשות השידור כשכר פשרה לארבעה חודשי עבודה . בספטמבר 2004 פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" ידיעה מרעישה , כי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן שלח מכתב בהול לראש הממשלה אריאל שרון המתריע על קריסתה הכספית והניהולית הקרבה והולכת של רשות השידור תחת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל . מר אברהם נתן ברח מהספינה הטובעת שאותה ניסה לנווט בחוסר כשרון נורא , והצדיק את האמירה , שְ- "אין תרופה לחוסר כשרון אלא בתוספת כשרון" . דבר שאֵין הוא מצויד בו וגם לא המנכ"ל שלוֹ . בסתיו 2004 החל שר התעשייה והמסחר מר אהוד אולמרט שהוא גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מהלך הדחה רִשְמִי חסר תקדים נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . זמן קצר אח"כ ב- 4 באוקטובר 2004 פּרְסֵם עיתון "הארץ" מאמר מערכת התומך בהחלטתו של השר הממונה להדיח את מנכ"ל רשות השידור מתפקידו הרם , והעניק לו כותרת , "שידור לא ציבורי". הנה החלק העיקרי במאמר המערכת המתייחס לאיכותו המקצועית השלילית של יוסף בר-אל [7] : "החלטתו התקדימית של השר אהוד אולמרט לפתוח בהליכים להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל , פתחה מייד את בורסת המועמדים לתפקיד המתפנה , מטעם השר ומטעם עצמם . התערבות השר בניהול הרשות , שבימים תיקונם אמורה לקומם את שוחרי עצמאותו של השידור הציבורי , מתקבלת הפעם בהבנה לנוכח תפקידו השערורייתי של המנכ"ל . יוסף בר-אל תקע כמה מסמרים עבים במיוחד במה שמצטייר כארון הקבורה של השידור הציבורי . מינוייו הנפוטיסטיים וסדר העדיפויות המקצועי שלוֹ , דִרדרוּ את הרדיו והטלוויזיה הציבוריים בניהולו לרמה הנמוכה ביותר מאז הקמתם . יחסיו הקרובים של יוסף בר-אל עם השלטון גרמו לנזק חמור לתדמית של שני גופי השידור הציבוריים ולתפקודם" .

תוכן מאמר המערכת של עיתון "הארץ" וודאי שלא היה זר לי . הוא גם לא היה זר לסגן ראש הממשלה אהוד אולמרט. עם יוסף בר-אל צריך היה להיאבק ולהילחם בכלי המלחמה המוכרים לו, "כלי מלחמה פוליטיים". אהוד אולמרט ידע כי בין כותלי רשות השידור מתרחש דבר רע מאוד . הוא הבין כי בראש רשות השידור ניצב מנכ"ל לא רק לא מוכשר , אלא גם על פי הגדרתו מסואב ומושחת . הוא היה נחוש להדיח אותו . ב- 22 בינואר 2004 החלפנו דעות על הקוֹרֶה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . בקיץ 2002 יצא יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור נגד מדיניות שידורי הספורט שהיה לי הכבוד להיות השושבין שלה . בכנס מיוחד שלא מן המניין בהשתתפות הוועד המנהל של רשות השידור , אנשי וועדת הכספים של מליאת רשות השידור , ושל יו"ר וועדת הביקורת של רשות השידור במליאה עו"ד אבי שמידט , ובהשתתפותו כמובן , שנערך ביום ראשון – 21 ביולי 2002 בארבע וחצי אחה"צ , בבנייני מערכת הטלוויזיה והרדיו בתל אביב , מצא צורך לצאת פומבית חוֹצֵץ נגד רכישת זכויות השידורים על ידי של אירועי הספורט הרלוואנטיים . הנה תמליל מדויק של דבריו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מאותה פגישה , המעידים לא רק על בורותו המקצועית בנושא , אלא ניסיון נואל שלו להציג את רפיסות שידורי הערוץ הציבורי בתקופת המנכ"ל רן גלינקא , הנוטה להיהפך לדבריו לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) , ואותי כקרימינל [8] . קראתי את הסטנוגרמה המגוחכת . היא הזכירה לי סוג של התכנסות יועצים ומפקחים של מושל הממלכה בטירה של אלסינור . אנשי הוועד המנהל המוזכרים בסטנוגרמה הבאה לא היו בקיאים בלשון המעטה בענייני תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית והרכש והקנייה הבינלאומיים שאנוכי עסקתי בהם כנציג רשות השידור ומטעם רשות השידור . רמת השיח בדיון ההוא של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל וחבר היועצים – מפקחים שלא התמצא כהוא זה במה שהתחולל בפורטו – פורטוגל הייתה פתטית. הצגת נתוני הרכישה ונסיבותיה כפי שנמסרו באותה פגישה היו בלתי מדויקים לחלוטין.

יוסף בר-אל : המצב הכספי הקטסטרופלי הוא בטלוויזיה ברוממה . תקציב הפעולות של החדשות בטלוויזיה נוצל ב-  % 104 בשישה חודשים . זאת אומרת גמרו את 9.5 מיליון השקל בשישה חודשים . אני לא האמנתי לזה . קשה לי להאמין שאנשים הוציאו 1.5 מיליון שקל בחודש על תקציב פעולות . זה חוץ מהספורט שהוא חרג , הכל חרג , אבל בכלל כל תקציב החדשות , המבנה שלוֹ , אני לא רוצה שישתמע מדבריי איזו שהיא ביקורת על אלה שאישרו , כי אתם אישרתם . אני רוצה להגיד לכם , אין מקום בעולם שבשידור הציבורי הזכויות של הספורט מגיעות ל- 40 מיליון והם חלק מהחדשות ותקציב הפעולות של החדשות מגיע ל- 9.5 מיליון . אין מקום כזה בעולם . אלא אם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הערוץ הציבורי לערוץ 5 …

עו"ד אבי שמידט : המצב קשה…

יוסף בר-אל : זה קטסטרופה…אני שמעתי בוועדת החינוך והספורט של הכנסת שאתם אישרתם עבור 4 משחקים בקדם גביע אירופה של יוּרוֹ 2004  000 300 (שלוש מאות אלף) דולר למשחק לחברת UFA בגרמניה…

עו"ד אבי שמידט : מיליון וחצי דולר…

יוסף בר-אל : מיליון וחצי דולר זה 7.5 מיליון ₪ , אבל לכל משחק כזה יש לוֹ משחק גומלין בארץ . ההתאחדות פנתה אלינו ושאלה כמה אתם מציעים על המשחקים בארץ . אמרתי להם 000 80 (שמונים אלף)₪ והוספתי אין לנו כסף . נציג ההתאחדות אמר לא , זו תישמע בדיחה. התווכחנו בין שנינו . הצעתי להם 000 70  (שבעים אלף) דולר . השיבו לנו שזו בדיחה .

עו"ד אבי שמידט : מתי זה נסגר ?  באיזה תקופה ?

יו"ר רשות השידור נחמן שי : מה נסגר ?

עו"ד אבי שמידט : מה זה המשחקים האלה  ?  גמר של מה ?

יוסף בר-אל : מוקדמות גביע אירופה לאומות . אני לא מומחה גדול לדברים האלה …אז אני מגיע למה ? לפי שניים מתקציב החדשות על שמונה או עשרה משחקים מצ'וקמקים . בינינו , מה זה נבחרת ישראל במוקדמות גביע אירופה ? אם הייתי שם את הסכום הזה , היו באים ואומרים לי אנחנו משוגעים…

חבר המליאה נועם גרסל : מישהו לקח בלי סמכות ?

יוסף בר-אל : כן . מי שיש לוֹ סמכות לחתום , כן . אנחנו מבררים . קודם כל רוצים לראות את ההסכם הזה .אני אפטר אותו . ויכול מאוד להיות שלפני שיפוטר יצא לפנסיה .

חבר המליאה נועם גרסל : אני רוצה לדעת שהגנב נתפס…

כעבור זמן קצר הפך מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל את עורו . האיש שדיבר על שידור משחקי נבחרת ישראל בכדורגל המצ'וקמקים בעונת השידורים של 2004 שידרה הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 , רכש כמעט כל דבר שזַז . יוסף בר-אל הסכים לנדב מכיסו הציבורי של משלם האגרה תמורת זכויות שידורי הספורט בשנת 2004 סכום שיא של  כ- 18.3 מיליון דולר , שהם  כ- 82 מיליון ₪ . אולי מפני שנותר לו כסף בקופה לאחר שהפסיד את שידורי הכנסת שהיו נחלתו הבלעדית של ערוץ 33 מאז 1994 ועכשיו נלקחו ממנו . הנה הפירוט .

א. אולימפיאדת אתונה 2004  כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר .

ב. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – פורטוגל 2004 (2004 EURO) כ- 3.200000 (שלושה מיליון ומאתיים אלף) דולר .

ג. משחקי מכבי ת"א בכדורסל בליגת ה- EuroLeague כ- 3000000 (שלושה מיליו)ן דולר . הערה : יוסף בר-אל וויתר בהסכם הזכויות עם מכבי ת"א גם על ההכנסה משקופיות חסות הנאמדת ב- 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר והעבירה לידי מכבי ת"א. לכן מדובר לא בסכום של 3 מיליון דולר אלא ב- 4.200000 (ארבעה מיליון ומאתיים אלף) דולר.

ד. משחקי הפועל ירושלים בכדורסל בליגת ULEB כ- 1.000000 (מיליון) דולר.

ה.  תקציר משחקי ליגת העל בכדורגל בשבתות ושידורים ישירים של שני משחקי חצאי הגמר וגמר גביע המדינה בכדורגל כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר.                                                                                            

ו. שידורים ישירים מליגת העל בכדורסל ומשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל כ- 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר.

ז. שידורים ישירים של משחקי החוץ של נבחרת ישראל במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל – גרמניה 2006 כ-  700000 (שבע מאות אלף) דולר.

ח. הוצאות הפקה הכלליות של כל משדרי הספורט כ-  3.000000 (שלושה מיליון) דולר.

מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הוציא מקופת השידור הציבורי בשנת התקציב של 2004 סכום של כ- 18.3 מיליון דולר עבור שידורי הספורט, שהם כ- 82 מיליון ₪. בצדק או לא. לא זה לֵב העניין. לב העניין הוא שמעשהו זה בא כשנתיים לאחר "תמיהתו" המתחסדת הפומבית בפני ה- Board הציבורי שלו, היינו, חברי הוועד המנהל של רשות השידור, כשאמר – שאל בכתובים, "האם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) בעקבות תקציב זכויות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 המגיע ל- 40 מיליון ₪…?" .  לא ייאמן…?  ייאמן…! חלק מדיווחיו של מנכ"ל רשות השידור לאנשי הוועד המנהל ולחברי וועדת הכספים של הרשות , לרבות יו"ר וועדת הביקורת של הרשות, לא עמדו מעולם במבחן המציאות. המדהים הוא שכולם שתקו . לא רק שתקו. ידעו ושתקו. השתקן הראשי בתחילתו של המשחק המושחת והמכוער הזה היה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי. צריך לציין עוד, שבעונת השידורים 2005 – 2004 נוספו למערך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גם שידורי כדורגל מן ה- Premiere League האנגלית.

"אין כל חדש תחת השמש", כדברי קהלת בן דוד מלך בירושלים. הטקסט הקלסי מתייחס גם לרשות השידור בתקופתו של המנכ"ל יוסף בר-אל . אינני שונא את יוסף בר-אל. אינני רוחש לו טינה. אני רוחש לו בוז. מינויו למנכ"ל רשות השידור היה שגוי ומופרך מיסודו. יותר משאני בַּז לוֹ אני בַּז לשְדֵרַת הפיקוד והמנהיגות העכשווית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על דרגיה השונים. רובם מכהנים שם כמנהלי – בובה תחת השגחתו של המנכ"ל הנוכחי. הם חדלי אישים, חסרי יושרה מינימלית, נעדרי מעש וחזון, ומְעוּטֵי כבוד מינימלי שממתינים לתלוש המשכורת בסוף החודש. זוהי שדרת פיקוד אופורטוניסטית שהפכה למשת"פית, אומרת אמן למנהיגות המייצגת ערכים כל כך שליליים, וסוגדת בהִנְהוּן ראש לעריצות עיתונאית המזכירה משטרים אפֵלים. מדהים כיצד אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעלי ניסיון רב בתחום השידור, מקבלים החלטות בלתי סבירות משוללות כל הגיון, מחרישים מן הצד במקרה הטוב, או מרשים לעצמם במקרה הגרוע להַנְהֵן בראשם כ- "יֶסְמֶנִים", מפני שאיבדו זה מכבר את חירותם וגם את כבודם . אין בי טיפת געגוע למוֹסַד אותו שֵרַתִּי 32 שנים והיה ביתי השני ולעיתים גם הראשון. החלטתי לפרוש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור הייתה לאלתר וסופית. ב- 8 ביולי 2002 היום בו פרסם מנכ"ל יוסף בר-אל גילוי דעת בעיתון "ידיעות אחרונות", "כי הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי ", שלח לי אלכס גלעדי מכתב הנושא טקסט שוֹנֶה. הנה הוא כלשונו [9].

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002 . זהו המסמך המקורי שכתב לי אלכס גלעדי .

הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור הנוכחי מר יוסף בר-אל, היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ"ל רשות השידור לתפקידו, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם, ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל . פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ב- 1 בפברואר 2003  בתום 32 שנות עבודה רצופות , איננה מקרית אֵפוֹא ואיננה פרישה טבעית. הייתי עצוב ומאוד כעסתי על כל מה שקרה בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים. יכולתי לאמֵץ עכשיו אל לִבִּי את המליצה השירית הנפלאה הבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א' בספר תהילים האומרת, "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד , וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". זאת האמת לאמיתה. חשרת העבים של אביב 2002 החזירה אותי לימי ההתחלה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ מאושר אחד ב- 1971, כשפגשתי לראשונה אז את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום.

ביום שני – 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ושלחה אותו בבושת פנים לביתו . הדחה חסרת תקדים הנעשית בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ותולדות רשות השידור . מתכנן ויוזם מהלכי ההדחה במשך חודשים ארוכים היה אהוד אולמרט סגן ראש הממשלה ושר התמ"ס שכיהן גם כשַר הממונה על רשות השידור . ראש הממשלה אריאל שרון הרים את ידו בעד הדחת מנכ"ל רשות השידור אולי מפני שהיועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז קבע נחרצות כי יש להעיף את יוסף בר-אל מתפקידו הרָם בעקבות מִמצאיו השליליים של מבקר המדינה . יתירה מזאת . היועץ המשפטי הודיע לשרי הממשלה כי אם הם יצביעו נגד ההדחה הוא לא יוכל להגן על החלטתם בבג"צ . מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הצטייר זה מכבר בעיני התנועה לאיכות השלטון בראשותו של עו"ד שרגא אליעד ובעיני איגוד הבימאים והתסריטאים בישראל כמנכ"ל רשות שידור מְסוֹאָב . ב- בג"צ המתינו כבר שתי עתירות של שני הגופים האלה מאז דצמבר 2004 המבקשות להדיח אותו את יוסף בר-אל מכהונתו . אנשי ציבור מהימין והשמאל כאחד , כמו השַר אהוד אולמרט וח"כ איתן כַּבֶּל , נתנו ביטוי מרחיק לכת לסלידה שהצטברה בקרב הציבור מדרך ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור . שניהם הצהירו בריש גלי בעיתונות כי מנכ"ל רשות השידור הציע להם שוחד מסך [10]  [11] .

טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 2002 . ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר אהוד אולמרט הם מראשי מדיחיו של יוסף בר-אל בעיצומה של כהונתו הרמה מנכ"ל רשות השידור . מקרה חסר תקדים בהיסטוריה של רשות השידור ובתולדות מדינת ישראל . (לע"מ) .

טקסט תמונה : 2 במאי 2005 . ח"כ איתן כבל ממפלגת "העבודה" מספר לעיתון "מעריב" על הצעות שוחד שידור בטלוויזיה שהציע לו מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל . (באדיבות העיתון "מעריב") .

ראה "הארץ". 3 במאי 2005 . שר התעשייה והמסחר וממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט מגלה לעיתון "הארץ" כי "מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לו שוחד מסך". 

ראה "הארץ". 3 במאי 2005 . עיתון "הארץ" מפרסם בכותרת הראשית שלו , "הממשלה אישרה ברוב גדול את הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל" . בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ממשרתו מנכ"ל רשות שידור מכהן. 

מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח שלוש שנים לאחר מינויו ע"י ממשלת ישראל בידי הרכב דומה של שַרים שבחר בו לכהונה הרמה  ב- 2 ביוני 2002 . 13 שַרים תמכו בהדחה של מנכ"ל רשות השידור המביש . 3 שַרים נמנעו ביניהם שר האוצר ביבי נתניהו , וגם דני נווה , ופואד בן-אליעזר . 2 שַרים התנגדו להדחה , דליה איציק ומאיר שטרית. דליה איציק נימקה את התנגדותה , "כי מעולם לא היה מנכ"ל רשות שידור שהצליח בתפקידו , כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד מהם" , והוסיפה , "אז מדוע צריך דווקא להדיח את יוסף בר- אל" . טיעון פתטי ומר של שַרה בממשלת ישראל (נבחרה לאחר מכן ליו"ר כנסת ישראל) הגורסת כי ממילא הכל כאילו אבוד בשירות הציבורי , הרווי ממילא בחלוקת ג'ובים ומינויים לא מקצועיים של קרובים ומקורבים , (מבקר המדינה השופט שלמה גולדברג התייחס לפרשה הזאת בחומרה רבה בדו"ח האחרון שלו במאי 2005) , טיעון בלתי מתקבל על הדעת המתיישב עם ההסכמה לקבל מראש את הסֵיאוּב וחוסר היושרה הקיימת גם ברשות השידור בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל , כאל נורמה . גב' דליה איציק תומכת סדרתית ונלהבת של מר יוסף בר-אל לאורך כל הדרך . בהיותה חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך ב- 1990 , הצביעה בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית לקדנציה של שלוש שנים , 1993 – 1990 .

טקסט מסמך :  9 במאי 2005 . עיתון "הארץ" . ידיעה של הכתבת גב' ענת באלינט . הקשר בין הפוליטיקאים לבין מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל זועק מכל עבר . (באדיבות "הארץ") .

טקסט תמונה : 3 במאי 2005 . כותרת ראשית ב- Cover Page (עמוד ראשון) של העיתון "מעריב" . הודח . לראשונה בתולדות מדינת ישראל ותולדות רשות השידור החליטה הממשלה בראשותו של אריאל "אריק" שרון לסלק ולהדיח מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו . המודח היה יוסף בר- אל . (באדיבות העיתון "מעריב") .

טקסט תמונה : 17 במאי 2005 . אמנון דנקנר עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב :  "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…" . (באדיבות העיתון "מעריב") .

טקסט מסמך : 11 במאי 2005 . מכתבו האישי של ממלא מקום ראש הממשלה ושר התמ"ת מר אהוד אולמרט אלי לאחר הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל מתפקידו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עיתונאי "הארץ" אהוד אֲשֶרִי ז"ל היטיב לתאר את העליבות הפוליטית ואת הקשר המושחת שבין נציגי השלטון השרים דליה איציק ומאיר שטרית לבין השידור הציבורי . במדור שלו "משחק מילים" במוסף של העיתון ביום שישי – 6 במאי 2005 , תקף בחריפות , בהגיון , ובכשרון את שני השַרים המבישים שהתנגדו להדחתו של יוסף בר-אל . כותרת המאמר השנון והמנומק של אהוד אשרי היה , "כתב הגנה" [12] .

כתב הגנה :

ציטוט : "שני שרים הצביעו נגד הדחתו של יוסף בר-אל. נימוקיהם מאלפים. דליה איציק אמרה, "אף מנכ"ל רשות שידור לא הצליח בתפקידו . כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד". סליחה ?  זה מה שדליה איציק הצליחה למצוא לזכותו של יוסף בר-אל ?  זאת רמת האינטליגנציה של שרה בישראל ?  בעצם דליה איציק מנסחת כלל חדש בתורת המִנהל הציבורי . אפשר לקרוא לוֹ , "חסינותו המהותית של המנכ"ל הכושל" . לא חשוב מה עולֵל יוסף בר-אל לשידור הציבורי ומה עשה בכספם של משלמי האגרה . כהונתו מובטחת מפני שהכישלון מובנה בתוך התפקיד . לא ייאמן . מאיר שטרית אמר , "גם אם יוסף בר-אל עשה טעויות , יש לוֹ זכויות . הוא עובד 40 שנה ברשות השידור ואני לא זוכר טענות נגדו". כאן הבעיה של זיכרון סלקטיבי . 40  שנות עבודה זאת זכות גדולה שמצדיקה שעון זהב , אבל "לא זוכר טענות נגדו" ? השאלה האמיתית היא מה מאיר שטרית כן זוכר . אולי את החברות האישית עם יוסף בר-אל , אולי את התוכנית "מבט שני" שהוקדשה לוֹ , ואולי את הדחתה של הכתבת אורלי ווילנאי -פדרבוש , לאחר שתקפה את תוכניתו החברתית של השַר מאיר שטרית . איך אפשר לשכוח את הנזיפה שקיבלה מיוסף בר-אל . "מי את אורלי ווילנאי- פדרבוש שתבקרי חבר שלי , שַר בישראל ?" אמר לה מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל" .

טקסט תמונה :  יוני 1989 . אהוד "אודי" אשרי ( משמאל) עיתונאי מחונן שכתב בעיתון "הארץ" . מימין , אורי לוי . התמונה צולמה ב- 1989 . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

צריך לזכור ולהבין כי הטקסט הבעייתי הזה , "כל המנכ"לים נכשלו ברשות השידור אז מדוע צריך להדיח דווקא את יוסף בר-אל" , נאמר ע"י גב' דליה איציק ב- 2 במאי 2005 בשעה שכיהנה כשַרת התקשורת בממשלת ישראל . הדבר  איננו מפתיע . לבעלי הזיכרון הקצר צריך לומר שדליה איציק שימשה חברה בוועד המנהל של רשות השידור ב-1990 מטעם מפלגת המערך והרימה גם אז בקיץ 1990 את ידה הימנית בעד ולטובת מינוי יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . הנימוק שלה היה שהאיש מוכשר ובעל יכולת . זה היה לפני  כ- 15 שנה . שום דבר לא השתנה במוּסַר הציבורי שלה . הריב , המדון והמחלוקות שפרצו ברשות השידור בתקופת יוסף בר-אל , חִלחלו זה מכבר גם לשורות ממשלת ישראל והעמידו חלק משריה משני עברי המתרס של רשות השידור . שר האוצר בנימין נתניהו האיש שלא הרים אצבע ונמנע מהדחת יוסף בר-אל רק משום שיריבו הפוליטי סגן ראש הממשלה והשר הממונה על רשות השידור אהוד אולמרט היה היוזם והדוחף להדחתו של מנכ"ל רשות השידור למקום שְכוּח אֵל שההיסטוריה איננה זוכרת אותו. לראש הממשלה אריק שרון יש זכויות רבות בצד מינוסים גדולים. הוא ייזכר כראש ממשלה שסייע להפוך את רשות השידור לשדה קרבות פוליטי. מאז שנת 2000 כיהנו חמישה שרים וראש ממשלה אחד כממונים על רשות השידור . דליה איציק , רענן כהן , אריק שרון בעצמו , רובי ריבלין , אהוד אולמרט , וציפי לִבני . מצב חמור וחסר תקדים . 45 משרות של מנהלים בכירים ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאוישות כבר שנים רבות (למעשה עד עצם היום הזה של 8 באפריל 2013) ללא מכרז ע"י מינויים בפועל . תקציב רשות השידור התנהל בחלק מהשנים 2004 – 2003 ללא אישור , בהיעדר וועד מנהל ו- וועדת כספים .

ראה "הארץ". 2 במאי 2005 . עמוס בידרמן מפרסם קריקטורה לעגנית וסרקסטית בעיתון "הארץ" הדנה בסילוקו וגירושו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון . 

העיתונות החופשית במדינת ישראל לא חסה על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח לפח האשפה של ההיסטוריה . במאמר אמיץ בעל יושרה שתיאר את המציאות העגומה בדיוק כפי שהיא , שפרסמו אַמְנוֹן דָנְקְנֶר ודָן מַרְגָלִית  ב- 17 במאי 2005 בעיתון "מעריב" שכותרתו הראשית התנוססה בעמוד הראשון , "עברתם כל גבול" , בו התייחסו לשחיתות השלטון במדינת ישראל , קבעו שני העיתונאים רבי המוניטין את דעתם הנחרצת גם על הקשר הפוליטי המשחית שהתקיים בין מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל לבין השלטון . הטקסט החד שלהם לא הותיר שום מקום לפרשנויות . הם כתבו שחור על גבי לבן בעיתון "מעריב" , כי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הוא מושחת ומשחית וכי ידיו מזוהמות משוחד מָסָךְ [13] . ציטוט : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…" טקסט חריף ומַר שנאמר באיחור של שלוש שנים. ניתן היה לחסוך שלוש שנים של דעיכת השידור הציבורי .

ההיסטוריה סובבת על צירה . יאיר אלוני שהודח ב- 2002 ע"י יוסף בר-אל מתפקידו כמ"מ מנהל הטלוויזיה, מונה ע"י ממשלת ישראל במאי 2005 לרשת כמ"מ את תפקידו של המנכ"ל המודח. אני חותם את הפוסט הזה בדבריו הכנים והמנוסחים היטב של פרופסור דן כספי גדול מתנגדיו של יוסף בר-אל בוועד המנהל הציבורי של רשות השידור והאיש היחיד שהצביע בגלוי וגם נימק בגלוי מדוע הוא מתנגד בכל תוקף למינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור . כך כתב לאחר הדחתו , "אין עדנה גדולה יותר , כאשר עמדת מיעוט הופכת לנחלת הכלל" .

סוף הפוסט מס' 191. הועלה לאוויר בשעות הצהריים של יום שני – 8 באפריל 2013.
ראה המשך בפוסט הבא מס' 192 "השידור הציבורי – רוש ולענה (6).

[1] ראה נספח : כותרת ראשית בעמוד השער של מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות" מתאריך  8  ביולי  2002.

[2] ראה נספח : מכתב מחאה שלי אל מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם  מ- 30 באפריל 2002 , התוקף את החלטת מנכ"ל רשות השידור המיועד לא לשלוח צוות צילום ENG למשחקי ה- Final Four  בבולוניה בתחילת חודש מאי 2002 .

[3] ראה נספח : ראה ספרם "תבונה ותובנה", של ד"ר רוברט קופר ואיימן סוואף.

[4] ראה נספח : עיתון "מעריב" מ- 14 במאי 2004, ועיתון "הארץ" מ – 17 במאי 2004.

[5] ראה נספח : ראה מכתבי אל מ"מ מנהל הטלוויזיה מ- 18 ביוני 2002 , המוחה על הנהגת שידור ה- Off Tube  בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[6] ראה נספח : מאמר רחב יריעה של מר דורון צברי המוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" מ- 21 במאי 2004, התוקף בחריפות רבה את יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור.

[7] ראה נספח : מאמר מערכת של עיתון "הארץ" מ  – 4 באוקטובר 2004  וכותרתו "שידור לא ציבורי" , התומך בהחלטתו של השר הממונה על רשות השידור אהוד אולמרט , להדיח את יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור מתפקידו.

[8] ראה נספח : פרוטוקול ישיבה משותפת שלא מן המניין , של הוועד המנהל של רשות השידור ו- וועדת הכספים של המליאה שהתקיימה ב- 21 ביולי 2002 בבניין הטלוויזיה בתל אביב.

[9] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי  מ- 8 ביולי 2002  בעקבות התפטרותי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור.

[10] ראה נספח : האמירה של אהוד אולמרט בעיתון "הארץ" מ- 3 במאי 2005 : "מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לי שוחד מסך בטלוויזיה הישראלית –  ערוץ 1…".

[11] ראה נספח : הצהרתו של ח"כ איתן כבל בעיתון "מעריב" מ- 2 במאי 2005, "איתן כבל תרשום את הטלפון האישי שלי, של מנכ"ל רשות השידור, ותתקשר אלי בכל עניין שאתה צריך…" .

[12] ראה נספח : מאמר של אהוד אשרי בעיתון "הארץ" ב- 6 במאי 2005 התוקף את שני שרי ממשלת ישראל דליה איציק ומאיר שטרית שהתנגדו להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בהצבעה בממשלה . התנגדותם לא סייעה בידם . יוסף בר-אל הודח.

[13] ראה נספח : מאמרם של אמנון דנקנר ודן מרגלית בדף הכותרת של "מעריב" ב- 17 במאי 2005, "עברתם כל גבול".

סוף הפוסט מס' 191. הועלה לאוויר בשעות הצהריים של יום שני – 8 באפריל 2013.


תגובות

פוסט מס' 191. השידור הציבורי – רוש ולענה (5). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ומדיחה גם אותו (בצדק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוב ולרע. פוסט מס' 191. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שני – 8 באפריל 2013. — אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *