פוסט מס’ 612. “שודדי הרשות האבודה” (חלק 2) הוא מסמך אישום טלוויזיוני חריף של איבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011, ואשר למרבה הצער שוּדָר מהאמצע ולא מההתחלה. הוא גם רואה אור משום מה באיחור זמן גדול. הפוליטיזציה הנכלולית ועמה ניצני השחיתות הגסים הראשונים הופיעו עם עם מינויו של אורי פורת ז”ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת בנימין נתניהו במקומו של מנכ”ל רשות השידור היוצא מוטי קירשנבאום ז”ל. מדובר בכתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת מנכ”ל רשות השידור יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011, כפי שהוגש ע”י רביב דרוקר וברוך קרא ב- “המקור” בערוץ 10 (יום שלישי – 28 ביוני 2016). אותה הַחֶרֶב הפוליטית שדקרה את מנכ”ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ”ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, “לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל…”. פוסט מס’ 612. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. 5.7.2016כלליראשי

פוסט מס’ 612. “שודדי הרשות האבודה” (חלק 2) הוא מסמך אישום טלוויזיוני חריף של איבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011, ואשר למרבה הצער שוּדָר מהאמצע ולא מההתחלה. הוא גם רואה אור משום מה באיחור זמן גדול. הפוליטיזציה הנכלולית ועמה ניצני השחיתות הגסים הראשונים הופיעו עם עם מינויו של אורי פורת ז”ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת בנימין נתניהו במקומו של מנכ”ל רשות השידור היוצא מוטי קירשנבאום ז”ל. מדובר בכתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת מנכ”ל רשות השידור יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011, כפי שהוגש ע”י רביב דרוקר וברוך קרא ב- “המקור” בערוץ 10 (יום שלישי – 28 ביוני 2016). אותה הַחֶרֶב הפוליטית שדקרה את מנכ”ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ”ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, “לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל…”. פוסט מס’ 612. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. 5.7.2016

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

———————————————————————————————

פוסט חדש מס’ 612 : הועלה לאוויר ביום שלישי – 5 ביולי 2016.

———————————————————————————————

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים (של ליגת הכדורסל האמריקנית המקצוענית. מבצע השידורים הנ”ל היה מוצלח למעלה מהמשוער והניב רייטינג בכמויות נדירות. לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית הבאתי למסך בשידורים ישירים (בסיוע רשת הטלוויזיה האמריקנית CBSׂ שהייתה בעלת זכויות השידורים בארה”ב, והשדר המוביל שלהם היה דיק סטוקטון) את משחקי ההכרעה בסדרות ה- Play offs של החוף המזרחי והמערבי וכן את משחקי הגמר בסדרת ה- Play off האחרונה בו גברה קבוצת לוס אנג’לס לייקרס (Los Angeles Lakers) על בוסטון סלטיקס (Boston Celtics) בתוצאה 2:4. במכתב ההערכה הקונקרטי הזה קיבל מנהל הטלוויזיה חיים יבין את טענתי והערכתי כי יש חשיבות לשידורים ישירים של משחקי ההכרעה ב- NBA בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוא האחראי הראשי לתכניה וערכיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“שודדי הרשות האבודה” (חלק 2) הוא מסמך אישום טלוויזיוני חריף של איבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011, ואשר למרבה הצער שוּדָר מהאמצע ולא מההתחלה. הוא גם רואה אור משום מה באיחור זמן גדול. הפוליטיזציה הנכלולית ועמה ניצני השחיתות הגסים הראשונים הופיעו עם מינויו של אורי פורת ז”ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת בנימין נתניהו במקומו של מנכ”ל רשות השידור היוצא מוטי קירשנבאום ז”ל. מדובר בכתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת מנכ”ל רשות השידור יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011, כפי שהוגש ע”י רביב דרוקר וברוך קרא ב- “המקור” בערוץ 10 (יום שלישי – 28 ביוני 2016). אותה הַחֶרֶב הפוליטית שדקרה את מנכ”ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ”ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, “לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל…”.  פוסט מס’ 612. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי.

אפילוג של טרגדיה טלוויזיונית. לא מבוא. לא פתח דבר. אפילוג.

האפילוג והפרולוג של הפוסט הקונקרטי הזה מס’ 612 משמשים בערבוביה ב- תפקידים כפולים. הפרולוג רשאי להיות אפילוג והאפילוג יכול לשַמֵש פרולוג. קִרְאוּ זאת איך שאתם רוצים ומקמו את המוּנָחִים היכן שאתם רוצים. הפוליטיזציה והשחיתות השרויות בשכבות ו- רבדים ברשות השידור ההיא של 2014 – 2011 תחת פיקודו של מנכ”ל רשות השידור ההוא יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ’ – כפי שמצאו וגילו שני חוקרי ערוץ 10 רביב דרוקר וברוך קרא, הן ברמה של פשעים פליליים חמורים. לא בכדי חוקק החוק ו- רשות השידור המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ’ (בתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור כיהן מר אמיר גילת) הושמה בקיץ 2014 תחת עול של צו פירוק ואחריות והגבלה של כונס נכסים, פרופסור דוד האן. בפעם הראשונה בהיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי נוצרה סטנדרטיזציה מדהימה בה הוכרחה רשות השידור לפעול תחת עוֹל מפרק וכונס נכסים. פרופסור דָוִד הָאן מינה בקיץ 2014 את מר יונה וויזנטל למנכ”ל הזמני של רשות השידור המפורקת. יונה וויזנטל העיף קיבינימט את יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ’ וגם את אמיר גילת. באותה נשימה צריך להזכיר כי במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ”ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל וסילקה אותו לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ורשות השידור הודח מנכ”ל מכהן. ב- 18 באפריל 1998 הפקיד ראש הממשלה בנימין נתניהו את אורי פורת על רשות השידור במקומו של מנכ”ל רשות השידור הקודם מוטי קירשנבאום שסיים את כהונתו כחוק. המנכ”ל החדש אורי פורת בחר לשמש משרת אדונו ולא של הציבור, ומייד הסתבך בפרשת קלטת הטלוויזיה שתיעדה את ביקור ההזדהות של ראש הממשלה בנימין נתניהו במוצ”ש – 9 במאי 1998 בכנס המוני של אלפי אוהדי בית”ר ירושלים בכיכר ספרא בירושלים לאחר זכיית קבוצתם באליפות המדינה בכדורגל. בקלטת הטלוויזיה ההיא נראים אוהדי בית”ר ירושלים זועקים קריאות קצובות בגרון ניחר, “מוות לערבים…מוות לערבים…”, שקידמו את בואו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שהגיע למקום כדי לחגוג עמם את חגם, ו- מבלי שהוא מהסה הקהל העצום שדברי נאצה לאומניים בפיו. הסצנה התיעודית הנ”ל בקלטת שודרה As is למחרת יום ראשון – 10 במאי 1998 במהדורת “מבט”. עורכי “מבט” דאז היו אלישע שפיגלמן ז”ל ונתן גוטמן יבד”ל. מנכ”ל רשות השידור החדש דאז אורי פורת טען ששני עורכי “מבט” פברקו את התיעוד המקורי והאשים אותם אשמה חמורה (אך מופרכת) בכך שערכו עריכה מגמתית בה הצמידו את הקריאות “מוות לערבים…מוות לערבים…” להופעתו של ראש הממשלה בכיכר ספרא (מבלי שהוא קורא להם להפסיק את זעקותיהם הקצובות האלה, רק כדי להבאיש את ריחו. אורי פורת טען שראש הממשלה הגיע מאוחר יותר וכלל לא שמע את הקריאות הלאומניות הללו של אוהדי בית”ר ירושלים. ב- 10 במאי 1998 החלה התדרדרותה של רשות השידור הציבורית לעבר הבור השחור. הפוליטיזציה הממארת הפכה אותה למושחתת ושקרנית. אסקלציית הנפילה צברה תאוצה בתקופת שנות ה- אֹפֶל של 2005 – 2001 בראשות שני המנכ”לים ההם של רשות השידור, הזמני רן גלינקא ומי שהחליף אותו יוסף בר-אל. רן גלינקא טען בפניי בעת שיחות התחקיר בינינו כי יוסף בר-אל תקע לו סכינים בגב. רשות השידור בשנים ההן של 2005 – 2001 הפכה לא רק למושחתת. היא נעשתה גם מְנֻוֶונֶת. מדהים היה להיווכח כי מאות עיתונאים, עורכים, ומפיקים ברמות השונות בערוץ 1 וברדיו “קול ישראל” ניצבו ב- 2002 מול מינויו המופרך של יוסף בר-אל למפקדם ומילאו פיהם מים, כאילו אין זה עניינם. לא כולם. רובם. אין זה מפתיע כלל ועיקר שהשחיתות, הניוון, ההסרחה, והטינופת הללו של שנות האֹפֶל חלחלו בסופו של דבר גם לעבר רשות השידור של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ’ + אמיר גילת בשנים של 2014 – 2011, והביאו לקיצה. שלא לדבר על יחסי העבודה העכורים והמאוסים בלתי מתקבלים על הדעת בין המנכ”ל יוני בן מנחם ליו”ר רשות השידור אמיר גילת. גם בתקופה הזאת של 2014 – 2011 התחפרו שוב עיתונאי, מפיקי, ועורכי רשות השידור בבועת המדמנה שלהם ורחצו בניקיון כפיהם. הם שוב שתקו. לא כולם. רובם. הסוף ידוע. רשות השידור במתכונתה הישנה ההיא מאז נוסדה ב- 1969 קמלה ונקברה תחת ההריסות שלה עצמה. ב- 1 באוקטובר אמור לקום במקומה תאגיד השידור הציבורי החדש בראשותו של אלדד קובלנץ שאת אחריתו מי יישורנו. 

זה היה מזמן. לפני 16 (שש עשרה) שנים. בשעה שעסקתי באדמונטון קנדה באוגוסט 2001 באליפות העולם ה- 8 בא”ק בשיחות נפש עם האָצָנִית האמריקנית הנפלאה מָרְיוֹן ג’וֹנְס, נגזר כבר גורלו של המנכ”ל אורי פורת להיות שרוע על עֶרֶש דווי הטלוויזיוני שלוֹ בישראל. נודע לי שאורי פורת החליט רגע לפני הדחתו ע”י הוועד המנהל ומליאת רשות השידור להתפטר מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור. הוא לא אמר לי מילה על כוונתו לנטוש את רשות השידור. הוא גַם לא נפרד ממני. מאז לא ראיתיו עוֹד. קִצוֹ היה במידה רבה גם קִיצִי. עם הסתלקותו של אורי פורת מרשות השידור באוגוסט 2001 הגיע לסוֹפוֹ עוד פרק עגום ו- נוסף בתולדות רשות השידור. ביום שישי – 18 בפברואר 2000, שנה ועשרה חודשים לאחר מינויו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור ניסיתי להגן על אורי פורת בכל כוחי. כללי המשחק בשוק הטלוויזיה בארץ השתנו. הם הפכו להיות תחרותיים ותובעניים יותר ויותר, אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 ומנכ”ל רשות השידור סירבוּ להכיר בכך ושיחקו את המשחק על פי החוקים הישנים.

“אורי”, אמרתי לוֹ פעם בעת שידורי מונדיאל צרפת 1998 כששהה עִמי שבועיים בפאריס, “אם תצליח ליצור כמנכ”ל שכבת ניהול איכותית בטלוויזיה הבנויה ממנהיגי ומובילי שידור, אזי תיווצר אווירה של מצוינות בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. העובדים וגם הוועד המנהל ילכו אחריך באֵש ובמים”. אורי פורת בקדנציה השנייה שלו כמנכ”ל רשות השידור היה שונה לחלוטין מהאיש שהכרתי לראשונה לפני ארבע עשרה שנה. ב- 1984 הוא נכנס לנעליו של יוסף “טומי” לפיד. ב- 1998 הוא ירש את כיסאו של מוטי קירשנבאום. שני מצבי טלוויזיה שונים לחלוטין. הוא היה עכשיו הרבה יותר איטי, הרבה יותר כבד תנועה, והרבה פחות נמרץ. לרוע מזלו נשאר חבוּי בּוֹ גם ההרגל היָשָן והמגונה מימים ימימה לעשן בשרשרת. הוא היה מעשן כבד. אורי פורת הזדקן ונעשה דומה לרשות השידור שאותה נבחר לנהל שוּב ב- 1998. לדאבון לֵב התכונות האלה הפכו אותו ואותה למסורבלים וחסרי מחץ. אף על פי כן נשאר איש אַהוּד ואַהוּב.

ביום ראשון – 12 ביולי 1998 נערך באִצטדיון הלאומי החדש של צרפת בפאריס (Saint Denis) משחק הגמר על גביע העולם בכדורגל בין נבחרות צרפת וברזיל. דומה היה שכל אזרחי הבירה נוהרים למשחק המסקרן ורב העניין הזה. פאריס היפהפייה הייתה כמרקחה. צפופה ועמוסה במאות אלפי אולי מיליוני תיירים. מנהיג הכדורגל הצרפתי והמאמן הלאומי מר איימה ז’אקה קיים את הבטחתו לפני תחילת המשחקים. נבחרתה הלאומית של צרפת תעפיל למשחק הגמר ותזכה בגביע העולם. בשל קשריי הטובים ב- EBU, הצלחתי להשיג מידידי מר רִיצָ’ארְד בָּאן (Richard Bunn) יו”ר קבוצת המו”מ של ה- EBU להשגת זכויות השידורים של אירועי הספורט הבינלאומיים (Sports Controller), מתנה ייקרת המציאות בעבור מנכ”ל רשות השידור אורי פורת והסמנכ”ל שלו עמרם עמר (שימֵש כאיש הכספים שלי במשלחת הטלוויזיה) : זוּג כרטיסים למשחק הגמר בין צרפת לברזיל ביציע המרכזי. כל כרטיס כזה עלה לקופת רשות השידור 1700 פרנקים צרפתיים (כ- 300 דולר). קבלת כרטיסי הזמנה ספורים (בתשלום) מהנהלת ה- EBU הוא הליך מקובל, וחלק מההטבה במסגרת הדִיל בין ה- EBU כמחזיק זכויות השידורים הבלעדי באירופה של שידורי הכדורגל מטעם  ה- FIFA, לבֵין הוועדה המארגנת המקומית הצרפתית. ריצ’ארד באן השביע אותי, “מר יואש אלרואי אתה חֲבֵר שלי, הֵא לך את שני הכרטיסים שבקשת בעבור הבּוסים שלך. הם יישבו לצִדי. אך במידה ולא תמצא שימוש לשני הכרטיסים האלה מסיבה כל שהיא, אנא החזר לי אותם, יש להם ביקוש עצום”, והוסיף, “זה הסכם ג’נטלמני”. השבתי לו מייד, “על מה אתה מדבר ריצ’ארד בַּאן, מי יכול לוותר על מתנה כזו, המנכ”ל שלי אורי פורת והסמנכ”ל עמרם עמר יהיו נוכחים במשחק וישבו לצִדך באִצטדיון”.

בתום משחק הגמר והשידור הישיר האחרון במסגרת מונדיאל צרפת 1998 מניב הרייטינג של מאיר אינשטיין ואבי רצון, קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה וצינית מריצ’ארד באן באִצטדיון Saint Denis, למשרד התקשורת שלי ב- IBC בפאריס, “יואש אלרואי, היכן המנכ”ל והסמנכ”ל שלך ? הם לא הגיעו למושבים שלהם באִצטדיון “סיינט דניס”, בכיסאות שלהם ישבו אנשים אחרים”. הייתי המום. “אינני יודע מה קרה”, השבתי לו. הבטחתי לריצ’ארד באן לחזור ולדווח לו מה קרה. הוא צדק אורי פורת ועמרם עמר לא הגיעו למשחק. חזרתי אליו נכלם ו- מבויש. “אין לי מה לומר להגנתי”, אמרתי לו.

צרפת הביסה את ברזיל 0:3 וזכתה בגביע העולם בפעם הראשונה בתולדותיה. זאת הייתה חווית כדורגל מדהימה. מיליוני צרפתים שיכורי ניצחון יצאו לחגוג ברחובות פאריס את הזכייה ה- היסטורית. למחרת ערכה העירייה מסע ניצחון לנבחרת ומאמנה אֵיְימֶה זָ’אקֶה ברחובות העיר היפהפייה בואכה “שאנז אליזה” ושער הניצחון. ובאשר למנכ”ל רשות השידור שלי אורי פורת ז”ל וסמנכ”ל כוח האדם שלו מר עמרם עמר שריצ’ארד באן העניק לשניהם צמד כרטיסים ביציע הכבוד באצטדיון סיינט דניס בפאריס עבור אותו משחק הגמר ההוא ביום ראשון – 12 ביולי 1998 צרפת – ברזיל. אורי פורת שכל כך רצה פעם אחת בחייו לראות במו עיניו משחק גמר בכדורגל, שינה את תוכניתו ברגע האחרון (מבלי ליידע אותי). הוא טייל באותו הֶעֶרב של משחק הגמר ביום ראשון – 12 ביולי 1998 ברחובות פאריס היפהפייה יחד עם עוזרו עמרם עמר. לפתע החליט לוותר על זכות הצפייה מיציעי האִצטדיון במשחק הגמר של המונדיאל – משאת נפשו של כל חובב ספורט ואיש טלוויזיה. משהו בּלם את רצונו. אולי המסע העתידי הצפוף והלא נוח עם מאות אלפי אזרחי העיר והתיירים הרבים שהציפו את בירת צרפת במֶטְרוֹ הפאריזאי (Metro), הנוהרים לאִצטדיון הלאומי החדש והיפֵהפֶה Saint Denis הרתיע אותו. אולי סיבות אחרות. אינני יודע. על כל פנים הוא אורי פורת הורה לסמנכ”ל שלו עמרם עמר למכור את זוּג כרטיסי ההזמנה האישיים שקיבל באמצעותי מ-EBU לכל המרבה במחיר. זה מדהים ולא ייאמן. מנכ”ל רשות השידור שולח את הסמנכ”ל שלו למכור זוג כרטיסים למשחק הגמר צרפת – ברזיל, מתנת ה- EBU, בשדרות שאנז אליזה בתנאי מכירה שיכולים היו להתפרש ע”י משטרת צרפת כ- שוק שחור בעל משמעות פלילית. עלות כל כרטיס הייתה שוות ערך ל- 1700 פרנקים צרפתיים (מחיר המקביל ל- 300 דולר). בלתי מתקבל על הדעת. הייתי עסוק בהפקה עד למעלה מראשי וצר לי שלא עמדתי לצדו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת באותו הרגע ההוא לפני 18 (שמונה עשרה) שנים ב- 12 ביולי 1998, מפני שבשום אופן לא הייתי מאפשר לו (גם בכוח) להעלות את האופציה העלובה הזאת של מכירת 2 הכרטיסים האישיים שהוענקו לו ע”י הנהלת ה- EBU למשחק הגמר צרפת – ברזיל, לכל המרבה במחיר. סמנכ”ל כוח אדם של רשות השידור עמרם עמר מילא את הוראת מפקדו ללא היסוס. הוא התייצב בשדרות “שאנז אליזה” בין העוברים ושבים ומכר את המצרך היוקרתי והמבוקש בתנאי שוק שחור. זה לא היה מבצע מכירות מסובך. זוג הכרטיסים נעלם כהֶרֶף עין בידיו של קונה אלמוני ב-שאנס אליזה ששילם תמורתם טַבּין ותְּקִילִין אני מניח מעבר למחירם הנקוב. אולי לא. אוהדי כדורגל שרופים כאלה לא היו חסרים ברחובות פאריס באותו היום ההוא של יום ראשון – 12 ביולי 1998. מכירת כרטיסים למשחק הגמר המבוקש ורב הציפיות, צרפת – ברזיל, מעשה ידיו של איש זר ישראלי שאיננו אזרח צרפתי בשדרות שאנז אליזה בפאריס עלול היה להתפרש ע”י משטרת צרפת כ- עסק של שוק שחור בעל היבט פלילי. ברור שהיה מדובר בסחר מכר, מכירה בלתי חוקית של כרטיסים ברחובות פאריס לאירוע הנדון. עסק לא רק בלתי מקובל אלא אסור בתכלית, וודאי אסור על איש בכיר ברשות השידור של מדינת ישראל, שהיה יכול גם להסתיים במעצרו של סמנכ”ל כוח אדם של רשות השידור עמרם עמר ע”י השוטרים הצרפתיים. כרטיסים למשחקי מונדיאל 1998 נמכרו לציבור ולקהל בקופות ציבוריות מיוחדות, ולא בשאנז אליזה.

כשסיפר לי מנהיג רשות השידור אורי פורת ועוזרו מאוחר יותר את חוויית הרפתקת מכירת הכרטיסים הבלתי מתקבלת על הדעת ב- שאנז אליזה, דאגו להוסיף, “לפחות העֶשַרנוּ את קופת רשות השידור המדולדלת”. סיפור דוחה ומאכזב ובלתי מתקבל על הדעת. מה נותר לי עוד לעשות חוץ מלאהוֹב את אורי פורת ? רַק לרחֵם עליו. אהבתי את אורי פורת ורציתי לפקוח את עיניו שטַחוּ מראוֹת את לוח השידורים העגום של הטלוויזיה הערוץ הציבורי שהיה קטסטרופלי. חלפה שנה ו- 10 חודשים מאז החליף אורי פורת ז”ל בעמדת הפיקוד של רשות השידור את מוטי קירשנבאום ז”ל ונטל לידיו את תפקיד המנכ”ל. לוח השידורים שעיצב עבורו מנהל חטיבת התוכניות שלוֹ יוסי משולם בשנים 2001 – 1998 היה מעשה סקנדל רבתי, שערורייה ענקית, ואשר המשיך להִתדרדר במהירות במדרון.

תזכורת : ב- 1908 לפני 116 שנים רצחו פורעים ערבים את משה ברסקי ז”ל נער בן 18 חבר קבוצת דגניה א’ (אום ג’וני) בעמק הירדן כשרכב על סוסתו בדרכו חזרה מהמושבה מנחמיה לנקודת היישוב שהוקם על שפת חופה הדרומי של אגם כינרת. בפרעות תרצ”ו – תרצ”ט התנפלו פורעים ערבים על אבא שלי בעת כיבוש האדמה במושבה מגדל ליד טבריה. אבא שלי הצליח להימלט וחייו ניצלו. ב- 30 ביוני 2016 רצח פורע ערבי את הלל יפה אריאל ז”ל נערה בת 13 בשנתה בקריית ארבע בחברון. קו משותף ארוך בן 108 שנים מחבר בין הרצח הנפשע של משה ברסקי לבין הרצח המתועב של הלל יפה אריאל. לנשוך שפתיים. לא לוותר. להתיישב. להשיב מלחמה שערה (!).

כישרון ביטוי וניסוחים מיטביים.

“ארומת הסנסציה התערבבה בריח הגשם”. (אלעד זאבי בעיתון “הארץ” יום ראשון – 3 ביולי 2016, לאחר ניצחונו המפתיע של האמריקני סם קוורי 1.98 מ’ על הסרבי נובאק דג’וקוביץ’ בטורניר ווימבלדון בטניס).

“תם עידן הקרח – החל עידן האש”. (העיתון “הראלד טריביון” לאחר ניצחונו של האמריקני ג’ון מקנרו על השוודי ביורן בורג במשחק הגמר לגברים יחידים של ווימבלדון ב- 1981).

“כששחקן ה- NBA ג’רי ווסט (Jerry West) מקבוצת לוס אנג’לס לייקרס מתרומם לקליעת ג’מפ שוט – יותר בטוח שהוא יקלע מאשר השמש תזרח מחר”. (קריין אמריקני של פרסומת מסחרית מחווה את דעתו ב- 1972 בשעה שג’רי ווסט מפרסם קצף גילוח).

“ההישגים המירביים ותוצאות השיא בענפי ה- א”ק מתבססים על תנועות ארוכות ככל האפשר לאורך קו הפעולה של הכוח”. (יצחק “איציק” מנדלברויד ב- 1963 בהרצאה אקדמאית בעת הכשרת מורים לחינוך גופני וספורט במכון ווינגייט).

“יואש אלרואי שלא תטעה…לא קוראים לי קירש. קוראים לי קירשנבאום”. (מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ב- 1995 בעת עריכת משא ומתן שלנו אודות רכישת זכויות שידורים בלעדיות של אירועי ספורט חשובים בארץ ובעולם).

פרפרת 1 : לירן שכנר הוא שדר כדורגל טוב ועבורי הפתעה נאה ולא צפויה. הפרשן לצדו זאב זלצר מתפקד בעמדת השידור ב- Euro 2016 על תקן של שדר שני שמתעקש לפרשן מצבי טריוויה ברמה של 1 + 1 = 2 ו/או 1 – 1 = 0. זה נכון מבחינה מתמטית. אולם כמה פעמים אפשר להקשיב לפַּרְשָן שטוען טענות טריביאליות שכאלה, גם אם הן נכונות. זאב זלצר הוא ידען שמכביר במילים, מסביר לצופיו ש 1/2 + 1/2 = 1, ומעמיס על קו השידור טונות של טקסט. בכך הוא הופך את עצמו ביודעין וגם נגד רצונו לפטפטן. מוזר שצוות העריכה של “צ’ארלטון” אודי טרלו ונדב טמיר איננו מתערב ולא מתדרך אותו. המיקרופון איננו אביזר טלוויזיוני פרטי של של זאב זלצר.

פרפרת 2 : אַלוֹן חַזָן פרשן ערוץ 1 בטורניר Euro 2016 הוא אנטי תזה של זאב זלצר. ידען, צנוע, ואחד שחוסך במילים. אף על פי כן הוא פוגע במטרה. בול אחרי בול. אַחְלָה פרשן ו- אישיות טלוויזיונית ברמה שמעניין (וגם נעים) להקשיב לו. אני מתרשם ממנו.

פרפרת 3 : המַנְחָה שרון פרי אשת ערוץ 1 בחלה אמש (מוצ”ש – 2 ביולי 2016) בעברית תקנית והעדיפה להשתמש פעמיים בפני צופיה בסלנג קלוקל של יושבי היציעים במשחקי כדורגל, “גרמניה שברה את המנחוס…”. היא ציינה את העובדה הזאת בת ארבע מילים פעם אחר פעם בשפת רחוב בתום השידור הישיר הממושך בו גברה גרמניה על איטליה בדו קרב בעיטות הכרעה מ- 11 מטרים במשחק רבע הגמר בטורניר Euro 2016. בפעם השנייה היא שנתה את הנוסח הזה בפני מגישת מהדורת החדשות של ערוץ 1 מורן שכניק ב- 01.00. רָדוּד. עָלוּב.

פרפרת 4 : רמי רוטהולץ ואנוכי ראינו מהמוניטור את נבחרת איטליה מתמודדת בארבעה שמחקים בטורניר Euro 2016. בעיניי מדובר בנבחרת כדורגל צפויה, רוטינית, לא מעניינת, לא מתוחכמת, וגם נוקשה. רמי רוטהולץ חושב הפוך ממני ב- 180 מעלות. למען קוראיו הוא רושם במוסף של “מעריב” (שישי – 1 ביולי 2016) בראש המאמר שלו כלהלן : “על נבחרת מסוגה של איטליה רשום אָלוּפָה”. בסיום המאמר נזהר רמי רוטהולץ. “ביחס להמשך ה- Euro אני אומר דבר כזה : כשאיטליה שולחת נבחרת כמו זאת שמשחקת כאן – היא בדרך כלל גם לוקחת. תעשו עם זה מה שאתם רוצים”.

פרפרת 5 : “הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָדִיים יְדֵי עֵשָו”, אומר יצחק הזָקֵן והסוּמָא בעל כורחו לבנו הֶעָרוּם יַעְקֹב בטרם גונב הבֵּן בעצת אמו התכסיסנית והמניפולטיבית רִבְקָה, את ברכת האב הישיש שמיועדת לאחיו התאום עֵשָו. מנהל ערוץ 1 אלי בבא חַטָא חֵטְא טלוויזיוני משהשכיר אמש את הסיגנל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקוֹלָם של שני שדרני “צ’ארלטון” לירן שכנר וזאב זלצר בעת השידור הישיר של משחק רבע הגמר גרמניה – איטליה מבורדו (מוצ”ש – 2 ביולי 2016). תמורת נזיד עדשים בן % 19.2 ו- Peak צפייה של % 22.9 השתלטו שדרני צ’ארלטון לירן שכנר וזאב זלצר על סיגנל ערוץ 1 והותירו חתיכות ממנו לפאנל של ערוץ 1 בראשות שרון פרי + אביעד פוהורילס + אלון חזן + אייל לחמן + גיל לנדאו. ערוץ 1 מכר אמש (מוצ”ש – 2 ביולי 2016) את שאריות הכבוד הטלוויזיוני האחרונות שלו. עדיף Off tube. עדיף למות גאה על רגליך מאשר נטול כבוד על ברכיך. אסור היה לו לוותר. הוא היה חייב לעמוד על כך שאחד משני ציוותי השידור שלו עמית הורסקי + אלון חזן ו/או עמיחי שפיגלר + אייל לחמן יבצעו את מלאכת ה- Play by play של גרמניה – איטליה עבורו. גאווה וכבוד עצמי חשובים יותר מלירן שכנר וזאב זלצר וגם מטבלת המִדְרוּג. אני מתבונן מהצד על כל המסחרה הטלוויזיונית הזאת של Euro 2016 שמתנהלת בין “צ’ארלטון” לבין שלושת הערוצים הארציים 1, 2, ו- 10, ונדהם. אינני יצחק התנ”כי, וה- IQ שלי עדיין יציב. אני עדיין רואה וגם שומע. מהמיקרופון בוקע קולו של יעקב והאולפן הפאנליסטי של ערוץ 1 הוא מעשה ידי עֵשָו שגם מכר את בכורתו ו- שילם ל- “צ’ארלטון” נדוניית שקלים בת שֵש ספרות.

הצטברות נתוני ה- רייטינג עד כה בוועדת המדרוג הארצית של שידורי Euro 2016 (רחוקים מלהיות מזהירים) בשלושת הערוצים הארציים 1, 2, ו- 10 נחשפים בפני הציבור. אולם חברת “צ’ארלטון” מחביאה את שלה. האם יש לצ’ארלטון סיבות טובות להסתיר את המדרוג שלה מפני וועדת הרייטינג הארצית ו- הציבור בארץ ? האם הוא כה נמוך ? האם הוא כה דל ? 

תאריך                      שעה        שם המשחק            ערוץ משדר         רייטינג

שישי – 10.6.2016     22.00      צרפת – רומניה         ערוץ 10             % 9.7

שבת – 11.6.2016     16.00      שווייץ – אלבניה         ערוץ 1               % 3.5

ראשון – 12.6.2016   19.00      פולין – צפ’ אירלנד      ערוץ 2               % 8.7

ראשון – 12.6.2016   22.00      גרמניה – אוקראינה    ערוץ 2               % 12.9

שני – 13.6.2016      16.00       ספרד – צ’כיה            ערוץ 2               % 7.9

שני – 13.6.2016      19.00      אירלנד – שוודיה         ערוץ 2               % 10.5

שני – 13.6.2016      22.00      בלגיה – איטליה          ערוץ 2               % 14.5

שלישי – 14.6.2016  19.00      הונגריה – אוסטריה      ערוץ 1              % 5.9

חמישי – 16.6.2016  19.00     צפ’ אירלנד – אוקראינה  ערוץ 1              % 5.9

שישי – 17.6.2016   22.00      ספרד – טורקיה           ערוץ 10             % 8.9

שבת – 18.6.2016   19.00      איסלנד – הונגריה         ערוץ 1              % 4.4

ראשון – 19.6.2016  22.00      שווייץ – צרפת             ערוץ 2               % 13.0

שלישי – 21.6.2016  19.00      גרמניה- צפ’ אירלנד     ערוץ 2              % 9.5

שלישי – 21.6.2016  22.00      ספרד – קרואטיה         ערוץ 2              % 15.4

רביעי – 22.6.2014   19.00      איסלנד – אוסטריה       ערוץ 1              % 4.9

שבת – 25.6.2016    16.00      פולין – שווייץ              ערוץ 1               % 6.8

ראשון – 26.6.2016   19.00     גרמניה – סלובקיה       ערוץ 2               % 11.8

ראשון – 26.6.2016   22.00     בלגיה – הונגריה         ערוץ 2               % 13.5

שני – 27.6.2016      19.00     איטליה – ספרד           ערוץ 2               % 15.4

שני – 27.6.2014  23.00 איסלנד – אנגליה (מחצית 2 בלבד) ערוץ 2       % 10.5

חמישי – 30.6.2016  22.00     פורטוגל – פולין           ערוץ 10             % 15.5

שישי – 1.7.2016     22.00      ווילס – בלגיה             ערוץ 10             % 11.8

מוצ”ש – 2.7.2016   22.00      גרמניה – איטליה        ערוץ 1               % 19.2

ראשון – 3.7.2016   22.00       צרפת – איסלנד         ערוץ 2               % 16.3

רביעי – 6.7.2016    22.00      פורטוגל – ווילס          ערוץ 10             % 17.6

חמישי – 7.7.2016   22.00      צרפת – גרמניה         ערוץ 10             % 21.5

ראשון – 10.7.2016  22.00     פורטוגל – צרפת        ערוץ 2                % 26.9

פרפרת 6 : הרהור אחד עולה בראשי, סוגיית הממון, כשאני רואה את שני שחקני הכדורגל הגרמניים בסטיאן שוויינשטייגר ותומאס מולר מחמיצים בזה אחר זה את בעיטות ההכרעה שלהם מ- 11 מטרים בקרב הפנדלים נגד איטליה במשחק של להיות או לחדול בשלב רבע הגמר של Euro 2016. מלאכתם – אומנותם היא להבקיע שערים. וודאי מטווח של 11 מטרים ללא הפרעה של הגנת היריב ומול שוער בודד כמעט חסר ישע שמגן על קו שער שאורכו 7.32 מטרים מעמוד לעמוד. שני החבר’ה האלה סבסטיאן שוויינשטייגר (שחקן מנצ’סטר יונייטד) ותומאס מולר (שחקן באיירן מינכן) שתפקידם להבקיע שערים, מקבלים משכורת שנתית מהמועדונים שלהם בסביבות 10.000000 (עשרה מיליון) דולר. ואז דווקא במבחן הקל ביותר לביצוע שניהם נכשלים.

פרפרת 7 : נבחרת הוויקינגים בכדורגל של איסלנד ב- Euro 2016 מהווה מודל להערצה. יש להם הכל : חוסן גופני ונפשי, כושר גופני, המון כוח, אומץ לב ותעוזה, נאמנות קבוצתית מוחלטת איש לרעהו בבחינת “אחד למען כולם וכולם בשביל האחד”, דבקות מוחלטת במשימה, ו- תשוקה גדולה למשחק. יש להם הכל. קל לציבור להזדהות עם תכונות אופי של הוויקינגים הלוחמים מאיסלנד אולם חסר להם דבר אחד. חוכמה ומחשבת כדורגל מהסוג של ליאו מסי ואנדריאס אינייסטה. נבחרת הכדורגל של איסלנד מזכירה לי את קבוצת הכדורגל שלי בקיבוץ אפיקים בשנים 1962 – 1960. גם אנחנו שיחקנו בסגנון וויקינגי מלווה ב- הרבה כוח ופיזיות, ושימוש רב ב- בעיטות חזקות ורחוקות שהופכות את כר הדשא למסלול מירוצים בין השחקנים היריבים. אני מתעניין בתורת משחק הכדורגל משחר נעוריי מאז ששיחקתי בתפקיד חלוץ מרכזי בקבוצת הפועל של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, הקיבוץ בו נולדתי.

afikim soccer 1

טקסט תמונה : 1962 – 1960. זוהי נבחרת הכדורגל החסונה של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן ששררה בה אחוות אחים. התמונה צולמה ליד השער הצפוני של מגרש הכדורגל של הקיבוץ עשוי כר דשא. כל השחקנים היו חקלאים שעבדו קשה כ- 10 (עשר) שעות מידי יום ביומו בחורף הגשום ובקיץ הלוהט וגם שיחקו כדורגל. זיהוי משמאל לימין של הכורעים מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר), יוחאי קורין, עמיחי איילון (תלמיד בן 16 מקיבוץ מעגן בתמונה, לימים מפקד שייטת 13, אלוף ומפקד חיל הים, וראש השב”כ), בני רוזן ז”ל, וחיים טל (טובול). זיהוי משמאל לימין של העומדים בשורה האחורית : אנוכי יואש אלרואי, חנן קרפ ז”ל, צבי “צירי” אשכנזי ז”ל, אלישע הירשפלד, שלמה “מומו” חביה (מקיבוץ תל קציר), וצביקה שדה (בירקנפלד). (התמונה באדיבות תמר רוזן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום ז”ל (2015 – 1939) מת בטרם עת בביתו ביישוב מכמורת ב- 25 בספטמבר 2016. ככל שחולפים הימים הסתלקותו הפתאומית תלך ותחריף, ותכביד על כולנו.

הפוסט איננו נכתב עבור פרפראות. ב- 18 באפריל 1998 הסתיימה תקופת כהונתו של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל האחד, היחיד, והמיוחד. הוא היה רוֹמָאִי ולא דֶנִי. במקומו מינתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו לתפקיד הרָם אורי פורת ז”ל. זאת הייתה קדנציית הניהול השנייה של אורי פורת את רשות השידור ששימש מנכ”ל רשות השידור בפעם הראשונה בשנים 1984 – 1989. מוטי קירשנבאום הלך ובאותו התאריך ההוא של 18 באפריל 1998 החלה הספירה לאחור שמנתה את שנות שקיעתה של רשות השידור לעבר סופה המר הבלתי נמנע. ב- 2016 היא הסתיימה. בחורף 1999 בתום אחת מתוכניות “פוליטיקה” הפרועה והצעקנית בערוץ 1 בהן נטל חלק גם אהוד ברק מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה והותקף בה קשות, הוא הבטיח למנכ”ל רשות השידור אורי פורת בזאת הלשון : “כשאני אהיה ראש ממשלה אתה לא תהיה מנכ”ל רשות השידור”. מנהל ערוץ 1 היה אז יאיר שטרן. ב- 17 במאי 1999 בבחירות לכנסת ה- 15, נבחר אהוד ברק לראש ממשלת ישראל במקום בנימין נתניהו, ומיהר להציג את בחירתו למנהיג האומה כ- “שחר של יום חדש”. הוא לא שכח את הבטחתו למנכ”ל רשות השידור אורי פורת ומינה מייד את האלוף במיל. רפאל ורדי לבדוק את תפקוד מוסדות רשות השידור. בדו”ח שהציג אלוף מיל. רפאל ורדי בפני ראש הממשלה אהוד ברק, הוא קרא, “להגדרה חדשה של תפקיד השידור הציבורי ולהסדרה בחקיקה של חלוקת סמכויות חדשה וברורה בין הדרג הניהולי של רשות השידור להנהלה הציבורית של רשות השידור”. אהוד ברק לא קיים את הבטחתו ו- לא נגע במנכ”ל רשות השידור אורי פורת. באוגוסט 2001 התפוטר אורי פורת. במקומו התמנה באוקטובר 2001 למנכ”ל רשות השידור הזמני רן גלינקא. במארס 2002 בתום חצי שנה של תקופת ניסיון הודח רן גלינקא ע”י ראש הממשלה אריאל שרון והשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. באפריל 2002 מונה יוסף בר-אל למנכ”ל הזמני של רשות השידור במקומו של רן גלינקא במודח. ביוני 2002 קיבל את כתב המינוי המופרך למִשְרָה הרָמָה שתוקפה היה בן 5 (חמש) שנים עד קיץ 2007. מאז 2002 טֶמְפּוֹ הספירה לאחור של שקיעת רשות השידור לעבר הבּוֹר הַשָחוֹר – צָבָר תְּאוּצָה. ב- 2011 התמנה יוני בן מנחם הכושל למנכ”ל רשות השידור. לא הייתה עוד דרך חזרה. ב- 2016 הסתיימה הספירה לאחור. במקום רשות השידור שפועלת כעת תחת צו פירוק ותחת עול של כונס נכסים יחל לפעול ב- 1 באוקטובר 2016 תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ”ל אלדד קובלנץ.

השילוב הפוליטי – מקצועי טלוויזיוני ב- 1993 בין ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושרת החינוך שולמית אלוני עם מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה שונה לחלוטין מהשילוב הפוליטי – מקצועי ב- 1998 של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת התקשורת שלו לימור לבנת עם המועמד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור אורי פורת. ועוד יותר שונה ואחר לחלוטין מהשילוב הפוליטי – מקצועי ב- 2002 של ראש הממשלה אריאל שרון והשר האחראי על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן עם המועמד הוודאי למשרת מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל.

kirshenbaum 6

טקסט תמונה :  מוטי קירנבאום ז”ל. ב- 1978. אדם בלתי נשכח. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yavin 5

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית “הגלריה הלבנה” בירושלים. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל (משמאל) מאחל ברכת “דרך צלחה” ו- נפרד מחיים יבין (מימין) שעושה דרך חדשה לעבר ערוץ 2 המסחרי כדי לעשות לביתו. כ- 150 אנשים מערוץ 1 התכנסו בביתן “הגלריה הלבנה” אז ב- 29 בספטמבר 1997 כדי לחלוק כבוד ל- חיים יבין שבגיל 65 החליט להפנות עורף לשידור הציבורי כדי לבנות קן חדש בשידור המסחרי והעשיר. בעת נאום הפרידה אמר מוטי קירשנבאום למגיש הוותיק : “חיים יבין תסתכל טוב סביבך. אנשים כאלה כפי שאתה רואה לפניך עכשיו, לא תראה בערוץ 2”. כעבור חודשים ספורים בלבד בחודש מאי של 1998 חזר חיים יבין לערוץ 1 מובס כשזנבו מקופל בין רגליו. מוטי קירשנבאום כבר לא היה שם כדי להקביל את פניו. המתין לו מנכ”ל רשות שידור חדש בשם אורי פורת ז”ל. אורי פורת סילק מכס “מבט” את יורשתו של חיים יבין, גאולה אבן (אז בת 25), והושיב מחדש על הכס הישן את חיים יבין. נכון שאלה הם בדרך כלל החיים רוויי קנאה ומדון סביב המיקרופון ומסך הטלוויזיה, אולם במקרה הנדון היה ברור שגאולה אבן נשדדה לאור היום באופן גס, ברברי, וחסר כנות. חיים יבין לא עשה ליורשתו כל חשבון ולא התנצל בפניה של המודחת גאולה אבן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 2

טקסט תמונה : 1976. ירושלים. טקס חלוקת פרסי ישראל במוצאי חג העצמאות ה- 28 של מדינת ישראל. מוטי קירשנבאום ז”ל (מימין) ממתין לתורו לקבל את הפרס היקר שמעניקה מדינת ישראל לבניה. פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת הוענק ב- 1976 למוטי קירשנבאום בגין הישגיו בתחום ההפקה, העריכה, ו- שידור הסטירה “ניקוי ראש” ובשל סרטיו התיעודיים בימים ההם. יושב משמאל , הרב אליעזר יהודה וולדנברג חתן פרס ישראל לספרות תּוֹרָנִית. יושב במרכז, יוסף רום חתן פרס ישראל לטכנולוגיה והנדסה. (לע”מ תמורת תשלום).

kirshenbaum 3

טקסט תמונה : 1975. אולפן א’ בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מגשי “מבט” חיים יבין (מימין) מבקר את מוטי קירשנבאום ז”ל (משמאל) על הסט של “ניקוי ראש”. בתווך, השחקן טוביה צפיר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 1

טקסט תמונה : 1976. ירושלים. טקס חלוקת פרסי ישראל במוצאי חג העצמאות ה- 28 של מדינת ישראל. נשיא המדינה אפרים קציר (יושב) ושר החינוך אהרון ידלין (עומד) מעניקים את פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת למוטי קירשנבאום בגין הישגיו בתחום ההפקה, העריכה, ו- שידור הסטירה “ניקוי ראש” ובשל סרטיו התיעודיים בימים ההם. (ארכיון יואש אלרואי).   

kirshenbaum 2

טקסט תמונה : 1974. אולפן א’ בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מוטי קירשנבאום (משמאל) מביים סצנה בתוכנית הטלוויזיה הסטירית “ניקוי ראש”. שאר הנוכחים מימין לשמאל : השחקנים אהרון אלמוג, טוביה צפיר, דובי גל, ובימאי התוכנית יעקב אסל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

kirshenbaum 10

טקסט תמונה : 1975. אולפן ב’ בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מוטי קירשנבאום (משמאל) מביים סצנה בתוכנית הטלוויזיה הסטירית “ניקוי ראש”. מימין, מגיש “מבט” אריה אורגד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

stern 3

טקסט תמונה : יוני 1993. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל משמאל, ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון בתווך, ממנים את יאיר שטרן מימין למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של המנהל הקודם המודח יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

kirshenbaum 2

טקסט תמונה : 1996. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל (משמאל) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן מרצה את משנתו. אלה היו הימים ההם בסופו של חודש מאי 1996, כשיו”ר הליכוד בנימין נתניהו כבש את כס ראשות הממשלה והסיר ממנו את כיתרו של שמעון פרס (יורשו של יצחק רבין ז”ל), בעוד שרת התקשורת העתידית שלו הפוליטיקאית הנחותה לימור ליבנת משמיעה בראשי חוצות את הצהרתה המתגרה, החתרנית, המפלגת, ורווייה פרובוקציה : “…ש- מוטי קירשנבאום יתחיל להזיע עכשיו…”. בתגובה כינס מוטי קירשנבאום בחצר האחורית של הטלוויזיה הממוקמת בשכונת רוממה בירושלים, ברחבת ניידות השידור, את ציבור עובדי ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל”, וכה אמר להם : “אנחנו נמשיך לעשות את עבודתנו העיתונאית הכנה, באומץ, ביושרה, ללא מורא וללא משוא פנים”. מוטי קירשנבאום היה מנהיג אמיץ לב מלידה ורווי ביושרה. הוא היה מבניה הנבחרים של האומה הישראלית. Leader of the people משכמו ומעלה, גבוה מכל העם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אישיותו הייחודית, הרחבה, והעמוקה של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל על כל מרכיביה ועל שלושת ממדיה, אדם של יושרה, מוסר, ודרך ארץ – הכריחה אותי לבור מוֹץ מבָּר ולהקדיש לו כמה מהסלוגנים הר”מ, שאמר, הגה, ושנה אותם בהזדמנויות שונות בפרקי חייו. מפני שהיה איש ישר והגון ובעל מוסר ודרך ארץ רשאי היה מוטי קירשנבאום לחוות את דעתו הנחרצת אודות השקרנים והצבועים. אני מעלה אותם ל- “אוויר” לזכרו בטרם העיסוק שלי בפעם השנייה במסמך “שודדי הרשות האבודה”, אותו הפיקו שני אנשי ערוץ 10 רביב דרוקר וברוך קרא ושידרו אותו ביום שלישי – 28 ביוני 2016 ב- “המקור”.  

ציטוט : “מְרִידָה בעַרִיצוּת היא צִיוּת לאֶלוֹהִים”. (אלמוני).

ציטוט : “אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב”. (תהילים, פרק א’, פסוק א’).

ציטוט : “הצָרָה העיקרית באֲשֶר לשַקְרָנִים הִיא שאֵין כּל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעיתים אֶמֶת”. (קינגסלי אמיס).

ציטוט : “לעוֹרְמָה מטרות אָנוֹכִיוֹת בִּלְבַד”. (אדיסון).

ציטוט של הַמְלֶט : “רוֹש ולַעֲנָה! רוֹש ולַעֲנָה!” (מתוך המחזה “המלט נסיך דנמרק” של המחזאי וויליאם שייקספיר).

ציטוט : “כּל אֲמַתְּלָה תְּשַרֵת עָרִיץ”. (אזופוס).

ציטוט : “אֵֵין לך עַבְדוּת גְרוּעָה מזוֹ שמְקַבֵּל עַלָיו אָדָם מְרָצוֹן”. (סנקה).

ציטוט : “הַרוֹדָן הַנָאוֹר רוֹאֶה עַצְמוֹ כרוֹעֶה שֶל האזרחים ודוֹרֵש מהם כניעה של צאן”. (אריק הופר). 

ציטוט : “הנִיצָחוֹן שֶל הַדֶמָגוֹגִיוּת הוּא קְצָר יָמִים – אבל ההֶרֶס נִצְחִי”. (שארל פגאי).

ציטוט : “הצבוּע האמיתי הוא זה שחדל להאמין ברמייתו ומשקר בכֵנוּת”. (אנדרה ז’יד).

מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל עדיין הוביל בשנים ההן של 1998 – 1993 רשות שידור מלבלבת שנשענת על יסודות מוסריים איתנים. הוא היה במידה רבה ממשיך דרכם של דור המייסדים מנהל רדיו “קול ישראל” חנוך גבתון ז”ל (בשנים 1967 – 1960) ושל מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז”ל (בשנים 1974 – 1969) רק יותר עמיד מהם בפני לחצים פוליטיים. מוטי קירשנבאום מי שהתמנה לתפקידו הרם כמנכ”ל רשות השידור באפריל 1993 ע”י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל ובהמלצה חמה של שרת החינוך בעת ההיא שולמית אלוני ז”ל, נחשב ל- עילוי לא רק בשל הכישרון אלא גם מפני שהיה אי של יושרה. רשות השידור החלה לקרוס בהסתר באפריל 1998 לאחר מינויו של אורי פורת ז”ל למנכ”ל ע”י ראש הממשלה בנימין נתניהו במקומו של מוטי קירשנבאום, ובמהירות מואצת ובגלוי בעידן שנות האוֹפֶל 2005 – 2001 של שני המנכ”לים ההם רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל. יש להזכיר כאן שוב בעיקר למען קוראי הבלוג הצעירים כי במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רָן גָלִינְקָא מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור הזמני בגין היעדר מקצועיות ומקצוענות ובשל שגיאות גסות בשיקולי העריכה שלו. בהמלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן מינתה הממשלה במקומו למשימה הרמה את יוסף בר-אל. בתחילה כמנכ”ל זמני וב- 2 ביוני 2002 העניקה לו את כתב מינוי ל- 5 (חמש) שנים עד 2007. בחודש מאי של שנת 2005 סילקה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון את יוסף בר-אל מכֵּס מנכ”ל רשות השידור בעוון שחיתות ושוחד מסך. דו”חות ההדחה של רן גלינקא ויוסף בר-אל מפורטים בארכיון הממשלה.

תזכורת : חנוך גבתון ז”ל (מנהל רדיו “קול ישראל” בשנים 1967 – 1960) ושמואל אלמוג ז”ל (מנהל רדיו “קול ישראל” בשנים 1969 – 1967, והמנכ”ל הראשון של רשות השידור) היו בוודאי מינויים פוליטיים. הם היו אנשי מקצוע מוכשרים שהיו צריכים להתייצב מול ראש הממשלה ושר הביטחון מר דוד בן גוריון ואח”כ מול ראש הממשלה לוי אשכול וגם מול ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר, אולם הם לא היו שקרנים ולא מלחכי פנכה.  

chanoch givton 1

טקסט מסמך : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. מנהל רדיו “קול ישראל” המיתולוגי בשנים 1967 – 1960 מר חנוך גבתון (מימין) מארח באולפן הרדיו את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ב- 8 במארס 1965 נחקק בכנסת חוק רשות השידור הראשון בטרם עידן הטלוויזיה. בתפקיד ראש הממשלה כיהן בתקופה ההיא לוי אשכול ושר ההסברה ישראל גלילי היה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. חנוך גבתון המוכשר נשא עיניו ב- 1967 להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. לשר ישראל גלילי היו מחשבות ותוכניות אחרות. הוא מינה בתחילה בפברואר 1967 לתפקיד המֵקִים את האלוף אלעד פלד שהסכים, אולם שינה את דעתו לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967 וסירב מפני שרצה להיות רמטכ”ל. ישראל גלילי הציב במקומו למשרת ראש צוות ההקמה את פרופסור אליהוא כ”ץ בן 42 עולה חדש מארה”ב (יחסית, עלה לארץ מניו יורק ב- 1963) וכיהן כדיקן הפקולטה לתקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. באוקטובר 1967 סיים חנוך גבתון את דרכו כמנהל / מנכ”ל רדיו “קול ישראל”. במקומו מונה לתפקיד מנהל רדיו “קול ישראל” שמואל אלמוג. ב- 1968 תוקן חוק רשות השידור והותאם לימי הטלוויזיה הקרבים ובאים. ב- 31 במארס 1969 קודם שמואל אלמוג ומונה למנכ”ל רשות השידור ה- 1, שכללה לראשונה את הטלוויזיה הצעירה ואת רדיו “קול ישראל” הוותיק תחת קורת ניהול משותפת, על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר ועל פי המלצתו של ישראל גלילי. מנהל רדיו “קול ישראל” חנוך גבתון הנבון, המוכשר, והשאפתן הורחק באוקטובר 1967 ע”י השר ישראל גלילי ובתמיכת ראש הממשלה לוי אשכול מכל מוקדי בתקשורת האלקטרונית הציבורית של מדינת ישראל בעת ההיא. ב- 1967 מונה לציר לענייני הסברה במשלחת ישראל לאו”ם. ב- 1970 מונה ל מנכ”ל משרד התיירות. ב- 1975 מונה לקונסול כללי בלוס אנג’לס בדרגת שגריר. ב- 1976 נפטר צעיר רק בן 59 במותו. יש אומרים גם מצער לאחר שהשר ישראל גלילי נטרל אותו ממפעל חייו רדיו “קול ישראל, והסיר את מועמדותו להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ומי ששאף להיות מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שמאגדת בתוכה את רדיו “קול ישראל” הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה.

רשות השידור היא רשת השידור הממלכתית של מדינת ישראל. רשות השידור פועלת מתוקף חוק רשות השידור ה- תשכ”ה שנחקק בשנת 1965, אשר מאפשר שידור ציבורי ממלכתי. המנכ”ל הראשון שלה היה חנוך גבתון. היה מדובר בעידן טרום הטלוויזיה ובתפעול רדיו “קול ישראל” בלבד. ב- 1968 עם הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה שונה החוק ורשות השידור כללה מעתה תחת קורת ניהול משותפת את הרדיו הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה. ב- 31 במארס 1969 התמנה שמואל אלמוג למנכ”ל הראשון של רשות השידור. תוקף המינוי היה לחמש שנים. עד שנות ה-90 של המאה הקודמת הייתה רשות השידור הגוף היחיד שהפעיל ערוץ שידורי טלוויזיה והגוף העיקרי ששידר שידורי רדיו. מאז הוקמו גופי שידור רבים נוספים, ורשות השידור מצאה את עצמה כערוץ אחד מני רבים ובתחרות קשה עם ערוצי טלוויזיה ארציים מסחריים וגם שאפתניים ועשירים לרבות ערוצי הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים. מדהים : ב- 29 ביולי 2014 בתקופה שיוני בן מנחם שימש מנכ”ל כושל ובלתי מוצלח של רשות השידור נטולת ערכים ומושחתת, אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי החדש, תשע”ד – 2014, ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור במתכונתה הישנה הנוכחית כפי שהכיר אותה הציבור מאז 1969. מ- חודש יולי של שנת 2014 פועלת רשות השידור תחת עול של צו פירוק ותחת מעמסה של כונס נכסים הלוא הוא פרופסור דוד האן. 

golda almog

טקסט תמונה : 1971. מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג (בן 45) לוחץ את ידה של ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר (בת 73). שמואל אלמוג שימש מנהל רדיו “קול ישראל” (במקומו של חנוך גבתון) בין אוקטובר 1967 לבין מארס 1969. ב- 31 במארס 1969 מונה למשרה הרמה של מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שכללה לראשונה בתולדותיה יחדיו את רדיו “קול ישראל” הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה. שמואל אלמוג כיהן בתפקיד מנכ”ל רשות השידור במשך חמש שנים עד 1 באפריל 1974 ואז פנה לקריירה אקדמאית באוניברסיטה העברית בירושלים והיה לפרופסור שמואל אלמוג. בעת שיחות התחקיר שקיימתי עמו בעת כתיבת הספר עב הכרס “8 ימי בראשית” (הספר הראשון בסדרת 13 ספרים שאני חוקר וכותב וקרויה “מהפכת המידע הראשונה בהיסטוריה”, שַח לי בביתו ברמת אשכול בירושלים כי אילו רצה היה מתמנה מייד לתקופה נוספת בת 5 שנים ל- מנכ”ל רשות השידור עד 1979. זה היה ידוע כי השרים ישראל גלילי ויגאל אלון וגם ראש הממשלה העריצו את שמואל אלמוג. את אותו הטקסט שָנָה בפניי בשעתו גם חתן פרס ישראל לספרות נתן שחם (בן 91 היום, וחבר קיבוץ בית אלפא מ- 1945) ומי ששימש בשנים ההן של 1975 – 1967 כמשנה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. הוא אמר לי כלהלן : “גם אני הערצתי את שמואל אלמוג. היה במה להעריץ אותו”. שמואל אלמוג ז”ל מת ב- 2008 בגיל 82. (באדיבות שירה אלמוג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“שודדי הרשות האבודה” (חלק 2) הוא מסמך אישום טלוויזיוני חריף של איבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011, ואשר למרבה הצער שוּדָר מהאמצע ולא מההתחלה. הוא גם רואה אור משום מה באיחור זמן גדול. הפוליטיזציה הנכלולית ועמה ניצני השחיתות הגסים הראשונים הופיעו עם מינויו של אורי פורת ז”ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת בנימין נתניהו במקומו של מנכ”ל רשות השידור היוצא מוטי קירשנבאום ז”ל. מדובר בכתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת מנכ”ל רשות השידור יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011, כפי שהוגש ע”י רביב דרוקר וברוך קרא ב- “המקור” בערוץ 10 (יום שלישי – 28 ביוני 2016). אותה הַחֶרֶב הפוליטית שדקרה את מנכ”ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ”ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, “לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל…”. פוסט מס’ 612. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. 

“האבסולוטיסמוס הנאור”, הוא עיקרון מדיני שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, והנה הציטוט שלו : “המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון”, עיקרון שחָל גם על המנכ”לים של רשות השידור הציבורית – ממלכתית לדורותיהם באשר הם במדינת ישראל. לרבות המנכ”ל יוסף בר-אל שהפר את הכלל הזה ו- הודח ע”י ממשלת ישראל ב- 2005 בראשות אריאל שרון, ולרבות המנכ”ל יוני בן מנחם שבחר לו נתיב התנהלות עגום וקלוקל משלו (יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ’), וכהונתו הופסקה ב- 2014 משנחקק החוק ע”י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו כי רשות השידור עוברת מעתה לפעול תחת צו פירוק ועול של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. דוד האן מינה את יונה וויזנטל ל- מנכ”ל הזמני החדש והוא מיהר לסלק ולהדיח את יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ’ וגם לגרש מתפקידו את יו”ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור אמיר גילת. התחקיר הטלוויזיוני של רביב דרוקר וברוך קרא אודות התנהלותם המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ’ וגם של יו”ר אמ”י יעקב מנדל איננו יכול להיגמר על המסך. הוא חייב להסתיים בבית דין פלילי. על כל אחד מאתנו חלה החובה לשַנֵן ולשְנוֹת את הטקסט הר”מ מידי בוקר על כוס הקפה הראשון : עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת, מטבע ו- מעצם הגדרתן ומהותן את תפקידן גם בטלוויזיה, הן מתנגדות באופן החריף ביותר ומתעבות ל- חנופה ו- אופורטוניזם. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות עמת נעות בקו מקביל לחנופה ולאופורטוניזם. על פי תורת המתמטיקה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. הם לא נחצים לנצח. מדובר באקסיומה. אם הם נחצים הרי שמדובר בשגיאה מתמטית ומוסרית קשה מנשוא. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת מְצֻווֹת להשמיד חנופה, התרפסות, ואופורטוניזם מפני שמדובר בחֶרְפָּה. בעסק מביש.     

יוֹשְרָה. הַסֶפֶר, “תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים” 

“יוֹשְרָה” היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות “יוֹשְרָה” עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין “סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…” (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס’ 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד”ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים”, והם משיבים בקצרה : אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות”. חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו”ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה”ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ”ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו “מִשְלֵי” בתנ”ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל”א פרקים וכ- 850 פסוקיםחזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ”כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. “לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה” אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, “לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים”. איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O’connell (דניאל או’קונל 1847 – 1775) מוסיף : “שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי”. לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים” בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : “אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים”. הספר המצוין, תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים” (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי “פקר – הוצאה לאור בע”מ”), מומלץ לעיון וקריאה.  

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח”כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה חיש מהר כמופרך לחלוטין. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ”ל רשות השידור, ואשר הציבו אותו בטעות בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והדיחו אותו לאלתר. הוא יוסף בר-אל סולק (!). ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו”ד מני מזוז הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ”ל רשות השידור הכושל יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל ב- 2005, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. בין היתר מנכ”ל יוסף בר-אל ההוא הואשם בשחיתות ושוחד מסך, ונחתך לתמיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רציתי לעזור לרשות השידור אך גם לוֹ לאורי פורת כמנכ”ל וליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שעמד כבר על סף פרישה. שלחתי לו לאורי פורת ב- 18 בפברואר 2000 מכתב ארוך ומנומק, בו ביקשתי ממנו לשנות לחלוטין את תכני הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1. ראשית דבר להעיף מלוח השידורים את כל הסרטים והסדרות הקנויות שקנו להן אחיזה איתנה בלֵב ה- Prime Time של הצופה הישראלי, וגם להיטיב עם שידורי הספורט הפופולאריים והרלוואנטיים שגם הוא אהב, ולהציב בעמדות הניהול הבכירות את המוכשרים ביותר כאלה שהוכיחו את עצמם בעבר. תופעה שלילית ומדהימה התחוללה מידי ערב בשידור הציבורי. התוכניות הלועזיות דוברות האנגלית שהוזנו על המסך הציבורי כמו, “קוסבי”, “שפץ ביתך”, “גיר, “מיסטר בין”, ואחרות, הפכו להיות אסופות – מובילות וגיבורות תרבות חדשות בישראל. הערוץ הציבורי בישראל הפך לאכסניה של תוכניות טלוויזיה אנגלו – סאכסיות מכל הסוגים, כאילו מדובר ברשת שידור אמריקנית או בריטית ולא בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. היה מדובר בטרגדיית טלוויזיה. מנכ”ל רשות השידור הדועך של רשות השידור אורי פורת התיר זה מכבר את הַרֶסֶן ו- סמך בעיניים עיוורות על מנהל חטיבת התוכניות הכושל והבלתי מוכשר שלו יוסי משולם. מדד הרייטינג הוכיח ללא כל צל של ספק כי צופי ערוץ 1 נטשו בהמוניהם את תוכניות הבידור למיניהן של השידור הציבורי ואת סדרות הטלוויזיה הקנויות האמריקניות והבריטיות שהציפו את המסך הציבורי באחריותם של אורי פורת ויוסי משולם שלו וערקו לשורות ערוץ 2. אם משהו עוד החזיק את ערוץ 1 על כנו היו אלה שידורי הספורט בפיקודי ושידורי החדשות באחריות רפיק חלבי. בשלוש השנים האלה של שלטון המנכ”ל אורי פורת יחדיו עם מנהל התוכניות שלו ב- 2001 – 1998 לא היה עוד זכר למורשתו של המנכ”ל הקודם מוטי קירשנבאום. לאורי פורת היה מזל שיאיר שטרן נותר עדיין מנהל ערוץ 1 ורפיק חלבי כיהן בתפקיד מנהל חטיבת החדשות אולם גם העסק הזה קמל. ב- 30 באפריל 2000 סיים יאיר שטרן את כהונתו בת 7 (שבע) שנים מאז 1993 כמנהל ערוץ 1. יאיר אלוני התמנה ל- מ”מ מנהל ערוץ 1. באוגוסט 2001 התפוטר אורי פורת מתפקידו הרם רשות השידור. חודש וחצי אח”כ התמנה במקומו תא”ל במיל. רן גלינקא על פי יוזמת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ובאישורו של ראש הממשלה אריאל שרון. רן גלינקא עשה מייד שגיאה ניהולית מטומטמת של טירון. הוא מינה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 ליועצו הקרוב ועוזרו הראשי. תהליך התדרדרותה של רשות השידור לעבר הבור השחור צבר בבת אחת תאוצה גדולה. באותה התקופה ההיא של 2001 – 1998 הועלתה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל מוצ”ש בעֶשֶר בערב ביוזמתו של מנהל חטיבת התוכניות הכושל יוסי משולם הפקת מקור ישראלית, תוכנית בידור, שהייתה מעין סדרה בלשית בת שישה פרקים ונקראה, “מנדל וגורנשטיין חקירות”. כתבו אותה גיא מרוז ויוני להב. זאת הייתה אמורה להיות מעין פעולת תגמול ותשובה ישראלית מוחצת לשלל שידורי חו”ל שיוסי משולם, יאיר שטרן, ואורי פורת הציפו את המסך הציבורי. מחשבת טלוויזיה שהפכה לכישלון קולוסאלי ומפלת שידור. התוכנית הישראלית הירודה הזאת צברה בשיא הרייטינג שלה % 1.7. כישלון רכישתה לשידור בערוץ הטלוויזיה הציבורי ע”י יוסי משולם הייתה עניין של כרוניקה ידועה מראש. אותו מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהבנתו המקצועית מוטלת בספק רב ו- שנויה במחלוקת, שכח את הכלל החשוב בו צריך להציג את תוכניות הבידור הנרכשות לטעמו המוקדם של הקהל לפני שמעלים אותן “לאוויר” השידור הציבורי, ושילם על כך ברייטינג עלוב.

18 באפריל 1998. אורי פורת בן 63 מתמנה בפעם השנייה בחייו למנכ”ל רשות השידור. המֵמָנֶה שלו הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. הַמְמוּנֶה החדש על השידור הציבורי שהיה ליכודני’ק שָרוּף הפך חיש מהר למשרת אדוניו. 

אורי פורת התמנה לתפקיד מנכ”ל רשות השידור בפעם השנייה בחייו באפריל 1998 ע”י ממשלת ישראל בראשה ניצב בנימין “ביבי” נתניהו. תקופת המינוי הייתה למשך חמש שנים עד אפריל 2003. (אורי פורת מונה לתפקיד מנכ”ל רשות השידור בקדנציה הראשונה שלוֹ ע”י ראש הממשלה אז יצחק שמיר וכיהן בתפקיד בשנים 1989 – 1984). אינני יודע דבר מפרטי השיחה שהתנהלה בין ראש הממשלה למנכ”ל רשות השידור המיועד עֶרֶב המינוי. אפשר רק לנחש . אך על עובדה אחת אי אפשר להתווכח. ראש ממשלת ישראל הגיע לתפקידו מהאגף הימני הפוליטי במדינת ישראל והצבתו של אורי פורת בפסגת השידור הציבורי הייתה החלטה פוליטית. היו כמה מועמדים נוספים לתפקיד הרָם ולפחות שם אחד עלה תדירות בעיתונות באופן וודאי כמועמד ראוי. זה היה אמנון נדב המנהל הוותיק של רדיו “קול ישראל”. אינני יודע מה היו השיקולים שהביאו את ראש הממשלה לתת צ’אנס שני לאורי פורת להיות הממונה הראשי על השידור הציבורי. אני ראיתי באורי פורת מנקודת מבטי מינוי ראוי. הוא היה בעיניי איש אהוּב. שמחתי לבואו.

בחודש מאי 1998 מצא את עצמו מנכ”ל רשות השידור אורי פורת נאבק בכל כוחו בשני עורכי “מבט” אלישע שפיגלמן ז”ל ונתן גוטמן יבד”ל. המנכ”ל האשים את שניהם האשמה חמורה ביותר וטען שהם שידרו לדעתו כתבה מפוברקת, ערוכה מגמתית, ובעלת תוכן מטעה הקושרת את ראש ממשלת ישראל ביבי נתניהו להתעלמות מכוונת מקריאות קצובות של אוהדי בית”ר ירושלים, “מוות לערבים”, שנעשתה בנוכחותו בעת שהשתתף בכיכר ספרא, כיכר עיריית ירושלים, בחגיגת הזכייה של בית”ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל במוצ”ש – 9 במאי 1998. באותה השבת ההיא זכתה בית”ר ירושלים באליפות המדינה בפעם השנייה ברציפות לאחר שגברה בביתה באיצטדיון “טֶדִי” 0:1 על מכבי פ”ת משער של שחקן החיזוק ההונגרי שלה אישטוואן פישונט. ההתרגשות הייתה עצומה. יוסי אבוקסיס שחקן בית”ר ירושלים בעת ההיא נבחר לשחקן העונה. בית”ר ירושלים הייתה בשיאה ואוהדיה הרבים החליטו לחגוג את הזכייה במוצאי שבת בכיר העיר הלוא היא כיכר ספרא.

זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי כבר לא היו ארבע שנים בידי רשות השידור הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1. אבל יוסף בר-אל שהיה אז מנהל ערוץ 33 חשב שחגיגות הזכייה של בית”ר ירושלים באליפות המדינה בכיכר העיר והשתתפות זמרים ואמנים בנשף, הן, “סיפור וויזואלי של זמר, שמחה, ועליצות” עבור ערוץ 33, והציב את ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 “הוֶרֶד” בכיכר ספרא. ערוץ 33 שידר ישיר במוצ”ש – 9 במאי 1998 מכיכר העירייה את חגיגת האליפות של בית”ר ירושלים יחדיו עם הקהל הקנאי של המועדון. הפקת השידור הישיר הזה נעשתה שלא על פי הסטנדרטים העיתונאים המקובלים שהציבו חטיבת החדשות ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הפקתו מכיכר ספרא נעשתה ללא שַדָּר מוביל מיומן המְכַוון את השידור, וללא מערכת עיתונאית מסודרת המנהלת את השידור מן ההיבט העיתונאי המקובל על פי אמות המידה שקבעה חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בימאי ניידת השידור היה נתן מנספלד (לשעבר איש אולפני הרצליה) אבל לא נכח שם עיתונאי – שַדָּר Play by Play.

mautner 1

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה קודמת. אולפני הרצליה. נתן מנספלד (משמאל) יחדיו עם בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי מאוטנר. יושב מימין השחקן מוסקו אלקלעי. (התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

כיכר העיר הירושלמית הוצפה בהרבה מצב רוח טוב, שירה, וריקודים. אחד מגיבורי החגיגות היה הזמר משה חיים שסִלסֵל את שירתו בקולו היפה. לפתע נטל לידיו את מיקרופון האפקטים התלוי ליד בימת הכבוד ראש העירייה אהוד אולמרט הידוע כתומך נלהב של בית”ר ירושלים , וסיפר לקהל האלפים, כי ראש הממשלה בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו הגיע למקום ומבקש לברך את הזוכים ומעריציהם. רוח תזזית נשבה עכשיו בכיכר העיר ושִלהבה את ההמונים. נשמעו שם זעקות קצובות, “יאללה בית”ר יאללה…”, צעקות שמחה, “הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול…” , וקריאות שנאה, “מוות לערבים…מוות לערבים…”. השאגות האלה קידמו את בואו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. איש לא היסה את ההמון המשולהב לפני דברי הברכה של ראש הממשלה. ראש הממשלה ביבי נתניהו סיים את נאום הניצחון הקצר במשפט קולע ואמר להמון החוגגים, “תנו לי לומר לכם שתי מילים בסיום…”, ואמר למיקרופון, “יאללה בית”ר… “. כך סיים לשאת את דבריו. הייתה שם התרגשות גדולה והשתלהבות יצרים. שוב פצחו הפרחחים בקריאות קצובות, “מוות לערבים…מוות לערבים…”. ראש הממשלה בנימין נתניהו לא הֵגיב ולא אמר דבר. הוא לא היסה את הפרחחים. קשה להאמין שלא שמע את הקריאות המתועבות האלה. גם ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט שתק.

מכיוון שלא הייתה נוכחת בניידת השידור כל מערכת עיתונאית גם לא בתחנת האֵם, נותרה חגיגת האליפות של בית”ר ירושלים בהשתתפות ביבי נתניהו ואהוד אולמרט ועמה הצעקות “מוות לערבים…”, ששודרה בערוץ 33  הזניח, האיזוטרי, והבלתי נצפה – כסוֹד כָּמוּס. הרייטינג של ערוץ 33 נַע בדרך כלל בין % 0.0 לבין % 0.2 במקרה הטוב. זה היה ידוע. הקלֶטֶת המקורית של ערוץ 33 המספרת על חגיגות הזכייה של בית”ר ירושלים באליפות המדינה הגיעה לראשונה לידיו של משה גרטל ששימש אז כעורך ומגיש פינת הספורט ביום ראשון בבוקר – 10 במאי 1998 בתוכנית “בוקר טוב ישראל” של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. משה גרטל ערך במהירות בשעת בוקר מוקדמת עם אחד הטכנאים בחטיבת ההנדסה ממאגר עורכי VTR (ראשי תיבות של Video Tape REcording) קטע קצר לשידור בפינתו מהחגיגות בכיכר ספרא. הוא עשה עבודה עיתונאית רשלנית ודלה, ולא שַם לֵב לשערורייה של הקריאות הקצובות של אוהדי בית”ר ירושלים המוקלטת היטב על טראק הסאונד של הקלטת, “מוות לערבים…מוות לערבים…”. עורך הספורט משה גרטל התרכז בשירתו של זמר החינגה חיים משה והשמחה הבית”רית סביבו בכיכר ספרא והחמיץ את העיקר. תוכנית הבוקר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זכתה בימים ההם לרייטינג מועט ודַל ודבר השערורייה היה אמור להיות בגדר סוֹד, אך מישהו בכל זאת ראה את השידור הישיר בערוץ 33, כרה את אוזנו, ושם לֵב לאירוע המביש. זה היה בנו של מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 רפיק חלבי שצפה בכפרו דליית אל כרמל בשמחה הבית”רית ושמע את דבר התועבה המתרחשת בשידור ישיר בערוץ 33, ללא שדר מוביל וללא עורך עיתונאי. נתן מנספלד היה הבימאי בניידת השידור האלקטרונית, ה- “וֶורֶד”. הוא דאג לפתוח בווליום מלא את מיקרופון “רעש הקהל” (International sound). מיקרופון הטלוויזיה איננו יודע לסַנֵן. דבר התועבה הוקלטה במלוא עוצמתה. הבן לחש לחש לאביו את תוכן השידור . מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי עיתונאי בכל רמ”ח אבריו הבין שיש לו סיפור עיתונאי חַם ביד ואץ להניח את ידו על הקלטת התמימה שמשה גרטל החמיץ את תוכנה. רפיק חלבי צפה בקלטת בעצמו והורה מייד ללא היסוס לעורכי “מבט” אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן להכין כתבה על האירוע המביש עוד באותו ערב, בו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו האיש שמינה את אורי פורת למנכ”ל רשות השידור מתעלם במפגין בנאום הניצחון מקריאות הגנאי הקצובות ונִשנות של אוהדי בית”ר ירושלים, “מוות לערבים , מוות לערבים…”, ואיננו מהסה אותן.

הכתבה שודרה ב- “מבט” ביום ראשון בתשע בערב – 10 במאי 1998 והראתה באמת את ראש הממשלה ביבי נתניהו נוֹאֵם בקבלת פנים המונית שערך ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט בכיכר העירייה בבירה לאוהדי הקבוצה ולשחקנים לרֶגֶל זכייתה של בית”ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל. בכתבה נשמעות קריאות קצובות חוזרות ונשנות של חלק מהחוגגים, “מוות לערבים…מוות לערבים…”, בשעה שראש הממשלה נושא את נאום הניצחון לכבוד אלופת המדינה בכדורגל קבוצת בית”ר ירושלים. בכתבה רואים בבירור כי ראש הממשלה איננו עושה כל ניסיון לבלום ולהשתיק את קוראי קריאות הנאצה וממשיך בנאומו כאילו לא קרה כלום. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת יצא מדעתו מרוב כעס בשל שידור הכתבה ב- “מבט”. אורי פורת סבר שאלישע שפיגלמן ונתן גוטמן, פברקו את הכתבה ששודרה כאמור ב- “מבט” ביום ראשון בערב – 10 במאי 1998. הוא חשב שעורכי “מבט” הצמידו את קריאות הקהל החוגג, “מוות לערבים”, לנאומו של ראש הממשלה, בעוד בפועל הושמעו הקריאות על פי ידיעתו כשראש הממשלה כבר עזב את המקום וכלל לא שמע אותן. אורי פורת יצא למלחמת חרמה נגד חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וקבע שעורכי החדשות בערוץ הציבורי עשו יד אחת כדי לשָדֵר כתבה מפוברקת המכפישה ומבאישה את ריחו של ראש הממשלה ביבי נתניהו בעיני הציבור. אורי פורת יצא להגן על האיש שמינה אותו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור באפריל 1998. אורי פורת הִשהה מייד את אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן מעריכת “מבט”.

ביום שני אחה”צ – 11 במאי 1998 ביקרתי לצורכי עבודה במערכת של חטיבת החדשות בקומה השלישית בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. שררה שם אווירת נכאים. בתא הזכוכית של המערכת ישבו נבוכים מהחלטת של אורי פורת להדיח את עורכי “מבט” אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, מנהל החדשות רפיק חלבי, סגניתו יעל חֵן, והמפיק של חטיבת החדשות אמנון ברקאי. פניהם היו נפולות. התבוננתי בהם. הם נראו אובדי עצות וחסרי ישע. שאלתי את מנהל החדשות רפיק חלבי כיצד “עלה” על הקריאות המבישות האלה של החוגגים הנשמעות בכיכר סַפְרָא בעוד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נוכח בשטח, סמוך מאוד לחוגגים המבישים. הוא רכן לעברי, ולחש, “הבן שלי ראה את הסצנה המבישה בשידור הישיר בערוץ 33, והוא סיפר לי זאת באקראי”.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי עשו את המוטל עליהם ויצאו להגן על אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן, אולם שניהם לא התפטרו מתפקידם בעקבות האשמותיו של מנכ”ל רשות השידור. בכך השניאו גם הם את עצמם על מנכ”ל רשות השידור אורי פורת. פרשת קלטת בית”ר ירושלים צברה תאוצה והסתבכה. ביום רביעי – 20 במאי 1998 התפרסמה ידיעה בעמוד הראשון של העיתון “ידיעות אחרונות”, ובה נאמר כלהלן : “הכתבה בה משמעו קריאות “מוות לערבים” ליד ראש הממשלה עברה עריכה מגמתית. מסקנות הביניים מצביעות על כך שבכתבה נעשו עבירות אתיות וכי מה ששודר ב- “מבט” היה עיוות של המתרחש”. על הידיעה היה חתום ערן הדס כתב העיתון לענייני רשות השידור [1].

porat 1

טקסט מסמך : שנת 1998. קטע מהעיתון “ידיעות אחרונות”. רשות השידור השתנתה באחת עם הסתלקותו של מוטי קירשנבאום באפריל 1998 והופעתו המחודשת של המנכ”ל הבא אורי פורת. (באדיבות “ידיעות אחרונות” העיתון הנפוץ במדינה).

שבוע אח”כ ביום רביעי – 27 במאי 1998 שוב התפרסמה ידיעת ענק  בעמוד הראשון של “ידיעות אחרונות”, כתבתו של מר ערן הדס, וכותרתה, “הודחו עורכי “מבט” ששידרו את הכתבה “מוות לערבים”. נזיפה ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולמנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי” [2]. “…בדו”ח חריף שפורסם אתמול קובע מנכ”ל רשות השידור אורי פורת , “כי מערכת “מבט” הציגה מצג שווא של האירוע האמיתי בפרשת שידור הכתבה עם הקריאות “מוות לערבים”, סילפה את דמותם של כלל אוהדי בית”ר ירושלים והטילה כתם כבד על ראש הממשלה בנימין נתניהו”. בפרק המסקנות כותב אורי פורת, “דברים שהתאימו לתזה ולכותרת שהוכנה מראש נשלפו מתוך מקומם המקורי בסרט ההקלטה והודבקו יחדיו כאשר קטע שלם העלול לקלקל את הסיפור נמחק כלא היה. במילים אחרות, קודם יורים ואח”כ בעריכה מסמנים את עיגולי המטרה”. הידיעה שהתפרסמה בעיתונות הייתה האשמה כבדה שהטיח מנכ”ל רשות השידור והצבעת אי אמון מוחלטת בשני המנהלים הבכירים בטלוויזיה יאיר שטרן ורפיק חלבי. זה נאמר להם על ידו פנים אל פנים. אך מנכ”ל רשות השידור אורי פורת לא פיטר אותם מתפקידם והם גם לא התפטרו בעצמם. בגוף הכתבה הובאה גם תגובתו של אלישע שפיגלמן ז”ל, “מסקנות הדו”ח הן משטרת המחשבות של ג’ורג’ אוראואל (George Orwell)”. תגובת אנשים בכירים ב- “מבט” לדו”ח של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת הייתה כלהלן : “היריות נורו מלשכת ראש הממשלה – האקדח היה בידיו של אורי פורת”.

ביום חמישי – 28 במאי 1998, פירסם העיתון “ידיעות אחרונות” מאת כתבו איתמר אייכנר, כותרת גדולה בה נאמר, “סוף-סוף מישהו עושה סדר במאפיה השמאלנית של ערוץ 1”, ופרשנות הכתב כי , “מקורבי ראש הממשלה בנימין נתניהו מגיבים בסיפוק לצעדים שנקט מנכ”ל רשות השידור וקביעותיו נגד עורכי “מבט”. בכותרת המשנה של הידיעה הופיע ציטוט של ראש הממשלה שאמר : “אני סומך על שיקול הדעת של אורי פורת. הוא מקצוען אמיתי ולא עושה חשבון לאף אחד, גם לא לי”. [3].

porat 2

טקסט תמונה : קטע מהעיתון “ידיעות אחרונות” מ- 28 במאי 1998. ראש הממשלה בנימין נתניהו אומר, “אני סומך על שיקול הדעת של אורי פורת. הוא מקצוען אמיתי ולא עושה חשבון לאף אחד , גם לא לי”. (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות” הנפוץ במדינה).

ביום שישי – 29 במאי התפרסמה ב- “ידיעות אחרונות” כתבה גדולה של יָעֵל גְבִירְץ אודות מנכ”ל רשות השידור אורי פורת שכיהן בתפקידו קצת יותר מחודש ימים ואודות מדיניות השידור שלוֹ . “מי הבוס ?”, הייתה הכותרת לכתבה. כך כתבה יעל גבירץ : “בשיחות רקע שקיים אורי פורת לפני כניסתו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור, הבהיר שלא אהב את המסך הקודם של מוטי קירשנבאום. את פרשת “בראוֹן – חֶברוֹן”, כינה כישלון עיתונאי ממדרגה ראשונה”. על מסך החדשות ו- האקטואליה בתקופתו של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל היו אחראים יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות. לכתבה שלה צירפה יעל גבירץ איום של המנכ”ל החדש של רשות השידור אורי פורת על מנהל הטלוויזיה, כשאמר לו פנים אל פנים : “אם תמשיך להגן על עובדים כאלה – לא תהיה יותר מנהל טלוויזיה”, הזהיר אורי פורת את יאיר שטרן. במאי 1998 ראה מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ביאיר שטרן ורפיק חלבי עיתונאים שוררים. בעת ביקורו אותי בקיץ 1998 בפאריס כשהיה אורח שלי בעת מבצע השידורים הישיר והממושך של מונדיאל צרפת 1998 סינן לעברי מבין שיהיו כל פעם מחדש, “יואש אלרואי תדע לך שיאיר שטרן ורפיק חלבי כבר מפוטרים, הם רק לא יודעים זאת”. אורי פורת העריך אותי ואהב אותי. הוא רחש לי אמון רב בשתי קדנציות הניהול שלו וסמך ב- % 100 על יכולתי המקצועית. אולי מפני שהיינו קרובים חשף בפניי אט – אט את צפונותיו, מטמון סודותיו, ושאיפותיו רוויים אין סוף אגדות, סיפורים, ורכילויות מקצועיות גם בקדנציה ה- 2 שלו כמנכ”ל רשות השידור בשנים 2001 – 1998. רק אודותיהם כמו של אלה בשנים 1989 – 1984 אפשר לכתוב כמה כרכים עבי כרס. גם אני אהבתי את אורי פורת. הייתי נאמן לו ונצרתי את סודותיו. לא גיליתי אותם לאיש עד היום הזה. אולם העניינים לא התגלגלו כפי שחשבתי והערכתי. כבר מייד לאחר שהתמנה בפעם השנייה למנכ”ל רשות השידור פתח חזית קרבית של ממש ללא שום הצדקה נגד עורכי “מבט” אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן בשמו של שולחו ראש הממשלה בנימין נתניהו. בסופו של דבר אורי פורת ניגף בה ושרטט את דמותו בצבעים עזים כמנכ”ל פוליטי שליחו של ראש הממשלה שהעניק לו את המינוי הביר. הזהרתי אותו ואמרתי לו כי יאיר שטרן הוא מנהל טלוויזיה מצוין, טהור, ויישר דרך. הוא הקשיב לי אבל לא תמיד. 

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנכ”ל רשות השידור בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 בירת דרום קוריאה. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88′ 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988 . מכתב ההערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח אלי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בתום מבצע השידור המוצלח והמשגשג של השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל – סלוניקי 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת”א. המסמך היה חשוב אך לא חשוב מידי. לא חשוב דיו מפני שהוא נעדר את ההבטחות שנתן לי אורי פורת בע”פ על מנת לשפר את לוח השידורים הציבורי בטכנולוגיה, ממון, וכוח אדם כדי לפאר את חלון הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתחום הקונקרטי של שידורי הספורט שאנוכי הייתי מופקד עליו. הוא הבטיח בע”פ אך לא הבטיח זאת בכתב, וזה הבדל גדול. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הקשר הסימביוטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל בשנים 2007 / 2006 – 1971 / 1970.

אולסי פרי היה דמות אהודה לא רק במכבי ת”א אלא ברחוב הספורטיבי בכללו. הוא היה לבטח אחד מעמודי התווך של מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל בשנים 1984 – 1976. אפילו תעשייני חברת “עלית” התומכת במכבי ת”א אבא פרומצ’נקו ומרק מושביץ חיבבו אותו, אך אין הדבר אומר שהוא ניצב מעל הביקורת. ב- 16 בדצמבר 1982 התרוצצו בהיכל הספורט ביד אליהו שמועות משמועות שונות אודות היעדרותו  של אולסי פרי מהמשחק נגד ריאל מדריד. כעיתונאי ועורך ראשי של משדרי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתי מנוע מלהפיץ שמועות שלא היה להן הוכחות וכיסוי מתועד. אסרתי לחלוטין על השדר שלי יורם ארבל גם להעלות השערות.

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה. מלון “דן” בתל אביב . תעשיין “עלית” אבא פרומצ’נקו ז”ל (במרכז) משבח את שיתוף הפעולה של החברה שלו ושל מרק מושביץ ז”ל עם מכבי תל אביב ומהלל את שני שחקני החיזוק של המועדון אולסי פרי (מימין) וג’ים בוטרייט ז”ל (משמאל). (התמונה באדיבות גב’ רות פרומצ’נקו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בין אפריל 1993 לאפריל 1998 שימש מוטי קירשנבאום מנכ”ל רשות השידור. בחמש השנים הללו למרות שמוטי קירשנבאום ז”ל היה נדיב אלי בדרך כלל מההיבט התקציבי, הטכנולוגי, והתְּכָנִי כמנהל חטיבת הספורט שלו, ואליהם (מכבי ת”א) כאובייקט שידור – מועדון הפאר הזה לא הצליח להעפיל ל- Final four. אנוכי לקחתי את זה ככישלון אישי. הרגשתי אי נוחות כלפי מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. מחד – אני “משגע” אותם עד כמה חשובה קבוצת מכבי ת”א כסחורת שידור טלוויזיונית ללוח השידורים של ערוץ 1 הציבורי, וכי צריך לשלם לה בהתאם, ומאידך – מכבי ת”א נכשלת שנה אחרי שנה להעפיל לפסגת הכדורסל האירופית. מוטי קירשנבאום ואנוכי התלוצצנו בינינו לבין עצמנו שאם זה המצב והעסק הזה מוּחְלָש וְרָפֶה, ובגלל שרשות השידור משלמת למכבי ת”א זכויות שידורים (בעין יפה) – אז אנחנו שנינו כמביני כדורסל הם אלה שצריכים לבחור לה את השחקנים. המסקנה שלי הייתה שהמועדון בעל המורשת איננו כפי הנראה מומחה גדול ב- “סקאוטינג”. עובדה שהשגיאות בבחירת השחקנים ועיצוב הסֶגֶל הוא רוֹפֵף וחסר אונים , ולא רק זאת אלא חוזר על עצמו שוב ושוב.

בעונת 2000 – 1999 תחת שרביט אימונו של פיני גרשון הכל השתנה בבת אחת. מכבי ת”א עלתה על דרך המלך. נתתי לכך ביטוי רשמי במסמך ששלחתי למנכ”ל רשות השידור אורי פורת ב- 22 בפברואר 2000 ובו ביקשתי לראשונה לצרף צוות ENG (בנוסף לשידור הישיר) למשחק השני בסלוניקי בשלב ההצלבה הראשונה של המפעל בו התמודדה מכבי ת”א בסלוניקי נגד הקבוצה היוונית פאוק סלוניקי שנועד לתאריך יום חמישי – 2 במארס 2000. מכבי ת”א ניצחה במשחק ההצלבה הראשון ב- 29 בפברואר בהיכל הספורט ביד אליהו את פאוק סלוניקי 62:77. זהו נוסח המסמך שמנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי אישרו אותו.

טקסט מסמך : 22 בפברואר 2000. זהו המסמך המבקש ממנכ”ל רשות השידור אורי פורת את אישורו להטיס צוות ENG לצורכי סיקור חדשותי של ביקור מכבי ת”א בסלוניקי בנוסף לשידור הישיר במתוכנן ליום חמישי – 2 במארס 2000. מנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות אישרו בחתימותיהם למעלה (מימין חתימתו של יאיר שטרן ומשמאל חתימתו של רפיק חלבי) את בקשת הסיקור שלי. מכבי ת”א הפכה לאובייקט שידור מניב רייטינג מאין כמותו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במשחק השני בהצלבה הראשונה בסלוניקי ב- 2 במארס 2000 איתרע מזלה של קבוצת מכבי ת”א והיא נוצחה ע”י היוונים 67:55, ונדרשה למשחק שלישי ומכריע נגד פאוק סלוניקי ב- 9 במארס 2000 בהיכל הספורט ביד אליהו. התייצבנו בהיכל במלוא הרכבנו. ניידת השידור הגדולה ה- “וֶורֶד” על עשרת מצלמותיה, חמישה הילוכים חוזרים מזוויות שונות, ושישים עובדים. מפקח הניידת היה אלי בבא המצוין (בן דודו של מנהל ערוץ 1 אלי בבא). המפיק שלי ששי אפרתי ניצב כרגיל לימיני. בשבע בערב ערכתי את פגישת התדרוך המפורטת האחרונה לצוות הגדול. בעמדת השידור הראשית התיישבו להם השַדָּר מאיר איינשטיין הפרשן אלי סהר וצוות הסטטיסטיקה מוטי גיא וזיגי זיגל. את עמדת השידור השנייה איישו השדר אורי לוי יבד”ל והפרשן רלף קליין ז”ל. הייתי אם כן מאובטח מכל הכיוונים . ולכן רגוע. המשחק השלישי בהיכל הספורט ב- 9 במארס 2000 של מכבי ת”א נגד פאוק סלוניקי פרץ את גבולות הרייטינג המקובלים. בשעת השיא של השידור הישיר בין 21.30 ל- 22.30 הביסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ערוץ 2 באופן מוחלט כפי שמראה טבלת המִדְרוּג של חברת “טֶלֶ גַאל”. הוברר כי שידור ישיר של אירוע ספורט רלוואנטי , לא כל שכן מאבק של קבוצת כדורסל ישראלית הנאבקת בהצלחה בזירה הבינלאומית , מנצח בטלוויזיה כל חומר שידור אחר , בידור וגם חדשות ואקטואליה. יכולתי אם כן למחרת יום שישי – 10 במארס 2000 לשגר איגרת בכתב ידי לביתו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בראשל”צ (הוא לא עלה ללשכתו בירושלים בימי שישי) ולהכריז שוב אודות המוטו שלי, כי, “שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף אך שווים זהב”. בעניין רכישת זכויות השידורים של מכבי ת”א צעד עמי אורי פורת שלוב זרוע למרות שלא הוא היה המנכ”ל הראשון שחצה את רָף התשלום של מיליון דולר למועדון הפאר. עלעלתי בדפי הרייטינג בגאווה. בטרם חזרתי לתל אביב התיישבתי במשרד שלי בירושלים וכתבתי לו בכתב ידי את מה שאני חושב על מדיניות השידורים שלי, על מכבי ת”א, ועל הרייטינג והפעלתי את מכונת ה- FAX שלי.

טקסט מסמך : יום שישי – 10 במארס 2000. דו”ח שלי (עמוד מס’ 1 מתוך 4) שהוגש למנכ”ל רשות השידור אורי פורת בעקבות הרייטינג הנפלא שצברנו בשידור הישיר אמש מהיכל הספורט ביד אליהו מכבי ת”א – פאוק סלוניקי במשחק הגומלין בשלב ההצלבה הראשון ב- Euro League בתומו העפילה מכבי ת”א לשלב ההצלבה השני נגד אלופת איטליה פאף בולוניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  יום שישי – 10 במארס 2000. דו”ח שלי (עמוד מס’ 2 מתוך 4) שהוגש למנכ”ל רשות השידור אורי פורת בעקבות הרייטינג הנפלא שצברנו בשידור הישיר אמש מהיכל הספורט ביד אליהו מכבי ת”א – פאוק סלוניקי במשחק הגומלין בשלב ההצלבה הראשון ב- Euro League בתומו העפילה מכבי ת”א לשלב ההצלבה השני נגד אלופת איטליה פאף בולוניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : יום שישי – 10 במארס 2000. דו”ח שלי (עמוד מס’ 3 מתוך 4) שהוגש למנכ”ל רשות השידור אורי פורת בעקבות הרייטינג הנפלא שצברנו בשידור הישיר אמש מהיכל הספורט ביד אליהו מכבי ת”א – פאוק סלוניקי במשחק הגומלין בשלב ההצלבה הראשון ב- Euro League בתומו העפילה מכבי ת”א לשלב ההצלבה השני נגד אלופת איטליה פאף בולוניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : יום שישי – 10 במארס 2000. מוֹלֶך הרייטינג. הייתי עֶבֶד שלו. זה היה מדהים : ככל ש- השתחוויתי למוֹלֶך הזה עוד ועוד, נסקו גם שאיפותיו יותר ויותר. הוא ביקש ממני לא רק לקוּד לו אלא גם לכרוע על בירכיי ולנשק את כפות רגליו. מדד הצפייה והמִדְרוּג של חברת טֶלֶ גָאל. דו”ח שלי (עמוד מס’ 4 מתוך 4) שהוגש למנכ”ל רשות השידור אורי פורת בעקבות הרייטינג הנפלא שצברנו בשידור הישיר אמש מהיכל הספורט ביד אליהו מכבי ת”א – פאוק סלוניקי במשחק הגומלין בשלב ההצלבה הראשון ב- Euro League בתומו העפילה מכבי ת”א לשלב ההצלבה השני נגד אלופת איטליה פאף בולוניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ואז הגיעה שעת ההצלבה השנייה ב- Euro League ועמה ההתמודדות המשולשת והדרמטית של מכבי ת”א נגד אלופת איטליה קבוצת פאף בולוניה : ביום שלישי – 21 במארס 2000 בהיכל הספורט ביד אליהו הפסידה מכבי ת”א 65:62. ביום חמישי – 23 במארס 2000 ב-בולוניה – איטליה גברה מכבי ת”א על יריבתה במשחק חוץ בתוצאה 80:73 . ב- 30 במארס 2000 במשחק השלישי בהיכל הספורט ביד אליהו הכריעה מכבי ת”א את הקבוצה האיטלקית בתוצאה 64:79. הרייטינג הרקיע שחקים והאמיר לשיאים חדשים שלא ידענו כמותם בעבר. אני מביא לידיעת קוראי הבלוג את דו”חות הרייטינג של אותם הלילות ההם. מבחינתי כאיש טלוויזיה וכמנווט ראשי, עורך ראשי, ומפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הם היו בלתי נשכחים (!).

טקסט מסמך : יום שלישי – 21 במארס 2000. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משדרת ישיר ובהיקף מלא מהיכל הספורט ביד אליהו את ההתמודדות הראשונה של אלופת ישראל מכבי ת”א נגד אלופת איטליה פאף בולוניה במסגרת ההצלבה השנייה של ה- Euro League. מדד המדרוג (רייטינג) הטלוויזיוני של חברת טל גאל מעניק בין השעה 21.00 לשעה 22.30 יתרון ברור ומשמעותי לערוץ 1 על ערוץ 2. הוברר כי מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל הוא סחורת שידור אטרקטיבית ובעלת חשיבות בלוח השידורים של הטלוויזיה הציבורית. זה היה ברור לכולם. והיה גם ברור שעבור תנופת רייטינג מהסוג הזה צריך לשלם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום חמישי – 23 במארס 2000. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משדרת ישיר ובהיקף מלא מבולוניה את ההתמודדות השנייה של אלופת ישראל מכבי ת”א נגד אלופת איטליה פאף בולוניה במסגרת ההצלבה השנייה של ה- Euro League. מדד המדרוג (רייטינג) הטלוויזיוני של חברת טל גאל מעניק בין השעה 21.30 לשעה 23.15 יתרון מכריע לערוץ 1 על ערוץ 2. הוברר כי מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל הוא סחורת שידור אטרקטיבית ובעלת חשיבות בלוח השידורים של הטלוויזיה הציבורית. זה היה ברור לכולם . והיה גם ברור שעבור תנופת רייטינג מהסוג הזה צריך לשלם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום חמישי – 30 במארס 2000. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משדרת ישיר ובהיקף מלא מהיכל הספורט ביד אליהו את ההתמודדות השלישית והמכרעת של אלופת ישראל מכבי ת”א נגד אלופת איטליה פאף בולוניה במסגרת ההצלבה השנייה של ה- Euro League. מדד המדרוג (רייטינג) הטלוויזיוני של חברת טל גאל מעניק בין השעה 20.45 (תחילת ה- Pre game show) עד השעה 24.00 יתרון טוטאלי לערוץ 1 הציבורי על פני ערוץ 2 המסחרי. ערוץ 2 קוֹרֵס. ערוץ 1 מעפיל לפסגת השידור הטלוויזיוני של מדינת ישראל וניצב שם לבדו. הוברר כי מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל הוא סחורת שידור אטרקטיבית ובעלת חשיבות בלוח השידורים של הטלוויזיה הציבורית. זה היה ברור לכולם. והיה גם ברור שעבור תנופת רייטינג מהסוג הזה צריך לשלם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ואז העפילה מכבי ת”א לטורניר ה- Final four של סלוניקי בחודש אפריל של שנת 2000. לראשונה מזה תשע שנים ועל כך נכתב כבר בפרוטרוט בפוסטים הקודמים.

טקסט מסמך :  9 באפריל 2000. מכתב שלי שנשלח למנכ”ל רשות השידור בו אני מבקש לאפשר לפרשן הכדורסל הראשי שלי אלי סהר להתגורר במלון הסמוך לאצטדיון הכדורסל של סלוניקי כדי לאפשר לו להגיע רגלית בחג א’ של פסח – 20 באפריל 2000 לעמדת השידור שלנו מבלי לחלל את החג. הערכתי את אלי סהר כעיתונאי ופרשן כדורסל מהדרגה העליונה שיודע להסביר לציבור את רזי המשחק ותכסיסי המאמנים, ובכך תורם באופן משמעותי לרמת השידורים הישירים משביעת הרצון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הייתי מחויב לו ואומנם כך פעלתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  11 באפריל 2000. אחד המסמכים מההפקה הטלוויזיונית המשגשגת ההיא של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 שנשלח על ידי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. המסמך נועד להסביר לקוראי ה- בלוג את הפרוצדורות הביורוקרטיות המסורבלות של הפקת אירוע ספורט בינלאומי ע”י חטיבת הספורט בראשותי. כל דרישה שלי הנוגעת להטסת כוח אדם לחו”ל ו/או שכירת טכנולוגיה טלוויזיונית בחו”ל, ו/או שימוש בלוגיסטיקה בחו”ל הייתה זקוקה לאישור בכתב של מנכ”ל רשות השידור. גם האינסטנציה הגבוהה ביותר ברשת השידור מנהל הטלוויזיה בכבודו ובעצמו לא היה רשאי להחליט בעצמו, אלא זקוק כל העת לאישור מנכ”ל רשות השידור. התפקיד שלי כבעל החזון היה לשכנע כל הזמן במשך השנים הארוכות את הממונים עלי שאני צודק בדרישות התקציביות שלי שכוללות מטבע הדברים כוח אדם וטכנולוגיה. ברוב המקרים המנכ”לים לדורותיהם כיבדו את בקשותיי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אורי פורת נאמנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לא האמין תחילה לכישרונם העיתונאי של יאיר שטרן ורפיק חלבי. אח”כ שינה את דעתו על שניהם מקצה לקצה. הם לא רק הפכו לנאמניו. הוא העניק לשניהם אשראי מקצועי רב וראה במר רפיק חלבי מועמד ראוי להיות מחליפו של יאיר שטרן כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. 

פרשת הקלֶטֶת של בית”ר ירושלים הסיטה את פוקוס המנכ”ל מנקודת מבטי למוקד עניינים אחר. התכנון הארוך טווח שלי לרכישת אירועי הספורט הרלוואנטיים נדחק למקום אחורי בשיקולי העדיפות שלוֹ. משחקי מונדיאל 2002 הצטיירו ב- 1998 כאירוע גלקטי מרוחק שיוותר מספיק זמן לטפל בו בעתיד. למנכ”ל רשות השידור היו עיסוקים אחרים. לא היה סיכוי שאורי פורת בקדנציה השנייה שלו יבצע לובינג פוליטי וירוץ לממשלה ולכנסת ישראל בשם שידורי הכדורגל, על מנת שהמערכת הפוליטית בארץ תאמץ את חוֹק השידור הבריטי הקובע כי אירועי ספורט לאומיים ובינלאומיים נבחרים יהיו מותרים לשידורים רַק ברשתות הטלוויזיה הארציות, כמו באנגליה. אימוץ מדיניות שידור כזאת ע”י הממסד הפוליטי בארץ היה מאפשֵר לשָדֵר את מונדיאל 2002 בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אורי פורת לא היה האיש שיזיז עכשיו הרים וסלעים. היו לא מטלות אחרות. בחודשים הראשונים של  1999 ניהל מאבק הישרדות בתפקידו כמנכ”ל רשות השידור נגד ראש הממשלה אהוד ברק . בפברואר 1999 הטיח בפניו אהוד ברק איום טרם היבחרו לראשות הממשלה, בתום שידור ישיר סוער בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתוכנית “פופוליטיקה” בפברואר 1999 בהנחייתו של יעקב אחימאיר. כך אמר לו כלהלן : “לאחר שאני אבחר לראש ממשלה, אתה אורי פורת לא תהיה יותר מנכ”ל רשות השידור”, והוסיף, “זאת הבטחה אישית שלי”. לאחר היבחרו הקים ראש הממשלה אהוד ברק וועדת הבדיקה בראשות אלוף (מיל.) רפאל ורדי כדי לחקור את מצבה הנוּגֶה של רשות השידור תחת ניהולו של אורי פורת. אורי פורת ניצב אז תחת זכוכית מגדלת של ראש ממשלת ישראל. הוא היה עסוק בימים ההם רוב הזמן במסע ההישרדות שלוֹ כמנכ”ל רשות השידור. ראשו לא היה פנוי לענייני רכישות של כדורגל הלאומי או הבינלאומי לטובת משלם האגרה שלוֹ.

ב- 23 בפברואר 2000 הגיש אלוף מיל. רפאל ורדי את דו”ח רשות השידור לראש הממשלה אהוד ברק. כשמסר לו את הדו”ח קבע נחרצות : “רשות השידור חולה, חולה עד למאוד. לצורך הבראתה דרוש לאלתר ניתוח כואב ומעמיק אשר יוביל לביסוסה על יסודות חדשים, השונים מהקיימים”. אהוד ברק היה הבטחה גדולה כראש ממשלה וגם אכזבה באותה מידה. הוא נבחר לכהונתו הרמה ברוב עצום בעַם אך הוא לא עשה דבר ולא הזיז דבר בעניין רשות השידור. איומיו על אורי פורת מנכ”ל רשות השידור התבררו כאיומי סרק. הוא היה דברן רבתי רווי הבטחות שלא קיים. דו”ח רפאל ורדי לא מומש מעולם. הדו”ח מעלה אבק בארכיון רשות השידור יחד עם הדו”חות שקדמו לוֹ, אֵילוּ של יצחק לבני, ארנון צוקרמן, ישראל גרניט, וגם זה של סֵיר היוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) מנכ”ל ה- BBC שהובא במיוחד ארצה ב- 1973 ע”י יגאל אלון שר החינוך והתרבות והכין דו”ח קשה על חוליי רשות השידור, אך הדו”ח נגנז ולקחיו מעולם לא הופקו. רשות השידור בשנים 2001 – 1998 לא שינתה מאום משִגרת חייה [4].

[1] ראה נספח : עיתון “ידיעות אחרונות”  מ- 20 במאי 1998.

[2] ראה נספח : עיתון “ידיעות אחרונות”  מ-  27 במאי 1998.

[3] ראה נספח : עיתון “ידיעות אחרונות”  מ-  28 במאי 1998.

[4] ראה נספח : ראה גם מאמרו של עמוס גורדון (מנהל חטיבת החדשות ברדיו “קול ישראל” בשנות ה- 60 של המאה הקודמת) שהתפרסם בביטאון “המכון הישראלי לדמוקרטיה”.

2001 – 1998. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מנצחת בתחום שידורי הספורט וניגפת במִגְזָר התוכניות. 

מילאתי את בקשתו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ותליתי את מכתב הצל”ש שלו הדן בהפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הישירים את מפעל הכדורסל של ה- Final four של סלוניקי 2000, בשני מקומות מרכזיים בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים, במשרדי חטיבת הספורט, ובלב ליבה של חטיבת ההנדסה שכה אהבתי והערכתי, בחדרי המאסטר שלה. החלטתי להגיב למכתבו של המנכ”ל בעיקר לנושא שכותרתו, “תנאי תחרות קשים במיוחד”, שהוא במו ידיו והחלטותיו כפה עלי יחדיו עם סמנכ”ל הכספים שלו מוטי לוי, כשלפתע השיגני ברכתו של רפיק חלבי (היום יו”ר מועצת דליית אל כרמל). מנהל חטיבת החדשות כתב לי מכתב הערכה נרגש במיוחד [1].    טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בהשתתפות מכבי ת”א ב- 18 ו- 20 של חודש אפריל 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למחרת ביום שני – 24 באפריל 2000, מיהרתי להשיב למנהל החדשות על מכתבו החם. בקשתי אותו לפעול מייד ולהירתם להשגת זכויות השידור של משחקי מכבי ת”א בכדורסל בשנים הבאות ולמשחקי ליגת העל בכדורגל שכה נכספנו אליהם. ידעתי שבהיעדרו של יאיר שטרן המנהל המצוין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (הפורש מתפקידו בתוך 6 ימים ב- 30 באפריל 2000) יקשה הדבר שבעתיים [2]. ברור שהצלחת מבצע השידורים הישירים של ערוץ 1 הציבורי מ- סלוניקי 2000 הזרים אדרנלין בעורקיי. שאפתי לנצל את ההצלחה ולהציב מחדש את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברום שידורי תעשיית הטלוויזיה של מדינת ישראל. ארבעה ימים לאחר תום המבצע שלחתי ב- 24 באפריל 2000 למנהל החדשות רפיק חלבי את המסמך הבא :

rafik 1

טקסט מסמך : 24 באפריל 2000. המסמך שכתבתי למנהל החדשות רפיק חלבי הדורש ממנו לנצל את ההצלחה של מבצע סלוניקי 2000 ולהסתער על יעדי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. לא יצא מזה שום דבר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית                                                                24.4.2000

מחלקת הספורט / ירושלים                                                                                                             

אל   :  רפיק חלבי.

מאת : יואש אלרואי.

הנדון : רכישת זכויות השידורים של מכבי ת”א במשחקי ה- “Supro  League” לעונות 2004 – 2001 ורכישת זכויות השידורים של ליגת העל בכדורגל 2005 -2001.

רפיק היקר ,

  1. תודה על מכתב ההערכה שלך אלינו הנוגע לשידורי הפיינל – פור בסלוניקי , בתאריכים 18 ו – 20 באפריל2000.
  2. אנחנו חייבים לחתום על הנ”ל במהירות האפשרית (ניתן לעשות את זה עד סוף החודש הזה בשני המישורים), לנצל את ההצלחה ולהכות בברזל בעודו חם.
  3. כמי שניצב היום בראש ההיררכיה בערוץ 1 בהיעדרו של יאיר שטרן , אל תיתן להנהלת רשות השידור להתחמק מאחריותה הראשית לנ”ל . כדי שלא נתבכיין ונדרש לומר בעוד ימים אחדים “…איך הפסדנו את זכויות השידורים מתחת לאפינו…לשנים כה רבות…”.

רפיק , אני שב וחוזר ואומר , אין לנו זמן וצריך לפעול מייד. מבנה זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ (ובעולם), השתנה והפך להיות מסובך ומורכב. זה לא פשוט לנהל ביום ביום הזה מו”מ לשידורים יקרים שרבים במדינה חפצים בהם, אבל זה לא בלתי אפשרי. מרכיב הזמן חשוב להצלחה. אל תהסס , קח את היוזמה ונצא לדרך.

בברכה, יואש  אלרואי.

ניצחונה הגדול של הטלוויזיה הישראלית והתבוסה שנחל ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים) , הצדיקה את תפישת עולמי הנוגעת לפילוסופיית השידור ומהות ודרך העבודה העיתונאית ברשת הטלוויזיה בה עבדתי לאורכן של עשרות שנים. מחלקת הספורט של הערוץ הציבורי היטיבה לשמור כל העת על התייחסותה הרצינית לסיקור האירועים, מהימנות עבודתה העיתונאית, וראשוניות הדיווח. עובדה שבשעת מבחן ציבור הצופים במדינת ישראל שמר לה אימונים. שום “קליפיזציה” מוסיקלית של ערוץ הספורט איננה מתחרה לטווח ארוך עם עיתונאות רצינית. ניצחונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ערוץ הספורט בכבלים גדול עוד יותר לנוכח “קמפיין” מאורגן שנמשך זמן רב בעיתונות הארצית נגד מחלקת הספורט שלה ומנגד האדרת שמם של ערוץ הספורט בכבלים וערוץ 2 המסחרי. התבוסה של ערוץ הספורט בהתמודדות נגד השידור הציבורי היא טוטלית בכל קריטריון ואמַת מידה ובעיקר נוכח העובדה שעומדת לרשותו מערכת משומנת של יחסי ציבור ושיווק, החסרים כאמור לטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. הניצחון הדרמטי של ערוץ 1 הציבורי בסלוניקי מֵעיד כאלף עדים על ההבדל הקיים החוצץ בין שני מקורות השידור. אין תחליף לעיתונאות ישרה, אמינה והוגנת, וגם ראשונית הפועלת ללא מורא וללא משוא פנים (בכל תחום בחיינו) במדינה דמוקרטית בת חורין. לא בכדי הִכָּה הערוץ הציבורי את ערוץ הספורט וגם את ערוץ 2 שוֹק על ירֵך בשידורי ה- Final Four בסלוניקי, כל אחד לחוּד ואת שניהם ביחד. הניצחון הסנסציוני של הטלוויזיה הישראלית עורר הדים עצומים בתוך רשות השידור. לרבים אצלנו וברשות השידור כולה נראה היה כי מחלקת הספורט שלי מובלת לטבח טלוויזיוני במאבק עם ערוץ הספורט. יחסי הציבור המרשימים הרצופים והאפקטיביים של ערוץ הספורט ואגרסיביות השיווק, שבאו לידי ביטוי בעיתונות הכתובה וגם באמצעות ערוץ 2, פעלו את שלהם והשפיעו על כולם. על פי הערכות “המומחים” למיניהם עמד ערוץ 1 בפני תבוסה מוחצת. לדעת הכותבים לא היה בכך כל ספק. “המומחים” האלה שלא הבינו דבר בתעשיית הטלוויזיה היו שבויים של מוחם הקודח ורשמו בעיתונם מכל הבא ליד. משהגיעה בשורת הניצחון המכריע של ערוץ 1 על ערוץ 5 בכבלים ב- Final four של סלנוניקי 2000 ב- 18 וב- 20 באפריל 2000, הופתעו כול. אך לא אני. היו לי אוהדים בהנהלת הרשות. הבוסים שלי יצאו מדעתם כדי להביע את הערכתם לי כמנווט שידורי הספורט של השידור הציבורי. האמת, זה לא היה כל כך קשה להביס אז את מיילן טנזר ושכי פרנץ שני מנהלי ערוץ 5 בכבלים. בשני התאריכים ההם לפני יותר מ- 16 (שש עשרה) שנים עמד לרשותי מוֹט הַזָהָב של אָרְכִימֶדֶס ונקודת משען איתנה כספית / כלכלית (בזכותו וסיועו של יו”ר דירקטוריון “פלא פון” מר יעקב “קובי” בן גור) + נקודת משען טכנולוגית (כל חטיבת ההנדסה הנפלאה של ערוץ 1) + נקודת משען אנושית (בראשותם של הצוות שלי בסלוניקי המפיק המצוין שלי ויד ימיני ששי אפרתי, שני השדרים שלי מאיר איינשטיין ואורי לוי, שני הפרשנים שלי אלי סהר ורלף קליין ז”ל, הבימאי שלי אמנון אוסמן וכל הצוות הטכני בסלוניקי 2000 בראשותו של המפקח הטכני מאיר חיימי). יכולתי למָנֵף את המוֹט של אָרְכִימֶדֶס היטב גם אם באיחור זמנים. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב, התרשם אף הוא מאוד ממבצע השידורים הישירים הארוך, והביע את תודתו על הניצחון הסוחף. כך כתב לי [3].

samsonov 1

טקסט מסמך :  23 באפריל 2000 . זהו המסמך המקורי שכתב לי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור יצא ממש מגדרו לנוכח הניצחון הגדול של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 על ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים). הוא שלח לי כשי את מפות הרייטינג הענקיות של הצפייה בטלוויזיה ב- 18 וְ- 20 באפריל 2000, המצביעות על ההישג הבלתי רגיל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועל תבוסות ערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 מול השידור הציבורי  [4].

samsonov 2

טקסט מסמך : זוהי מפת תבוסת הרייטינג שהנחילה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לערוץ 5 וערוץ 2 לכל אחד לחוד ולשניהם יחדיו ביום שלישי – 18 באפריל. את גרף הרייטינג הכין עבורנו יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב. הוא הגיש לי אותה כשי. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היה כה נרגש מהניצחון שלנו  באותו יום שלישי – 18 באפריל 2000 עד שהרים לי טלפון מוקדם בבוקרו של יום רביעי , ושאג לשפופרת, “יואש אלרואי ניצחת את ערוץ 5 בגדול…”. נאלצתי להרגיע אותו. הייתי קוּל והשבתי לא בקול שָלֵיו, “יאיר יקירי , תירגע…זה היה רק היומן…הסרט האמיתי טרם הגיע…אתמול הרגנו אותם…מחר ביום חמישי – 20 באפריל 2000  נקבור אותם”. ואומנם כך היה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

samsonov 3

טקסט מסמך : זוהי מפת הרייטינג של השידור הישיר השני ביום חמישי בערב – 20 באפריל 2000  מסלוניקי – יוון, בו שידרנו “ראש בראש” נגד ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין מכבי ת”א לפנאתנאייקוס היוונית . מכבי ת”א הפסידה במשחק הגמר אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זכתה. הִכֵּינוּ את ערוץ 5 ברייטינג שוק על ירך כפי שמראה הגרף. צברנו % 30.0 רייטינג מול  % 6.0  בלבד של ערוץ 5. מרבית צופי הטלוויזיה במדינת ישראל הלכו עמנו וצפו בשידורים הישירים שהובילו השדרים מאיר איינשטיין ואורי לוי והפרשנים אלי סהר ורלף קליין ז”ל.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הביסה בשני ערבי השידורים האלה את ערוץ 2 המסחרי ואת ערוץ 5 בכבלים, כל אחד לחוד ואת שניהם גם יחד. בלתי נשכח. אפקטיביות הכיסוי הטלוויזיוני הישיר הענק של חטיבת הספורט בשידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 התאפשר תודות למר קובי בן – גוּר יו”ר דירקטוריון “פלא-פון”, וכן תודות ל- גִיל בּוּל סמנכ”ל השיווק של פלא-פון ותודות גם ל- גב’ רוני לָטְשוֹבֶר, וגם תודות ל- אילן בן – דוֹב מנכ”ל סאני תקשורת. קובי בֶּן-גוּר העמיד לרשותי 250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר למבצע השידורים הישירים הזה תמורת חשיפת שקופיות החסות של פלא-פון וְ- Samsung. בלעדי הממון הזה לא הייתי יכול להביס את מיילן טנזר ושַכִי פרנץ מנהלי ערוץ 5 בכבלים. ב- 11 במאי 2000 קיבלתי את מכתבו החשוב של גִיל בּוּל המודה לי על שיתוף הפעולה העִסקי המוצלח בין חברת “פלא – פון” לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four בסלוניקי. הנה הוא כלשונו [5].

yoash 10

טקסט מסמך : 11 במאי 2000. זהו המסמך המקורי. מסמך חשוב ביותר שתיעד והוכיח את האפשרויות הכלכליות הגלומות וטמונות  במימון שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חברת “פלא פון” בראשות יו”ר הדירקטוריון מר קובי בן- גור שילמה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עבור הקרנת שקופיות החסות שלה בשני השידורים הישירים ב- Final four של סלוניקי 2000, סכום של 000 250 (רבע מיליון) דולר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המסמך הזה של גִיל בּוּל סמנכ”ל השיווק של “פֶּלֶא – פוֹן” הוכיח שיש עתיד כלכלי לרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומקורות מימון לשידורי הספורט היקרים שלה. מבצע שידורי ה- Final Four היה מאחורי. עמדתי עכשיו לפני שני מבצעי שידור בינלאומיים יקרים ויוקרתיים נוספים קרובים ומלאי אתגר של טורניר הכדורגל “2000 EURO” (הלוא הוא אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד ובלגיה 2000) והמשחקים האולימפיים של סידני 2000. הייתי צריך למַמֵן אותם. מבצע השידור של ה- Final Four בסלוניקי נראה כמשחק ילדים לעומתם.

עם שוֹך סערת ה- Final Four, מצאתי לנכון להודות לעו”ד שמעון מזרחי יו”ר מכבי ת”א , על עונת השידור המרתקת [6]. רבות נכתב ונידון אודות הסוגיה “מי בנה את מי, הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מכבי ת”א, ו/או מכבי ת”א את הטלוויזיה”. על פי הבנתי הטלוויזיונית זהו שביל דוּ סִטרי, בו כל צד תרם כ- % 50 לתוצאה הסופית על המסך. מכבי ת”א הביאה את הכישרון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית חשפה אותו. ברית השידור בת שנות דור בין שני הגופים היא חסרת תקדים אך לא חסרת הגיון. מועדון הכדורסל של מכבי ת”א הוא גוף מאורגן ושמרני (אך לא מסורבל), הפועל על פי מודלים קבועים של מורשת והצלחה. הצלחה מתמשכת יוצרת סוג של מסורת המונעת ע”י דפוסי פעולה שיטתיים. דפוס פעולה שיטתי הוא מסקנה ביצועית הגיונית הנשענת על הרעיון של “סוף מעשה-במחשבה תחילה”. דפוסי פעולה שיטתיים הם כמעין “Shock absorber”, סוג של התקנים מכניים המונעים זעזועים שלא לצורך במערכת הנמצאת כל הזמן בריצת מרתון שלא מגיעה מעולם לקיצה. משנת 1969 ועד הימים ההם של ה- Final four של סלוניקי 2000 ניצב בראש מועדון מכבי ת”א איש מוצלח בתכנון, ארגון ומחשבה – זהו עו”ד שמעון מזרחי. בשלושים וארבע שנות מנהיגותו ניצחה קבוצת מכבי ת”א ב- 32 אליפויות המדינה, זכתה 25 פעמים בגביע מדינה, 3 פעמים הוכתרה כאלופת אירופה ו- 8 פעמים הגיעה ל- Final Four. זהו הישג חסר תקדים בהיקפו. ממציא נוּרת החשמל הגאון האמריקני תומס אלווה אדיסון, אמר פעם כלהלן : “גאונות היא אחוז אחד מתוך מאה, השאר הם זיעה ומאמץ”. אני חושב שהוא התכוון במידה רבה גם לעו”ד שמעון מזרחי. את הצלחתו הפנומנלית של עו”ד שמעון מזרחי בתחום הכדורסל ואישיותו המיוחדת והאמִינָה מאוד ניתן להשוות לזו של היהודי – אמריקני רד אוורבך המיתולוגי (Arnold Red Auerbach), מי שהיה יו”ר, מנכ”ל, ומאמן על במשך כ- 50 שנה במועדון הכדורסל המפואר של בוסטון סלטיקס בליגת ה- NBA בארה”ב. מועדון הכדורסל של מכבי ת”א איננו גוף רבולוציוני. הנאמנות של עו”ד שמעון מזרחי היא הביטוי של העקביות להיות מי שהוא לאורך זמן. הוא איננו משנה את עצמו בנקֵל ואיננו כנוע ללחצים. הוא איש של קו מתוכנן ומנומק. עו”ד שמעון מזרחי הוא האנטי תזה של המהפכן. בדרכו המיוחדת והשיטתית הפך בהדרגה את מכבי ת”א למעצמת כדורסל אירופית. אך החשוב באמת שבאמצעות אישיותו היוצאת דופן והמוכשרת, עיצב קבוצת כדורסל נערצת ע”י הציבור הרחב והפך את שחקניו מודל לחיקוי בעיני הנוער. בתום ה- Final four של סלוניקי 2000 סברתי ש- עו”ד שמעון מזרחי ראוי להיבחר בשל מעשיו וכישוריו המיוחדים (לאורך יותר משנות דור) לפרס ישראל, ולמשרת שַר הספורט התרבות והמדע בממשלת ישראל. שמעון מזרחי לא היה חבר שלי, לא ידיד, ולא מקורב. שמעון מזרחי היה הנושא ונותן מטעם מכבי ת”א מולי כנציג רשות השידור. נפגשנו בשני Locations בלבד : משני עברי המתרס בשולחן המו”מ ובצידי הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו. היה מדובר בפרטנר, יו”ר של וועדה מארגנת, שיודע מה הוא רוצה, עקשן, לפעמים בוטה, אבל ישר. כל ההסכמים שלנו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון מכבי ת”א נעשו בכתב ולעולם לא בע”פ. ביום ראשון – 23 באפריל 2000, שלושה ימים מתום שידורי ה- Final Four , כתבתי לעו”ד שמעון מזרחי בזו הלשון.

טקסט מסמך : יום ראשון – 23 באפריל 2000 . מכתב הברכה שלי ליו”ר מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל עו”ד שמעון מזרחי בתום מבצע השידורים המיומן והמובחר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- Final four של סלוניקי 2000. במבצע שניצבתי בראשו והובלתי אותו גברנו לחלוטין על המתחרה שלנו ערוץ 5 בכבלים והבסנו אותו ברייטינג שוק על ירך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית                                                                                                  יום ראשון – 23.4.2000

מחלקת הספורט / ירושלים

שמעון היקר ,

תודה רבה למועדון הכדורסל של מכבי ת”א על עונת שידורים מפוארת, 2000 – 1999. כמי שנשא בעול העיקרי במשך שנות דור מגיעים לך שמעון שבחים רבים .אנחנו מבקשים להעביר באמצעותך את תודתנו הגדולה גם לאנשים העובדים לצידך ימים כלילות, ובראשם מוני פנאן, אמי אשל, אמנון אבידן, סיגל רובין (הנהדרת), אבי אלבק, ורפי גינת שבקולו הרועם והאוהד, הפך להיות חלק בלתי נפרד מ- Show, וחלק בלתי נפרד מה- Rating. אנחנו מבקשים להעביר באמצעותך ד”ש חם ומיוחד לשמלוּק היקר, שעצם נוכחותו (רבת העוצמה) בהיכל מאחורי ספסל הקבוצה, משקפת מנהיגות מסורת ודרך חיים…כאילו שלושתכם, אתה, מוני ושמלוק ניצבים שם ומשדרים ללא הפסקה, “…מכבי ת”א לא תוותר…”, ומשרים מן אווירה ספורטיבית חיובית מאוד תחרותית שכזאת, שבעטים הטלוויזיה הישראלית הציבורית –  ערוץ 1 (וכל גוף תקשורתי אחר במדינת ישראל) להוטים לחתום עִמכם על עסקה אקסקלוסיבית.

ובאשר לנו. כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (ובעזרתם של אורי פורת מנכ”ל רשות השידור, יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה, ורפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות) וכמובן בעזרתם העצומה של חבריי במחלקת הספורט, השקענו מאמצים גדולים בחשיבה, מחשבה, ורעיונות, כיצד להביא את “בשורת מכבי תל אביב”, לכל שכבות הציבור במדינה. ייחדנו לכך אמצעים טכנולוגיים ולוגיסטיים רבים (כמעט עד קצה גבול היכולת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית –  ערוץ 1), לרבות מחלקת הפרומו שלנו, שנרתמה למאמץ בלתי רגיל לאורך כל העונה כדי לקדם את שידורי מכבי ת”א. (צריך לזכור שערוץ 1 איננו ערוץ ספורט נטו). מעל הכל – שתי המעלות העיקריות של ערוץ 1 הם האנשים המאיישים את ציוותי השידור שלו, ויכולת החשיפה המכסימלית כמעט, בהתאם לשעות המשחקים. בפעם הראשונה בהיסטוריית שידורי הספורט הטלוויזיוניים במדינת ישראל של אותו אירוע, המשודר ישיר בשני מקורות שידור המתחרים זה בזה “ראש בראש” (כאשר לצופים יש את אופציית הבחירה המוחלטת בין ערוץ 1 לבין ערוץ 5), הכה ערוץ 1 את ערוץ 5 שוק על ירך, הביס אותו בצורה ניצחת בשני ימי השידורים גם יחד, וגבר עליו ללא תנאי. בתרגום לנתונים מתמטיים : % 27.0 של ערוץ 1 מול % 8.0 של ערוץ 5 ביום שלישי – 18 באפריל 2000, ו- % 29.05 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מול % 6.60 לערוץ 5 ביום חמישי – 20 באפריל 2000. האמת, שיש הרבה מה לשפר. הפסגה האמיתית עדיין ניצבת מנגד. לנו וגם לכם.

שוב, תודה רבה לך שמעון מכולנו, בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. היה לנו כיף גדול לשדר את מכבי ת”א בליגה האירופית בכדורסל, עשרים וארבע פעמים במהלך העונה בשידורים ישירים ובהיקפים מלאים, שידורים המלווים ב- Rating מזהיר לאורך כל הדרך.

בברכה חמה,

יואש  אלרואי

ההצלחה של המאמן פיני גרשון בקבוצת הכדורסל של מכבי ת”א – בארץ ובאירופה, היא ראשית דבר הודות למנהיגותו המזהירה של עו”ד שמעון מזרחי. ישנן כמובן עוד סיבות מקצועיות אך שמעון מזרחי ניצב בראשן. אם יותר לי לסטות לרגע מהנושא, הרי שהצטיינותה וזכיותיה הרבות של קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה באליפות המדינה וגביע המדינה בכדורגל עם מאמניה אברהם גרנט ורוני לוי מאז 1992, הֵן ראשית דבר פרי מנהיגותו המוצלחת והמשפיעה של נשיא המועדון מר יעקב שחר. מר שמעון מזרחי ומר יעקב שחר הם דמויות מופת בנוף הספורט הישראלי.

ביום ראשון – 30 באפריל 2000, חיברתי דו”ח מפורט למנכ”ל רשות השידור אודות הפקת שידורי הכדורסל של ה- Final Four בסלוניקי 2000, ולצדו כמה הערות סיכום [7] . הדו”ח הזה תקף בחריפות אותו עצמו ואת סמנכ”ל הכספים שלו בשני נושאים עיקריים, רכישת זכויות שידורי הספורט והשגת החסויות הכספיות למימון השידורים היקרים האלה, ואת דרך התנהלותה המסורבלת של רשות השידור שהוא מופקד עליה. נותר לו רק לקרוא את המסמך הלא מחמיא ולפטר אותי (הוא לא עשה זאת). הנה חלקים נרחבים ממנו כלשונם.

רשות השידור –  הטלוויזיה הישראלית                                                                                                  30.4.2000

מחלקת הספורט / ירושלים

למנכ”ל שלום רב ,

תודה רבה לך ולמנהל החדשות על מכתבי הצל”שים למחלקת הספורט ולי , הנוגעים לשידורים הישירים של ה- Final Four  בכדורסל שהתקיימו ב- סלוניקי, בתאריכים 18 וְ- 20  באפריל 2000, בהם הכינו את מתחרינו מערוץ 5 שוק על ירך. בשם מחלקת הספורט ובשמי, אני רוצה לומר כאן תודה ענקית ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה, “שליווה” אותי באופן אישי ואת כל מהלכי ההפקה הזאת, לרבות המו”מ הארוך והמסובך עם אנשי ערוץ 5 מחזיקי זכויות השידורים הבלעדיים של ה- Final Four  (בישראל), והנשיאה והנתינה על הענקת חסויות לחברות פלא – פון וסאמסונג , בגובה של 250000 (מאתיים אלף) דולר.

אבל נושא המכתב הזה אינו תודה על תודה, אורי, אלא על עניינים עקרוניים וחשובים ביותר, המתנהלים לפני ומאחורי הקלעים בצורה רשלנית ועלובה, ע”י איש אחד בהנהלת רשות השידור הסמוך לשולחנך המקצועי כבר שנים רבות. “התנאים הקשים” בהם עבדנו בשידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000, והמודגשים במכתבי השבח שלך ושל מנהל החדשות אינם גזירת גורל. הם נובעים מחוסר ראייה ותכנון, וחוסר הבנה מינימאלית במתרחש, במבנה ובשוק זכויות השידור של אירועי הספורט הבינלאומיים. וזהו סדר השתלשלות העניינים, המסביר אחת ולתמיד, להיכן נִגררנו מבלי שנהיה כפויים לכך, ואולי סוף- סוף תעיר את מוטי לוי איש בכיר בהנהלת רשות השידור מתנומת הנצח שלו. מבנה זכויות הספורט של אירועי הספורט העולמיים השתנה לבלי הכר , ועמו גם מהירות התגובה הנדרשת. בחודשי  נובמבר + דצמבר 1998 (כיהנת כבר כמנכ”ל רשות השידור) הפסיד מוטי לוי באופן טוטאלי ומחפיר את ה- מִכְרָז על החוזה הארוך טווח עם ה- FIBA  בכדורסל, לשנים 2004 – 1999 (נזק שלא ניתן עוד לתיקון). הבהרתי למוטי לוי לפני כן חזור והבהר ושוב חזור והבהר, שבמו”מ הזה כמו באחרים (ולא חשוב אם הם מתנהלים עם גופים בינלאומיים בארץ ו/או בחו”ל) עליו להיפגש פנים אל פנים עם הנושא ונותן. זאת הדרך היחידה והבלבדית להכיר את הפרטנר ולהבין את מבנה ונפתולי המו”מ. הסברתי למוטי לוי פעמים אין ספור, שלא ניתן יותר בתנאי התחרות הקשים בשוק לנהל מו”מ מהסוג הזה, רק מארבעת הכתלים של המשרד שלו, ורק בהתכתבויות פקסים. אמרתי למוטי לוי שאני מכיר אישית את ז’רום וואלקה (Jerom Valke) מרשת הטלוויזיה הצרפתית “+ Canal” (קאנאל פלוס), ואני אכין לו את הפגישה. אמרתי לו במילים האלו : “מוטי, אתה חייב לטוס לצרפת כדי להיפגש עם ז’רום וואלק. תזמין אותו למו”מ שכולל ארוחת ערב עם בקבוק יין, כי רק בפגישה אישית עמו תדע על אילו סכומים מדובר ומה אתה אמור להציע לו בכלל”. כמובן שמוטי לוי המשיך לנהל בחוסר כשרון את המו”מ מחדרו בבניין “כלל”, (היה חסר לו את המידע הבסיסי במו”מ הזה על איזה סכום מדובר בכלל, ומה הוא (מוטי לוי) אמור להציע לז’רום וואלק, כדי לעמוד בתחרות מול יריבינו). מוטי לוי הציע הצעה הצעה עלובה, לא תחרותית ובלתי רלוואנטית, והפסיד בצורה שלומיאלית את חוזה ה- FIBA לחמש שנים הבאות לערוץ 5, מבלי שכמובן תהיה למישהו ברשות השידור את היכולת לתקן את הנזק הנוראי.

אורי פורת , שים לב לקטע הבא. שיא הצחוק והטרגדיה, שבמו”מ העכשווי עם ערוץ 5 לקניית שידור משחקי ה- Final Four, שילמנו להם הון עתק שכזה בעבור שני ימי שידורים בלבד, סכום שאם היינו מצרפים אותו אז להצעה המקורית, היינו אנחנו משתלטים על חוזה ה- FIBA, ולא נזקקים לחסדי ערוץ 5. בעקבות כישלונו של סמנכ”ל הכספים שלך, נגררנו למו”מ בלתי הגיוני עם ערוץ 5. המו”מ הזה לא דמה למו”מ מקובל, והיה בבחינת “Damage control” (תיקון נזקים) מצדנו. אגב, זה היה עלול לקרות גם אשתקד, כי כבר ב- 1999, החזיק ערוץ 5 את זכויות השידור של ה- Final Four בידיו, אך “לטיב מזלנו” מכבי ת”א לא הצליחה להעפיל אליו. התוצאה הסופית מכל הסיפור הזה, שנגררנו לתנאי הפקה מבישים (אני מדגיש : תנאים מבישים, “לא קשים” כפי שמצוין במכתבכם אלא תנאי הפקה מבישים), ללא שום השוואה לתנאי העבודה של ערוץ 5, ולכן הניצחון עליהם על אנשי ערוץ 5 בכבלים הוא עוד יותר גדול.

אין טעם עוד להתבכיין ולדווח לך את התלאות שנכפינו לעבור בסלוניקי עם ERT, עם הניידת הפרטית, עם “+ Sport”, ועם הוועדה המארגנת של ה- FIBA. ככה לא עובדים, אורי, ככה לא מפיקים, וככה לא יוצאים למלחמה. נכון שבסופו של דבר כמעט ולא ראו את השגיאות על המסך אבל שוב צעדנו על תפר דקיק המפריד בין כישלון להצלחה, ואני מדגיש שוב, מבלי שנהיה כפויים לכך. מדהים אותי לשמוע שסמנכ”ל הכספים שבילה את חופשתו בחו”ל (בשעה שאנחנו נמצאים כאן בשיא הלחץ של המו”מ, ההסכמים הכספיים, תנאי החוזה עם ערוץ 5, מרוץ נגד הזמן להשגת ניידת מקומית בסלוניקי בעבור ערוץ 1, ועבודה על החסויות) מעז האיש להטיל דופי ביאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בא אליו בטענות, ושואל אותו בשיא החוצפה והלעג, “מי הרשה לו לשכור ניידת שידור בסלוניקי בעלות של 5000 דולר ליום עבודה ?”. בושה וחרפה אחת גדולה.

נוצר כאן אני מבין, איזה סטנדרט חדש של ניהול ודוגמא אישית. המנהל יבלה בחו”ל, ויואש אלרואי יעבוד כמו חמור (עם חבריו), ואח”כ גם יינזף ע”י המבלה. אורי אתה לא מתאר לעצמך מה עברנו יאיר שטרן ואנוכי בשלב המו”מ הסופי עם ערוץ 5, בשבת של ה- 1 באפריל 2000. בקש מיאיר שיספר לך. מוטב שתשמע את זה ממנו ולא ממני. אורי, אתה הרי ניצבת בחצות הליל של יום חמישי – 30 במרס 2000, ליד ניידת השידור ביד אליהו, יחד עם מנהל הטלוויזיה, מנהל חטיבת החדשות, יו”ר הועד המנהל של רשות השידור, יו”ר וועדת הכספים של רשות השידור ואנוכי, בהתייעצות חירום שתכליתה הייתה להשיג את זכויות השידור של ה- Final Four. אתה אורי פורת מנכ”ל רשות השידור יחד עם גיל סמסונוב ואלון אלרואי, הסכמתם לסלוגן שטבעתי, “לא יעלה על הדעת שלא נשדר את ה- Final Four, לאחר ששידרנו את כל 23 המשחקים הקודמים של מכבי ת”א בכל השלבים הקודמים”. כולכם שם אמרתם למנהל הטלוויזיה ולי, ואנוכי מצטט : “תביאו את ה- Final Four לערוץ 1 בכל מחיר”. ואומנם שילמנו לערוץ 5 מחיר גבוה מאוד גם בכסף, גם ברכוש, וגם באובדן כבוד עצמי ובהשפלה. אגב, היכן היה מוטי לוי סמנכ”ל הכספים באותו חצות הליל של יום חמישי ההוא ב- 30 במרס 2000… ???

אורי, ראה אילו שידורי ספורט רלוואנטיים, אתה, ערוץ 1, ורשות השידור, הפסדתם בתקופת כהונתך בשנתיים האחרונות בשל מחדליו של סמנכ”ל הכספים שלך. הנה מונחים הכישלונות לפניך :

1. נתח מליגת העל בכדורגל (אני זוכר היטב מה קרה כששלחת אותו ב – 14 בדצמבר 1998 להיפגש עם יוחנן צנגן מנכ”ל רשת, כדי לדחוף את המו”מ על ליגת הכדורגל קדימה . ממש מצאת לך מי שידחוף).

2. משחקי ה- Play offs של הליגה הלאומית בכדורסל משנת 2000 והלאה.

3. משחקי הבית של נבחרת ישראל בכדורגל לקראת 2000 Euro.

4. משחקי הבית והחוץ של נבחרת ישראל בקדם גביע העולם בכדורגל 2002 של יפן וקוריאה.

מה זה צריך להיות הניהול הזה של סמנכ”ל הכספים שלך ובתמיכתך ? איזה עוד ביזיון אתם מכינים לי בסיבוב הבא של אחד מה- מו”מ שנכונו לנו בעתיד ?

הפעם היחידה שזכינו “במשהו”, הייתה כשיאיר שטרן (ומוטי לוי) נסעו לגנט בלגיה, כדי להיפגש עם אנשי UFA, ואז הצלחנו לרכוש את כל משחקי החוץ של נבחרת ישראל בקדם 2000 Euro. אין מנוס מלהיפגש פנים אל פנים, בדרך לניהול מו”מ להשגת שידורי ספורט אקסקלוסיביים. מעניין מאוד של – MIP (יריד לקניית סרטי ותוכניות טלוויזיה בצרפת) נוסעים לא אחד ולא שניים מערוץ 1 ורשות השידור, אבל לדבר החשוב באמת (חוסכים כביכול), נשארים תקועים במשרד ומפסידים. לא סתם מפסידים. מובסים. ב- 1992 הפסיד מוטי לוי את משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל, גם כן בהתכתבות, ללא צורך, ומבלי שהיה כפוי לכך. באותה שנה הוא הפסיד גם את כל זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורסל. אורי, כך זה לא יכול עוד להימשך. ב- 1994 סייע סמנכ”ל הכספים (מהמשרד) למנכ”ל דאז מוטי קירשנבאום להפסיד את זכויות השידורים של ליגת העל בכדורגל, שוב ללא צורך ומבלי שרשות השידור תהיה כפויה לכך .זה היה ההפסד הצורב ביותר והכישלון המשמעותי ביותר של רשות השידור וערוץ 1 בכל שנות קיומם. מוטי לוי היה יועץ גרוע, אבל מוטי קירשנבאום ששמע להצעתו היה המפסידן הגדול, והנושא באחריות לתבוסה המטופשת והבלתי כפויה הזאת. מי שמע על כך שרשת שידור באשר היא רשת שידור, מפסידה זכויות שידור בלעדיות של ענף ספורט הפופולרי ביותר במדינה, זכויות שידור שהיא מחזיקה בהן עשרים וחמש שנה ברציפות, זכויות שידור שהן העוגן החזק ביותר והיציב ביותר שלה, מפסידה אותן מבלי שתהיה כפויה לערוץ הטלוויזיה החזק ביותר המתחרה נגדה. בסופו של דבר ערוץ 2  ניבנה על חורבותיו של ערוץ 1. מי שמע על כזה דבר והיכן…??? אורי, ראה מה היה לנו בעבר, מה הפסדנו, ואיך אנו נראים היום.

סיכום

אני שב וחוזר ומציע לך לרכוש את זכויות השידור הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים במדינת ישראל. מכבי ת”א בכדורסל נתח נכבד מליגת העל בכדורגל (הכוונה לשידורים ישירים בשבתות), שידורים ישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל (לרבות משחקי רעים). שלושת האלמנטים הנ”ל חייבים להיות בידיו של ערוץ 1, כדי לבנות לוח שידורים יותר אטרקטיבי ורלוואנטי.אבל כמובן, פרושה לפניך גם “אופציית הבחירה השנייה”. לא לשדר את אירועי הספורט שמשלם האגרה חפץ ביקרם, לא לבנות לוח שידורים רציני על בסיס של קודם כל וראשית דבר חומרים ישראליים שלנו. אך כן לנסוע ל- MIP, לטוס ל – BBC, להרחיק עד Los Angeles כדי לקנות תוכניות טלוויזיה רדודות שלצופה הישראלי אין שום קשר ומורשת תרבותית חשובה עימם, כמו : “קוסבי”, “שפץ ביתך”, “מיסטר בין”, “מייקל מור”, “גיר”, “צבעים שבלב”, “הולבי סיטי”, “המלון של פולטי”, “התחנה בסכנה”, “הבוס”, וכו’, ולהציבם ללא בושה בלב ב- Prime time  (זמן צפייה ראשי) של ערוץ 1. כאילו שזה מעניין בכלל את משלם האגרה כאן. כאילו שיש לתוכניות האלה איזה שהוא ערך בכלל. בסופו של דבר הן גם נטולות רייטינג מינימאלי.

אורי, יתכן ואתה חי (שם בשערי צדק) באקלים בלתי אפשרי, ולכן אין לך ברירה ואתה “חייב” כביכול להעניק גיבוי לחדלי האישים סביבך. אני חושב, גם בטוח, וגם יודע שיש לך ברירה שונה לחלוטין. אתה מוכרח לחולל את השינויים המתחייבים – התכנים והפרסונאליים. מדהים אותי לחשוב כיצד אתה כותב לי צל”שים כאלה (לחבריי ולי), ומאידך אינך מסוגל כמנכ”ל רשות השידור והעורך הראשי שלה, לאכוף את שיקוליך המקצועיים על מי שאתה אמור לאכוף, וכולנו כאן טובעים בים הטיפשות והחידלון, ובמצולות הרייטינג. חלק מעוזריך הקרובים ברשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הם אנשים קטנים ויועצים גרועים, שדרדרו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לתחתיות שאול. אבל אתה אורי פורת מנכ”ל רשות השידור, אתה הוא המפסידן העיקרי באחריתו של דבר, והנושא הראשי באחריות לכל החוליים. על הנושאים האלה כבר דיברנו אלפי פעמים בעבר הקרוב (רק לפני חמישה ימים) והרחוק. תמיד אמרתי לך, ואני שב ואומר לך גם עכשיו : “יש לך עם מי לצאת למלחמה ותוצאותיה אינן מוטלות בספק”. עדיין לא מאוחר מידי. גם כשמצבו הכספי של ערוץ 1 אינו מזהיר ברגע זה, עדיין ניתן להנהיג, לנהל ולשדר, לא פי 100 – אלא פי 1000 טוב יותר.

ערוץ 5 שגה שגיאה אסטרטגית קשה בשעה שהעניק לערוץ 1 את זכויות השידורים המקבילים של ה- Final Four של סלוניקי 2000. זה היה מו”מ קשה, מסובך, ולחלוטין לא נוח מבחינתנו. המו”מ הזה דמה יותר ל- Damage control, מאשר לשאת ולתת. אך מרגע שנחתם ההסכם, לא היה מי שיעצור אותי ו- אותנו. זהו הלקח החשוב ביותר בכל הסיפור הקפקאי הזה. הרשה לי לומר תודה רבה לרפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות. שנינו ביחד רפיק ואנוכי, אומרים תודה ענקית ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה- האדם, הג’נטלמן, והידיד.

בברכה, יואש  אלרואי

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000 . מכתבי למנכ”ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס’ 1 מתוך 5) הדן בדו”ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 וכמה הערות לסיכום . התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ”ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן) . היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה . עתידנו היה לוּט בערפל . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות)  . טקסט מסמך : 30 באפריל 2000 . מכתבי למנכ”ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס’ 2 מתוך 5) הדן בדו”ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 וכמה הערות לסיכום . התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ”ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן) . היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה . עתידנו היה לוּט בערפל . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .  טקסט מסמך : 30 באפריל 2000 . מכתבי למנכ”ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס’ 3 מתוך 5) הדן בדו”ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 וכמה הערות לסיכום . התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ”ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן) . היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה . עתידנו היה לוּט בערפל . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .  טקסט מסמך : 30 באפריל 2000 . מכתבי למנכ”ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס’ 4 מתוך 5) הדן בדו”ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 וכמה הערות לסיכום . התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ”ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן) . היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה . עתידנו היה לוּט בערפל . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .  טקסט מסמך : 30 באפריל 2000 . מכתבי למנכ”ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס’ 5 ואחרון מתוך 5) הדן בדו”ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 וכמה הערות לסיכום . התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ”ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן) . היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה . עתידנו היה לוּט בערפל . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) . 

הופעתם של גיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי נציגי מפלגת “הליכוד” בוועד המנהל של רשות השידור בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. חיכוכים מרים בצמרת. המנהל המצוין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן מסיים את תפקידו ב- 30 באפריל 2000 ופורש לאלתר מרשות השידור. פרישתו מהווה אבדה גדולה לשידור הציבורי ולי באופן אישי. עם לכתו לא רק הפקות הספורט נחלשות אלא השידור הציבורי מתעקם בלעדיו.

ביום ראשון – 30 באפריל 2000, הגיעו לקִצָן שבע שנות ניהולו של יאיר שטרן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תמו שבע השנים הטובות. החלו שבע השנים השדופות. יומיים לפני שפרש הספיק יאיר שטרן להעביר מסמך נוקֵב וחשוב במיוחד למנכ”ל אורי פורת בו הוא מחווה את דעתו האישית שאיננה משתמעת לשתי פנים והנוגעת לתפקודו הלקוי ויכולתו המוגבלת של סמנכ”ל הכספים מוטי לוי לנהל את המו”מ לרכישת זכויות שידורי הספורט לטלוויזיה בכלל ופרשת המו”מ על זכויות שידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000 בפרט. כך כתב [8].

stern 1

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. אחד המסמכים החשובים והכֵּנִים בתולדות רשות השידור. זהו עמוד מס’ 1 מתוך 2 של המסמך המקורי שכתב מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן למנכ”ל רשות השידור אורי פורת. “לו סמנכ”ל כספים וכלכלה היה עירני יותר לגבי הנעשה בשוק זכויות השידור קצת למעלה משנה וחצי היינו יכולים לרכוש אז את זכויות השידור ולא להתבזות היום במו”מ משפיל עם ערוץ הספורט…היות ואני פורש היום מתפקידי הרשה לי להעלות הרהור בקול רם. כל העסק של ניהול משאים ומתנים על זכויות ספורט צולע וכל הטיפול בנושא החסויות ותשדירי השירות נעשה בצורה לא מקצועית…”, כתב למנכ”ל רשות השידור. המסמך החשוב הזה נכתב באיחור עצום ע”י מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. עכשיו הוא היה הרבה פחות אפקטיבי. (ראה המשך בעמוד הבא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

stern 2

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. זהו עמוד מס’ 2 מתוך 2 של המסמך המקורי שכתב יאיר שטרן בסיום תפקידו למנכ”ל רשות השידור אורי פורת. “אם גורלו של הערוץ הראשון יקר לך לפחות כמו לי, אתה חייב לטפל במהירות בנושאים אלה, ליישר את ההידורים בין אגף כספים וכלכלה לבין מח’ הספורט וזאת כדי להביא לגישה חדשה מקצועית ועניינית בכל נושא שידורי הספורט והשיווק סביבם. מעומק הלב אני מאחל לך שתצליח בנושאים אלה” , סיים יאיר שטרן את מכתבו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למסמך הזה שנכתב ע”י יאיר שטרן באיחור רָב ובערוב ימיו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית למנכ”ל רשות השידור הייתה חשיבות רבה מאין כמותה אך הוא נכתב באיחור. זאת הייתה הפעם הראשונה שהסמכות המבצעית הבכירה ביותר בהיררכית הפיקוד ברשות השידור (אחרי המנכ”ל), מטיל בפומבי דוֹפי בתפקודו הלקוי מזה זמן רב של מוטי לוי הסמנכ”ל לכספים וכלכלה ברשות. סגנון המכתב היה תרבותי אומנם אך תקף בחריפות רבה את מוטי לוי שהיה אמור להיות האחראי הראשי לניהול המו”מ להשגת זכויות שידורי הספורט החשובים ולגיוס החסויות המתאימות. רבים מהסמוכים לשולחנו של מנכ”ל רשות השידור צִקצקו בלשונם בגנותו ואודות חולשתו של סמנכ”ל הכספים. מנהלים ומפיקים בדרגי פיקוד שונים בערוץ הטלוויזיה הציבורי וגם אנשי הרדיו “קול ישראל”, פקפקו שנים רבות ביכולתו הבסיסית של מוטי לוי לנהל את משק הכספים המסובך והמורכב מאוד של רשות השידור . סמנכ”ל הכספים היה לדעתם דַל כריזמה, נטול כישרון ויוזמה, כדי לשמש “כשַר אוֹצָר” האמור להנהיג את רשות השידור בעלת הפוטנציאל בעידן התחרות הרב ערוצית. הם קשקשו בלשונם אך לא העלו זאת על הנייר. כשהגיע רגע העימות עמו בישיבות ההנהלה סתמו את פיהם ומילאו אותו מים. כיניתי אותם מנהלים גמדיים וגם רכילאים עלובים. לא היו חסרים כאלה ברשות השידור.

מנהל הטלוויזיה היוצא יָאִיר שְטֶרְן היה בין הבודדים שהצטרף אלי והעלה את דבריו על הכתב. אין דרך נסיגה מהכתוב. לא רק שאמר וכתב את דברו ודעתו המקצועית על סמנכ”ל הכספים בהאי לישנה והעביר את תוכנם למנכ”ל רשות השידור, אלא היה מספיק הוגן כדי לשלוח עותקים ממכתבו לנאשם על ידו וגם לי. יאיר שטרן היה מנהל טלוויזיה מצוין שפעל מאז עזיבתו של מוטי קירשנבאום באפריל 1998, באווירה שונה לחלוטין מזו שהורגל אליה בסביבתו של המנכ”ל חדש – יָשָן אורי פורת. אורי פורת ניחן באישיות כובשת, איש נעים הליכות, ג’טלמן, בעל חוש הומור ואומן הביטוי והניסוח. כתיבתו השקולה והמדויקת הכילה תמיד את כמות המילים הנדרשת. לעֵטוֹ השנונה יצא מוניטין וצורת כְתב ידו היה כשל צייר. אורי פורת היה אישיות אהובה, אך עכשיו כמנכ”ל רשות השידור בקדנציה השנייה שלו התגלה כאיש חלש ועייף, גַם בגלל שהיה מעשן כבד מאין כמוהו. באחת מאלפי הפעמים בה תחב סיגריה אחר סיגריה לפיו, אמרתי לו בדאגה אמיתית ובכעס, “אורי פורת, אתה מרעיל את גופך ביוֹדעִין. תפסיק עם זה”. הוא לא הקשיב. סם המוות היה חזק ממנו. בעת שירותו את רשות השידור, לא סטה מעולם ממנהגו לעשן בשרשרת. הוא היה עכשיו נטול רצון או יכולת להתמודד עם הבעיות הקשות והחריפות שנכונו לו בתוקף תפקידו הרם. פעמים רבות הפגין הססנות, אדישות, וגם חוסר חשק. בקדנציה השנייה שלו היה ספקן, שלא האמין כמעט ביכולתה של רשות השידור להתקיים במתכונתה הציבורית הנוכחית. בנוסף לכך מנגנון הפיקוח הציבורי של רשות השידור, הוועד המנהל והמליאה, הצרו את צעדיו מאוד. אורי פורת (האָהוּב) הפך לניהיליסט ש- שלל כמעט כל יוזמה שלי.

אני שב לכיכר ספרא הירושלמית ולאירוע שהתרחש שם ב- 9 במאי 1998.

בתחילת התקופה כמנכ”ל רשות השידור בקדנציה השנייה, ביום ראשון – 9 במאי 1998 לאחר זכייתה של בית”ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל , הייתה לאורי פורת התנגשות קשה בלתי צפויה ובלתי מתוכננת עם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. הוא האשים האשמה חמורה ביותר אך בלתי מוצדקת לחלוטין את עורכי “מבט” בימים ההם אלישע שפיגלמן ז”ל ונתן גוטמן יבד”ל, “בעריכה מגמתית ומפוברקת”, של חומר חדשותי שהתגלה באקראי בקלטת של ניידת השידור “וֶורֶד” של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שצילמה והקליטה במוצאי שבת – 8 במאי 1998 את חגיגות האליפות של קבוצת בית”ר ירושלים (המזוהה פוליטית עם מפלגת הליכוד) בכיכר ספרא בירושלים. בחגיגות האליפות השתתפו ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש העיר אהוד אולמרט. בקלטת נצפה ראש הממשלה ניצב בעמדת מוגבהת באחת מקומות בניין העירייה, נואם נאום ניצחון פופוליסטי, ומשבח את מועדון בית”ר ושחקניו. לאחר נאומו הקָצָר נשמעו ברחבה למטה, קריאות קצובות “מוות לערבים…” של המוני אוהדי בית”ר ירושלים שהתקהלו ברחבת כיכר ספרא. בפועל האשים המנכ”ל את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מנהל החדשות רפיק חלבי, וגם את סגניתו יעֵל חֵן שנתנו יד לפִבְּרוּק עיתונאי. רוח רעה נשבה במסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

על פי הבנת המנכ”ל המשמש כעורך ראשי של רשות השידור הציבורית, נועדה העריכה המגמתית והמפוברקת כביכול להבאיש את ריחו של ראש הממשלה. כאילו בנימין נתניהו היה נוכח ושמע את קריאות ההמון הקצובות “מוות לערבים” אך לא הגיב. חמתו של אורי פורת בערה בו להשחית. המנכ”ל פרי מינויו של ראש הממשלה האשים את עורכי “מבט” בכך “שבישלו” את הקטע המשודר. לטענתו הצמידו העורכים את קריאות ההמון “מוות לערבים” לנאום הניצחון של ראש הממשלה, כשבפועל בזמן אמת, ראש הממשלה בנימין נתניהו עזב כבר את השטח ולא היה עד לקריאות ההסתה של ההמון , ולכן לא היה יכול לשמען – לא כל שכן להגיב. האשמתו החמורה כנגד עורכי “מבט” בדבר זיוף העריכה, הייתה גם קריאת תיגר על ניהולם הכושל והמגמתי (כביכול) של שתי דמויות המפתח בשידור הציבורי, מנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות . הוא ראה בהם מעין “מאפיה שמאלנית” אנאכרוניסטית מהדוֹר הישן. מה שכמובן היה לחלוטין לא נכון.

יָאִיר שְטֶרְן, רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן, בדקו את הקלטת המקורית וקבעו נחרצות שלא נעשתה שום עריכה מגמתית בידי אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן. הכתבה ששודרה ב- “מבט” הייתה חומר עיתונאי רלוואנטי שנערכה בצורה ראויה על פי אמות מידה עיתונאיות. כך גם דיווחו למנכ”ל. אך המנכ”ל לא וויתר. הוא ביקש את ראשם של אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן בתואנות שונות. מנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות לא הסכימו לדעתו, והעניקו לאנשיהם את מלוא הגיבוי. נוצר קרע גלוי בין המנכ”ל החדש לבין מנהלי ערוץ 1 הוותיקים. באחד מרגעי הכעס שלו התבטא המנכ”ל בחריפות רבה נגד מנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות, “הם עדיין לא יודעים שהם מפוטרים”, סִינֵן מבין שיניו. כשאיש עַלוּם שֵם טבע את הסלוגן של צורת הדיבור הזאת, “לסַנֵן מבין השיניים”, הוא כפי הנראה חשב על מנכ”ל רשות השידור. אורי פורת דיבֵּר תמיד בשקט. גם כשכעס – לחש. רק עיניו רשפו מתחת לעדשות משקפיו. כשנשא את דבריו – מיתרי הגרון בלמו את הֶדֶף גלי קולו. הוא כמעט ולא נשמע. אבל זה היה חלק מקִסמוֹ האישי. בשל סינון דבריו מבין שיניו נשמע תמיד “קוּל” (Cool) והגיוני, ובשל מראהו השרמנטי נראה לעַד תחת שליטה. לקח לו זמן לא רב להבין, שבעצם יאיר שטרן ורפיק חלבי הם עיתונאים הגונים ומנהלים ישרי דרך בטלוויזיה כל אחד בתחומו. הוא שינה את דעתו עליהם מקצה לקצה. מאוחר יותר הם שימשו כסלע קיומו ומקור כוחו בערוץ 1 בשעת מאבקיו הרבים בתוככי ובתככי הנהלת רשות השידור . עכשיו ביקש להאריך את תקופת כהונתו של יאיר שטרן . הוא ראה בו מנהל טלוויזיה אמיץ. יאיר שטרן התנה מצדו את המשך כהונתו כמנהל הטלוויזיה בהארכת כהונתו של רפיק חלבי כמנהל חטיבת החדשות וגם הצבתו מחדש של הכדורגל הישראלי בתווך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בשעה שיאיר שטרן פינה את מקומו, ראה המנכ”ל ברָפיק חלבי את המועמד הטבעי למינוי הבא לתפקיד מנהל הטלוויזיה. שאיפותיו אלה של המנכ”ל היו נעלות אך בלתי מציאותיות עכשיו. קמה לו אופוזיציה ברורה וקולנית בוועד המנהל של רשות השידור. בראש המתנגדים לאורי פורת ומינוי רפיק חלבי ניצבו שני אנשים צעירים ומוכשרים אף הם אנשי מפלגת “הליכוד” מוצהרים כמו מנכ”ל רשות השיור עצמו. היו אלה יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גִיל סַמְסוֹנוֹב פִּרסומאי מצליח מתל אביב ממשרד הפרסום “גליקמן – נטלר – סמסונוב”, וידידו הטוב אלון אלרואי בעל רשת מקומונים בנתניה שנשא בתפקיד החשוב והמשפיע של יו”ר וועדת הכספים של מליאת רשות השידור. שניהם הבחינו במצבה היָרוּד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וייחסו אותו לחוסר כישרון הניהול של שתי דמויות הראשיות והמובילות של שידור הציבורי הלוא הם מנכ”ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה. הם העריכו שחולשתו המקצועית של המנכ”ל אורי פורת דבקה במנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. הטלוויזיה הישראלית הציבורית קפאה על שמריה. אורי פורת ויאיר שטרן היו על הכוונת של שני הפקחים הציבוריים יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי. שניהם עשו כל מאמץ להדיח את אורי פורת ויאיר שטרן לאלתר ולהביא לשינויים פרסונאליים ברשות השידור.

samsonov 4

טקסט תמונה : אביב 1999. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב (במרכז) מניף יחד עם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן (משמאל) את צלחת הפרס של הפקת תחרות האירו- וויזיון בבנייני האומה ב- 1999. על הצלחת נכתב, ה- “EUROVISION הגדול ביותר”. הנפת הפרס ושביעות הרצון על פני השלושה היו כסות מזויפת למערכת יחסים עכורה. מימין, מנכ”ל רשות השידור אורי פורת כרגיל עם סיגריה נצחית ביד. גיל סמסונוב רחש הערכה מועטה לאורי פורת ויאיר שטרן והמתין להזדמנות הקרובה להיפטר משניהם ולהעיף אותם מכיסאותיהם. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כל מאווייהם של גִיל סַמסונוב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי היו נתונים להחלפתם המיידית של אורי פורת ויאיר שטרן באנשים אחרים. נדמה היה כי זאת היא שאיפת חייהם לגרש את אורי פורת ויאיר שטרן מפסגת הניהול של רשות השידור והטלוויזיה. גיל סמסונוב ואלון אלרואי לא היו מעולם אנשי טלוויזיה וגם לא עיתונאים. איש מהם לא עשה אפילו כתבה אחת , לא ביים סרט דוקומנטארי, ולא הפיק הפקת ספורט אחת ולוּ הקטנה ביותר בימי חייו. שניהם היו בס”ה נאמני הפוליטיקאים מהימין ושליחיהם של עסקנים ממפלגת “הליכוד”. מטעמם הם הוצבו בוועד המנהל של רשות השידור. הצטבר בידם מטבע הדברים כוח ניהולי רב. נדמה היה בתחילה שהם מתכוונים בדרכם שלהם להשביח את הטלוויזיה הציבורית. כעבור שנים הוברר שגיל סמסונוב ואלון אלרואי הפכו לעסקנים קטנים שלא הצליחו לקדם את רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אפילו פסיעה אחת חיובית לפנים.

ביום שלישי – 13 באפריל 1999 במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ספגה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקח מַר שלא ישכח. באותו עֶרֶב כחודש לפני הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה, ניהל המנחה נסים משעל בתוכניתו “משעל חם” בערוץ 2 (ביום שידור של הזכיינית “רשת”) עימות טלוויזיוני סנסציוני בין ראש הממשלה בנימין “ביבי” נתניהו לבין שר הביטחון המפוטר שלו יצחק “איציק” מרדכי (בנימין נתניהו פיטר את יצחק “איציק” מרדכי זמן קצר לפני העיצות הטלוויזיוני ונסים משעל עט על המציאה) . ביבי נתניהו הלבין את פניו של איציק מרדכי בפיטורין ההם קבל עם ועדה. אִיצִיק מָרְדֱכַי רץ עכשיו לכנסת בראש מפלגה פוליטית חדשה “המרכז” והבטיח לציבור הבטחות מכאן ועד להודעה חדשה. הימים היו כאמור ימי טְרוֹם בחירות (הבחירות התקיימו ב- 17 במאי 1999) והארץ רעשה וגעשה. העימות הטלוויזיוני בין השניים הוליד גִצִים ו- רְשָפִים ונסים משעל והזכיינית “רֶשֶת” מיהרו לקצור את תהילת הרייטינג.               באותה שעה ממש במקביל לעימות הפוליטי – טלוויזיוני המבריק הזה של נסים משעל בִּיבִּי נְתַּנְיָהוּ נגד אִיצִיק מָרְדֱכַי, שיבץ מר יוֹסִי מְשוּלָם מנהל חטיבת התוכניות הכושל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המַט ליפול סרט פילם דהוי ויָשָן של ג’וֹן לָה – קָארֶה. התוצאה הייתה מרה. ערוץ 2 צבר באותו עֶרֶב רייטינג של % 41.1 מול  % 2.1 בלבד שהייתה מנת חלקו של ערוץ 1. תבוסה מוחלטת. בלשון הספורט נוק אאוט. יוסי משולם מנהל חטיבת התוכניות בערוץ היה פרי מינויו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת. מינוי רדוד וכושל שיאיר שטרן מנהל הטלוויזיה היה מודע ושותף לו, אך סירב להתעמת עם מנכ”ל רשות השידור ושילם על כך מחיר יקר במוניטין שלו עצמו. ואין לשכוח את ניסיונו של אותו מנהל התוכניות יוסי משולם להעניק בשנים ההן תוכנית טלוויזיה אישית לפיגורה כה לא מוכשרת עד כדי גיחוך כמו גב’ מירי שילון (אז אשתו של דן שילון), בהשקעה כספית עצומה. נסים משעַל רב אמן בתקשורת, הכין מארב לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה פעם ביתו, והפגיז אותה בכל התותחים שעמדו לרשותו. העולם התהפך. השידור הציבורי שאומנותו וכוחו היו בשידורי חדשות ואקטואליה התעסק באותו ערב הזוי בבידור דהוי בפילם, ממוחזר, ויָשָן – נושן ואילו השידור המסחרי שהיה אמון על שידור סרטי קולנוע ובידור שידר לפתע בשידור ישיר אקטואליה חמה ורוגשת. מפגש דרמטי מרתק וטעון בין ראש הממשלה בנימין “ביבי” נתניהו ושר הביטחון המפוטר שלו יִצְחָק “אִיצִיק” מָרְדְכַי הטוען עכשיו לכתר ראשות הממשלה. הטריאומווירט השִלטוני הזה בהשתתפותם של המנכ”ל אורי פורת, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ומנהל התוכניות יוסי משולם, נהג לשבץ כאמור בלוח השידורים הרוטיני והבאנאלי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בזמן הצפייה הראשי וגם מחוּצָה לוֹ, עֶרֶב רָב של תוכניות בידור אמריקניות ואנגליות לא חשובות מכל הסוגים שנהגו לקחת את צופיהן לכל מקום – אך לא הביאו אותם לשום מקום. הנה חלק מהמבחר שכבר דיברתי אודותיו : “קוסבי”, “שפץ ביתך”, “גיר”, “הולבי סיטי”, “הבוס”, “המלון של פולטי”, “דם ודמים”, “מייקל מור האמת האיומה”, “מיסטר בין”, “תחנה בסכנה” ומה לא. כאילו השידור הציבורי – ממלכתי של מדינת ישראל הוא איזה סניף או סֶרַח עודף של ה- BBC ו/או של רשתות הטלוויזיה האמריקניות NBC ,CBS, ו/או ABC. לא ייאמן כי יסופר אולם הנ”ל התרחש בשנים ההן מידי ערב בערבו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית (!).

ההנהלה כשלה בעיצוב לוח שידורים ציבורי אוטנטי ורלוואנטי למשלם האגרה שלה. הבידול ובחירת תוכן השידורים לצופיה היה איום ונורא. התוכן היה רדוד והניב רייטינג ירוּד. עלוּב מאין כמותו. משלם האגרה סלד מהתוכניות הקנויות האלה המשודרות בזמן צפייה ראשי ואינן אומרות לו דבר. יוסי משולם בתוקף תפקידו כמנהל התוכניות לא רק קנה את תוכניות הנֶפֶל אלא היה גם האחראי הראשי לשיבוצן בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא לא היה האשם היחיד. יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה היה אשם באותה מידה. הוא היה האחראי הראשי והבוס הישיר של יוסי משולם ומנכ”ל רשות השידור אורי פורת היה העורך הראשי של שניהם. הימים ההם היו ימי הקטסטרופה. מנהל התוכניות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסי משולם העז לשָדֵר ללא בושה, למרבית הפלא והפרדוקס בהרשאתו ותחת עינו הפקוחה של יאיר שטרן, גם תוכניות נֶפֶל של בידור ישראלי, כמו, “המופע של קושניר”, ו- “מנדל וגורנשטיין חקירות”. הרייטינג האומלל שלהן היה העֵדוּת היחידה לקיומן. פעמים רבות חשבתי לעצמי מדוע מנהל הטלוויזיה והמנכ”ל אינם מדיחים לאלתר את מנהל התוכניות שלהם שהצטייר כאיש שוליים, איש טלוויזיה כל כך לא מוכשר. אם הם לא עשו זאת כנראה שהם בעצמם לא היו מוכשרים דיים. בהזדמנויות שונות חשבתי לעצמי עד היכן ניתן לדרדר את שידורי הערוץ הציבורי. היכן היא התחתית האמיתית וכיצד ניתן למדוד, להגדיר, ולהתווכח אינטלקטואלית עִם מנהל התוכניות הזה ברשת הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל המציג לצופיו מידֵי עֶרֶב נֶפֶל של לוח שידורים מן הזַן הירוד הזה, מלבד לומר לוֹ, “שמע בן-אדם, אתה לא אינטליגנטי, אינך נבון, ולא מוכשר. אנא ממך קח את מטלטליך ולך הביתה”. יאיר שטרן לא העז לומר לו זאת ויוסי משולם נשאר על כנו.

זה לא הכל. כשמונה יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור בקיץ 2002, הוא לא היסס לקַדֵם את יוסי משולם לתפקיד מ”מ מנהל הטלוויזיה במקומו של יאיר אלוני. לא היה גבול לעליבות. גם התוכנית העיתונאית של השדרנית האמריקנית המפורסמת בָּרְבָּרָה וּולְטֶרְס שנקראה על שמה “ברברה וולטרס” (Barbara Walters), הניבה רייטינג השואף לאפס. היא שודרה בימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באורח קבע מידי שבוע כאילו אנחנו חיים באמריקה. הָצָפָת המסך הציבורי בתוכניות בידור דוברות אנגלית בכמות גדולה שכזאת כתפישת עולם טלוויזיונית של ערוץ ציבורי – ממלכתי, ועוד בזמן צפייה ראשי, הייתה מדיניות שידור אנאכרוניסטית, מְנוּוֶנֶת וחסרת הגיון של אנשים לא מוכשרים. מדיניות שידור זוֹלָה שעלותה אומנם “גרושים”, אך היא חשפה את דמותם של מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל עליבותם. זה היה פרק עגום ומאוד לא מוצלח בקריירה של יאיר שטרן בערוֹב ימיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התברר אם כך שהוא איננו כל כך מוכשר. הצבתו הלא ראויה של ג’וֹן לָה – קָארֶה על המסך מול העימות בין ביבי נתניהו לבין איציק מרדכי ב- “רשת” בערוץ 2, הייתה רק דוגמא אחת לכישלונה הרצוף והמתמשך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בניהולם של יאיר שטרן ואורי פורת. המפולת ההיא שימשה עבורם לרגע משעול ומפתן כניסה למצעד האיוולת של ברברה טוכמן.

הטלוויזיה הציבורית המזדקנת והסטגנאטית איבדה כל בושה. יתירה מזאת, היא התעצלה אפילו למתוח את קמטֵי פניה. היא הייתה יכולה לפחות לאַפֵּר את חריצי פניה בגימיקים שונים של שידור כדי להיראות צעירה ומושכת יותר בעיני צופיה, אך אפילו לזה כבר לא הייתה מוכשרת. פעם כשהיה כבר כבן 70 הֵעִיד חיים יבין על עצמו, “אין מה לעשות נגד הזִקְנָה – חוץ משימוש במאפרת”, והתכוון גם לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהוא נמנה על שורותיה. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת, שהה באנגליה באותו יום ב- 13 באפריל 1999 בו ספגה הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוק אאוט מאגרופיו של ערוץ 2. היא שכבה פרקדן וגרוגית בזירה. כולם ראו את הבושה כשהיא לא הצליחה להתרומם על רגליה עד לספירת עֶשֶר. בכל רשת שידור מתוקנת היה הבּוֹס הראשי לוקח את המטוס הראשון ושָב ארצה כדי לפַטֵר מייד את האחראים למחדל הרייטינג הזה. אך בערוץ הטלוויזיה הציבורי המשיכו לנַמְנֵם כאילו אין הדבר נוגע להם. הם המשיכו לשָדֵר, “Business is usual”, בעוד כולם יודעים שהעסקים לא היו עוד כרגיל.

ערוץ 2 המסחרי הלם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והִכָּה אותו שוֹק על יָרֵךְ מידי עֶרֶב בעַרְבוֹ. לא הייתה כאן שום תחרות. זה היה דבר מדהים מפני שבערוץ הטלוויזיה הציבורי ניצבה ככלות הכל שורה של אנשים בעלי ניסיון רב שלא הצליחה להטביע את חותמה על לוח השידורים. רק שידורי הספורט הספורים בערוץ הציבורי העלו אותו מעֵת לעֵת מתהום הנשייה כדי לשאוף אוויר צח ומייד לשוב לירכתי האוב של הרייטינג. במקום לשנות את לוח השידורים של הערוץ, ליזום , להפיח רוח חיים, לבנות מודל שידורים אטרקטיבי יותר המתאים לרוח הזמן והמקום, בחרו שם להסכין עם מר גורלם. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שקעה בקוֹמָה עמוקה.

לתוך תַּרְדֶמֶת השידור שנפלה על השידור הציבורי חדרו שני חברי הוועד המנהל של רשות השידור, גיל סמסונוב ואלון אלרואי. הם רצו להעיר את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשיטות הפוליטיות שלהם. גִיל סַמְסוֹנוֹב התמנה ליו”ר הועד המנהל של רשות השידור חצי שנה לאחר מינויו של אורי פורת למנכ”ל רשות השידור בקדנציה השנייה. הוא החליף את היו”ר הקודמת פרופסור רינה שפירא (פרי מינויה של שרת החינוך שולמית אלוני) ששבה עכשיו למקומה הטבעי באקדמיה (אוניברסיטת ת”א). ביום ראשון – 8 בנובמבר 1998, ברכתי את גיל סמסונוב לרגל מינויו החשוב [9]. זה היה מכתב ברכה שנכתב בכתב ידי ובדם לבי והציג את השקפת עולמי הטלוויזיונית כעורך ומנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תליתי ביו”ר החדש תּקוות גדולות.

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית                              יום ראשון – 8.11.1998

מחלקת הספורט / ירושלים                                                                                            

גיל שלום רב ,

עם מינויך לתפקיד החשוב ורב האחריות של יו”ר הועד המנהל של רשות השידור , אני מבקש לאחל לך הצלחה רבה בשמי ובשם חברי במחלקת הספורט . המכתב הזה נכתב אליך בכתב ידי ובדם לִבּי . אני מבקש לציין בפניך שמאז נוסדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, היוו שידורי הספורט את אבני המסד שלה. משלם האגרה מוכיח לנו שוב ושוב, ופעם אחר פעם בצורה שיטתית, כי הוא מעוניין בשידורי הספורט מהארץ ומהעולם שהם רלוואנטיים לגביו . אין בכלל ספק ששידורי הספורט היו מאז ומתמיד , אחד מחלונות הראווה המרתקים ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוכח גם מעבר לכל ספק ששידורי הספורט הם מנוף רייטינג רב עוצמה, המקדם גם את התוכניות האחרות העוקבות את שידורי הספורט ואת אלה המקדימות אותם. שידורי הספורט הם אבן מסד בכל רשת טלוויזיה באשר היא. זה נכון שהם עולים כסף – אך שווים זהב, והם אינם קניין פרטי של מחלקת הספורט.

ב- 1994 אירעה טרגדיה מצערת מאוד לרשות השידור, כשהפסידה את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל ומשחקי גביע המדינה בכדורגל. רשות השידור פשוט שיחקה אז לידיו של ערוץ 2. רק לפני זמן קצר, אירעה טרגדיה טלוויזיונית נוספת, לאחר שאיבדנו את זכויות השידורים של משחקי הבית של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת 2000 Euro. רשות השידור שיחקה הפעם לידי ערוץ הספורט (ערוץ 5) בכבלים. הקונוטציה של המילה טרגדיה היא אולי חריפה מידַי, אך אין לי שום מילה אחרת לתאר את מעשיהם ומחדליהם של אנשים בערוץ 1 אשר נחשבים משום מה למוכשרים וטובים אך שוגים ללא הרף בקנה מידה כזה או אחר.

אנחנו מצויים בעיצומו של מאבק הישרדות , פשוטו כמשמעו , מול ערוץ 2 וגופי תקשורת אחרים במדינת ישראל. אם רשות השידור חפצה חיים , היא חייבת לחולל מהפכה ומייד בתפישת העולם התקשורתית שלה, ולשנות את סדרי העדיפויות בהקצאת משאבים לשידורים שהם חשובים באמת. מכתב דומה כתבתי למנכ”ל רשות השידור אורי פורת, האיש ששינה את מפת שידורי הספורט בקדנציה הקודמת שלו 1989 – 1984 מקצה אל קצה (לחיוב), והציב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על מפת התקשורת בעת ההיא. המצב עכשיו הוא הרבה יותר מסובך, קשה ומורכב מאשר בעבר. אף על פי כן עומד לרשותכם עדיין (כהנהלת רשות השידור), ממון לא קטן, אנשים מוכשרים ובעלי יוזמה, וטכנולוגיה כלל לא רעה. זוהי מעמסה גדולה הרובצת על כתפיו של אורי פורת. צריך לעזור ולסייע בידיו בקבלת ההחלטות החשובות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ניצבת עתה בפני קשיים אך גם בפני תקוות גדולות. אתם, המנכ”ל ואתה יכולים וחייבים להציב מחדש את ערוץ 1 כגוף תקשורת מוביל במדינת ישראל ! אנחנו נסייע בידיכם ! אין שום סיבה שהכדורגל הישראלי (נבחרת, ליגה, וגביע) יהיה מונח בכיסו של ערוץ 2. אתם חייבים לחולל את המהפכה המתבקשת.

אני חוזר ומברך אותך למינויך החשוב ורב האחריות, כיו”ר רשות השידור.

נכונים לכל משימה,

יואש  אלרואי

גיל סמסונוב ואלון אלרואי, ביקשו להוביל מהלך שיביא לשינוי דרמטי במצבה של הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 ושיפור הרייטינג שלה. יאיר שטרן כבר סיים ממילא שתי קדנציות כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לכן סילוקו נחשב מטרה קלה. גיל סמסונוב ואלון אלרואי ראו ביאיר שטרן את האשם הראשי בחידלון הגדול של ערוץ 1 סמל השידור הציבורי. הם טעו. שום מנהל טלוויזיה מוכשר ככל שיהיה לא היה מצליח לפעול טוב יותר ויעיל יותר מיאיר שטרן במערכת כל כך סטגנאטית שנכפתה עליו ע”י הדֶרֶג המבצעי העליון שמעל מנהל הטלוויזיה. צריך גם לזכור שהמערכת הציבורית המבקרת ומפקחת על שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” המורכבת מחברי הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור לרבות שני מדיחיו של יאיר שטרן, היא קבוצת אנשים אינטרסנטית שמוּנוּ לתפקידם בידי פוליטיקאים לא תמיד הגונים, לאו דווקא בגלל כּשרונם, אלא בשל חֲבֵרוּתם במפלגה הנכונה. גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי שני חברים בלב ונפש נציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור היו זֵהִים בדעות הניהול שלהם כיצד ולאן להוביל את השידור הציבורי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מר גיל סמסונוב היה חבר בוועד המנהל של רשות השידור בתקופתו של המנכ”ל מוטי קירשנבאום ואח”כ עלה לגדולה והפך ליו”ר הוועד המנהל בזמנו של המנכ”ל אורי פורת. אלון אלרואי היה חבר בוועד המנהל בתקופתו של המנכ”ל אורי פורת ואח”כ גם בימיו של המנכ”ל יוסף בר-אל. מר גיל סמסונוב עזב את רשות השידור לאחר אולימפיאדת סידני 2000. זה לא הפריע לוֹ להפוך לאחד מתומכיו המובהקים של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל יחד עם חברו אלון אלרואי. אותו מנכ”ל רשות השידור שמוּנָה בצהלה גדולה ע”י הפוליטיקאים למִשְרָה הַרָמָה בקיץ 2002, והודח על ידם בבושת פנים כעבור שלוש שנים בקיץ 2005, בגִין ניהול נלוז ומושחת, נפוטיזם, ושוחד מסך. קשה להאמין שהצֶמֶד הצעיר והמוכשר הזה הצביע והרים את ידו ביוזמתו ועל דעת עצמו בעד מינוי יוסף בר-אל הלא מוכשר, אלא אם קיבל פקודה כזאת מהבוסים הפוליטיים שלו. מר גיל סמסונוב ומר אלון אלרואי הגיעו להישגים נאים בתחום עבודתם האזרחית שבמקרה היו גם מקצועות תקשורתיים. גיל סמסונוב הוא פרסומאי מצליח שנחשב למקורבו של ביבי נתניהו ראש הממשלה לשעבר ושר האוצר בממשלת אריאל שרון. גיל סמסונוב איננו מסתיר את הערצתו לבנימין נתניהו. אלון אלרואי הוא מו”ל של מקומונים בעיתונות הכתובה בנתניה הגאה בחברותו עם סילבן שלום שר האוצר והאיש ששימֵש אח”כ שר החוץ גם כן בממשלתו של אריק שרון. גיל סמסונוב ואלון אלרואי שליחיו הפוליטיים של הליכוד בוועד המנהל ביקשו להוליך את השידור הציבורי בנתיב שהם חשבו אותו לנכון על פי חזון התקשורת שלהם. הם זכו להישגים זעומים . אפסיים . הם בעצם לא זכו בשום הישג בהכוונת הדרך של השידור הציבורי. אף אחד משניהם לא סָפָג את המוֹרֶשֶת המקצועית האמיתית של רשות השידור שהייתה מנת חלקו של מוטי קירשנבאום ז”ל. הם חשבו שהדחתו של מר יאיר שטרן תפתור כהרף עין את מצוקותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך טעו טעות מרה. הם ביקשו לסַלֵק גם את רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות מתפקידו כדי להיטיב עם השידור הציבורי. מכיוון שאורי פורת העריך ותמך מקצועית ביאיר שטרן ורפיק חלבי, ביקשו שני צעירי הליכוד האלו בוועד המנהל לנפנף גם אותו מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור. אלון אלרואי שימש שנים לא מעטות כחבר הוועד המנהל של רשות השידור בסוף שנות ה- 90 של המאה הקודמת וראשית שנות ה- 2000. הוא נחשב לאיש הגון ושימש גם כיו”ר וועדת הכספים של הרשות. בתוך זמן קצר איבד את אמינותו בשעה ששמה של אשתו דאז הזמרת שָלְוָוה בֶּרְטִי נִקְלָע ונִכְרָךְ שוב ושוב בפרשיות שיבוץ מביכות בערוצי הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים, בעוד בעלה משמש בפועל המפקח הציבורי שלהם. התופעה הנלוזה הזאת התרחשה בתקופה בה שימש יוסף בר-אל מנכ”ל רשות השידור. יוסף בר-אל. לפתע שמעתי את אלון אלרואי מספר לי, “עד כמה יוסף בר-אל הוא מנכ”ל רשות שידור מוצלח”. האם תמורת נאמנותו של אלון אלרואי עצם מנכ”ל הרשות את עיניו. בדיוק על התופעות העלובות האלה אמר מי שאמר, “רוש ולענה”.

יוסף בר-אל הוּדַח וסוּלַק מרשות השידור לירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. הוא אישיות אִזוטרית ולא חשובה שנשכחה לעַד. יחד עמו סולקו מבימת הפיקוח וניהול השידור הציבורי גם שני תומכיו גיל סמסונוב ואלון אלרואי. שני אנשים מוכשרים שהפכו את עצמם במו ידיהם לספח דהוי בתעודת זהות פוליטית. בתעודת השידור של שניהם כתובות ארבע אותיות בסיום שליחותם הציבורית, “נכשל”. יאיר שטרן הודח לבסוף מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במקומו מונה לממלא מקום זמני יאיר אלוני. יאיר אלוני כיהן כמ”מ מנהל הטלוויזיה כשנתיים ימים והגשים את האמירה “שאין דבר קבוע יותר מהזמני”. יאיר אלוני היה אומנם מוותיקי הטלוויזיה ומייסדיה מאז ראשית ימיה בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה, אך לא בטוח שגודל כּישרונו לנהל את הטלוויזיה תאם את כמוּת שנות הוֶותֶּק שלוֹ ברשות השידור. לרוע המזל לעולם אין שוררת קורלאציה בין היכולת להנהיג מוסד כלשהו וחֶבֶר עובדיו לבין כמות הזמן ונפח השנים בו אתה שוהה. הוא גם נָשָא במקביל ובאותה העת בשני תפקידים בכירים כּבְדֵי משקל שטומנים בחובם אחריות עצומה, מ”מ מנהל הטלוויזיה וסמנכ”ל של אורי פורת לתפקידים מיוחדים. מצב ניהולי מאוד לא בריא. עם הדחתו של יאיר שטרן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית בסופו של חודש אפריל 2000 נחלש לחלוטין מעמדו של רפיק חלבי. יציבותו התמוטטה כליל לאחר התפטרותו של אורי פורת מכס המנכ”ל באוגוסט 2001. דמותו של מנהל החדשות קרסה ונמוגה לאחר הופעתו המחודשת של יוסף בר-אל בקדמת הבימה של רשות השידור בחודש מרס 2002. סוף עַגוּם לקריירה שידעה עליות אך גם מורדות. נדמה לי שהכתבים והעורכים שלו בחטיבת החדשות חשו בחולשתו של רפיק חלבי והפגינו זאת ביחסם המזלזל לכתבות הספורט שהחשנו “למבט” , ול- “יומן”. היו לי מחלוקות חריפות ביותר במשך שנים ארוכות עם עורכי “מבט” הנוגעות לשידורי כתבות ספורט רלוואנטיות חדשותיות. לרוע המזל מחלקת הספורט למרות מבצעי השידור הענקיים שלה והיקף פעילותה, הייתה סמוכה מן ההיבט ההיררכי לשולחן “מבט”. מחלקת הספורט הייתה דסק (Desk) בחטיבת החדשות. מנהל חטיבת החדשות לדורותיהם היו הבּוֹסִים הישירים שלי. פעם ב- 1998 הבאנו במאמץ גדול ל- “מבט” בדרך לא דרך מאוסטרליה כתבה חדשותית המספרת על זכייתו של הגולש הישראלי עַמִית עִנְבָּר במדליית הכסף באליפות העולם בגלשני רוח מדֶגֶם “מיסטראל”. במערכת “מבט” כמעט השתרר אבֵל לנוכח הצורך לשדר את כתבת הספורט הזאת שדחקה מהליין אפ כתבות פוליטיות משעממות, טריביאליות, וחסרות עניין. רבים מעורכי החדשות ראו בכתבות הספורט חומר שידור נַחוּת.

המחלוקת  הזאת בין אנשי הספורט לאנשי החדשות, הנוגעת לשיקולי העריכה ושיבוצם של כתבות ספורט במהדורות החדשות, ארוכה הנמשכת זה עידן ועידנים. במרוצת השנים פיתחו רבים מכתבי חטיבת החדשות פטרוניות והתנשאות על כתבי מחלקת הספורט. הדבר איננו חדש אלא מקוּבּע בקונצנזוס ובאוריינטאציה המקובלת על רוב הציבור כי המונח ספורט הוא מושג ירוּד המתמצת את עצמו בסלוגאן הידוע, “כי לשחקני הכדורגל יש שֵכל ברגליים”, ואם כך גם שִכְלָם של כתבי הטלוויזיה העוסקים בכיסוי הספורט בכלל והכדורגל בפרט, נמצא ברגליהם. קשקוש מוחלט. בורות.

ביום שישי – 18 במאי 2001 זכה הג’ודוקא הישראלי אָרִיק זְאֵבִי במדליית הזהב באליפות אירופה בג’וּדוֹ שנערכה בגרמניה (בקטגוריה של 100 ק”ג). הישג ענק לספורט הישראלי. במו ידיי הבאתי את הכתבה האקסקלוסיבית הזאת בת שלוש דקות וְ- 20 שניות למגזין החדשות “יומן” באותו עֶרֶב שישי בעריכתו של אלישע שפיגלמן ז”ל. כתבת הזכייה חשפה בסיומה את אָרִיק זְאֵבִי מבכירי ספורטאי ישראל ניצב גאה על דוכן מספר אחת באירופה כשהִמנון התקווה מתנגן על אדמת גרמניה ודגל ישראל מתנוסס בראש התורן. זאת הייתה כתבה טרייה וזכויות השידור הבלעדיות שלה היו שייכות רק לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אורך חייה על מדף החדשות היה פחות משעה. היא רק עכשיו נולדה. לאלישע שפיגלמן זה לא הספיק. העורך הנכבד הודיע לי בנימה מתנשֵאת כי אין לוֹ זמן לשָדֵר את כתבת הספורט הזאת. מדהים. אחד הספורטאים הישראליים הגדולים ביותר בכל הזמנים זוכה במדליית זהב בענף ספורט אולימפי באירופה, ולעורך חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אין זמן יעני לשדר את המוצר הבלעדי במהדורה שלו. לאחר וויכוח קשה, עשה טובה והסכים לשדר ממנה שניות ספורות כ- “ידיעה מצולמת”. “עזוֹב אותך יואש”, אמר והוסיף, “שָדְרוּ את אריק זאבי במוסף הספורט של יום ראשון”. זאת הייתה החלטה אומללה בה החטיף העורך בעצם סטירה לבּוֹס שלו רפיק חלבי שידע מכל העניין, אך בשל חולשתו בחר להתעלם. רפיק חלבי היה עיתונאי הגון ומנהל חדשות איתן שהבין היטב את חשיבותם הרבה של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך בתקופה האחרונה בימים ההם אבדה לוֹ מסיבות שונות הכריזמה בה חונן, וגם כוחו. הוא היה לפתע מנהל חלש שהסתפק באזהרות בכתב לפיקודיו [10]  מבלי יכולת ליישמן. פתטי.

halabi 2

טקסט מסמך : 21 במאי 2001. זהו המסמך המקורי שכתב מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי לעורכי מהדורת “מבט”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהזדמנות אחרת הבאנו בלעדית מיפן את הישגה הגדול של השחיינית הישראלית וֶורֶד בּוֹרוֹכוֹבְסְקִי שדורגה שלישית באליפות העולם במשחה ל- 50 מ’ בסגנון פרפר. עורכי “מבט” עשו טובה וחשפו אותה לשניות בודדות בסגנון של “ידיעה מצולמת”, כאילו היה זה הישג שכיח ומידֵי יום ביומו מדורג ספורטאי ישראלי במקום השלישי בעולם. עורכי החדשות התנשאו על עורכי הספורט ובזו להם. חדשות הספורט היו מדורגים מבחינתם בתחתית סולם העדיפויות וכך היה נדרש לנהוג בהם. זה שעורכי העיתונים הגדולים במדינה (שלא לדבר על העיתונות במערב ובארה”ב) ייחדו מוספי ענק יומיים לספורט – לא הזיז להם. המונח “ספורט” היה סטריאוטיפי נדוש, זַנִיח, ויָרוּד. מוטי קירשנבאום ז”ל היה הראשון שהָגָה ב- 1993 את הרעיון של “מבט” מורחב בן 45 דקות (במקום 30 דקות כנהוג עד אז) והקדים את שעת השידור שלוֹ מהשעה המסורתית של תשע בעֶרֶב לשמונה כדי להלחם ולהיאבק ראש בראש במהדורת החדשות של ערוץ 2. הרעיון המרכזי של המאבק בחדשות ערוץ 2, היה להעניק זמן חשיפה מיוחד ונרחב באופן שיטתי שלא היה קיים עד אז למוספי כלכלה וספורט. כשאורי פורת תפש את השלטון בשנת 1998 הוא נִידָה את רעיון ההרחבה של מוטי קירשנבאום והחזיר את “מבט” לתשע בערב וקיצר את המהדורה של מוטי קירשנבאום מארבעים וחמש דקות לשלושים דקות. למאבקי הקרבות בין עורכי החדשות לעורכי הספורט היסטוריה ארוכה. ארכיון רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית מלא מהם. לא צריך לדפדף זמן רב מידי. הם מופיעים על כל צעד ושעל.

המאבק העקרוני ביני כמנהל מחלקת הספורט לאנשי חטיבת החדשות על חשיבות שידורן של ידיעות וכתבות ספורט רלוואנטיות במהדורות החדשות, חבק עורכים ומגישים רבים. רובם התנגדו לרעיון הזה שלי ושל קודמי אלכס גלעדי וראו בו דבר פסול. עורכי החדשות ראו בשידורן של כתבות ספורט במהדורות “שלהם” בזבוז והשחתת זמן. אחד המתנגדים השיטתיים לשידור כתבות ספורט במהדורות החדשות “שלוֹ” היה חנן עזרן ז”ל. כאילו חדשות הספורט בישראל אינן מעניינות את הציבור ולקוחות מפלנטה אחרת. מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן התייחס בחריפות רבה לשיקולי העריכה של חנן עזרן כאיש חדשות ועיתונאי בחטיבה שהוא המנהל שלה . הוא פשוט יצא מדעתו ונעלב גם בשבילי. אחרי שהדבר נשנה וחזר על עצמו לא היסס לשלוח לחנן עזרן מכתב נזיפה חמוּר . שום עיתונאי לפני חנן עזרן לא חטף מהלומת – נזיפה כה בוטה ממנהל חטיבת החדשות כפי שספג המכותב. הנה הטקסט [11].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית                         26.12.1985

מנהל החדשות                                                                                                                                

אל : חנן עזרן

מאת : יאיר שטרן

הנדון : נזיפה

אמש, ב- 25 לדצמבר, בעת ששימשת כעורך מהדורת החדשות המסכמת, שגית קשות בכך שלא שידרת ידיעה ואו קטע מצולם ממשחק חצי הגמר גביע המדינה בכדורסל. זאת למרות שמחלקת הספורט הביאה לך על מגש את הידיעה ואת הקטע המצולם בזמן סביר לפני השידור. חמור מכך, לפני שבועות אחדים זימנתי אותך למשרדי והוריתי לך בע”פ לשָדֵר בכל מהדורה מסכמת שאתה עורך, תוצאות של ליגה או גביע בכדורסל המובאות אליך ע”י אנשי מחלקת הספורט המופקדים על הנושא, וזאת, מתוך הסתמכות על הבנתם בנושא שאתה פחות בקי בו.

אני רואה בחומרה רבה את אי מילוי הוראתי  זו ונוזף בך על כך .

בברכה ,

יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות

העתק : תיק אישי                                                                                         

           יאיר אלוני (מ”מ מנהל הטלוויזיה)

           יואש אלרואי

משפגש אותי, אמר לי יאיר שטרן : “יואש אני מתפוצץ מכעס מחנן עזרן . אני פשוט לא יודע מה לעשות אִתו”.

stern 3

טקסט תמונה : 26 בדצמבר 1985. זהו מסמך הנזיפה המקורי שכתב מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן לכתב חנן עזרן . יאיר שטרן נזף בחנן עזרן אך לא הצליח לכפות עליו את השררה העיתונאית. רבים מחטיבת החדשות המשיכו להתכחש ולהתעלם בזדון מאירועי הספורט הרלוואנטיים לציבור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בינתיים חלו תהפוכות נוספות בהנהגה. יו”ר הועד המנהל גִיל סַמְסוֹנוֹב שחזוֹן השידור שלוֹ ירד לטמיון פרש מתפקידו הציבורי במרוצת שנת 2000. הוא לא מצא עוד עניין בתפקיד הציבורי החשוב. גיל סמסונוב היה איש מקורי ומוכשר, אדם בעל תרבות ונעים שיחה, שלא הסתיר מעולם את נקודת מוצאו הפוליטית. “אני חבר הליכוד”, הצהיר על עצמו בגאווה. הוא פרש לאלתר מרשות השידור למקומו הטבעי כמומחה פרסום מצליח. הוא היה הרבה יותר צעיר ממני במניין השנים, אך זה לא הפריע לו להבין את אופרציית שידורי הספורט הסבוכה בטלוויזיה ומחוללם. כך נפרד ממני בכתב ידו המסולסל על נייר מכתבים רשמי של רשות השידור [12].

samsonov 5

טקסט מסמך : שנת 2000. זהו מסמך ההערכה המקורי המקורי שכתב לי  יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב לאחר שעזב את רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במקומו של גיל סמסונוב מונה בדצמבר 2000 ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שביקש יחד עם סגניתו בוועד המנהל של רשות השידור, גב’ אהובה אורן – פינס ז”ל להדיח את המנכ”ל המכהן אורי פורת. סָאגָת התככים נמשכה בכל עוזה. חיש מהר הוברר שנעליו של יאיר שטרן גדולות בכמה מספרים טובים על ממלא מקומו “הזמני” יאיר אלוני. יאיר אלוני אפילו לא ביקש בצניעותו מהמִמְסַד להסיר ממנו חלק מעולו הכבד. הוא נשא במקביל באותה שעה בשני תפקידים רבי אחריות. כיצד יתכן הדבר (בכל רשת טלוויזיה רצינית באשר היא), שמנהלו הישיר של ערוץ 1 הציבורי הנושא בתפקיד כל כך עמוס ומוכשר ככל שיהיה , ישמש באותו הזמן בד בבד בתפקיד נוסף רב אחריות גם כסמנכ”ל של רשות השידור לתפקידים מיוחדים . זהו כמובן מצב בלתי מתקבל על הדעת. מצב פתטי שמתאים לממשלות ישראל שבכורח הנסיבות הפוליטיות נושא שם שר אחד או שרה אחת בכפל תפקידים. זהו חיזיון נפרץ. לפעמים קורה ששַר נושא בעת ובעונה אחת בשלוש משרוֹת בממשלה כמו שרת החוץ שמכהנת גם כשרת המשפטים. מצב מגוחך שאיננו ראוי וודאי לא לרשות השידור. באפריל 2002, גאל המנכ”ל החדש יוסף בר-אל את יאיר אלוני “מייסוריו”. הוא הֵדִיח אותו לאלתר מניהול הטלוויזיה ומינה תחתיו ממלא מקום “זמני” בשם יוסי משולם. מן הפח אל הפחת.

[1] ראה נספח : מכתב הערכה שהעניק לי מנהל חטיבת החדשות בתאריך 23 באפריל 2000 , בתום מבצע שידורי מכבי ת”א בכדורסל.

[2] ראה נספח : מכתבי לרפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות מתאריך 24 באפריל 2000 , המבקש לרכוש את זכויות השידורים של משחקי מכבי ת”א לשנים 2004 – 2001, ומשחקי ליגת העל בכדורגל לשנים 2005 – 2001.

[3] ראה נספח : מכתב השבח שנשלח ע”י יו”ר רשות השידור גיל סמסונוב אלי ב- 23 באפריל 2000, בתום שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000.

[4] ראה נספח : מפות רייטינג הצפייה בטלוויזיה ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 המשקפות את הניצחון הגדול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ 2 המסחרי ועל ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים), על שניהם ביחד ועל כל אחד לחוד.

[5] ראה נספח : מכתבו של גיל בול סמנכ”ל השיווק של חב’ פלא-פון אלי  מ-  11  במאי 2000  המשבח את שיתוף הפעולה בין חב’ פלא – פון וערוץ 1בשידור משחקי ה- Final Four בכדורסל בסלוניקי 2000.

[6] ראה נספח : מכתבי לעו”ד שמעון מזרחי מ-  23 באפריל 2000.

[7] ראה נספח :  דו”ח הפקת שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000, שנשלח מטעמי למנכ”ל באמצעות מנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות בתאריך 30 באפריל 2000.

[8] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן אל המנכ”ל אורי פורת, ביום פרישתו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 30 באפריל 2000, הנוגע לזכויות השידור של ה-  Final Four, והתנהלותו של סמנכ”ל הכספים מוטי לוי בפרשה.

[9] ראה נספח : מכתבי ליו”ר רשות השידור גיל סמסונוב מ- 8 בנובמבר 1998 לרגל מינויו לתפקיד החשוב.

[10] ראה נספח : מכתבו של רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות לאלישע שפיגלמן עורך ה- “יומן”, שסירב לשדר את כתבת הזכייה של אריק זאבי באליפות אירופה בג’ודו.

[11] ראה נספח : מכתב נזיפה של מנהל החדשות יאיר שטרן לעורך החדשות חנן עזרן  מ- 26 בדצמבר 1985.

[12] ראה נספח : מכתב הפרידה ששלח אלי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב לאחר שעזב את הרשות.

אפריל 2000. מלחמת הדִיאָדוֹכִים. אנשי ערוץ 1 ואנוכי מביסים ללא תנאי במלחמת “ראש בראש” בטלוויזיה את מָיְילֶן טָנְזֶר, יוֹרָם אָרְבֵּל, ועוֹפֶר שֶלַח אנשי ערוץ 5 בכבלים. השידור הציבורי איננו משוחרר ממוּסָר נִיהוּל ולא מעוֹל הרייטינג.

ב- 30 בחודש מארס 2000 נוצר מצב אבסורדי לאחר הניצחון על אלופת איטליה פָּאף בולוניה . אנחנו שידרנו ישיר ובלעדית את כל  23  משחקי מכבי ת”א בבית ובחוץ עד לשלב ה- Final Four של סלוניקי 2000 , אך נשללה מאתנו בפעם הראשונה מזה 30 (שלושים) שנים הזכות לשדֵר את מכבי ת”א במשחקי הגמר עצמם . זכויות השידורים של מפעל ה- Final four בסלוניקי באפריל 2000 היו של ערוץ 5 בכבלים (וגם אלה של אליפות אירופה בכדורסל ואליפות העולם בכדורסל). השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בעונה הרגילה בערבי חמישי בעונת 2000- 1999 יצרו מחדש עניין רָב ושברו את כל שיאי הרייטינג בעונה רגילה. עוֹדֵד קָטָש כבר לא שיחק בקבוצה (עבר למועדון היווני העשיר פאנאתאנאייקוס) אך המועדון גייס לשורותיו שני שחקני חיזוק מצטיינים נָאט הָאפְמָאן שחקן ציר ענק שגובהו 2.12 מ’  ואת הרכז אָרִיאֵל מֵקְדוֹנָלְד. יחד עם שחקנים מצטיינים אחרים כמו דוֹרוֹן שֶפֶר, נָדָב הֶנֶפֶלְד מַרְק בּרִיסְקֶר, דֶרִיק שָארְפּ ואחרים הצליח פִּנְחָס “פּינִי” גֵרְשוֹן ליָיצֵב את שורות הקבוצה ולהצעיד את מכבי ת”א לעבר הפסגה. זה היה במידה רבה לא צפוי ולכן מדהים. דווקא ללא שחקנה הווירטואוזי עוֹדֵד קָטָש הצליחה מכבי ת”א לנצח ולהעפיל בפעם הראשונה מזה עשור שנים לגמר הכדורסל האירופי, זה של טורניר ה- Final four של סלוניקי בחודש אפריל 2000.

מכבי ת”א והשידורים הישירים שלנו בעונת 2000 – 1999, הגיעו יחדיו לשיאם בשלושת המפגשים הקובעים נגד הקבוצה האיטלקית פָּאף בּוֹלוֹנְיָה בסופו של חודש מרס 2000 . בשלב ההצלבה השנייה של המפעל, היה למכבי ת”א את יתרון הביתיות נגד פָּאף בּוֹלוֹנְיָה . היתרון לא נוּצל במשחק הבית הראשון ביד אליהו ביום שלישי – 21 במרס 2000. מכבי ת”א הפסידה. היא הייתה זקוקה לנס וגם ליכולת ווירטואוזית של כל שחקניה ומאמנה פיני גרשון במשחק הגומלין כעבור ארבעים ושמונה שעות בבולוניה. למרות הפסד מכבי ת”א, זכה השידור הישיר של מחלקת הספורט לרייטינג ממוצע של % 23.82. מכבי ת”א ניצחה במשחק הגומלין בבּוֹלוֹנְיָה ביום חמישי – 23 במארס 2000, והשידור הישיר צבר רייטינג ממוצע של % 28.15. שיאו של השידור הישיר מ- בולוניה חצה בעֶשֶר ושלושים בערב את גבול % 30.0 ועמד על % 30.2. במשחק השלישי והמכריע בבחינת “להיות או לחדול” שנערך כעבור שבוע בזירה הביתית של מכבי ת”א ביום חמישי – 30 במרס 2000  בהיכל הספורט ביד אליהו , הביסה אלופת ישראל את בולוניה בתוצאה 63:79 ועלתה לתחרויות “ארבע הגדולות” המכונה בשפה האנגלית טורניר ה- Final Four בסלוניקי באפריל 2000. הבאנו להיכל ביד אליהו את ניידת השידור הגדולה שלנו על עשרת מצלמותיה ושֵש יחידות הילוכים חוזרים שלה. 70 אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 השתתפו בשידור הישיר השלישי והמכריע שגרף רייטינג ממוצע מזהיר של % 33.38. מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר שידרו ישיר את המשחק יחדיו עם צוות השידור השני שהתמקם בצפון ההיכל , אורי לוי ורלף קליין ז”ל. אמנון אוסמן היה הבימאי וששי אפרתי שימש המפיק שלי בניידת השידור. ניהלתי את השידור כרגיל מעמדת השידור שלנו הממוקמת על הפרקט ליד קו האורך המזרחי של המגרש בהיכל הספורט ביד אליהו. עם תחילת המחצית השנייה בעֶשֶר בעֶרֶב, הגיע השידור הישיר לשיא רייטינג חדש של % 36.40, ובעֶשֶר ורֶבַע בערב לקראת סיומו של המשחק המותח העפיל הרייטינג לצמרת חסרת תקדים בשידור כדורסל כלשהו בעונתו הרגילה, % 39.60. אלו לא היו עדיין שידורי ה- Final Four. אלה היו המשחקים שקדמו לוֹ. אף על פי כן נסק הרייטינג לשמיים. זאת הייתה תקופה שבה פיני גרשון סירב להתראיין בתום המשחקים אצל מאיר אינשטיין ואלי סהר בטענה שאינם מבינים את משחק הכדורסל ונושא השידור שבו הם עוסקים ואותו הם משדרים. בתגובה העניש אותו מאיר איינשטיין באופן ילדותי למדי ומגוחך וכינה אותו בשידורים הישירים “פִּנְחַס” במקום “פִּינִי”. בתום הניצחון 63:79 על פָּאף בולוניה נדרשתי בעצמי להוביל את פיני גרשון לעמדת השידור ולהשלים בין שני הניצים. אחריו התראיין יו”ר המועדון עו”ד שמעון מזרחי. שניהם לא אמרו משהו מיוחד למיקרופון למרות המעמד. לבטח נדרשו ראיונות עיתונאיים עם השניים אך הם נותרו בנליים ו/או אולי מאיר איינשטיין נותרו כאל .

התרכובת הטלוויזיונית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א הוכיחה את עצמה, ויצרה כימיה ונוסחת קֶסֶם טלוויזיונית. באותו שבוע הבסנו את מתחרינו ויריבינו בתוך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (כאלה לא היו חסרים שם) וגם את ערוץ 2 ואת ערוץ הספורט בכבלים ואת כל ערוצי השידור האחרים בארץ. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצבה באותו ערב של יום חמישי – 30 במרס 2000, לבדה ובכל עוצמתה בפסגת פירמידת השידורים של תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל. שום תוכנית טלוויזיה מתחרה (גם לא בתחומי הבידור) בערוץ 2 ו/או בכבלים, לא איימה על בכורתנו, על ההצלחה המשותפת של הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומכבי ת”א. השידור הישיר של “טקס בחירת מלכת היופי” של חברת רשת צבר % 27.2, התוכנית “שֶמֶש” של חברת קשת השיגה תוצאת רייטינג של  % 25.3, “בשִידוּר חוֹקֵר” של רפי גינת ברשת קיבל % 23.4, תוכניתו של רפי רשף ב- “קשת” הגיעה ל- % 22.4, תוכנית “הראשון בבידור” של דודו טופז ז”ל צברה סכום של % 22.2, תוכנית “המיליונר” בהגשתו והנחייתו של הבדרן – שדרן הספורט יורם ארבל ברשת נשרכה מאחור עם % 20.4, יחד עם תוכנית קולגה “מִשְעָל חַם” של נִסִים מִשְעָל (גם כן ב- “רשת”) עם % 20.1.

עכשיו בשעה אחת עשרה ורבע בלילה, ניצבה ליד ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 בהיכל הספורט ביד אליהו כל צמרת ההנהגה של רשות השידור והטלוויזיה : המנכ”ל אורי פורת, סמנכ”ל כוח אדם עמרם עמר, יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב, יו”ר וועדת הכספים של מליאת רשות השידור אַלוֹן אַלְרוֹאִי, מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי, ומנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן – נבוכים, חפויי ראש, ומבולבלים. כולם נועצים בי מבטים מבוהלים, מודאגים וממלמלים לעצמם, “מה יהיה ? הרי ה- Final Four איננו שלנו ! איך קרה כדבר הזה ? מה יגיד עלינו הציבור ?”, מלמלו שם כל הבוסים שלי. תמונה עגומה וחשוכה בלתי נשכחת, וסבוכה. חֲשֶכָה ירדה על ההיכל וניידת השידור ועמה השתררה אווירת נכאים. רבבת הצופים כבר הסתלקה מזמן מזירת ההתמודדות. כמה כוכבים נצנצו ברקיע ושקט קריר ואביבי השתרר סביבנו. מר גִיל סַמְסוֹנוֹב ומר אַלוֹן אַלְרוֹאִי הקדורניים שני שונאיו של אורי פורת כבר החלו במאמץ משולב מתואם וסודי להדיח את מנכ”ל רשות השידור מתפקידו ולסלק מניהול הרשות. באשר ליאיר שטרן הם לא היו צריכים להתאמץ יתר על המידה כדי לחסום את דרכו. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן סיים את דרכו ב- 30 באפריל 2000 והלך הביתה. מר יאיר אלוני התמנה לממלא מקום שלו.

בקיץ 1999 הסתיימה כחוֹק תקופת כהונתו השנייה הרצופה של יאיר שטרן כמנהל הטלוויזיה . מנכ”ל רשות השידור אורי פורת שלמד להכיר אותו מאז חודש מאי 1998, למד גם לאהוב ולהוקירו. הוא שינה לחלוטין את דעתו על יאיר שטרן ואודות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, דעה שלילית אותה גיבש באותו חודש מאי ההוא של שנת 1998. אלה היו כזכור ימי הקלטת הלוהטת שהפיקה הטלוויזיה הציבורית בה נראה ראש הממשלה בנימין “ביבי” נתניהו ניצב לצדו של ראש העירייה אהוד אולמרט בחגיגות האליפות של בית”ר ירושלים בכיכר ספרא בקדמת בניין העירייה בירושלים, ומברך את הקבוצה על זכייתה באליפות המדינה בכדורגל. בעוד ראש הממשלה בנימין נתניהו מברך, זועק ההמון לראש הממשלה בסערת רוחות רבתי, “מוות לערבים…מוות לערבים…”, מבלי שבנימין נתניהו מהסה אותם. אורי פורת האשים אשמת שווא את עורכי החדשות של “מבט” אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן כי כאילו בישלו וערכו את הקלטת, ושינו את מהלך האירועים בשעה שהצמידו את זעקות אוהדי בית”ר ירושלים “מוות לערבים” לנאום ראש הממשלה לאחר שזה כבר עזב את השטח. במעשה הנפל הזה כעורך ראשי של רשות השידור הפגין אורי פורת ז”ל נאמנות לראש הממשלה ביבי נתניהו האיש שמינה אותו חודש קודם לכן באפריל 1998 למנכ”ל רשות השידור, אך לא אמר את האמת. יאיר שטרן ורפיק חלבי העניקו גיבוי אוטומטי לשני העורכים שלהם אלישע שפיגלמן ז”ל ונתן גוטמן יבד”ל. מייד נוצרה התנגשות בין קברניטי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למנכ”ל החדש שרצה לרצות את שולחיו. אורי פורת ביקש לערוף את ראשם של שני מתנגדיו. רק התמנה וכבר יש לו בלגן בטלוויזיה. בקיץ 1998 ביקר אותי בפאריס בעת שידורי מונדיאל צרפת 98′ ולא הפסיק לסנן לעברי מבין שיניו, “יאיר שטרן ורפיק חלבי מפוטרים…הם רק לא יודעים את זה”. בינתיים גוועה הפרשה ואורי פורת שלא היה טיפש הפך לאוהבו של יאיר שטרן ורחש לו הערכה מקצועית. הוא ראה בו איש נאמן לשידור הציבורי ובעל יושרה. המנכ”ל החליט להאריך את כהונתו של יאיר שטרן בשנה אחת למרות אופוזיציה מרה שהובילו בוועד המנהל שני האנשים בעלי ההשפעה הרבה היו”ר גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי נגד ההארכה הזאת. גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי לא רחשו כל הערכה מקצועית ליאיר שטרן ודרשו להחליפו לאלתר אך מנכ”ל רשות השידור אוי פורת עקף אותם בסיבוב לעֵת הזאת. יתר על כן, הוא קיווה למנות באמצעות מכרז רשמי את רפיק חלבי כמנהל הטלוויזיה הבא במקומו של יאיר שטרן בבוא העת. גם רפיק חלבי לא היה אהוב לבם של גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי, ואולי של עוד כמה חברים בוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור.

יָאִיר שְטֶרְן הסכים להארכת מינויו כמנהל טלוויזיה, אך התנה זאת חד משמעית ברכישת נתח שמן מהכדורגל הישראלי ללא שום תירוצים הפעם, וכן הארכת מינויו של רפיק חלבי לתפקיד מנהל חטיבת החדשות. עכשיו עמדה לפוג כהונתו ממילא בתוך חודש ב- 30 באפריל 2000. גיל סמסונוב ואלון אלרואי נעמדו על רגליהם האחוריות נגד הארכה נוספת ליאיר שטרן. “על גופותינו”, הכריזו ועמדו בהכרזתם. ב- 1 במאי 2000 התמנה יאיר אלוני ל- מ”מ מנהל הטלוויזיה במקומו של יאיר שטרן המודח (בתום שבע שנים מאז התמנה ב- 1993 למנהל הטלוויזיה לא הוארכה עוד כהונתו). המאמץ העיקרי שלהם הופנה כעת נגד אורי פורת שכהונתו הייתה אמורה להימשך עוד זמן רב עד חודש אפריל של שנת 2003. גיל סמסונוב ואלון אלרואי רחשו הערכה מועטה לצוות המקצועי המוביל של הרשות אם בכלל, ולגלגו על רצונם של אורי פורת ויאיר שטרן לקדם את רפיק חלבי לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הבא בסיום כהונתו של יאיר שטרן.

הספקתי להיפרד דקות ספורות קודם לכן באופן אישי מהצלמים והטכנאים שהשתתפו בשידור הישיר .בעוד אנשי ניידת השידור הצלמים, הטכנאים “והרִיגֶרִים” (פועלי עזר שכירים המסייעים בפירוק וסחיבת המצלמות הגדולות ואביזרי הצילום הכבדים מהיכל הספורט והעמסתם על ניידת השידור), מכלים את מלאכתם בסיפוק ושביעות רצון מפרקים את ציוד התקשורת הרב המפוזר סביב ניידת השידור, מגלגלים במרץ בחזרה לתוּפִּים את מאות המטרים של כבלי המצלמות והמיקרופונים, ואורזים את הציוד אל קִרְבָּה, עמדה שם הנהלת הרשות דוממת כמו חפצי השידור האילמים שזה עתה שבתו ממלאכתם. היו שם מנכ”ל רשות השידור אורי פורת , מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי, יו”ר הועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב וחבר הועד המנהל של רשות השידור אַלוֹן אַלְרוֹאִי ששימש בתפקיד החשוב של יו”ר ועדת הכספים של מליאת רשות השידור. הם היו שרויים בפאניקה מוחלטת ואובדי עצות בשל העובדה המצערת  שזכויות השידור של ה- Final Four אינם בידם (באשמתם), אלא בידי ערוץ הספורט מס’ 5 בכבלים.

yoash 2טקסט תמונה : לפני 35 שנים. דצמבר 1981. ליד שער מס’ 6 של היכל הספורט ביד אליהו. אני בצוותא עם מאבטחים מטעם חברת שמירה ששומרים על ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית “ה- OB  הלָבָן”, באחד ממבצעי השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה. הניידת צילמה בשחור / לבן אולם תמונת הסטילס צולמה בצבע. טכנאי הניידת פרשו בכל שידור עשרות גלילים ואלפי מטרים של כבלי חשמל, Video, ו- Sound  לפני תחילת כל שידור הישיר, ונדרשו לאוספם בתומו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : “מוטב למות על רגליך מאשר לחיות על ברכיך”. (דולורס לברון).

ראיתי בצִוותי ניידות השידור שלי את עמוד האש ההולך לפני כל מחנה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הערצתי את יכולתם המקצועית ואת מסירותם הגדולה ודבקותם במשימות ואתגרי השידור שהצבתי בפניהם. הערכתי את אהבתם היוקדת לי ולשידורי הספורט שלי במסגרת השידור הציבורי. נפרדתי גם מצוות השידור המתוגבר שלי שאהבתי והערכתי, השָדָרִים מאיר איינשטיין ואורי לוי, וצֶמֶד הפרשנים אלי סהר ורלף קליין ז”ל. הודיתי להם במילים חמות על מקצועיות ומקצוענות השידור שלהם. מצאתי צורך להודות לבימאי השידור רוּבִיק פּוֹדְגוֹר ולחבק חיבוק חם את מפיק השידור ששי אפרתי, האיש שנשא לידי באחריות למלאכת ההפקה, ענייני הלוגיסטיקה, מערכת התיאום, וכתיבת ליין – אפ השידור הכולל. הבטחתי להם שיהיה מה שיהיה אני אעשה כל מאמץ שאומנם נתראה בסלוניקי באפריל 2000. נפרדתי מקבוצת אנשים גאה, טכנאים, צלמים, ועיתונאים, שזה עתה סיימה עוד מבצע שידור בהצלחה, ופסעתי צעדים ספורים בלבד לעבר אנשי הנהלת רשות השידור שניצבה ליד ניידת השידור המפורקת. הלילה היה קריר ובהיר. תאורת הרחוב האירה את מבטיהם הכבויים והמודאגים של הבוסים שלי. לא היה ספק שררה שם אווירה מדוכדכת ומלנכולית. יֵאוּש, עגמת נפש, ודיכאון. השידור הציבורי ניצח יחד עם מכבי ת”א לאורך כל הדרך לרבות שלבי ההצלבה אך לא העפיל עִמה לשלב הגמר בסלוניקי 2000. גמלה בלבי הדרך לומר את דבריי מייד למנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל ויו”ר הוועד המנהל של הרשות גיל סמסונוב יבד”ל. “אין טעם לבכות ולהתבכיין על מהלכים שנעשו ו/או לא נעשו בעבר ע”י ההנהלה. עכשיו צריך לעשות כל מאמץ לרכוש מייד את זכויות השידורים מידיו של ערוץ הספורט (ערוץ 5) בכבלים. אפשר לקנות כל אחד בכסף. גם את מיילן טנזר”, והוספתי, “ו/או למצוא דרך לשדר ישיר במשותף יחד עימם. אם נדרש לשדר “ראש בראש” מולם נכה אותם בתחרות הזאת שוֹק על יָרֵך. יאיר שטרן ואנכי מנהלים כבר מו”מ עם ערוץ הספורט בכבלים, אך אלוּ הם צעדי גישוש. שום דבר לא סגור. שום דבר לא חתום ושום דבר לא מובטח”.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן תמך מייד בדבריי. הוא עבר עִמי את שביל הייסורים שהיה מוכר כל כך טוב לשנינו וידע היטב על מה ובמי מדובר. “יואש צוֹדֵק”, אמר לסובבים. השני שהתעשת בין אנשי החבורה היה גִיל סַמְסוֹנוֹב, שאמר נחרצות ובקול רם, “יואש אלרואי, קח מיליון דולר והביא לנו את ה- Final Four”, ופנה אל מנכ”ל רשות השידור והוסיף, “אנחנו צריכים לתת ליואש אלרואי לנצח את ערוץ 5 בכבלים”. גיל סמסונוב זרק את המספר העצום הזה בן שבע הספרות לחלל האוויר רק מחמת הבושה. החרה – החזיק אחריו חברו וידידו האישי בוועד המנהל אַלוֹן אַלְרוֹאִי, שאמר בכעס ואכזבה גלויה, “כן יואש אלרואי, יש לך את האישור שלנו, אני חושב שיש לך את הגיבוי של כולנו כאן. לא יכול להיות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא תשדר את מכבי ת”א ב- Final Four של סלוניקי 2000, לאחר שקודם לכן שידרה את כל 23 המשחקים שהובילו את מכבי ת”א לסלוניקי . איך נסתכל בעיניי הציבור משלם האגרה…? מה יחשבו עלינו…? הוועד המנהל בראשותי ויחד עם חברי גיל סמסונוב יאשר את המחיר”. ממש מילים רושפות אש וחוצבות הרים. הן רק נאמרו מאוחר מידי ע”י שני אנשי הוועד המנהל שחלקו על המנכ”ל שלהם בכל תחום אפשרי ברשות השידור , אך היו פרטנרים ותומכים נלהבים שלוֹ בחזוֹן שידור יחיד ובלעדי, הלא הוא רכישת זכויות השידורים של משחקי מכבי ת”א באירופה. לפתע התעוררה לה גאוות היחידה של השידור הציבורי אך זה היה באיחור זמן עצום. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, מלמלתי לעצמי. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל סיכם כלהלן : “יואש אלרואי כולנו כאן סומכים עליך”. העניינים עם ערוץ 5 בכבלים הלכו והסתבכו בעקבות השאיפה של כולנו להשיב לערוץ 1 את ה- Final four בכל מחיר (כמעט). איש לא שיער עד להיכן תרחיק לכת ההסתבכות. פונקציה אחת נעדרה ממעגל ההנהלה באותו רגע בלילה של 30 במארס 2000. היה זה סמנכ”ל הכספים מוטי לוי ששלח את בנו למשחק המסקרן במקום להתייצב בעצמו בחלון הראווה של רשות השידור . היה לרשות הסכם לא כתוב בחוזה הכתוב עם הנהלת מכבי ת”א כי עליה לספק מספר כרטיסים למשחקיה (בשער 3 בהיכל ביד אליהו) לאותם אנשי הנהלת רשות השידור שחפצים לצפות במשחקים. אורי פורת היה אורח קבוע בכל משחק. הוא העריץ את מכבי ת”א. מוטי לוי היה נטול רגשות בעניין. מכבי ת”א לא עניינה אותו. עניין אותו מצבה של הקופה הציבורית שעליה הופקד והיה אחראי. כשהגיע הרגע ב- 1998 במאבק בין רשות השידור לבין ערוץ 5 בכבלים אודות רכישת זכויות הכדורסל הבינלאומי לרבות ה- Final four, הוא הודיע לנציג ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) הצרפתי זֶ’רוֹם וָואלְקֶה (Jerom Valcke) כי איננו מתכוון לשלם את המחיר שהוא מבקש, ושיחפש את החברים שלו בערוץ 5 בכבלים . הדבר צלח וירד מסדר היום מפני שבעונת 1999 – 1998 מכבי ת”א לא העפילה ל- Final four ותופעת העדרה כלל לא הורגשה , אך העסק הטלוויזיוני הסתבך עונה אחת אח”כ. מוֹטִי לֵוִי חסך כסף לאורי פורת מחד אבל מאידך הותיר אותו במלחמה העתידית בידיים חשופות באותו הרגע המכריע של 30 במארס 2000 בו הגיעה מכבי ת”א ל- Final four לאחר היעדרות בת עשור שנים מטורניר “ארבעת הגדולות” של אירופה.

יאיר שטרן ואנוכי התחלנו כבר לגָשֵש אצל מנהל ערוץ 5 בכבלים מר מיילן טנזר האם ייאות לוותר על בכורתו ולמכור לנו את זכויות השידורים של תחרויות ה- Final Four בסלוניקי באפריל 2000. ליתר דיוק בתאריכים של 18 ו- 20 באפריל 2000. החלפנו דברים אך החוזה היה רחוק מלהיסגר. הנהלת רשות השידור המקצועית והציבורית הייתה בצרוֹת . אילו הייתה מקשיבה לי ופוקחת בזמן את עיניה שטחו מראות את העתיד, ובוחנת בקפידה את מעשיה בעת המכרז על זכויות השידורים של הכדורסל האירופי והעולמי לחמש השנים הבאות  2004 – 1999, הייתה נדרשת לשלם עכשיו הרבה פחות לאירוע הספורט  היוקרתי שהיה אמור להיות ממילא שלה. עכשיו נדרשה רשות השידור לרדת על בּירכיה בפני ערוץ הספורט בכבלים כדי לזכות “ברצונו הטוב” וכדי שייאות לחְלוק עמנו את שללו. איש לא ידע ולא יכול היה להעריך (גם לא אני) מה יהיה מחירו הסופי של הכישלון שהפך לביזיון. בחצות הלילה הקר של יום חמישי – 30 במארס 2000 הסכימה רשות השידור בלֵית ברירה להקציב 1.000000 (מיליון) דולר לסילוקה של הבושה. זה היה מדהים. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי הנהנו בראשיהם והסכימו לדבריהם של גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי. למנכ”ל הרשות לא הייתה עכשיו ברירה אלא להיענות לאתגר הפיננסי העצום הזה בן 1.000000 (מיליון) מיליון דולר שנזרק לחלל האוויר ע”י יו”ר הועד המנהל של רשות השידור מר גִיל סַמְסוֹנוֹב. האלטרנטיבה השנייה הייתה הפקרת זירת ההתרחשות בסלוניקי לטובת שידורים בלעדיים של ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים) ב- 18 ו- 20 באפריל 2000, ובעקבותיה מה שיוותר לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא להתפאר בפני ציבור משלם האגרה ב- “חיסכון” כספי פרי הגותו של מוטי לוי. בתירוצים ערוץ 1 היה טוב. האפשרות המבישה הזאת לא נלקחה עוד בחשבונו של איש מהנוכחים . אובדן מהסוג הזה היה מטיל צֵל כבד לנצח על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ועַל הנהגתה הציבורית ומנהליה המקצועיים גם יחד. ההנהלה הראשית סמכה את ידיה על מנהל הטלוויזיה ועלי. ליד ניידת השידור המפורקת הם העניקו למנהל הטלוויזיה ולי את הסמכות המלאה להשיג את זכויות השידור גם אם נדרש לשלם בעבורם 1.000000 (מיליון) דולר. סמנכ”ל הכספים מוטי לוי הושאר מחוץ לתמונת המו”מ. סיום המו”מ נקבע בכל מקרה לשבת – 1 באפריל 2000, בשתיים בצהרים.

עזבתי עכשיו את היכל הספורט ביד אליהו יחד עם הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בדרכינו למסעדת “דִיקְסִי” הסמוכה. נסענו ברכבו הפרטי. הוא היה כבר בדרכו לחופשת סוף שבוע בכפרו דליית אל כרמל אך שמח לסעוד עִמי למרות השעה המאוחרת. השעה הייתה כבר כמעט אחת אחר חצות. בדרכינו ראינו עשרות אלפים נוהרים לכיכר רבין (לשעבר כיכר מלכי ישראל) כדי לחגוג את העפלת מכבי ת”א מזה עשור שנים ל- Final Four בסלוניקי 2000. גיליתי עכשיו שלא אכלתי מאום ביממה האחרונה בשל מתח השידור העצום. שנינו מתנו מרעב. לא יכולנו שלא לנעוץ בתאווה את שינֵינו בסטֵייק העסיסי. שמחה, כעס, תקווה ושוב חרון מילאו את לִבּי לפני שהגיע שלב התחינות השָנוּא עלי. רעיון הזחילה לרח’ קרמניצקי 14 בתל אביב מקום משכנו של ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים ובּוּשַת התחנונים בפני מיילן טנזר לא נתנה לי מנוח והדירה שינה מעיניי. כל חיי אני חי על פי העיקרון ואומר לעצמי כי טוֹב לי למוּת על רגליי מאשר לחיות על ברכיי. “זה האופי המחורבן שלי”, אמרתי לרפיק חלבי במסעדת “דִיקְסִי” התל אביבית בעודנו לועסים בשר מעדנים, והוספתי, “אני שונא להתחנן. גם בעסקי טלוויזיה”. ידעתי מה צופן לנו העתיד. היה ברור ליאיר שטרן ולי שעכשיו נדרש לכרוע ברך ולהתחנן. היינו שבויים בידיו של ערוץ 5 שלא באשמתנו. לטוֹב ולרָע. בעיקר לרע.

ערוץ הספורט היה בעל ברית מדומה שלנו. מתחרה טלוויזיוני שיאיר שטרן ואנוכי היינו חייבים להדביר. המו”מ הטלפוני בשבת – 1 באפריל 2000 בין שני בעלי ברית השידור התארך לכדי שבע שעות. סוכם שכל צד יקים לעצמו עמדת שידור נפרדת בהיכל הכדורסל בסלוניקי ובכך יוכל לשָדֵר לתחנת האם שלו כראות עיניו את כל האירועים הקשורים למפעל ובראשם את ארבעת משחקי ה- Final Four ומבלי להיות תלוי איש ברעהו. הוחלט שעשיית הכתבות וארבעת השידורים הישירים הם בלעדיים לשני גופי השידור בלבד – הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 וערוץ הספורט בכבלים המחזיקים במשותף בזכויות השידורים. הוסכם על דעתם של שני בעלי הברית כי תגי הזיהוי המאפשרים לצוותי הצילום והשידור של המשחקים לנוע בחופשיות ולהיכנס לאתר המשחקים בהיכל בסַלוֹנִיקִי יוענקו אך ורק לאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועובדי ערוץ הספורט. תמורת התענוג הזה הסכמנו מנהל הטלוויזיה ואנוכי לשלם לערוץ 5 בסופו של דבר סכום של 400000 דולר (ארבע מאות אֶלֶף) דולר עליו נוסף מע”מ של 70000 (שבעים אלף) דולר, ובנוסף לאפשֵר להם במסגרת ההסכם גם דריסת רגל בשני אירועי הספורט הבינלאומיים החשובים ביותר של שנת 2000. אליפות אירופה לאומות בכדורגל (2000 Euro) שעמדה להיערך בקיץ בהולנד ובלגיה, ואולימפיאדת סידני 2000 המתקיימת בסתיו באוסטרליה. תשלום כבד של ערוץ 1 לערוץ 5 בכבלים מכל היבט. בשבת – 1 באפריל 2000, שהינו יאיר שטרן ואנוכי שבע שעות תמימות במשרדו בקומה שלוש בבניין הטלוויזיה ברוממה בירושלים בעֵת ניהול המו”מ עם ערוץ הספורט, בעצם עם שמואל “שמוליק” קסוטו עו”ד ומשפטן של ערוץ הספורט מס’ 5 בכבלים.

בשעה שמונה ארבעים וחמש בערב צלצל מכשיר הפַקְס במשרדו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן . נשמעה השריקה הצורמנית ודפי החוזה הגיחו להם אט – אט ממכשיר הפקס שלוֹ שמספר המנוי הירושלמי שלוֹ ב- “בֶּזֶק” היה 5301467 – 02. יאיר שטרן קרא את ההסכם בעיון. כעבור רבע שעה בתשע בערב חתם על החוזה המנוסח בקפידה המאפשר לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשַדֵר ישיר את אירועי ה- Final Four  של סלוניקי 2000 במשותף עם ערוץ הספורט תמורת 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר פלוס 70000 (שבעים אֶלֶף) דולר תשלום מע”מ . הוא פִקְסֵס שבע רצון את ההסכם  בחזרה לשולחיו [1]. כמו כן ניאות מנהל הטלוויזיה מרצונו הטוב להעניק בחתימתו אפשרויות גישה ודריסת רגל חסרות תקדים לערוץ הספורט בשני אירועי שידור בינלאומיים בלעדיים של רשות השידור משחקי הכדורגל של 2000 Euro ושידור חלקי של אירועי אולימפיאדת סידני 2000, אומנם לא בשידור ישיר ורק לאחר שידורם הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך זה בכל זאת היה מתת טלוויזיוני בעל ערך רָב. צריך לקרוא את ההסכם כולו , כדי להבין איזה קורבן גדול הקריב הערוץ הציבורי בעת החתימה של יָאִיר שְטֶרְן על הסכם שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 עם ערוץ הספורט בכבלים. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי עמדנו במשימת המו”מ שהוטלה עלינו ע”י מנכ”ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העפילה אף היא בסופו של דבר ל- Final Four באפריל 2000 בסלוניקי. הביזיון הגדול של אי שידור ה- Final Four בטלוויזיה הציבורית נמנע אך תמורת מחיר כלכלי כבד. סילוק הבושה בביזנס הזה של עסקי תעשיית הטלוויזיה עולה ממון רב. בשעה עֶשֶר בערב בשבת – 1 באפריל 2000, כשעה לאחר חתימתו של יאיר שטרן על הסכם השידור עם ערוץ 5 בכבלים, שידרנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מִשְדָר סיכום בן שעתיים המציג את דרכה של מכבי ת”א ל- Final Four בסלוניקי 2000. מילות הפתיחה של השידור סיפרו לצופים את תוצאות המו”מ עם ערוץ הספורט בכבלים. שני ציוותי השידור שלנו מֵאִיר אַיְינְשְטַיִין ואֵלִי סַהַר ואוּרִי לֵוִי יחדיו עם רָלְף קְלָיִין ז”ל  ועוד 150 אנשים נוספים של ערוץ 1 הציבורי הוטלו למערכה, לקרב הטלוויזיוני, נגד ערוץ 5 בכבלים.

ראה בחלקו הראשון של הפוסט. 11 באפריל 2000 הנוגע ל- אחד המסמכים הנוגעים להפקת שידורי ה- Final four ההוא של סלוניקי 2000. כל אלמנט שנדרש על ידי לצורך תגבור יעילות ההפקה והגדלת אופציות השידורים הישירים מסלוניקי 2000, היה כרוך באישור מפורש של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל. 

[1] ראה נספח : מסמך ההסכם של שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין ערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5) מתאריך ה- 1 באפריל 2000.

ב- 17 באוקטובר 1999 היה ברור כי ניהול  רשות השידור בידי אוּרִי פּוֹרָת הוא בעייתי בלשון המעטה. הבחנתי בכך עם מינויו שוב למשרה הרמה ע”י ראש הממשלה בנימין נתניהו באפריל 1998. הרושם הזה התחזק כשביקר אותי בפאריס ב- IBC בעת שניהלתי, הפקתי, וערכתי את שידורי הטלוויזיה הישירים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. הוא היה עכשיו בן 63 ושונה לחלוטין מאורי פורת ההוא בן 49 שהכרתי באפריל 1984 כשמונה בפעם הראשונה למנכ”ל רשות השידור ע”י ראש הממשלה יצחק שמיר. אחר, לא רק במה שנוגע לרכישת זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים. הוא הפך לניהיליסט “מקצועי” שפועל ומחליט שלא על דרך ההיגיון, חרד וירא מכל דבר, חסר ביטחון, מתלבט שוב ושוב, פוסח על הסעיפים, ונראה כמי שאיננו שולט במצב. אך נותר אָהוּב. נוצר אבסורד בתוככי רשות השידור הענייה . בעוד אנוכי בתוקף תפקידי כמנהל מחלקת הספורט ומנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מגייס באופן אישי כ- 1.500000 (מיליון וחצי) דולר בשל חידלון המחלקה הכלכלית של הרשות אולם בגיבויו של איש סודי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לצורך מימון של שלושת מבצעי השידור הגדולים שלנו – הרי שסמנכ”ל הכספים של הרשות מוטי לוי מנסה לטרפד ההישגים המוניטאריים שלי. הציבור איננו מכיר את מבנה ההיררכיה בתוככי רשות השידור והטלוויזיה. נדרשתי ליוזמה הזאת, לגיוס כספים מחברות מסחריות באופן אישי על ידי, בגלל חוסר כישרונה המדהים של המחלקה הכלכלית של רשות השידור שהייתה תחת פיקוד של סמנכ”ל הכספים מוטי לוי, אולם בל נשכח כי אורי פורת מי ששימש מנכ”ל רשות השידור בעת ההיא היה הממונה הישיר על הסמנכ”ל מוטי לוי ומְלוֹא האחריות לתפקודם של הטלוויזיה והרדיו רבצה על כתפיו. הנה רשימת כמות הכספים שגייסתי באופן אישי (באמצעות הקרנת שקופיות חסות) ובגיבויו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן עבור שלוש הפקות הבינלאומיות הגדולות בפניהן ניצבתי, כלהלן :

1. 350000 (שלוש מאות וחמישים אלף) דולר בעבור השידורים הישירים התמודדות נבחרת ישראל בכדורגל בשני משחקיה נגד נבחרות קפריסין וספרד בחודשים ספטמבר ואוקטובר של שנת 1999 במסגרת Euro 2000 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בהולנד ובלגיה).

2. 250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר בעבור השידורים הישירים של ה- Final four של הכדורסל האירופי בסלוניקי 2000 (במידה ומכבי ת”א תעפיל אליו).

3. 1000000 (מיליון) דולר בעבור 31 שידורים ישירים של 31 משחקי טורניר הגמר של Euro 2000. 

שלושה מבצעי שידור טלוויזיוניים מורכבים שללא סיועה הכלכלי של חברת “פלא פון” היה בלתי אפשרי עבורי להרימם על פי המתכונת רחבת ההיקף כפי שתכננתי והצעתי אותם למנהל הטלוויזיה שלי יאיר שטרן. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (רבבה) עמודים במשך ארבע עשרה שנים שבין 2000 ל- 2012 ואשר קרוי “הפקות טלוויזיה חובקות ארץ ועולם” במסגרת הסדרה בת 13 ספרים ששמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שעליו פיקדתי בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1999 של שני המשחקים קפריסין – ישראל וספרד – ישראל הסתיים בהצלחה רבתי מהיבטי השיווק, התוכן והיקפו, וכמובן הרייטינג הבלתי נדלה. אולם כרגיל כגודל ההשקעה הטלוויזיונית – כך הייתה גדולה האכזבה מנבחרת ישראל בראשות המאמן שלמה שרף ושני שחקניו הבכירים אייל ברקוביץ’ וחיים רביבו. הנבחרת הזאת ניגפה פעמיים ונכשלה בפעם הרביעית ברציפות בעידן שלמה שרף להעפיל לטורניר הגמר של המונדיאל ו/או לטורניר הגמר של ה- Euro. רבים משחקני הכדורגל של הנבחרת שלנו סברו בעידן ההוא (ויש הסוברים גם כיום) כי לרוץ על כָּר הַדֶשֶא זהו הדבר הקשה ביותר בחיינו. בניגוד לנבחרת ישראל בכדורגל שכשלה – דרכה של הטלוויזיה בניהולו של יאיר שטרן צלחה בבירור גם הודות לעבודה קשה ויסודית ורציפה בתחום גיוס החסויות. אני לא הייתי שַר הספורט. הייתי שַר שידורי הספורט אצל אורי פורת ויאיר שטרן. תפקידי היה להפיק, לערוך, לנהל, ולנווט. ואז החלו החריקות בצמרת הרשות . סמנכ”ל הכספים מוטי לוי התלונן אצל מנכ”ל הרשות אוּרִי פּוֹרָת כי מנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי גונב לו את הפרנסה בגיבויו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. ב- בניין “שערי צדק” בירושלים (מקום משכנה של הנהלת רשות) החלו להתרוצץ רינונים והשמצות בגִינִי וּבְגִין מנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן. היה ברור מי הוא המקור. ב- 17 באוקטובר 1999 נזעק יאיר שטרן ממקומו. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מאז ומעולם הטיס מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (יאיר שטרן) לעברו של סמנכ”ל הכספים (מוטי לוי) מכתב נזיפה כה קשה וחמור בגין התנהלותו הנרפית, הרשלנית, העצלנית, וחסרת ידע. זהו לשונו של המסמך המקורי חסר תקדים בחריפותו. טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1999. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן חושף בבוטות ובפרהסיה את חולשותיו המקצועיות של סמנכ”ל הכספים של רשות השידור מר מוטי לוי. עותקים מהמסמך נשלחו למנכ”ל רשות השידור אורי פורת וליועצת המשפטית של רשות השידור עו”ד גב’ חנה מֶצְקֶבִיץ’. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ”ל רשות השידור אורי פורת נדהם לקרוא את המסמך החריף והבלתי שגרתי שכתב יאיר שטרן למוטי לוי אך הוא לא היה המום מידי ולא נפל מהכיסא. מנכ”ל רשות השידור הפך אומנם כבר בעת ההיא לאיש חלש ומתלבט שפוסח על שתי הסעיפים אך הוא לא היה עד כדי כך חסר אונים מכדי להבין את הטקסט החָמוּר והנוקשה שניסח יאיר שטרן במסמך הזה לעברו של הסמנכ”ל שלו מוטי לוי. הוא אוּרִי פּוֹרָת גם נותר נָבוֹן דיו והכיר בחשיבות תפקודו של יאיר שטרן כמנהל הטלוויזיה. על מנהל הטלוויזיה המצוין יָאִיר שְטֶרְן נכפה שיווי משקל בלתי אפשרי. משוואה מתמטית מעוותת. בצִדוֹ האחד של הגרף סוסים דוהרים ובצדו האחר שְוָורִים עַצֵלים. המצב היה ביש. מנכ”ל הרשות אורי פורת ז”ל הבין שאין עוד בכוחותיו הדלים לייצר מציאות הרמונית בתוככי רשות השידור מה עוד שיו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמסוֹנוֹב ויו”ר וועדת הכספים של המליאה אַלוֹן אַלְרוֹאִי זינבו בו שוב ושוב. מר גִיל סַמְסוֹנוֹב נהג לקטֵר לי מעת לעת : “תראה איזה מנכְ”ל דַל יש לנו”. אין לשכוח כי שניהם אורי פורת וגִיל סַמְסוֹנוֹב היו פרי מינויו של ראש הממשלה בנימין “ביבי” נתניהו ומר אַלוֹן אַלְרוֹאִי פרי מינוי של סִילְבַן שָלוֹם. שניהם גִיל סֶמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי היו נחושים להדיח את אורי פורת מכהונתו הרמה ולהציב מישהו טוב ממנו בתפקיד מנכ”ל רשות השידור. כמובן מישהו שעונה על הפרמטרים הפוליטיים. מישהו שהם סומכים עליו מרשימת הימין הפוליטי. שני המסמכים החשובים ביותר שהשיגו אותי לאחר שגשוג השידורים הישירים של מבצע קפריסין וספרד במסגרת קדם Euro 2000 (בחודשים ספטמבר ואוקטובר של שנת 1999) ומבצע השידורים הישירים של טורניר ה- Final four  האירופי בכדורסל של סלוניקי באפריל 2000, לא היו מכתבי הצל”שים מהבוסים שלי, אלא מסמכי הערכה של גב’ רוֹנִית לָטְשוֹבֶר ומר גִיל בּוּל שני אנשי השיווק של חברת “פֶּלֶא פון”. חברת “פֶּלֶא פוֹן” בראשות יו”ר הדירקטוריון יעקב “קוֹבִּי” בֵּן גוּר ואנשי הביצוע שלו מר גִיל בּוֹל וגב’ רוֹנִי לָטְשוֹבֶר מִמְנוּ ב- 600000 (שש מאות אלף) דולר את העלאתם ל- “אוויר” של שני המבצעים הללו. ההצלחה הכלכלית הזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הובילה אותי למחשבה והכרה ברורה כי בפינות שונות במדינה מונח כסף מסחרי שניתן לאסוף אותו על ידינו למען מטרותיו של השידור הציבורי. אירועי הספורט הגדולים הרלוואנטיים בארץ ובעולם היוו בהחלט מטרה ויעד כיבוש של ערוץ 1 ורשות השידור. נדרשו מאתנו טיפ טיפה של יוזמה, מרץ, וכישרון כדי להביא את הכסף המסחרי הזה לביתנו הטלוויזיוני. טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1999. מכתב הצל”ש של גב’ רוֹנִית לָטְשוֹבֶר מנהלת התקשורת השיווקית של חברת “פלא פון”, שנשלח אלי, בתום מבצע השידורים של משחקי קפריסין – ישראל וספרד – ישראל. זאת הייתה זריקת עידוד חשובה לאורח המחשבה והיוזמה שלי (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

שגשוג מבצע סלוניקי 2000 הוליד גם צל”ש חשוב של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת (שאין לזלזל בו למרות המחלוקות) שנשלח אלי ב- 23 באפריל 2000 (הובא כבר בפוסטים הקודמים) . הוא היה חשוב אך לא מספיק חשוב מפני שנעדר את הפרטים שהבטיח לי לפני כן, טכנולוגיה, ממון יתר, וכוח אדם, אלה שנועדו לשפר את איכות השידור הציבורי בתחום הקונקרטי שאני הייתי אחראי עליו.

סופו של חודש אפריל 2000 היווה משבר עבור רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לבטח עבורי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן פרש לעַד. מעמדו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי הוּעַם. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ִגיל סַמְסוֹנוֹב מתומכיי סיים אף הוא את תפקידו ושָב לחברת הפרסום והשיווק שלו בתל אביב. השוק הטלוויזיוני בארץ הפך לתחרותי יותר ויותר בתחום שידורי הספורט . כולם חשקו בכדורגל הישראלי ובקבוצת הכדורסל של מכבי ת”א. מכבי ת”א לא הייתה אלופת אירופה רק “Runner up” אולם עוררה סביבה עניין כאילו היא אלופת ה- NBA  היה ברור כי נידרש לשלם עבור זכויות השידורים הון עתק אם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באמת רוצים לשדר אותה על סיגנל הטלוויזיה שלנו. העסק הכלכלי הפך למסובך יותר ויותר. הקושי העיקרי היה לשכנע את מנכ”ל רשות השידור בצורך הקונקרטי הזה ובהזדקקות הכללית לאירועי הספורט הרלוואנטיים באשר הם. אורי פורת התלבט עד בלי די. יו”ר הוועד המנהל החדש של רשות השידור נַחְמָן שַי והמִשְנֶה שלו גב’ אַהוּבָה אוֹרֶן – פִּינֶס ז”ל הקשו עליו את חייו המקצועיים. לרוע מזלו ניצב לידו סמנכ”ל כספים בלתי יצירתי בדמותו של מוטי לוי. לא פעם אחת שַח באוזניי את געגועיו ליכולתו המוכחת של מר יוֹחָנָן צַנְגֶן, קודמו של מוטי לוי, שכיהן כעת כמנכ”ל משותף של חברת “רֶשֶת” בערוץ יחדיו עם דן שילון. ב- 30 באפריל 2000 שלחנו מנהל הטלוויזיה ואנוכי כל אחד בנפרד במקביל את תגובתנו האישית למנכ”ל הרשות אורי פורת ז”ל אודות המתחולל באגף הטלוויזיה של רשות השידור בתום מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של טורניר ה- Final four של סלוניקי בחודש אפריל של שנת 2000. אנוכי הרצתי את מכתבי בעקבות מכתב ההערכה שקיבלתי ממנכ”ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת, ומנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן הטיס את המֶסֶר שלו בגלל מכתב הנזיפה ההוא שקיבל מהמנכ”ל שלו. חלפו מאז 16 (שש עשרה שנים). אינני מתגעגע כלל לאותם הימים ההם בהם נכפיתי כל פעם מחדש ללכת עם הראש בקיר. בלתי נתפש. הציבור איננו מבין באיזה מְצִיאוּת טלוויזיונית מטורפת היינו שרויים ופעלנו במשך שנים באותו ערוץ 1 ובאותה רשות השידור של מדינת ישראל. אורח חיים של מסורבלות וכבדות ודרך חיים של ביורוקרטיה בלתי מתקבלת על הדעת באותם שני המוסדות, ערוץ 1 ורשות השידור. בתנאים המגוחכים האלה נדרשתי להתחרות נגד אנשי ערוץ 5 בכבלים וגם לנצח אותם.

כאמור באותו היום ההוא של 30 באפריל 2000 סיים יאיר שטרן את תפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 7 שנים, מאז מונה למשרה הרמה ב- 1993 ע”י מוטי קירשנבאום. זהו מכתב הפרידה ששלח יאיר שטרן למנכ”ל רשות השידור אורי פורת. זהו המסמך האחרון שנשלח מטעמו למנכ”ל הרשות בטרם נפרד לעד מביתו השני שהיה לפעמים גם ביתו הראשון. אותו התאריך ההוא של ה- 30 באפריל 2000 בו כתב את המסמך הנ”ל למנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל, היה כאמור היום האחרון של יאיר שטרן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. בתום שלושים שנות קריירה משגשגת ויוצאת דופן כתב לי יאיר שטרן ב- 30 באפריל 2000 את מכתב הפרידה שלו ממני. פרידה מקצועית אך גם אישית. חלפו מאז יותר מ- 16 (שש עשרה) שנים. גם עכשיו כשאני מעלעל במסמך הזה עוֹרי הופך לעוֹר ברווז. יאיר שטרן נותר עבורי אישיות עַל בעלת יושרה, מוסר, כנות, הגינות, ודרך ארץ. מיוחדת במינה.

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן נפרד ממני בתום שנות דור של קריירה משגשגת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הוא נחשב בעיניי לאישיות עַל בעלת הדר, אינטגריטי, ודיגניטי. השנים חולפות להן במהירות או טו טו אני כבר בן 80 אולם יאיר שטרן האדם נותר בלתי נשכח עבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי (כ- 10000עמודים) והקרוי, “הקשר הסימביוטי”.  הספר “הקשר הסימביוטי” הוא אחד מתוך 13 ספרים עבי כרס בסדרה רחבת היקף שאני עדיין חוקר וכותב תחת השם הכולל, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. טקסט מסמך : זהו שער הכריכה הקדמי של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (כ- 10000עמודים) בשנים 20012 – 2000, ונקרא “הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט מסמך : זהו שער הכריכה האחורי של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (כ- 7000 עמודים) בשנים 2012 – 2000, ונקרא “הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרולוג של טרגדיה טלוויזיונית. לא אחרית דבר. פרולוג.

בסיומו של הפוסט הזה מס’ 612 אני מבקש להביא ציטוט ו/או שניים מהמאמר שכתב העורך ועיתונאי העַל הוותיק של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר איתי לנדסברג ב- “עין השביעית” ב- 1 במארס 2000, וכותרתו, “אורי פורת אינו מנהל”.

תזכורת : ציטוט מתוך מאמר של איתי לנדסברג שנכתב ב- “עין השביעית” ב- 1 במארס 2000 בו האפילוג והפרולוג של הפוסט הקונקרטי הזה מס’ 612 משמשים בערבוביה ב- תפקידים כפולים. הפרולוג רשאי להיות אפילוג והאפילוג יכול לשַמֵש פרולוג.

“(…) כותב שורות אלו אינו חבר וועד. אני עורך ומפיק כבר עשר שנים תוכניות דוקומנטריות בטלוויזיה. ואני שואל, א – פרופו הניסיון לחסל את הערוץ הראשון באמצעות הוצאת כל ההפקות החוצה : האם המבקר או הצופה רוצה שהילדים שלו יגדלו על “שמש” ו- “פוקוס” או על “מבט שני”, “תקומה” ו- “לא תרצח” ? על “מי רוצה להיות מיליונר”או על “מקבילית המוחות” האנכרוניסטית (אך שאיננה מעודדת בצע כסף, אלא רק ידע) ? הערוץ הראשון עשה את “סוף עונת התפוזים” (עם יוצרים מבחוץ), את “קסטנר” (עם צוות הפקה של הערוץ ובמאי מבחוץ), את “מכתבים מלבנון” (עם במאי וצוות של הערוץ) ועוד ועוד, עם יוצרי הבית וגם עם אחרים (אולי לא מספיק). נכון. יש אצלנו בעיות, יש בעיות שיוצרים הוועדים, אך יש בעיקר בעיות אמיתיות של ניהול גרוע ולא מקצועי. אין לנו כישרונות ניהול. פשוט. מי שישב מול רפי גינת וחתם בלי להתווכח על הפקת חצי שעה בשבוע, תמורת 7.000000 (שבעה מיליון) שקל לשנה הוא לא מנהל. הוא אדם חסר כישרון. מנהל בתוארו, שאינו מסוגל לנהל מו”מ ואינו מסוגל להרים צוות הפקה מתוך הבניין. מי ששילם לטירונית מירי שילון 42000 (ארבעים ושניים אלף) דולר לתוכנית, תוכנית שניתן להרים באמצעות שעה אחת של עבודה, חמישה טלפונים וספה אדומה, הוא איננו מנהל. מי שהביא את התוכנית של קושניר למען רייטינג של 4.5%, בלי שעשה פיילוט ובלי שבדק את איכותה לפני השידור, הוא גם זה שניסה להביא עכשיו את “כלבוטק” השערורייתית. מי שבעבור הפשלות הניהוליות שלו, שגורמות לגירעון תקציבי של עשרות מיליוני שקלים, מבקש לפטר מאות עובדים כדי לכסות את האוברדרפט שהוא עצמו יצר בחוסר כישרונו, הוא לא מנהל. הוא לדעתי, סתם מהמר על כספי הציבור (…)”.

סוף הפוסט מס’ 612. הועלה לאוויר ביום שלישי – 5 ביולי 2016.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *