פוסט מס’ 618. “שודדי הרשות האבודה” (חלק 7) הוא מסמך אישום טלוויזיוני חריף שדן באיבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011, ואשר למרבה הצער שוּדָר מהאמצע ולא מההתחלה. חצי עבודה. הוא גם רואה אור משום מה ב- “המקור” של ערוץ 10 באיחור זמן גדול. טוב שרביב דרוקר וברוך קרא נזכרו לעשות את תפקידם בפיגור של שנתיים אחרי התחקירים ההם באותו עניין שביצעו לפניהם העיתונאים נתי טוקר מ- TheMarker / “הָאָרֶץ” ורז שכניק מ- העיתון “ידיעות אחרונות”. זה לא התחיל ב- 2011. הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית ועמה נִיצָנִי העוֹבֶש הגסים הראשונים הופיעו עם מינויו של אורי פורת ז”ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת בנימין נתניהו במקומו של מנכ”ל רשות השידור היוצא מוטי קירשנבאום ז”ל. ניצני העוֹבֶש הבשילו למעשי שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם בשנות האֹפֶל של 2005 – 2002 בתקופת שלטונו של מנכ”ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בגינן הודח וסולק ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. רביב דרוקר וברוך קרא הגישו ב- “המקור” בערוץ 10 ביום שלישי – 28 ביוני 2016 כתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת המנכ”ל יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011. אותה הַחֶרֶב הפוליטית שדקרה את מנכ”ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ”ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, “לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל”. כלכלה טלוויזיונית אולימפית. אלכס גלעדי איש NBC, איש IOC, יו”ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF, ונשיא “קשת”. פוסט מס’ 618. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. 29.7.2016

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

————————————————————————————–

פוסט מס’ 618. הועלה לאוויר ביום שישי – 29 ביולי 2016.

————————————————————————————–

“שודדי הרשות האבודה” (חלק 7) הוא מסמך אישום טלוויזיוני חריף שדן באיבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011, ואשר למרבה הצער שוּדָר מהאמצע ולא מההתחלה. חצי עבודה. הוא גם רואה אור משום מה ב- “המקור” של ערוץ 10 באיחור זמן גדול. טוב שרביב דרוקר וברוך קרא נזכרו לעשות את תפקידם בפיגור של שנתיים אחרי התחקירים ההם באותו עניין שביצעו לפניהם העיתונאים נתי טוקר מ- TheMarker / “הָאָרֶץ” ורז שכניק מ- העיתון “ידיעות אחרונות”. זה לא התחיל ב- 2011. הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית ועמה נִיצָנִי העוֹבֶש הגסים הראשונים הופיעו עם מינויו של אורי פורת ז”ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת בנימין נתניהו במקומו של מנכ”ל רשות השידור היוצא מוטי קירשנבאום ז”ל. ניצני העוֹבֶש הבשילו למעשי שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם בשנות האֹפֶל של 2005 – 2002 בתקופת שלטונו של מנכ”ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בגינן הודח וסולק ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. רביב דרוקר וברוך קרא הגישו ב- “המקור” בערוץ 10 ביום שלישי – 28 ביוני 2016 כתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת המנכ”ל יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011. אותה הַחֶרֶב הפוליטית שדקרה את מנכ”ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ”ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, “לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל”. כלכלה טלוויזיונית אולימפית. אלכס גלעדי איש NBC, איש IOC, יו”ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF, ונשיא “קשת”. פוסט מס’ 618. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי.

כלכלה טלוויזיונית בשידורי הספורט. זכויות השידורים של המונדיאלים וה- EUROS מול זכויות השידורים של המשחקים האולימפיים בשעה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצבת בתווך. יוסף בר-אל מנכ”ל רשות שידור כה כושל, כה לא מוצלח, וכה לא מוכשר (פרי מינוי ב- 2002 של ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן) מועד כבר במשוכה הראשונה ונופל במלכודת ה- מו”מ עם חברת “צ’ארלטון” אודות זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. פוסט מס’ 618. כל הזכויות שמורות.

תזכורת וויזואלית : ימי הזוהר של השידור הציבורי. הימים ההם שלא ישובו עוד.

טקסט תמונה : 1975 . וועידת ה- EBU נערכת בירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתייצבת לדיונים כרשת שידור שהיא Active Member ב- EBU (חברה פעילה באיגוד השידור האירופי) וגם מארחת הפגישה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : צבי גיל יועץ מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני, אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט, צבי “צֶבֶּה” גורן עורך חדשות החוץ בחטיבת החדשות, דן שילון מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1971. ניו יורק – ארה”ב. ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שני כתבים בכירים של רשות השידור בימים ההם בארה”ב. יגאל לוסין כתב רדיו “קול ישראל” (מימין) וחיים יבין כתב הטלוויזיה (משמאל). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1967. לוס אנג’לס – ארה”ב. עידן טרום הטלוויזיה בארץ. מוטי קירשנבאום (ראשון מימין) הוא סטודנט שנה חמישית לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס. שני מימין הוא יאיר גורן (גורין) בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. השניים האחרים אינם מזוהים. ב- 1968 חבר מוטי קירשנבאום (אז בן 29) לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשותו של פרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד. (התמונה באדיבות יאיר גורן (גורין). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 22 בדצמבר 1980. אנוכי (משמאל) יחדיו עם הבוס שלי אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטרם מעברו לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. אני מתבונן בתמונה הזאת בחלוף 36 שנים ביולי 2016 מרום גילי או טו טו 80 ורואה שם הרבה יותר משילוב זרועות. התמונה צולמה במלון “דן אכדיה” בהרצליה פיתוח. (התמונה באדיבות רודולפו כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1981. אנוכי בחתונתה של גב’ רוזי קוקה “נערת הקרקטר השנייה”, כתבנית חרוצה, מוכשרת, ונאמנה של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שנים רבות שהתמחתה בעבודה על מכונת כתיבה אלקטרונית המכונה Character Generator – באולפן ובשטח. אישה יפה מאוד ברמה של כוכבת קולנוע. בעצם היא הייתה הרבה מעבר לכך. היא הייתה אדם בעל אישיות נפלאה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1981. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי (בתווך) בראשית דרכינו. הוא פרשן כדורסל שלי, של חטיבת הספורט בפיקודי, בטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני עורך ומפיק, מנווט ו- מנהל את חטיבת הספורט ההיא. מימין, זאת העיתונאית מיכל הוכשטט. מנכ”ל רשות השידור ב- 1981 היה יוסף “טומי” לפיד ז”ל, יצחק “צחי” שמעוני ז”ל כיהן התפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, טוביה סער יבד”ל הוביל את חטיבת החדשות. אריה מליניאק שימש פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 16 שנים (בהפסקות) בשנים שבין 1979 ל- 1995. רחשתי לו הערכה עד שניצל את המיקרופון והמסך קרדום לחפור בו לצורך קידום ענייניו הפרטיים כפי שסיפר בפרוטרוט בריאיון שהעניק ב- 1991 לעיתונאי רון מיברג. הוא הודח על ידי לאלתר מכס הפרשנות והוחלף באלי סהר. פשוט הוּעָף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1985. בטרם שידור ישיר של סדרת הגמר סל האחרונה של הכדורסל הישראלי, מכבי ת”א נגד הפועל ת”א בהיכל הספורט ביד אליהו . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי עורך ראשי, מנווט, ומפיק ראשי ומנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בימאי הספורט והחדשות המצוין שלי יואב פלג הבלתי נשכח, והמפיק שלי יוסי לנדאו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש מארס בחורף 2000. הצמד הקבוע שלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת שידור ישיר של משחק כדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו בעשור ה- 90 של המאה שעברה וראשית שנות ה- 2000. הפרשן אלי סהר – סרוסי מימין (התמנה על ידי לאייש את כס פרשן הכדורסל במקומו של אריה מליניאק המודח) והשדר המוביל הראשי שלי מאיר איינשטיין. (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“שודדי הרשות האבודה” (חלק 7) הוא מסמך אישום טלוויזיוני חריף שדן באיבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011, ואשר למרבה הצער שוּדָר מהאמצע ולא מההתחלה. חצי עבודה. הוא גם רואה אור משום מה ב- “המקור” של ערוץ 10 באיחור זמן גדול. טוב שרביב דרוקר וברוך קרא נזכרו לעשות את תפקידם בפיגור של שנתיים אחרי התחקירים ההם באותו עניין שביצעו לפניהם העיתונאים נתי טוקר מ- TheMarker / “הָאָרֶץ” ורז שכניק מ- העיתון “ידיעות אחרונות”. זה לא התחיל ב- 2011. הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית ועמה נִיצָנִי העוֹבֶש הגסים הראשונים הופיעו עם מינויו של אורי פורת ז”ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת בנימין נתניהו במקומו של מנכ”ל רשות השידור היוצא מוטי קירשנבאום ז”ל. ניצני העוֹבֶש הבשילו למעשי שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם בשנות האֹפֶל של 2005 – 2002 בתקופת שלטונו של מנכ”ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בגינן הודח וסולק ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. רביב דרוקר וברוך קרא הגישו ב- “המקור” בערוץ 10 ביום שלישי – 28 ביוני 2016 כתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת המנכ”ל יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011. אותה הַחֶרֶב הפוליטית שדקרה את מנכ”ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ”ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, “לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל”. כלכלה טלוויזיונית אולימפית. אלכס גלעדי איש NBC, איש IOC, יו”ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF, ונשיא “קשת”. פוסט מס’ 618. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח”כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה חיש מהר כמופרך לחלוטין. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ”ל רשות השידור, ואשר הציבו אותו בטעות בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והדיחו אותו לאלתר. הוא יוסף בר-אל סולק (!). ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו”ד מני מזוז הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ”ל רשות השידור הכושל יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל ב- 2005, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. בין היתר מנכ”ל יוסף בר-אל ההוא הואשם בשחיתות ושוחד מסך, ונחתך לתמיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“שודדי הרשות האבודה” (חלק 7). פרופסור דן כספי וספרו “סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור” מ- 2005. תחקיר “שודדי הרשות האבודה” שודר בתוכנית “המקור” של רביב דרוקר וברוך קרא בערוץ 10 ביוני – 2016. באוגוסט 2001 התפטר מנכ”ל רשות השידור אורי פורת מתפקידו. בפני השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ניצבו אז ארבע אופציות טובות לבחירת מנכ”ל חדש במקומו של אורי פורת : ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי. רענן כהן וויתר על כולן ובחר בהסכמת ראש הממשלה אריאל שרון ב- תא”ל מיל. רָן גַלִינְקָא לתפקיד מנכ”ל רשות השידור. במארס 2002 הדיח ראש הממשלה אריאל שרון את רן גלינקא. השר הממונה רענן כהן פסח שוב בחטף על ארבעת השמות הנכבדים הללו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי ו- הציע לראש הממשלה אריאל שרון מועמד משלו, מטעמו. רענן כהן ביקש להציב את יוסף בר-אל על הכֵּס הרָם של מנכ”ל רשות השידור. ראש הממשלה נענה לבקשה. השאר כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה. פוסט מס’ 618. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

הַסוֹף. חשיפת מִסְמַךְ ההתנגדות ההוא בן 14 עמודים שכתבתי ב- 16 במאי 2002 למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור יוֹסֵף בַּר-אֵל. כתיבת המִסְמַך האופוזיציונרי הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 32 שנים. נפלה בידי זכות גדולה לערער על ולהטיל דופי ב- אוריינטציית הניהול, המנהיגות, והחזון של יוסף בר-אל. לא החמצתי אותה. follow up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן ז”ל. פוסט מס’ 618. כל הזכויות שמורות.

“Something is rotten in the state of Dennmark”אומר מרצלוס ל- הורציו וברנרדו היכן שהוא בראשית המחזה “הַמְלֶט” (של וויליאם שייקספיר) בחצות לֵיל קַר וקפוא בעת סיור קבוצת קציני הארמון בחומות החשוכות של טירת אֶלְסִינוֹר. נראה לפתע כי בטקסט האמור לעֵיל הוא כאילו מתכוון במשהו גם לערוץ 1 בשנות חֶשְרָת הֶעָבִים של 2005 – 2001. הרהרתי בהמלט ובוויליאם שייקספיר בעת כתיבת המסמך בן 14 עמודים ההוא בחג שבועות, ה’ סיוון תשס”ב – 16 במאי 2002, אותו שלחתי למנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. 

רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של רשות השידור של מדינת ישראל בשנים ההן של 2005 -2001 תחת שלטונם המופרך של שני המנכ”לים רן גלינקא ויוסף בר-אל. שניהם הודחו ע”י ממשלת ישראל. כל אחד בתורו.

הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. ב- 2014 בעידן המנכ”ל יוני בן מנחם השידור הציבורי נקבר. ב- 2016 מוקמת לשידור הציבורי מַצֵבָה בדמותו של תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ”ל החדש אלדד קובלנץ והיו”ר גיל עומר.

 

טקסט תמונה : 2005. מנכ”ל רשות השידור הכושל והבלתי מוכשר יוסף בר-אל בטרם הדחתו מכהונתו הציבורית הרָמָה ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון וע”י שר התמ”ת והממונה על רשות השידור אהוד אולמרט ב- 2 במאי 2005. יוסף בר-אל הוא מנכ”ל רשות השידור הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שמסולק ומודח מכהונתו בבושת פנים כשהוא מצולק באות קין. יוסף בר-אל הודח מכיסאו התקשורתי הנישא בגין האשמות חמורות ביותר נושאות קלון של שחיתות + שוחד + נפוטיזם. בעד הדחתו וסילוקו לאלתר של יוסף בר-אל מכס מנכ”ל רשות השידור ועל פי המלצת היועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז הצביעו 13 שרים, שני השרים מאיר שיטרית ודליה איציק הצביעו נגד הדחתו, ושלושה שרים בנימין נתניהו, דני נווה, ופואד בן אליעזר נמנעו. (תצלום לע”מ הנ”ל ניתן לי תמורת תשלום).

2005 – 2001. רשימה נוספת מתוך יומני. נראה לי כי רשות השידור הציבורית בתוכה אני שוהה יותר משנות דור, הופכת להיות נכלולית, פוליטית, ערמומית, חורשת מזימות, ובעלת תחבולות. מדהים שהממשלה הזאת בראשות אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן ובעצת השר הממונה שלו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, מפקידה באוקטובר 2001 על רשות השידור איש כה לא נבון וגם טירון עיתונאי ללא שום ניסיון ניהולי של רשת שידור ציבורית כה מורכבת ומסובכת שמעסיקה 2000 עובדים, אולם בעל דרגה צבאית גבוהה תא”ל מיל. בשם רָן גָלִינְקָא, וממנה אותו למנכ”ל הזמני של רשות השידור (כאמור באוקטובר 2001). אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון מדיחים את המינוי המופרך שלהם רן גלינקא מכיסאו הזמני במארס 2002. ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן לא ממתינים אפילו שנייה אחת. שניהם מזדרזים וממנים במקום רָן גָלִינְקָא המודח במארס 2002 לתפקיד המנכ”ל הזמני של רשות השידור את מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב של אותו רָן גָלִינְקָא, יוסף בר-אל (אז מנהל ערוץ 33). בקיץ 2002 (ליתר דיוק ב- 2 ביוני 2002) מעניקים אריאל שרון ורענן כהן ליוסף בר-אל את מִשְרָת הקבע ועמה חותמת של מנהיג השידור הציבורי ב- מדינת ישראל לתקופה של 5 (חמש) שנים עד קיץ 2007. יוסף בר-אל מתמנה למנכ”ל רשות השידור החדש. ׁרן גלינקא מספר לי בשיחות התחקיר שלי עמו כי מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב דאז יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33, תקע לו בעצם סכינים בגב. ב- 18 באפריל 2002 מכריז מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון הכלכלי “גלובס” בפני העיתונאית גב אביבה קרול כי רן גלינקא המנכ”ל המודח ע”י ראש הממשלה אריאל שרון הוא “דָפוּק” (!). ויש להוסיף ולשנות בעסק המכוער הזה את המידע הבא כלהלן : יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי נבחר בשעתו לכהונתו הרמה על מנת לשמש יו”ר גם שלי ושל כל העובדים בשידור הציבורי ולא רק של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. היו”ר נחמן שי היה עֵד מקרוב בשנים 2002 – 2000 לכל התהפוכות השליליות שהתחוללו ברשות השידור שהוא היה המפקח העליון שלה. נחמן שי ידע והחריש בעניין הפקדתו של יוסף בר-אל על מכלול השידור הציבורי, עד שגם אותו את נחמן שי סילק משם ראש הממשלה אריאל שרון בטענת סרק שהוא מתכוון לחולל שינויים נוספים בשידור הציבורי, ועל כן הציב עכשיו בתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור את מר אברהם נתן במקום נחמן שי. יו”ר רשות שידור פוליטי חדש הוחלף ב- יו”ר רשות שידור ישן בשם מר נחמן שי. הבעיה עם הפוליטיקאי הרדוד נחמן שי הייתה שבעבר הרחוק שלו בעשור ה- 70 של המאה שעברה נחשב לאחד מבכירי בניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כתב צבאי לפרק זמן בחטיבת החדשות של דן שילון בשנים 1977 – 1974) וכעת הפך לפוליטיקאי מדשדש. נחמן שי לא היה מדינאי ולא איש חזון. הוא היה עסקנצ’יק פוליטי קטן ולא מוכשר, שמישהו ו/או מישהי מינו אותו על פי נוסחא פוליטית למשרה הרמה של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. אותו נחמן שי ידע כי ב- 18 באפריל 2002 הרהיב עוז המנכ”ל המיועד מר יוסף בר-אל ו- כינה את המנכ”ל הקודם המודח לפניו רן גלינקא בלשון גסה, “דָפוּק”. כך התבטא כאמור אותו יוסף בר-אל בריאיון שערכה עמו העיתונאית גב’ אביבה קרול ותוכנו התפרסם בעיתון “גלובס” ב- 18 באפריל 2002. אף על פי כן ולמרות חומרת הדברים והסגנון המכוער, הבוטה, והכוחני בו משתמש מנכ”ל רשות שידור מיועד ו- מַשְמִיץ מנכ”ל רשות שידור מודח, נמנה יו”ר רשות השידור מר נחמן שי על קבוצת חברי הוועד המנהל של ואנשי המליאה שהצביעו בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הבכיר של מנכ”ל רשות השידור בנימוק, “כי הוא יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ”. לא יכולתי לרכוש אפילו גרם אחד של כבוד לנחמן שי שאפילו לא צייץ ולא מחה נגד ההתבטאות הזולה והפוגענית הזאת של יוסף בר-אל. בעת הרמת ידו הימנית בעד מינוי יוסף בר-אל למנהיג השידור הציבורי של מדינת ישראל הצטייר לי נחמן שי מבניה הבכורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורי, כאחרון העסקנים הפוליטיקאים, ומי שמכר את נפשו לשטן. את הטקסט הנ”ל, “כי אפילו נחמן שי יו”ר רשות השידור קבע, כי יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ”, שמעתי ביום שישי של 24 בחודש מאי 2002 מהשופט יצחק רביבי הממונה על המינויים הציבוריים הבכירים בשירות הציבורי, בעת פגישה אישית שלי עמו בביתו ברמת השרון. הַהִתְּרָאוּת שלי עמו עם כבוד השופט יצחק רביבי נועדה למחות נגד המינוי הצפוי, וכדי להתריע בפניו כי כתב ההסמכה שמייעדת ממשלת ישראל ליוסף בר-אל והפקדתו על השידור הציבורי הוא מעשה מופרך מיסודו חסר כל בסיס. כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי הוא שאמר לי אז בביתו כי אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור הצביעו כמעט פה אחד בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור הבא (במקום רָן גָלִינְקָא) וכי נגד זה אין לו עוד מה לעשות ושום דרך לפעול נגד המינוי. גם בחלוף כל כך הרבה שנים מאז אותו המינוי הבַּטֵל והתַמוּהָ ב- 2002 הדן בהצבתו של יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע”י ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – האירוע המופרך ההוא בלתי נשכח עבורי. כל מה שנותר לי הוא להשתעשע יחדיו עם כל מיני סוציולוגים שְנוּנִים שהצליפו בלשונם ועֵטָם ללא רחם באותה נְפוֹלֶת פוליטית וטלוויזיונית ׁהקיימת במחוזות שונים ברחבי תבל זאת שמתבססת על מינויים והפקדות מופרכים. אנוכי לא רק התרחקתי מהן אלא גם התפטרתי בשל כך מכל תפקידי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הפוליטיזציה שהייתה מנת חלקה של רשות השידור בשנים 2005 – 2001 דמתה ל- חֶשְרָת עָבִים. עובדה שאותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ”ל רשות השידור היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו ממשרתו הרמה (ללא חרטות) כעבור שלוש שנים בקיץ 2005 בעוון שוחד מסך ושחיתות. בסופו של דבר ממשלת ישראל גילתה את הפגמים החמורים בהתנהלותו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל גם אם באיחור זמן עצום של שלוש שנים, והפסיקה מייד את כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ופעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי בארץ הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל.

זאת עובדה. ב- 2 במאי 2005 מתעשתים לפתע פתאום אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון ומגלים כי מעשה מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 היה מופרך מיסודו. יוסף בר-אל מודח ב- 2 במאי 2005 בגין שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם ע”י הממנה הראשי שלו ראש הממשלה אריאל שרון ובעצתו המופלגת היועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז לפאה אפלולית וזניחה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. במקומו של יוסף בר-אל המודח ממנה הממשלה את מרדכי “מוטי” שקלאר למשרה הרמה. מוטי שקלאר הוא המנכ”ל ה- 10 ברשימת המנכ”לים של רשות השידור. מינויים המופרך של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא סיפור מדהים ולא ברור בגלל עליבותו גם היום בסופו של חודש יולי של שנת 2016. לא ברור ונטול כל היגיון. כיצד שני אישים כה כושלים וכה לא מוכשרים לחלוטין, מעפילים לפסגה בשני משעולים שונים משני צידי המטבע. אך האמת מתגלה תמיד, במוקדם ו/או במאוחר. רן גלינקא מודח ומסולק בצדק וכמעט מייד (בתום חצי שנת מנכלות בלבד) בגין ניהול בּוֹסֶר חובבני (תוכניתי ו- גם כלכלי) ובשל שיקולים עיתונאיים מוטעים. יוסף בר-אל הכוחני ונטול כישרון מודח ומגורש באיחור זמן עצום של שלוש שנים בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. סיפור הדחתו של יוסף בר-אל מכס מנכ”ל רשות השידור הוא הרבה יותר מורכב ודרמטי מזה של רן גלינקא, וגם מעורר תעיות, מדוע הדחתו לא הסתיימה בהעמדתו לדין פלילי. כידוע מד הזמן וחוק ההתיישנות אינם חלים על עבירות שחיתות ושוחד. אם כך מדוע לא הועמד האיש הזה יוסף בר-אל מעולם לדין פלילי ולא נשלח לבלות בכלא מאחורי סורג ובריח ? מדוע המדיחים הממשלתיים שקבעו כי מנכ”ל רשות השידור עבר עבירות של שחיתות ושוחד מסך הסתפקו רק בגירושו מהכס הרם ולא תבעו להביאו לדין פלילי בהיכל המשפט ? סיפור הדחתם של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא מבהיל מכל היבט. ראש הממשלה אריאל שרון והשר המגוחך שלו לענייני רשות השידור רענן כהן ביקשו פעמיים לירות ירי אוטומטי מהמותן, לא מהכתף, וללא שימוש במשקפת צלפים והחטיאו את מטרת הבּוּל. התברר כי שניהם אינם מיומנים וגם לא עוטים בגדי מוּסָר מפני שהם פוליטיקאים. בהחטאותיהם העלובות האלה נטולות כל יושרה ציבורית ונטולות דרך ארץ מינימליות, הפכו אריאל שרון ורענן כהן את רשות השידור, את ערוץ 1, ואת רדיו “קול ישראל” ל- שדה מטווחים ניסיוני וכושל. צריך להוסיף כאן שכל גיבורי העלילה, כל בעלי התפקידים הראשיים וגם המשניים בסיפור ההוא של התפוררות השידור הציבורי, קיבלו את עונשם המלא במחזה התקשורתי המחריד והמזעזע ההוא (כאילו נכתב ע”י וויליאם שייקספיר עצמו) מידי בורא עולם וגם מידיו של אלוהי הטלוויזיה והרדיו. הממנים, המתמנים, וגם הניצבים עיתונאי רשות השידור ששתקו והסתגרו בבוּעַת המַדְמֵנָה שלהם. איש ברשות השידור שפעלה בשנים ההן של 2005 – 2001 תחת חשרת העבים ההיא לא נמלט מהפורענות ומעונשם של האֵלִים. מדובר בסיפור תקשורתי עגום ועצוב באופן מיוחד. עד למאוד. זה נכון ש- רשות השידור לא הייתה מחזה שייקספירי אבל היא הפכה לטרגדיה.

אני תוהה כיצד זה מפקד צבאי בעל יכולות וכעת ראש ממשלה מוכשר ופרגמטי ומנהיג מדיני בעל חוש הבחנה כ- מר אריאל “אריק” שרון, מתפתה, ונענה להצעתו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן, להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ולפניו את רן גלינקא, כאילו מדובר במילוי טופס טוטו ו/או השתתפות בהגרלת מפעל הפיס. ראש הממשלה אָרִיאִל “אָרִיק” שָרוֹן ידע היטב מה מתחולל בין ארבעת כתלי רשות השידור כמו גם מה היה צריך להיעשות ולא נעשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת מנכ”לותו וניהולו של יוֹסֵף בַּר-אֵל בתקופה שבין אפריל 2002 לבין מאי 2005 (הערה שלי : יוסף בר-אל היה המועמד היחיד והבלעדי לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מטעם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן כבר בחודש אפריל 2002 לאחר הדחתו של המנכ”ל הזמני מר רָן גָלִינְקָא. ביוני 2002 מונה יוסף בר-אל באופן רשמי ע”י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן לתפקיד מנכ”ל רשות השידור עד קיץ 2007). עובדה ש- בתום שלוש שנים לכהונה מבחינה אותה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן, גם אם באיחור רב, באי התאמתו של יוסף בר-אל לתפקיד הנִישָא. לראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל מחליטה ממשלת ישראל בראשות אותו אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן הפרגמטי וסגנו אהוד אולמרט וברוב עצום של 13 שרים להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות שידור. מנכ”ל רשות שידור מר יוסף בר-אל מודח ומסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך. שני שרים מר מאיר שיטרית וגב’ דליה איציק התנגדו להדחה ותמכו בהצבעה הממשלתית ההיא ביוסף בר-אל. שלושה שרים בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר, נמנעו. הדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 לא הייתה אפשרית בלעדי התערבותם המסיבית של היועץ המשפטי לממשלה מר מֶנִי מָזוּז ושל עו”ד אֵלִיעַד שְרָגָא (סא”ל מיל. בחטיבת הצנחנים) מייסד ויו”ר התנועה למען אֵיכוּת השלטון במדינת ישראל. סמנכ”ל רשות השידור מר יאיר אלוני התמנה ע”י ממשלת ישראל למנכ”ל רשות השידור הזמני במקומו של המנכ”ל המודח. ראש הממשלה אריאל שרון היה אדם פרקטי באופיו. היה לו נוח פוליטית כשיוסף בר-אל שימש מנכ”ל רשות השידור אולם מאידך הוא לא עשה שום מאמץ מיוחד ולא יצא מגדרו ב- 2 במאי 2005 כדי להתייצב לימינו של אותו יוסף בר-אל ו- על מנת לגונן עליו מפני ההדחה הדרמטית. הרי היה זה אותו יוסף בר-אל שהכריז בפרהסיה ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית “מעריב” גב’ שרי מקובר בטרם מינויו לתפקיד הרם ורב האחריות כלהלן : “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל אעשה מה שהוא יאמר לי”. תמוה מדוע ראש הממשלה אריאל שרון לא שמר לו אמונים. הרי האיש הזה יוסף בר-אל היה המועמד המועדף והנבחר של אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן לתפקיד מנכ”ל רשות השידור לפני שלוש שנים בחודש אפריל של שנת  2002. מוזר עד למאוד כיצד ומדוע נפל אז ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון בפח והסכים באביב וקיץ 2002 להצעת הנֶפֶל של השר רענן כהן למנות את אותו יוסף בר-אל הכושל והבלתי מוכשר למנכ”ל רשות השידור. יש לשנות ולומר כאן שוב ש- בחלוף שלוש שנים התעשת אריק שרון והבין בסופו של דבר כי מדובר במינוי מופרך. לא רק מופרך, גם ציני. השאר כפי שאומרת הקלישאה היסטוריה של עָבָר עָגוּם.

הַסוֹף. חשיפת הַמִסְמַךְ שכתבתי ב- 16 במאי 2002 למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 32 שנים. אוריינטציית ניהול, מנהיגות, וחזון. Follow Up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן ז”ל. הפוליטיזציה ההרסנית של השידור הציבורי בישראל בשנים 2005 -2001. 

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. תקופת מנכ”לותו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווה דיון ציבורי היסטורי מעבר לכמה הפוסטים הללו שאני מפרסם כעת בבלוג שלי. כיצד זה נפלה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט בפח ומינתה בקיץ 2002 איש כה שנוי במחלוקת בלשון המעטה ולא מוכשר בעליל למנכ”ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ? עד כדי כך נכשלה בבחירתה עד שבתום שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך נאלצה אותה הממשלה הזאת במאי 2005 להדיח אותו לאלתר ממשרתו הרָמָה בבושת פנים. כיצד זה הסתמכה הממשלה רק על עדותו והמלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, האיש שהמליץ המלצה חמה בפני ראש הממשלה אריאל שרון להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, מבלי לבדוק עדויות ומקורות מידע נוספים אודות המועמד ? איזה אינטרס מובהק היה למר רענן כהן להמליץ דווקא על יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור ? אלו יתרונות הפיקו ו/או אמורים היו להפיק השר רענן כהן וראש הממשלה אריאל “אריק” שרון בשעה שהפקידו את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בעליל על השידור הציבורי של מדינת ישראל באפריל 2002 ? השאלות האלה שעסקו במינויו המגוחך של יוסף בר-אל לכהונה הרמה לפני תריסר שנים נותרו ללא מענה. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל “אריק” שרון לא היה מצויד במודיעין מינימאלי אודות כישוריו וכישרונותיו של יוסף בר-אל בטרם המינוי הרם. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל “אריק” שרון נפל ככה סתם בפח והלך שֶבִי אחרי השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן האיש שהעלה את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב של הרייטינג האפסי והמעליב שערוץ 33 אגר. לא ייתכן כי ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון לא היה מצויד במודיעין מוקדם בטרם המינוי המופרך ולא ידע מה מתחולל באמת ברשות השידור ובערוץ 1 לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור בקיץ 2002. אינני מתכוון לסגוד לראש הממשלה אריאל שרון כפי שעשו רבים לאחר הסתלקותו. אוסיף ואומר שוב ושוב רק שראש הממשלה אריק שרון התעשת אם כי לאחר זמן רב וב- 2 במאי 2005 הדיח וסילק את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל לאלתר באמצע כהונתו הרמה. ההדחה המבישה הזאת של מנכ”ל רשות שידור מכהן היא חסרת תקדים בתולדות המדינה ובהיסטוריה של השידור הציבורי (!).

 השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ”ל רשות השידור הזמני ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ”ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הַיֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

הפוליטיזציה מפילה את השידור הציבורי בישראל לקרשי הזירה. הוא נותר שוכב שם “גרוגי” גם לאחר תום ספירת 10. “רוֹש וְלַעֲנָה, רוֹש וְלַעֲנָה…“, לוחש המלט לאוזנה של אופליה ומתכוון לרשות השידור של המנכ”ל יוסף בר-אל.

הייתה זאת שרת החינוך לשעבר גב’ שוּלָמִית אַלוֹנִי ז”ל, אישה נאורה ודעתנית, שהייתה מצפן ומצפון של השידור הציבורי. היא אמרה לי בעת שיחות התחקיר עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008 שנגעו למחקר וכתיבת הספר עב הכרס “רוֹש וְלַעֲנָה” במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, כלהלן : “לאחר שממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצה שלי כשרה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מינתה את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ”ל רשות השידור במקום אריה מקל , ביקשתי ממנו במפורש להדיח לאלתר את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית משום שסברתי שמדובר באיש טלוויזיה מושחת מבחינה פוליטית שכל הזמן עסוק בהענקת טובות טלוויזיוניות – פוליטיות לכל מיני פוליטיקאים”. שולמית אלוני ז”ל הוסיפה : בשלוש שנות שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990 הגיעה הפוליטיזציה לשיאים חדשים. ההתערבות של העסקונה הפוליטית ברמתה הרדודה ביותר בשידור הציבורי הייתה מעשה של יום – יום. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הכביד עולו. לטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרמו נזקים מקצועיים עצומים. היא איבדה את אמינותה ואת היושרה שלה”, אמרה לי שולמית אלוני ז”ל בעת שיחות התחקיר שלי עמה.

בקיץ 1992 ליתר דיוק ב- 23 ביוני 1992התחולל המהפך הפוליטי ההוא במדינת ישראל. מפלגת המערך בראשותו של יצחק רבין בן ה- 70 זכתה בבחירות לכנסת ה- 13. יצחק רבין שָב לשלטון בתום היעדרות בת 15 שנה ויצחק שמיר ראש הליכוד חזר לאופוזיציה. מעורבותו הפוליטית השלילית ויכולתו הדַלָה של יוסף בר-אל כאיש טלוויזיה לא נעלם מעיניה של שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין’ אישה נאורה גב’ שולמית אלוני. שולמית אלוני הנמרצת עשתה עסקת ברטר עם מנכ”ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל (איש משרד החוץ במקורו). הממשלה החדשה הציעה לו את משרת הקונסול באטלנטה (ארה”ב) תמורת וויתר על משרתו כ- מנכ”ל הרשות. אַרְיֵה מֶקֶל ממילא לא ראה את עתידו בשידור הציבורי וניאות חיש מהר להצעה. גב’ שולמית אלוני החליטה למנות לתפקיד מנכ”ל רשות השידור את מוטי קירשנבאום ודרשה ממנו במפגיע להדיח מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שולמית אלוני תיעבה אותו, את אופיו, את המוסר שלו, ואת מעלליו כפי שהעידה בפני ב- 2005. גב’ שולמית אלוני ז”ל מי שהייתה שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זוכרת היטב בשיחות התחקיר עמי את הסיטואציה ההיא, וחשוב להזכיר אותה שוב ושוב, כלהלן : “לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 במקומו של אריה מקל, ביקשתי ממנו לפטר לאלתר את יוסף בר- אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. תיעבתי אותו ואת מעלליו ברשות השידור. הוא לא היה ראוי מבחינתי לכהן בתפקיד אפילו יום אחד נוסף”. את זאת שנתה ואמרה לי שולמית אלוני כהאי לישנא כמה וכמה פעמים בעת שיחותיי עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008.

רבים אינם יודעים כי גב’ שולמית אלוני סטודנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים החלה ב- 1957 להגיש תוכנית ברדיו “קול ישראל שנקראה, “מחוץ לשעות הקבלה”, ועסקה בתלונות הציבור. שולמית אלוני הייתה משפטנית מוכשרת ורגישה לזכויות האזרח. תוכנית הרדיו שלה הפכה לפופולארית מאין כמותה אך היא לא הגיעה לשורות הטלוויזיה. לקראת הבחירות לכנסת ב- 1965 הוכנסה שולמית אלוני לרשימת מפא”י ע”י הוועדה המסדרת. כך היא נולדה לפוליטיקה.

aloni 1

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. גב’ שולמית אלוני ז”ל סטודנטית יפת מראה למשפטים מגישה בסוף שנות ה- 50  של המאה הקודמת ברדיו “קול ישראל, את התוכנית “מחוץ לשעות הקבלה”. (התמונה ניתנה לי באדיבות גב’ שולמית אלוני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שולמית אלוני ז”ל נולדה ב- 1928. היא החלה את עבודתה ברדיו “קול ישראל” כשהייתה כבר משפטנית בת 29. שולמית אלוני זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : “הסיבה להצלחתה המיידית של התוכנית “מחוץ לשעות הקבלה” הייתה מפני היותה אנטי ממסדית. הכרחתי את רשות השידור לענות לכל הפונים. התוכנית “מחוץ לשעות הקבלה” הייתה בעלת ההאזנה הגדולה ביותר ברדיו בעת ההיא ועתירת רייטינג. השותף שלי בעשייתה היה השדרן אלימלך רם. אני בעצמי הייתי עובדת פרי לאנסרית על חוזה מיוחד ברשות השידור. לא רציתי להיות עובדת מן המניין. שאפתי לשמור על עצמאות עבודתי. התוכנית “מחוץ לשעות הקבלה” היא הורתה של תוכניות הטלוויזיה לצרכנות, “כל בו טק” בעריכתו של רפי גינת ו- “שומר מסך”  של אמנון לוי. התוכנית שלי רצה ברדיו שמונה שנים מ- 1957 עד 1965. בשנה הזאת נבחרתי לכנסת ישראל מטעם מפלגת העבודה ופרשתי מהרדיו”. שולמית אלוני אישה נאורה רבת יכולות פרשה ממפלגת העבודה ב- 1973 והקימה בכישרון ובמרץ רב את מפלגת ר”צ. היא הפכה לנושאת דגל זכויות האזרח והקימה מאוחר יותר את מפלגת מר”צ. היא נחשבה כל השנים לאישה לוחמת, יישרת דרך, ופוליטיקאית הגונה. בקיץ 1992 מינה אותה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לשרת החינוך והתרבות בממשלתו. זמן קצר אח”כ ב- 18 באפריל 1993 מינתה שולמית אלוני את מר מרדכי “מוטי” קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור, וביקשה ממנו כאמור לפטר ללא דיחוי את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם אם נותרו לו שלושה – ארבעה חודשים לסיום כהונתו החוקית. כהונתו עמדה לפוג ב- 10 ביולי 1993. יוסף בר-אל ניצח במכרז למנהל הטלוויזיה את המועמד המתחרה מולו נסים משעל והתמנה לתפקיד הרם ב- 10 ביולי 1990 לתקופה של שלוש שנים. הוא מיהר לעיתונות והכריז ברהב, “ידעתי שאנצח…”, כאילו מדובר בתחרות כדורגל.

barel 9

טקסט תמונה : יולי 1990. יוסף בר-אל זוכה במכרז שכולל 10 נציגי רשות השידור ואישי ציבור, גובר על המועמד מולו נסים משעל, ומתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים 1993 – 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

mishal 1

טקסט תמונה : יולי 1990. זהו המפסידן נסים משעל מי ששימש מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקומו של חיים יבין) בתקופת הזמן שבין נובמבר 1989 ליולי 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

barel 2

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. מתוך לקט עיתונות של רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יוסף בר-אל משתחץ בפני עיתונאית “מעריב” אילנה באום ומכריז את הכרזת הרבה שלו, “…ידעתי שאנצח…”, כאילו מדובר בתחרות כדורגל. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור ובאדיבות העיתון “מעריב”).

aloni 2

טקסט תמונה : חורף  1973 . גב’ שולמית אלוני ז”ל (בת 45) מקימה את התנועה הפוליטית לזכויות האזרח “רצ” ונכנסת בראש רשימתה לכנסת. גב’ שולמית אלוני נואמת בעת מסע בחירות בקיבוץ אפיקים. (באדיבות גב’ שולמית אלוני וארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : יוסף בר-אל נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מכרז שערך ב- 10 ביולי 1990. בראש וועדת המכרז ההוא ישבו מנכ”ל רשות השידור דאז אַרְיֵה מֶקֶל ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז אַהֲרוֹן הַרְאֵל ז”ל. יוסף בר-אל זכה אז במשרה והביס את המתחרה הראשי שלו לתפקיד נסים משעל. מר נסים משעל נשא בתפקיד מ”מ מנהל הטלוויזיה הזמני בתקופה שבין נובמבר 1989 בתום סיום כהונתו של מנהל הטלוויזיה הקודם מר חיים יבין ועד לתאריך זכייתו של יוסף בר-אל במכרז המדובר . אנוכי שהיתי ב- 10 ביולי 1990 ברומא וניהלתי עם ציוותי השידור שלי את השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. מן ההיבט ההיסטורי קרה כאן תרחיש מוזר ביותר. בסופו של חודש מאי 1990 נשלחתי לרומא ע”י מ”מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל כדי לנהל ולהפיק את משימת הכיסוי ומבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל איטליה 1990. במחצית יולי 1990 שבתי ארצה מרומא. את פניי קיבל מנהל טלוויזיה חדש. יוסף בר-אל. 

השידור הציבורי – רוש ולענה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ”ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ”ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הצצה לסבך הניהול של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית עשור 2000.  

תזכורת של ראשי פרקים קצרים קודמים :

 1. הופעתו הכושלת של מנכ”ל רשות השידור רָן גָלִינְקָא בסתיו 2001.

 2. מנכ”ל רשות השידור הזמני רן גלינקא ממנה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 ליועץ מקורב .

 3. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משדרת במגזין “יומן” בערב שישי ב- Prime time (צפייה ראשי) של 7 בדצמבר 2001 בעיצומה של האינתיפאדה כשנחלי דם של אזרחים ישראליים מפוצצים מרווים את אדמת הארץ , ריאיון ארוך ומפורט בן 20 דקות עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת המכנה את עצמו יו”ר הרשות הפלסטינית.

 4. ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון מחליט בו ברגע לפטר את רָן גָלִינְקָא מתפקידו הרם כמנכ”ל זמני של רשות השידור.

5. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ממליץ לראש הממשלה אריאל “אריק” שרון למנות את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור במקום רן גלינקא המפוטר.

 6. ראש הממשלה אריאל “אריק שרון מקבל את ההמלצה.

 7. ביום שישי – 26 באפריל 2002 מפרסם יוסף בר-אל בעיתון “מעריב” באמצעות ריאיון עם העיתונאית שרי מקובר את ה- “אני מאמין” הטלוויזיוני שלו ואת נאמנותו המוחלטת לממנה הפוליטי שלוֹ הלא הוא ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון ז”ל . עובדי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה ממלאים פיהם מים ושותקים בעקבות המינוי המופרך.

 8. יוסף בר-אל מנהל באפריל 2002 מו”מ כושל עם חברת “צ’ארלטון” העוסקת בתיווך זכויות שידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 . הוא קונה 8 משחקים בסכום חסר תקדים של כ- חצי מיליון (כ- 500000) דולר למשחק מבלי שנבחרת ישראל נוטלת חלק בטורניר . חלק מאנשי הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של מר נַחְמָן שַי מאשרים את העסקה הכושלת.

 9. אנוכי מחליט להתפטר מתפקידי כמנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה לאחר מינוי יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ”ל רשות השידור ועוזב מייד את הרשות . אנוכי שולח מסמך מפורט למועמד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בו אני מאשים אותו בחומרה רבה הנוגעת לדרך התנהלותו המקצועית ברשות השידור. המסמך מועבר גם לידיעת אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ולידיעתו של השופט יצחק רביבי הממונה על מינויים בכירים בשירות הציבורי. 

10. השידור הציבורי – רוש ולענה . הצצה לסבך הניהול של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית עשור 2000 .

הפוליטיזציה של השידור הציבורי במדינת ישראל הוא סיפר קלוקל, עלוב, ומדהים בשלילה שלו. בספטמבר 2001 החלה חֶשְרָת עָבִים לכסות את קו האופק של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השר הממונה על רשות השידור בממשלת ישראל מר רענן כהן מינה את תא”ל מיל. רן גלינקא למנכ”ל רשות השידור במקומו של המנכ”ל הקודם אורי פורת שפרש באוגוסט 2001 . רענן כהן הועיד לו שישה חודשי ניסיון כמקובל. במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו. באפריל 2002 שלף רענן כהן את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב הטלוויזיוניים של ערוץ הנֶפֶל מס’ 33 בממיר, והציע לראש הממשלה אריאל שרון למנותו למנכ”ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח/ “יוסף בר-אל יהיה מנכ”ל רשות שידור נאמן לך” , הבטיח השר הממונה לראש ממשלתו . טרם התקררה הבטחתו של השר רענן כהן, והנה כבר ביום שישי – 26 באפריל 2002 התייצב מועמד ממשלת ישראל ל- מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בפני גב’ שרי מקובר מהעיתון “מעריב” והכריז בפניה על נאמנותו לראש הממשלה המכהן אריאל “אריק” שרון בזאת הלשון : “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל , אעשה מנה שהוא יאמר לי”. ב- 2 יוני 2002 הוענק ליוסף בר-אל כתב מינוי של מנכ”ל רשות השידור החדש. חֶשְרָת עָבִים כיסתה את שמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו שנות החוֹשֶך והאֹפֶל של השידור הציבורי במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון הבחינו בנעשה ברשות השידור שיוסף בר-אל היה המנכ”ל שלה וסילקה אותו לאלתר במאי 2005 מתפקידו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. 

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון “מעריב”. מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית “מעריב” גב’ שרי מקובר את על עצמו : “אלוהים קרא לי ואמר, ג’ו סיים את המשימה שלך”, והוסיף בריאיון שזעזע את אושיות העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל: “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי”. לא ייאמן…? דווקא ייאמן…! היה כאילו מדובר בגזיר עיתון בקטע מתוך “ניקוי ראש” בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום…אולם אבוי לא…זאת הייתה המציאות ב- ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דליה איציק ו- מאיר שיטרית הצביעו נגד ההדחה . שלושה שַרים בנימין נתניהו , סילבן שלום , וצחי הנגבי נמנעו באותה ההצבעה ההיא. (באדיבות העיתון “מעריב”).

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ”ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רְחָב יָדַיִים (17 דקות) במגזין החדשות “יומן”  עם יאסר עראפאת יו”ר הרשות הפלסטינית . את הריאיון השנוי במחלוקת עם הארכי – טרוריסט אביר האינתיפאדה השנייה יאסר עראפאת, פנים מול פנים, ערך כתב הטלוויזיה הישראליחת הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עוֹדֵד גְרָנוֹת ב- מוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן ראה ב- יָאסֶר עָרָאפָאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יָכִּירֶנוּ על מִרְקָע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שוֹבָל דָם אָרוֹךְ של אזרחים ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטָף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן נחרד ויצא מדעתו. ראש הממשלה היה המום מהכנת כתבה נִרְחֶבֶת וריאיון ארוך עם הטרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית, מי שמכנה את עצמו לוחם חירות. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time  של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אריאל שרון לא ידע את נפשו מרוב צער וכעס. הוא ראה בריאיון עם יו”ר הרשות הפלסטינית מִשְגֶה פאטאלי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לרן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ציווה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. אָרִיאֵל שָרוֹן היה כָּעוּס ונָבוֹךְ. הוא לא הבין כיצד מעז מנכ”ל השידור הציבורי רָן גָלִינְקָא לאשר ריאיון עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל, והאם דבר הריאיון נובע מתמימות ו/או מטיפשות. כנראה, זה גם לא עניין אותו יותר מידי. ראש הממשלה רצה את ראשו של רן גלינקא עָרוּף מייד. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן הקדים אותו ביממה והוציא ללא ידיעתו מסמך כתוב ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ”ל רשות השידור מר רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים עד תאריך ה- 12 במארס 2002. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו אולם היה משול למנכ”ל רשות השידור שלוּלָאָת חֶבֶל הַתְּלִיָיה הפוליטי כבר נכרכה סביב צווארו. 

galinka 1

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. צירוף מקרים מוקדם. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ”ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים ומאריך את חייו הטלוויזיוניים בעוד כשלושה חודשים, מ- 6 בדצמבר 2001 ועד 12 במארס 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָן גַלִינְקָא אומנם ניצל מחבל התלייה ו- זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים, אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות וניהול רשת שידור מתפקידו. הקרקע הופשרה ו- הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל למֶלֶך השידור הציבורי. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יִצְחָק רָבִּין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וגם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו לחצו את ידו של יָאסֶר עַרָאפַאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט נבזה, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת”ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל. חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ”ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי שלה היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן) לשלוח את עודד גרנות למוקטעה כדי לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 את אותו הריאיון הנרחב עם יו”ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עַרָאפַאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר כאמור הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עוֹדֵד גְרָנוֹת, לשעבר עיתונאי בכיר בתחום בעיתון “מעריב”. עוֹדֵד גְרָנוֹת הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו”ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה השנייה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים מקטון ועד זקן. הרִיאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית “יוֹמָן”, ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ”ל רָן גָלִינְקָא, אישורו של מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ אליבא, לשיטת אריאל שרון לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

באֶמֶת לא חלף זמן רב וב- 12 בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ”ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע”י ראש הממשלה מר אריאל שרון . תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בר תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ”ל המיועד מוטעים ושגויים אָרִיֵאל שָרוֹן קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק . רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השִרְיוֹן אל”מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז”ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח”כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל. אולם בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת שכללה בתוכה שתי רשתות טלוויזיה בעִבְרִית ועֲרָבִית ושתי רשתות רדיו בעִבְרִית ועֲרָבִית ואיגדה בשורותיה 2000 (אלפיים) עובדים – לא היה לו צֵל של מוּשָג קָלוּש. רָן גָלִינְקָא איש נחמד היה תאומו של יוסף בר-אל רק מצידו השני של המטבע. הוא הודח מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור ב- 12 במארס 2002 ע”י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן מפני שכלל לא היה עיתונאי, אפילו לא עיתונאי מתחיל, מתלבט, חסר ביטחון, פוסח על שני הסעיפים, ומעל לכל בעל יכולת ארגונית דַלָה. עשרות מסמכים שנמצאים ברשותי מוכיחים כי רָן גָלִינְקָא איש חביב היה טירון תקשורתי תמים (ו/או טיפש) שלא התמצא כלל בעיתונאות אלקטרונית ובסבך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לעיתים רבות לא ידע מימינו ומשמאלו, איבד לחלוטין את חוש הניווט שלו , לא הבין את משחקי הכוח בתוככי הרשות, והיה נתון כל העת להשפעתו המכרעת של מוקד הכוח הפוליטי הממנה שלו השַר רענן כהן. בעת שתי שיחות התחקיר בינינו בשעתו טען בפניי כהאי לישנא : “יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב”. יוסף בר-אל הוּדַח מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון בגין שחיתות והענקת שוחד מסך לפוליטיקאים. בטרם הדחתו תקפה העיתונות את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל גם בגין נפוטיזם חריף ועשיר.

לפני עשרים ואחת שנים ב- 26 במאי 1995 חשפה עיתונאית צעירה בלתי מוכרת וכמעט עלומת שֵם גב’ יוּלִי חְרוּמְצֶ’נְקוֹ אינפורמציה שערורייתית בלעדית בתוככי רשות השידור הנוגעת ליוסף בר-אל מנהל ערוץ הטלוויזיה 33 ברשות השידור. היא הגישה אותה לידיעת קוראי המקומון הירושלמי “כל העיר”. יולי חרומצ’נקו פרסמה ב- “כל העיר” תחקיר עיתונאי ענק בן 2500 מילה והעניקה למאמר הארוך והמלומד שלה כותרת ראשית מדאיגה ובעייתית ביותר שעסקה בנפוטיזם שמתחולל בין כתלי ערוץ 33 של רשות השידור :  “ז’וֹ הפקוֹת” [1]. כותרת הַמִשְנֶה של כתבת הביקורת הציבורית הזאת ב- “כל העיר” הייתה חריפה לא פחות : “ערוץ 33 הלווייני של רשות השידור מתנהל כמו אחוזה פרטית של המנהל יוסף בר-אל. מזכירתו אילנה זנגילבף מגישה תוכנית אישית, בִּתּוֹ מפיקה, ואשתו מתפקדת כיועצת משפטית. עם הצוות הזה עושה יוסף בר-אל טלוויזיה תעמולתית כמו שרק הוא יודע, לתפארת הח”כים שמככבים אצלו, ולכבוד הצופים במדינות ערב, שממילא לא צופים בערוץ המוזר הזה”. כך היה רשום שחור על גבי לבן במקומון הירושלמי “כל העיר” (בהוצאת עיתון “הָאָרֶץ” והמו”ל עמוס שוקן). כבר מזמן רחשו שמועות סודיות ברשות השידור של מוטי קירשנבאום ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של יאיר שטרן על הנפוטיזם המתחולל בין כתליו של ערוץ 33 המנוהל ע”י יוסף בר-אל. רק אסור היה לדוּן בתוכנן הבלתי מתקבל על הדעת. העיתונאית הצעירה גב’ יוּלִי חרוּמצ’נקוֹ לא עשתה חשבון ליוסף בר- אל, אך גם לא למנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל. היא פרסמה את הנתונים ברבים והפכה את חרושת השמועות לעובדות מוצקות שמעולם לא הוכחשו ע”י הנוגעים בדבר והניחה אותן על מגש של כסף לעיונו וטיפולו של מנכ”ל רשות השידור. אלו לא היו סיפורים. אלו היו עובדות אֶמֶת ועם עובדות אֶמֶת לא מתווכחים. אינני יודע כיצד התייחס מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (בשנים 1998 – 1993) לפוסט העיתונאי של גב’ יוּלִי חְרוּמְצֶ’נְקוֹ ולנתוני הנפוטיזם שסיפקה במאמר רחב היריעה – בחיוב ו/או בשלילה. אינני זוכר שמנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נקט אז בפומבי סנקציות כלשהן נגד מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל. שמועות הנפוטיזם הרחיקו לכת והתרוצצו במסדרונות ערוץ 1 וערוץ 33, אולם הוא לבטח לא פוטר מתפקידו. מי שיער אז לעצמו ב- 26 במאי 1995 כי ערוץ 33 העני ברייטינג ודַל ודָלוּח במִדְרוּג, ישמש קרש ניתור בעוצמה של טרמפולינה לאותו יוסף בר-אל הכושל ההוא, לעבר משרת מנכ”ל רשות השידור של מדינת ישראל. מי היה מאמין…?

לצורך הדיון הציבורי עֶרֶב הצבתו של יוסף בר- אל בפסגת השידור הציבורי בקיץ 2002, חשוב לציין שהיו קיימות בארכיון רשות השידור אלפי דגימות רייטינג יומיות של ערוץ 33, שהציגו וחשפו את מצב הצפייה המגוחך והמביך שחור על גבי לבן , ואת חולשת הרייטינג האפסי שלוֹ כערוץ טלוויזיה, מאז נוסד ב- 1994. בחרתי מתוכן כמה דגימות בשבוע שבין ה- 15 ל- 22 במרס 2002, בימים שבהם יוסף בר-אל ניהל את ערוץ 33 והסמוכים למינויו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור. דגימות הרייטינג האלה מייצגות ומהוות דוגמא כה מאלפת ואופיינית למצבו הפתטי והעגוּם של ערוץ 33 הבלתי נצפה לאורך זמן רב. לאורכן של שנים רבות [2]. הנה דוגמא אחת. ביום חמישי – 21 במרס 2002 צבר ערוץ 33 בשעות השידור שבין שֵש וחצי בערב לחצות רייטינג של % 0.2. מדהים וחמוּר כאחת. הנה עוד דוגמא. שבוע קודם לכן ביום חמישי – 14 במרס 2002 צבר ערוץ 33 רייטינג ממוצע לאורכה של יממת שידור מלאה משֵש בבוקר עד שתיים לפנות בוקר הניצב רק על % 0.18. לא ייאמן. יוסף בר-אל הוא האחראי הישיר לעוני התוכניות, רדידותן, ועליבותן, ולתופעה העכורה הזאת נטולת הרייטינג והכישרון. זה הרי לא ייאמן ממש. המדרוג כמעט ואינו קיים. כך כתוב שחור על גבי לבן על דפי הדו”ח שמפרסמת וועדת המִדרוּג הראשית טל – גאל. איש אינו צופה בערוץ 33 שמהווה בעצם את ערוץ הטלוויזיה השני של רשות השידור. הנה עוד דוגמא אופיינית ומייצגת. ביום רביעי – 13 במרס 2002 צבר ערוץ 33 של רשות השידור רייטינג אפסי של % 0.2 ב- 20 השעות ששידֵר באותו התאריך. בחלק משעות השידור באותו היום נמדד רייטינג של % 0.0. הישג חסר תקדים בעליבותו. עובדות הצפייה העגומות האלה  לא הפריע לשַר רענן כהן הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור בממשלה לשאוב את שמו של יוסף בר-אל המנהל הכושל של ערוץ 33 מתהום הנשייה ולהציע אותו לראש הממשלה אריאל שרון כמועמד ראוי לתפקיד החשוב והרם של מנכ”ל רשות השידור. החלטות נלוזות כאלה גוררות בעקבותיהן בהכרח גזירות ריקות נוספות מתוכן, ואחריהן עוד פסיקות תמוהות וחסרות הגיון, ועוד החלטות ומסקנות שגויות, וכן הלאה. מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה של רשות השידור כמגדל קלפים. ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון הבחינה בנעשה וידעה על הנעשה אולם משכה את התנהלות הפַארְסָה הגלותית מסיבות מוכרות שכדאיות לה. הרי כולם זכרו מה הבטיח יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל שרון באמצעות עיתונאית “מעריב” שרי מקובר ב- 26 באפריל 2002. לראש הממשלה אריאל “אריק” שרון לא היה בתחילה את האומץ להדיח את מי שהבטיח לעשות את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות, אולם סגנו השר אהוד אולמרט והיועץ המשפטי מני מזוז לא אפשרו לו לברוח מאחריותו. הממשלה החליטה להדיח את יוסף בר-אל ולגרש אותו מתפקידו הרָם בחלוף שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך ההוא שלו בקיץ 2002. ההדחה וסילוקו לאלתר מתפקיד מנכ”ל רושת השידור התחוללו באמצע כהונתו הפעילה ב- 2 במאי 2005. הדחתו של יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל גררה בעקבותיה סיקור רחב וענֵף בעיתונות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל באמצע כהונתו.

dankner margalit

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. אמנון דנקנר ז”ל עורך העיתון “מעריב” והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים יחדיו אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב :  “…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ”ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…”. (באדיבות עיתון “מעריב”).

המסקנה היא ש- שום גוף תקשורתי, ציבורי ו/או מסחרי, איננו יכול לשרוד לאורך ימים בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור ההיא תחת שלטונו של יוסף בר-אל. מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור בעת ההיא שידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל הוא חסר הכישרון בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ”ל רשות השידור. מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי רדוד, ואין זה חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוצלח בדמותו של יוסף בר-אל. מינויים פתטיים מוכרחים להביא בתוך זמן לא רב למַכְשֵלוֹת, ל- נפוטיזם, ל- התחנפות לשלטון, ל- שוחד מסך, ל- חציית קווים מקבילים של העיתונאות והממלכה. בביצה טובענית שכזאת נגרמים נזקים כבדים, חלקם בלתי הפיכים לשידור הציבורי. בסופם מחלוקות קשות בין אנשי האֶמֶת לאנשי השֶקֶר בשידור הציבורי ויצירת אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו “קול ישראל”. רשות השידור תהפוך לגיהינום. הימים הרבים שחלפו הגידו כי צדקתי. רשות השידור הישנה התפרקה לשברים לעד.

[1]  ראה נספח : מאמר עיתונאי  של גב’ יולי חרומצ’נקו שפורסם במקומון “כל העיר” ב- 26 במאי 1995, המבקר בצורה קשה ונוקבת את התנהלותו של יוסף בר-אל כמנהל ערוץ הטלוויזיה 33 של רשות השידור.

[2]  ראה נספח : מסמכי רייטינג ומכתבי אל המנכ”ל הזמני החדש יוסף בר- אל ו- מ”מ מנהל הטלוויזיה החדש מר יוסי משולם מתאריך יום שישי – 22 במרס  2002, המציג את נתוני הצפייה המלאים בערוצי הטלוויזיה 1, 2, 10, ו- 33  ערב קודם לכן ביום חמישי – 21.3.2002.

השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן רץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא והעלה מאוב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ”ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ”ל רשות השידור הזמני. הוא היה איש לא מוכשר מצדה השני של המטבע. מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ”ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנית והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורם הישיר של אירועי ספורט. זה התחולל בעת המו”מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ’ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו”מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו”מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ’ארלטון ע”י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו”מ ההוא ע”י יוסף בר-אל עם חברת צ’ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ”ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין “מצעד האיוולת”. באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו “קול ישראל” מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ”ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז”ל). הנה המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה “השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1”.

doc 1

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 1 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

doc 2

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 2 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

doc 3

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 3 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

doc 4

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים . נטשתי בטריקת דלת. עמוד 4 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

doc 5

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים . נטשתי בטריקת דלת. עמוד 5 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

doc 6

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 6 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

doc 7

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 7 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

doc 8

טקסט מסמך : 16 במאי 2002 . זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 8 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

doc 9

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 9 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

doc 10

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 10 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

doc 11

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 11 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

doc 12

טקסט מסמך : 16 במאי 2002 . זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 12 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

doc 13

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 13 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

doc 14

טקסט מסמך : 16 במאי 2002 . זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 14 ואחרון מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נספח : מכתבו של דן שילון אלי מ- 1 ביוני 2002 :

shilon 1

טקסט מסמך : 1 ביוני 2002. מכתבו של מר דן שילון אלי לאחר שטרקתי את דלתות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בתום 32 שנות עבודה רצופות. דן שילון ואלכס גלעדי קיבלו אותי לעבודה בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1971 והיו שני החונכים הצמודים שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת : אני מתעניין באָצָן הג’מייקני יוסיין בולט (Usain Bolt, גובהו 1.96 מ’) האם יוכל ליטול שוב בפעם השלישית באולימפיאדת ריו 2016 הממשמשת ובאה את שתי מדליות הזהב בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מ’ ו- 200 מ’ כפי שעשה בשתי האולימפיאדות הקודמות בלונדון 2012 ו- בייג’ינג 2008. הכיסוי הטלוויזיוני של חברת OBS את תחרויות ה- א”ק בריו 2016 יעמוד מטבע הדברים במרכזם של המשחקים האולימפיים. מורשת הטלוויזיה הגרמנית “Telefunken” ומורשתה של הבימאית והמתעדת הגרמנייה לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl) באולימפיאדת ברלין 1936.

הכיסוי הטלוויזיוני המכסימאליסטי של תחרויות הא”ק באולימפיאדות סידני 2000, אתונה 2004, בֵּיְיגִ’ינְג 2008, ולונדון 2012 כמו גם הכיסוי הטלוויזיוני של אליפויות העולם ה- 12, 13, ו- 14 בא”ק, ב- 2009 בברלין, ב- 2011 בדייגו – דרום קוריאה, ב- 2013 במוסקבה, וב- בייג’ינג 2015 נוגעים בפסגת היכולת של הטלוויזיונית הבינלאומית בכל הזמנים. הצבת 6 (שש) ניידות שידור וכ- 100 (מאה) מצלמות טלוויזיה באצטדיוני הא”ק ובעת סיקור ריצות המרתון ותחרויות ההליכה מחוץ לאצטדיונים, הם במידה רבה המרב ושיא היכולת הטכנולוגית של הטלוויזיה הבינלאומית בראשות OBS שחושפת את פסגת היכולת האנושית בשדה הספורט. האָצָן הג’מייקני יוסיין בולט זכה בשנים האלה לחשיפה טלוויזיונית עצומה בממדיה. חשיפה מצולמת שהאָצָן האמריקני גֶ’סִי אוֹאֶנְס לא פחות מוכשר ממנו, היה יכול רק לחלום עליה באליפות ארה”ב באצטדיון “אן ארבור” (Ann Arbor) במישיגן בחודש מאי – 1935 בה קבע בתוך שעה 4 (ארבעה) שיאי עולם חדשים, מפני שכלל לא הייתה טלוויזיה, וגם באולימפיאדת ברלין באוגוסט 1936 בראשית עידן הטלוויזיה שם זכה ב- 4 (ארבע) מדליות זהב. כיסוי וצילום תחרויות א”ק בשנות ה- 2000 הוא שיא של מורשת טלוויזיונית שהחלה לפתח חברת האלקטרוניקה הגרמנית “Telefunken” באולימפיאדת ברלין 1936. חברת “טֶלֶפוּנְקֶן” בראשות המהנדס הראשי המוכשר ועתיר הידע שלה וָולְטֶר בְּרוּךְ (Walter Bruch) הפיקה באולימפיאדת ברלין 1936 כ- 80 שעות שידורים ישירים מאצטדיון הא”ק, מהבריכה האולימפית, ומהאמפיתאטרון הפתוח האולימפי בו נערכו תחרויות ההתעמלות באמצעות שלוש מצלמות (בלבד). הן נראו כמו תותחי צילום ושקלו כל אחת כמעט רבע טון. מאות אלפי גרמנים ראו בשידורים ישירים בטלוויזיה במרכזי צפייה מיוחדים בתאטראות וספריות ציבוריות במעגל סגור שהוקמו בברלין, המבורג, פוטסדאם, וערים נוספות (לא בבתים) את האתלט האמריקני גֶ’סִי אוֹאֶנְס זוכה בארבע מדליות זהב. לדאבון לב לא נותר שום זיכרון מאותן תמונות ה- Video של הימים ההם משום שמהנדסי הטלוויזיה טרם ידעו להקליט את תמונת ה- Video (ידעו להקליט רק Sound). המוניטין ההיסטורי של האָצָן האמריקני גֶ’סִי אוֹאֶנְס ותודעת כישרון ויכולת הריצה שלו, הם פרי תוצרת של חברת האלקטרוניקה “Telefunken” ששידרה את הישגיו בשידורים ישירים, וגם של בימאית הקולנוע הגרמנייה לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl) באולימפיאדת ברלין 1936 שתיעדה אותו בצילומי פילם. צילומי ה- film ההם במצלמות 35 מ”מ לפני 80 (שבעים ותשע) שנים של לני ריפנשטאהל השתמרו. זוהי עֵדוּת הצילום היחידה לניצחונותיו המזהירים של גֶ’סִי אוֹאֶנְס בריצות 100 מ’ ו- 200 מ’, קפיצה לרוחק, ומרוץ השליחים לגברים 4 פעמים 100 מ’ במשחקי ברלין 1936. התיעוד ההיסטורי נמצאת בסרטה הדוקומנטרי “אולימפיה”. הסרט צולם ב- Film ע”י 45 (ארבעים וחמש) צלמים שנבחרו בקפדנות על ידה מצוידים בסוגי מצלמות שונות ועדשות שונות. ההפקה הענקית ומלאכת הבימוי המורכבת נעשתה כולה בפיקודה של הקולנוענית והבימאית הגרמנייה רבת המוניטין הזאת לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefenstahl). היא הייתה בת 34 בעת תיעוד משחקי ברלין 36′. לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל העניקה לסרטה התיעודי את השם היווני העתיק בעת המורשת “אולימפיה” (OLYMPIA). ארבעים וחמישה הצלמים של לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל ירו במשך 16 ימי אולימפיאדת ברלין 1938 כמות מדהימה של יותר מ- 500000 (חצי מיליון) מטר פילם. לני ריפנשטאהל ערכה את הסרט “אולימפיה” בן כ- ארבע שעות על שני חלקיו “פסטיבל היופי” ו- “פסטיבל העמים” במשך שנה ו- 8 חודשים. תאריך יעד הקרנת הבורה שלו היה חשוב לה. הסרט הוקרן לראשונה בהצגת “גאלה” בברלין ב- 20 באפריל 1938 ביום ההולדת ה- 49 של הקנצלר הפיהרר אדולף היטלר בנוכחות כל המי ומי של גרמניה הנאצית בתקופה ההיא. “אולימפיה” זכה להצלחה עצומה בגרמניה וגם ברחבי העולם כולו. לני ריפנשטאהל השיגה הכרה קולנועית בינלאומית כבימאית ומתעדת על. צריך לזכור כי לני ריפנשטאהל ביימה לפני כן שני סרטים דוקומנטריים אודות המפלגה הגרמנית הנאצית בהנהגתו של אדולף היטלר. הסרט התיעודי שלה “ניצחון האמונה” (Victory of  Faith) באורך כשעתיים שתיעד את כנס המפלגה הנאצית בן ארבעה ימים בספטמבר 1934 בעיר הבאווארית נירנברג, הפך את אדולף היטלר לבן אֵלִים. אדולף היטלר העריץ את לני ריפנשטאהל והורה לשר התעמולה שלו ד”ר יוזף גבלס להעניק ל- לני ריפנשטאהל 2.500000 (שניים וחצי מיליון) מרקים גרמניים (מדובר בתקציב כמעט בלתי מוגבל) כדי שתוכל לעמוד במשימות הקולנועיות האיכותיות והכמותיות המורכבות שהציבה לעצמה בעת תיעוד המשחקים האולימפיים של ברלין 1936. בנוסף לכך הורה אדולף היטלר ליוזף גבלס לשלם לה לקולנוענית לני ריפנשטאהל משכורת של רבע מיליון מארקים. הסרט האלמותי “אולימפיה” מתעד בפרוטרוט את תחרויות הא”ק ו- קורות המשחקים האולימפיים ההם במלואם של ברלין 1936.

riefnstahl 2טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. הקולנוענית והבימאית הגרמנייה הנודעת לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefenstahl, בת 34 בצילום) מתעדת את המשחקים האולימפיים של ברלין 1936. הצלם בתמונה הוא וולטר פרנטץ (Walter Frentz), אחד מתוך 45 צלמים נבחרים בצוות של לני ריפנשטאהל. לא נשאר שום זיכרון צילום מהסיקור הטלוויזיוני הישיר ב- Video של אולימפיאדת ברלין 1936 מפני שמהנדסי הטלוויזיה טרם ידעו להקליט את תמונת ה- Video על פס מגנטי. הניסיון הראשון בתולדות הטלוויזיה הבינלאומית של חברת “Telefunken” הגרמנית להעביר שידורי טלוויזיה ישירים באולימפיאדת ברלין 1936 מאצטדיוני הספורט למרכזי צפייה ציבוריים – צלח היטב אולם ללא יכולת הקלטה. צופי הטלוויזיה הגרמניים ב- 1936 היו עדים לפלא השמיני. זו הייתה ראשיתה של מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה. (באדיבות ZDF).

הערה שלי : רק בשנת 1956 המציאה חברת “AMPEX” האמריקנית בראשות המהנדס צ’ארלס גינזבורג את פטנט הקלטת תמונת ה- Video על רצועה מגנטית ברוחב של שני אינטשים. זיכרון הצילום היחיד ממשחקי ברלין 1936 הוא סרטה התיעודי ב- Film  בן ארבע שעות של בימאית הקולנוע רבת המוניטין לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל, שקראה לו “OLYMPIA”. הסרט “אולימפיה” חולק לשני חלקים “פסטיבל העמים” ו- “פסטיבל היופי”. לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל הקימה חברת הפקה אד הוק לצורך תיעוד המשחקים האולימפיים של ברלין 1936 בחסות ומימון שר התעמולה הנאצי ד”ר יוזף גבלס שכללה 200 עובדים וגייסה כ- 45 צלמים. חומר הצילום היה פילם של 35 מ”מ, כמקובל בימים ההם. הצלמים השתמשו במהלך ההסרטה במצלמות שונות בעלי עדשות שונות וצילמו מזוויות שונות, לעיתים בלתי מקובלות. במשך שישה עשר ימי המשחקים הם ירו כמות אדירה של חומר מצולם בת 500000 (חצי מיליון) מטר. לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל יחדיו עם 22 עורכי סרטים מיומנים שלה ועוזרי עריכה לצדם, ערכו את הסרט במשך שנה ושמונה חודשים. הקרנת הבכורה של “OLYMPIA” נערכה בברלין ב- 20 באפריל 1938 לכבוד יום הולדתו ה- 49 של הפיהרר אדולף היטלר. לני ריפנשטאהל העסיקה צוות הפקה שמנה כ- 250 אנשים בתוכם כ- 40 צלמים שצוידו במצלמות פילם בנות 35  מ”מ ועליהן מורכבות עדשות שונות על פי צורכי הצילום. לצורך תיעוד הסרט הדוקומנטרי “OLYMPIA” צילמה לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל במשך כ- חודש ימים כ- 500000 (חצי מיליון) מטר פילם. היא ערכה את הסרט בברלין במשך שנה ושמונה חודשים וערכה הקרנת בכורה ב- 20 באפריל 1938 ביום הולדתו ה- 49 של הקנצלר אדולף היטלר. הסרט “OLYMPIA” בן ארבע שעות חולק לשניים, “פסטיבל העמים” ו- “פסטיבל היופי”. הסרט התיעודי הזה זכה בשעתו להערכה קולנועית בינלאומית רבה.

riefenstahl 3טקסט תמונה : 1937. ברלין – גרמניה. הקנצלר – פיהרר הנאצי אדולף היטלר (מימין) ושר התעמולה הארסי שלו ד”ר יוזף גבלס (משמאל) יחדיו עם בימאית הקולנוע והמתעדת לני ריפנשטאהל בתקופה שערכה את סרטה הדוקומנטארי “אולימפיה”. (באדיבות ZDF). 

הערה שלי : בימאי הקולנוע והטלוויזיה היהודי אמריקני באד גרינספאן הפיק, כתב, וביים ב- 1967 את הסרט התיעודי “Jesse Owens Returns to Berlin” (בן 50 דקות). הסרט שזכה להצלחה אמריקנית ובינלאומית כבירה נשען בין היתר על התיעוד האולימפי המופלא של לני ריפנשטאהל, תיעוד שכלל את כל ביצועיו של ג’סי אואנס באולימפיאדת ברלין 1936 בריצות הקצרות ל- 100 מ’ ו- 200 מ’, קפיצה לרוחק, ומירוץ שליחים 4 פעמים 100 מ’ לרבות התחרויות המוקדמות בהן נטל חלק במקצועות אלה. התיעוד שלה נשמר. לעומת זאת לתיעוד ה- Video של חברת “Telefunken” אין כאמור זֵכֶר. רק ב- 1956 המציאה חברת “AMPEX” האמריקנית בראשות המהנדס הראשי שלה צ’ארלס גינסברג את מכונת ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) שהקליטה לראשונה את תמונת ה- Video על רצועות מגנטיות ברוחב של שני אינטשים ושינתה בכך את פני הטלוויזיה לעַד.

bruch

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. אוגוסט 1936. זהו האצטדיון האולימפי המרכזי בברלין בו התקיימו תחרויות הא”ק. מהנדס האלקטרוניקה הראשי המוכשר ועתיר הידע של חברת “TELEFUNKEN” וולטר ברוך (Walter Bruch) בוחן ב- Viewfinder את עבודת אחת משלוש מצלמות ה- Video של החברה שלו. המצלמה הענקית הזאת הזאת של הדור הראשון של מצלמות ה- Video הייתה זקוקה לאלומות אור יום בהירות וחזקות כדי לייצר תמונה ראויה לצפייה. (התמונה באדיבות אולריך ארדט מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

bruch 2

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. אוגוסט 1936. זוהי אחת משלוש מצלמות ה- Video הגרמניות (בתוך כל אחת מהן הורכבה שפופרת ה- איקונוסקופ) שהוצבו באצטדיון האולימפי המרכזי, בבריכת השחייה ובאמפיתאטרון האולימפי בתחרויות ההתעמלות, ו- הניבו 72 שעות שידורים ישירים בטלוויזיה הגרמנית של “TELEFUNKEN”, ובאחריות מיניסטריאלית של משרד הדואר ה- DPR ראשי תיבות של (Deutsche Reich Post) תחת עינו הפקוחה של שר התעמולה הנאצי ד”ר יוזף גבלס. שלוש המצלמות נראו כמו תותחי צילום. הן שקלו קרוב לרבע טון ונדרש צוות של חמישה אנשים להפעילן. מצלמות ה- Video האלה מהראשונות בהיסטוריה של הטלוויזיה מאז ומעולם, דרשו אור יום חזק כדי לייצר סיגנל טלוויזיה ראוי לשידור. הן נחשבו בזמנו לפלא השמיני. (התמונה הוענקה לי באדיבות “OLYMPIAZEITUNG 1936” ו- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

bruch 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. חודש אוגוסט של 1936. זהו אחד מ- 28 (עשרים ושמונה) מרכזי צפייה ציבוריים שהוקמו ע”י חברת “טלפונקן” בעיר הבירה ברלין (כאן בספרייה העירונית) המאפשר לתושבי העיר לצפות בשידורי הטלוויזיה הישירים של “Telefunken” מטקס הפתיחה והנעילה תחרויות הא”ק, השחייה, וההתעמלות של אולימפיאדת ברלין 1936. שר התעמולה הגרמני בממשלתו הנאצית של אדולף היטלר ד”ר יוזף גבלס העריך כי יותר מ- 800000 (שמונה מאות אלף) אזרחי גרמניה צפו בשידורי הטלוויזיה האולימפיים ההם של אולימפיאדת ברלין 1936. (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז ראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה היא מרשימה וברור שחוללה את מהפכת המידע הראשונה בהיסטוריה בטרם מהפכת האינטרנט. בתבל כמו בארץ.

אין גבול לשאיפתו של האָדָם לחקור יבשות, אוקיינוסים, ולטפס על הרים גבוהים ובמחצית השנייה של המאה ה- 20 גם לטוס ולכבוש את החלל החיצון תוך כדי התמודדות עם הסכנות האורבות לחייו. אין קֵץ לרצונו של האָדָם להיאבק ולקרוא תִּיגָר על איתני הטבע, להילחם בהם, ולשעבד אותם למרותו. אין גבול לכישרונו של האָדָם לכבוש את הפסגה כמו שאין גבול למאבקיו ולמחוננות שלוֹ לשפר את הישגיו בזירות הספורט לגווניו השונים. מן ההיבט הזה היו פָּאבוֹ נוּרְמִי ואֶמִיל זָטוֹפֶּק דומים לרוֹבֶּרְט סְקוֹט ורואָלְד אָמוּנְדְסֶן. הופעתו הבלתי נשכחת של האתלט האמריקני השחור גֶ’סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) באולימפיאדת ברלין 1936 דמתה למנוע אנושי משוכלל, מין “Start up”, מִפְעָל של עילוי אחד לריצות קצרות בע”מ. כבר משהיה תלמיד בי”ס בן 15 הכריז על מצוינות והישגיות וקרא תיגר על שיאי העולם בריצות ל- 100 מ’ ו- 200 מ’ וקפיצה לרוחק, ואף יכול להם. ראשיתו של הספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי “פסגת היכולת האנושית” וגם ספר עָב כֶּרֶס נוסף שחקרתי וכתבתי “המצאת הטלוויזיה” עוסקים בסיפורו המדהים והפנטסטי של האתלט גֶ’סִי אוֹאֶנְס בן ה- 23 מי שזכה באולימפיאדה הגרמנית של ברלין 1936 בארבע מדליות זהב בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מ’ ו- 200 מ’, וכן קפיצה לרוחק, וגם במירוץ שליחים 4 פעמים 100 מ’. הישגיו נחשבו בימים ההם לקצה גבול יכולת האדם. הוא עורר עניין וסנסציה בכל מקום בו הופיע. העולם הצדיע לו גם הגרמנים אך השליט הראשי של המדינה הנאצית הקנצלר אדולף היטלר תיעב אותו כאדם בשל צבע עורו השחור וסירב להיפגש עמו ולברך אותו. אדולף היטלר התעלם ממנו ולא רצה ללחוץ את ידו. שיא העולם של ג’סי אואנס בקפיצה לרוחק 8.13 מ’ החזיק מעמד 26 (עשרים ושש שנים) עד שנת 1961. ספורטאי שחור קופץ לרוחק אמריקני בשם ראלף בוסטון ניפץ את ההישג הוותיק וקבע שיא עולם חדש 8.21 מ’.

היה לי צורך כמורה ומחנך תקופה מסוימת בביה”ס התיכוניים והיסודיים בהם לימדתי את מקצועות החינוך הגופני והמתמטיקה, ומאוחר יותר כאיש טלוויזיה מאז 1971, להביא את סיפורו המופלא של גֶ’סִי אוֹאֶנְס לילדי ישראל ובני הנוער שלה באמצעות תוכנית בטלוויזיה הישראלית הציבורית, “מהר יותר, גבוה היותר, חזק יותר”. הדיווח אודותיו היה דרמטי לא רק בגלל קורותיו באולימפיאדת ברלין 1936, אלא גם בשל הנֵרָטִיב של ילדותו האומללה והדלה. הוא ג’סי אואנס חווה עוני רב במדינת אלבאמה בארה”ב ואף על פי כן העפיל לגְדוּלָה כאלוף אולימפי ושיאן עולם. גֶ’סִי אוֹאֶנְס נולד ב- 12 בספטמבר 1913 בעיירה דנוול במדינה הדרומית אלבאמה שם שררה אפליה קשה נגד שחורים. הוא היה הילד העשירי מבין אחד עשר שנולדו לאימו ואביו, שני אביונים מרודים קוטפי כותנה. גֶ’סִי אוֹאֶנְס היה בעצם נצר למשפחת עבדים. בשל העוני הגדול נדדה משפחתו ב- 1922 לקליבלנד במדינת אוהיו (OHIO)ׁ. בגיל תשע הלך לבית הספר היסודי בעיר ולמזלו הגדול פגש את מאמנו הראשון איש אציל נפש צָ’ארְלְס רָיְילִי (Charles Riley). בגיל 10 החל להשתתף בתחרויות ספורט לבני גילו. צָ’ארְלְס רָיְילִי היה מאמן ספורט מצוין וגם איש חינוך דגול. הוא הקדיש לילד גֶ’סִי אוֹאֶנְס שעות רבות של אימונים אינטנסיביים וחינך אותו גם לנימוסים טובים, חיים בריאים, יושרה, ומשמעת ספורט דקדקנית. בעת המשבר הכלכלי הגדול בארה”ב ב- 1929 בהיותו בן 16 צעד גֶ’סִי אוֹאֶנְס כל יום 13 ק”מ כדי לעבוד כמצחצח נעליים בשכונות העיר כדי להרוויח כמה סנטים ולסייע בפרנסת המשפחה. בהיותו בן 15 בלבד קבע תוצאות פנטסטיות לגילו בכמה מקצועות בא”ק. הוא רץ 100 מ’ בזמן של 10.7 ש’, קפץ לרוחק יותר מ- 7.00 מ’, וניתר לגובה 1.83 מ’ (גובהו האישי היה 1.78 מ’). בהיותו ספורטאי כה רב כישרון ומצטיין התמנה לראש קבוצות הא”ק, וגם של הכדורסל, הבייסבול, והפוטבול – בביה”ס התיכון שבו למד בעיר קליבלנד. ב- 1933 בהיותו בן 20 התקבל לאוניברסיטת אוהיו (OHIO). מאמנו באוניברסיטה היה לָארִי סְנָיְידֶר (Larry Snyder). כעבור שנתיים בהיותו בן 22 קבע ג’סי אואנס בתוך שעה ב- 25 במאי 1935 באצטדיון “אָן אַרְבּוֹר” (Ann Arbor) במישיגן ארבעה שיאי עולם : 100 יארד ב- זמן 9.3 ש’, 220 יארד בתוצאה 20.3 ש’, קפיצה לרוחק בהישג של 8.13 מ’, וריצת 220 יארד משוכות בזמן 22.6 ש’. זה קרה לפני 81 (שמונים ואחת) שנים. רבים חשבו אז שהישגיו של גֶ’סִי אוֹאֶנְס הם קצה גבול היכולת של ספורטאי בן אנוש.

alroey

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. בתקופה שערכתי והפקתי את תוכנית הספורט לילדים ונוער “מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר”. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alex 1

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי. הוא היה מורי ורבי הטלוויזיוני. בר סמכה נפלא, רָעיוֹנָאי פורה, איש מעש, ומפיק דגול, מגדולי אנשי הטלוויזיה בכל הזמנים שפגשתי במשך 40 שנות שהייה בתעשיית הטלוויזיה – בארץ וגם בעולם (!). ציבור גדול בישראל, צעיר ומבוגר כאחד, איננו מוּדָע לפועלו העצום והכביר והממושך של מר אלכס גלעדי בשירות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, בשירות IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי), בשירות IAAF (התאחדות הא”ק הבינלאומית). התמונה צולמה על ידי בסתיו 1978 בפרוזדור בקומה השנייה שמוביל לאולפן ב’ בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים, בטרם שידור במוצ”ש של אחת מתוכניות “מבט ספורט” בימים ההם. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

שתי ההמצאות החשובות ביותר ששינו את פני הטלוויזיה לעַד כ- Media של תקשורת המונים המתעדת ומשדרת אינפורמציה בשידורים ישירים, היו המצאת הקלטת תמונת ה- Video ב- 1956 ע”י מהנדסי האלקטרוניקה של חברת AMPEX האמריקנית בראשות המהנדס המוביל צ’ארלס גינצברג. וכן המצאת ההילוך החוזר (עדיין לא Instant Replay) ב- 1961 בתחרויות הספורט ע”י מהנדס הטלוויזיה הראשי של ABC בוב טראקינג’ר (Bob Trachinger, נולד ב- 1923 ומת ב- 2010) ו- בהשראת נשיא חטיבת הספורט של הרשת רון ארלדג’ (Roone Arledge נולד ב- 1931 ומת ב- 2002). בוב טראקינג’ר כיהן גם כפרופסור לטלוויזיה באוניברסיטת UCLA במשך שלושים שנים, 1998 – 1968. ב- 1956 צעדה תעשיית הטלוויזיה פסיעה ענקית לפנים. באותה שנה הצליחו מהנדסי חברת אמפקס (AMPEX) האמריקנית ובראשם צ’ארלס גינסברג לפלס דרך טכנולוגית חדשה המאפשרת להקליט את תמונת ה- Video על סרט מגנטי ברוחב של 2 אינטשים. עד אז העבירה הטלוויזיה את אירועי הספורט (או כל אירוע אחר) רק בשידורים ישירים מבלי יכולת להקליט אותם לשימוש חוזר. צילומי הפילם נותרו העדות היחידה. ב- 1956 הציגה “אמפקס” את מכונת ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) ואת סרט ההקלטה המגנטי ברוחב של שני אינטשים. המכשיר שנקרא 1000 VRX היווה פריצת דרך חשובה ושינה לעַד את שידורי הספורט. כל איש טלוויזיה מהימים ההם זוכר היטב את קופסאות האריזה המכילות בתוכן את הטייפים הכבדים של “אמפקס” הנושאים עליהם את הסרטים המגנטיים ברוחב של שני אינטשים.

vtr

טקסט תמונה : זהו אחד הדגמים הראשונים של מכונת ה- VTR בתעשיית הטלוויזיה (ראשי תיבות של Video Tape Recording) פרי המצאתה של חברת AMPEX האמריקנית היכולה להקליט את סיגנל ה- Video (תמונה + קול) על רצועה מגנטית שרוחבה 2 אינטשים. (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המצאת הרצועה המגנטית סללה כעבור כמה שנים בודדות ב- 1961 את דרכו הטכנולוגית של מהנדס הטלוויזיה הנודע של ABC Sports בוב טראקינג’ר (Bob Trachinger) להמציא את ההילוך החוזר (עדיין לא Instant Replay) בשידורי הספורט. ההמצאה החשובה נעשתה בהשראתו של נשיא חטיבת הספורט של הרשת באותם הימים, רון ארלדג’ (Roone Arledge). ב- 1960 טס רוּן אָרְלֶדְג’ ליפן כדי לקנות את זכויות השידורים של משחק כוכבי הבייסבול של יפן (Japanese All star Baseball). באחד הערבים הפנויים הוא צפה בטוקיו בסרט קולנוע אודות הסמוראיים. רוּן אָרְלֶדְג’ לא הבין כמובן את הטקסט היפני אך התרשם מהצילומים המרהיבים בהילוכים איטיים של קרבות הסמוראיים בסרט שצולם במצלמת פילם. רוּן אָרְלֶדְג’ (Roone Arledge) התרשם עמוקות מהסצנות האיטיות וחשב לעצמו כיצד ניתן יהיה להגשים את הרעיון הזה של שימוש חוזר בהילוכים איטיים של המהלכים הקרדינליים בעת שידורי טלוויזיה ישירים של משחקי הפוטבול. כששָב לארה”ב העלה את רעיון ההילוך החוזר האיטי בפני המהנדס הראשי ברשת ABC שלו בוב טראקינג’ר (Bob Trachinger). זה היה היכן שהוא ב- 1961 בעֵת סיור קדם הפקה שערכו באצטדיון “הקוליסיאום” האולימפי בלוס אנג’לס. שניהם סַרוּ לשתות בירה בפאב מקומי “Julie’s” ליד האִצטדיון. רוּן אָרְלֶדְג’ פירט בפני בוב טראקינג’ר את רעיון שידור ההילוך החוזר האיטי לצופי הטלוויזיה והארכת רִגעי השיא של המבצעים הבולטים במשחקים, והתעניין לדעת אצל המהנדס שלו האם הדבר אפשרי מבחינה טכנולוגית. בוב טראקינג’ר מהנדס הטלוויזיה המבריק האזין בקשב רב וִשרטט את הסקיצה הטכנולוגית הראשונה על מפית. הם ישבו שם כמה זמן ושתו כמה כוסות בירה. כשקמו לשלם למלצר, אותו השרטוט ההוא של המכשיר של בוב טראקינג’ר כבר הושלם. עכשיו היה צריך להוציאו לפועל. מנהלי חטיבת ההנדסה של ABC חשבו שהרעיון מטורף ואינו בר ביצוע ולא אפשרו לבוב טראקינג’ר להתקדם. בוב טראקינג’ר לא וויתר. הוא השיג מקורות מימון ופיתח את הרעיון. לקח לו שלושה חודשים להפוך אותו למעשי. השימוש הראשון בהקרנת הילוך החוזר ב- Video נעשה בעת שידור ישיר של משחק הפוטבול המסורתי “Texas A & M” בחג “יום ההודיה” בשנת 1961. המשחק היה נטול אירועים ולשידור ה- Replay לא הייתה כל משמעות. פריצת הדרך המשמעותית הייתה שבוע אח”כ בשידור ישיר של משחק פוטבול מסקרן בין מכללות בוסטון (Boston) וסיראקיוז (Syracuse). הקווטרבק ג’ון קונקאנון ביצע מהלך ווירטואוזי של ריצת 70 יארד ובסופו ביצע את הטאצ’דאון (Toutchdown). שש מצלמות צילמו את המהלך. מחלקת הספורט של ABC שידרה את ההילוכים החוזרים של ג’ון קונקאנון רק במחצית המשחק כשהשַדָּר פאול קרייסטמן (Paul Christman) מנתח אותם בקולו. איש בארה”ב ובעולם כולו לא ראה עד אז שידור של הילוך חוזר איטי באירוע ספורט. הרגע הזה שינה את פני שידורי הספורט בטלוויזיה לעַד. הוא אחד החשובים ביותר בתולדות התפתחות טכנולוגיית הצילום וההקלטה בשידורי הספורט בטלוויזיה הבינלאומית מפני שהאריך את חוויית השיא של הצפייה הטלוויזיונית באירועים המכריעים בתחרויות הספורט [1] [2].

roone arledge

טקסט תמונה : רון ארלדג’ המנוח (2002 – 1931) איש רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC. יוזם וממציא של שתי תוכניות הספורט עתירות המוניטין ברשת שלו (היו מפורסמות גם מעבר לגבולות אמריקה), “Wide World of Sports” ו- “Monday Night Football”. החל מ- 1968 שימש נשיא חטיבת הספורט של ABC. ב- 1977 מינו אותו בעלי הרשת ליאונארד גולדנסן ופרד פירס גם לנשיא חטיבת החדשות של ABC. אנשי ABC (ולא רק הם) נשבעים שרון ארלדג’ הוא אישיות טלוויזיה ענקית אולי הגדולה והיצירתית ביותר שצמחה בתעשיית הטלוויזיה של ארה”ב מעולם. אין בכך כל ספק. (באדיבות ארכיון ABC).

bob trachinger

טקסט תמונה : בוב טראקינג’ר המנוח (2010 – 1923). שימש שנים ארוכות בהצלחה רבה כ- מהנדס טלוויזיה ראשי מזהיר של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC והיה מקורב מאוד לרון ארלדג’. כיהן גם כפרופסור לטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס בשנים 1998 – 1968 (באדיבות ארכיון ABC).

תזכורת : הערה אישית שלי הנוגעת לאולימפיאדת לוס אנג’לס 1984.

בחודש דצמבר של שנת 1983 השתתפתי כעורך, מפיק, ו- מנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (מנכ”ל רשות השידור באותה התקופה היה יוסף “טומי” לפיד, טוביה סער כיהן כמנהל הטלוויזיה, ויאיר שטרן ניהל את חטיבת החדשות) בפגישה בת ארבעה ימים של ה- WBM האולימפית (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) בלוס אנג’לס. הפגישה הבינלאומית המועילה דנה בהיערכות המורכבת והעוצמתית של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC מי ששימשה ה- Host broadcaster של המשחקים האולימפיים של לוס אנג’לס 1984 (12.8.1984 – 28.7.1984). כעורך ראשי, מפיק ראשי, ומנהל מבצע השידורים של אולימפיאדת לוס אנג’לס 84′ מטעם הטלוויזיה הישראלית הציבורית נדרשתי כל העת לא רק להבין את פעולותיהם הסבוכות והמדויקות  של אנשי ה- EBU  ABC ו- LAOOC שעבדו בקצב מטורף אלא גם לפקוח עין על מעשיהם האיטיים והמסורבלים של הקולגות שלי בשידור הציבורי שגבלו לעיתים בעצלנות ושיבשו את ריתמוס ההתקדמות. ההתמזגות והזרימה שלנו עם ה- EBU הקלה עלי את מלאכת ההפקה של שידורי הטלוויזיה הישראלית בלוס אנג’לס 1984. באותה הפגישה ההיא בדצמבר 1983 התוודעתי (לא רק אני) לפועלם וכישרונם הטכנולוגי והלוגיסטי העצום, איכותי וכמותי, מגובים בכלכלה איתנה ועשירה של כלל אנשי ABC ובראשם רון ארלדג’ ובוב טראקינג’ר. ראה הספר עב הכרס בן 11 (אחד עשר) כרכים “הפקות חובקות ארץ ועולם” העוסק ביו היתר גם במבצע השידורים של אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. באולימפיאדת לוס אנג’לס 84′ הנפלאה ההיא שנערכה לפני 31 (שלושים ואחת) שנים, הפעילה ABC לראשונה את הדור הראשון של מצלמות SSM בתחרויות הא”ק, ההתעמלות, וקפיצות למים. יו”ר הוועדה המארגנת האמריקנית (LAOOC) של אולימפיאדת לוס אנג’לס 84′ מר פיטר יוברות’ (Peter Ueberroth) מכר את זכויות השידורים לרשתות הטלוויזיה ברחבי העולם תמורת סכום גלובאלי של 288.000000 (מאתיים שמונים ושמונה מיליון) דולר. מתוכן שילמה ABC כאמור את מרב הממון 225.000000 (מאתיים עשרים וחמישה מיליון) דולר. חוזה זכויות השידורים הטלוויזיוני הפנטסטי הזה נחתם כבר ב- 1979 (חמש שנים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984) בין פיטר יוברות’ בשם הוועדה המארגנת האמריקנית לבין רון ארלדג’ נציג ABC. מדובר בהסכם כספי חסר תקדים בהיקפו. צריך להבין כי ABC שילמה בעבור זכויות השידורים של אולימפיאדת מונטריאול 1976 סך של 25.000000 (עשרים וחמישה מיליון) דולר ו- NBC שילמה בעבור זכויות השידורים של אולימפיאדת מוסקבה 1980 סך של 87.500000 (שמונים ושבעה מיליון וחצי) דולר. (NBC לא שידרה לבסוף את משחקי מוסקבה 80′ בגלל החרם הפוליטי שהטיל נשיא ארה”ב ג’ימי קארטר על ברה”מ בעקבות פלישתה לאפגניסטאן. למרות הביטוח, ספגה NBC נזק כספי בסדר גודל של 30.000000 (שלושים מיליון) דולר. והנה תפח ונסק עכשיו הסכם הזכויות של לוס אנג’לס 84′ לגובה של כמעט רבע מיליארד דולר. אח”כ מכרו הוא פיטר יוברות’ ואנשיו את זכויות הפרסום והחסויות הבלעדיות באולימפיאדת לוס אנג’לס 84′ למספר מוגבל של כמאה חֲברוֹת מסחריות שחולקו לשתי קטגוריות כספיות : Sponsors (מעניקות חסות), ו- Suppliers (ספקיות). בתחום כרטיסי האשראי אִפשרה LAOOC לחברת Visa להיכנס למשחקים האולימפיים כנותנת חסות בלעדית ומנעה כמובן את הופעתן של חֲברוֹת אשראי גדולות אחרות כמו “אמריקן אקספרס”, “מאסטר קארד”, ואחרות להשתתף בחגיגה האולימפית. עשרות חברות מסחריות גדולות בעלות שֵם ומוניטין בארה”ב ובעולם, ביניהן קוקה-קולה, מקדונלד, ויזה, M3, פיליפס, חברת התקשורת AT & T ורבות נוספות קנו את זיכיון החסות תמורת ממון רב והכניסו לקופתה של הוועדה המארגנת בראשותו של פיטר יוברות’ כ- 125.000000 (מאה עשרים וחמישה מיליון) דולר. מכירת הכרטיסים לכל מִגוון התחרויות האולימפיות בלוס אנג’לס 84′ עלתה על כל דִמיון והכניסה לקופתה של הוועדה המארגנת מחיר שיא של 85.000000 (שמונים וחמישה מיליון) דולר. חברת התקשורת האמריקנית AT & T שילמה ל- LAOOC סכום שיא של 14.000000 (ארבעה עשר מיליון) דולר ונטלה על עצמה את מימון הלוגיסטיקה, התחזוקה, רכבים, וחלק מכוח האדם שהועסק אד הוק ע”י הוועדה המארגנת. AT&T מימנה גם מרוץ הלפיד האולימפי שנישא ע”י אלפי רצים אמריקניים בדרך הארוכה מהחוף המזרחי לאורך אלפי קילומטרים של מדינה הענקית בואכה לוס אנג’לס.

משהוברר בסיום המשחקים האולימפיים של לוס אנג’לס 84′ כי המאזן הכלכלי של הוועדה המארגנת עומד על רווח של 150.000000 (מאה וחמישים מיליון) דולר (נבע גם ממכירת כרטיסים מוצלחת לתחרויות האולימפיות), הוענק לפיטר יוברות’ בונוס כספי של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר על מילוי תפקידו כנשיא מצליח ואות הערכה על הצטיינותו כמארגן המשחקים. אִצטדיון “Coliseum” אירח את תחרויות הא”ק וטקסי הפתיחה והנעילה. בריכת השחייה הפתוחה של אוניברסיטת USC אירחה את תחרויות השחייה, בהיכל הספורט של אוניברסיטת UCLA התקיימו תחרויות ההתעמלות, ובהיכל ה- FORUM מגרש הכדורסל הביתי של קבוצת הלוס אנג’לס לייקרס נערכו תחרויות הכדורסל. משחקי הכדורגל התקיימו באִצטדיון ה- Rose Bowl ב- Pasadena וכן הלאה.

מרכז השידורים הבינלאומי הוקם בלב השטח של אולפני חברת הסרטים של קולומביה הישנה. נשבה שם אווירה הוליוודית. משרד ההפקה והשידורים שלנו עמד לשכון בביתן מספר 13. “מר יואש אלרואי יש לך מזל, למקום שאתה עומד בו יש היסטוריה קצרה, השירותים שלכם היו שייכים פעם למרִילִין מוֹנְרוֹ וקְלָארְק גֵיְיבְּל”, התלוצץ מר דיוויד הולמן ראש צֶוֶות אנשי הלוגיסטיקה של ABC שהקצוּ את חלוקת השטח לגופים המשדרים. החידוּש הטכנולוגי הגדול באולימפיאדת לוס אנג’לס 84′ היה אִבזוּר עמדות השידור ב- Venues השונים של תחרויות הא”ק השחייה, הקפיצות למים, וההתעמלות במחשב הממיין, מסדר, ומדרג כהרף עין את טבלת התוצאות והמובילים בתחרויות באמצעות ה- EMS (ראשי תיבות של (Electronic Mail System. זהו מין עוזֵר שַדָּר אוטומאטי שמקֵל בצורה משמעותית ביותר על שַדָּרֵי ה- play by play  ועל פרשניהם בעמדת השידור באִצטדיון. חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה ABC שימשה גם כ- Host broadcaster בינלאומי של השידורים האולימפיים הבינלאומיים בראשותו של רוּן אָרְלֶדְג’, והקימה קבוצה מבצעית בת 3000 (שלושת אלפים) אנשים לצורך מימוש משימת השידור הענקית הזאת.   

[1] ראה נספח : סיפרו של רון ארלדג’, “ROONE”. הספר יצא לאור בארה”ב לאחר מותו.

[2] ראה נספח : ריאיון עיתונאי שערך המגזין “PLAYBOY” עם רון ארלדג’ מנהל חטיבת הספורט של רשת ABC באוקטובר 1976 (לאחר אולימפיאדת מונטריאול 76′), במדור מיוחד במגזין הקרוי, “PLAY BOY  INTERVIEW”.

yoash 19טקסט תמונה : דצמבר 1983. לוס אנג’לס. סיור קדם ההפקה ב- IBC במסגרת ה- WBM הראשון באולפני חברת קולומביה הישנה בלוס אנג’לס. אני ניצב עם רשומות ההפקה שלי ליד ביתן 13 באולפנים הישנים של חברת “קולומביה”. על פי השמועה שכנו כאן המלתחות, המקלחות, והשירותים הפרטיים של שני שחקני הקולנוע הנודעים קלרק גייבל (Clark Gable) ומרילין מונרו (Marilyn Monroe). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 20טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. אני מתדרך את המפקח הטכני יאיר שרף ז”ל לגבי מהלכי השידור הבאים שלי בעמדת התקשורת, הפיקוד, והשליטה במשרד ההפקה שלנו ב- IBC באולפני קולומביה הישנה בלוס אנג’לס. תכנון קווי השידור והתקשורת שלו ושל מיכה לויירר היה מושלם. (ארכיון יואש אלרואי).

yoash 21טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. משרד ההפקה  התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC בלוס אנג’לס בעת ישיבת מערכת שלנו. אני עוסק בתכנון השידורים הלווייניים מלוס אנג’לס לירושלים. משמאל, צביקה בירנבלום איש הקול בצוות צילום הפילם שלנו בלוס אנג’לס. מימין, המפקח הטכני דובל’ה גולדשטיין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

arbel levi 1984טקסט תמונה : 25 ביולי 1984. אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. אורי לוי (משמאל) ויורם ארבל בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי “הקוליסיאום”, מתכוננים לקראת השידור הישיר של טקס הפתיחה של אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 שנועד להיערך בשבת – 28 ביולי 1984. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 23טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. זהו מסמך ה- הערכה המקורי ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער בתום מבצע שידורי אולימפיאדת לוס אנג’לס 84′.  “תכנון והכנה קפדנית של השידור וביצוע מקצועי מעולה, שלך אישית ושל אנשיך, נתנו את הפרי המקווה”, כתב טוביה סער. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת : פסגת היכולת האנושית האולימפית והבינלאומי ב- א”ק.

גֶ’סִי אוֹאֶנְס כמו ספורטאים דגולים בעלי מוניטין לפניו ואחריו, הרץ הפיני למרחקים ארוכים פָּאבוֹ נוּרְמִי, השחיין האמריקני ג’וֹנִי וַויְיסְמִילֶר, הרץ הצ’כוסלובקי למרחקים ארוכים אֶמִיל זָטוֹפֶּק המתאגרף האמריקני ג’וֹ לוּאִיס, הרצים למרחקים בינוניים הֶרְבֶּרְט אֶלְיוֹט מאוסטרליה ופִּיטֶר סְנֶל מניו זילנד, השחיין והשחיינית האוסטרליים מָארִי רוֹז ודוֹאוּן פְרָייזֶר ואחרים – הולידו והובילו מחשבה וחזון כי אין גבול ליכולת האדם. תקווה אנושית שמניעה את האנושות להתאמץ ולשבור שיאים. הטלוויזיה תומכת לפי שעה ברציונל הזה, אף על פי שמתברר בוודאות כי האנושות הגיעה זה מכבר לקצה גבול יכולתה בזירת הא”ק ו/או שמא ניצבת בפתחה. אפילו אתלטי עַל “צעירים” כמו הג’מייקני יוסיין בולט בריצות קצרות 100 מ’ ו- 200 מ’, האתיופי קנסה בקלה בריצות 5000 מ’ ו- 10000 מ’, האמריקני מייקל ג’ונסון בריצת 400 מ’, המרוקני הישאם אל גארוז בריצות 1500 מ’ ומייל, והקנייתי דניאל קומאן ביצת 3000 מ’ – סימנו זה מכבר את גבולות טריטוריית הזמנים שלהם, שיאי עולם שהפכו לשיאים וותיקים. שלא לדבר על אתלטיות כמו דולורס פלורנס גריפית’ – ג’ויינר ומריטה קוך ששיאי העולם שלהן מחזיקים מעמד כבר 28 שנים ו- 31 שנים (בהתאמה).

יוסיין בולט (ג’מייקה) קבע שיא עולם ב- 2009 בריצת 100 מ’, 9.58 ש’. השיא טרם נשבר.

יוסיין בולט (ג’מייקה) קבע שיא עולם ב- 2009 בריצת 200 מ’ , 19.19 ש. השיא טרם נשבר

מייקל ג’ונסון (ארה”ב) קבע שיא עולם ב- 1999 ברית 400 מ’, 43.18 ש’. השיא טרם נשבר.

הישאם אל גארוז’ (מרוקו) קבע שיא עולם ב- 1998 בריצת 1500 מ’, 3:26.00 ד’. השיא טרם נשבר.

הישאם אל גארוז’ (מרוקו) קבע שיא עולם ב- 1999 בריצת מייל, 3:43.13 ד’. השיא טרם נשבר.

דניאל קומאן (קניה) קבע שיא עולם ב- 1996 בריצת 3000 מ’, 7:20.67 ד’. השיא טרם נשבר.

קנסה ביקילה (אתיופיה) קבע שיא עולם ב- 2004 בריצת 5000 מ’, 12:37.35 ד’. השיא טרם נשבר.

קנסה ביקילה (אתיופיה) קבע שיא עולם ב- 2005 בריצת 10000 מ’, 26:17.53 ד’. השיא טרם נשבר.

ביום בו יוברר כי קיים קצה גבול לכיבוש הפסגה באשר היא, על פני כדור הארץ או מחוצה לו, תיעצר האנושות מלֶכֶת. אך אל דאגה. מצלמות הטלוויזיה ומכשירי המדידה האלקטרוניים לא ייתנו לדִמיון האדם לגְוֹועַ. הטכנולוגיה הספורטיבית שמשפרת שוב ושוב את יכולתו של הספורטאי במסלול ובשדה בד בבד עם התפתחות טכנולוגיית המדידה בטלוויזיה, לא יאפשרו (בינתיים) לפתור את חידת קצה הסַף של היכולת האנושית והאם קיים באמת גבול כזה. לכן החלום לשפר את שיאי היכולת האנושית לא יפוג. החתירה המתמדת לשיפור ושבירת ההישגים הקודמים של האדם ע”י האדם תימשך. היא חסרת גבולות והיא תמצית המהות האנושית. ליכולת האנושית יש אומנם סַף רציונאלי אך אין חַיִץ כיצד למדוד את הרציונאל הזה. יום יבוא ואת התוצאות הסופיות של סכום הווקטורים המפעילים את מהירות הריצה, כוח הזריקה, ההדיפה, ההטלה, והיידוי, וגובה ומרחק הניתור שמשיגים הספורטאים בתחרויות, לרבות קפיצה במוט וקפיצה משולשת – ימדדו בשברירי אלפיות שנייה, רסיסי גרמים, ופלחי מילימטרים. כנ”ל לגבי השחייה. הטלוויזיה מתעדת את שיאי העולם בא”ק ושחייה וחושפת בפני כל את פסגת היכולת האנושית והטכנולוגיה הספורטיבית. האדם הגיע במידה רבה לקצה גבול יכולתו הגופנית. לפחות 25 שיאי עולם וותיקים בא”ק העולמית מקשטים את הטבלה הבינלאומית של הגברים והנשים כבר זמן רב. חלקם יותר משני עשורים מבלי שאיש או אישה מתקרבים אליהם כלל. הם מסמלים כל אחד את קצה גבול היכולת האנושית בתחום הקונקרטי שלהם. הנה הם להלן. שיאי עולם ישנים בא”ק של גברים ונשים שטרם נשברו ומחזיקים מעמד עד עצם היום הזה [1].

מקצוע                 אתלט            מדינה          שיא עולם         תאריך ומקום      סטאטוס

גברים

זריקת דיסקוס        יוּרְגֶן שוּלְט      מזרח גרמניה   74.08 מ’            6 ביוני 1986        טרם נשבר           

                                                                                     הושג ב- נאוברנדנבורג (גרמניה)

יידוי פטיש            יוּרִי סֶדִיק          ברה”מ          86.74 מ’          30 באוגוסט 1986   טרם נשבר      

                                                                                         הושג ב- שטוטגרט

הטלת כידון           יָאן זֶ’לֶזְנִי           צ’כיה           98.48 מ’          25 במאי 1996        טרם נשבר   

                                                                                         הושב ב- יאנה (צ’כיה)

קפיצה משולשת     ג’וֹנַתָּן אֶדוּאָרְדְס   אנגליה        18.29 מ’         7 באוגוסט 1995      טרם נשבר

                                                                                         הושג ב- גטבורג (שוודיה)

קפיצה לרוחק        מָיִיק פָּאוּאֶל       ארה”ב         8.95 מ’           30 באוגוסט 1991     טרם נשבר

                                                                                         הושג ב- טוקיו

קפיצה לגובה         חַוְוֶיר סוֹטוֹמָאיוֹר  קובה       2.45 מ’             27 ביולי 1993         טרם נשבר

                                                                                         הושג ב- סלמנקה (ספרד)

הדיפת כדור ברזל   רֶנְדִי בָּארְנְס       ארה”ב       23.12 מ’           20 במאי 1990         טרם נשבר

                                                                                        הושג ב- ווסטווד (ארה”ב)         

קפיצה במוט         סֵרְגֶיי בּוּבְּקָה     אוקראינה      6.14 מ’            31 ביולי 1994         טרם נשבר

                                                                                       הושג ב- ססטרייאר (איטליה)          

400 מ’               מָיְיקְל ג’וֹנְסוֹן      ארה”ב        43.18 ש’          26 באוגוסט 1999      טרם נשבר

                                                                                       הושג ב- סביליה (אליפות העולם)

400 מ’ משוכות    קֶוִוין יָאנְג           ארה”ב       46.78 ש’         6 באוגוסט 1992        טרם נשבר

                                                                                הושג ב- אולימפיאדת ברצלונה 1992   

3000 מ’             דניאל קומן         קניה        7:20.67 ד’         1 בספטמבר 1996      טרם נשבר

                                                                                       הושג ב- רייטי (איטליה)

1500 מ’         הִישָאם אֶל גָארוּז’   מרוקו      3:26.00 ד’          14 ביולי 1998          טרם נשבר        

                                                                                       הושג ב- רומא

ריצת מייל       הישאם אל גארוז’  מרוקו        3:43.13 ד’         7 ביולי 1999           טרם נשבר

                                                                                       הושג ברומא רומא

4 פעמים 400 מ’    רביעיית ארה”ב             2:54.29 ד’          22 באוגוסט 1993    טרם נשבר

                                                                               הושג ב- שטוטגרט (אליפות העולם )

נשים

100 מ’     פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית-ג’וֹיְינֶר     ארה”ב   10.49 ש’      16 ביולי 1988             טרם נשבר  

                                                                                     הושג ב- אינדיאנאפוליס (ארה”ב)

200 מ’     פלורנס גריפית-ג’ויינר     ארה”ב   21.34 ש’      29 בספטמבר 1988      טרם נשבר

                                                                                     הושג ב- אולימפיאדת סיאול 1988

400 מ’     מַרִיטָה קוֹךְ           מזרח גרמניה    47.60          6 באוקטובר 1985        טרם נשבר

                                                                                     הושג ב- קנברה (אוסטרליה)

800 מ’    יָרְמִילָה קְרָטוֹחְוִוילוֹבָה  צ’כיה       1:53.28 ד’     26 ביולי 1983             טרם נשבר

                                                                                     הושג ב- מינכן

1500 מ’       יוּנֶקְסִיָה קִיוֹ    סין (בייג’ינג)         3:50.46 ד’   11 בספטמבר 1993  שיא זה נשבר כעת ב- 19 ביולי 2015 במונאקו ע”י האתלטית האתיופית גנזבה דיבאבה שקיזזה ל- 3:50.07 ד’                                                                                    

100 מ’ משוכות  יוֹרְדַנְקָה דונקובה בולגריה      12.21 ש’      20 באוגוסט 1988    השיא נשבר ב- 22 ביולי 2016 בלונדון ע”י האצנית – משוכנית האמריקנית קנדרה האריסון שקיזזה מאית שנייה אחת משיאה העולם של יורדנקה דונקוסה והענידה אותו על 12.20 ש’.

                                                 הערה : השיא הקודם של יורדנקה הושג ב- סטרה – זגורה (בולגריה)

4 פעמים  100 מ’   מזרח גרמניה                 41.37 ש’        6 באוקטובר 1985       טרם נשבר

                                                                                   הושג ב- קנברה (אוסטרליה)

4 פעמים 400 מ’      ברה”מ                     3:17.15 ד’      1 באוקטובר 1988        טרם נשבר

                                                                                  הושג ב- אולימפיאדת סיאול 1988  

קפיצה לגובה  סְטֶפְקָה קוֹסְטַדִינוֹבָה  בולגריה  2.09 מ’         30 באוגוסט 1987        טרם נשבר

                                                                                 הושג ב- רומא

קפיצה לרוחק   גַלִינָה צִ’יסְטְיָאקוֹבָה   ברה”מ    7.52 מ’      11 ביוני 1988              טרם נשבר

                                                                                 הושג ב- לנינגרד

קפיצה משולשת  אִינֶסָה קְרָבֶץ   אוקראינה     15.50 מ’         10 באוגוסט 1995     טרם נשבר

                                                                                  הושג ב- גטבורג    

זריקת דיסקוס  גָבְּרִיאֶלָה רֵיְינש  מזרח גרמניה  76.80 מ’      9 ביולי 1988             טרם נשבר

                                                                                הושג ב- נאוברנדנבוג (גרמניה)

הדיפת כדור ברזל  נַטָלְיָה לִיסוֹבְסְקָאיָה  ברה”מ 22.63 מ’      7 ביוני 1987            טרם נשבר

                                                                                הושג ב- מוסקבה

schult

טקסט תמונה : 6 ביוני 1986. האתלט המזרח גרמני יוּרְגֶן שוּלְט (Jurgen Schult) הגיע ב- 6 ביוני 1986 לפסגת היכולת האנושית בזריקת דיסקוס (משקל הדיסקוס לגברים הוא 2 ק”ג) למרחק 74.08 מ’. השיא שריר וקיים עד עצם היום הזה. (באדיבות IAAF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

koch

טקסט תמונה : 6 באוקטובר 1985. האתלטית המזרח גרמנית מַרִיטָה קוֹךְ העפילה ב- 6 באוקטובר 1985 לפסגת היכולת האנושית של האישה בריצה למרחק 400 מ’ בהישג של 47.60 ש’. השיא שריר וקיים עד עצם היום הזה. שום אתלטית בתבל איננה מתקרבת לשיא העולם של מריטה קוך. (באדיבות IAAF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

sotomayor

טקסט תמונה : 27 ביולי 1993. סלמנקה ספרד. האתלט הקובני חָוְויֶיר סוֹטוֹמָאיוֹר (גובהו האישי 1.96 מ’). קובע שיא עולם בקפיצה לגובה לגברים  2.45 מ’. השיא שריר וקיים עד עצם היום הזה וטרם נשבר. (באדיבות IAAF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yang

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. האצן האמריקני קווין יאנג מעפיל לפסגת היכולת האנושית וקובע שיא עולם בריצת 400 מ’ משוכות בתוצאה 46.78 ש’. שום אתלט איננו מתקרב מאז לשיא הפנטסטי ששריר וקיים בטבלת השיאים של ה- IAAF עד עצם היום הזה. (באדיבות IAAF ו- IOC).

[1] עד לרגע הסיום של המחקר וכתיבת הספר הזה הקרוי,“פסגת היכולת האנושית והתפתחות חזון הטלוויזיה בארץ ובעולם” בחודש יולי של שנת 2016.

הידע המצטבר בתורת האימון במאה השנים האחרונות לצד התפתחות הטכנולוגיה הספורטיבית ועמה ההטבה והשבחת תנאי האימון, כמות ואיכות האימון, הגברת הידע הרפואי שכלול של ההנעלה וציוד לרבות שימוש במסלולי רקורטאן במוטות אלסטיים בקפיצה במוט העשויים מסיבי זכוכית ו/או סיבי פחמן (במקום מוטות מבמבוק ו/או אלומיניום), וכן שיפור טכניקות סגנון (כמו המעבר מסגנון גלילת בטן בקפיצה לגובה לשימוש בסגנון דיק פוסברי) ושימוש מושכל בכלי הספורט – השפיעו השפעה דרמטית ומוחצת על שבירת השיאים ואשר מוצאים את ביטויים כמעט בכל אחד מהענפים. היצרן הגרמני אָדִי דָאסְלֶר בעל חברת “אָדִידַאס” (Adidas) שיפר לאין ערוך בראשית שנות ה- 50 את איכות נעלי הכדורגל ואת טיב הכדור המשחק, וגם את איכות נעלי הספורט, ונעלי ריצה מסומרות בריצות למרחקים קצרים וארוכים. החרו – הלכו בעקבותיו חברות ההנעלה של “פּוּמָה” (Puma), ומאוחר יותר גם “נָיְיק” (Nike), “רִיבּוֹק” (Rebbock), ו- דִיאָדוֹרָה (Diadora).

owens 4

טקסט תמונה: 1933. האצן האמריקני גֶ’סִי אוֹאֶנְס האחד והיחיד בעת ההיא נועל נעלי ריצה פשוטות, מזנק מגומות חפורות, ומתחרה על מסלול פחם. (באדיבות אוניברסיטת אוהיו ארה”ב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה אישית שלי : באולימפיאדת מונטריאול 1976 נפגשתי באופן אישי עם ג’סי אואנס. השדר נסים קיוויתי ערך בינינו הכרה בכניסה לאצטדיון האולימפי המרכזי. לחצנו ידיים. הרגשתי צורך לקוד קידה בפניו. התפתחה שיחה קצרה. הוא היה ג’נטלמן ואדיב אולם נדהמתי מכך שהחזיק סיגריה בידיו. ג’סי אואנס סיפר לי כי הוא מכור וכי הוא מעשן כבד חסר תקנה.

בין 2 באוגוסט ל- 9 באוגוסט 1936 בתחרויות הא”ק באולימפיאדת ברלין 1936 זכה האתלט האמריקני ג’סי אואנס (Jesse Owens) סטודנט צעיר באוניברסיטת אוהיו (OHIO) בארבע מדליות זהב כלהלן : בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מ’ ו- 200 מ’, בקפיצה לרוחק, ובמירוץ שליחים 4 פעמים 100 מ’. ראוי להדגיש כאן את הקשר האישי ההדוק והחם המתקיים בין המאמן לאתלט שלו ואת יחסי האמון כפי ששררו בין מאמן הא”ק לארי סניידר (Larry Snyder) של אוניברסיטת אוהיו לבין הסטודנט שלו ג’סי אואנס. ב- 25 במאי 1935 שבר ג’סי אואנס באצטדיון אן ארבור (Ann Arbor) במישיגן בתוך שעה ורבע ארבעה שיאי עולם בריצות 100 יארד (מידת אורך של 91.4 ס”מ), 220 יארד, 220 יארד משוכות, וקפיצה לרוחק. בקפיצה לרוחק הציב שיא עולם של 8.13 מטרים, הישג שנחשב אז לקצה גבול יכולתו של בן אנוש. השיא החזיק מעמד בטבלת השיאים עשרים וארבע שנים עד 1960. בניגוד למשחקי כדורגל וכדורסל שם ניתן להבקיע שערים ו/או לקלוע סלים באקראי וגם במזל הרי ש- הישגי העַל בא”ק של הגברים והנשים מתרחקים לאלתר מהמזל ויד המקרה. הם כרוכים בביצוע יעיל ומיטבי ובקואורדינציה מושלמת של התנועה האנושית המורכבת, ואשר נשענת על שלושת חוקי המכניקה של הפיזיקאי – מתמטיקאי היהודי – אנגלי אייזיק ניוטון.

לרוע מזלו של ג’סי אואנס למרות הפופולאריות והמוניטין הבינלאומי שלו ושל מאמנו לארי סניידר החליט הוועד האולימפי האמריקני לשלוח לאולימפיאדת ברלין 1936 צוות מאמנים אחר (ש- לא כלל את לארי סניידר) כלהלן : המאמן הראשי היה לאוסון רוברטסון מאוניברסיטת פנסילבניה, למאמנים משניים נקבעו דין בארטלט מאוניברסיטת דרום קליפורניה, ארל הייס מאוניברסיטת אינדיאנה, וברוטוס האמילטון מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. מאמני השטח היו ג’ייקוב וובר מאוניברסיטת ניו יורק, וויליאם מוריס מאוניברסיטת פנסילבניה, וסיימור וואן בלייק מאוניברסיטת פרינסטון. לארי סניידר לא נכלל בצוות המאמנים הלאומי אולם נשלח לאולימפיאדת ברלין 1936 באופן פרטי ע”י אוניברסיטת אוהיו. לארי סניידר לא השתכן בכלל בכפר האולימפי אלא במלון קטן בברלין. ל- שהייתו בברלין בעת המשחקים האולימפיים הייתה חשיבות עליונה מפני שג’סי אואנס בטח בו וסמך עליו. הקשר האישי – מקצועי החם והמיטבי בינו לבין ג’סי אואנס נשמר באופן המעשי ביותר. המאמן הראשי לאוסון רוברטסון נתן לג’סי אואנס הוראות אימון שונות מאלה של לארי סניידר אולם האצן המוכשר לא נשמע להן. הוא עשה רק את מה שלארי סניידר אמר לו לעשות. את הניתוח המתמטי – פיזיקלי של הישגיו המדהימים של ג’סי אואנס ניתן למצוא בתורת האימון של המורה, המחנך, והמאמן הוותיק בא”ק מר יצחק “איציק” מנדלברויד (בן 83 היום) ובספריהם של הבריטי ג’פרי דייסון “המכניקה של האתלטיקה קלה” (The Mechanics of Athletics) ושל האמריקני ג’ון באן “העקרונות המדעיים של האימון” (Scientific Principles of Coaching). ספרי חובה לכל חובב מתמטיקה ופיזיקה וספורט. את פתרון התעלומה אודות הישגיו הסנסציוניים של ג’סי אואנס בא”ק בכלל ובאולימפיאדת ברלין 1936 בפרט, אפשר לקרוא בספרו המרתק והמעניין של האמריקני וויליאם בייקר, “Jesse Owens An American Life”.

owens 1

טקסט תמונה : זהו שער הכריכה הקדמי של ספרו המרתק של הסופר האמריקני William Baker (וויליאם בייקר), “Jesse Owens An American Life”. ספר חובה לכל חובב ספורט, תקשורת, וטלוויזיה. 

owens 2

טקסט תמונה : 1935. ג’סי אואנס (בן 22 משמאל) ומאמנו האישי לארי סניידר (מימין) על מסלול הא”ק באוניברסיטת אוהיו. (באדיבות אוניברסיטת אוהיו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

owens 3

טקסט תמונה : 4 באוגוסט 1936. אולימפיאדת ברלין 1936. האצטדיון האולימפי המרכזי בברלין. תחרות הגמר בקפיצה לרוחק לגברים. האתלט האמריקני ג’סי אואנס קובע שיא אולימפי חדש בקפיצה לרוחק 8.06 מ’ וזוכה במדליית הזהב. השופט מימין מתבונן בקרש הניתור כדי לוודא אם לא הייתה פסילה. הישגי העַל של ג’סי אואנס נשענו על קואורדינציה גופנית כמעט מושלמת שלו, ריצה מהירה וניתור מצוין, וביצוע תנועתי יעיל ומיטבי שנשען על שלושת חוקי המכניקה של המתמטיקאי – פיזיקאי היהודי – אנגלי אייזיק ניוטון. (התמונה באדיבות OLYMPIAZEITUNG 1936 ו- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התוצאה בקפיצה לרוחק של האתלט היא סיכום ואקוויוולנט שווה ערך לשני הווקטורים המוקדמים שהוא מפעיל, ריצה מהירה וניתור חזק, המרכיבים את השָקוּל הסופי. אולם בכך אין די. יש חשיבות עליונה לזווית הניתור ולביצוע סגנון שיביא לתנועה אנטי רוטציונית לתנועה הסיבובית לפנים שמקבל הגוף בעקבות הניתור, כדי לאפשר את העברת הרגליים לנחיתה רחוקה ככל האפשר. כל האתלטים הקופצים לרוחק הם אצנים וגם מנתרים היטב.

adidas

טקסט תמונה : אולימפיאדת מכסיקו 1968. ריצת הגמר ל- 100 מ’. המנצח האמריקני גִ’ים הָיְינְס בזמן של 9.95 ש’ וסגניו נועלים כולם נעלי ריצה של חברת “אָדִידַאס” (adidas) ומתחרים על מסלול טרטאן מודרני. גֶ’סִי אוֹאֶנְס היה רק יכול לחלום על תנאי תחרות חלומיים כאלה. חברת “אָדִידַאס” פרטנר עסקי של הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) השתמשה מן הסתם בצילום הזה לקידום המכירות שלה. (באדיבות IAAF ו- IOC ו- Telemexico. ארכיון יואש אלרואי).

אלכס גלעדי. כלכלה טלוויזיונית אולימפית (1).

בעוד שבעה ימים תיפתח ב- ריו דה ז’אניירו ב- 5 באוגוסט 2016 האולימפיאדה ה- 31 במניין הזמן החדש. זוהי אחת מההצגות הטלוויזיוניות הגדולות בתבל לצד המונדיאלים, ואליפויות העולם א”ק ושחייה. אלכס גלעדי רב אֹמן בתעשיית הטלוויזיה הישראלית והעולמית רשאי להיות גאה עצמו כמי שנושא באחריות הכבדה בתפקיד הרם של יו”ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF ומי שמעורב עד לאחרון הפרטים בכיסוי תחרויות הא”ק בריו דה ז’אניירו. אנוכי מתפעל מאלכס גלעדי שהתבלט כבר מגיל צעיר כרעיונַאי טלוויזיה מקורי ובעל יכולות שלא למד מעולם תקשורת וטלוויזיה באוניברסיטה. 6 (שש) ניידות שידור, כ- 100 מצלמות בתוך האצטדיון המרכזי ב- ריו 2016 ומחוצה לו, אמורות לכסות את את עשרת ימי תחרויות ה- א”ק של ריו 2016. אישיותו של מר אלכס גלעדי רלוואנטית גם לפוסט מס’ 618. אלכס גלעדי נחשב בעיניי מזה תקופה ארוכה בת שנים ל- אחד מעמודי התווך של הטלוויזיה האמריקנית והבינלאומית בתחום של כיסוי ותיעוד המשחקים האולימפיים וזיהויים לציבור האמריקני באמצעות רשת הטלוויזיה שלו, NBC. החל מ- 1988 מאז אולימפיאדת סיאול 1988 מחזיקה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC בזכויות השידורים הבלעדיות הרציפות של משחקי הקיץ האולימפיים לרבות אלה של ריו דה ז’אניירו 2016 ואלה אולימפיאדת הקיץ הבאה שתיערך ב- 2020 בטוקיו. כמו כן מחזיקה NBC מ- 2002 מאז אולימפיאדת החורף של סאלט לייק סיטי 2002 גם בזכויות השידורים הבלעדיות של אולימפיאדות החורף לרבות זאת שהייתה ב- 2014 בסוצ’י – רוסיה והבאה שתיערך ב- 2018 בפיונג צ’אנג בדרום קוריאה. סיפורו של אלכס גלעדי חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC, מאז 1994) + סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC מאז 1981 + יו”ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF (התאחדות הא”ק הבינלאומית) מאז 1985, מייסד ומנכ”ל הזכיינית “קשת” בערוץ 2 המסחרי (בנובמבר 1993) והיום נשיא “קשת”, הוא מדהים ומרתק מכל היבט. אלכס גלעדי בנה היחיד של משפחת פועלים מהמושבה רמת השרון הוא אחד האנשים הכי מוכשרים והכי משפיעים היום בעולם הטלוויזיה בתחום איכות ההפקה והבימוי האינטנסיבי והמבט העיתונאי האולימפי. הוא וחבריו קובעים את התרשמותם של מיליארדי צופים בכל רחבי העולם מטיב הכיסוי של OBS את התחרויות האולימפיות ב- ריו דה ז’אניירו בירת ברזיל בין 5 באוגוסט 2016 ל- 21 באוגוסט 2016. מדובר במבצע טלוויזיוני כביר ואדיר ממדים בו נוטלות חלק כ- 1100 (אלף ומאה) מצלמות טלוויזיה ו- 92 ניידות שידור + צילום מהליקופטרים של קבוצת OBS בראשות מנואל “מנולו” רומרו שמפיקות סיגנלי טלוויזיה של 30 ענפי ספורט מ- 40 לוקיישנים אולימפיים (לרבות כיסוי מורכב ומסובך ביותר בתעשיית הטלוויזיה של אירועי ספורט שמתקיימים מחוץ לאצטדיונים לאורך טווחים ארוכים כמו תחרויות ריצות המרתון, תחרויות הליכה למרחק 10 ק”מ, 20 ק”מ, ו- 50 ק”מ, תחרויות רכיבה על אופניים, ותחרויות תריאטלון – כולן ברחובות ריו דה ז’אניירו). הפקת OBS המרשימה של המשחקים האולימפיים של ריו 2016 כוללת בתוכה כ- 5000 (חמשת אלפים) שעות שידור במהלך 17 ימי התהילה אולימפיים של ריו 2016. מדובר בנתונים מדהימים של יצירת תוכן באמצעות טכנולוגיה איכותית וכמותית סוּפֶּר חַדְשָנִית, שהם גם יקרים מאוד מההיבט הכלכלי, ויוקרתיים מאוד מהיבטי הרייטינג והמִדְרוּג. זה מעניין שרשת הטלוויזיה האמריקנית, NBC, מזוהה עם המשחקים האולימפיים מאז 1988, כפי שהייתה מזוהה עמם בשנים 1988 – 1968 רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC של רון ארלדג’ (Roone Arledge). אלכס גלעדי איש NBC הוא במידה רבה ממשיך חזונו הטלוויזיוני – אולימפי של רון ארלדג’ חשיפת הרעיון ומעש האולימפי של חמש הטבעות השלובות בטלוויזיה. אמרת, “אולימפיאדה – אמרת אלכס גלעדי ו- NBC”. אמרת, “אלכס גלעדי ו- NBC – אמרת אולימפיאדה” (!).

alex 2

טקסט תמונה : ינואר 1980. מוסקבה. לפני 36 שנים. זהו אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת פגישת ההיערכות והדיונים של ה- EBU  (איגוד השידור האירופי) שנערכת בבירת ברה”מ לקראת מבצע השידורים של אולימפיאדת מוסקבה 1980. החלטתו של מנכ”ל רשות השידור דאז יוסף “טומי” לפיד ז”ל ש- לא לשלוח צוות סיקור של חטיבת הספורט למוסקבה ציערה את אלכס גלעדי (מאוד). אלכס גלעדי הוא היום סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC וחבר פעיל ומשפיע ב- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי). כבר אז נחשב על ידי כמי שניצב לידו עשור של שנים ליוזם ומפיק בר סמכה טלוויזיוני מספר אחת בשידור הציבורי ההוא. אלכס גלעדי היה במידה רבה גאון שהקדים את זמנו אך יוסף “טומי” לפיד ז”ל סירב להכיר בגאונותו זאת. בדצמבר 1980 התנתק אלכס גלעדי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר שרשת הטלוויזיה האמריקנית NBC קנתה את שירותיו, גייסה אותו לשורותיה, ומינתה אותו לתפקיד רם המעלה של סגן נשיא בכיר ומייד הפקידה בידיו את ניהול הספורט של הרשת באירופה. ברור ש- NBC שילמה לו גם משכורת נאה. ראיתי אז את החוזה האישי “האמריקני” ש- NBC הציעה לאלכס גלעדי בחודש אוקטובר של שנת 1980 אולם אינני רשאי לגלות מה היה רשום שם. אלכס גלעדי העתיק את מקום מושבו מירושלים ללונדון בירת אנגליה. עזיבתו של אלכס גלעדי את שורות השידור הציבורי של מדינת ישראל הייתה אבדה עצומה. (התמונה באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תמורת זכויות השידורים הבלעדיות (לשידור בארה”ב) של אולימפיאדת לונדון 2012 שילמה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC (אלכס גלעדי חבר בה כסגן נשיא בכיר) ל- IOC ׁהוועד האולימפי הבינלאומיׂ סך של 1.181000000 (מיליארד ומאה ושמונים מיליון) דולר. לצורך השוואה : EBU (איגוד השידור האירופי) על 70 רשתות הטלוויזיה המאוגדות בשורותיו (EBU Members) שילם ל- IOC זכויות שידורים תמורת אולימפיאדת לונדון 2012 סל של 600000000 (שש מאות מיליון) דולר. ה- Share של הטלוויזיה הישראלית בציבורית – ערוץ 1 שהיא חברה מלאה ב- EBU עמד בלונדון 2012 על סך של 29000000 (שני מיליון ותשע מאות אלף) דולר. מאז חלו שוב תמורות מוניטריות מרחיקות לכת. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC של אלכס גלעדי קנתה מ- IOC בשנת 2011 את זכויות השידורים הבלעדיות (לשידור בארה”ב) של סדרת ארבע האולימפיאדות קיץ וחורף שבאו לאחר לונדון 2012 במחירים מבהילים, כלהלן :

א. עבור אולימפיאדת החורף ב- 2014 ב- סוצ’י – רוסיה, שילמה NBC ל- IOC סכום של 775000000 (שבע מאות שבעים מיליון) דולר.

ב. עבור אולימפיאדת הקיץ ב- 2016 ב- ריו דה ז’אניירו – ברזיל, משלמת NBC ל- IOC סכום של  1.226000000 (מיליארד ומאתיים עשרים ושישה מיליון) דולר.

ג. עבור אולימפיאדת החורף ב- 2018 ב- פיונג צ’אנג – דרום קוריאה תשלם NBC ל- IOC סכום של 963000000 (תשע מאות שישים ושלושה מיליון) דולר.

ד. עבור אולימפיאדת הקיץ ב- 2020 ב- טוקיו – יפן תשלם NBC ל- IOC סכום של 1.418000000 (מיליארד וארבע מאות ושמונה עשר מיליון) דולר.

אולימפיאדת לונדון 2012. סוף עידן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המטה ליפול בזירה האולימפית. זכויות השידורים האולימפיות נדדו לערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. בצדק, לאחר הפשלה הבלתי נשכחת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בראשות מנכ”ל רשות השידור המודח יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ’ ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור המודח אמיר גילת. כל השלושה סולקו בגין עליבותם ב- 2014 מרשות השידור ע”י כונס הנכסים פרופסור דוד האן ונציגו המנכ”ל הזמני יונה וויזנטל.

הכיסוי הטלוויזיוני הנוראי והבלתי מתקבל על הדעת של אולימפיאדת לונדון 2012 ע”י אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 היה טרגדיה. המשחקים האולימפיים של לונדון 2012 סיימו גם את סוף שלטונו האולימפי של ערוץ 1 ואת קץ עידן החזקת זכויות השידורים הבלעדיות בידי השידור הציבורי מאז אולימפיאדת מכסיקו 1968. זכויות השידורים הבלעדיות של אולימפיאדת ריו דה ז’אניירו 2016 מוחזקים כעת בידי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. לערוץ 1 המט ליפול אין יותר מה לומר בזירה האולימפית. מאיר איינשטיין שַדָּר הא”ק הראשי והמזדמן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשא על כתפיו כמעט לבד את מסת השידורים האולימפיים. הוא האפיל לחלוטין על יורם ארבל, משה גרטל, אורי לוי, מירי נבו, ועמית הורסקי. רמה בפני עצמה שהעמידה באפלולית את הקולגות שלו. אולי מיהרתי להצביע מהר מידי על יורם ארבל כגדול שדרי הספורט בטלוויזיה הישראלית על ערוציה השונים בכל הזמנים. מאיר איינשטיין עשה עבודת שַדָּרוּת – עיתונאית ברמה גבוהה באולימפיאדת לונדון 2012. הוא הציג באופן נבון ביותר על פי משנה סדורה את גיבורי העלילה ובנה היטב את הדרמות בטרם התרחשותן. משהחלו להתפתח תיאר אותן בעצימות בקולו הרוֹעֵם והקוֹלֵח. שַדָּר נפלא שהוא ורמת הא”ק הנפלאה שהופגנה בלונדון 2012 הצדיקו את חוק הכלים השלובים. לפעמים אני נתקף בגעגועים אל מאיר איינשטיין אותו גייסתי לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מרדיו “קול ישראל”, בספטמבר 1991, בשיחת וועידה טלפונית אחת בת רבע שעה עם מנכ”ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. זה היה מייד לאחר שיורם ארבל נטש אותי מבלי ליידע אותי. “לא אַלְמָן יִשְרָאֵל” מתאים לכל וָואקוּם טלוויזיוני באשר הוא, גם כשיורם ארבל פנה לכבלים ומאוחר יותר לערוץ 2. כשחַיִים יָבִין בן 65 נטש בקיץ 1997 את שורות ערוץ 1 ועבר לחברת הטלוויזיה “קשת” בערוץ 2, שַח לי יום אחד מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום במלון “הילטון בתל אביב (זה היה בתום חתימת החוזה החדש בן מיליוני דולרים עם מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל בראשות עו”ד שמעון מזרחי והתעשיין דייוויד פדרמן) את אותו הטקסט בן שלוש מילים : “לא אַלְמָן יִשְרָאֵל”. יורשתו בערוץ 1 גב’ גְאוּלָה אֶבֶן בת 25 הצדיקה את האמירה ההיא מהתנ”ך “לא אַלְמָן יִשְרָאֵל” – כפי שהגה אותה הנביא ירמיהו בפרק נ”א פסוק מס’ 5. 40 שנות חיים וניסיון טלוויזיוני מפרידות בין גאולה אבן לחיים יבין (שהלך לעשות לביתו). אף על פי כן החליקה בקלות לנעליו. ואוסיף, בקלות מפתיעה. היא הייתה מגישת החדשות המובילה והבלבדית באולפן , איכותית , וגם הצעירה ביותר בתולדות הטלוויזיה מעולם. ידידותה עם המיקרופון והמצלמות ניכרה מייד לעין ולאוזן מפני שהייתה סוּפֶּר מוכשרת וגם מפני שנתמכה מקיר לקיר בתוככי רשות השידור ע”י ה- טריאומוויראט מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. במסיבת הפרידה שערך ערוץ 1 לחיים יבין ב- 29 בספטמבר 1997 ב- “גלריה הלבנה” בירושלים בטרם מעברו לחברת “קשת” של ערוץ 2, חיבק הפורש את יורשתו, שיבח את איכותה הטלוויזיונית (וגם את יופייה), והצדיע לה. בחלוף כמה חודשים עזב לפתע חיים יבין את ערוץ 2 וחזר לערוץ 1 כשזנבו מקופל בין רגליו. לא מפני שהיה לפתע עיתונאי רשלן אלא בגלל שהשידור המסחרי לא התאים לדרכו המקצועית כפי שהיה השידור הציבורי בעִתּוֹ. בקיץ 1998 שרר כבר שלטון אחר ברשות השידור. אורי פורת ז”ל החליף את מוטי קירשנבאום והיה זה שהושיב את חיים יבין מחדש על כֵּס “מבט” כמגיש יחיד וראשי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ורפיק חלבי החרישו. גאולה אבן הודחה. חיים יבין שזה אך עתה שיבח את גאולה אבן הצעירה ונושאת התקוות לא עשה לה כל חשבון. מבלי לומר לה מילה ניצל את ההזדמנות והתיישב על הכס כשהוא נושא שוב את עיניו אל ה- Teleprompter. בעת עריכת התחקיר ומהלך הכתיבה של הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” נפגשתי עם חיים יבין ב- 2005 לשיחה ארוכה בת חמש שעות במלון “דן אכדיה” בהרצליה. הוא אמר לי : “אתה יודע יואש אלרואי כי גאולה אבן איננה מדברת עמי”. השבתי לו בו במקום : “בצדק”. אבל זהו כבר סיפור אחר.

מאיר איינשטיין היה אופציה מצוינת במקומו של יורם ארבל שנטש. לא אלמן ישראל. מפני שהערכתי את מאיר איינשטיין (וגם אהבתי אותו), טיפחתי אותו עד למאוד מייד מאותו הרגע ההוא בספטמבר 1990 שגייסתי אותו לשורותיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית  מרדיו “קול ישראל”. שגשוגו המהיר בחטיבת הספורט שלי הצדיק את הסלוגן כי “בתי הקברות מלאים בכאלה שחשבו שאין להם תחליף”. בבת אחת יורם ארבל כבר לא היה חשוב ושמו נשכח. המונח “טיפוח טלוויזיוני” הוא מונח מורכב ומפורט. בהגיע המועד אסביר אותו בהרחבה לקוראים. מה שחשוב הוא שבתוך זמן קצר הצבתי אותו בפסגת שידורי הספורט של הטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1. כשַדָּר מוביל ומנחה ומגיש ראשי. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן תמכו בגרסתי. גם הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי גרס ב- 1998 שמאיר איינשטיין הוא הטוב בשדרני הספורט בארץ. הגעגועים אליו כמו אל נסים קיוויתי בשעתו לא חלפו אך הימים ההם אינם עוד בנמצא. הם עברו לבלי שוב. נתתי למאיר איינשטיין לדעת את דעתי עליו בתום מבצע השידורים הענק של מונדיאל צרפת 1998 שעמדתי בראשו. הוא היה אז הטוב בשדרני הכדורגל בתעשיית הטלוויזיה בישראל ועמד בחזית חלון הראווה שלנו. בין השנים 1990 לבין 2002 הוא היה האיש. הוא היה שַדָּר הספורט המוביל והראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בענפי הכדורגל, הכדורסל, והא”ק. זה התבטא בנוכחות העצומה שלו ליד המיקרופון והמסך באולימפיאדת ברצלונה 1992, באליפות העולם ה- 4 בא”ק ב- שטוטגרט 1993, במונדיאל הכדורגל של ארה”ב 1994, באליפות העולם ה- 5 בא”ק בגטבורג 1995, באולימפיאדת אטלנטה 1996, באליפות העולם ה- 6 בא”ק באתונה 1997, בואכה מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998, וכן הלאה . מאיר איינשטיין היה בין אנשי הטלוויזיה המעטים שהבין את המורכבות והמסובכות של הפקה ממושכת, עריכה, הכוונה, פיקוד ושליטה, וניהול פרויקטים של שידורים בינלאומיים בסדר גודל כזה על ידי הרחק מגבולות המדינה. לא הופתעתי כי מצא צורך להפקיד בחדרי במלון בפאריס ב- 13 ביולי 1998 בתום מבצע 64 השידורים הישירים הממושך של מונדיאל צרפת 98 מעטפה ובה פתק תודה קטן.

טקסט מסמך : 13 ביולי 1998. פאריס. מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. מאיר איינשטיין כשדר ראשי שלי ואנוכי עברנו כברת דרך ענקית יחדיו. פרויקט מונדיאל צרפת 1998 היה אחת הפסגות אליה העפלנו שלובי זרוע אפילו ללא תקלה אחת. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

כלכלה טלוויזיונית מונדיאלית ואולימפית (2).

לתשלומי זכויות השידורים שמשלם המְשָדֵר הציבורי הבינלאומי ל- FIFA, היסטוריה ארוכה. הטלוויזיה כזרוע תקשורתית Multilateral המפיצה אינפורמציה פופולארית באופן מיידי למיליארדֵי צופים בבת אחת, התגלתה כתרנגולת שמטילה ביצי זהב עבור ה- FIFA. המונדיאל של אנגליה 1966 היה הצעד הראשון בסימביוזה הדרמטית בין הטלוויזיה והספורט. הקבוצה המבצעית המשותפת של ה- BBC ו- ITV עשתה מלאכת כיסוי לתפארת. בפעם הראשונה בהיסטוריה הוצבו שמונה ניידות שידור אלקטרוניות בכל רחבי אנגליה . כל שלושים ושניים משחקי הטורניר הועברו בשידורים ישירים לרחבי הגלובוס באמצעות לווייני התקשורת האמריקניים של חברת COMSAT. בשידור הישיר של משחק הגמר עצמו שנערך ב- 30 ביולי 1966 באִצטדיון “Wembley” בו ניצחה אנגליה את גרמניה 2:4, צפו כבר בימים ההם 600000000 (שש מאות מיליון) צופים. רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC  ו-ITV  שינו ב- 1966 את ההיסטוריה ואת מפת התקשורת הלאומית. זאת הייתה מהפכה. קו זינוק חדש. מפני שעד אז יכולנו לצפות במונדיאלים רק בקולנוע “המרכז” ההוא בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב.

רַף התשלומים עלה ממונדיאל אחד למשנהו והאמביציה הכספית של ה- FIFA הגרידית לא ידעה שוֹבַע. החל תהליך פרדוקסלי היסטורי בלתי נמנע בעל משמעות כלכלית מכריעה שתוצאתו ידועה מראש. ככל שהטלוויזיה הייתה חרוצה יותר והטכנולוגיה שלה עשירה יותר, ככל שנוספו עוד ועוד מצלמות אלקטרוניות ועִמַן זוויות צילום חדשות, ככל שמערכת ההילוכים חוזרים בניידות השידור הלכה והשתכללה, וככל שתקשורת הפצת האינפורמציה המיידית באמצעות מערכות המיקרוגל הקרקעיות ושימוש בתקשורת לוויינית הפכו לחוֹבְקוֹת עולם – כך היא נדרשה לשַלֵם יותר ויותר ממון לוועדה המארגנת הראשית. עלויות ההפקה ושימוש בטכנולוגיות טלוויזיונית חדשניות הרקיעו שחקים אך ה- FIFA דרשה את ליטרת הבשר שלה. תביעה הגיונית. הצגת הכדורגל דומה להקרנה קולנועית בו זמנית בסלון ביתם של מיליארדי צופים. היא עולה כסף. ממקום מושבה בצִירִיך סחרה  ה-FIFA עם ה- EBU במטבע השווייצרי האהוב עליה. לא בדולרים. הפרנק השווייצרי יציב ואיננו סובל מזעזועים. הוא לעולם אינו מתכלה. הטלוויזיה הסירה ב- 1966 את המסכה מפניה של ה- FIFA ועשתה לעולם עם גוף ספורט Greedy, החמדן ביותר בהיסטוריה של הספורט. זכויות השידורים של משחקי גביע העולם במכסיקו 1986 טפחו לממדים חדשים והגיעו ל- 49 מיליון פרנקים שווייצריים. במונדיאל איטליה 1990 זינק הסכום ב- % 46 והאמיר ל- 90.000000 (תשעים מיליון) פרנקים שווייצריים. ה- EBU נשא בעול העיקרי ושילם מתוך התשלום הזה 35000000 (שלושים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים (שווה ערך ל- 23.3 מיליון דולר). תמורת מונדיאל ארה”ב 1994 שילם המְשָדֵר הציבורי 115.000000 (מאה וחמישה עשר מיליון) פרנקים שווייצריים. חלקו של ה- EBU עמד על 45.000000 (ארבעים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים (כ- 30 מיליון דולר). השיא היה במשחקי גביע העולם של צרפת 1998. תשלום זכויות השידורים האמיר ל- 135.000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים. ה- EBU שילם  53.000000 (חמישים ושלושה מיליון) פרנקים שווייצריים (כ- 35 מיליון דולר). ה- Share של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמד על  705000 (שבע מאות וחמישה אֶלֶף) פרנקים שווייצריים (כ- 470 אלף דולר) בגין חברותה המלאה (Active Member) ב- EBU. כשהגשתי לאורי פורת מנכ”ל רשות השידור במאי 1998 את ספר השידורים שלי בו מצוי תכנון פקודת המבצע המפורטת של 64 השידורים הישירים אמרתי לו כלהלן : “אדוני המנכ”ל זכור את הרגע הזה. רשות השידור משלמת עבור כל שידור ישיר מתוך ה- 64 סכום של 7344 (שבעת אלפים שלוש מאות ארבעים וארבעה) דולר. מחיר כה זול לא ישוב עוד לעולם”.

מונדיאל צרפת 1998 היווה נקודת מפנה ארגונית וחידוש ברמת הצילום. הטלוויזיה הצרפתית בראשותו של המפיק הראשי פרנסיס טלייה (Francis Tellier) הציבה 22 מצלמות בכל משחק. שליש מהן היו מצלמות SSLM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) לצורכי הילוכים חוזרים. התוצאה הייתה מרהיבה. המשחק כוסה מכל זווית אפשרית. בטורניר נטלו חלק 32 נבחרות במקום 24. משך הטורניר התארך ומספר המשחקים בטורניר טפח מ- 52 ל- 64. נשיא ה- FIFA סֶפּ בְּלָאטֶר (Sepp Blater) תבע פיצוי כספי באותו יחס, תוספת של % 18.75 ל- 135 מיליון פרנקים שווייצריים שכבר קיבל. הוא דרש עכשיו סכום של 160.000000 (מאה ושישים מיליון פרנקים) שווייצריים, אך נענה בלאו רבתי פה אחד ע”י אנשי הנהלת ה- EBU איגוד השידור האירופי כלהלן : “No way Mr President ,contract is a contract”, השיבו לו נחרצות. סֶפּ בְּלָאטֶר רתח. הוא חש את עצמו מקופח ומרומה . הוא לא הבין מדוע ה- EBU מעדיף את IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) על פני ה- FIFA, כשניאות לשַלֵם לחוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמַארָאנְש את מה שהוא לא מסכים לשַלֵם לוֹ. חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמַארָאנְש נבחר לנשיא IOC מייד בתום משחקי אולימפיאדת מוסקבה 1980. הוא התגלה מייד כאישיות נבונה, חכמה וכריזמטית ברמה של ראש מדינה. הוא היה לא רק נשיא ה- IOC, אלא גם ראש הממשלה, שר החוץ, ושר האוצר של הארגון העשיר. סוג של מדינאי שהיה גאון פיננסי, ובניגוד לסֶפּ בְּלָאטֶר החליט לקשור את גורל המשחקים האולימפיים עם המְשָדֵר הציבורי העולמי. הוא הפקיד בידיו את סיגנל השידורים, נשאר נאמן לוֹ, וגבה ממנו תשלום הוגן. ה- EBU שילם עבור אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 זכויות שידורים בגובה של 19.800000 (תשעה עשר מיליון ועוד שמונה מאות אלף) דולר. תמורת המשחקים האולימפיים של סיאול 1988 עלה הסכום ל- 28000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר. סילביו ברלוסקוני הציע ל- IOC עבור סיאול 1988 סכום כפול מזה ששילם ה- EBU (כ- 55.000000 דולר) אך חואן אנטוניו סאמאראנש דחה אותו. נשיא IOC הספרדי כבר אִימֵץ את עקרונות מדיניות השידור הציבורי אל לִבּוֹ. “כל ילד ונער בעולם יוכל לצפות בחינם בשידור המשחקים האולימפיים בטלוויזיה”, אמר. זאת הייתה התזה שלוֹ ואיגוד השידור האירופי ה- EBU חִיבֵּק אותה ואימצה אל ליבו.

blatter 3

טקסט תמונה : ספ בלאטר נשיא ה- FIFA דרש ב- 1996 מה- EBU להשוות את מחירי קניית זכויות השידורים לאלו של IOC. ה- EBU דחה את בקשתו לאלתר. ספ בלאטר חש את עצמו נעלב ונבגד. הוא מצא ניחומים בזרועותיו של לאו קירש. (באדיבות FIFA).

כלכלה טלוויזיונית אולימפית (3).

ב- 30 בינואר 1996 הגיע שיתוף הפעולה בין ה- EBU  לבין הספרדי חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמָארָאנְש נשיא IOC לשיאו. הוועד האולימפי הבינלאומי העדיף את המְשָדֵר הציבורי על המסחרי וחתם עם איגוד השידור האירופי על חוזה שידורים ענק המעניק ל- EBU את זכויות השידורים הבלעדיות של חמש אולימפיאדות רצופות : המשחקים האולימפיים של סידני 2000, אולימפיאדת החורף סאלט לייק סיטי 2002, אולימפיאדת אתונה 2004 , אולימפיאדת החורף טורינו 2006 , ואולימפיאדת בייג’ין 2008 בסין תמורת סכום כולל של  1.442000000 (מיליארד וארבע מאות ארבעים ושניים מיליון) דולר. זהו אחד מהסכמי שידורי הספורט החשובים ביותר שעשה ה- EBU בעידן תחרות השמיים הפתוחים . ההסכם האדיר הזה EBU – IOC מינואר 1996 הטיל צל כבד על הסכם היסטורי אחר שנחתם ב- 1987 בין ה- EBU לבין ה- FIFA וכלל בתוכו את המונדיאלים של איטליה 1990, ארה”ב, 1994, וצרפת 1998. מוטי קירשנבאום מנכ”ל רשות השידור בימים ההם היה מתומכי החוזה האולימפי היקר והפנטסטי הזה בין ה- EBU  ל- IOC, הסכם שהוציא את ספ בלאטר מדעתו, והכשיר את הקרקע להופעתו הסוּפֶּר דרמטית של ליאו קירש בעולם, ושל חברת “צ’ארלטון” בראשות אלי עזור ופנחס זהבי במדינת ישראל. חשיפת פירוט התשלומים של החוזה EBU – IOC מינואר 1996 עבור חמש אולימפיאדות רצופות, העיד יותר מכל על האמון והכבוד המקצועי שרחש הוועד האולימפי הבינלאומי ובראשו הנשיא חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָאנְש לשידור הציבורי הבינלאומי. ה- EBU  התחייב לשלם לוועד האולימפי עבור זכויות השידורים הבלעדיות את המחירים הכבירים הבאים כדלקמן :

א. 350000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר זכויות שידורים תמורת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000 באוסטרליה.

ב. 120000000 (מאה ועשרים מיליון) דולר זכויות שידורים עבור שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת החורף ב- סֹאלט לייק סיטי 2002 בארה”ב.

ג. 394000000 (שלוש מאות תשעים וארבעה מיליון) דולר זכויות שידורים תמורת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת אתונה 2004 ביוון.

ד. 135000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) דולר זכויות שידורים תמורת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת החורף טורינו 2006 באיטליה.

ה. 443000000 (ארבע מאות ארבעים ושלושה מיליון)  דולר זכויות שידורים על מנת לשדר בטלוויזיה וברדיו את אולימפיאדת בייג’ינג 2008 המתקיימת לראשונה בסין.

מייד בתום טקס החתימה הרָב אולימפי פִּרסמו אַלְבֶּרְט שָרְף נשיא ה- EBU וזָ’אן בֶּרְנַארְד מוּנְץ’ המזכיר הכללי של איגוד השידור האירופי בהתרגשות רבה ובגאווה גדולה את מִנְשָר הניצחון , ושלחו אותו לכל ה- Members של ה- EBU . שוחחתי עם שניהם והודיתי להם מקרב לִבִּי על פועלם העצום . זה היה ניצחונו של השידור הציבורי בטלוויזיה על השידור המסחרי . מדובר בסכום כולל של 1.442000000 (מיליארד וארבע מאות ארבעים ושניים מיליון) דולר . [1]  .

                                 EBU COMMUNCATION – GENEVA 

IOC  GRANTS  THE  BROADCASTING  TIGHTS  TO  THE  EBU  TILL  2008

טקסט מסמך : 31 בינואר 1996. זהו המסמך המקורי EBU – IOC הנוגע לרכישת זכויות השידורים האולימפיות של חמש אולימפיאדות, שלוש קיץ ושתיים חורף, בין השנים 2000 ל- 2008. (באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הצמד המלכותי, טראסט המוחות, והאדריכלים של ה- EBU ב- 1996 : הנשיא אָלְבֶּרט שָארְף (משמאל) והמזכיר הכללי זָ’אן בֵּרְנָרְד מוּנְץ’ (מימין). תרומתם רבת השנים למען השידור הציבורי הייתה עצומה, אך הם מיהרו באותה שנה לנתק מגע מספ בלאטר נשיא ה- FIFA, ואִפשרו בכך את כניסתו המוקדמת מידי של ליאו קירש לשוּק המו”מ במערכה העקוֹבה מדולרים ירוקים על רכישת זכויות השידורים של המונדיאלים של יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006. במידה מסוימת שניהם הפסידו ועימם הפסיד גם ה- EBU. (התמונה באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָלְבֶּרְט שָארְף (Albert Scharf) איש רשת הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ARD , נבחר להיות נשיא ה- EBU בשנת 1983. הוא היה נשיא נערץ שזכה לאמון מרבי של כל המדינות החברות באיגוד . אָלְבֶּרְט שָארְף כיהן בתפקיד הציבורי החשוב הזה במשך 17 שנה, 2000 – 1983. הוא היה האיש המרכזי בקבוצת המו”מ של ה- EBU שניהלה את המו”מ על זכויות השידורים של אולימפיאדות הקיץ והחורף והמונדיאלים כשלצִדו פועלים שני ראשי הקבוצה המבצעית של שידורי הספורט של האיגוד , יָארְלֶה הוֹיְסָאטֶר ומַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ. אָלְבֶּרְט שָארְף שמר היטב על הקופה הציבורית עליה הופקד.

[1] ראה נספח : מסמך ה- EBU מ- 30 בינואר 1996 המודיע בגאווה על רכישת זכויות השידורים של חמש אולימפיאדות רצופות סידני 2000 , סאלט לייק סיטי 2002, אתונה 2004, טורינו 2006, ו- בייג’ין 2008, תמורת סכום שיא של מיליארד ו- 442 מיליון דולר.

כלכלה טלוויזיונית אולימפית (4).

באולימפיאדת ברצלונה 1992 זינקו זכויות השידורים לגובה של 90.000000 (תשעים מיליון) דולר, ובאטלנטה 1996 הן נַסְקוּ ל- 240.000000 (מאתיים וארבעים מיליון) דולר. ה- EBU שילֵם אותן ברצון. בחודש ינואר 1996 נחתם חוזה חדש ויקר ארוך טווח בין ה- EBU ל- IOC המאפשר לאיגוד השידור האירופי לשדר עוד חמש אולימפיאדות רצופות נוספות. שלוש קיץ ושתיים חורף. נשיא ה- EBU הגרמני ד”ר אַלְבֶּרְט שָרְף ומזכ”ל איגוד השידור האירופי השוויצרי זָ’אן בֶּרְנַארְד מוּנְץ’ (Jean Bernard Munch) מיהרו לנַפְנֵף בגאווה בקומוניקט ההסכם שהוחזק בידיהם והופץ בין 60 רשתות הטלוויזיה של האיגוד. נאמר בו, “הִצלנו את זכויות השידורים האולימפיות בדורנו”. איגוד השידור האירופי החליט לשַלֵם 350.000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר תמורת זכויות השידורים של אולימפיאדת סידני 2000, 394.000000 (שלוש מאות תשעים וארבעה מיליון) דולר עבור אתונה 2004, ו- 443.000000 (ארבע מאות ארבעים ושלושה מיליון) דולר למשחקים האולימפיים של בייג’ינג (סין) 2008. סכומי כסף פנטסטיים. מנכ”ל רשות השידור בימים ההם מוטי קירשנבאום תמך תמיכה מלאה בהסכם המחומש ובכך העניק יתרון עצום לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ה- EBU נֵיאות גם לשלֵם עבור אולימפיאדת החורף של סוֹלְט לֵייק סִיטִי ב- 2002 סכום של 120.000000 (מאה ועשרים מיליון) דולר, והוסיף עוד  135.000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) דולר לאולימפיאדת החורף של טורינו 2006. חשבון מתמטי פשוט מצביע כי בין השנים 2000 ל- 2008, שילֵם ה- EBU ל- IOC סכום פנטסטי של 1.442000000 (מיליארד וארבע מאות ארבעים ושניים מיליון) דולר. זה נראה דִמיוני אך הוא הוגדר ע”י משלמיו כ- Reasonable Price, תשלום סביר המניח את הדעת.

ebu 6

טקסט מסמך ה- EBU איגוד השידור האירופי : 22 בפברואר 1996. זהו המסמך הסודי “OLYMPIC GAMES CONTRACTS”  (עמוד מס’ 1 מתוך 3) המפרט ומראה כי ה- EBU הסכים לשלם סכום של  1.442000000 (1.442  מיליארד) דולר זכויות שידורים ל- IOC תמורת חמש אולימפיאדות רצופות (שלוש קיץ ושתיים חורף) מסידני 2000 ועד בייג’ינג 2008 (כולל). המסמך הזה הוציא את נשיא ה- FIFA ספ בלאטר מדעתו. (באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ebu 7

טקסט מסמך ה- EBU איגוד השידור האירופי : 22 בפברואר 1996. זהו המסמך הסודי “OLYMPIC GAMES CONTRACTS”  (עמוד מס’ 2 מתוך 3)  המפרט ומראה כי ה- EBU הסכים לשלם סכום של  1.442000000 (1.442  מיליארד) דולר זכויות שידורים ל- IOC תמורת חמש אולימפיאדות רצופות (שלוש קיץ ושתיים חורף) מסידני 2000 ועד בייג’ינג 2008 (כולל). המסמך הזה הוציא את נשיא ה- FIFA ספ בלאטר מדעתו. (באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ebu 8

טקסט מסמך ה- EBU איגוד השידור האירופי : 22 בפברואר 1996. זהו המסמך הסודי “OLYMPIC GAMES CONTRACTS”  (עמוד מס’ 3 מתוך 3) המפרט ומראה כי ה- EBU הסכים לשלם סכום של  1.442000000 (1.442  מיליארד) דולר זכויות שידורים ל- IOC תמורת חמש אולימפיאדות רצופות (שלוש קיץ ושתיים חורף) מסידני 2000 ועד בייג’ינג 2008 (כולל). המסמך הזה הוציא את נשיא ה- FIFA ספ בלאטר מדעתו. (באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 1

טקסט תמונה : מנכ”ל רשות השידור מרדכי “מוטי” קירשנבאום בשנים 1998 – 1993. בחמש שנות כהונתו כמנכ”ל רשות השידור תמך מוטי קירשנבאום תמיכה יעילה ומסיבית במבצעי השידורים הישירים הבינלאומיים בפיקודי של האולימפיאדות, המונדיאלים, אליפויות העולם בא”ק, ווימבלדון בטניס, Euros (אליפויות אירופה למדינות בכדורגל), אליפויות אירופה בכדורסל, וסיקור שיטתי של מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל – בהיקף נרחב בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. למרות שלא פעם ולא פעמיים טרח להזכיר ולשוּח לי בלשונו השנונה, “יואש אלרואי תזכור ואל תשכח… לא קוראים לי קירש…קוראים לי קירשנבאום”. מוטי קירשנבאום היה מנכ”ל רשות שידור טוב. הוגה, יוזם, ומבצע וגם מפשט במהירות הליכים ביורוקרטיים. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

ההפקות הבינלאומיות הגדולות של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הדורשות היערכות מורכבת ומסובכת ארוכת טווח זכו לתגובה הולמת ומיידית של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. הוא מעולם לא דחה החלטה שנויה במחלוקת למועד מאוחר יותר. הוא מעולם לא טייח קשיים. הוא מעולם הדיח עניינים טלוויזיוניים סבוכים לקרן זווית. הוא מעולם לא שיחק משחקי כבוד, ומעולם לא מנע וויכוחים. לאחר ששמע את טיעוני הצדדים לקח תמיד אחריות והחליט מייד. מוטי קירשנבאום העניק לי בימים ההם שקט נפשי שכה הייתי זקוק לוֹ. רק מי שעבד תחת ניהולו של יוסף בר-אל מנכ”ל רשות השידור ההוא יודע להעריך את כישרון הניהול והמנהיגות של מוטי קירשנבאום שהיה יותר איש רומא מאשר איש דנמרק. שערות ראשי נצבעו זה מכבר באפור – לבן. פלא שלא קיבלתי התקף לב. מן ההיבט הזה נכנסו הפקות הספורט הארציות והבינלאומיות הגדולות בתקופת מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לרוטינה רצינית מקובלת וסדורה וגם נעדרת ביורוקרטיה. יתרון בלתי נשכח.

כלכלה טלוויזיונית מונדיאלית ואולימפית (5).

דבר תשלומי ה- EBU ל- IOC לא נעלם מעיניו של סֶפּ בְּלָאטֶר. הוא ביקש להשוות את המחירים . נשיא ה- FIFA דרש לשנות מן היסוד את מוֹסַד התשלומים בינו לבין ה- EBU לקראת תחילת המו”מ החדש על שידור המונדיאלים של יפן וקוריאה 2002 וגרמניה 2006. ה- FIFA דרשה הפעם מ- EBU את התמורה הכספית המלאה אותה לדעתה לא קיבלה מעולם בטורנירים הקודמים. על פי הבנתו של ספ בלאטר, קיפח איגוד השידור האירופי את FIFA בצורה בולטת בתשלומיו בעבר בהשוואה לאֵילוּ ששילם ל- IOC. ה- EBU סירב לתביעת ה- FIFA. קבוצת המו”מ שלו בראשות הנשיא אַלְבֶּרְט שָרְף טענה בפני סֶפּ בְּלָאטֶר כי הפרשי המחירים הוגנים וריאליים. המשחקים האולימפיים על 35 ענפי הספורט שלהם מְנִיבִים בכל אולימפיאדה כ-5000 / 4000 שעות שידור בטלוויזיה ואילו מונדיאל המכיל 32 נבחרות מְנַפֵּק מאכסימום 160 שעות שידורים (64 משחקים כפול שעתיים וחצי) כולל Pre ו- Post Game Show. גם כמות הטכנולוגיה שונה. את 64 משחקי מונדיאל 2002 כיסו 180 מצלמות. באולימפיאדת אתונה 2004 הופעלו יותר מ- 1000 (אֶלֶף) מצלמות באמצעות יותר מ- 60 ניידות שידור. אין Match up.

סֶפּ בְּלָאטֶר כעס ונעלב עד עמקי נשמתו. הוא ניתק מגע מ- EBU והחליט לנקום. ב- 9 באוקטובר 1996 השתתפתי בשליחותו של מוטי קירשנבאום מנכ”ל רשות השידור בפגישת מנהלי מחלקות הספורט ב- EBU שהתקיימה בלוזאן – שווייץ  על בימת נשיאות האיגוד העשיר בעולם שכלל בשורותיו כ- 60 רשתות טלוויזיה ציבוריות ביניהן את הגדולות והעשירות כמו שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות הציבורית של ה- BBC והמסחרית של ITV, רשת הטלוויזיה הציבורית האיטלקית RAI, רשת הטלוויזיה הציבורית הספרדית TVE, שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות בגרמניה ARD ו- ZDF, שתי רשתות הטלוויזיה הציבורית הצרפתיות FT2 ו- FT3 וגם הרשת המסחרית הצרפתית TF1 – ישבו כבר דרוכים אֶלְבֶּרְט שָרְף, זָ’אן בֶּרְנַרְד מוּנְץ’, ה- Controller רִיצָ’ארְד בַּאן, ויו”ר הכנס בּוֹרִיס אָקוּאַדְרוֹ המנוח. האווירה הייתה מתוחה. ד”ר אַלְבֶּרְט שָרְף הודיע למשתתפים בזו הלשון : “איגוד השידור האירופי החליט לא להשתתף במו”מ הבא עם ה- FIFA בראשות הנשיא ספ בלאטר הדורשת ממנו תשלומים מופלגים ומוגזמים עבור שידור המונדיאלים של יפן/קוריאה 2002 וגרמניה 2006 . הרבה מעבר ליכולתו ורצונו של ה- EBU לשלם”. אי אפשר לשכוח את הדממה שאפפה את האולם מפני שהייתה רועמת כל כך. ההיסטוריה רצופת ההצלחות הטלוויזיוניות והכלכליות אצה במהירות לפני העיניים ועימה המונופול של ה- EBU  שחלף עם הרוח. רגע עצוב בתולדות השידור הציבורי.

קבוצת המו”מ של ה- EBU נלחמה על העקרונות שלה ו- וויתרה מראש. לתוך הוָואקוּם חדר המיליארדֶר הגרמני לֵאוֹ קִירְש, סוחֵר זכויות שידור, וגם בעל רשת טלוויזיה בגרמניה KIRSHMEDIA המשדרת בשיטת PPV (ראשי תיבות של Pay Per View). הוא הציע לסֶפּ בְּלָאטֶר המון כסף תמורת רכישת זכויות השידורים של מונדיאל 2002. פי 28.5 יותר מאשר שילמו כל 60 רשתות הטלוויזיה של ה- EBU יחדיו עבור מונדיאל צרפת 98′. ה- EBU שילם עבור צרפת 1998 סכום של 35 מיליון דולר. הקניין החדש והמתווך הממולח לאו קירש הציע תמורת מונדיאל 2002 1.000000000 (מיליארד) דולר. מדהים. הוא הגדיל לעשות ונֵיאות לשַלֵם לסֶפּ בְּלָאטֶר תוספת של % 24 עבור המונדיאל הבא של גרמניה 2006. סכום של 1.240000000 (כ- מיליארד ורבע) דולר. כאיש עסקים קשוח לא מן הנמנע כי השתמש בסלוגן הכוחני והשאפתני הנודע, “I will make him an offer he cannot refuse”, שהמציא הסופר האמריקני מאריו פוזו (Mario Puzo) מחבר “The Godfather” (על פי עדותם של כמה מאנשי ה- EBU בעת ההיא לפני עשרים שנים). סֶפּ בְּלָאטֶר לא רק שלא סירב אלא חִיבֵּק את המַצִיע. כבר שנים חָש את עצמו מקופח ונבגד ע”י השידור הציבורי. עכשיו הגיע רגע הנקמה שלו ב- EBU. בפעם הראשונה בהיסטוריה של שידורי גביעי העולם בכדורגל נדדו זכויות השידורים מגוף מְבַצֵע (ציבורי) לגוף מְתַּוֵוך. במבט לאחור אֵין בכך כל רבותא. כבר בראשית עַשוֹר ה- 90 של המאה הקודמת הסתיים עידן ה- Reciprocity במו”מ על משחקי הכדורגל. התאחדויות הכדורגל באירופה כולל ההתאחדות הישראלית מכרו את זכויות השידורים של נבחרותיהן למתווכים פרטיים כמו, UFA , CWL, ו- APF ב- 1 בספטמבר 2001 אירחה בוסניה את נבחרת ישראל בסרייבו. נדרשנו אז לנַהֵל את המו”מ עם המתווך מר אביב גלעדי שקנה את הזכויות מ- UFA, שקנתה את הזכויות מההתאחדות הבוסנית.

לֵאוֹ קִירְש הפך לקניין ומתווך זכויות השידורים הגדול בעולם ובהיסטוריה, ואיגוד השידור האירופי הוכה בתדהמה. אירופה הייתה כמרקחה ו- EBU על הקרשים. רבים בשידור הציבורי תמהו וניסו להיאחז באמירה הישנה המנוסחת היטב של הסופר הצרפתי אוֹנוֹרֶא דֶה בַּאלְזָאק, “כי מאחורי כל כֶּסֶף גדול מסתתר פשע”. היו הרבה רינונים מאחורי הגב. זאת דרכם של המפסידנים. אך מעולם לא הוכח שההסכם בין לֵאוֹ קִירְש ליוֹזֶף בְּלָאטֶר נולד בחֵטְא ולא היה כָּשֵר. לֵאוֹ קִירְש היה משאת נפשו של סֶפּ בְּלָאטֶר. המיליארדֶר הגרמני המוכשר והאמביציוזי, אולי יתר על המידה כדרכם של אנשי עסקים, היה מבחינת ה- FIFA  האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון. הוא היה איש מוכשר ומגלומן שהסכים לשַלֵם סכומי כסף מטורפים מבלי שיהיה בטוח כלל כי אומנם יוכל לעמוד בהתחייבויות האדירות האלה. הוא הבין את אופי התחרות והכיר מקרוב את מהות יחסי הקנאה לפעמים האיבה השוררים בין רשתות הטלוויזיה בכל מדינה ומדינה בעיקר בקהילה האירופית העשירה. הוא לא היסס להיכנס לתפר הדַק. לֵאוֹ קִירְש ידע שהמונדיאל הוא מִצְרַך שידור המוני פופולארי. זה רק עניין של זמן עד שהתקשורת תיפול לרגליו. בעל יֶדַע רחב בעסקי ציבור ושיווק טווה בחוכמה רבה את קורי העכביש שלו סביב הגלובוס. כסוחר עולמי קנה ביוקר רָב את סחורתו ויִיקֵר אותה הרבה מעבר לקֶרֶן. בעזרת מנגנון שיווק ומכירות משומן היטב מצא את הדרך המובילה לחשבון הבנק של המְשָדֵר הציבורי והמסחרי גם יחד. לֵאוֹ קִירְש ידע שהכסף הגדול מתגלגל באירופה וממתין לו כבר בפינה. צריך היה רק להתגנֵב לשָם כדי לאסוף אותו. לֶאוֹ קִירְש בנה מודל מעניין של מנגנון מכירות. הוא נעזר בשיווק זכויות השידור הגלובליות הפנטסטיות האלה באמצעות שתי חברות תיווך בינלאומיות בעלות מוניטין בתחום, ISL (בינתיים התמוטטה ופשטה את הרגל) וחברת PRISMA. על האחת הוטל “לטַפֵּל” במכירת הזכויות לרשתות הטלוויזיה בעולם למַעֵט אירופה, ועל האחרת הוטל הג’וֹבּ “לגבות את החוֹב” מאירופה העשירה. ISL  ו- PRISMA היו חייבות למכור את מרכולתן ביוקר רב לחברות התיווך המשניות שניקרו בדרכן , כדי לכסות את מחיר הקֶרֶן וכדי לגזור קופון בעצמן, וכמובן כדי שהבוס הראשי, ה- CAPO DE CAPI (לא במובן הפלילי של המילה אלא בפרשנות הכוחנית והשאפתנית שלה) העולמי בלשון המטפורית של הביזנס הזה, ירוויח הכי הרבה בריבית דה ריבית. השיטה ברורה. יש ליצור מנגנוני הפרדה של תיווך ומכירה בין הבוס העולמי לבין רשתות השידור עצמן. בלתי אפשרי לקנות את סַם הכדורגל ישירות מהמוכֵר . נדרשו לכך תחנות ביניים. זה תוכנַן כך שזכויות השידורים יגיעו למְשָדֵר בישראל (ולא חשובה זהותו) בדרך מפותלת. מ- FIFA שהעבירה אותן ללֵאוֹ קִירְש, שהעביר אותן ל- ISL, שהעבירה אותן לצ’ארלטון של אֵלִי עַזוּר, שמכרה אותן למרבה במחיר בישראל. כולם גוזרים קופונים על גבו של הצרכן הפשוט.

לֵאוֹ קִירְש העריך תחילה כי המְשָדֵר הציבורי העולמי ובראשו ה- EBU  לא יוכל להרשות לעצמו להיכנס להרפתקה כספית ענקית וכה נועזת שכזאת . על כן הלך בדרך “הבה ונִיתחכּמה לו”. בפעם הראשונה בהיסטוריה פוצלו השידורים הישירים ועִמם מבנה התשלום. המנה הראשית הוזרקה לעורקי הטלוויזיה הארצית והשאר לוורידי הכבלים והלוויין. לֵאוֹ קִירְש המציא נוסחת מכירות עסקית בה נקבע כי ארבעה משחקים במונדיאל מתוך  ה- 64 (משחק הפתיחה , שני חצאי הגמר, ומשחק הגמר) ישודרו רק ברשת טלוויזיה ארצית  ( free to air services), כמו ערוץ 2, ערוץ 10, ו/או ערוץ 1. העולם קיבל את דבריו כאילו מדובר בסיסמה קדושה שכתובה ב- תנ”ך. שאר 60 המשחקים ייחשפו לציבור באמצעות ערוצים מסחריים לוויין או כבלים וגם בשיטת PPV. בתקופת מונדיאל 2002 נוצר בישראל ערוץ  + 5 בכבלים. לידתו הייתה בעייתית. הרגולטורים אז כמו היום עצמו עיניים. המיליארדר לֵאוֹ קִירְש (Leo Kirsh) נמנע במתכוון מלהיפגש ישירות עם נציגי רשתות הטלוויזיה עצמן, למַעֵט ה- BBC. בריטניה היא המדינה היחידה בה מעוּגן בחוֹק השידור האנגלי רשימה מובהקת של אירועי ספורט חשובים ורבי מוניטין (Listed Events Legislation) המותרים לשידור רק בערוצים ארציים כמו ה- BBC ו- ITV, ו/או 4 Channel. האירועים האלה הם קניין השידור הציבורי הארצי על פי חוֹק ולא ניתן לשָדֵר אותם בערוצי כבלים או לוויין. החוֹק חוּקָק לראשונה כבר ב- 1954 ותוקן כמה פעמים במרוצת השנים. רשימת האירועים הייחודית שלוֹ כוללת את המונדיאלים, אליפויות אירופה בכדורגל, האולימפיאדות, משחק הגמר על הגביע האנגלי בכדורגל (FA) והגביע הסקוטי, אליפויות העולם בא”ק, וגם תחרויות של מועדונים פרטיים כמו טורניר ווימבלדון בטניס, מרוץ הסוסים רָב המוניטין בליוורפול ה- “Grand National”, ומרוץ הסוסים “The Derby”. דווקא משחקי נבחרת אנגליה בכדורגל אינם כלולים ברשימה למַעֵט אלה המשוחקים במונדיאלים או ב- EURO’s. ל- לֵאוֹ קִירְש לא נותרו אופציות שידור אחרות באיים הבריטיים. היה עליו להידבר ישירות עם ראשי ה- BBC ו- ITV.

לתוך עולם הכספים אולי אָפֵל נכנסה בזמנו חברת “צ’ארלטון” הישראלית בראשה ניצב איש העסקים המוכשר אֵלִי עַזוּר רווי לא מעט אמביציות. החברה קנתה את זכויות השידורים מלֵאוֹ קִירְש בסכום אסטרונומי המוערך ב- 22 מיליון דולר כדי למכור אותו בישראל לכל המרבה במחיר. זה היה בתקופת ה- Prosperity הגדול של תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל. חברת “צ’ארלטון” ביססה את יוהרת ניהול המו”מ על תקומתו ותחייתו של ערוץ 10, חוזקו ואיתנותו הפיננסית של ערוץ 2, ועל האמביציה האישית שלי לשָמֵר את סחורת השידור בת 28 שנה רצופות של רשות השידור מאז המונדיאל של מכסיקו 1970. החברה שלחה אלי את המנכ”ל אדר זהבי כחֵיל חלוץ כדי לגַשֵש מהיכן יבוא הכסף הציבורי. מי שיער אז שהאינתיפאדה הפלשתינית שניצבה בפתחנו כבר בספטמבר 2000 תשבש את כל התוכניות של אלי עזור ואדר זהבי. ב- 15 בינואר 2001 סעדתי ארוחת צהריים במסעדה האיטלקית “מֶזָלוּנָה” בתל אביב עם אדר זהבי מנכ”ל חברת צ’ארלטון. שם נפתח לראשונה המו”מ. בין הספגטי ליין הקיאנטי שמעתי לראשונה את המספר הבלתי נתפס בו מבקש המתווך תשלום של 12.000000 (שניים עשר מיליון) דולר תמורת שידור ישיר של 4  משחקים בלבד ו- “בונוס” של שידור תקצירים יומי (שהיה עד אז מוצר חינם- By Product ). הייתי המום. בצרפת 1998 שילמנו  470000 (ארבע מאות ושבעים אֶלֶף) דולר עבור שידורם הישיר של כל 64 משחקים ועכשיו מבקש סוחר השידורים בישראל כ- 12.000000 (תריסר מיליון) דולר עבור ארבעה משחקים בלבד. עלייה דרמטית ביותר של עשרות אלפי אחוזים. דיווחתי את הנתונים למ”מ מנהל הטלוויזיה יָאִיר אַלוֹנִי ולמנכ”ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת אחד הטובים בתולדות רשות השידור. אוּרִי פּוֹרָת אמר לי מייד, “נתק מגע, שיחפשו את החברים שלהם”, והוסיף את האמירה השנונה שהגה מוטי קירשנבאום, “אינני מתכוון להניח את הז’יטונים הציבוריים של רשות השידור על שולחן הרולטה”. מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר אלוני ואנכי ביקשנו ממנו זמן נוסף. לא התכוונו כמובן לשלֵם מחירים מטורפים כאלה אך גם לא רצינו לוותר לגמרי. ביקשנו לשמור על עַמִימוּת ואי וודאות. פחדנו מהתחרות נגד ערוץ 2 וערוץ 5 בכבלים. בינתיים חלו תמורות ברשות השידור. אורי פורת התפטר מתפקידו באוגוסט 2001. במקומו התמנה למנכ”ל רשות השידור תת אלוף (במיל.) רָן גַלִינְקָא. במרס 2002 הודח רן גלינקא ע”י ראש הממשלה אריאל שרון. במקומו הובא מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 יוסף בר-אל. זאת הייתה נדוניה צנועה שהגיש השַר הממונה רענן כהן לראש הממשלה אריאל שרון ומי שנשא את עיניו בימים ההם לקראת מִינוּיוֹ למנהל הבנק “לתעשייה ופיתוח”.

באמצעות צ’ארלטון ואֵלִי עַזוּר קיווה לֵאוֹ קִירְש לגבות את מיליוני הדולרים שלו מרשות השידור הציבורית בישראל. עכשיו נקרתה לו ההזדמנות. זה הצליח לוֹ מפני שבקדמת הבימה של השידור הציבורי ניצב יוסף בר-אל שהסכים לגישה הכלכלית של צ’ארלטון מבלי להכיר כלל את ההיסטוריה הארוכה והמורכבת של המו”מ הקודמים של רשתות הטלוויזיה בארץ ובעולם עם נציגי FIFA הנוגעים לרכישת זכויות השידורים של המונדיאלים השונים לדורותיהם. יו”ר הוועד המנהל המגוחך ההוא של רשות השידור מר נחמן שי תמך בצעדיו. תמיכתו של נחמן שי ביוסף בר-אל הייתה פתטית. האינסטנציה הגבוהה ביותר בפיקוח הציבורי ברשות השידור על הדרג המקצועי היה משולל אף הוא את הידע הבסיסי ביותר הנוגע לתורת ניהול מו”מ הכרוך בהשגת זכויות שידורים של אירועי ספורט בכירים ובחירים. ברור שאפשר היה לנהל את המו”מ ההוא ב- 2002 עם “צ’ארלטון” טוב הרבה יותר. יוסף בר-אל ונחמן שי מעולם לא נועצו בי ועשו את כל השגיאות האפשריות. רשות השידור נפלה מרצונה לתוך זרועות המלכודת הכספית שטמנו לה. רשות השידור ניאותה לשַלֵם 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר לשמונה משחקים בלבד. כמעט חצי מיליון דולר למשחק בודד כשישראל איננה נוטלת חלק בטורניר. סכום דִמיוני חסר תקדים והרה גורל. צ’ארלטון גזרה מייד קופון נחמד. השאר היסטוריה. קיץ 2002 מְסַמֵל את השָלָב בו החלה הטלוויזיה לכרות את הענף המוזהב עליו היא יושבת. עלויות זכויות השידורים טפחו לממדים כה עצומים. הייתה רעידת אדמה. רשתות טלוויזיה ציבוריות רבות בעולם נמחקו ונעלמו מהמפה. הן לא יכלו עוד להרשות לעַצמן לשלם כסף כה רב תמורת הזכויות. במקומן צצו רשתות כבלים וערוצי לוויין. נדרשו רגולציות ממשלתיות או מסחריות מְבִישוֹת כדי להסדיר מחדש את תשלומי הזכויות היקרות. חלק מהרגולטורים במדינת ישראל שלח את זרועו הארוכה ללא בושה ובפרהסיה לכיסו של האזרח הקטן כדי שיְמַמֵן באמצעות תשלום נוסף בן 492 (ארבע מאות תשעים ושניים) שקל את שידורי מונדיאל 2006. למצב העגום שהשתרר יש שני לקחים ברורים. המחוקק הישראלי חייב ללכת בדרכו של עמיתו הבריטי ולהציב apriori רשימת של אירועי עַל בספורט שיהפכו לקניינו הבלעדי של המְשָדֵר הציבורי. ביניהם המונדיאלים. החוֹק יבטל לחלוטין את יתרון הברוקרים וסַרְסוּרֵי הַזְכוּיוֹת. בכך יימנע מִפְגַע תקשורתי שחוזר על עצמו חדשים לבְקרים. לא רק בתקופת המונדיאלים. הלקח השני הוא לתקן ולחוקק מחדש את חוק רשות השידור עצמו כדי להרחיק אותה לצמיתות מהפוליטיקאים. צריך לזכור וגַם להבין שרשות השידור הציבורית אומנם שייכת לממלכה אך היא עצמאית וכזאת הפועלת במדינה דמוקרטית בעלת שוק תקשורת חופשית. היא סוּבֶרֶנִית לקבל את החלטותיה בעצמה כמו ה- BBC, וחשובה במארג התקשורת הלאומי.

התערבות השַר הממונה בעת ההיא אֵיתַּן כַּבֶּל בענייניה של רשות השידור בין אם לשָדֵר את מונדיאל 2006 ו/או את מכבי ת”א הייתה בלתי נסבלת ומיותרת לחלוטין. כמוה עבודת הרגולטורים. ועוד דבר. אֵין לשידורי מכבי ת”א והמונדיאל דבר עם מצבה העגום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השידור הטלוויזיוני הציבורי יכול ומסוגל להסתער על שתי החזיתות גם יחד. לשידורי הספורט הרלוואנטיים יש את יתרון השימוש בחסויות. בעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א או משחקי כדורגל רלוואנטיים, מסוגל ערוץ 1 בשיווק נכון לגרוף לקופתו מיליוני דולרים משידור החסויות המממנות חלק לא מבוטל מהעלויות. בנוסף ל- 900.000000 (תשע מאות מיליון) שקל שמַזְרִים לו משלם האַגְרָה מכיסו מידי שנה. היה זה דווקא מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום יבד”ל (ולא מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל) שהסכים לשַלֵם למכבי ת”א בעונת 1995- 1994 לראשונה בעבור זכויות השידורים הבלעדיות סכום שגדול ממיליון דולר. שילמנו למועדון הפאר שהפך להיות אובייקט חשוב בלוח השידורים הציבורי באותה עונה מיליון וארבע מאות אלף (1.400000) דולר תמורת זכויות השידורים. שנה אחת קודם לכן הצענו מוטי קירשנבאום ואנכי לקבוצת הפועל גליל עליון אלופת המדינה בכדורסל, זאת שהדיחה עם פיני גרשון את מכבי ת”א מהתואר בעונת השידורים של 1993- 1992, סכום של 1.000000 (מיליון) דולר. יו”ר המועדון אז מר חבר קיבוץ מנרה גדי יעקב דחה את ההצעה שלנו ובִיכֵּר ללכת עם ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים. בשנתו האחרונה כמנכ”ל רשות השידור בעונת 1998- 1997 ניאות מוטי קירשנבאום לשַלֵם למכבי ת”א סכום של 3.500000 (שלושה מיליון וחצי) דולר והסכים גם בהחלטה חסרת תקדים להפקיד בידי עו”ד שמעון מזרחי את ההכנסות הכספיות הצפויות משקופיות החסות. מוטי קירשנבאום צדק. הוא פעל בסביבה תחרותית נגד ערוצי שידור אחרים והיה חייב לשַמֵּר בידי השידור הציבורי את נֶכֶס השידור הזה שקרוי מכבי ת”א. הוא נִיהֵל נכון ובצורה הגיונית ומדויקת את הרשות. צריך לזכור שבתקופתו של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הישגים יצירתיים בדמותם של קבוצת השחקנים של “החמישייה הקאמרית”, וכן הופקו ושודרו דיוּקו – דרמות כמו, “קו 300″ , “ד”ר קסטנר”, “עו”ד סיטוֹן”, שודרה הסדרה התיעודית המונומנטאלית “תְּקוּמָה”, ובנוסף שודרו גם המונדיאלים, האולימפיאדות, אליפויות אירופה בכדורגל (EUROs), אליפויות העולם בא”ק, טורנירי ווימבלדון בטניס, וגם משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה. דוגמא נוספת. זכויות השידורים של משחקי ה- Final Four בסלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת”א הוחזקו בידי ערוץ 5 בכבלים (ערוץ הספורט והיום ערוץ 55 בכבלים). מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ויו”ר הוועד המנהל גִיל סמסונוב נענו לבקשתי לרכוש אותן ב- 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר. רשות השידור לא התמוטטה. הבעיה של השידור הציבורי בישראל כיום איננה כספית, אלא של מנהיגות, יושרה, כיוון, דרך ארץ, ומורל.

גְרֶג דָיְיק (Greg Dyke) המנכ”ל המוכשר, הפעלתן, ורָב המוניטין של רשת הטלוויזיה הציבורית באנגליה ה- BBC זאת המשמשת מודל לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שידר בשנת 2000 ב- ערוץ 1 BBC ו- ערוץ  2 BBC מספר שיא של כ- 1900 שעות שידורי ספורט. השידורים כללו גם כיסוי של מועדונים וקבוצות פרטיות. גרג דייק קצר שבחים רבים על כך. וודאי שהייתה גם ביקורת ציבורית נגדית אך היא נעשתה ללא התערבות פוליטית וללא רגולטורים.

ובאשר ללֵאוֹ קִירְש. הצעה הראשונית שלו ל- BBC ו- ITV עמדה על 270.000000 (מאתיים ושבעים מיליון) דולר. באוקטובר 2001 שיחקה אנגליה את משחקה האחרון והמכריע נגד נבחרת יוון באצטדיון “וומבליי” בדרכה למונדיאל של יפן וקוריאה. היא הייתה זקוקה לתוצאת תיקו. דווקא היוונים הוליכו 2:1 שניות לפני הסיום. בדקה ה- 93 נקבעה בעיטה חופשית ממרחק 20 מ’ לזכות אנגליה. דֵייוִיד בֶּקְהָאם בעט היטב כדור מסובב והִשווה את התוצאה ל- 2:2. אנגליה העפילה למונדיאל. לֵאוֹ קִירְש חַש ללונדון כדי לנַהֵל אישית את המו”מ מול ה- BBC  ו- ITV. הוא ביקש 270.000000 (מאתיים ושבעים מיליון) דולר והשליך את החכה כדי לדוג את דָג הזָהָב. אך החכה העלתה נעל ישנה. תוצאות המו”מ ההוא יילמדו בכל בי”ס לתקשורת באשר הוא. ה- BBC ו- ITV שילמו 37.5000000 (שלושים ושבעה מיליון וחצי) דולר כל אחת תמורת שידורם הישיר של כל 64 המשחקים ודאגו לרכוש גם את זכויות השידורים של מונדיאל גרמניה 2006. שתי הרשתות שלחו ליפן וקוריאה ציוותי שידור בני 300 איש. מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל רכש כזכור רק 8 משחקים ב- 2002 וכפה עלינו לשָדרם מן האולפן בירושלים. חֵטְא טלוויזיה קשה מנשוא. את זירת 2006 הוא הפקיר לחלוטין. זהו נזק שהוברר כבלתי הפיך. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שכה רוצה להידמות ל- BBC האנגלי נכשלה בכל פרמטר. לא בגלל עובדיה. בשל מנהליה ובראשם יוסף בר-אל. זה היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי. החלטתי להתפטר מתפקידי ולעזוב לנֶצַח את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור.

האימפריה הכספית של הגרמני לֵאוֹ קִירְש התמוטטה כידוע בסופו של דבר בקול ענוֹת חלוּשה. הוא הפך לפושט רגל. לאו קירש עשיר מופלג מת ב- 2011 בהיותו בן 85. התמוטטות האימפריה הכלכלית שלו הפכה ל- issue גדול בכלכלה הגרמנית וסיפור מדהים בתולדות גרמניה. זכויות השידורים של שני המונדיאלים הבאים שנערכו ב- 2010 בדרום אפריקה וב- 2014 (טרם נקבע היכן) חזרו ושבו לידיו של המִשָדֵר הציבורי העולמי בראשותו של ה- EBU. האבולוציה נעה קדימה והרבולוציה שינתה פניה. היא כילתה את מחוללה. לֵאוֹ קִירְש הרפתקן כספי חסר תקנה נותר חייב לנוֹשָיו סכום אסטרונומי של 6.000000000 (שישה מיליארד) דולר ופשט את הרגל. דיווחי ההתמוטטות של ממלכתו נשאו מושגים של Bankruptcy ו- Insolvency. הגדרות כלכליות שאי אפשר לטעות בפירושן. האמביציונר הזה חסר המעצורים הדיח את עצמו לקרן זווית פיננסית בלתי חשובה של ההיסטוריה. איש לא יזכור אותו כשֵם שאיש לא יזכור את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל חסר המעצורים שנֵיאות לשלֵם ללא כל הצדקה לנציגיו של לאו קירש בישראל סכומי כסף אסטרונומיים מהקופה של השידור הציבורי, ובקיץ 2005 הודח לעד ממשרתו הרמה ע”י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט.

לשַלֵם זכויות שידורים צריך – השאלה כמה. כיצד אני יודע את זה…? פשוט הייתי שם. עבור זכויות השידורים של מונדיאל ספרד 1982 שילמו ששת גופי השידור של הקונסורציום הציבורי העולמי (EBU , OIRT , OTI , ASBU , URTNA , ו- ABU) סכום של 39.000000 (שלושים ותשעה מיליון) פרנקים שווייצריים. תמורת זכויות השידורים של מונדיאל מכסיקו 1986 שולמה תוספת של % 25.6 והסכום צמח ל- 49.000000 (ארבעים ותשעה מיליון) פרנקים שווייצריים. השתתפתי בפגישת מנהלי מחלקות הספורט של ה- EBU שהתקיימה בחודש אוקטובר 1987 בברצלונה. בשולחן הנשיאות ישבו מלאי גאווה גם נשיא האיגוד אלברט שרף הגרמני וה- Controller הראשי רִיצָ’ארְד בָּאן (Richard Bunn) האחראי ב- EBU על מו”מ של זכויות שידורי הספורט. שניהם סיפרו ודיווחו לנו, כי בהסכם הכספי המשולש החדש שנחתם עם ה- FIFA  נקבע כי ששת גופי השידור בקונסורציום (Consortium) העולמי ישלמו לשלושת המונדיאלים הבאים סכום של 340.000000 (שלוש מאות וארבעים מיליון) פרנקים שווייצריים (כ- 227 מיליון דולר). תשלום סביר שנחשב בעיני רבים להצלחה מסחררת במו”מ אך זאת לא הייתה הדעה היחידה. חלק מהמשתתפים חשב שמדובר בהון עתק. דיווחתי למנכ”ל אורי פורת ולסמנכ”ל הכספים יוחנן צנגן אודות ההסכם . שניהם הסכימו עמי כי מדובר המו”מ מוצלח. לספקנים ב- EBU שחשבו שמדובר בהסכם יקר המתינה הופעתו של המיליארדר הגרמני לאו קירש כעבור שמונה שנים שגזל את זכויות השידורים מ- EBU והסכים לשלם ל- FIFA תמורת המונדיאל של יפן/קוריאה ב- 2002 סכום של 1.000000000 (מיליארד) דולר, ו-1.240000000 (מיליארד ומאתיים מיליון) דולר עבור המונדיאל של גרמניה 2006.

ב- 1987 הוחלט ש-EBU  כגוף השידור העשיר ביותר מבין השישה יישא בעול העיקרי של התשלומים, כ- % 39 המהווים כ- 88.5 מיליון דולר מתוך הס”ה של 227 מיליון דולר. בתוך קלחת התשלומים הזאת התמקמה לה בפינה קטנה של ה- EBU הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא נדרשה לשלם את חלקה על פי נוסחת התשלומים המתמטית הידועה של ה- EBU (שורש ריבועי של מספר המוניטורים בבתי אב בכל מדינה חלקי עשרת אלפים שווה לכמות היחידות הבסיסיות). עבור שידורי מונדיאל איטליה 1990 שילם קונסורציום השידור העולמי 90.000000 (תשעים מיליון) פרנקים שווייצריים (סכום השווה ל- 60 מיליון דולר). חלקו של ה- EBU עמד על  35 מיליון פרנקים שוויצריים (סכום השווה ל- 23.3 מיליון דולר). לצורך השוואה : איגוד השידור הערבי ASBU שילם עבור מונדיאל איטליה 1990 לעומת ה- EBU רק 6.390000 (שישה מיליון ושלוש מאות ותשעים אלף) פרנקים שווייצריים (סכום השווה ל- 4.26 מיליון דולר). החלק של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במונדיאל איטליה 1990 בגין החבֵרוּת ב- EBU עמד על 455285 (ארבע מאות חמישים וחמישה אֶלֶף + 285 פרנקים שווייצריים (סכום השווה ל- 303 אֶלֶף + 500 דולר).

במונדיאל ארה”ב 1994 שילם הקונסורציום העולמי 115.000000 (מאה וחמישה עשר מיליון) פרנקים שווייצריים (סכום השווה ל- 76.6 מיליון דולר). ה- EBU שילם מתוך הסכום הזה 45000000 (ארבעים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים (סכום השווה ל- 30 מיליון דולר). ASBU שילמה 7.770000 (שבעה מיליון + 770 אֶלֶף) פרנקים שווייצריים (סכום השווה ל- 5.18 מיליון דולר). חלקה הכספי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 האמיר ל- 576738 (חמש מאות שבעים ושישה אֶלֶף + 738) פרנקים שווייצריים (סכום השווה ל- 384 אֶלֶף דולר).

במונדיאל צרפת 1998 שילם הקונסורציום (Consortium) כולו 135000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים (סכום השווה ל- 90 מיליון דולר). חלקו של ה- EBU עמד על 53000000 (חמישים ושלושה מיליון) פרנקים שווייצריים (סכום השווה ל- 35.3 מיליון דולר). חלקה של ASBU היה 5.680000 (חמישה מיליון + 680 אֶלֶף) פרנקים שווייצריים (סכום השווה ל- 3.8 מיליון דולר). אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נדרשנו לשלם 703962 (שבע מאות ושלושה אלף + 962) פרנקים שווייצריים (סכום השווה ל- 470 אֶלֶף דולר) [15].

עליית מחירי זכויות השידורים של משחקי גביע העולם בכדורגל (המונדיאלים) הייתה מתונה והגיונית עד משחקי מונדיאל 2002 שהתקיימו ביפן וקוריאה. דירוג המחירים והאנשים שהשפיעו על רכישת זכויות השידורים ועיצוב שידורי אחד עשר המונדיאלים במשך 40 שנה, מ- 1966 ועד 2006 בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מפורטים בפוסט מס’ 506 [16].

ebu 11

טקסט מסמך : זהו מפרט ה- Share הכספי של זכויות השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במונדיאל צרפת 1998 (עמוד מס’ 1 מתוך 2), ומבנה וסדר הגודל של ארבעת התשלומים שאנחנו חייבים ל- EBU איגוד השידור האירופי. (המסמך באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ebu 9

טקסט מסמך : רשימת ה- Share הכספי (בפרנקים שווייצריים) של רשתות השידור ב- EBU  במונדיאלים של איטליה 1990 וארה”ב 1994. (עמוד מס’ 2 מתוך 2). ניתן לראות במסמך הזה כי חמש רשתות הטלוויזיה הגדולות והעשירות ב- EBU של גרמניה, אנגליה, צרפת, איטליה, וספרד נושאות בעיקר הנטל הכספי של כלל האיגוד. (המסמך באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לאחר חזרתי לארץ מפגישת ה- WBM ה- 2 והאחרונה בפאריס בדצמבר 1997 המתינו לי מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן שהבינו כי מדובר בהפקת כדורגל מדעית, מדויקת, מושקעת, ומרשימה. מוטי קירשנבאום קידֵם את שידורי מונדיאל צרפת 1998 במהירות ויעילות. ביום רביעי – 10 בדצמבר 1997 ב- 11.00 התקיימה בלשכתו של מוטי קירשנבאום בבניין “כלל” בירושלים פגישת ההפקה האחרונה ומתן האישורים הסופיים למבצע השידורים הבינלאומי רחב הידיים. מוטי קירשנבאום הגיע מוכן לפגישה המכרעת הזאת. הוא היה מעורה ובקי בכל הפרטים הרבים הנוגעים להיקף השידורים וזמני המשחקים. השתתפו בפגישה גם המנהלים הישירים שלי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. לפעמים חשתי שהם מיותרים. לא מפני שלא היו חשובים אלא בגלל ששתקו בדיון. מנכ”ל רשות השידור האפיל עליהם. כשמוטי קירשנבאום השיב לי “הֵן”, לבוסים שלי נותר רק להַנְהֵן בראשם לאות הסכמה. מוטי קירשנבאום אִפשֵר לי להציג בפני הנוכחים את ההיערכות ומתכונת השידור הסופית מן היבטי ההפקה – הטכנולוגיים והלוגיסטיים, כמו הצגת נתונים במבצע צבאי של זמן, מרחב, ודרכי פעולה אפשריות. שרטטתי לבוסים שלי את מפת השידור על פני גרף ודיאגרמה ענקית שהבאתי ממשרד מחלקת הספורט ועוצבה בידי שירותי האומנות שלנו, ובה רשימת 64 המשחקים, מבנה הבתים, שיטת המשחקים, קווי השידור, מודל השידור, דרך שידורם הישיר של 64 המשחקים מצרפת לישראל באמצעות הלוויין האירופי ה- ECS, ושיתוף פעולה בתחומי ההפקה והתוכן בין מערכת ירושלים לבין המשרד בפאריס. הדבר החשוב ביותר מעבר לשידורם הישיר של כל 64 המשחקים הייתה הפילוסופיה של מתכונת השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של שידור המונדיאלים ברשות השידור סייע לי המנכ”ל להעביר החלטה כי כל 64 השידורים הישירים המתוכננים חייבים לכלול Pre Game Show  ו- Post Game Show. כל שידור ושידור נפתח רבע שעה לפני שריקת הפתיחה באמצעות אולפן גביע העולם המנווט מירושלים . המגישים אורי לוי ואורן רוזנשטיין והפרשנים ניר לווין ובוני גינזבורג הציגו מהאולפן את נושא השידור והעבירו אותו במועד לצוותי השידור באִצטדיונים לקראת עליית הנבחרות לכר הדשא ונגינת ההימנונים. היקף שידור כזה לא ניתן היה להשיג בימיהם של יוסף “טומי” לפיד ז”ל ויוסף בר-אל. אני חושב שגם מוטי קירשנבאום סָבָר והיה מקובל עליו ש- Pre Game Show הוא אקט שידור חשוב. חלק מה- Pre Game Show כולל באופן טבעי את נגינת ההמנונים של שתי הנבחרות המתמודדות. בעֵת נגינת ההמנונים חושפות מצלמות הטלוויזיה לראשונה ב- Close up את פני השחקנים, ומכיוון שהטלוויזיה היא מדיה של Close ups, הסיטואציה הזאת מזהה מייד לצופים את גיבורי העלילה ומחברת אותם בקלות יתר למסך. כמו כן נקבע כי הפסקת המשחק בת רבע השעה בין שתי המחציות תנוצל לצורך ניתוחים ופרשנויות ושימוש נכון במחשב הווירטואלי של חברת “אוֹרעַד” ברגעי המחלוקת של השיפוט. הוחלט גם שסיום המשחק לא יהיה סיומו החטוף של השידור כמו בעבר, אלא מערכת הספורט תייצר Post Game Show המלווה בהארות והערות של המשחק שהסתיים, וסיכום חדשותי של משחקי העבר וצֶפי סיכויים של המשחקים העתידים לבוא. תכנון שידורי משחקי גביע העולם בכדורגל של צרפת 1998 היו קפיצת דרך ענקית בסיקור שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, גם הודות למוטי קירשנבאום. הביקורת הציבורית של חלק מאנשי הוועד המנהל והמליאה בתוך רשות השידור זינבו כרגיל במנכ”ל, אך הוא היה אדם עצמאי שידע להדוף בקלות ביקורות לא מקצועיות. הוא היה עדיף בעיניי עשרת מונים על כל מיני מנהיגי שידור אחרים שהובילו בשעתו את הטלוויזיה הציבורית. לא יכולתי שלא להסיר את הכובע בפניו. מוטי קירשנבאום כל כך אהב והיה נאמן שידור הציבורי עד שהתגייס ונרתם באופן אישי להשגת שקופיות חסויות למימון שידורי הספורט היקרים. זה לא היה תפקידו אבל הוא לא עשה חשבון למעמדו והטיל את כל כובד משקלו המקצועי ויוקרתו האישית כדי לסייע למימון רשות השידור באמצעות חסויות מעבר לגביית האגרה הציבורית. את תרומתו הענקית לעיצוב דמותה הציבורית של רשות השידור אי אפשר יהיה לשכוח. נפגשנו עם קבוצת בכירים במשק כמו עופר נמרודי בעליו של העיתון “מעריב”, הבנקאי איתן רַף ואחרים במטרה לגייס כספים למימון הקופה הענייה של הרשות. עופר נמרודי לא היה נדיב בפעם הזאת וסירב להצעתו של מוטי קירשנבאום. העיתון שלו “מעריב” היה אחד משני המממנים (יחד עם הטוֹטוֹ) של מבצעי שידורי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 הקודמים , משחקי ה- Final Four בכדורסל שהתקיימו באפריל 1994 בהיכל הספורט ביד אליהו ומונדיאל ארה”ב 94′, אך בפעם הזאת הוא לא הסכים . המממנים הגדולים של שידורי מונדיאל צרפת 1998 היו, הטוֹטוֹ – המועצה להסדר ההימורים בספורט בראשותו של היו”ר רוני בר און (לשעבר ח”כ וגם שר האוצר בממשלת ישראל), חברת “קליניקה אוֹן” שעשתה מאמץ עצום להיכנס לשוּק באמצעות שיווק אגרסיבי של עצמה כמותג מסחרי במשחק ספורט גברי שנתפש ע”י חלק מהציבור כשובניסטי, ורשת קלאב הוטל אילת וטבריה לוטראקי. היו שם עוד חברות כמו חברת התכשיטים “פז-חן”, חברת הבנייה “איטונג” ואחרות ששילמו כסף רב לרשות השידור, וביקשו לחשוף את עצמן באמצעות שקופיות חסות לציבור חובבי הכדורגל. זכורה לי הערתו של רוני בר-און יו”ר מועצת ההימורים אז שאילו ידע מראש שהטוֹטוֹ נמצא בחבילת חסויות אחת עם “קליניקה און”, לא היה משתתף במשחק הזה. החסויות הכניסו 1.000000 (מיליון) דולר לקופת רשות השידור וכיסו כמעט את כל עלות הפקת השידורים של מונדיאל צרפת 1998.

לא יכולתי שלא להיזכר עכשיו בפרזנטציה השידור הראשונה שלי 16 שנה קודם לכן במונדיאל ספרד 1982, בתקופתם של המנכ”ל יוסף “טומי” לפיד וחבריו לניהול השידור הציבורי צחי שמעוני מנהל הטלוויזיה וטוביה סער מנהל החדשות, ובוויכוחים המרים שהתעוררו אז ובעיקר בתוצאות החלקיות שהושגו. הפעם הזאת עם מוטי קירשנבאום זה היה אחרת ושונה לחלוטין. הרבה יותר מהיר, פורה, ויעיל. ללא כל השוואה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתקופתו של המנכ”ל מוטי קירשנבאום בשנים 1998 – 1993 עשתה קפיצת שידור ענקית לפנים. נכון היו גם כישלונות אך הרבה יותר הצלחות. לא רק בתחום שידורי הספורט הבינלאומיים אולימפיאדות ומונדיאלים, אלא גם ביסודות האחרים של השידור הציבורי כמו הפקת חדשות, ספיישלים, תיעוד, תוכניות, ובידור. מוטי קירשנבאום היה האיש שהעניק ל- “חמישייה הקאמרית” את ההזדמנות לפרוץ קדימה ולקנות את הפרסום והמוניטין בשנות השידור הראשונות שלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. היא התחילה את דרכה אצל הזכיינית חברת “טלעד” בערוץ 2 אך הייתה כמעט אנונימית בימים ההם שָם. מנכ”ל רשות השידור השכיל לחתום על חוזה עִמה מתחת אפו ולמורת רוחו של מנכ”ל חברת “טלעד” עוזי פלד. מוטי קירשנבאום היה האיש שיצר את “מבט” המחודש והמשוכלל בן 45 דקות שכלל לראשונה שני מוספי השידור היומיים החשובים כלכלה וספורט. איך הדרגים האחראיים לא חשבו על זה קודם לכן. מוטי קירשנבאום רב היוזמה היה האיש שהגה את הרעיון להעתיק את שידור “מבט” לשמונה בעֶרֶב מתשע כדי להתמודד ראש בראש ובהצלחה עם חדשות ערוץ 2. מוטי קירשנבאום היה האיש שבנה את יאיר לפיד, שרירן נמוך קומה, שנראה מבויש וחסר ביטחון מול המצלמות בתחילת דרכו כמגיש תוכנית הבידור המרכזית בערבי שישי “סוף שבוע”. זה היה עונג גדול לנַהֵל, להפיק, ולערוך את מונדיאל צרפת 1998 בימיו של עורך ראשי מוכשר בסדר גודל כזה כמו מוטי קירשנבאום. נדמה לי שכך סברו גם יאיר שטרן ורפיק חלבי.

מוטי קירשנבאום ז”ל ידע להניע את תעשיית הטלוויזיה שניהל והיטיב גם לפרק מוקשים מסוגים שונים בציר ההתקדמות שלו. באוגוסט 1997 סיפר לו סמנכ”ל הכספים של הרשות מוטי לוי כי מחיר זכויות השידורים שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תידרש לשלם עבור מונדיאל צרפת 1998 נסב על סכום של 1.000000 (מיליון) דולר. מרדכי “מוטי” קירשנבאום נבהל וביקש לברר אצלי כיצד יש פער כה גדול בין הנתון שאני דיווחתי לו כי סך הזכויות עומד 703000 (שבע מאות ושלושה אלף) פרנקים שווייצריים השווים בערכם ל- 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר, בעוד סמנכ”ל הכספים שלו מוטי לוי טוען כי הסכום גבוה פי יותר מפי שניים ממה שאני נקבתי. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ביקש ממני מסמך חתום המגובה ע”י ה- EBU המעיד כי גרסתי היא הנכונה. נדהמתי מחוסר ידיעתו והבנתו האלמנטארית של שר האוצר של רשות השידור (סמנכ”ל הכספים) בתחום שהוא אחראי עליו, ומדיווח הבלתי אחראי שלו לבוס הראשי. ב- 27 באוגוסט 1997 שיגרתי לו את המסמך המפורט בן שלושה עמודים שביקש לרבות מסמך הגיבוי של EBU.

yoash 11

טקסט מסמך  (1) : 27 באוגוסט 1997. מונדיאל צרפת 1998. זהו המסמך בן 2 עמודים ששלחתי למנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום המפרט את עלות זכויות השידורים ועלויות אחרות של מבצע השידורים של מונדיאל צרפת 98, לרבות מסמך הגיבוי של ה- EBU (ראה לעיל) הקובע כי ה- Share של IBA (הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) עומד על 703962 (שבע מאות ושלושה אלף + 962) פרנקים שווייצריים. (עמוד מס’ 1 מתוך 2).

yoash 12

טקסט מסמך (2) : 27 באוגוסט 1997. מונדיאל צרפת 1998. המסמך בן 3 עמודים ששלחתי למנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום המפרט את עלות זכויות השידורים ועלויות אחרות של מבצע השידורים של מונדיאל צרפת 98, לרבות מסמך הגיבוי של ה- EBU הקובע כי ה- Share של IBA (הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) עומד על 703962 (שבע מאות ושלושה אלף + 962) פרנקים שווייצריים. (עמוד מס’ 2 מתוך 2).

yoash 9

טקסט תמונה : קיץ 1998. צרפת – פאריס. אנוכי יחדיו עם המפיק הראשי והמצטיין של קבוצת הטלוויזיה “98 TVRS” הצרפתי פראנסיס טלייה (Francis Tellier) במרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) הפונקציונאלי והיפהפה בפאריס, בעת שידורי מונדיאל צרפת 98′. פראנסיס טלייה הפך את צילום הכדורגל לחוויה טלוויזיונית מרשימה. פראנסיס טלייה הוא אחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים ביותר שפגשתי ב- 32 שנות עבודה בקריירה שלי בתחום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 10

טקסט תמונה : זהו ה- Cover page של ספר השידורים / פקודת המבצע המקורית שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מונדיאל צרפת 98′. שני העותקים הראשונים הועברו לידי אורי פורת מנכ”ל רשות השידור הנוכחי ומוטי קירשנבאום המנכ”ל הקודם. מוטי קירשנבאום העביר את ירושת הטלוויזיה ורשות השידור למחליפו במצב טוב יותר מאשר קיבל אותן ב- 1993 מאריה מקל ויוסף בר- אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כיבוש יעדי הספורט הבינלאומי עַל יָדִי וכוחות מחלקת הספורט הונע מחזון שידור מקודש . מִגבלתו העיקרית הייתה עלותו הכספית. לא היה מחסור בכישרון או ידע במחלקת הספורט בעת ההיא ולבטח לא של מוטיבאציה. גם לא שום מגבלה אחרת. שֵם המשחק בטלוויזיה הוא ממון. הכסף הוא הדֶלֶק המניע את שידורי הספורט בטלוויזיה. לא צריך להיות כלכלן גאון כדי להבין את המשוואה הפשוטה הזאת המתארת את היחס הדוּ – סִטרי בין המוכר לקונה. שידורי הספורט הרלוואנטיים הגדולים והמסקרנים ביותר הם מצרך השידור היקר ביותר בשוּק הטלוויזיה (בארץ ובעולם) מפני שיש להם את כמות הצופים הגדולה ביותר. בגלל שהם אובייקט ורכוש שידור של וועדה מארגנת פרטית או ציבורית, כמו התאחדות הכדורגל בישראל, איגוד הכדורסל , וגם המשחקים של מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בכדורסל  בגביע אירופה, יכול בעל הקניין שלהם למכור את סחורתו לכל המרבה במחיר. גוף השידור שקונה אותם בלעדית לעצמו הופך אותם לאקסקלוסיביים. מפני שיש בהם עניין רָב הם גם נִצפּים מאוד בטלוויזיה. מפני שהם מעניינים ואקסקלוסיביים וגם נִצפּים בטלוויזיה צריך לשלם בעבורם ממון רב. אלו הם נתונים פחות או יותר ידועים ולפיו פועל שוק הטלוויזיה. לכן אחד הדברים הראשונים שעשיתי לאחר שהמנכ”ל יוסף “טומי” לפיד מינה אותי בעצה אחת עם מנהל הטלוויזיה צחי שמעוני ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער להנהיג ולנַהֵל את מחלקת הספורט בחודש דצמבר 1980 במקומו של אלכס גלעדי (עזב כידוע ל- NBC), היה ללמוד במהירות את סודות חלוקת הנֶטֶל הכספי של ה- EBU באירועי הספורט השונים. אני חובב מתמטיקה ופיסיקה. התעניינתי בפשר מבנה הנוסחה המתמטית המתוחכמת ש- EBU (איגוד השידור האירופי) הרכיב והשתמש בה כדי לקבוע את חלוקת הנֶטֶל הכספי בעת רכישת זכויות שידורים בין עשרות רשתות הטלוויזיה הציבוריות האירופיות המאוגדות בו, לרבות מדינות מאסיה אילו של ישראל וירדן , ומדינות המַגְרֶבּ האפריקניות מרוקו , אלג’יר, טוניס, ולוב, שגם הן חברות מלאות באיגוד השידור האירופי כ- Active members “במשרה מלאה”. מהות הנוסחה המתמטית פשוטה אך תוצאתה גאונית : שורש ריבועי של מספר מסכי הטלוויזיה בכל מדינה חלקי עשרת אלפים קובע את מספר היחידות הבסיסיות (Basic Units) של כל רשת טלוויזיה החברה באיגוד. תוצאת היחידות הבסיסיות מקטינה ומצמצמת את העוֹל הכספי של רשתות הטלוויזיה הגדולות ב- EBU כמו ה- BBC ו- ITV באנגליה, ZDF/ARD – גרמניה, TVE – ספרד, RAI – איטליה, 3/2FR  ו- 1TF הצרפתיות בהשוואה לרשתות הקטנות (כמו זו של הטלוויזיה הישראלית למשל)  הנה דוגמא פשוטה אך מאלפת לפעולתה המתמטית והמתוחכמת של הנוסחה ותוצאתה הסופית.

                  הנוסחה המתמטית באנגלית :                      הנוסחה המתמטית בעברית :

  T.V.  licenses  =  Basic Units   ­    יחידות בסיסיות  = מספר מקלטי הטלוויזיה (בכל מדינה ב- EBU)

                             10000                                                                  10000 (עשרת אלפים)                        

מספר המסכים במערב גרמניה בשנות ה- 80 של המאה שעברה (בטֶרֶם האיחוד עם מזרח גרמניה) עמד על יותר מ- 22 מיליון. (המספר המדויק : 22.704715 בתי אב במערב גרמניה החזיקו במקלטי טלוויזיה בסלון ביתם). לעומת 606000 (שש מאות ושישה אֶלֶף) מוניטורים של טלוויזיה בבתי האָב במדינת ישראל בשנים ההן. חישוב מתמטי פשוט מראה שגרמניה גדולה במספר המסכים שלה מישראל פי 37. מכך עולה המסקנה שעל כל דולר שישראל משלמת זכויות שידור לאירוע ספורט מסוים במסגרת ה- EBU, על הגרמנים לשלם 37 דולרים. כשמכניסים את הנתונים האלה לנוסחה המתמטית של חלוקת הנֶטֶל הכספי שנבנתה ע”י ה- EBU עבור עצמו , מקבלים תוצאה מפתיעה. לגרמנים יש 48 יחידות בסיסיות ולישראל 6 כאלה. ההפרשים בין שתי המדינות הצטמקו וגרמניה שהייתה גדולה מישראל פי שלושים ושבעה כמקודם, גדולה ממנה עכשיו לצורך התחשיבים רק פי שמונה. פירושו של דבר שעל כל דולר שישראל תידרש לשלם בעסקת זכויות השידורים של ה- EBU, גרמניה תצטרך להפריש עכשיו רק שמונה דולרים מקופתה (ארבעה דולרים תשלם ARD ואת הארבעה הנוספים רשת ZDF) ולא שלושים ושִבְעָה כפי שניתן לחשוב בשל יחס הנתונים בגודלן של אוכלוסיות הטלוויזיה של שתי המדינות. אֵילוּ הם אותם היחסים המתמטיים גם עם אנגליה . אוכלוסיית הטלוויזיה באיים הבריטיים הייתה גדולה אז פי 31 מישראל, ועמדה על  1.8786000 (שמונה עשר מיליון ו- 786 אלף) מסכים, אך על פי התוצאה הסופית לאחר השימוש בחישובי נוסחת הקֶסֶם המתמטית הזאת לאנגליה יש 44 יחידות בסיסיות (התשלום מחולק בין ה- BBC  לבין ITV) ולכן היא גדולה מישראל עכשיו רק פי שבע ושליש. גאון מי שהמציא את הנוסחה המזהירה שנראית כטְרִיק מתמטי . היא נוטה חֶסֶד לעשירים בארגון ולא נוחה לרשתות טלוויזיה עניות כמו רשות השידור של ישראל . את הדו”ח הכלכלי הנובע מהנוסחה המתמטית של חלוקת הנטל הכספי הזה ב- EBU, העברתי לידיעת מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ואח”כ גם למנכ”ל אורי פורת , וכמובן לסמנכ”לים הכספים שלהם ישראל דורי ויוחנן צנגן. תוצאת חלוקת הנטל הכספי של אירועי הספורט הגדולים ב- EBU השפיעה רבות על כלכלת מחלקת הספורט בתוככי הטלוויזיה ורשות השידור . חלק מתקציבה השנתי ומשאבי השידור בהם היא משתמשת לצורכי הגשמת המשימות הענקיות שלה בארץ ובעולם היא נִגְזֶרֶת של עלויות זכויות השידורים של אירועי ספורט בינלאומיים כפי שקבע ה- EBU. בעניין הזה אתה נדרש לעמוד כל הזמן על המשמר. צריך לומר בגלוי שכף ידו של יוסף “טומי” לפיד הייתה קְפוּצָה מזאת של אורי פורת. למרות הנוסחה המתמטית “המתעתעת” (מנקודת ראותן של הרשתות הקטנות), שילמה הטלוויזיה הישראלית בשנות ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת כערוץ טלוויזיה מונופוליסטי סכומי כסף נמוכים תמורת אירועי הספורט הבינלאומיים בעולם וגם תמורת אלה שהתקיימו בארץ. הביקוש בימים ההם היה קטן בהרבה מההיצע . גם תרבות הפנאי הייתה שונה . עד שנת 1984 שילמנו מידֵי שנה לוועדה המארגנת של טורניר הטניס בווימבלדון – אנגליה סכום מגוחך של זכויות שידור שנע סביב 2000 – 1500 דולר לשנה . ב- 1984 קפץ המחיר בבת אחת פי שמוֹנָה. תמורת אליפות העולם ה- 1 בא”ק שהתקיימה בהלסינקי בירת פינלנד באוגוסט 1983 שילמנו סכום מינימלי של 3000 דולר זכויות השידורים (בקטגוריה של Maximum offer). זוהי שיטת תשלום הנשענת על הצעה כספית מְרָבִּית של רשת טלוויזיה כלשהי לבעל הקניין. הוועדה המארגנת יכולה לקבל אותה או לדחותה , ו/או לבקש תוספת על פי ראות עיניה . כל זאת ללא התערבות ה- EBU  וללא השימוש בנוסחה הכספית שלו. ה- IAAF (ראשי תיבות של International Association Athletics Federation) התאחדות הא”ק הבינלאומית קיבלה בשנת 1983 ללא כל תהליך תִּמְחוּר את ההצעה הכספית המרבּית שלנו ע”ס 3000 (שלושת אלפים) דולר. זה היה סכום פעוט, אפסי הייתי אומר, תמורת הפקה מושלמת של אירוע ענק ע”י רשת הטלוויזיה הפינית הממלכתית  YLE. ארבע שנים מאוחר יותר השתנו כללי ההֵיצַע והביקוש לבלי הַכֵּר. נדרשנו לשלם בעבור זכויות השידורים של אליפות העולם ה- 2 בא”ק  ברומא בקיץ 1987 שצולמו ע”י הטלוויזיה האיטלקית RAI סכום הגדול פי עשרים יותר. 61000 (שישים ואחד אֶלֶף) דולר.

בתחילת 1987 חלה רוויזיה בחלוקת הנטל הכספי ב- EBU שהקלה על רשות השידור . איגוד השידור האירופי שהוא גוף מסורבל וגם שמרני החליט לשנות את השיטה. האיגוד קבע שלוש קטגוריות ראשיות של אירועי ספורט בינלאומיים ולצִדן שלוש צורות תשלום. בשני האירועים הגדולים ביותר האולימפיאדות והמונדיאלים, נקבע שחלוקת הנטל הכספי תעשה על פי החלטה קונקרטית של המועצה האדמיניסטרטיבית העליונה של ה- EBU. באירועי ספורט בינלאומיים גדולים אחרים הוחלט שחלוקת הנטל תתבצע על פי יחידות בסיסיות מתוקנות . באירועי ספורט רוטיניים התקבלה החלטה שחלוקת הנטל הכספי תהיה על פי הצעת התשלום המֵרבּית של כל רשת טלוויזיה בנפרד (Maximum offer). זה היה שינוי חשוב בעל משמעות לטווח הארוך לטובת רשתות הטלוויזיה הקטנות החברות באיגוד השידור האירופי בכל הנוגע לאירועי העַל , האולימפיאדות וגביעי העולם בכדורגל. רשתות הטלוויזיה ב- EBU  סוּוְגו על פי המדיניות הכלכלית החדשה לשלוש קבוצות תשלום עיקריות. רשתות טלוויזיה במדינות בעלות 10 מיליון מוניטורים (מסכי) טלוויזיה ויותר כמו גרמניה, אנגליה, צרפת, איטליה וספרד, שויכו לקבוצה הגדולה. רשת טלוויזיה שכללה בתוכה בין מיליון מסכים ל- 10.000000 (עשרה מיליון) נקראה הקבוצה הבינונית, ורשתות טלוויזיה שהזינו אותן כמיליון מסכים ביניהן הטלוויזיה הישראלית, ירדן, ואיסלנד נקראו הקבוצה הקטנה. הרוויזיה היטיבה עם העניים ורשות השידור הישראלית כמו רשתות טלוויזיה קטנות אחרות באירופה יצאה נשכרת ומרוויחה מהעניין בתקופה של שנים אחדות.

מפת המחירים השתנתה מקצה אל קצה בשעה שהחלו בשנות ה- 90 של המאה הקודמת באירופה קרבות השידור הגדולים עם כניסתם לשוּק של גורמי שידור מתחרים כמו ערוצים ארציים מסחריים, כבלים, ולוויין, לרבות סוכני ומתווכי מכירות של זכויות שידורי ספורט. המנכ”לים של רשות השידור הממלכתית בישראל ללא יוצא מן הכלל קיבלו קשה מאוד ובביקורתיות רבה ובמידת צֶדֶק רבה, את האמרת המחירים והשינויים הכספיים המפליגים שהתחוללו בשנות ה- 80 ו- 90 במאה שעברה במחירי זכויות שידורי הספורט בארץ ובעולם. עליית המחירים הייתה דרמטית. אף על פי כן דרשו צופי הטלוויזיה משלמי האגרה הפעוטה במדינת ישראל מעוטת התושבים את ליטרת הבשר שלהם. בכסף הקטן שהם שילמו “מִסֵי טלוויזיה” ניתן היה לקנות רק חלק משידורי הספורט הארציים והבינלאומיים היקרים שהיו כל כך אהובים עליהם. אזרחים רבים ממגזרים שונים במדינת ישראל משתמטים ביודעין ובאורח קבע מתשלום האגרה. כּמוּתם נאמדת ב- % 20. הדבר מקשה ומכביד עוד יותר על תקציב רשות השידור. מצבו של המקביל הציבורי באנגליה ה- BBC שונה. אזרחי אנגליה משלמים אגרת טלוויזיה בגובה האגרה הישראלית , אך שם כמות התושבים גדולה הרבה יותר, המשמעת איתנה, ומוּסַר התשלומים שונה. אך עוד חזון למועד. נרחיב על כך מאוחר יותר. בעשור ה- 90 של המאה שעברה חַל גידול עצום ברכישת שידורי הספורט הבינלאומיים ע”י ה- EBU שרשות השידור הישראלית היא חברה מלאה בו . יוקר התשלומים עלה. כדי לנהל נכון את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נדרשתי להבין היטב את חוקי הכלכלה המניעים את עבודת איגוד השידור האירופי . בשנים 1999 – 1995 רכש ה-EBU  זכויות שידורים של אירועי ספורט בינלאומיים בעלות של 152.000000 (מאה  חמישים ושניים מיליון) SFR פרנקים שוויצריים (סכום שווה ערך ל- 100 מיליון דולר בשנים ההן). רשתות הטלוויזיה החברות ב- EBU נדרשו להוציא מקופתן כסף נוסף כדי למַמֵן גם את הוצאות ההפקה . ב- 9 במארס מרס 1995 פִּרְסֵם ה-EBU  מסמך חשוב ביותר במסגרת התפתחות כיסוי אירועי הספורט בטלוויזיה באירופה ובעולם. הייתה לו השפעה גם על הטלוויזיה הישראלית. המסמך  [4]נקרא :

Role and Obligations of the Host broadcaster within the EBU

במסמך הזה נקבעו כללי הפקה וכיסוי חדשים ועזרה ותוספות תשלום ל- Host Broadcaster כדלהלן :

גביע העולם בכדורגל –  1500000 פרנקים שווייצריים .

אליפות אירופה בכדורגל –  1000000 פרנקים שווייצריים .

אליפות העולם בא”ק –  550000 פרנקים שווייצריים .

אליפות אירופה בא”ק –  450000 פרנקים שווייצריים .

אליפות העולם במרוצי אופניים על כבישים –  250000 פרנקים שווייצריים .

אליפות העולם בסקי אלפיני – 500000 פרנקים שווייצריים .

אליפות העולם בסקי נורדי –  500000 פרנקים שווייצריים .

אליפות העולם בביאטלון – 150000 פרנקים שווייצריים .

אליפות אירופה בא”ק שודרגה והפכה לאירוע השני בחשיבותו בענף אחרי אליפות העולם . את אליפות אירופה בא”ק שנערכה בבודפשט באוגוסט 1998 שידרנו ישיר במלואה. זה היה זמן קצר לאחר שאורי פורת (חובב א”ק בעצמו) התמנה למנכ”ל רשות השידור בקדנציה השנייה שלו ואישר לי את מבצע השידור. שנינו נסענו לפגישה עם רוני בר און שהיה באותה העת יו”ר מועצת ההימורים והטוטו וביקשנו ממנו לסייע לנו במימון שידורי האליפות. רוני בר און הסכים לשדר 100 חסויות של הטוטו תמורת 100 אלף דולר. הבאתי עמי שוב לבודפשט את השדר הפנסיונר נסים קיוויתי . לא הופתעתי לראות כי 55 רשתות הטלוויזיה של ה- EBU קנו את זכויות השידורים של האליפות ושידרו אותה בהיקפים נרחבים . רשתות טלוויזיה רבות הביאו ניידות שידור שלהן והציבו מצלמות Unilateral בנֶפּ – סְטָדְיוֹן (Nep Stadion) המיתולוגי בנוסף לכיסוי ה- Multilateral המשובח של הטלוויזיה ההונגרית הממלכתית MTV. אין דבר מרתק ומעניין יותר משידורי א”ק איכותית בטלוויזיה. זה גם מצטלם היטב.

טקסט תמונה :  אוגוסט 1998. אני מבקר ב- Compound  הטלוויזיה רחב הידיים הסמוך ל- “נפ – סטדיון” בעת אליפות אירופה בא”ק- בודפשט 1998. במקום הוצבו עשרות ניידות  Unilateral של רשתות הטלוויזיה ב- EBU (מצוידות במצלמות נוספות) שלא הסתפקו עוד בכיסוי ה- Multilateral  המקורי של הטלוויזיה ההונגרית MTV. ה- EBU  מתייחס ברצינות רבה לתחרויות הא”ק האיכותיות.  (באדיבות MTV. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1998 . בודפשט – הונגריה. אנוכי עם גב’ מרתה ראפאיי (Marta Rapaii) מנהלת מחלקת ה- Eurovision בטלוויזיה ההונגרית הציבורית – ממלכתית MTV  ב- 1998. הטלוויזיה ההונגרית העמידה לרשותנו בחדווה רבה את כל הדרישות הטכניות המקובלות בהפקת אליפות א”ק בסדר גודל כזה של אליפות אירופה . שדר האליפות היה נסים קיוויתי והפרשן ד”ר גלעד וויינגרטן. מר רוני בר-און יו”ר מועצת ההימורים והטוטו מימן את עיקר העלויות של ההפקה. (באדיבות MTV. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עוד קבע ה- EBU כי מעתה והילך יידרשו רשתות הטלוויזיה החברות באיגוד לשלם גם עבור שימוש בעמדות שידור (ניתנו בחינם עד 1995) באצטדיונים באירועי ספורט באירופה המותקנות ע”י רשת השידור המקומית (Host broadcaster) שהיא חברה ב- EBU. הקביעה זאת הייתה מוצדקת ונועדה  להקטין את עוֹל ההפקה הכספי המוטל על רשת הטלוויזיה המארחת . קריטריון העלויות היה כלהלן :

1. עלות עמדת שידור לאירוע ספורט בן יום אחד תהיה 1200 פרנקים שווייצריים .

2. עלות עמדת שידור לאירוע ספורט הנמשך יומיים עד ארבעה ימים תעמוד על 2000 פרנקים שווייצריים .

3. עלות עמדת שידור לאירוע ספורט הנמשך כחמישה ימים עד שבוע תהיה 3000 פרנקים שווייצריים .

4. עלות עמדת שידור לאירוע ספורט שנמשך מעבר לשמונה ימים ויותר תהיה שווה ל- 4000 פרנקים שווייצריים.

הממון הגדול של הוועדות המארגנות הבינלאומיות טמון באולימפיאדות , במונדיאלים , ובא”ק הבינלאומית. נשיא ה- IAAF  (התאחדות הא”ק הבינלאומית) האיטלקי מר פרימו נביולו (Primo Nebiollo) הפך את אליפויות העולם בא”ק למכרה זהב. וצריך לומר שהוא עשה זאת בכישרון רב. אלכס גלעדי העריץ את פרימו נביולו ונשיא IAAF רחש כבוד מקצועי רב לאלכס גלעדי. פרימו נביולו מינה ב- 1985 את אלכס גלעדי לתפקיד החשוב של יו”ר וועדת הטלוויזיה של IAAF. הייתה קיימת בין השניים הערכה רבה אם לא הערצה הדדית. הקטע הבא ממחיש את מהות ההערצה שרחש אלכס גלעדי לפרימו נביולו על פי עדותו של כתב סוכנות AP מר סטפן ווילסון. ביום שלישי – 2 בספטמבר 1997 התקיים בלוזאן המושב ה- 106 של IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) שדן בבחירה הסופית של העיר שתארח את אולימפיאדת 2004. במכרז נטלו חלק חמש ערים אתונה (זכתה בסופו של דבר), רומא, סטוקהולם, בואנוס איירס, וקייפטאון. ההצבעה הקובעת והמכרעת תוכננה ליום שישי – 5 בספטמבר 1997. 107 חברי הוועד האולימפי הבינלאומי ביניהם ד”ר פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ ואלכס גלעדי נדרשו להכריע מי תהיה העיר המאושרת שתזכה במינוי. סטפן ווילסון (Stephen Wilson) כתב הספורט של סוכנות הידיעות AP (ראשי תיבות של Associated Press) שנכח בעיר תיאר את האווירה ששררה במקום לקראת פתיחת המושב כאווירה של אינטריגות, ספקולציות, ומתח רב [5]. כל חמש הערים עשו מאמצים כבירים לזכות באירוח האולימפיאדה. הקבוצה האיטלקית שהגישה את מועמדות רומא לאירוח המשחקים הייתה הראשונה שערכה מסיבת עיתונאים. לא הוטלה שם כל פצצה מרעישה. האיטלקים סיפרו במסיבת העיתונאים כיצד הם מתכוונים להתמודד עם בעיות התחבורה המורכבות הנוגעות להסעת 350000 (שלוש מאות וחמישים אלף) אנשים מידֵי יום ביומו בתקופת המשחקים. דווקא פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ האיטלקי נשיא IAAF האיש שמרבה להופיע בתקשורת והמייצג את השאיפה האיטלקית לארח את משחקי 2004 ברומא נעדר ממסיבת העיתונאים של חבריו. לפתע הופיע ד”ר פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ בכל הדרו בלובי של מלון “לוֹזָאן פַּאלָאס” (Lausanne Palace) כשהוא צועד לעבר הבר (BAR) אפוף עשן סיגריות ומלא בחבורות אנשים מחמש הקבוצות המציעות, חברי IOC, ועיתונאים, המחליפים ביניהם את הרכילות האחרונה. סטפן ווילסון כתב סוכנות הידיעות AP (ראשי תיבות של  Associated Press) עקב ובלש אחרי המתרחש. הוא ראה גם את אלכס גלעדי (שימש יו”ר וועדת הטלוויזיה של IAAF) שהיה בסביבה אץ לעבר ד”ר פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ האיש החזק של התאחדות הא”ק הבינלאומית (IAAF) משנכנס מבעד לדלת המלון ומתחבק עמו. עכשיו היה מובן עד היכן הרחיקה לכת הערכתו אולי הערצתו של אלכס גלעדי לפְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ אחת הפיגורות החזקות והמוכשרות והמשפיעות ביותר בעולם הספורט ומשפיעות על הסימביוזה הבלתי נמנעת ויחסי הגומלין המפותחים בין הטלוויזיה הבינלאומית לספורט לגווניו השונים. בעיקר בין הטלוויזיה לבין המשחקים האולימפיים ובין הטלוויזיה לענף הא”ק המרהיב. 

ההצלחה האדירה של ארגון אליפות העולם ה- 1 בא”ק בהלסינקי 1983 בד בבד עם איכות הפקת סיגנל השידור הטלוויזיוני ע”י YLE (רשת הטלוויזיה הציבורית של פינלנד) , האמירה בבת אחת את זכויות השידורים של אליפות העולם ה- 2  בא”ק שנערכה כעבור ארבע שנים ברומא בקיץ 1987. האמרת המחירים נסקה לגבהים כספיים שלא הִכּרנו . רשות השידור נדרשה לשלם בבת אחת ב – % 200 (מאתיים אחוזים) יותר מאשר שילמה קודם לכן. לא ייאמן. אבל זאת הייתה עובדה. ה- EBU דרש מאתנו על פי הנוסחה המתמטית של חלוקת הנטל הכספי 61000 (שישים ואחד אֶלֶף) דולר. המנכ”ל אורי פורת נדהם. סמנכ”ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן היה בשוֹק. נדרשתי להתחנֵן בפני מזכיר קבוצת הספורט של ה-EBU ז’אן פייר וויינמן וה- Sport Controller של ה- EBU רִיצָ’ארְד בַּאן (Richard Bunn) כדי שיתחשבו ברשות השידור הישראלית הענייה הנצחית. זה עזר ה- EBU קיזז בחצי את עלות זכויות השידורים שלנו [6]. “יואש אלרואי, כל הכבוד”, כתב לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת, ואישֵר את חזון השידורים שלי ברומא 1987.

טקסט מסמך : 23 באפריל 1987 . זהו המסמך המקורי ששלח מזכיר קבוצת הספורט של ה- EBU  ז’אן פייר וויינמן, המאשר כי הצעתי לשלם סכום של 000 30 (שלושים אלף) דולר עבור זכויות השידורים של אליפות העולם ה- 2 בא”ק – רומא 1987, התקבלה ע”י מוסדות הארגון. דיווחתי על כך מייד למנכ”ל רשות השידור אורי פורת . הוא הודה לי בסגנונו החביב. 

עבור זכויות השידורים של אליפות העולם ה- 1 בא”ק בהלסינקי 83′ שילם ה- EBU ל- IAAF סכום של 800000 (שמונה מאות אֶלֶף) דולר זכויות שידורים. ב- 1985 חתם ה- EBU עם IAAF על חוזה ארוך טווח נוסף לעוד שלוש שנים עד 1987. החוזה כלל אירועי א”ק בינלאומיים שונים. החשוב ביניהם אליפות העולם ה- 2 בא”ק שנערכה ברומא באוגוסט – ספטמבר 1987 . התשלום לשנים 1987- 1985 האמיר ל- 4000000 (ארבעה  מיליון) דולר. בשנת 1988 נחתם שוב חוזה והפעם לארבע שנים עד 1991. הסכום זינק ל- 9000000 (תשעה מיליון) דולר. תמורת אליפות העולם ה- 3 בטוקיו 1991 נדרשנו לשלם 150000 (מאה וחמישים אֶלֶף) דולר. בתוך 8 שנים האמיר חלקנו הכספי פי 50 יותר. אליפות העולם ה- 3 בא”ק בטוקיו תיזכר לעַד בשל הקרב הדרמטי בבור הקפיצה לרוחק בין שני הקופצים השחורים האמריקניים המוכשרים קארל לואיס (Carl Lewis) ומייקל פאואל (Michael Powell). קארל לואיס היה אתלט מוכר יותר ופופולארי יותר. הוא הרי זכה בארבע מדליות זהב באולימפיאדת לוס אנג’לס 1984, בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מ’ ו- 200 מ’, קפיצה לרוחק, ובמירוץ שליחים 4 פעמים 100 מ’, וגם במדליות הזהב בריצת 100 מ’ וקפיצה לרוחק באולימפיאדת סיאול 1988 . אך בטוקיו 1991 מייקל פאואל היה טוב ממנו . בקפיצתו השישית והאחרונה ב- 30 באוגוסט 1991 קבע מייקל פאואל שיא עולם של 8.95 מ’ המחזיק מעמד עד עצם היום הזה. הוכחה כי ההישג מתקרב מאוד לקצה גבול היכולת האנושית במקצוע הקונקרטי הזה.

טקסט תמונה : שנת 1991 . שליחת רגליים פנטסטית של הקופץ לרוחק האמריקני מייק פאואל (Mike Powell) לקראת הנחיתה בעת שקבע את שיא העולם הפנטסטי שלו 8.95  מ’  באליפות העולם ה- 3  בא”ק בטוקיו 1991 (ב- 30 באוגוסט 1991) . איש איננו מתקרב להישג הזה המהווה במקום כלשהו את קצה גבול יכולתו של האדם בקפיצה לרוחק . (באדיבות IAAF) .

כמה רשתות טלוויזיה בישראל ובראשן תוכנית החדשות “ערב חדש” של הטלוויזיה החינוכית לא התאפקו ופשוט יירטו ללא רשותנו מהלוויין את הקפיצה הפנטסטית של מייקל פאואל ושידרו אותה בגניבה. אנחנו שילמנו עבור זכויות השידורים של אליפות העולם ה- 3 בא”ק – טוקיו 1991 סכום של 150000 (מאה וחמישים אלף) דולר טבין ותקילין, וסכום נפרד נוסף עבור שירותי הלוויין הנושא את סיגנל השידור הבינלאומי מטוקיו לירושלים. והנה באים המתחרים שלנו ומשדרים בגסות רוח חומר טלוויזיה מעוגן בזכויות שידורים בלעדיות לא שלהם. תוכנית החדשות של הטלוויזיה החינוכית “ערב חדש” (שודרה בחמש בערב) בעריכתו של יוסי רונן ובהגשתו של דן שילון עשתה מעשה שלא ייעשה. היא שידרה ללא רשות שלנו ועוד לפנינו (אנחנו שידרנו רק בערב) את שיא העולם המדהים בקפיצה לרוחק של מייקל פאואל 8.95 מ’. אנחנו שילמנו 150000 (מאה וחמישים אלף) דולר גם עבור בלעדיות של השידורים בטריטוריה של מדינת ישראל. אנשי הטלוויזיה הלימודית לא שילמו פרוטה אך יירטו את הלוויין וגנבו ללא בושה חומר שידור לא שלהם. בכך הקדימו אותנו ושידרו אירוע שיא מדהים במהלך אליפות העולם ה- 3 בא”ק בעוד אני נושך את שפתיי עד זוֹב דם מרוב כעס. להיות שני בעיתונאות זה אסון. להיות שני לאחר ששילמת הון עתק עבור אקסקלוסיביות השידור ויריבך גנב ממך את הבכורה – זאת טרגדיה. העברתי מייד תלונה חריפה לאריה מֶקֶל מנכ”ל רשות השידור ויוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, וגם ל- EBU ול- IAAF. המחלקה המשפטית של ה- IAAF תבעה “מהגנבים” דמי עונשין של 350000 (שלוש מאות וחמישים אלף) דולר. דווקא יוסף בר-אל שהיה איש תחרותי והתבלט בכוחניות שלוֹ, וויתר על נחלתו, ולא התעקש לקבל את התמורה מהמיירטים.

ראה “ידיעות אחרונות” מ- 4 באוקטובר 1991. ידיעה בעיתון “ידיעות אחרונות”. ה- IAAF  (התאחדות הא”ק הבינלאומית) מאיימת בתביעה כספית נגד רשתות טלוויזיה בישראל שגנבו חומרי שידור ללא רשות מאליפות העולם ה- 3 בא”ק שנערכה בטוקיו בקיץ 1991. 

אִרְגוּן אליפויות העולם בא”ק הפך להצלחה כלכלית מדהימה של ה- IAAF. הצלחה שצברה חשיפה עצומה ברשתות הטלוויזיה האירופיות, ארה”ב, אוסטרליה, יפן, וקנדה. הדבר הביא את נשיא IAAF פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ (Primo Nebiolo) להפוך את האירוע המרתק למכרה זהב בלתי נדלה. ב- 1991 הוא החליט עם אנשיו לערוך את אליפות העולם בא”ק מידי שנתיים ולא עוד בהפסקות של ארבע שנים. המְשָדֵר הציבורי הבינלאומי הפך לתרנגולת זהב שמטילה עבור פרימו נביולו ביצי כסף. לתועלת שני הצדדים. אין דבר יפה יותר בטלוויזיה מא”ק במיטבה. תמורת החוזה ארוך הטווח עם IAAF  בשנים 1995- 1992, נדרש ה- EBU להקפיץ את המחיר ולשַלֵם עכשיו 91 מיליון דולר (22 מיליון + 750 אלף דולר בשנה אחת). בתמורה לתשלום הענק הוסכם כי ארבעת אליפויות העולם הבאות בשנים 1993, 1995, 1997, ו- 1999 ייערכו על אדמת אירופה. ב- 1996 חתם IAAF עם ה-EBU על חוזה חדש לשֵש שנים. פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ הצליח לשמור על רמת המחירים הגבוהה וקיבל מ- EBU  תמורת חוזה הטלוויזיה הזה בשש השנים של 2001 – 1995, סכום של 135000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) דולר (כ- 22 מיליון וחצי דולר לשנה אחת) [7]. אורי פורת ומוטי קירשנבאום אִפשרו לי להפיק ולשָדֵר את אליפויות העולם בא”ק בהיקף מלא כשכללי ההפקה הנקוטים על ידי והעלויות הכספיות מקובלים גם עליהם. הכלל הראשון היה – אנחנו משדרים ישיר מהשטח. עלות השימוש בעמדת השידור באִצטדיון הא”ק עמדה על 3000 (שלושת אלפים) דולר אך אורי פורת ומוטי קירשנבאום הסכימו עם קביעתי כי עמדת השידור ואביזריה הם כלי נִשקו של השַדָּר. עיקרון עיתונאי שאין לסטוֹת ממנו. את אירועי הספורט למיניהם השונים משדרים מהשטח . בשום אופן לא Off Tube מהמוניטור בירושלים.

עליית מחירי זכויות שידורי הספורט הבינלאומיים הייתה תלולה מידַי והציבה תמרור אדום בפני הנהלת רשות השידור. הייתה סכנה גדולה שלא נוכל להמשיך להצטרף לחוזים ולהסכמים הקבוצתיים היקרים של ה-EBU בגלל העלויות התופחות. להלן רשימת חוזי הספורט שערך ה- EBU עם הוועדות המארגנות השונות בראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת. בחלק מהם היה לנו עניין רב . בעיקר בחוזים המצוינים שערך ה-EBU עם התאחדות הא”ק הבינלאומית (IAAF) התאחדות הכדורסל הבינלאומית (FIBA), התאחדות הכדורגל האירופית (UEFA), והתאחדות הכדורגל הבינלאומית (FIFA). העברתי את הרשימה המפורטת לידיעתם של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. שניהם סייעו לי רבות בתחום שידורי הספורט הבינלאומיים. חזרתי עם דיווחי העלויות הכספיות אל מוטי קירשנבאום. הוא לא נבהל. כל עוד הוא היה בסביבה לא הייתי צריך לחשוש יותר מידַי מסמנכ”ל הכספים של רשות השידור.

עוֹניָיה של רשות השידור היה סוֹד גלוי שהמנכ”לים לא אהבו לדבר אודותיו . בהיעדר כל מסורת של יחסי ציבור ושיווּק  הם מעולם לא טרחו להסביר את המצב העלוב לקליינטים שלהם וגם לא לשולחיהם. רשות השידור הייתה עסק ציבורי ולא קניין מסחרי. מרבית הבּוֹסים של רשות השידור לא לקחו יותר מידי ללֵב את העוני והמחסור הנוראי ששרר בגוף השידור שאותו ניהלו. מצוקת התקציב הקשתה את החיים על בעלי המקצוע בשידור הציבורי בכל המִגזרים, בשידורי הספורט, החדשות, הדוקומנטאציה, והבידור. חלק מאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית היו אנשים מוכשרים מאוד שניחנו מעבר לידע המקצועי הרב גם בשאיפה ויוזמה ליצור ולשָדֵר ברמה וסטנדרט שידור גבוה. זה לא תמיד עלה בידם. נוצר פער גדול מידי בין פוטנציאל השידור הקיים לבין התוצאה הסופית על המסך . פערים גדולים מידַי מולידים אכזבות . מכאן הייתה קצרה הדרך שהובילה לוויכוחים מרים בינם לבין אנשי הנהלתם. לרוב אנשי ההנהלה המקצועית והציבורית לא הֵזיז המחסור הזה יותר מידי . שנתם לא נדדה בלילות בשל כך . קשה להאמין שאיש מוכשר כמו יוסף “טומי” לפיד לימים יו”ר מפלגת שינוי, סגן ראש הממשלה ושר המשפטים, רב אומן ביחסי ציבור ושיווק שכיהן כמנכ”ל רשות השידור חמש שנים בין 1979 ל- 1984 – לא חשב כלל בתקופתו על רעיון גיוס החסויות והותיר את רשות השידור שלוֹ חסרת ממון. הוא דאג להדגיש בכל וויכוח מקצועי עמי, “יואש אלרואי, אין לי כסף”. ההפרש בין הידע והכישרון של מרבית אנשי שְדֵרַת הפיקוד בטלוויזיה הישראלית לבין חוסר הממון הכרוני זרע מפח נפש ותסכולים קשים . “זה מה שיש ועם זה תסתדרו”, פטרו המנהלים את עובדיהם.

המצב השתנה לטובה עם מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 במקומו של אריה מקל. מוטי קירשנבאום מינה ביולי 1993 את יאיר שטרן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של יוסף בר-אל. שני המושלים החדשים של השידור הציבורי ב- 1993 הבינו היטב את מכלול חשיבותם של שידורי הספורט הרלוואנטיים (בארץ ובעולם) כנדבכים הכרחיים בפירמידה הכללית. ברור שרחשתי להם הערכה רבה . שניהם הבינו גם את חשיבות הבסיס הארגוני לטווח ארוך, את יכולות ההפקה, ואת חשיבות הקשר המיוחד של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית עם איגוד השידור האירופי (ה- EBU). ה- EBU היה זה שניהל את כל המו”מ הגדולים לרכישת זכויות השידורים של ענפי הספורט עם הוועדות המארגנות באירופה ובעולם והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה Active Member באיגוד השידור הציבורי החשוב בעולם. האוריינטציה הבינלאומית של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן וההתמצאות והסקרנות הטבעית של שניהם בזירות הספורט השונות , סייעה לי במידה עצומה להדק את הקשרים עם ה- EBU כדי לנווט ביעילות את שידורי הספורט שלנו . שניהם אפשרו לי להעפיל לפסגה ולשהות שם לא מעט זמן . להלן רשימת חוזי הספורט השונים שה- EBU התעסק עמם בתדירות ובתכנון לטווח ארוך . אנוכי בסיוע מנכ”ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה מצאתי עניין במשחקים האולימפיים (IOC), אירועי הכדורגל שכוללים בראש וראשונה את המונדיאלים ואליפויות אירופה (FIFA ו- UEFA) , אירועי כדורסל שכוללים את אליפויות אירופה ואליפויות העולם (FIBA), אירועי א”ק שכוללים את אליפויות אירופה והעולם (IAAF), אירועי שחייה שכוללים את אליפויות אירופה והעולם (FINA) וטניס ווימבלדון (Wimbeldon). בנוסף לכך התעניינתי גם באליפויות אירופה והעולם בהתעמלות (FIG). ראיתי במוטי קירשנבאום מנכ”ל עַל גם מפני שהבין את המורכבות והמסובכות הפיננסית , פקטור אחד מיני רבים, שמרכיבים את ניהול וניווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

טקסט תמונה  (1): 17 במארס 1994. מסמך ה- EBU המפרט את חוזי הספורט הבינלאומיים עם הוועדות המארגנות הבינלאומיות השונות. (עמוד מס’ 1 מתוך 6 ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (2) : 17 במארס 1994. מסמך ה- EBU  המפרט את חוזי הספורט הבינלאומיים עם הוועדות המארגנות השונות. (עמוד מס’ 2 מתוך 6 ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (3) : 17 במארס 1994 . מסמך ה- EBU המפרט את חוזי הספורט הבינלאומיים עם הוועדות המארגנות השונות. (עמוד מס’ 3 מתוך 6 ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (4) : 17 במארס 1994. מסמך ה- EBU  המפרט את חוזי הספורט הבינלאומיים עם הוועדות המארגנות השונות. (עמוד מס’ 4 מתוך 6 ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (5) : 17 במארס 1994. מסמך ה- EBU  המפרט את חוזי הספורט הבינלאומיים עם הוועדות המארגנות השונות. (עמוד מס’ 5 מתוך 6 ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (6) : 17 במארס 1994. מסמך ה- EBU  המפרט את חוזי הספורט הבינלאומיים עם הוועדות המארגנות השונות. (עמוד מס’ 6 ואחרון מתוך 6 ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההיסטוריה של שיתוף הפעולה בין רשות השידור לבין ה- EBU , חשובה ועתיקת יומין . עם חזרתי מוועידת הספורט של ה- EBU שהתקיימה באוקטובר 1986 בעיירת הקַיִט הפורטוגלית אֶשְתּוֹרִיל (Estoril) על חוף האוקיינוס האטלנטי, החלטתי לפנות אל רִיצָ’ארְד בַּאן ששִימֵש אז בתפקיד של ה- Sports controller ב- EBU  (ראש קבוצת המו”מ של איגוד השידור האירופי לחוזי שידורי ספורט), כדי להסביר לוֹ שוב את השגותיי הנוגעות למבנה הנוסחה המתמטית של חלוקת הנֶטֶל הכספי בין חברות ה- EBU  ואת מצוקתה הפיננסית של רשות השידור שמדירה שינה מעינינו. עותקים ממנו נשלחו למנכ”ל רשות השידור אורי פורת ולסמנכ”ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן. מִבְנֶה נוסחת ה- Share הכספי ב- EBU הקובעת את מידת הנטל הכספי שיוּשת על כל חברה באיגוד הוא דרמטי וחכם. מרכיבי הנוסחה הם כלהלן : שורש ריבועי של מספר המוניטורים בכל מדינה ב- EBU חלקי 10000 (עשרת אלפים) נותן את המנה בשתי קטגוריות של מספר היחידות הבסיסיות (Basic Units) ושל מספר יחידות הצפייה (Vision Units), המוּקצוֹת לכל רשת טלוויזיה באיגוד. הקטגוריה הראשונה מדברת על זכויות שידורים והשנייה עוסקת במחירי השימוש בקווי מערכת השידור של ה- EBU. התוצאה המתקבלת מהתרת הנוסחה היא מעניינת, אפילו מרתקת, מפני שקיימת רק קורלציה יחסית בין כמות היחידות הבסיסיות ויחידות הצפייה של כל מדינה לבין גודל התשלום שלה. הבנת פשר הנוסחה המתמטית מסבירה מדוע רשתות הטלוויזיה העניות משלמות באופן יחסי יותר מהרשתות העשירות. תיעוד הפנייה הזאת לרִיצָ’ארְד בַּאן (Richard Bunn) ותשובתו חשובים להבנת התהליך הגלובאלי הבלתי נמנע של ההתייקרות חסרת התקדים של זכויות שידורי הספורט הבינלאומיים בטלוויזיה בהם ל- EBU ולנו היה עניין עצום. השינויים הכספיים המפליגים השפיעו לרעה על הטלוויזיה הישראלית הציבורית והפחיתו את יכולת קנייתה. הם מצאו אותה בלתי מוכנה בעליל כשהחלה התחרות נגד הכבלים וערוץ 2. הנה המכתב כלשונו [8].

Israel Television – Sports Department              Jerusalem- 17.10.1986

To attention of

Mr. Richard Bunn

EBU Sports Controller

CH  1211 Geneve

SWITZERLAND

Dear Richard

Following our last meeting in Estoril –Portugalon September 12 – 14 1986, and following personal meetings with many of our colleagues in the EBU, I would like once more to raise some of my thoughts concerning two cardinal problems have raised recently in Estoril and in the Sports Working Party in Geneve in March 1985. Problems which concerning the IBA (Israel Broadcasting Authority) very deeply.

A.  The EBU principals’ readiness to pay huge amounts to the Organizing Committees, while signing the long term contracts.

B.   The absolute injustice of the mathematical formula structure used in dividing the Monetary Burden: Basic Units = square root of  TV licenses divided to 10000.

 T.V.  licenses   =  Basic Units  √­

10000

With regard to the first point, my impression is that the EBU is going in a dangerous direction while negotiating the long term contracts with the organizing committees around the globe

Dear Richard where does the EBU draw the monetary line while negotiating?  It seems to us that there is a permanent agreement by the EBU to pay any price for almost any event.

The most striking an example is the EBU – IAAF agreement. For a 3 years long term contract 1985 – 1986 – 1987 the EBU has agreed to pay a fantastic and amazing sun of 3 600 000 $  (US Dollars) . This is outrageous! Why 3 600 000 $ and not for example 4 800 000 $? or maybe  2 400 000 $ ?  Richard, someone has to pay these huge amounts, and that someone is he, you and me.

IBA paid 3000 $ for the first Athletics World Championship inHelsinki1983. Now for Roma87’(second World Championships Athletics 29.8.1987 – 6.9.1987) we have to pay according the EBU mathematical formula sharing a huge amount, more than 61000 $.

To be precise, we are expected to pay 20 times more than Helsinki1983. It’s true that that the EBU – IAAF 1985 – 1987 includes additional items like World Champs Cross Country, Marathon races , Youth World Champs, Walking competitions , Women’s events etc , but the most attractive and interesting event is still remains the 2nd World Athletics Championships of  Roma 1987.

I would like to draw your attention Richard to the fact that until 1983, we have all paid reasonable prices for the right to transmit athletics events.

How come that all of a sudden things got such a bad turn for the EBU?  There is no doubt in my mind that the perfect television coverage done by YLE (the Finnish TV) in the first World Athletics Championship was the main reason for IAAF astronomical demands. The YLE beautiful coverage was in my opinion the best ever. The Finnish TV has put the Athletics back on the map. They did an excellent job. It’s true that Mr. Horst Seifart set the scientific elements of athletics television coverage in the 1972 Olympic games, but YLE TV has made it into perfection.

YLE coverage helped athletics penetrate into every remote corner of the Globe. The direct result was that the IAAF decided to hit the metal while it was still hot and collect the big money at once. There is no doubt that YLE TV has made a decisive contribution to the spread out of the athletics around the world.

Television as a number one communication media has made the athletics what it is. Now those who needed us try to exploit us with their fantastic demands. The TV cameras in the venues are as important as the athletes on the track. We are all aware of the sums athletes get under the table. But what does it have to do with the IAAF huge financial demands of the EBU? Sometimes it seems that money is pouring all overEurope.

Dear Richard. You are the Sports Controller of the richest and strongest broadcast union organization in the world, and it holds a resourceful manpower. I am convinced that this flow of money must be stopped and the EBU has the strength and ability to do it.

The same holds in the long term contract with Wimbledon Tennis .Up until 1982 we have paid 1500/ 2000 $ for rights. Since 1983 / 1984 we are required to pay five times more. As it looks right now EBU will have to increase its payments in the future. For instance, if theWimbledonorganizing committee decides that the first prize in 1989 will amount 500000, who will pay for it ? Obviously the EBU will contribute handsomely as to the cost – sharing.

Now let’s move to the other question raised. I have to tell you once more Richard, that the formula of the cost – sharing is unjust and unfair. Following is the classic example. There are 22 000000 TV licenses in West Germany. There are 600000 TV licenses inIsrael. By simple mathematics Germany TV licenses population is 33 times bigger than Israel. We feel that the cost sharing has to be divided accordingly. The EBU formula for calculating the Basic Units turns the whole thing into a  parody justice. See the formulas.

Germany gets according to that sophisticated formula 47 Basic Units and Israel has 8 Basic Units , meaning that Germany is now only 6 times bigger than Israel (instead of 33).

In my opinion this is simply an fair mathematical distortion. The financial agreements of the EBU with the Organizing Committees and the cost sharing both are grave problems for IBA.

Tell me Richard what actually is our advantage in being a member of the EBU?  I don’t have any intention to attack you personally or the EBU in general. I simply feel I have to raise the serious problems we in IBA face for a long time. We feel suffocated without any ability to act properly.

The irony is that in cases of an EBU failure in getting a contract, IBA does it quite easily. Take for an example the U.S.A.open tennis 1986. For 1000 $ we could have reached an agreement with T.W.I. . By the way I don’t Accept Mr. Vilcek remark about the solidarity in the EBU organization. Our agreement with T.W.I. has been done with the full knowledge of the EBU and I quote from the “Comments on the Agenda”, papers SPG 3362, page 10, “The Sports Steering Committee agreed that members should be free to enter into individual negotiations with T.W.I. for this event”. So we did not violate the EBU solidarity. We did so in the past and will do it in the future. But with all that in mind, we feel that serious questions must be asked about the long term contracts and the formula of the cost sharing.

Richard, I have to say it again, I hope you will not take this letter personally and that you are not offended by it. This letter expresses only my reactions to very serious problems bothering us all the time.

Warmest regards from me

Yoash  Alroey

IBA  head of sports                      Copy to: Mr. Boris Aquadro – Chairman SWP

ראה טבלה של כמות היחידות הבסיסיות ויחידות כפי שהן מוקצות לכל חברה באיגוד השידור האירופי מתאריך ;8 בדצמבר 199.

טקסט מסמך (1) : 18 בדצמבר 1992 . זהו מסמך חלוקת הנטל הכספי של ה- EBU (עמוד מס’ 1 מתוך 2) המפרט את הקצאת כמות היחידות בסיסיות (Basic Units) ויחידות צפייה (Vision Units) בין רשתות הטלוויזיה השונות ב- EBU לקראת שנת 1993. נוסחת חלוקת הנטל הכספי מופיעה בראש העמוד . כפי שניתן לראות בעמוד מס’ 2 , המסמך הזה קרוי, (EUROVISION COST SHARING) כולל גם את רשתות הטלוויזיה של אירופה המזרחית שהצטרפו ל- EBU לאחר נפילת המשטרים הקומוניסטיים והתפרקותו של איגוד השידור המזרח אירופי, OIRT. (באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : 18 בדצמבר 1992. זהו מסמך חלוקת הנטל הכספי של ה- EBU (עמוד מס’ 2 מתוך 2) המפרט את הקצאת כמות היחידות בסיסיות (Basic Units) ויחידות צפייה (Vision Units) בין רשתות הטלוויזיה השונות ב- EBU לקראת שנת 1993. נוסחת חלוקת הנטל הכספי מופיעה בראש העמוד . כפי שניתן לראות בעמוד מס’ 2, המסמך הזה שקרוי : EUROVISION COST SHARING, כולל גם את רשתות הטלוויזיה של אירופה המזרחית שהצטרפו ל- EBU לאחר נפילת המשטרים הקומוניסטיים והתפרקותו של איגוד השידור המזרח אירופי, OIRT. (באדיבות ה- EBU).

שבועיים אח”כ השיגני תשובתו הצפויה של ריצ’ארד באן אחד האישים החשובים בקבוצת הספורט של איגוד השידור האירופי  ה- EBU (European Broadcasting Union) סעיף [9]. היו לי תקוות כמוסות שלא התגשמו.

CONTROLLER OF SPORT                                                                                     

Ancienne Route17A                                                                                               

Case postale 67                                                                                                          

CH – 1218 GRAND – SACONNEX  /  GENEVE                                                                    

ISRAEL TELEVISION   Yoash Alroey

Sports department

Jerusalem ISRAEL

SG / S / 535

Geneva– 13  November  1986

Dear Yoash,

Thank you for your letter of 17 October in which you explain the difficulties facing IBA in the application of the rules on cost sharing.

As you rightly say, the market for sports rights has become more competitive inEuropewith the presence of commercial stations and satellite – to – cable operators, which see sport as a valuable program element in their efforts to obtain an audience. This has had an inevitable influence on the rights payments the EBU is asked to pay to secure rights on major events.

Personally, I do understand your concern that this increase in rights fee also affects those members not yet experiencing competition, when shares are calculated on basic units. However, as you know, attempts are being made to find more flexible procedures and the Wallqvist Group, set up at the initiative of the Sports Working Party to consider the cost sharing system, is to present its final proposal to the Administrative Council next May.

I have sent a copy of your letter to both Mr. Wallqvist and Mr. Buck, chairman of the Eurovision Cost-Sharing Sub-Group, since I believe that you give very clear and precise details of the problem effecting member organizations at the present time. The unity of the EBU is something we must all preserve to maintain, even if certain sacrifices have to be made, and I know that this is your opinion, even though sometimes, as you say, the demands on IBA appear unjust.

Yours sincerely

Richard  Bunn

טקסט תמונה : קיץ 1990. ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) ברומא בעת מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. אנוכי עם ריצ’ארד באן (Richard Bunn) ה- Sports Controller  של ה- EBU, ואחד האנשים החשובים בארגון. התמונה צולמה ברומא בחודש יולי 1990 בתקופת הפקת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשידורים ישירים את תחרויות גביע העולם בכדורגל – איטליה 90′. (התמונה צולמה באדיבות ה- EBU . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                  

מצבה הכלכלי העלוב והקשה (והכרוני) של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית נגזר גם מהיותן סמוכות לשולחן הממשלה. שנים רבות שימשה רשות השידור סניף או שלוחה של הממשלה במסווה של גוף תקשורת ציבורי – ממלכתי עצמאי. מסורת תקשורתית בלתי ראויה במתכונת הזאת. הממשלה קבעה אז כמו היום את גודל אגרת הטלוויזיה (לא על פי העניין בשידורים, עלותם, חיוניותם, וכמות הצפייה בהם, אלא על פי מה שמתחשק לה ועל פי תקדימי העבר). בכך נגזר תקציבה של רשות השידור לשבט. הממשלה בשנים ההן קבעה גם את כמות עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימי המנוחה בשבתות. פתטי. באיזו עוד מדינה החושבת את עצמה למתקדמת מתערבת הממשלה בקביעת כמות עובדי הטלוויזיה והרדיו בשבתות ובחגים. פשוט לא ייאמן. היה ידוע לכל בר בי רב שפעילות הספורט של מדינת ישראל מתרכזת  מקדמת דנה בסופי השבוע ובשבתות. אך הממשלה באמצעות שַר העבודה והרווחה קבעה מספר מינימאלי ביותר של היתרי עבודה בטלוויזיה הישראלית דווקא ביום המנוחה הרשמי של מדינת ישראל שהוא יום העשייה העיקרי של תרבות הספורט כאן. מנגד ניצב חוק רשות השידור המחייב את סיקור וכיסוי פעילות הספורט והכדורגל שהתנהלה רובה ככולה בשבתות בימים ההם . פרדוקס טיפשי שנובע מהתערבות פוליטית לא מוצדקת ולא חכמה של הממשלה בענייני שידור לא לה. רשות השידור הממלכתית היא גוף שידור סוברני שאמור להתנהל באופן עצמאי לחלוטין על פי חוק רשות השידור ובמסגרת תקציבית שאושר ע”י הוועד המנהל של רשות השידור. אך מה לזה ולמגבלת היתרי העבודה בשבתות שמטילה ממשלת ישראל על הטלוויזיה הציבורית (כמו במדינה בולשביקית) חדשים לבקרים. מגבלת היתרי העבודה שהוטלה על הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא אִפשרה כמובן למחלקת הספורט שלה למלא את ייעודה.

לא יכולתי לכסות את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בשבתות שהם ההצדקה היחידה לקיומה של התוכנית “משחק השבת”. חיים יבין ניהל ב- 1986 רשת טלוויזיה נחשלת שהייתה בעצם כמו סניף תקשורת של פקידי הממשלה. לקראת סופו של חודש נובמבר 1986 עשתה הממשלה טובה גדולה לטלוויזיה הישראלית הציבורית כשאישרה תוספת של חמישה היתרי עבודה לטכנאים בשבתות. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הורה למנהל חטיבת ההנדסה שלו יעקב אורן (שהיה גם שנים רבות האחראי למִנהל וכוח אדם בטלוויזיה) לשבצם לטובת שידורי הכדורגל כדי שנוכל לכסות לפחות משחק אחד (מתוך שמונה) בליגה הלאומית. הנה הוא כלשונו [10].

טקסט מסמך : 26 בנובמבר 1986 . מכתבו של מנהל הטלוויזיה חיים יבין אל מנהל כוח אדם של הטלוויזיה יעקב אורן הדן בהיתרי עבודה בשבתות של העובדים לצורך כיסוי לפחות משחק אחד בליגה הלאומית בכדורגל – נראה כמו פרודיה. אולם זאת הייתה המציאות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה הישראלית- רשות השידור        ירושלים  26.11.1986

לשכת מנהל הטלוויזיה

אל  :  יעקב אורן

שר העבודה והרווחה אישר לנו תוספת של חמישה היתרי עבודה לטכנאים בשבתות .החלטה זו באה לאחר מאמץ של חודשים ארוכים בדרגים שונים ובהם משא ומתן לא קל בין שר העבודה והרווחה לשר החינוך והתרבות.כמו כן אנו מונעים כידוע לך מאז תחילת העונה מן הציבור של שוחרי הספורט בישראל את שידורי המשחקים בשבת .מוטלת עלינו חובה מן המעלה הראשונה להתגייס כבר השבת לכיסוי משחק אחד לפחות של הליגה הלאומית .אבקשך להכניס את השינויים המתאימים בסידור העבודה של הטכנאים ולאפשר את הקלטת המשחק על פי דרישת מחלקת הספורט .במידה ויהיה צורך בהיתרי עבודה לאותם טכנאים שכבר סיימו את מכסת עבודתם השבועית . אנא הודע לי ונפנה למשרד העבודה והרווחה כדי לקבל את ההיתרים המתאימים .                                                                                                       

בברכה, חיים יבין

עותק  :  יואש אלרואי 

פָארְסָה אמיתית. חודש קודם לכן ב- 26 באוקטובר 1986 ביקשתי ממנהל החדשות וממנהל הטלוויזיה, להסיט את שידור התוכנית “משחק השבת” לאחד מימי החוֹל בשבוע. לא היה טעם לקיים ולשַמֵר אותה בתנאים הנוכחיים. להלן המסמך בן 2 עמודים [11].

טקסט מסמך (1) : 26 באוקטובר 1986 . מכתב שנשלח על ידי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין באמצעות מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן אודות התוכנית “משחק השבת” העקרה ממשחקי הליגה הלאומית בכדורגל בשל מגבלות כוח אדם, עיצומים, שביתות, וסכסוכים בתוככי רשות השידור. (עמוד מס’ 1 מתוך 2. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : 26 באוקטובר 1986. מכתב שנשלח על ידי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין באמצעות מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן אודות התוכנית “משחק השבת” העקרה ממשחקי הליגה הלאומית בכדורגל בשל מגבלות כוח אדם, עיצומים, שביתות , וסכסוכים בתוככי רשות השידור. (עמוד מס’ 2 מתוך 2. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זה היה מצב נואש. המגבלות המטופשות והמאבקים הבלתי פוסקים בתוככי הטלוויזיה ורשות השידור שאבו ממני כמעט את כל כוחותיי והאנרגיות שלי. במקום להפיק, לערוך, ולשדר התעסקתי בקרבות ומלחמות אגו עם חלק מהמנהלים וחלק מהוועדים. הנה מסמך נוסף שהורץ על ידי למנהל הטלוויזיה חיים יבין ב- 9 נובמבר 1986.

טקסט מסמך : 9 באוקטובר 1986. מסמך נוסף שנשלח על ידי למנהל הטלוויזיה חיים יבין באמצעות מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן הדן בשידור התוכנית “משחק השבת”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : מכתבי למנהל הטלוויזיה חיים יבין מ- 10 ביולי 1989 הנוגע לשידורי ווימבלדון.

[2]  ראה נספח : ראה מכתבי למנהל הטלוויזיה מ-  14 בפברואר 1988 המשבח את עובדי חטיבת ההנדסה.

[3]  ראה נספח : מכתבי אל חיים יבין מנהל הטלוויזיה ב-  22 באוקטובר 1989 הנוגע לאימוצו של ששי אפרתי במחלקת הספורט.

[4]  ראה נספח : מסמך ה- EBU  מ- 9 במארס 1995.

[5]  ראה נספח : הידיעה פורסמה ע”י סוכנות הידיעות של AP  ב- 2 בספטמבר 1997 באמצעות כתב הספורט של הסוכנות סטפן ווילסון.

[6]  ראה נספח : ה- EBU מאשר קיזוז של % 50 בעלות זכויות השידורים שעל רשות השידור לשלם תמורת שידורי אליפות העולם  ה- 2  בא”ק, רומא  1987 + הטקסט של המנכ”ל אורי פורת המברך אותי על הפחתת המחירים.

[7]  ראה נספח : מסמך ה- EBU המפרט את התפתחות המחירים (EBU`s fee development).

[8]  ראה נספח : מכתבי לריצ’ארד באן ראש קבוצת המו”מ של ה- EBU  מ- 17 באוקטובר 1986 , הנוגע לעלייה התלולה של מחירי זכויות השידורים בחוזי הספורט של ה- EBU  , והשגות על מבנה הנוסחה לחלוקת הנטל הכספי.

[9]  ראה נספח : מכתב תשובתו של ריצ’ארד באן  אלי  מ-  3 בנובמבר 1986 הנוגע לזכויות הספורט במסגרת חוזי ה-  EBU.

[10]  ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה חיים יבין למנהל כוח אדם שלו מר יעקב אורן מ- 26 ב נובמבר 1986, הדן בתוספת חמישה היתרי עבודה נוספים בשבתות מטעמו של שר העבודה והרווחה.

[11]  ראה נספח : מכתבי ליאיר שטרן וחיים יבין מ- 26 באוקטובר 1986 המבקש לבטל את שידור “משחק השבת” בשבתות ולהעתיקה לאמצע השבוע , בהיעדר היתרי עבודה המאפשרים לצלם את משחקי הכדורגל בשבתות , עליהם נשענת שידור התוכנית בשבת.

סוף הפוסט מס’ 618. הועלה לאוויר ביום שישי – 29 ביולי 2016.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *