פוסט מס' 299. 1. פורטוגל – ישראל 1 : 1 (אמש ליל שישי – 11 באוקטובר 2013) בליסבון במסגרת קדם מונדיאל ברזיל 2014. שידור Off tube דל בערוץ 5 בכבלים. ביקורת טלוויזיה. 2. הפרשן הצבאי של ערוץ 10 מר אלון בן דוד מפליל את חברת החדשות של הערוץ, יוצא חוצץ נגד חלק מהקולגות שלו בערוץ 10, וטוען כהאי לישנא : "עשינו בעבר כתבות נגד בנימין נתניהו שלא היו מוצדקות עיתונאית". פוסט מס' 299. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- מוצ"ש – 12 באוקטובר 2013.כלליראשי

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. האינטרנט איננו מוסד תקשורת פרוץ גם לא אכסניית מידע שפתוחה למפרי חוק . גם עליו חלים זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה : במידה ונפלה שגיאה ו/או טעות במתן קרדיט לצלמי התמונות אנוכי מבקש להעיר את תשומת לבי כדי שאתקן את הדרוש תיקון.

—————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 299 : הועלה לאוויר בשעות הערב של מוצ"ש – 12 באוקטובר 2013.

—————————————————————————————————

פוסט מס' 299.  1. פורטוגל – ישראל 1 : 1 (אמש ליל שישי – 11 באוקטובר 2013) בליסבון במסגרת קדם מונדיאל ברזיל 2014. שידור Off tube דל בערוץ 5 בכבלים. ביקורת טלוויזיה. פוסט מס' 299. כל הזכויות שמורות.

פוסט מס' 299.  2. הפרשן הצבאי של ערוץ 10 מר אלון בן דוד מפליל את חברת החדשות של הערוץ, יוצא חוצץ נגד חלק מהקולגות שלו בערוץ 10, וטוען טענה חסרת תקדים בחומרתה כהאי לישנא : "עשינו בעבר כתבות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו שלא היו מוצדקות עיתונאית". פוסט מס' 299. כל הזכויות שמורות. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הערה 3 : השידור הישיר Off tube אמש (ליל שישי – 11 באוקטובר 2013) של ערוץ 5 בכבלים מליסבון של משחק הכדורגל פורטוגל נגד נבחרת ישראל 1:1 תחת הדרכתו של המאמן הלאומי אלי גוטמן במסגרת הבית האירופי מס' 6 בקדם מונדיאל ברזיל 2014 – היה אנקדוטה. חווית טלוויזיה קלושה ודלה . חרבון עיתונאי . ערוץ 5 בכבלים מתאמץ להמציא כל פעם מחדש עיתונאות טלוויזיונית מחורבנת של שידור מהמוניטור באולפן בהרצליה – וכל פעם גם נכשל מחדש. המגיש יונתן כהן וצמד הפרשנים שלו שלמה שרף ובוני גינזבורג מנהלים החל מפתיחת המשדר ב- 22.00 ובמשך כשלושת רבעי שעה Pre Game Show מגלומני משעמם וארוך כאורך הגלות . בלתי ניתן להפיק ולייצר 45 דקות מרתקות באולפן בהרצליה בטרם שריקת הפתיחה (נקבעה ל- 22.45) מבלי להיעזר בצוות שידור שאמור להימצא במוקד ההתרחשות באצטדיון "חוזה אלבלאדה" בליסבון ולדווח לציבור הצופים דיווח עדכני וישיר ממקור ראשון אודות המוכנות של הנבחרת הישראלית הלאומית בטרם שריקת הפתיחה באמצעות ריאיונות , תגובות , ושיחה עם המאמן אלי גוטמן. בעיקר נוכח העובדה כי אותו אלי גוטמן הכריז בתחילת הקמפיין, "יש לי חלום בו נבחרת ישראל בראשותו תעפיל למונדיאל ברזיל 2014". העתקה מהמוניטור ושידור Off tube מפורטוגל שכפה אמש ערוץ 5 בכבלים על עצמו במשך כ- שלוש שעות בין 22.00 ל- 01.00 הוא שערורייה וביזיון. זלזול מוחלט בציבור צופים גדול שמממן מכיסו את קיומו של הערוץ המעתיקן. הדבר הזה איננו בא בחשבון.

שלמה שרף מאמן עבר בעל מוניטין בכדורגל, עתיר תארים במישור הקבוצתי, אך כישלון ברמה הלאומית – התבלט אמש באולפן ערוץ 5 בכבלים. הוא היה חד ונוקב יותר מבוני גינזבורג שמהלך על גחלים ומבקש כרגיל למצוא חן בעיני כל הצדדים. בוני גינזבורג לא אמר אמש בכל משדר ה- Off tube הארוך אפילו צמד מילים אחד שראויים לזיכרון כלשהו. עיתונאי אנמי חסר כל אישיות . שלמה שרף "התחצף" והכריז ב- Pre Game Show בפרהסיה בפני קהל מאזיניו, "לא חשוב מה אתה אומר – חשוב מה אתה עושה", והוסיף מייד חד משמעית, "אפשר לנצח את פורטוגל !". הוא צדק הפעם הזאת למרות שבוני גינזבורג הפסימי חלק עליו. אח"כ הוסיף כי גדולתו של כריסטיאנו רונאלדו הלוהט בשורות נבחרת פורטוגל – מוגבלת, ו/או בלשונו המקורית , "כריסטיאנו רונאלדו של ריאל מדריד וכריסטיאנו רונאלדו של פורטוגל – זה לא אותו כריסטיאנו רונאלדו…אם אני המאמן של כריסטיאנו רונאלדו אני מוציא אותו ואומר לו בוא שב לידי על הספסל…". שלמה שרף שוב צדק. ברור ששלמה שרף מבין ונושם כדורגל . זה זורם לו בעורקים . הוא לא צריך להתאמץ להבין את יחסי הכוחות ומערכי ההתמודדות ואת קומבינציות המתחוללות על כר הדשא. הוא מבין וקורא את המשחק טוב יותר מהרבה אחרים, אותו המשחק שהבריטי בילי רייט קפטן נבחרת אנגליה בכדורגל בשנות ה- 40 ו- 50 של המאה שעברה הביע פעם לפני שנים רבות את דעתו הנחרצת עליו , "משחק הכדורגל הוא אולי פשוט – אך נועד לאנשים חושבים". (הסלוגן נאמר בעקבות התבוסה 3 : 6 שספגה נבחרת אנגליה ב- 25 בנובמבר 1953 באצטדיון "וומבלי" בלונדון מרגלי שחקני נבחרת הונגריה. מאמן נבחרת הונגריה היה גוּסְטָב שֶבֶּש ומאמן נבחרת אנגליה היה וָולְטֶר וִוינְטֶרְבּוֹטוֹם).

השידור הישיר אֶמֶש של ערוץ 5 בכבלים מאצטדיון "חוזה אלבלאדה" בליסבון היה אפרורי גם בחלקו האחרון ב- Post Game Show. ניכרה בו טביעות אצבע של הפקה מזופתת עד שבסיום הרשו לעצמם אנשיו של המנכ"ל תומר תורג'מן לערוך מהאולפן בהרצליה ריאיון סיכום טלפוני מגוחך עם המאמן הלאומי אלי גוטמן בליסבון מבלי שתראה דמותו על המסך, רק קולו נשמע , ומבלי להתנצל בפני צופיהם על רמת הפקה פתטית. אלי גוטמן נשמע מונוטוני וכמי שחוזר על עצמו כמו מעשה הנבחרת הלאומית הרוטינית והמשעממת שלו על כר הדשא. כנראה שהיהודים נולדו להיות כנרים ושחמטאים מצטיינים וגם אנשי High Tech וזוכי פרס נובל. הכדורגל הישראלי הוא עלוב, חסר כישרון, והשראה. במחשבה שנייה הרי היו לנו פעם לפני המון זמן את יעקב חודורוב, יהושע "שייע" גלזר, נחום סטלמך, אלי פוקס, אמציה לבקוביץ', דוד פרימו, גיורא שפיגל, מרדכי שפיגלר, אורי מלמיליאן, ואחרים. להיכן הם וההשראה שלהם נעלמו ?

אלי גוטמן הכריז אֶמֶש בחצות הליל באותה שיחת הטלפון מליסבון בסיום המשחק באוזני המנחה יונתן כהן, שלמה שרף, ובוני גינזבורג כי במידה רבה היה שבע רצון משחקניו במחצית השנייה של ההתמודדות נגד פורטוגל והילל אותם. הוא את כינה את נבחרת פורטוגל כאחת הטובות בעולם. נדמה היה כי בדברי הסניגוריה שלימד על שחקניו בריאיון הטלפוני בעצם ביקש מיו"ר ההתאחדות אבי לוזון עוד קדנציה והזדמנות נוספת לזכות במשרת המאמן הלאומי גם בקמפיין הבא של Euro 2016. שלמה שרף ניסה לקטוע את אלי גוטמן באמצע העברת המֶסֶר ושאל אותו, "אבל אלי גוטמן…למה… למה…?", אבל יונתן כהן עמד על המשמר וביקש ממנו להיות מנומס ולאפשר למאמן הלאומי לסיים את דבריו . משאֵלֶה תמו הבדיל שלמה שרף בין יכולתו הטובה של ערן זהבי בקבוצתו מכבי ת"א לבין יכולתו המועטת בנבחרת הלאומית כמו אמש בליסבון. אלי גוטמן השיב מייד, "קודם כל אני לא מסכים אתך לחלוטין…". שלמה שרף הקשה, "ערן זהבי היה טוב היום…?". אלי גוטמן נעקץ וירה בחזרה, "בעיניך שלמה שרף הרי כולם לא טובים…". מה שנאמר אח"כ כבר לא היה חשוב. שלמה שרף הוא היום איש טלוויזיה ואיננו חייב דבר למאמן הלאומי. מוזר ומביך היה להתבונן בפרשן השני באולפן בוני גינזבורג שבלם את פיו ונשאר "אוּ"מְנִיק". ניטרלי. לא שיניתי את דעתי אודות בוני גינזבורג מאז 1998. הוא איננו עיתונאי. ולכן חסר כל כישרון לשמש נציג הציבור בפנל עיתונאי. נכון שהוא מחפה על חסרונותיו העיתונאיים בנחמדות כלשהי אך זוהי איננה תרופת נצח. לזכותו ייאמר כי אף על פי כן הוא טוב יותר מגב' מירי אליקים יוֹרָשְתּוֹ בסיקור המשחקים המרכזיים של ליגת העל בערוץ 1.

שלמה שרף יודע כדורגל אולם מתנסח באופן מסורבל ובונה טקסט מגושם. קצב דיבורו איטי וכבד תנועה כדרכם של אנשים מבוגרים, אך אני מבין למה הוא מתכוון, מפני שהוא מאמן כדורגל בעל ניסיון רב בן עשרות שנים, ובאמתחתו רשומים כמה הישגים ואליפויות בלתי נשכחים . הוא ישיר ומדבר בדם לבו וחש עצמאות באולפן. זהו יתרון לא קטן. כשיונתן כהן מנסה להרגיע אותו אמש מול אלי גוטמן, מצלמת באולפן לוכדת אותו לא רגוע כסוּס ששמו לו רֶסֶן בפיו. אפשר כמובן לחלוק על שלמה שרף. מפריע לי שהאיש פרסם פעם פוסט דעתני – ב- "ישראל היום" אודות אירוע מסוים מבלי שהיה כלל נוכח בו. אחד מקוראי העיתון עלה באקראי על מעשה ההונאה וההתחזות הילדותית שלו בה התחפש לעיתונאי מהימן כביכול ולא היסס לשקר לקוראיו. מפריע לי גם שהיום כפרשן טלוויזיה הוא מטיף ללא הרף לשחקנים ומאמנים כאחד, אולם זהו אותו שלמה שרף שכיהן כמאמן לאומי של נבחרת ישראל בכדורגל במשך שמונה שנים בין 1992 ל- 2000 ונכשל בארבעה קמפיינים . הוא ושחקניו (בראשם אייל ברקוביץ', חיים רביבו, וראובן עטר) לא הצליחו להעפיל למונדיאל ארה"ב 1994, לא ל- Euro 1996, גם לא למונדיאל צרפת 1998, ואף לא ל- Euro 2000. כמובן שכמאמן לאומי סירב לשמוע כל דבר ביקורת  ובעיקר תיעב את מר אבי רצון פרשן הכדורגל שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . אבי רצון נהג להציע לו רוויזיות ונוסחאות כדורגל שונות ממשנתו ומהפילוסופיה שבה דבק בימים ההם של עשור ה- 90 במאה שעברה . מתברר שאין איש שאוהב להאזין ולהקשיב לעצות, הסתייגות, ודבר ביקורת של זולתו – בכל תחום מתחומי חיינו.

ובאשר לשַדָּר ה- Off tube מר נדב יעקובי ופרשן ה- Off tube שלו ד"ר שגיא כהן. שגיא כהן איננו פרשן טלוויזיה. הוא עוד מישהו שהמנכ"ל תומר תורג'מן מציב מול המוניטור בהרצליה כדי שהציבור ישמע את התרשמותו מהמשחק, אך מה לזה עם פרשנות וביאור המשחק. הוא פיגורה טלוויזיונית לא חשובה. נדב יעקובי הוא סיפור שונה . מדובר בעיתונאי רציני בר סמכה, בעל ידע עצום, ניסיון, וגם עין חדה. נבצר ממני להבין מדוע איננו מניח את המפתחות על שולחנו של תומר תורג'מן בשעה שהוא נקרא לדגל כדי למלא משימות Off tube. נדב יעקובי הוא עיתונאי טלוויזיה מחונן ומוערך ע"י רבים. בעצם מוֹסָד שידור ואינפורמציה בפני עצמו. ערוץ 5 בכבלים על ערוציו השונים זה הוא – והוא זה ערוץ ערוץ 5 בכבלים . אינני רואה שום דרך ומשעול כיצד אינסטיטוציית הנִישָה הזאת שצברה מאז 1990 מאות אלפי אוהדים אולי מיליונים במדינת ישראל – יכולה להתקיים בלעדי אישיותו המיוחדת והתרבותית של נדב יעקובי (ושכמותו). הוא באמת משכמו ומעלה . הרי הוא לא נולד "Off tube Commentator". מעצבן אותי שאיש טלוויזיה ברמתו לא מניח את המפתחות על השולחן ואיננו מעמיד את מנהליו בפני דילמה : "או אנוכי בעמדת שידור באצטדיון – או שלא תראו יותר את זיו פניי". אין לי ספק מי יהיה הזוכה בהתמודדות הזאת אם תתקיים. עיתונאות ה- Off tube היא דבר מחורבן.

ועוד דבר : סיקור המשחק אמש ע"י RTP רשת הטלוויזיה הפורטוגלית הציבורית היה שגרתי והזכיר באיכותו את ניידת השידור "מזמור" של דני לנקרי. נכון שכמעט כל Highlight זכה לשלושה – ארבעה הילוכים חוזרים. אולם גם הניידת הפורטוגלית חסרה מצלמות SSM כמו ניידת "מזמור" ולכן אין הכיסוי שלה משאיר חותם רציני בעל משמעות טלוויזיונית.

פוסט מס' 299. 13 באוקטובר 1993. אצטדיון "פארק דה פראנס" בפאריס. נבחרת ישראל תחת שרביט המאמן שלמה שרף מנצחת את צרפת 2:3 במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994. המשחק ההוא מועבר בסופו של דבר בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פוסט מס' 299. כל הזכויות שמורות.

הערה 4 : ערוץ 5 בכבלים הקרין אמש ב- Pre Game Show קטע כדורגל קצרצר מהמשחק הבלתי נשכח ב- 13 באוקטובר 1993 צרפת – ישראל 2 : 3 במסגרת קמפיין ארה"ב 1994 . זה היה בתקופה ש- שימשתי מנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . כיהנתי בתפקיד העורך הראשי והמפיק הראשי בשנים ההן ואנוכי זוכר כל כל פרט מהאירוע ההוא . הטסתי אז לפאריס את צוות השידור שלי השַדָּר המוביל מאיר איינשטיין ואת הפַּרְשָן לצדו אבי רצון ששידרו ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1את ניצחונה הסנסציוני של נבחרת ישראל בכדורגל על נבחרת צרפת בתוצאה 3 : 2 באצטדיון "פָּארְק דֶה פְּרָאנְס" בפאריס בקדם גביע העולם של ארה"ב 1994 . 

מבצע השידור הישיר ההוא לפני כ- 20 שנים ב- 13 באוקטובר 1993 בטלוויזיה הציבורית מהווה פרשת שידור תמוהה וביזארית. הוא כמעט לא יצא לפועל וכמעט לא שודר ישיר כל ידי. מנהל הטלוויזיה דאז יאיר שטרן סבר שמפני שנבחרת ישראל איננה עוד בתמונת הסיכויים להעפיל לטורניר מונדיאל ארה"ב 1994 ולכן ההתמודדות שנקבעה להיערך ב- 13 באוקטובר 1993 באצטדיון "פארק דה פראנס" היא חסרת משמעות ספורטיבית ולכן חסרת סקרנות ציבורית. זה היה שיקול דעת מטופש וחסר כל חוכמה תקשורתית . יאיר שטרן התנגד לשידור הישיר למרות שזכויות השידורים הבלעדיות על סך 37500 (שלושים ושבעה אלף וחמש מאות) דולר נרכשו על ידי זמן רב לפני כן ולמרות שנרכשה על ידי עמדת שידור באצטדיון "פארק דה פראנס" ואף על פי כן שנשלח צוות שידור (מאיר איינשטיין ואבי רצון) למוקד ההתרחשות. אנוכי לעומתו לגלגתי על תפיסת עולמו וחפצתי בכל מאודי בשידור הישיר של המשחק. "גם אם אין לנבחרת ישראל שום סיכוי להעפיל למונדיאל ארה"ב 1994, הרי שההתמודדות נגד נבחרת כדורגל בסדר גודל של צרפת מעניינת את הציבור, מה עוד שזכויות השידור שולמו זה מכבר , ומה עוד שלצוות השידור שלי ממתינה עמדת שידור ב- "פארק דה פראנס", התווכחתי עמו. יאיר שטרן לא הסכים ואני לא הסכמתי להסכים עם אי ההסכמה שלו. נוצרה מחלוקת קשה בינינו שהגיעה לפתרונה באופן מפתיע ובלתי צפוי. הנה סיפורה.

אני לא בטוח שמאיר איינשטיין היה בּוֹחֵר מרצונו צורת שידוּר קוֹלית כזאת שבה יימוֹג קולו לפתע ויישמע כצְוָוחָת תרנגולת שְחוּטָה, דווקא באותו ליל רביעי ההוא – 13 באוקטובר 1993 בדקה ה- 93 במשחק הכדורגל באצטדיון הפריסאי "פארק דה פראנס", בו הבקיע ראובן עטר הנפלא את שער הניצחון במשחק הכדורגל צרפת נגד ישראל 3:2. אחד הרגעים החשובים ביותר בהיסטוריה ובתולדות הכדורגל הישראלי מעולם. משחק הכדורגל הזה שודר ישיר ע"י מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון , וצווחת התרנגולת שלו התרחשה באחת עשרה שלושים וחמש בלילה. זה היה בדקה האחרונה של המשחק . ממש באותו הרגע חוללה נבחרת ישראל בכדורגל סנסציה עולמית משער ניצחון שהבקיע ראובן עטר בדקה האחרונה של המשחק על אדמת צרפת בקדם גביע העולם – ארה"ב 94'. לא היה שחקן מתאים יותר מראובן עטר בעל דרך ארץ, דוגמא אישית, מוסר עליון, ויושרה מושלמת לכבוש את שער הניצחון . אחרים יאמרו כי זה היה מזל היסטורי. ההיסטוריה איננה עושה את האנשים. האנשים הם המחוללים אותה. ראובן עטר נמנה עליהם. השחקן הדגול הזה הוא אדם וספורטאי מהגדולים שקמו למדינת ישראל. אייל ברקוביץ', חיים רביבו, ומרדכי שפיגלר ורבים אחרים עדיין יכולים ללמוד ממנו גם היום. עקבתי אחריו באמצעות מצלמות הטלוויזיה שלי לאורכן של שנים רבות. לא טעיתי באבחנתי. מיליון צופים בישראל שמעו בליל 13 באוקטובר 1993 את מאיר איינשטיין נחנק מרוב התרגשות ומאבד את קולו. זאת הייתה עובדה שלא ניתן להסתירה ואת הנעשה לא אפשר היה להשיב. צווחת התרנגולת השחוטה שלוֹ הייתה למרבה הפרדוקס בעלת חֵן . היא הוקלטה ותועדה לעַד על הרצועה המגנטית של טֵייפּ השידוּר ומצויה בארכיון ערוץ 1 בירושלים.

שידורו הנרגש של מאיר איינשטיין המתאר את הבקעת השער השלישי של ראובן עטר שהיה גם שער ההכרעה הסנסציוני של נבחרת ישראל על נבחרת צרפת בדקה האחרונה (למעשה בדקה ה- 93) של המשחק במוקדמות גביע העולם – ארה"ב 94', כשמיתרי גרונו קוֹרסים, וקולו הנמוֹג צווח " — ש —  ע — ר — ", היה פָארְסָה קוֹלִית טלוויזיונית, Fade out. ניהלתי את השידור הישיר מעמדת המפיק שלי באולפן א' בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים ולא האמנתי למשמע אוזני . אינני זוכר תופעה דומה כזאת של איבוד קול ברגע כה חשוב אצל יורם ארבל, רמי ווייץ, ו/או נסים קיוויתי. אבי רצון הפרשן של מאיר איינשטיין באותו משחק, היה אָדִיב מספיק כדי להיכנס בטבעיות לשידור הישיר ולומר באצילות למיקרופון , "מאיר תירגע…". זאת הייתה פאוזה הכרחית בת כמה שניות כדי לאפשר לשַדָּר ההמום להתאושש ולהחזיר לתקנם את מיתרי קולו האבודים.

למרבית מזלו הציבור דווקא קיבל את הפשלה ברוח טובה. אולי בגלל שנקשרה והייתה כרוכה ברגע הכרעה כה עֶרכּי וכל כך חשוב בהיסטוריית הכדורגל של ישראל. ייתכן מפני שהציבור פשוט אהב את מאיר איינשטיין  מגדולי השדרים – העיתונאיים בישראל ובערוץ 1 בכל הזמנים, וראה בצווחת התרנגולת השחוּטה שלוֹ מעין ברירת מחדל, ומייד סלח לוֹ. את נסים קיוויתי כבר היו תולים מזמן על העץ הכי גבוה בכיכר העיר בגין איבוד קול מֵביך שכזה. מאיר איינשטיין היה חַסִין. לפתע הפך לשָדָר טֶפְלוֹן כמו יורם ארבל. נקי ללא רבב. מין שַדָּר ששגיאות שידור אינן נדבקות בו. כשהֵן בכל זאת קורות – הן נושרות מייד ומחליקות ממנו. הוא עלה מדרגה בהיררכיה של השידור והפך לשַדָּר קונצנזוס.

בניגוד לכל הגיון טלוויזיוני הפכה הסתבכות מיתרי גרונו ותקלת הקוֹל המביכה לאחד מסמליו המסחריים. הציבור סמך את ידו לא רק על קולו של מאיר איינשטיין אלא גם על מראהו. יופיו על המסך היה טמוּן במראהו הדומה לנוֹאַש. הייתי אומר כמעט בכיעורו. אבל בהופעתו האנטי טלוויזיוני הייתה טמונה מהימנות ואופי. התסרוקת הביזארית של שערו האפור והמלבין הגולש על מצחו התקבלה על מרקע בנפש חפצה. רותי ליפקין מזכירת ההפקה שלי במשך שנים רבות הייתה תמיד אומרת לי, "יואש אלרואי, חייבים לעשות משהו עם התספורת המשונה שלו, אתה חייב לשלוח אותו למספרה". היא צדקה אולם מעולם לא הערתי לו. באופן פרדוקסאלי התספורת המוזרה הזאת דווקא העניקה לו אסתטיקה וחֵן ייחודי. במראהו החסר תיקווה כמעט על מסך הטלוויזיה, פניו הרזים, השדופים, והסגפניים, וחוטמו החד קנה לו אמינות ואמפטיה – אצלי וגם בציבור. מאיר איינשטיין היה בימים ההם של עשור ה- 90 במאה שעברה שַדָּר עַל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בלתי נשכח

einstein

טקסט תמונה : קיץ 1997. אתונה. אליפות העולם ה- 6  בא"ק נערכת באתונה – יוון. אנוכי בעמדת השידור באצטדיון האולימפי באתונה יחדיו עם מאיר איינשטיין. הוא היה שדר- עיתונאי אהוב ומוערך. שימו לב לחולצה של מאיר איינשטיין. הלוֹגוֹ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משתלב בלוֹגוֹ האולימפי של חמש הטבעות כפי שעיצב ב- 1924 מחדש המשחקים האולימפיים בעידן החדש הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני זוכר את היום ההוא בספטמבר 1990 בו הפקדתי בידו את מיקרופון מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (לאחר נטישתו יורם ארבל אותי) והעליתי אותו בפעם הראשונה בחייו על מסך הטלוויזיה הציבורית. לא היו לי ספקות כי הוא ייכנס בקלות לנעליו הגדולות של יורם ארבל. ידעתי שהוא טוב. לא ידעתי עד כמה הוא טוב. הצלחתו המטאורית לאחר עזיבת יורם ארבל הצדיקה את הסלוגן שטבע הנביא ירמיהו "לא אלמן ישראל". אהבתי אותו את מאיר איינשטיין, את מראהו, ואת האינטליגנציה שפרצה ממנו והפיץ אותה לכל עבר. האיש היה עיתונאי קַר רוח, שקול, החלטי, ודומיננטי בשידור. וגם חרוץ. הוא עשה את המוטל עליו. לעולם לא התבכיין ולא בא בטענות, וגם אף פעם לא רִיכֵל. איש עבודה יוצא מן הכלל ושַדָּר עַל.

את המשחק הכדורגל ההיסטורי ההוא בו גברה ישראל על צרפת 3:2 באצטדיון "פארק דה פראנס" ב- פאריס ב- 13 באוקטובר 1993 הזה סירב מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן מכל וכל לשדר בשידור ישיר . הוא טען שנבחרת הכדורגל של ישראל איננה עוד בתמונת הסיכויים להעפיל לטורניר ארה"ב 94' ולכן ההתמודדות הזאת מְשוּלֶלֶת ערך ספורטיבי, תהיה תוצאת המשחק הזה אשר תהיה . הוא טָעָה טעוּת קשה ומֵאן לחזור ממנה. גם כשהבין ששָגָה שגיאה מוחלטת התחפר עוד יותר בעמדתו וסירב לחזור בו ולמחול על כבודו. "לא יהיה שידור ישיר נגד צרפת ב- 13 באוקטובר 1993", פסק, והטיל את כל כובד סמכותו הניהולית מאחורי ההחלטה המטופשת וחסרת ההיגיון הזאת שלו. כל ניסיונותיי הדַלים לא הזיזו אותו מעמדתו. הסברתי ופרשתי בפני מנהל הטלוויזיה את כל הנימוקים הדרושים : "כבר שילמנו ממילא את זכויות השידור הבלעדיות של המשחק  37500 (37 אלף ו- 500) דולר לחברת CWL הגרמנית של גינטר נצר וקלאוס אנדרס . כמו כן מוזמנת לנו עמדת שידור באִצטדיון "פָּארק דֶה פְּרינס" בפאריס, וגם השַדָּר המוביל מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון יאיישו אותה בכל מקרה", והוספתי, "ככלות הכול מדובר בנבחרת צרפת אחת מנבחרות הכדורגל הטובות באירופה". נותר עכשיו רק לפתוח את צוהר השידור הישיר אבל הוא לא השתכנע. "יואש אלרואי", השיב לי בחמלה, ואמר, "אני מבין את להיטותך אך אנחנו נקליט את המשחק ונשדר קטעים נבחרים ממנו למחרת". לא האמנתי למשמע אוזניי . פניתי אל מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שהבין משהו בעסקי טלוויזיה והיה בעצמו חובב ספורט וכדורגל כדי שיתערב בצרה הצרורה . אך מנכ"ל הרשות היה אנֶמי : "אם זה מה שמנהל הטלוויזיה רוצה", גִמגֵם, "אז אין לי מה לומר וזה מה שיהיה", הוסיף . מנהל החדשות רפיק חלבי התנהג כמו המנכ"ל שלו . עמד מהצד כמו "או"מניק" ולא התערב במחלוקת. פתאום זה לא היה העניין שלו. נשארתי חשוף ובודד וללא הגנה. חלפו שבועיים ימים של ניסיונות סרק ומסע שכנועים חסר תוצאות.

הרגשתי פשוט אָבוּד והַלוּם צע, וגם טיפֵּש. איזה מין דבר זה לשָלֵם עשרות אלפי דולרים תמורת זכויות שידורים בלעדיות כדי לרכוש את שידור המשחק למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לשכור עמדת שידור "בפָּארְק דֶה פְראנס" (Parc des Princes ), להטיס את צוות השידור לפאריס , ובסופו של עֶרֶב לשָדֵר מן המשחק המסקרן הזה רק קטעים מוקלטים נבחרים, ועוד למחרת . היה נדמה לי שההנהלה שלי פשוט השתגעה ונפלה על הראש. יש נטייה כזאת אצל כל מנהיגות באשר היא לבטל את ההיגיון כדי לפגוע בעצמה ביודעין. ההנהלה מחסלת משום מה במו ידיה את הנוגדנים של גופה ונותנת לו לקרוס. מי שלא מאמין צריך לקרוא את הספר "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן. בְּ- בַטְלוֹ את השידור הישיר של משחק הכדורגל צרפת – ישראל שנועד להיערך ב- 13 באוקטובר 1993 באצטדיון "פארק דה פראנס" פעל יאיר שטרן במתכוון נגד עצמו ונגד המוֹסָד שבראשו ניצב. זה נכון שנבחרת ישראל ספגה הפסד ביתי רב שערים 4 : 0 נגד נבחרת צרפת באִצטדיון ר"ג ב- 17 בפברואר 1993, ואח"כ נחלה תבוסה 5 : 0 גם במשחק חוץ נגד נבחרת שוודיה בסטוקהולם ב- 2 ביוני 1993. היא באמת לא הייתה עוד בתמונת הסיכויים. אבל היא הייתה הנבחרת הלאומית של עם ישראל שמתמודדת במאבק כוחות מעניין ומסקרן נגד צרפת ומשחקת במשחק רשמי בקדם גביע העולם בכדורגל. אין בכלל ספק שהייתה מוטלת עלי החובה הציבורית כמנווט, מנהל ראשי, ומתווה את מדיניות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשכנע את ההנהלה (מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן) בצורך לשָדֵר ישיר את האירוע למען משלם האגרה. תירוציו של מנהל הטלוויזיה שחשב אחרת ממני נשמעו לי חסרי הגיון, מגוחכים, ופתטיים. לא רציניים. לכֵן לא וויתרתי לוֹ.

נותר לי עוד צָ'אנס אחד. האחרון. משימת השידור הישיר נראתה לי חשובה מספיק כדי שאפנה בעת צרה לידיד משותף של יאיר שטרן ושלי. עו"ד רוֹנִי בר – און (מי שהיה ח"כ מטעם מפלגת "קדימה" ולשעבר גם שר הפנים ושר האוצר בממשלות ישראל). את עו"ד רוֹני בר-אוֹן אהבתי משכבר הימים עוד כשהיה יו"ר מועדון בית"ר ירושלים בכדורגל בשנות ה- 80 של המאה שעברה. ב- 1987 יצר היסטוריה יחד עם משה דדש המיתולוגי כשקבוצתם בית"ר ירושלים זכתה לראשונה באליפות המדינה. רוני בר-און היה איש חכם , בעל תפישה מהירה של הדברים, ופרטנר ביצועי הַגוּן והגיוני. טסתי למשרד עורכי הדין שלו בגבעת שאול בירושלים וסיפרתי לו את הסיפור המדהים במלואו כי חבֵרו יאיר שטרן מסרב לשדר ישיר בטלוויזיה את המשחק צרפת – ישראל ב- 13 באוקטובר 1993. ביקשתי אותו שיתערב אצל מנהל הטלוויזיה לטובת השידור הישיר.

dadash

טקסט תמונה : קיץ 1987. היו"ר עו"ד רוני בר- און (משמאל) והמנכ"ל משֶה דָדָש (מימין) הצֶמֶד שהוביל את מועדון בית"ר ירושלים ב- 1987 לזכייה הראשונה בתולדות המועדון בתואר אלופת המדינה בכדורגל. רוני בר-און היה אחד האנשים החכמים והמחושבים ביותר שהכרתי בכדורגל הישראלי. (באדיבות משֶה דָדָש. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

הלא ייאמן קרה. מה שאני לא הצלחתי לעשות כמנהל שידורי הספורט של יאיר שטרן במשך ארבעה עשר ימי תחנונים, הסברים, והשתדלויות – הצליח עו"ד רוֹני בר-און לחוֹלֵל בשיחה בת חמֵש דקות עם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. עו"ד רוֹני בר-אוֹן שטח בפני הבוס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את נימוקיו שלוֹ ושִכנע את יאיר שטרן בחיוניות השידור הישיר. תוצאת המשחק צרפת  – ישראל שהחל ברֶבַע לעֶשֶר בעֶרֶב (השידור הישיר נפתח בתשע ושלושים בתום "מבט") והסתיים בחצות ורבע – הייתה סנסציונית. כמוהו גם הרייטינג. יותר מ- % 65 מכלל צופי הטלוויזיה במדינת ישראל חזוּ באותו לילה בשידור הישיר ההיסטורי של מאיר איינשטיין ואבי רצון שיאיר שטרן סירב לשָדֵר בגין הטענה המגוחכת, "כי נבחרת ישראל איננה עוד בתמונת הסיכויים". לא סתם סירב. התעקש בכל כוחותיו לא לשָדֵר.

הצמד מֵאִיר איינשטיין ואָבִי רָצוֹן היה צֶוֶות שידור טלוויזיוני מעולה שמשך יחדיו את שידורי הכדורגל בערוץ הציבורי כעשור שנים, אבל סיבת הרייטינג הגבוה הייתה חומר השידור עצמו, עם כל הכבוד לצוות השידור ששידֵר אותו. השָדָרים חשובים – אך חומר השידור חשוב מהם. זהו חוק ברזל בטלוויזיה . תכונות הבּלְעדיוּת, הרִאשוניוּת, והמהֵימנוּת המאפיינים את שידורי חומרי הגרעין השונים בטלוויזיה, מבּידוּר וסרטי קולנוע ועד חדשות וספורט והמתקיימים לאורך זמן, הם שיקבעו את כּמוּת הרייטינג ויכולת הִיטמעוּתן בקרב הציבור הרחב.

המנהיגות והמערכת המתכננת את לוח השידורים והרוכשת את החומרים הבלעדיים ומנווטת את השידורים האלו , חשובה לא פחות מצִוותי השידור המפרסמים את המראה שלהם לצופים. האמת, מה זה בעצם חשוב מנקודת מבטו של הציבור מי יָשָב בעמדת השידור באִצטדיון "פָּארְק דֶה פְרינס" (Parc des Prince) באותו הערב ההוא של 13 באוקטובר 1993 ושידר משם את המשחק הסנסציוני. האם היה זה מאיר איינשטיין, יורם ארבל, רָמִי וָוייץ, ו/או זוֹהֵייר בָּהָלוּל. המשחק הזה עמד בזכות עצמו. חשוב שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רכשה אותו בזמנו לשידור ישיר בלעדי לציבור הצופים בארץ ולא וויתרה עליו. ועוד דבר חשוב הנוגע להפקה שהצופים אינם יודעים. לשידור הזה היה גיבוי לווייני. אם סיגנל השידור הישיר היה נופל בשל תקלה כלשהי, הייתי יכול להתחבר מייד לסיגנל השידור של רשת הטלוויזיה הצרפתית 1 TF שהפיקה את כלל השידור מראשיתו ועד סופו עבורי. זאת הייתה הפקה כפולה מאורגנת ומתוכננת (Double Production) נכון מראש. במקרה של תקלה לוויינית בהעברת התמונה היו השַדָּר והפרשן שלי בפאריס נדרשים לשָדֵר מכסימום ב- Reverse Angel (זווית הפוכה בין עמדת השידור הישראלית למצלמות הטלוויזיה הצרפתיות).

ובאשר לצרפת ולצד הספורטיבי של הסיפור . צרפת הייתה זקוקה לתוצאת תיקו אחת בלבד בשני משחקי הבית  שנותרו לה נגד ישראל  ב- 13 באוקטובר 1993, ונגד בולגריה  ב- 10 בנובמבר 1993, כדי להיות המדורגת הראשונה בבית המוקדם ועל מנת להעפיל לטורניר גמר גביע העולם שנקבע להיערך בקיץ 1994 בארה"ב. נגד ישראל היא ניגפה. נותר לה הצ'אנס האחרון נגד נבחרת בולגריה שוב באצטדיון הביתי שלה בפאריס "פארק דה פראנס". היא הייתה זקוקה לתוצאת תיקו בלבד כדי להעפיל לארה"ב 1994 ובאמת בדקה ה- 92 הייתה התוצאה נגד בולגריה 1:1. אבל אז פרץ החלוץ הבולגרי אמיל קוסטדינוב מאגף ימין והבקיע את השער הצרפתי שכבר לא היה חסין. בולגריה ניצחה 1:2 ועלתה לארה"ב 94'. נבחרת צרפת שהייתה זקוקה לתוצאת תיקו בשני משחקים ביתיים האחרונים נגד ישראל ובולגריה – כשלה. זה קורה אחת לאֶלֶף שנה וזה אירע לצרפת מעצמת עַל בכדורגל פעמיים ברציפות דווקא במגרשה הביתי . צרפת תיקנה את עצמה כעבור ארבע שנים לאחר שזכתה ב- 1998 על אדמתה בגביע העולם בכדורגל (גברה על ברזיל במשחק הגמר 0:3), ובשנת 2000 ניצחה במשחק הגמר באליפות אירופה לאומות בכדורגל את איטליה 0:1.

ראה גם הספר עב הכרס בן 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי  והקרוי , "הפקות חובקות ארץ ועולם" במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" , ודנה ועוסקת בקורות ותולדות הטלוויזיה המקומית והבינלאומית בשלושה תחומים עיקריים : חדשות , ספורט , ותיעוד .  

הערה 5 : העיתונאי ערן סוויסה פרסם סקופ יוצא דופן אתמול (יום שישי – באוקטובר 2013) בעיתון "ישראל היום" בו הכתב והפרשן הצבאי הוותיק המצוין של ערוץ 10 מר אלון בן דוד מפליל את חברת החדשות של הערוץ שלו ומנגח חלק מהקולגות שלו , כשהוא אומר כהאי לישנא : "עשינו בעבר כתבתו נגד בנימין נתניהו שלא היו מוצדקות עיתונאית. חרגנו מהאתיקה. לפעמים האמת הגזמנו . פגענו גם בשרה רעייתו של בנימין נתניהו כדי להראות שאנחנו משוחררים" . אנוכי מכיר היטב את אלון בן דוד עוד מהימים ההם כששירתנו יחדיו את הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 , הוא בחטיבת החדשות ואנוכי בחטיבת הספורט . אלון בן דוד הוא איש יישר דרך והגון . אנוכי מאמין לכל מילה שאמר אודות "ביום כתבות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו בשעה שלא הייתה לכך כל הצדקה עיתונאית" במסגרת הרצאה אותה נשא בכנס "מנהיגות ומצוינות" של הפקולטה למשפט ועסקים ברמת גן . מעניין מה פתאום עלה בדעתו להפליל באופן החמור ביותר ולהעמיד במבחן האמת חלק מחבר מרעיו בחברת החדשות וביניהם העיתונאי רביב דרוקר מי שמצטייר כבר פלוגתא חריף ביותר של ראש הממשלה בנימין נתניהו . מעניין יהיה לשמוע את תגובת הקולגות שלו בחברת החדשות של ערוץ 10 לידיעה הסנסציונית , כמו תגובת מנהל חברת החדשות מר גולן יוכפז , וסמנכ"ל התפעול של חברת החדשות מר אמנון ברקאי . מעניין מה הביא את אלון בן דוד להחשיד ולהכתים את חבריו בחברת החדשות . להפללה עיתונאית שכזאת אין אח ורע בתולדות הטלוויזיה בארץ ובעולם .

יום שישי – 11 באוקטובר 2013 . ראה בעיתון עיתון "ישראל היום" . העיתונאי ערן סוויסה עולה על ידיעה סנסציונית בתחום העיתונאות הטלוויזיונית במדינת ישראל . העיתונאי והפרשן הצבאי של ערוץ 10 מר אלון בן דוד מפליל באופן החמור ביותר את חברת החדשות של ערוץ 10 , כשהוא מצהיר בפרהסיה : "עשינו בעבר כתבות נגד בנימין נתניהו שלא היו מוצדקות עיתונאית . חרגנו מהאתיקה" . בהצהרתו זאת הוא מעמיד למבחן אמת , מהימנות , ויושרה חלק מחבר מרעיו בחברת החדשות של ערוץ 10 וביניהם העיתונאי רביב דרוקר מי שמצטייר כבר פלוגתא של ראש הממשלה בנימין נתניהו . 

הערה 6 : אנוכי אוהב לקרוא את גב' סימה קדמון עיתונאית חדת עין בעלת כישרון הבעה ויכולות כתיבה , המועסקת מזה שנים רבות ב- "ידיעות אחרונות" . היא והצלמת שלה גב' רחל בן עמי עלו על סצנה כמעט בלתי מציאותית ולא אפשרית . ראש אמ"ן לשעבר האלוף במיל. אלי זעירא בן 86 וראש המוסד לשעבר האלוף במיל צבי זמיר לוחצים יד ומשוחחים בניחותא איש עם רעהו לאחר שלא דיברו ביניהם במשך 40 שנים . המפגש הדרמטי ביניהם התרחש מאחורי הקלעים בתום שיחת פנל רחבת יריעה שנושאה היה "המודיעין , מה אספנו ? מה הערכנו ?" . המפגש התקיים השבוע במכון למחקרי ביטחון לאומי של אוניברסיטת תל אביב והוקדש למלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973 . הצלמת רחל בן עמי הייתה במקום ובחושה העיתונאי הנציחה את האירוע הנדיר והסנסציוני . רשות הדיבור ניתנת לצלמת רחל בן עמי ולכתבת סימה קדמון .

ראה "ידיעות אחרונות". ראש אמ"ן לשעבר האלוף במיל. אלי זעירא בן 86 (מימין) משוחח בניחותא עם האלוף במיל. וראש המוסד לשעבר צבי זמיר בן 89 (משמאל) כאילו לא אירע ביניהם קרע נוראי במלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973 . הצלמת רחל בן עמי מנציחה סקופ ענק . 

הערה 7 : הפוסט של ד"ר אריאל פיקאר כפי שהתפרסם אתמול ב- "מעריב" , וכותרתו , "הפוסק , המנהיג , והמחנך" אודות הרב עובדיה יוסף , הוא מעניין אך אי אפשר להסכים למוטיב המרכזי שלו . אריאל פיקאר קובע כהאי לישנא בכותרת המשנה , "בפסיקת ההלכה והשפה הבוטה שבה השתמש הרב עובדיה יוסף כלפי חילוניים נבעו מאותו המקום בדיוק : הניסיון לעצב חברה מסורתית ספרדית גאה ומלוכדת" . הרב עובדיה יוסף העביר מסר נורא ואיום לקהל מאמיניו והכריז "כאשר גב' שולמית אלוני ומר יוסי שריד ימותו , הוא הרב עובדיה יערוך משתה" . מה זאת אומרת מר אריאל פיקאר ? אז מה , האם מותר לו למי שנחשב עילוי בתורה בשם המוניטין שלו ובשם ניסיונו לעַצֵב חברה מסורתית ספרדית גאה ומלוכדת ,לקלל , לנאץ , לגדף , להשמיץ , לבזות , להעליב , ולהטיל רפש קלון וחרפה בציבור חילוני – אשכנזי גדול אחר שחולק על דרכו ? . האם מותר לו בגין שמו ותארו להסית את נאמניו נגד אנשים יישרי דרך והגונים אחרים שאינם נמנים על צאן מרעיתו ? הדעת איננה סובלת זאת . מדובר במעשה נְבָלָה . אין על כך סליחה ומחילה .

יום שישי – 11 באוקטובר 2013 . ראה העיתון "מעריב" . אינני יכול להסכים לרעיון המרכזי של ד"ר אריאל פיקאר כי מותר לרב עובדיה יוסף בשם המוניטין שלו וניסיונו לבנות חברה ספרדית גאה ומלוכדת לקלל , לנאץ , לגדף , להשמיץ , לבזות , להעליב , ולהטיל רפש קלון וחרפה בציבור חילוני אשכנזי גדול אחר שחולק על דרכו ? . האם מותר לו בגין הפרסום שלו ובגין שמו ותארו להסית את נאמניו נגד אנשים רבים יישרי דרך והגונים אחרים שאינם נמנים על צאן מרעיתו כדי לקדם את האינטרסים הפוליטיים – סוציולוגיים שלו ? אין על כך מחילה וסליחה . 

יום שישי – 11 באוקטובר 2013 . ראה העיתון "מעריב" . אינני יכול להסכים לרעיון המרכזי של ד"ר אריאל פיקאר כי מותר לרב עובדיה יוסף בשם המוניטין שלו וניסיונו לבנות חברה ספרדית גאה ומלוכדת לקלל , לנאץ , לגדף , להשמיץ , לבזות , להעליב , ולהטיל רפש קלון וחרפה בציבור חילוני אשכנזי גדול אחר שחולק על דרכו ? . האם מותר לו בגין הפרסום שלו ובגין שמו ותארו להסית את נאמניו נגד אנשים רבים יישרי דרך והגונים אחרים שאינם נמנים על צאן מרעיתו כדי לקדם את האינטרסים הפוליטיים – סוציולוגיים שלו ? אין על כך מחילה וסליחה . 

הערה 8 : כמו רבים גם אני קונה מידי יום שישי את העיתון "סוף השבוע" בגלל הכותבים גב' ליאורה כהן , מר רמי רוטהולץ , מר רון קופמן , וגם מר רון מייברג כשהוא עוסק בחומרים שקשורים למכורתי . הפוסט שלו מאתמול (יום שישי – 11 באוקטובר 2013) אודות גמר האלופות, מי יותר גדולה "שובר שורות" ו/או "הסופרנוס" מעניין את זקנתי.

סוף הפוסט מס' 299. הועלה לאוויר בשעות הערב של מוצ"ש – 12 באוקטובר 2013.


תגובות

פוסט מס' 299. 1. פורטוגל – ישראל 1 : 1 (אמש ליל שישי – 11 באוקטובר 2013) בליסבון במסגרת קדם מונדיאל ברזיל 2014. שידור Off tube דל בערוץ 5 בכבלים. ביקורת טלוויזיה. 2. הפרשן הצבאי של ערוץ 10 מר אלון בן דוד מפליל את חברת החדשות של הערוץ, יוצא חוצץ נגד חלק מהקולגות שלו בערוץ 10, וטוען כהאי לישנא : "עשינו בעבר כתבות נגד בנימין נתניהו שלא היו מוצדקות עיתונאית". פוסט מס' 299. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- מוצ"ש – 12 באוקטובר 2013. — אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *