פוסט מס’ 365. אפריל 2000 (1). מלחמת דיאדוכים. אנשי ערוץ 1 ואנוכי מביסים ללא תנאי במלחמת “ראש בראש” בטלוויזיה את מיילן טנזר, יורם ארבל, ועופר שלח אנשי ערוץ 5 בכבלים. השידור הציבורי איננו משוחרר ממוּסָר ניהול ולא מעוֹל הרייטינג. (פוסט מס’ 365). כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר במוצ”ש – 15 במארס 2014.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח , ו/או מטרות מסחריות , ו/או למען פרסום אישי.

הערה 3 : הפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת.

———————————————————————————————————–

פוסט מס’ 365. הועלה לאוויר בשעות הלילה של מוצ”ש – 15 במארס 2014. כל הזכויות שמורות.

———————————————————————————————————–

אפריל 2000 (1). מלחמת דיאדוכים. אנשי ערוץ 1 ואנוכי מביסים ללא תנאי במלחמת “ראש בראש” בטלוויזיה את מיילן טנזר, יורם ארבל, ועופר שלח אנשי ערוץ 5 בכבלים. השידור הציבורי איננו משוחרר ממוּסָר ניהול ולא מעוֹל הרייטינג. פוסט מס’ 365. כל הזכויות שמורות.

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הערה 4 : גיל תמרי. חברת החדשות של ערוץ 10 (ערוץ הבית שלי) היא חברה טובה שכוללת בשורותיה עיתונאים , מפיקים , ועורכים טובים . לא רק טובים אלא גם חרוצים , מסורים , ודבקים במשימות השידור שלהם . מפליא מדוע היא בכל זאת ניגפת לאורך כל הדרך , כל השבוע , וכל הזמן בפני חברת החדשות של ערוץ 2 . ברור שיש לכך כל מיני תירוצים ונימוקים הגיוניים שמנפקת תעשיית הטלוויזיה בתוכם אֵלוּ Trailblazers מפלסים לה את הדרך התחרותית מול ערוץ 2 וערוץ 1 לעבר פסגת הרייטינג. הפיגור במדרוג אחרי ערוץ 2 מתמיה אותי גם מפני שחברת החדשות של ערוץ 10 מעסיקה כתב ושדרן מוכשר, פורה, וחרוץ בארה”ב בשם גִיל תָּמָרִי. אנוכי מכיר אותו היטב מאז ימי השירות המשותף של שנינו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא בחטיבת החדשות ואנוכי בחטיבת הספורט. מדובר באיש טלוויזיה משכמו ומעלה. לא פחות. גיל תמרי איננו רק עיתונאי ושדרן טלוויזיה מעולה , הוא איש עניו וצנוע ונעים הליכות באופן מיוחד. הוא מסוג האנשים שאי אפשר להפסיד עמם בשום תחרות טלוויזיה. גִיל תָּמָרִי שימש כתב ENG שלי באליפות העולם ה- 8 בא”ק שהתקיימה באוגוסט 2001 בעיר אדמונטון (Edmonton) בירת מחוז אלברטה (Alberta) בקנדה. שימשתי שם עורך ראשי ומפיק ראשי של מבצע שידורי הטלוויזיה הללו מטעמם של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל ומ”מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני. את השידורים הישירים באדמונטון הובילו מאיר איינשטיין והפרשן ד”ר גלעד וויינגרטן. גִיל תָּמָרִי השלים את הדיווח הספורטיבי בכתבותיו המפורטות והיעילות. ההספק שלו היה עצום. הוא מכונת טלוויזיה חרוצה של אדם אחד. עבורי הוא איש מקצוע בלתי נשכח. עכשיו כשאנוכי צופה בדיווחיו והישגיו העיתונאיים האין סופיים כמעט בארה”ב והמשודרים בארץ, ברור שערוץ 10 זכה בפיס. yoash 1  טקסט תמונה : אוגוסט 2001 . אליפות העולם ה- 8 בא”ק . אדמונטון – קנדה . כתב ה- ENG שלי גיל תמרי (מימין), אנוכי (במרכז), והשדר המוביל מאיר איינשטיין (משמאל) בפתח דלת הכניסה למשרד התקשורת , ההפקה, והשידורים שלי (MF 26) בקומפלקס של ה- IBC באדמונטון. מר גיל תמרי הוא עיתונאי ואיש טלוויזיה מוכשר וחרוץ ברמה גבוהה, ומהווה נכס בעל ערך עבור חברת החדשות של ערוץ 10. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 5 : הפוליטיקאי עופר שלח ופרשן הכדורסל עופר שלח. קראתי אתמול בעיתון “הָאָרֶץ” (עיתון הבית שלי) את הפוסט של אורי משגב אודות הפוליטיקאי מעורר התמיהות ה- ח”כ עוֹפֶר שֶלַח . מחשבותיי נשאו אותי הרחק לעבר נבכי ההיסטוריה. עופר שלח הוא איש רציני אך פחות ממה שחשבתי בעקבות מסעו הפוליטי והצטרפותו למפלגת “יש עתיד”. בהתנהלות הפוליטית רוויית אין סוף כמעט סימני שאלה הוא רחוק מלהיות גאון ומורה נבוכים. מתברר שהוא כמו מנהיגו יאיר לפיד שניהם עסקנים פוליטיים פתלתלים בלשון המעטה.

ראה “הארץ” מ- יום שישי – 14 במארס 2014. עיתון “הארץ”. מאמרו מעורר תמיהות של אורי משגב אודות הפוליטיקאי, ה- ח”כ עופר שלח במפלגת “יש עתיד” של מר יאיר לפיד. 

כמנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חיפשתי ב- 1995 פרשן כדורסל חדש וקבוע לאחר הדחת אריה מליניאק ממשרתו. אריה מליניאק היה פרשן טוב , ידען , ורהוט , אולם סולק על ידי פעמיים. לראשונה ב- 1991, אח”כ הוחזר ב- 1993 (כשיאיר שטרן התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית ביולי 1993), וסולק שוב ב- 199. נסיבות ההדחה וכל המקרה ההוא יובאו כך אני מקווה באחד הפוסטים הבאים. שירתו אותי מאז 1981 פרשני כדורסל מזדמנים רבים ביניהם צבי שרף, משה ווינקרנץ, רני כהנא, דיוויד בלאט, גדי קידר, פרופסור גבריאל “גבי” בֵּן דוֹר מאוניברסיטת חיפה, טַל בְּרוֹדִי ועוד אחרים. אריה מליניאק היה הטוב מכולם. רחשתי לו הערכה רבה והענקתי לו קביעות . מושב כֵּס פרשן הכדורסל היה בלעדי שלו. אריה מליניאק הניח את יסודות פרשנות הכדורסל בשידורים הישירים שלנו במשחקי מכבי ת”א בגביע אירופה , משחקי הליגה והגביע המקומיים בארץ, ומשחקי נבחרת ישראל. כשאמרתי בשעתו Team שידור טלוויזיוני של משחקי הכדורסל בערוץ 1 התכוונתי לאריה מליניאק ויורם ארבל. אין קשר בין נסיבות הדחתו של אריה מליניאק לבין כישרונו המקצועי אך הן יפורטו בבוא העת. ב- 1995 רציתי את עופר שלח לצדו של מאיר איינשטיין (החליף ב- 1990 את יורם ארבל כשדר ספורט מוביל בשידור הציבורי הטלוויזיוני). אנוכי זוכר היטב את שיחת הטלפון הראשונה בינינו . טלפנתי אליו קיץ 1995 מגטבורג – שוודיה שם ניהלתי והפקתי את השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 5 בא”ק. הצעתי לו את כֵּס פרשן הכדורסל של ערוץ 1. המנכ”ל שלי מוטי קירשנבאום תמך במהלך . עופר שלח נשמע מתון . בהיותו איש ערוץ 5 בכבלים לא קפץ על ההצעה וביקש לחשוב . סיפרתי זאת לעיתונאי אָבִי רָצוֹן מי ששימש פרשן כדורגל מצוין וקבוע שלי ואיש מקצוע רם מעלה ונאמן במשך שמונה שנים רצופות 1998 – 1990. אָבִי רָצוֹן לא חשב פעמיים ומייד ירה : “עזוב את עופר שלח ואת אריה מליניאק. קח את אלי סהר. לא תצטער”. שעיתי להצעתו. ניתקתי מגע מעוֹפֶר שֶלַח ובאמת גייסתי לשורותיי את אלי סהר . לא הצטערתי . עופר שלח הפך לפרשן כדורסל מוביל של ערוץ 5 בכבלים. את אלי סהר פיסלתי ואימנתי להיות פרשן כדורסל מוביל של ערוץ 1. שמו של אַרְיֵה מְלִינְיָאק נשכח. לא כל שכן הרשימה המזדמנת. גם עֹוֹפֶר שֶלַח לא עניין אותי עוד עד שנתקלתי בו “ראש בראש” ב- 18 וב- 20 באפריל של שנת 2000 ב- Final four של סלוניקי. kivity 1 טקסט תמונה : סתיו 1980. היכל הספורט ביד אליהו. יורם ארבל (מימין) בראשית הקריירה שלו כשדר כדורסל בכיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . הוא תפש את מקומו של השדר הקודם אלכס גלעדי. אלכס גלעדי נכנס לנעליו של דן שילון ב- 1975. משמאל, השדר נסים קיוויתי. מימין, עוזר השדר אמנון לנגזם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 2 טקסט תמונה : דצמבר 1980. היכל הספורט ביד אליהו. אריה מליניאק (מימין) בראשית הקריירה שלו כפרשן כדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ואנוכי (במרכז) בראשית הקריירה שלי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. התמונה צולמה בעת אחד מהשידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. מימין, זוהי מיכל הוכשטט כתבת מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alex 1 טקסט תמונה : סתיו 1975. היכל הספורט ביד אליהו. אלכס גלעדי (שני משמאל) משדר ישיר את אחד ממשחקיה של קבוצת מכבי ת”א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. מימין שני עוזרי השדר שלו, הרצל רווה ורפי גינת (מזוקן). משמאל, ה- Floor Manager יוסף “פונצי” הדר ז”ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  yoash 6 טקסט תמונה : חורף 2000 . היכל הספורט ביד אליהו . שידור ישיר של משחק כדורסל של מכבי ת”א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : השדר המוביל מאיר איינשטיין, הפרשן אלי סהר, ואנוכי עורך ראשי ומפיק ראשי של מבצע השידור נמצא כרגיל בשטח ופוקח עין מקרוב על הנעשה. מנהיגות וניהול אינם מתקיימים מעצמם ללא נוכחות בשטח ובלי שהייה עם הפיקודים. הרקע מאחורי צוות השידור נועד להגן על התמונה הטלוויזיוניות מפני כל מיני פרסומות מסחריות שמשתרבבות באקראי ו/או בכוונה תחילה ל- Frame הצילום. (צילום תמורת תשלום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 2 טקסט תמונה : חורף 2000. היכל הספורט ביד אליהו. צוות השידור הבכיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. משמאל, השדר המוביל מאיר איינשטיין. מימין, הפרשן אלי סהר. (צילום תמורת תשלום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

einstein 1 טקסט תמונה : חורף 2000. היכל הספורט ביד אליהו. שידור ישיר של משחק כדורסל של מכבי ת”א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תמונה נוספת שמתארת את נפח עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו. ה- Shot הפתוח נועד להדגיש ולהציג את רקע הצילום המוצב מאחורי צוות השידור ואשר נועד להגן על התמונה הטלוויזיוניות ולמנוע מפני כל מיני פרסומות מסחריות שעלולות להשתרבב ל- Frame הצילום. משמאל, שני אנשי הסטטיסטיקה שלי הצוות השידור מוטי גיא (בקדמת התמונה) וארנון וועדיה (מאחוריה). (הצילום נעשה ע”י ראובן שוורץ תמורת תשלום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 4 טקסט תמונה : חורף 2001. היכל הספורט ביד אליהו. אנוכי יחדיו עם ציוותי הצילום שלי באחת הפקות הכדורסל שעסקו בשידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א ב- Suproleague. משמאל, זהו המראיין ושדר הקווים שלי אמיר בר שלום. במרכז, הצלם התחתון צחי רביב אחד מצוות הצלמים של ניידת השידור הגדולה ה- OB שכונתה “הוֶורֶד”. (צילום תמורת תשלום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 5 טקסט תמונה : חורף 2001 . היכל הספורט ביד אליהו . אמיר בר שלום (מימין) מראיין את עוזר מאמן מכבי ת”א דיוויד בלאט. המאמן היה פנחס “פיני” גרשון. (צילום תמורת תשלום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). uri levi 1 טקסט תמונה : חורף 2000 . היכל הספורט ביד אליהו . צוות השידור השני שלי בהיכל המנחה אורי לוי (משמאל) ורלף קליין ז”ל (במרכז) מראיינים את מאמן מכבי ת”א המנצח פנחס “פיני” גרשון. מאיר איינשטיין התמנה לעל ידי לשדר מוביל. אורי לוי למראיין משני. (צילום תמורת תשלום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

rating april 2000

טקסט מסמך :  6 באפריל 2000. זוהי טבלת הרייטינג מטעם הוועדה הישראלית למִדרוג . המהלך הסימביוטי רב השנים בין השידור הציבורי לבין מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל הניב פירות והוכח כנכון. דן שילון ואלכס גלעדי הניחו את היסודות. אני בניתי על היסודות האלה את גורד השחקים שבקצהו נכתב באותיות בולטות ומאירות עיניים כלהלן : “חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וקבוצת מכבי ת”א צועדות יחדיו לעבר הפסגה” . שידורי מכבי ת”א במסגרת השידור הציבורי היו לא רק הצלחה קונקרטית בנקודת הזמן שלהם, אלא הפכו לפלטפורמה ומקדמי רייטינג לנדבכים אחרים ושונים לחלוטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אנשיי ואנוכי הצבנו את השידור הציבורי בעת ההיא בפסגת שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

maccabi 3 טקסט תמונה : יום שישי בשבוע – 27 במארס 1981. נמל התעופה בעיר הצרפתית סטרסבורג. מכבי ת”א זוכה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל לאחר שהיא מנצחת במשחק הגמר את אלופת איטליה סינודינה בולוניה על חודה של נקודה 80 : 79. המשחק הועבר בשידור ישיר לישראל במסגרת ה- EBU . השדר שלי יורם ארבל (משמאל) מחזיק את הגביע יחדיו עם הפרשן שלנו באותו המשחק טל ברודי (מימין). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אפריל 2000 (1). מלחמת דיאדוכים. אנשי ערוץ 1 ואנוכי מביסים ללא תנאי במלחמת “ראש בראש” בטלוויזיה את מיילן טנזר, יורם ארבל, ועופר שלח אנשי ערוץ 5 בכבלים. השידור הציבורי איננו משוחרר ממוּסָר ניהול, לא ממנהיגות, לא מ- ידע ומקצוענות, ולא מעוֹל הרייטינג. פוסט מס’ 365. כל הזכויות שמורות.   

ההכנות שלי לקראת המאבק הטלוויזיוני “ראש בראש” נגד ערוץ 5 בכבלים ב- Final four של סלוניקי באפריל 2000 היו קדחתניות ומעייפות . לא גופנית נפשית . לערוץ הספורט כמחזיק זכויות השידור המקורי היה עלינו יתרון בהובלת המהלכים הטכנולוגיים . הם כבר עמדו בקשר הדוק עם גב’ סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ (Stephanie Mignot) אשת סודו של זֶ’רוֹם וָואלְקֶה ונציגת החברה הצרפתית  + SPORT שתיאמה את כל פעולות שידורי הטלוויזיה של ה- Final Four בסלוניקי בין הרשתות האירופיות. “אנחנו מקווים שמה שיעמוד לרשותנו בסלוניקי, יהיה שמוּר גם לכם”, הודיעו לי מיילן טנזר ושכי פרנץ. הם עשו זאת אומנם בשיח וסיג תרבותי אך לא סמכתי עליהם. אווירת התחרות בין שני גופי השידור כבר הייתה בעיצומה ורבצה כעננה בחדר . שניהם לא גילו לי כמובן שהם מתכננים להשיט ניידת שידור גדולה Unilateral על ציוותה מישראל לסלוניקי (בנוסף להפקת הטלוויזיה היוונית את שידור ה- Multilateral של הרשת הציבורית ERT). זאת הייתה כמובן זכותם כמתחרים. לא שררו בינינו לבינם כל יחסי ידידות אלא קונקורנציה בלבד. הם דאגו להודיע לנו, “יש לנו עדיפות עליכם בהצבת טכנולוגיה Unilateral בהיכל בסלוניקי ומחוּצָה לוֹ”, והוסיפו, “במידה ואנחנו נציב לדוגמא מצלמה Unilateral לעצמנו בהיכל המשחק בהרשאתה של סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ, ערוץ 5 בכבלים יעשה כל מאמץ שגם לרשותה של הטלוויזיה הישראלית תוצב מצלמה כזאת במקביל, שתשרת את צרכיה במגרש”. דורגנו מראש ע”י מַיְילֶן טַנְזֶר ושַכִי פְרָנְץ במקום השני בסולם העדיפויות בכל תחום של הסדרי ההפקה, הטכנולוגיה, והלוגיסטיקה. הם לא רק שיחקוּ נגדינו, הם ניסו לשחק בנו. היריבים התנהגו עִמנו בערמומיות סמויה והסתירו מאתנו כמה מסודותיהם הכמוסים. זה היה ברור. נותרו לי שבועיים ימים להתכונן לקרב השידור המכריע על לֵב האומה נגד ערוץ הספורט בכבלים. נכנסתי לישורת האחרונה במירוץ נגד ערוץ 5 בכבלים. עכשיו כל אחד מאִתנו לחץ על הדוושה ונתן את כל מה שיש לוֹ . הייתה רק בעיה אחת. הייתי כבר או טו טו בן 65 ורצתי בתחרות הזאת שדמתה לריצת מרתון נעוּל נעלי עבודה יְשָנוֹת ובְּלוּיוֹת , כבדות , ומסורבלות של רשות השידור. שני האנשים הצעירים שהתחרו מוּלי נעלו נעלי ספורט חדשות וקלילות.

בפעם הראשונה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה במדינת ישראל נוצר מצב בו שני גופי שידור טלוויזיוניים שונים יסקרו בשידור ישיר את אותו האירוע היוקרתי, ויתחרו “ראש בראש” האחד נגד השני. החֵל המלחמה הגדולה ביני לבין מיילן טנזר על כיבוש עיניהם וליבּם של צופי הספורט במדינת ישראל . הקרב על הרייטינג היה כבר בעיצומו. ראיתי במיילן טנזר יריב מַר עוד מהימים שעבד בשירותו של אוּדִי מִירוֹן בראשית שנות ה- 90 של המאה שעברה . לא רק פיגורה תחרותית אלא גם איש תאֵב הצלחה בעל סטייל אמריקני. כיבדתי אותו. הוא היה האיש שהציב בראשית שנות ה- 90 יחד עם מר אהוד “אודי” מירון אלטרנטיבה חדשה לצופי שידורי הספורט בטלוויזיה בישראל. שניהם עשו זאת באמצעות ממון רב וזמן מסך בלתי מוגבל בהשוואה לרשות השידור הענייה והאיטית. מיילן טנזר היה הראשון שהשתלט על חלק מחומרי הספורט המסורתיים שלנו ורולוואנטיים למשלם האגרה והעביר אותם מהטלוויזיה הציבורית אליו לערוץ 5 בכבלים . מיילן טנזר ואוּדִי מִירוֹן “שדדו” ממני את הכדורגל האנגלי, אח”כ נטלו מאתנו את הכדורסל הישראלי, ומאוחר יותר זינבו בנו גם עם הכדורסל האירופי. לא בגלל כִּישרונם. בשל כספם. עכשיו באפריל 2000 נקרתה לי ההזדמנות להילחם בו ולנקום את תבוסות הרכש . גם זאת של אוסטריה מ- 1992. אנשי ערוץ 5 בכבלים לא היו מוכשרים יותר בשום היבט מאנשי הטלוויזיה הציבורית . היה להם יותר ממון והם היו הרבה פחות מסורבלים וביורוקרטיים מאיתנו אך לנו הייתה עדיפות בעיתונאות ושידור. על קַו הזינוק לקראת שידור טורניר משחקי ה- Final Four של סלוניקי באפריל  2000 ניצבו שני יריבים נִצִים. אוֹ – הוֹ, כמה כמהתי ונכספתי להביס אותו, את מיילן טנזר.

הפעולה הראשונה שלי כמנהל ומפיק שידורי הספורט והעורך הראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הייתה למשוך ולהביא אלינו נותן חסות (בעל יכולת) לצורך מימון הפקת שידורי ה- Final Four , שלראשונה התקיימו בתנאי שידור תחרותיים . הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא כידוע איננה ערוץ מסחרי. המְמַמֵן היה חייב להיות מישהו בעל משקל כבד שיסייע להקטין את הוצאות ההסכם היקר והמשפיל עם ערוץ 5 ויהיה מסוגל לכסות את עלויות ההפקה המורכבת שכללה כוונה ראשונה שלי להשיט ניידת שידור (OB ה- “וֶורֶד”) שלנו על ציוותה לסלוניקי, או למִצְעַר, לאַפשֵר לי לשכור ניידת שידור מקומית יוונית על עובדיה . ניידת השידור היוונית הייתה Unilateral שלנו בלבד מצוידת במשדֵר לווייני SNG  (ראשי תיבות של Satellite News Gathering) לירושלים. ניידת ה- Unilateral שלנו הוצבה ליד ההיכל בסלוניקי בנוסף לניידת השידור של רשת הטלוויזיה הממלכתית ERT ששימשה כ- Host broadcaster של משחקי ה- Final Four והפיקה את סיגנל השידור המרכזי לאירופה. זאת הייתה התשובה שלי לערוץ 5 .

יו”ר הדירקטוריון של חברת “פֶּלֶא פוֹ”‘ קוֹבִּי בֶּן גוּר [1] (מיסודה של חברת “בֶּזֶק”) הודיע לי שוב על רצונו להיכנס לעסקה כנותן החסות הרשמי והבלעדי לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מסלוניקי 2000, לאחר העסקה המוצלחת שחווה עמנו בסיקור שני משחקיה של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרות קפריסין וספרד בקמפיין 2000 EURO. במכה אחת שִלשֵל לקופת הרשות פעם נוספת עוד 250000 (מאתיים וחמישים אֶלֶף) דולר. התכוונתי להעניק לנותן החסות 250 (מאתיים וחמישים) שקופיות חסות מלוות בקריינות קולית תוך כדי חשיפת לוֹגוֹ המוצר, ו- 100 סקרולים בפרק זמן של כ- 12 שעות שידור מתוכננות ב- Final Four . זה היה בניגוד להוראות רשות השידור ודעתה של היועצת המשפטית עו”ד חַנָּה מִיצְקֶבִיץ’ אבל בהסכמתו של יָאִיר שְטֶרְן מנהל הטלוויזיה. זה היה מחווה חד פעמי שלנו למפרסם המאפשר לנו להתחרות בתנאי שידור כמעט שווים נגד ערוץ 5 בכבלים. 1000 (אֶלֶף) דולר תמורת כל כניסת פרסומת.

יָאִיר שְטֶרְן היה שותף יחיד לסוֹד עסקת המַמוֹן החשובה הזאת . על האחרים לא סמכתי . גם לא על מנכ”ל הרשות וסמנכ”ל הכספים שלוֹ. הייתי מאוכזב ולמוּד סֶבֶל מימים ימימה מרדידות ואיטיות הטיפול ברשות השידור בנושאים מקצועיים מורכבים לרבות הנושאים כספיים. החלטתי יחדיו עם מנהל הטלוויזיה לעקוף את הפרוצדורות המסורבלות ובכך בעצם לעקוף את הנהלת הרשות. תהליכים מסוימים כמו עסקת החסות בת רבע מיליון דולר עם קוֹבִּי בֵּן גוּר מ- “פלא פון” צורכים זמן, אך ברשות השידור הם צורכים המון זמן. בעיקר כשההנהלה הראשית והמסורבלת מתערבת בנושא במסווה של אחריות ציבורית, ומנסה לדוּן ולהגיע להכרעה ולפתרון העניין , כמובן ללא הצלחה, ולאחר מספר אין סופי של ישיבות שלא יוצא מהן כלום . פחדתי שעסקת החסויות עם קוֹבִּי בֵּן- גוּר תטורפד באִיבָּה. אך הייתי בר מזל משום שהיה לי את יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה שניצב לצדי וסמך עלי והעניק לי גַב מספיק רחב כדי להגן על שיטת עבודתי. לא סיפרתי דבר לסמנכ”ל הכספים מוטי לוי. הייתי להוּט להביס את ערוץ 5. זה הטבע המחורבן שלי. אני אדם תחרותי באופיי משחר ילדותי בכל תחום. חִסרון ש- לפעמים הוא יתרון.

מר קוֹבִּי בֵּן גוּר הביע בפני בתחילת המו”מ את חששו, שמא ערוץ הספורט הפופולרי בכבלים יגנוב לנו הרבה מאוד צופים וינצח אותנו בקרב על הרייטינג. הוא היה מוטרד ומודאג. נדמה היה לו בתחילה שהימר על הסוס הלא נכון והניח את הג’יטונים שלוֹ לא במקום ראוי. העיתונות בשיתוף עם מעצבי דעת הקהל שרטטו והציגו את השידור הציבורי כנחות ועצלן מול ערוץ 5 בכבלים . אני עצמי הייתי חד משמעי. לחלוטין לא אמביוולנטי. הייתי נחרץ והרגעתי את יו”ר דירקטוריון “פֶּלֶא פוֹן” באלו המילים : “מר קוֹבִּי בֵּן גוּר , הנח לעניין . אנחנו ננצח את ערוץ 5 בכבלים ללא תנאי. יתירה מזאת אנחנו נביץ את ערוץ 5 ואת ערוץ 2 כל אחד לחוד ואת שניהם ביחד . הסֵר דאגה מלבך ושמור בסוֹד על פרטי עסקת החסוּת הכלכלית – מסחרית הזאת. איש מלבדנו לא צריך לדעת עליה ברגע זה דָבָר”. מעטה הסודיות היה חשוב במסעה של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעבר הפסגה.

המשימה השנייה שלי הייתה למַסֵד שידורי פרומו רבים ככל האפשר על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך לשדרם ללא רָהָב ובלשון המעטה מובהקת. המשימה השלישית הייתה להימנע לחלוטין מהענקת ריאיונות והצהרות למדורי הספורט בעיתונות שעטו עלי ללא הרף וביקשו לשמוע את הצהרותיי לקראת הדו קרב הממשמש ובא נגד ערוץ 5 בכבלים . לא הסכמתי להתראיין. המטרה הייתה להצטייר בעיני הציבור כצד חלש במאבק , Under dog . המשימה הרביעית הייתה להציב את נבחרת השידור הקבועה בזירת התחרות באפריל 2000 בסלוניקי, על פי מודל השידורים שבניתי בהיכל הספורט ביד אליהו. מאיר איינשטיין נקבע להיות השַדָּר המוביל ולידו בעמדת השידור בסלוניקי שני הפרשנים אֵלִי סַהַר ורָלְף קְלָיִין. על אוּרִי לֵוִי הטלתי את המשימה להיות כתב שטח בעת השידורים הישירים ושדר קווים . אמיר בר שלום הוצב להיות כתב ENG בסלוניקי לצורכי כיסוי אירועי החדשות סביב המשחקים וגם שדר קווים. הוא הצטווה להביא אינפורמציה רבה ככל האפשר בצורת כתבות אווירה וצבע עוסקות בראש וראשונה בשחקני מכבי ת”א ואוהדיהם . מכיוון שהיה כתוב חרוץ ומנוסה לא דאגתי לכמות גם לא לאיכות . כמו כן פקדתי עליו לעקוב אחרי עוֹדֵד קָטָש ולהביא ריאיונות ותגובות שלוֹ מפני שהיה עכשיו שחקן מן המניין של פאנאתינאייקוס, ויריב מַר של מכבי ת”א הקבוצה בה נולד ובה עשה את ראשית צעדיו.

הטלוויזיה היוונית הציבורית – ממלכתית  ERT (נסגרה בסוף שנת 2013 ע”י ממשלת יוון) התגייסה למבצע ושימשה Host broadcaster של משחקי ה-Final Four באפריל 2000 בסלוניקי. היא הפיקה והעניקה את סיגנל השידור הבינלאומי לאירופה אך זה לא היה מספיק .  החלטתי בו במקום בעצה אחת עם יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לתגבר את המצלמות היווניות ע”י השטת ניידת שידור שלנו על כל ציוותה ותכולתה מירושלים לסלוניקי. יאיר שטרן היה בעד. מדובר היה באירוע על בספורט הבינלאומי בהשתתפות קבוצה ישראלית ובתחרות טלוויזיה “ראש בראש” שמאיים על בכורתנו. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת התנגד וביטל את יוזמתי. כרגיל בנימוקים של עלויות כספיות מופרזות. העמסת ניידת השידור הגדולה שלנו OB ה- “וֶורֶד” על אוניה בנמל חיפה והשטתה לסלוניקי ופריקתה שם היה מבצע ראוי ולא יקר אך מנכ”ל רשות השידור ראה בי בטעות מגלומן ופחד מביקורת ציבורית . הוא חשב שהטסת צֶוֶות שידור בן ארבעים אנשים מירושלים לסלוניקי והשטת ניידת שידור של הטלוויזיה הישראלית מחיפה לעיר הנמל היוונית סלוניקי בעֵת הזאת רק כדי לספק את תאוות השידור של יואש אלרואי במלחמתו נגד מיילן טנזר, הוא מעשה מנקר עיניים של רשת שידור ענייה כרשות השידור. אורי פורת דחה את הרעיון שלי על הסַף. זה נורא הרגיז אותי. הוא לא אִפְשֵר לי להתמודד בכוחות שקולים נגד היריבים המרים שלי מיילן טנזר, יורם ארבל, ועופר שלח. מנכ”ל רשות השידור ביקש ממני בתחילה להסתמך אך ורק על סיגנל ההפקה של ERT. עד להופעתו הדרמטית של יו”ר דירקטוריון “פלא – פון” מר יעקב “קובי” בן גור שניאות לבקשתי לשמש Sponsor ראשי של מבצע שידור ה- Final four של סלוניקי באפריל 2000 ולשלם לנו 250000 (רבע מיליון) דולר תמורת שידורם של 250 שקופיות חסות וסקרולים של “פלא – פון”. ההשקעה המסחרית בסדר גודל כזה של קובי בן גור אפשרה לי לפחות לשכור ניידת שידור פרטית שלי בת 3 מצלמות בנוסף לסיגנל ההפקה של ERT. זה לא כמו להשיט את OB ה- “וורד” שלנו לסלוניקי אולם זה היה בכל זאת משהו שהוא יותר מכלום. כשקובי בן גור וחברת “פלא פון” נרתמו למאמץ השידור שלי ידעתי שאני אנצח ואביס את ערוץ 5 בכבלים.

את רעיון השטת ניידת שידור שלנו לאירוע ספורט בעל חשיבות לאומית מחוץ לגבולות מדינת ישראל, העליתי עוד בראשית ספטמבר 1999, כשנבחרת ישראל בכדורגל עם מאמנה שלמה שרף, התמודדה נגד נבחרת קפריסין בלִימַסוֹל על הזכות להעפיל ל- 2000 Euro. גם אז לא אושר המבצע. כל הסברי אז ועכשיו כי זהו מבצע שידורים מורכב ומסובך לא רק למען הצופה משלם האגרה אלא גם כמאבק תחרותי נגד ערוץ הספורט על שמה הטוב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היה מקובלים עליו . הנימוקים שלי סולקו משולחן הדיונים בהינף יד ונדחו על ידו על הסַף. המנכ”ל הורה לי לצאת לקרב עם הנשק הדַל שהיה בידי. הוא התיר לי בסופו של דָבָר לשכור ניידת שידור מקומית קטנה בת שלוש מצלמות, ולאייש אותה בצוות שידור מצומצם שלי . אוּרִי פּוֹרָת אישר להטיס לסלוניקי שנים עשר אנשים בלבד. לערוץ 5 היו שם 40 איש . דיווחתי ליאיר שטרן כי יְדִידַיי בטלוויזיה היוונית הציבורית – ממלכתית ERT הצליחו לשכור בעבורי ברגע האחרון ממש ניידת שידור פרטית בסלוניקי הנושאת שלוש מצלמות וציוד עריכה במחיר הרבה יותר מסביר של 15000 (חֲמִישָה עָשָר אֶלֶף) דולר לשלושה ימי שידורים. קיוויתי שאנשי הפיקוד והפיקוח של הניידת היוונית מספיק מהירים וחרוצים, ולבטח מקצועניים, כדי לעמוד בתחרות הנשקפת לנו מול יריבינו מערוץ הספורט.

ביום שישי – 14 באפריל הטסתי לאתונה את צֶוֶות החלוץ המפיק שלי ששי אפרתי והשַדָּר אורי לוי. תפקידם היה להיפגש עם אנשי הטלוויזיה היוונית הממלכתית ERT וגם עם אנשי ניידת השידור היוונית הפרטית בסלוניקי ששכרתי לצורך תגבור השידור. שניהם היו אמורים להכשיר את השטח ומבצע השידור לקראת בואו של הצוות העיקרי לסלוניקי ביום ראשון – 16 באפריל 2000. טכנולוגיית השידורים הישירים ואספקת האינפורמציה מסלוניקי לאולפן בירושלים הייתה ברורה. הצבנו את שלוש המצלמות של ניידת השידור היוונית הפרטית שלנו בתוך ההיכל . כל אחת מהן קיבלה תפקיד קונקרטי במהלך השידורים הישירים. בנוסף לכך קיבלנו לניידת שלנו את סִיגְנָל ה- Integrated Feed  (תוצר משולב ומוגמר) של ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הציבורית -ממלכתית היוונית ERT, שכיסתה את ארבעת משחקי ה- Final Four והעניקה את סיגנל השידור ה- Multilateral (שידור רב משתתפים) שלה לכל אירופה. הניידת הזאת העסיקה בעת השידורים הישירים שתיים עשרה מצלמות וחמישה הילוכים חוזרים מזוויות התבוננות וצילום שונות . אַמְנוֹן אוֹסְמַן הבימאי שלי בניידת השידור הקטנה בסלוניקי, יכול היה אם כן לתמרן בין ארבעה מקורות שידור שהגיעו לשולחן ניתוב התמונות שלו בניידת, ולביים את השידורים הישירים מנקודת המבט העיתונאית שלנו. זה היה יתרון טכנולוגי גדול ששיפר לעין ארוך את פוטנציאל הסיקור הטלוויזיוני שלנו . יכולנו להתרכז בשחקני מכבי ת”א בעת החימום שלפני המשחק ובעת פסקי הזמן, מבלי לאבד את הכיסוי השוטף עצמו שהתבצע ע”י ניידת השידור הגדולה. זה לא היה הרבה אך גם לא מעט . בכך היה נעוץ עיקר חשיבותו של מהות ההסדר הטלוויזיוני של שכירת ניידת הצילום היוונית למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

יכולנו גם לעקוב כמעט ככל שרצינו אחרי עוֹדֵד קָטָש שהיה סיפור עיתונאי ושחקן פאנאתנאיקוס . כּשרון המשחק המדהים שלו ואישיותו יוצאת הדופן ריתקה את כולנו. הוריתי לאמנון אוסמן , למפיק שַשִי אֶפְרָתִי ולאמיר בר שלום כתב ה- ENG לא להסיר את עיניהם ממנו. עקבנו אחרי כל תזוזה שלו. עקבנו גם אחרי כל תזוזה של ערוץ הספורט. התחרות נגד ערוץ הספורט הייתה נשמת אפו של הכיסוי הטלוויזיוני שלי. כמויות אדרנלין עצומות מוזרקות למחזור הדם בשעת ההתמודדות נגד מקור השידור השני. אתה פשוט מפחד לפספס צילום של ראיון, תגובה או התרחשות שעלולים להגיע לידי מתחריך ולא לידיך. הייתה בידינו האפשרות לצלם את נוכחות השדרים והפרשנים תוך כדי עבודתם באתר המשחקים ובעמדת השידור בסלוניקי. הייתה לכך חשיבות עליונה מבחינת אמינות המידע הזורם לצופי ערוץ 1 הציבורי בישראל. יכולתי לומר לצופים שלי בפשטות רבה אך בגאווה כי השדרים, הפרשנים, והכתבים של מחלקת הספורט פרוסים בסלוניקי ומשדרים אליהם מהשטח, ממוקדי ההתרחשויות עצמם. הם יכולים לסמוך על מהימנות האינפורמציה המגיעה לסלון ביתם היישר מסלוניקי. שכרנו אנטנה – צלחת SNG (ראשי תיבות של Satellite News Gathering) המשמשת תחנת ממסר ישירה מסלוניקי לירושלים והצבנו אותה צמוד לניידת השידור הקטנה. היינו עצמאיים לגמרי עכשיו בהעברת חומרי השידור מסלוניקי לבניין הטלוויזיה ברוממה. ניידת השידור הקטנטונת הזאת שימשה כמוקד עריכה ושידור והמקום כולו על אמצעי ההפקה והפונקציות הנלוות אליו הפך לקומפלקס שידור קטן. הכל היה בממדים זעירים במונחי טלוויזיה כשמדובר באירוע כדורסל בינלאומי עתיר רייטינג. שררה שם מטבע הדברים צפיפות גדולה. למרות הדוחק בקומפאונד ובקומפלקס ההפקה ולמרות יכולתה הטכנית המוגבלת של ניידת השידור הקטנה – סגולות מפעיליה הפכו אותה למבצר שידור יעיל שלנו. המפקח הטכני העליון של כל פעולות השידור בניידת הטלוויזיה היוונית היה מאיר חיימי. איש מוכשר ועָנָיו, נמרץ ובעל יוזמה וניסיון רב בתחום עבודתו בשידורי טלוויזיה. אופיו החרוץ היווה תעודת ביטוח של השידורים ההם מסלוניקי. הודות לוֹ הם עברו ללא דופי מן ההיבט הטכני. הוא היה אחד הטכנאים הדגולים ששירתו אי פעם בצבאה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

haimiטקסט תמונה : אביב 2000. מאיר חיימי טכנאי אמיץ, בעל ידע ויוזמה, ושש אלי קרב. בזכותו ובזכות אנשי ערוץ 1 שכמותו כמו המפיק החרוץ והידען שלי בסלוניקי מר ששי אפרתי, הבסנו ללא תנאי באפריל 2000 בטורניר ה- Final four של סלוניקי את מיילן טנזר, יורם ארבל, עופר שלח ואת כל הצוות הגדול של ערוץ 5 בכבלים ששהה באתונה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפתע, כמה ימים לפני תחילת שידור משחקי ה- Final Four , גילינו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנכי, כי בסוף מהדורת החדשות של ערוץ 2  סמוך לשמונה ושלושים בכל ערב, משודרת מידֵי עֶרֶב שם כתבה לקראת  ארבעת משחקי ה- Final Four, ובסוֹפָה, מפנה המגישה מיקי חיימוביץ’ את צופיה הרבים לשידורים הישירים העתידיים של ערוץ 5 מסלוניקי בטלוויזיה בכבלים. מיקי חיימוביץ’ עסקה על פי הוראה מגבוה של מנהלה שלום קיטל בקידום שידורי ה- Final Four של ערוץ 5. חיש מהר הובררה לנו הסיבה. ערוץ הספורט בכבלים בניגוד להסכם עמנו כי את בלעדיות השידור מסלוניקי ואת הסובב אותו חולקים רק שני גופי תקשורת בישראל , ובניגוד מוחלט להתחייבות האישית הזאת כלפי מנהל הטלוויזיה הישראלית, סיפק ללא ידיעתנו תַּגֵי זִיהוּי לצֶוֶות צילום שַכוּר של ערוץ 2 בסלוניקי בראשותו של אָרִיק הֶנִיג. תגי הזיהוי (Accreditations) המאפשרים מעבר חופשי באתר התחרויות לא סופקו ע”י ערוץ 5 לערוץ 2 בחינם , אלא תמורת קידום השידורים הישירים שלוֹ במהדורות החדשות של ערוץ 2 שמִיקִי חַיְימוֹבִיץ’ הייתה הקריינית הראשית שלהם. מעשה ערמומי שלא ייעשה. ואף על פי כן נעשה. יאיר שטרן הבין מייד שנפל בפח . הוא אמר לי, “יואש רימו אותנו”, וחַש למכשיר הטלפון למחוֹת בפני מיילן טנזר על כך שערוץ הספורט לא נוהג ביושר כלפיו. ללא הועיל.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי “מלחמת הדיאדוכים” במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שקרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היה איש טהור אך במידה כלשהי גם נאיבי . הוא האמין לכל מילה שנאמרה ע”י מיילן מנזר במו”מ המוקדם. יאיר שטרן ניהל במשך שבע שנים את הטלוויזיה ציבורית – ממלכתית במדינת ישראל מוסד תקשורת מסורבל. רוטינה הניהול הפכה אותו כמו רבים לפניו ל- שאנן, שָלֵו, וחסר תִּחְכּוּם. היה עליו לסייג את אמונו במנכ”ל ערוץ הספורט בכבלים. הוא היה אמוּר לדעת שיריבו במו”מ על הזכות לשָדֵר את ארבעת משחקי ה- Final Four בסלוניקי 2000 הוא בעל מניות בערוץ השידור שלוֹ עצמו בכבלים, ולכֵן הוא ראשית דבר איש עסקים לכל דבר. בעסקים יש להניח מותר לעשות כל דבר בעיקר להפר אמון ונאמנות . לא כך הדבר בעיתונאות. מיילן טנזר היה סוג של עיתונאי בעל אינטרסים מסחריים ולכן הגדרתו כעיתונאי הייתה בעירבון מוגבל. יאיר שטרן התמים היה צריך להבין שיש הבדל בין מילה הנאמרת ע”י עיתונאי טהור נטול אינטרסים לבין עיתונאי שמייצג קונצרן טלוויזיוני שמאחוריו מטרות רֶוַוח כלכליות . ערוץ 2 המשיך מידי עֶרֶב במסע השכנוע האקסקלוסיבי שלו חסר תקדים לעודד את צופיו לצפות בשידורי ה- Final Four  בערוץ הספורט בכבלים , מבלי לאזכר כלל את קיומם של אותם השידורים גם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה כמובן לא עזר לערוץ הספורט בכבלים בסופו של דבר , אך היה בכך טעם גדול לפגם. היה זה מראה עגום לראות את ערוץ 2 מודל של ערוץ טלוויזיה ארצי חוֹבֵר לערוץ הספורט בכבלים במלחמתו העקובה מטריקים נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית . ראיתי בכך אִיוֶולֶת גדולה ועבירה מוסרית נושאת קלון בשעה שמנהל חברת החדשות של ערוץ 2 מר שלום קיטל מטיל על גב’ מיקי חיימוביץ את חובת קידום שידורי ערוץ הספורט בכבלים בערוץ שלו. גם מהסיבה שבעלה של מיקי חיימוביץ’ מר אֵלִי אִילְדִיס הוא עיתונאי ומגיש בכיר באותו ערוץ הספורט. פרשה לא אֵתִּית מכל היבט שהוא . נוצרה עכשיו תחרות של ממש בינינו לבין אנשי ערוץ הספורט כשערוץ 2 מלבה ובוחש ומחרחר את אווירת היריבות בין שני הצדדים. גם חלק ממוספי הספורט בעיתונות הכתובה לא טמנו את ידם בצלחת והתגייסו לטובת הצלחתו של ערוץ הספורט. הם נתנו לקוראיהם להבין שערוץ 5 הצעיר בכבלים, הולך להביס במלחמת הרייטינג את מחלקת הספורט הוותיקה של יואש אלרואי “הזקן” מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מכונת יחסי הציבור של מיילן טנזר פעלה בכל עוּזָה. בזה הם היו טובים. הקולגות העשירות מהכבלים פעלו במרץ והביאו לסלוניקי ניידת שידור גדולה מהארץ, ויותר מפי שלושה כוח אדם בהשוואה לשלנו. הם טרחו ועשו הכל להגשים את נבואות המפלה של הטלוויזיה הישראלית הצפויה במאבק נגדם. תבוסת מחלקת הספורט שלי בקרב על הרייטינג נראתה כעובדה מוגמרת שאין עליה עוררין. בציבור וגם בקרב עובדי הטלוויזיה הישראלית. לא מעטים חיככו שָם את כפות ידיהם בהנאה ונדו בראשם, “הנה אוֹ- טוֹ- טוֹ יואש אלרואי הזקן הולך לחטוף”. אין שמחה גדולה משמחה לאֵיד גם בין קולגות אך התקוות לא היו אבודות ואנוכי אינני האיש שנועד לתבוסה.

ביום שלישי – 18 באפריל 2000 בשעה שלוש וחצי אחה”צ החל הקרב הגדול “ראש בראש” בין חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים . זוהי מלחמת שידור מורכבת בת שמונה שעות שמתנהלת בשתי חזיתות . בסלוניקי וירושלים. שני גופי השידור יורים בכל כלי המלחמה העומדים לרשותם. השידור הישיר נמשך שעות רבות ואשר רצוף גם בהרצת קטעי VTR רבים (על פי קוֹד הרצה) מהניידת בסלוניקי ומן האולפן בירושלים . מיקמתי את עצמי בעמדת הפיקוד שלי בירושלים, מוקף בסוללת טלפונים ומערכת תקשורת הבינלאומית של קווי תיאום 4W וקווי שידור ISDN. ממש כמו במלחמה. בדיוק בשעת האפס יריתי בתותח הראשון נגד השותפים שלנו בערוץ הספורט בכבלים.

אות הפתיחה הגרפית המיוחדת ואותות מעברי השידור שיצרה הגרפיקאית שלנו וורוניקה רבוטניקוף, היו משובבי עין ותכליתיים. באולפן השידור שלנו ישבו השַדָּר אורן רוזנשטיין מלווה בפרשן אפי בירנבוים איש מרתק, אמיץ, ותוסס, אחד ממאמני הכדורסל הטובים בישראל. אילו היה מאמן מובטל הייתי מחתים אותו מייד כפרשן ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אפי בירנבוים מאמן חכם ומעט תמים אך בעל יושרה ניחן בכושר ביטוי והצדיק את המוניטין שלו כמקצוען. בסלוניקי פעלו בנקודות שידור שונות מאיר איינשטיין ואורי לוי ולצִדם הפרשנים אֵלִי סַהַר ורלף קליין. חיברתי את ירושלים לסלוניקי. בין לבין שידרתי את הכתבות החדשותיות של אמיר בר שלום, שהביאו את דרמת ההיערכות של שחקני מכבי ת”א ומאמנה לקראת מפגשם הקרב ובא עם קבוצת ברצלונה. עשיתי כל מאמץ אפשרי להביא את תושבי המדינה הצופים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לסלוניקי. ערוץ הספורט הציב בעמדת השידור שלו בסלוניקי את השָדָר יורם ארבל ופרשנו עוֹפֶר שֶלַח ואת הכתב דָנִי עִנְבַּר. את האולפן בתל אביב איישו מִירִי נְבוֹ ואֵלִי אִילְדִיס, והפרשנים לידם היו אָבִיב לָבִיא וצְבִי שֶרְף.

בשֵש בערב החל משחקה של מכבי ת”א נגד ברצלונה. סיגנָל השידור ה- Unilateral מניידת השידור הקטנה שלנו בסלוניקי הגיע לאולפן בירושלים באיכות גבוהה. לצורך ביטחון השידור ביקשתי את קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 שמואל כהן לוודא שגם סיגנל ה- Multilateral של ERT  המכוון לאירופה, יגיע אף הוא לאולפן שלנו בירושלים לצורך Back up (גיבוי). במקרה של תקלה בקו השידור ה- Unilateral שלנו, תעמוד לרשותי אופציה לנתב את עצמי כהרף עין כדי להתחבר לתמונת הלוויין המרכזית ששודרה לכל אירופה שכאמור סיפקה הטלוויזיה היוונית . הדבר יקשה אולי לזמן מה על צוות השידור מאיר איינשטיין ואֵלִי סַהָר, בשל צדדים מנוגדים בין צד עמדת השידור שלהם לכיוון הצילום, אך יבטיח שצופי השידור הציבורי יישארו נאמנים למקור, ולא ינטשו ויברחו מאתנו בשעת תקלה לעבר ערוץ הספורט בכבלים . ביטחונות השידור הישיר הם עניין יקר ומסובך. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן שכל כך אהבתי והערכתי העניק לי את הגיבוי התוכניתי והטכני הנדרשים . מוצאו של יָאִיר שְטֶרְן היה ממחלקת הספורט בזמנם של דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת. הוא היה בקי בעצמו ביסודות ההפקות המורכבות והמסובכות וגם היקרות של שידורי הספורט. הוא היה הבוס הישיר שלי , העניק לי גיבוי טוטאלי והיה שותף נאמן בהצלחות השידורים. שש שנים מ- 1983 ועד 1989 ניהל וניווט בעצמו את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אח”כ מונה להיות כתב ושדרה ערוץ הציבורי ורשות השידור בוושינגטון בירת ארה”ב. יום אחד בקיץ 1993 קרא לו המנכ”ל מוטי קירשנבאום ליטול ידיו את ניהול הטלוויזיה הישראלית, כשהחליט לא להאריך את כהונתו של המנהל היָשָן יוסף בר-אל. יוסף בר-אל הודח אפוא ויאיר שטרן תפש את מקומו.

יָאִיר שְטֶרְן בנו של אָבְרָהָם “יָאִיר” שְטֶרְן ז”ל מנהיג הלח”י שנרצח ב- 1941 ע”י הבולשת הבריטית במקום מסתורו בתל אביב, ספג את חינוכו התּקשורתי בארה”ב מולדת הטלוויזיה. הוא היה אינטליגנטי, מהיר תפישה והגון מאוד בשיקוליו ובהחלטותיו. מוטי קירשנבאום לא טעה בבחירתו ובמינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 בבחודש יוני של שנת 1993 (במקומו של יוסף בר-אל שהודח). יאיר שטרן היה אולי מנהל הטלוויזיה הטוב ביותר בתולדותיה. הוא פרש מתפקידו ב- 30 באפריל 2000  בתום שבע שנות כהונה בתפקיד הרָם . ממלאי מקומו הזמניים יאיר אלוני ויוסי משולם לא הצליחו מעולם להיכנס לנעליו. מכבי ת”א גברה בקלות על ברצלונה בתוצאה 65 : 51 בשלב חצי הגמר של ה- Final Four, והעפילה למשחק הגמר ביום חמישי – 20 באפריל 2000 . גם פאנאתנאייקוס עם עודד קָטָש לא התקשתה מול אפס פילזן הטורקית , והעפילה אף היא לשלב הגמר. עודד קטש במדים הירוקים של פאנאתנאייקוס עתיד היה לפגוש בעוד יומיים את קבוצת האם שלו מכבי ת”א בצבעי הצהוב כחול שלה . תחרות ה- Final Four לבשה עכשיו שני ממדים. ישראל נגד יוון ומחלקת הספורט שלי במאבק “ראש בראש” נגד ערוץ הספורט בכבלים של מיילן טנזר. השעה עכשיו הייתה חצות. פיניתי את אולפן הספורט שלנו לטובת מהדורת החדשות המסכמת “מהיום למחר”. מבצע השידורים הארוך בן שבע השעות של היום הראשון מסלוניקי במשחקי ה- Final Four, היה עכשיו מאחורי. הודייתי לצוות המיומן ומצומצם שלי בירושלים ובראשם העורכים יוני קנלר, יגאל שמעוני, ירון מאיר, וכרמל לוצאטי (כתב ערוץ 2 היום) וגב’ שרון סלע המקסימה שהייתה אחראית על הקשר הלווייני הבינלאומי עם צוות השידור שלי בסלוניקי. לידי פעלו גם כמעט עשרים וארבע שעות סביב השעון שתי עוזרותיי, נשים אמיצות וחרוצות, מזכירת ההפקה שלי רותי ליפקין שעבדה עִמִי ולצִדִי כבר 16 שנה רצופות, ועוזרת ההפקה והבימוי דורית חיימי. עם חיילים כאלה הניצחון איננו מוטל בספק.

נפניתי עכשיו לתכנן את מהלכי הקרב הבא עם חברי הנמצאים בסלוניקי, קרב שידור ארוך , מורכב מאוד ומסובך טכנולוגית, שהיה אמור להתחולל בעוד פחות  מ- 48 שעות. בשלוש לפנות בוקר עזבתי את משרדי מחלקת הספורט בדרכי לחדרי במלון “שערי ירושלים” הסמוך לבניין הטלוויזיה כדי לנסות לחטוף תנומה בת כמה שעות. הייתי זקוק לה. לא ישנתי כמעט שבוע ימים בשל מתח השידור. אני לא מסוגל להירדֵם כשאני מתוח. שנתי נודדת במצבים כאלה אני מתהפך על משכבי. בדרכי למלון חשבתי על הזכות הגדולה שנפלה לידי לאמן ולהכשיר את מערכת השידור שלי בתפקידיהם הרבים בשנים שחלפו. המשימה הראשונה והיסודית הייתה ליצור צֶוֶות הרמוני ומקצועי (ונאמן ומסור למקום עבודתו) בתוך דרגי העבודה השונים במחלקת הספורט. כדי להצליח בעבודתם זקוקים שדרי הספורט לתשתית אנושית מקצועית, מוכשרת ובעלת מוטיבציה שכוללת, מפיקים, עורכים, מזכירות ועוזרות הפקה זריזות ויעילות, מתאמי שידור ומקבלי שידור, רשמי VTR, וכמובן טכנאים מאומנים. השַדָּרים הם הגוזרים את סרט התהילה אך הם אינם יכולים להגיע אליה ללא מערכת עיתונאית וטכנולוגית רב זרועית , המגבה ומכוונת אותם רגע – רגע, ושעה – שעה. יורם ארבל, מאיר איינשטיין, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ כבשו כל אחד בשעתו את הפסגה בעזרת המיקרופון שנתמך ע”י עוזרים קרובים . בלעדיהם הם שווים כקליפת השוּם.

einstein 2

טקסט תמונה : סתיו 1990. מר מאיר איינשטיין בימים ההם בראשית הקריירה שלו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר מעברו אלינו מרדיו “קול ישראל”. הוא היה שדר ועיתונאי משכמו ומעלה. הגעתו אליי לפני כרבע מאה של שנים דחקה משם את השדר רמי ווייץ לזרועות ערוץ 5 בכבלים של מיילן טנזר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

weitz

טקסט תמונה : קיץ 1980. רמי ווייץ בראשית דרכו. במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא מצא את מקומו בערוץ הספורט בכבלים והפך לאחד מטובי שדרי הספורט בטלוויזיה בעשור ה- 90 והעשור הראשון של שנות ה- 2000 . לאחרונה נודע לי כי פרש משידור פעיל בטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אם להשתמש במשחק הכדורסל  כמטפורה, הרי שמאיר איינשטיין שימש בסלוניקי שחקן הציר וששי אפרתי (אחד המפיקים המצטיינים בהיסטוריה של השידור הציבורי מאז נוסד ב- 1968) היה רכז המשחק שלו. יוני קנלר, יגאל שמעוני, וירון מאיר שימשו בירושלים כשחקני הפינה בקבוצת הכדורסל הטלוויזיונית הזאת. לכל האנשים הנפלאים האלה הייתה התחייבות אישית לתרום למען קבוצת השידור שבה שיחקו. השידור הטלוויזיוני הוא עבודת צוות מובהקת. ממש כמשחק הכדורסל אותו הם משדרים עכשיו. בכירי השדרים אינם שווים “כקליפת השום” ללא עוזריהם הקרובים בדירוג המשולב, בדֶרֶג עיתונות – הפקה וכמובן הטכנאים בחטיבת ההנדסה. הגענו מוכנים לקראת התחרות האמיתית שנכפתה עלינו כנגד ערוץ הספורט בכבלים. זאת הייתה הרגשה נפלאה להנהיג ולהוביל את השידורים הישירים מסלוניקי. מחלקת הספורט הייתה נבחרת ספורט מקצוענית ומקצועית ששחקניה דבקים במשימה ללא פשרות, בירושלים וסלוניקי גם יחד . היא מנתה אומנם צֶוֶות קטן, אך הייתה מגובשת ומאומנת היטב ולכן יעילה ומהירה, והייתה מוכשרת לפגוע. מחלקת הספורט שימשה ללא כל צֵל של ספק חוד החנית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם.

המתנתי בכיליון עיניים לדו”ח הרייטינג הרשמי של ועדת המִדְרוּג הישראלית  ה- People meter סקר צפייה יומי המבוצע ע”י חברת טֶל – גָאל . זהו ספר התנ”ך של רשתות הטלוויזיה בישראל המכריז מידי בוקר על כמות הצופים שצברה כל תוכנית ותוכנית בשידורי יום האתמול בערוצי הטלוויזיה השונים. אין שום איש רציני בתעשיית הטלוויזיה בישראל שמרשה לעצמו שלא לעיין בדו”ח הצפייה של טֶל – גַאל כשהוא לוגם מכוס הקפה הראשונה של הבוקר. חשיבותו של מדד טֶל – גַאל בישראל כחשיבות מדד נילסן בארה”ב . שניהם נחשבים לאורים ותומים של דעת וטעם הקהל, החורצים את גורלן של תוכניות הטלוויזיה לשֶבֶט או לחֶסֶד.

ביום רביעי – 19 באפריל 2000, בתשע בבוקר צִלצֵל אלי יאיר שטרן למשרדי במחלקת הספורט בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. מנהל הטלוויזיה היה כולו נרגש . מעולם לא שמעתי אותו כה נסער, “יואש אלרואי , הבסת בגדול את ערוץ הספורט של מיילן טנזר”, בישר לי, והוסיף בהתרגשות רבה כשהוא זועק לשפופרת הטלפון, “שיא הרייטינג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורי אמש בשבע ארבעים וחמש בערב, עמד על  % 36.8 מול השיא של ערוץ הספורט בכבלים שעמד על  % 8.7 . גם ממוצע השידור שלנו היה מעולה , % 27.3  מול  % 7.8  שלהם”. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היה כל כך שמח ושבע רצון, עד שכמעט פצח בריקוד. השבתי לו : “יאיר תירגע, זה היה רק היוֹמָן. הסרט טרם התחיל. אתמול הרגנו אותם, מחר ביום חמישי – 20 באפריל 2000 בשידור הישיר הבא של משחק הגמר נקבור אותם”. כמו בתחרות אִגרוף, החטיפה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מכת וָו לסנטרו של ערוץ הספורט בכבלים, והפילה אותו בנוֹק אַאוּט לקרשים. ביום שלישי – 18 באפריל 2000 החלה ספירת העֶשֶר של הצופים. היא עתידה הייתה להסתיים כעבור ארבעים ושמונה שעות בחצות הלילה של יום חמישי – 20 באפריל 2000 בתום שידור משחק הגמר של  ה- Final Four , לאחריו מצא ערוץ הספורט היהיר את עצמו שוכב פרקדן על Canvas הזירה. גם שידורי ערוץ 2 ניזוקו קשה מהרייטינג המזהיר שצַבְרָה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ירדתי ללשכתו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בקומה השלישית כדי ללחוץ את ידוֹ. כמובן שהתחבקנו והתנשקנו . הוא היה מנהל הטלוויזיה “הטוב ביותר”, כפי שהגדיר אותו פעם מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, אך גם ידיד וחבר קרוב שלי שהערכתי ואהבתי. איחלתי לוֹ חג פסח שמח. קבענו לשוחח שוב בהמשך היום. רציתי לדַוֵוח לו במדויק את כל פירטי מהלכי ההפקה שאני אמור לבצע בהמשך השידורים הישירים מסלוניקי . מאום לא הסתרתי ממנו. אולי זה מגוחך לדבר בצורה רגשנית כזאת על מישהו בתעשיית הטלוויזיה אבל את יאיר שטרן באמת אהבתי. הוא היה איש נבון, איש של תרבות ו- ג’נטלמן. בלעדיו לא ניתן היה לכבוש את הפסגה. לא היו לי כל חברים בטלוויזיה. הייתי זאב בודד. אינדיבידואליסט. כמנווט שידורי הספורט של ערוץ 1 ראיתי בהתכנסות האנשים בחטיבה שעליה אני ממונה אינטרס טלוויזיוני. הייתה לי מטרה משותפת כוללת יחדיו עם פיקודיי : לייצר את הטוב ביותר למען משלם האגרה ולהביא אותו למסך הטלוויזיה. במקום המקצועני הזה שטוף אמביציות רייטינג אין מקום לידידות וחבֵרוּת, רק מנהיגות הוגנת. עם יאיר שטרן זה היה שונה לגמרי.

בעוד אנו עוסקים בניצול ההצלחה כנגד ערוץ 5 בכבלים והתוויית דרכי הפעולה האפשריות של המשך שידורי ה- Final Four, משחק הגמר עצמו בתוך יממה, ביום חמישי – 20 באפריל 2000, נחת ערב החג על שולחננו, של מנהל הטלוויזיה ושלי אִיגֶרֶת התראה מביכה ממנכ”ל רשות השידור אורי פורת. האיגרת דנה בעניין ניתוקו בכוונה תחילה של מוטי לוי סמנכ”ל הכספים שלוֹ על ידי יאיר שטרן ועל ידי מההסדרים הכספיים שחוללנו עם ערוץ הספורט, הנוגעים לשידורי  ה- Final Four ורכישת משחקי ליגת העל לעונת 2001 – 2000. כאילו שזה היה הנושא החשוב ביותר לטפל בו עכשיו בעיצומו של קרב השידור “ראש בראש” נגד ערוץ 5. דווקא כעת בשיאן של פעולות ההפקה והשידור הדרמטיות, המורכבות, והמסובכות תחת לחץ תחרותי החליט אורי פורת להעיר למנהל הטלוויזיה שלוֹ ולי. הנה הטקסט כלשונו [2].

porath 1

טקסט מסמך : 18 באפריל 2000. האִיגֶרֶת הזאת, לא רק שלא הייתה במקום, אלא חשפה גם את ניתוקה המוחלט של ההנהלה הראשית מהמתחולל בשדה הקרב של שידורי סלוניקי. חבריי ואנוכי נלחמים בכל כוחותינו לחימה רצופה מזה שלושה שבועות ומדירים שינה מעינינו , ואילו רמטכ”ל צבא השידור משגר אלי ערב ההסתערות האחרונה על היעד, מכתב הדַן  בדרכי נוֹהַל וביורוקרטיה. היום ממרחק הזמן זה נראה הדבר תמוה והזוּי. אז זאת הייתה מציאות מרגיזה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בכל הנהלת רשות השידור היה רק איש אחד , מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, שידע באיזה “וִויָה-דוֹלוֹרוֹזָה” צעדתי עד הַלוֹם. היחיד שהיה מעורה בכל צעד ושעל בנתיב ההפקה. לכן ראה בהישג הרייטינג של רשת הטלוויזיה שאותה ניהל ניצחון אישי שלי. ביקשתי מרותי ליפקין מזכירת ההפקה שלי להשיג לי בטלפון את המפיק ששי אפרתי בסלוניקי, ואת קוֹבִּי בֵּן גוּר יו”ר דירקטוריון “פֶּלֶא פוֹן” בבניין “בֶּזֶק” בגבעתיים כדי לבַשֵר להם את בשורת הניצחון . דיווחתי לקוֹבי בֵּן גוּר נותן החסות הרשמי והבלעדי לשידורי ה- Final Four את נתוני הרייטינג של אמש. הבטחתי לוֹ, “מחר , יום חמישי – 20 באפריל 2000 , בעת השידור הישיר של משחק הגמר מכבי ת”א נגד האלופה היוונית קבוצת פנאתינאייקוס אתונה , אנחנו נכה את ערוץ הספורט שוק על ירך וגם נעמיק את פער הצפייה”. קוֹבִּי בֶּן גוּר נדהם למשמע תוצאות הרייטינג המרוממות מצד אחד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ונושאות אותו אל על , ומאִידַך משפילות את ערוץ הספורט בכבלים. הוא היה כל כך מופתע מהדיווח עד שנמנע מלהאמין בתוצאותיו. פִקְסַסְתי למשרדו את דו”ח הצפייה כדי שיקרא את הנתונים במו עיניו .בינתיים עשתה לה שמועת הרייטינג כנפיים והגיעה גם ליָוָון . אנשי צֶוֶות השידור שלי שָם דיווחו לי שאנשי ערוץ הספורט בסלוניקי נראים “לבנים כמו קיר”. ביקשתי מהם לנהוג בצניעות , לא להתרברב, ולהגיב באיפוק. “אַל לכם להתראיין לשום גורם עיתונאי בשטח סביבכם”, הוריתי להם. בסלוניקי עמד להיערך משחק הגמר בכדורסל ובישראל התמודדות הטלוויזיה בין ערוץ 1 הציבורי לערוץ 5 בכבלים. מטרתנו העיקרית הייתה עכשיו לגבש ולהתוות את מהלכי הטלוויזיה בין שני מוקדי השידור בסלוניקי ובירושלים לקראת השידור הישיר של משחק הגמר בין מכבי ת”א למועדון היווני פאנאתאנאייקוס ותכנון הנוק אאוט הסופי שאנו עתידים להנחית על מיילן טנזר וחבריו בערוץ 5. דאגתי העיקרית הייתה נתונה לפרשן המצטיין שלנו אֵלִי סַהַר, איש דתי וקפדן במצוות, שאמור היה לצעוד כ- 13 ק”מ ממלונו “קָאפְּסִיס” לעבר היכל הכדורסל בסלוניקי כדי להגיע במועד לשידור משחק הגמר, מבלי לחלל את חג הפסח. נפרדנו בברכת חג שמח. בערב ירדתי לתל אביב לחוֹג עם משפחתי את חג לֵיל הסדר.

עם צאת החג בליל חמישי – 20 באפריל 2000 , הגיע אֵלִי סַהַר להיכל הכדורסל רטוב עד לשד עצמותיו. הוא צעד דרך ארוכה, חלקה בגשם שוטף, אך היה דָבֵק במשימת השידור ועשה כל מאמץ לחבור למאיר איינשטיין במועד לפני שריקת הפתיחה . אין ספק שנוכחותו בעמדת השידור הייתה חיונית ביותר. שידור משחק הגמר היה אולי אכזבה למכבי ת”א שהפסידה לפאנאתנאייקוס היוונית בשורותיה כיכֵב עודד קטש 73 : 67, אך היה משב רוח מרענן לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הצלפנו בשוֹט הרייטינג. אחריה באה שריקת הרוח. הִכּינוּ את ערוץ הספורט שוק על ירך % 30.01  מול  % 6.06. חברי ואני השקענו מאמץ גדול במאבק השידור הזה וניצחנו קבל עם ועדה. ההערכה הרווחת הייתה ששני מיליון צופים בישראל היו עֵדים לוֹ הרייטינג שהונח על ראשנו דמה לרגע לזֵר דפנה של תהילה. רק משירד המסך ונדמו קולות התופים והחצוצרות , בשעה שהִנך לבד ועושה את חשבון הנפש, אתה מבין שוּב שנתוני הרֵייטִינְג המנצח הנוחתים על שולחנך במשרד הם אומנם פְּרָס, אך פְּרָס שאתה כמתכנן שידורים נוצרת להיות עַבְדוֹ. יש מחיר להצלחה.

הניצחון הדרמטי של כנופיית הספורט הוותיקה של יואש אלרואי הסב והזָקֵן (כפי שטענו רבים) על ערוץ הספורט בכבלים הצעיר של מיילן טנזר, העבירה את פסי התחרות הסמויה למאבק כוחות גלוי לעבר זירת העיתונות הכתובה. לפתע יצאו העניינים מכלל שליטה. ערוץ הספורט יקיר העיתונות הכתובה (וגם חנפנית) שלא החמיצה כל דרך לקדם את מהלכיו, הובס. המועמד האהוב והחביב לניצחון מוחץ על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסלוניקי נכנע וירד על ברכיו. עד לאותה התבוסה המרה בסלוניקי 2000 שררו בין שני גופי השידור יחסי עבודה תקינים והרמוניים. מיילן טנזר ואנוכי שמרנו על קשרי עבודה הוגנים. הסכם שידור טורניר ה- Final Four בכדורסל שנחתם בין שני גופי השידור לא נעשה בגלל “עיניהם היפות” של מנהל הטלוויזיה הישראלית ומנהל הספורט שלו. הוא נעשה בשל אינטרסים וסיבות כלכליות מובהקות. ערוץ הספורט החזיק בידיו חומר נפץ שיכול היה לרַסֵק אותנו אך היכולת להדליק את הפתיל הרועֵם נשללה ממנו. זוהרו הרב והפופולריות שהיו מנת חלקו בעשור השנים האחרון הועמו. הוא לא היה עוד מה שהיה. הבּוסים הגדולים של חברות הכבלים (ערוצי זהב, תבל, ומת”ב) כפו על מיילן טנזר לחלוק את נזיד העדשים עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מפולת כלכלית כבדה איימה זה מכבר על הטלוויזיה הכבלים. הם צברו הפסדים כספיים ענקיים והיו חייבים מאות מיליוני שקלים לבנקים, אותם הבנקים שהעניקו להם בעבר אשראי כמעט ללא הגבלה. מיילן טנזר ואנשיו לא עשו כל טובה למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ולי כמנווט שידורי הספורט שלו בשעה שחלקו עמנו את מרכולתם היקרה. קנינו אותה במיטב כספו של משלם האגרה. משעה שהחלה התחרות בינינו וכל צד צבר תאוצה במירוץ הטלוויזיוני החשוף לעיני כל, ממש לא התכוונתי וגם לא היה לי שום חשק לחצות שֵנִי את קו הגמר.

לא אהבתי את יריבי השידור שלי מערוץ 5 (ומי אוהב את יריביו) , אך כיבדתי אותם. היה לי ריספקט למַיְילֶן טַנְזֶר ולמפיק הראשי שלו שַכִי פְרָנְץ. שני אנשים צעירים שפעלו בכל כוחם למען תפארת הערוץ עליו היו מופקדים. היה בידיהם ממון וכסף רב. הם היו עשירים הרבה יותר מרשות השידור הממלכתית ויכלו לקנות בממונם כמעט כל דבר ש- זָז. היו להם גם יחסי ציבור ויכולות שיווק מצוינים , מה שלא היה לנו מעולם. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נולדה יתומה, ללא יחסי ציבור , וללא כשרון שיווק מינימלי. כך גם הורגלה ואוּמנה לפעול. הטלוויזיה הישראלית לא ניסתה אף פעם לטפח מודל לקידום מכירות ולהקים מנגנון של טיפוח עצמי. אפילו המנכ”לים כמו יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד, אוּרִי פּוֹרָת, מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם וגם אריה מֶקֶל שהיו עיתונאים בעצמם והיו אמורים להבין משהו בשיווק יחסי ציבור, נטו בעל כורחם לשמש כשַק חבטות שהוצב בכיכר הממלכה. אם שירתה אותם ברשות השידור בכל זאת איזו מערכת יחסי ציבור כלשהי הרי שהייתה חובבנית ונאיבית. המנכ”לים של רשות השידור ניהלו מוסד שעוסק בתקשורת המונים אך לא בטוח שהם בעצמם הבינו את חשיבות הנושא. מסכת יחסי הציבור ויכולות השיווק של גוף שידור ציבורי נראה להם במידה רבה עניין שולי, אולי מפני שלא קשרו את גורלם האישי לאורך זמן עם רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שאותה ניהלו והנהיגו. הכֵּס הרָם של מנכ”ל רשות השידור היה מושָב זמני ושימש להם (לא לכולם) כמעין תחנת מעבר. צחוק הגורל היה לראות אותם שוב ושוב מושפלים (מבלי להגיב) מידיה של עיתונות לא אוהדת , לעיתים גם צבועה ומתחסדת, שכתבה את דברי הביקורת שלה כביכול בשם הציבור. ערוץ 1 הציבורי הצטייר שוּב ושוּב כרשת טלוויזיה מסורבלת ומיושנת ובעיקר כמי שאיננה יודעת להגן על עצמה מפני מיידי האבנים בשְמָשוֹת חלונות הראווה שלה.

מוטי קירשנבאום היווה במידה רבה דֶגֶם של מנכ”ל בשירות ציבורי שהיה אדיש ליחסי הציבור והשיווק של השידור הממלכתי שבראשו ניצב ואותו הוביל והנהיג. אם לא פעל נגד, לפחות לא נעזר בהם. מוטי קירשנבאום היה לבטח אדם רציני, וודאי ישר והגון לחלוטין. הוא דחף ככל יכולתו (שלא תמיד הספיקה) את הטלוויזיה הישראלית – הציבורית ערוץ 1 ורדיו “קוֹל ישראל” קדימה . הוא היה המנכ”ל הראשון שפעל בתנאי תחרות, אך הרשת שניהל הייתה נטוּלת כל פיסת יחסי ציבור ובלי כמות מיניאלית של אנרגיית שיווק, אלמנט כה הכרחי בתקשורת המונים . בעניין השיווק היה לו הרבה מה ללמוד מאלכס גלעדי, דן שילון ויוחנן צנגן, ועוזי פלד. ערוץ 2 המסחרי שקם עליו להתחרות בּוֹ בנובמבר 1993 והטלוויזיה בכבלים עשו לוֹולהנהלת הטלוויזיה  “בית ספר” בפרסום שיווק. הם השקיעו כל מאמץ שיווקי ופרסומי אפשרי כדי להבליט את עצמם בשטח וכדי להסיט את תשומת לִבָּם של צופי הטלוויזיה אליהם. מסע פרסומם ושיווקם האגרסיבי של המתחרים המסחריים לציבור נראה בראשית שנות ה- 90 כמעין הכרזת מלחמה על השידור הציבורי. זה מצא את ביטויו המובהק לא רק על המסך שלהם אלא גם מידֵי יום בעיתונות הכתובה ובשִלטֵי חוצות. היכן שלא הסתובבת ראית את ערוץ 2 נתקע לך בעיניים. אפילו על האוטובוסים. צריך להיות ישר ולהודות שמטרתם צלחה מעל המשוער.

רשות השידור והטלוויזיה הציבורית בראשותם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן לא נפלה אז בתכניה מאלוּ של ערוץ 2. או במילים אחרות, הערוץ המסחרי לא היה טוֹב יותר בהישגיו מערוץ הציבורי. הוא עלה עליו רק באריזת הפרסום והשיווק של מוּצַר שלא עלה בערכו וטיבו על זה של מתחרהו, על קהל הצרכנים זה בדרך כלל עובד היטב. שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זכו בתקופתם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן לתהילת רייטינג יוצאת דופן אך הרשות והטלוויזיה לא עשו מעשה להתפאר בהם. מפני שנהגו בענווה נדמה היה שהם עושים דווקא כל מאמץ להחביא את הנתונים והמספרים הנפלאים. חשיפת ההצלחה של השידור הציבורי באמצעות יחסי ציבור נראתה כמו מהלך רברבני ולא צנוע. היה נדמה לי שמוטי קירשנבאום מגלם באישיותו את האנטגוניסט המושלם ליחסי ציבור ופרסום. מנכ”ל רשות שידור היה כוכב תקשורת אך סיגל לעצמו מדיניות של אנטי כוכב. אני בטוח שכבן אנוש אהב את יחסי הציבור והפּרסום כשזה נגע לוֹ אישית, ומי לא מתרגש מפופולאריות , אך אולי זה לא היה כּה חשוב לוֹ כשזה נגע לאחרים. אין ספק כי אם את רשות השידור היו מנהיגים דן שילון או אלכס גלעדי הם היו נוקטים במדיניות שיווק ציבורית אגרסיבית הרבה יותר. ועוד דבר. ברשות השידור לא הייתה קיימת מעולם מחלקה ו/או חטיבה שתפקידה היה לפַרְסֵם ולשָוֵוק את השידור הציבורי וגם לא מנגנון שתפקידו להגן על השידור הציבורי מפני הביקורת המוטחת בו שוב ושוב . רשות השידור לא “לִכְלֵכָה” את ידיה ביחסי ציבור. מוטי קירשנבאום הגיע לשיא הישגיו הציבוריים והאישיים (חתן פרס ישראל לטלוויזיה) ב- 1976 כאינדיבידואליסט וסוליסט, ללא סיוע של יחסי ציבור מבחוץ . וועדת הפרס בראשותו של פרופבור אליהוא כ”ץ בחרה בו. אני מעלה השערה : ייתכן ועוזריו בשנים 1998 – 1993 והוא חשבו שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הממלכתית יכולה להסתפק בשידורי ה- Promo העצמיים שלה. ואם לא חשבו כך, נהגו כך. הסְכֶמָה הייתה ש- השידור הציבורי הוא מוּצר טוב שמוֹכֵר את עצמו אוטומטית ואיננו זקוק ליחסי ציבור. זאת שגיאה. גופי שידור פופולאריים בעלי מוניטין גדול יותר מרשות השידור הישראלית וחברות כלכליות ידועות שאינם זקוקים אולי ליחסי ציבור ופרסום בשל ההצלחה המוכחת שלהם במשך שנים, לא מרשים לעצמם להתנהג על פי דפוסי מחשבה נאיביים כאלה. הם שומרים את עצמם בצורה מחושבת ומתוכננת בתודעת הציבור שבתוכו הם פועלים ואליו הם מכוונים את שיווק מרכולתם.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והנהלת רשות השידור הניחו במשך שנים הנחת יסוד אוטומטית כי אין להגיב נגד הביקורת המוטחת, ואמרו לעצמם, “עבודתנו מדברת בעד עצמה” . זאת טעות מפני שהיא מותירה את הצופים מבולבלים. הגישה האנכרוניסטית של השידור הציבורי כלפי צופיו ומבקריו, “שיגידו כולם מה שהם רוצים , ממילא הכלבים נובחים והשיירה עוברת”, הייתה מוטעית מיסודה. על רשות השידור הייתה מוטלת החובה להגיב באסרטיביות , בביטחון , ובכֵנות לדברי הביקורת המושמעת כלפיה מכל הכיוונים. אפילו ה- “ניו יורק טיימס” העיתון היומי האמריקני האיכותי ורב התפוצה וההשפעה, הודיע לא מכבר כי הוא מתכוון לנקוט במדיניות חדשה ולהתחיל להגיב על הביקורות המופנות כלפיו באופן תדיר מימין ומשמאל , וללכלך את ידיו במעט יחסי ציבור. החלטה זו היא חלק מחזון מיוחד שגיבש העיתון במטרה להשיב לעצמו את אמון הקוראים. מה שטוֹב ל- “ניו יורק טיימס” טוב לכל גוף עיתונאי משדר, וודאי לרשות השידור. אף על פי כן ולמרות הכל נחשב מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בשנים 1998- 1993 לנושא הדגל של השידור הציבורי בהא הידיעה במדינת ישראל. כישרונו, יכולתו התקשורתית , ומשקלו הסגולי הטלוויזיוני מציבים אותו לא רק כמנהיג נבחר של השידור הציבורי במדינת ישראל אלא גם כמגינו. מוטי קירשנבאום היה במידה רבה בֵּן מַַלְְכוּת.

[1] חברת התקשורת “פלא פון” בראשות יו”ר הדירקטוריון קובי בן גור שילמה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בספטמבר 1999 סכום של 315000 (שלוש מאות אֶלֶף ו- 15 אֶלֶף) דולר תמורת הקרנת 315 שקופיות חסות של “פלא פון” בשני השידורים הישירים מחו”ל (כולל Pre game show ו- Post game show  בהיקפים חסרי תקדים) של שני משחקי הכדורגל קפריסין – ישראל ו- ספרד – ישראל, במסגרת קמפיין 2000 EURO.

[2] ראה נספח : אגרתו של המנכ”ל אורי פורת מתאריך 18 באפריל 2000 אל מנהל הטלוויזיה ואלי, ונושאו : זכויות הפיינל פור  והליגה בכדורגל.

אינני יודע אם יָאִיר שְטָרְן מנהל הטלוויזיה ובכירים אחרים בשידור הציבורי דָוִד “דוּדוּ” גִלְבּוֹעַ ורָפִיק חַלָבִּי מנהלי חטיבת החדשות , ומנהלת חטיבת התוכניות דליה גוטמן בתקופת מוטי קירשנבאום , היו תמיד שותפים לדעתו של המנכ”ל שלהם, אך מעולם לא ראיתי אותם מתייצבים נגדו . פעם רכש מנהל מחלקת סרטים קנויים בטלוויזיה הישראלית בֶּנִי רוֹזָ’נְסְקִי את סידרת סרטי גֵ’יְימְס בּוֹנְד (James Bond) בכיכובו של שון קונרי להקרנה בלעדית בערוץ הציבורי. יאיר שטרן לא ערך שום קידום חיצוני ולא עשה יחסי ציבור בעיתונות לסדרה המיתולוגית שתפשה מקום חשוב בלוח השידורים שלוֹ ב- Prime time. “עזוב”, אמר לי באחת מישיבות הבוקר, והוסיף, “ה- Promo אצלנו מספיק. האנשים כבר יראו את זה מעצמם”. ב- 1994 שידרתי לקראת מונדיאל ארה”ב 94′ סדרה דוקומנטרית מרתקת ובלעדית בת  15 תוכניות שסיפרה את תולדות משחקי גביע העולם בכדורגל מאז זכייתה של אורוגוואי במונדיאל הראשון ב- 1930 ועד לטורניר 1990 בו זכתה גרמניה. קניתי את הסדרה המצוינת מחברת “PRISMA”. כל פרק הכיל צילומים נדירים ומִשכו כשעה. אסור היה כמעט לדבר על זה . הסדרה שודרה כסוד כמוס ללא שיווק.

זה מעניין. מוטי קירשנבאום ואורי פורת ניהלו בעשור ה- 90 רשות שידור שעשתה, הפיקה, ויצרה גם הרבה דברים מצוינים אך לדאבון לֵב הייתה עצלנית ביחסי הציבור והשיווק שלה. מערכת הדוברות אם הייתה קיימת כזאת לא קידמה מעולם דבר, גם לא את מוצרי השידור הטובים. לי היה נדמה שלהם היה נדמה כי לא נדרש ואין צורך להעניק תנופה ולקַדֵם מוצר שידור טוב המקדם את עצמו ממילא. שגיאה קשה. הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור נעדרו כל אוריינטציה של שיווק. יכול להיות שהכסף הציבורי שהגיע באופן אוטומאטי מידֵי שנה לקופת הרשות ממשלם האגרה דיכא כל יוזמת שיווק. שני ערוצי הטלוויזיה המסחריים במדינת ישראל ערוץ 2 וערוץ 10 עסוקים כל העת בשיווק עצמי של תוכניותיהם מעבר למסגרת הפנימית של הרשת. בצדק. החובה הזאת מוטלת גם על השידור הציבורי .חברת המשקאות האמריקנית המצליחה “קוֹקָה – קוֹלָה” (Coca Cola), מעניקה כל יום תנופה מחודשת לגלגל השיווק ויחסי הציבור שלה , למרות שהמשקה הקל והפופולארי קנה לו אחיזה כלכלית איתנה בכל מקום ופינה ברחבי תבל. לא כל שכן כשמדובר ברשות שידור ציבורית הפועלת בסביבה תחרותית. היא חייבת לקדם ולשווק את עצמה כל הזמן וללא הפסקות. המנכ”ל מוטי קירשנבאום ניהל בחוכמה את השדור הציבורי בשנים 1998 – 1993. הוא לא היה חָף משגיאות אך היו לו סיבות טובות לשווק את מרכולתו. הוא לא עשה זאת . האיש היה טוב הרבה יותר במעשים מאשר בהצהרות.

יוסף בר-אל שיָרָש את יאיר שטרן ומוטי קירשנבאום היה שונה מהם. בניגוד להם יצר לעצמו מערכת דוברות יחצנית . הוא השתמש בעיתונות הכתובה כדי לשווק את המצרך וניסה להגן בעזרתה על מוצרי השידור הקלוקֵלים שלו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתקופת מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל התחמשה בטכנולוגיה חדישה כדי ליצור קדימוני שידור (Promo’s) שהאפילו באיכותם על מוצרי שידור ירודים מדומים שאותם כביכול קִידְמוּ. יוסף בר-אל החל לפרסם את מוצרי השידור שלו בעיתונות ומחלקת ה- promo של הערוץ הציבורי אף המציאה את הסלוגאן המזויף, “הערוץ ה- 1 , עושים טלוויזיה בישראל”. זה לא עזר לאיש שָם . שחיתות המסך ועליבות הטלוויזיה עשו שמות ברייטינג הציבורי שירד, נפל, וצנח עד שהתרסק. בסיומו של יום ב- 2 במאי 2005 הוּדַח מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל (אותה הממשלה שמינתה אותו שלוש שנים קודם לכן למשרה הרמה) וסולק לעַד לירכתי ההיסטוריה של השידור הציבור .

ראה “הארץ” מ- 3 במאי 2005 . שרטוט לעגני בעיתון “הארץ” של הקריקטוריסט המוכשר עמוס בידרמן העוסקת בסילוקו והדחתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו באמצע כהונתו ע”י ממלשת ישראל בראשות אריאל “אריק שרון. 

הערה : ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי “רוש ולענה” במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 הספרים הדנה בקורות והתפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ במשך 140 שנים מ- 1884 עד 2014 , ואשר קרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

כשנודע למוטי קירשנבאום כי מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 החדש בהנחיית מר יעקב איילון וגב’ מיקי חיימוביץ’, מתוכננת לעלות “לאוויר” בשמונה בערב כשעה לפני זמן שידור “מבט” בתשע בערב כמקובל מזה עידן ועידנים, החליט מייד להקדים את “מבט” שלוֹ גם כן לשמונה בערב. המנכ”ל רשות השידור רצה להילחם “ראש בראש” בחדשות ערוץ 2. והוא אומנם הסיט אותה לשמונה בערב . אורי פורת שהחליף את מוטי קירשנבאום ב- 1998 קבע שזאת הייתה שגיאה מקצועית והחזיר את “מבט” לתשע בערב. מוטי קירשנבאום שבר ב- 1993 באחת את הרגלי הצופים במדינת ישראל שנהגו לצפות במשך 25 שנה רצופות בתשע בערב במהדורת “מבט” של הטלוויזיה המונופוליסטית. את מהדורת “מבט” של תשע בערב נהגו לכנות מְדוּרָת השבט הקדושה . מוטי קירשנבאום היה המנכ”ל הראשון שהרחיב את תוכנית החדשות המסורתית בת החצי שעה לארבעים וחמש דקות. המהדורה המורחבת כללה בפעם הראשונה באורח קבע מוספי ספורט וכלכלה יומיים נרחבים כדוגמת העיתונות הכתובה . אני יודע כי מוטי קירשנבאום נהג להתפאר מעת לעת בפורומים סגורים בשידורי החדשוֹת והספוֹרט שלוֹ . הוא ראה בהם את חלון הראווה הראשי לא רק של הטלוויזיה אלא של כלל רשות השידור . הוא היה זה שדחף בזמנו את תעשיית ה- Duco Drama המקורית שדנה בהווייתה של החברה הישראלית לעבר המסך הציבורי שלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בתקופתו של מוטי קירשנבאום כמנכ”ל רשות השידור בחמש השנים שבין 1993 ל- 1998 , שודרו בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 סדרות הדרמה הבלתי נשכחות  של “קו 300”, “פרשת קָסְטְנֶר”, ו- “עו”ד סִיטוֹן”. מוטי קירשנבאום היה האיש שהציע ל “חמישייה הקאמרית” הצעה שלא הייתה יכולה לסַרֵב לה וחִילֵץ אותה מזרועות חברת “טלעד” ומידיו של המנכ”ל שלה מר עוזי פלד, כדי להביאה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הדבר הוציא אז את עוזי פלד מדעתו. מוטי קירשנבאום בנה בשנות שלטונו מחדש את יסודותיה הרעועים של הטלוויזיה הישראלית, וקומם אותה במקומות רבים משֶפֶל. מוטי קירשנבאום היה האיש שטיפח כמנכ”ל רשות  השידור את יאיר לפיד לעיתים באופן אישי כמעט, ובנה אותו מבחינה מקצועית כמגיש תוכנית הבידור המרכזית “סוף שבוע” בערבי שישי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה היה לפני שנים רבות. יאיר לפיד הפך בינתיים לכוכב ומגיש “אולפן שישי” מגזין החדשות השבועי של חברת החדשות בערוץ 2 שחייב לפחות חלק מהצלחתו המקצועית למוטי קירשנבאום. היום מכהן יאיר לפיד כשר האוצר של מדינת ישראל והוא עומד בראש מפלגת “יש עתיד” שהכניסה לכנסת ישראל 19 מנדטים . מופנות כלפיו וכלפי ח”כ עופר שלח טענות אזרחיות רבות על התנהלותם הפוליטית וכי מצע המפלגה בעבר איננו משקף את מעשיה בהווה. אנשים לא מעטים מכנים את החלטותיו וביצועיו של שר האוצר יאיר לפיד מעשי רמייה כלפי בוחריו.

אותו מוטי קירשנבאום וגם יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה כשלו בניסיונם בתקופה היא להפוך גם את רָזִי ברקאי לכוכב טלוויזיה. רָזִי ברקאי עיתונאי בחסד עליון מהטובים במדינת ישראל, הגון וישר וחד מאוד, הגיש תקופת מה תוכנית אקטואליה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תוכניתו החדשה כונתה, “ערוץ 1”, אך הוא נכשל. לא מפני שלא היה מוכשר אלא בגלל שלא הוכן כראוי ע”י אלה שמינוּ והזמינו אותו לכֵּס הטלוויזיה. גולת הכותרת לפועלו של מוטי קירשנבאום כמנכ”ל רשות השידור הציבורית הייתה הפקת מסודרת ושיטתית לאורך שנים של הסִדרה “תְּקוּמָה”, שנועדה להשקה ב – 1998, שנת היוֹבֵל להקמתה של מדינת ישראל. גדעון דרורי מונה להיות המפיק והעורך הראשי של הסדרה המונומנטלית בת עשרים ושתיים הפרקים שתיעדה את תקומתו של העם היושב בציון. בהפקת “תְּקוּמָה” הושקע מאמץ תחקירי עצום ורב. הסדרה נהנתה מתרכובת מוצלחת של מחולליה שניחנו בידע טלוויזיוני, כישרון, ומוטיבציה. עלות ההפקה עמדה על סכום של כ- 6.000000 (שישה מיליון) דולר. שידור “תְּקוּמָה” היה הישג מזהיר של הטלוויזיה הציבורית , אך כשלון בשיווקה. היא סבלה מיחסי ציבור עצֵלים, חוסר הכנה והכוונה נכונה של דעת הקהל. צורת הכנסתה של הסדרה החשובה כמוּצַר שידור חדש לשוּק הייתה חובבנית.

מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום , מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן , ומנהל חטיבת התוכניות אליעזר יערי הטילו בחודש מאי 1994 את תפקיד המפיק והעורך הראשי של הסִדרה היוקרתית (שווה בעוצמתה “לעמוד האש” של יגאל לוֹסין) על כתפיו של גדעון דרורי ז”ל אחד מטובי האנשים של הטלוויזיה הישראלית בכל הזמנים ומהוותיקים שבה. גדעון דרורי היה לא רק עיתונאי בעל ניסיון רב אלא גם עורך ומפיק רציני מן המעלה הראשונה. הוא שימש בעבר מנהל מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 1990 – 1986 והיה מנהל מחלקת עריכת סרטים מ- 1972 עד 1981, ועורך סרטים מצוין בעצמו. גדעון דרורי השקיע את כל כוחו ומרצו במשך שלוש שנים וחצי במלאכת התחקיר המורכבת וההפקה המסובכת. גדעון דרורי זכר היטב את אשר התחולל בימים ההם בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : “זאת הייתה מלאכה מורכבת . סייעה בידי בפיתוח ועיצוב הסדרה אסתר דַר ז”ל. כעורך ראשי של “תקומה” היה עלי לקבוע את אופייה וסגנונה של הסדרה, להגדיר את נושאיה, ולבחור ולשבץ את הבימאים ל- 22 הפרקים. הקמתי מערכת ענפה של 150 (מאה וחמישים) אנשים שכללה בתוכה 19 בימאים, 8 תחקירנים ו- 5 יועצים מהאקדמיה. כל בימאי קיבל סינופסיס של הסרט אותו התבקש לביים, לצד הנחיות מפורטות על דרך עיצובו. הבימאים התבקשו להגיש תסריטים ולבססם על תחקיר בשטח. עד לשלב הצילומים התנהל דיאלוג אינטנסיבי ביני לבין הבימאים ובמקביל גם ביני כעורך על לבין יועצי הסדרה. בימאים שתסריטיהם אושרו (מהלך נרטיבי, מבחר מרואיינים וכו’) הוזמנו לצפות בחומרי הצילום ההיסטוריים של ארכיון “תקומה”, וקיבלו את רשותי לצאת להפקת צילומיהם. לקראת שלב העריכה צפיתי בחומרים המצולמים ולאחר מכן ערכתי מעקב צמוד שכלל צפיות בחומרים ושיחות רבות עם ההבימאים. בהתדיינות עם מפיקי ובימאי פרקי הסדרה השונים היה עלי להקפיד על דיוק ומהימנות הצגת העובדות ההיסטוריות. נדרשתי למנוע הטיות אידיאולוגיות ולדאוג לאיכות הסיפור של כל פרק ופרק, ולצורתם של הפרקים”.

drori

טקסט תמונה :  גדעון דרורי ז”ל בערוב ימיו בטרם מותו. הוא נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה החשובים ביותר בתולדות השידור הציבורי. (התמונה באדיבות משפחת דרוריה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהסתיימה הכנת 22 הפרקים והסדרה הייתה מוכנה לשידור ב- 28 בדצמבר 1997 , שָגוּ הנהלת הטלוויזיה הישראלית ורשות השידור שגיאת יחסי ציבור קשה בטיפולם באֵפּוֹס האדיר הזה . למרות שהפקת הסדרה “תְּקוּמָה” הייתה אחת מפסגות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נוסדה ב- 1968, היא לא חוותה יחסי ציבור ושיווק ההולמים יצירה טלוויזיונית דרמטית וייחודית בסדר גודל כזה, באיכות, וברמת מחקר והפקה גבוהים. ל- “תְּקוּמָה” גם לא הוענק שיווק מודרני ואגרסיבי כנדרש. מחולליה הסתפקו בפרסום שטחי וחובבני חסר שיטה כאילו מדובר בשידור טלוויזיוני שכיח מן המניין. הם חשבו שההישג הגדול הוא עצם ההפקה ושידורה על המסך הציבורי – ממלכתי ולא בפּרסומה ושיווקה. זאת הייתה טעות. אסטרטגיה של חובבנים. “תקומה” הפכה בעל כורחה לשנויה במחלוקת. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן ומנהל חטיבת התוכניות אֵלִיעֶזֶר יערי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שגו כשנָהוּ בעיניים קשורות אחרי מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בעניין יחסי הציבור והשיווק. אפשר לראות היום שכל סרט טבע של מוטי קירשנבאום בערוץ 10 זוכה ל- Promo, הכוונה, ופרסום ביתר יעילות מאשר זכתה לו “תקומה” לפני שלוש עשרה שנים בערוץ 1 הציבורי המסורבל, הכבד, והמתנשא .22 פרקי הסדרה המונומנטלית הוקרנו ברֶצֶף של חמישה חודשים ללא מנוף הכרחי של הכנת דעת קהל במדינה שסועה ומפולגת , ללא יחסי ציבור אלמנטריים, וללא ידע מינימלי בשיווק והכנת דעת קהל בכל מהלך תקופת השידור הארוכה של הסִדְרָה. הפרק האחרון הוקרן ב- 24 במאי 1998 כשלושה וחצי שבועות לאחר יום העצמאות ה- 50 למדינת ישראל. ערכה העצום של סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית והמונומנטלית הזאת שהייתה חד פעמית, נבלע בתוך ההמולה שיצרה סביבה. במקום כלשהו היא הלכה לאיבוד.

לסדרה החשובה נבחר והוענק השם ההרואי “תְּקוּמָה”. איש ברשות השידור לא טרח להסביר לפני שידורה של הסדרה  לאומה המפולגת והשסועה פוליטית, דתית, וכלכלית, מרובת המפלגות בה דרים יהודים וערבים בכפיפה אחת, לא תמיד בהסכמה אלא בכורח האילוץ, ה- “תְּקוּמָה” הזאת כפי שהיא מוצגת בחלק מפרקיה נעשתה גם על חשבונו של עם אחר, ולכן היא שנויה בחלק מפרקיה במחלוקת חריפה לא רק בתוך הציבור היהודי על פלגיו השונים, אלא גם בין הציבור היהודי בכללו לבין הציבור הערבי במדינת ישראל. מחלוקת קשה ועקרונית הקיימת עד עצם היום הזה. האינתיפאדה השנייה רק החריפה וחידדה את היריבות בין שני חלקי הציבור היהודי והערבי. היא הגיעה לשיא בחודש אוקטובר 2000, כשכוחות משטרת ישראל ומג”ב הרגו 13 ערבים בעת הפגנות ההזדהות של הציבור הערבי בכפרים הערבים במדינת ישראל עם יו”ר הרשות הפלשתינית יאסר עראפאת, הפגנות שהתפתחו למהומות אלימות . פרקי הסדרה שהוכנו ע”י בימאי טלוויזיה ישראליים, אך שונים בהשקפת עולמם המקצועית וזווית ראייתם הפוליטית , הולידה וגררה וויכוחים קשים ומרים ופלגנות שלא לצורך בציבור. שיאם היה התפטרותו של המנחה הראשי של הסדרה מר יורם גאון. הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור לא הבינו שעצם שמה ההירואי של הסדרה “תְּקוּמָה”, יוצרת ציפיות מוקדמות המסתכמת בהגדרת מאבקם של “הטובים נגד הרעים , ונותנת הכשר לצופים רבים בסלון ביתם לחשוב, שכל מעשה התיישבות וכיבוש שנעשה בארץ הזאת ע”י המתיישבים היהודים מאז ראשית המאה הקודמת הוא מוצדק וכשר לחלוטין. כאילו לא היה מעולם על אדמת ארץ ישראל עם אחר מאז חורבן בית המקדש . את המחלוקת הקשה שפרצה בארץ ניתן היה למנוע ע”י הכנת דעת הקהל מתאימה באמצעות יחסי ציבור נכונים ושיווק חכם. ישנן פנים ודרכים רבות במדינה דמוקרטית להכנת דעת קהל בעת שיווק מוצר צריכה חדש. יש לכל אלה כינוי ושם משותף, “יחסי ציבור, שיווק, ופרסום”. לרשות השידור לא היה בְּדַל ושמץ מושג בכל אלה. הטיפול ביחסי הציבור של עצמה היה כל כך עלוב , עד שאין זוכרים כלל את שמו של יוצר ומפיק והעורך הראשי של הסדרה “תקומה”. גדעון דרורי ז”ל אישיות טלוויזיונית דגולה ורבת הדר ופעלים, מאֹשיות הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך יותר משנות דוֹר – נשכח. מדהים לחשוב שאיש מוכשר כמוטי קירשנבאום העורך הראשי של כל שידורי הטלוויזיה והרדיו ברשות השידור היה משוחרר מעול המחשבה, שלהצלחה חייבים לעזור להצליח. רשות השידור נשארה מיותמת מיחסי ציבור גם לאחר הליכתו של מוטי קירשנבאום.

הרבה פעמים הרהרתי ביני לבין עצמי, האם כל מנכ”ל שסיים את תפקידו חשב בכלל בעתו שנחוץ להביא לידיעת הציבור דו”ח שקוף ומדויק , באיזה מצב קיבל את רשות השידור מקודמו, ובאיזה מצב הוא מוסר אותה לבא אחריו. האם חשב לעשות זאת בצורת מסיבת עיתונאים מסודרת ? האם בחר להתראיין בתקשורת כדי להציג את הישגיו בחמש שנות כהונתו ? האם רצה לחשוף את עצמו לשאלות הנוקבות של אזרחי הממלכה לאחר סיום מלאכתו ? האם נפרד כהלכה ובצורה מכובדת בתום כהונתו מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואנשי הרדיו של “קול ישראל” אותם הנהיג חמש שנים ? שום מנכ”ל בהיסטוריית רשות השידור לא נפרד ציבורית ובפרהסיה מהרשת אותה ניהל. רשות השידור הממלכתית היא נֶכֶס מובהק של הציבור. היא בעצם פיקדון מובהק שהופקד למשמרת בת חמש שנים בידיו של מנכ”ל כזה או אחר, שמונה להניעה ולהצעידה לפנים. מעניין מאוד לדעת אם כל המנכ”לים של רשות השידור לדורותיהם , חשו באמת שהם נושאים אחריות ציבורית כבדה, ותמכו אומנם ברעיון “הפיקדון והמשמרת” למען הבאים בעקבותיהם.

פרשת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את משחקי ה-  Final Four סלוניקי 2000 במדינת ישראל “ראש בראש” נגד ערוץ 5 בכבלים, היא צֵל מתמשך של תפקוד לקוי, והיעדר מינימום יחסי ציבור ושיווק של השידור הציבורי השאנן והסטגנאטי. גם לאחר שמוטי קירשנבאום האינדיבידואליסט סיים את תפקידו כמנכ”ל רשות השידור באפריל 1998. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נכנסה להרפתקת השידור התחרותית נגד ערוץ הספורט (ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים) באיחור רָב וברגע האחרון ממש. צריך לומר במילים החריפות ביותר שהיא לא השכילה לעשות דבר בתחום יחסי הציבור ושיגור המֶסֶר למען עצמה וצופיה אף על פי שהעניין היה כה חיוני ונדרש. למרות כניסתה בשלב כה מאוחר לתחרות השידור הטלוויזיונית היא נעדרה כל שֶמֶץ של כּישרון שיווּק ולא נקטה בשום ניסיון להילחם בצורה מקצוענית על ליבּו ועיניו של הצופה הפוטנציאלי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שַרְדַה ויצאה ממאבק השידור הזה כשידה על העליונה, אך לא בגלל היותה מוכשרת, אלא מפני שעמדו לרשותה עובדים אמיצים בעלי יכולות הדבקים ללא תנאי במשימת השידור. עם עובדות הרייטינג לא ניתן להתווכח.

ערוץ הספורט אלוף יחסי הציבור והשיווק לא ידע להפסיד בכבוד לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא התנהג בביטחון עצמי רב מידי בטרם קרב ובארוגנטיות. סייעה בידיו ופמפמה אותו ללא הֶרֶף עיתונות ספורט שחצנית וכושלת. שום עיתון (למעט עיתון “הָאָרֶץ”) לא מצא צורך להַלֵל ולשבח את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית שהביסה ללא תנאי את ערוץ הספורט ברייטינג גורף. אין ספק בכלל שאילו היו התוצאות הפוכות היו מוצאים עורכי העיתונים כל דרך להחניף למנצחים. היחסים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ הספורט בכבלים השתבשו במהירות. בשבת – 22 באפריל 2000 הם הפכו כבר לקרע גלוי בעקבות דברי הפרשנות של אבי רצון עורך הספורט של “הארץ” בתוכנית “שירים ושערים” ברדיו “קול ישראל” .  “מלכתחילה לא הייתה תחרות בשידורי ה- Final Four  בין ערוץ הספורט שהוא ערוץ הילדים, לבין העיתונאות והשידור של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1”, לעג אבי רצון לאנשי ערוץ 5 בכבלים , ואמר את הטקסט הזה לשדר המוביל שלו מאיר איינשטיין שהספיק כבר לחזור מסלוניקי וליטוֹל את המיקרופון של תוכנית הרדיו הפופולרית.

למחרת השיג אותי טלפונית זַעוּף וכעוס מיילן טנזר . טקסט השיחה שלו היה מאוד לא לרוחי . הוא האשים את מדיניות ההתנשאות של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בתום השידורים מסלוניקי והודיע לי מפורשות , “שאם אבי רצון המשמש כפרשן הכדורגל של רשות השידור מתבטא בצורה שכזאת נגד ערוץ הספורט, אז אין לו כל חשק עכשיו להעביר נתח מהכדורגל לטובת הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1”. הייתי המום . במו”מ שקיימנו עמו מנהל הטלוויזיה ואנוכי לפני משחקי ה- Final Four , הוא הבטיח לנו בלחיצת יד, ואמר בנחת, “כי זה רק עניין של שבועיים – שלושה עד שנחתום על עסקת הכדורגל בה יוכל ערוץ 1 לשָדֵר ישיר מידי שבת את משחקי ליגת העל בכדורגל לעונת 2001 – 2000”. הסכמנו לשלם אז לערוץ הספורט 5 מיליון דולר בשניים – שלושה תשלומים , תמורת הזיכיון לשדר ישיר מידי שבת את המשחקים המרכזיים בליגת העל [1]. עכשיו נסוג מיילן טנזר מהבטחתו בע”פ שנתן למנהל הטלוויזיה ולי. יחסי השידור שלנו עם ערוץ הספורט עלו על שרטון ונותבו בעל כורחם אלֵי סלע מִשְבָּרים. ביום שישי – 21 באפריל 2000 ובמהלך כל השבוע הבא הגיעו למחלקת הספורט מאות ברכות טלפוניות של ידידים וקולגות מכל רחבי המדינה. ראשון המברכים אותי היה מנכ”ל רשות השידור לשעבר מרדכי “מוטי” קירשנבאום. את דברי בירכתו תחת הכותרת, “ניצחון הכנופיה מרוממה”, פִּרסֵם בעיתון “הארץ” ביום שני – 24 באפריל 2000 [2]. תבוסתו המוחצת והמפתיעה (כביכול) של ערוץ הספורט בכבלים ב- Final Four של סלוניקי באפריל 2000 לשידורי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה בראשותו של יואש אלרואי “הזקן” עלתה כמעט לסדר היום הלאומי.

yoash kirshenbaum 1

טקסט מסמך : ראה “הארץ” מ- 24 באפריל 2000. מאמרו של מוטי קירשנבאום בעיתון “הארץ” לאחר התבוסה והנוק אאוט המוחץ שהעניקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים.

כעבור יומיים הגיע תורי לנתח את סיבות ניצחונה המזהיר והצפוי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בנסיבות ה- Final Four. כותרת מאמרי מעל הבימה המכובדת שהעניק לי עיתון “הארץ” הייתה, “כרוניקה של ניצחון ידוע מראש”. מוטי קירשנבאום , מיילן טנזר, ואנוכי, קשרנו כל אחד לכותרתו את המילה “ניצחון”. מעולם לא היה לי עונג גדול יותר מאשר להחטיף נוק אאוט לצוות השידור של ערוץ 5 יורם ארבל ופרשנו עופר שלח. כך נימקתי אני ניצחונה ההיסטורי של מחלקת הספורט [4].

yoash kirshenbaum 2

טקסט מסמך : ראה “הארץ” מ- 27 באפריל 2000 . המאמר שלי בעיתון “הארץ” לאחר הניצחון הדרמטי של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 על ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים). 

 מיילן טנזר נזעק להגן על הישגיו המדומים של הערוץ שלוֹ. ביום שלישי – 25 באפריל 2000 לימד סנגוריה על הערוץ שלוֹ במאמר בעיתון “הארץ”. כותרת “הניצחון שלנו” הוצבה בראש מאמרו [3].

ראה “הארץ” מ- 25 באפריל 2000 . מאמרו של מיין טנזר בעיתון “הארץ” בעקבות תבוסת השידור שלוֹ נגד מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1. 

הוא כמובן לא סיפר לקוראי “הארץ” שאדריכלות ההסכם לשידור משותף עם הטלוויזיה הישראלית נבעה מאילוצים כספיים כבדים ולא בגלל רצון טוב של הטלוויזיה בכבלים.

הצלחת שידורי ה- Final Four של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, עוררה הדים חיוביים עצומים ברשות השידור. המברך השלישי אחרי מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן היה מנכ”ל רשות השידור עצמו אורי פורת ז”ל, שכתב לי שלושה ימים לאחר תום מבצע שידורי סלוניקי מכתב נרגש באמצעות מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי. הנה הוא כלשונו  [5] .

porath 2

טקסט מסמך :  23 באפריל 2000 . מנכ”ל רשות השידור אורי פורת מעניק צל”ש לעובדי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

מילאתי את בקשתו ותליתי את מכתבו של המנכ”ל לידיעת הנוגעים בדבר בשני מקומות מרכזיים בבניין הטלוויזיה ברוממה – במחלקת הספורט, ובלב ליבה של חטיבת ההנדסה שכה אהבתי והערכתי, בחדרי המאסטר שלה. החלטתי להגיב למכתבו של המנכ”ל בעיקר לנושא שכותרתו, “תנאי תחרות קשים במיוחד”, שהוא במו ידיו והחלטותיו כפה עלי יחדיו עם סמנכ”ל הכספים שלו מוטי לוי, כשלפתע השיגני ברכתו של רפיק חלבי. מנהל חטיבת החדשות כתב לי מכתב הערכה נרגש במיוחד [6] .

rafik 1

טקסט מסמך : 23 באפריל  2000. זהו מסמך ההערכה המקורי שכתב לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע הפקת השידורים הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של משחקי ה- Final  four בכדורסל של סלוניקי באפריל 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למחרת ביום שני – 24 באפריל 2000, מיהרתי להשיב למנהל החדשות על מכתבו החם. בקשתי אותו לפעול מייד ולהירתם להשגת זכויות השידור של משחקי מכבי ת”א בכדורסל בשנים הבאות ולמשחקי ליגת העל בכדורגל שכה נכספנו אליהם. ידעתי שבהיעדרו של יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה המצוין (הפורש מתפקידו בתוך 6 ימים) יקשה הדבר שבעתיים  [7] .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית                                        24.4.2000

מחלקת הספורט / ירושלים                                                                                                             

אל   :  רפיק חלבי.

מאת : יואש אלרואי.

הנדון : רכישת זכויות השידורים של מכבי ת”א במשחקי ה- Supro  League לעונות 2004 – 2001

         ורכישת זכויות השידורים של ליגת העל בכדורגל 2005 – 2001 .

רפיק היקר ,

1. תודה על מכתב ההערכה שלך אלינו הנוגע לשידורי הפיינל – פור בסלוניקי , בתאריכים 18 ו – 20 באפריל 2000.

2. אנחנו חייבים לחתום על הנ”ל במהירות האפשרית (ניתן לעשות את זה עד סוף החודש הזה בשני המישורים) , לנצל את ההצלחה ולהכות בברזל כל עוד הוא חם.

3. כמי שניצב היום בראש ההיררכיה בערוץ 1 בהיעדרו של יאיר שטרן , אל תיתן להנהלת רשות השידור להתחמק מאחריותה הראשית לנ”ל . כדי שלא נתבכיין ונדרש לומר בעוד ימים אחדים “…איך הפסדנו את זכויות השידורים מתחת לאפינו…לשנים כה רבות…”.

רפיק ,

אני שב וחוזר ואומר, אין לנו זמן וצריך לפעול מייד. מבנה זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ (ובעולם) , השתנה והפך להיות מסובך ומורכב.

זה לא פשוט לנהל ביום ביום הזה מו”מ לשידורים יקרים שרבים במדינה חפצים בהם , אבל זה לא בלתי אפשרי. מרכיב הזמן חשוב להצלחה. אל תהסס, קח את היוזמה ונצא לדרך.

                                                                 בברכה ,

                                                                 יואש  אלרואי

ניצחונה הגדול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והתבוסה שנחל ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים) , הצדיקה את תפישת עולמי הנוגעת לפילוסופיית השידור ומהות ודרך העבודה העיתונאית ברשת הטלוויזיה בה עבדתי לאורכן של עשרות שנים . מחלקת הספורט של הערוץ הציבורי היטיבה לשמור כל העת על התייחסותה הרצינית לסיקור האירועים הרלוואנטיים , מהימנות עבודתה העיתונאית, וראשוניות הדיווח. עובדה שבשעת מבחן ציבור הצופים במדינת ישראל שמר לה אימונים. שום “קליפיזציה” מוסיקלית של ערוץ הספורט איננה מתחרה לטווח ארוך עם עיתונאות רצינית. ניצחונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ערוץ הספורט בכבלים גדול עוד יותר לנוכח “קמפיין” מאורגן שנמשך זמן רב בעיתונות הארצית נגד מחלקת הספורט שלה ומנגד האדרת שמם של ערוץ הספורט בכבלים וערוץ  2 המסחרי. התבוסה של ערוץ הספורט בהתמודדות נגד השידור הציבורי היא טוטלית בכל קריטריון ואמַת מידה ובעיקר נוכח העובדה שעומדת לרשותו מערכת משומנת של יחסי ציבור ושיווק, החסרים כאמור לטלוויזיה הישראלית ורשות השידור. הניצחון הדרמטי של ערוץ 1 הציבורי בסלוניקי מֵעיד כאלף עדים על ההבדל הקיים החוצץ בין שני מקורות השידור. אין תחליף לעיתונאות ישרה, אמינה והוגנת, וגם ראשונית הפועלת ללא מורא וללא משוא פנים (בכל תחום בחיינו) במדינה דמוקרטית בת חורין. לא בכדי הִכָּה הערוץ הציבורי את ערוץ הספורט וגם את ערוץ 2 שוֹק על ירֵך בשידורי ה- Final Four בסלוניקי של אפריל 2000 כל אחד לחוּד ואת שניהם ביחד. הניצחון הסנסציוני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עורר הדים עצומים בתוך רשות השידור. לרבים אצלנו וברשות השידור כולה נראה היה כי מחלקת הספורט שלי מובלת לטבח טלוויזיוני במאבק עם ערוץ הספורט. יחסי הציבור המרשימים הרצופים והאפקטיביים של ערוץ הספורט ואגרסיביות השיווק, שבאו לידי ביטוי בעיתונות הכתובה וגם באמצעות ערוץ  2, פעלו את שלהם והשפיעו על כולם. על פי הערכות “המומחים” למיניהם עמד ערוץ 1 בפני תבוסה מוחצת. לא היה בכך ספק. משהגיעה בשורת הניצחון הופתעו כולם. אך לא אני.

היו לי ולנו אוהדים בהנהלת הרשות. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב, התרשם אף הוא מאוד ממבצע השידורים הארוך, והביע את תודתו על הניצחון הסוחף. כך כתב לי [8].

samsonov

טקסט מסמך :  23 באפריל 2000. זהו המסמך המקורי שכתב לי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור יצא ממש מגדרו לנוכח הניצחון הגדול של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים). הוא שלח לי כשי את מפות הרייטינג הענקיות של הצפייה בטלוויזיה ב- 18 וְ- 20 באפריל 2000, המצביעות על ההישג הבלתי רגיל של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ועל תבוסות ערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 מול השידור הציבורי [9].

samsonov 1

טקסט מסמך :  18 באפריל 2000 . זוהי מפת תבוסת הרייטינג (על פי דו”ח המדרוג של חברת טל גאל) שהנחילה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 5 וערוץ 2 לכל אחד לחוד ולשניהם יחדיו ביום שלישי – 18 באפריל . את גרף הרייטינג הכין עבורנו יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב . הוא הגיש לי אותה כשי . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן היה כה נרגש מהניצחון שלנו  באותו יום שלישי – 18 באפריל 2000 עד שהרים לי טלפון מוקדם בבוקרו של יום רביעי , ושאג לשפופרת , “יואש אלרואי ניצחת את ערוץ 5 בגדול...”. נאלצתי להרגיע אותו. הייתי קוּל והשבתי לא בקול שָלֵיו, “יאיר יקירי, תירגע…זה היה רק היומן…הסרט האמיתי טרם הגיע…אתמול הרגנו אותם…מחר ביום חמישי – 20 באפריל 2000  נקבור אותם”. ואומנם כך היה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

samsonov 2

טקסט מסמך :  20 באפריל 2000 . זוהי מפת הרייטינג (על פי דו”ח המדרוג של חברת טל גאל) של השידור הישיר השני ביום חמישי בערב – 20 באפריל 2000  מסלוניקי – יוון , בו שידרנו “ראש בראש” נגד ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין מכבי ת”א לפנאתנאייקוס היוונית . מכבי ת”א הפסידה במשחק הגמר אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זכתה . הִכֵּינוּ את ערוץ 5 בכבלים ברייטינג שוק על ירך כפי שמראה הגרף . צברנו % 30.0  רייטינג מול  % 6.0  בלבד של ערוץ 5  . מרבית צופי הטלוויזיה במדינת ישראל הלכו עמנו וצפו בשידורים הישירים שהובילו השדרים מאיר איינשטיין ואורי לוי והפרשנים אלי סהר ורלף קליין . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הביסה בשני ערבי השידורים האלה את ערוץ 2 המסחרי ואת ערוץ 5 בכבלים, כל אחד לחוד ואת שניהם גם יחד. אפקטיביות הכיסוי הטלוויזיוני הישיר הענק של מחלקת הספורט בשידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 התאפשר תודות לקובי בן – גוּר יו”ר דירקטוריון פלא-פון, גִיל בּוּל סמנכ”ל השיווק של פלא – פון וגב’ רוני לָטְשוֹבֶר, ואילן בן-דוֹב מנכ”ל סאני תקשורת. קובי בֶּן – גוּר העמיד לרשותי 250000 (רבע מיליון) דולר למבצע השידורים הזה תמורת חשיפת שקופיות החסות של פלא-פון וְ- Samsung. בלעדי הממון הזה לא הייתי יכול להביס את מיילן טנזר ושַכִי פרנץ מנהלי ערוץ 5 בכבלים. ב- 11 במאי 2000 קיבלתי את מכתבו החשוב של גִיל בּוּל המודה לי על שיתוף הפעולה העִסקי המוצלח בין חברת פלא-פון לבין ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four בסלוניקי. הנה הוא כלשונו [10].

gil bol

טקסט מסמך : 11 במאי 2000. זהו המסמך המקורי ששלח לי סמנכ”ל השיווק של חברת פלא – פון מר גיל בול. מסמך חשוב ביותר שתיעד והוכיח את האפשרויות הכלכליות הגלומות וטמונות במימון שידורים ישירים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חברת “פלא פון” בראשות יו”ר הדירקטוריון מר קובי בן- גור שילמה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עבור הקרנת שקופיות החסות שלה בשני השידורים הישירים בטורניר הכדורסל של ה- Final four בסלוניקי באפריל 2000 סכום של 250000 (רבע מיליון) דולר.

המסמך הזה של גִיל בּוּל סמנכ”ל השיווק של “פֶּלֶא – פוֹן” הוכיח שיש עתיד כלכלי לרשות השידור והטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1. מבצע שידורי ה- Final Four היה מאחורי. עמדתי עכשיו לפני שני מבצעי שידור בינלאומיים יקרים ויוקרתיים נוספים קרובים ומלאי אתגר 2000 EURO  (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד ובלגיה 2000) והמשחקים האולימפיים של סידני 2000 באוסטרליה. הייתי צריך למַמֵן אותם. מבצע השידור של ה- Final Four בסלוניקי נראה כמשחק ילדים לעומתם.

עם שוֹך סערת ה- Final Four, מצאתי לנכון להודות לעו”ד שמעון מזרחי יו”ר מכבי ת”א , על עונת השידור המרתקת [11]. רבות נכתב ונידון אודות הסוגיה “מי בנה את מי, הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מכבי ת”א, או מכבי ת”א את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1”. על פי הבנתי הטלוויזיונית זהו שביל דוּ סִטרי, בו כל צד תרם כ- % 50 לתוצאה הסופית על המסך. מכבי ת”א הביאה את הכישרון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חשפה אותו. ברית השידור בת שנות דור בין שני הגופים היא חסרת תקדים אך לא חסרת הגיון. מועדון הכדורסל של מכבי ת”א הוא גוף מאורגן ושמרני (אך לא מסורבל) , הפועל על פי מודלים קבועים של מורשת והצלחה. הצלחה מתמשכת יוצרת סוג של מסורת המונעת ע”י דפוסי פעולה שיטתיים. דפוס פעולה שיטתי הוא מסקנה ביצועית הגיונית הנשענת על הרעיון של “סוף מעשה-במחשבה תחילה”. דפוסי פעולה שיטתיים הם כמעין “Shock absorber” , סוג של התקנים מכניים המונעים זעזועים שלא לצורך במערכת הנמצאת כל הזמן בריצת מרתון שלא מגיעה מעולם לקיצה . משנת 1969 ועד היום ניצב בראש מועדון מכבי ת”א איש מוצלח בתכנון ,ארגון ומחשבה – זהו עו”ד שמעון מזרחי . בשלושים וארבע שנות מנהיגותו ניצחה קבוצת מכבי ת”א ב- 32 אליפויות המדינה , זכתה 25 פעמים בגביע מדינה , 3 פעמים הוכתרה כאלופת אירופה ו- 8 פעמים הגיעה ל- Final Four. זהו הישג חסר תקדים בהיקפו . ממציא נוּרת החשמל הגאון האמריקני תומס אלווה אדיסון, אמר פעם, “גאונות היא אחוז אחד מתוך מאה – השאר הם זיעה ומאמץ”. הוא התכוון גם במידה רבה לעו”ד שמעון מזרחי. את הצלחתו הפנומנלית של עו”ד שמעון מזרחי בתחום הכדורסל ואישיותו המיוחדת והאמִינָה מאוד ניתן להשוות רק לזו של אישיות הכדורסל היהודי – אמריקני  רד אוורבך ז”ל המיתולוגי (Arnold “Red” Auerbach), יו”ר, מנכ”ל, ומאמן על במשך כ- 50 שנה במועדון הכדורסל המפואר של בוסטון סלטיקס (Boston Celtics) בליגת ה- NBA בארה”ב.

מועדון הכדורסל של מכבי ת”א איננו גוף רבולוציוני, והנאמנות של עו”ד שמעון מזרחי היא העקביות להיות מי שהוא לאורך זמן . הוא איננו משנה את עצמו בנקֵל ואיננו כנוע ללחצים. הוא איש של קו מתוכנן ומנומק. עו”ד שמעון מזרחי הוא האנטי תזה של המהפכן . בדרכו המיוחדת והשיטתית הפך בהדרגה את מכבי ת”א למעצמת כדורסל אירופית . אך החשוב באמת שבאמצעות אישיותו היוצאת דופן והמוכשרת, עיצב קבוצת כדורסל נערצת ע”י הציבור הרחב והפך את שחקניו מודל לחיקוי בעיני הנוער. כך הערכתי אז. ב- 23 באפריל 2000 חשבתי ש- עו”ד שמעון מזרחי יו”ר מועדון מכבי ת”א ראוי להיבחר בשל מעשיו וכישוריו המיוחדים (לאורך יותר משנות דור) לפרס ישראל , ולמשרת שַר הספורט התרבות והמדע בממשלת ישראל . ביום ראשון – 23 באפריל 2000, שלושה ימים מתום שידורי ה- Final Four, כתבתי לעו”ד שמעון מזרחי בזו הלשון.

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית 

מחלקת הספורט / ירושלים                                                        יום ראשון – 23.4.2000

שמעון היקר,

תודה רבה למועדון הכדורסל של מכבי ת”א על עונת שידורים מפוארת , 2000 – 1999. כמי שנשא בעול העיקרי במשך שנות דור מגיעים לך שמעון שבחים רבים. אנחנו מבקשים להעביר באמצעותך את תודתנו הגדולה גם לאנשים העובדים לצידך ימים כלילות, ובראשם מוני פנאן, אמי אשל, אמנון אבידן, סיגל רובין (הנהדרת), אבי אלבק, ורפי גינת שבקולו הרועם והאוהד, הפך להיות חלק בלתי נפרד מ- Show, וחלק בלתי נפרד מה- Rating. אנחנו מבקשים להעביר באמצעותך ד”ש חם ומיוחד לשמלוּק היקר , שעצם נוכחותו (רבת העוצמה) בהיכל, מאחורי ספסל הקבוצה, משקפת מנהיגות מסורת ודרך חיים…כאילו שלושתכם, אתה, מוני, ושמלוק ניצבים שם ומשדרים ללא הפסקה “…מכבי ת”א לא תוותר…” ומשרים מן אווירה ספורטיבית חיובית מאוד תחרותית שכזאת, שבעטים הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 (וכל גוף תקשורתי אחר במדינת ישראל) להוטים לחתום עִמכם על עסקה אקסקלוסיבית.

ובאשר לנו. כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (ובעזרתם של אורי פורת מנכ”ל רשות השידור, יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה, ורפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות) וכמובן בעזרתם העצומה של חברי במחלקת הספורט, השקענו מאמצים גדולים בחשיבה, מחשבה ורעיונות, כיצד להביא את “בשורת מכבי תל אביב”, לכל שכבות הציבור במדינה. ייחדנו לכך אמצעים טכנולוגיים ולוגיסטיים רבים (כמעט עד קצה גבול היכולת של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1), לרבות מחלקת הפרומו שלנו, שנרתמה למאמץ בלתי רגיל לאורך כל העונה כדי לקדם את שידורי מכבי ת”א. (צריך לזכור שערוץ 1 איננו ערוץ ספורט נטו) .מעל הכל – שתי המעלות העיקריות של ערוץ 1 הם האנשים המאיישים את ציוותי השידור שלו, ויכולת החשיפה המכסימלית כמעט, בהתאם לשעות המשחקים. 

בפעם הראשונה בהיסטוריית שידורי הספורט הטלוויזיוניים במדינת ישראל של אותו אירוע, המשודר ישיר במקביל בשני מקורות שידור המתחרים זה בזה “ראש בראש” (כאשר לצופים יש את אופציית הבחירה המוחלטת בין ערוץ 1 לבין ערוץ 5) הכה ערוץ 1 את ערוץ 5 שוק על ירך, הביס אותו בצורה ניצחת בשני ימי השידורים גם יחד, וגבר עליו ללא תנאי. בתרגום לנתונים מתמטיים : % 27.0 של ערוץ 1 מול % 8.0  של ערוץ 5 , ביום שלישי – 18 באפריל 2000 ו- % 29.05 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מול % 6.06 לערוץ 5 בכבלים ביום חמישי – 20 באפריל 2000. האמת, שיש הרבה מה לשפר. הפסגה האמיתית עדיין ניצבת מנגד. לנו ולכם.

שוב, תודה רבה לך שמעון מכולנו, בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. היה לנו כיף גדול לשדר את מכבי ת”א בליגה האירופית בכדורסל עשרים וארבע פעמים במהלך העונה בשידורים ישירים ובהיקפים מלאים, שידורים המלווים ב- Rating מזהיר לאורך כל הדרך.

              בברכה חמה ,

              יואש  אלרואי

ההצלחה של המאמן פיני גרשון בקבוצת הכדורסל של מכבי ת”א – בארץ ובאירופה , היא ראשית דבר הודות למנהיגותו המזהירה של עו”ד שמעון מזרחי . ישנן כמובן עוד סיבות מקצועיות אך שמעון מזרחי ניצב בראשן. אם יותר לי לסטות לרגע מהנושא, הרי שהצטיינותה וזכיותיה הרבות של קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה באליפות המדינה וגביע המדינה בכדורגל עם מאמניה אברהם גרנט ורוני לוי מאז 1992, הֵן ראשית דבר פרי מנהיגותו המוצלחת והמשפיעה של נשיא המועדון מר יעקב שחר. מר שמעון מזרחי ומר יעקב שחר הם דמויות מופת בנוף הספורט הישראלי.

ביום ראשון – 30 באפריל 2000, חיברתי דו”ח מפורט למנכ”ל רשות השידור אודות הפקת שידורי הכדורסל של ה- Final Four בסלוניקי 2000, ולצדו כמה הערות סיכום  [12]. הדו”ח הזה תקף בחריפות אותו עצמו ואת סמנכ”ל הכספים שלו מוטי לוי בשני נושאים עיקריים, רכישת זכויות שידורי הספורט והשגת החסויות הכספיות למימון השידורים היקרים האלה, ואת דרך התנהלותה המסורבלת של רשות השידור שהוא מופקד עליה. נותר לו רק לקרוא את המסמך הלא מחמיא ולפטר אותי (הוא לא עשה זאת). הנה חלקים נרחבים ממנו כלשונם

רשות השידור –  הטלוויזיה הישראלית                                                        30 באפריל 2000

מחלקת הספורט / ירושלים                         

למנכ”ל שלום רב,

תודה רבה לך ולמנהל החדשות על מכתבי הצל”שים למחלקת הספורט ולי, הנוגעים לשידורים הישירים של ה- Final Four בכדורסל שהתקיימו בסלוניקי , בתאריכים 18  וְ- 20  באפריל 2000 , בהם הכינו את מתחרינו מערוץ 5 שוק על ירך. בשם מחלקת הספורט ובשמי, אני רוצה לומר כאן תודה ענקית ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה, “שליווה” אותי באופן אישי ואת כל מהלכי ההפקה הזאת , לרבות המו”מ הארוך והמסובך עם אנשי ערוץ 5 מחזיקי זכויות השידורים הבלעדיים של ה- Final Four  (בישראל) , והנשיאה והנתינה על הענקת חסויות לחברות פלא – פון וסאמסונג, בגובה של  250000 (מאתיים חמישים אלף) דולר.

אבל נושא המכתב הזה אינו תודה על תודה, אורי, אלא על עניינים עקרוניים וחשובים ביותר , המתנהלים לפני ומאחורי הקלעים בצורה רשלנית ועלובה, ע”י איש אחד בהנהלת רשות השידור הסמוך לשולחנך המקצועי כבר שנים רבות. “התנאים הקשים” בהם עבדנו בשידורי ה- Final Four , והמודגשים במכתבי השבח שלך ושל מנהל החדשות אינם גזירת גורל. הם נובעים מחוסר ראייה ותכנון וחוסר הבנה מינימאלית במתרחש, במבנה ובשוק זכויות השידור של אירועי הספורט הבינלאומיים.

וזהו סדר השתלשלות העניינים, המסביר אחת ולתמיד, להיכן נִגררנו מבלי שנהיה כפויים לכך , ואולי סוף- סוף תעיר את מוטי לוי איש בכיר בהנהלת רשות השידור מתנומת הנצח שלו . מבנה זכויות הספורט של אירועי הספורט העולמיים השתנה לבלי הכר, ועמו גם מהירות התגובה הנדרשת .בחודשי  נובמבר + דצמבר 1998 (כיהנת כבר כמנכ”ל רשות השידור) הפסיד מוטי לוי באופן טוטאלי ומחפיר את המכרז על החוזה הארוך טווח עם ה- FIBA  בכדורסל, לשנים 2004 – 1999 (נזק שלא ניתן עוד לתיקון) . הבהרתי למוטי לוי לפני כן חזור והבהר ושוב חזור והבהר , שבמו”מ הזה כמו באחרים (ולא חשוב אם הם מתנהלים עם גופים בינלאומיים בארץ ו/או בחו”ל) עליו להיפגש פנים אל פנים עם הנושא ונותן. זאת הדרך היחידה והבלבדית להכיר את הפרטנר ולהבין את מבנה ונפתולי המו”מ.

הסברתי למוטי לוי פעמים אין ספור, שלא ניתן יותר בתנאי התחרות הקשים בשוק לנהל מו”מ מהסוג הזה, רק מארבעת הכתלים של המשרד שלו, ורק בהתכתבויות פקסים. אמרתי למוטי לוי שאני מכיר אישית את ז’רום וואלקה (Jerom Valke) מרשת הטלוויזיה  + Canal, ואני אכין לו את הפגישה. אמרתי לו במילים האלו : “מוטי, אתה חייב לטוס לצרפת כדי להיפגש עם ז’רום וואלק. תזמין אותו למו”מ שכולל ארוחת ערב עם בקבוק יין, כי רק בפגישה אישית עמו תדע על אילו סכומים מדובר ומה אתה אמור להציע לו בכלל”.

כמובן שמוטי לוי המשיך לנהל בחוסר כשרון את המו”מ מחדרו, (היה חסר לו את המידע הבסיסי במו”מ הזה על איזה סכום מדובר בכלל, ומה הוא-מוטי לוי, אמור להציע לז’רום וואלק, כדי לעמוד בתחרות מול יריבינו)  מוטי לוי הציע הצעה הצעה עלובה , לא תחרותית ובלתי רלוואנטית, והפסיד בצורה שלומיאלית את חוזה ה- FIBA  לחמש שנים לערוץ 5, מבלי שכמובן תהיה למישהו ברשות השידור את היכולת לתקן את הנזק הנוראי.

אורי פורת, שים לב לקטע הבא.

שיא הצחוק והטרגדיה, שבמו”מ העכשווי עם ערוץ 5 בכבלים לקניית שידור משחקי ה- Final Four, שילמנו להם הון עתק שכזה בעבור שני ימי שידורים בלבד , סכום שאם היינו מצרפים אותו אז להצעה המקורית, היינו אנחנו משתלטים על חוזה ה- FIBA, ולא נזקקים לחסדי ערוץ 5 בכבלים. בעקבות כישלונו של סמנכ”ל הכספים, נגררנו למו”מ בלתי הגיוני עם ערוץ 5. המו”מ הזה לא דמה למו”מ מקובל , והיה בבחינת    “Damage control”  (תיקון נזקים) מצדנו. אגב, זה היה עלול לקרות גם אשתקד, כי כבר ב- 1999 החזיק ערוץ 5 את זכויות השידור של ה- Final Four  בידיו, אך “לטיב מזלנו” מכבי ת”א לא הצליחה להעפיל אליו.

התוצאה הסופית מכל הסיפור הזה, שנגררנו לתנאי הפקה מבישים (אני מדגיש : תנאים מבישים, “לא קשים” כפי שמצוין במכתבכם אלא תנאי הפקה מבישים), ללא שום השוואה לתנאי העבודה של ערוץ 5 בכבלים, ולכן הניצחון עליהם הוא עוד יותר גדול .אין טעם עוד להתבכיין ולדווח לך את התלאות שנכפינו לעבור בסלוניקי עם ERT, עם הניידת הפרטית, עם + Sport , ועם הוועדה המארגנת של ה- FIBA. ככה לא עובדים, אורי, ככה לא מפיקים, וככה לא יוצאים למלחמה. נכון שבסופו של דבר, כמעט ולא ראו את השגיאות על המסך אבל שוב צעדנו על תפר דקיק המפריד בין כישלון להצלחה, ואני מדגיש שוב, מבלי שנהיה כפויים לכך. מדהים אותי לשמוע שסמנכ”ל הכספים שבילה את חופשתו בחו”ל (בשעה שאנחנו נמצאים כאן בשיא הלחץ של המו”מ, ההסכמים הכספיים , תנאי החוזה עם ערוץ 5, מרוץ נגד הזמן להשגת ניידת מקומית בסלוניקי בעבור ערוץ 1, ועבודה על החסויות) מעז להטיל דופי ביאיר שטרן מנהל הטלוויזיה בא אליו בטענות, ושואל אותו בשיא החוצפה והלעג, “מי הרשה לו לשכור ניידת שידור בסלוניקי בעלות של  5000 דולר ליום עבודה ?”. איזו מין עליבות זאת ? 

נוצר כאן אני מבין, איזה סטנדרט חדש של ניהול ודוגמא אישית. המנהל יבלה בחו”ל, ויואש אלרואי יעבוד כמו חמור (עם חבריו), ואח”כ גם יינזף ע”י המבלה. אורי אתה לא מתאר לעצמך מה עברנו יאיר שטרן ואנוכי בשלב המו”מ הסופי עם ערוץ 5 בכבלים בשבת של  ה- 1 באפריל 2000 . בקש ממנהל הטלוויזיה יאיר שיספר לך. מוטב שתשמע את זה ממנו ולא ממני. אורי, אתה הרי ניצבת בחצות הליל של יום חמישי – 30 במרס 2000, ליד ניידת השידור ביד אליהו, יחד עם מנהל הטלוויזיה , מנהל חטיבת החדשות, יו”ר הועד המנהל של רשות השידור, יו”ר וועדת הכספים של רשות השידור ואנוכי, בהתייעצות חירום שתכליתה הייתה להשיג את זכויות השידור של ה- Final Four. אתה אורי פורת מנכ”ל רשות השידור יחד עם גיל סמסונוב ואלון אלרואי, הסכמתם לסלוגאן שטבעתי “שלא יעלה על הדעת שלא נשדר את ה- Final Four , לאחר ששידרנו את כל 23 המשחקים הקודמים של מכבי ת”א”. כולכם שם אמרתם למנהל הטלוויזיה ולי, ואני מצטט : “תביאו את ה – Final Four  בכל מחיר”. ואומנם שילמנו לערוץ 5 מחיר גבוה מאוד גם בכסף , גם ברכוש , וגם בהשפלה. אגב, היכן היה מוטי לוי סמנכ”ל הכספים באותו חצות הליל של יום חמישי ההוא ב- 30 במרס 2000 ? ? ?

אורי, ראה אילו שידורי ספורט רלוואנטיים, אתה, ערוץ 1 ורשות השידור, הפסדתם בתקופת כהונתך בשנתיים האחרונות בשל מחדליו של סמנכ”ל הכספים שלך. הנה מונחים הכישלונות לפניך :

1 . נתח מליגת העל בכדורגל (אני זוכר היטב מה קרה כששלחת אותו ב – 14 בדצמבר 1998 להיפגש עם יוחנן צנגן מנכ”ל רשת , כדי לדחוף את המו”מ על ליגת הכדורגל קדימה. ממש מצאת לך מי שידחוף).

2 . משחקי ה – Play offs  של הליגה הלאומית בכדורסל משנת 2000 והלאה.

3 . משחקי הבית של נבחרת ישראל בכדורגל לקראת 2000 Euro.

4 . משחקי הבית והחוץ של נבחרת ישראל בקדם גביע העולם בכדורגל 2002 של יפן וקוריאה.

הערה : הפעם היחידה שזכינו “במשהו” , הייתה כשיאיר שטרן (ומוטי לוי) נסעו לגנט בלגיה , כדי להיפגש עם אנשי UFA , ואז הצלחנו לרכוש את כל משחקי החוץ של נבחרת ישראל בקדם 2000 Euro. אין מנוס מלהיפגש פנים אל פנים, בדרך לניהול מו”מ להשגת שידורי ספורט אקסקלוסיביים. מעניין מאוד של – MIP (יריד לקניית סרטי ותוכניות טלוויזיה בצרפת) נוסעים לא אחד ולא שניים מערוץ 1 ורשות השידור, אבל לדבר החשוב באמת (חוסכים כביכול), נשארים תקועים במשרד… ומפסידים. ב- 1992 הפסיד מוטי לוי את משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל, גם כן בהתכתבות, ללא צורך ומבלי שהיה כפוי לכך. באותה שנה הוא הפסיד גם את כל זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורסל.

ב- 1994 סייע סמנכ”ל הכספים (מהמשרד) למנכ”ל דאז מוטי קירשנבאום להפסיד את זכויות השידורים של ליגת העל בכדורגל , שוב ללא צורך ומבלי שרשות השידור תהיה כפויה לכך .זה היה ההפסד הצורב ביותר והכישלון המשמעותי ביותר של רשות השידור וערוץ 1 בכל שנות קיומם . מוטי לוי היה יועץ גרוע, אבל מוטי קירשנבאום ששמע להצעתו היה המפסידן הגדול, והנושא באחריות לתבוסה המטופשת והבלתי כפויה הזאת. מי שמע על כך שרשת שידור באשר היא רשת שידור, מפסידה זכויות שידור בלעדיות של ענף ספורט הפופולרי ביותר במדינה , זכויות שידור שהיא מחזיקה בהן עשרים וחמש שנה ברציפות, זכויות שידור שהן העוגן החזק ביותר והיציב ביותר שלה, מפסידה אותן מבלי שתהיה כפויה לערוץ הטלוויזיה החזק ביותר המתחרה נגדה . בסופו של דבר ערוץ 2  ניבנה על חורבותיו של ערוץ 1. מי שמע על כזה דבר והיכן ? ? ? אורי, ראה מה היה לנו בעבר, מה הפסדנו, ואיך אנו נראים היום.

סיכום

אני שב וחוזר ומציע לך לרכוש את זכויות השידור הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים במדינת ישראל. מכבי ת”א בכדורסל נתח נכבד מליגת העל בכדורגל (הכוונה לשידורים ישירים בשבתות) , שידורים ישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל (לרבות משחקי רעים) . שלושת האלמנטים הנ”ל חייבים להיות בידיו של ערוץ 1, כדי לבנות לוח שידורים יותר אטרקטיבי ורלוואנטי. אבל כמובן , פרושה לפניך גם “אופציית הבחירה השנייה”. לא לשדר את אירועי הספורט שמשלם האגרה חפץ ביקרם, לא לבנות לוח שידורים רציני על בסיס של קודם כל וראשית דבר חומרים ישראליים שלנו . אך כן לנסוע ל- MIP ,  לטוס ל- BBC , להרחיק עד Los Angeles  כדי לקנות תוכניות טלוויזיה רדודות שלצופה הישראלי אין שום קשר ול מורשת תרבותית חשובה עימם, כמו : “קוסבי”, “שפץ ביתך”, “מיסטר בין”, “מייקל מור”, “גיר”, “צבעים שבלב”, “הולבי סיטי”, “המלון של פולטי”, “התחנה בסכנה”, “הבוס”, וכו’, ולהציבם ללא בושה בלב ב- Prime time  (זמן צפייה ראשי) של ערוץ 1. כאילו שזה מעניין בכלל את משלם האגרה כאן. כאילו שיש לתוכניות האלה איזה שהוא ערך בכלל. בסופו של דבר הן גם נטולות רייטינג מינימלי. בשתי מילים : בושה וחרפה.

אורי, יתכן ואתה חי (שם בשערי צדק) באקלים בלתי אפשרי, ולכן אין לך ברירה ואתה “חייב” כביכול להעניק גיבוי לחדלי האישים סביבך. אני חושב, גם בטוח וגם יודע שיש לך ברירה שונה לחלוטין . אתה מוכרח לחולל את השינויים המתחייבים – התכנים והפרסונליים . מדהים אותי לחשוב כיצד אתה כותב לי צל”שים כאלה (לחברי ולי), ומאידך אינך מסוגל כמנכ”ל רשות השידור והעורך הראשי שלה לאכוף את שיקוליך המקצועיים על מי שאתה אמור לאכוף, וכולנו כאן טובעים בים הטיפשות והחידלון ובמצולות הרייטינג. חלק מעוזריך הקרובים ברשות השידור והטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, הם אנשים קטנים ויועצים גרועים, שדרדרו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לתחתיות שאול. אבל אתה אורי פורת מנכ”ל רשות השידור, אתה הוא המפסידן העיקרי באחריתו של דבר, והנושא הראשי באחריות לכל החוליים. על הנושאים האלה כבר דיברנו אלפי פעמים בעבר הקרוב (רק לפני חמישה ימים) והרחוק.

תמיד אמרתי לך, ואני שב ואומר לך גם עכשיו : “יש לך עם מי לצאת למלחמה ותוצאותיה אינן מוטלות בספק” . עדיין לא מאוחר מידי . גם כשמצבו הכספי של ערוץ 1 אינו מזהיר ברגע זה, עדיין ניתן להנהיג, לנהל ולשדר, לא פי 100- אלא פי 1000 טוב יותר. ערוץ 5 שגה שגיאה אסטרטגית קשה בשעה שהעניק לערוץ 1 את זכויות השידורים המקבילים של ה- Final Four. זה היה מו”מ קשה, מסובך ולחלוטין לא נוח מבחינתנו. המו”מ הזה דָמָה יותר ל- Damage control, מאשר לשאת ולתת. אך מרגע שנחתם ההסכם, לא היה מי שיעצור אותנו. זהו הלקח החשוב ביותר בכל הסיפור הקפקאי הזה.

הרשה לי לומר תודה רבה לרפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות. שנינו ביחד רפיק ואנוכי, אומרים תודה ענקית ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה- האדם, הג’נטלמן, והידיד.

                                                      בברכה ,

                                                      יואש  אלרואי

עופר שלח שימש מרצה אורח אצלי ב- 2009 במסגרת הרצאות שקיימתי באוניברסיטת חיפה בנושאי טלוויזיה שונים , בעיקר בתחום שידורי הספורט הישירים והתפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז אולימפיאדת ברלין 1936 המאפשרת את קיומה של תקשורת המונים. ביקשתי ממנו להרצות על תפקידו של פרשן הספורט בכלל בשידורים ישירים ומשימתו של פרשן כדורסל בפרט . הוא נשא הרצאה חשובה ומעניינת והסטודנטים הקשיבו לו בדריכות.

סוף הפוסט מס’ 365. הועלה לאוויר בשעות הלילה של מוצ”ש – 15 במארס 2014.

[1]  ראה נספח : מכתבי למיילן טנזר מתאריך 5 באפריל 2000 , בעניין השידורים הישירים של המשחקים המרכזיים בליגת העל בכדורגל בשבתות של עונת 2001 – 2000.

[2]  ראה נספח : מאמרו של מוטי קירשנבאום בעיתון “הארץ” מתאריך 24 באפריל 2000, תחת הכותרת “ניצחון הכנופיה מרוממה”.

[3]  ראה מאמרו של מיילן טנזר בעיתון “הארץ” מתאריך 25 באפריל 2000 , וכותרתו “הניצחון שלנו” .

[4] ראה נספח : המאמר שלי בעיתון “הארץ” מתאריך 27 באפריל 2000, והכותרת שלו “כרוניקה של ניצחון ידוע מראש”.

[5]  ראה נספח : מכתב הצל”ש  שכתב אלי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל מתאריך 23 באפריל 2000, בתום מבצע שידורי ה- Final four בכדורסל ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 בעיר היוונית סלוניקי.

[6]  ראה נספח : מכתב הערכה שהעניק לי מנהל חטיבת החדשות מר רפיק חלבי בתאריך 23 באפריל 2000, בתום מבצע שידורי מכבי ת”א בכדורסל.

[7] ראה נספח : מכתבי לרפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות מתאריך 24 באפריל 2000 , המבקש לרכוש את זכויות השידורים של משחקי מכבי ת”א לשנים 2004 – 2001, ומשחקי ליגת העל בכדורגל לשנים 2005 – 2001.

[8] ראה נספח : מכתב השבח שנשלח אלי ע”י יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב ב- 23 באפריל 2000 , בתום שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000.

[9] ראה נספח : מפות רייטינג הצפייה בטלוויזיה ב- 18  ו- 20 באפריל 2000  המשקפות את הניצחון הגדול של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 על  ערוץ 2  המסחרי  ועל ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) , על שניהם ביחד ועל כל אחד לחוד.

[10] ראה נספח : מכתבו של מר גיל בול סמנכ”ל השיווק של חב’ פלא-פון אלי מ- 11  במאי 2000  המשבח את שיתוף הפעולה בין חב’ פלא-פון וערוץ 1 בשידור משחקי ה-  Final Four  בכדורסל בסלוניקי 2000.

[11]  ראה נספח : מכתבי לעו”ד שמעון מזרחי מ-  23 באפריל 2000.

[12]  ראה נספח : דו”ח הפקת שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000  שנשלח מטעמי למנכ”ל רשות השידור באמצעות מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי .

סוף הפוסט מס’ 365. הועלה לאוויר בשעות הלילה של מוצ”ש – 15 במארס 2014.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *