פוסט מס’ 192. השידור הציבורי – רוש ולענה (6). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ”ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור ומדיחה גם אותו (בצדק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוב ובעיקר לרע. פוסט מס’ 192. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 10 באפריל 2013.

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי .

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או שימוש מזדמן מאוחר יותר.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי. הפוסטים מתעדכנים מעת לעת.

—————————————————————————————————–

פוסט חדש מס’ 192 : הועלה לאוויר בשעות אחה”צ של יום רביעי – 10 באפריל 2013. הבלוג ממשיך להוות הצלחה סנסציונית. עשרות אלפי קוראים נכנסו אליו מאז נברא והחל לפעול.

—————————————————————————————————–

השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (6). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ”ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ”ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת היֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ובעיקר לרָע. פוסט מס’ 192. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוש ולענה (6).

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל . תקופת מנכלותו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווה דיון ציבורי היסטורי מעבר לכמה הפוסטים הללו שאני מפרסם כעת בבלוג שלי . כיצד זה נפלה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ואהוד אולמרט בפח ומינתה בקיץ 2002 איש כה שנוי במחלוקת בלשון המעטה ולא מוכשר בעליל למנכ”ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ? עד כדי כך נכשלה בבחירתה עד שבתום שלוש שנים מאז המינוי נאלצה במאי 2005 להדיח אותו לאלתר ממשרתו הרָמָה בבושת פנים . כיצד זה הסתמכה הממשלה רק על עדותו והמלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן , האיש שהמליץ המלצה חמה בפני ראש הממשלה אריאל שרון להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל , מבלי לבדוק עדויות ומקורות מידע נוספים אודות המועמד ?איזה אינטרס מובהק היה למר רענן כהן להמליץ דווקא על יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור ?

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אנוכי (משמאל) כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית יחדיו עם איש NBC אלכס גלעדי (משמאל) ב- IBC במכסיקו סיטי. (צילום גב’ שמחה שטרית . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 4 : אני לא מעריך בלשון המעטה את סיקור ה- Off tube של אנשי ערוץ 5 בכבלים על כל המכלול העיתונאי שלו ב- Champions League . אני גם לא אוהב את מנחה האולפן פונה ומדבר אלי בסגנון ליצני . הייתי מעדיף שהוא יפנה וידבר אלי בצורה רצינית כפי שהוא פונה ומדבר עם קומיקאי ישראל קטורזה בסרט הפרסומת של בנק דיסקונט . אני לא אוהב את מערך הפרשנות והפרשנים של ערוץ 5 בכבלים מפני שהם לא מאירים את עיניי ולא מחדשים דבר . שגיא כהן , איציק זוהר , אלי אוחנה וגם עמרי אפק אינם פרשנים ולא תורמים דבר לצופי הטלוויזיה שלהם במסגרת אותה המשימה שבשמה הוצבו בעמדת השידור . אני מרחם על נדב יעקובי ואבי מלר שנגזר עליהם לעַד לשבת באולפן ולשדר אינפורמציית Off tube לצופים שלהם מאותו המוניטור המשותף שמותקן בסלון ביתם כפי שהוא מוצב באולפן בתל אביב . גורל אכזר . שניהם , שני העיתונאים האלה נדב יעקובי ואבי מלר מעולם לא יחוו את ההתרגשות וההתפעמות שמלווים שידור ישיר מעמדת שידור באצטדיון “נואו קאמפ” בברצלונה ו/או “סנטיאגו ברנביאו” במדריד , ו/או כל אצטדיון אחר באירופה . אין דומה לחוויית השידור מהשטח כשאתה רואה את ההתרחשות ותהפוכותיה באופן בלתי אמצעי מהיציע באצטדיון ללא תיווך של מסך פלזמה , נושם אווירה מיוחדת שאין דומה לה , ומוקף ב- 100000 (מאה אלף) צופים ובחבורה בינלאומית של שדרי טלוויזיה ב- Television area באצטדיון ששפר עליהם גורלם לחוות את החוויה למען צופיהם במוקד האירוע . אבל…? וכאן טמון אבל גדול ! ערוץ 5 בכבלים מחזיק בידו יהלום שידור יקר ש- שווה מיליוני דולרים ושמו ה- Champions League. הדרמות שראינו אתמול בלילה על מסך ערוץ 5 בכבלים במסגרת שני משחקי הגומלין בליגת האלופות גאלאטאסאראיי – ריאל מדריד 3 : 2 ודורטמונד – מאלאגה 3 : 2 מצמצמות וממזערות את נזק ה- Off tube. מה חשוב כל כך אם נדב יעקובי מתאר לנו את השער של דידייה דרוגה בעקב נעלו מהמוניטור בארץ כשהוא חמוש בחברתם של מודי בר און ואיציק זוהר ו/או מהאצטדיון בטורקיה לצדם של עשרות אלפי צופים אדוקים ורעשנים וצבעוניים. הטלוויזיה הבינלאומית על שלל ניידות השידור העצומות שלה בעלות 30 – 28 מצלמות רוויות טכנולוגיה סופר חדשנית בעלות עדשות חזקות, וכולן Isolated בעלות מקור נפרד של הילוכים חוזרים, מייצרות איכויות Video עיתונאיות ושיאי עוצמה של צפייה טלוויזיונית. ברור שכל צופה בסלון ביתו מתמלא גלי חום והערצה לטכנולוגיה הטלוויזיונית הנפלאה שמתארחת לרגע קט בסלון ביתו. אינני מדבר כאן בטלוויזיה שמראה את שַר האוצר יאיר לפיד (מי שהיה כתב העיתון “במחנה” ומעולם לא שירת כלוחם בשורות צה”ל) שזורע שוב ושוב בלבול ואי בהירות בציבור , אלא עוסק ודן בטלוויזיה שמשדרת חמישה עשר הילוכים חוזרים של כובשי השערים של שניים מגדולי שחקני הכדורגל בעולם כריסטיאנו רונאלדו ודידייה דרוגבה . טלוויזיה בינלאומית ברמת כיסוי כזאת שמייצרת ו/או בעצם מכסה דרמות כדורגל נפלאות כאלה מכל כך הרבה זוויות התבוננות והסתכלות, מסיטה את תשומת הלב מה- Commentary באולפן של נדב יעקובי ואבי מלר . באופן פרדוקסאלי היא מקטינה את קלקולי שידור ה- Off tube של אולפן ערוץ 5. אין שום צופה טלוויזיה שיכול לקום מהכיסא הבוקר הזה של יום רביעי – 10 באפריל 2013 ולצטט לפחות “משהו”, כמה מילים, משידור ה- Off tube אֶמֶש של נדב יעקובי ואבי מלר. אולם רבים יזכרו את תמונות ה- Video של מחוללי הדרמה כריסטיאנו רונאלדו ודידייה דרוגבה. זהו זיכרון צילומי שיִנוֹן עוד זמן בתאי המוח האפורים שלנו. פסי הקול Off tube של נדב יעקובי, שגיא כהן, ואבי מלר מאֶמֶש נועדו להישכח מפני שהם לא היו חשובים. אין שום סיבה לזכור אותם.

הערה 5 : שאלות בעברית ותשובות באנגלית יוצרות מצב חדש ותמוה על מסך הטלוויזיה. צורת המפגש הזאת “עברית – אנגלית” בין אנשי ערוץ 5 בכבלים באולפן שלהם עם שחקן העבר האהוב של מכבי ת”א אולסי פרי איננה עובדת וגורמת מבוכה. אם אולסי פרי מבין היטב את השאלות שמופנות לעברו בשפה העברית מדוע איננו יכול לענות בעברית באותה רמה שבה הוא תופס את הטקסט ? כצופה של ערוץ 5 בכבלים הייתי מעדיף לשמוע את אולסי פרי “מגמגם” בעברית ו/או את מראייניו “מגמגמים” באנגלית. לחלוטין לא מפריע לי שאנשי טלוויזיה כאלה ואחרים מתעניינים ושואלים את המרואיין שלהם שאלות באנגלית עילגת ו/או שהמרואיין שלהם משיב בעברית עילגת. אין מדובר בבחינת בגרות. החשש של הישראליים לדבר אנגלית בשגיאות בגלל הבושה שמא מה יאמר הציבור חסר בסיס. התרגום של מודי בר און היה מהיר ומדויק וגם שמחתי שאיציק זוהר אזר לבסוף עוז ושאל את אולסי פרי שאלה כלשהי בשפה האנגלית. מוזר שאולסי פרי אחרי כל כך הרבה שנים שהוא חי ומתגורר בקרבנו בסביבה ישראלית טרם מדבר עברית ו/או שמא חושש ללא כל הצדקה לגמגם בעברית כמו שהישראליים מפחדים משום מה באופן פסיכולוגי לגמגם באנגלית בפרהסיה. אין כל רע ושום פסול ושום בושה בגמגום.

1. הפוליטיזציה הבלתי מרוסנת עושה שמות בשידור הציבורי. מפני היותה נעדרת לחלוטין ידע טלוויזיוני ומשוללת כל ניסיון וכישרון בתחום המדעי של התעשייה הזאת – היא מדרדרת את רשות השידור לעברי פי פחת.

הופעתו של נחמן שי לשעבר איש רשות השידור בשמי רשות השידור בתחילת המילניום השלישי בדצמבר 2000 בתפקיד יו”ר הוועד המנהל, הייתה פוליטית לחלוטין בדומה לכל אלה שקדמו לו בתפקיד הזה. ממשלת ישראל מינתה את נַחְמָן שַי לתפקיד רם המעלה במקומו של היו”ר היוצא גִיל סַמְסוֹנוֹב שחזר לעסקי הפרסום שלו. נחמן שי היה פעם לפני שנים רבות עיתונאי בטלוויזיה . הוא שימש בראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה כ- כתב צבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (אחרי עידן רָן אֶדֶלִיסְט ורוֹן בֵּן יִשַי). שני הבוסים הישירים שלו היו מנהלי חטיבת החדשות בשנים ההן של 1977 – 1971, צְבִי גִיל ודָן שִילוֹן. בשנת 2000 משמונה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור כבר לא היה זכר לעיתונאות ולמחשבה העיתונאית שלו . הוא היה עכשיו פוליטיקאי מנוסה ומשופשף שטווה חוטים פוליטיים בשידור הציבורי ובעצם עשה את מה שעשו דור המייסדים שני היו”רים הראשונים של הוועד המנהל של רשות השידור ד”ר חַיִים יָחִיל (בשנים 1972 – 1965) וד”ר וָולְטֶר אֵיתָן (בשנים 1978 – 1972). ד”ר חַיִים יָחִיל היה היו”ר הראשון של הרשות מאז נחקק חוק רשות השידור בשנת תשכ”ה – 1965 עוד בטרם עידן הטלוויזיה בארץ. שניהם, חַיִים יָחִיל ו- וָולְטֶר אֵיתָן היו מנכ”לים לשעבר של משרד החוץ והם שהניחו את היסודות הפוליטיים של הפיקוח ציבורי ובתוכו הנחת זכוכית מגדלת לא רק על תוכן השידור שבוקע מהמרקע, אלא גם על אנשי הדרג המקצועי המתכננים והמפעילים את שידורי הטלוויזיה ובראשם מנכ”ל רשות השידור. היה זה ד”ר חיים יחיל שהתערב שוב ושוב במלאכתו המקצועית של פרופסור אליהוא כ”ץ מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בשנה ההיא של 1968. עד שלאֵלִיהוּא כָּ”ץ פשוט נמאס ופקעה סבלנותו . בינואר – פברואר 1969 קם פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ מכיסאו, הניח את המפתחות על השולחן , נטש את הטלוויזיה , וחזר לכור מחצבתו – לאקדמיה לאוניברסיטת ירושלים . במידה רבה הוא חזר לאלמוניות שהייתה מנת חלקו בטרם מינה אותו ביולי 1967 שר ההסברה יִשְרָאֵל גָלִילִי להתייצב בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ד”ר וָולְטֶר אֵיְתָן התלונן לא אחת כי מנכ”ל רשות השידור הראשון שְמוּאֵל אַלְמוֹג (בשנים 1974 – 1969) עצמאי מידי ולא משתף אותו בחדוות היצירה. לשְמוּאֵל אַלְמוֹג זה פשוט לא הזיז. שמואל אלמוג היה אישיות מיוחדת במינה משכמו ומעלה לא רק בקומתו והופעתו המרשימה אלא גם בחוכמתו . הוא נהנה בשעתו מהערצתם של של שני השרים הממונים על חוק ביצוע חוק רשות השידור יִשְרָאֵל גָלִילִי ויִגְאָל אַלוֹן – שניהם ממפלגת אחדות העבודה . מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שְמוּאֵל אַלְמוֹג היה אם כך בעל גב פוליטי איתן אולם לא בטוח שהוא היה זקוק לכך מפני שהוא איש חכם מאוד ובעל ניסיון תקשורתי עצום . בשיחות התחקיר שלי עמו ב- 2004 בביתו בשדרות אשכול בירושלים הוא אמר לי כְּהַאי לִישָנָא (וגם בגאווה) : “מר יואש אלרואי אילו הייתי רוצה הייתי נבחר למנכ”ל רשות השידור לתקופת כהונה נוספת לשנים 1979 – 1974”. שמואל אלמוג פנה ב- 1974 לקריירה אקדמית מרשימה והיה לפרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן (בשנים 1984 – 1978) הפנה את כל מרצו בשנת כהונתו הראשונה למען הדחתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (בשנים 1979 – 1973). בשיחות התחקיר שלי עמו ב- 2005 בביתו בשכונת רחביה בירושלים אמר לי כי עוד בתקופת שִלטונו של מנכ”ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי (בשנים 1979 – 1974) הזהיר וקבע כי ארנון צוקרמן איננו ראוי לשמש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני שהוא איש מוטה פוליטית ועושה מה שהוא רוצה . משהתמנה יוסף “טומי” לפיד למנכ”ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979 ע”י ממשלת מנחם בגין ניצל את ההזדמנות הראשונה לפגוע בארנון צוקרמן. “מר יואש אלרואי תדע לך כי הצבתי בשעתו תנאי למנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד (בשנים 1984 – 1979), או אני – או ארנון צוקרמן. פשוט תיעבתי אותו”. פרופסור ראובן ירון שימש בעת ההיא דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וגם איש מרכז מפלגת חירות. הוא לא הזיל דמעה כשאישים מוכשרים אחרים נטשו את הטלוויזיה בעקבות הדחתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ביניהם מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם, דָן שִילוֹן, וגם יָרוֹן לוֹנְדוֹן. האישים הפורשים הללו עשו “משהו” בתחום השידור הציבורי אבל הוא כמו יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד הפנה להם לחלוטין עורף. חלפו מאז שנים רבות . התברר כי אין שום חדש תחת השמש. התככים התחלפו במזימות. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי והמשנה שלו גב’ אהובה אורן לא אהבו ולא העריכו את ראש הדרג המקצועי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת. נדמה היה כי הם נשלחו לרשות השידור כדי להצר את צעדיו של אוּרִי פּוֹרָת החלש. באוגוסט 2001 נטש אורי פורת סופית את כהונתו והתפטר מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור עייף, מותש, ורווי יגון צער. הוא הלך הביתה שבע אכזבות בקדנציית הניהול השנייה שלו.  יש אומרים כי הוא הִתְּפּוּטַר. התפטרותו הביאה לאי סדר ובלבול ברשות השידור ומכלול הסמכויות המִנהליות התערבבו אלה באלה. מאוחר יותר עם נטישתי את רשות השידור בקיץ 2002 בשל מלחמתי ביוסף בר-אל הוברר לי כי אותו יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי, עורך עם עצמו חשבון פוליטי של כדאי ולא כדאי ומה רצוי ועדיף לו באופן אישי ואלו יתרונות יוכל להפיק ממאבקי שלי בתוככי רשות השידור. כאמור הוא לא היה היו”ר הפוליטי הראשון שמפנה עורף לעובדיו, אולם באשר לי עשה זאת במסווה של הענקת צל”ש. זה היה ב- 14 באוגוסט 2002.

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי במקום להתייצב לימיני במלחמתי הציבורית הצודקת לחלוטין בפגמי הניהול שלמנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הפנה לי עורף במסווה של מכתב הערכה אישי. לא לכך ציפיתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מן הראוי לציין כי את מה שלא עשה למעני נחמן שי ב- 2002 עשה סגן ראש בממשלה אהוד אולמרט שלוש שנים מאוחר יותר. הוא הבחין בפגמי הניהול של יוסף בר-אל והתייצב לימיני . ממשלת ישראל בראשותו אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט הדיחה וסילקה במאי 2005 את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכהונתו הרמה .איש בטלוויזיה וברשות השידור לא רצה יותר ממני לרכוש את זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002 אולם לא כשהזנב מקופל בין הרגליים . הסכמתו של יוסף בר-אל לשלם לחברת “צ’ארלטון” ללא ידיעתי ומאחורי גבי סכום עתק של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר תמורת שמונה משחקים בלבד במונדיאל 2002 ולשדר אותם Off tube מהמוניטור בירושלים, נראה לי מעשה אווילי ולא מוסרי גם יחד . לשלם צריך – השאלה כמה . העסקה עם “צ’ארלטון” הייתה צורמת ומלאת פגמים. מאבקי נגד יוסף בר-אל לא היה נכלולי וגם לא בחדרי חדרים. המאבק לא היה בעבור עצמי. לא ביקשתי ממנו קידום, לא דרגה, ולא שררה. המאבק היה למען רשת הטלוויזיה שלי. דרשתי ממנו ניהול נבון ונתתי לכך פומבי. תשלום זכויות השידורים הענק וחסר התקדים של רשות השידור לחברת “צ’ארלטון” היה מקומם. אפשר היה לנהל את המו”מ הכספי טוב הרבה יותר. חסכוני יותר ויעיל יותר.

ראה עיתון “הארץ”. 27 במאי 2002 . עיתון “הארץ” . אנוכי יוצא חוצץ בפרהסיה נגד תוצאות המו”מ הירודות שניהל מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל עם נציגי חברת “צ’ארלטון” אודות רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 . 

ראה “הארץ”. מאי 2002 . עיתון “הארץ” . ברור שקראתי תיגר על מנהיגותו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל . המו”מ עם חברת צ’ארלטון נוהל בצורה חובבנית ותמוהה עד למאוד. שאלתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים מה הניע את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל (בתמיכתו של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי) לשלם כל כך הרבה ממון תמורת כל כך מעט שידורים. 

הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי היה הראשון לו נתתי לדעת ב- 25 באפריל 2002 את דעתי על ניהול המו”מ הכושל והשערורייתי של הנהלת רשות השידור עם חברת צ’ארלטון הנוגע לרכישת זכויות השידורים של מונדיאל 2002, של 8 משחקים בלבד תמורת סכום פנטסטי של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. לא הייתה דרך חזרה מהמכתב המצ”ב. הבנתי חיש מהר כי עם הפקת יוסף בר- אל על רשות השידור הגיע קִיצִי. תמה שליחותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור לאחר 32 שנות שירות רצופות.

טקסט מסמך : 25 באפריל 2002. זהו מכתב המחאה שכתבתי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי (עמוד 1 מתוך 2) בגין המו”מ הכושל שניהלה הנהלת רשות השידור בראשות המנכ”ל המיועד יוסף בר-אל עם חברת צ’ארלטון והסכמתה לשלם הון עתק בן 3.800000 שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר עבור זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 ולקבל תמורתם רק 8 משחקים (מתוך 64). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באפריל 2002 . זהו מכתב המחאה שכתבתי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי (עמוד 1 מתוך 2) בגין המו”מ הכושל שניהלה הנהלת רשות השידור בראשות המנכ”ל המיועד יוסף בר-אל עם חברת צ’ארלטון והסכמתה לשלם הון עתק בן 3.8 מיליון דולר עבור זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 ולקבל תמורתם רק 8 משחקים (מתוך 64). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1986 . מונדיאל מכסיקו 1986 . ה- IBC במכסיקו סיטי . אנוכי (מימין) כעורך ראשי ומפיק ראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית יחדיו עם הנורווגי מר יארלה הויסאטר מראשי הקבוצה המבצעית של EBU במכסיקו (EBU Sports operation Group Mexico 1986). ההפקה המדויקת של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל מכסיקו 1986 זכתה לשבחים רבים ב- EBU ובהנהלת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה של מנהל הטלוויזיה חיים יבין שנשלח אלי בתום ההפקות המורכבות והמסובכות של מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 ומונדיאל הכדורסל של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת שנשלח אלי בתום שתי ההפקות המורכבות והמסובכות והממושכות של מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 ומונדיאל הכדורסל של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2. אוגוסט 2001 . מנכ”ל רשות השידור אורי פורת קוֹרֵס. הוא מתפטר באמצע כהונתו ונוטש את תפקידו כמנכ”ל רשות השידור. אנשים בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור טוענים בפניי כי הוא לא התפטר אלא “הִתְּפּוּטַר”. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי נבחר לממלא מקומו הזמני. 

נטישתו של אורי פורת  את רשות השידור בטרם עת באוגוסט 2001 יצרה חלל ניהולי ומבוכה בעיקר בתחום האישורים הכספיים – כלכליים שטמונים בהפקות הפרויקטים הגדולים לרבות הפקות הספורט הרלוואנטיות בארץ ובעולם. דוגמא מצוינת לסוג כזה של החמצה ובלבול שררו בתוככי רשות השידור ב- 1 בספטמבר 2001 , בה יו”ר הוועד המנהל נחמן שי משמש במקביל ובעת ובעונה אחת גם כמנכ”ל הרשות במקומו של אורי פורת שכבר לא היה בשִלטון . התוהו ובוהו הזה נחת עלי ערב משחק החוץ האחרון של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרת בוסניה במסגרת קדם מונדיאל 2002 והיה עתיד להיערך בעיר הבירה סאראייבו, במוצ”ש – 1 בספטמבר 2001  בשעה תשע בערב.

נחמן שי התמנה בדצמבר 2000 ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. לִבִּי בן 63 שנים – התרחב. לרוע מזלי טרם זמנו . נחמן שי היה מבניה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הכרתי אותו היטב הוא שימש שנים ככתב צבאי בחטיבת החדשות תחת ניהולו של דָן שִילוֹן. מאוחר יותר התפרסם כאוהד מושבע של אגודת הפועל ירושלים. נַחְמָן שַי היה ידוע בהערצתו לשידורי הספורט של דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי בימי ראשית הטלוויזיה. הוא אפילו ניסה את כוחו כשַדָּר כדורגל מתחיל ב- “מבט ספורט” של 1970. במשך השנים סטה למסלולי תקשורת של ייעוץ והסברה לפוליטיקאים, אך נשאר מודַע היטב לחשיבותם של שידורי הספורט הרלוואנטיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וברגע זה ממש הפך להיות המפקח הציבורי הראשי שלה ושלי.

המילניום השלישי החל זה מכבר . ביומה האחרון של שנת 2000 יום ראשון – 31 בדצמבר , ברכתי את מר נַחְמָן שַי על מינויו החשוב ורם המעלה [1] . לא תיארתי לעצמי עד כמה שיני הזמן נגסו ועשו בו שַמוֹת. הֵן הפכו אותו מעיתונאי לפוליטיקאי .

רשות השידור- הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט ירושלים                                                      יום ראשון – 31.12.2000

לכבוד

נחמן שי –  יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור

נחמן היקר ,

אנחנו כאן במחלקת הספורט הוותיקה ועתירת הפעלים מבקשים לאחל לך הצלחה רבה עם מינויך לתפקיד רב האחריות של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור . אנחנו מקווים מאוד שאומנם תסייע בידיו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת לרכוש את זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים (בארץ ובעולם) , ו/או חלק מהם , כדי לעצב מחדש לוח שידורים אטרקטיבי יותר למען משלם האגרה , מושך ומעניין מזה הנוכחי .שידורי הספורט הרלוואנטיים בכל רשת טלוויזיה ציבורית- ממלכתית הם בסיס כל מוצק ורחב עד שאין בִּלְתּוֹ. שידורי הספורט נושאי זכויות השידורים והנחשבים בעיניי לרלוואנטיים הם הכדורגל הישראלי על מרכיביו השונים (נבחרת ישראל , משחקי ליגת העל , ומשחקי חצי הגמר וגמר גביע המדינה) , כנ”ל הכדורסל הישראלי על פי אותו הדגם של שידורי הכדורגל , משחקי קבוצת מכבי ת”א בכדורסל בזירה האירופית , המשחקים האולימפיים , המונדיאלים ואליפויות אירופה לאומות בכדורגל , וגם אליפויות העולם בא”ק .

ועוד דבר .

אתה חייב לסייע למנכ”ל להפוך את ערוץ 33 (ערוץ אִזוטרי באשמתו של מנהלו יוסף בר- אל , ונטול לחלוטין כל רייטינג , משהו שנע בין % 0.0 ל- % 0.7 במקרה הטוֹב) לערוץ טלוויזיה רלוואנטי מן המניין תחת חזון שידור משותף ואותה קורת ניהול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 .

אני שב ומאחל לך הצלחה רבתי בכל מעשיך ברשות השידור .

                                                                   בברכה חמה ,

                                                                   יואש  אלרואי

טקסט תמונה : שנת 2002 . דף מִדְרוּג צפייה אחד מתוך מאלפי  דו”חות רייטינג מצהיבים המונחים בארכיון רשות השידור . דף המדידה הקונקרטי הזה מהשעה 16.45 ועד 01.00  מוכיח שוּב ושוּב את עליבותו הנוראית וחִדְלוֹנוֹ של ערוץ 33 ברשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. ואם כך עד כמה הוא איננו רלוואנטי לציבור צופי הטלוויזיה במדינת ישראל . העובדה הזאת לא הפריעה לשר הממונה רענן כהן למנות את האיש הכושל והלא מוכשר הזה למנכ”ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לתקוות החדשות שפעפעו בלבי בטרם זמן לא היה כל יסוד . נַחְמָן שַי היה חובב כדורסל אך אוהד של הפועל ירושלים. בדרכו הדיפלומטית הפך למתנגד חריף ביותר של המנכ”ל אוּרִי פּוֹרָת, והקשה עליו מאוד. על צעד ושעל. הערכתי הרבה יותר את עוזרתו הראשית גב’ טָלִי בֵּן אָבִי מאשר אותו. למחרת ביומה הראשונה של שנת 2001 שלח לי היו”ר החדש של הוועד המנהל את דברי תשובתו בנוסח מאוד דיפלומטי המגן על אגפיו מכל הכיוונים. לא נדרשה שום פרשנות לפענח את הכתוב [2].

רשות השידור

יו”ר רשות השידור

נחמן שי

1 בינואר 2001

ו’  טבת   ת ש ס ” א

(סימוכין 0046)

לכבוד

יואש אלרואי

מנהל מחלקת הספורט

יואש ידידי ,

תודה על הברכות ,

אני מכיר בחשיבות שידורי הספורט , אך אני גם יודע כי המציאות התקשורתית בישראל השתנתה , וממילא מה שהיה זמין וזוֹל פעם  –  אינו כזה היום . נשב בקרוב ונדבר על הכל , גם על הנושא הזה . ושוב תודה !

                                                                              בברכה ,

                                                                              נחמן  שי

מי זוכר היום את נחמן שי בתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור בראשית המילניום השלישי בדצמבר 2000 ? נַחְמָן שַי לא הותיר אחריו בטלוויזיה וברשות כל מורשת ועקבות . הוא היה איש לא חשוב שהוצנח לתפקיד ואתר מאוד חשובים : בַּקַּר ציבורי ראשי של השידור הציבורי. אולם מכיוון שלא עשה כלום אין זוכרים אותו עוד . דמותו  כפַּקָּח ראשי של השידור הציבורי במדינת ישראל נמוגה והייתה כלא הייתה. מינויו של נחמן שי לתפקיד יו”ר הוועד המנהל לא היטיב עם הרשות ולא הביא לה שום מָזוֹר. עם מינויו גברו הריבים והמדנים בתוככי הנהלת הרשות והתחדדו ביתר שֵאת. חוסר יכולתו של נַחְמָן שַי יו”ר הרשות ומנכ”ל הרשות בו זמנית של השידור הציבורי (אישיות פוליטית כה מובהקת) להתייצב בשתי רגליו מאחורי החלטה שלוֹ עצמו שכבר קיבל בעבר – לא להתעסק יותר עם מתווך זכויות השידורים של המשחק מר אָבִיב גִלְעָדִי הדורש מַמוֹן רָב מידי תמורת זכויות השידורים של המשחק בוסניה –  ישראל, גררה לחצים . בעקבות ההתלבטות של נחמן שי “לא וכן , וכן ולא” הגיעה ההתערבות פוליטית של הרגע האחרון סביב שידור ספורט ישיר לא מתוכנן בה רשות השידור גם שילמה בסופו של דבר תוספת של יותר מ- % 25 למחיר שממילא לא רצתה לשלם, וגם הכניסה אותי ללחץ אטומי בלתי אפשרי של הפקה ושידור ישיר.

מר נַחְמָן שַי היה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת עיתונאי וכתב צבאי בחטיבת החדשות תחת ניהולו של דָן שִילוֹן בטלוויזיה הישראלית הציבורית (נקראה הטלוויזיה הכללית בטרם החליט מישהו לכנותה ערוץ 1). הייתי עֵד פעם לשיחה מעניינת בינו לבין הבוס שלוֹ . לנחמן שי הוצעה הצעה קוסמת לצאת להשתלמות עיתונאית בת כ- 8 חודשים בארה”ב . הכתב הצבאי שאל את מנהלו , “האם יישמר לוֹ תפקיד הכתב הצבאי לכשיחזור”. דן שילון לא המתין אפילו שנייה אחת והשיב לנחמן שי, “וודאי שלא”, והוסיף, “בחטיבת החדשות אין נחלות פרטיות”. לתפקיד הכתב הצבאי במקומו של נַחְמָן שַי מונה עַמִירָם נִיר ז”ל. נחמן שי לא חזר מעולם לתפקידו הישן . במשך השנים “התקדם” נַחְמָן שַי והפך לעוזר ודובר של פוליטיקאים, עד שהפך לפוליטיקאי בעצמו. לפוליטיקאים החודרים למערכת השידור יש תכונה מוּלֶדֶת או תוכנת מחשב נרכשת , המכוונת ומדריכה אותם לשַלֵם יותר במקום שלא צריך. בתמורה יפורסם שְמַם בציבור ויזכה לתהודה המתאימה. ראיתי זאת והייתי עֵד לכך שוב ושוב לאחר הסתלקותו הבלתי צפויה של אורי פורת מכֵּס מנכ”ל רשות השידור.

עננה כבדה כבר רבצה על רשות השידור זה מכבר. היה לה יו”ר מתפתל שפוסח על שתי הסְעִיפִּים, שַר ממונה שדמותו נחשפת לעיתים קרובות מידי בערוץ 33 של רשות השידור, ומנהל ערוץ 33 עצמו שאוֹרֵב וממתין לשעת הכושר להתפלֵח אל כֵּס מנכ”ל רשות השידור הפנוי.

בזכויות השידור של משחק הכדורגל בוסניה – ישראל החזיק מר אביב גלעדי , כמו גם בשני משחקי החוץ הקודמים של הנבחרת שלנו, נגד אוסטריה (התקיים ב ווינה ב- 28 במרס 2001 ושודר ע”י ערוץ 2), ונגד ליכטנשטיין (נערך ב- וָואדוּז) בשבת – 2 ביוני 2001. המשחק הזה לא שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם לא בערוץ 2 שהיו עסוקים לאורך אותה השבת בכיסוי אסון הדולפינריום הכבד בתל אביב שאירע פחות מיממה קודם לכן במהלך האינתיפאדה השנייה, בו נספו עשרות צעירים מהתפוצצות מתאבד פלסטיני בערבו של יום שישי – 1 ביוני 2001. המשחק ליכטנשטיין – ישראל שוּדַר לבסוף כפתרון כפוי בערוץ הספורט בכבלים, ואביב גלעדי מתווך זכויות שידורים שהשקיע וקנה אותם מחברת UFA הגרמנית תמורת כסך רב לצורך מכירתם לגוף שידור ציבורי בישראל עבור ממון עוד יותר גדול, הרי הוא היה צריך להרוויח משהו מהעסקה, הפסיד בסופו של דבר הון עתק . ביום שני – 19  בפברואר 2001 בקשתי את יָאִיר אַלוֹנִי (מנהל הטלוויזיה בפועל קרוב לשנה כבר) בכתב להיכנס למו”מ מוקדם ללא לחץ עם אביב גלעדי, “כדי להציע לו מייד במו”מ שערוץ 1 יקנה ממנו את המשחקים במחיר סביר” . הדגשתי בפניו באותיות מוגדלות במכתב, “כי לפחות שלושה רבעים מהסכום שבו נקנה מאביב גלעדי את שלושת המשחקים נחזיר באמצעות חסויות, וזאת הבטחה אישית שלי לך הפנייה לאביב גלעדי צריכה להיעשות מייד כי המשחק נגד אוסטריה בוינה, אוֹ – טוֹ – טוֹ, מתקיים בעוד 39 ימים ” [3]המנכ”ל אורי פורת שנדחף לְאִטוֹ מחוץ לכותלי רשות השידור והיה אמור להתפטר ו/או להיות מפוטר ומודח בתוך חודשים ספורים מכהונתו ע”י יו”ר הועד המנהל נחמן שי וחלק מחבריו בוועד המנהל , ישב כהרגלו על המדוכה והתלבט והיסס בתשובתו. בקיצור, לא יצא מזה שום דבר. בחודש אוגוסט 2001, ערב הדחתו ע”י הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור, התפטר אוּרִי פּוֹרָת או התפוטר. מה זה חשוב. נַחְמָן שַי יו”ר רשות השידור ועכשיו גם מ”מ המנכ”ל נטל לעצמו את מוֹסְרוֹת המו”מ עם אָבִיב גִלְעָדִי במשחק החוץ האחרון שנותר, בוסניה – ישראל.

למשחק במוצ”ש – 1 בספטמבר 2001 בסַארָאיֶיבוֹ הייתה חשיבות רבה. נבחרת ישראל הייתה עדיין בתמונת הסיכויים כדי לתפוש את המקום השני בבית המוקדם אחרי ספרד , מיקוּם המאפשר העפלה ל-  Play Off (שני משחקי הכרעה, בית וחוץ ) כנגד אחת הנבחרות האירופיות, ואולי עם טיפ טיפת מזל גם העפלה לטורניר הגמר של מונדיאל 2002, מפעל ממנו נעדרה ישראל מאז 1970. מתווך זכויות השידורים מר אביב גלעדי דרש מאִתנו סכום של  400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר תמורת השידור הישיר . זו הייתה זכותו כאיש עסקים. אנחנו הסכמנו לשלם  225000 (מאתיים עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר. למרות רצוני העַז לשָדֵר את המשחק , פער התיווך היה עצום והמו”מ נתקע. רשות השידור גמגמה כרגיל. במקום להיכנס מייד למו”מ ולקנות את זכויות השידורים של המשחק ישירות מ- UFA (סוכנות התיווך הגרמנית) , בזבז סמנכ”ל הכספים של הרשות מוטי לוי זמן שלא לצורך, ולוואקום חדר אביב גלעדי. עכשיו נדרשנו לשלם פעמיים פערי תיווך . בינתיים נרתמתי בכל כוחי להפיק במקביל את השידורים הישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה שהתקיימה בטורקיה, והחלה ביום שישי – 31 באוגוסט 2001 במשחק נגד צרפת . משחק הכדורגל ישראל – בוסניה לא נלקח יותר בחשבון כאופציית שידור. שלחתי לאנקרה בירת טורקיה את צֶוֶות השידור הבכיר שלי, השַדָּר מאיר איינשטיין, הפרשן אלי סהר, והמפיק מספר אחת שלי היחיד והמיוחד – ששי אפרתי.

הגעתי כהרגלי לעבודה מוקדם בבוקר בשבת – 1 בספטמבר 2001 , כדי להפיק את השידור הישיר הקרוב מאנקרה ישראל נגד ליטא, התמודדות שנקבעה לאותה שבת – 1 בספטמבר 2001 בארבע וחצי אחה”צ. מצאתי לנכון להיות כבר בבוקר במשרד בירושלים על מנת לשוחח עם עמיתי בטלוויזיה הטורקית הממלכתית TRT המפיקה את הסיגנל הבינלאומי, ולבקש מהם לפקח ולהעניק תשומת לב לקווי ה- ISDN  של השידור שלנו . כמו כן רציתי לוודא שזמן השידור שלנו על מערכת התקשורת הלוויינית של EBU, אומנם שריר וקיים בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ביטחון הפקת השידור מכתיב שעות עבודה בלתי מוכרות לאזרח הרגיל. בשעה שתיים בצהרים של אותה שבת – 1 בספטמבר 2001, שעתיים וחצי לפני תחילת השידור של משחק הכדורסל ישראל – ליטא, נחתה במשרדי שיחת טלפון (שיחת וועידה) מפתיעה ובהולה ממנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי ויו”ר הוועד המנהל ומ”מ מנכ”ל רשות השידור (בעת ובעונה אחת) מר נחמן שָי , בה הודיעו לי שניהם, כי רשות השידור קנתה ברגע זה מאָבִיב גִלְעָדִי תמורת 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר את זכויות השידור של משחק הכדורגל בוסניה – ישראל, שעמד להתחיל בתוך שבע שעות בסָארָאיֶיבוֹ. מדהים. הם לא שיתפו בהחלטה את מ”מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני במהלכם החדש ולא דיווחו לו על השידור הישיר שנולד בניתוח קיסרי בו משתתף גם שר האוצר של מדינת ישראל, אולי מפני שלא איתרו אותו. שניהם צִלצלוּ אלי בשמחה ובישרו לי : “יֵש לְךָ אוֹר יָרוֹק לשָדֵר אֶת המִשְחַק”. לא האמנתי בתחילה למשמע אוזניי. ההפתעה הייתה מוחלטת. שמחתי וחששתי. שמחתי, כי מאוד רציתי לשָדֵר ישיר את המשחק, אך ירֵאתי שלא אעמוד במשימת השידור בשל קוֹצֶר הזמן שעמד לרשותי כדי להיערך לקראתו מההיבט הטכנולוגי.                                                                                                                                 “רבותיי יצאתם מדעתכם, ככה לא עובדים בטלוויזיה, ככה לא מפיקים בטלוויזיה, וככה לא מנהלים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1”, אמרתי להם בתדהמה בשיחת הטלפון אך הוספתי מייד, “אעשה כל מאמץ כדי לבצע את משימת השידור למרות הזמן הקצר שנותר לי להתכונן לקראתה”. רָפִיק חלבי סיים את שיחת הוועידה הטלפונית כשאמר לנחמן שי במין נון שלנטיות שכזאת : “אל תדאג נחמן שי , אתה לא מכיר את יואש אלרואי , הוא יוציא לך את השידור גם מתחת לאדמה”, והטלפונים נטרקו. התברר שאָבִיב גִלְעָדִי לא היה טיפש . סוֹחֵר זכויות השידור ידע שערוץ 5 וערוץ 2 לא ישלמו לוֹ פרוטה עבור המשחק הזה והבין שבעניין הזה אפשר להפיל בפח רק את הערוץ הציבורי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כבר הביעה את נכונותה בעבר לשלם 225000 (מאתיים עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר תמורת השידור הישיר של המשחק בוסניה – ישראל, למרות שהוא כמתווך זכויות שידורים ואיש עסקים שילם לבעלי הבית המקוריים של הזכויות החברה הגרמנית UFA סכום של  300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר. אָבִיב גִלְעָדִי רתם בדקה האחרונה ממש את יו”ר התאחדות הכדורגל גָבְרִי לֵוִי ואת שר האוצר סִילְבַן שָלוֹם למאמצי המכירה שלו, למרות שאנחנו וויתרנו זה מכבר על המשחק ולא כללנו אותו עוֹד בלוח השידורים שלנו. בשבת – 1 בספטמבר 2001 , בעיצומו של המו”מ החדש שהתפתח שוב ברגע האחרון בין רשות השידור לבין אָבִיב גִלְעָדִי, “מצא” פתאום מר נחמן שי שהיה עסקן ופוליטיקאי באופיו יותר מיו”ר של וועד מנהל של רשת טלוויזיה ציבורית , סכום של  75000 (שבעים וחמישה אֶלֶף) דולר נוספים באמתחת רשות השידור המדולדלת שלוֹ. ב- “בעסקה סיבובית משולשת” בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין התאחדות הכדורגל וּלבין אביב גלעדי , כששַר האוצר של מדינת ישראל מר סִילְבַן שָלוֹם משמש אפוטרופוס, נחתם ההסכם בו שילמה רשות השידור סכום של  300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר לאירוע שביצועו הישיר מבחינה טכנית וטכנולוגית מוטל בכלל בספק .

בשבע ושלושים בערב התראיין כבר שַר האוצר סִילְבַן שָלוֹם בהרחבה ברשת ב’ של “קול ישראל” בתוכנית האקטואליה של אבי בטלהיים (כתב ועורך בכיר בעיתון “מעריב” ששימש בשעתו במקביל שדרן תוכנית אקטואליה מידי מוצ”ש ברשת ב’ של “קול ישראל”), וסיפר למאזינים בגאווה עצמית ובאריכות, “כי נכנס לעובי קורת המו”מ כדי להֵיטִיב עִם העַם אך בעיקר עִם חיילי צה”ל”. ממש רעיון מבריק שמעולם לא עלה על דעתי , כי מי הם בכלל חיילי צה”ל בעיניי. שַר האוצר הוא פוליטיקאי משופשף שכמובן נטל את מלוא חופן קרדיט שידור המשחק לעצמו. רשות השידור של נחמן שי שילמה סכום של 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר שלא היו לה היישר לכיסו של אביב גלעדי. ההחלטה של רשות השידור העצלנית והרפה הייתה כה חפוזה עד שלא נותרה לי טיפת זמן כדי להשיג חסויות למִזעוּר נזקֵי העלויות של קניית זכויות השידורים המפתיעה. ביצוע השידור הישיר היה בסכנה גדולה בשל הזמן הקצר שנותר ועוד בשבת להיערך מן ההיבט הטכנולוגי. לא היה לי זמן לוויין “משוריין” מראש לשידור המפתיע, ולא הייתה לי כמובן עמדת שידור בסַארָאיֶיבוֹ וקווי שידור משם.

הטלוויזיה הבּוסנית (חברה ב- EBU כמונו) טרם שמעה על רצוני לשדר את המשחק ולא נערכה לספק לי את סיגנל השידור. גם אנשי ה- EBU  בג’נבה המתאמים ומקצים את זמני השידור על המערכת הלוויינית המסועפת של איגוד השידור האירופי טרם ידעו על רצוני לשָדֵר את המשחק בוסניה – ישראל, והשַדָּר מספר אחת שלי מאיר איינשטיין נמצא בכלל באנקרה בירת טורקיה. הייתי בלחץ. באותה שבת של 1 בספטמבר 2001, נערכו משחקי כדורגל מכריעים רבים ביבשת אירופה במסגרת קדם גביע העולם 2002, והמערכת הלוויינית של ה- EBU המעבירה את סיגנלי השידור הרבים ממדינה למדינה הייתה עמוסה וסתומה. נותרו לי שעות ספורות לתמרן ולהעמיד שידור ישיר נוסף על הרגליים באותו היום. הודות לניסיון רָב שנים בעבודה מן הסוג הזה של מיסוד שידורים בינלאומיים, ובסיוע קשרי הטובים עם ידידי ב-EBU  בג’נבה, וגם עם אנשי רשת הטלוויזיה הממלכתית הבּוֹסְנִית (RTVBH) שהיא כאמור חברה מלאה כמונו באיגוד השידור האירופי (EBU) הצלחתי לעמוד במשימה. בשבע בערב טלפנתי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי והבוס הישיר שלי והודעתי לו כלהלן : “השלמתי את מלאכת ההפקה , ההיערכות , והשידור הישיר של המשחק בּוֹסְנִיָה – ישראל מסאראייבו. הוא מובטח לנו עכשיו, וכי אומנם נבצע אותו בהיקף מלא”.

גייסתי לאולפן הכדורגל בירושלים גאת השַדָּר זוהייר בהלול ולצִדוֹ את הפרשן אבי רצון. הוטלה עליהם המשימה לשָדֵר בלית ברירה Off Tube  מהמוניטור באולפן, משימת שידור שנואה עלי ובלתי מקובלת עלי. כחיילים ממושמעים הם צייתו לפקודה שלי. שני שידורי הספורט הבינלאומיים הישירים באותה שבת – 1.9.2001, הראשון – נבחרת ישראל נגד לִיטָא באליפות אירופה בכדורסל מאנקרה בחסות השָדָר מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר כששי אפרתי מפיק אותם בטורקיה, יחד עם אורי לוי והפרשנים יורם חרוש ושרון דרוקר המנווטים את השידור באולפן בירושלים, והשידור הישיר השני מסאראייבו שנולד ברגע האחרון בו מתמודדת בוסניה נגד נבחרת ישראל ואת המיקרופון שלוֹ אוחזים יחדיו השָדָר זוהייר בהלול ואבי רצון, צָלְחוּ והניבו את מיטב הרייטינג, אך הייתי מאוכזב מתוצאות המשחקים . נבחרת ישראל בכדורסל הפסידה לליטא ונבחרת הכדורגל  סיימה בתיקו אֶפֶס את המשחק בסַארָאיֶיבוֹ. כרגיל לא שרר שום מִתאַם בין ההוצאות ההפקה היקרות לבין מה שהתחולל בזירת הפרקט ועל כר הדשא, אך הייתי הרבה יותר מאוכזב וגם מותש ולחלוטין לא מאושר מדרך התנהלותה של הנהלת רשות השידור.

בתום השידורים הישירים צלצלו למשרד מחלקת הספורט שוּב רפיק חלבי ונחמן שי, ובפיהם שבחים עד אין קֵץ להפקה. לא יכולתי לקבלם. חובבנות, טיפשות, וחוסר ידע מינימאלי בניהול מו”מ שהולידו בסופם כניעה למוֹלֶך הפוליטי, יצרו עליבות מקצועית ומכאובים . לדברי השבח שלהם לא הייתה כל חשיבות בעיניי. בתקופה האחרונה הוטלו עלי ברשות השידור יותר מידי מטלות נטולות פשר. שיחת ה- Post mortem (שיחה מקצועית של ניתוח השידור לאחר ביצועו) הטלפונית שלי אל היו”ר- מנכ”ל, הייתה חריפה. שאלתי את מר נחמן שי, “מהיכן מצאת לפתע 75000 (שבעים וחמישה אֶלֶף) דולר עודפים בקופת הרשות, ומדוע נכנעת ללחץ הפוליטיקאים, והאם סטנדרט השידור העלוב של Off tube מהאולפן בירושלים שניכפה עלי אומנם מקובל עליך ?”, והוספתי מייד, “נחמן שי, אם אתה עושה דבר כלשהו עשה זאת הֵיטב, אם לאו וַותֵּר עליו. אילו הייתה עומדת לרשותי לפחות יממה אחת נוספת להפקת השידור, יכולתי לגייס חסויות מתאימות ולהקטין בהרבה את עלויות השידור”. זאת הייתה פָארסה . אבל זאת הייתה גם המציאות. ככה התנהלה רשות השידור בראשותו של היו”ר החדש של רשות השידור נחמן שי שרק עכשיו תפש את כס המנכ”ל היָשָן והמתפּוּטר שלה אורי פורת . נחמן שי ידע שאני צודק Apriori, לכן מיהר להשיב, “יואש אתה צודק לחלוטין”. תשובתו לא סיפקה אותי. היא גם לא הגנה על כללי המנהל התקין ברשות השידור שהוא היה עכשיו האחראי הראשי לביצועם.

באותו עֶרֶב בשבת – 1 בספטמבר 2001 במקביל למשחק בוסניה – ישראל, אירחה נבחרת גרמניה במינכן את נבחרת אנגליה במשחק המכריע ביניהן בבית המוקדם, גם כן במסגרת קדם מונדיאל 2002. חשבתי בלבי האם גם גְרֶג דָיְיק (Greg Dyke) מנכ”ל רשת הטלוויזיה הציבורית באנגליה ה- BBC, טִלפֵּן גם הוא למנהל מחלקת הספורט שלו פיטר סלמון (Peter Salmon) שבע שעות לפני המשחק, כדי לבַשֵר לוֹ ברגע האחרון שיש לוֹ אישור לשידור ישיר Off Tube של המשחק הזה מהאולפן בלונדון . ובכן תשמעו סיפור.

ה- BBC  רכש את זכויות השידור של המשחק גרמניה נגד אנגליה שָנָה מראש. ג’וֹן מוֹטְסוֹן (John Motson) שַדָּר המשחק וציוותו נשלחו לעמדת השידור באצטדיון במינכן . מנכ”ל V- ננב גְרֶג דָיְיק הצטרף אליהם יחדיו עם עוד כמה אנשים בכירים אחרים  מ- BBC. נבחרת אנגליה הביסה את נבחרת גרמניה במשחק ההוא ב- 1 בספטמבר 2001 בתוצאה המזהירה של 1:5. בסיום השידור הישיר של המשחק הפנטסטי, הטוב ביותר של אנגליה בשנים האחרונות , שידור ישיר שריתק אליו 15000000 (חמישה עשר מיליון) צופים באיים הבריטיים , מספר גרג דייק בספרו מצוין (ספר חובה לכל איש טלוויזיה) “GREG  DYKE : INSIDE STORY” סיפור מעניין  [4] : “ג’ון מוטסון סח לי בהתרגשות, “גרג זה היה משחק נהדר האם לא כדאי לשדרו הלילה שוב בשידור חוזר לצופי ה- BBC שחוו את החוויה יוצאת הדופן וגם לאלה שהחמיצו אותה”…?”. גרג דייק מוסיף בספרו : “תפשתי את מארק תומפסון (Mark Thompson) מנהל שני הערוצים של ה- BBC  בשדה התעופה במינכן , גם הוא נכח במשחק כמוני , ובעצה אחת החלטנו לשנות מייד את לוח המשדרים המתוכנן באותו ערב כדי לשָדֵר שוב את המשחק היוצא דופן באיכותו . צִלצלנו משדה התעופה לגב’ לוֹריין הֶגֶסִי (Lorraine Heggessey) הקונטרולר של 1 BBC , וממש כפינו עליה לשנות את לוח המשדרים באותו מוצ”ש לטובת שידור חוזר של המשחק הסנסציוני”.

לֶקָח בוסניה היה הקטליזטוֹר הראשי שהֵאיץ את מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי , מ”מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, המנכ”ל רָן גָלִינְקָא , והיו”ר נחמן שי לשלוח אותי לפורטו (PORTO) , כדי שאני אנהל בעצמי ולבד את המו”מ התחרותי נגד ערוץ הספורט בכבלים וערוץ 2. הם החליטו להשאיר את מוטי לוי סמנכ”ל הכספים של הרשות בארץ. ההנהלה הסמיכה אותי לחתום על עסקת השידור של משחקי החוּץ של נבחרת ישראל  לקראת 2004 EURO  בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תוך כדי התייעצות עם המנכ”ל בעת מהלך המו”מ. הגבול הפיננסי שלנו עמד על  300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר למשחק. 1200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר לארבעה משחקים . לא רצינו לשלם יותר מזה. הנחנו שנוכל לכסות כ- % 70 – % 60 מסך עלות זכויות השידורים באמצעות חסויות. ההנהלה אישרה את בקשתי לטוס לפורטוגל. הטקס הביורוקרטי הושלם בפעם המי יודע כמה [5]. מייד עם הגיעי לפורטו (PORTO) עיר הנמל הפורטוגלית ביום רביעי – 23.1.2002 נפגשתי עם נציגי שלוש חברות הזכויות הגדולות המחזיקות ומתווכות ברוב נכסי השידור של הכדורגל האירופי UFA , TWI  וחברת CWL (בבעלותו של Leo Kirsh). הסברתי להם, “כי יש על מה לדבר”. רשות השידור מעוניינת לקנות מהם את זכויות השידורים מיד ראשונה ולא באמצעות גוף מתווך נוסף בישראל כפי שקרה בעבר הלא רחוק עם אביב גלעדי.

טקסט מסמך : 13 בינואר 2002. זהו המסמך המאשר את טיסתי לפורטו – פורטוגל כדי לנהל את המו”מ על זכויות השידורים של משחקי החוץ של נבחרת ישראל הנוגעים לקדם טורניר 2004 EURO בהשתתפות נבחרת ישראל. מטרת הנסיעה שלי לפורטו בפורטוגל הייתה לרכוש את זכויות השידורים של משחקי הנבחרת ישירות מחברת UFA, ובכך להקדים את כניסתם של המתווכים השונים לתמונת הרכישה כדי לחסוך כסף רב לרשות (דמי תיווך). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בצוהרי יום שישי – 25 בינואר 2002, התקיימה הגרלת השיבוץ של עשרת הבתים המוקדמים במסגרת אליפות אירופה לאומות בכדורגל – פורטוגל 2004  (2004 Euro), והועברה בשידור ישיר בכל היבשת . גם אנחנו שידרנו ישיר (על חשבון הזמן של הטלוויזיה החינוכית). ישראל הוגרלה לבית אחד עם צרפת (שהייתה אז אלופת העולם ואלופת אירופה), סלובניה, קפריסין, ומלטה. בתום ההגרלה הוברר שחב’  UFA  מחזיקה בידיה שתי נבחרות בטוחות סלובניה וקפריסין וגם סיכויים טובים להשיג גם את צרפת, בעוד נבחרת מלטה קשורה לחב’ CWL.

עשיתי את פעמיי למלון היוקרתי  “Le Meridien Park Atlantic” בשדרות בּוֹאָוִוישְטָה בפּוֹרְטוֹ , שם שכנה המשלחת הגדולה של חב’ UFA, כדי לפתוח מייד במו”מ עם רוברט מילר (Robert Muller) נציג החברה אותו הכרתי ממו”מ קודמים בעבר . מטרת המו”מ שלי הייתה לחתום מייד על חוזה עם מחזיק זכויות השידורים ולסלק מהדרך את ערוץ 2 המסחרי וערוץ 5 בכבלים וגם את הסוכנים המתווכים בדמותם של מר אביב גלעדי ואנשי חברת “צ’ארלטון” אלי עזור ופנחס זהבי . פחדתי גם מפתיחת מכרזים. רשות השידור תמיד מפסידה בהם בשל התערבות חברי הוועד המנהל והמליאה המסרבלים ומאיטים את גַל הניפוץ. הייתי בעברי גם קצין חבלה ראשי בגדוד 12 בחטיבת גולני. מי שעסק בהרכבת חומרי חבלה ובתכנון פיצוצים בשדה הקרב יודע את תפקיד המאיץ וחשיבות מהירות גַל הניפוץ. אני הייתי הפתיל הרועם של הטלוויזיה ואנשי הוועד המנהל היו פתיל הביטחון של רשות השידור. הטענה היחידה שהייתה לי אל מרבית חברי הוועד המנהל ומליאה רשות שחברותם בשני הגופים המפקחים על השידור הציבורי הייתה הובי. רובם היו חובבנים חסרי כל מושג מקצועי בשידורי טלוויזיה שהפכו את עצמם לאנכרוניסטיים ובלתי רלוואנטיים , לעומת חברותי שלי ושל חבריי בטלוויזיה שהייתה מקצוע.

בתוך דקות הגעתי להסכם עם רוברט מילר כי רשות השידור תשלם 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר למשחק  1.200000 מיליון דולר בעבור כל ארבעת המשחקים . חזי וויטקובסקי יועצו הישראלי של רוברט מילר בארץ נכח בפגישת המו”מ . זה היה המכסימום אותו הסכימה רשות השידור לשלם והמינימום אותו הסכימה UFA לקבל. הייתי זקוק רק לאישורו של מנכ”ל רשות השידור רָן גָלִינְקָא. הבהרתי לרָן גָלִינְקָא המנכ”ל הזמני של רשות השידור בפלא פון הצמוד אלי בפורטו, “כי זהו המחיר הסופי. זה נכון ש- 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר הם סכום לא מבוטל, אך בהחלט מתקבל על הדעת בתנאים התחרותיים הקיימים בשוּק. זהו תשלום אותו כבר שילמנו בעבר כמה פעמים עבור שידור משחקי חוץ של נבחרת ישראל בכדורגל”. הסברתי לרָן גָלִינְקָא כלהלן : “אי חתימה במקום ומייד, תגרור את המו”מ למחוזות שאיננו חפצים להגיע אליהם. עכשיו יש לאל ידינו להקדים את כל מתחרינו. דחיית החתימה תאמיר את המחירים ותעניק הזדמנות ליריבינו העשירים מאתנו להיכנס לתחרות. בסופו של דבר נפסיד את הבכורה, וגם יודבק למִצחֵנו אות הקָלוֹן של הערוץ המַפְסִידָן”. הבטחתי למנכ”ל שאני אתגייס בכל כוחי למסע השיווק של השגת החסויות, כפי שעשיתי שנתיים ורבע קודם לכן, עֶרֶב משחקי החוץ נגד קפריסין וספרד בספטמבר ואוקטובר 1999. חברת “פלא פון” בראשותו של יו”ר הדירקטוריון קוֹבִּי בֵּן גוּר, מימנה אז את החסויות בשני המשחקים הנ”ל בסכום של  315000 (שלוש מאות וחמש עשרה אֶלֶף) דולר. הערכתי בפני המנכ”ל, כי במסע שיווק אגרסיבי נוכל להשיג חסויות שיכסו לפחות כ- % 50 מעלות ההשקעה. המנכ”ל רן גלינקא אישר לי בעֵצה אחת עמו לחתום בפורטו על חוזה השידורים עם UFA. מייד עם שובי לארץ ביום ראשון – 27 בינואר 2002, העברתי את החוזה החתום עם UFA לידיעת המנכ”ל רשות השידור באמצעות מנהל החדשות ומ”מ מנהל הטלוויזיה. בקשתי את הבוסים שלי ליידע את היועצת המשפטית וסמנכ”ל הכספים.

ביום רביעי – 13 בפברואר 2002 בערוב ימיו של רָן גָלִינְקָא שידרנו ישיר מקייזרסלאוטרן את משחק הרֵעים בכדורגל נבחרת גרמניה נגד נבחרת ישראל . נבחרת ישראל הובסה על כר הדשא אבל לא ברייטינג . השידור הישיר החל ב- 21.22 בתום “מבט” (מקוצר) והסתיים כעבור שעתיים ושמונה דקות . תוצאות הרייטינג הבהירו היטב מי היה המנצח באותו ערב . צברנו רייטינג ממוצע של % 19.23 מול % 14.71 של ערוץ 2 , ו- % 2.18  של ערוץ 10 שמנסה בכל כוחו לעמוד על רגליו כדי לנשום אוויר פסגות ומבלי ליפול שוּב ושוּב . למחרת כתבתי לרן גלינקא , יאיר אלוני , ורפיק חלבי את הטקסט המסמך הבא [6] :

היזהרו מאחוזיו (הרעים) של ערוץ 10 . יוהנה פרנר מתכננת בצר לה לחזור בגדול עם שני שידורי הכדורגל הישירים של הפועל ת”א נגד הקבוצה האיטלקית פארמה ב- 21  וב- 28 בפברואר 2002 . ”Beware the ides of March”, אומר מגיד העתידות ליוליוס קיסר במחזה של וויליאם שיקספיר . לשאלתו של קיסר, “The ides of March are come ? “ משיב לו נחרצות ומייד מגיד העתידות, “Aye Caesar , but not gone”חברים יקרים, על משקל המטפורה הזאת, “סכנת ערוץ 10 הגיעה אך לא חלפה”. אין זמן עוד לכל הדיונים האיטיים והמסורבלים האלה בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור על וועדותיה השונות. מספיק עם הנזק העצום שנגרם לנו בשנים האחרונות בגלל היעדר שידורי הספורט הדומיננטיים. אל תחכו, אל תמתינו עוד, אל תהססו. הגיע הזמן לחתום על חוזי הספורט החשובים, כאן עכשיו ומייד, לפני שערוץ 10 הפגיע והפצוע יקדים אותנו”.

                       בברכה ,

                       יואש  אלרואי

אבל המנכ”ל החדש רָן גָלִינְקָא המשיך להסס, לפסוח על שני הסעיפּים , ולהחליט שלא להחליט . ערוץ 10 לא המתין לנו ורכש את זכויות השידורים של שני משחקי הפועל ת”א נגד קבוצת פארמה האיטלקית ברבע הגמר של גביע UEFA ב- 21 בפברואר באִצטדיון “בלומפילד”, וב- 28 בפברואר בפארמה . הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 הוכתה קשה ברייטינג. רָן גָלִינְקָא ויועצו יוסף בר-אל לא הפנימו את הצורך להתחבר למשלם האגרה באמצעות רכישת שידורי ספורט רלוואנטיים בלעדיים, עדיין במחירים סבירים, ולפחות את מחצית עלותם ניתן לממן באמצעות שקופיות חסות. הפועל ת”א הפכה ב- 2002 לאובייקט שידור דרמטי ורלוואנטי. המנכ”ל ויועצו לא הבינו זאת . אי אפשר היה להמשיך לעבוד בצורה כזאת ללא תכלית וללא תקווה. ביום שישי – 22 בפברואר 2002 שוב הפניתי את תשומת ליבם של מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ומנהל החדשות רפיק חלבי למצבו הפתטי של הערוץ הציבורי שעובד ללא תכנון ולא מוצא את ידיו ואת רגליו [7].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט – ירושלים                                              יום שישי – 22.2.2002

יאיר ורפיק שבת שלום ,

(…) המנכ”ל רן גלינקא שגה שגיאה חמורה בשעה שלא אִפשֵר לי לקנות בזול את שני משחקיה של הפועל ת”א נגד פארמה , לפני כניסת ערוץ 10 לתחרות הרכישה (…)

(…) ליוהנה פרנר לא היו הרבה ברירות . היא והערוץ הדלוח שלה מונחים על הקרשים מאז היוולדם . ולכן במקום להמשיך ולזרוק כספים על “Campaign” כושל לסחורה כושלת , היא החליטה להמר על שני שידורים בלעדיים של משחקי כדורגל בהם מעורבת קבוצה ישראלית פופולארית הפועל ת”א שהיא אלופת המדינה בכדורגל , מועדון בעל שם מפואר שיש לו מאות אלפי אוהדים בכל רחבי במדינה . יוהנה פרנר וערוץ 10 הביסו אמש בעת השידור הישיר של המשחק הפועל ת”א – פארמה , את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ואת ערוץ 2 , כל אחד לחוּד ואת שניהם ביחד (…)

(…) המנכ”ל רן גלינקא שאיננו מבין דבר וחצי דבר בתקשורת המונים למרות שהוא אפוף בשני יועצים נכבדים, העוזרת האישית שלו גב’ ליאורה שמעוני ויוסף בר-אל , חטא אמש חטא כפול . הוא גם הובס ע”י ערוץ 10 המַט ליפול, וגם העניק לראשיו חומר למחשבה והראה לוֹ את הדרך כיצד יש באמת להתחבר לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל. בכך העיר מרִבְצוֹ אריה מנמנם (וגם עשיר). יאיר ורפיק , זהו כל הסיפור . היזהרו מאחוזיו של ערוץ 10 . הם הגיעו אך טרם חלפו . ערוץ 10 יעשה עכשיו כל מאמץ לנגוס בשיניו את שידורי הספורט שלנו, וימשוך אליו צופים על חשבוננו ולא על חשבון ערוץ 2 (…)

(…) מי היה מאמין שלוחם ומפקד שייטת 13 המהולל, יהיה מן הססן שכזה, חסר ביטחון, רועד כמו עלה נידַף , מוקף ביועצים ועוזרים שלומיאלים , וחסר כל ידע אלמנטארי וחושי תקשורת בריאים כדי להתמודד בתחרות כל כך חריפה ופראית בתחום המדיה האלקטרונית (…)

(…) אני שב ומזכיר לכם שאם תחליטו בעתיד להיענות לבקשות השידור שלי , זִכרו שאני זקוק  לאתראת זמן מספיק ארוכה כדי לשווק את סחורת השידור לגופים נותני החסויות . מסתובב בחוץ כסף גדול למרות המצב הכלכלי הלא סימפטי במדינה . בעלי הממון מחפשים גם עכשיו לפרסם ולשווק את מוצריהם בציבור באמצעות שידורי טלוויזיה עתירי רייטינג . יש חשיבות עליונה לתכנון וקבלת החלטות סופיות מוקדם ככל האפשר הנוגעות לשידורי ספורט ישירים שאת עלותם , או את החלק הארי של העלות , ניתן לממן באמצעות חסויות (…)

(…) אני מבקש ליידע אותך שמחלקת השיווק של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC החלה להתעסק במכירת הפרסומות המסחריות של שידורי אולימפיאדת החורף של סאלט לייק סיטי 2002 כשנה וחצי לפני טקס הפתיחה והצליחה בסופו למכור אותן תמורת סכום של 800 מיליון דולר . אנחנו איננו NBC , אך הדבר לא צריך להפריע לנו להיערך בזמן לקראת משימות שידור ייחודיות כמו שידורי הספורט הרלוואנטיים כדי להצליח לממן אותם . אי אפשר בשום פנים ואופן לכפות מכירת חסויות בתחום זמן קצר כל כך , רק בגלל שרן גלינקא וליאורה שמעוני שלוֹ חושבים שניתן לקבל החלטות שידור מקצועיות באיחור זמן עצום, תמיד אחרי כל כך הרבה היסוסים והתלבטויות ועוד פעם לבטים והיסוסים, ועוד הגיג ועוד מחשבה , ועוד פרק זמן “כדי להיות עם עצמך כדי להרהר פעם נוספת”, וכו’ וכו’ … איזה פארסה…יאיר ורפיק אתם חייבים לעזור למנכ”ל הבלתי מנוסה לצלוח את דרכו בשלום…מי היה מאמין שלאחר אורי פורת יירש את מקומו מנכ”ל שמתנהג בצורה חובבנית וכל הזמן מגיע לאחר התלבטויות מגוחכות חוזרות ונשנות לשום מקום…מי היה מאמין שזה המנכ”ל שמדבר עמנו (בשמו של מי ?) באמצעות העיתונים על פיטורים המוניים בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 , על הליכי הבראה ברשות השידור , על ייעול המערכת …אך מעולם לא שמעתי ממנו דבר וחצי דבר על מבנה לוח השידורים הציבורי, איזה לוח שידורים הוא היה רוצה לראות , מה הכיוון שלוֹ , מהי פילוסופיית השידורים שלו, ומה הם יעדיו האמיתיים של השידור הציבורי במדינת ישראל , להיכן הוא חותר (…)

באכזבה רבה ממה שמתחולל בטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1 וברשות השידור.

יואש  אלרואי

נעלי רשות השידור היו גדולות על רָן גָלִינְקָא בכמה מספרים. הוא ניסה אומנם לעשות גם כמה דברים טובים בחצי שנת ניהולו אך זה וודאי לא הספיק. הוא היה מנהל כושל מצדו השני של המטבע. כעבור פחות מחודשיים הוּדַח רן גלינקא ויוסף בר-אל התמנה תחתיו. הרמתי טלפון לרָן גָלִינְקָא כדי להיפרד ממנו ולהודות לו באופן אישי על תקופת ניהולו הקצרה. בטון מריר השיב לי הטִירוֹן, “אני עם רשות השידור גמרתי לנצח”, והוסיף, “יוסף בר- אל תקע לי יותר מידי סכינים בגבי”. באֵלוּ המִילִים. זאת הייתה תשובה חלקית. רָן גָלִינְקָא החובבן שממש לא היה בקי בענייניה של רשות השידור שכח לציין שהוא זה שעשה חראקירי לעצמו. הוא תקע במו ידיו את סכינים בבטנו. שמו הלא חשוב נשכח לעַד. מייד עם מינויו לתפקיד המנכ”ל הזמני, תקף יוסף בר-אל בצורה ברוטלית חסרת תקדים בכל פורום אפשרי ברשות השידור את המנכ”ל הקודם רָן גָלִינְקָא ואותי בגין שני ההסכמים הכספיים, זה של “פּוֹרְטוֹ” עם UFA המאפשר לנו לשדר ישיר את ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם 2004 EURO וזה של הסכם “מִילָנו” שערכתי עם מיילן טנזר מערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5) המקנה לטלוויזיה הישראלית – הציבורית ערוץ 1 את זכויות השידורים של שני משחקי הפועל ת”א נגד קבוצת הפאר האיטלקית מילאן ב- 14 ו- 21 במארס 2002, שני הסכמים שניהלתי וחתמתי עליהם בשם רשות השידור.

טקסט מסמך : חוזה השידורים הישירים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין ערוץ 5 בכבלים החתום על ידי והנוגע למשחקי הפועל ת”א נגד הקבוצה האיטלקית מילאן במסגרת גביע אירופה המתוכננים במארס 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יוסף בר-אל ידע היטב שכל מהלך נסיעתי לפורטו בפורטוגל, ניהול המו”מ שם והחתימה על “חוזה פּוֹרְטוֹ” כמו גם החתימה על “חוזה מילנו” נעשו בידיעה ואישורה של הנהלת רשות השידור בראשותו של רן גלינקא. אף על פי כן בחר להכפיש את שמי בתוככי רשות השידור ומחוצה לה, לרבות הדלפות מכוונות לעיתונות, וגם לאינטרנט, על מנת להאשים אותי באופן אישי ולהציג אותי כקרימינל מפר חוק, “(…) שפעלתי ללא רשות וסמכות ובניגוד לנהלים…ומעשי מהווים יותר מסתם עבירה…והדבר גובל בחבלה של ממש בתקציב ועבירה על חוק יסודות התקציב של רשות השידור (…)” , והוסיף , “אני אפטר אותו , ויכול להיות שלפני שיפוטר יצא לפנסיה”  [8] . (אפשר לראות את כל תמליל דבריו בסטנוגרמה השמורה בארכיון רשות השדור) . ב- 6 באוגוסט 2002 טען יוסף בר-אל באתר האינטרנט www.ice.co.il  , (ציטוט מתוך האתר) , “כי ההסכם לרכישת זכויות השידורים של מוקדמות אליפות אירופה בכדורגל מחברת UFA הגרמנית שנחתם ע”י יואש אלרואי , גובל בחבלה של ממש בתקציב ועבירה על חוק יסודות התקציב של רשות השידור” [9] . ברור שהיו אלה  האשמות כזב . יוסף בר-אל ידע היטב שחתמתי כחוק על החוזה עם UFA בהרשאתו של המנכ”ל הקודם רן גלינקא . זה לא הפריע למנכ”ל רשות השידור לגייס לשורותיו במלחמת החרמה נגדי את יו”ר וועדת הביקורת של המליאה עו”ד אבי שמידט ואת מבקרת הפנים של הרשות רומה אבישי. ב- 2 באוגוסט 2002 חיברה גב’ רומה אבישי מבקרת הפנים של רשות דו”ח נגדי בו היא מציינת כלהלן : “לצערי לא יכולתי לדבר עם מר רן גלינקא מנכ”ל רשות השידור בעת חתימת הסכם “פורטו” ע”י יואש אלרואי, לאחר שעזב את הרשות, ואשר לוֹ אולי יש פתרונות להבדלי הגִרסאות בין האנשים השונים עמם שוחחתי…” [10].

מדהים . מבקרת הפנים של רשות השידור מחברת דו”ח על הסכם “פורטו” ומעבירה אותו לגורמים שונים , מבלי לתשאל את ההיררכיה העליונה ברשות השידור שהסמיכה אותי לחתום, הלא הוא רן גלינקא. ב- 6 באוגוסט 2002 הוסיף יוסף בר-אל דברים משלו, והעביר אותם גם הוא לעו”ד אבי שמידט יו”ר וועדת הביקורת של מליאת רשות השידור. כך כתב כלהלן [11] : “החוזה המדובר נחתם ב- 25.1.2002 ע”י אדם אחד ויחיד הוא מר יואש אלרואי, ללא רשות חתימה וללא סמכות לחייב את תקציב רשות השידור, ובניגוד לנהלים. החוזה הוסתר (!!) מהמנכ”ל וממנהל הטלוויזיה דאז יאיר אלוני. מר יאיר אלוני הבהיר חד משמעית בדיון בהנהלה ב- 4.8.2002, שהמנדט אשר ניתן ליואש אלרואי היה לנהל מו”מ בלבד ולא לחתום על הסכמים”.

מדהים . לא האמנתי למראה עיניי . הרי יאיר אלוני מ”מ מנהל הטלוויזיה הוא אותו האיש שכתב למנכ”ל רן גלינקא ב- 10 במרס 2002 מסמך בו הוא קובע כלהלן [12]  : “נוכח הצלחתו של יואש אלרואי במו”מ על משחקי החוץ של נבחרת ישראל עם UFA , אני ממליץ בפניך להסמיכו גם לנהל את המו”מ על משחקי הפנים , נשוא מכתבי זה” . לא היה לי עוד ספק . יוסף בר-אל מבקש להציג אותי כקרימינַל של רשות השידור בכל מקום אפשרי , רק מפני שהעזתי להטיל דופי באישיותו ובזכותו המוסרית לנהל את רשות השידור . ההדלפות לעיתונות , בעיקר ל- “ידיעות אחרונות” ו- “מעריב” , היו מודרכות ונעשו בכוונה תחילה . היה שָם עיתונאי אחד ב- “ידיעות אחרונות” בשם עֵרָן הָדָס שלא בחל בשום רכילות מזדמנת שהודלפה לו מהנהלת רשות השידור כדי להדפיס את אותן ההדלפות בעיתונו מבלי לשאול לחוות דעתי . ככה התנהלו העניינים ברשות השידור של יוסף בר-אל . דלת העם ברשות שתקה . בכיריה החרישו .

טקסט מסמך : 10 במארס 2002. זהו המסמך המקורי שכתב מ”מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני למנכ”ל רשות השידור רן גלינקא. “נוכח הצלחתו של יואש אלרואי במו”מ על משחקי החוץ של נבחרת ישראל ממליץ בפניך להסמיכו לנהל גם את המו”מ על משחקי הפנים, נשוא מכתבי זה”. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט קטע עיתונות : שיתוף פעולה בין רשות השידור (המנכ”ל שלה הוא יוסף בר-אל) לבין הכתב לענייני רשות השידור של העיתון “ידיעות אחרונות”, ערן הדס. הטקסטים הרכילותיים האלה הסתיימו בריטואל מוכר, “את תגובת יואש אלרואי לא ניתן היה להשיג” . כמובן שניתן היה להשיג את תגובתי, אך העיתונאי החתום על הידיעה בחר בדרך אחרת וסיפר לקוראיו , “את תגובת יואש אלרואי לא ניתן היה להשיג”. זה כמובן לא היה נכון . לא עבר זמן רב והנהלת רשות השידור בראשות מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל העניקה לערן הדס מינוי בכיר של, “PROGRAMMER”, בטלוויזיה  הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא ייאמן…?  ייאמן…! (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות”).

טקסט מסמך : קיץ 2002 . עיתון “מעריב” . מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל נלחם בי באמצעות העיתונות . חברי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור העלימו עין ומילאו פיהם מים נוכח המעשה המכוער . סיקור המונדיאל של קוריאה / יפן 2002  ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה שירות ציבורי ירוד ועלוב , חלקי וקטוע מאוד , בלתי מקצועי לחלוטין , וגם יקר מאוד . זאת הייתה שערוריית שידור שאין לה אח ורע בתולדות הרשות והטלוויזיה הציבורית . לא היה שום match up הגיוני בין הפקת מונדיאל הכדורגל של צרפת 98′ לבין זאת של קוריאה / יפן 2002 . (באדיבות העיתון “מעריב”) .

זיכרונותיי מיוסף בר-אל הם יותר מעגומים. זיכרונותיי מהמשת”פים המגוחכים שלו הם יותר מעצובים. לא הייתי מסוגל להתייחס ליוסף בר-אל ברצינות , גם לוּ רציתי , משום שכל ביקורת והתנגדות שלי למהלך שלו כזה ו/או אחר הפכה אותי מייד לבר פלוגתה שלו כאילו אני חותר תחת מעמדו . לא ניתן לנהל רשת שידור ו/או כל מוסד תקשורת אחר אם העומד בראש חושד כל הזמן בעובדיו ורואה בהם חורשי מזימות כל אימת שהם חולקים במשהו על תפקודו ו/או מביעים ביקורת על החלטותיו . יוסף בר-אל היה דוגמא קלסית של מינוי ממשלתי תמוה וכושל . כרוניקה ידועה מראש של הדחה מחפירה שיחקה תפקיד מרכזי במשך שלוש שנים מאז אותו מינוי מופרך בקיץ 2002 ועד סילוקו לאלתר מכהונתו הרָמָה בקיץ 2005 , ע”י אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט שמינו אותו בשעתו .
סוף הפוסט מס’ 192. ראה המשך בפוסט הבא 193,”השידור הציבורי – רוש ולענה (7) .

[1] ראה נספח : מכתב הברכה מ- 31 בדצמבר 2000 לנחמן שי לכבוד מינויו הרם לתפקיד היו”ר החדש של הוועד המנהל של רשות השידור.

[2] ראה נספח : דברי תשובתו של נחמן שי היו”ר החדש של הוועד המנהל של רשות השידור אלי מ- 1 בינואר 2001 על מכתב הברכה שלי למינויו לתפקיד הרם.

[3] ראה נספח : מכתבי ליאיר אלוני מתאריך 19 בפברואר 2001, הנוגע לרכישת זכויות השידורים של שלושת משחקי החוץ  של נבחרת ישראל בכדורגל נגד אוסטריה, ליכטנשטיין ובוסניה (במסגרת קדם גביע העולם 2002) מידי אביב גלעדי.

[4] ראה נספח : ספרו של גרג דייק “INSIDE  STORY – GREG DYKE”.

[5] ראה נספח : מכתבי למנכ”ל  מתאריך 30 בדצמבר 2001, המבקש לטוס לפורטו כדי לנהל ולרכוש בו במקום את משחקי החוץ של נחרת ישראל בכדורגל.

[6] ראה נספח : מכתבי למנכ”ל, מנהל הטלוויזיה, ומנהל החדשות מ- 14 בפברואר 2002 המסביר את חשיבות רכישת שידורי הספורט הרלוואנטיים בתום השידור הישיר עתיר הרייטינג של משחק הכדורגל גרמניה- ישראל 6 : 1 (מ- 13 בפברואר 2002).

[7] ראה נספח : מכתבי למנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות המוחה נגד הססנות רשות השידור לקנות את אירועי הספורט הרלוואנטיים שמעניינים את משלם האגרה , כמו לדוגמא משחקיה של הפועל ת”א בגביע UEFA 2002 בכדורגל.

[8] ראה נספח :  תמליל פרוטוקול מ- 21 ביולי 2002 מישיבה של מנכ”ל רשות השידור + הוועד המנהל של רשות השידור + וועדת הכספים של המליאה , וכן מכתבו של המנכ”ל אל עו”ד אבי שמידט יו”ר ועדת הביקורת של מליאת רשות השידור מ- 6 באוגוסט 2002  +  כותרות עיתונות של העיתונים “מעריב” , ו- “ידיעות אחרונות”.

[9] ראה נספח : אתר האינטרנט www.ice.co.il  מתאריך 6 באוגוסט 2002.

[10] ראה נספח : דו”ח מבקרת הפנים של רשות השידור מ- 2 באוגוסט 2002, הנוגע להסכם “פורטו”.

[11]  ראה נספח : מכתב שכתב מנכ”ל רשות השידור ב- 6 באוגוסט 2002 ליו”ר וועדת הביקורת של המליאה בו הוא מאשים אותי בהסתרת חוזה “פורטו” מהמנכ”ל ומנהל הטלוויזיה.

[12] ראה נספח : מכתבו של יאיר אלוני מ”מ מנהל הטלוויזיה מ- 10 במרס 2002 למנכ”ל רן גלינקא, בו הוא ממליץ שאני אנהל בשם רשות השידור את המו”מ עם ההתאחדות גם על משחקי הבית לנוכח הצלחתי במו”מ עם UFA הנוגע לרכישת משחקי החוץ.

סוף הפוסט מס’ 192. הועלה לאוויר בשעות אחה”צ של יום רביעי – 10 באפריל 2013.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *