פוסט מס’ 617. “שודדי הרשות האבודה” (חלק 6). פרופסור דן כספי וספרו “סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור” מ- 2005. התחקיר “שודדי הרשות האבודה” שודר בתוכנית “הָמָקוֹר” של רביב דרוקר וברוך קרא בערוץ 10 ביוני – 2016. באוגוסט 2001 התפטר מנכ”ל רשות השידור אורי פורת מתפקידו. בפני השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ניצבו אז ארבע אופציות טובות לבחירת מנכ”ל חדש במקומו של אורי פורת : ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי. רענן כהן וויתר על כולן ובחר בהסכמת ראש הממשלה אריאל שרון ב- תא”ל מיל. רָן גַלִינְקָא לתפקיד מנכ”ל רשות השידור. במארס 2002 הדיח ראש הממשלה אריאל שרון את רן גלינקא. השר הממונה רענן כהן פסח שוב בחטף על ארבעת השמות הנכבדים הללו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי ו- הציע לראש הממשלה אריאל שרון מועמד משלו, מטעמו. רענן כהן ביקש להציב את יוסף בר-אל על הכֵּס הרָם של מנכ”ל רשות השידור. ראש הממשלה נענה לבקשה. השאר כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה. פוסט מס’ 617. כל הזכויות שמורות. 26 ביולי 2016

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

————————————————————————————–

פוסט מס’ 617. הועלה לאוויר ביום שלישי – 26 ביולי 2016

————————————————————————————–

“שודדי הרשות האבודה” (חלק 6) הוא מסמך אישום טלוויזיוני חריף שדן באיבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011, ואשר למרבה הצער שוּדָר מהאמצע ולא מההתחלה. חצי עבודה. הוא גם רואה אור משום מה ב- “המקור” של ערוץ 10 באיחור זמן גדול. טוב שרביב דרוקר וברוך קרא נזכרו לעשות את תפקידם בפיגור של שנתיים אחרי התחקירים ההם באותו עניין שביצעו לפניהם העיתונאים נתי טוקר מ- TheMarker / “הָאָרֶץ” ורז שכניק מ- העיתון “ידיעות אחרונות”. זה לא התחיל ב- 2011. הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית ועמה נִיצָנִי העוֹבֶש הגסים הראשונים הופיעו עם מינויו של אורי פורת ז”ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת בנימין נתניהו במקומו של מנכ”ל רשות השידור היוצא מוטי קירשנבאום ז”ל. ניצני העוֹבֶש הבשילו למעשי שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם בשנות האֹפֶל של 2005 – 2002 בתקופת שלטונו של מנכ”ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בגינן הודח וסולק ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. רביב דרוקר וברוך קרא הגישו ב- “המקור” בערוץ 10 ביום שלישי – 28 ביוני 2016 כתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת המנכ”ל יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011. אותה הַחֶרֶב הפוליטית שדקרה את מנכ”ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ”ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, “לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל”. פוסט מס’ 617. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי.

yoash 22

טקסט תמונה : מאי 1988. מלון Seoul Garden בבירת דרום קוריאה סיאול. אנוכי לבוש בקפידה לבוש חליפה, מחויט, ומעונב בחדרי הענק והמְרֻוָוח במלון (אפשר היה לשכן בו פלוגה של “גולני”) בטרם פגישת ה- WBM ה- 1 (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) שהתכנסה בסיאול לקראת דיוני הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים של אולימפיאדת סיאול 88′. הסתכלתי במַרְאָה הגדולה שהוצבה בחדר הרחצה שלי ולא האמנתי למראה עיניי. נראיתי לעצמי כאילו התחפשתי לקראת חג פורים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 23

טקסט תמונה : מאי 1988. סיאול דרום קוריאה. סיור של אנשי הטלוויזיה מכל העולם הנוטלים חלק ב- WBM ה- 1 במתקנים האולימפיים של סיאול בירת דרום קוריאה. אנוכי יושב מימין בחולצת פסים צבעונית (מרכיב משקפי שמש) באצטדיון הטניס האולימפי. בתווך זהו אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC (הרשת האמריקנית שלו קנתה את זכויות השידורים הבלעדיות של המשחקים האולימפיים של סיאול 88′ תמורת סכום של 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר. מעבר לכתפו הימנית של אלכס גלעדי זוהי האיטלקייה גב’ סרנלה גארוני (Serennela Garroni) מנהלת ה- Eurovision Office של רשת הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מסמך ששלח לי מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. מישהו מבין שנינו השתנה וזה לא הייתי אני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מסמך ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי לאולימפיאדת ברצלונה 92′ על מנת להפיק ולשדר משם (עם צוות של 20 אנשים) 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שנת 2000. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חורף 2002. זהו המסמך המקורי  שנכתב אלי ע”י אלכס גלעדי (חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC וסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומייסד חברת “קשת” בערוץ 2) ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי לעַד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור בעקבות מינויו של יוסף בר- אל בקיץ 2002 למנכ”ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 shai 27טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. מכתב הפרידה של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב היה נחמד אבל לא הגירושין. הגרושים שלי מרשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. נחמן שי לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שהוא היה חייב לעשות מתוקף תפקידו ולא עשה, ביצעה זאת במקומו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ב- 2 במאי 2005. היא הדיחה וסילקה את יוסף בר-אל מכיסאו הנישא כמנכ”ל ועורך ראשי של רשות השידור לעבר פֵּאָה אפלולית ומוצלת בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי לדורותיו. לראשונה בתולדות מדינת ישראל הודח מנכ”ל רשות מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא נרשם בקורותיו של השידור הציבורי כ- מנכ”ל לא חשוב.  (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח”כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה חיש מהר כמופרך לחלוטין. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ”ל רשות השידור, ואשר הציבו אותו בטעות בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והדיחו אותו לאלתר. הוא יוסף בר-אל סולק (!). ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו”ד מני מזוז הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ”ל רשות השידור הכושל יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל ב- 2005, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. בין היתר מנכ”ל יוסף בר-אל ההוא הואשם בשחיתות ושוחד מסך, ונחתך לתמיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“שודדי הרשות האבודה” (חלק 6). פרופסור דן כספי וספרו “סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור” מ- 2005. תחקיר “שודדי הרשות האבודה” שודר בתוכנית “המקור” של רביב דרוקר וברוך קרא בערוץ 10 ביוני – 2016. באוגוסט 2001 התפטר מנכ”ל רשות השידור אורי פורת מתפקידו. בפני השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ניצבו אז ארבע אופציות טובות לבחירת מנכ”ל חדש במקומו של אורי פורת : ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי. רענן כהן וויתר על כולן ובחר בהסכמת ראש הממשלה אריאל שרון ב- תא”ל מיל. רָן גַלִינְקָא לתפקיד מנכ”ל רשות השידור. במארס 2002 הדיח ראש הממשלה אריאל שרון את רן גלינקא. השר הממונה רענן כהן פסח שוב בחטף על ארבעת השמות הנכבדים הללו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי ו- הציע לראש הממשלה אריאל שרון מועמד משלו, מטעמו. רענן כהן ביקש להציב את יוסף בר-אל על הכֵּס הרָם של מנכ”ל רשות השידור. ראש הממשלה נענה לבקשה. השאר כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה. פוסט מס’ 617. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

פרפרת 1 : מוסף “7 לילות” של “ידיעות אחרונות” פרסם ביום שישי – 22 ביולי 2016 תזכורת נרחבת אודות 100 עובדות מדהימות שפורסמו בשנים האחרונות במוסף הזה “7 לילות”. עובדה מס’ 46 אודות התיעוד הטלוויזיוני של השער שהבקיע מרדכי שפיגלר במשחק נגד שוודיה 1:1 בבית המוקדם בטולוקה (Toluca) ב- 7 ביוני 1970 במסגרת מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970, איננה נכונה (!) מדובר בשמועה מקושקשת שהפכה כבר לאגדה אורבנית. זוהי לשונה של עובדה מס’ 46 : “הקלטת ההיסטורית של השער של שפיגלר במונדיאל 1970, בקולו של דן שילון, נתגלתה לבסוף כמעצור בדלת אחד הצריפים בערוץ 1 ברוממה”דיווח שקרי שמצוץ מהאצבע (!). בלוף שדומה לאותה האגדה האורבנית שמספרת לציבור בשמו של אריה מליניאק כאילו יו”ר מועדון מכבי ת”א בכדורסל שמעון מזרחי התנה ב- 1990 את מכירת זכויות השידורים של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה לחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בתנאי שאפטר ואדיח את אותו אריה מליניאק מכס פרשן הכדורסל שלי. בשני המקרים המצוינים לעיל מדובר בסיפורים מופרכים. הבלוג הקונקרטי הזה הקרוי yoashtvblog.co.il איננו “הנהלת חשבונות”. אולם הוא לבטח הוקם על ידי לא רק לצורכי הענקת מידע אלא גם לצורכי מיסוד האמת והגנה על האגפים שלי מפני כל מיני בלופרים ושרלטנים שמנצלים את השנים שחלפו ואת הזיכרון הציבורי שדהה. לא שלי. אריה מליניאק יודע היטב מדוע סולק על ידי ב- 1991 מכס פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. איזה שמעון מזרחי ואיזה נעליים.

להלן הפרכה מורחבת שלי אודות קולו האותנטי המחוק והאבוד של שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, מי שתיאר ב- 7 ביוני בעיר טולוקה במכסיקו את שערו ההוא של מרדכי שפיגלר במונדיאל מכסיקו 1970. מרדכי שפיגלר הבקיע בדקה ה- 56 את שערה של נבחרת שוודיה במשחק בבית המוקדם בטולוקה ב- 7 ביוני 1970. המשחק הסתיים בתוצאת תיקו 1:1.

כבר בעת סיקור מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 בתקופת בראשית של הטלוויזיה ישראלית הציבורית הצעירה (טרם צוידה בתקשורת לוויינים), הניחה הנהלת רשות השידור בראשות המנכ”ל שמואל אלמוג ז”ל ומנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ז”ל אבן יסוד בעיתונאות. ההנהלה הזאת קבעה כי השַדָּר דן שילון ישדר את שלושת משחקי נבחרת ישראל בבית המוקדם בטולוקה ואת משחק הגמר באצטדיון “אָצְטֶקָה” במכסיקו סיטי – מעמדות שידור באצטדיונים. ב- 1970 פִּרְסֵם השידור הציבורי הטלוויזיוני לראשונה בראשות שמואל אלמוג, חגי פינסקר, ודן שילון את מניפסט הדיווח העיתונאי שלו מהשטח, ממוקד ההתרחשויות, מעמדות שידור באצטדיונים, מ- היכלי התחרויות, מבריכות השחייה, מהמגרשים (!) ואמר לאו רבתי לשידורי ה- Off tube (!). לכן יש ערך היסטורי עליון למסמך ששיגר מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ב- 19 ביוני 1980 למנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי בטרם סיקור אולימפיאדת מוסקבה 1980 הקובע כלהלן : “שידורי ה- Off tube של אולימפיאדת מוסקבה 80′ מהמוניטורים בירושלים ע”י אנשי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, נובע אך ורק מהחרמת האולימפיאדה ע”י ישראל ואיננו משמש תקדים לעתיד” (!). מן ההיבט הזה היה יוסף “טומי” לפיד ממשיך דרכם של שמואל אלמוג וחגי פינסקר.

lapidטקסט מסמך : 19 ביולי 1980. מסמך בעל חשיבות היסטורית עליונה ארוכת שנים. זהו אחד המסמכים הערכיים ביותר בהיסטוריה של השידור הציבורי אותו כתב מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל למנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי (באמצעות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק “צחי” שמעוני ז”ל ובאמצעות מנהל החדשות חיים יבין יבד”ל) ערב פתיחת אולימפיאדת מוסקבה 80′. המסמך קובע כי שידורי ה- Off tube של אולימפיאדת מוסקבה 80′ מהמוניטורים בירושלים ע”י אנשי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, נובעים אך ורק מהחרמת האולימפיאדה ע”י ישראל ואינם משמשים תקדים לעתיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

ב- 1970 הונח נדבך יסוד חשוב בעיתונאות הטלוויזיונית של מדינת ישראל ע”י מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- 2 חגי פינסקר ז”ל. נקבע מפורשות ובאופן חד משמעי כי את אירועי הספורט הבינלאומיים שנבחרו ונועדו לדיווח ישיר, משדרים ממקום התרחשותם, מהשטח, מעמדות שידור באצטדיונים בחו”ל. בדיוק כפי שמכסים את אירועי הספורט בארץ.   

בקיץ 1970 אירחה מכסיקו את טורניר גמר גביע העולם בכדורגל הידוע בכינויו “המונדיאל” בהשתתפות נבחרת ישראל. ישראל תחת שרביט אימונו של עמנואל שפר ז”ל העפילה בפעם הראשונה בתולדותיה לאותו גמר גביע העולם בכדורגל ההוא במכסיקו 1970 לאחר שדורגה בראש הבית האוקיאני לפני נבחרות אוסטרליה ו- ניו זילנד. מנכ”ל רשות השידור הראשון שמואל אַלְמוֹג ז”ל ומנהל הטלוויזיה השני חגי פִּינְסְקֶר ז”ל שהתמנה לתפקיד לאחר עידן פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד, שלחו לראשונה את שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטירון דָן שִילוֹן וגם את שַדָּר רדיו “קול ישראל” הוותיק נחמיה בן אברהם לכסות את שלושת משחקי נבחרת ישראל בבית המוקדם בעיר המקסיקנית הרחוקה טוֹלוּקָה נגד נבחרות אורוגוואי, שוודיה, ואיטליה. היה מדובר בניסיון טלוויזיוני ראשון חדשני, אקספרימנט מורכב ומסובך טכנולוגית ולוגיסטית, גם בגלל היעדר כליל של תקשורת לוויינים בין מכסיקו לבין לישראל. תחנת התקשורת ל- לוויינים במישור עמק האלה (ליד ירושלים) טרם הוקמה. סיגנלי הקבוצה המבצעית הטלוויזיונית Telemexico (שימשה Host broadcaster בינלאומי של המִפְעָל) מאצטדיוני הכדורגל ברחבי מדינת מכסיקו הענקית שהטלוויזיה הישראלית הציבורית חפצה בהם, נשלחו באמצעות הלוויינים האמריקניים מ- מכסיקו על פי הסכם מוקדם שלנו עם EBU ו- RAI לאולפני הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI ברומא, הוקלטו שם על מכונות VTR נושאות טייפים מגנטיים כבדים (רוחב הרצועות של הסרטים המגנטיים היה 2 אינטשים), ונשלחו במטוסים לשדה התעופה הבינלאומי של ישראל בלוד (בטרם הוסב שמו לנתב”ג). משם נאספו ע”י מוניות מיוחדות והובאו לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממנה בירושלים. צריך להבין שדן שילון וסגנו דאז אלכס גלעדי ביססו ב- 1970 בימי בראשית ההם את הקשר הטלוויזיוני הבינלאומי שלהם עם העולם באמצעות סרטי החדשות הקצרים של סוכנות הצילום האנגלית “VISNEWS” שמקום מושבה היה בלונדון. בראש דסק הספורט של החברה ניצב איש בריטי יקר, אמין, יעיל, חרוץ, ואדיב בשם נִיל מָאלָארְד (Neil Mallard). אישיות בלתי נשכחת גם עבורי.

ב- 12 באוקטובר 1968 נערך במכסיקו סיטי טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 19 במניין הזמן החדש. האולימפיאדה היא יעד שידור טלוויזיוני ראשון במעלה אך לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד לא היה כל סיכוי להגיע לקו הזינוק שלה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקושי נעמדה על רגליה באוקטובר 1968 אולם רצון עובדיה לפרוץ קדימה ולשַדֵּר היה עצום. בעודה נתמכת עדיין ע”י משרד ראש הממשלה (בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ושר ההסברה שלו ישראל גלילי) [1] היא כבר שידרה פעמיים בשבוע את מהדורת החדשות “מבט”. היו לא מעט שגיאות טכניות בראשית הדרך המפותלת תוך כדי השידורים. התמונה והקוֹל שהופקו באמצעות צילומי Film שודרו לעיתים ממכונות ה- Telecine במאסטר בקומה ב’ של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים, בלא סינכרוניזציה. הצופים בסלון ביתם נבהלו מפני שחשבו שהאשם במקלט הטלוויזיה החדש שרכשו, והנה הוא כבר התקלקל. ניידת השידור ה- “OB הכָּחוֹל” יצאה מירושלים להקליט באחד הימים החמים של קיץ 1969 תוכנית בידור ב- “חַאן” בעכו. הניידת נבנתה באנגליה הקרירה ולא הותקן בה מזגן אוויר שיקרר את המכשירים האלקטרוניים הרגישים. מששבה הניידת לבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים גילו העובדים כי סרטי ההקלטה נותרו ריקים. הקיץ החַם והלַח בישראל עשה שַמוֹת בניידת השידור הזאת והוציא אותה מכלל מפעולה. היא עבדה על ריק מבלי שמפעיליה יהיו ערים לבעיית הקירור [1]. בחודשים ינואר, פברואר, ו- מארס של שנת 1969 לאחר וויכוח ארוך החליטה ממשלת ישראל (בפברואר 1979 מת ראש הממשלה לוי אשכול והחליפה אותו גולדה מאיר) על סיום פעולות צוות ההקמה בראשות פרופסור אליהוא כ”ץ (בן 90 היום) וסגנו עוזי פלד (בן 79 היום) ועל הכללתה של הטלוויזיה הצעירה עוּלַת ימים לצדו של רדיו “קול ישראל” הוותיק תחת קורת ניהול משותפת של רשות השידור. בראשה הוצב ב- 31 במארס 1969 המנכ”ל ה- 1 בתולדותיה שמואל אלמוג ז”ל .

מונדיאל מכסיקו 1970. מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז”ל, מחליטים : כן לעבודה עיתונאית ישראלית ושידור טלוויזיה מהשטח. לא לשידור טלוויזיה Off tube. 

אקדים ואומר כלהלן : למרות הקשיים הטכנולוגיים הטלוויזיוניים הרבים, לרבות היעדר ניסיון בהפקות כה מרוחקות מהארץ, ו- בשל היעדר תקשורת לוויינים בין מכסיקו לישראל, יכלו שמואל אלמוג ז”ל וחגי פינסקר ז”ל בקלות אם כן לבקש את הקלטתם באיטליה (רק עם International Sound), לצוות על דן שילון להישאר בארץ בירושלים, ולהורות לו על שידור Off tube מאוחר יותר באולפן בירושלים של אותם המשחקים הנ”ל שממילא לא נקלטו בארץ בשידור ישיר. אבל לא (!). ארבעת משחקי מונדיאל מכסיקו 1970 (שלושה בהשתתפות ישראל + משחק הגמר ברזיל איטליה 1:4) שודרו ע”י דן שילון מעמדות שידור באצטדיוני מכסיקו, הוקלטו באולפני RAI (הטלוויזיה האיטלקית הציבורית), ושודרו בארץ באיחור של 24 עד 48 שעות. שמואל אלמוג ז”ל וחגי פינסקר ז”ל אמרו לא ל- Off tube וכן לשידור מהשטח ממוקדי ההתרחשות. זאת הייתה אחת משעותיה היפות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, דרדק תקשורתי שזה אך נעמד על רגליו, ו- הורו לדן לטוס למכסיקו ולעשות את עבודתו העיתונאית, שידורם של ארבעת המשחקים המדוברים מעמדות שידור במקום התרחשותם. מדובר היה בהחלטת ניהול היסטורית כבירה ועיתונאות טלוויזיונית במיטבה. משדרים לציבור מהשטח. לא מעתיקים מהמוניטור בשיטת ה- Off tube. 

אם לפַרֵט יותר הרי שמנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה פרופסור שְלמה אהרונסון הִפעיל החל מקיץ 1968 במסגרת הניהול שלו כוחות צעירים רבי מֶרֶץ כמו דָן שִילוֹן, מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז”ל, חַיִים יָבִין, טוּבְיָה סַעַר, שָרִי רָז, רָן אֵדֶלִיסְט, דָן בִּירוֹן, רוֹן בֵּן יִשַי, שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז”ל, מִיכָה לִימוֹר ועיתונאים אחרים מבלי להטיס כתבים לחו”ל. בשלב הזה של שידור מהדורות “מבט” בשנים הראשונות של 1970 – 1968 הן הסתפקו בפירורים חדשותיים בלבד לרבות האירועים האולימפיים של אולימפיאדת מכסיקו באוקטובר 1968. עורך “מבט” היה מוטי קירשנבאום ז”ל שגם כתב את הטקסטים עבור שני המגישים שלו חַיִים יָבִין ודָן שִילוֹן.

kirshenbaum 2טקסט תמונה : 1968. תמונה היסטורית. זהו עורך “מבט” מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל (בן 29 בתמונה) הוגה ליד מכונת הכתיבה הישנה שלו. מוטי קירשנבאום ז”ל למד קולנוע וטלוויזיה בשנים 1968 – 1962 באוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס – ארה”ב. ב- 1968 שב ארצה וחבר מייד לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אליהוא כ”ץ (בן 90 היום) וסגנו עוזי פלד (בן 79 היום). מנהל חטיבת החדשות דאז היה פרופסור שלמה אהרונסון. בעת שיחות התחקיר הארוכות שלי עמו בקפה “מיכל” בתל אביב (צומת דיזנגוף – ז’בוטינסקי) אמר לי כי הציב את מוטי קירשנבאום להיות עורך “מבט” בגלל כישרונו והשכלתו הטלוויזיונית, והוסיף, “לא טעיתי”. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי “שמונה ימי בראשית” במסגרת סדרת 13 הספרים שדנים ב- “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

סוכנות הצילום הטלוויזיונית האנגלית “VISNEWS” (מושבה היה בלונדון) ועורך דסק הספורט המיתולוגי (!) שלה נִיל מַאלָארְד (Neil Mallard) היו אלה שסיפקו לטלוויזיה הישראלית הציבורית פעמיים בשבוע אומנם סרטי צילום חדשות וספורט קצרים, אך הם פתחו לצופים הרבים צוהר לעולם החדשות והספורט הבינלאומי. אלה היו ימי בראשית. תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה טרם הוקמה. לכן ל- משלוח סרטי החדשות של “VISNEWS” פעמיים בשבוע באמצעות טיסות מסחריות של חברות BA הבריטית (ראשי תיבות של British Airways) וחברת “אל על” הישראלית מלונדון לארץ, הייתה חשיבות עצומה. סרטי החדשות והספורט כללו אומנם פיסות מידע מוגבלות אך אפשרו לצופי הטלוויזיה בישראל בעת ההיא להתעדכן במתרחש בעולם. נִיל מַאלָארְד הג’נטלמן הבריטי ו- הקפדן, דאג לצרף לכל סרט חדשות או סרט ספורט, גיליון מֵידָע המתאר בדייקנות עבור עורכי הסרטים, המפיקים, והשדרנים את הנעשה בסרטים הקצרים ההם. הוא היה ג’נטלמן בריטי סופר מקצוען. בלתי נשכח. בלתי נשכח לעד.

emeq haelah 2טקסט תמונה : 1971. תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעת הקמתה ובנייתה במישור עמק האלה ליד ירושלים. (לע”מ תמורת תשלום).

mallardטקסט תמונה : זהו ניל מאלארד (Neil Mallard) ) מי ש- שימש עורך הספורט הנפלא של סוכנות הצילום הבריטית “VISNEWS” במשך שנים ארוכות ורבות. שתי תוכניות הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא “מבט” ו- “מבט ספורט”, חבות חוב גדול לג’נטלמן הבריטי הזה שהיה לא רק איש מקצוע מעולה אלא חרוץ ויעיל, וסיפק לה שירותים מקצועיים במסירות רבה במשך עשרות שנים מאז 1968. בלעדיו הייתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית נראית הרבה יותר ענייה. ניל מאלארד הוא אחד האישים החשובים ביותר בתולדות מהפכת המידע הראשונה בהיסטוריה הנוגעת לזו של מדינת ישראל. (התמונה באדיבות ניל מאלארד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צופי הטלוויזיה בישראל לא ראו באוקטובר 1968 את השחיין גֵרְשוֹן שֶפַע בן קיבוץ גבעת חיים נושא את הדגל הלאומי ומוביל את משלחת ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מכסיקו 1968. גם הישגו המצוין של השחיין אברהם מלמד מקיבוץ רמת יוחנן שהגיע לשלב חצי הגמר במשחה 100 מ’ בסגנון פרפר במשחקים האולימפיים האלה של מכסיקו 1968, ולבסוף דורג תשיעי בעולם, נדחק לשוליים. הוא הונצח בתמונות סטילס בלבד בעיתונות הכתובה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה החמיצה את אָבְרָהָם מְלַמֵד והוא החמיץ אותה. סוכנות הצילום “VISNEWS” כיסתה בדרך כלל עבור רשתות הטלוויזיה בעולם (תמורת תשלום) רק את אירועי החדשות והספורט החשובים ביותר, ו/או אירועים אחרים על פי בקשה מיוחדת של רשת טלוויזיה כזאת או אחרת. באוקטובר 1968 טרם הגיע שמה של סוכנות הצילום האנגלית בעלת המוניטין הבינלאומי לאוזניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אנשיה טרם ידעו כי ניתן להשיג את השירות הזה. רק מאוחר יותר החלו להגיע מלונדון מידי ימי שֵנִי וחמישי בשבוע הקופסאות הכחולות של “VISNEWS” שהכילו בתוכן את סרטי החדשות והספורט. ניל מאלארד היה אחד מאותם נדבכים עלומי שֵם עבור הציבור בארץ שסייע לטלוויזיה הישראלית הצעירה לעמוד על רגליה. כפי שאמרתי כבר הוא בלתי נשכח. אני מדבר בשם עצמי אבל אני חושב שהוא בלתי נשכח גם עבור דן שילון ואלכס גלעדי. ראה הספר “למילים יש וויזואליה משלהן” בסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.                               

almog pinskerטקסט תמונה : 1970. תמונה היסטורית. זוהי הנהלת רשות השידור שכוללת תחת קורת ניהול אחת משותפת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ואת רדיו “קול ישראל” הוותיק, במקום מושבה בבניין הרדיו ברחוב הלני המלכה בירושלים. זהו הצוות ששלח את דן שילון ונחמיה בן אברהם לשדר את מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : היועץ המשפטי של רשות השידור עו”ד נתן כהן ז”ל , מנהל רדיו “קול ישראל” משה חובב ז”ל, סגן מנהל הרדיו לענייני מִנהל ד”ר ישעיהו שפירו ז”ל, מנהלת לשכת המנכ”ל גב’ רוחמה איילון תבד”ל (בת 81 היום בעת כתיבת הפוסט), מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ז”ל, סמנכ”ל הכספים של הרשות ארנון צוקרמן יבד”ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז”ל, עוזר המנכ”ל נקדימון “נקדי” רוגל ז”ל, מהנדס הטלוויזיה והרדיו שלמה גל יבד”ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נחמיה בן אברהם ז”ל שידר ישיר ארצה את משחקי הנבחרת על קווי שידור מיוחדים 4W בעלי רוחב פס צר של khz 3.4 (קווי שידור ארבע גידיים) ולמרות המהמורות הטכנולוגיות הרבות בדרך הגיע קולו המרטיט בשלום ארצה. רדיו “קול ישראל” והשַדָּר נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם רכשו מאז שנת 1947 ניסיון רָב בשידורי כדורגל וספורט ישירים מאתרים רבים בעולם אך לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שהייתה דרדק תקשורת ומדיה טרייה, היווה טורניר הכדורגל של מכסיקו 1970 Experiment חדש. אֶתְּגָר עָצוּם. מלאכתו של שַדָּר הטלוויזיה דָן שִילוֹן הייתה מורכבת ומסובכת עשרת מונים משל נחמיה בן אברהם הוותיק מרדיו “קול ישראל”. דָן שִילוֹן שימש בעצם שדר בודד, ללא מפיק ובלעדי טכנאי נלווה כמקובל היום. אבל הוא היה איש טלוויזיה מדהים באיכותו רב צדדי כמו לוחם קרב עשרה ב- א”ק, ויָזָם נפלא. בהיעדר תקשורת לוויינים בין ישראל למכסיקו [1] נדרש דן שילון להקליט את קוֹלוֹ (השתמש גם כן בקו שידור 4W ברוחב פס צר של khz 3.4) ואת סיגנל ה- Video יחדיו באולפני RAI ברומא – איטליה. בתום ההקלטה היה צריך לדאוג לשלוח את הטייפים המגנטיים הכבדים בעלי פס ברוחב של שני אינטשים במטוסים ארצה. בקיץ 1970 טרם פעלה תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים במישור עמק האלה הסמוך לירושלים והמשחקים שודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית באיחור של כמה ימים. דן שילון שידר גם את משחק הגמר על גביע העולם ב- 21 ביוני 1970באצטדיון ה- “אָצְטֶקָה” (AZTECA) במכסיקו סיטי בו גברה ברזיל על איטליה 1:4 וזכתה בגביע העולם. לראשונה ראו צופי הטלוויזיה בישראל את גדול שחקני הכדורגל בעת ההיא הברזילאי אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוּ נָאסִימֶנְטוֹ הידוע בכינויו “פֶּלֶה” (Pele, בן 29) זוכה זה עתה באליפות העולם השלישית שלו ושל מדינתו בתוך שתיים עשרה שנים. ראה הספר “הכדורגל הוא סמן ימני טלוויזיוני” שאני חוקר וכותב. הספר הזה הוא אחד מ- 13 ספרים המרכיבים את הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, שאני חוקר וכותב מאז 1998. צריך להזכיר עוד ש- בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל מכסיקו 1970 נולד מוסד פרשנות הכדורגל. גיורא שפיגל ומרדכי שפיגלר שני שחקני נבחרת ישראל בכדורגל שסיימה את תפקידה בטורניר שימשו לראשונה כפרשנים לצדו של דן שילון בעמדת השידור באצטדיון ה- “אצטקה” (AZTECA) בבירה מכסיקו סיטי. זה היה חידוש מפני שנחמיה בן אברהם שַדָּר רדיו “קול ישראל” מעולם לא הציב לצִדוֹ פרשן והנה מופיע המטאור דן שילון ונוהג אחרת לחלוטין ממנו. הטלוויזיה כ- Media של תקשורת המונים הייתה חשובה מהרדיו. דן שילון הפך במהירות לכוכב שביט והֶאֶפִיל על שַדָּר הרדיו נחמיה בן אברהם הוותיק שקולו הפך זה מכבר לגיבור מיתולוגי של ה- Media הישנה. שידור מוקלט של ארבעת משחקי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 (בקולו של דן שילון מעמדות שידור באצטדיוני מכסיקו 1970) באולפני הטלוויזיה הישראלית בירושלים, גם אם התבצע באיחור של 48 שעות, סחף את הציבור והוכיח איזה פוטנציאל צפייה עצום טמון בשידורי הספורט הרלוואנטיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מאידך, הפיגור הטכנולוגי (והלוגיסטי) בכל תחום מתחומי הטלוויזיה הצעירה היה רָב וניכר לעין.

ben avraham 1

טקסט תמונה : 1970. תמונה בעלת נופך היסטורי. נחמיה בן אברהם ז”ל השדר המיתולוגי והנערץ של רדיו “קול ישראל” בעת פעולה. (באדיבות תמרה בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shilon 2טקסט תמונה : אוגוסט 1968. תמונה בעלת נופך היסטורי. דן שילון (בן 28 בתצלום) מגיש את מהדורת “מבט” השנייה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shilon 1טקסט תמונה : 1970. תמונה בעלת נופך היסטורי. דן שילון הוא שדר הספורט הראשון, הבכיר, והנבחר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת כיסוי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 מהשטח, מעמדות שידור באצטדיונים (!). השידורים הישירים במונדיאל מכסיקו 1970 היו הניסיון הטלוויזיוני הספורטיבי הבינלאומי הראשון שלו ושל מנהליו. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מונדיאל מכסיקו 1970. טכנולוגיה ולוגיסטיקה טלוויזיוניות.

עיתונאות אלקטרונית מותנית בשימוש מושכל וזריז בטכנולוגיה חדשנית. במונדיאל מכסיקו 1970 היה דן שילון השַדָּר, וגם המפיק והטכנאי של עצמו. דבר בלתי מקובל בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית ומאוחר יותר גם במקומית. שַדָּר הטלוויזיה הוא עיתונאי שצריך להתעסק בשידור ובטיב האינפורמציה שהוא מעביר לצופיו. אין הוא אמור להתעסק בהפקת השידור וגם לא בטיפול בטכנולוגיה שלו. דן שילון (אז בן 30) היה חריג בין כל רשתות השידור של ה- EBU ששידרו ממונדיאל מכסיקו 1970. הוא השתלט לבדו על מלאכת ההפקה והשידור. בהיותו בודד בשטח ובהיעדר תקשורת לוויינים בין מכסיקו לישראל נדרש לטפל בעצמו גם בכל האתגרים הטכנולוגיים והלוגיסטיים (רבים). ביניהם למצוא (בעזרת אלכס גלעדי ופיטר מיליק שנשארו בארץ) פתרון כיצד והיכן להקליט באירופה את סיגנל הטלוויזיה של ארבעת משחקי המונדיאל, שלושה משחקים של נבחרת ישראל הראשון נגד אורוגוואי (שוּחַק בעיר פואבלה ב- 2 ביוני 1970, אורוגוואי ניצחה 0:2), השני נגד שוודיה (שוּחַק בעיר טולוקה ב- 7 ביוני 1970 והסתיים בתיקו אחת), ונגד איטליה (שוּחַק בטולוקה ב- 11 יוני 1970 והסתיים בתיקו אפס) וגם משחק הגמר ברזיל – איטליה (שוחק במכסיקו סיטי ב- 21 ביוני 1970 וברזיל ניצחה 1:4), שהוא עמד לשַדֵר בקולו. לבסוף נמצא סידור טכנולוגי שארבעת המשחקים מלווים ב- תיאור של דן שילון יוקלטו באולפני הטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI ברומא בעזרת טכנולוגיית ה- Multi track שאִפְשֶרָה להקליט על הטייפים המגנטיים בנפרד (!) גם את ה- Sound של דן שילון וגם את ה- International sound. את ה- Mix sound עשו טכנאי הקול בירושלים בראשות עקיבא מלמד ומיכה לויירר. מכיוון שהטלוויזיה האיטלקית ורשות השידור הישראלית היו חברות באיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) ניתן השירות הטכני של הקלטת המשחקים במחיר הוגן. הטייפים הכבדים נושאי ההקלטות בעלי רצועה מגנטית ברוחב של שני האינטשים וארוזים בקופסאות מיוחדות של חברת AMPEX, הגיעו מאיטליה לנמל התעופה לוד בטיסה, ומוניות מיוחדות המתינו להם והביאו אותם לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. הם שודרו באיחור של יום או יומיים. המגיש באולפן בירושלים של משחקי מכסיקו 1970 היה קריין החדשות שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז”ל וסייעו בידו פִּיטֵר מִילִיק יבד”ל שהיה גם מנהל במה (Floor manager) באולפן הטלוויזיה, והמפיק אלכס גלעדי גם הוא יבד”ל.

tesler

טקסט תמונה : קיץ 1970. שדר רדיו “קול ישראל” שמעון טסלר ז”ל שעבר לטלוויזיה הכללית וחברתו בימאית הטלוויזיה גב’ רינה הררית תבל”א. (באדיבות רינה הררית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ”ל רשות השידור שְמוּאֵל אַלְמוֹג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חַגַּי פִּינְסְקֶר אומנם הטיסו את דן שילון למונדיאל מכסיקו 1970, אולם קבעו סטאטוס הפקה דַל שאפיין את ימי בראשית ההם, בו שַדָּר הספורט בחו”ל הוא בעצם איש כל יכול, שאמור לבצע את עבודתו העיתונאית ללא מפיק וטכנאי. תקדים שתוקן במידה מסוימת בעתיד אך הפך לריטואל קבוע בחלק מהפקות הספורט הבינלאומיות שלנו גם בתקופתו של המנכ”ל הבא יִצְחָק לִבְנִי שהחליף את שְמוּאֵל אָלְמוֹג. אַלֶכְּס גִלְעָדִי שימש שַדָּר, ומפיק וטכנאי של עצמו בשני שידורי הכדורסל הישירים הגדולים של מכבי ת”א נגד אלופת ברה”מ צסק”א מוסקבה בוִוירְטוֹן – בלגיה ב- 17 בפברואר 1977, ומכבי ת”א נגד אלופת איטליה מובילג’ירג’י ווארזה במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בבלגראד – יוגוסלביה ב- 7 באפריל 1977.

dayan 1טקסט תמונה : ימי “מבט” הראשונים ב- 1969. מנהל הבמה (Floor manager) פיטר מיליק מארח באולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית את שר הביטחון משה דיין. פיטר מיליק גויס למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כדי לסייע בהפקת ארבעת שידורי גביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1970. (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התשוקה לשידורי טלוויזיה במדינת ישראל גברה והתעצמה בעשור ה- 60 של המאה הקודמת. סף הגירוי שיצרו שידורי הטלוויזיה המצרית, הירדנית, והלבנונית שנקלטו בחלקי הארץ השונים היה כמעט בלתי נשלט. אי אפשר היה לעצור את הקִדְמָה. הציבור לא הסתפק עוד בשידורים הישירים של נחמיה בן אברהם ברדיו “קול ישראל” ממגרשי הכדורגל – בארץ ובעולם (מאז 1947) וגם לא ביומון המיתולוגי העיתון “חדשות הספורט” שהוא היה אחד ממייסדיו. התברר ש- “עַם הסֶפֶר” איננו שונה במאום מאומות העולם וסוגד גם הוא לעֵגֶל הזָהָב. תושבי מדינת ישראל רצו ב- 1968 לראות טלוויזיה, ומייד. הערגה לשידורי הספורט ברמה הגבוהה שלהם בארץ ובעולם, שלחה את הציבור לחנויות החשמל ושימשה קטליזטור לקנייה מואצת של מקלטי טלוויזיה ביתיים.

הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו”ר ד”ר חַיִים יָחִיל דיווח ב- 1969 כי הפעלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר בשלביה הראשונים ע”י צוות ההקמה בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ ועוזרו עוּזִי פֶּלֶד מצאה תהודה רבה בציבור, למעלה מן המשוער. היה מדובר בנתון דרמטי : כבר במהלך השנה הראשונה של הפעלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968, קנו אזרחי ישראל למעלה מ- 150000 (מאה וחמישים אלף) מוניטורים / מקלטי טלוויזיה ותהליך רכישתם התקדם במהירות רבה גם בשנים הבאות. התור לחנויות החשמל היה ארוך בהרבה מהתור לספריות העירוניות. תקציב רשות השידור (רדיו + טלוויזיה) לשנת הכספים של 1973 – 1972, שלוש שנים בלבד מאז סיים צוות ההקמה את מלאכתו, עמד על 66850000 (66 מיליון + 850 אֶלֶף) ל”י. האומדן היה כי תושבי המדינה החזיקו בבתיהם ב- 1972 כ- 450000 (ארבע מאות וחמישים אלף) מקלטי טלוויזיה שחייבים בתשלום אגרה בנוסף לחצי מיליון מקלטי רדיו. פירושו של דבר היה כי למעלה מ- % 80 של האוכלוסייה במדינת ישראל צופים בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההתעניינות העצומה הזאת של הציבור מחייבת את רשות השידור לספק לצרכנים שלה שירות אשר יענה במידה גדולה והולכת על ציפיותיהם. עם זאת קצב התפתחותה של הטלוויזיה היה איטי. בנוסף למחסור בתקציב היו קיימות מגבלות פיסיות שהעיקריות שבהן היה קיומו של אפיק טלוויזיה אחד בלבד בישראל בו חייבת רשות השידור לשדֵר על פי חוק בשתי שפות עברית וערבית כמו גם הצורך להתחלק באפיק הבודד הזה עם הטלוויזיה החינוכית – לימודית. היו עוד מגבלות שידור כמו קיומם של שני אולפנים בלבד, אולפן א’ ששכן בקומת המרתף ואולפן ב’ שמוקַם בקומה השנייה בבניין הטלוויזיה ב- “בית היהלומים” ברוממה – ירושלים. כמו כן שרר חוסר בציוד וכוח אדם מיומן, עיתונאי וטכני. כמות מצלמות הפילם והמצלמות אלקטרוניות היה מועטת. המערך הטכנולוגי הדַל כלל בתחילה רק ניידת שידור אחת להפקות חוץ. מספר העובדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1969 היה 217 (מאתיים ושבע עשרה). בתוך זמן קצר של פחות משלוש שנים נוספו לה עוד 100 עובדים בתחומי השידור השונים. מדינת ישראל ניצבה מאחור ופיגרה בהרבה בהקמת רשת הטלוויזיה שלה אחרי רוב הארצות האחרות בעולם ולא רק אחרי המפותחות שבהן. מחסור בכוח אדם מיומן ומאומן לתפקידיו מחד, והדרישה למתן שירות טלוויזיה מקיף ומגוון תוך זמן קצר מאידך, העמידו את עובדי הטלוויזיה ואת מוסדותיה בפני אתגר שקשה לעמוד בו ויצר מתח מתמיד. ציפיות הציבור מהטלוויזיה היו גבוהות אך היכולת לספקן לא הדביקה את הַקֶצֶב. אף על פי כן הושגה התקדמות. בין השירותים האינפורמטיביים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית היווסדה צריך לציין את הפקת שידור מהדורת החדשות “מבט” (הפכה למהדורה יומית בתוך זמן קצר יחסית), מהדורת החדשות הלילית הקצרה, המגזין השבועי המשודר בערבי שישי “יומן אירועים”, תוכנית האקטואליה “מוֹקֵד”, ואת הפקות שידורי תוכניות הספורט. הטלוויזיה הישראלית הציבורית עשתה כמה צעדים גדולים לפנים ונהנתה מפופולריות עצומה חסרת תקדים. רשות השידור הייתה רשאית לטפוח לעצמה על הכתף מעת לעת אף על פי שספגה בעיתונות ביקורת ציבורית מקצועית קשה. לעתים מוגזמת וגם לא תמיד מוצדקת [2]. שַדָּר רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם הפך במשך יותר משני עשורים של שנים מאז 1947 את שחקני הכדורגל של ישראל ובראשם יעקב חודורוב, יהושע גלזר, נחום סטלמך, אלי פוקס, יצחק שניאור, יוסל’ה מרימוביץ’, צבי סטודינסקי, ישראל ווייס, דוד שוויצר, משה מלמד, יוסף גולדשטיין, בועז קופמן ואחרים לכוכבי עַל – ואת עצמו לשַדָּר לאומי לא רק אָהוּד. אָהוּב (!). עם מיסודו של הגַל הקַל ברדיו “קול ישראל” בסוף שנות ה- 50 של המאה שעברה וההרשאה לשדר פרסומות ברדיו, ביקשו מפיקי ומשווקי הפרסומות המסחריות ואנשי יחסי הציבור שלהם להשתמש בקולו הייחודי, האָהוּד, והאימורטאלי של נחמיה בן אברהם כדי לקדם את שיווק ומכירת מוצריהם. נחמיה בן אברהם היה יכול להפוך בן רגע ל- מולטי מיליונר אך סירב והכריז בגאווה, “אני עיתונאי ולא פרסומאי. קולי איננו ניתן להשכרה”. את זאת סיפרה לי בעת עריכת התחקירים שלי אלמנתו תמרה בן אברהם. בראשית  1970 הרדיו כבר לא הספיק. בתוך זמן קצר גבר דן שילון על נחמיה בן אברהם ונטל ממנו את ההילה והפופולריות של שדרן ספורט מפני שהטלוויזיה הייתה Media וכלי תקשורת מרשים מהרדיו. ראה הספר “הכדורגל הוא סַמָּן יְמָנִי טלוויזיוני” בסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. אולם אלוהֵי הטלוויזיה והרדיו שמר בכל זאת חֶסֶד נעורים לנחמיה בן אברהם ז”ל בדרכו הנסתרת והנפתלת שלו.

6 באוקטובר 1973. פורצת מלחמת יום הכיפורים. צה”ל נלחם בשתי חזיתות, בסיני נגד הצבא המצרי, וברמת הגולן נגד הצבא הסורי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מורה למחוק טייפים (Two Inches) לרבות אירועי הכדורגל של מונדיאל מכסיקו 1970 (כולל שני הטייפים של המשחק שוודיה – ישראל 1:1 והשער של מרדכי שפיגלר) וגם חלק ניכר מ- אירועי הספורט של אולימפיאדת מינכן 1972 כדי לפנות מקום לתיעוד והקלטה של המלחמה.

רגע של מחלוקת עיתונאית וטכנולוגית במונדיאל מכסיקו 1970 ביני לבין דן שילון הנוגע לשערו של מרדכי שפיגלר במונדיאל מכסיקו 1970 כפי שמופיע בספרו “דן שילון בשידור חי”. אני שם 1.000000 (מיליון) דולר על כף המאזניים שאני צודק והוא הרבה יותר משוֹגֵה וטוֹעֶה. הוא מַטְעֶה. עובדה מס’ 46 כפי שמתפרסמת במוסף “7 לילות” מיום שישי – 22 ביולי 2016 הקובעת, “הקלטת ההיסטורית של השער של שפיגלר במונדיאל 1970, בקולו של דן שילון, נתגלתה לבסוף כמעצור בדלת אחד הצריפים בערוץ 1 ברוממה”, לא נכונה ואין לה שום אחיזה במציאות. בלוף.

מלחמת יום הכיפורים שפרצה לפתע במהלך הצוֹם בשבת – 6 באוקטובר 1973 מצאה גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית והארכיון שלה בלתי מוכנים. טייפים רבים (2 אינטש) נמחקו בהוראת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בבהילות ו- ללא מיון ו- אבחנה מוקדמת, והכל למען צורכי תיעוד והקלטות אירועי המלחמה הקשה והמפתיעה. בין הטייפים שנמחקו היו גם עשרות טייפים Master של שידורי ספורט היסטוריים חשובים ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לתיעוד הזה לא היה תחליף ולא עותקי גיבוי, כולל טייפים מאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. תיאורים רבים של נסים קיוויתי מתחרויות הא”ק והשחייה נמחקו כלא היו. גם התיעוד של המשחק ישראל – שוודיה 1:1 שהתקיים ב- 7 ביוני 1970 בעיר טולוקה במונדיאל מכסיקו 1970 הושמד ואיננו קיים יותר. נמחקו ביודעין שני הטייפים האלה שהכילו את ההקלטות של שתי המחציות במשחק ההוא ישראל – שוודיה, כאמור לטובת תיעוד מלחמת יום הכיפורים 1973. תמונת ה- Video המקורית וה- Audio (קולו) המקורי של דן שילון במשחק הזה אבדוּ לעַד. על הטייפים הגדולים האלה הוקלטו כאמור אירועי מלחמת יום הכיפורים. הושמדו ההקלטות המקוריות של לפחות 25 טייפים מארכיון הספורט שתיעדו אירועים היסטוריים חשובים נוספים, בהם כאמור גם חלק גדול מתחרויות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. המלחמה הקשה והמפתיעה מצאה גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה ואת מחלקת הארכיון שלה בלתי מוכנים לחלוטין. אולם אשמת האובדן מוטלת במידה רבה גם על מנהל מחלקת הספורט בשנים ההן דן שילון שלא דאג בעצמו לגַבּוֹת לפחות את קטעי ה- Highlights של חומרי השידור ההיסטוריים ההם. ההיסטוריה הטלוויזיונית ההיא הלכה לאיבוד לנֶצַח.

במוצ”ש האחרון של חודש דצמבר 1979, ליתר דיוק ב- 29 בדצמבר 1979, הפקתי, ערכתי, ושידרתי תוכנית דוקומנטרית מיוחדת בת 100 דקות מאולפן ספורט בהגשת אורלי יניב ויורם ארבל, שעסקה בסיכום אירועי הספורט בארץ ובעולם בעשוֹר ה- 70. עבדתי עליה כשנה. מכיוון שהמשחק ההוא ישראל – שוודיה 1:1 במונדיאל מכסיקו 1970 שנערך ב- 7 ביוני בטולוקה נמחק, קניתי מחדש מרֶשֶת הטלוויזיה המכסיקנית  המסחרית “TELEVISA” טייפ Video קטן בשָחוֹר / לָבָן (בשיטת 525 ntsc שהיה צריך להמירו לשיטת השידור האירופית שלנו 625 pal) לצורך תוכנית הסיכום ההיא. היה ברור לי שאי אפשר לסכם את עשור ה- 70 בלעדי השער היחיד שכבש מרדכי שפיגלר במונדיאל מכסיקו 1970, מפעל הפסגה המונדיאלי הראשון והאחרון עד כה שישראל נטלה בו חלק. דה עקה הקול האותנטי של תיאור כיבוש השער ההיסטורי ההוא ע”י דן שילון נמחק ואָבַד לעַד. שִחזרתי את תיאור המהלך הטלוויזיוני של הבקעת השער של מרדכי שפיגלר בעזרת קוֹלוֹ של שַדָּר הרדיו הנודע נחמיה בן אברהם ז”ל שנשמר בארכיון הרדיו “קול ישראל”. השער של מרדכי שפיגלר בלוויית תיאורו של שדר הרדיו המיתולוגי ההוא נחמיה בן אברהם ז”ל, שוּדַר שוּב ושוּב על ידי בהזדמנויות שונות לאורך השנים, בדרך כלל בתוכניות הספורט שעסקו בהתכוננויות של נבחרת ישראל לקראת המונדיאלים שבדרך. קולו המונומנטלי של נחמיה בן אברהם כשהוא מתאר את הבקעת השער השוודי ע”י מרדכי שפיגלר נחרת לנצח לא רק ברדיו “קול ישראל” אלא גם בתודעתם של כלל צופי הטלוויזיה במדינת ישראל. דן שילון נעלב עד עמקי נשמתו מהתחבולה הטכנולוגית שלי ב- 1979. כשנקרתה לו ההזדמנות בחלוף 19 (תשע עשרה) שנים החליט להשיב מלחמה שערה ועשה זאת בספרו “דן שילון בשידור חי” בעמוד מס’ 90 (הספר יצא לאור ב- 1998 בהוצאת חמד / ידיעות אחרונות). הוא השיב מלחמה וסיפר את גרסתו אולם מסר לציבור אינפורמציה לא נכונה בלשון המעטה.

דן שילון בהסכמת עורך הספר אבי כצמן האשים בספרו כי פעולת השִחְזוּר והצבת קולו של נחמיה בן אברהם על חשבונו נעשתה ברשלנות. אפשר להבין מהטקסט כי הסרת קולו האותנטי מתיאור השער של מרדכי שפיגלר והצבת קולו של נחמיה בן אברהם נעשה בכוונה תחילה כדי לקעקע את יוקרתו שלו. להד”ם. קוֹלוֹ אָבָד לעולם. ראיתי בטקסט שלו האשמה אישית נגדי כמי שחולל את הרעיון באמצעות הטכנולוגיה הטלוויזיונית. מלאכת הרכבת קול הרדיו של נחמיה בן אברהם על תמונת ה- Video הטלוויזיונית נעשתה על ידי כברירת מחדל (משום שקולו של שדר הטלוויזיה האותנטי נמחק). דן שילון עצמו כתב בעמוד 90 בספרו “דן שילון בשידור חי” [1] טקסט שתוקף את העושים במלאכה (הבנתי שהוא מאשים אותי באופן אישי) על חשבון הקרבת האמת. הוא סיפר כאמור לקוראיו כי בביקור אקראי שערך בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברוממה ב- 1995, מצא את הטייפ האבוד של המשחק ישראל – שוודיה 1:1 במונדיאל שוודיה 1970. זה כמובן לא היה נכון. הוא מצא את הטייפ בן שני האינטשים (הקלטה ב- שחור / לבן בשיטת השידור בטלוויזיה הנהוגה במכסיקו וארה”ב, 525 ntsc) ששלחה לי רשת הטלוויזיה המכסיקנית המסחרית “TELEVISA” ב- 1979 לצורך עריכת התוכנית התיעודית “סיכום עשור ה- 70″אך קוֹלוֹ נִפְקָד ולא היה שָם. על הטייפ היו רק שני שערי המשחק של ווים טורסון בדקה ה- 54 ושל מרדכי שפיגלר בדקה ה- 56 שהִשְוָוה את התוצאה ל- 1:1. הטֵייפּ הזה היה Mute לחלוטין (אִילֵם, נעדר קוֹל). השילוב הטכנולוגי של הרכבת תמונת הטלוויזיה האותנטית יחדיו עם קוֹלוֹ של שַדָּר הרדיו נחמיה בן אברהם שהיה נוכח במקום האירוע בטולוקה, היה מעשה עיתונאי נדרש כדי לשָדֵר לצופים בבית את האינפורמציה האמינה ביותר בנמצא. הוא לא נעשה בשום אופן על חשבון קוֹלוֹ המקורי של דן שילון שנמחק ואיננו קיים עוד. אני לא מכיר שום עורך מקצועי בעל אינטגריטי שהיה מסיר מרצועת הטייפ את הקוֹל המקורי בשפה העִבְרִית של שַדָּר הספורט הבכיר ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן, מי ששידר במקור את המשחק ישראל – שוודיה מעמדת שידור באִצטדיון בטוֹלוּקָה ב- 7 ביוני 1970, רק כדי להציב במקומו כתחליף קול עִבְרִי אחר של שַדָּר רדיו מ- “קול ישראל”. מעולם לא הייתי עושה מעשה קטנוני ושפל ערך שכזה. טענתו הבכיינית של דן שילון הממורמר היא קשקוש מוחלט שלא היה לה על מה להתבסס. אלכס גלעדי היה הבוס שלי אז, ו- ידע כמוני שקולו של דן שילון מ- 1970 מַחוּק ואיננו קיים עוד. הוא היה מעורב בכל תהליך ההפקה, העריכה, והכתיבה של הסָאגָה הארוכה על ידי, והיה מודע לפעולת ההרכבה הטכנולוגית שלי, בה קולו של נחמיה בן אברהם ימלא בלֵית ברירה את החסר.

מלאכת ההרכבה הטכנולוגית הזאת הניבה קטע טלוויזיוני נפלא שזָכוּר לעַד. איש הרדיו נחמיה בן אברהם משדר בקולו האימורטאלי רגע בלתי נשכח בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על חשבונו של המקור. דן שילון השַדָּר האותנטי נשכח לפתע כמו קולו המַחוּק. את מקומו תפש לשברירי שניות שַדָּר רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם המנוח בצליל קולו הייחודי שאי אפשר היה לטעות בו, אבל דווקא במקום שהיה זָר לוֹ. מִשְדָּר טלוויזיוני. היה מדובר בצירוף מקרים כמעט בלתי מתקבל על הדעת בו היה מעורב גם אלוהי הטלוויזיה והרדיו, מחייה מתים וקובר חיים. נחמיה בן אברהם ז”ל מת בן 58 ב- 4 ביולי 1979. חמישה חודשים אח”כ ב- 29 בדצמבר 1979 שָב קוֹלוֹ לחיים בכל פְּאֵר והָדָר. לא ברדיו “קול ישראל”. בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כאמור דן שילון הנעלב נתן ביטוי מַר וזוֹעֵף לתחבולה הטכנולוגית שלי בספרו “דן שילון בשידור חי” שיצא לאור ב- 1998 בעריכת אבי כצמן ובהוצאת “חמד” / “ידיעות אחרונות”. הוא החליט להאשים את הביצוע הטכנולוגי המשולב שלי שנעשה לחלוטין באין ברירה (Video picture + Radio sound) בספרו בטקסט חסר בסיס ובנימה ילדותית תמורת וויתור מוחלט על האמת. כך כתב שחור על גבי לבן בעמוד מס’ 90 בספרו “דן שילון בשידור חי” ו- בהסכמת עורך ספרו אבי כצמן (תחילת ציטוט) : “…התעלומה הייתה גדולה. סרט המשחק של המשחק נגד שוודיה נעלם כלא היה. הגול של שפיגלר נמחק מהזיכרון הטלוויזיוני. סרט טלוויזיה שנרכש מהבריטים אִפשר לימים להקרין שידורים חוזרים של השער. הלבישו עליו את הקלטת קולו של נחמיה בן אברהם ששידר את המשחק לרדיו ובא לציון גואל. עשרים וחמש שנה אח”כ, בביקור אקראי שערכתי בבניין הטלוויזיה נשענתי על דלת חדר האיפור שפנתה לחצר האחורית של האולפן בקומת הקרקע. על הרצפה בין הדלת לבין המשקוף הבחנתי בגלגל ווידיאו ישן ששימש מעצור לדלת מפני טריקתה ברוח. “זה הפטנט החדש שלכם נגד הרוח?”, שאלתי. “לגמרי לא חדש”, השיב לי אחד המפיקים. הרמתי את גלגל הווידיאו והתבוננתי בו. על דופן הגלגל הייתה מדבקה, “דן שילון מכסיקו 1970, הגול של שפיגלר נגד שוודיה” (סוף ציטוט). גיחכתי לעצמי. הרי מדובר באינפורמציה לא נכונה בעליל שהוא והעורך שלו לא בדקו ולא אִמְתּוּ. בשפה בוטה מדובר בשֶקֶר גַס. אין וויכוח שמדובר בשֶקֶר. השֶקֶר ההוא מודפס והוא עובדה לא נכונה שקיימת בין דפי הספר. הוויכוח אודותיו עשוי להתנהל רק אם מחבר הספר, “דן שילון בשידור חי”, כתב אותו למען קוראיו ביודעין ובמתכוון, ו/או באקראי. 2 הטייפים המגנטיים המקוריים בני שני אינטשים של המשחק ההוא ישראל – שוודיה 1:1 נמחקו לנצח עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב- 6 באוקטובר 1973 ע”י המוֹחֵק המגנטי, מכשיר שהיה מותקן במאסטר בבניין הטלוויזיה בקומה ב’. מין סַד טכנולוגי שמוחק בתוך 3 (שלוש) שניות חומר שידור שביצירתו הושקע זְמָן, יֶדָע, ומָמוֹן רב. זה היה גורלם של עשרות טייפים מאסטר ללא שום גיבוי שהוצאו באוקטובר 1973 מגַנְזָך הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ונמחקו לתמיד. מחיקתם נועדה כאמור לפנות מקום לתיעוד אירועי המלחמה. חלפו שמונה עשרה שנים מאז 1998, השנה בה יצאה לאור המהדורה הראשונה של הספר “דן שילון בשידור חי”, ועד לרגע כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה. אין לי מושג כמה מהדורות של הספר הנ”ל יצאו לאור במשך השנים שחלפו ובכמה עותקים, אולם האינפורמציה הלא נכונה והמתריסה ההיא עדיין חקוקה בין דפיו של “דן שילון בשידור חי”. היא לא נמחקה.

shilon 1טקסט מסמך : עמוד מס’ 90 בספר “בשידור חי” של דן שילון. הספר יצא לאור ב- 1998 בהוצאת חמד / ידיעות אחרונות. בנוגע לאינפורמציה המתפרסת בעמוד זה אודות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז”ל, סיפר לי חגי פינסקר מידע שונה בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : “אני התמניתי לתפקיד מנהל הטלוויזיה בראשית אפריל 1969 ע”י מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג לא על פי מכרז, אלא בגלל שהייתי איש אימונו עוד מימי ניהולו את רדיו “קול ישראל” בשנים 1969 – 1967 לאחר תקופת חנוך גבתון. הוא העריך אותי מקצועית. בסתיו 1970 נערך מכרז כדת וכדין לתפקיד מנהל הטלוויזיה ונקדימון “נקדי” רוגל זכה בו. ברור שרציתי להמשיך בתפקיד. ראיתי בכך שליחות”.

shilon 2טקסט מסמך : שער הכריכה הקדמי של הספר “בשידור חי” שכתב דן שילון ויצא לאור ב- 1998 בהוצאת חמד / ידיעות אחרונות.

shilon 3

טקסט מסמך : 6 בינואר 2003. דן שילון ואנוכי נפגשים ב- “קפה בזל” ברחוב בזל בתל אביב (במקום קפה בזל ניצבת היום במקום מסעדה איטלקית מצוינת בשם “רוסטיקו”) לצורך שיחות תחקיר אודות כתיבת סדרה בת 13 ספרים (שונים) הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” . בפגישה היא לפני כ- 14 שנים הוא העניק לי את ספרו כשי וגם הקדשה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אסכם זאת כך : דן שילון הוא Grand Master בטלוויזיה. בלתי נשכח עבורי. מאושיות תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל בכל הזמנים. הוא אישיות טלוויזיונית וורסטילית שנמנה ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית מעפרה ע”י פרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד, ומי ששימש מפיק, עורך, שדר ומגיש בשידור הציבורי (הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1982 – 1968) ובשידור המסחרי (הוא מייסד הזכיינית “רשת” בערוץ 2 ב- 1993 ושימש מנכ”ל ראשון שלה ואח”כ מנכ”ל משותף עם יוחנן צנגן). לפני כן היה שדר רדיו “קול ישראל” ונודע באומץ לבו בעת סיקור הקרב הקשה שניהלה חטיבת גולני במלחמת ששת הימים ביוני 1967 בעת כיבוש היעד המבוצר תל פאחר ברמה הסורית. דן שילון הקים את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובשנים 1977 – 1774 היה מנהל מוכשר של חטיבת החדשות. בשנים 1981 – 1977 שימש כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בניו יורק. ל- דן שילון שמורות זכויות רבות אבל בפרשת הגוֹל של מרדכי שפיגלר במונדיאל מכסיקו 1970 הוא שגה וטעה, והטעה גם את קוראיו מבלי להתנצל.

shilon 4טקסט תמונה : סתיו 1967. הרדיו בעידן טרום הטלוויזיה. אגודת העיתונאים מעניקה את שלושת הפרסים לכתבות הטובות ביותר ששידרו כתבי רדיו ‘”קול ישראל” משְדוֹת המערכה של מלחמת ששת הימים ביוני 1967. יושבים בשורה ראשונה מימין לשמאל : רון בן ישי, דן שילון (בן 27), ירמיהו יובל. עומדים בשורה השנייה מימין לשמאל : שלישי מימין העיתונאי לוי יצחק הירושלמי ולידו חיים הרצוג (אלוף מיל.) שהיה פרשן המלחמה (בעל שיעור קומה, מצוין) ברדיו “קול ישראל” בתקופת מלחמת ששת הימים ב- 1967 ולימים נשיא מדינת ישראל. שאר הנוכחים אינם מזוהים. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי).

פרפרת 2 : עיתונאי ה- Off tube דורון קרמר מתחנן ביום שני – 25 ביולי 2016 בפוסט שלו בעיתון “ישראל היום”, הנושא את הכותרת “תנו להם הזדמנות אמיתית”, ואשר מתייחס לעתודאי הכדורסל הישראלי בתום אליפות אירופה לנבחרות לאומיות עד גיל 20 שנערכה בהלסינקי, בה דורגה ישראל רק במקום ה- 12 המאכזב. דורון קרמר מציין במאמר שלו כלהלן : “…פוטנציאל הכדורסל בקרב עתודאי ישראל קיים והוא זקוק לשני דברים הכי חשובים : הזדמנות אמיתית ומישהו שיאמין בו…”. תחינה מוצדקת שנבלמת כבר שנים ע”י האמריקניזציה הבינונית שמוטמעת בכדורסל הישראלי ועושה שַמוֹת בנוער הנפלא שלנו.

פרפרת 3 : מאמן נבחרת העתודה בכדורסל מר דן שמיר התגלה לי כשמרן, נעדר תעוזה, וחסר מעוף. עתודאי ישראל שיחקו בהלסינקי 2016 כדורסל איטי, שקוף, צפוי, רוטיני, ומשעמם. לא מעניין. שלא לדבר על קיסרות שיממון ה- Off tube של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים שסיקרה את האירוע הנ”ל שהתקיים בהלסינקי – פינלנד כהרגלה מהאולפן בהרצליה, ללא שום ראיונות ושיחות, שום כלום, (לא ב- Pre Game Show וגם לא ב- Post game show) עם הנבחרים שלנו ועם המאמן דן שמיר. מדובר בחוויית טלוויזיה כושלת.

פרפרת 4 : האזנתי לבכיו המַר השבוע של חיים יבין מבכה את גורלו העצוב של השידור הציבורי הממוטט ברדיו גלי צה”ל אצל ספי עובדיה, ואת הפוליטיזציה המדכדכת החודרת לעורקיו ומאיימת שוב על חייו, ומערערת את תקומתו, ו- את קיומו. בכיו ויגונו של חיים יבין היו מרים וכנים, והמריצו את ספי עובדיה הצעיר (בין המראיין למרואיין מפרידים חמישים שנים) לשאול שאלת תגובה מגוחכת כל כך לא נבונה, “חיים יבין עד כדי כך…?”. ספי עובדיה כנראה צעיר מידי וגם לא יסודי ורציני מידי. המראיין השטחי לא ירד לפשר תלונותיו של חַיִים יָבִין (בן 84 היום) מי ששימש פעם מזכירו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ (בן 90 היום) ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בשנים 1969 – 1967. סגנו של אֵלִיהוּא כָּ”ץ היה אז עוּזִי פֶּלֶד (בן 79 היום) ומי שהקים מאוחר יותר את חברת “טלעד” אחת משלוש הזכייניות של ערוץ 2 המסחרי שנעמד על רגליו בנובמבר 1993. חיים יבין סיפר לו ברצינות וביושר על רצונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית להידמות משחר נעוריה ובכל מְאוֹדָה לרשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. אולם ספי עובדיה שאין לו כל מושג אודות ה- היסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא תפש כי חיים יבין איננו מתכוון לא רק לתוכני השידור של ה- BBC, אלא גם ליחסים הפוליטיים התקינים והמעניינים ששוררים בין ממשלות אנגליה לדורותיהן לבין ה- BBC מאז שנת 1927 כאשר ה- BBC היה עדיין רשות שידור של רדיו בלבד תחת מנהיגותו הדרמטית רבת היושרה של ג’ון צ’ארלס וולשאם רֵיית’ (John Charles Walsham Reith) מייסד ה- BBC דאז. הישגיו העיתונאיים והניהוליים של האנגלי ג’ון צ’ארלס וולשאם רֵיית’ (ואנשיו) בשנים שבין 1927 ל- 1939עד תחילת מלחמת העולם ה- 2 היו כבירים.

reith 1

טקסט תמונה : 1930. זהו ג’ון צ’ארלס וולשאם ריית’ (John Charles Walsham Reith) הכריזמטי, מנהיג השידור הציבורי הבריטי דאז, ומייסדה של רשות השידור הבריטית ה- BBC ב- 1927 שכללה את הרדיו האנגלי בלבד בטרום עידן הטלוויזיה. (באדיבות “TELEVISION An International Histoey”).

ייתכן וחיים יבין שהיה נסער ודיבר בדם לבו, גם לא הסביר את עצמו במדויק ובתמציתיות למה התכוון כשאמר למראיין הצעיר ספי עובדיה, “…שהטלוויזיה הישראלית הציבורית ביקשה כבר ב- 1968 להידמות ל- BBC הבריטי…”. ספי עובדיה השטחי ונעדר מושג, דווקא העניק לחיים יבין די זמן והותר, כדי להבהיר לציבור את יסודות הוויכוח הנצחי בין יושרה ואמינות של העיתונות והעיתונאות הטלוויזיונית הציבורית (אם היא באמת כזאת…) לבין הממלכה השולטת, אולם חיים יבין לא עמד במשימה ובעיקר דיבר על עצמו. חיים יבין החמיץ את ההזדמנות להסביר את ה- Issue הנ”ל וספי עובדיה שלא הכין את שיעורי הבית החמיץ את חיים יבין. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נכשלה מאז 1968 להידמות ל- BBC, לא מפני שעובדיה היו פחות מוכשרים מעובדי ה- BBC, אלא בגלל השוני המובהק במהות מבנה “היחסים הפוליטיים” בין ה- BBC לממשלות אנגליה לבין היחסים הפוליטיים השוררים בין רשות השידור הישראלית לבין ממשלות ישראלי לדורותיהן. הפוליטיזציה הישראלית שחדרה עד לשד עצמותיו של השידור הישראלי הציבורי היא כה הרסנית עד שלא תאפשר גם את לידתו התקינה של “תאגיד השידור הציבורי החדש” שזקוק לא רק לשחרור מוחלט מעבותות הפוליטיקה הישראלית אלא גם לממון ותקציב של לפחות 1.000000000 (מיליארד) שקל בעונת שידורים אחת. אחרת אין לו סיכוי לעצב לוח שידורים אטרקטיבי מגוון כדי למסד מייד תחרות עיקשת לשני הערוצים הארציים 2 ו- 10.

פרולוג שהוא גם אפילוג בכל הקשור ליוסף בר-אל ויוני בן מנחם. ה- Link בין שתי המוטציות השליליות הללו איננו מקרי.

אני נפרד מהפרפראות ושב לעניין שבגללו התכנסתי עמכם. ראש הממשלה בנימין נתניהו והשידור הציבורי של מדינת ישראל. מה שמחולל עכשיו ראש ממשלה ישראל מר בנימין נתניהו (משמש במקביל בתפקיד שר התקשורת וגם שר החוץ) בענייניה של רשות השידור המפוררת, דחיית הקמת “תאגיד השידור הציבורי החדש” בתשעה חודשים עד 30 באפריל 2017, ועושה זאת בסיועו האדיב של מזכ”ל ההסתדרות אבי ניסנקורן, הוא עוד מעשה התעמרות ציני ומחפיר בעובדי ועיתונאי ערוץ 1 ובעובדי ועיתונאי רדיו “קול ישראל”. התעללות שלא נודעה כמותה בתולדות השידור הציבורי של מדינת ישראל מאז ומעולם. מקומם ומבאיש. בושה וחרפה אחת גדולה (!). אין בפי מילים אחרות. מה שמתחולל עכשיו בין כתליה של רשות השידור הקורסת המטה ליפול הוא מעשה התעללות, ואיננו יד המקרה ולא פרי המזל. בעוד 1500 (אלף וחמש מאות) עובדי רשות השידור גם אם זכו אולי לאורכה בת שנה וחצי בטרם יועלו שוב לגרדום חייבים להיות מודאגים ומוטרדים מאוד, הרי שראש הממשלה ושַר התקשורת בנימין נתניהו דווקא יכול לישון בשקט משום שפרנסתו מובטחת. שלי יחימוביץ’ + זהבה גלאון + איתן כבל + אראל מרגלית + יצחק “בוז’י” הרצוג אינם מסכנים אותו. הטרגדיה של השידור הציבורי ו- התמוטטותה המואצת של רשות השידור על רשתות הטלוויזיה והרדיו שלה, החלו ב- 2002 עם מינויו המופרך ההוא של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל ההיא בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הבינוני והיָרוּד הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז שקוראים לו רענן כהן. ממכלול האישים המוכשרים שהיו יכולים למלא ביושרה ובנאמנות מצפונית את תפקיד מנכ”ל רשות השידור, הטיל אותו רענן כהן את יהבו דווקא על אותו יוסף בר-אל נטול הכישרון שחולשת הקו המקביל שלו חָצָה באופן שיטתי את הקו המקביל של השלטון והממלכה. מדובר בעובדה מדהימה ונוראית כאחת. אין לי מילים אחרות. האם אפשר להשוות את דמות הנֶפֶל, הפגומה, ונטולת הערך של יוסף בר-אל עם הפירמידות ההן של השידור הציבורי המזדקרות אל עַל, אלה של ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום ז”ל, ואלכס גלעדי ? בחלוף שלוש שנים, ב- 2005, נזכרה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון לעשות מעשה (גם על פי קביעתו הנחרצת של היועץ המשפטי של הממשלה ההיא עו”ד מֶנִי מָזוּז), כי יש להדיח ולסַלֵק לאלתר את המנכ”ל המופרך של רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרָם בעוון שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. ועוד דבר : שחיתות ושוחד מסך הן עבירות פליליות ש- מַד הזמן וחוֹק ההתיישנות אינם חַלִים עליהן. ובכן, יוסף בר-אל הוּדָח מהכֵּס הַעֶלְיוֹן של רשות השידור אולם מעולם לא הועמד לדין בגין אותן העבירות ההן של שחיתות ושוחד מסך שחוק ההתיישנות איננו חל עליהן, וכפועל יוצא גם לא נשלח לכֶּלֶא. לרשות השידור של אותו יוסף בר-אל שרחוק מלהיות זכאי, נגרמו כבר נזקים בלתי הפיכים. התופעה הנלוֹזָה של מנכ”ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ’ בשנים 2014 – 2011 היא תופעה גנטית אך בבחינת משחק ילדים בהשוואה לתופעה הנפתלת והמעוותת של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ההוא בשנים ההן של 2005 – 2002. Incomparable. חוקרי “המקור” של ערוץ 10 רביב דרוקר וברוך קרא החמיצו אותה. שניהם אפילו לא הזכירו את אודותיה ולוּ במשפט. התופעה השְלִילִית של מנכ”ל רשות השידור יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011 לא הייתה יכולה להתקיים אילולא קדמה לה תופעת הנֶגָטִיב של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002. האם שחיתות היא עניין גנטי ? אנוכי מציץ שוב בקטעי העיתונות מהימים שתיעדו את המפולת הנוראית חסרת התקדים שחווה השידור הציבורי בשנים 2016 – 2001 מאז עידני שני המנכ”לים של רשות השידור רן גלינקא ו- יוסף בר-אל.

rashut 1

טקסט מסמך : יום שני – 24 בפברואר 2014. בטרם הטלת צו פירוק ועול כונס נכסים על רשות השידור של המנכ”ל יוני בן מנחם. העיתון “דה מארקר / הארץ”. העיתונאי הפעלתן נתי טוקר מפרסם את היסטוריית ריבי הסמכויות המכוערים בין שני מנהיגי השידור הציבורי מנכ”ל רשות השידור יוני בן מנחם ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. (באדיבות “דה מארקר / הארץ” ובאדיבות המו”ל עמוס שוקן).

barel 3

טקסט תמונה : ההדחה של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. פוסט של שר התקשורת וסגן ראש הממשלה אהוד אולמרט מתפרסם בעיתון “מעריב” ב- 29 באפריל 2005. חלק א’. ראה המשך בקטע הבא. (באדיבות “מעריב”).

barel 4

טקסט תמונה : ההדחה של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. פוסט של שר התקשורת וסגן ראש הממשלה אהוד אולמרט מתפרסם בעיתון “מעריב” ב- 29 באפריל 2005. חלק ב’ ואחרון. (באדיבות “מעריב”).

barel 11

טקסט מסמך : ההדחה של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. עיתונאית “ידיעות אחרונות” גב’ שוש מולא מפרסמת ב- 29 באפריל 2005 במוסף “7 לילות” סיקור נרחב אודות מינויו של מר מוטי עדן למנהל ערוץ 1 ע”י מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל, וכותרתו “יומן הפקיד”. היה מדובר במינוי רם מעלה של מוטי עדן שנדף ממנו ריח של הסרחה פוליטית. המאמר ההוא של שוש מולא “יומן הפקיד” עושה חוכא ואילולא מדמותם של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בדרך להדחתו מכיסאו ב- 2 במאי 2005 ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, וחושפת גם את דמותו הבעייתית של טוראי מוטי עדן. האיש לא היה אפילו מ”כ בצבא השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לפתע הוקפץ והתמנה להיות אלוף פיקוד. לא פחות. מדובר בהליך מנכ”לי מופרך לחלוטין החושף את שיא הצחוק והטרגדיה בהם היו שרויים ערוץ 1 בפרט ורשות השידור בכלל בעידן ההוא של יוסף בר-אל. (באדיבות “ידיעות אחרונות”).  

barel 5

טקסט תמונה : ההדחה של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. פוסט של העיתונאים יניב זך ו- אילאיל שחר מתפרסם ב- “מעריב” ב- 3 במאי 2005. (באדיבות “מעריב”).

barel 6

טקסט תמונה : ההדחה של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. פוסט של העיתונאי רז שכניק מתפרסם ב- “ידיעות אחרונות” ב- 3 במאי 2005. (באדיבות “ידיעות אחרונות”).

barel 7

טקסט תמונה : ההדחה של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. פוסט של העיתונאית סימה קדמון מתפרסם ב- “ידיעות אחרונות” ב- 29 באפריל 2005. (באדיבות “ידיעות אחרונות”).

barel 8

טקסט תמונה : ההדחה של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. פוסט של העיתונאי רענן שקד מתפרסם בעיתון “ידיעות אחרונות” ב- 3 במאי 2005. (באדיבות “ידיעות אחרונות”).

barel 9

טקסט תמונה : ההדחה של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. פוסט של הקולנוען דורון צברי מתפרסם ב- “ידיעות אחרונות” ב- 21 במאי 2005. (באדיבות “ידיעות אחרונות”).

barel 10

טקסט תמונה : ההדחה של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. פוסט של העיתונאית ענת באלינט מתפרסם ב- “הארץ” ב- 3 במאי 2005. (באדיבות “הארץ”).

shitrit 1

טקסט מסמך : 6 במאי 2005. עיתון “הארץ”. ההדחה של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. עיתונאי העל אהוד “אודי” אשרי ז”ל, איש של יושרה, מהימנות, ודרך ארץ מחווה את דעתו במדורו המעניין “משחק מילים” אודות השרה דליה איציק והשר מאיר שטרית שהרימו יד בהצבעה של ממשלת ישראל והתנגדו להדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור. כזכור התקיימה הצבעת ההדחה הממשלתית ב- 2 במאי 2005. 13 שרים הצביעו בעד הדחת יוסף בר-אל מכהונתו. דליה איציק ומאיר שיטרית הצביעו נגד ההדחה. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן).

dalia itsik

טקסט מסמך : 9 במאי 2005. עיתון “הארץ”. ההדחה של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. דליה איציק ויוסף בר-אל. ידיעה של הכתבת גב’ ענת באלינט אודות הקשר הבלתי נסבל בין הפוליטיקאים לבין מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. הפוליטיזציה של רשות השידור שזועקת מכל עבר דרדרה אותה בסופו של דבר לעבר הבור השחור. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל לעבר פינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. (באדיבות עיתון “הארץ” ובאדיבות המו”ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך : 1 באוקטובר 2003. לקראת ההדחה הממשמשת ומתקרבת של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. ואז הגיחה לפתע ב- 1 באוקטובר 2003 העיתונאית מיכל אהרוני ופרסמה את רשמיה ואת האינפורמציה שבידיה אודות קורות ערוץ 34 בעיתון “מעריב” תחת הכותרת “ערוץ מיותר אבל חסין”. מיכל אהרוני מפרסמת את המידע שבידיה אודות היסטוריית ההשקעה העיתונאית והכלכלית בערוצים 34 ו- 33 של רשות השידור תחת הנהגתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר- אל. מיסוד ערוץ 34 הכושל היה פרי רעיונם של יוסף בר- אל והשר הממונה על רשות השידור בעת ההיא מר רענן כהן. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט החלה לעקוב בדאגה רבה אחר המתרחש ברשות השידור הציבורית. הפוסט ההוא, “ערוץ מיותר אבל חסין”, שרשמה מיכל אהרוני ב- “מעריב” ב- 1 באוקטובר 2003 ניצב כ- תמרור אדום מהבהב (!). היה ברור כי יוסף בר-אל חורק וכי משימת ניהול השידור הציבורי של מדינת ישראל גדולה עליו בכמה מספרים טובים. (באדיבות העיתון “מעריב”). 

ביום חמישי – 22 ביולי 2004 פרסמה גב’ ענת באלינט מאמר במוסף הכלכלי של עיתון “הארץ” שכותרתו זועקת לשמים : “ממצאים חמורים על מצבה של רשות השידור בדו”ח של חב’ ברייטמן – אלמגור, הגירעון של רשות השידור גדול פי שישה מכפי שהציג יוסף בר-אל. ממכתב ששלח יו”ר רשות השידור מר אברהם נתן עולה כי המנכ”ל יוסף בר-אל דיווח על גירעון של 35 מיליון שקל ב- 2002 לעומת 200 מיליון שקל כפי שמופיע בדו”ח של חב’ ברייטמן – אלמגור”. בגוף המאמר הוסיפה גב’ ענת באלינט : “זאת הפעם הראשונה שיו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אברהם נתן, אשר עד עתה נקט מדיניות של הסכמה מלאה עם המנכ”ל יוסף בר-אל, יוצא נגדו ומצביע על כך שהמנכ”ל העביר לוֹ ולשרי הממשלה דיווח לא נכון”. מאמר התחקיר של גב’ ענת באלינט לא זכה בשעתו לכתב הגנה של רשות השידור.

barel 1

טקסט מסמך : 22 ביולי 2004. ההדחה הקרבה והולכת של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. מדור הכלכלה של עיתון “הארץ” והעיתונאית ענת באלינט חושפים ב- 22 ביולי 2004 את ההידרדרות החמורה ומצבה הכספי הנואש של רשות השידור בעידן המנכ”ל יוסף בר-אל. בחלוף תשעה חודשים ו- עשרים ימים ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ”ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל מכיסאו הרם בעוון שוחד מסך ושחיתות וגירשה אותו לקרן זווית אפלולית בירכתי ההיסטוריה הציבורית של השידור הציבורי. (באדיבות “הארץ” ומו”ל הארץ” מר עמוס שוקן). 

המשנה לפרקליטת המדינה גב’ מרים רובינשטיין שלחה למנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בחודש יוני של שנת 2004 מכתב חריף ביותר בעקבות מינויו הבלתי ראוי של עֵרָן הָדַס כאחראי ללוח המִשדרים של ערוץ 1. במסמך כתבה גב’ מרים רובינשטיין את הטקסט כלהלן : “בדיון שנערך במשרדה בעניין עֵרָן הָדַס, יוסף בר-אל לא טרח לדווח במדויק לאנשי הוועדה, ודרך ההתנהלות הזאת איננה ראויה בלשון המעטה”. מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מיהר שוב להאשים את היועצת המשפטית שלו גב’ חנה מיצקביץ’ הבוחשת נגדו בקדרה. בטרם אולימפיאדת אתונה 2004 מינה מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ללא מכרז באוקטובר 2003 את מזכירתו האישית גב’ אילנה זַנְגִילְבָּאף למנהלת שירותי המנהל של ערוץ הטלוויזיה 33 וערוץ 34 במקומו של גיסה מֵאִיר בַּר שנשוי לאחותה. את מֵאִיר בַּר מינה למנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. גם כן ללא מכרז. מדהים (!). העיתונאים הוותיקים “והאמיצים” בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, רובם משת”פים ו- מוגי לֵב של ממש שתקו כרגיל. הם לא שאלו את המנכ”ל שלהם שאלה מתבקשת אחת, “אלו כישורים מקצועיים יש לגב’ אילנה זנגילבאף כדי לנהל ערוץ טלוויזיה ציבורי – ממלכתי במדינת ישראל ?”. רק קומץ, אנשי וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וכמה מהם באגודת העיתונאים בירושלים בראשותה ומנהיגותה דאז של גב’ וֶורד ברמן הקימו קול זעקה בפרקליטות המדינה. נראה היה כי המנכ”ל נסוג וביטל כעבור שלושה חודשים את שני המינויים הנפוטיסטיים שלוֹ חסרי כל היגיון.

טקסט מסמך (1) : 6 במאי 2004. לקראת ההדחה הממשמשת ובאה של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. עורך “מעריב” אמנון דנקנר ז”ל מפרסם דו”ח רחב ונוגה של מבקר המדינה העוסק בתרבות הניהול הקלוקלת ברשות השידור תחת הנהגתו של יוסף בר-אל. תחקיר ענק של העיתונאי מר בועז גריילסמר תחת הכותרת “עסק משפחתי” העוסק בחשיפת דו”ח מבקר המדינה את תרבות הניהול הקלוקלת ברשות השידור תחת הנהגתו של המנכ”ל יוסף בר-אל. חלק א’. (באדיבות עיתון “מעריב”).

טקסט מסמך (2) : 6 במאי 2004. לקראת ההדחה הממשמשת ובאה של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. דו”ח מבקר המדינה. העיתון “מעריב” שהעורך שלו הוא מר אמנון דנקנר ז”ל. תחקיר ענק של העיתונאי מר בועז גריילסמר תחת הכותרת “עסק משפחתי” העוסק בחשיפת דו”ח מבקר המדינה את תרבות הניהול הקלוקלת ברשות השידור תחת הנהגתו של המנכ”ל יוסף בר-אל. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט עקבו גם אחר הנפוטיזם חזר התקדים כפי שהתגלה בממלכת השידור של המנכ”ל יוסף בר- אל. בחלוף שנה הדיחה אותו ממשלת ישראל ממשרתו הרמה. חלק ב’ ואחרון. (באדיבות עיתון “מעריב”).

“אין כל חדש תחת השמש”, כדברי קהלת בן דוד מלך בירושלים. הטקסט הקלסי מתייחס גם לרשות השידור בתקופתו של המנכ”ל יוסף בר-אל. אינני שונא את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. אינני רוחש לו טינה. אני רוחש בוז לעליבותו המקצועית. מינויו למנכ”ל רשות השידור היה שגוי ומופרך מיסודו. יותר משאני בַּז לוֹ אני בַּז לשְדֵרַת הפיקוד והמנהיגות העכשווית ההיא  של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על דרגיה השונים. רובם מכהנים שם כמנהלי – בובה תחת השגחתו של המנכ”ל הנוכחי ההוא יוסף בר-אל. הם חדלי אישים, חסרי יושרה מינימלית, נעדרי מעש וחזון, ומְעוּטֵי כבוד מינימלי שממתינים לתלוש המשכורת בסוף החודש. זוהי שדרת פיקוד אופורטוניסטית שהפכה לחנפנית ומשת”פית, אומרת אמן למנהיגות המייצגת ערכים כל כך שליליים, וסוגדת בהִנְהוּן ראש לעריצות בשם “עיתונאות מסודרת” המזכירה משטרים אפֵלים. מדהים כיצד אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, עיתונאים, מפיקים, ועורכים בעלי ניסיון רב בתחום השידור, מקבלים החלטות בלתי סבירות משוללות כל הגיון, מחרישים מן הצד במקרה הטוב, או מרשים לעצמם במקרה הגרוע להַנְהֵן בראשם כ- “יֶסְמֶנִים”, מפני שאיבדו זה מכבר את חירותם וגם את כבודם. אין בי טיפת געגוע למוֹסַד אותו שֵרַתִּי 32 שנים והיה ביתי השני ולעיתים גם הראשון. החלטתי לפרוש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור הייתה לאלתר וסופית. ב- 8 ביולי 2002 היום בו פרסם מנכ”ל יוסף בר-אל גילוי דעת בעיתון “ידיעות אחרונות”, “…הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי…”, שלח לי אלכס גלעדי מכתב הנושא טקסט שוֹנֶה. הנה הוא כלשונו [9].

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו המסמך המקורי שכתב לי מר אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, חבר פעיל בוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), ונשיא הזכיינית “קשת” בערוץ 2 המסחרי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הדרך הטובה ביותר להגן על “תוֹכְנַת הניהול” של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ”ל רשות השידור הנוכחי מר יוסף בר-אל, היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ”ל רשות השידור לתפקידו, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם, ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל. פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ב- 1 בפברואר 2003 בתום 32 שנות עבודה רצופות, איננה מקרית אֵפוֹא ואיננה פרישה טבעית. הייתי עצוב ומאוד כעסתי על כל מה שקרה בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים. יכולתי לאמֵץ עכשיו אל לִבִּי את מליצת השירה הנפלאה הבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א’ בספר תהילים האומרת : “אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב”. זאת האמת לאמיתה. חֶשְרָת העָבִים של אביב 2002 החזירה אותי לימי ההתחלה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ מאושר אחד ב- 1971, כשפגשתי לראשונה אז את אלכס גלעדי ודן שילון ייבדלו לחיים ארוכים, ואת מוטי קירשנבאום ז”ל.

ביום שני – 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ושלחה אותו בבושת פנים לביתו. הדחה חסרת תקדים הנעשית בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ותולדות רשות השידור. מתכנן ויוזם מהלכי ההדחה במשך חודשים ארוכים היה אהוד אולמרט סגן ראש הממשלה ושר התמ”ס שכיהן גם כשַר הממונה על רשות השידור. ראש הממשלה אריאל שרון הרים את ידו בעד הדחת מנכ”ל רשות השידור אולי מפני שהיועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז קבע נחרצות כי יש להעיף את יוסף בר-אל מתפקידו הרָם בעקבות מִמצאיו השליליים של מבקר המדינה. יתירה מזאת. היועץ המשפטי הודיע לשרי הממשלה כי אם הם יצביעו נגד ההדחה הוא לא יוכל להגן על החלטתם בבג”צ. מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הצטייר זה מכבר בעיני התנועה לאיכות השלטון בראשותו של עו”ד שרגא אליעד ובעיני איגוד הבימאים והתסריטאים בישראל כמנכ”ל רשות שידור מְסוֹאָב. ב- בג”צ המתינו כבר שתי עתירות של שני הגופים האלה מאז דצמבר 2004 המבקשות להדיח אותו את יוסף בר-אל מכהונתו. אנשי ציבור מהימין והשמאל כאחד, כמו השַר אהוד אולמרט וח”כ איתן כַּבֶּל, נתנו ביטוי מרחיק לכת לסלידה שהצטברה בקרב הציבור מדרך ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור. שניהם הצהירו בריש גלי בעיתונות כי מנכ”ל רשות השידור הציע להם שוחד מסך [10] ו- [11].

טקסט תמונה : חודש מאי של שנת 2002. ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר אהוד אולמרט הם מראשי מדיחיו של יוסף בר-אל בעיצומה של כהונתו הרמה כ- מנכ”ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002. מקרה חסר תקדים בהיסטוריה של רשות השידור ובתולדות מדינת ישראל. (לע”מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 2 במאי 2005. לקראת ההדחה הממשמשת ובאה של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. ח”כ איתן כבל ממפלגת “העבודה” מספר לעיתון “מעריב” על הצעות שוחד שידור בטלוויזיה שהציע לו מנכ”ל רשות השידור יוסף בר- אל . (באדיבות העיתון “מעריב”).

מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח וגורש מתפקידו באופן מחפיר נוכח פני האומה מכהונתו הרמה, שלוש שנים לאחר מינויו ע”י ממשלת ישראל בידי הרכב דומה של שַרים שבחר בו לכהונה ה- נישאה ב- 2 ביוני 2002. 13 שַרים תמכו בהדחה של מנכ”ל רשות השידור המביש. 3 שַרים נמנעו ביניהם שר האוצר ביבי נתניהו, וגם דני נווה, ופואד בן-אליעזר. 2 שַרים התנגדו להדחה, דליה איציק ומאיר שטרית. דליה איציק נימקה את התנגדותה, “כי מעולם לא היה מנכ”ל רשות שידור שהצליח בתפקידו, כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד מהם”, והוסיפה, “אז מדוע צריך דווקא להדיח את יוסף בר- אל”. טיעון פתטי ומר של שַרה בממשלת ישראל (נבחרה לאחר מכן ליו”ר כנסת ישראל) הגורסת כי ממילא הכל כאילו אבוד בשירות הציבורי, הרווי ממילא בחלוקת ג’ובים ומינויים לא מקצועיים של קרובים ומקורבים. מבקר המדינה השופט שלמה גולדברג התייחס לפרשה הזאת בחומרה רבה בדו”ח האחרון שלו במאי 2005, כ- טיעון בלתי מתקבל על הדעת של דליה איציק. כתב סנגוריה מגוחך המתיישב עם ההסכמה לקבל מראש את הסֵיאוּב וחוסר היושרה הקיימת ברשות השידור בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל, כאל נורמה (!). גב’ דליה איציק הייתה תומכת סדרתית ונלהבת של מר יוסף בר-אל לאורך כל הדרך. בהיותה חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך ב- 1990, הרימה את יד ימין שלה והצביעה בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקדנציה של שלוש שנים, 1993 – 1990. כזכור, משהתמנה מוטי קירשנבאום ז”ל ב- 18 באפריל 1993 למנכ”ל רשות השידור הוא הדיח את יוסף בר-אל מתפקידו ומינה במקומו את יאיר שטרן.

ב- 2002 החלה ערוץ 1 לאבד את צופיו בקצב גובר והולך לערוץ 2 ואח”כ גם לערוץ 10. בן אנוש יודע להתרגל, להסתגל, ולהתאים את עצמו לחיי עליבות. זאת היא הסכנה במִדְרוּג הנורא ואיום של ערוץ 1. משלם האגרה מסכין לקשקוש הזה של מדד הצפייה הסופר נמוך בטלוויזיה הציבורית. המממן הציבורי מקבל כמובן מאליו את תחיבת היָד לכיסו הפרטי כאילו זה צו הגורל, במקום להתמרד. המצב ששורר בערוץ 1 וברשות השידור תחת ניהולו של יוני בן מנחם ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור איננו מתקבל על הדעת . אין השידור הציבורי (עדיין יש בו גם דברים טובים) יכול להרשות לעצמו מִדְרוֹג כה עצלני . עם כל הכבוד השידור הציבורי לא משוחרר מעוּלוֹ של הרייטינג .

השידור הציבורי בישראל הפך ל-רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ”ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו במאי 2005. 

רוש ולענה. טיב מידותיו ותכונותיו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ידועות. גם דרך התנהגותו. בעיני חלק מהאנשים הוא מוצא חן, אף מאוד, והם מחשיבים אותו בנוסף לכל – לג’נטלמן. חלק אחר חושב בדיוק ההפך וממעיט לחלוטין מהדמות הג’נטלמנית שהחלק הראשון עוטף אותו בה. לא מעט עורכים ומפיקים בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם מבין כמה משרי הממשלה טוענים כי האיש כוחני מידי ואיננו מוכשר בעליל להנהיג רשת תקשורת. עיתונאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- רדיו “קול ישראל מודעים היטב לעיתונאות הבעייתית שניבטה מהמרקע ובוקעת מהמיקרופון בשנים 2005 – 2002 ומסכינים עמה כאילו לא קרה דבר. כמו במדינה טוטליטארית הם ממשיכים לשחק ביודעין משחק מכוּר מראש וממלאים את פיהם מים. ידוע שמשרד מבקר המדינה תקף בזמנו את מדיניות הניהול של יוסף בר-אל ועוד נדון בכך. הדבר המדהים ביותר הוא שאותם אנשים – עיתונאים נכבדים ובעלי מוניטין ברשות השידור משליכים ביוזמתם האישית ברגעים אלוּ ממש את הגדוֹלה שבזכויות בֵּן אֵנוֹש – לדבר בשם מצפונם כדי להיות אדם בן חורין. שתיקתם לא תעזור להם. ההסרחה הגדולה והמציאות חזקים מהם. הערוץ במצבו הרעוע הנוכחי, מוסרי וכלכלי כאחד, יקרוס על מנהלם ויושביו האילמים. זה רק עניין של זמן. ב- 2 במאי 2005 קרה הדבר : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון החליטה החלטה דרמטית חסרת תקדים בתולדות המדינה, להדיח את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כמנכ”ל רשות השידור ולגרש אותו מכיסאו כמנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל.

barel 2טקסט תמונה / מסמך : 3 במאי 2005. ידיעה ראשית בעמוד הראשון של העיתון “מעריב” בעריכת אמנון דנקנר ז”ל. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מדיחה את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם, מפטרת אותו, ומסלקת אותו לאלתר מתפקידו בעוון שוחד מסך ושחיתות. תזכורת מרה לעיתונאים רבים ב- ערוץ 1 וב- רדיו “קול ישראל” וגם לאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ולאנשי מליאת רשות השידור אומרי הן שתמכו והסכימו ביודעין וברצון לשתף עמו פעולה. (באדיבות העיתון “מעריב”).  

שום אדם איננו דגול דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו, גם אם מדובר במנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל האיש שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון סילקה אותו מתפקידו הרם ב- 2 במאי 2005.

ההתנגשות שלי במאי 2002 עם המועמד הוודאי לתפקיד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בנוגע למו”מ הנפל שלו שניהל עם חברת צ’ארלטון אודות רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 – מתועדת בעיתון “הארץ”. המו”מ החובבני והכושל של האישיות הבכירה ביותר בשידור הציבורי דאז הלא הוא מר יוסף בר-אל, נתמכה ע”י יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא נחמן שי, וגם ע”י השר הממונה בממשלת ישראל על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. בעקבות המחדל הקונקרטי הזה ושורה ארוכה של מחדלים אחרים נוספים שלו, טרקתי ליוסף בר-אל את הדלת, ונפניתי לעד מערוץ 1 ורשות השידור. לא היה מדובר רק במנכ”ל רשות שידור חובבן. היה מדובר ביותר מזה. במאי 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל מכהן של רשות השידור. זה התרחש לפני הרבה שנים אולם התיעוד נשמר.

אני רוחש הערצה גדולה לאנשים שדוגלים ומְמַמְשִים ללא יראה וללא כחל ושְרָק את העיקרון החשוב הזה של חירות המחשבה. זאת בדיוק הסיבה מדוע אני כה מעריך את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז”ל. הם היו נאמנים ראשית דבר לצַו מצפונם ולא למוּסַר המושחת של מלכם. אין דבר נפלא מזה.

[1] ראה נספח : ראה ספרם “תבונה ותובנה”, של ד”ר רוברט קופר ואיימן סוואף. 

yoash 12

טקסט מסמך : 1 ביוני 2002. מסמך מההתכתבות ביני לבין דן שילון בתקופת השפל ההיא של ערוץ 1 ורשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

barel 1

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. ההדחה של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. העיתונאית ענת באלינט מפרסמת פוסט בעיתון “הארץ”, בוה כותרת הראשית שלו היא, “הממשלה אישרה ברוב גדול את הדחת מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל”. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ממשרתו מנכ”ל רשות שידור מכהן. (באדיבות עיתון “הארץ” ובאדיבות המו”ל עמוס שוקן).   

אינני בטוח שארנון צוקרמן, ו/או דן שילון, ו/או מוטי קירשנבאום (כיהן כבר כ- מנכ”ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993), ו/או אלכס גלעדי (סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי / IOC) היו בכלל מקשיבים להצעה כזאת להתמנות לתפקיד מנכ”ל רשות השידור שבאה מפיו של שַר ממונה על ביצוע חוק רשות השידור, פוליטיקאי כל כך בינוני ו- יָרוּד, בשם רענן כהן, אבל הוא היה חייב ראשית דבר לנסות את מזלו אצלם. במקום זאת בחר להתעלם מהם ואָץ במארס 2002 לשלוף מהבוידעם את שמו של יוסף בר-אל. היו לו כנראה סיבות טובות לכך. רשות השידור הפכה זה מכבר לכלי משחק פוליטי בידיהם של ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן, בעוד עיתונאי רשות השידור (ערוץ 1 + רדיו “קול ישראל”) ממשיכים להתחפר במדמנה שלהם כאילו אין עניין מינויו העתידי של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור נוגע להם. חֶשְרָת עָבִים כיסתה במארס 2002 את שמי רשות השידור. כל העולם במה, וכל הגברים והנשים רק שחקנים, כולם כניסות ויציאות להם, ואדם אחד בזמנו משחק בחלקים רבים…”, טוען הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר במחזה כטוב בעיניכם”. היה מדהים להיווכח כי שתי חבורות העיתונאים בטלוויזיה וברדיו הציבוריים ממשיכים לשחק ב- 2002 את תפקידם על בימת רשות השידור של יוסף בר-אל כ- זחלים ו- גלמים של פרפרים. לא כולם. רובם. היה מדובר בגזע עיתונאים נחות. לא כולם. רובם.

ציטוט : “הידיעה שנפסיד במאבק, אסור שתמנע מאיתנו מלתמוך בעניין שבעינינו הוא צודק”. (נשיא ארה”ב אייבראהם לינקולן בשנים 1865 – 1860 מדבר גם בשמי).

ביום חמישי – 16 במאי 2002 ערב חג שבועות ה’ בחודש סיוון של שנת תשס”ב חיברתי מסמך בן 14 עמודים שכותרתו, “השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1”, ושלחתי אותו למנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. נתתי לו לדעת מה אני חושב עליו ומה תהיה אחריתו בעקבות התנהגות הרָהָב וה- שָחָץ העיתונאית וגם הכלכלית שלו הבלתי מתקבלות על הדעת, כפי שמצאה את ביטויה בריאיון מקיף שהעניק יוסף בר-אל לעיתונאית שָרִי מָקוֹבֶר מהעיתון “מעריב” ביום שישי – 26 באפריל 2002. זה היה מדהים. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון החליטה להציב דווקא את אותו יוסף בר-אל הבלתי מוכשר והבלתי מוצלח בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והתחשבה בהמלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור ההוא, רענן כהן. עותקים מהמסמך הזה בן 14 עמודים נשלחו לכל חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור + חמשת חברי וועד עיתונות / הפקה של ערוץ 1 + הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי + מר דן שילון + פרופסור מרדכי קרמניצר, וגם לכבוד השופט בדימוס יצחק רביבי הממונה על בדיקת המינויים הבכירים בשירות הציבורי. ביום שישי בערב – 24 במאי 2002 נפגשתי לשיחה קצרה עם השופט יצחק רביבי בזמנו בביתו ברמת השרון. חיוויתי את דעתי בפניו ונימקתי לו מדוע הפקדת רשות השידור בידיו של המנכ”ל המיועד יוסף בר-אל היא מופרכת לגמרי ואמורה להיות בכייה לדורות, והוספתי לו, כי אותה הממשלה שממנה אותו למנכ”ל רשות השידור היא גם זאת שתדיח אותו לאחר שתגלה מי הוא האיש יוסף בר-אל ואיזה אישיות טלוויזיונית – עיתונאית הוא עוטה על עצמו. Sure Enough, זה אומנם קרה והתרחש. ב- 2 במאי 2005 הדיחה וסילקה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את יוסף בר-אל מכס מנכ”ל רשות השידור. גירושו של יוסף בר-אל ממשרת מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל נעשתה אומנם באיחור זמן עצום בן שלוש שנים, אולם על כך כבר נאמר כי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא (!).

כבוד השופט בדימוס יִצְחָק רְבִיבִי לבוש בגדי ספורט קלים הניח ידו על כתפי שָם בביתו הפרטי ברמת השרון באותו יום שישי ההוא של 17 במאי 2002, ואמר לי בזאת הלשון : “קראתי בעניין ובהערכה את המסמך שלך, “השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1”אולם אינני יכול להושיע אותך מפני ש- 29 מתוך 31 חברי הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור (לרבות היו”ר נחמן שי) הצביעו בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור. ולא רק זאת הם הכריזו עליו “כאחד שאין בלתו”. אם כך אין לאַל ידי לשות דבר בעניין”. הערה שלי : חבר הוועד המנהל פרופסור דן כספי וחבר מליאת רשות השידור ד”ר יוסי דאהן הרימו את ידם נגד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. הייתי נסער. אמרתי לכבוד השופט יצחק רביבי כי אנוכי מאוכזב מאוד מדבריו. היה ברור שמדובר בתאונה פוליטית – תקשורתית ציבורית עתידית קשה וחמורה מנשוא שהיא בלתי נמנעת, ואשר היה אפשר למנוע אותה. עכשיו כבר לא. היה ברור כי השידור הציבורי הוותיק עומד לחוות עתה בעידן יוסף בר-אל טלטלה עזה חסרת תקדים שלא הכיר מקודם והוא עתיד להפוך לקליפת אגוז שנעה על פני מים סוערים. לחצתי יד ל- כבוד השופט יצחק רביבי. הודיתי לו שהסכים לקבל את פניי בביתו הפרטי ונפרדתי ממנו. התבוננתי בו והוא בי. מבט עיניו נַד לי. יותר לא ראיתי אותו מאז. ידעתי היטב להיכן יִסְחָב העורך הראשי יוסף בר-אל את רשות השידור שלו ולהיכן ינווט אותה. רשות השידור הפכה לטרגדיה שייקספירית. המו”מ הטלוויזיוני האָפֶל והקלוקל, תכני וכלכלי, שניהל אותו מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בתמיכתו של אותו יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז נחמן שי עם חברת “צ’ארלטון” אודות מונדיאל 2002, הפך לסמן ימני נגטיבי. יש לקרוא את הריאיון שערכה עיתונאית “מעריב” גב’ שרי מקובר עם מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל ביום שישי של 26 באפריל 2002 כדי להבין איזה איש חַנְפָן ודמות נֶפֶל טלוויזיונית החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון באביב תשס”ב של שנת 2002 להציב בצמרת השידור הציבורי של מדינת ישראל. מי מרשימת המנכ”לים הארוכה של רשות השידור הרשה לעצמו להתייצב בפני העיתונות הישראלית ולהצהיר הצהרת רהב, כדלקמן, “…אלוהים קרא לי ואמר ג’ו סיים את המשימה שלך…”. מי מאותם המנכ”לים שקדמו ליוסף בר-אל הכריז אי פעם בפני העיתונות הישראלית, הכרזה חנפנית בזו הלשון, שנוגדת את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית, “…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…”. זאת הייתה התחלת הסוף ו/או הסוף של ההתחלה. כל ניסוח טוב. האם היה עולה בדעתו של מנכ”ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 מוטי קירשנבאום ז”ל להתחנף כך בסגנון כל כך עלוב ב- 1993 לממנה שלו ראש הממשלה יצחק רבין, “…אם ראש הממשלה יצחק רבין יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…” ? האם היה עולה בדעתו של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום להצהיר הצהרה חנפנית עלובה שכזאת בפניו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שנבחר לכהונה ב- 1996, “…אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…” ? האם היה עולה בדעתו של מנכ”ל ה- BBC גרג דייק (Greg Dyke) להתחנף בשעתו לממנה שלו ראש ממשלת אנגליה טוני בלייר (Tony Blair) ולומר לציבור הבריטי באמצעות העיתון Daily Telegraph למשל, “…אם ראש הממשלה טוני בלייר יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת בריטניה, אעשה מה שהוא יאמר לי…” ?

barel 4

טקסט תמונה : יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת חנפנית ושחצנית ב- “מעריב” של האיש שמונה להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה חופשית ודמוקרטית שנקראת מדינת ישראל. יוסף בר- אל מכריז ב- 26 באפריל 2002 בעיתון “מעריב” ערב מינויו למנכ”ל רשות השידור, “אלוהים קרא לי ואמר ג’ו סיים את המשימה שלך…”. באמת… מה אתה אומר יוסף בר-אל…? לא פחות ולא יותר…אלוהים קרא לך לסיים את המשימה… הא!? מעולם לא נשמעה הכרזה בוטה שכזאת רוויית שָחָץ ו- רָהָב של מנכ”ל רשות שידור כלשהו. לא לפניו – וגם לא אחריו (!). רבים מהעסקנים הפוליטיקאים הרדודים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. עובדי רשות השידור שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר החרישו. (מחברת הפוסט היא העיתונאית שרי מקובר. באדיבות העיתון “מעריב”).

ביום חמישי – 16 במאי 2002 ערב חג שבועות, ה’ סיוון תשס”ב כתבתי למנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מסמך בן 14 עמודים אודות מו”מ הנֶפֶל הטלוויזיוני שלו עם חברת “צ’ארלטון” שעסק בכיסוי מונדיאל 2002 של יפן / קוריאה ע”י חטיבת הספורט של ערוץ 1 בפיקודי. ברור שנתתי לו לדעת מה אני חושב עליו ללא כחל ושרק ואת הערכתי אודות הקו המקביל שלו שחָצָה את הקו המקביל של ממשלת ישראל והפר את ההיגיון של המוּסָר המתמטי. היה מדובר לא רק במנכ”ל רשות שידור עלוב מ- מחוללי הפוליטיזציה של השידור הציבורי, אלא גם באיש לא מוכשר. השידור הציבורי ניצב ב- 2002 תחת שלטונו של יוסף בר-אל בפני התמוטטות וקריסה מוחלטת. לרוע המזל בלתי נמנעת (!). מינויו המופרך של יוסף בר-אל ב- 2002 לתפקיד מנכ”ל רשות השידור נתקל בהסכמה בשתיקה והִנְהוּן ראש של מרבית עיתונאי רשות השידור בטלוויזיה וברדיו. לא של כולם. רובם. החבר’ה האלה שמתיימרים לייצג עיתונות חופשית במדינה חופשית ניצבו ונאלמו בשולי הדרך כשהם שותקים. חוץ מהאופוזיציה שלי וגם של איתי לנסברג ו- וורד ברמן ואולי עוד כמה בודדים. אנוכי הייתי היחיד ש- נתן לכך ביטוי בכתב והמסמך ההוא שחיברתי הופץ ברבים, בין חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור, ונשלח גם למר דן שילון, פרופסור מרדכי קרמניצר, כבוד השופט יצחק רביבי הממונה על בדיקת מינויים ציבוריים בכירים, והובא לידיעתו גם של הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רפיק חלבי. כארבעה חודשים לאחר פרסום המסמך המנומק שלי ב- 16 במאי 2002 שכותרתו הייתה “השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1”, פרסם חבר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור דן כספי ב- 29 בספטמבר 2002 פוסט חריף ומנומק בעיתון “ידיעות אחרונות” וכותרתו, “דרושה רשות שידור חדשה”. פרופסור דן כספי קבע את דעתו זו ונתן לה פומבי בעקבות המשך תהליך הפוליטיזציה הבוטה של רשות השידור בשעה שראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן עושים בה כחפצם וככל העולה על רוחם. מעניין, כל הנהלת ערוץ 1 ובראשה מ”מ מנהל הטלוויזיה מר יוסף “יוסי” משולם חברה לקואליציה משותפת ו- התרעמה יחדיו כנגד חוות דעתו זאת של פרופסור דן כספי. הנהלת ערוץ 1 הקלוקל והשוקע מיהרה להדפיס מכתב ב- 2 באוקטובר 2002 לראש הממשלה אריאל שרון ובו קריאה נגדית לפטר לאלתר את פרופסור דן כספי מחברותו בוועד המנהל של רשות השידור בגין כתיבת הפוסט ההוא. על שורת החותמים של אותו המכתב ההוא הקורא להדחת פרופסור דן כספי נמנו פה אחד 8 (שמונה) האישים האלה כלהלן : מ”מ מנהל הטלוויזיה ערוץ 1 יוסי משולם, מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, המהנדס הראשי של ערוץ 1 רפי יהושע, הבימאי הראשי אורן שינדל, מנהל מבצעים והפקה מושון מצליח, מנהל שירותי מינהל יראון רופין, מנהל חטיבת הביצוע מנחם וולף, ומנהל חטיבת אחזקה ופיתוח בהנדסה אלי קרייתי. לא הופתעתי שבין שמונת החותמים הופיע גם שמו של הבוס הישיר שלי המזגזג רפיק חלבי. בכל שנות שירותי את השידור הציבורי מאז 1971 ראיתי ברפיק חלבי עיתונאי אמיץ. עכשיו באוקטובר 2002 בעקבות חתימתו על מסמך המחאה נגד פרופסור דן כספי, הפך בעיניי לארנבת נפחדת. מרבית עיתונאי ערוץ 1 תמכו אף הם במנהיגם יוסף בר-אל מאבות הפוליטיזציה הבוטה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים. עם מינויו והפקדתו ב- 2002 של המנכ”ל יוסף בר-אל על רשות השידור, צברה שקיעתה תאוצה רבתי לעבר הבור העמוק והחשוך שהמתין לה במעמקי האדמה. אי אפשר היה עוד למנוע את התרסקותה. גם לא את קבורתה.

הנה עמוד הפתיחה של המסמך ההוא שחיברתי וכתבתי ב- 16 במאי 2016, “השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1″, ואשר שלחתי אותו ללא כל היסוס למנכ”ל המיועד ההוא יוסף בר-אל בערב חג השבועות ה’ בסיוון תשס”ב. יוסף בר-אל מוּנָה למנכ”ל הזמני של רשות השידור במארס 2002 ו- על פי צו ממשלתי למנכ”ל קבע ב- 2 ביוני 2002. על המסמך המינוי למנכ”ל רשות השידור מטעם ממשלת ישראל היה חתום מזכיר הממשלה גדעון סער. באותו התאריך ההוא של 2 ביוני 2002 החלה הספירה לאחור לא רק של כיליון רשות השידור אלא גם שלו עצמו. כיליונו שלו. מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל השמיד את עצמו. ב- 2 במאי 2005 הוא הוּדָח וסוּלָק בבושת פנים מהכֵּס הרָם של מנכ”ל רשות השידור ע”י אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו אותו למשרה הרמה ב- 2002, לעבר ירכתיה האפלוליים של ההיסטוריה של השידור הציבורי. בהיותו מנכ”ל רשות שידור פעיל, הוּדָח וסוּלָק יוסף בר-אל בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. מדובר בעבירות קלון שבגינן היה צריך לשבת בכלא מאחורי סורג ובריח.    

yoash 11טקסט מסמך : ערב חג שבועות תשס”ב יום חמישי – 16 במאי 2002. זהו העמוד הראשון (מתוך 14 עמודים) של מסמך דו”ח המחאה ההיא אותו שלחתי ליוסף בר-אל, שהיה אז המועמד היחיד והוודאי לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור (בממשלת אריאל שרון), רענן כהן. בכתב ידי בעמוד הראשון שמופיע רק במקור ואשר נשלח אליו באופן אישי אמרתי לו כלהלן : “אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה”, ונפניתי ממנו לעַד. כל חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו”ר נחמן שי ושאר חברי מליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד”ר יוסי דהאן) הצביעו בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור בנימוק, “שהוא האחד שאין בלתו” והותירו את יו”ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“שודדי הרשות האבודה” (מס’ 6). האם מדובר ב- אפילוג של טרגדיה טלוויזיונית ? האם אין זה מבוא ? האם לא פתח דבר ? מדוע ה- אפילוג מקדים את ה- פרולוג ? האם האפילוג רשאי במחזה הַנֶפֶל הטלוויזיוני של ערוץ 1 להיות פרולוג והפרולוג יכול להפוך לאפילוג ? האם האפילוג והפרולוג הללו שמתערבבים זה בזה עוסקים במעשי שחיתות, התנוונות, והתפוררות של השידור הציבורי במדינת ישראל ? האם וויליאם שייקספיר צדק כשאמר “משהו רקוב בממלכת דנמרק” והתכוון לרשות השידור של יוסף בר-אל ויוני בן מנחם ? האם יש בכוחם של הפרולוג והאפילוג הטלוויזיוניים הללו ללפות ולאחוז בצבת איתנה את עושי הנבלה ולהכניסם לכלא מאחורי סורג ובריח ? האם “המקור” של ערוץ 10 בראשות שני שומרי הסַף שלו רביב דרוקר וברוך קְרָא סלל עוד משעול של יושרה, אמת, ו- מוסר ? הם יש בכוחה של דֶרֶך אֶרֶץ לקבור תחתיה מעשי שחיתות, רמייה, ופשע ש- מַלְאוּ ללא רחם את הָאָרֶץ הזאת ואת רשות השידור עד גדותיהן ?

תוכנית “המקור” רבת המוניטין של ערוץ 10 ששודרה בתאריכים 5 ביולי 2016 ו- 28 ביוני 2016, בראשותם של רביב דרוקר, ועסקה ב- “שודדי הרשות האבודה”, העניקה שוב תאוצה טלוויזיונית ענקית באמצעות טיעונים ועדויות כבדות משקל כדי לחקור חקירה פלילית את התנהלותם המושחתת של מנכ”ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ’ בשנים 2014 – 2001. תוכנית “המקור” של ערוץ 10, עוררה וגייסה עכשיו מחדש את דעת הקהל בישראל לתמוך בתיעוד החדיש והמרענן שלה שנחשף על מרקע ערוץ 10, בהצגת המסמכים העדכנית שלה, בטיעוניה העכשוויים, ובראיונות שערכה כעת עם אישים שונים מרשות השידור כדי להביא לכדי מיצוי משפטי פלילי את הפרשיות החמורות ההן, ששמם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ’ + יואב גינאי + יו”ר אמ”י יעקב מנדל, לכאורה נקשר אליהן בעבותות. שני שומרי הסף רביב דרוקר וברוך קרא ראויים לאשראי (רב) אולם לפחות בפרשות השחיתויות המכוערות והמטונפות האלה בהן שרויה רשות השידור בשנים 2014 – 2011 הקדימו אותם שני העיתונאים החוקרים והפעלתניים מהעיתונות הכתובה, מר נתי טוקר מ- TheMarker / “הָאָרֶץ”, ומר רז שכניק מהעיתון הנפוץ במדינה “ידיעות אחרונות”.

כפי שכבר רשמתי לראשונה ב- פוסט מס’ 612, האפילוג והפרולוג של הפוסט הקונקרטי הזה שמספרו הסידורי הוא 616, משמשים בערבוביה ב- תפקידים כפולים. הפרולוג רשאי להיות אפילוג והאפילוג יכול לשַמֵש פרולוג. ואשנה ואומר שוב : קִרְאוּ זאת איך שאתם רוצים וּמָקְמוּ את המוּנָחִים היכן שאתם רוצים. הפוליטיזציה והשחיתות השרויות בשכבות ו- רְבָדִים ברשות השידור ההיא של 2014 – 2011 תחת פיקודו של מנכ”ל רשות השידור ההוא יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ’ – כפי שמצאו וגילו שני חוקרי ערוץ 10 רביב דרוקר וברוך קְרָא, הן ברמה של פשעים פליליים חמורים. לא בכדי חוּקָק החוֹק ו- רשות השידור המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ’ (בתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור כיהן מר אמיר גילת) הוּשְמָה בקיץ 2014 תחת עול של צו פירוק ואחריות והגבלה של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. בפעם הראשונה בהיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי נוצרה סטנדרטיזציה מדהימה בה הוכרחה רשות השידור לפעול תחת עוֹל מפרק וכונס נכסים. פרופסור דָוִד הָאן מינה בקיץ 2014 את מר יונה וויזנטל למנכ”ל הזמני של רשות השידור המפורקת. יונה וויזנטל העיף קיבינימט את יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ’ וגם את אמיר גילת. באותה נשימה צריך להזכיר כי במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ”ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל וסילקה אותו לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ורשות השידור הודח מנכ”ל מכהן. ב- 18 באפריל 1998 הפקיד ראש הממשלה בנימין נתניהו את אורי פורת על רשות השידור במקומו של מנכ”ל רשות השידור הקודם מוטי קירשנבאום שסיים את כהונתו כחוק. המנכ”ל החדש אורי פורת בחר לשמש משרת אדונו ולא של הציבור, ומייד הסתבך בפרשת קלטת הטלוויזיה שתיעדה את ביקור ההזדהות של ראש הממשלה בנימין נתניהו במוצ”ש – 9 במאי 1998 בכנס המוני של אלפי אוהדי בית”ר ירושלים בכיכר ספרא בירושלים לאחר זכיית קבוצתם באליפות המדינה בכדורגל. בקלטת הטלוויזיה ההיא נראים אוהדי בית”ר ירושלים זועקים קריאות קצובות בגרון ניחר, “מוות לערבים…מוות לערבים…”, שקידמו את בואו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שהגיע למקום כדי לחגוג עמם את חגם, ו- מבלי שהוא מהסה הקהל העצום שדברי נאצה לאומניים בפיו. הסצנה התיעודית הנ”ל בקלטת שודרה As is למחרת יום ראשון – 10 במאי 1998 במהדורת “מבט”. עורכי “מבט” דאז היו אלישע שפיגלמן ז”ל ונתן גוטמן יבד”ל. מנכ”ל רשות השידור החדש דאז אורי פורת טען ששני עורכי “מבט” פברקו את התיעוד המקורי והאשים אותם אשמה חמורה (אך מופרכת) בכך שערכו עריכה מגמתית בה הצמידו את הקריאות “מוות לערבים…מוות לערבים…” להופעתו של ראש הממשלה בכיכר ספרא (מבלי שהוא קורא להם להפסיק את זעקותיהם הקצובות האלה, רק כדי להבאיש את ריחו. אורי פורת טען שראש הממשלה הגיע מאוחר יותר וכלל לא שמע את הקריאות הלאומניות הללו של אוהדי בית”ר ירושלים. ב- 10 במאי 1998 החלה התדרדרותה של רשות השידור הציבורית לעבר הבור השחור. הפוליטיזציה הממארת הפכה אותה למושחתת ושקרנית. אסקלציית הנפילה צברה תאוצה בתקופת שנות ה- אֹפֶל של 2005 – 2001 בראשות שני המנכ”לים ההם של רשות השידור, הזמני רן גלינקא ומי שהחליף אותו יוסף בר-אל. רן גלינקא טען בפניי בעת שיחות התחקיר בינינו כי יוסף בר-אל תקע לו סכינים בגב. רשות השידור בשנים ההן של 2005 – 2001 הפכה לא רק למושחתת. היא נעשתה גם מְנֻוֶונֶת. מדהים היה להיווכח כי מאות עיתונאים, עורכים, ומפיקים ברמות השונות בערוץ 1 וברדיו “קול ישראל” ניצבו ב- 2002 מול מינויו המופרך של יוסף בר-אל למפקדם ומילאו פיהם מים, כאילו אין זה עניינם. לא כולם. רובם. אין זה מפתיע כלל ועיקר שהשחיתות, הניוון, ההסרחה, והטינופת הללו של שנות האֹפֶל חלחלו בסופו של דבר גם לעבר רשות השידור של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ’ + אמיר גילת בשנים של 2014 – 2011, והביאו לקיצה. שלא לדבר על יחסי העבודה העכורים והמאוסים בלתי מתקבלים על הדעת בין המנכ”ל יוני בן מנחם ליו”ר רשות השידור אמיר גילת. גם בתקופה הזאת של 2014 – 2011 התחפרו שוב עיתונאי, מפיקי, ועורכי רשות השידור בבועת המדמנה שלהם ורחצו בניקיון כפיהם. הם שוב שתקו. לא כולם. רובם. הסוף ידוע. רשות השידור במתכונתה הישנה ההיא מאז נוסדה ב- 1969 קמלה ונקברה תחת ההריסות שלה עצמה. ב- 1 באוקטובר אמור לקום במקומה “תאגיד השידור הציבורי החדש” בראשותו של אלדד קובלנץ שאת אחריתו מי יישורנו. 

ב- 2011 עשתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו חושבים ומינתה מינוי מופרך לגמרי את מר יונתן “יוני” בן מנחם למנכ”ל רשות השידור במקומו של מנכ”ל רשות השידור הקודם מרדכי “מוטי” שְקְלָאר. ל- מינויו של יוני בן מנחם למִשְרָה הַרָמָה והצבתו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע”י בנימין נתניהו, קדמו פעולות Lobbing שנעשו מאחורי הקלעים, גם על פי המלצתם של אישים ששייכים לתקופת האֹפֶל של רשות השידור בשנים 2005 – 2002. אין צורך להזכיר באותו ההקשר, ואולי כן, היה זה מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל, מי שהודח בשעתו ב- 2 במאי 2005 בשיא שנות האֹפֶל בגינן של עבירות שחיתות ושוחד מסך ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. פרוטוקול ההדחה של מנכ”ל רשות השידור מצוי בארכיון הממשלה. על כל פנים, כל ראשי ממשלות ישראל ללא יוצא מהכלל היו מעורבים מכף רגל ועד ראש משחר ההיסטוריה של השידור הציבורי במינויים של כל שורת המנכ”לים, מאז מינתה ראש הממשלה גולדה מאיר ב- 31 במארס 1969 את שמואל אלמוג לתפקיד הרם של המנכ”ל ה- 1 של רשות השידור. המנכ”ל החדש יוני בן מנחם נושא כתר המלוכה הטרי ב- 2011, מינה חיש מהר לעוזרו הקרוב והצמוד את זליג רבינוביץ’. תמוה ואולי לא. שררה שָם באזור אחוות אחים משפחתית. זליג רבינוביץ’ מתומכיו המובהקים של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח ממשרתו ע”י ממשלת ישראל בעוון שחיתות ושוחד מסך, נשא לאישה את מנהלת לשכתו של אותו יוסף בר-אל, גב’ אילנה זנגילבף. המנכ”ל המושחת והמודח יוסף בר-אל היה בשעתו מושא הערצתו של יוני בן מנחם כשזה שימש כתב שלו בטלוויזיה בשפה הערבית בשנים 1990 – 1977. משהתמנה יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מִכְרָז ב- 10 ביולי 1990, אמר לי יוני בן מנחם בימים ההם במסדרון הראשי בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים (היינו שכנים באותה הקומה העליונה של הבניין, חטיבת החדשות בשפה הערבית שיוני בן מנחם נמנה על שורותיה וחטיבת הספורט של הטלוויזיה בפיקודי בשפה עברית), ימים ספורים לאחר שובי ארצה מהפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990, כי, “סוף כל סוף יש מנהל אמת לטלוויזיה”. לא רק הוא השתמש בהגדרה הזאת, כי, “סוף כל סוף יש מנהל אמת לטלוויזיה”. שמעתי את אותן המילים הללו מפיו של אליעזר “גייזר” יערי מנהל חטיבת התוכניות דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אליעזר יערי העריץ את יוסף בר-אל. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית ולפני כן מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית התגורר במשך שנים ארוכות במשרד בקומה החמישית של הבניין, סמוך מאוד אליי כמנווט שידורי הספורט. דלת מול דלת. הוא היה ג’נטלמן בעל נימוסים אירופיים וכמעט תמיד לבוש חליפה מחויט ומעונב Tip top. האמנתי איך שהוא באופן חלקי וחצוי להערכתו זאת של יוני בן מנחם, והתפללתי שהוא יהיה מוכשר דיו להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרבה צעדים לפנים לאחר העידן בן שלוש שנים וחצי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין (מ- מאי 1986 עד נובמבר 1989) + שמונה חודשי ניהול זמניים כ- מ”מ מנהל הטלוויזיה של נסים משעל מנובמבר 1989 עד יולי 1990. במקביל להפקדתו הממשלתית של יוני בן מנחם על רשות השידור ב- 2011 מה- היבט המקצועי מינה בנימין נתניהו את אמיר גילת ב- 2001 ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. הפקדה מן הפן של הפיקוח הציבורי. שני אנשי השוליים האלה המנכ”ל יוני בן מנחם והיו”ר אמיר גילת החלו מייד מבראשית להתקוטט ביניהם על ריבי סמכויות וחיש מהר הפך המאבק הנורא ל- מלחמת “גוג ומגוג”. רשות השידור תחת ניהולם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ’ + אמיר גילת הפכה לא רק למושחתת ומזוהמת על פי סרטם התיעודי “שודדי הרשות האבודה” של רביב דרוקר וברוך קרא, אלא גם זירה ראשית וגלויה של ריב ומדון מכוערים בין שני מנהיגיה והעומדים בראשה, אותו יוני בן מנחם ואותו אמיר גילת. הָסְרָחָה שאין דוגמתה בהיסטוריה של השידור הציבורי למַעֵט הדחתו וסילוקו ב- 2 במאי 2005 של המנכ”ל מכהן של רשות השידור יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובתמיכתו וגיבויו של היועץ המשפטי עו”ד מני מזוז. 13 שרים הצביעו ב- 2 במאי 2005 בעד הדחתו לאלתר של יוסף בר-אל מכיסאו הרם. 2 שרים התנגדו להדחה דליה איציק ומאיר שיטרית, שלושה שרים נמנעו בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה. שני שרים, סילבן שלום וצחי הנגבי לא הורשו להשתתף בהצבעת ההדחה בנימוק שגאולה כהן (אמו של צחי הנגבי) וג’ודי מוזס – ניר – שלום (רעייתו של סילבן שלום) עבדו שתיהן בעת ההיא ב- 2005 כשדרניות ברדיו “קול ישראל” של רשות השידור.

“האבסולוטיסמוס הנאור”, הוא עיקרון מדיני שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, והנה הציטוט שלו : “המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון”, עיקרון שחָל גם על המנכ”לים של רשות השידור הציבורית – ממלכתית לדורותיהם באשר הם במדינת ישראל. לרבות המנכ”ל יוסף בר-אל שהפר את הכלל הזה ו- הודח ב- 2005 ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, ולרבות המנכ”ל יוני בן מנחם שבחר לו נתיב התנהלות עגום וקלוקל משלו (יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ’), וכהונתו הופסקה ב- 2014 משנחקק החוק ע”י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו כי רשות השידור עוברת מעתה לפעול תחת צו פירוק ועול של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. דוד האן מינה את יונה וויזנטל ל- מנכ”ל הזמני החדש והוא מיהר לסלק ולהדיח את יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ’ וגם לגרש מתפקידו את יו”ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור אמיר גילת. התחקיר הטלוויזיוני של רביב דרוקר וברוך קרא אודות התנהלותם המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ’ משולב בהתנהלותו של יו”ר אמ”י יעקב מנדל איננו יכול להיגמר על המסך. הוא חייב להסתיים בבית דין פלילי. על כל אחד מאתנו חלה החובה לשַנֵן ולשְנוֹת את הטקסט הר”מ מידי בוקר על כוס הקפה הראשון : עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת, מטבע ו- מעצם הגדרתן ומהותן את תפקידן גם בטלוויזיה, הן מתנגדות באופן החריף ביותר ומתעבות ל- חנופה ו- אופורטוניזם. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות עמת נעות בקו מקביל לחנופה ולאופורטוניזם. על פי תורת המתמטיקה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. הם לא נחצים לנצח. מדובר באקסיומה. אם הם נחצים הרי שמדובר בשגיאה מתמטית ומוסרית קשה מנשוא. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת מְצֻווֹת להשמיד חנופה, התרפסות, ואופורטוניזם מפני שמדובר בחֶרְפָּה. בעסק מביש.     

יוֹשְרָה. הַסֶפֶר, “תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים” 

“יוֹשְרָה” היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות “יוֹשְרָה” עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין “סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…” (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס’ 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד”ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים”, והם משיבים בקצרה : אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות”. חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו”ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה”ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ”ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו “מִשְלֵי” בתנ”ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל”א פרקים וכ- 850 פסוקיםחזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ”כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. “לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה” אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, “לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים”. איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O’connell (דניאל או’קונל 1847 – 1775) מוסיף : “שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי”. לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים” בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : “אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים”. הספר המצוין, תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים” (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי “פקר – הוצאה לאור בע”מ”), מומלץ לעיון וקריאה.  

“שודדי הרשות האבודה” (חלק 6). באוגוסט 2001 התפטר מנכ”ל רשות השידור אורי פורת מתפקידו. בפני השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ניצבו אז ארבע אופציות טובות לבחירת מנכ”ל חדש במקומו של אורי פורת : ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי. רענן כהן וויתר על כולן ובחר בהסכמת ראש הממשלה אריאל שרון ב- תא”ל מיל. רָן גַלִינְקָא לתפקיד מנכ”ל רשות השידור. במארס 2002 הדיח ראש הממשלה אריאל שרון את רן גלינקא. השַר הממונה רענן כהן פסח שוב בחטף על ארבעת השמות הנכבדים הללו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי ו- הציע לראש הממשלה אריאל שרון מועמד משלו, מטעמו. רענן כהן ביקש להציב את יוסף בר-אל על הכֵּס הרָם של מנכ”ל רשות השידור. ראש הממשלה נענה לבקשה. השאר כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה.

ציטוט : “מְרִידָה בעַרִיצוּת היא צִיוּת לאֶלוֹהִים”. (אלמוני).

ציטוט : “אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב”. (תהילים, פרק א’, פסוק א’).

ציטוט : “הצָרָה העיקרית באֲשֶר לשַקְרָנִים הִיא שאֵין כּל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעיתים אֶמֶת”. (קינגסלי אמיס).

ציטוט : “לעוֹרְמָה מטרות אָנוֹכִיוֹת בִּלְבַד”. (אדיסון).

ציטוט של הַמְלֶט : “רוֹש ולַעֲנָה! רוֹש ולַעֲנָה!” (מתוך המחזה “המלט נסיך דנמרק” של המחזאי וויליאם שייקספיר).

ציטוט : “כּל אֲמַתְּלָה תְּשַרֵת עָרִיץ”. (אזופוס).

ציטוט : “אֵֵין לך עַבְדוּת גְרוּעָה מזוֹ שמְקַבֵּל עַלָיו אָדָם מְרָצוֹן”. (סנקה).

ציטוט : “הַרוֹדָן הַנָאוֹר רוֹאֶה עַצְמוֹ כרוֹעֶה שֶל האזרחים ודוֹרֵש מהם כניעה של צאן”. (אריק הופר). 

ציטוט : “הנִיצָחוֹן שֶל הַדֶמָגוֹגִיוּת הוּא קְצָר יָמִים – אבל ההֶרֶס נִצְחִי”. (שארל פגאי).

ד”ר יהודית אורבך (ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת בר – אילן) כיהנה בתפקיד יו”ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור ב- 2002 בעידן מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל.

ד”ר יהודית אוֹרבך וחבריה בוועדה לא אישרו לשידור את הלוח העני המוצע ע”י יוסף בר-אל ויוסי משולם, ואשר אינו תואם את מטרות השידור הציבורי. אף על פי כן ולמרוֹת אי מתן האישור החלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר באוקטובר 2002 את הלוח החדש על פי הוראתו האישית של מנכ”ל רשות השידור. יוסף בר-אל התעלם מד”ר יהודית אורבך. בכך פיתח תרבות שלטון כוחנית. יכולתו הדלה כמנכ”ל רשות השידור, כישרונו המועט, וכוחניותו הרבה הביאו לִבְסוף להדחתו מרשות השידור. ד”ר יהודית אוֹרְבַּך הייתה בשעתו מראשי התומכים במינוי יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. עכשיו היא נכנסה לעימות חזיתי עם האיש שבו בחרה. ד”ר יהודית אורבך טענה כי הפעלת לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 באוקטובר 2002 ללא אישור וועדת הטלוויזיה שהיא עומדת בראשותה, הוא מעשה כוחני ואסור של יוסף בר-אל המבוצַע בניגוד לחוֹק רשות השידור. הקש ששבר את גַב הגָּמָל מבחינתה של ד”ר יהודית אורבך הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל באוקטובר 2002 בה הציג את תוכנית השידורים החדשה שלו, והודיע כי היא אושרה ע”י וועדת הטלוויזיה של המליאה ברשותה של ד”ר יהודית אורבך. “זה היה שקר גס” (!), כפי שטענה לימים ד”ר יהודית אורבך בעת שיחות התחקיר שלי עמה. היא התפטרה מתפקידה במליאת רשות השידור.

ד”ר יהודית אורבך חברת מליאת רשות השידור בימים ההם זוכרת בעת שיחות התחקיר שלי עמה כלהלן : “רשות השידור עברה בזמני תהפוכות רבות. בקיץ 2001 פתחנו בהליך הדחה של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת, שהיה על פי תפישתנו מנכ”ל מאוד לא מוצלח. אורי פורת הקדים את הדחתו והתפטר . תקופה קצרה מילא נחמן שי יו”ר הוועד המנהל גם את תפקיד המנכ”ל. אח”כ הובא רן גלינקא לרשות וגם הוא הלך. כשהובא שמו של יוסף בר-אל למליאת רשות השידור כמועמד לתפקיד המנכ”ל ראינו בכך ישועה. לא רק אני סברתי כך. לא הכרתי אותו בעצם. הייתי תמימה וחשבתי בתמימות שהוא האיש הנכון במקום הנכון. חשבתי ברצינות שאנו חברי המליאה, רובם אקדמאיים, נוכל לפַקֵח עליו. טעיתי טעות מרה. באמת פתטי לחשוב שפעם חשבתי שאין טוב ממנו. שגיאה בלתי נסלחת. יוסף בר-אל ויוסי משולם שאותו מינה למ”מ מנהל הטלוויזיה לא עמדו במשימות השידור שהטלנו עליהם. הם צפצפו עלינו בגדול, עלי באופן אישי ועל אנשי הוועדה, ובעצם על כל חברי המליאה. הם פשוט רימו אותנו. הם עשו זאת בדרך מתוחכמת. מידי פעם הם היו זורקים אלינו את “ליטרת הבשר” שלהם המעידה כאילו השידור שלהם עומד במתלה הציבורית, אך היו חוזרים מהר מאוד לסורם. הקש ששבר את גב הגמל הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל (לא הזמין אותי) בה הציג את תוכנית שידורי הטלוויזיה שלוֹ לעונת 2004 – 2003. התוכנית הזאת לא עמדה בתנאי המינימום שהצבנו לו וליוסי משולם. יוסף בר- אל לא אמר אמת לשומעיו כשהודיע במסיבת העיתונאים הזאת שבה לא נוכחתי, “שוועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור בראשותי אומנם אישרה את לוח השידורים הזה”. זה היה שקר גַס. הבנתי עם מי יש לי עסק. פשוט קמתי והלכתי”. 

ד”ר יהודית אורבך כינתה בעצם את יוסף בר-אל שקרן באותו מכתב המחאה הפרטי שלה שעמדה לשגר לראש הממשלה אריאל שרון, אולם הוא לא הגיב, ולא תבע אותה בגין הוצאת דיבה. ובאמת ב- 24 באוקטובר 2002 שלחה ד”ר יהודית אורבך את מכתב ההתפטרות שלה לראש הממשלה אריאל שרון שהיה באותה העת גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. הנה הטקסט שלו במלואו [1].

24 באוקטובר 2002  / י”ח בחשוון תשס”ג

לכבוד : כבוד רוה”מ מר אריאל שרון  השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, ירושלים.                         

הנידון : התפטרות. 

אני מבקשת להודיע לך על התפטרותי מחברותי במליאת רשות השידור , ומתפקידי כיו”ר וועדת הטלוויזיה ויו”ר הוועדה למעמד האישה. מאז מוניתי כחברה במליאה ונבחרתי ע”י החברים לתפקידים האלו השתדלתי בכל מאודי, יחד עם חברים רבים וטובים במליאה, לקדם את הנושאים עליהם אנחנו מופקדים. פעלתי תמיד על פי מצפוני וללא כל עניין אישי כזה או אחר, כדי למלא את מטרות הרשות כפי שנקבעו בחוק.תמכתי יחד עם חברים רבים בבחירתו של מר יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מתוך אמונה שבחירתו תביא להבראת הרשות החולה. טעיתי. הרשות היום חולה לא פחות משהייתה. תחלואיה רבים, אך אתעכב רק על אילוּ שהביאו במישרין להתפטרותי. בתחום העיקרי שעליו הופקדתי מטעם המליאה – וויסות לוח השידורים של הערוצים הציבוריים – סיכלה ההנהלה בראשות המנכ”ל את כל מאמצינו לעצב לוח שידורים שישרת באופן המיטבי את הציבור בישראל. לוח השידורים הנוכחי לא אושר ע”י וועדת הטלוויזיה. זהו לוח גרוע ונחות מכל בחינה שהיא, והחשוב מכל, הלוח משודר לכאורה בניגוד לחוֹק. הגעתי למסקנה שמיציתי את כל יכולתי להביא לשינוי ולשיפור. מאחר שאינני מוכנה לשאת באחריות להתנהלות שאין בכוחי לשנות, אני מודיעה לך בזאת על התפטרותי.

בכבוד רב,

ד”ר יהודית אורבך 

העתק : חברי המליאה,  מנכ”ל רשות השידור, היועץ במשפטי לממשלה, מבקר המדינה 

משרד מבקר המדינה בראשותו של כבוד השופט שלמה גולדברג היה המכוּתב האחרון על מכתבה של ד”ר יהודית אורבך. אינני יודע אם התייחס בכלל למכתבה. אם התייחס הרי שלא פעל לחקור את כל מה שקרה והתחולל באמת בתוככי רשות השידור בשלוש השנים של 2005 – 2002, תקופת שלטונו של המנכ”ל יוסף בר-אל. אם פעל הרי שלא פעל במלוא העוצמה כפי שכל אזרח הגון במדינת ישראל מצפה שיפעל. על עובדה אחת אי אפשר להתווכח. יוסף בר- אל שמונה ע”י ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון בקיץ 2002 הודח ממשרתו בבושת פנים בקיץ 2005 ע”י אותה הממשלה וראש הממשלה שמינו אותו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור שלוש שנים קודם לכן. יוסף בר-אל הונח ע”י ממשלת אריאל שרון בפינה אפלולית ומוצלת בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי לדורותיו. יוסף בר-אל היה אישיות תקשורתית – טלוויזיונית בלתי חשובה ודלת ערך.

orbach 1

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 2002. זהו מסמך ההתפטרות המקורי ששלחה ד”ר יהודית אורבך יו”ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור לראש הממשלה אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במקומה מונה לתפקיד יו”ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור יעקב שחם, עורך מקומון של “ידיעות תקשורת” בחיפה וחבר מרכז הליכוד. יעקב שחם אישר בינואר 2003  רטרואקטיבית ללא כל התלבטות את לוח השידורים של יוסף בר-אל ויוסי משולם (לוח שידורים שלא אושר קודם לכן ע”י ד”ר יהודית אורבך) ואשר פעל למעשה בניגוד לחוק מאז אוקטובר 2002. ד”ר יהודית אורבך אישה חכמה ונבונה, הבינה עם מי יש לה עסק וחזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה לפני הגיעה לרשות השידור. היא עמדה בימים ההם בראש יחידת התקשורת באוניברסיטת בר אילן. תמכה ב- ד”ר יהודית אוֹרבּך חברת המליאה גב’ נִילִי יונתן – כרמל שלא הסכימה אף היא עם דרכו של המנכ”ל יוסף בר-אל והתפטרה מחברותה בגוף הציבורי בו שירתה, הנקרא מליאת רשות השידור. גם הגב’ נילי יונתן – כרמל הרימה בשעתו את ידה בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. עכשיו זה היה מאוחר מידי.

[1] ראה נספח : מכתב ההתפטרות של ד”ר יהודית אורבך מתפקידה כיו”ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור שנשלח לראש הממשלה אריאל שרון ב- 24 באוקטובר 2002 לאחר הסכסוך המתוקשר שלה עם מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל.

ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ממנה ב- 2 ביוני 2002 את מר יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. המינוי הרם מתגלה כמופרך מיסודו. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל משרה הנכבדה מדיחים אותו ב- 2 במאי 2005 ומסלקים אותו לאלתר מרשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישאל ופעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח מנכ”ל רשות שידור מכהן.

barel 3

טקסט מסמך : 6 ביוני 2002. מזכיר הממשלה גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון החליטה למנות אותו למנכ”ל רשות השידור. תוקף המינוי הוא לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט של עצמי : “עוד לא נולד בעולם ערוץ טלוויזיה ציבורי ארצי שממומן מכיסם של אזרחי מדינתו, שגישתו המרכזית ופילוסופיית השידור שלו תתבסס על אליטיזם. גם לא ה- BBC הציבורי הבריטי. אין דבר כזה”. (אני. את דעתי זאת זאת אמרתי בשעתו לכל המנכ”לים שלי לדורותיהם).

ציטוט של עצמי : “הבו לי את המוט של אָרְכִימֶדֶס עשוי זהב וכסף ונקודת משען איתנה כדי להרים ולהניף את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אל על ולהציב אותה לנֶצַח בפסגת תעשיית הטלוויזיה בארץ”. (אני. את דעתי זאת זאת אמרתי בשעתו לכל המנכ”לים שלי לדורותיהם).

מנכ”ל תאגיד השידור הציבורי החדש אלדד קובלנץ ניצב בפני משימה אולי בלתי אפשרית. בלעדי ממון עצום, בלעדי חוזים יקרים והסכמי זכויות אודות שידורים איכותיים, בלעדי העסקת כוח אדם שמבוסס על עובדים מוכשרים, מיומנים, נאמנים, ומסורים, בלעדי תפעול טכנולוגיה איכותית וכמותית, וללא ניהול כישרוני וכריזמטי אישי שלו – אין לו שום סיכוי לייצר מִדְרוּג סביר ולהמריא. הפוסט של איתי שטרן “הזדמנות של פעם ביובל” כפי שהתפרסם בשבוע שעבר בגַלֶרְיָה / הָאָרֶץ, גייס כל מיני דעות ועצות שונות של שלושה פרופסורים מהאקדמיה (רפי מן, דן כספי, ועמית שכטר) ודוקטור אחת מהאקדמיה (עלינא ברנשטיין) הנוגעות לבְּרִיאָתּוֹ המחודשת של השידור הציבורי במתכונתו החדשה “תאגיד השידור הציבורי”. ארבעת האישים הנ”ל הם מומחים אקדמאים לתקשורת המונים באוניברסיטאות, אולם הם מעולם לא ניהלו רשת טלוויזיה ציבורית ו/או מסחרית, ארבעת האישים הנ”ל מעולם לא ניהלו חטיבות שידור טלוויזיוניות מרכזיות כמו חדשות, ספורט, תוכניות, והנדסה. ארבעת האישים הנ”ל לא ניהלו מעולם כלכלה טלוויזיונית + כוח אדם טלוויזיוני + טכנולוגיה טלוויזיונית + ולוגיסטיקה טלוויזיונית. ארבעת האישים האקדמאים הנ”ל מעולם לא היו בשטח ולא עשו אפילו כתבה אחת למהדורת “מבט”. הארבעה הנ”ל לא ניהלו ולא הפיקו בימי חייהם שידורים אולימפיים מורכבים ומסובכים, אפילו לא של אולימפיאדה אחת. דן כספי, עמית שכטר, רפי מן, ועלינא ברנשטיין מעולם לא היו בשטח, לא התעמתו עם בעיות ניהול ומנהיגות חריפות של רשת שידור, על הארבעה הנ”ל לא הוטלה מעולם אחריות הקושרת את עצמה ל- הכרעות תאגיד וקבלת החלטות קשות בכל תחומי תעשיית הטלוויזיה. הם אנשי אקדמיה ולא אנשי שטח שלפעמים מזכירים לי קִיבִּיצֶערים שמתבוננים מהצד במשחק שחמט בין רבי אומנים ונותנים עצות. שורר פער עצום בין לנהל רשת שידור לבין לכתוב אודות רשת שידור. אני גם לא זוכר את ארבעה האקדמאים הנאורים הנ”ל (למעט דן כספי) מתייצבים לצדי בעת מאבקי ההוא ב- 2002 נגד מנכ”ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל שהודח לבסוף מכיסאו הרם ב- 2005 בגין שחיתות ושוחד מסך ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. כבודם של ארבעת הנכבדים הנ”ל מונח במקומו. אולם אין לשכוח כי קיים הבדל תהומי בין לשאת באחריות לבין מתן עצות. כמתבונן מהצד אני יודע שהם טובים ב- לעוּץ עצות. הם אפילו עושים זאת בחינם.

עזבו לרגע את הפוליטיקה בצד. השידור הציבורי החדש ללא סיוע תקציבי שנתי ענק לא יוכל להחזיק מעמד בעידן ברב ערוצי. מגוחכת ההערכה וההשוואה שעורך פרופסור רפי מן ב- גַלֶרְיָה / הָאָרֶץ (יום רביעי – 23 במארס 2016) שדנים ב- שִגְשוּג והצלחת העבר של מפקד גלי צה”ל יצחק לבני לפני כ- חמישים שנים (1974 – 1968) ברדיו הצבאי מול תנאי הצלחתו הפוטנציאלית הפלאית של אלדד קובלנץ בתאגיד השידור הציבורי, אם ייתנו לו “מרחב ואוטונומיה”, ומתכוון לאוטונומיה פוליטית. “הבעיה הגדולה היא שכיום התקשורת נמצאת במוקד של וויכוחים ועימותים פוליטיים וכל דבר נמדד דרך פריזמה של ימין מול שמאל וזה מקשה עוד יותר על יצירת אוטונומיה”, קובל פרופסור רפי מן. הפרופסור המלומד לחלוטין לא צודק. הוא פשוט מוסר גרסה לא נכונה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה שרויה מאז ימי ה- בראשית שלה משחר נעוריה ב- 1968, בימיהם של בוראה ראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ”ץ (בן 90 היום) ומנכ”ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג ז”ל בוויכוחים ועימותים פוליטיים מרים בין ימין לשמאל. די לקרוא את ספרו של צבי גיל “בית היהלומים סיפור הטלוויזיה הישראלית” (יצא לאור ב- 1986 ע”י ספריית הפועלים הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר) כדי לדעת כי פרופסור רפי מן טועה ומטעה. חוץ מזה כשיצחק לבני הגיע ב- 1 באפריל 1974 לירושלים כדי לשמש מנכ”ל רשות שידור ארצית המעסיקה בשורותיה 2000 (אלפיים) עובדים ועל מנת להתייצב בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, הוא גילה חיש מהר את ההבדל האטומי והתהומי בין ניהול רדיו צבאי מקומי וקטנטן כ- גלי צה”ל לבין רשות השידור הארצית. יצחק לבני פגש מוסד שידור שכולל בשורותיה את רדיו “קול ישראל” הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה, וכאמור אלפי עובדים, ותקציב שכבר אז התקרב לחצי מיליארד שקל. מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני עשה הרבה שגיאות טלוויזיוניות וגם פוליטיות בתקופת מנכלותו בשנים 1979- 1974. הוא יצחק לבני היה בר מזל שהיה לו מנהל טלוויזיה מוכשר בעל יכולות בשם ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן). ראה תוכן הריאיון שהעניק מוטי קירשנבאום ז”ל ב- 25 באוגוסט 1978 לאלי טייכר מעיתון “הארץ” וכותרתו, “להילחם אפילו כדון קישוט”אודות תקופת מנכלותו הכושלת והמכשילה של יצחק לבני כלפי ארנון צוקרמן על פי טענתו הראשית של מוטי קירשנבאום דאז, שקבע : “יצחק לבני תוקע מקלות בעגלת הטלוויזיה של ארנון צוקרמן”. אין שום דמיון כלכלי, פוליטי, טכנולוגי, ו- תכני, בין ניהול רשת רדיו קטנה כמו גלי צה”ל דאז שעובדיה – חייליה כפופים לפקודות וסדר יום צבאי לבין הנהגת רשתות טלוויזיה ורדיו אזרחיות. מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני בשנים 1979 – 1974 לא חווה חוויה דומה כשהיה מפקד רדיו גלי צה”ל בשנים 1974 – 1968 בה חייל שלו תוקף אותו בפרהסיה, בפומבי, בגלוי לאור היום כפי שעשה פַּקוּד שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית העונה לשם מוטי קירשנבאום ז”ל . הריאיון האמיץ והחושפני ההוא שנתן מוטי קירשנבאום ב- 25 באוגוסט 1978 לעיתונאי אלי טייכר מ- “הָאָרֶץ” הצביע על אחד הקשיים והפערים הבולטים בהם נתקל מנהיג שידור בעת אכיפת משמעת וניהול תחנת רדיו צבאית על ידו, לבין אכיפת משמעת וניהול רשות שידור אזרחית מטעמו, על שורותיה נמנים אישי טלוויזיה כמו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום ז”ל, אלכס גלעדי, רם עברון ז”ל, שמעון טסלר ז”ל, טוביה סער, ואחרים. זה לחלוטין לא היה אותו הדבר ויִצְחָק לִבְנִי חַש זאת היטב על בשרו.

kirshenbaum 3טקסט תמונה : 25 באוגוסט 1978. עיתון “הארץ”. מסמך היסטורי מזהיר. זהו הריאיון שערך עיתונאי “הארץ” אלי טייכר ב- 25 באוגוסט 1978 עם מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא מוטי קירשנבאום ז”ל. אתה למד ממנו שהוא מוטי קירשנבאום תיעב ממש את מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני. הטקסט שהוא טוען נגדו חריף ביותר ובלתי מתפשר, “…יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה המקורית. ריכוז כל הסמכויות בידיו מאפשר לו לעשות זאת בהצלחה רבה. כך נוהג האיש חרף התבטאויותיו הרבות בעיתונים על הצורך בקידומה ובשגשוגה של ההפקה המקורית. יצחק לבני בקי כרגיל ביחסי ציבור. הוא זורה חול בהתמדה ובהצלחה בעיני מוסדות רשות השידור, בעיני הגורמים הממלכתיים, ובעיני הציבור כולו…”, חיווה את דעתו אודות יצחק לבני. (באדיבות עיתון “הארץ”).

צריך לוַודֵא כאן בעת מסירת האינפורמציה הזאת מצדי אודות אישיותו של מוטי קירשנבאום ז”ל כי הוא לא היה אנרכיסט. מוטי קירשנבאום ז”ל היה איש טלוויזיה לא רק מלומד אלא גם נבון ומוכשר מאוד. התבטאויותיו של מוטי קירשנבאום ז”ל ב- 1978 כנגד מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני והפגנתו ב- 23 ביולי 1979 נגד הדחתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ע”י מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז”ל, נבעו מה- יושרה הציבורית שלו, רמתו המוסרית, ונפשו ההגונה. מוטי קירשנבאום היה רחוק כרחוק מזרח ממערב מתככים ונכלוליות. תמיכתו ונאמנותו ללא סייג ל- ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע”י מר ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1973 התבססו על שני קריטריונים : מצוינות אישית של ארנון צוקרמן כמנהיג השידור הציבורי, מקצוענות טלוויזיונית שנשענו גם על מוּסָר רם וניקיון כפיים מוחלטים. מוטי קירשנבאום ז”ל לא היה חבר שלי. הוא היה המפקד שלי. מנהיג שידור שלי. כ- פַּקוּד שלו יכולתי להבחין במעלותיו האישיות שהשפיעו על כישרון הניהול שלו. הוא היה אישיות מזן נדיר. חכם וגם סרקסטי, שנון, ובוטה. חיוויתי את דעתי אז לפני מותו וגם עכשיו.

kirshenbaumטקסט תמונה (1) : יום שני – 23 ביולי 1979. הכביש הצר של רחוב “מציון תצא תורה” שמוביל מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז”ל (בן 40, עדיין רזה וגם גבוה משכמו ומעלה מכל העם תרתי משמע, מחזיק בשלט) מנהיג הפגנת עיתונאים גדולה ומשולטת נגד הדחתו של ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע”י מנכ”ל רשות השידור החדש יוסף “טומי” לפיד ז”ל. “הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה, הסתלק מכאן…”, זעק מוטי קירשנבאום בגרון ניחר ובמרירות רבה לעברו של יוסף “טומי” לפיד” והניף לעומתו שלט, “אל תאיים, התפטר”. מוטי קירשנבאום תמך במאבקו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן נגד מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני אף הוא יבד”ל. כאמור בריאיון ההוא שהעניק מוטי קירשנבאום ז”ל ב- 1978 לעיתונאי “הארץ” אלי טייכר טען כי יצחק לבני תוקע מקלות בעגלת הטלוויזיה של ארנון צוקרמן מי שהיה מנהיג שידור ש- הגשים את משאת חייו של כל מפקד הגון באשר הוא בכל תחום. הוא היה נערץ על עובדיו. צריך להבין שמנהל חטיבת החדשות דאז חיים יבין, אקוויוולנט למוטי קירשנבאום בהיררכיה הטלוויזיונית, לא נטל חלק בהפגנה המָרָה ההיא לפני 37 שנים. לשאלתי את חיים יבין בעת פגישת התחקיר עמו במלון “דן אכדיה” בהרצליה ב- 2006 מדוע לא הפגין אז יחדיו עם עיתונאי בטלוויזיה בעוד מוטי קירשנבאום שניצב באותו סטאטוס כמותו (מנהל) לא רק נטל חלק בהפגנה אלא גם הנהיג אותה ? השיב לי כי הוא כמובן תמך בעיתונאים אבל חשב שאין זה מתפקידו במקרה הזה כמנהל להפגין נגד ההנהלה. מוטי קירשנבאום שהיה איש אמיץ ולוחמני ושונה לחלוטין באופיו מחיים יבין, לא היסס לרגע לטפס על הבריקדות ולא חשש לומר ל- מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד את מה שהוא חושב עליו. זיהוי הנוכחים הנוספים בתמונה : מצדו השמאלי של מוטי קירשנבאום, יוסי בסון (בחולצה משובצת) סגן מנהל חטיבת ההפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מצדו הימני של מוטי קירשנבאום, זהו הצלם עזרא שמואלי. בקדמת התמונה בגבה זאת היא ג’ודי לוץ מנהלת מחלקת תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית (היא מסתירה את יגאל לוסין). הקיצונית משמאל היא זיווה אוריין מעובדי שירותי אומנות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ”ל תאגיד השידור הציבורי והמתכנן הראשי של מבנה השידור הציבורי החדש מר אלדד קובלנץ יזדקק ב- 1 באוקטובר 2016 (התאריך הנקוב בו תאגיד השידור הציבורי החדש אמור לרשת את רשות השידור הישנה) לממון עצום בסדר גודל של 1.000000000 (מיליארד) שקל בשנה וכ- 5.000000000 שקל בחמש השנים הראשונות של הקמת תאגיד השידור הציבורי החדש כדי לבסס את קיומו הראשוני בעידן הרב ערוצי ולהשריש את תודעתו מחדש בקרב הציבור שזנח אותו ב- 2002. בפחות ממון מהנקוב לעיל הוא לא יצליח להקים מאגר אנושי איכותי ולהרכיב לוח שידורים אטרקטיבי על מנת למשוך אליו בחזרה את אותם צופי הטלוויזיה האבודים של מדינת ישראל שנטשו אותו כאמור זה מכבר לפני 14 שנים. אם אלדד קובלנץ ימשיך להתמזמז ולהתהדר בתאגיד השידור הציבורי החדש שלו באמצעות הרייטינג האומלל שמאפיין כיום את ערוץ 1 מידי יום ביומו אז אין לו שום סיכוי לשגשג מחדש, ואז גם לא צריך אותו. בלעדי חוזי טלוויזיה בלעדיים הקשורים לכיסוי אירועי הספורט הגדולים בארץ ובעולם אין לאלדד קובלנץ ואנשיו שום סיכוי להמריא. אבל העיקר שהוא מינה את גילי שם טוב לדוברת שלו.

ערוץ 1 לאחר עידן מוטי קירשנבאום לא למד דבר מה- BBC וגם לא מהמנכ”ל המוכשר ועתיר הניסיון של ה- BBC דאז , מר גרג דייק (Greg Dyke).

ב- 18 באפריל 1998 סיים מוטי קירשנבאום את כהונתו הרמה כמנכ”ל רשות השידור. באותו היום החלה דעיכתו וקמילתו של השידור הציבורי. אורי פורת היה מנכ”ל חלש בקדנציה החלקית שלו בשנים 2001 – 1998. לא עוד מנהיג השידור הציבורי עד שגירש את עצמו באוגוסט 2001 מהכֵּס הרָם. מחליפו ב- 2001 תא”ל במיל. רן גלינקא התגלה כנֶפֶל כמו השַר הממונה רענן כהן מי שמינה אותו באוקטובר 2001 לכהונה הציבורית הרמה. רענן כהן היה השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, וכיהן כ- חבר בממשלת אריאל שרון. הוא היה עסקן פוליטי רדוד וחלוטין לא חשוב ממפלגת העבודה / מערך, אולם נשא בעוּלָה של משרה ממשלתית חשובה. רענן כהן היה האחראי הממשלתי הראשי על השידור הציבורי. בתחילה ערך רענן כהן “ניסוי כלים” והציב את רן גלינקא בפסגת השידור הציבורי. רן גלינקא היה איש טלוויזיוני טָפֵל, לא מוכשר ולא בקי בתחום העיתונאות והתקשורת, וחסר ידע וניסיון מינימאלי בניהול רשת שידור שכוללת בתוכה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רדיו “קול ישראל” ו- 2000 (אלפיים) עובדים. היה מדובר בפארסה. משנכשל במִטְוָוח עשה השר רענן כהן ניסיון חדש והחליט להושיב על הכֵּס הרָם של מנכ”ל רשות השידור את יוסף בר-אל הכושל ובלתי מוכשר בעליל מהצד השני של המטבע, ו/או אם תרצו מהפן האחר של המשוואה. רענן כהן אץ לראש הממשלה אריאל שרון והבטיח לו שיוסף בר-אל יעשה כמנכ”ל רשות השידור את כל אשר יצווה עליו. ובאמת, בריאיון שהעניק יוסף בר-אל ביום שישי – 26 באפריל 2002 לעיתונאית “מעריב” שרי מקובר, הוא הצהיר הצהרת אמונים לראש הממשלה מעל דפי העיתון. מחזה מדהים ומביש כאחד. אולם עיתונאי רשות השידור שתקו וקיבלו את הדין מבלי שהיו כפויים לעשות כך. רובם, לא כולם, הפכו למשת”פים.

אני חוזר כמה פסיעות לאחור. ב- 30 באפריל 2000 סיים יאיר שטרן בתום שבע שנים את משימת הניהול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופרש לחלוטין מרשות השידור. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת מינה את יאיר אלוני למ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 במקומו של יאיר שטרן. ברשות השידור שרר כבר כֵּאוֹס ניהולי. הוועד המנהל של רשות השידור בראשות גיל סמסונוב (תומך מובהק ומוצהר של ראש הממשלה בנימין נתניהו) וחֲבֵרוֹ באותו הוועד המנהל ההוא אלון אלרואי (תומך מובהק ומוצהר של השר הליכודניק סילבאן שלום) הקשו מאוד את החיים על מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ואיש הביצוע שלו מ”מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ששימש במקביל גם סמנכ”ל הרשות לקנייה ורכש ואחראי ראשי על התחמשותה של רשות השידור בציוד טלוויזיוני וציוד רדיו חדיש ועדכני. שניהם הצרוּ עַד למאוד את צעדיו ואת תבנית הניהול הציבורי של אורי פורת. נוצרה יריבות אישית בשטח למרות ששלושת האישים הנ”ל נמנו על המפלגת הליכוד השלטת והיו מקורבים פוליטית לראש הממשלה בנימין נתניהו. לא תהיה זאת גוזמה אם אומר כי גיל סמסונוב ואלון אלרואי מאסו באורי פורת. שניהם לא העניקו לו קמצוץ של הערכה מקצועית. הם פשוט רצו להעיף אותו מכס מנכ”ל רשות השידור ולא הסתירו את כוונתם. בנימין נתניהו שלט במדינה וגיל סמסונוב ואלון אלרואי שהיו תאומים פוליטיים ואחים לנשק שלטו ברשות השידור. לא תיארתי לעצמי כי בתוך זמן כה קצר מאז נטישת מוטי קירשנבאום באפריל 1998 את רשות השידור ישרור בה כֵּאוֹס ניהולי כה חמוּר ו- אורי פורת יהפוך לצֵל של עצמו. זה לא היה הכל. דעיכתה של רשות השידור צברה תאוצה ענקית. The worst is yet to come. במארס 2002 סילק ראש הממשלה אריאל שרון את המנכ”ל הזמני רן גלינקא ומינה במקומו ל- מ”מ את יוסף בר-אל על פי המלצתו של השר הממונה ההוא הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. המנכ”ל הזמני יוסף בר-אל הדיח את יאיר אלוני מ”מ הנצחי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והציב במקומו את נאמנו יוסי משולם. ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב לא היה עוד זכר. לתפקיד הרם ה\ה מונה העסקן הפוליטי נחמן שי. המשנה שלו הייתה אהובה אורן ז”ל. רשות השידור על שני מרכיביה הטלוויזיה ורדיו “קול ישראל” הפכו במידה לא מעטה למשרתים של השלטון. התברר כי רן גלינקא היה בדיחה, קריקטורה, כ-מנכ”ל רשות השידור ואנקדוטה כמנהיג השידור הציבורי. ומה אודות יוסף בר-אל ? אתם יודעים מי בדיוק מי הוא היה ומה היה פועלו המגוחך ומורשתו הנגטיבית כמנכ”ל רשות השידור. כולם ראו שעיתונאי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה סירבו להניף מפחד את נֵס הַמֶרֶד נגד מינויו של מנכ”ל רשות שידור כושל ובלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל, ולא רק נותרו בבועת המדמנה שלהם, אלא הפכו למשת”פים שלו. זה היה מראה פתטי עטוף בצבעי יגון. כל מיני עיתונאים בעלי שם ומייסדי השידור הציבורי התחפרו בשולי המדמנה שלהם, עד שבאה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה, אלה שמינו מינוי מופרך את יוסף בר-אל ב- 2002 לתפקיד מנהיג השידור הציבורי, והיו גם אלה שסילקו אותו לאלתר ב- 2005 מכס מנכ”ל רשות השידור. יוסף בר-אל הודח בבוטות לעיני כל לעבר פינה אפלה השרויה בירכתי ההיסטוריה של תולדות השידור הציבורי בארץ. אולם חלום הבלהות לא תם. גורלו של השידור הציבורי לא הוטב עם הפקדתו של יוני בן מנחם על רשות השידור ב- 2011 יחדיו עם עוזרו ומקורבו זליג רבינוביץ, ומינויו של אמיר גילת ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. רשות השידור המשיכה לדעוך כאמור בקצב מוּאָץ כשעיתונאיה המובילים, נשים וגברים, אינם מתערבים ולא מונעים את ההידרדרות, ו- ממשיכים בהבל פיהם לכבות את פתיל חייהם (הטלוויזיוניים) ואת שלהבתה האחרונה של רשות השידור כפי שהכיר אותה הציבור מאז 1968. זה היה מחזה קשה לצפייה. ואז בקיץ 2014 הופיעו לפתע בשמי רשות השידור המטה ליפול פרופסור דוד האן ויונה וויזנטל. הם שרו את הרקוויאם וגאלו אומנם את השידור הציבורי מייסוריו הישנים, אך כפו עליו ייסורים חדשים. זה היה מחזה עגום בעל ממדים סוריאליסטיים של ממש : מחד, הפוליטיקאים מחזיקים בצבתות סרטן ו- אינם מניחים לעיתונאי רשות השידור השוכבים ממילא על ערש דווי לנוח בשלווה על מיטתם. מאידך, העיתונאים הגוססים בתוך מדמנה משדרים עסקים כרגיל.

חשיבותו של פרופסור דן כספי חבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000 וחשיבות ספרו התיעודי “סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור”. הספר יצא לאור ב- 2005 ע”י המו”ל לאה צבעוני ב- הוצאת “צבעונים”. פרופסור דן כספי הוא אחד מ- ל”ו צדיקים.

החפצים בהיסטוריה של ראשית דעיכתה של רשות השידור יכולים למצוא עניין בספרו המרתק והמעניין של פרופסור דן כספי (אחד מ- ל”ו צדיקים), “סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור” (יצא לאור ב- 2005 בהוצאת “צבעונים הוצאה לאור”. מלאכת עריכת הספר נעשתה בידי ד”ר לאה צבעוני). הספר בן 237 עמודים כתוב היטב, מנוסח היטב, ומנומק היטב עוסק בפוליטיזציה הישראלית העגומה ו- העכורה שכילתה במשך שנים רבות כל חלקה טובה ברשות השידור על שני מרכיביה הטלוויזיה ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” עד שמוטטה אותם לגמרי וסופית. פרופסור דן כספי איש יישר דרך בעל מחשבה הגיונית ושכל חריף, שימש ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בנגב בשנים 2009 – 2004. היום הוא פנסיונר. מוטלת החובה על כל אזרח ישראלי שהשידור הציבורי והמדינה יקרים לו לקרוא את הספר “סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור”. אשנה ואומר : מדובר בספר מעניין ומרתק שיש בו גם הרבה מראיית הנולד. אין זה ספר נבואי אלא ניתוח נבון, מפורט, והגיוני של העובדות המצטברות. תהליך התמוטטותה של רשות השידור מאז 2002 מאז עידן יוסף בר-אל היה בלתי נמנע.

dan kaspi 1

טקסט מסמך (1) : שער הכריכה הקדמי של הספר “סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור”. נכתב ע”י פרופסור דן כספי מי שכיהן בתפקיד חבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000, ויצא לאור ב- 2005 בהוצאת ד”ר לאה צבעוני בעלת הוצאת הספרים “צבעונים”. 

dan kaspi 2

טקסט מסמך (2) :  שער הכריכה האחורי של הספר “סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור”. נכתב ע”י פרופסור דן כספי מי שכיהן בתפקיד חבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000, ויצא לאור ב- 2005 בהוצאת ד”ר לאה צבעוני בעלת הוצאת הספרים “צבעונים”. 

אני משוחח מעת לעת עם פרופסור דן כספי. הוא אדם משכיל ואוצר בלום של ידע. בכל פעם אני מתרשם מחדש מאישיותו. איש שיחה מקסים ו- מרתק בעל מחשבה מקורית שנונה, אחד שיודע לנתח את העובדות ולהסיק מסקנות. הוא ניחן בכישרון של ניסוח תמציתי, מחושב, ומדויק. אין רבים כאלה במקומותינו. כמו מוטי קירשנבאום ז”ל גם פרופסור דן כספי יבד”ל הוא יותר רוֹמָאִי מאשר איש דֶנְמַרְק. פרופסור דן כספי היה חבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000, ו- מינוי פוליטי של השרה דליה איציק. אולם הוא עצמו לחלוטין איננו פוליטיקאי. הוא איש הגון ו- יישר דרך. מדינת ישראל הייתה נראית אחרת אילו היו מאכלסים אותה עוד כמה אֹשְיוֹת כמו פרופסור דן כספי.

מצאתי עניין רב בהתנהלותו יישרת הדרך של חבר הוועד המנהל פרופסור דן כספי ודאגתו הכנה המתמדת ליושרתו של שידור הציבורי. בעמודים 193 – 183 בספר “סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור”, ניתן למצוא התכתבויות מעניינות שלו כחבר הוועד המנהל של רשות השידור ומתוך דאגה לשידור הציבורי עם מבקר המדינה השופט בדימוס אליעזר גולדברג , עם היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, ועם יו”ר הוועדה לבדיקת מינויים בכירים בשירות הציבורי השופט בדימוס יצחק רביבי. ב- 29 בספטמבר 2002 פרסם פרופסור דן כספי פוסט ב- “ידיעות אחרונות” וכותרתו “דרושה רשות שידור חדשה”. הוא היה מבין הבודדים שראה את הנולד והסיק את המסקנה הנכונה. הנה הפוסט ההוא כ- לשונו.

caspi 1

טקסט מסמך : 29 בספטמבר 2002. חבר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור דן כספי מפרסם ב- “ידיעות אחרונות” את הפוסט שלו “דרושה רשות שידור חדשה”. הוא היה איש מעשי וחכם שראה את הנולד על פי ניתוח העובדות, וצדק (!). (באדיבות המו”ל לאה צבעוני והוצאת “צבעונים” ובאדיבות העיתון “ידיעות אחרונות”).

ברור שחלק נכבד מהנהלת ערוץ 1 החנפנית והמגוחכת לא ראתה כמוני בפרופסור דן כספי אחד מ- ל”ו צדיקים. להפך. היא ראתה בו פורע חוק שמפרסם את חוות דעתו בפומבי ממניעים זרים בעלי גוון פוליטי. שמונה מנושאי תפקידים מרכזיים בערוץ 1 חברו יחדיו ושלחו מכתב לראש הממשלה אריאל שרון בו הם דורשים להרחיק לאלתר את פרופסור דן כספי משורות הוועד המנהל ומרשות השידור. מדובר במסמך ירוד, נחות, ועלוב. אף על פי אני מוצא לנכון לפרסם אותו בבלוג. על המכתב ההוא שנשלח כאמור לראש הממשלה אריאל שרון חתומים האנשים האלה : מ”מ מנהל ערוץ 1 יוסי משולם + מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי + המהנדס הראשי של ערוץ 1 רפי יהושע + הבימאי הראשי אורן שינדל + מנהל מבצעים והפקה מושון מצליח + מנהל שירותי מינהל יראון רופין + מנהל חטיבת הביצוע בהנדסה מנחם וולף + מנהל חטיבת אחזקה ופיתוח בהנדסה אלי קרייתי. הנה המסמך לפניכם כלשונו.

caspi 2

טקסט מסמך : 2 באוקטובר 2002. זהו המסמך שנשלח ע”י הנהלת ערוץ 1ובראש מ”מ מנהל הטלוויזיה יוסף “יוסי” משולם לראש הממשלה אריאל שרון ובו הם דורשים להרחיק לאלתר את פרופסור דן כספי משורות הוועד המנהל ומרשות השידור. מדובר במסמך חנפני, ירוד, נחות, ועלוב. אף על פי כן יש צורך לפרסם אותו. (באדיבות המו”ל לאה צבעוני והוצאת “צבעונים”).

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. ראש ולענה. זה לא היה כל כך מזמן. רוֹש ולַעֲנָה בימי האֹפֶל של השנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. השידור הציבורי מתדרדר במדרון במהירות לעבר הבור שחור במעמקי האדמה.

טקסט תמונה : מנכ”ל רשות שידור מגוחך בשם יוסף בר-אל. ב- 2005 הדיחה אותו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסילקה אותו מהכס הרם לקרן זווית בירכתיים של ההיסטוריה של רשות השידור. מדובר באדם לא חשוב ולא מוכשר שהוצב ב- 2002 בשגגה בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ושסולק ממנה בצדק מאותה הפסגה הזאת השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, ובתמיכת היועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז (היום שופט בית המשפט העליון בעת כתיבת הפוסט בשבת – 2 באפריל 2016). (לע”מ תמורת תשלום).

סיסמאת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים אודות קורות והתפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם :

 FROM MY POINT OF VIEW. If You Do, Do It Right – If Not Give It Up.

השורה התחתונה של הסדרה :

 THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIP BETWEEN TELEVISION COVERAGE AND SPORTS (and News + Docummentary) – IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1884 – 2016.  ‏

כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי. הספר “רוש ולענה” נכתב בין אוקטובר 1998 לאוקטובר 2012.

טקסט תמונה : זהו פרופסור דן כספי מי שהיה ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת “בן גוריון” בנגב וחבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000. אדם ידען, ישר, הגון, חכם, וגם מוכשר. רב אמן בניסוח בע”פ ובכתיבה. הערכתי לאישיותו הכנה הייתה רבה. אחד מ- ל”ו צדיקים בשעתו בוועד המנהל של רשות השידור. (באדיבות פרופסור דן כספי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרופסור דן כספי צדק בכל הערכותיו. רשות השידור הישנה במתכונתה הנכזבת והנקלית ההיא בראשות יוסף בר-אל ויוני בן מנחם איננה קיימת עוד. עמודי השקרים, השחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם עליהם נשענה רשות השידור ההיא של יוסף בר-אל ויוני בן מנחם התמוטטו וקרסו. האם המבנה החדש של “תאגיד השידור הציבורי החדש” הוא מתן תשובה לעמודי התווך ההם של יוסף בר-אל ויוני בן מנחם שנפלו, היא בהחלט שאלה רלוואנטית וחיונית. ימים יגידו אם חבורת המשקמים הציבוריים בראשות מנכ”ל התאגיד החדש אלדד קובלנץ ויו”ר התאגיד החדש גיל עומר אזרו עוז והשתחררו באמת ממוסרות ועבותות הפוליטיזציה הכובלת, וגם האם יש להם מספיק ממון להתחרות מול הערוצים המסחריים הארציים ובכבלים. שני האנשים הנכבדים הללו ניצבים בפני משימה כמעט בלתי אפשרית.

אני מסיים את מחקר וכתיבת פוסט מס’ 617 בארבעה ציטוטי אֶמֶת : ציטוט מספר תהילים, ציטוט של קינגסלי אמיס, ציטוט של אדיסון, וציטוט מהמחזה “המלט” שחיבר וכתב הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר. כל אחד יכול לעשות עמם מה שהוא רוצה. האחד יציב אותם אולי נֵר לרגליו כעקרונות מנחים, מאירים, ומתווי דרך. ייתכן והאַחֵר ישליך אותם לפח.

ציטוט : “אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב”. (תהילים פרק א’, פסוק א’).

ציטוט : הצרה העיקרית באשר לשקרנים היא שאין כל ערובה שלא ידברו לעיתים אמת. (קינגסלי אמיס).

ציטוט : לעורמה מטרות אנוכיות בלבד. (אדיסון).

המלט : “רוש ולענה ! רוש ולענה !” (מתוך המחזה “המלט נסיך דנמרק” של המחזאי האנגלי וויליאם שייקספיר).

סוף הפוסט מס’ 617. הועלה לאוויר ביום שלישי – 26 ביולי 2016.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *