פוסט מס’ 763. עיתונאות (1). פוסט מס’ 763. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 31 באוגוסט 2018.    

פוסט מס’ 763.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

———————————————————————————————

פוסט חדש מס’ 763 : הועלה לאוויר ביום שישי – 31 באוגוסט 2018.

———————————————————————————————

פוסט מס’ 763. עיתונאות (1).  פוסט מס’ 763. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 29 באוגוסט 2018.

טקסט מסמך : יום שישי – 24 באוגוסט 2018. זהו מוסף “המשבצת” של העיתון “מעריב” בעריכת ליאור ליאני ש- פרסם לפני שבוע חידת “סודוקו קטלני” הקשה ביותר שפגשתי בחודשים האחרונים. אין אושר גדול יותר מלהביס מידי יום שישי את חידות ה- “סודוקו הקטלני” גם את ה- Super קטלניים שביניהם. (באדיבות העיתון “מעריב”).  

יוֹשְרָה. הַסֶפֶר : “תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים”.  

“יוֹשְרָה” היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות “יוֹשְרָה” עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין “סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…” (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס’ 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד”ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים”, והם משיבים בקצרה : “אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות”. חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו”ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה”ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ”ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו “מִשְלֵי” בתנ”ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל”א פרקים וכ- 850 פסוקיםחזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ”כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. “לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה” אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, “לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק, וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים”. איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O’connell (דניאל או’קונל 1847 – 1775) מוסיף : “שום דבר איננו נָכוֹן באופן פוליטי אם איננו נָכוֹן במובן מוּסָרִי”. לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים” בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : “אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים”. חובה לקרוא את הספר המצוין, תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים” (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי “פקר – הוצאה לאור בע”מ”). הוא לפחות מומלץ לעיון וקריאה.

מוטי קירשנבאום ז”ל (2015 – 1939).

אוטוטו חולפות להן שלוש שנים מאז מותו בטרם עת של מנהיג השידור הציבורי לדורותיו מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל. עִתוֹת הזמנים שחולפים ביעף מסבירים טוב יותר ומפרשים כהלכה ביתר שֵאת את חשיבות נסיקתו והופעתו הווירטואוזית החד פעמית של מוטי קירשנבאום ז”ל בשמי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (זאת שנקראה פעם “הטלוויזיה הכללית”) וברקיע רשות השידור במשך תקופה של שנות דור בין 1968 ל- 1998. מוטי קירשנבאום ז”ל איננו עוד איתנו אולם הוא קיים עמנו. הוא מֵת אבל לא עבורי מפני שדמותו ורוחו נוכחים עִמִי בכל צעד ושעל שאנוכי פוסע גם בעצם היום הזה של יום שישי – 31 באוגוסט 2018. מוטי קירשנבאום ז”ל  לא מֵת משום שהוא האחד והיחיד שאין בִּלְתּוֹ. קיימים עוד אנשים ערכיים, בעלי יושרה, מוּסָר, ודֶרֶךְ אֶרֶץ, ישנם עוד אישים חושבים, יצירתיים, ורציניים במערכת – אולם הוא היה הטוב מכולם משכמו ומעלה גבוה מכל העם. כישרונו ופועלו הטלוויזיוני הבלתי נשכח העניקו לו מורשת ובמידה רבה גם חיי נצח, אבל לא רק. מוטי קירשנבאום היה עִילוּי אֱנוֹשִי גם בלעדי פרס ישראל לטלוויזיה שהמדינה העניקה לו ב- 1976 בהיותו בן 37 בלבד. עָצוּב ומַר שהאיש הנַעֲלֶה הזה שָב לעָפָרוֹ בטֶרֶם עֵת.kirshenbaum 18 טקסט תמונה :  קיץ 1967. לוס אנג’לס – ארה”ב .הימים ההם – הזמן ההוא לפני 51 שנים.  מוטי קירשנבאום ז”ל בצעירותו (ראשון מימין בן 28) הוא סטודנט לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA רבת המוניטין בלוס אנג’לס – ארה”ב יחדיו עם ידידים ישראליים ברחובות העיר לוס אנג’לס. התמונה הוענקה לי באדיבות יאיר גורן בן קיבוץ אפיקים (ראשון משמאל בן 27). שני האנשים העומדים בתווך אינם מזוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1994. מנכ”ל רשות השידור מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל (שני מימין) בחברת שני בכירי רשות השידור הכפופים לו סמנכ”ל הכספים מוטי לוי (קיצוני מימין) והיועץ המשפטי שלו ברמה גבוהה פרופסור עמית שכטר (שלישי מימין), ו- יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור עו”ד מיכה ינון. (התמונה באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1996. מנכ”ל רשות השידור מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל (קיצוני משמאל) בחברת שלושת בכירי רשות השידור הכפופים לו דובר רשות השידור צבי לידר (ראשון מימין), היועץ המשפטי פרופסור עמית שכטר, היועץ המיוחד נקדימון “נקדי” רוגל ז”ל (שני משמאל), ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גב’ רינה שפירא מי שהחליפה בתפקיד ב- 1995 את יו”ר הוועד המנהל הקודם מיכה ינון. (התמונה באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1994. מנכ”ל רשות השידור מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל (שני משמאל) בחברת היועץ המשפטי שלו פרופסור עמית שכטר (קיצוני משמאל) יחדיו עם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל. שני מימין קצת מאחור הוא איש ביטחון שאיננו מזוהה בשמו. (התמונה באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1994. מנכ”ל רשות השידור מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל (מימין) בחברת היועץ המשפטי של רשות השידור פרופסור עמית שכטר (משמאל). (התמונה באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח”כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה חיש מהר כמופרך לחלוטין. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי השגוי של מנכ”ל רשות השידור ב- 2002, אלה שהציבו אותו בטעות שלוש שנים לפני כן בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ועכשיו הדיחו אותו לאלתר. הוא יוסף בר-אל סוּלָק ב- בוֹשֶת פָּנִים מרשות השידור (!). ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו”ד מֶנִי מַזוּז הדיחה אותו גם אם באיחור רָב ב- בוֹשֶת פָּנִים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שְחִיתוּת ושוֹחַד מָסַךְ והושם בקֶרֶן זָוִוית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ”ל רשות השידור הכושל יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל ב- 2005, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. בין היתר מנכ”ל יוסף בר-אל ההוא הואשם בשחיתות ושוחד מסך, ונחתך מהמערכת לתמיד. לעַד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 763. עיתונאות.  פוסט מס’ 763. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 29 באוגוסט 2018.

עיתונאות 1.

מר נוחי דנקנר הוא אדם עשיר ו/או היה איש עשיר, תמיד איש רודף מָמוֹן לא ישר (בלשון המעטה) אולם מחושב במסווה של בן אנוש כאילו מאופק בעל אורך רוח, שדמותו כאילו שופעת קסם אישי. מדובר ב- פושע פלילי מתוחכם ושָקוּל שהיה עד לפני זמן קצר אחד מעשירי ישראל המשפיעים ביותר במשק. הרכב של שלושה שופטי בית המשפט העליון דוד מינץ + גיל הנדל + ג’ורג קרא דחה את ערעורו פה אחד ביום רביעי – 29 באוגוסט 2018, ושָב והרשיע אותו בתרמית חמורה ו- מנובזת של עבירת ניירות ערך הנוגעת להרצת מניות IDB, ושלח אותו לכלא לשלוש שנים. שותפו לעבירה הקשה והמלוכלכת הזאת מר איתי שטרום חטף שנתיים מאסר בכלא. עיתונאית “TheMarker” יסמין גואטה רושמת היום (יום חמישי – 30 באוגוסט 2018) בכותרת ראשית בעיתון הכלכלה והעסקים של ישראל “דֶהמָארְקֶר” (מוסף מְעוּלֶה של עיתון מצוין בשם “הָאָרֶץ”), כי שלושת שופטי בית המשפט העליון קרעו לגזרים את טענות הערעור של נוחי דנקנר על הרשעתו בהרצת מניות והחמירו בעונשים שנפסקו לו ולשותפו לתרמית, איתי שטרום. עוד מוסיפה יסמין גואטה כי המנגנון הנכלולי שיצר הנוכל נוחי דנקנר עדיין לא פורק. עיתונאי ו- פרשן “TheMarker” איתן אבריאל קובע בפוסט הפרשנות שלו כי הרצת המניות ע”י נוחי דנקנר ואיתי שטרום הייתה מעשה קנוניה שנעשה במחשכים כדי לנפח את מניית IDB בשעה ששניהם ידעו כי הם ניצבים בצד הלא נכון של החוק. נוחי דנקנר הוא נוכל ושקרן. “שחקן” עלוב בעל הופעה ו- ביטחון עצמי, אולם איש של קלון גם כשהוא מבקר ומסתודד במוחְצָנוּת בחצרות רבנים, בזאת של הרב יעקב איפרגן “הרנטגן” מנתיבות, וחובש כיפה על ראשו. אייבראהם לינקולן כבר חיווה מזמן את דעתו אודות אנשים רמאים מסוגו של נוחי דנקנר באִמְרָתּוֹ המפורסמת, “…אתה יכול לרמות חלק מהאנשים כל הזמן, אתה יכול לרמות את כל האנשים חלק מהזמן, אולם אינך יכול לרמות את כל האנשים כל הזמן…”. שופטי בית המשפע העליון של מדינת ישראל אימצו את חוות דעתו זאת של אייבראהם לינקולן, אף על פי כן הקלו בעונשו של נוחי דנקנר ושלחו אותו לבלות מאחורי סורג ובריח רק שָלוֹש שנים במקום עֶשֶר.

טקסט מסמך (1) : יום חמישי – 30 באוגוסט 2018. העיתון “TheMarker” והעיתונאית יסמין גואטה דנים בעונשו של הנוכל העשיר נוחי דנקנר שנשלח לכלא. (באדיבות “הארץ” ומו”ל העיתון עמוס שוקן).

טקסט מסמך (2) : יום חמישי – 30 באוגוסט 2018. העיתון “TheMarker” והעיתונאית יסמין גואטה דנים בעונשו של הנוכל העשיר נוחי דנקנר שנשלח לכלא. (באדיבות “הארץ” ומו”ל העיתון עמוס שוקן).

עיתונאות 2. 

טקסט מסמך : יום רביעי – 29 באוגוסט 2018. עיתון “הארץ”. עמוד מס’ 2 – דעות ומאמרים. ב. מיכאל הוא עיתונאי מגוחך, בכיין כרוני וצפוי, ולכן לא חשוב וגם לא מעניין. אנוכי מנוי על “הארץ” וקורא קבוע את “הארץ” מאז מחצית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. אנוכי אוהב את “הארץ” וגם את אישיותו של מו”ל העיתון עמוס שוקן. הסתדרתי מאז וכמעט מתמיד עם “הארץ” גם בלעדי ב. מיכאל + גדעון לוי + דימיטרי שומסקי + רוגל אלפר. אמשיך לעשות זאת ללא ארבעת הצפויים, הרדודים, המשעממים, והחד כיווניים האלה גם בעתיד. (באדיבות “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן).

עיתונאות 3.

טקסט מסמך : יום רביעי – 29 באוגוסט 2018. עיתון “הארץ”. עמוד מס’ 11 – מאמרים ומכתבים. כנ”ל דימיטרי שומסקי. עיתונאי בכיין כרוני וצפוי ולכן לא מעניין וגם לא חשוב. (באדיבות “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן).

עיתונאות 4.

טקסט מסמך : יום רביעי – 29 באוגוסט 2018. עיתון “הארץ”. רוגל אלפר נכשל לפלס דרך בסבך תעשיית הטלוויזיה ולכן מוצא את פרנסתו כמבקר פוליטי ב- “הָאָרֶץ” במסווה של כאילו מבקר טלוויזיה. כתיבתו הפוליטית בגלימה של מבקר טלוויזיה כביכול היא תמיד צפויה, רוטינית, אותו דבר, חוזרת על עצמה, ולכן לא חשובה ואיננה מעניינת. אילו רוגל אלפר היה איש טלוויזיה מוכשר בעל יכולות הוא היה מוצא זה מכבר את מקומו בתעשיית ה- Media המורכבת והברוכה הזאת כשהוא מפיק, יוזם, עורך, וכותב בשורותיה, ולא כותב ב- “הָאָרֶץ” אודותיה.  (באדיבות “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן).

עיתונאות 5.

משהו לא מסתדר במלאכת הבימוי המלאכותית והבלתי טבעית של ה- “Stand up” הנוגעת להצבתה וביצועיה של העיתונאית עמליה דואק בשעה שהיא מנהלת דיאלוג עם מגישת המהדורה קרן מרציאנו באולפן החדשות של חברת החדשות המשותפת לערוצים 12 / “קֶשֶת” ו- 13 / “רֶשֶת”. פרספקטיבת הצילום הפתוחה ב- Long shot של אחת המצלמות באולפן מציגה אותה את עמליה דואק בקצה ה- Frame הטלוויזיה הקונקרטי הזה כשהיא ניצבת מאולצת ו- עומדת מרוחקת מִידַי מהמגישה והמנחה המובילה המצוינת והקורקטית שלה בעלת נוכחות טלוויזיונית ו- אישיות סמכותית, קרן מרציאנו. בשעה שעמליה דואק ניצבת בריחוק ו- משוחחת מקצה פינת האולפן עם קרן מרציאנו היא נאלצת להפנות אליה רק את צדודיתה הימנית בלבד על ידי הפניית כתף ימין לצד ימין, כאילו לפזול, מבלי להישיר אליה מבט, פן תיאלץ להפנות בכך בעל כורחה את גבה ואת התחת שלה אל מול צופיה. כדי לא ליָיצֵר פוזיציית “Stand up” נגטיבית לא מנומסת, כופה עליה בימאי מהדורת החדשות המשותפת של ערוצים 12 + 13 פשרה מאולצת ולא נוחה וגם אנטי טלוויזיונית : להפנות את צדודיתה הימנית לעבר קרן מרציאנו ואת צדודיתה השמאלית כלפי צופיה. נדמה (לי) שעמליה דואק ניצבת ב- מֵיצָר ב- עמדה גופנית מאולצת, לא נוחה, ולא טבעית בתווך שבין המגישה שלה לבין קהל צופיה שלה. נראה (לי) שהיא לבטח מקווה שקרן מרציאנו תקצר ו- לא תאריך בשיחתה עמה הנוגעת ל- Lead in של המידע העיתונאי אותו היא אמורה למסור לציבור מייד באמצעות ה- Stand up (מידע העוסק בנוחי דנקנר ש- נשלח לכלא לשלוש שנים ע”י שלושת שופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל). נדמה (לי) שעמליה דואק המאולצת וחסרת הסבלנות מאבדת במשהו את הקשר הישיר עם קרן מרציאנו מפני שאנשים רגילים מדברים בדרך כלל איש אל רעהו פנים אל פנים, מוּל (Enface), ולא ב- צדודית, לא ב- פרופיל. לאחר סיום שיחת ה- Lead in עם קרן מרציאנו, עמליה דואק מסתובבת שמאלה, ובאמת מישירה את מבטה ו- עיניה מול צופיה אולם אז היא מפנה בעל כורחה חלק מ- גבה וחלק מהתחת שלה כלפי ולעבר קרן מרציאנו ואורחיה באולפן. מדובר בהגשה לא טבעית, בטלוויזיה מסורבלת ולא מנומסת הדורשת תיקון.

טקסט תמונה : יום רביעי – 29 באוגוסט 2018. אולפן החדשות של חברת החדשות המשותפת לערוצים 12 / “קשת” + 13 / “רשת”. Frame הצילום יוצר ריחוק רב בין עמליה דואק (מימין) לקרן מרציאנו (מרוחקת בתווך בחולצה בהירה) למרות ששתיהן שייכות לאותו Team הגשה והנחייה של חברת החדשות המשותפת לערוצים 12 + 13. פרספקטיבת הצילום הפתוח באולפן ב- Long shot מעצימה את המרחק הפיזי ו- חושפת את עמליה דואק (מימין) משוחחת בפרופיל ב- Stand up מאולץ ולא נוח עם המגישה המובילה שלה קרן מרציאנו בטרם מסירת האינפורמציה המשפטית לציבור צופיה העוסקת בהרשעתו של נוחי דנקנר. מדובר בטלוויזיה מאולצת, לא מנומסת, לא נוחה, נוּקְשָה, ומסורבלת הדורשת תיקון. (באדיבות חברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 / “קשת” + 13 / “רשת”).

טקסט תמונה : יום רביעי – 29 באוגוסט 2018. אולפן החדשות של חברת החדשות המשותפת לערוצים 12 / “קשת” + 13 / “רשת”. Frame הצילום יוצר ריחוק רב בין עמליה דואק (מימין, קרובה למצלמה) לקרן מרציאנו (מרוחקת בתווך בחולצה בהירה) למרות ששתיהן שייכות לאותו Team הגשה והנחייה של חברת החדשות המשותפת לערוצים 12 + 13. עמליה דואק (מימין) מתייצבת ב- Stand up בקצה האולפן מול צופיה ומספרת להם את סיפור העלילה בו שלושת שופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל מחליטים לשלוח את נוחי דנקנר לכלא לתקופה של שלוש שנים בגין הרצת מניות לא חוקית, ואז בעל כורחה היא מפנה את גבה ואת התחת שלה למגישה המובילה שלה קרן מרציאנו. מדובר בטלוויזיה מאולצת, לא מנומסת, לא נוחה, נוּקְשָה,  ומסורבלת הדורשת תיקון. (באדיבות חברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 / “קשת” + 13 / “רשת”).

ה- “Stand up” של כתבי הטלוויזיה באולפן הטלוויזיה היום הוא מוּצָר ו- מעמד משופר של ה- “Seat up” באולפן הטלוויזיה הַיָשָן שנברא לפני עשרות שנים. התצלום העתיק המובא כאן עכשיו בהמשך הטקסט ו- מציג את אולפן “מבט” היָשָן – נוֹשָן ההוא (היה ממוקם בראשית 1975 באולפן ב’ בקומה ב’ בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים), ואת ה- “Seat up” הטלוויזיוני הראשון בתולדות שידור חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- “מבט”. בתמונה הישנה הזאת נראה הכתב המדיני אֵלִימֶלֶךְ רָם ז”ל יושב מימין ומוסר את האינפורמציה העיתונאית שלו לציבור לצִדָם של שני המגישים חַיִים יָבִין (במרכז, בן 43) ואֲרְיֵה אוֹרְגָד (משמאל, בן 36). זאת  הייתה גם צורת מבנה ההגשה הראשונה בהיסטוריה ב- צֶמֶד (במקום יחיד) שֶל מהדורת “מבט” בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. ההגשה הכפולה ב- אולפן “מבט” פלוס “Seat up” של הכתבים לצדם של המגישים, היו פרי רעיונו של דן שילון מנהל חטיבת החדשות דאז. דן שילון מונה למנהל חטיבת החדשות בנובמבר 1974 ע”י ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן העדיף אותו את דן שילון על פני שני המועמדים האחרים דאז חיים יבין ומוטי קירשנבאום ז”ל, לתפקיד היוקרתי ורב האחריות.
yavin 2

טקסט תמונה : חורף 1975. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. מדובר ב- עשיית חידוש מפליג באולפן “מבט” בקומה ב’ של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מנהל חטיבת החדשות דן שילון הוגה לראשונה את רעיון ההגשה בצמדים של מהדורות “מבט”. צמד המגישים הם חיים יבין (במרכז בן 43) ואריה אורגד (משמאל בן 36). מימין, “Seat up” של אלימלך רם (אז, בן 46) הכתב המדיני של חטיבת החדשות. מאחור מוקרנת ברקע תמונתו של אריאל “אריק” שרון באמצעות טכנולוגיה טלוויזיונית מיושנת של מקרן אחורי (Rear Projection). (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עיתונאות 6.

תוכנית הספורט “הנינג’ה הישראלי” המשודרת בערוץ 12 / “קשת” גורפת מדרוג בעלת כורחה מבלי להתאמץ. המפיק הראשי של “הנינג’ה הישראלי” מר שי בן סעדון יִיבֵא את הפורמט מארה”ב אולם החמיץ הזדמנות פז להפוך אותה בישראל מתוכנית בידור טריוויה המונית – טלוויזיונית ל- תוכנית בידור איכותית המיועדת גם לילדים, נוער, ומבוגרים חושבים. “הנינג’ה הישראלי” הייתה אמורה להיות תוכנית רוויית ידע בתחומי האימון הספורטיבי המדעי, בתחום הַתְּזוּנָה ה- רב גונית והמגוונת (פלוס כמויות) של כל בן אנוש (חייבת להיות תמיד בריאה), בתחומי האנטומיה והפיזיולוגיה של הספורט, ובתחום הפסיכולוגיה של הספורט. שי בן סעדון בחר מראש בשני מגישים – מנחים / דוגמנים “שרופים” ומשומשים על המרקע של ערוץ 12 בדמותם של רותם סלע ואסי עזר. מדובר בהנחיה רכילותית זולה, קלת דעת, ו- מטופשת, ממותקת, רדודה, שטחית ומחורבנת של שניהם, ברמה של גן ילדים. ה- Commentary של אסי עזר ורותם סלע הוא דַל, רָש, ועֲנִי. במילה אחת : עָלוּב. אינני מכיר את רותם סלע ואסי עזר. מעולם לא ראיתי אותם, לא נפגשתי עמם, ולא שוחחתי עמם. וודאי שכבודם מונח במקומם, אולם ההגשה וההנחיה הטלוויזיונית שלהם את “הנינג’ה הישראלי” היא ילדותית וחנטרישית. כלום. לצופי ערוץ הטלוויזיה מס’ 12 הפועל תחת אחריותו של המנכ”ל אבי ניר מגיע הרבה יותר. הצופים רק לא יודעים שהם ראויים ל- הרבה יותר, יותר משעשועים. מגיע להם פס קול משופר מצויד ב- מֵידָע מדעי רציני ועשיר שהם אינם מקבלים אותו. נוצר כאן פרדוקס : מדובר בחבורה גדולה של צופי טלוויזיה בארץ כאילו נָכים (מניבה כמות מדרוג ורייטינג נאים עבור ערוץ 12), ש- מתבוננת בתאווה ב- “הנינג’ה הישראלי”, ו- כל אחד מהם מָשוּל למישהו ש- כאילו נולד בחדר אטום ו- סוּמָא בארובה. מישהו ו/או מישהי שאינם יודעים ולא מודעים לעובדה כי הם בעצם כלל לא נָכִים, אלא הפקת “הנינג’ה הישראלי” הופכת אותם בכוח ל- נָכִים, וכי במקומות ומחוזות טלוויזיוניים אחרים ניתן לראות את מראות האלוהים בעיניים צלולות ולהאזין ל- Commentary מסוג שונה בעל ערך, ולא דַל וסתמי מהסוג שמציעים, מפיקים, ו- מספקים להם שני אנשים מבוגרים, אסי עזר ורותם סלע. אסי עזר ורותם סלע הם צמד טלוויזיוני טפל. גם מצבם של שני אנשי התגבורת מערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, בורים בתחום, רותם ישראל וניב רסקין איננו שפיר וכלל לא מזהיר. אילו שי בן סעדון היה איש טלוויזיה רציני הוא היה מוצא על נקלה שני צמדי שידור לא מוכרים אולם מוכשרים פי 1000 יותר מרותם סלע / אסי עזר + רותם ישראל / ניב רסקין. מדינת ישראל רווייה בגברים ונשים מוכשרים בעלי ידע בתחום. אילו שי בן סעדון היה איש טלוויזיה בעל משקל ואופק הוא היה מגייס לצד ציוותי השידור שלו גם פרשנים ופרשניות ברמה של רופאים ורופאות ספורט פלוס אנשי מדע בתחום הנחקר והנחשף, כמו לדוגמא ד”ר גלעד וויינגרטן והפיזיולוג מולי אפשטיין (שניהם בעלי ניסיון רב בתחום פרשנות הספורט בטלוויזיה, אבל לָאו דווקא הם). סדרת התוכניות “נינג’ה ישראל” רווייה בהמון, באין סוף הפסקות ו- “רגעים ו- שטחים מתים” בעת השידורים בין הביצועים השונים של הספורטאים / ספורטאיות המבצעים והמבצעות את המעברים מעל משימות המכשולים המגוונות. נוצרים חללים שמשוועים לפרשנות והסברים טלוויזיוניים מדעיים (ברמה פופולארית). את החללים הללו היו יכולים למלא הפרשנים והפרשניות המיועדים בדברי הסבר על מבנה הַשֶלֶד שלנו, פלוס אנטומיית השרירים, פלוס מאמצים אנאירוביים, פלוס הבהרת המונח הפיזיולוגי “חוב חמצן”, פלוס תחל + אחז + פעולת השרירים המתחברים לעצמות השונות ובעת כיווצם ופשיטתם מניעים את גופנו בכיוונים תלת ממדיים, פלוס הבריאה האלוהית הנפלאה את המנופים היפים והאסתטיים אך הבלתי יעילים של שרירי גופינו המניעים את תנועת עצמות האברים שלנו, פלוס היחס בין הפעלת כוח למסת הגוף, פלוס המבנה והיחסיות בין החלק העליון השרירי והמפותח של גוף האדם לרבות זרועותיו בעת מצבי תלייה על המכשירים השונים לבין הצורך במשקל נמוך של החלק התחתון של הגוף, פלוס נושא כיווץ שרירים איזומטרי בהיעדר תנועה הנראית לעיין ו/או במצב של כמעט חוסר תנועה, פלוס גמישות השרירים והמפרקים, פלוס ניצול התנופה בתרגילים על מכשירי הנינג’ה השונים, פלוס הסבר ברמה פופולארית אודות פיזיולוגיית המאמץ של גוף הספורטאי והספורטאית. במקום פרשנות רלוואנטית ברמה בסיסית נידונים צופי ערוץ 12 להקשיב ולהאזין לאינפורמציית הרכילות ריקה מתוכן, חסרת תכלית, ומחורבנת של אסי עזר ושל בת בריתו רותם סלע. שי בן סעדון הוא מפיק טלוויזיה מעתיקן שאיננו חושב עד הסוף, וגם לא איש יוֹצֵר. מי שהיה אמור לשכלל את המקור האמריקני בארץ נותר בתחתית הסולם הטלוויזיוני יחדיו עם אסי עזר ורותם סלע וגם יחדיו עם רותם ישראל וניב רסקין.

ניב רסקין מצטייר ב- “הנינג’ה הישראלי” בערוץ 12 כגרסה חובבנית של שַדָּר טלוויזיה ישראלי מצוי. צריך לזכור שמדובר בכמעט שַדָּר הכדורסל הלאומי שלנו מטעמו של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. ניב רסקין הוא יותר מ-אכזבה. הוא סקנדל.

ניב רסקין, כמעט שדר הכדורסל הלאומי מטעמו של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, הוא האכזבה הגדולה ביותר כאן בצוות השידור המרובע של “הנינג’ה הישראלי”. מדובר בסקנדל, גם מפני שהוא ניב רסקין עושה כל מאמץ לחשוף את עצמו כאיש טלוויזיה יָרוּד, אנטי נָבוֹן, וחוֹבֵבָן שאיננו בקי בחומר. אגב, זה אותו ניב רסקין שמציב לידו שני פרשני כדורסל מצוינים, את גור שלף ואת שי האוזמן, בשעה שהוא משדר ישיר לציבור צופי הטלוויזיה בארץ משחקי כדורסל כל כך פופולאריים ומוכרים היטב לציבור, אולם מוותר ביודעין דווקא כאן ב- “הנינג’ה הישראלי”, על פרשן ו/או פרשנית צמוד/ה כשהוא משדר Play by play מקצוע ספורט תחרותי אישי שאיננו ידוע, לא מוכר, ו- לא נהיר לו (גם לא לציבור). תחרות הספורט האישית השאפתנית הזאת של מעבר מכשולים סבוכים ומְגֻוָונִים (חלק מהם בעלי דרגות קושי גבוהות) במסלול “נינג’ה ישראל”, דורשים מיומנות גופנית וורסטילית (חלקה אנאירובית) שונה מזאת של שחקני כדורסל. ניב רסקין המדקלם נכנס לנעליים גדולות מכפי מידותיו, לוקח אחריות שאין לו, ובדרכו הכושלת נסמך על שותפתו רותם ישראל שתושיע אותו. אין סיכוי. מגוחך, מפני שגם רותם ישראל מקרטעת בעצמה. ניב רסקין איננו הראשון וגם לא האחרון שמסכים לעשות צחוק מדמותו ואישיותו הטלוויזיונית בתחום שאֵין לוֹ כל מושג בו והוא איננו שולט ביסודותיו, תמורת נזיד דולרים. החמצה. שי בן סעדון החמיץ את השעה להפוך את “הנינג’ה הישראלי” מתוכנית בידור טריוויה נְמוּשָתִית מצוידת ב- Voice over ברמה נמוכה ל- תוכנית בידור ערכית וגם חינוכית אפופת מדע, פלוס חשיבה ו- מחשבה. כזאת שמבקשת את צופיה לא רק להיהנות, אלא מכריחה אותם גם להפעיל את תאי המוח האפורים שלהם, ובסופו של דבר גם להפיק יותר מִדְרוּג ורֵייטִינְג.

הערה שלי : בשנים 1965 – 1963 למדתי במדרשה למורים לחינוך גופני וספורט (היה מדובר במדרשה נחשבת ברמה גבוהה) פלוס מתמטיקה, את מקצועות האנטומיה והפיזיולוגיה של המאמץ אצל ד”ר דוב אלדובי ז”ל ואת מקצוע הפיזיולוגיה אצל ד”ר יעקב “יענקל’ה” קפלנסקי. שניהם היו מורים ידענים ברמה גבוהה במיוחד. שני הספרים המופיעים מייד בהמשך הפוסט הקונקרטי מס’ 763 והעוסקים בתורת גוף האדם, “The Machine of The Body” (יצא לאור לראשונה ב- 1937 באוניברסיטת שיקאגו) ו- “The Human Body” (יצא לאור ב- 1932 בלונדון), הם ישנים / עתיקים אולם אף על פי כן מהווים ספרות מקצועית מרתקת ורלוואנטית מפני שהשלד פלוס מערכת השרירים והמערכת הפיזיולוגית של גוף האדם לא השתנו ונותרו כמות שהם מאז בריאתנו ע”י הקב”ה בורא עולם. גוף האדם הוא יצירה חכמה ו- יפהפייה, אסתטית, וחושנית מאין כמותה. לכל שריר רצוני יש את האנטגוניסט שלו (יש להבדיל כאן בין שרירי השלד הרצוניים לבין שרירים בתוך גופינו למשל הַלֵב משאבת הדם שלנו, שהוא שריר מופלא בלתי רצוני שמסוגל לפעול מרגע לידתנו ללא הפסקה במשך 120 (מאה ועשרים) שנים. לא פחות ממדהים. זיהוי שמות השרירים הרצוניים המשורטטים בשני הספרים נעשה בשפה האנגלית / לטינית. למשל : שריר ה- Biceps של הזרוע מתורגם לעברית כ- “שריר התאומים” של הזרוע (אחראי על כיפוף מפרק המרפק והבאת וקירוב האמה של היד אל הזרוע של היד). השריר האנטגוניסט של ה- Biceps הוא ה- Triceps (מתורגם לעברית “השריר ה- תלת ראשי” של הזרוע (אחראי על יישור המרפק וגם נעילתו ופשיטתו ע”י הרחקת האמה מהזרוע). ד”ר דוב אלדובי דרש מאיתנו מהסטודנטים שלו במדרשה לחינוך גופני וספורט במכון ווינגייט להכיר ולדעת בע”פ את כל שרירי גוף האדם בשמם הלועזי (!). ספריית העבודה הענפה והרחבה שלי בדירתנו הפרטית ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב כוללת בתוכה גם עשרות ספרים שדנים בתורת גוף האדם, בגנטיקה שלו, ובמתמטיקה הפיזיקלית של תנועת גוף האדם (Biomechanics of Human Motion ו- Kinesiology) במקצועות הספורט השונים, לרבות ספרו המצוין, המעניין, והחשוב של פרופסור יחיאל גוגנהיים ז”ל, “תזונה”  (בעברית) שיצא לאור בארץ ב- 1954 ונותר רלוואנטי מאוד גם בימינו אלה של אוגוסט 2018. ועוד הערה : גוף האדם של הגבר והאישה הוא יצירה אלוהית אסתטית, יפהפייה, וחושנית. פנומנאלית. מעשית ושימושית מחד, ואמנותית מאידך. אלוהים ברא את גוף האדם בשלמות על חשבון מנופי שרירים יפים שרובם אינם יעילים. קחו למשל לדוגמא את השריר הכתף היפהפה ה- Deltoid (מתורגם לעברית כשריר “הַדֶלְתָּא”). שריר “הדלתא” כשהוא מעוצב, מאומן, ומפותח מעניק לגבר מראה מצודד ומרשים יותר מאשר כתפיים “רזות” ונפולות. שריר “הדלתא” אחראי על הרמת היד הצידה וגם הנפתה מעלה. אולם הוא פועל כמנוף לא יעיל של הרמת והנפת היד הצידה מפני שהוא מחובר לחלק העליון של עֶצֶם הזרוע ולא לחלק התחתון של עצם האמה. מנופי התנועה ה- תלת ממדית של גוף האדם היא בְּרִיאָת פֶּלֶא אבל לא בהכרח יְצִירָה יְעִילָה.

טקסט מסמך (1. א’) : הספר הנ”ל “THE MACHINERY OF THE BODY” יצא לאור בפעם הראשונה ב- 1937 ע”י אוניברסיטת שיקאגו בארה”ב. הספר נקנה ו- נרכש על ידי בשנים 1965 – 1963 בעת לימודיי חינוך גופני וספורט והוראת המתמטיקה במדרשה במכון ווינגייט ושוכן כלאחר כבוד על מדף הספרייה בחדר העבודה שלי בדירתנו ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב.

טקסט מסמך (1. ב’) : הספר הנ”ל “THE MACHINERY OF THE BODY” יצא לאור בפעם הראשונה ב- 1937 ע”י אוניברסיטת שיקאגו בארה”ב. הספר נקנה ו- נרכש על ידי בשנים 1965 – 1963 בעת לימודיי חינוך גופני וספורט והוראת המתמטיקה במדרשה במכון ווינגייט ושוכן כלאחר כבוד על מדף הספרייה בחדר העבודה שלי בדירתנו ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב.

טקסט מסמך (2. א’.) : הספר הנ”ל “The Human Body” יצא לאור בפעם הראשונה ב- 1932 בלונדון – אנגליה. הספר נקנה ו- נרכש על ידי בשנים 1965 – 1963 בעת לימודיי חינוך גופני וספורט והוראת המתמטיקה במדרשה במכון ווינגייט ושוכן כלאחר כבוד על מדף הספרייה בחדר העבודה שלי בדירתנו ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב.

טקסט מסמך (2. ב’.) : הספר הנ”ל “The Human Body” יצא לאור בפעם הראשונה ב- 1932 בלונדון – אנגליה. הספר נרכש על ידי בשנים 1965 – 1963 בעת לימודיי חינוך גופני וספורט והוראת המתמטיקה במדרשה במכון ווינגייט ושוכן כלאחר כבוד על מדף הספרייה בחדר העבודה שלי בדירתנו ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב.

טקסט מסמך (3) : שלד גוף האדם.

טקסט מסמך (4) : 4.1. השרירים הבולטים של גופנו מאחור ושל הצוואר מאחור (משמאל, השרטוט נסמך על מבט מאחור). 4.2 שרירי עצם השכמה והזרוע (מימין, השרטוט נסמך על מבט מאחור).

טקסט מסמך (5) : 5.1. מערכת השרירים של הכתף + החזה + הזרוע (משמאל, השרטוט של מבט מלפנים). 5.2. מערכת השרירים העיקרית של בית החזה (מימין, השרטוט של מבט מלפנים).

טקסט מסמך (5. א.) : מערכת השרירים של דופן האחורי של הכתף + שרירי הזרוע של היד (שרטוט של מבט מלפנים).

טקסט מסמך (6) : 6.1. שרירי פנים האמה של היד (משמאל, השרטוט של מבט מבפנים). 6.2. השרירים העמוקים יותר של פנים אמת היד (מימין, של מבט מבפנים).

טקסט מסמך (7) : 7.1. שרירי גב אמת היד (משמאל, שרטוט של מבט על גב אמת היד). 7.2. השרירים העמוקים יותר של גב אמת היד (מימין, שרטוט של מבט על גב אמת היד).

טקסט מסמך (8) : 8.1. שרירי כף היד והאצבעות (משמאל, מבט על פנים כף היד). 8.2. שרירי כף היד (מימין, מבט על גב כף היד).

עיתונאות 7.

הכתבה הנרחבת “Baby Burma” ששידרה העיתונאית – שדרנית הטלוויזיה היפה והמצוינת הילה אלרואי לאחרונה במהדורת החדשות של ערוץ 10 אודות משלחת של רופאים ואחיות ישראליים מבקרת ב- בורמה כדי לסייע לנשים ב- עת לידה בבית חולים מאולתר בבורמה, הייתה בי”ס לעיתונאות. הילה אלרואי היא עיתונאית עַל. היא איננה רק נאה ואסתטית על המסך, אלא גם בעלת ידע רב בתחום הבריאות, הגיונית ומאופקת, ו- מתנסחת היטב בתמציתיות ובקצרה. הילה אלרואי היא מתווכת מידע מיטבית בין מסך הטלוויזיה לבין צופי הטלוויזיה היושבים בכורסה בסלון ביתם. אנוכי אוהב אותה.

עיתונאות 8.

ושוב חוזר הניגון : שני מאמני הכדורגל הכושלים אלי אוחנה (היום, פקיד בכיר בהנהלת קבוצת הכדורגל של בית”ר ירושלים תחת בעלותו של משה חוגג וגם פרשן רדוד לשעבר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) ואלישע לוי (היום, מאמן קבוצת הכדורגל של מכבי פ”ת) נפגשו על כר הדשא. מכבי פ”ת הביסה בביתה את בית”ר ירושלים 1:4 במחזור המשחקים ה- 1 בליגת העַל של עונת 2019 – 2018. תוצאה נחמדה במשחק משעמם.

עיתונאות 9.

תאגיד “כאן” הקרין לאחרונה בשידור חוזר בשני חלקים את התוכנית התיעודית המרתקת והמקיפה “ציידי המרגלים”, (בימאי : אייל תבור, עריכה ותסריט : רועי בן עמי, ייעוץ היסטורי, תחקיר, ותסריט : שלמה נקדימון, ובהשתתפות של עשרות אנשים נוספים בתחומים הרבים והשונים של תעשיית הטלוויזיה). “ציידי המרגלים” שודרה לראשונה ב- ערוץ 1 ז”ל ב- 2016 תחת ידיהם האמונות ההם של המפיק ששי אפרתי ומנהל סרטי תעודה בשידור הציבורי הטלוויזיוני ההוא איתי לנדסברג (שני אישי הטלוויזיה המוצלחים האלה רבי ניסיון, מעש, ו- שגשוג בערוץ 1 לא התקבלו לעבודה ע”י וועדות הקבלה של תאגיד “כאן” ונותרו בחוץ). ערוצים 12 + 13 ממשיכים לשדר את תוכניות הַנֶפֶל הבידוריות גורפות המדרוג כמו “מאסטר שף” פלוס “האח הגדול” פלוס “נינג’ה ישראל” אולם תאגיד “כאן” נטול יחסי ציבור ושיווק, לוקח את האיכות והתהילה.

עיתונאות 10.

מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן היו שני המצופים שלי באוקיינוס טלוויזיוני סוער במשך שבע שנים שבין 1993 ל- 2000.

עיתונאות 11.

אורי אבנרי ז”ל (2018 – 1923).

טקסט מסמך : יום שלישי – 28 באוגוסט 2018. עיתון “הארץ”. כותרת של פוסט חנפני ומאוד לא מרשים של עוזי ברעם לזכרו של אורי אבנרי ז”ל. לא ראיתי את עוזי ברעם יוצא חוצץ מוֹחֵה בריש גלי נגד הפוסט המבולבל, שגוי לחלוטין, ולא נכון  ההוא בכל פרט מפרטיו שכותרתו “צ’רצ’יל המנוול”, אותו כתב אורי אבנרי ז”ל ב- 16 ביולי 2016 והודפס בעיתון “הארץ”. (באדיבות “הארץ” ומו”ל העיתון עמוס שוקן).

גיחכתי למקרא הפוסט המתרפס הנ”ל פרי מקלדתו של עוזי ברעם. בעיקר בשעה שהוא מספר לי בסיומו של הפוסט המדובר, “המטכ”ל הלבן של אורי אבנרי”, ורושם כלהלן, “…הזכרתי להם (הערה שלי : הכוונה לאורי אבנרי ז”ל ולרעייתו רחל ז”ל) את המאמרים על המטכ”ל הלבן ואמרתי, שהם היו בשבילי קרן האור הגדולה שבקעה מ- “העולם הזה”…”. ניסוח מופרך שגובל ב- חנפנות והתרפסות. ובכן, אור השחר שבקע מעל הרי עבר הירדן וקרני השמש הראשונות שהציצו מעל הרמה הסורית המשקיפה על אגם הכינרת והאירו את השדות החקלאיים המטופחים והמעובדים של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן רוויים במטעי פרי הדרים, שדות האספסת והתלתן, משטחי המרעה, הערוגות הארוכות של שתילי סלק בהמות, מישורי שדות התבואה ברמת סירין, מטעי הבננות והכרמים, גן ירק וגן בית, ה- אקוודוקט עשוי בטון שנושא בתעלתו מים חיים לאדמות אפיקים, הם היו עבורי כ- נער ועבור כולנו בקיבוץ אפיקים קרני האור הגדולות. איזה “העולם הזה” ואיזה נעליים. ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון היווה קרן אור ענקית. יצחק רבין היה קרן אור גדולה. וודאי משה רבנו התנ”כי. אבל “העולם הזה” של אורי אבנרי ממנו בקעה קרן אור גדולה…??? ועוד דבר : בשעה שחיילי ואנוכי מחרפים את נפשנו בקרבות ב- ביירות (בירת לבנון) במלחמת לבנון ה- 1 ב- 1982 למען ביטחונה של מדינת ישראל מחליט אורי אבנרי בליווי שתי עוזרותיו הצלמת ענת סרגוסטי והכתבת גב’ שרית ישי להיפגש ב- 3 ביולי 1982 עם הארכי טרוריסט ורב מרצח יאסר עראפאת מנהיג ארגון הטרור אש”ף באחת המחילות של אחד מגדול אויבינו באחת משכונות ביירות המערבית, בשם כאילו מדיניות השלום הגאה שלו. יעני, אורי אבנרי הוא איש רודף שלום ואילו אנוכי קצין קרבי בצה”ל בעל משפחה ואב לשלושה ילדים רכים בשנים הנלחם בחזית הקדמית למען מדינתו, אני הוא איש מחרחר מלחמות (הערה שלי : אנוכי הצטרפתי למלחמת לבנון ה- 1 כקצין קרבי באוגדה של תא”ל איציק מרדכי ב- 14 ביולי 1982 מייד לאחר שובי ארצה מהפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הישירים את מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982). באותם הרגעים ההם חשתי שאורי אבנרי פלוס ענת סרגוסטי ושרית ישי בוגדים בי ובחיילי, ובכֹל צה”ל. אנוכי בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. לא מכבר חציתי את העשור ה- 9 של חיי. אנוכי אומנם יליד תנועת העבודה לדורותיה אולם ה- “שמאל” איננו בהכרח תורתי וגם לא אומנותי. אנוכי ריבון ובן חורין וכפוף ראשית דבר לצַו הגיוני ולצַו הגות מחשבתי. אינני חייב דבר לאיש לבד ממצפוני.

אורי אבנרי (1). אחריתו מביישת את נעוריו.    

הפוסט המגוחך שכתב אורי אבנרי (בן 95, היום) בביתו בתל אביב וכותרתו “אני מתבייש” (פורסם ב- “הארץ” ביום שלישי – 3 באפריל 2018) מבייש את נעוריו. בניגוד לאורי אבנרי, אנוכי אינני מתבייש בצה”ל שנשבעתי לו אמונים ב- 1956 והצהרתי כי נכון אני להקריב את חיי למען מדינת ישראל בעת שירותי הצבאי הקרבי בגדוד 12 של חטיבת גולני. אינני מתבייש בצה”ל בו שירתי בחמש מלחמות ב- 1956, 1967, במלחמת ההתשה ב- 1970, במלחמת יום הכיפורים ב- 1973, ובמלחמת לבנון ה- 1 ב- 1982. אינני מתבייש ב- צה”ל בשורותיו שירתי 35 שנים בצבא המילואים. אינני מופתע מדעותיו של אורי אבנרי. אני נדהם מ- דַלוּת כתיבתו, עוני רעיונותיו, ונימוקיו הרופפים העוטפים את ה- “אני מתבייש” שלו. אורי אבנרי איננו יודע לכתוב. חלש בהבעה. כתיבתו פתטית נוכח תיאור מצבה הצבאי – ביטחוני הרגיש של מדינת ישראל ש- שרויה במלחמה לחיים ולמוות עם ארגון הטרור העזתי חמאס. מעניין אותי לראות את אורי אבנרי נוטש את ביתו בתל אביב, מתייצב בקהיליות של קיבוצי כפר עזה, נחל עוז, בארי, גבולות, כיסופים, כרם שלום, זיקים, נירים, סופה, רֵעִים, ומקריא להם את משנתו אודות מנהרות הטרור של החמאס. חלילה וחס לומר ולקרוא להם על פי הבנתו, “מנהרות טרור”. יכול להיות כי מנהרות הטרור האלה שחופר החמאס לעבר יישובי ישראל ב- עוטף עזה נראות מתל אביב, חפירות תצוגה של אופנה ויופי. את הפוסט הרופף שלו “אני מתבייש” מסיים אורי אבנרי במילים הללו : “…מהטמה גאנדי ומרטין לותר ניצחו בגדול. גם הפלסטינים ינצחו במערכה זו…”. אורי אבנרי אל תבלבל את המוח. אין סיכוי. מהטמה גאנדי ומרטין לותר קינג צעדו תמיד בכל הפגנות המחאה ההן במדינותיהם, הודו ו- ארה”ב, בראש תומכיהם, ולבסוף שילמו בחייהם. שני הארכי טרוריסטים הפחדנים איסמעיל הנייה ויחיא סנוואר מתחבאים בשורות האחוריות של ארגון הטרור העלוב שלהם ומסתתרים מאחורי גבם של ילדים ונשים. הם לא נבחרו להנהיג את עמם בבחירות דמוקרטיות, אלא התייצבו בראשו בכוח הטוטליטריות, הנשק והזרוע, וההפחדה. אין להם שום כוונה לשכב על הגדר החוצצת בין היישובים הישראליים הפורחים בעוטף עזה לבין מולדת הטרור הענייה שלהם, ולהקריב את חייהם עבור תומכיהם. דמם בראשם. אורי אבנרי, הרף לך, חדל לספר מעשיות לקוראי “הָאָרֶץ” ולי.   

מלאו לי גבורות. אני חוצה כעֵת את העשור התשיעי לחיי. אני בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. אבא שלי משה אלרואי ז”ל ממייסדי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן ואבא של רעייתי אמיל תג’ר ז”ל מבוני העיר תל אביב שירתו ב- “הגנה”. אנוכי שירתי בסדיר בשנים 1959 – 1956 ב- גדוד 12 של חטיבת “גולני”. הייתי שָם בגדוד 12 של “גולני” טירון, מ”כ, קצין סג”מ (מפקד מחלקת טירונים ואח”כ קצין חבלה של הגדוד) ולבסוף סמ”פ. היו לי בתקופת שירותי הצבאי בן שלוש שנים ארבעה מג”דים (אורי בר-רצון, שמואל עמיר, אורי ביידץ’, ויקותיאל “קותי” אדם) וארבעה מח”טים (חיים בן דוד, בנימין ג’יבלי, אהרון “ארווין” דורון, ו- אלעד פלד). בתום שירות קרבי קשה בן שלוש שנים עמוס אירועים חזרתי לקיבוץ אפיקים, הקיבוץ הטוב בארץ, כדי לעבוד את האדמה. להיות חקלאי, מספויני’ק ורפתן. סירבתי להצעת המח”ט האחרון שלי אלעד פלד לחתום קבע וללכת לקורס מפקדי פלוגות. בשום אופן לא רציתי להיות חייל מקצועי ומקצועני. נלחמתי כמו כל בני דורי בחמש מלחמות. ארבע נגד הצבא המצרי (ב- 1956, 1967, מלחמת ההתשה, ומלחמת יום הכיפורים ב- 1973), והאחרונה מלחמת לבנון ה- 1 נגד הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת וארגון המחבלים שלו. ילדיי שירתו בצנחנים ו- “גבעתי”. בתי שירתה בחמ”ל של פיקוד צפון בקריית שמונה. נכדי הבכור שירת שירות קרבי מלא ו- נלחם ב- שורות חטיבת הנח”ל “צוק איתן”. נכד נוסף שלי (שחקן כדורסל מצטיין שגובהו 2.00 מטרים) התגייס עכשיו להנדסה קרבית ולא חיפש שום מפלט של ג’ובניק בשל גובהו וכישרונו הספורטיבי. שתי נכדות שלי (אחת סמלת ת”ש / תנאי שירות, והאחרת קצינה בחיל חינוך) שירתו שירות צבאי פעיל ומלא לאורך כל הדרך. כך חינכו אותי הוריי, בוני ומייסדי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. ככה חינכנו רעייתי (שירתה בנח”ל) ואנוכי את ילדינו. כך מחנכים ילדינו את נכדינו. כשאנוכי מקשיב לבלבולי השכל הבכייניים של יאיר לפיד ברדיו גלי צה”ל באוזניהם של עמית סגל וירון דקל שני אימפוטנטים אודות נסיבות שירותו הצבאי הנעלמים וכו’, אני פשוט מתנתק משלושתם. OK, כולכם יכולים לבחור ביאיר לפיד פוליטיקאי שקרן כראש הממשלה הבא שלכם. אנוכי שַם את הפתק שלי בקלפי לטובתה של ח”כ מרצ תמר זנדברג.

לפני כארבע שנים, ביום רביעי – 16 ביולי 2014 פרסם אורי אבנרי (אז בן 90) בעיתון “הָאָרֶץ”, פוסט מופרך, מעוות, ומבולבל שכותרתו, “צ’רצ’יל המנוול”, וכותרת המשנה שלו, “ווינסטון צ’רצ’יל השתמש בתושבי לונדון כדי להמשיך את מלחמתו”. מדובר בפוסט נכלולי ומֵביש. מחורבן מאוד. לא מוצלח בלשון המעטה. מעוות, מבולבל, שגוי, מְקוֹמֵם, ומרתיח. מדובר במאמר המכפיש עד עפר את המנהיג האנגלי הדגול ווינסטון צ’רציל בתקופת מלחמת העולם ה- 2 בשנים 1945 – 1939. במאמר ההוא “צ’רצ’יל המנוול…ווינסטון צ’רצ’יל השתמש בתושבי לונדון כדי להמשיך את מלחמתו…”, משווה אורי אבנרי את איסמעיל הנייה ואוכלוסייתו לווינסטון צ’רצ’יל ותושבי אנגליה ואת מדינת ישראל אפופה במיליטריזציה צבאית נאצית. מקומם, מפני שהוא נכתב אומנם ללא מורא אך רווי משוא פנים. עד 16 ביולי 2014 לא ידעתי כי אורי אבנרי לא רק משבש ביודעין את מהלכי ההיסטוריה אלא גם כותב לא טוב. פוסט תמוה, שגוי, לא מדויק, בלתי נכון, בו אורי אבנרי איננו מספר את האמת לקוראי “הָאָרֶץ”. תמוה כיצד עורך “הָאָרֶץ” מר אָלוּף בֵּן ניאות להדפיס אז לפני כ- 4 שנים את הפוסט המופרך העלוב הזה, כנראה בגין מוניטין העבר של הכותב.

טקסט מסמך : 16 ביולי 2014. בעיצומה של מלחמת “צוק איתן” מחליטים עורך “הארץ” אלוף בן והמו”ל עמוס שוקן לפרסם פוסט עלוב ו- מופרך של אורי אבנרי שכותרתו “צ’רצ’יל המנוול”. לא מפליא ולא מפתיע שאף איש במערכת “הארץ” וגם לא איש מהסוגדים לו (כמו עוזי ברעם למשל) לא העז, לא קם, ולא אמר לאורי אבנרי היישר בפרצופו, כלהלן, “…כתבת פוסט עלוב ו- מופרך…”(באדיבות “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן).

אורי אבנרי(2).אחריתו מביישת את נעוריו: 

לפני כארבע שנים, ביום רביעי – 16 ביולי 2014 פרסם אורי אבנרי (אז בן 90) בעיתון “הָאָרֶץ”, פוסט מופרך, מעוות, ומבולבל שכותרתו, “צ’רצ’יל המנוול”, וכותרת המשנה שלו, “ווינסטון צ’רצ’יל השתמש בתושבי לונדון כדי להמשיך את מלחמתו”. מדובר בפוסט נכלולי ומביש. מחורבן מאוד. לא מוצלח בלשון המעטה. מעוות, מבולבל, שגוי, מְקוֹמֵם, ומרתיח. מדובר במאמר המכפיש עד עפר את המנהיג האנגלי הדגול ווינסטון צ’רציל בתקופת מלחמת העולם ה- 2 בשנים 1945 – 1939. במאמר ההוא “צ’רצ’יל המנוול…ווינסטון צ’רצ’יל השתמש בתושבי לונדון כדי להמשיך את מלחמתו…”, משווה אורי אבנרי את איסמעיל הנייה ואוכלוסייתו לווינסטון צ’רצ’יל ותושבי אנגליה ואת מדינת ישראל אפופה במיליטריזציה צבאית נאצית. מקומם, מפני שהוא נכתב אומנם ללא מורא אך רווי משוא פנים. עד 16 ביולי 2014 לא ידעתי כי אורי אבנרי לא רק משבש ביודעין את מהלכי ההיסטוריה אלא גם כותב לא טוב. פוסט תמוה, שגוי, לא מדויק, בלתי נכון, בו אורי אבנרי איננו מספר את האמת לקוראי “הָאָרֶץ”. תמוה כיצד עורך “הָאָרֶץ” מר אָלוּף בֵּן ניאות להדפיס אז לפני כ- 4 שנים את הפוסט המופרך העלוב הזה, כנראה בגין מוניטין העבר של הכותב.

אנוכי בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. גדלתי כמו בני דורי לפני הרבה שנים על שלושה סלוגנים צנועים של הסתפקות במועט. א. “בקהיליית הקיבוץ כל אחד תורם על פי יכולתו ומקבל על פי צרכיו”. ב. “לנצח ביושר ולהפסיד בכבוד בתחרויות הספורט” . ג. “הדבר החשוב במשחקים האולימפיים הוא לא הניצחון אלא ההשתתפות”. עם שחרורי מצה”ל עשיתי הכרה בסוף שנות ה- 50 של המאה הקודמת עם סלוגן נוסף שהגה אורי אבנרי עורך השבועון “העולם הזה”, “ללא מורא – ללא משוא פנים”. הסלוגן מצא חן בעיניי. גיליון בודד של “העולם הזה” התגלגל מידי שבוע למועדון החברים של הקיבוץ. גיליון אחד שהיו לו מאות קוראים. מדובר היה בשבועון חדשות ורכילות ישראלי אנטי ממסדי בעל סממנים ראדיקאליים. למשל, אורי אבנרי כינה את השב”כ “מנגנון החושך”. “העולם הזה” נקרא ע”י רבים בקיבוץ אפיקים בימים ההם של 1960 באופן לא פרדוקסלי משמאל לימין, מפני שעורכו אורי אבנרי ביסס את דוקטרינת האינפורמציה המשולבת שלו על פוליטיקה בפִתְחוֹ ועל רכילות עסיסית בסיומו. חלק ניכר מהעיתון הוקדש לשערוריות סקס, סנסציות של בגידות וגירושין של ידוענים, וצילומי עירום של נשים. חברי קיבוץ אפיקים שהיה בימים ההם מעוז של ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון , קראו כמעט כאיש אחד את העיתון “דָבָר”, חלק מצומצם קרא גם את “על המשמר”, אולם בשעות ערב ולילה מצאו אנשי תנועת העבודה במועדון החברים שלהם גם עניין וסקרנות במדור “רחל המרחלת” יותר ממאמריו המדיניים של עורך שבועון “העולם הזה”. אני לא חושב שמישהו בקיבוץ שלי התעניין ולקח ברצינות את דעותיו הפוליטיות ותורתו המדינית של אורי אבנרי. הנאמנות של % 99 מחברי קיבוץ אפיקים הייתה נתונה באופן מוחלט לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. היו בקיבוץ אפיקים גם כמה מפ”מניקים ברי פלוגתה שהערצתם הוענקה דווקא ליעקב חזן ומיאיר יערי. אף על פי כן עובדה שהחברים פזלו לעבר “העולם הזה”. רובם בגלוי. חלקם בסתר. אורי אבנרי ידע פעם לכתוב ו- ידע גם לערוך ולמכור ולשווק את ה- “אני מאמין” הפוליטי בעל סממנים רדיקאליים שמאלניים שלו באמצעות מִשְנָה סְדוּרָה של שילוב עם רכילות תל אביבית פרועה, ולא רק. אורי אבנרי החזיק בדעות פוליטיות של מיעוט קטנטן בארץ והבין שעיתונו “העולם הזה” איננו יכול להתפרנס על דעותיו אמירותיו. מֵידָע הרכילות , בעיקר הרכילות התל אביבית היה הדלק שהניע את קידום המכירות של “העולם הזה” בנקודות המכירה הראשיות שלו ברחוב דיזנגוף בתל אביב. בעשור ה- 60 של המאה הקודמת צבר “העולם הזה” פופלאריות שיא, והגיע לתפוצה של 25000 (עשרים וחמישה אלף) עותקים. “העולם הזה” יצא לאור בערבי שלישי בשבוע והברנז’ה התל אביבית עטה עליו כעל מוצאת שלל רב. העיר תל אביב הייתה המעוז של “העולם הזה” לא בגלל הפוסטים הפוליטיים של אורי אבנרי אלא כאמור בגלל מדורי הרכילות הנרחבים שלֻווּ בצילומי עירום רעשניים של נשים, רוויים רכילויות, וטבולים בסנסציות Sex. גם בתל אביב נקרא העולם הזה” משמאל לימין. “העולם הזה” הפיק 25000 גיליונות שבועיים בשיאו, אולם פוטנציאל הקוראים שלו היה גדול בהרבה ו- נאמד ביותר מ- 500000 (חצי מיליון). 20 קוראים על כל גיליון. בשלב מסוים במחצית עשור ה- 60 של המאה הקודמת החליט אורי אבנרי (איש הגון ורדיקאל שמאלני) לרוץ לכנסת על סמך הפופולריות העיתונאית שלו. אמרת “העולם הזה” – אמרת אורי אבנרי” (!) רשימתו “העולם הזה – כוח חדש” זכתה במנדט אחד בבחירות לכנסת השישית ב- 1965, ואורי אבנרי הפך ל- ח”כ מן השורה. בבחירות לכנסת השביעית ב- 1969 הכפיל הח”כ אורי אבנרי את כוחו. הוא ושלום כהן ייצגו עכשיו את מפלגת השמאל הרדיאלית בכנסת. ב- 1972 התחולל קרע בין השניים. הח”כ אורי אבנרי והח”כ שלום כהן רָבוּ ונפרדו לעַד. עורך ומו”ל “העולם הזה” אורי אבנרי לא היה טיפש, אבל גם לא העַם בישראל. רובם המכריע של אזרחי ישראל הדף ו- דחה לחלוטין את משנתו הפוליטית של אורי אבנרי. האומה לא ראתה בו מנהיג ולא נעליים. אורי אבנרי לא הצליח לנהל אפילו סיעה פוליטית זעירה בת שני ח”כים. זאת הייתה שירת הברבור הפוליטית של אורי אבנרי בכנסת. העם הדיח וסילק אותו מבית המחוקקים שלו. לפתע התברר שמר אורי אבנרי הוא אולי עיתונאי מוכשר, אולם איננו משיח ולא גאון פוליטי כלל ועיקר. הוא לא הצליח לשכנע במשנתו השמאלית הרדיקאלית את האומה בצדקת דרכו המדינית. מרבית תושבי מדינת ישראל ראו בו קוריוז, ובאמת ב- 1973 נעלם מהכנסת וחזר לכור מחצבתו העיתונאית ב- “העולם הזה”.

כותרת ההדמיה המטופשת והמעוותת “צ’רצ’יל מנוול” של אורי אבנרי, בה מוּשְוֶוה המנהיג הבריטי הדגול והדמוקרט ווינסטון צ’רצ’יל בהשאלה מבולבלת מתחכמת ומטומטמת חוזרת ונשנית, ובהפוך על הפוך על הפוך, למנהיג הטרור החמאסי הרודן והבוגדני איסמעיל הנייה, היא השוואה מחורבנת ש- מעוררת תמיהה רבתי. אורי אבנרי מספר לקוראי “הָאָרֶץ” כי, “…הארכי טרוריסט ורוצח ההמונים, מחריבה של אירופה, קנצלר גרמניה הנאצית ה- פיהרר אדולף היטלר הציע ב- 1940 שלום למנהיג הדמוקרטי הדגול ראש ממשלת אנגליה ווינסטון צ’רצ’יל, אולם ווינסטון צ’רצ’יל דחה אותה מתוך מניעים אידיאולוגיים מטורפים, וכך גזר על בני עמו ייסורים שלא יתוארו…”. אורי אבנרי טוען בפוסט “צ’רצ’יל המנוול” מ- 16 ביולי 2014, כי, “…במשך 5 שנים החזיק ווינסטון צ’רצ’יל את תושבי לונדון תחת אש בלתי פוסקת של מטוסים וטילים גרמניים והשתמש בהם כבמגן חי כדי להמשיך במלחמתו המטורפת. בשעה שתושבי לונדון היו חשופים לפצצות וטילים בלי “כיפת ברזל” הוא ווינסטון צ’רצ’יל התחבא במחילות מתחת לבניין ברחוב דאונינג 10…”. עורך “הארץ” אלוף בן ניאות להעלות אז לפני כ- 4 שנים את הפוסט המופרך והעלוב הזה לאוויר ב- “הארץ”, כנראה רק על סמך מוניטין העבר של אורי אבנרי.

עוד טוען אורי אבנרי, “…ראש ממשלת אנגליה ווינסטון החזיק את כל אזרחי בריטניה כבני ערובה. כאשר מנהיג גרמניה אדולף היטלר הציע לו בשנת 1940 הצעת שלום, הוא דחה אותה, מתוך מניעים אידיאולוגיים מטורפים, בעוד הוא יוצא מעת לעת מן המחילה שבה הסתתר, הצטלם ליד ההריסות בלונדון, וחזר למקומו הבטוח במחילות מתחת לבניין ברוב דאונינג 10…”. קוראי “הָאָרֶץ” הצעירים עוד יכולים להאמין לו. עורך “הארץ” אלוף בן ניאות להעלות אז לפני כ- 4 שנים את הפוסט המופרך והעלוב הזה לאוויר ב- “הארץ”, כנראה רק על סמך מוניטין העבר של אורי אבנרי.

טקסט תמונה : הדמוקרט הדגול ווינסטון צ’רצ’יל ראש ממשלת אנגליה בתקופת מלחמת העולם ה- 2 בשנים 1945 – 1940, מושווה במטפורה מופרכת ומעוותת חוזרת ונשנית ובהפוך על הפוך ע”י העיתונאי אורי אבנרי למנהיג החמאס הטרוריסטי איסמעיל הנייה. אורי אבנרי מסר את האינפורמציה הבאה לקוראי “הארץ” ב- 16 ביולי 2014, כלהלן : “…ווינסטון צ’רצ’יל יצא מפעם לפעם מהמחילות שבהן הסתתר (כמו איסמעיל הנייה ברצועה, תוספת שלי) הצטלם ליד ההריסות וחזר למקום הבטוח שלו, אבל לתושבי לונדון אמר, “…בדורות הבאים יגידו שזאת הייתה שעתם היפה…”.(סוכנויות). עורך “הארץ” אלוף בן העלה את הפוסט המופרך והעלוב הזה לאוויר של עיתון “הארץ”, כנראה על סמך מוניטין העבר של כותבו.

אורי אבנרי לא מספר לקוראי “הארץ” כי ב- 1 בספטמבר 1939 פתחה גרמניה הטרוריסטית במלחמה טוטאלית נגד פולין וכבשה אותה בתוך שישה שבועות בדם ואש ותימרות עשן. בירת פולין ווארשה וערים פולניות אחרות נמחקו. 2.000000 (שני מיליון) אזרחים פולנים נהרגו מתוך סך אוכלוסייה של 11.500000 (אחד עשר מיליון וחמש מאות אלף).

טקסט תמונה : ספטמבר 1939. מלחמת העולם ה- 2. ילד פולני שניצל מההפצצות הגרמניות מתועד בתוך הריסות העיר. (סוכנויות).

חודש קודם לכן באוגוסט 1939 נחתם הסכם אי התקפה בין גרמניה לרוסיה ע”י שר החוץ הנאצי יואכים פון ריבנטרופ לבין שר החוץ הרוסי וויאצ’סלאב מולוטוב. ההסכם שנודע כ – “הסכם ריבנטרופ – מולוטוב” נחתם באישורו כמובן של אדולף היטלר לצורכי הרגע בלבד והופר ע”י גרמניה הנאצית כשהיה לה כדאי ונוח ב- 22 ביוני 1941 כשה- וֶורְמָאכְט תקף במבצע צבאי ענק חסר תקדים בהיקפו את רוסיה (כונה בשם “מבצע בארבארוסה”). במלחמת העולם ה- 2 ההיא העקובה מדם, לא סיפר אורי אבנרי לקוראי “הָאָרֶץ” את ההשתלשלות ההיסטורית מבראשית וכי כבר באפריל 1940 כבשה גרמניה את דנמרק ונורווגיה ובמאי 1940 כבשה את בלגיה, לוקסמבורג, והולנד. אורי אבנרי לא סיפר לקוראי “הארץ” כי ביוני 1940 עקף ה- “וֶורְמָאכְט” את קו ההגנה “מָאזִ’ינוֹ” וכבש בסערה את צרפת. אורי אבנרי לא סיפר לקוראי “הָאָרֶץ” כי ב- 10 ביוני 1940 הצליחה ממשלת אנגליה בראשות ווינסטון צ’רצ’יל לפנות 340000 (שלושת מאות אלף וארבעים) חיילים בריטיים מחוף דָנְקֶרְק הצרפתי ולהשיבם לערי נמל אנגליות.

אורי אבנרי מספר לקוראי “הארץ” כלהלן, “…ווינסטון צ’רצ’יל יצא מפעם לפעם מהמחילות שבהן הסתתר (כמו איסמעיל הנייה ברצועה, תוספת שלי) הצטלם ליד ההריסות וחזר למקום הבטוח תוך שהוא מבטיח לאזרחי אנגליה כי בדורות הבאים יגידו שזאת הייתה שעתם היפה…”. אח”כ ממשיך אורי אבנרי וכותב כי לחיל האוויר הגרמני (תוספת שלי, כמו לחיל האוויר הישראלי) לא הייתה ברירה אלא להמשיך בהפצצות העיר לונדון (תוספת שלי, בדומה ל- חיל האוויר הישראלי שמפציץ את עזה) כשלדברי הגנרלים של ה- וורמאכט, ה- לופטוואפה איננו מפציץ מטרות אזרחיות אנגליות אלא מפציץ מטרות צבאיות מובהקות כגון בתים פרטיים של חיילים בריטיים שבהם נערכו ישיבות וניתנו פקודות (תוספת שלי, כמו חיל האוויר הישראלי שמפציץ בתים של ראשי החמאס בעזה). מדובר בפוסט הזוי, מקומם, ושגוי שמְעַוֵות את ההיסטוריה בעזרת פרטים ו- דימויים מטומטמים וכתיבה היסטורית בהפוך על הפוך על הפוך. העַם הגרמני לא היה יכול להפיל את הרודן המטורף אדולף היטלר מפני שהקנצלר – פיהרר היה מוקף באין סוף טבעות הגנה של ה- גֶסְטָאפּוֹ (Gestapo). אפילו בשיא הפופולריות שלו ב- אולימפיאדת 1936 בעת נסיעתו יחדיו עם הפמליה שלו ברחובות ברלין ב- 1 באוגוסט 1936 בדרך לאצטדיון האולימפי כדי לפתוח חגיגית בטקס רב רושם את המשחקים האולימפיים, אובטח ונשמר אדולף היטלר מפני בני עמו, ע”י 40000 (ארבעים אלף) אנשי ביטחון הפנים לובשי המדים השחורים והחמושים של ה- Gestapo. הדיקטטור אדולף היטלר שימש כל הזמן יעד להתנקשות ע”י מתנגדיו אולם אובטח ונשמר היטב ע”י יחידות הגסטאפו בפיקודם של ראשי ה- SS היינריך הימלר וריינהארדט היידריך.

hitler 3

טקסט תמונה : 1 באוגוסט 1936. אולימפיאדת ברלין 1936. אדולף היטלר (במכונית המובילה עומד משמאל) בלוויית הפמליה הגדולה שלו חולף על פני שער ברנדנבורג ב- “Via Triumphalis” בעיר ברלין במסעו המלכותי במכונית מרצדס מפוארת לעבר האצטדיון האולימפי המרכזי, שם ייערך בעוד שעה קלה טקס הפתיחה רב רושם של האולימפיאדה ה- 11 במניין הזמן החדש. 40000 (ארבעים אלף) אנשי גסטאפו של ה- S.S. (שירות הביטחון הפנימי הידוע לשמצה של גרמניה הנאצית בראשות האובר גרופן פיהרר היינריך הימלר) יחדיו עם המשטרה הגרמנית אבטחו את המסע האולימפי של הרודן הנאצי הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר. לשום אזרח גרמני מתנקש פוטנציאלי כלשהו, לא היה סיכוי להבקיע את טבעת הביטחון של ה- SS הנאצי והמשטרה הגרמנית שסוככו עליו, ולהגיע בסמוך אליו גם בהופעותיו הפומביות. לא ב- עִתוֹת שלום, וודאי לא בעת אירועי מלחמת העולם ה- 2 בשש השנים של 1945 – 1939 שהמיטה הרס, הרג, וחורבן כבדים על אזרחי ארצו, כ- 9.000000 חיילים ואזרחים הרוגים. (מקור : OLYMPIAZEITUNG 1936).

בשלהי הפוסט “צ’רצ’יל המנוול” כפי שפורסם ב- 16 ביולי 2014 ב- “הארץ” כותב אורי אבנרי כלהלן, “…המטרה המוצהרת הייתה להשמיד את תעשיית המלחמה הגרמנית, אך דווקא זו לא נפגעה. המטרה האמיתית הייתה להטיל אימה על האוכלוסייה האזרחית כדי לגרום לה לסלק את מנהיגיה ולהיכנע…וזה לא קרה…המרד היחידי נגד אדולף היטלר בוצע דווקא ע”י הקצינים הבכירים (ונכשל)…האוכלוסייה האזרחית לא התקוממה, אלא להפך, באחד מנאומיו נגד “טייסי הטרור”, הצהיר שר התעמולה יוזף גבלס, “הם יכולים להשמיד את רכושנו, אבל לא לשבור את רוחנו…”. לא נכון. שום דיקטטורה צבאית טוטליטרית (מאובטחת ע”י שירות ביטחון פנימי ברמה ואיכות של הגסטאפו) לא הובסה מעולם ע”י אזרחי מדינה כלשהי בשעה שהם מוכים, רעבים, וסובלים אבדות עצומות וכבדות בנפש ורכוש. עשרות ערים גרמניות נמחקו מהמפה לרבות 9.000000 (תשעה מיליון) חיילים ואזרחים הרוגים. מדהים כיצד עורך “הארץ” מוריד פוסט מופרך שכזה לדפוס, כנראה בשל ההערכה למוניטין העבר של הכותב.

אורי אבנרי מסיים את הפוסט שלו “צ’רצ’יל המנוול” וקובע בטקסט כלהלן, “…גרמניה לא נכנעה עד הרגע האחרון ממש. מיליוני טונות של פצצות לא הועילו, הם רק חיזקו את מורל התושבים ואת נאמנותם למנהיגיהם…”. אינפורמציה לא נכונה. הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר המטורף לא נכנע, אולם גרמניה החרבה וההרוסה שלו, מדינה שאיבדה במלחמת העולם ה- 2 כ- 9.000000 (תשעה מיליון) חיילים ואזרחים הרוגים ועוד מיליונים פצועים, נכנעה גם נכנעה זמן רב לפני ה- 8 במאי 1945. מדהים כיצד אורי אבנרי מסוגל לרשום מידע היסטורי אבסורדי, מעוות, ולא נכון שכזה : “…גרמניה לא נכנעה עד הרגע האחרון ממש. מיליוני טונות של פצצות לא הועילו, הם רק חיזקו את מורל התושבים ואת נאמנותם למנהיגיהם…”. לא פחות מדהים כיצד עורך “הָאָרֶץ” מר אלוף בן אישר אז לפרסום את הטקסט הנ”ל בעיתון “הָאָרֶץ” מתאריך 16 ביולי 2018. יתירה מזאת : אורי אבנרי לא מספר לקוראיו כי שני המטורפים המובסים והפחדנים האלה במסווה של מנהיגים, אדולף היטלר ויוזף גבלס, לא התייצבו בתום המלחמה בפני עמם המוכה כדי להסביר ולנמק את מדיניותם המלחמתית ואת שאיפת רעיון ההקמה של הרייך ה- 3 ל- 1000 (אלף) שנים, שהביאו בסופו של דבר לאסון וחורבן המדינה הגרמנית במלחמת העולם ה- 2 במשך 6 שנים בין 1939 ל- 1945, מלחמת השמד נוראית שהסבה לגרמניה אבדות בנפש ורכוש חסרות תקדים, 9.000000 (תשעה מיליון) חיילים ואזרחים הרוגים ועוד מיליוני פצועים, ועשרות ערים שנמחקו מהמפה. אדולף היטלר ויוזף גבלס הנבזים והפחדנים ברחו מהמערכה ומאחריותם לאסון הנורא שהמיטו על האומה הגרמנית והתאבדו בבונקר שלהם בברלין. אדולף היטלר לא נפרד מעמו אלא רק מאהובתו אווה בראון. המנוול ורוצח ההמונים דפק לעצמו כדור בראשו בירי אקדח. עם יוזף גבלס שר התעמולה הארסי זה היה קצת יותר מסובך. לו ולאשתו מגדה היו 6 (שישה) ילדים קטנים. שני ההורים המנוולים הרדימו את ששת ילדיהם לנצח באמצעות זריקות רעל ואח”כ התאבדו בעצמם. מה זה צריך להיות הסיום המופרך הזה בפוסט המופרך ההוא מ- 16 ביולי 2014 של אורי אבנרי, “…גרמניה לא נכנעה עד הרגע האחרון ממש. מיליוני טונות של פצצות לא הועילו, הם רק חיזקו את מורל התושבים ואת נאמנותם למנהיגיהם…”.

טקסט תמונה : 1945. ראש ממשלת אנגליה הדגול ווינסטון צ’רצ’יל (במרכז, חובש כובע קצינים ולובש מעיל צבאי בהיר ארוך) יחדיו עם פילדמארשאל  מונטגומרי (משמאל, חובש כומתה שחורה עם שני סמלים) וחיילים וקצינים נוספים, חוצים את נהר הריין הגרמני. זהו אותו ווינסטון צ’רצ’יל שאורי אבנרי כתב אודותיו בפוסט “צ’רצ’יל המנוול” בעיתון “הארץ” מתאריך 16 ביולי 2014, “…הוא החזיק את כל תושבי בריטניה כבני ערובה…הוא עצמו התחבא במחילות מתחת לבניין ברחוב דאונינג 10…הוא דחה ב- 1940 את הצעת השלום של מנהיג גרמניה אדולף היטלר, וכך גזר על בני עמו ייסורים שלא יתוארו…מפעם לפעם יצא מן המחילה שבה הסתתר, הצטלם ליד ההריסות, וחזר למקום הבטוח…”, אבל לתושבים אמר, “בדורות הבאים יגידו שזאת הייתה שעתכם היפה ביותר…”. (סוכנויות).

היסטוריונים כמו איאן קרשו (Ian Kershaw) מדווחים על עובדות שונות לחלוטין מאלה של אורי אבנרי. נכון שאוכלוסיית גרמניה שרדה את מלחמת העולם ה- 2 ואת שלטונו הטוטליטרי – דיקטטורי המטורף של היטלר אולם אוכלוסייה אזרחית חסרת הגנה מופצצת מהאוויר, מובסת, ומושמדת לעולם איננה תומכת במנהיג שמוביל אותה להרס טוטאלי, אבדון מוחלט, ו- 9.000000 חיילים ואזרחים גרמניים הרוגים. גם אוכלוסיית עזה איננה נאמנה לשני מנהיגיה איסמעיל הנייה ויחיא סנוואר. מדובר בכאילו נאמנות אזרחית שנובעת מפחד הזרוע. הבעת אמון ועצרות המוניות שנערכו בעבר ברצועת עזה ע”י אוכלוסייה ענייה ומובסת בעד איסמעיל הנייה ושלטונו כמו גם התמיכה המלאכותית העכשווית והבלתי אמיתית בו, נעשות בכוח תחת איומים של המשטר הטרוריסטי האיסלאמי המזוין בנשק ברצועה. איסמעיל הנייה איננו דמוקרט ולא נבחר לתפקידו בבחירות חופשיות נקיות. תמונות עצרות התמיכה בו ברצועה בעבר מזכירות את ההתלהבות והתמיכה העממית של האומה הגרמנית בקנצלר אדולף היטלר ובמשטר הנאצי בראשית מלחמת העולם ה – 2, כשתקופת ה- “בליצקריג” באירופה נראתה כפיקניק וימי תהילה. החל מ- 1943 התרופפה התמיכה וההערצה לאדולף היטלר לחלוטין והפכה ל- מלאכותית ואכולת ספקות. ואם בכל זאת הייתה כזאת, היא נעשתה בכוח ע”י הזרוע לביטחון פנים של הגסטאפו. החל מ- 1943 הורו ראש ממשלת אנגליה ווינסטון צ’רצ’יל ונשיא ארה”ב פרנקלין דילנו רוזוולט לחילות האוויר שלהם לתקוף 25 (עשרים וחמש) ערים גרמניות כדי לפגוע נואשות באוכלוסייה אזרחית, בנפש, במורל, וברכוש : ברלין, קלן, דורטמונד, דרזדן, דיסלדורף, אסן, פרנקפורט, המבורג, לייפציג, מינכן, בוכום, ברמן, חמניץ, שטטין, דסאו, דואיסבורג, האגן, האנובר, קאסל, קיל, מאיינץ, מגדבורג, מאנהיים, נירנברג, ו- שטוטגארט. 1.300000 (מיליון) אזרחים גרמניים נהרגו בהפצצות הכבדות. 300000 (שלוש מאות אלף) מתוכם מתו מרעב ומחלות. 7.500000 (שבעה מיליון וחמש מאות אלף) אזרחים גרמניים נותרו ללא קורת גג והפכו לחסרי בית. לכך צריך להוסיף 4.400000 (ארבעה מיליון וארבע מאות אלף) חיילים גרמנים הרוגים במלחמת העולם ה- 2 בין 1939 ל- 1945. סך אבדות גרמניה הנאצית בנפש בהנהגת הקנצלר המורף אדולף היטלר במלחמת העולם ה- 2 היו עצומות ונאמדו בין 5.500000 (חמישה מיליון וחצי) לבין 6.900000 (שישה מיליון ותשע מאות אלף). אומדנים מאוחרים וחמורים יותר קובעים כי גרמניה הנאצית איבדה במלחמת העולם ה- 2 בין 1939 ל- 1945 כ- 9.000000 (תשעה מיליון)חיילים ואזרחים הרוגים.  בין % 7.9 ל- % 10.0 מהעם הגרמני הושמד במלחמת העולם ה- 2 בין השנים 1945 – 1939. בתחילת מלחמת העולם ה- 2 בספטמבר 1939 מנתה אוכלוסיית גרמניה 69.300000 (69 מיליון ושלוש מאות אלף) תושבים. לא ייתכן כי הנתונים החמורים, המזעזעים, והמדהימים האלה חיזקו את מורל תושבי גרמניה ואת נאמנותם לדיקטטור אדולף היטלר ולהנהגה הנאצית ולדוקטרינה הנאצית המטורפת שלהם אודות קוממיות הריך ה- 3, זאת שהביאה הרס נוראי ואבדות עצומות בנפש ורכוש לאומה הגרמנית, כפי שטוען אורי אבנרי בפוסט שלו בעיתון “הָאָרֶץ” מיום רביעי – 16 ביולי 2014 “צ’רצ’יל המנוול”. אין שום אפשרות הגיונית שהאוכלוסייה העזתית השְדוּפָה והענייה וחסרת כל, רוחשת ביוזמתה אהדה כלשהי להנהגה המטורפת הרדיקאלית, הטוטליטארית, והמופללת של החמאס בראשות איסמעיל הנייה ויחיא סנוואר. אם האוכלוסייה הקמלה הזאת בכל זאת מביעה הערכה ב- נהי, בכי, צעקות, ודגלים הרי שהדבר נעשה בשל סוגסטיה אוטומטית הנובעת מפחד של האזרחים מפני ההנהגה הטוטליטרית, ולא בגלל היגיון דמוקרטי. לא היה שום סיכוי בשעתו כי העם היפני הצייתן יתמוך בכת הצבאית הצבאית הטרוריסטית המטורפת שלו לאחר הטלת שתי פצצות האטום האמריקניות על הירושימה (Hiroshima) ו- נאגאסאקי (Nagasaki). ב- 6 ו-8 באוגוסט 1945. 

תוצאת תמונה עבור ‪dresden bombing photos‬‏

טקסט תמונה : 1944. מלחמת העולם ה- 2. התמונה מתעדת את הריסות העיר הגרמנית דרזדן שהוחרבה עד היסוד ע”י הפצצות שיטתיות של חילות האוויר של בנות הברית. (סוכנויות).

לא ייתכן כי אוכלוסייה אזרחית רעבה וחסרת מגן, נשים, זקנים, וטף ו- אימהות וילדיהן מופצצת ומושמדת תדירות לאורך שנים, תגלה אהדה ותמיכה במנהיג המטורף שלה שמוביל אותה להרס ואבדון מוחלט, גם אם מדובר בקנצלר – פיהרר כריזמטי כ- אדולף היטלר. אין דבר כזה. לא יכול להיות כדבר הזה. 

פרופסור גור אלרואי (הבן שלי) דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה מוסיף כדלקמן : “…במשטרים טוטליטאריים איש אינו יודע מה הם בדיוק רחשי הלב של העם. רובם מפוחדים ואינם משמיעים דעה ועל כן הטיעון של מר אורי אבנרי שהעם הגרמני תמך באדולף היטלר בזמן ההפצצות הוא טיעון מופרך מן היסוד ואין לו על מה להסתמך. קורבנות ההפצצות הגרמניים ע”י חילות האוויר של בעלות הברית הן בראש ובראשונה קורבנות ההיטלריזם ודוקטרינת המלחמה ההיטלראית. אל לאויב לחשוב שהוא יכול לפגוע באוכלוסיה האזרחית של שכנותיו ולצפות שהאוכלוסייה שלו לא תפגע. אורי אבנרי שכח לציין עובדה היסטורית מדהימה מדינות דמוקרטיות לא הפסידו מעולם לרודנים ולמשטרים טוטליטאריים. הן תמיד סיימו אותן שידן על העליונה. ווינסטון צ’רצ’יל, פרנקלין דילנו רוזוולט, והארי טרומן הם המנצחים הגדולים של מלחמת העולם ה- 2. לא צריך להיות הוגה דעות גדול כדי להבין מה היה קורה לו גרמניה הנאצית ובנות בריתה הפשיסטיות היו מנצחות…”.

אני מביא לידי קוראי הבלוג את מאמרו התמוה, המעוות, המתוחכם, הסוּפֶּר – מטפורי, המופרך והמכפיש, “צ’רצ’יל  המנוול”, של העיתונאי הוותיק אורי אבנרי, כפי שפורסם בעיתון “הארץ” ביום רביעי – 16 ביולי 2014. כל אחד רשאי להסיק את המסקנות האישיות שלו. מדובר בפוסט מופרך שנשען על מטפורה מבולבלת ומגוחכת חוזרת ונשנית בהפוך על הפוך על הפוך ובעובדות היסטוריות שגויות לחלוטין. מוזר ומביך שדווקא אחד מאבות העיתונות המודרנית במדינת ישראל כתב פוסט כל כך תמוה, מגוחך, ומבולבל. מתמיה גם שעורך “הָאָרֶץ” מר אָלוּף בֵּן מוציא לאור מאמר מגוחך ומבולבל ושגוי בעובדות היסטורית שאוזכרו ו/או שהועלמו מהקורא, רק מפני שלכותב קוראים אורי אבנרי. מאמרו של העיתונאי הוותיק מר אורי אבנרי “צ’רצ’יל המנוול” כפי שהתפרסם ביום רביעי – 16 ביולי 2014 בעיתון “הארץ”, הוא מופרך ו-מעוות. מאוד לא מוצלח בלשון המעטה, מבולבל, שגוי, מְקוֹמֵם, ומרתיח. מעוות, בגלל שמדובר במאמר בו משווה אורי אבנרי את איסמעיל הנייה ואוכלוסייתו לווינסטון צ’רצ’יל ותושבי אנגליה ואת מדינת ישראל לגרמניה הנאצית. מקומם, מפני שהוא נכתב אומנם ללא מורא אך רווי משוא פנים. פוסט תמוה, לא מדויק, ובלתי נכון בכל מיני חלקים שלו.

אשנה ואסכם : היו אלה אורי אבנרי, ענת סרגוסטי, ושרית ישי  נציגי השמאל הרדיקאלי שנפגשו בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה בקיץ 1982 בממ”ד השמור של יאסר עראפאת במערב ביירות הארכי טרוריסט ורב מרצח ללא ליאות של מאות אזרחים ישראליים תמימים חפים מכל פשע (ילדים, מבוגרים וזקנים) ואלפי פצועים. בעוד חיילי צה”ל נלחמים ומקריבים את נפשם למען ביטחון מדינת ישראל בקרבות עקובים מדם מצאו אורי אבנרי, ענת סרגוסטי, ושרית ישי צורך להיפגש עם האויב המר והרצחני. תורת מלחמת הטרור של יאסר עראפאת נגד עם ישראל הייתה נבזית ומנוולת, לא הבחינה בין חיילים לתינוקות ו- ילדים, בין חיילים לנשים, בין חיילים לזקנים, בדיוק כמו מדיניות הטרור המנובזת של ממשיכי דרכו הפחדנים אחמד יאסין, איסמעיל הנייה, ויחיא סנוואר, בבחינת “כל יהודי מת – הוא יהודי טוב”, ואין זה חשוב אם מדובר בחייל ו/או בתינוק של בית רבן. אני מבקש להדגיש כי אורי אבנרי ז”ל היה עיתונאי הגון ורם מעלה ועתיר זכויות . אולם אינני יכול להסכים לדרכו העיתונאית כי בעוד חיילי צה”ל ואנוכי בתוכם נלחמים ב- ביירות על החיים ועל המוות ומקיזים דם בלבנון, הולך אותו אורי אבנרי באותה שעה להיפגש ולדבר עם האויב המַר שלי שמבצע פשעי מלחמה נגד אוכלוסייה אזרחית ישראלית , בשם השליחות העיתונאית שלו. כאמור היה אורי אבנרי העיתונאי , העורך , והמו”ל של “העולם הזה” איש ששייך לאגף הרדיקאלי השמאלי במדינת ישראל. הוא היה אולי אדם חכם שלבטח ידע לכתוב ולהתנסח , אולם הציבור בישראל דחה לחלוטין את משנתו המדינית ואופן התנהלותו הפוליטית .

סוף הפוסט מס’ 763. הועלה לאוויר ביום שישי – 31 באוגוסט 2018. 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *