פוסט מס’ 139. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב (רשימה מס’ 2). פוסט מס’ 139. כל הזכויות שמורות. 13 בינואר 2013.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או לטובת רווח מסחרי ו/או לצורך פרסום אישי. 

הערה 3 : התמונות המובאות על ידי בפוסטים השונים מעשירות את המֵידָע עבור הקוראים והופכות אותו למעניין ואמין יותר. אני עושה כל מאמץ לזהות עבור הקוראים את כל הנוכחים בכל התמונות ולא רק את גיבורי העלילה.

הערה 4 : פרסום התמונות הרבות בבלוג נשען על השגת אישורים מתאימים מהגורמים הרלוואנטיים והענקת קרדיט ואשראי מקובלים לבעלי התמונות . אולם יחד עם זה אני מבקש לציין כי חרף המחקר והכתיבה בני שנים ארוכות המרכיבים את כתיבת הבלוג (מודגש כאן כי הבלוג איננו נכתב למען מטרות רווח כספי ו/או לטובת רווח מסחרי) ייתכן ונעשו שגיאות ו/או טעויות באיתור וזיהוי בעלי התמונות . אני מודה מראש לכל בעל זכויות של תמונה כזאת ו/או אחרת המתפרסמת בבלוג , באם ייאות ויפנה אלי , כדי לתקן ולעדכן אותי בנוגע לתמונות שהוא חושב שהן דורשות תיקון והכנסת פרטים רלוואנטיים חדשים . 

–  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  

פוסט חדש מס’ 475 : הפוסט הקונקרטי הזה המועלה לאוויר ב- 9 בפברואר 2015 מבוסס ברובו על פוסט מס’ 139 שהועלה לאוויר בשעתו ב- 13 בינואר 2013.

–  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  – 

פרקים מהספר כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים (מכיל כ- 5000 עמודים) : עיקרון הדבקות במשימה בקיבוץ ובטלוויזיה. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. מנהיגות. נטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות. פוסט מס’ 475 + פוסט מס’ 139. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

פרקים מהספר כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים (מכיל כ- 5000 עמודים) : עיקרון הדבקות במשימה בקיבוץ ובטלוויזיהימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. מנהיגות. נטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות. פוסט מס’ 475 + פוסט מס’ 139. כל הזכויות שמורות. 

כאמור מעט אנשים עצבו אותי והשפיעו עלי בחיי . אני חושב שמעט מאוד אנשים מעצבים גם את דמותם של מרבית האנשים האחרים שאני מכיר. בקיבוץ אפיקים היו אלה אבא שלי חקלאי עובד אדמה חרוץ ומספויניק והרפתן רודיק לווין. אנשים בעלי יושרה מושלמת ודבקות עילאית במשימה. בטלוויזיה היו אלה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום. אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בארץ וגם בעולם . בשירות הצבאי שלי בחטיבת “גולני” השפיעו עלי יותר מכל – לא מג”דים , מח”טים , אוגדונרים , ורמטכ”לים – אלא המ”כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל (היום פרופסור זְאֵב שְטֶרְנְהֶל) שהיה המ”מ שלי בקורס מכי”ם בג’וֹעָרָה ומפקדי במלחמת “מבצע קָדֵש” באוקטובר – נובמבר 1956 במלחמה ההיא נגד מצרים . סגן זְאֵב שְטֶרְנְהֶל הוביל את המחלקה שלי (מחלקה מס’ 1) בקורס מ”כים בעת מבחן המנהיגות העליון והקשה ביותר, מבחן ההסתערות על המוצבים המצרים המבוצרים וממוקשים תחת אש , ובסופו כיבוש מוצב 27 ברפיח ע”י פלוגת המ”כים (המ”פ היה מפקד ביה”ס למ”כים בג’וֹעָרָה רב סרן זאב עופר) . גדוד 12 של חטיבת גולני כבש את שלושת המוצבים הקיפודיים – פלוגתיים של הצבא המצרי 25 , 27 , ו- 29 . זְאֵב שְטֶרְנְהֶל ויְהוֹשֻעַ מִיצְמָאכֶר שני חיילים מבוגרים ממני בשנתיים אולי שלוש שהפכו בגיל כה צעיר למופת של מנהיגות ובעלי דוגמא האישית . שניהם היו מנהיגים צבאיים שראו בכל חייל באשר הוא ראשית דבר אדם ולא “מכונה צבאית” ו/או “רכוש צבאי” של הממסד. הלכתי אחריהם באֵש ובמים. לא רק אני. אתה מחרף את נפשך למוות לא בעבור ראש הממשלה דוד בן גוריון ולא בעבור הרמטכ”ל משה דיין אלא בעבור הקרובים והסמוכים אליך, אלה שצועדים לידך בקו האֵש הקדמי, בירי תוך תנועה לעבר היעד המבוצר. אתה מוכן להקריב את חייך בעבור החברים שלך שמסתערים לידך תחת אֵש ובשביל המפקדים שלך כזאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר שיקבלו את ההחלטות הנכונות בעת הקרב ויעמדו לצִדְךָ בעת צָרָה . הרֵעוּת ואחוות הלוחמים ש- שוררת בין החיילים הקרביים בכיתות , במחלקות , ובפלוגה מתפתחת בעת החיים יחדיו באימונים הקשים , במסעות הארוכים , בסחיבת אלונקות , בניווטי לילה ללא שינה ובחינוך הצבאי למשמעת, מורשת, ודבקות במשימה שמנחילים מפקדים לחייליהם ברמה של מ”כים, סמלים, ומ”מים. לרֵעוּת והאחווה הזאת בין החיילים אין תחליף בשעת קרב . שיא אומץ הלֵב בקרב מוצא את ביטויו בכך שאתה מתגבר על הפחד הנוראי לאבד את חייך ונכון להתרומם מהקרקע ולהסתער חשוף לעבר היעד המצרי מול מקלעי “אלפא” רושפי אֵש של האויב ומול אֵש של מרגמות 81 מ”מ ו- 120 מ”מ . אתה עושה זאת יחדיו עם רֵעיך ובעבור חבריך . זה היה החינוך שקיבלתי בחטיבת “גולני” מזאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר ועל פיו גם אנוכי אימנתי וחינכתי את החיילים שלי לאחר שהוסמכתי ל- מ”כ ומאוחר יותר לקצין בגדוד 12 של חטיבת גולני .

טקסט תמונה : זאב שטרנהל המ”מ שלי בקורס מפקדי כיתות של חטיבת גולני בג’וערה ב- 1956 ומפקדי הנערץ במלחמה  של “מבצע קדש” נגד מצרים באוקטובר – נובמבר 1956 . (באדיבות זאב שטרנהל . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : יהושע מיצמאכר המ”כ שלי בטירונות בגדוד 12 בחטיבת גולני . בחטיבת גולני . (באדיבות יהושע מיצמאכר . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : קיץ 1958 . אנוכי קצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת “גולני” . המג”ד שלי היה סא”ל אורי ביידאץ’ מהמושבה יבניאל . המח”ט היה אל”מ אהרון “ארווין” דורון . המג”ד הרביעי והאחרון שלי בשירות הסדיר בגדוד 12 היה סא”ל יקותיאל “קותי” אדם . המח”ט הרביעי והאחרון שלי ב- “גולני” היה אל”מ אלעד פלד . התצלום עם כובע הקצינים נועד לצורכי רקורד . אינני זוכר קצינים קרביים שהסתובבו עם הכובע המגוחך הזה שהזכיר תחפושת פורים , אלא חבשו כומתה . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם גם לאחר יותר מחמישים שנה . בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט פגשתי את המחנך האהוב אורי אפק שהיה מורה שלי לכדורעף ומשחקי תנועה , ואת אלוף המתמטיקה והפיסיקה יִצְחָק “אִיצִיק” מַנְדֶלְבְּרוֹיְד שהיה המורה שלי במקצוע הא”ק . איציק מנדלברויד היה אחד האנשים בעל ההיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי . הוא ראה בהוראת הא”ק מדע ולא תחביב. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני המורים והמחנכים הדגולים  אוּרִי אָפֵק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הוראה ללא חינוך היא בסופו של דבר הליך פגום. שניהם הותירו עלי רושם עצום עד עצם היום הזה.

טקסט תמונה :  קיץ 1949 . ימי התום והפשטות . תקופה שחלפה לבלי שוב . צמרת האתלטים הבכירה של מדינת ישראל באִצטדיון “המכבייה” ב- 1949 כובשת את כותרות העיתונות בעידן טרום הטלוויזיה . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אַרְיֵה גְלִיק (הפועל ת”א) אָצָן ל-400 מ’ ו-800 מ’, אהובה קראוז-קריביצקי (הפועל רחובות) קופצת לגובה , יצחק “איציק” מנדלברויד (הפועל קריית מוצקין) מטיל כידון , רות  קורן אצנית , ודוד טבק (הפועל בית עובד) אָצָן ל- 100  מ’ ו- 200  מ’. (באדיבות יצחק מנדלברויד . ארכיון יואש אלרואי) .

ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי יצחק “צחי” שמעוני מנהל התוכניות בטלוויזיה את שִמעוֹ של המתעד האולימפי הדגול היהודי אמריקני בַּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan). באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו . בָּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan) יהודי – אמריקני ממנהאטן (נפטר בניו יורק ב- 2010 בן 84) נחשב לאחד מבימאי הספורט ואנשי הטלוויזיה החשובים בדורנו . דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין מיוחדת במינה שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה , כיצד לתחקר ולתעד , כיצד להכין תסריט של החומר ולתַּסְרֵט אותו לקראת צילומו (ועריכתו) בטלוויזיה , וכיצד לכתוב בטלוויזיה . הכתיבה היא כישרון . בטלוויזיה היא גם מדע . אולי אומנות . ההשפעה של בַּאד גְרִינְסְפָּאן עלי היא נִצחית . סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ ,”OLYMPIAD” בת 22 הפרקים , היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד . צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע .

נולדתי ב- 1938 בקיבוץ אפיקים. מילדוּת גדלתי על גיבורי הספורט המופלאים  ג’וֹנִי וָויְיסְמִילֶר , פָּאבוֹ נוּרְמִי , גֶ’סִי אוֹאֶנְס , אֶמִיל זָטוֹפֶּק , המתאגרף ג’וֹזֶף לוּאִיס בָּארוֹאוֹ (Joseph Louis Barrow) הנודע בשמו ג’וֹ לוּאִיס – “המַפְצִיץ הַחוּם” , ומאוחר יותר גם על המתאגרף מוּחָמַד עָלִי (שמו הקודם היה קָאסְיוּס מַארְצֶלוּס קְלֵיי) .

ג’וֹ לוּאִיס נולד ב- 13 במאי 1914 במדינת אלאבאמה. הוא היה נצר למשפחת עבדים שהפך להיות אלוף העולם באגרוף במשקל כבד . הוא היה אליל ספורט שלי שחלמתי עליו. כה רציתי לפגוש אותו. ההיסטוריה הספורטיבית שלו רצופה שיאים אך גם כישלונות. הוא היה אלוף העולם במשך 14 שנה מ- 1937 עד 1951. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בקריירה המדהימה שלו בזירה היה  ב- 22 ביוני 1938. באותו ערב הביס בנוק אאוט בחלוף זמן קצר ביותר, רק  04 : 2 דקות בתוך סיבוב הראשון בניו יורק את יריבו הגרמני מָאקְס שְמֶלִינְג .

טקסט תמונה : אחת הסצנות הדרמטיות בסרט הדוקומנטארי שעשיתי וביימתי “ג’ו לואיס – המפציץ החוּם”. התאריך, 22 ביוני 1938 . אלוף העולם ג’וֹ לוּאִיס (מימין) בן 24  גובהו 1.85 מ’, והטוען לכתר מאקס שמלינג בטקס השקילה המסורתי זמן קצר לפני תחילת קרב הגומלין ביניהם . ג’ו לואיס הביס יריבו לאחר שתי דקות וארבע שניות מתחילת הסיבוב הראשון. ג’ו לואיס גרף לכיסו בקרב הזה 8000 (שמונת אלפים) דולר בכל שנייה מ- 120 השניות שנמשך הקרב . בקרב הראשון שנערך בין השניים שנתיים קודם לכן ב- 19 ביוני 1936 , גם כן בניו יורק , ניצח מָאקְס שְמֶלִינְג את ג’וֹ לוּאִיס בנוק אאוט בסיבוב ה- 12. (התמונה באדיבות ביל קייטון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כעבור 40 שנה היה לי חלום . רציתי לעשות שני סרטים אודות שני המתאגרפים השחורים הדגולים ג’וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי. לא היה איש בקי ממנו במחלקת הספורט בתולדות האגרוף וההיסטוריה שלוֹ. הייתי בר מזל. אָלֶכְּס גִלְעָדִי נעתר לבקשתי ואישר לי את התקציב לביים שני סרטים דוקומנטאריים באורך של 75 דקות אודות ג’וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי אלילי ילדותי ובחרותי . שני ספורטאים ענקיים ואישים יוצאים דופן . האמריקני בִּיל קֵיְיטוֹן (Bill Cayton) שהיה בימים ההם נשיא חברת הסרטים רבת המוניטין “The Big Fights Ltd” , העניק לי בלא תמורה כספית את חומרי הפילם הנפלאים והמדהימים של האימונים והקרבות המפורסמים וגם ראיונות חשובים מהקריירות העשירות של ג’וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי . הוא נדהם לשמוע שמישהו, איש טלוויזיה מישראל, מכיר בצורה כה יסודית ונחרצת את האִגְרוּף האמריקני לדורותיו ומתעניין בגיבורים שהיו גם המועדפים שלוֹ .

לאמריקנים יש מנהג חשוב . הם מתעדים מקדמת דנה כל דבר . הקרב ההיסטורי המפורסם ב- 22 ביוני  1938 ב- “יאנקי סטאדיום” בין ג’וֹ לוּאִיס לבין מָאקְס שְמֶלִינְג שעמד במרכז הסרט התיעודי שלי בן 75 דקות “הַמַפְצִיץ הַחוּם ג’ו לואיס”  (The Brown Bomber) , תועד בשלמותו באמצעות שלוש מצלמות פילם 35 מ”מבטרם עידן ה- Video . התיעוד נשמר ונמסר לי ע”י בִּיל קֵיְיטוֹן . הסרט “המפציץ החום ג’ו לואיס” שודר בהצלחה עצומה בטלוויזיה הישראלית ב- 1979 וזכה לתגובות נלהבות . לא הופתעתי . ידעתי מראש כי צופי הטלוויזיה בישראל מעוניינים לקבל מידע אודות אנשים מפורסמים בארץ ובעולם בתחומי המדע , חברה , פוליטיקה , אומנות , מוסיקה וגם בספורט באמצעות סרטים תיעודיים . בעיקר כשמדובר בקרבות אגרוף היסטוריים במשקל כבד בעלי מוניטין משנות ה- 30 , ה- 40 , ו- 50 של המאה שעברה, שמעולם לא נראו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית . צופי הספורט בישראל הגיבו באהדה עצומה לשידור הסרט “ג’וֹ לוּאִיס” בטלוויזיה . הגיעו לחטיבת הספורט בימים ההם הרבה מאוד תגובות חיוביות בתום ההקרנה . מעבר למצופה . אלכס גלעדי ואנוכי למדנו שוב שיעור חשוב . הציבור הישראלי פתוח ומעוניין לצפות בסיפורים תיעודיים בטלוויזיה אודות ספורטאים בינלאומיים עתירי מוניטין , גם אם הוא לא מכיר אותם אישית , בתנאי שהתחקיר והסרט עשויים היטב ובצורה מקצועית . הסרטים הדוקומנטאריים אודות ג’וֹ לוּאִיס ומוחמד עלי ענו על הקריטריונים האלה .

טקסט תמונה מימין : אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 . אנוכי (בן 46) בפגישה עם המתאגרף הדגול מוחמד עלי (בן 42) ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) האולימפי שמוקם באולפני קולומביה הישנה בלוס אנג’לס. אין לי בכלל ספק כי מוחמד עלי הוא אחד מגדולי הספורטאים בתבל בכל הזמנים. יש לכך כמה נימוקים וכמה היבטים. לא רק ספורטיביים. זאת לא פרטנזיה אישית. אסביר זאת באחת הפוסטים הקרובים אם כי צריך לזכור שמי שסייע לו רבות לשמור על התודעה הספורטיבית בלב הציבור האמריקני (וגם העולם) היה שדר הספורט הבכיר של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC , מר האווארד קוסל (Howard Cosell) (תיעוד וצילום אורי לוי ב- IBC באולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך משמאל :  15 ביולי 1979 . אחת מתגובות רבות שהגיעו למשרד חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר הקרנת הסרט הדוקומנטארי “ג’ו לואיס” , והוכיחו לאלכס גלעדי ולי כי צופי הטלוויזיה בישראל ערוכים לשטוף את עיניהם ב- “חומרים ערכיים דוקומנטאריים” , מעבר למשחקי הכדורגל והכדורסל המשודרים להם ללא הרף . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

בשנות ה- 50 של המאה שעברה נחשב חיים בורר חבר קיבוץ בית זרע בעמק הירדן למנחית ושחקן הכדורעף הטוב בישראל וקבוצתו הפועל בית זרע הייתה הטובה במדינה . המשחקים נערכו בימים ההֵם על מגרשי אדמה ובאור יום . היינו הולכים ברגל מאפיקים לבית זרע כדי להתבונן בחיים בורר שנחשב בשנים ההן למפציץ, המנחית הראשון במעלה, והיה השחקן המוביל בנבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של מִיכָה שָמְבַּן . משחק הכדורעף בעשורים ה- 50 ו- 60 של המאה שעברה היה נחלתם הבלעדית של קיבוצי השומר הצעיר . ליד הפועל בית זרע  הצטיינו במשחק הזה גם קבוצות הכדורעף של קיבוץ גן שמואל , קיבוץ מרחביה , וקיבוץ ספיח (בית קמה) . חַיִים בּוֹרֵר , אוֹמָנָה לְבָבִי , ו- יַעֲקב “יָקִי” גְרוֹף היו אלילי ילדותינו . אח”כ עברה השליטה בענף לקיבוץ עֵין שֶמֶר תחת הדרכתו של אוּרִי אָפֵק , שם בלטו אֵהוּד דֶקֶל , מִיכָה מִילְשְטֵיְין , ועִמָנוּאֵל אַלוֹן . הפועל עֵין שֶמֶר הפכה לאלופת המדינה הודות לאימון המסור , המתקדם , והמקצועי של אוּרִי אָפֵק (פִּינְצ’וּק) . לקיבוץ עֵין הָחוֹרֶש הייתה גם כן קבוצה טובה בזכות שחקנה המצטיין אֵלִיָהוּ רָבִּינָא . מאוחר יותר עלה לגדולה קיבוץ המעפיל הרבה הודות לשלישיית השחקנים הנפלאה דָוִד בַּר – נֵצֶר , עַמִירָם שַפְרָן , וגיורא הלפרין ומאמנה צבי סינטו .

בקיץ 1950 הייתי בן 12 . רציתי כמו כל הילדים להיות חַיִים בּוֹרֵר . עשור אח”כ ב- 1960 הפכה קבוצת “הפועל” אפיקים למעצמת כדורעף בעמק הירדן ואחת הקבוצות הטובות בישראל הודות למאמן – שחקן דָוִד כָּפְרִי . דָוִד כָּפְרִי בן קיבוץ שָרִיד שימש שנים רבות Play Maker מצטיין בנבחרת ישראל והוא שהפך אותי גם לשחקן הנחתה מצטיין בכדורעף. הייתי לפני כן כדורסלן וכדורגלן . התנשאתי לגובה של 1.90 מ’, ויכולתי באמצעות הניתור שלי להרים את מרכז הכובד של גופי כמטר מעל הקרקע .

טקסט תמונה : קיץ 1950. חַיִים בּוֹרֵר חבר קיבוץ השומר הצעיר בית זרע הוא שחקן הכדורעף הטוב ביותר בישראל ואליל ילדותי. (באדיבות חיים בורר . ארכיון יואש אלרואי) .

ב- 1960 התפתח משחק הכדורעף בצעדי ענק בקיבוץ אפיקים שהשתייך פוליטית למפלגת מפא”י . אני מזכיר את הצד הפוליטי – ספורטיבי מפני שמשחק הכדורעף בארץ היה נחלתם הבלעדית של קיבוצי “השומר הצעיר”. התבלטותו של קיבוץ אפיקים בענף הכדורעף לא היה דבר שבשגרה. שברנו את ההגמוניה המסורתית של קיבוץ בית זרע (השתייך פוליטית למפלגת מפ”ם) . זאת הייתה סנסציה . גייסנו לשורות הקבוצה שלנו את חַיִים בּוֹרֵר מבית זרע אליל ילדותי שהיה כבר בן 32 . גייסנו גם את אַהֲרוֹן רוֹטְשִילְד אף הוא חבר קיבוץ בית זרע . ב- 1960 הייתה קבוצת הפועל אפיקים היחידה בליגה הלאומית בכדורעף שהיה לה אולם ביתי . שאר הקבוצות שיחקו במגרשים פתוחים . ב- 1962 כבר דורגנו במקום הרביעי בישראל . מאמן נבחרת ישראל בכדורעף מִיכָה שַמְבָּן הזמין אותי ליטול חלק באימוני נבחרת ישראל . מִיכָה שָמְבַּן חבר אגודת הפועל משחר נעוריו (בעל אוריינטציה פוליטית של השמאל . היה מפ”מניק) הוא מייסד ענף הכדורעף במדינת ישראל . אישיותו הנמרצת והכובשת הזיזה הרים וסלעים . פשוטו כמשמעו . נפשו הדינמית שלא ידעה מרגוע חיפשה כל הזמן דרכים נסתרות שלו לשפר את המציאות הספורטיבית הדלה במדינת ישראל. הוא היה לא רק מאמן . הוא היה ראשית דבר מחנך ומנהיג . אַמָרְתָּ מִיכָה שָמְבַּן – אמרת כדורעף . הוא הניח את היסודות והיה מזוהה יותר מכל אחד אחר עם התפתחותו של משחק הכדורעף בארץ ונהנה מאמון מוחלט של השחקנים שגבל בהערצה . בשל אופיו הבלתי מתפשר ולעיתים קשוח נאלץ פעמים רבות להתווכח על מנת לשכנע. מיכה שמבן היה חבר מרכז “הפועל”. בהיותו איש חכם , חריף שכל ומחשבה , יזם ורעיונאי בעל ניסיון , רטוריקן בעל כושר ביטוי ותכונות בולטות של מנהיגות – ידע להשפיע . השחקנים האמינו לו ובטחו בו . מִיכָה שָמְבַּן נמנה על נבחרת של אישי ספורט בימים ההם שאפשר לומר עליהם ללא כל היסוס או התלבטות כי הם היו : “The leaders of the people” . חַיִים בּוֹרֵר הוא בן 84 היום ונשאר חבר קיבוץ בֵּית זֶרַע (בעמק הירדן) עד עצם היום הזה . הימים ההם של תום ופשטות חלפו לבלי שוב . הדור ההוא החמיץ את הטלוויזיה כפי שהטלוויזיה החמיצה אותו .

טקסט תמונה : קיץ 1950. ימי התום והפשטות. נבחרת ישראל הלאומית בכדורעף במחנה אימונים בכרמל בחיפה מתכוננת לקראת משחקי המכבייה ה- 3. זיהוי העומדים מימין לשמאל: שמואל ללקין (הפועל ת”א ) , משה “מוסה” דניאל (הפועל מעיין ברוך), דוד פרלמוטר הפועל גן שמואל), מיכה שמבן (המאמן הלאומי), חיים בורר (הפועל בית זרע), עוזי וויזל (הפועל ת”א, הפך להיות נגן צ’לו מפורסם), דן גלילי (הפועל בית אלפא). זיהוי הכורעים מימין לשמאל: הקפטן אומנה לבבי (הפועל מרחביה) , דניאל “שחור” אלוני (הפועל גן שמואל), משה “מוסה” להב (הפועל בית זרע). (התמונה באדיבות באדיבות שמואל ללקין וחיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. זהו חַיִים בּוֹרֵר חבר קיבוץ בית זרע , שחקן הכדורעף הטוב בישראל בימים ההם (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : הנבחרת הלאומית של ישראל בכדורעף באמצע שנות ה- 50 . זיהוי העומדים מימין לשמאל : אומנה לבבי (קיבוץ מרחביה) , מיכה מילשטיין , אהוד דקל (שניהם מקיבוץ עין שמר) , דוד בגה (קיבוץ אשדות יעקב) , המאמן מיכה שמבן , חיים בורר (קיבוץ בית זרע) ,איתן יבזורי (קיבוץ אפיקים) , אהרון רוטשילד (קיבוץ בית זרע) , ודניאל “שחור” אלוני (קיבוץ גן שמואל) . זיהוי כורעים מימין לשמאל : שחקן לא מזוהה , אברהם ווייס , יוסף “יוסקה” צוּק (קיבוץ אשדות יעקב) , יעקב ‘”יָקִי” גְרוֹף (קיבוץ ספיח שהפך לקיבוץ בית קמה) , וגדי זוהר (קיבוץ מרחביה) . (התמונה באדיבות חיים בורר . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .                                           

טקסט תמונה : נבחרת ישראל בכדורעף בתחילת שנות ה- 50 . עומדים מימין לשמאל : מרדכי גנדלין , שלמה הניג, דוד בֶּגָה, אברהם ווייס, שלושה שחקנים לא מזוהים, קפטן הנבחרת אומניהו “אומנה” לבבי, והמאמן הלאומי מיכה שמבן. כורעים מימין לשמאל : שחקן לא מזוהה, יוסף “יוסקה” צוּק, חיים בורר, ויעקב “יָקִי” גְרוֹף.(באדיבות חיים בורר חבר קיבוץ בית זרע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו אומניהו “אוֹמָנָה” לְבָבִי חבר קיבוץ מרחביה והקפטן הנערץ של נבחרת ישראל בכדורעף בשנות ה- 50 . (באדיבות חיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי התאמנתי בנבחרת ישראל זמן קצר בלבד בכמה מחנות אימונים שהתקיימו בדרך כלל באולמות של קיבוץ גבעת ברנר וקיבוץ נען . כל מי שהתאמן תחת הדרכתו של מיכה שמבן לא ישכח את את שאגת הקרב המפורסמת שלו בשפה הצרפתית באימונים ובמשחקים , “Allee” . מִיכָה שָמְבַּן היה מנהיג ספורט , מחנך , ומאמן בעל מוניטין רב בארץ שהשריש את המשחק הספציפי הזה בישראל אך צריך לזכור שהכדורעף בארץ היה ברמה חובבנית לחלוטין . נבחרת ישראל בכדורעף הייתה חסרת ניסיון לחלוטין בשנים ההן ונטולת כל סיכוי בזירה הבינלאומית בעיקר בהתמודדויות מול נבחרות מזרח אירופה ובראשן ברה”מ . באליפות העולם בכדורעף שנערכה ב- 1952 במוסקבה , ניצחו שחקני הכדורעף הסובייטיים את שחקני ישראל בראשות חיים בורר ללא תנאי . זאת אפילו לא הייתה תחרות . שחקני נבחרת ברה”מ אלופת העולם כמו קונסטנטין רֶוָוה , קוֹסְטִיָה , ורכז המשחק מוֹנְזֶ’לֶבסקי שלטו ללא עוררין במשחק . צריך לזכור שממשלת ברה”מ (מדינה ענקית שהורכבה מרוסיה ולאומים שונים) שלאחר תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 בראשות הדיקטטור הקומוניסטי שלה יוזף דג’וגאשווילי סטאלין החליטה כבר לפתח קו ייצור מדעי של תעשייה ספורטיבית בכל הענפים וודאי במשחקי הכדור הידועים והפופולאריים כמו כדורגל , כדורסל , כדורעף , כדור יד , והוקי קרח . הפערים העמוקים בין נבחרות ישראל בכדורגל , כדורסל , וכדורעף היו משמעותיים ביותר . ב- 1952 הביסה ברה”מ את נבחרת ישראל בכדורעף באליפות העולם בתוצאה המכרעת  3 : 0 ללא התנגדות ממשית . ישראל ייצרה נקודה פה ונקודה שם אולם זאת לא הייתה התמודדות, אפילו לא הפסד בכבוד. חַיִים בּוֹרֵר ואוֹמָנָה לְבָבִי היו שמות מוכרים בישוב הקטן בישראל אך נעלמים בעולם הגדול. בישראל וב- ברה”מ שיחקו כדורעף על פי אותם החוקים אך זה לא היה אותו המשחק.

טקסט תמונה : 1952 . מוסקבה . נבחרת ישראל בכדורעף צועדת באצטדיון “דינאמו” במוסקבה בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורעף . את הנבחרת מוביל הקפטן אומנה לבבי מקיבוץ מרחביה . שלישי מימין הוא יוסף “יוסקה” צוק מקיבוץ אשדות יעקב . חמישי מימין הוא דוד פרלמוטר מקיבוץ גן שמואל . שישי מימין הוא חיים בורר מקיבוץ בית זרע (משופם). שביעי מימין הוא דניאל “שחור” אלוני מקיבוץ גן שמואל. האחרון הוא גדי זוהר מקיבוץ מרחביה. (התמונה באדיבות דוד פרלמוטר מקיבוץ גן שמואל).

טקסט תמונה : קיץ 1952. מוסקבה. אליפות העולם בכדורעף . נבחרת ברה”מ (משמאל) מנצחת את נבחרת ישראל בתוצאה 3 : 0 (15 : 2 , 15 : 4 ו- 15 : 1) בתמונה נראה חיים בורר מנסה להעביר את הכדור לחלקת היריב אך נתקל בחסימה גבוהה של הנבחרת הסובייטית. סמוך לחיים בורר זהו אומנה לבבי (בברכיים כפופות), ומימין גדי זוהר. (התמונה באדיבות דוד פרלמוטר מקיבוץ גן שמואל).

טקסט תמונה : קיץ 1949 . ראשית התפתחות משחק הכדורעף במדינת ישראל . תחרות כדורעף ארצית בבאר שבע . (תצלום דוב “בולק” פרוסק . גלופת “גורן כידון”) .

טקסט תמונה : 1949 . פראג . אליפות העולם בכדורעף . המנחית הסובייטי קונסטנטין רֶוָוה בעל הניתור הנפלא מנחית כמעט ללא הפרעה נגד נבחרת צ’כוסלובקיה. (גלופת “גורן כידון”).

בחלוף שנה הביסה נבחרת ברה”מ בכדורסל באליפות אירופה במוסקבה 1953 את נבחרת ישראל בהפרש עצום וחסר תקדים 75 : 25. בשורות ישראל שיחקו אז תחת שרביט אימונו של יעקב שאלתיאל אברהם שניאור, זְכַרְיָה עוֹפְרִי, מַרְסֶל חֵפֶץ, פְרֶדִי כּהֵן, שִמְעוֹן “צִ’ינְגָה” שֶלַח, רָלְף קְלָיִין, יְהוּדָה “קָנָבּוּס” וִוינֶר, מְנַחֵם קוֹרְמַן, משֶה “מוּסָה” דָנִיאֵל ,רְאוּבֵן פֶּכֶר , עָמוֹס לִין ואחרים . ידועי שֵם בארץ אך חסרי השפעה על צמרת הכדורסל באירופה (בטורניר 1953 גברה נבחרת ישראל בכדורסל על נבחרות בולגריה , יוגוסלוויה , צ’כוסלובקיה , ואיטליה אולם נוצחה ע”י צרפת 45 : 62 , הובסה ע”י נבחרת הונגריה 20 : 66 , וכאמור גם ע”י ברה”מ 25 : 75).

טקסט תמונה : 1949 . ראשית משחק הכדורסל במדינת ישראל . משחק כדורסל בין נבחרות מורים לחינוך גופני מהצפון ומהדרום . שלישי מימין זהו ד”ר אוּרִי זִמְרִי . (גלופת “גורן כידון”) .

טקסט תמונה : מאי 1953. מוסקבה. נבחרת ישראל בכדורסל צועדת בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורסל באצטדיון הפתוח של דינמו במוסקבה. משחקי אליפות אירופה בימים ההם נערכו במגרשים פתוחים. זיהוי צועדים משמאל לימין : שני נערים רוסיים נושאים את שלט ישראל (ברוסית) ודגל ישראל. אחריהם : אברהם שניאור (1.84 מ’), זכריה עופרי (1.91 מ’), רלף קליין (1.89 מ’), ראובן פכר (1.86 מ’), משה “מוסה” דניאל (1.85 מ’), מרסל חפץ (1.83 מ’), דוד הייבלום (1.88 מ’), מנחם קורמן (1.86 מ’), פְרֶדִי כהן (1.80 מ’), מרדכי מימרן (1.80 מ’), שמעון “צ’ינגה” שלח (1.80 מ’), דני אֶרֶז (1.78 מ’), יהודה “קנבוס” ווינר (1.75 מ’). (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1953. אליפות אירופה בכדורסל במוסקבה בירת ברה”מ . נבחרת ישראל יושבת במושבי אצטדיון “דינאמו” הפתוח במוסקבה וצופה ביריבותיה. זיהוי הנוכחים בתמונה: יושב בשורה החמישית מלמטה קיצוני משמאל חיים וויין (בז’אקט ועניבה) ליד אישה לא מזוהה מרכיבה משקפי שמש. יושבים בשורה הרביעית מלמטה מימין לשמאל : איש לא מזוהה, מנחם קורמן, ברוך בג ראש המשלחת (בחליפה ועניבה) , שמעון “צ’ינגה” שלח , פרדי כהן , מרסל חפץ , ודני ארז . יושבים בשורה שלישית מלמטה מימין לשמאל : איש ואישה לא מזוהים , יהודה “קנבוס” ווינר , זכריה עופרי , משה “מוסה” דניאל , ראובן פכר , ומרדכי מימרן . יושבים בשורה השנייה מלמטה מימין לשמאל : אברהם שניאור , דוד הייבלום , רלף קליין , ואישה לא מזוהה . יושבים בשורה הראשונה מימין לשמאל : ארבעה אנשים לא מזוהים.  (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                                                                                                                                  

טקסט תמונה : 1953 – 1952 . החמישייה הקלאסית של נבחרת ישראל בכדורסל בשני אירועי הספורט הגדולים של ראשית שנות ה- 50 במאה שעברה , אולימפיאדת הלסינקי 1952 ואליפות אירופה בכדורסל במוסקבה 1953 . זיהוי השחקנים משמאל לימין : זכריה עופרי (מכבי ת”א, הגבוה בשחקני הנבחרת1.91 מ’) , מרסל חפץ (הפועל חולון), פרדי כהן (הפועל חולון), שמעון “צִ’ינְגָה” שלח (לשעבר שמוקלר, הפועל ת”א), ואברהם שניאור (מכבי ת”א). (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל) .                                       

בטורניר האולימפי בכדורגל לקראת אולימפיאדת מלבורן 1956 הביסה נבחרת ברה”מ בכדורגל את נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של האנגלי ג’ק גיבונס 5 : 0. בנבחרת ישראל שיחקו בין השאר השוער יעקב חודורוב, המגן שאול מתניה , הרץ גֶ’רִי חֶלְדִי , הבלם יצחק שניאור , והחלוצים יהושע גלזר ונחום סטלמך . השמות האלה לא הספיקו . ההישגים הגדולים של הנבחרות הלאומיות של ישראל בכדורעף , כדורסל , וכדורגל במאבקיה בעשור ה- 50 של המאה שעברה נגד ברה”מ היו פוליטיים יותר מאשר ספורטיביים . דגל ישראל התנוסס באצטדיון הפתוח של “דינאמו” במוסקבה והמנון “הַתִּקְוָוה” נוגן בפרהסיה ושימש עדות לתקומה המתחדשת של האומה הישראלית לאחר השואה . המיית לִבָּם של מיליוני יהודים כלואים מאחורי מסך הברזל ב- ברה”מ לשמע נגינת ההמנון הלאומי של מדינת ישראל על אדמת ברה”מ הייתה תוצר של ההשתתפות ולכן חשובה כמותה .

טקסט תמונה : 11 ביולי  1956 . מוסקבה . אצטדיון “לֶנִין” . נבחרות ישראל (משמאל) וברה”מ באִצטדיון “לֶנִין” במוסקבה ב- 11 ביולי 1956 לפני נגינת ההִמנונים . קבלת הפנים לנבחרת  בבירה הסובייטית הייתה אוהדת . השלטון הסובייטי אִפְשֵר להציב שלט מאיר עיניים בעברית מתחת לתמונתו המפורסמת של וְולָאדִימִיר אִילִיץ’ לֶנִין, ובו כתוב, “ברכה לספורטאי מדינת ישראל”. במחצית המגרש השמאלי ניצבים המאמן הישראלי גֶ’ק גִיבּוֹנְס והשחקנים הישראליים עדיין לבושים ב- בגד אימון ארוך , הבלם יִצְחָק שְנֵיאוּר , השוער יַעֲקב חוֹדוֹרוֹב , המגן שָאוּל מַתָּנְיָה , והמגן דוּדוּ קְרֶמֶר . בנבחרת ברה”מ ניצב ראשון משמאל המאמן גבריאל קאצ’אלין , לידו הקפטן אִיגוֹר נָאטוֹ , והשוער רב המוניטין לֵב יָאשִין . בתוך דקה – שתיים יגישו שחקני ברה”מ זרי פרחים לשחקני ישראל . (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).                                                                                                                     

מיכה שמבן היה מבין הספורטאים הישראליים הבכירים שהשתתפו בקורס הכדורסל שערך המאמן היהודי – אמריקני נֶאט הוֹלְמָאן באפריל 1949 בתל אביב . כמומחה כדורסל הקים ב- 1950 את קבוצת הכדורסל המצטיינת של הפועל חולון שנשענה על שחקני העלייה המצרית ובראשם אֵלִיָהוּ עַמִיאֵל , מַרְסֶל חֵפֶץ , פְרֶדִי כּהֵן , סַמִי חוּדָרָה , וחַיִים גוֹרְמִיזָאנוֹ . התמונה הבאה מזכירה נשכחות מלפני 64 שנים .

טקסט תמונה : אפריל 1949. תל אביב. בתום אחד מקורסי הכדורסל שהעביר נאט הולמן בישראל . הכדורסל הישראלי חייב לנאט הולמן חוב עולם .זיהוי העומדים מימין לשמאל :  יהושע רוזין, חיים ויין, יעקב שאלתיאל, אריה בן עטר, מנחם קורמן, איש לא מזוהה, שמואל “שומי” שומכר, אברהם שניאור, איש לא מזוהה , אישה לא מזוהה, המאמן נאט הולמן, גדעון בנדל, שמריהו “מאולי” חייקין, מיכה שמבן (בחולצת טי שירט כהה וצווארון בעיגול לבן), שני אנשים לא מזוהים, שָלוֹם קוֹסוֹבֶר, ודוב פרוסק. זיהוי כורעים מימין לשמאל : שני אנשים לא מזוהים, אוּרִי זִמְרִי, ברוך חפץ, יהודה “קָנָבּוּס” ווינר, ושלושה אנשים לא מזוהים. נאט הוֹלְמָאן שינה מקצה לקצה את הבנת משחק הכדורסל בארץ. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה משה “מוּסָה” דניאל.                                                                                                                                           

בעשור ה- 50 של המאה שעברה הגשימו ספורטאי ישראל את החזון האולימפי של ההומניסט הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין כי ההשתתפות במשחקים חשובה מהניצחון . זירות הספורט השונות בישראל היו בראשית התפתחותן וספורטאי הארץ התחלקו לשתי תנועות הספורט הגדולות “הפועל” ו – “מכבי” (היו גם אגודות קטנות יותר כמו בית”ר ו-אליצור) . ראוי לציין כי ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון ראה בערך טיפוח החינוך הגופני , הספורט , תרבות הגוף , והכושר הגופני הכללי של הנוער הישראלי – נדבך חשוב בהתפתחותו וצמיחתה של האומה בציון החדשה .

טקסט תמונה : חורף 1949 . וועידת אגודת “הפועל” הארצית בתל אביב . ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון נושא דברים בשבח החינוך הגופני ותרבות הגוף . משמאל , הרמטכ”ל יעקב דורי (דוסטרובסקי) מרכיב משקפיים . השני מימין , אריה שריג . (גלופת “גורן כידון”) .

טקסט תמונה : 1950. הספורטאיפ הישראליים מפגינים את עוצמתם במפגני ראווה ותהלוכות ברחובות הערים. (גלופת “גורן כידון”).

יִגְאָל דָר – ווֹלוֹדָרְסְקִי בן קיבוץ אָשְדוֹת יַעֲקב היה עִילוּי בכדורסל . הוא נולד ב- 1936 והיה מבוגר ממני בשנתיים . כבר כילד קטן בן 12 שימש רכז המשחק של קבוצת הפועל אשדות יעקב וניהל שחקנים בני עשרים הוא היה מנהיג ספורט ואליל ילדותי . מוכשר מאוד בספורט וניחן בכושר גופני בלתי מוגבל . למדנו יחדיו בביה”ס התיכון החקלאי של עמק הירדן “בֵּית יֶרַח” . למרות שהיה מבוגר ממני בשנתיים למד רק כיתה אחת מעלי . ב- 1954 כשהייתי בן 16 והוא בן 18 זומנו שנינו ליטול חלק באימוני הסגל הצפוני של נבחרת ישראל בכדורסל . האימונים התקיימו בקיבוץ מזרע בעמק יזרעאל ואת הנבחרת אימן האמריקני אָלְמאֶר רִיפְּלִי (Almar Repley) . על הסֶגֶל הצפוני נמנו אז עָמוֹס לִין מקיבוץ משמר העמק , ראובן פֶּכֶר ומשֶה מַכְטִי מקיבוץ מִזְרָע ואחרים . באמצעות אלמאר ריפלי התוודעתי בפעם הראשונה ל- NBA . כדררתי וקלעתי חופשי ביד ימין ושמאל והיה לי ניתור מצוין . יכולתי לגעת במרפק שלי בטבעת הסל (גובהה 3.05 מ’ מעל פני הקרקע) אָלְמַאר רִיפְּלִי אהב את התנועה והמשחק של יגאל וולודרסקי-דָר ושלי ואמר לנו, “Young men” , אתם חייבים לבוא לארה”ב יש לכם עתיד”.

טקסט תמונה : שנת 1954 . המאמן האמריקני אלמר ריפלי (משמאל) בישראל בחברתו של מאמן מכבי ת”א יהושע רוזין . (התמונה באדיבות משפחת רוזין . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : קיץ 1963 . וְורוֹצְלָאב – פולין . אליפות אירופה בכדורסל . נבחרת ישראל בכדורסל מארחת חברת מעריצים יהודים מפולין . שורה ראשונה מלפנים מימין לשמאל : צְבִי לוּבֶּצְקִי (כורע) ואִילָן זָיְיגֶר (יושב) . שורה שנייה מימין לשמאל : עַמִי שֶלֶף , יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי , רָמִי גוֹט , שלמה בֵּן זְאֵב , שני אנשים לא מזוהים , תַּנְחוּם “תַּנִי” כּהֵן מִינְץ (ממושקף חובש מגבת על צווארו). עומדים למעלה מצד שמאל : מנהל המשלחת דוֹב “בּוּלֶק” פְּרוּסָק ועוֹפֶר אֶשֶד (1.96 מ’). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כעבור פחות משנתיים בטרם מלאו לי 18 התגייסתי לגדוד 12 בחטיבת גולני . בגיל 20 גייס אותי יגאל וולודרסקי לקבוצת הכדורסל של הפועל אשדות יעקב ששיחה בליגה הלאומית אז . גאון הכדורסל הזה הפך לאוניברסיטת הכדורסל שלי . הייתי מלך הסלים של הקבוצה בזכותו . הוא היה גדול המוסרים ואלוף “העיניים העקומות” . שחקן יצירתי וחכם , ענק במשחק הכדורסל , שבאמצעות כישרונו העצום הפך את השחקנים ששיחקו לצדו גם כן לגדולים . ממנו שמעתי לראשונה את סלוגן הכדורסל : “אתה יכול להיות רע בהתקפה אך לעולם לא רע בהגנה” . יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי היה רכז המשחק ושחקן ההגנה הטוֹב בישראל . אני זוכר שפעם שיחקנו להנאתנו בחורף משחק כדורסל באחת מהפסקות הלימודים , כשאנו לבושים מעילים ונעולים במגפיים על המגרש הבוצי ומלא בשלוליות ב- “בֵּית יֶרַח” . גם אז הוא דרש מחבריו לרדת להגנה . “אתה יכול היות חסר מזל בזריקה לסל , הכדור יכול להסתובב בחישוק ולצאת החוצה , אך לעולם אסור לך להפקיר את משחק ההגנה ואת שחקן היריב שאתה אמור לשמור עליו , ולסמוך על המזל שיחטיא את קליעתו” , נהג לומר לי ובכך קבע את פילוסופיית הכדורסל המונומנטאלית שלו . יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי היה כדורסלן נצחי . טוב יותר מעדי גורדון ועודד קטש .

טקסט תמונה : קיץ 1959 . שחקני קבוצת הכדורסל של קבוצת הפועל אשדות יעקב בעמק הירדן . הקבוצה שיחקה באורח קבע בשנים ההן בליגה הלאומית בכדורסל . עומדים מימין לשמאל : אמיר ראובני , יגאל וולודרסקי ז”ל , אנוכי יואש אלרואי , ואָבְנֵר וֶורֶד (שנינו בני קיבוץ אפיקים) . כורעים מימין לשמאל :  מאיר “מגה'”ברזילי ז”ל , ויוסל’ה קנטרוביץ’ . (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אשדות יעקב . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

כשאני מקליד כאן את האידיאה שלא קיימת עוד “ימי התום והפשטות – תקופה שחלפה לבלי שוב” אינני עושה זאת לתפארת המליצה . כך היו פני הדברים אז . התמודדתי בשלוש ליגות ספורטיביות לאומיות שונות אך בד בבד עבדתי עבודה גופנית שישה ו/או שבעה ימים בשבוע , בין 8 ל- 12 שעות מידי יום . פעמים רבות התאמנו יחפים על מגרשי אדמה וחול מחצבה . אח”כ כשהשתפרו העניינים שיחקנו על מרצפות . מי חלם אז על פרקט . החיים בקיבוץ היו סגפניים , טעוני משמעת , וקשוחים . יום אחד ערך המורה לספורט וחינוך גופני שְמַרִיָהוּ נָאבֶּל תחרויות אות הספורט למבוגרים על מגרש “הפועל” באפיקים . התחננתי בפני אבא שלי שיתחרה כדי שיוכל לענוד את האות ואני אוכל להָשְוִויץ בו . אבא שלי לא התעניין מעולם בספורט ובחינוך גופני אולם נכנע להפצרותיי . הוא עזב את השקיית האספסת לשעה קלה והתייצב במגפיים במגרש “הפועל” לריצת שלושה קילומטרים . זה היה אחד הימים החמים בעמק הירדן ואבא שלי סיים את הריצה נעול במגפיו בשתי שניות פחות טוב מהזמן והתוצאה שאמורים להעניק לו את אות הספורט למבוגרים . מורה הספורט הנערץ עלי שמריהו נאבל היה קשוח עם אבא שלי כפי שהחמיר עם כולם : “משה בלינדמן – אלרואי לא מגיע לך אות הספורט מפני שפיספסת את המינימום בשתי שניות” , אמר לאבא שלי . הוא לא עשה לו כל הנחות למרות שרץ המגפיים . אבא שלי שהיה אז בן 42 אפילו לא התווכח . הוא נטל את אופני העבודה שלו ורכב בחזרה נעול במגפיו ל- “חלקת בני” כדי להמשיך להשקות את האספסת . העבודה והנאמנות לאדמה היו ערך עליון .

תנאי האימונים של הנבחרות הלאומיות היו חובבניים ומגוחכים אולם איש לא תבע את ליטרת הבשר שלו . היישוב הקטן התעסק בהגשמת החלום הציוני . התיישבות , כיבוש האדמה , והקמת צה”ל וניהול מלחמות אמיתיות כדי להדוף את האויב . בעת כתיבת הספר עב הכרס “סמן ימני” סיפרו לי יהושע גלזר ויעקב חודורוב (חתן פרס ישראל”) שחקני נבחרת ישראל בכדורגל : “יואש אלרואי על מה אתה מדבר…אפילו למשחקים בטורקיה טסנו במטוס דקוטה צבאי . היו צריכים להרכיב עלינו רק מצנחים כדי להגשים עד כלות את הסיסמה שלך ימי התום והפשטות” . שחקני נבחרת ישראל היו שחקנים חובבים שלא קיבלו פרוטה שחוקה עבור הצטיינותם על כר הדשא . הם היו אנשים פשוטים מן היישוב , פועלים , נהגים , וובעלי מלאכה שראו את עצמם כממלאים משימה לאומית . הם היו מבוני היישוב , לוחמי מלחמת הקוממיות , ואנשים עזי נפש . שחקני נבחרת ישראל של הימים ההם לא היו מפונקים וטסו לשליחותם הלאומית בימים ההם גם במטוסי דקוטה כשנדרַש וישבו בו כצנחנים המתכוננים לצניחה בארץ אויב .

טקסט תמונה : 1951 . נבחרת ישראל בכדורגל טסה למשחק כדורגל באיסטנבול – טורקיה בשנת 1951 במטוס דַקוֹטָה . השחקנים ישובים כצנחנים לאורך המטוס כאילו מתכוננים לצניחה קרבית . ראשון מימין הוא אֵלִי פוּקְס . עומד במרכז יצחק שניאור לבוש גופייה . ראשון משמאל יוסל’ה מרימוביץ’ . שני משמאל יצחק גַמְבָּש . חמישי משמאל הוא העיתונאי יעקב אפלויג . שישי מימין – אדמונד שמילוביץ’ (מציץ). (התמונה באדיבות יהודה גבאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה העיתונאי הוותיק יהודה גבאי .

 יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי – דָר היה כדורסלן מחונן . הוא ידע כיצד להגשים את כשרונו המיוחד וליישם אותו באמצעות אימונים אין ספור ובדבקות במשימה כבירה . הוא שיחק תשע שנים בנבחרת ישראל בשנים 1968 – 1959 , ולבש את מדיה 82 פעמים תחת שרביטם של יְהוֹשֻעַ רוֹזִין ושִמְעוֹן שֶלַח (“צִ’ינְגָה”) . לדאבון לֵב נפטר מדום לב ב- 1977 כשהוא בן 41 שנה בלבד . יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי העניק לי את הכישרון להעביר את מיומנות המשחק שלי לקבוצת הפועל אפיקים .

טקסט תמונה : קיץ 1964 . חמישיית הכדורסל של קיבוץ אפיקים עומדת בתלבושת השחורה. כורעים בחצי גוף עירום החמישייה של קיבוץ בית זרע. כרגיל הבסנו אותם שוק על ירך. זיהוי שחקני הפועל אפיקים שעומדים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, יוסי וולפסון, מוליק כהן, בארי חוזק ז”ל (נהרג במלחמת יום הכיפורים 1973) , שַי לִין (מת בארה”ב). כורע שני מימין : גיורא כהן (גיסו של חיים בורר) . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .                                                                                                                                                       

אָמִיר הֶלְמַן בן כיתתי בקיבוץ אפיקים היה עילוי במשחק השח-מט, במתמטיקה, ושפות . כששנינו היינו בכיתה ב’ בגיל 7 הוא לימד אותי את סודות המשחק אבל חשוב מזה , הוא לימד אותי לסַדֵר את מחשבותיי . מצאתי עניין רב במשחק . התאהבתי בו . אבא שלי קנה לי ספרי שח-מט . היינו חייבים ללמוד את תיאוריית הפתיחות כדי לא להיקלע לנחיתות בתחילת המשחק . השחמטאים הנערצים עלינו אז היו ד”ר עמנואל לסקר, חוזה ראול קפבלנקה, מיגל ניידורף, מיכאל בוטביניק, דוד ברונשטיין, יצחק בולסלסבקי, וואסילי סמיסלוב, אלכסנדר קוטוב, פאול קֶרֶס, ואח”כ גם טיגראן פטרוסיאן, ומיכאל טַל . קיבוץ אפיקים שמייסדיו היו ילידי רוסיה (הקיבוץ נקרא בשנות ה- 20 של המאה שעברה עם הקמתו , “קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר.”) היה מנוי על השבועון הרוסי “אוֹגָאנְיוֹק” . בשבועון היה מדור שח-מט . היינו ילדים ולמדנו את השפה הרוסית כדי להבין את תוכן המדור . עד גיל 16 הייתי מהילדים הנמוכים בכתה . לפתע התחלתי לצמוח ולהתרומם לגובה . עזבתי את משחק השח-מט אך לא נטשתי אותו . נדדתי למגרשי הכדורסל והכדורגל . אמיר הלמן עצמו , שחמטאי מוכשר יוצא דופן , היה אמור להעפיל לצמרת העולמית אך בדרך הפך לפרופסור לכלכלה . כילד הצטיין במתמטיקה , דיבר אנגלית ורוסית באופן חופשי , ויכול היה לשחק שח-מט סימולטני עיוור מבלי לראות את הלוח נגד חמישה יריבים בבת אחת . ילד מוכשר ומקורי ורב יכולות במידה קיצונית . היה לו מטען I. Q.  רציני . היה טמון בו כּשרון שחמטאי נדיר שהאחרים מצאו מאוחר יותר בשחמטאי האמריקני “בובי” פישר (Bobby Fischer) .

טקסט תמונה : שנות ה- 60 בקיבוץ אפיקים . אמיר הלמן (מימין) מפגין את יכולתו בתחום משחק שהיה כל כך מוכשר בו השח- מט . מאחוריו בחולצת  T Shirt לבנה , זהו כתריאל תבורי ז”ל אביה של הרקדנית המפורסמת נעמה תבורי . (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

באפריל 1959 השתחררתי מצה”ל כקצין קרבי בחטיבת “גולני” . לַזָר ווֹלוֹכביאנסקי (וֶרֶד) מזכיר העבודה של הקיבוץ באותה שנה לא המתין דקה . הוא הציב אותי לעבודה ברפת . היו שם ארבעה עובדים שהותירו עלי את רישומם בראשותו של רוּדיק לוין , מקצוען קשוח שהיה Pioneer . הוא היה הראשון שהניח את היסודות לרפת חלב כלכלית ומודרנית . דָוִד בֵּן-מַן (ברונטמן) ז”ל אמר לוֹ פעם , “רוּדִיק , זה לא מספיק שאתה איש מקצוע טוב…צריך גם להיות בן אדם…”. רוּדיק לֵוין לא נשאר חייב והשיב לוֹ מייד בשלוש מילים, “אין לי זמן” . זאת כמובן רכילות . רוּדיק לוין לא היה אולי איש רֵעים להתרועע אך היה ישר והגון , קפדן , ובעל מקצוע . לידו עבדו עופרה קורין (דומוביץ) יפת המראה , כתריאל תבורי , ואליעזר סקלס . היה לארבעת הרפתנים האלה מכנה משותף אחד . הם היו אנשים רציניים ומסורים ונאמנים שהקימו רפת ותעשיית חלב לתפארת ודבקים עד כלות למשימת העבודה, וכמו בטלוויזיה רתוקים  ל- Deadline . האבסת הבקר ושלוש חליבות ביממה . אל הרביעייה הזאת הצטרפתי בהיותי בן 21 . גורלי אִינָה לי להכיר את רעייתי יָעֵל שהייתה חברה בגרעין נח”ל תל אביבי שהגיע לקיבוץ ונשלחה לעבוד ברפת . רבים בקיבוץ אהבו אותה . אחדים אפילו הנציחו את יופייה במצלמותיהם . אהבתי באותם הימים אהבה רבה את חבר הקיבוץ דוד בן – מן (ברונטמן) על אהבת האין קֵץ שלוֹ לאצילים שבחיוֹת , הסוסים. הייתי בימים ההם רפתן פשוט ולא כלכלן או רואה חשבון . לא עסקתי בעניינים ברומו של עולם האִם האוּרְוָוה היא ענף רנטבילי בחיי הקיבוץ אם לאו . הרשימה אותי מסירותו וחיבתו העזה של דוד בן-מן לסוסים ודאגתו העיקשת להם . בעיניי זה היה סוג של דבקות במשימה .

טקסט תמונה : שנת 1949 . קיבוץ אפיקים . קָזְיוּק קֵז (אברהם כרמי) נוהג בטרקטור ( ” Farmel  ” מודל אמריקני) ברפת הקיבוץ בשעה ששני בני נוער פורקים את התלתן באבוסי הפרות . קזיוק קז היה המורה הראשון שלי לשחייה כשהייתי בן שלוש . (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

דבקות במשימה היא תכונה הכרחית שסייעה לי לשרוד יותר משנות דוֹר בעבודתי בטלוויזיה , לא לשֵם ההישרדות עצמה , אלא לצורך בניין ותכנון ארוך טווח של שידורי הספורט והפיכתם לאחד מחלונות הראווה הראשיים והאטרקטיביים ביותר של הטלוויזיה ורשות השידור . דבקות למשימה מוּנעת מחינוך ואהבה למשימה המיועדת אך גם מיראת הכישלוֹן . קשה להסביר ביריעה כה קצרה את המאמץ העצום ונֶטֶל האחריות הכבדה שהונחה על כתפיי ואת המְסוּבַּכוּת והמוֹרכבות של הפקת שידורי הספורט היוקרתיים בטלוויזיה – בארץ ובעולם , שידורים שהם לא רק עתירי רייטינג אלא גם יקרים מאוד מן ההיבט הכלכלי . תחשיב גַס מורֶה שבמשך 22 שנות ניהולי את שידורי הספורט בטלוויזיה “בִּזְבַּזְתִּי” לרשות השידור כ- 100.000000 (כמאה מיליון) דולר בהיבטי השידור השונים , זכויות שידורים , טכנולוגיה , שימוש בלווייני תקשורת , ושעות עבודה . אולימפיאדה היא מונח קַדוּם המגדיר יחידת זמן בת ארבע שנים בין המשחקים האולימפיים שנערכו ביוון העתיקה לבין אלו הבאים אחריהם . ניהלתי , ערכתי , שידרתי , והפקתי  8 אולימפיאדות, 8 מונדיאלים, 8 אליפויות עולם בא”ק, עשרות טורנירי טניס של ווימבלדון , ביליתי יותר משנות דוֹר עם הספורט הישראלי לגווניו הרבים ובראשוֹ נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל , וקבוצת הכדורסל של מכבי ת”א . תעשו אתם את החשבון כמה שנים מחיי הקדשתי לטלוויזיה . אינני חושב שישנה עוד אישיות טלוויזיונית בערוץ הציבורי כמוני שזכתה לגיבוי כה רב במשך שנות דוֹר מפיקודיו ומפקדיו כאחד . המנכ”לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם ידעו להעריך היטב את עבודתנו המקצועית והביעו זאת במשך השנים הארוכות באמצעות יותר מ- 120 (מאה ועשרים) מכתבי הערכה שהיו צל”שים. הנה אחד מהם בתום שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת סיאול 1988 .

טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1988 . מכתב הערכה – צל”ש של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בתום שידורי אולימפיאדת סיאול 1988 , בתוספת מילות ברכה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

ההתפתחות הטכנולוגית הנמרצת בטלוויזיה שינתה את איכות ומהירות הדיווח מהשטח , ואת סגנון ואופי עבודתנו העיתונאית . הטכנולוגיה היא כלי שָרֵת הכרחי המקדש את המטרה , אך היא לעולם איננה ניצבת בפני עצמה ולכשעצמה בלֵב השידור , אלא מסייעת לשַדָּר להעמיד במרכזו את האדם והספורטאי . שיאי הקריירה העיתונאית שלי היו המפגשים האישיים עם אותם גיבורי ילדות , בני אנוש וספורטאי עַל , שהעלו לדיון את שאלת הנצח , היכן נמצא גבול יכולתו של האדם בספורט והאם קיים קצה גבול שכזה…? כעבור שנים פגשתי רבים מ- “מכונות ספורט האנושיות” האלה בתפקידי כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית . שוחחתי עם פֶרֶנְץ פּוּשְקָש , מַרְק סְפִּיץ , אֶמִיל זָטוֹפֶּק , מוּחָמַד עָלִי , לָאסֶה וִוירֶן , פֶּלֶה , וֶורָה צֶ’סְלָבְסְקָה , ִמיֶשל פְּלָטִינִי ואחרים על הצלחתם הגדולה . היא לא הייתה מִקרית . החבורה הנכבדה הזאת חוננה במשמעת עצמית מרשימה ויכולת לתַּפְעֵל את המרץ האנושי שלה לאהבת האימון המפרך . המוכנות לעבוד קשה (בצַד כשרונם הגופני המיוחד) והדבקות במשימה הובילה אותם לתהילת עולם .

אֶמִיל זָטוֹפֶּק בן צ’כוסלובקיה קצר את תהילת העולם שלוֹ במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952 . הייתי אז בן 14 והוא היה אליל של רבים , גם שלי . ב- 1992 הוא היה אורח שלי לכמה שעות במחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה בירושלים . הוא היה בן 70 . אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה ספורטאי מוכשר מאוד בצעירותו מן ההיבט הפיסיולוגי . לֵב הברזל שלוֹ עבד בצורה חסכונית . הוא פעם 35 פעימוֹת בלבד בדקה אחת (בזמן מנוחה) אך בכל פעימה דחף כמות גדולה, כ- 150 סמ”ק של דם. תכונה פיסיולוגית אופיינית של רצים למרחקים ארוכים. לצורך השוואה, לֵב של אדם ממוצע , פּוֹעֵם 72 פעימות בדקה בזמן מנוחה , ודוחף בכל פעימה כמות של 70 סמ”ק דם . אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה גאון האימון המפרך . כבר בשנים ההן גמא מידי חודש 1000 ק”מ באימונים שלו . בהיותו בן 30 זכה באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ’ ,10000 מ’ , וריצת המרתון , הישג ספורטיבי מזהיר ששום אתלט לא שָנָה אותו ולא חזר עליו מעולם . שוחחנו בשפה האנגלית והסכמנו כי כל כשרון גדול ככל שיהיה בַּטֵל בשישים אם אין מטפחים אותו נכונה . עשינו יחדיו חשבון מתמטי פשוט כי הֵקיף באימוני הריצה שלוֹ שלוש פעמים את כדור הארץ. לא בכדי כינו אותו בני ארצו “הַקָטָר הַצֶ’כִי”. כוכבי הספורט הענקים הללו הזכירו לי את ימי ילדותי ונערותי בקיבוץ אפיקים ואת סגנון ואופי עבודתי התחרותית בטלוויזיה .

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 40 של המאה שעברה. זהו הרץ הנודע למרחקים ארוכים הצ’כוסלובקי אֶמִיל זָטוֹפֶּק . סגנון ריצתו היה רחוק מלהיות מרשים . הוא עיווה את פניו בעת הריצה ותמיד נראה סובל . בעת השיחה בינינו אמר לי , “מר יואש אלרואי , הריצות הארוכות בא”ק הן לא החלקה על הקרח . אינך צריך לבצע תנועות יפות ולחייך כדי לזכות בניצחון” . (באדיבות אֶמִיל זָטוֹפֶּק והטלוויזיה הצ’כית CTV) .

טקסט תמונה : קיץ 1992. אני מארח את הרץ הצֶ’כִי הנודע אֶמִיל זָטוֹפֶּק במשרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים . אֶמִיל זָטוֹפֶּק נקרא בפי כל “הַקָטָר הַצֶ’כִי” מפני שנחשב למכונת ריצה אנושית . אֶמִיל זַטוֹפֶּק זכה בשלוש מדליות זהב באולימפיאדת הֶלְסִינְקִי 1952 בשלוש הריצות הארוכות 5000  מ’ , 10000  מ’ , ומרתון . הישג מזהיר וחסר תקדים ששום אתלט לא חזר עליו . (צילום דָוִד “סוּחוֹ” סִיבוֹר . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952 . אמיל זטופק (ראשון מימין) בדרכו למדליית הזהב הראשונה שלו בריצה ל- 10000  מ’ . כאן הוא נראה מוביל לפני הרץ הצרפתי אלן מימון והרץ הבריטי גורדון פירי . (באדיבות הטלוויזיה הפינית YLE) .

טקסט תמונה : קיץ 1992. משרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברוממה ירושלים. אני מקרין לאמיל זטופק ורעייתו דָנָה זטופקובה על מסך הטלוויזיה במעגל סגור את הרגעים הגדולים של שניהם באולימפיאדת הלסינקי 1952. משקיף מאחור בני עורי. (צילום דוד “סוחו” סיבור. ארכיון יואש אלרואי).

היום ממרום שנותיי אינני מייחס יותר חשיבות לתמונה שלי עם פֶּלֶה גדול שחקני הכדורגל בהיסטוריה מאשר לתמונתי ב- 1961 ברפת באפיקים עם פרה עלומת שֵם מניבה חלב יוצאת דופן בשם “מַרוֹקָה” .

טקסט תמונה : חורף של דצמבר 1961. ברפת של קיבוץ אפיקים. אני עם הפרה “מַרוֹקָה” אלופת החלב הבלתי מעורערת של קיבוץ אפיקים. הפרה השקטה והאדיבה הזאת הניבה מידי שנה 14 / 13 טון (שלושה עשר אלף ליטר) חלב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אהבתי את הפרה הזאת בעלת האופי השקט. בניגוד לאחרים גם היא אהבה אותי. מישהו צִילֵם אותנו כמעט לפני 50 שנה והתמונה נשמרה. מרוקה הייתה שיאנית חלב בימים ההם. היא הניבה כ- 14 / 13 טוֹן חלב בעונה (14000 – 13000 ליטר) והייתה קרובה אז לקצה גבול היכולת של תפוקת החלב של הפרות ברפתות החלב בארץ. בינתיים נשבר השיא הזה פעמים רבות ע”י פרות אחרות, אבל זיכרונה וזיכרונו של קיבוץ אפיקים בו טופחה, לעולם לא עומעמו.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. מכסיקו סיטי. אנוכי עם אחד מגדולי שחקני הכדורגל בתבל בכל הזמנים הברזילי פֶּלֶה (אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוֹ נַאסִימֶנְטוֹ) במונדיאל של מכסיקו 1986. התמונה צולמה במצלמת הסטילס שלי ע”י המכסיקנית גב’ אנה מריה אגירה ב-IBC  (International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ב- 31 במאי 1986. (תיעוד וצילום אנה מריה אגירה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אם להשתמש במטפורה ספורטיבית אספר כי האתלט האמריקני המופלא גֶ’סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) קבע ב- 1935 שיא עולם מדהים בקפיצה לרוחק 8.13 מ’ . השיא הזה נחשב בזמנו לקצה גבול היכולת של האדם והחזיק מעמד 21 שנה . אחר כך נשבר שוב ושוב . לא רק הודות לכישרון הקופצים אלא גם בשל תמורות הזמן והשיפור העצום בטכנולוגיית ואיכות מתקני הספורט . אף על פי כן דמותו של גֶ’סִי אוֹאֶנְס (פגשתי אותו בקנדה בעֵת אולימפיאדת מונטריאול 1976) חקוקה בזיכרוני לתמיד . הפרה השקטה , הממושמעת , והנבונה מַרוֹקָה יכולה להתנחם בעובדה שהיא הייתה הטובה ביותר בימים ההם . המדע והגנטיקה שיפרו ברבות השנים את תעשיית החלב לאין שיעור , אך לא הפחיתו כהוא זה מהישגיה . היא נשארה אלופה .

קיבוץ אפיקים בדומה לפרה מַרוֹקָה והסוסה שִיבּוֹלֶת , היה במשך שנים רבות וארוכות קיבוץ מוביל בחיי הקורפורציה בארץ , אלוף ההתיישבות השיתופית , וללא ספק הטוב בקיבוצי מדינת ישראל . התפתחות חיי החברה והכלכלה במדינת ישראל זִעזעו בשנים האחרונות את מעמד הקיבוץ ואורחות חייו , אולי מוקדם מהצפוי, אך לא עִרערו את חזונו . אף על פי כֵן נשאר קיבוץ אפיקים אַלוּף בלתי נשכח וחֲרוּת לעַד על לוח לִבִּי .

אולימפיאדת אתונה 2004 היו המשחקים האולימפיים האחרונים שלי כאיש טלוויזיה פעיל . אלכס גלעדי גייס אותי לעבוד בקבוצת AOB בראשותו של מַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ שהפיקה את סיגנאל השידור הבינלאומי. הוצבתי על ידו בצומת העצבים ובמקום המעניין ביותר של שידורי הטלוויזיה , בעמדת הפיקוח של ה- Quality Control במרכז השידורים הבינלאומי . AOB כיסתה את המשחקים האולימפיים של אתונה 2004 באמצעות כ- 1000 (אֶלֶף) מצלמות ו- 60 ניידות שידור אלקטרוניות . חֲזוֹן טלוויזיוני שמגשים כמעט במלואו את רעיון הגשת האינפורמציה המצולמת המקסימליסטית לצופה בסלון ביתו .

רעייתי יעֵל ואנוכי סבתא וסבא לעשרה נכדים ונכדות. היום אני חוקר וכותב סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בארץ ובעולם הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” , סדרת ספרים בת כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים , שדנה מנקודת מבטי בהתפתחות שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה – בארץ ובעולם .

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 2000. יחדיו עם רעייתי האהובה יעל תג’ר. אני בדרכי לפנסיה והיא בדרך לקריירה חדשה של מנהלת חנות ספרים בחברת “סטימצקי”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כור מחצבתי טָמוּן בשורשיו העבותים של קיבוץ אפיקים . שורשיו של קיבוץ אפיקים נוצרו מגולת העם היהודי באירופה המזרחית ורוסיה שנרדפה ע”י שלטון רודני אנטי ציוני . מאז קמה מדינת ישראל ב- 1948 בלטו בתנועה הקיבוצית כמה תמורות חשובות . המסגרת הקיבוצית התרחבה כמותית . הייתה חריגה מן המסגרות המספריות שקבעו לעצמם הקבוצות הקטנות והקיבוצים השומריים . קיבוץ אפיקים צמח וגדל מאוד באופן הדרגתי עד שהפך לקיבוץ השני בגודלו בתנועה הקיבוצית לאחר קיבוץ יגור . קיבוץ גבעת ברנר הוא השלישי בגודלו בארץ . הוקמה תעשייה מודרנית לצד ענפי החקלאות המניבים יבולים ברמה בינלאומית , כמו ענף הבננות והקמת ענף רפת החלב . חלק ניכר מהתעשייה הקיבוצית היא עתירת ידע ובעלת כוש יצוא . השתרשות התעשייה במשולב עם החקלאות מהווה גורם כלכלי חשוב בחוסנם של הקיבוצים . קיבוץ אפיקים היה החלוץ בהכנסת התעשייה לצד החקלאות . חלומם של חברי הקיבוץ הוותיקים היה שהקהילה שהוקמה בשנות ה- 20 של המאה שעברה והפכה לחברה רָב דוֹרִית , לא תהיה תופעה חולפת בארץ ישראל , כדוגמת מרבית הקוֹמוּנוֹת בעולם . התנועה הקיבוצית קמה בשעה היסטורית של העם היהודי השב למולדתו . חלוציו עלו לארץ ישראל כדי להגשים ברוחם ובגופם את תחיית העם היהודי בציון . החלוצים האלה מילאו שליחות לאומית ממדרגה ראשונה . בד בבד עם שליחותם האמיצה זאת הם ביצעו מהפכה באורח חייהם . הם מרדו בחיים הגלותיים , פנו עורף לרכושנות , והקימו חברה שיתופית חדשה , דמוקרטית , וייחודית בארץ ישראל [1] .

[1] ראה נספח : ספרו החשוב של אריה אופיר , “אפיקים – דרכו של קיבוץ” .

סוף הפוסט מס’ 139. הועלה לאוויר ב- 13בינואר 2013.

הפוסט הבא ייוחד לביקורת עיתונות וטלוויזיה של אירועי הספורט המרכזיים שנערכו בארץ בסוף השבוע.

סוף הפוסט מס’ 139. הועלה לאוויר ב- 13בינואר 2013.


תגובות

פוסט מס’ 139. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב (רשימה מס’ 2). פוסט מס’ 139. כל הזכויות שמורות. 13 בינואר 2013. — 4 תגובות

  1. יואש שלום,
    בשבוע הבא ימלאו 30 למותו של אבא שלי-מיכה ז”ל. באופן אקראי לחלוטין “נפלתי” על הבלוג שלך ו…לא יכולתי להפסיק לקרוא. התרשמתי מאוד מהתיאור של אבא כפי שהכרת בעצמך. נהניתי מאוד לראות את התמונות בהן הוא מצולם, את רובן המכריע ראיתי בפעם הראשונה בחיי. תודה !

  2. אתמול הלך לעולמו בקיבוץ בית זרע משה מוסה להב שחקן נבחרת ישראל הלאומית בכדורעף המופיע באחת התמונות בכתבה משנת 1950 בן 85 היה במותו. מת מיתת נשיקה תוך כדי קטיף לימונים עם נכדתו בנוף הירדן אשר אהב. יהי זכרו ברוך

    • והיה גם מירוץ העצמאות, שהיה מתקיים ביום העצמאות. זה היה מירוץ שליחים שכיסה את כל העמק. המקל הועבר מילדים לנערים, לבוגרים ולבסוף לרץ ה”קשיש” שהיה הרץ האחרון. שנה אחרי שאברמק הרץ הקשיש שלנו הוביל את בית זרע לנצחון היסטורי במירוץ, החליף אותו מוסה בתור הרץ ה”קשיש”. אנחנו היינו ילדים וליווינו את כל המירוץ באופניים. כשמוסה קיבל את המקל הוא היה בפיגור של 200 מטר מרודיק מאפיקים. זה היה חסר סיכוי. מוטלה ואני נסענו אחריו ודירבנו אותו בכל המרץ. מוסה פתח בספרינט אדיר ותוך שתי דקות סגר את הפער ועבר את רודיק. אבל, כאן תש כוחו. רודיק חלף על פניו ואת הפער הזה כבר לא היה ניתן לסגור. נסענו אחרי מוסה וצעקנו לו “תשיג אותו מוסה”. מוסה ענה לנו תוך כדי ריצה “אני לא יכול” והגיע שני בפער קטן. רודיק היה מזכיר לו את זה כל פעם שנפגשו.

      מוסה היה המאמן הראשון שלי בכדורעף. הוא בא אלינו למגרש במוסד שהיה עשוי מכורכר מחוספס שהיה מקלף את עור הברכיים של כל ביש מזל שנפל או השתטח עליו. מוסה אמר לנו לשים את הכדורים בצד ולימד אותנו איך “להתגלגל נכון” על הרצפה בלי להפצע. הוא אמר לנו: “קודם כל – משחק קרקע. לא הנחתות ולא בטיח. “אתם צריכים לחשוב כאילו שהרצפה זאת המיטה שלכם. היום אני חושב לעצמי שהוא בעצם התכוון שהנצחון בכדורעף הוא פרי מאמץ ששורשיו נעוצים באדמה בדיוק כמו פירות האבוקדו והזיתים ששורשי עציהם מתחילים באדמה.

  3. יואש שלום
    שמחתי למצוא שני צילומים שאינני מכיר
    בהן מצולם אבי, יעקב “יקי” גרוף.
    בצילום מ-1952, פתיחת אליפות אירופה בכדורעף
    באיצטדיון “דינמו” במוסקבה,
    אותו אני מכיר,
    השלישי מהסוף הוא יקי גרוף.

    ושוב תודה! אמנון גרוף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *