פוסט מס’ 371. משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בכיסאות גלגלים. קבוצת בית הלוחם ת”א ניצחה את איל”ן ר”ג 74 : 47. שידור ישיר מאשדוד אמש (יום רביעי – 26 במארס 2014) ע”י ערוץ 1. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומסורת כיסוי ספורט הנכים במדינת ישראל. ביקורת טלוויזיה. פוסט מס’ 371. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 28 במארס 2014.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

———————————————————————————————————–

פוסט חדש מס’ 371 : הועלה לאוויר בשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי – 28 במארס 2014.

———————————————————————————————————–   פוסט מס’ 371. מִשְחָק הַגְמָר על גביע המדינה בכדורסל לנַכִים בכיסאות גלגלים. קבוצת בית הלוחם ת”א ניצחה את איל”ן ר”ג 47:74. שידור ישיר מאשדוד אמש (יום רביעי – 26 במָארְס 2014) ע”י ערוץ 1 הציבורי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומָסוֹרֶת כיסוי ספורט הנַכִים במדינת ישראל. ביקורת טלוויזיה. פוסט מס’ 371. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור בקיץ 2002 ע”י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל “אריק” שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 3 : רוח האלוהים אחזה השבוע בגוּר שֶלֶף . פרשן הכדורסל של ערוץ 1 מר גור שלף צדק במחצית הנבואה שלו. גור שלף ניבא לפני ארבעה ימים כי הפועל ירושלים שהביסה ביום ראשון – 23 במארס 2014 בהיכל הספורט ביד אליהו את מכבי ת”א 93 : 65 , תפסיד במשחק הגומלין בשלב רבע הגמר של ה- Euro Cup ברוסיה ביום רביעי – 26 במארס 2014 לקבוצה הרוסית ניז’ני נובגורוד. המחצית השנייה של נבואתו הוקדשה למכבי ת”א זאת שניגפה לפני ארבעה ימים ע”י אותה הפועל ירושלים. גור שלף ניבא כי מכבי ת”א תגבר אֶמֶש (יום חמישי – 27 במארס 2014) בהיכל הספורט ביד אליהו על ריאל מדריד . נבואתו של גור שלף התגשמה בחציה . הפועל ירושלים ניגפה בתוצאה 88 : 72 והודחה מהמפעל ואילו מכבי ת”א הפסידה בהפרש נקודה 76 : 77 לרִיאָל מָדְרִיד (Real Madrid) הגַם גוּר שֶלֶף בנביאים…?

הערה 4 : פרשן הכדורסל של ערוץ 10 מר פיני גרשון העניק אתמול (יום חמישי – 27 במארס 2014) לאלי סהר ואבי סגל שני עיתונאי “ישראל היום” רִיאָיוֹן רברבני , במידה רבה לא צנוע , ובעיקר משעמם  . שום דבר חדש . שום דבר מעניין חוץ מרוח הנבואה ש- שרתה עליו . במהלך השאלות ותשובות ניבא כי המשחק אמש ייגמר בפחות מעשר נקודות לזכות רִיאָל מָדְרִיד . הוא צדק . רִיאָל מַדְרִיד ניצחה 77 : 76 .

א. שידור ישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בכיסאות גלגלים באשדוד אמש יום רביעי – 26 במארס 2014 ע”י ערוץ 1, בו ניצחה קבוצת בית הלוחם ת”א את קבוצת איל”ן ר”ג בתוצאה 47:74.

ערוץ 1 הציבורי המַט ליפול עשה אמש מעשה אמיץ כמעט אבירי שגובל בהתאבדות מִדְרוּג . הוא שידר ישיר ב- Prime time מהיכל הספורט באשדוד אמש (יום רביעי – 26 במארס 2014) את משחק הגמר על גביע המדינה לנַכים (ו/או כפי שהוא נקרא עתה בכיסאות גלגלים) בו ניצחה קבוצת בית הלוחם ת”א את קבוצת איל”ן ר”ג בתוצאה 74 : 47 . רעיון טלוויזיוני נכון אולם אִפְיוּן וביצוע כושל שצבר רייטינג מזערי בן % 1.1 בלבד ב- “אוכלוסייה היהודית” ועוד פחות מזה, רק % 0.96 במגזר “כלל האוכלוסייה”. אנשי ערוץ 1 ובראשם הבימאי צְבִי סְלֶפּוֹן והשַדָּר אוּרִי לֵוִי והפרשן שלו אריק פינטו יחדיו עם שדרני הקווים ליאן ווילדאו ואלמוג שריד השקיעו מאמץ גדול והובילו את השידור הישיר מ- 20.30 עד 22.30 בתנאי תחרות בלתי אפשריים מול מהדורות החדשות של ערוצים 2 ו- 10 ואח”כ מול “מָאסְטֶר שֶף” בערוץ 2 ו- “הַמָקוֹר” בערוץ 10 . התברר כי השידור הישיר של ערוץ 1 אמש היה שידור נֶפֶל מהיבט הרייטינג . למתבונן מהצד נדמה כי ערוץ 1 עושה כאילו מעשה מִצְוָוה משהוא משדר אירוע ספורט אנונימי במסווה של קידום ספורט הנכים בארץ. שטויות במיץ עגבניות. שכרו של ערוץ 1 יוצא מיד בהפסדו באם הוא צובר מִדְרוּג בן אחוז בודד אחד. % 1.1 ב- “אוכלוסייה היהודית” ו- % 0.96 במגזר “כלל האוכלוסייה” . מדובר בטרגדיית רייטינג . שוֹאָת מִדְרוּג . לא פחות . מה אם כך מה יוצא לערוץ 1 ולגוף המְשוּדָר על ידו ׁ(ספורט הנַכִים לצורך הדיון במקרה זה) מהעניין הכושל של השידור הישיר שיש בו חשיפה של אחוז רייטינג בודד בלבד ? איך מרשים לעצמם עורכי, מפיקי, ושדרני ערוץ 1 להסתובב במחוזות הארץ עירומים ונטולי רייטינג כאילו דבר לא קרה, כאילו דבר לא מתרחש , כאילו מדובר בתופעה נורמלית. כיצד זה לא מתביישים, מפיקי, עורכי, ושדרני משחק גמר גביע המדינה בכדורסל לנכים להסתובב במסדרונות בניין הטלוויזיה ברוממה עם לחיים אדומות בין הקולגות שלהם, כשכולם שָם יודעים שהפקת הספורט צברה אחוז רייטינג אחד בלבד ב- Prime time הטלוויזיוני ? הציבור ש- מְמָמֵן את ערוץ 1 מידי שנה בסכום של כמעט 1.000000000 (מיליארד) מפנה לו בגלוי עוֹרֶף.

הייתה זאת הפעם השלישית השבוע שערוץ 1 הציבורי משדר ב- Prime time שלו אירוע ספורט באופן בלבדי ונוחל מפלת רייטינג מכאיבה . ערוץ 1 הסתתר אמש (יום רביעי – 26 במארס 2014) תחת ה- Title של מילת הקֶסֶם שידור ציבורי , בציפוי ו/או מַעֲטֶה של רשת טלוויזיה עילית ורצינית (כאילו) שמשדרת סוגה ציבורית מיטבית (מול ערוץ 2 שמשדר כאילו חומר טלוויזיוני מזָ’אנֶר נָחוּת כמו “מָאסְטֶר שֶף”) וחטף שוב Knock out מידי הציבור שאליו הוא פונה ומשדר כביכול . רעיון שידור ישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל לנַכים הוא ראוי אבל הביצוע שלו ע”י ערוץ 1 והוצאתו לאור הלכה למעשה הוא שערורייה . מדובר במעֵין משימת שידור טלוויזיונית לאומית של אירוע ספורט שהוא לחלוטין בלתי מוכר לציבור ולכן גדול בכמה מספרים טובים על ערוץ 1 ובראשם השדר אורי לוי ושני שדרני הקווים שלו ליאן ווילדאו ואלמוג שריד . איזה פִסְפוּס . של שני הצדדים . בעבור משחק ספורטיבי בעל צביון מיוחד אולם אנונימי מהסוג הזה של גמר גביע המדינה בכדורסל לנַכִים צריך לגייס לכל הפחות שַדָּר ספורט בעל מוניטין נגיד כמו מר יוֹרָם אָרְבֵּל, ופרשן מפורסם מסוגו של מר פִּינִי גֵרְשוֹן (לצִדָם אם צריך גם את הפרשן אָרִיק פִּינְטוֹ) . כלומר : יורם ארבל ופיני גרשון העדיפות ראשונה לפני אורי לוי ואריק פינטו. לא בטוח שגם זה יספיק מפני שהציבור הגדול מפעיל כ- כלל את שַלָּט ה- Remote Control שלוֹ כדי לצפות באירועים ולא במגישים ובפרשנים . זה מחַד . מְאִידָך – בטוח שאין להציב למשימה אתגרית כזאת שַדָּר כה משעמם נטול כל כריזמה טלוויזיונית כמו אורי לוי. שלא לדבר על יחסי ציבור ושיווק עצלים ובלתי נראים שמקיים ערוץ 1 כמו גם בִּידוּל, אִפְיוּן , ו- מִיתּוּג מטופשים של האירוע החריג . צבת משחק הגמר על גביע המדינה לנַכִים בערוץ 1 הציבורי במשבצת שידור מול “מָאסְטֶר שֶף” איננו פחות ממלאכת שיבוץ אֶוִוילִית. כאילו שעל  ערוץ 1 לא חלים חוקי הרייטינג וכללי המִדְרוּג . כאילו שערוץ 1 במסווה של שידור ציבורי משוחרר מעוֹל הַצְפִייָה . כאילו שערוץ 1 פועל בוואקום . כאילו שתשלום האגרה הוא עניין אוטומטי ועסקת נצח בין רשות השידור לבין הצופים שלה . קברניטי ערוץ 1 טרם הִפְנִימוּ את חוקי המשחק הטלוויזיוניים מזוויות התבוננות שונות של ניתוח , בעיקר באלה העוסקות בהפצת מידע וקידום מכירות והתאמת כוח אדם לביצוע המשימה. ערוץ 1 יכול לפַמְפֵּם את עצמו עוד ועוד, לארגן לעצמו כמה שהוא רוצה שוב ושוב שידורי Promo שעוסקים בקידום השידור הישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל לנכים, אולם איש כמעט איננו רואה את ה- Promos הללו, כפי, ומשוּם שאיש כמעט איננו צופה בערוץ 1 בכלל. מה עוד שמדובר באירוע ספורט בלתי מוּכָּר לחלוטין לציבור נעדר כל מָסוֹרֶת שידור.

רשתות הטלוויזיה בארץ לרבות ערוץ 1 הציבורי מתנכרות במודע ובאופן שיטתי במשך כל השנה לפעילות ספורט בנכים. אין בכך חדש. לפתע לוקח ערוץ 1 על עצמו משימה לאומית כמו שידור ישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל לנכים על כיסאות גלגלים ומצפה למָשוֹב ציבורי. אין דבר כזה. מגוחך היה לראות את אנשי הוועדה המארגנת התמימים של ספורט הנכים בארץ ובראשם מנכ”ל ההתאחדות לספורט נַכִים בישראל מר אָבִי לֶרְמַן כמעט משתחווים בפני אנשי ערוץ 1 ומודים להם מעומק לבם על שהסכימו ליטול את משימת השידור הישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל לנכים, בזמן צפייה ראשי, ובעצם נפלו בפח (מהיבט כמות הצפייה) . ערוץ 1 איננו עושה טובה לאיש בשעה שהוא משדר ישיר את אירוע הנַכים הנ”ל . שידור ישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל לנַכִים על כיסאות גלגלים מהווה כבוד לאומי גדול עבור כל רשת טלוויזיה שזוכה לכסות את האירוע. השאלה באלו תנאים טלוויזיוניים ותקשורתיים נעשה הדבר. אנשי הוועדה המארגנת של ספורט הנַכִים בארץ בכלל וכדורסל בפרט אינם מבינים דבר וחצי דבר בחוקי תעשיית הטלוויזיה ולא ביחסי ציבור ושיווק.

תאריך האירוע נקבע באופן אקראי ליום רביעי – 25 במארס 2014 בשעה 20.30 בפריפריה הרחוקה באשדוד . ערוץ 1 המַט ליפול כמי שנושא את השידור הציבורי על כתפיו (כביכול) נבחר להיות האכסניה (בהנחה שהערוצים האחרים יסרבו) . אילו היו מנהלים את ערוץ 1 אנשים שמבינים את תעשיית הטלוויזיה לעומק הם היו מתנגדים מכל וכול להציב את האירוע החשוב אך בלתי מוכר ונעדר מסורת שידור מול “מָאסְטֶר שֶף” בערוץ 2 . אנשי הניהול והתכנון בערוץ 1 וגם אנשי הדֶרֶג המְבַצֵעַ בערוץ 1 מקבלים משכורות נאות כדי לא לעשות שטויות תכנוניות מהסוג הזה של שיבוץ משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל לנכים מול “מָאסְטֶר שֶף” (בערוץ 2) , רק כדי להפיק ממנו % 1 רייטינג בודד. בִּיזָיוֹן. לשם כך אין צורך באנשי ערוץ 1 . רייטינג בן אָחוּז אחד (% 1.0) יכולים גם להפיק ילדים בגן. התאחדות הספורט לנַכים הייתה חייבת לשכור חברת יח”צ כדי שזאת תפעל למענם על מנת לשדר (גם בתמורה לדרישת תשלום) את האירוע המדובר בערוץ 2 (גם במחיר שעת צפייה פחות נוחה) ו/או בערוץ 10 , ו/או בערוץ 5 בכבלים. נדמה לי כמתבונן מהצד כי התאחדות הספורט לנַכִים היא חסרת ביטחון עצמי וממעיטה בערך עצמה. משחק הגמר השנתי על גביע המדינה בכדורסל לנַכים הוא אירוע שווה כסף שצריך לשאת בסופו של דבר זכויות שידורים. המו”מ על שידורו הישיר באחד מערוצי הטלוויזיה ב- 2015 צריך להיעשות ע”י אנשי מקצוע. את הגביע לקבוצה המנצחת אמור להעניק כבוד נשיא המדינה (ו/או נשיאת המדינה) ולא ח”כ כזה ו/או אחר. אין למכור את האירוע הלאומי הנחשב ליוקרתי ביותר בהיסטוריה של ספורט הנַכים בארץ כמו נזיד עדשים לערוצי נֶפֶל. ערוץ 1 היה פעם אכסניית שידור נכבדה ובעלת מוניטין . זה היה מ- מזמן והימים ההם חלפו לבלי שוב. מהטלוויזיה הישראלית במתכונתה הציבורית ההיא לא נותר זֶכֶר. ערוץ 1 במתכונתו הנוכחית איננו עוד רשת טלוויזיה במובן המקובל של המילה.

מה זה צריך להיות פֶּדְלָאָת הנֶפֶל וההישג המדוכדך הזה של  % 1.0 רייטינג בודד בזמן צפייה ראשי בערוץ 1…? מה זה הדבר המגוחך הזה…? מה זה הבּוֹסֶר הַדָלוּח הזה…? מדוע זה כל כך העסק נואש ועלוב…? המסקנה שנובעת ממבצע השידור הישיר נטול הרייטינג והכושל של ערוץ 1 אֶמֶש את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל לנכים בית הלוחם ת”א – איל”ן ר”ג היא כלהלן : מי שרוצה לקנות לו שֵם, פרסום, ותודעה בקרב הציבור ומצטלם בערוץ 1 במתכונתו הנוכחית – שם את כספו ותקוותיו על קרן הצבי. ערוץ 1 חייב לעבור שינוי דרסטי מיידי בטרם ייטול עליו משימות שידור לאומיות (וייחודיות). קברניטי ערוץ 1 ורשות השידור כנראה עוד לא הפנימו כי “השידור הציבורי” איננו משוחרר מעוֹל הרייטינג ולא ממוֹסרוֹת המִדְרוּג. מעבר לביקורת הטלוויזיה הקונקרטית הזאת אנוכי רוצה לומר לשחקני הכדורסל של שתי הקבוצות של בית הלוחם ת”א ואיל”ן ר”ג כי צפיתי בשידור הישיר בשלמותו. בעיניי אתם ספורטאים נערצים ואמיצים שראויים לרייטינג רב יותר. לצפייה הרבה יותר גדולה, וכמנה ותוצאה של הצפייה בטלוויזיה גם להכרה ציבורית הרבה יותר מכובדת.

הנה טבלת המדרוג ברבעי שעות מ- 20.15 ועד 22.30 באוכלוסייה היהודית. ניתן לראות כי מהדורת “מבט” שמסיימת את תפקידה ב- 20.30 מוסרת את מטה השליחים הטלוויזיוני עם % 4.9 רייטינג למובילי השידור הישיר של משחק הגמר על גביע המדינה לנכים החל מ- 20.30 ואילך. חטיבת הספורט מפילה את מקל השליחים, והרייטינג הספורטיבי מתדרדר בבת אחת ל- % 1.9. מכאן הוא ממשיך לצנוח עד % 0.6. הצבת השידור הישיר של משחק הגמר על גביע המדינה לנכים בית הלוחם ת”א – איל”ן ר”ג בערוץ 1 אמש (יום רביעי – 26 במארס 2014) ראש בראש מול “מאסטר שף” בערוץ 2, הוא a priori מעשה אווילי ומטופש. בשתי מילים : כרוניקה של התאבדות טלוויזיונית ידועה מראש. מי שחולל זאת איננו מבין דבר במכמני וסודות תעשיית הטלוויזיה. ערוץ 1 מסיים את השידור הישיר של משחק הגמר על גביע המדינה לנכים בכדורסל אמש (יום רביעי – 26 במארס 2014) ב- 22.30 עם רייטינג אפסי של % 0.7. לחלוטין מדרוג ורייטינג עלובים ו- בלתי מתקבלים על הדעת. לתשומת לבם של קברניטי התאחדות הספורט לנכים וגם של מנהלי ערוץ 1. צריך לחזור ולומר זאת שוב : כדי לייצר כמות רייטינג בת % 1.0 ב- Prime time אין צורך באנשי טלוויזיה שמשתכרים משכורות נאות, אפשר להסתפק בגן ילדים.

  שעות                           ערוץ 1                       ערוץ 2                             ערוץ 10

20.30 – 20.15                % 4.9                      % 20.0                           % 8.5          

רבע שעה האחרונה של “מבט”

20.45 – 20.30                % 1.9                      % 23.6                           % 9.7      

תחילת השידור הישיר של כדורסל הנכים

21.00 – 20.45                % 1.5                      % 25.5                           % 9.1

21.15 – 21.00                % 0.8                      % 27.5                           % 8.3

21.30 – 21.15                % 0.6                      % 30.2                           % 7.8

21.45 – 21.30                % 0.8                      % 31.2                             % 7.1

22.00 – 21.45                % 1.4                      % 31.1                             % 6.9

22.15 – 22.00            % 1.1                      % 32.7                             % 5.8

22.30 – 22.15                % 0.7                      % 34.2                             % 5.3

סיום השידור הישיר של הכדורסל בערוץ 1

הערה : רבע השעה של 20.30 – 20.15 הנוגעת לערוץ 1 שייכת ל- “מבט” .ב- 20.30 מתחילים השדר אורי לוי והפרשן שלו אריק פינטו להוביל את  ה- Pre Game Show של השידור הישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל לנכים בין בית הלוחם ת”א לאיל”ן ר”ג . הרייטינג צונח מייד לשיעורים נמוכים בלתי מתקבלים על הדעת .

ב. תזכורת עבר. כדורסל הנַכִים במדינת ישראל קנה לראשונה את המוניטין ואת הפופולריות הארצית שלו (בישראל) באולימפיאדת הנַכִים שהתקיימה בטוֹרוֹנְטוֹ – קנדה ב- 1976.

משלחת הספורטאים והספורטאיות הנכים של ישראל זכתה באולימפיאדת טורונטו 1976 בהצלחה מדהימה חסרת תקדים. הספורטאים והספורטאיות הנכים צברו 75 מדליות אולימפיות . מתוכן 40 מדליות מזָהָב, 27 מדליות כֶּסֶף, ו- 8 מדליות אָרָד. נבחרת הגברים בכדורסל בראשותו של הסוּפֶּר – כּוֹכָב ברוך חֹגַּאי זכתה במדליית הכסף לאחר שהפסידה במשחק הגמר לענקי נבחרת ארה”ב . התברר מעל לכל ספק שהקוֹמָה והגוֹבָה קובעים גם כשהשחקנים יושבים על עגלות נכים . נבחרת הנשים בכדורסל זכתה במדליית הזהב.

hagai 1

טקסט תמונה :  אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976. נבחרת ארה”ב מנצחת את נבחרת ישראל במשחק הגמר בכדורסל לנכים על כיסאות גלגלים. הגובה קובע גם בכדורסל נכים . שחקן אמריקני קולע לסל כמעט ללא הפרעה ומכניע את דני שחר (במרכז מס’ 9). משמאל, צופה בנעשה כוכב נבחרת ישראל במשך שנים רבות ברוך חגאי (מס’ 11). (התמונה באדיבות מועדון “ספיבק” ו- “בית הלוחם”).

hagai 2

טקסט תמונה : ברוך חגאי  מגדולי הספורטאים הנכים של מדינת ישראל בכל הזמנים. (התמונה באדיבות אברהם תשובה ומועדון “ספיבק”).

הימים בטלוויזיה הישראלית הציבורית השתנו לבלי הַכֵּר בסתיו 1980. גם בכל הנוגע לסיקור ספורט הנַכים במדינת ישראל ובעיקר משחקי הכדורסל על כיסאות גלגלים. הטלוויזיה באשר היא מתנכרת מטבע בריאתה לסיקור נרחב של ספורט הנכים בארץ וגם בעולם. פער ההפרש בסיקור האולימפיאדות הרגילות ע”י רשתות הטלוויזיה לבין אולימפיאדות הנכים הוא עצום ללא כל השוואה. אלכס גלעדי ואנוכי ניסינו לשנות את הסטאטוס הקיים אולם במרבית ההזדמנויות ללא הועיל. לאלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הייתה עכשיו ב- 1980 את התמיכה המסיבית שהעניקו לו מנהל הטלוויזיה בעבר ארנון צוקרמן ומנהל החדשות גם כן בעבר דן שילון, משענת שכה הורגל אליה. הוא נעדר גם את ההערכה המקצועית שהייתה מנת חלקו וממנה נהנה בשנים עברוּ . את רשות השידור ניהלו ב- 1980 אנשים אחרים . יוסף “טומי” לפיד ז”ל הדומיננטי כיהן מנכ”ל רשות השידור, יצחק “צחי” שמעוני ז”ל היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית , וחיים יבין ניצב בראש חטיבת החדשות. הפקת “מבט ספורט” בשבתות הפכה לבעייתית ולמעֵין מטרד כלכלי ולוגיסטי . חלק מאנשי ההנהלה ברשות השידור ובמוסד הטלוויזיה עצמה ראו בתוכניות הספורט ובראשן ספינת הדגל “מבט ספורט” (שודרה באורח קבע מיד מוצ”ש) בזבוז מפני שהן דרשו משאבים רבים . שימוש נרחב באמצעי שידור וצילום  , הפקה , ועריכה, הקצאה ענפה של כוח אדם , יישום וניצול של יכולת לוגיסטית , כמו למשל שימוש במירב כלי התחבורה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עצמה לרבות שכירת צי מוניות לצורך הסעות העיתונאים, השדרנים, הטכנאים, וציוותי הצילום למוקדי תחרויות הכדורגל בכל הארץ . מדובר היה גם בהבאה מהירה של חומרי הצילום למעבדת פיתוח סרטי פילם בבניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. וכל זאת דווקא בשבתות, ביום השביעי של השבוע שהוא כידוע יום מנוחה ארצי משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) ופעילויות ספורט אחרות במדינת ישראל התנקזו תמיד לסופי השבוע ובשבתות. סמנכ”ל הכספים של רשות השידור ישראל דוֹרִי הביא למנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד מידי חודש בחודשו את טפסי השעות הנוספות והאש”ל וטפסי הקילומטראז’ שמילאו העיתונאים והטכנאים שעבדו בשבתות, ותרגם את הנתונים לשכר וכסף. יוסף “טומי” לפיד נתקף חלחלה. על פי תפישתו הכלכלית הוא הבין שעלות הפקות שידורי הספורט בשבתות היא יקרה מידי וכי אין לו מספיק ממון בקופה כדי לממן אותן. הוא ממילא חשב כי רמת הכדורגל במדינה איננה מצדיקה כיסוי נרחב והוצאות כספיות כה ניכרות . היה אפשר לפי דעתו להסתפק בצילום חלק ממשחקי הליגה הלאומית בלבד (ליגת העל היום) במצלמות הפילם הישנות (כל צלם קיבל 800 רגל של חומר Film מסוג Reversal) לבטח לא שימוש בניידות שידור אלקטרוניות.  

הביורוקרטיה הכבדה בטלוויזיה כילתה כל חלקה טובה והפכה את חיי מחלקת הספורט לבלתי אפשרית. אָלֶכְּס גִלְעָדִי היה ראשון הנפגעים מפני שנשא באחריות לגורלה של חטיבת הספורט בשידור הציבורי. חייו המקצועיים היו קשים ובלתי אפשריים. יוקרתו פחתה. חיים יבין מנהל חטיבת החדשות בשנים 1980 – 1977 שהיה הבוס הישיר של אלכס גלעדי על פי ההיררכיה המקובלת בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור העניק עדיפות ברורה באמצעי השידור וההפקה שעמדו לרשותו לטובת אנשי החדשות על פני כיסוי אירועי הספורט . שנת ניהולו האחרונה של חיים יבין ב- 1980 את חטיבת החדשות, ובואו של מנכ”ל רשות השידור החדש יוסף “טומי” לפיד, גרמו לפיחות במעמדו של אלכס גלעדי. לאחר הדחתו של ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה ב- 1 באוגוסט 1979 הלך וגבר תהליך ניתוק אמצעי השידור וההפקה של הטלוויזיה ממחלקת הספורט והפקעתם לצורכי החדשות . התהליך לא היה מיידי אלא אבולוציוני אך שחק את אלכס גלעדי בעל הבית הראשי של שידורי הספורט , ומי שהיה רגיל לסטנדרטים שונים של ניהול, ביורוקרטיה, וגם מנהיגות. במשך שנת 1980 נדחקו שידורי הספורט עוד ועוד לשוליים . התפתחותם שהייתה מותנית בסעד טכנולוגי – נבלמה . אלכס גלעדי היה כוכב טלוויזיה אולם יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד וחיים יבין סירבו להכיר בגדולתו. המסמכים וההתכתבויות מהעת ההיא בספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי “מטמורפוזה בתום אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972” ממחישים יותר מכל את מה שהתחולל בחטיבות החדשות והספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ביום חמישי – 17 באפריל 1980 עמד להתקיים משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל לספורטאים נַכִים על עגלות , בין נבחרת נכי צה”ל לבין נכי מועדון “סְפִּיבַק”. אלכס גלעדי ואנוכי ביקשנו להעביר את המשחק בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית . שמו המפורסם של הכדורסלן ברוך חגאי לבדו יכול היה להדליק אותנו. השידור הישיר וחשיפת הספורטאים הנכים היה צורך טלוויזיוני לאומי חיוני. הם היו ראויים לכך. זה הגיע להם לאותם הספורטאים הנכים שלנו שגרפו וזכו במאות מדליות אולימפיות במשך השנים והביאו מוניטין , מורשת , וכבוד עצום למדינת ישראל . לרוע המזל התנגש תאריך משחק הכדורסל ההוא בין נכי צה”ל לבין נכי “ספיבק” עם ערב הסיום של תחרות הנגינה בפסנתר ע”ש ארתור רובינשטיין. מנהל החדשות חַיִים יָבִין פסק נגד אָלֶכְּס גִלְעָדִי וקבע כי ניידת השידור של החדשות תכסה את תחרות הנגינה בפסנתר. אלכס גלעדי נפגע וערער על ההחלטה בפני מנהל הטלוויזיה בעת ההיא יצחק “צחי” שמעוני ז”ל . מנהל חטיבת החדשות חַיִים יָבִין (הבוס הישיר של אלכס גלעדי ושלי) כתב בכתב ידו על המסמך את הטקסט הבא : “צחי , את דעתי אתה יודע , לטיפולך. חיים יבין”. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יִצְחָק “צַחִי” שִמְעוֹנִי חתם את תשובתו כלהלן : “אלכס, הכרעתי במקרה זה היא “לטובת” ארתור רובינשטיין . צחי שמעוני”. ככה התנהלו העניינים פעם לפני 34 שנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית דלת האמצעים, דלת טכנולוגיה, ודלת זמן מסך.

alex 1

טקסט תמונה : 13 באפריל 1980 . זהו המסמך המקורי ששלח מנהל חטיבת הספורט מר אלכס גלעדי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יצחק “צחי” שמעוני ז”ל , ותשובתו של מנהל הטלוויזיה בכתב ידו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי הובס ועמו גם סיקור ספורט הנכים במדינת ישראל . המסמך צלח את מאורעות הזמן ונשמר [1] .

[1] ראה נספח : מכתב הערעור של אלכס גלעדי לצחי שמעוני מנהל הטלוויזיה מ- 13 באפריל 1980.

ג. תזכורת קצרצרה מהימים ההם. פסגת היכולת האנושית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית והספורטאים הנַכים המופלאים והאמיצים של מדינת ישראל. התפתחות כיסוי ספורט הנַכים בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

בתום אולימפיאדת מונטריאול 1976 פקד עלי מר אלכס גלעדי לכסות את האולימפיאדה לספורטאים נכים שאמורה הייתה להיפתח בטורונטו כמה ימים לאחר משחקי הקיץ. לא הסכמתי. עבדתי באינטנסיביות רבה מזה חודש ימים במשחקים האולימפיים של מונטריאול 76′. כמעט לא עצמתי עין . הייתי עייף והתגעגעתי מאוד לרעייתי ושלושת ילדיי הקטנים. אלכס גלעדי התעקש : “זאת לא רק פקודה שלי זה גם צו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בעצמו”, אמר לי והוסיף, “רציתי לשלוח לטורונטו את עוזר ההפקה איציק גליקסברג , אבל ארנון צוקרמן לא הסכים והחליט שרק אתה תהיה השליח והכתב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשחקי הנַכים טורונטו”. התחצפתי והשבתי לו : “תשמע אלכס, אם כך ואם זה כל כך חשוב אז שארנון צוקרמן יטריח את עצמו ויגיע לטורונטו ושהוא יעשה לך את הסרט על הספורטאים הנכים שלנו. אני מתגעגע הביתה לרעייתי ולשלושת הילדים הקטנים שלי שלא ראיתי אותם כבר חודש ימים”. כמובן שלבסוף הרמתי ידיים ונכנעתי. נסעתי עם הצלם שלי אנת’וני סטיוארד דרך ארוכה בת 700 ק”מ ממונטריאול לטורונטו כדי לכסות את אולימפיאדת הנַכים של 1976 בהשתתפות ספורטאי וספורטאיות ישראל הגיבורים והאמיצים.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמעט ולא כיסתה ולא התייחסה עד 1976 לספורט הנַכים בישראל, למעט סיקור חלקי וכמה כתבות חדשותיות של משחקי אולימפיאדת הנַכים שהתקיימה בישראל ב- 1968. וודאי לא סיקרה את השתתפותם באולימפיאדות מעבר לגבולות מדינת ישראל. המוּדָעוּת לנַכים וספורט הנַכים הייתה ברמה נמוכה. הטלוויזיה היא אומנם מדיה של תקשורת המונים אשר אמורה להעניק יחס שווה לכולם, אולם היא איננה כזאת. זה רק בתיאוריה. הטלוויזיה בארץ וגם בעולם מתנכרת מטבעה לספורט הנכים. רואים את הפער הסיקור הטלוויזיוני בעיקר בעת חשיפת האולימפיאדות הרגילות לעומת חשיפת אולימפיאדות הנכים. ספורט הנכים במדינת ישראל לא עניין את אף אחד במחלקת הספורט וגם לא את הנהלות רשות השידור וטלוויזיה הישראלית בימים ההם.

ישראל נטלה חלק בפעם הראשונה באולימפיאדת הנַכים שהתקיימה ברומא 1960. בארבע אולימפיאדות שנערכו ברומא 1960, טוקיו 1964 (האתלטית ציפי רובין והכדורסלן ברוך חגאי זכו בהן כל אחד במדליית זהב בשחייה), תל אביב 1968, והיידלברג 1972 צברו הספורטאים הנכים של ישראל 116 מדליות אולימפיות, 34 מהן מזהב. הישג כביר שלא הזיז לאיש. ספורט הנַכים על גווניו השונים בישראל למרות הצלחתו היה נטול כל סממן של יחסי ציבור ושיווק. מצלמות הטלוויזיה לא חשפו אותו ומפני שנעדרו הותירו אותו רדום בתודעת הציבור. במהלך אולימפיאדת מונטריאול 1976 פנה מנכ”ל משרד הביטחון מר אריה פינק אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בדרישה לסקר את אולימפיאדת הנכים שאמורה הייתה להתקיים בטורונטו – קנדה, כמה ימים לאחר סיום משחקי מונטריאול, “מר ארנון צוקרמן , ממילא יש לך צוות שידור במונטריאול . מה כל קשה לשלוח צוות צילום לטורונטו ולסקר את אולימפיאדת הנַכים. משלחת הספורטאים הנכים הישראליים מונה 100 אנשים, והם יביאו הרבה יותר כבוד ויוקרה למדינה מאשר הספורטאים הבריאים. ללא קשר לנימוק הזה, יש הצדקה עיתונאית ולאומית לסקר את פעילות המשלחת הישראלית בטורונטו המורכבת מהספורטאים הנכים של מועדון “ספיבק” והספורטאים הנכים של צה”ל מ- ‘בית הלוחם’ “, דרש אריה פינק ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . ארנון צוקרמן נעתר לבקשה מייד. לולא התערבותו האישית ופנייתו הרשמית של אַרְיֵה פִינְק האיש האחראי והמופקד במשרד הביטחון על הטיפול בנכי צה”ל אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בקיץ 1976, ייתכן וספורט הנכים בארץ היה משולל סיקור, ונשאר אנונימי בטלוויזיה הציבורית אולי עד עצם היום הזה.

para 2

טקסט תמונה : הכדורסלן האגדי טל ברודי מעניק את גביע המדינה באחת מתחרויות הגמר לנכים בכדורסל בשנות ה- 80 של המאה הקודמת. מימין, מר ראובן הלר. (באדיבות ראובן הלר מועדון “ספיבק” ובחסות התאחדות הספורט לנכים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

para 3

טקסט תמונה : המלכה הבריטית אליזבט ה- 2 מעניקה במשחקי סטוקמנאנדוויל לנכים ב- 1964 באנגליה את גביע המנצחים לקפטן נבחרת ישראל בכדורסל ברוך חגאי. (באדיבות ראובן הלר מועדון “ספיבק”. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

para 4

טקסט תמונה : האפיפיור יוחנן פאולוס ה- 2 מעניק כבוד, חיבה, והערכה לנבחרת הנכים של ישראל בכדורסל בשנות ה- 80 של המאה הקודמת באמצעות הקפטן שלה חתן פרס ישראל, מר ברוך חגאי. (באדיבות ראובן הלר מועדון “ספיבק'”. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של אלכס גלעדי שבה הביתה ממונטריאול 76′ ואני מצאתי את עצמי ב- 3 באוגוסט 1976 ניצב בשמונה בערב יחד עם הצלם הקנדי שלי אנתוני סטיוארד (Anthony Steward) בטבורו של אצטדיון “אֶטוביקוק – סנטניאל פארק” (Etobicoke Centennial Park) בטוֹרוֹנְטוֹ, מכסה את טקס הפתיחה של אולימפיאדת הנכים בהשתתפות 1560 ספורטאים ו- 1170 מלווים מ- 43 מדינות. משלחת ישראל מנתה כ- 100 ספורטאים וספורטאיות שכללה בתוכה את המאמנים והמאמנות, ואת המלווים האישיים של רבים מן הספורטאים הישראליים. המשלחת הישראלית בלטה במצעד המשלחות בשל המרץ האנושי שפרץ ממנה והלכידות החברתית. ראו שצוות המדריכים והמלווים הישראליים עוסק במשך שנים בעבודת קודש והתוצאות גם לא איחרו לבוא. באולימפיאדת הנַכים בטורונטו 1976 השתתפו בפעם הראשונה ספורטאים קטועים ועיוורים בנוסף על הספורטאים המשותקים. המלווים האישיים הצמודים הם הכרח ודרושים לחלק מהספורטאים בשל הנכויות הקשות. אולימפיאדת טורונטו 1976 נערכה פחות משלוש שנים לאחר מלחמת יום כיפור. את ישראל ייצגו 31 ספורטאים נכי צה”ל מ”בית הלוחם” אותו ניהל מר יוסף לוטנברג ו- 37 ספורטאי איל”ן ממועדון “ספיבק” בניהולו של מר משה רשקס. 45 ספורטאים במשלחת ישראל ההיא היו משותקים בדרגות שונות , 17 קטועי גפיים ידיים או רגליים, ו- 6 עיוורים. אל המשלחת הצטרפו 20 מלווים ומאמנים . בראש המשלחת עמד אריה פינק ראש האגף לשיקום וסמנכ”ל משרד הביטחון . מר משה רשקס היה מנהל המשלחת ומר ראובן הלר שימש המדריך הראשי וראש הצוות המקצועי. 68 ספורטאי המשלחת הישראלית התחרו בשמונה מקצועות ספורט : שחייה, א”ק, הרמת משקלות, סיוף, טניס שולחן, כדורסל, כדורעף, וכדור שער לעיוורים.

המדריכים הראשיים במשלחת היו מאמנת השחייה הדגולה מרגלית זוננפלד שאימנה את שחייני “בית הלוחם” והקדישה את חייה לשיקום נכי איל”ן ונכי צה”ל באמצעות השחייה. אריה רובין היה מאמן השחייה של מועדון “ספיבק”. עדנה מדליה אלופת ישראל בזריקות והדיפות שימשה מאמנת הא”ק של ספורטאים נכי צה”ל.

משהחלו התחרויות והצלם שלי אנתוני סטיוארד נדרש ללחוץ על הֶדֶק המצלמה, הוא סירב. הוא רצה לחזור הביתה. הוא לא יכול היה לעמוד במראות שבו הספורטאים המשותקים, הקטועים, והעיוורים מתמודדים לא רק נגד המטר והשעון אלא בעיקר נגד המוגבלויות הקשות של עצמם. כשנכנסנו ערב המשחקים לאחר תהליך האקרדיטציה לחדר האוכל האולימפי נתקלנו בספורטאי צרפתי נכה קשה ללא ידיים וללא מפרקי הכתף, קורבן לכדורי התלידומיד, שאכל את ארוחתו באמצעות רגליו. הוא היה מיומן וגמיש מאוד. בקלות רבה החזיק באצבעות רגלו הימנית את הסכין ובאצבעות רגלו השמאלית את המזלג. כך הגיש את האוכל לפיו באמצעות רגליו. המצלמה שלנו תיעדה אותו . הוא לבש גופיה תכולה ומכנסי טרנינג ארוכים, צחק ודיבר ללא הפסק בעת הארוחה, ונהנה מהחיים. לאנתוני סטיוארד לקח יותר זמן להתרגל לאווירה המיוחדת של המקום ולהצדיע יחד עמי לאנשים האמיצים ביותר בעולם.

yoash 5

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים בטורונטו 1976. אני נוכֵח באולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976 כשדר וכתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם קותי גרשוני (נכה צה”ל קטוע גפיים עליונות ובעל שרידי ראייה בלבד) ועדנה מדליה ז”ל שהייתה ראויה לכל שבח. (צילום CBC קנדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).     

para 5טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של סיאול 1988. מרגלית זוננפלד מאמנת השחייה המיתולוגית של הספורטאים הנכים בשחייה ניצבת במרכז יחד עם האלופים האולימפיים של מדינת ישראל בשחייה . זיהוי העומדים בשורה האחורית מימין לשמאל : בועז אבהר , אורי ברגמן , סמדר צור , יזהר כהן , חנוך בודין , ברוך פרצמן , וד”ר רון בולוטין . זיהוי העומדות במרכז מימין לשמאל : מירי סיסו (ממושקפת) ומאמנת השחייה הדגולה גב’ מרגלית זוננפלד. זיהוי היושבים בשורה הקדמית מימין לשמאל : טל גולן, שלמה פינטו ז”ל, ו- יוסי וונגר. (באדיבות “בית הלוחם” וד”ר רוני בולוטין, ובחסות התאחדות הספורט לנכים). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה ד”ר רון בולוטין.

למשלחת שלנו הצטרפו לראשונה ספורטאים אולימפיים חדשים נפגעי מלחמת יום הכיפורים ב- 1973. ספק אם היו מגיעים אל מסלול הא”ק ובריכת השחייה, לולא איבדו את ידיהם, רגליהם, ועיניהם. ראובן פרח בן קיבוץ אשדות יעקב היה חייל מילואים במלחמת יום הכיפורים. הוא התעוור בשעה שפגז מצרי פגע בול בזחל”ם שהסיע אותו ואת חבריו הלוחמים בחציית תעלת סואץ. עכשיו היה לוחם קרב 5 במשחקים האולימפיים לנכים בטורונטו 1976.

יעקב “קוקי” כנעני בן קיבוץ מעגן מיכאל היה קצין טנקים ברמת הגולן . פגז סורי קטל ב- 1974 את מאור עיניו . במשחקי טורונטו הוא צעד ללא כלב נְחִיָיה. המאמן הצמוד שלו והמלווה האישי אבי פאנק ז”ל סיפר לי במהלך המשחקים שההשלמה עם העיוורון היא תהליך נפשי ארוך. יעקב “קוקי” כנעני  היה אחד מאותם העיוורים שלא הסכים במשך זמן רָב לקבל כלב נְחִיָיה מפני שלא האמין ולא הסכין עִם העובדה שאיבד לנצח את מאור עיניו. ההסכמה להשתמש בכלב נְחִיָיה היא ההשלמה עם המציאות הקשה. למשחקי טורונטו הגיע עם כלבו הנאמן. במשחקי טורונטו מצא את עצמו יעקב “קוקי” כנען מתחרה יחד עם ראובן פרח בקרב 5. אחד המקצועות המורכבים בקרב 5 לעיוורים היא הריצה ל- 60 מ’. התחרות מתנהלת בבודדים. הרץ העיוור ניצב לבדו על קו הזינוק . צילמתי את הריצה הזאת. אבי פאנק ניצב על קו הגמר ובמגאפון כיוון את הרץ העיוור לאחר יריית הזינוק לעבר חוט המטרה. כמעט כל הרצים העיוורים סוטים ימינה או שמאלה בעת הריצה. יעקב “קוקי” כנעני סטה שמאלה. הוא היה כל כך נלהב בריצתו עד שכמעט התנגש בשדרת עגלות הנכים שחנתה בצידי המסלול וצפתה בתחרות הריצה הזאת לעיוורים. אבי פאנק נדרש לצעוק לעברו ולכוון אותו במגאפון, “ימינה , ימינה…ישר…ישר…” . בתום הריצה הניח יעקב “קוקי” כנען את ידו על כתפו של מלווהו בדרכו לחדר ההלבשה.

zonenfeld 1

טקסט תמונה :  אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976. מרגלית זוננפלד (מימין) יחד עם יעקב “קוקי” כנען בן קיבוץ מעגן מיכאל בתחרות קרב ה- 5 לספורטאים עיוורים. ההשלמה עם העיוורון היא תהליך נפשי קשה וממושך. מרגלית זוננפלד הקדישה את כל חייה למען הספורטאים הנכים של מדינת ישראל. היא ראויה על כן לפרס ישראל על מסירותה ופועלה. (באדיבות מרגלית זוננפלד, מועדון “ספיבק” ובית הלוחם, ובחסות התאחדות הספורט לנכים).

אחד הספורטאים הבולטים במשלחת הישראלית בטורונטו 1976 היה השחיין המוכשר אורי ברגמן בן קיבוץ גבעת ברנר. משותק ברגלו הימנית הצליח אורי ברגמן להשיג ארבע מדליות זהב. במשחה החתירה ל- 100 מ’ בסגנון חופשי הציב שיא עולם בקטגוריית הנכות שלו כשקבע 1:04.06 דקה. למקום השני הגיע השחיין המצרי חסן עאדל חאפז. אנטוני סטיוארד ואנכי היינו בבריכת השחייה ותיעדנו את לחיצת היד ההיסטורית בין שני המתחרים הישראלי והמצרי על רקע נגינת ההמנון הלאומי שלנו “התקווה” . ישראל ומצרים היו אז עדיין מדינות אויב , לכן לחיצת היד בין השניים הייתה רגע דרמטי ואירוע מרגש .

para 7

טקסט תמונה :  אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976. אורי ברגמן (במרכז) מושיט יד לשלום ליריבו המצרי חסן עאדל חאפז. הייתי עד לרגע הזה יחד עם הצלם שלי אנטוני סיוארד. (באדיבות בית הלוחם ומועדון “ספיבק” ובחסות התאחדות הספורט לנכים).

אורי ברגמן בן קיבוץ גבעת ברנר היה עילוי בשחייה. שחיין מוכשר, ממושמע וחרוץ. באולימפיאדת ארנהיים בהולנד 1980 זכה אורי ברגמן בשלוש מדליות זהב נוספות, ביניהן במשחה היוקרתי ל- 100 מ’ בסגנון חתירה בזמן של 11. 04 : 1 דקה. כעבור ארבע שנים באולימפיאדת 1984 השלישית שלוֹ שנערכה במקביל בשני מקומות, בסטוקמאנדוויל באנגליה ולונג איילנד בארה”ב, זכה אורי ברגמן שוב במדליית הזהב ב- 100 מ’ בסגנון חתירה בתוצאה יפה של 80. 04 : 1 דקה, וגם במדליית ארד במשחה ל- 100 מ’ פרפר. באולימפיאדה הרביעית והאחרונה שלו בסיאול 1988 ניצח במשחה ל- 100 מ’ בסגנון חתירה בזמן של 88. 04 : 1 דקה. אורי ברגמן זכה בקריירה הספורטיבית שלו שהשתרעה על פני שתיים עשרה שנה וארבע אולימפיאדות, בתשע מדליות זהב. הוא הפך להיות אחד הספורטאים הדגולים ביותר בתולדות ספורט הנַכִים במדינת ישראל ובעולם כולו.

משה ברבלאט היה נהג זחל”ם במילואים שהשתתף בקרב הקשה ב- 21 במארס 1968 בכיבוש העיירה הירדנית כאראמה השוכנת  כ- 20 ק”מ מצפון לים המלח. העיירה שימשה בסיס מחבלים של ארגון הפת”ח בראשותו של המגה טרוריסט יאסר עראפאת בדרכם למעשי חבלה ורצח בישראל. התפתח קרב קשה בו נהרגו 30 חיילי צה”ל. יאסר עראפאת הצליח לחמוק מידיו של צה”ל. הזחל”ם של משה ברבלאט חטף פגיעה ישירה. רגליו של משה ברבלאט נקטעו. באולימפיאדת טורונטו 1976 הפך משה ברבלאט הפך למנצח א”ק ואלוף בכדורעף. הוועדה המארגנת העניקה לו את המדליות האולימפיות.

para 8

טקסט תמונה :  אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976 .  משה ברבלאט (מימין) זוכה במדליית הארד בא”ק לקטועי רגליים . (באדיבות בית הלוחם ומועדון “ספיבק” ובחסות ההתאחדות לספורט נכים) .

המשלחת הישראלית זכתה באולימפיאדת טורונטו 1976 בהצלחה מדהימה חסרת תקדים . הספורטאים הנכים צברו 75 מדליות אולימפיות. 40 מדליות מזהב, 27 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד (!). נבחרת הגברים בכדורסל בראשותו של הסופר כוכב ברוך חגאי זכתה במדליית הכסף לאחר שהפסידה במשחק הגמר 59 : 46 לענקי נבחרת ארה”ב. התברר שהגובה קובע גם כשהשחקנים יושבים על עגלות נכים. נבחרת הנשים בכדורסל זכתה במדליית הזהב.

hagai 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976. נבחרת ארה”ב מנצחת את נבחרת ישראל במשחק הגמר בכדורסל. הגובה קובע גם בכדורסל נכים. שחקן אמריקני קולע לסל כמעט ללא הפרעה ומכניע את דני שחר (במרכז מס’ 9). משמאל, צופה בנעשה ברוך חגאי (מס’ 11). (באדיבות מועדון “ספיבק” ובית הלוחם, ובחסות התאחדות הספורט לנכים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

hagai 2

טקסט תמונה : ברוך חגאי מגדולי הספורטאים הנכים של מדינת ישראל בכל הזמנים.(התמונה באדיבות אברהם תשובה ומועדון “ספיבק” ובחסות התאחדות הספורט לנכים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

para 9

טקסט תמונה : ברוך חגאי יחדיו עם הכדורסלן האמריקני האגדי מייקל ג’ורדן מי שהיה אלוף ה- NBA  שש (6) פעמים בעשור ה- 90 של המאה שעברה במדי קבוצת שיקאגו בולס. (התמונה באדיבות אברהם תשובה ומועדון “ספיבק” ובחסות התאחדות הספורט לנכים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נבחרת הגברים הנַכִים בכדורעף הפכה לסנסציה במשחקי טורונטו 1976. היא התבססה על נכי צה”ל בלבד הכניעה באולימפיאדה את כל הנבחרות . במשחק הגמר גברה בקלות 3 : 0 על אנגליה וזכתה במדליית הזהב. בראש נבחרת הכדורעף ניצב אז המאמן-שחקן אליעזר קלינה מפתח תקווה. אליעזר “לייזר” קלינה נפצע קשה בשירות מילואים מרסיס פגז סורי ברמת הגולן ב- 1974 ואיבד את רגלו. לידו של אליעזר קלינה שיחקו חגי זמיר בן קיבוץ זיקים ואהרון דנציגר בן קיבוץ גל – און (היום רופא אורטופד). שניהם שירתו בסיירת הצנחנים והשתתפו בקרב הקשה בכיבוש האי המצרי המבוצר שָדוּאָן ב- 22 בינואר 1970. חגי זמיר עלה בסערת הקרב על מוקש נעל ואיבד את רגלו. אהרון דנציגר חש לעזרתו ועלה אף הוא על מוקש נעל. גם רגלו נקטעה . אליעזר קַלִינָה, חַגַּי זָמִיר, אהרון דנציגר, משה ברבלאט, דני גלעדי קטוע היד שזכה בשתי מדליות זהב בשחייה ואחת בא”ק, וגיבורי ישראל אחרים ששילמו בגופם את מחיר המלחמות, הפכו לאלופים אולימפיים בכדורעף. אנת’וני סטיוארד ואנכי צילמנו בשתי מצלמות ב- Long shot ו- Close up את שחקני הכדורעף עומדים על דוכן המנצחים מספר אחת, דגל ישראל מתנוסס בראש התורן , והמנון התקווה מתנגן בהיכל המשחקים. תיעדנו את הרגע לצורך צירופו לסרט הדוקומנטארי רחב בממדים בן כשעה וחצי שהפקתי, ביימתי, וכתבתי, רגעים בלתי נשכחים באולימפיאדת טורונטו 1976″. הסרט התיעודי הזה עתיד היה להיות משודר בהצלחה חסרת תקדים במסגרת “מבט ספורט” מורחב במוצ”ש – 21 באוגוסט 1976. הוא נטע לראשונה את תודעת ספורט הנכים הישראליים בקרב הציבור בארץ. נבחרת הנַכים של “בית הלוחם” בכדורעף הייתה סמל של הצלחה ונחישות. היא זכתה במדליות הזהב גם באולימפיאדת ארנהיים ב- 1980 ואולימפיאדת 1984 שהתפצלה ונערכה בשני מקומות , לונג איילנד – ארה”ב וסטוקמאנדוויל – אנגליה.

para 10

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976. נבחרת הכדורעף של ישראל הורכבה על טוהרת נכי צה”ל קטועי רגליים. בתמונה נראה חגי זמיר מנחית כדור מהרמה של אליעזר קלינה. מספר 10 הוא אהרון דנציגר. (באדיבות “בית הלוחם” ו- “מועדון ספיבק” ובחסות התאחדות הספורט לנכים).

para 11

טקסט תמונה :  אולימפיאדת הנכים שלטורונטו 1976. נבחרת הכדורעף של ישראל יחד עם ספורטאים נכים אחרים חוגגת דקות ספורות לאחר זכייתה במדליית הזהב. קיצוני משמאל בשורת העומדים הראשונה זהו המאמן – שחקן אליעזר קלינה קטוע רגל ימין. רביעי משמאל משה ברבלאט. בשורת העומדים השנייה אפשר לראות במרכז התמונה את חגי זמיר (מימין למשה ברבלאט), לידו דני גלעדי (מזוקן), לשמאלו של דני גלעדי זהו אהרון דנציגר (הוא מוסתר חלקית ע”י כף יד מנופפת של ספורטאי אנגלי). (תצלום CBC קנדה. באדיבות “בית הלוחם”. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

para 12

טקסט תמונה : ד”ר אהרון דנציגר (במרכז) זוכה במדליית זהב בתחרויות ה- א”ק באולימפיאדת הנכים בטורונטו 1976. (תצלום CBC קנדה. באדיבות “בית הלוחם” ומועדון “ספיבק” ובחסות התאחדות הספורט לנכים).

נבחרת נכי צה”ל בכדור שער לעיוורים בראשותו של רפי פַלָח זכתה במקום השלישי בטורניר בטורונטו. רָפִי פַלָח היה קצין הנדסה . מוקש שהתפוצץ לידו ב- 1968 קטע את מאור עיניו. ניצבתי עם המצלמה והמיקרופון ליד השלישייה הישראלית בתדריך האחרון על מדליית הארד. חוקי המשחק בכדור שער פשוטים. כל קבוצה מגלגלת כדור כוח בתורה לעבר יריבתה המגוננת על שער כדורגל מוקטן. באולם המשחק חייב לשרור שקט מוחלט. דממה. כדור הכוח מצויד בפעמונים. רעש הפעמונים מגלה לספורטאים העיוורים את מקומו בשעה שהכדור מתגלגל לעברם. זהו משחק מרתק. הספורטאים העיוורים חלקם עם שרידי ראייה חייבים להרכיב למרות הכול רטייה על שתי העיניים. ההופעה המזהירה והמדהימה של הספורטאים הנַכים הישראליים באולימפיאדת טורונטו 1976 התאפשרה בשל מלאכת הארגון המצוינת של אריה פינק ומשה רשקס ובתמיכתו של שמואל ללקין מנכ”ל התאחדות הספורט ומנהלי מועדון “ספיבק” ומועדון “בית הלוחם”. אי אפשר היה להוציא את ההצלחה הזאת אל הפועל ללא עזרתה ותמיכתה העצומה של הקהילה היהודית בטורונטו, ובראשה היהודי הנדיב מוריי גולדמן.

משה רשקס זוכר היטב בעת שיחות התחקיר עמי : “מורי גולדמן יהודי קנדי עשיר מימן כ- % 75 מעלות שהיית משלחת הנכים הגדולה ששיגרה מדינת ישראל לטורונטו 1976. התאחדות הספורט לנכים ומשרד הביטחון השתתפו ב- % 25 הנותרים של העלויות. ללא מורי גולדמן אישיות ציונית נדיבה ובלתי רגילה לא ניתן היה למַמֵש ולתרגם את יכולות השיקום של מועדוני “ספיבק”  ו- “בית הלוחם” למדליות אולימפיות”.

אנטוני סטיוארד ואנכי עבדנו 15 שעות בכל יום. היינו חייבים לתכנן בקפידה את ליין אפ הצילומים. היו שם המון אירועים בקטגוריות הנכויות השונות ואנחנו היינו צוות צילום בודד. ירינו 12000 (שניים עשר אֶלֶף) רֶגֶל (feet) של פילם עשוי Reversal. תיעדנו היטב את המאמץ וכוח הרצון של הספורטאים הנַכים שלנו בכל המגזרים, ביקשנו את תגובתם, וראיינו אותם. ידענו שאנחנו אוצרים בידינו חומר בלעדי, מרתק, וחשוב. בתום כל יום צילומים באולימפיאדה חשנו לשדה התעופה הבינלאומי של טורונטו והטסנו את הפילם הארוז בקופסאות פח מיוחדות לאלכס גלעדי בירושלים. ליד ההצלחה המדהימה של הספורטאים הישראליים הנכים דרך כוכבו של אתלט נכה קנדי צעיר ארני בולדט בן 18 (Arnold “Arnie” Boldt). רגלו השמאלית של ארני בולדט נקטעה כמעט כולה, כמעט עד למפרק הירך, בתאונת דרכים קשה כשהיה בן 3. בשל הקטיעה הגבוהה אי אפשר היה להתקין לו פרוטזה. ארני בולדט נידון להיות צמוד לקביים עד סוף ימי חייו.

para 13

טקסט תמונה : ארני בולדט נער קנדי בן 18 שנפצע קשה בתאונת דרכים בהיותו בן שלוש . רגלו הימנית נקטעה עד סמוך למפרק הירך. הוא הפך למרות נכותו הקשה לפנומן ו- ווירטואוז בקפיצה לגובה וקפיצה לרוחק מהמקום. ארני בולדט הפך לפלא השמיני באולימפיאדת הנכים בטורונטו 1976. הוא הציב רף חדש לקצה גבול יכולתו של האדם בספורט. הייתי עֵד לתצוגת הספורט המופלאה שלו באִצטדיון “אטוביקוק” בטורונטו. תיעדתי אותה בסרט הדוקומנטארי שלי, “אולימפיאדת הנכים טורונטו 1976”. (באדיבות CBC קנדה ו- “בית הלוחם”. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

para 14

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976. האתלט הקנדי בן ה- 18 קטוע רגל ימין עד מפרק הירך מכניע רף בגובה של 1.86 מ’ וקובע שיא עולם לקטועי רגליים. כל ניסיון קפיצה שלו הפך לאטרקציה שהשבית לרגע את כל הפעילויות באִצטדיון. הן הופסקו מעצמן ברגע שקפץ. 5000 צופים באִצטדיון “אטוביקוק” בטורונטו הריעו לו ממושכות. (תצלום CBC קנדה ובאדיבות CBC קנדה).

para 15

טקסט תמונה : ארבע שנים מאוחר יותר. אולימפיאדת הנכים בארנהיים – הולנד 1980 . ארני בולדט מנתר מעל רף שגובהו 1.91 מ’. לאחר מכן קבע שיא עולם חדש משחלף מעל רף שגובהו 2.00 מ’. הוא נכשל שלוש פעמים בארנהיים 1980 לעבור גובה של 2.01 מ’. באולימפיאדת סיאול 1988 בהיותו בן 30 קבע ארני בולדט שיא עולם חדש 2.06 מ’. הישג פנטסטי שלא יישבר עוד זמן רב. (באדיבות בית הלוחם וספיבק).

קומתו של ארני בּוֹלדט מתנשאת ל- 1.90 מ’ , אולי בשל כך אהב את אתגר הקפיצה לגובה יותר מכל. היה לו ניתור מדהים והוא פיתח סגנון פנטסטי ומיומנות מיוחדת כדי לרַחֵף מעל רף הזהה לגובהו האישי ויותר. הוא היה ווירטואוז – פנומן שרכש לו מוניטין רב בקנדה וקנה מעריצים בכל העולם. כשהתייצב במתקן הקפיצה לגובה היה כבר מספיק מפורסם כדי שהצלם שלי אנטוני סטיוארד ואנכי נחוש לשם. כל האצטדיון שבת ממלאכה. התחרויות נפסקו ומאות אתלטים רתוקים לקביים ועגלות נכים סובבו אט-אט את מזרן הקפיצה לגובה כדי לחזות ב- ארני בולדט ספורטאי נכה הטוב בעולם. הוא חלף על פני כל גובה שהוצב בפני, ועכשיו התכונן לשבור את שיא העולם. הרף הוצב בגובה של 1.89 מ’. שום ספורטאי בתבל, נכה עם רגל אחת, מעולם לא חלף מעל רָף בגובה מדהים שכזה. חמשת אלפי הצופים ביציעי “אטוביקוק – סנטניאל פארק” נעצו את מבטם באתלט המחונן שכבר פשט את בגד האימון שלו והתכונן לקפיצת חייו.

אני זוכר היטב את הרגע הזה. לעולם לא אשכח אותו. הייתי שָם. זַרזיפי גשם שטפו את המסלול . הוריתי לאנטוני סטיוארד ללחוץ על הֶדֶק המצלמה . אני תיעדתי את האירוע מזווית צילום שונה במצלמה השנייה של הצלם הקנדי. ארני בולדט הניח את הקביים על המסלול וניצב מול הרַף עומד על רגל אחת כמו חסידה. חוש שיווי המשקל שלו היה מושלם. כמו של עוף. הוא לא זע. זה היה האתגר של חייו. הס הושלך ביציעים. הייתה דממה באצטדיון. היה כל כך שקט עד שאפשר היה לשמוע את רעש המנועים של שתי המצלמות המתעדות אותו עומד שליו , מתבונן ברָף , ומרוכז במשימה. הוא הפך לדמות כה נערצת בטורונטו ובעולם כולו. לפתע הניף את שתי ידיו אל על והחל לנתר על רגלו הימנית לעבר המזרן. ידיו נעו בתנועות סיבוביות מעלה ומטה. הוא נראה לפתע כמו נֶשֶר ששועֵט וצובר תאוצה בדרך להמראה אל הרקיע. זה היה מראה מדהים. ארני בולדט ניתק מהקרקע ובתנועה הדורשת קואורדינציה מורכבת , מעין הכלאה של סגנון פוסברי וגלילת בטן , חלף מעל רָף שגובהו 1.89 מ’ , ושבר את שיא העולם של עצמו . הוא היה פנומן בעל ניתור שמעולם לא ראיתי כמותו והוכיח שוב ושוב כי אין גבול ליכולתו ולכוח רצונו של האדם . בתום התחרות ראיינו אותו. ארני בולדט סיפר לנו בגילוי לֵב על אהבתו העצומה לספורט ועל אימוניו הרבים . הרשימה אותי אישיותו הבלתי רגילה ודבקותו במשימה מעבר לכשרון הטבעי בו ניחן. הוא היה נער קנדי ביישן, צנוע, ועניו.

ביום שני – 16 באוגוסט 1976 שבתי למשפחתי מטורונטו. למחרת התייצבתי במחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים כדי לערוך את הסרט הדוקומנטרי על הספורטאים הנכים. אלכס גלעדי ידע כמוני שאנחנו מחזיקים בידינו סרט תעודה חסר תקדים בחשיבותו ובדרמטיות שלו. רצינו לחשוף את הצלחת הספורטאים הנכים של ישראל כשהסיפור עדיין טרי וחם כבר ב- “מבט ספורט” הקרוב במוצ”ש של 21 באוגוסט 1976. הדרך היחידה לערוך חומר צילום כה רָב ולהגיע לשידור במועֵד כה מהר ובתוך כמה ימים, היה לקבל את עורך הסרטים המוכשר והמצוין אורי ג’אנה שהיה משוגע לדבר כמוני. אורי ג’אנה היה עורך סרטים דגול ורמה בפני עצמה. הוא הסכים לשבת יחד עמי ליד שולחן ה- Steenbeck יותר מ- 98 שעות רצופות כדי לערוך 12000 (שניים עשר אֶלֶף) רגל שצולמו בפילם. זאת לא הייתה משימת עריכה פשוטה. הסתגרנו ארבע יממות בחדר העריכה החשוך שהקצה לנו גדעון דרורי ז”ל מנהל מחלקת העריכה. בבקרים נסענו איש – איש לביתו לשעה מקלחת, ושבנו מייד ל- Steenbeck. מיכה לויירר מנהל מחלקת הקוֹל בימים ההם ביצע אישית את ה- Mix Sound לסרט. בסופו של דבר אורי ג’אנה ואנכי עמדנו במשימה שהצבנו לעצמנו. אלכס גלעדי היה הראשון שראה את המוצר הסופי. לעולם לא אשכח את תגובתו הנרגשת : “יואשיש, כמה אני שמח עכשיו שהשארתי אותך בטורונטו”, אמר לי והוסיף באנגלית, “Unforgettable, יואשיש, Unforgattable …זהו מסמך דוקומנטארי מדהים. יואשיש הגעת לשיא טלוויזיוני חדש בעשיית הסרט הזה, ועוד בתוך ארבעה ימים”. הוא חיבק ונישק אותי. זה היה אלכס גלעדי מנהיג שידור לפני שהוא ידע ובטרם ידענו כולנו שהוא אומנם כזה.

סרט התעודה בן כ- 90 דקות, “רגעים בלתי נשכחים באולימפיאדת טורונטו 1976”, סיפר על הצלחתם המדהימה של הספורטאים הנכים באולימפיאדת טורונטו 1976 שודר במוצ”ש – 21 באוגוסט 1976. הסרט זכה למוניטין רָב והערכה גדולה מפני שחשף בפעם הראשונה בטלוויזיה את המאבק ההרואי של הספורטאים הנכים במוגבלויות של עצמם. ההצלחה הדרמטית של הספורטאים הנכים הישראליים בטורונטו היוותה נקודת מִפְנֶה בתודעת הציבור ובתודעת הטלוויזיה הנוגעת לשיקום הנכים באמצעות העיסוק בספורט. הספורטאים הנכים של ישראל צברו 75 מדליות אולימפיות ודורגו במקום השישי מתוך ארבעים ושלוש מדינות אחרי ארה”ב, גרמניה, שוודיה, אנגליה, והולנד. לדירוג היה רק פירוש אחד. ישראל ניצבת בפסגה העולמית ביכולות השיקום של הנַכִים שלה באמצעות הספורט. רבים שאלו אותי את השאלה הבלתי הנמנעת מדוע הספורטאים הישראליים הנכים כה מצליחים בזירה האולימפית בעוד עמיתיהם הבריאים נכשלים. אין לי תשובה חד משמעית לפשר העובדה הזאת. חלק מהתשובה וודאי טמון ברצינותם ואישיותם יוצאת הדופן של הספורטאים הנכים המצטיינים. כישרונם ודבקותם חסרת הפשרות במשימת הספורט הולידה בסופו של דבר מדליות אולימפיות.

את רעיון ספורט הנכים הגה לראשונה ב- 1948 הפרופסור האנגלי לרפואה סיר לודוויג גוטמן. הוא יזם את משחקי סטוקמנדוויל לספורטאים נכים באנגליה מייד בתום אולימפיאדת לונדון 48′ . הוא היה הראשון ששילב את הספורט כחלק מתהליך השיקום של נפגעי עמוד השדרה בבית החולים סטוקמנדוויל שאותו ניהֵל . הספורטאים הנַכים בעולם משווים את שיעור קומתו של פרופסור לודוויג גוטמן אבי ספורט הנַכים בעולם לזוֹ של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה . פרופסור לודוויג גוטמן היה הראשון שהעלה את רעיון שיקום הנכים באמצעות הספורט לסדר היום הציבורי בעולם. ב- 1952 הפכו משחקי סטוקמנדוויל לאירוע בינלאומי. בתחרויות השתתפו גם ספורטאים נכים מהולנד. פרופסור ספירא פיתח ב- 1960 בבית החולים תל השומר את רעיון שיקום הנכים באמצעות ספורט שהגה בסטוקמנדוויל פרופסור לודוויג גוטמן.

ב- 1960 נערכה ברומא האולימפיאדה הראשונה לספורטאים נכים. הספורטאים הישראליים זכו במדליית זהב אחת, 2 מדליות כסף ו- 2 מדליות ארד. ב- 1964 התקיימה אולימפיאדת הנכים בטוקיו. הספורטאים הישראליים שבו עטורים ב- מדליות זהב , 3 כסף ו- 10 מארד. ב- 1968 סירבה מכסיקו לארח את אולימפיאדת הנַכים השלישית. מדינת ישראל נטלה על עצמה את משימת הארגון. הוועדה המארגנת כללה את אריה פינק יו”ר התאחדות ספורט הנכים בישראל ומנהל המטה שלו יוסף עובד, וסייעו לידו יריב אורן ז”ל, שמואל שומכר ז”ל, גרשון הוברמן, וראובן הלר. אולימפיאדת הנכים של 1968 בהשתתפות 750 ספורטאים משותקים בכיסאות גלגלים ו- 450 מלווים מ- 29 מדינות התקיימה בתל אביב. טקס הפתיחה נערך באצטדיון האוניברסיטה בירושלים וחזו בו 18 אֶלֶף צופים. למשביע הספורטאים נבחר הספורטאי הוותיק צביקה בן צבי, שאמר:  “אנחנו נשמור על האחווה, האחדות, והרוח הספורטיבית”. התחרויות נערכו בעיקר במתקני מועדון “ספיבק” ברמת גן, “אוהל שם” בתל אביב , ובאצטדיון הכדורגל המקומי. הספורטאים שוכנו בכפר המכבייה . נבחרות הגברים והנשים בהדרכתם של שמעון שלח וראובן הלר זכו במדליות הזהב. נבחרת הגברים גברה במשחק הגמר על נבחרת ארה”ב. ב- 1968 עלה לגדולה הכדורסלן האגדי ברוך חגי שהיה גם אלוף במשחק טניס השולחן. משלחת ישראל דורגה במקום השלישי אחרי משלחות ארה”ב ואנגליה, וספורטאיה זכו ב- 62 מדליות אולימפיות. 17 מדליות זהב, 21 מדליות כסף, ו- 25 מדליות ארד. יגאל אלון סגן ראש הממשלה של לוי אשכול אמר בטקס הנעילה : “באולימפיאדת הנכים הזאת על אף הכמיהה להגיע למקום הראשון, אין מפסידים, יש בה רק מנצחים, כי כל אחד ממשתתפיה כבר זכה בניצחון גדול של הרוח על חולשת הגוף”. באולימפיאדת היידלברג 1972 זכו הספורטאים הישראליים ב- 9 מדליות זהב, 10 מדליות כסף, ו- 9 מדליות ארד. ואז באה בתור האולימפיאדה הבלתי נשכחת של טורונטו 1976 שהצטרפו אליה גם ספורטאים קטועי גפיים ועיוורים. שליש ממניין המדליות הושגו בבריכת השחייה.

גב’ מרגלית זוננפלד נולדה  ב- 26 בנובמבר 1925 בברנו בירת מורביה ברפובליקה צ’כוסלובקיה. במרס 1939 נכנס הצבא הגרמני לעיר. גורלה של צ’כוסלובקיה נחרץ לשבט לאחר חתימת ההסכם המדיני המביש במינכן ב- 30 בספטמבר 1938 בין ראש ממשלת אנגליה נוויל צ’מברליין לבין אדולף היטלר קנצלר גרמניה הנאצית . נוויל צ’מברליין חזר מרוצה מעצמו ללונדון . בפתח המטוס שהחזיר אותו לבירה, כשבידו האחת המטרייה השחורה וידו השנייה מנפנפת בפיסת הנייר של הסכם מינכן, הכריז לפני המצלמות המתקתקות והעיתונאים הרבים, “הצלתי את השלום בדורנו”. כעבור כמה חודשים פלשה גרמניה לצ’כוסלובקיה בטענה כי חבל הסודטים שייך לרייך השלישי. הסכם מינכן הופר. זה היה תחילת סופה של יהדות צ’כוסלובקיה שהושמדה במחנות המוות של אדולף היטלר. מרגלית זוננפלד ואחותה התאומה רות ניצלו ברגע האחרון . הן הצטרפו במרס 1940 בעיצומה של מלחמת העולם ה- 2 לקבוצה האחרונה של ילדים יהודיים שקיבלו את הסרטיפיקטים (רישיון כניסה לארץ ישראל מטעם השלטון המנדטורי הבריטי) המיוחלים , והועלו ממש בדקה ה- 90 במסגרת עליית הנוער מצ’כוסלובקיה לארץ ישראל. האחות הגדולה לוֹטֶה שרדה את טרייזנשטד. ההורים אירמה וקארל זוננפלד נספו בשואה. אביה של מרגלית זוננפלד , עו”ד- ד”ר קארל זוננפלד היה ממייסדי “מכבי צ’כוסלובקיה” בתחילת המאה העשרים ובעצמו שימש כמדריך התעמלות . מרגלית זוננפלד הילדה נקשרה לספורט. היה לה ממי ללמוד. בעיקר אהבה את השחייה והקפיצות למים כפי שסיפרה לי שנים מאוחר יותר.

במאי 1940 התמנה ווינסטון צ’רצ’יל לראש ממשלת בריטניה במקומו של נוויל צ’מברליין . אירופה נשטפה כבר בנהרות של דם. ב- 1940 החלה מרגלית זוננפלד חיים חדשים בארץ ישראל . היא למדה בכפר הנוער שפיה. אח”כ הצטרפה עם בני קבוצתה לחברת ההכשרה בגבע והפכה לחלוצה . ב- 1945 הצטרפה עם חברי ההכשרה לקיבוץ חמדיה בעמק בית שאן. היא הוכשרה כמורה לחינוך גופני והפכה למדריכת שחייה בקיבוצי עמק בית שאן. לאחר שעזבה את הקיבוץ נענתה ב- 1958 לפנייתו של הפיזיותרפיסט גרשון הוברמן לשמש מאמנת שחייה לילדים משותקים נפגעי פוליו בבריכת גורדון בתל אביב. בשנת 1961 נחנך על גדות הירקון מועדון הספורט לנכים על שֵם ספיבק – מרכז הספורט של איל”ן – הודות ליוזמה משותפת של גרשון הוברמן ונשיאת איל”ן גב’ בטי דובינר . מרגלית זוננפלד נרתמה למשימה שהפכה להיות תכלית חייה . היא שיקמה את היכולות הגופניות של הילדים הנַכים באמצעות השחייה וחוללה פלאים .

ב- 1974 הצטרפה מרגלית זוננפלד לצוות מדריכי השחייה של נכי צה”ל. בעקבות המלחמה הקשה ביום הכיפורים באוקטובר 1973 נוספו נַכים חדשים . נכי צה”ל התאמנו במועדון “ספיבק” בימים שקדמו להקמת “בית הלוחם”. מרגלית זוננפלד הפכה ברבות השנים למאמנת שחייה דגולה יצרה מסורת שחייה . שליש מהמדליות של הספורטאים הישראליים באולימפיאדת טורונטו 1976 הושגו בבריכת השחייה . היא הבינה והכירה היטב את נתיב השחייה באמצעותה ניתן לשקם את המשותקים , הקטועים , והעיוורים בדרך לפסגת חייהם. הספורטאים הנכים מצאו נתיב ללבה. המובחרים והכישרוניים שביניהם התייצבו בבריכה שלה כדי שתהפוך אותם לאלופים אולימפיים.

רוֹן בּוֹלוֹטִין נולד ב- 1956 בתל אביב . את שירותו הצבאי עשה בסיירת “שקד” . ב- 1975 איבד את רגלו ממוקש בעת תרגיל של הסיירת בסינַי . גם עיניו נפגעו . רון בולוטין הגיע אל מאמנת השחייה מרגלית זוננפלד . באולימפיאדת הנכים שנערכה בארנהיים ב- 1980 הפך רון בולוטין לאלוף אולימפי בעל שתי מדליות זהב . הוא ניצח ב- 100 מ’ בסגנון פרפר בזמן של 34. 06 : 1 דקה, ו- 100 מ’ בסגנון חופשי בתוצאה של 00. 02 : 1 דקה. תחת הדרכתה של מרגלית זוננפלד נטל חלק בעוד שתי אולימפיאדות . בזאת של 1984 שנערכה בשני מקומות ב- ניו יורק בארה”ב וסטוקמנדוויל באנגליה, ובאולימפיאדת סיאול 1988. באולימפיאדת סיאול 1988 זכה במדליית זהב נוספת כששיפר את שיאו ב- 100 מ’ פרפר בתוצאה של 82. 05 : 1 דקה. רון בולוטין זכה בשלוש אולימפיאדות ב- 10 מדליות אולימפיות, שלוש מתוכן מזהב.

חֲנוֹך בּוֹדִין נולד ב- 1962 . הוא איבד את ידו במלחמת שלום הגליל בלבנון ב- 1982 . פגז סורי קטע את ידו מתחת למרפק . הוא התייצב אצל מרגלית זוננפלד והפך לאלוף אולימפי בשחייה . באולימפיאדת הנכים ב- 1984 טרם הרשים אך באולימפיאדת סיאול 88′ היה כבר אלוף אולימפי כפול במשחים ל- 100 מ’ בסגנון גב בתוצאה של 28. 17 : 1 דקה ו- 100 מ’ בסגנון מעורב אישי בזמן של 40. 39 : 2 דקות . הוועדה המארגנת של  המכבייה ה- 13 שנערכה ב- 1989 בחרה בחנוך בודין להיות נושא הלפיד ומדליק משואת המשחקים.

יִזְהָר כּהֵן נולד ב- 1962 בקיבוץ דגניה א’ . הוא שירת בסיירת מובחרת ונפצע ממוקש בפעולה מבצעית ב- 1986 בלבנון . הוא איבד את מאור עיניו והתעוור . יזהר כהן הגיע לבריכת השחייה של מרגלית זוננפלד והפך לגיבור אולימפיאדת הנכים בסיאול 1988 . הוא זכה בשלוש מדליות זהב ואחת מכסף . יזהר כהן ניצח במשחה בסגנון גַב ל- 100 מ’ בתוצאה של 86. 02 : 1 דקה , זכה ב- 50 מ’ בסגנון חזה בזמן של 27.26 שניות , סיים שני ב- 100 מ’ חתירה בזמן של 82. 23 : 1 דקה , והיה ראשון ב- 50 מ’ בסגנון פרפר בתוצאה של 79. 36 שניות .

זִיו בֶּטֶר נולד ב- 1965 בקיבוץ להבות הבשן. הוא לקח חלק בפעולה מבצעית בלבנון ונפגע בשתי עיניו ממוקש שהתפוצץ. הוא איבד את ראייתו בעין אחת ובשנייה נשאר עם שרידי ראייה מינימאליים בלבד. זיו בטר הצטרף לאימוני השחייה תחת הדרכתה של מרגלית זוננפלד. באולימפיאדת הנכים בברצלונה 1992, זכה זיו בטר בשתי מדליות כסף במשחה ל- 100 מ’ בסגנון גַב בזמן של 07. 24 : 1 דקה וגם במשחה ל- 400 מ’ בסגנון חתירה בזמן של 64. 43 : 4 דקות. הוא זכה במדליית הארד במשחה ל- 200 מ’ גַב בתוצאה של 28. 41 : 2 דקות. באולימפיאדת הנכים שנערכה באטלנטה ב- 1996 זכה זיו בטר בשתי מדליות ארד נוספות . הוא עבר 50 מ’ בסגנון חתירה בזמן של 97. 26 שניות, ו- 100 מ’ בסגנון חתירה בתוצאה של 1:00.01 דקה .

טקסט תמונה : אלופי השחייה האולימפיים של מדינת ישראל . זיהוי מימין לשמאל : יזהר כהן (עיוור), חנוך בודין (קטוע יד), וזיו בטר (שרידי ראייה). (באדיבות “בית הלוחם”, ובאדיבותם גם של ד”ר רוני בולוטין, ראובן הלר, ואברהם תשובה, ובחסות התאחדות הספורט לנכים. צלם התמונה הוא אריאל בשור).

מרגלית זוננפלד יצרה מסורת בשחייה שהתגלמה בהצלחה היוצאת דופן של שחייני נכי צה”ל. הקו המרכזי של הדרכתה בבריכת השחייה היה להוציא את מרב היכולות מהאנשים, ולהעניק לכל אחד מהם תחושה שבמסגרת המגבלות האישיות שנוצרו, יש לכולם יכולות שאולי אינם יודעים ומכירים אותן. והדבר החשוב ביותר אולי היא יכולת העידוד שלה. “גם אם אתם נכים החיים לא נגמרו”, נהגה לומר לספורטאים האמיצים שבאו להתאמן אצלה. היא חוננה בחוש המיוחד שאִפשר לה תובנה וחדירה עמוקה לנפשו וגופו של הספורטאי הנכה ושילובם נוכח אתגר המגבלה. מרגלית זוננפלד עבדה שנים רבות ילדים משותקים נפגעי הפוליו. היא הגיעה עמם להישגים מפליגים. גולת הכותרת שלה היו הישגיה עם שחייני נכי צה”ל של “בית הלוחם”. השחייה התחרותית הייתה המשך ישיר של לימוד השחייה. היא עודדה לכך כל מי שגילתה בו כישרון, התמדה והנאה משחייה. היא ראתה באימוני השחייה דרך מצוינת לפיתוח סבולת לב – ריאה, ובהשתתפות בתחרויות שלב חשוב בעיצוב האישיות. תחושת “יחדיו”, הפִרגון ההדדי, השחייה המשותפת במחנות האימונים, השעות הרבות בעת האימונים, ובסופם הצלחה מדהימה חוללו משהו מאוד חיובי לשחיינים. למרגלית זוננפלד שמורות זכויות עצומות בתחום לימוד השחייה לנכים ובאימון והדרכה בתחום השחייה התחרותית . במשך השנים עברה ההגמוניה בשחייה ממועדון “ספיבק” למועדון נכי צה”ל ב- “בית הלוחם”. מספרם של נכי צה”ל גדל בהם קטועים רבים ועיוורים הלך וגדל עם כל מלחמה נוספת. מספר נכי הפוליו לא עלה . המחלה הקשה הודברה ע”י חיסונים רפואיים. התחזקותו של “בית הלוחם” בשחייה התחרותית קשורה גם לגיל הספורטאים. כאשר מדובר בילדים נכים יש צורך לדחוף אותם. לא כך עם נכי צה”ל. שחייני נכי צה”ל נפגעו בהיותם בני 18 ומעלה. זהו הבדל עצום. רבים מהם שחו לפני שנפצעו בקרבות . לא היה צורך לדחוף אותם. זוהי הסיבה שבתחום השחייה התחרותית אין כמעט דוֹר המשך של שחיינים משותקים .

בהיותה בת 80 כתבה מרגלית זוננפלד את סיפור חייה בספר מעניין שקראה לו, “במים כולם שווים – סיפורה של מרגלית , סיפור שחיית הנכים בישראל” [1] . חנוך בודין, ד”ר רון בולוטין, וזיו בטר כתבו לה דברי הקדשה בספרה הנפלא.

חנוך בודין כתב לה כלהלן : “מרגלית זוננפלד היא שותפה בכל. המפגש הראשון היה בבריכת בית הלוחם בחורף 1983. היום במט לאחור ניתן להעריך את סבלנותה הרבה לאותם החברה הצעירים ואני ביניהם שמגיעים לבריכה עם כל שיגעונותיהם ועם יכולת השחייה המגוחכת שלהם. מאותו חורף ועד היום עברנו שעות רבות, יפות וקשות, בבריכה ומחוצה לה. מרגלית זוננפלד הינה שותפה קבועה לאימונים, לחיים המשפחתיים , לרגעים היפים בזירה הבינלאומית וגם לרגעים המאכזבים והכואבים. היא מלווה קבועה מרגע הלימוד של התנועה הראשונה במים ועד לניצחונות, למדליות האולימפיות, ולשיאי העולם. את הקשר המיוחד שנוצר בינינו ובין מרגלית זוננפלד קשה לתאר במילים, אבל כלולים בו הרבה הערכה, שיתוף, ואהבה הדדיים”.

ד”ר רון בולוטין הקדיש לה כך : “מרגלית זוננפלד, כולם היו בנייך. הגעתי באביב 1976 לבריכת בית הלוחם באפקה . מאז ועד היום יש למרגלית זוננפלד מקום משמעותי בחיי. בתחרויות , ואחרי כן בשנים של עבודה משותפת כמאמן בספיבק ובית הלוחם . בכל אלה ראיתי ולמדתי. בשבילה – השחיין הוא תמיד המרכז. הוא החשוב. מרגלית זוננפלד תרוץ, תסייע, ותארגן – הכל למען השחיינים. ואולי מעלתה הנאצלת ביותר של מרגלית זוננפלד, שידעה להצמיח דוֹר שני של מאמנים טובים. לא כל איש מקצוע מסוגל ורוצה בכך. לפעמים יש הרואים בכך איום על מעמדם המקצועי. אבל מרגלית זוננפלד עודדה רבים מאִתנו ללמוד ולהתקדם. כמה מחניכיה וביניהם אורי ברגמן ואני עברנו קורס מאמנים וחזרנו לאמן ולהדריך בספורט הנכים. מרגלית זוננפלד ראתה בהצלחה של כל אחד מאתנו את הצלחתה, ושמחה בהצלחתו של כל אחד מאתנו בלב שלם. זכיתי לשעות רבות של עבודה לצִדה של מרגלית זוננפלד , ובהן התפעלתי מהעין החדה שלה שמאתרת במהירות את הבעיה , מהיצירתיות בשיפור הסגנון , מהגישה האומרת שאין כללים בעבודה עם הנַכים . כל אחד הוא מיוחד והפתרונות שונים ומגוונים . ענף שחיית הנַכים שמרגלית זוננפלד הקימה כמעט לבדה הוא הענף מספר אחד ללא עוררין בספורט הנַכים . אין ענף נוסף בו מספר רָב כל כך של ספורטאים זכו במספר כה גדול של מדליות בתחרויות הבינלאומיות – וכולם היו בנייך. ההיסטוריה של ענף השחייה לנכים היא בעצם סיפורה של מרגלית זוננפלד. מהשיקום של הנכה הקשה והבודד ועד להישגי השיא באולימפיאדות . וכך גם לגבי עצמי. כמעט כל דבר שעשיתי בשחיית הנַכים במהלך 22 השנים, כולל ההישגים וההתפתחות המקצועית, הם במידה רבה בזכותך, מרגלית זוננפלד”.

זיו בטר כתב לה ברגש ובמסירות : “מרגלית זוננפלד במרכז העניינים, מאז הכרתיך בקיץ 1988 היית כל הזמן במרכז העניינים. רצה, מסדרת, דואגת, שורקת, מודדת זמנים, ומעודכנת בכל רגע על מצב העניינים של כל שחיין בנפרד. רגעים רבים של ‘ביחד’ באימונים, במחנות האימונים , בתחרויות בארץ ובחוץ לארץ הותירו בי אוסף אדיר של זיכרונות וסיפורים שרק מעטים מהם אעלה כאן. גמישות היא חלק בלתי נפרד מהשחיין. לשמחתי התברכתי בגמישות טבעית די טובה . הודות לכך נהניתי במשך שנים מקריאותייך בעת שיעורי הגמישות באימונים, יופי זיו, כולם להסתכל איך זיו עושה את התרגיל שלו. לטוס לתחרויות בחו”ל אולי נראה לפעמים כמו נופש רווקים או התגייסות למילואים , אך את הפכת את זה תמיד לקייטנה של החופש הגדול. מ- “מציצות” בהמראה, ריצות לוודא שהכול מסודר במגורים, ההשכמות, הדִגלונים והמזכרות, הדאגה לכל פרט ופרט. ילדים עבורך היו פוטנציאל ענק. לאלה במועדון “ספיבק” דאגת שיגיעו ליכולות מוטוריות ואחרות רבות ככל האפשר שיוכלו להסתדר בכל מצב . תמה תקופה ארוכה מאוד שאני רק חלק ממנה . אני בטוח שעוד שנים רבות נרגיש את נוכחותך באימונים . כבר היום , בחינוך הדוֹר הבא של המאמנים, אנו משתמשים הרבה במשפט, ‘…מרגלית זוננפלד כבר מזמן הייתה…’. הלוואי שכעת תתני לעצמך פסיק ממה שהענקת לנו, לנבחרת השחייה, ולי בפרט”.

para 16

טקסט תמונה :  אולימפיאדת הנכים של סיאול 1988 . זיהוי השחיינים מימין לשמאל : חנוך בודין, יזהר כהן, וד”ר רוני בולוטין. גיבורים בשדות המערכה של מדינת ישראל ואלופי שחייה אולימפיים שלא יישכחו לעולם. (באדיבות “בית הלוחם” ובאדיבות ד”ר רון בולוטין ובחסות התאחדות הספורט לנכים).

מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חשפה בפעם הראשונה ב- 1976 את הצטיינותם של הספורטאים הנַכים במדינת ישראל באולימפיאדת מונטריאול 76′ ואת דרך שיקומם ופעילותם המיוחדת. אלכס גלעדי ביקש להמשיך את מלאכת התיעוד גם באולימפיאדת הנכים של 1980 בארנהיים – הולנד. ב- 24 בינואר 1980 שלח אלכס גלעדי את הצעת הכיסוי שלו לטומי לפיד. כך כתב לו  [2].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט                   ירושלים , 24.1.1980

אל    :  יוסף לפיד

מאת  :  אלכס גלעדי

הנדון  :  אולימפיאדת הנכים ארנהיים – הולנד 1980

בתאריכים 5.7.1980 – 21.6.1980 תתקיים בארנהיים – הולנד , אולימפיאדת הנַכים . משלחת ישראל תכלול 50 ספורטאים .

מן הראוי להדגיש כי באולימפיאדה האחרונה שהתקיימה בטורונטו 1976 זכו ספורטאינו לתהילה רבה ול- 42 מדליות זהב . אנחנו שלחנו את יואש אלרואי לטורונטו שהכין סרט בן 90 דקות על התחרויות וגם הסרט זכה להצלחה גדולה .

אני מבקש לשלוח כתב וצוות צילום להולנד במגמה לשדר קטעי תחרויות במהלך המשחקים ולהכין סרט ארוך במועֵד מאוחר יותר .

בברכה ,

אלכס גלעדי

דחה על הסַף את בקשתו של אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בימים ההם לכסות את משחקי אולימפיאדת הנַכים בארנהיים – הולנד בקיץ 1980. הוא נימק את החלטתו בקשיים תקציביים של רשות השידור . מנהל הטלוויזיה יצחק “צחי” שמעוני ומנהל החדשות חיים יבין תמכו ביוסף “טומי” לפיד. “אין לכך כסף”, הם אמרו לאלכס גלעדי. יוסף ‘טומי’ לפיד דחה בלי סוף יוזמות שידור נוספות של אלכס גלעדי . הוא לא הסכים לשדר את תחרויות גביע העולם בא”ק במונטריאול בטענה שזה לא מעניין , הוא לא רצה לשָדֵר את  גמר אליפות ישראל בטניס בתירוץ שזה לא חשוב מספיק, הוא סירב להטיס משלחת שידור של הטלוויזיה הישראלית לאולימפיאדת מוסקבה 80′. “ראש הממשלה מנחם בגין החרים את המשחקים האולימפיים, על כן לא יכול להיות שאני אשלח לשם את אנשי רשות השידור”, אמר לאלכס גלעדי. אח”כ דחה לחלוטין את רעיון כיסוי אולימפיאדת הנכים בארנהיים. אלכס גלעדי היה מזועזע ממנו.

הספורטאים הנַכים של ישראל השיגו באולימפיאדת ארנהיים 41 מדליות . 12 זהב , 18 כסף , ו- 11 ארד , אך לא הייתה שם שום מצלמת טלוויזיה שלנו כדי לתעד את ההישגים האלו . הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא צילמה ולא שידרה אפילו פריים אחד מהתחרויות . באולימפיאדת ארנהיים שיפר הווירטואוז ארני בולדט את שיאו העולמי בקפיצה לגובה והעמיד אותו על 1.96 מ’ ואח”כ על 2.00 מ’ . שלושת ניסיונותיו לנתר מעל רף של 2.01 מטרים נכשלו . קצפה של התאחדות הספורט לנַכים יצא על יוסף “טומ”‘ לפיד ז”ל והוא חש לא נעים . הוא ידע ששגה עיתונאית והבין שהחמיץ אירוע ספורט רגיש וחשוב בעל משמעות חשובה ביותר לציבור בישראל .

ב- 4 באוגוסט 1980 ביקש יוסף “טומי” לפיד את עזרתו של אלכס גלעדי כדי שיציל אותו מאימת הנַכים [3] . האיש הנושא במשרה החשובה ביותר בשידור הציבורי שפסל לחלוטין את כיסוי אולימפיאדת ארנהיים , כתב לפתע לאלכס גלעדי כי ספורט הנכים הוא חשוב ויפה .

רשות השידור המנהל הכללי

ירושלים, כ’ב באב תש”מ, 4 באוגוסט 1980

אל    :  אלכס גלעדי באמצעות חיים יבין באמצעות יצחק שמעוני       

הספורטאים הנַכים נפגעו מכך שלא זכו לכיסוי יותר נרחב על הישגיהם באולימפיאדה . כזכור לך , הצעת לשלוח צוות להולנד והדבר לא הסתייע בידינו מסיבות תקציביות . אישרתי במקום זאת את שיגורו של צבי לידר לקראת סוף התחרויות אך לא השתמשתם בהצעתי . התוצאה היא , שבניגוד לשנים קודמות , הישגיהם כמעט לא זכו לכיסוי . חשבתי שיש מקום להקדיש תוכנית ספורט ביום ה’ לספורטאים הנכים ללא קשר עם האולימפיאדה . אני יודע שהנושא אינו חדש , אך הוא חשוב ויפה , ובטוחני כי ניתן להפיק סרט דוקומנטארי מעניין ומחמם את הלֵב על אספקטים של ספורט הנכים שלא זכו עדיין לטיפול מלֵא . אני מציע לעשות זאת בתום החופשה שלכם ולפני חידוש עונת הספורט .

                                                              בברכה ,

                                                              יוסף לפיד

אלכס גלעדי התעלם מ- מכתבו של יוסף “טומי” לפיד. הוא פשוט בז לוֹ ולחוצפתו ולניסיון הפתטי שלוֹ לחמוק מהביקורת הציבורית שחטף בעקבות סירובו לכסות את אולימפיאדת הנכים ב- ארנהיים. בנובמבר 1980 עזב אלכס גלעדי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעד ועבר לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC.

לאחר שהתמניתי לתפקיד מנהל מחלקת הספורט במקומו של אלכס גלעדי עשיתי מאמצים רבים לכסות יותר את פעילות ספורט הנכים בישראל ולחשוף אותו בטלוויזיה . זה לא היה מקובל . ב- 20 במאי 1981 וב- 7 ביוני 1981 מצאתי על שולחני שני מכתבי תודה מראובן הלר ומשה רשקס , שני אנשים מרכזיים בטיפוח וקידום ספורט הנכים בישראל [4] . המנכ”ל יוסף “טומי” לפיד היה ממוען אף הוא על המכתבים .

איל”ן מרכז הספורט לנכים

                                               20 במאי 1981

לכבוד

יואש אלרואי

מחלקת הספורט – הטלוויזיה

רוממה – ירושלים

יואש היקר שלום ,

תודתנו העמוקה שלוחה לך ולצוות שצילם את אירוע תחרות גמר גביע שרמן , ואשר שודר בתוכנית “מבט ספורט” , במוצ”ש – 16.5.1981 . אין ספק כי כתבות מסוג זה תורמות תרומה רבת ערך להבנת הספורט החלוצי שלנו בקרב הציבור הרחב .

                                                                                בכבוד רב ,

                                                                               משה רשקס

עותק  :  טומי לפיד מנכ”ל רשות השידור

אח”כ הגיע עוד מכתב.

איל”ן מרכז ספורט לנכים

7 ביוני 1981

לכבוד

יואש אלרואי

מנהל מחלקת הספורט

הטלוויזיה , רוממה – ירושלים

יואש היקר שלום ,

בשם ספורטאי נבחרת ישראל בכדורסל נכים , ובוודאי בשם כלל הספורטאים הנכים במדינה אנו מודים למחלקת הספורט על הכיסוי הנאות שנתתם למשחק גמר גביע אירופה בכדורסל נכים . ראוי לציין כי בתקופה האחרונה זוכה ספורט הנכים , שהִנו ללא ספק , חלק מן הספורט הכללי במדינה לכיסוי הולם , ועל כך נתונה לך ולצוות העובדים תודתנו והוקרתנו .

העתק  : 

טומי לפיד                                                                                                          

בברכה ,

ראובן הלר

ביקשתי מהם לא לשלוח לנו יותר מכתבי תודה . אנחנו היינו אלה שצריכים להודות להם . השתדלתי והשתדלנו לעשות מעט מזעֵיר ממה שמוטל עלינו בכל הנוגע לסיקור ספורט הנכים במדינת ישראל. ב- 1984 דחה יוסף “טומי” לפיד את הצעתי לסיקור אולימפיאדת הנכים שהתקיימה בשל קשיים ארגוניים בשני אתרי תחרויות , בסטוקמנדוויל באנגליה ולונג איילנד בארה”ב . הוא חזר על נימוקו הידוע משכבר הימים. אין לנו כסף. באפריל 1984 סיים יוסף “טומי” לפיד את שירותו בן החמש שנים כמנכ”ל רשות השידור. במקומו מונה אורי פורת. מינויו של אורי פורת לתפקיד מנכ”ל רשות השידור היה שינוי לטובה אך לא מיידי.

במהלך השנים חלו תמורות והתפתחויות בספורט הנכים . ספורט הנכים שהחל כמרכיב בריאותי בעל תפיסה שיקומית – חברתית הפך בהדרגה לספורט הישגי לכל דבר על כל היבטיו. הספורטאים הנכים בעלי ההישגים מתאמנים היום ברמת עצימות גבוהה כפי שעושים זאת הספורטאים הרגילים. רובם מתאמנים גם באגודות רגילות . מדעי הספורט מהווים היום חלק מתהליך האימון, וכך אנו עֵדים לשיפור משמעותי ברמה ההישגית בכל ענפי ספורט הנכים , אך עֵדים גם במקביל לתופעה שלילית אם כי שולית יחסית של שימוש בתוספים אסורים . בכמה ענפי ספורט כמו טניס, מרוצים בכיסאות גלגלים, וכדורסל אנו עֵדים לתחילתה של מקצוענות המתבטאת בתשלומים לספורטאים ובמעורבות של החברות הנותנת חסויות לקבוצות , לספורטאים או לאירועים . המהפך הגדול בספורט הנכים בשנים האחרונות מתבטא בעיקר בשינוי שיטת הסיווג של הספורטאים לקטגוריות נכות בתחרויות. משיטת סיווג רפואית שהייתה נהוגה באולימפיאדות הראשונות, הונהגה ברוב ענפי הספורט, החל באולימפיאדת ברצלונה , שיטת הסיווג הפונקציונאלית – תפקודית. קו המחשבה והשיטה הזאת מאפשרת שילוב של ספורטאים בנכויות שונות תחת קטגוריה אחת באותו ענף ספורט. הרעיון מאחורי השיטה הוא בחינת היכולת התפקודית של הספורטאי ביחס לתפקוד הנדרש באותו ענף ספורט שינוי שיטת הסיווג צמצם את מספר הקטגוריות במרבית הענפים, עובדה שגרמה לעלייה משמעותית ברמת התחרויות ומאליו גם לאטרקטיביות של האירועים. בתחילת הדרך הייתה ישראל בין המדינות המובילות בספורט הנכים. המודעות לחשיבותו של הספורט לאוכלוסיות עם נכויות והיחס המיוחד שזוכים לו נכי צה”ל בארץ הפכו את מדינת ישראל למעצמה בספורט הנכים. מרכז הפעילות התנהל באופן טבעי ב- “בית הלוחם” באפקה (תל אביב) ובמועדון “ספיבק” ברמת גן.

בשנות ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת זכו ספורטאי ישראל הנַכים באולימפיאדות ובאליפויות עולם בענפי הכדורסל והכדורעף וגם בענפי ספורט אישיים רבים. בשנים האחרונות חלה נסיגה בהישגים של הספורטאים הישראליים הנַכים באולימפיאדות ובאליפויות העולם מכמה סיבות ראשיות. ד”ר רוני בולוטין מסביר כלהלן :

א. היתרון היחסי של ישראל כאחת המדינות החלוצות בספורט הנכים נעלם עם השנים , בעקבות כניסתן של מדינות רבות נוספות הרואות בספורט ההישגי של הנַכים תחום חשוב וראוי להשקע .

ב. ישראל נשענת עד היום בעיקר על ספורטאים נכי צה”ל (כ- % 70 מהסגלים האולימפיים לאולימפיאדות סידני 2000 ואתונה 2004 היו נכי צה”ל, שהם בדרך כלל ספורטאים מבוגרים יחסית. רוב הספורטאים ברמה העולמית הגבוהה החלו להתאמן בגיל צעיר כמו בספורט הרגיל. בארץ טרם הצלחנו להגיע לאוכלוסיית יעד רחבה דיה של כישרונות צעירים.

ג. ההשקעה במשאבים של מדינת ישראל בספורט ההישגי של הנַכים הרבה יותר קטנה משמעותית בהשוואה לאלה שמשקיעות המדינות המובילות בתחום הזה. ממשלת אנגליה קיבלה החלטה להשוות את התנאים המקצועיים של הספורטאים הנכים עם אלה של הספורטאים הרגילים. מסגרות הספורט ההישגי אוחדו. גם מדינות כמו קנדה, ספרד, וארה”ב משקיעות מיליוני דולרים בטיפוח הספורט ההישגי לנכים. הביטוי לכך נמצא בהישגים שלהם. ההתאחדות הישראלית לספורט נכים היא הגוף המפעיל והמייצג את ספורט הנכים התחרותי בארץ. ההתאחדות ניצבת בפני קשיים תקציביים גדולים ביותר. מועצת ההימורים והטוֹטוֹ העמידה  לרשות הנכים ב- 2005 תקציב שנתי של  800 אֶלֶף שקל. מִנהל הספורט במשרד החינוך הקציב ב- 2005 600000 (שש מאות אֶלֶף שקל) נוספים. תקציב מגוחך. “היה לנו מזל שהשר מתן ווילנאי היה נדיב כלפינו בעת ההיא של ההכנות שלנו לקראת אולימפיאדת סידני 2000, ונתן לנו מיליון וחצי שקל, בנוסף להקצבות של הטוטו ומשרד החינוך”, מציין ד”ר רון בולוטין [5].

בתום עידן מנכ”ל רשות השידור  יוסף “טומי” לפיד ב- 1 באפריל 1984, נענו כל המנכ”לים שבאו אחריו לבקשתי לכסות בצורה שיטתית את המשחקים האולימפיים לנכים. את אולימפיאדות הנכים בסיאול 1988 וברצלונה 1992 כיסה הכתב יצחק גליקסברג וצוות ENG שלנו. השתמשנו גם בסיגנל השידור הבינלאומי שהפיקו SORTO בסיאול 1988 ו- RTO בברצלונה 1992. הספורטאים הנכים של ישראל השיגו באולימפיאדת סיאול 1988 43 מדליות מתוכן 15 מזהב. אולימפיאדת סיאול 88′ הייתה גם האולימפיאדה הרביעית והאחרונה של הגאון הקפיצה לגובה, הקנדי ארני בולדט . ארני בולדט קבע שיא עולם מדהים של 2.06 מטרים שיחזיק מעמד לנצח בקטגוריית הנכות שלו .באולימפיאדת ברצלונה 92′ צברה משלחת הנכים של ישראל 11 מדליות . 2 מהן היו מזהב. את אולימפיאדות הנכים של אטלנטה 1996 וסידני 2000 כיסה העיתונאי יגאל שמעוני מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באולימפיאדת הנכים ב- אטלנטה 96′ זכו ספורטאי ישראל בתשע מדליות , 4 כסף ו- 5 ארד. באולימפיאדת סידני 2000 עלתה לגדולה השחיינית קרן ליבוביץ’ שזכתה ב- 3 מדליות זהב. יגאל שמעוני תיעד את הישגיה האלמותיים.

para 17

טקסט תמונה : ארבעה שחיינים ישראליים באולימפיאדת הנכים של סיאול 1988. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : חנוך בודין, ברוך פרצמן (לוחם שייטת 13 נכה צה”ל קטוע יד ועיוור בעין ימין), אייל גור (היום פרופסור אייל גור מנהל מחלקת הפלסטיקה בביה”ח איכילוב בתל אביב), ו- ד”ר רוני בולוטין. (באדיבות “בית הלוחם” וד”ר רוני בולוטין ובחסות התאחדות הספורט לנכים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

zonenfeld 2

טקסט תמונה : אולימפיאדת סיאול 1988. מרגלית זוננפלד (שלישית משמאל בחולצה הכחולה) עם האלוף האולימפי יזהר כהן (בבגד ים שחור) לאחר זכייתו במדליית הזהב במשחה ל- 100 מ’ בסגנון חופשי. (באדיבות מרגלית זוננפלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משלחות הנכים של ישראל השיגו ב- 12 אולימפיאדות מאז רומא 1960 ועד אתונה 2004  ב- 329 מדליות . 114 מזהב, 102 כסף, ו- 113 ארד. זהו הישג מדהים ומזהיר. רבים וטובים בישראל ובעולם תרמו למען פיתוחו של ספורט הנכים בישראל. חלק עשו זאת בממון ותרומות, אחרים בארגון, ומעטים באמצעות הדרכה מסורה, אימון שיטתי ומתמיד, וטיפול האישי צמוד. מעל כולם בלטה מאמנת השחייה הדגולה מרגלית זוננפלד בת ה- 90 בקירוב. היא ראויה על פועלה לפרס ישראל.

סוף הפוסט מס’ 371. הועלה לאוויר בשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי – 28 במארס 2014.

[1] ראה נספח : ספרה של מרגלית זוננפלד, “במים כולם שווים”.

[2] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט לטומי לפיד מנכ”ל רשות השידור מתאריך 24 בינואר 1980, המציע לו לכסות את אולימפיאדת הנכים שתתקיים בארנהיים – הולנד בתאריכים, 5.7.1980 – 21.6.1980.

[3] ראה נספח : מכתבו של יוסף “טומי” טומי לפיד מנכ”ל רשות השידור מ- 4 באוגוסט 1980 אל אלכס גלעדי המבקש ממנו להתייחס לספורט הנכים בישראל.

[4] ראה נספח : מכתבי התודה של ראובן הלר ומשה רשקס מהנהלת מרכז הספורט לנכים איל”ן  מ- 20 במאי 1981 ו- 7 ביוני 1981 , המודים למחלקת הספורט של הטלוויזיה על כיסוי ספורט הנֵכים.

[5] ראה נספח : מאמרו של ד”ר רון בולוטין, “ספורט הנכים בישראל לקראת אולימפיאדת סידני 2000”, שהתפרסם באוגוסט 2000 בחוברת “החינוך הגופני והספורט”.

סוף הפוסט מס’ 371. הועלה לאוויר בשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי – 28 במארס 2014.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *