פוסט מס’ 767 ארוך, מורכב, וסָבוּךְ. עיתונאות (4). ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ’ ולסירוגין גם מדינת חוק, אבל רק כשמתחשק לה. ערוץ 12 / קֶשֶת ו- בימאי הטלוויזיה רני סער יחדיו עם ציוותו הרחב ובראשו המפיקה הראשית שלו חגית סגל עשו בי”ס טלוויזיוני כפול לערוץ 10 ואיילה חסון. שני סרטיו ששודרו בערוץ 12 / קֶשֶת “רוצחות מבית טוב – חווה יערי ואביבה גרנות” (שודר ביום ראשון – 16 בספטמבר 2018) ו- “חווה יערי – ריאיון ראשון” (שודר ביום שני – 17 בספטמבר 2018) הם מלאכת מחשבת ברמה אוניברסיטאית ועיתונאית גבוהה לעומת כתבתה של איילה חסון אשת ערוץ 10 “רצח במכת מערוך” ברמה של Replay ששודרה בתוכנית “שישי” באולפן ערוץ 10 (יום שישי – 13 ביולי 2018) ושודרה שוב ב- “שישי” בערוץ 10 ביום שישי – 14 בספטמבר 2018 בחזקת Replay בריבוע. וגם פרפראות שאינן חשובות פחות מהנושא העיקרי ובתוכן העקרונות המתמטיים – פיסיקאליים והאווירודינמיים של הבעיטה החופשית במשחק הכדורגל ופועלם הבלתי נשכח של דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona), צ’ארלי יאנקוס (Charlie Yankos), ו- ליאו מסי (Leo messi) בנושא הנחקר. שחקני הכדורגל הנפלאים הללו הפכו את השוערים ממולם לבּוּרִים וטיפשים. אנשים בּוּרִים וטיפשים נעדרי יֶדָע תמיד משלמים את המחיר במעמדים שנשגבים מבינתם. גם ולרבות בוני גינזבורג. פוסט מס’ 767. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת – 22 בספטמבר 2018.

פוסט מס’ 767.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : חלק מהפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת על פי הצורך.

הערה 4 : הבלוג מוענק לפי שָעָה ב- חִינָם לקוראים.

הערה 5 : כמות המתעניינים, הנכנסים, והקוראים את הבלוג yoashtvblog.co.il נעה סביב 3/4 מיליון ברוטו.

——————————————————————————————–

פוסט חדש מס’ 767 : הועלה לאוויר בשבת – 22 בספטמבר 2018.

——————————————————————————————–

פוסט מס’ 767 ארוך, מורכב, וסבוך. עיתונאות (4). ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ’ ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשק לה. ערוץ 12 / קֶשֶת ו- בימאי הטלוויזיה רני סער יחדיו עם ציוותו הרחב ובראשו המפיקה הראשית שלו חגית סגל עשו בי”ס טלוויזיוני כפול לערוץ 10 ואיילה חסון. שני סרטיו ששודרו בערוץ 12 / קֶשֶת “רוצחות מבית טוב – חווה יערי ואביבה גרנות” (שודר ביום ראשון – 16 בספטמבר 2018) ו- “חווה יערי – ריאיון ראשון” (שודר ביום שני – 17 בספטמבר 2018) הם מלאכת מחשבת ברמה אוניברסיטאית ועיתונאית גבוהה לעומת כתבתה של איילה חסון אשת ערוץ 10 “רצח במכת מערוך” ברמה של Replay ששודרה בתוכנית “שישי” באולפן ערוץ 10 (יום שישי – 13 ביולי 2018) ושודרה שוב ב- “שישי” בערוץ 10 ביום שישי – 14 בספטמבר 2018 בחזקת Replay בריבוע. וגם פרפראות שאינן חשובות פחות מהנושא העיקרי ובתוכן העקרונות המתמטיים – פיסיקאליים והאווירודינאמיים של הבעיטה החופשית במשחק הכדורגל ופועלם הבלתי נשכח של דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona), צ’ארלי יאנקוס (Charlie Yankos), ו- ליאו מסי (Leo Messi) בנושא הנחקר. שחקני הכדורגל הנפלאים הללו הפכו את השוערים ממולם לבּוּרִים וטיפשים. אנשים בּוּרִים וטיפשים נעדרי יֶדָע תמיד משלמים את המחיר במעמדים שנשגבים מבינתם. גם ולרבות בוני גינזבורג. פוסט מס’ 767. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת – 22 בספטמבר 2018.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח”כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה באיחור רָב כמופרך לחלוטין מפני שלשידור הציבורי נגרמו כבר בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים. מנהיגות טְמֵאָה ומוּסָר ירוד ומלוכלך טינפו את כתליו של השידור הציבורי. לא היה ניתן עוד להסיר את הכתמים השחורים משחור. מאוחר מידי. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניק שלוש שנים קודם לכן ב- 2 ביוני 2002 ל- יוסף בר-אל את מינוי הקבע המופרך של מנכ”ל רשות השידור, והציב אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל לתקופה של 5 שנים עד חודש יוני של 2007. יוסף בר-את המנכ”ל המושחת של רשות השידור לא הגיע ליעד הסופי. כאמור, ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו”ד מני מזוז הדיחה את מנכ”ל רשות השידור המביש (גם אם באיחור רב) בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה, זניחה, בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו של אותו יוסף בר-אל, ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ’ ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשֵק לה (1).

זה נכון. ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ’ ב- 1001 מתחומי חיינו ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשק להרק במדינת פארטאץ’ לא מסודרת יכול להתקיים הליך כה רשלני של מינוי איש כל כך עלוב למנהיג השידור הציבורי של מדינת ישראל. ב- מארס / אפריל 2002 מונה יוסף בר-אל למנכ”ל זמני של רשות השידור. שלושה חודשים אח”כ ב- 2 ביוני 2002 זכה למינוי קבע לתקופה של חמש שנים מטעמו של ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. המינוי הרָם התבצע חיש מהר לאחר הדחתו וסילוקו של המנכ”ל הזמני הקודם רן גלינקא ע”י אותו ראש הממשלה אריאל שרון בחודש מארס של שנת 2002. זה לא היה כל כך מזמן. באביב 2002 עם מינויו של יוסף בר-אל למִשְרָה הַרָמָה החלה ההתמוטטות המוסרית והמעשית המואצת של רשות השידור (ערוץ 1 + רדיו “קול ישראל”) המושחתת והנכלולית רוויית תככים ומניפולציות ועד ל- Count down הסופי שהוביל לסגירתה ופירוקה על פי חוק בעידן מנכ”ל רשות שידור אחר גם הוא עלוב וכושל בשם יוני בן מנחם (בשנים 2014 – 2011). ב- 2014 מונה לרשות השידור כונס נכסים בדמותו של פרופסור דוד האן. דוד האן מינה את יונה וויזנטל למנכ”ל בפועל של רשות השידור. המנכ”ל הקודם המגוחך יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ’ פלוס יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת הוזזו הצידה ו- סולקו בבושת פנים מהדרך. לא הייתה עוד דרך חזרה. על הריסותיה וחורבותיה של רשות השידור ז”ל ההיא הוּקָם במאי 2017 תאגיד השידור הציבורי “כאן” בראשותם של המנכ”ל אלדד קובלנץ והיו”ר גיל עומר. בין מינויו המופרך ב- אביב 2002 של מר יוסף בר-אל המושחת ומעניק שוחד מסך לתפקיד מנכ”ל רשות השידור ההיא לבין ההתמוטטות והקריסה הסופית הבלתי נמנעת של השידור הציבורי ז”ל ההוא, והקמת תאגיד השידור “כאן” על הריסותיו וחורבותיו ב- 2017, מפרידה תקופה בת 15 שנים. קָמְצוּץ זְמָן במונחים היסטוריים.

טקסט מסמך : 2014. הכותרת של העיתונאי נתי טוקר ב- TheMarker מתארת את המצב הכאוטי והמחורבן ו- את האווירה הנכלולית רוויה סכסוכים מרים ו- קשים שהשתררו בצמרת רשות השידור בראשה ניצבו אז שני יריבים עלובים המנכ”ל יוני בן מנחם והיו”ר אמיר גילת. רשות השידור ז”ל העלובה, המושחתת, והמחורבנת ההיא בראשותם של המנכ”ל היָרוּד יוֹנִי בן מנחם והיו”ר הרָדוּד אמיר גילת התמוטטה, קרסה, ונשברה. היא התרסקה לרסיסים ומתה. ההיסטוריה תלתה אותה על עץ גבוה גרום ויבש בכיכר המדינה. דינם ההיסטורי של גופים רקובים ו- מושחתים (לאו דווקא גופי תקשורת) להיעלם. עיתונאי שתי חטיבות החדשות של ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” המובילות את השידור הציבורי התחפרו ו- ניצבו אז מנגד בעידן יוסף בר-אל וגם עכשיו בתקופת יוני בן מנחם במַדְמֵנוֹת הפרטיות שלהם נוכח חֶבֶל הַתְּלִיָיה ואסון אובדנו וכיליונו של השידור הציבורי הישן ז”ל ההוא, ומילאו פיהם מים. הבטלנים האלה שתקו ו- סירבו לעלות על הבריקדות. לא כולם, מרביתם.  (באדיבות “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן). 

טקסט מסמך : 2014. גם הכותרות של העיתונאי רז שכניק המתפרסמות במוסף “7 לילות” של העיתון “ידיעות אחרונות” נתי טוקר מתארות מצב הכאוטי, מחורבן, ועלוב שהשתרר ברשות בשידור בראשה ניצבים המנכ”ל יוני בן מנחם והיו”ר אמיר גילת (באדיבות “ידיעות אחרונות” והמו”ל ארנון “נוני” מוזס).

טקסט מסמך : 2014. הכותרת מבשרת על קיצה של רשות השידור הישנה ז”ל ההיא והקמתה של רשות שידור חדשה.

טקסט מסמך : 2014. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו אישרה : “גוף חדש יחליף את רשות השידור”

חלפו 3 שנים מאז מת מוטי קירשנבאום ז”ל (2015-1939) בטרם עֵת בביתו ביישוב מִכְמֹורֶת ב-25 בספטמבר 2015. ככל שחולפים הימים והשנים הסתלקותו הפתאומית תלך ותחריף, ותכביד על כולנו.

ב- 18 באפריל 1998 הסתיימה תקופת כהונתו של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל האחד, היחיד, והמיוחד. הוא היה רוֹמָאִי ולא דֶנִי. במקומו מינתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו לתפקיד הרָם את מחליפו אורי פורת ז”ל. זאת הייתה קדנציית הניהול השנייה של אורי פורת את רשות השידור ששימש מנכ”ל רשות השידור בפעם הראשונה בשנים 1984 – 1989. מוטי קירשנבאום הלך. באותו התאריך ההוא של 18 באפריל 1998 החלה הספירה לאחור ההיא שמנתה את שנות שקיעתה של רשות השידור לעבר הבור השחור, לעבר סוֹפָה המַר הבלתי נמנע. ב- 2016 היא הסתיימה. בחורף 1999 בתום אחת מתוכניות “פוליטיקה” הפרועה והצעקנית בערוץ 1 בהן נטל חלק גם אהוד ברק מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה והותקף בה קשות, הוא הבטיח למנכ”ל רשות השידור אורי פורת בזאת הלשון : “…כשאני אהיה ראש ממשלה אתה לא תהיה מנכ”ל רשות השידור…”. מנהל ערוץ 1 היה אז יאיר שטרן. ב- 17 במאי 1999 בבחירות לכנסת ה- 15, נבחר אהוד ברק לראש ממשלת ישראל במקום בנימין נתניהו, ומיהר להציג את בחירתו למנהיג האומה כ- “שחר של יום חדש”. ראש הממשלה החדש אהוד ברק לא שכח את הבטחתו למנכ”ל רשות השידור אורי פורת ומינה מייד (ב- 1999) את האלוף במיל. רפאל ורדי (2016 – 1922) לבדוק את תפקוד מוסדות רשות השידור. בדו”ח הקשה שהציג אלוף מיל. רפאל ורדי בפני ראש הממשלה אהוד ברק, הוא קרא, “ל- הגדרה חדשה של תפקיד השידור הציבורי ולהסדרה בחקיקה של חלוקת סמכויות חדשה וברורה בין הדרג הניהולי של רשות השידור להנהלה הציבורית של רשות השידור”. ראש הממשלה אהוד ברק לא קיים את הבטחתו ו- לא נגע במנכ”ל רשות השידור אורי פורת. באוגוסט 2001 הִתְּפּוּטָר אורי פורת. במקומו התמנה באוקטובר 2001 למנכ”ל רשות השידור הזמני תא”ל מיל. בשם רן גלינקא, טירון מוחלט במִנְהָל וניהול מוסד תקשורת ורשת טלוויזיה כה מורכבת, סבוכה, ו- רחבת ממדים כ- רשות השידור של מדינת ישראל, זאת ש- פַּרְסָה את כנפי ה- קוֹנְדוֹר שלה על שתי רשתות טלוויזיה בעִברית ובעֲרָבִית ועל שתי רשתות רדיו “קול ישראל” בעִבְרִית ובעֲרָבִית. רשתות השידור הציבוריות האלה טלוויזיה + רדיו מנו יחדיו יותר מ- 2000 (אלפיים) עובדים בשלושה סקטורים של עיתונות / הפקה + הנדסה + דירוג משולב. רָן גָלִינְקָא הביא עמו את מנהלת לשכתו וידידתו האישית מישהי בשם ליאורה שמעוני והדיח משם את גב’ אלינור בלקין המנהלת רבת הניסיון והמוניטין של לשכות המנכ”לים של מוטי קירשנבאום בשנים 1998 – 1993 ושל המנכ”ל הקודם המתפוטר אורי פורת בשנים 2001 – 1998. במארס 2002 בתום חצי שנה של תקופת ניסיון כושלת ומאוד בלתי מוצלחת הדיח (בצדק) ראש הממשלה אריאל שרון את רן גלינקא הטירון נטול ידע וניסיון, ו- נעדר חוכמת ניהול מינימאלית בתחום של הובלת השידור הציבורי רחב הממדים ונשיאה באחריות הכבדה. השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, היה בסך הכל עושה דברו של אריאל שרון. ראש הממשלה צייץ והשר הממונה פעל מייד. רן גלינקא ומזכירתו ליאורה שמעוני סולקו מרשות השידור. אי אפשר לסיים את ה- סָגָה המחורבנת הזאת בה ראה השר רענן כהן ברשות השידור ב- 2002 מעין תחנת ניסיונות. רענן כהן היה שַר יָרוּד ו- רָדוּד מלחך פִּנְכָה עושה דברו של אריאל שרון. לכן ברור מדוע הפקיד אותו ראש ממשלה על תפקיד הרגיש של שַר ממונה על ביצוע חוק רשות השידור. רשות השידור ז”ל ההיא הפכה ל- “תחנת ניסיונות” ו/או “חוות ניסויים” (כל ניסוח טוב) של רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. רשות השידור הציבורית – לאומית פעלה בכל עוזה על תקן של חוות ניסיונות. במארס / אפריל 2002 נערך בה ו/או עליה (כל ניסוח טוב) ניסוי נוסף : יוסף בר-אל מונה למנכ”ל הזמני של רשות השידור במקומו של תא”ל מיל. רן גלינקא המודח. ב- 2 בחודש יוני של שנת 2002 קיבל יוסף בר-אל ההוא את כתב המינוי המופרך למִשְרָה הרָמָה שתוקפה היה 5 שנים עד קיץ 2007. מאז 2002 ה- קֶצֶב ו- טֶמְפּוֹ הספירה לאחור של שקיעת רשות השידור לעבר הבּוֹר הַשָחוֹר – צָברו מָסָה ו- תְּאוּצָה (!). ב- 2011 התקיים עוד ניסוי ב- “חוות הניסיונות”, הפעם ע”י ראש הממשלה בנימין נתניהו. בנימין נתניהו הפקיד את יוני בן מנחם הכושל והמופרך על רשות השידור והעניק לו את התואר מנכ”ל. מנהלים כושלים ממנים לצדם עוזרים כושלים כמותם. מדובר בכלל שלטוני ידוע מקדמת דנה ש- יוני בן מנחם לא החמיץ אותו. יוני בן מנחם מינה לעוזרו הראשי את מקורבו זליג רבינוביץ’ מי שהיה בעברו עוזר צלם במחלקת הצלמים של ערוץ 1 וחבר בוועד הפקה / עיתונות של ערוץ 1. היה מדובר ב- איש מקצוע לא מוכשר, בלתי מוצלח, כושל, ו- נחשל. הסוף ידוע. לא הייתה עוד דרך חזרה ולא חלופה על פני זאת שהובילה לבור השחור. רשות השידור הגרומה והעלובה ז”ל ההיא, מי שהפכה לתחנת ניסיונות ממשלתית ב- 2014 תחת “מנהיגותו” של יוני בן מנחם פלוס עוזרו זליג רבינוביץ’ פלוס יו”ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור אמיר גילת, קרסה ו- התרסקה לשברים. נותרו ממנה בקושי רסיסים. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 על כתביה פלוס עורכיה פלוס מפיקיה פלוס עוזרות ההפקה שהיו עדים לשתי ההתרחשויות של מינוי יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור ב- 2002 ושל מינוי יוני בן מנחם למנכ”ל רשות השידור ב- 2011 התחפרו כרגיל במַדְמֵנָה הפרטית שלהם בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים, ומילאו פיהם מים כאילו אין הדבר נוגע להם. ה- סמרטוטיה החוטאת הזאת (לא כולם, רובם) פערה את לוֹעה כדי להיות ניזונה מפרי הבאושים וכדי לקבל בסוף כל חודש את תלוש המשכורת. היתר כבר לא היה חשוב. ב- 9 במאי 2017 הסתיימה הספירה לאחור. במקום רשות השידור החולה והגוססת ההיא שפעלה אז תחת צַו פירוק ותחת עוֹל של כונס נכסים, ומתה, החל לפעול ב- 15 ב- מאי 2017 תאגיד השידור הציבורי החדש “כאן” בראשות המנכ”ל אלדד קובלנץ והיו”ר גיל עומר.

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ’ ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשֵק לה (2).

מעשה הפקדתם ומינויים ללא בדיקה מוקדמת וללא הבחנה של שני אישים כושלים, רן גלינקא ב- 2001 מחד ויוסף בר-אל ב- 2002 מאידך, בזה אחר זה לתפקיד הרָם והאחראי של מנכ”ל רשות השידור, ואח”כ הדחתם וסילוקם בזה אחר זה מהכֵּס הרָם, הוכיח כי מדובר בהתנהלות ציבורית קלוקלת ומנהיגות פארטאץ’ של הגוף הממנה, הלוא היא ממשלת ישראל. ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן הפכו בשנים 2005- 2001 את רשות השידור לשדה בּוּר ו- חוות ניסיונות אישית של שניהם. עיתונאי חטיבת החדשות של המוסד הוותיק, הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1, ראו את את כל מחזות האבסורד האלה באותן שנות חֶשְרָת הֶעָבִים ההם, ובחרו להחריש. רובם שָם היו כנראה אנשים משכילים ואולי גם יישרי דרך, אולם בחרו מיוזמתם שלהם להשליך מעליהם את הגדולה שבזכויות בן אֱנוֹש להיות אדם ריבוני. העיתונאים האלה ש- גדלו וצמחו במדינה חופשית ודמוקרטית העדיפו משיקוליהם האגואיסטיים להתחפר במַדְמֵנָה הפרטית שלהם בקומה השלישית בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים ולשתוק, במקום לעלות על הבריקדות ולהשיב למנכ”ל רשות השידור העלוב יוסף בר-אל כגמולו. עסק נרפה. עיתונאי רשות השידור (רובם, לא כולם) ניהלו הנהלת חשבונות פרטית משלהם, מה כדאי להם לעשות ומה לא, מה יכול להביא להם יתרון ומה עלול לסכן אותם מול מנכ”ל רשות השידור העלוב והמושחת שלהם יוסף בר-אל, שכידוע הודח וסולק בסופו של דבר מהכס הרם ב- 2 במאי 2005 ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון בעוון שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם. זה נכון שיוסף בר-אל הודח וסולק בבושת פנים ע”י הממשלה אולם זה נכון גם שעיתונאי רשות השידור לא מילאו כיאות את תפקידם, מילאו פיהם מים, והסכימו וניאותו (לא כולם, רובם) לפעול תחת מנכ”ל רשות שידור מושחת ו- מעניק שוחד מסך. עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 פלוס רדיו “קול ישראל” צעדו מאז אביב 2000 ביודעין ובהתמדה לעבר הבור השחור שהמתין להם במשעול הראשי של השידור הציבורי.   

ובכן, בחודש אוגוסט של שנת 2001 התפטר מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל מתפקידו. הוויכוח האם התפטר ו/או הִתְּפּוּטָר נטוש עד עצם היום הזה. דבר אחד ברור וידוע. באוגוסט 2001 שררה ברשות השידור אופוזיציה עוצמתית ביותר נגד ניהולו המקצועי של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בדמותם של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, המשנה שלו גב’ אהובה אורן, וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי. אורי פורת העריך שנפתח נגדו הליך Impeacment ע”י אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור. הוא היה אז חלש ומותש ופגיע מאוד והחליט כנראה ללכת הביתה בכוחות עצמו מבלי להתנגד. באוגוסט 2001 שהיתי בעיר הקנדית אדמונטון שם נערכה אליפות העולם ה- 8 בא”ק. ערכתי והפקתי משם את השידורים הישירים עבור הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באחד הימים קיבלתי טלפון בהול מלשכת המנכ”ל בירושלים. על הקו היו שתי עוזרותיו הנאמנות גב’ אלינור בלקין וגב’ שרית יאיר. שתיהן בישרו לי כי אורי פורת התפטר בטרם עת והוא הולך הביתה. אורי פורת התמנה למנכ”ל רשות השידור ב- 18 במאי 1998 ע”י ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו. זאת הייתה הקדנציה השנייה שלו. הוא היה כבר פעם אחת מנכ”ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 (התמנה אז לתפקידו ע”י הממשלה בראשות יצחק שמיר) ועכשיו נבחר לכהונה שנייה. הסתלקותו באמצע מילוי תפקידו במהלך הקדנציה השנייה שלו באוגוסט 2001 היוותה צעד בלתי שגרתי וחסר תקדים של מנכ”ל רשות שידור מכהן. שום מנכ”ל רשות שידור לפני אורי פורת לא עשה זאת מעולם ולא התפטר מתפקידו. בספטמבר 2001 החליט השר רענן כהן הממונה על רשות השידור בעצה אחת עם ראש הממשלה אריאל שרון למנות את תת אלוף מיל. רן גלינקא למנכ”ל רשות השידור במקום אורי פורת שהלך הביתה. הופעתו של רָן גָלִינְקָא בשמי רשות השידור יצרה תקוות גדולות. רן גלינקא היה חייל אמיץ ומעוטר וגם בעל מוניטין. הוא התפרסם כמפקד שייטת 13 המהוללת. אביו של רן גלינקא אלוף משנה בחיל השריון של צה”ל שְמוּאֵל גָלִינְקָא ז”ל נפל במלחמת סיני ב- 1956. רן גלינקא גדל כילד חוץ בקיבוץ רמת יוחנן. כאיש מבוגר היה אמור להביא עמו לרשות השידור משהו מהמידות והתכונות היפות של מפקד צבאי נערץ ושל נער שהתחנך על ברכי הקומונה הקיבוצניקית הדמוקרטית : מנהיגות, יוזמה, עצמאות מחשבתית, שבירת מוסכמות, דבקות במשימה, ונאמנות למטרות העַל הַכֵּנוֹת של השידור הציבורי. הציפיות ממנו כפי שהתברר היו מוגזמות לגמרי. מופרזות לחלוטין. הוא התחיל רַע מאוד. עם בואו הדיח מלשכת המנכ”ל שתי נשים סופר מקצועיות, מוכשרות, מהימנות, ובעלות ניסיון ו- וותק עצומים ברשות השידור בתחום ניהול לשכת המנכ”ל וענייני מַזְכִּירוּת סבוכים ורגישים, את אֵלִינוֹר בלקין ואת שַרִית יָאִיר. רָן גלינקא הטירון נעדר כל ניסיון וידע, וכל חוכמת מעשה מינימאלית בתחום המורכב והמסובך הקרוי “רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל”, הביא במקומן עוזרת חדשה טירונית כמותו (בנימוק של משרת אימון) את חברתו וידידתו האישית גב’ ליאורה שמעוני. כעבור שנים בעת שיחת התחקיר עמו שנגעה לחקר תפקידה ותפקודה של גב’ ליאורה שמעוני כמנהלת לשכתו והעפתן משם את שתי הנשים הוותיקות והמצוינות אלינור בלקין ושרית יאיר, הבהיר לי שאת שמה של הגברת הנכבדה ליאורה שמעוני אין מזכירים עוד בביתו. קצת מאוחר יותר לאחר המינוי הנכבד התברר כי המנכ”ל הזמני של רשות השידור ב- 2001 רן גלינקא לא נשבע אמונים לשידור הציבורי אלא עשה זאת לטובת הממנה שלו השר רענן כהן. התברר כי מפקד שייטת 13 בעבר מתאים את עצמו ואת אישיותו לעַסְקוּנָה הפוליטית הנמוכה שהשר רענן כהן היה מייצג נאמנה שלו. רענן כהן היה עסקן פוליטי דַל אפור במפלגת העבודה / מערך ו- שַר כושל. משרֵת חַנְפָן ו- עושה דברו של ראש הממשלה אריאל שרון.

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. זה ידוע. מנכ”ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע. לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ”ל רשות השידור המתמנה. יש לכך הוכחות ותיעוד. בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ז”ל ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז”ל את מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל למנכ”ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, בחודשים אפריל – מאי של שנת 2002, מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן, את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר- אל למנכ”ל רשות השידור הפך לסיוט וחלום בלהות שלי באופן אישי. הממשלה הכירה בטעותה רק בחלוף שלוש שנים והדיחה במאי 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. אותו הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל “אריק” שרון יחדיו עם סגנו אהוד אולמרט סילקו את יוסף בר-אל לאלתר ולתמיד מהשידור הציבורי. הפוליטיזציה ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ”לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) ש- לָפְתּוּ אותם כמו בצְבָת.

השָטָן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם. מזהירה של הראשון. מוּשְחֶתֶת ו- בעייתית ביותר של השני. הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי “מוטי” קירשנבאום היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי התגלתה בתוך שלוש שנים כשגויָה ומופרכת מיסודה. מינויו הפך לכישלון שהוליד פרי ביאושים. ממשלת ישראל הבחינה בכך באיחור. שלוש השנים של 2005 – 2002 היוו תקופה מסובכת, רבת דילמות, ופרובלמטית ביותר בתולדות רשות השידור. גִדְעוֹן דְרוֹרִי ז”ל מוותיקי ומצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה הגדיר אותה כאפֵלָה ביותר בתולדות השידור הציבורי. היה ברור שיוסף בר-אל נְכְשָל. היה מדובר ב- עניין של זמן בלבד עד שהשררה הפוליטית שמינתה אותו לתפקידו הנכבד רב האחריות תבחין בשגיאת המינוי, ו- בנעשה וב- מה שמתחולל כאן בתוך ארבעת כתליה של רשות השידור. מפני שהיה לא רק איש עלוב אלא גם לא מוכשר, השתמש יוסף בר-אל בשלטון של כוח. שלטון של כוח איננו צועד שלוב זרוע עם כְּהוּנָה הניזונה מערכים.

טקסט תמונה (1) :  אביב 2002. זהו רענן כהן השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת אריאל שרון, מי שמעלה במארס / אפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל, וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ”ל רשות השידור השמיני במקומו של המנכ”ל הזמני הטירון רן גלינקא שהוּדָח וסוּלָק מכהונתו. רן גלינקא (תא”ל מיל.) נטול כל כישרון, ידע, וניסיון של הובלה וניהול מוסד תקשורת ציבורי – ממלכתי כה מורכב משתי רשתות טלוויזיה בעברית ובערבית ושתי רשתות רדיו “קול ישראל” בעִבְרִית ובעֲרָבִית המעסיק בשורותיו יותר מ- 2000 (אלפיים) עובדים, נכשל כליל בתפקידו, אולם הוא לא היה איש מושחת. רן גלינקא היה איש טיפש. ראש הממשלה קיבל מייד באביב 2002 את המלצה של השַר שלו לענייני רשות השידור בעניין הפקדתו של יוסף בר-אל על רשות השידור במקום רן גלינקא. יוסף בר-אל התמנה במארס / אפריל 2002 למנכ”ל זמני של רשות השידור, וב- 2 ביוני 2002 קיבל את מינוי הקבע הממשלתי לכהן בתפקיד מנכ”ל רשות השידור במשך תקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. אבל, בחלוף שלוש שנים הבינה אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה כי היה מדובר במינוי שגוי ו- מופרך לגמרי. כהונתו נקטעה ונגדעה. ראש הממשלה אריאל שרון החליט בעצת היועץ המשפטי שלו מֶנִי מָזוּז ובתמיכה מובהקת של סגנו השר אהוד אולמרט להעיף את יוסף בר-אל קיבינימט מהכס הרם של מנכ”ל רשות השידור. ובכן, מנכ”ל רשות השידור ויוסף בר-אל הודח וסולק באמת מהכֵּס הַרָם כמו קודמו רן גלינקא. רן גלינקא הודח ו- סולק באביב 2002 בשל טיפשותו. יוסף בר-אל הוּדָח וסוּלָק ב- 2 במאי 2005 בשל היותו מנכ”ל רשות שידור מושחת ונותן שוחד מסך. (לע”מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה (2) : מארס / אפריל 2002. ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר הממונה על רשות השידור רענן כהן מסכמים ביניהם כי יוסף בר-אל יהיה המנכ”ל הבא של רשות השידור לאחר הדחתו של המנכ”ל הזמני הקודם רן גלינקא. (לע”מ תמורת תשלום).

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ’ ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשֵק לה (3).

האומנם דִרְדֵר יוסף בר-אל את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום ? האם לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים ? האם יוסף בר-אל היה מנכ”ל רשות שידור מושחת ונותן שוחד מסך ? האם התשובות לשלוש השאלות האלה הן חיוביות ו- חַד משמעיות ? ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן זאת שמינתה אותה לתפקיד הרם והאחראי, סברה שכן. היא הדיחה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור במאי 2005 מנכ”ל רשות שידור מכהן באמצע כהונתו הפעילה באשמת שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם. זאת הייתה החלטה חסרת תקדים וכִבְדָת מִשְקָל בה הודח יוסף בר-אל באשמת שחיתות ושוֹחַד מסך. האם קוראי הבלוג יכולים לתאר להם מצב בו ממשלת ישראל מדיחה למשל באותה אמתלה של שחיתות ושוחד מסך את מנכ”ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג מתפקידו, ו/או מסלקת מאותה סיבה את מנכ”ל רשות השידור השני יִצְחָק לִבְנִי ממשרתו, ו/או מגרשת בגלל אותם מניעים את מנכ”ל רשות השידור השלישי יוסף “טומי” לפיד משליחותו, ו/או גוזרת הרחקה משפילה בגין העבר האָפֵל הזה על מנכ”ל רשות השידור השישי מרדכי “מוטי” קירשנבאום מכתלי הרשות ? לא ולא. היא גזרה ראשיתו של חודש מאי 2005 גזירת הדחה רוויית ביזוי, גנאי, והטלת דופי על מנכ”ל רשות השידור המסוּלָק יוסף בר-אל אותו מינתה היא שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הרם . זה היה רגע מר, עצוב, ומייאש בתולדות רשות השידור. שרים בממשלה וגם כמה ח”כים העלו מחשבות וסברו שחלק מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופלח מעובדי רדיו “קול ישראל” הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל והיו משת”פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים נִרְצָעִים, גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה יצירתיים. נִרְצָעוּת ויְצִירָה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד. מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך למעין פיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. הקהל בארץ ראה והבחין בזאת וגם ממשלתו. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל שלוֹ. כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים. העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים. זה כלל ידוע. אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם . קו מקביל חוצה בשלטון דמוקרטי מהווה שגיאה מתמטית ומוּסָרִית חמורה מאין כמותה. בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף, אך הם רחוקים מלהיות אָחִים. לעולם אֵין ולא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, ו/או ידידוּת. תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו.

יש דווקא משהו הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית. וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר. המוכשרים יצעדו בסך קדימה. הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים. השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות . קיימת בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע, הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי. יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית בקול תרועה רמה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2 במאי 2005 בקול ענות חלושה נטול אקורדים. Mute. הוא פשוט הועף קיבינימט ממשרתו כ- מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. יוסף בר-אל דלף בשעתו אט – אט (כמו רבים אחרים) דרך חורי המסננת והגיע לפסגת ההיררכיה. אך הבלוף התגלה בסופו של דבר ע”י ממשלת ישראל  גם אִם מאוחר מידי. משנתקל הדָג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות הייתה זאת היא שלבסוף קִירקפה את גוּלגלתּוֹ והשליכה אותו לשוליים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היה הראשון שהבחין וזיהה את חולשותיו של יוסף בר-אל (“חולשותיו המוּסָרִיוֹת” כפי שהעיד בפניי עת נפגשנו ב- 2005 במסעדה של “סילה ו- רביבה” ברמת השרון) ונתן ביטוי לאבחנה הזאת באותו מסמך חמור שכתב לו ב- 1976. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ביולי 1993 את כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך מינה אותו בכל זאת לנהל את ערוץ 33. המערכת העיתונאית “שמה עין” על יוסף בר-אל אך לא בלמה אותו, וודאי לא הקיאה אותו מקרבה. לבסוף דווקא שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו. אך בל נטעה. הפוליטיקה היא פקטור שונה מעיתונות אמת. פוליטיקה היא פעמים רבות עסק מלוכלך מפני שהיא ניזונה גם מערכים קלושים. מינויו הפוליטי הבלתי מקצועי של יוסף בר-אל למנכ”ל הסב למוניטין של רשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים. חלקם בל יימחו. האם הם גם בלתי הפיכים ? האם סברה ממשלת ישראל כי יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה ? ואם כן מי יבצע אותם ? היה זה מרדכי “מוטי” שקלאר שנבחר ב- 2006 להיות מנכ”ל רשות השידור הבא לאחר הדחתו וסילוקו של יוסף בר-אל לאגף של המושחתים ומעניקי שוחד מסך.

טקסט תמונה :  1970 – 1969. יוסף בר- אל בתפקיד מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהליו הישירים היו מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר, נקדימון “נקדי” רוגל, וארנון צוקרמן. בשנים 1976 ו- 1977 נקט מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני ז”ל בתמיכת יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ד”ר וולטר איתן ז”ל ביוזמה ניהולית – מבנית קיצונית חסרת תקדים. יוזמה המנוגדת ניגוד מוחלט להמלצות – דו”ח ההוא של מנכ”ל ה- BBC סיר היוּ גְרִין (Sir Hugh Greene בשנים 1969 – 1960). הוקמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית וניתן לה מעמד ניהולי שווה לזה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העברית. יוסף בר-אל התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העֲרָבִית והפך ל- אקוויוולנט שווה כוחות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִבְרִית ארנון צוקרמן. (התמונה הוענקה לי באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ’ ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשֵק לה (4).

מהלך העניינים היה כלהלן. ב- 1969 התמנה יוסף בר-אל למנהל מחלקת החדשות של השידורים בשפה העַרבית בטלוויזיה במקומו של מר שלמה עַנְבָּרִי ז”ל. מנהל מחלקת התוכניות בשפה הערבית היה אז סַלִים פַתָּאל. ההיררכיה בשנים ההן קבעה כי שני המנהלים הבכירים בשפה העַרבית כפופים ישירות למנהל הטלוויזיה ישראלית הציבורית. מנהליו של יוסף בר-אל בשנים 1973 – 1969 היו מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג וחמישה מנהלי טלוויזיה שהתחלפו בזה אחר זה : סְטֶנְלִי “סְטֶן” גֶרֶנְדֵיְיזִי, פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ (בן 92, היום), חַגַּי פִּינְסְקֶר ז”ל, נַקְדִימוֹן רוֹגֵל ז”ל, ויְשַעְיָהוּ “שַיְיקֶה” תַּדְמוֹר יבד”ל (בן 84, היום).

באוגוסט 1973 התמנה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של מר יְשַעְיָהוּ “שייקה” תָּדְמוֹר. בראשית 1974 המליץ שִמְעוֹן פֶּרֶס השַר הממונה על רשות השידור לראש הממשלה גב’ גולדה מאיר לבחור במר יצחק לִבני למנכ”ל רשות השידור במקומו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג. יִצְחָק לִבְנִי ז”ל הוא איש תקשורת מחונן. הוא היה העורך של העיתון הצבאי “במחנה” ומפקד גלי צה”ל שהפך את תחנת הרדיו הצבאית לרלוואנטית. גולדה מאיר קיבלה את ההמלצה ויִצְחָק לִבְנִי מונה ב- 1 באפריל 1974 למנכ”ל רשות השידור. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה לא רק מנהיג טלוויזיה מוכשר ומוצלח, אלא גם מנהל קשוח. הוא החזיק “קצר” את יוֹסֵף בַּר-אֵל ולא נתן לבוס הישיר שלוֹ מנכ”ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי דריסת רגל חופשית במסדרונות הטלוויזיה . אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לִבְנִי כדבר מובן מאליו. זאת הייתה התנהגות חריגה ולא מקובלת מפני שהמנכ”ל משמש מתוקף תפקידו בהיררכיה של רשות השידור לא רק כבוס ישיר של מנהל הטלוויזיה אלא גם עורך ראשי של כלל מִשדרי הרשות. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעל אישיות מופנמת חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור. הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים. הוא תהה על קנקנו של יוֹסֵף בַּר-אֵל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר. לא בכדי הניח עליו זכוכית מגדלת. אחד ממכתבי הנזיפה שלו בהיותו מנהל הטלוויזיה למנהל החדשות בשפה הערבית יוֹסֵף בַּר-אֵל  ב- 18 בנובמבר 1976 נשמר ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו [1]. איש לא העיז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוֹסֵף בַּר-אֵל.

אל  :  יוסף בר- אל.                ירושלים  18.11.1976                                                                                                 

“…חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה , חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך . ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…” .

העתק : מנכ”ל הרשות.

בברכה, ארנון צוקרמן

יוסף בר-אל קיבל את המכתב, קרא אותו ולא שכח. ששת המילים בסיום המכתב, “…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…”, ריצדו תמיד בזיכרונו.

טקסט מסמך : 18 בנובמבר 1976. זהו מסמך הנזיפה החמור ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמו ליוסף בר- אל , בו הוא מבקר בחריפות רבה את תפקודו כעורך ומנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה בשפה הערבית. “…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…”, כתב לו ארנון צוקרמן. המכתב הזה פגע  קשות בגאוותו של יוסף בר- אל. יוסף בר- אל לא שכח וכפי שהתברר מאוחר יותר גם מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני ז”ל שהיה מכותב על המכתב זכר גם הוא את תוכן הטקסט הברור וחד משמעי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ’ ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשֵק לה (5).

בשנים 1977 – 1976 טמנו מנכ”ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ד”ר וָולְטֶר אֵיתָּן מארב טלוויזיוני – ניהולי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן . מלכודת פוליטית. שני האישים הבכירים בצמרת רשות השידור ביקשו להקים גוף טלוויזיה חדש שייקרא מעתה הטלוויזיה ישראלית בשפה הערבית ולהציב בראשו את יוסף בר-אל. יצחק לבני ביקש להחליש בכל את מעמדו האיתן של ארנון צוקרמן, וזאת בניגוד מוחלט לדו”ח סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) המפורסם (היה כאמור מנכ”ל ה- BBC בשנים 1969 – 1960 [2], שהוגש ב- 1973 בעת ביקורו בארץ (על פי הזמנתו של שר החינוך יגאל אלון הממונה על ביצוע חוק רשות השידור) לשר החינוך יגאל אלון עצמו, ואשר פוסל לחלוטין הקמת טלוויזיה בשפה הערבית לצדה של הטלוויזיה בשפה העברית. וכמובן גם בניגוד גמור להשקפת עולמו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזק שנהנה מגיבוי עצום של עובדיו, מר אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור החליטו יחדיו להקים את הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית כ- אקוויוולנט לטלוויזיה הישראלית הציבורית , וכאמור להפקיד אותה בידיו של יוסף בר-אל . תהליך ההפרדה בין השידורים בשפה העברית לשידורים בשפה הערבית בטלוויזיה הפך לרשמי על פי החלטת הוועד המנהל ב- 30 בינואר 1977, ולמעשי בספטמבר 1977. העובדים בטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מפקדם יוסף בר-אל היו כפופים ישירות מעתה למנכ”ל רשות השידור יצחק לבני . הסמנכ”ל שְלמה עַבָּדִי הזהיר מפני מהפך מבני כזה שהוא מיותר אולם חמשת חברי הוועד המנהל של רשות השידור (מתוך שבעה) הצביעו בעד ההחלטה להקים מוסד תקשורת טלוויזיוני חדש בשפה הערבית חבר וועד מנהל אחד אריאל וויינשטיין נמנע בהצבעה הגורלית. חבר וועד מנהל נוסף חיים שוּר (חבר קיבוץ שוֹבָל) מי ששימש המשנה ליו”ר הוועד המנהל וָולְטֶר אֵיתָּן, נעדר מההצבעה החשובה מפני שהשתתף באותה העת בוועידת מפ”ם. יִצְחָק לִבְנִי ושני המנהלים הבכירים בטלוויזיה בשפה הערבית מנהל התוכניות סַלִים פַתָּאל ומנהל החדשות יוֹסֵף בַּר-אֵל הביסו את ארנון צוקרמן. ואז החלו להתקוטט בינם לבין עצמם מי יהיה האיש שיתמנה לתפקיד החדש של מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית . יצחק לבני בחר ביוסף בר-אל . סלים פתאל שחש מקופח פתח במלחמת עולם כדי להפר את ההחלטה ואת תמיכתו של יצחק לבני ביוסף בר-אל. מה שחשוב הוא שנציג הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור ד”ר אֵלִי תָבִין תפס טרמפ על האירוע הזה של שינוי מבנה רשות השידור ומיהר לפרסם מטעמו הודעה, כלהלן : “…השידורים בטלוויזיה בשפה העַרבית הם חיוביים יותר מאלה בשפה העִברית…”. אלא מה.

היחסים העכורים המעורערים בין שני בכירי רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הפכו זה מכבר לסוֹד גלוי. יצא להם שם דבר בין כתלי הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים . מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים ההן מר יִשְרָאֵל דוֹרִי זוכר  היטב בשיחות התחקיר עמי בראשית עשור ה- 2000 : “ארנון צוקרמן היה איש ישר והגון, בעל אישיות חזקה, ו- מנהל טלוויזיה חזק שלא נתן למנכ”ל רשות השידור יצחק לבני להתערב לו בעבודתו. הייתי עד לתחנונים של יצחק לבני בפני ארנון צוקרמן, משהו כמו, “תן לי להתערב יותר בתכני השידור של הטלוויזיה ואני אתן לך יותר סמכויות”. ארנון צוקרמן סירב. ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מצוין והוכחה מוצקה שמִנְהָלָן טוב בעברו יכול להיות מנהל טלוויזיה מצטיין למרות שלא בא בהכרח משטח היצירה והעיתונאות הטלוויזיוניים”. גם יִצְחָק “צַחִי” שִמְעוֹנִי מנהל חטיבת התוכניות בשנים 1967 – 1969 (ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1982 – 1980) זוכר את אותו הטקסט. כך אמר לי בשיחות התחקיר בינינו ב- 2004 : “מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני התחנן בפני מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן כי יאפשר לו התערבות יתר בתכנים תמורת הענקת סמכויות יתר בניהול הטלוויזיה. ארנון צוקרמן הכריזמטי לא וויתר ולא נתן ליצחק לבני דריסת רגל בבניין הטלוויזיה. המאבק השקוף בין השניים היה יותר מסוֹד גלוי. רבים בטלוויזיה היו עֵדים לו. ארנון צוקרמן נהנה מאמון מופלג ותמיכה גדולה של מנהלי המחלקות והחטיבות בבניין הטלוויזיה ובראשם דן שילון מנהל חטיבת החדשות ומוטי קירשנבאום מנהל חטיבת התוכניות, וגם של אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא הביס את יצחק לבני”.

טקסט תמונה : זהו ישראל דורי מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים 1982 – 1970. היה עֵד להתכתשויות הבלתי סופיות בין מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני לבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1974. יצחק לבני הציע לארנון צוקרמן סמכויות יתר כמנהל טלוויזיה תמורת התערבות בתכני השידור של הטלוויזיה. ארנון צוקרמן לא הסכים. (באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ’ ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשֵק לה (6).

השילוב הפוליטי-מקצועי טלוויזיוני ב-1993 בין ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל ושרת החינוך שולמית אלוני ז”ל עם מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל היה כמעט מיטבי ו-שונה לחלוטין מהשילוב הפוליטי-מקצועי השלילי ב-1998 של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת התקשורת שלו לימור לבנת עם המועמד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור אורי פורת. ועוד יותר אחר לחלוטין מהשילוב הפוליטי-מקצועי השלילי בריבוע ב- 2002 של ראש הממשלה אריאל שרון ושר הַנֶפֶל האחראי על ביצוע חוק רשות השידור דאז רענן כהן עם המועמד הוודאי למשרת מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. שום מנכ”ל של רשות השידור ז”ל ההיא לדורותיה לא הגיע לקומתו המוסרית האישית והציבורית של מוטי קירשנבאום ז”ל.

yavin 5

טקסט תמונה : יום שני – 29 בספטמבר 1997. אחת התמונות המתעדת שטח אפור בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- בית “הגלריה הלבנה” בירושלים. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל (משמאל, בן 58) מאחל ברכת “…דרך צלחה…” ו- נפרד מחיים יבין (מימין, בן 65) שצועד בדרך חדשה לעבר ערוץ 2 המסחרי, כדי לעשות לביתו. כ- 150 אנשים מערוץ 1 התכנסו בביתן “הגלריה הלבנה” אז ב- 29 בספטמבר 1997 כדי לחלוק כבוד ל- חיים יבין שבגיל 65 החליט להפנות עורף לשידור הציבורי כדי לבנות קן חדש בשידור המסחרי והעשיר. בעת נאום הפרידה אמר מוטי קירשנבאום למגיש הוותיק : “…חיים יבין תסתכל טוב סביבך. אנשים כאלה כפי שאתה רואה לפניך עכשיו, לא תראה בערוץ 2…”. כעבור חודשים ספורים בלבד בחודש מאי של 1998 חזר חיים יבין לערוץ 1 מובס כשזנבו מקופל בין רגליו. מוטי קירשנבאום כבר לא היה שם כדי להקביל את פניו. המתין לו מנכ”ל רשות שידור חדש – ישן בשֵם אורי פורת ז”ל. אורי פורת סילק מכס “מבט” את יורשתו של חיים יבין, גאולה אבן (אז בת 25), והושיב מחדש על הַכֵּס הישן את חיים יבין. נכון שאלה הם בדרך כלל החיים רוויי קנאה ומדון סביב המיקרופון ומסך הטלוויזיה, אולם במקרה הנדון היה ברור שגאולה אבן נשדדה לאור היום באופן גס, ברברי, וחסר כֵּנוּת. אותו חיים יבין שהעניק בספטמבר 1997 לגב’ גאולה אבן הצעירה בת 25 את התואר “…היורשת שלי…” בטרם פנה לערוץ 2 במסחרי כדי לעשות לביתו, לא עשה ליורשתו כל חשבון ב- קיץ 1998 כששב מוּבָס לביתו היָשָן ל- ערוץ 1. הוא לא התנצל בפניה של המודחת גאולה אבן. כלל לא עלה בדעתו רעיון כזה. התנהגות לא רק לא הגונה ו- בלתי מוסרית, אלא התנהגות גרידית ועלובה. חיים יבין לא היה עוד סמל (בעיניי). הוא הפך בכוחות עצמו את עצמו בגיל 66 ל- חמדן. חיים יבין 40 שנים מבוגר מגאולה אבן היה לפתע איש מגוחך ולפחות בתחום אחד של חיינו נחשף כנעדר יושרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי עוזב לרגע את פוסט מס’ 767 ועובר לתזכורת עבר שהועלתה לאחרונה על ידי ב- פוסט מס’ 684.

פוסט מס’ 767 : תזכורת מ- פוסט מס’ 684 : ספטמבר 1997. מגישת “מבט” החדשה גאולה אבן בת 25 מפגינה נאמנות מופלגת ו- מוחלטת לחיים יבין שנוטש את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וחוֹבֵר לערוץ 2 המסחרי כדי לעשות לביתו. מששָב לכור מחצבתו לערוץ 1 בקיץ 1998 כשזנבו מקופל בין רגליו, לא גמל לה חיים יבין באותה הדרך. הוא תבע לעצמו בחזרה את ליטרת הבשר וביקש לשוב לכס “מבט” שהיה פעם נחלתו הבלעדית עליו ישבה עכשיו יורשתו גאולה אבן. זאת הייתה השתלשלות העניינים, כלהלן.  

יום שני – 29 בספטמבר 1997 היה תאריך היסטורי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו עֶרֶב ערכה חטיבת החדשות שלה מסיבת פרידה לחיים יבין בבית “הגָלֶרְיָה הלְבָנָה” בירושלים. המגיש הנערץ ורב המוניטין החליט להתגרש מהשידור הציבורי בתום שלושים שנות עבודה ולערוֹק לחברת “קֶשֶת” בערוץ 2 כדי לעשות לביתו. מסיבת הפרידה הזאת בהשתתפות כ- 150 אנשים הייתה באותה שעה גם שִיר הַלֵל ל- גְאוּלָה אֶבֶן בת 25 שמונתה למגישה הראשית של “מבט” במקומו של המגיש המיתולוגי, ברוּח המילים של שירו המפורסם של הזמר הנפלא יְהוּדָה פּוֹלִיקֶר, “לכל סיום יש התחלה חדשה”. האֵירוע החגיגי ההוא הוסרט ותּוֹעַד ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כ- Item ל- “מבט”. הכתב שהנציח את פרידתו של חַיִים יָבִין בתום שנות דוֹר מהטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, היה מר כרמל לוצאטי צעיר הכתבים בחטיבת החדשות תחת ניהולו של רפיק חלבי (יו”ר מועצת דליית אל כרמל היום). בין כַּרְמֶל לוּצָאטִי לחיים יבין הפרידו 35 (שלושים וחמש) שנים. הוא היה העיתונאי האחרון שהגיע לחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן חַיִים יָבִין (כַּרְמֶל לוּצַאטִי עובד היום בערוץ 2). “מיציתי את עצמי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור”, הכריז פעם וקודם לכן חַיִים יָבִין והוסיף, “עכשיו אוּכַל לעשות גם לבֵיתִי אצל אורי שנער”. כאילו שבטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא עבד בחינם. בהיותי מנהל חטיבת הספורט הוזמנתי בתאריך ההוא לפני 21 שנים ב- 29 בספטמבר 1997 ליטול חלק במסיבת הפרידה מהמגיש המפורסם. הוועדה המארגנת ביקשה ממני לומר כמה מילים לכבודו של הפורש. סירבתי. לא רציתי לדבֵּר וגם לא להשתתף בחגיגה שנראתה לי שאפתנית וגרוע ממנה בעלת חזוּת מלאכותית. בתמונות כתבת הפרידה שנערכה בבית ה- “גלריה הלבנה” בירושלים ושודרה במהדורת “מבט” בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, נראה חיים יבין מחבק את יורשתו הצעירה גְאוּלָה אֶבֶן ומצהיר סופרלטיבים מעֵין סֶרֶנָדַת אהבה לעברה של המגישה המחוננת והמראיינת העירנית והסקרנית. כך אמר חיים יבין בגִיל קבל עם ועדה : “…גְאוּלָה אֶבֶן אני בטוח שיש לך את זה, אני בטוח שתעשי את הג’וב בצורה יוצאת מן הכלל, רק תלכי בדרכך, שנסי את מותנייך ותצליחי בזה, אני בטוח, אני אחזיק לך אצבעות…!”. לאחר שסיים את חיבוקיו עם היורשת הוסיף ואמר זָחוּח למיקרופון הפתוח עוד כמה מילים : “…למה אני לא עוזב כל יום ? איזה יפהפייה… !”. גב’ גְאוּלָה אֶבֶן הייתה באמת באותם הימים עיתונאית מרשימה, בעלת יושרה, מוכשרת, וגם ויפת תואר. היא העריכה את חַיִים יָבִין המבוגר ממנה בארבעים שנה ואת המסורת שהנחיל בסביבת מיקרופון והמסך ואת מורשתו המקצועית. היא רחשה לו כבוד. הוא חיים יבין הפך זה מכבר לדמות טלוויזיונית מיוחדת ומורה דרך לרבים מבינינו. גְאוּלָה אֶבֶן חיבקה אותו בתום ובהערצה גלויה, ונישקה אותו כאילו הייתה בִּתּוֹ ותלמידתו בעת ובעונה אחת.

טקסט תמונה :  29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר משני עשורים של שנים. בית “הגלריה הלבנה” בירושלים. חיים יבין (בן 65) עוזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בדרכו לערוץ 2 המסחרי. הוא וגאולה אבן (בת 25) יורשתו על כֵּס “מבט” מפרגנים האחד לשני בחיבוקים ונשיקות ונפרדים בהערכה רבה איש מרעהו. לאחר כמה חודשים שב חיים יבין לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא עשה שום חשבון לגאולה אבן. הוא תבע לעצמו מחדש את ליטרת הבשר ואת כֵּס “מבט” וגם קיבל אותו ממנכ”ל רשות השידור החדש אורי פורת ז”ל. גאולה אבן הודחה בצורה מכוערת ובאופן לא הגון. עד עצם היום הזה גאולה אבן איננה מדברת עִמוֹ, עם חיים יבין. היא צודקת. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- שני עשורים של שנים. גאולה אבן (בת 25) וחיים יבין (בן 65) בערבו של יום שלישי – 29 בספטמבר 1997 ב- “גלריה הלבנה” בירושלים במסיבת הפרידה מהמגיש המיתולוגי בדרכו לערוץ 2 המסחרי העשיר לאחר שירות בן 30 שנה את השידור הציבורי. התמונה דומה לפרידת אָב מבִּתּוֹ ו/או בַּת מאָבִיה. כל ניסוח טוב. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר משני עשורים של שנים. בית “הגלריה הלבנה” בירושלים. פרידה מלאת חיוכים שהסתיימה בריב וסכסוך גדול. ה- Environment ליד מרקע הטלוויזיה והמיקרופון באשר הם, רוויה תביעות, תובענית, ורצופה קנאות. היא מחסלת לעיתים כל חֲבֵרוּת, ידידות, או כל בְּרִית אָחִים אחרת. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למחרת, ביום שלישי בערב – 30 בספטמבר 1997, יום אחד לפני עֶרֶב ראש השנה תשנ”ח, הגיש חיים יבין בפעם האחרונה את מהדורת “מבט” לפני שעבר לערוץ 2 המסחרי. מערכת “מבט” ערכה לו טקס פרידה על מסך הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1. מעולם לא נראו תמונות כאלה על המִרקע הציבורי בטרם ירד המסך על המגיש המיתולוגי. זאת הייתה פרידה משווקת, ראוותנית, ואפופה יחסי ציבור. Grand Finale אמיתית. בחדר הבקרה של אולפן א’ מרכז העצבים של השידור שהו בכירי החטיבה ובראשם המנהל רפיק חלבי והמפיק שלו אמנון ברקאי. כשהעביר חיים יבין כהרגלו את רשות הדיבור לחזאית מזג האוויר שָרוֹן ווכסלר ציפה לו חזיון מפתיע. גאולה אֶבֶן עלתה “לאוויר” מעמדת שידור מבודדת בלתי נראית במקומה של החזאית, ונשאה טקסט פרידה מפתיע לאביר החדשות הפורש חיים יבין. היא לבשה זָ’קֶט בצבע בֶּז’ כהה, הרכיבה משקפיים, ונראתה זוהרת מאוד. מעשה ההפתעה נעשה על פי תכנון מוקדם של עורך המהדורה נתן גוטמן (היום כתב תאגיד “כאן” בארה”ב) והמפיק אמנון ברקאי (מפיק ראשי היום בערוץ 10). הבימאית באולפן השידור שהריצה את מהדורת “מבט” הייתה שרה מלכה – אסייג. הבימאית חצתה את המסך לשניים (Split Screen) בו נגלו הפורש והיורשת ב- Close up יחדיו ובמשותף קבל עם ועדה לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל. גב’ רחל יוסף המלבישה של מגישי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאגה להלביש את חיים יבין בז’קט באותו הצבע כשל גאולה אבן, בֶּז’ אבל בהיר. גאולה אבן פנתה נרגשת למגיש החדשות המיתולוגי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולנוכח מאות אלפי צופים נאמנים למהדורת “מבט”, אמרה לוֹ בתמימות, בתום לב, וביושרה מוחלטת, כלהלן : “עוד מעט חיים אתה תעביר לשרון ווכסלר בפעם האחרונה. זה עדיין לא התחזית. אני יודעת שלא רצית מסיבת פרידה מעל המִרְקָע, ולא נעשה לך מסיבת פרידה. אבל רציתי בשם כל חטיבת החדשות, חיים, להודות לך מאוד על עשרות השנים היפות שלך כאן בערוץ וגם לומר לך שלמרות שאתה עוזב, אתה כאן הראשון ותמיד תהיה מזוהה עם הערוץ הראשון. באמת בלתי אפשרי לסכם את כל מה שעשית כאן את כל העבודה העיתונאית שלך בדקה – שתי דקות, וגם לא בשעה, אבל ביקשנו מהכתב שהגיע אחרון למערכת שלנו, כרמל לוצאטי, להכין כתבה עליך חיים, המגיש הראשון של “מבט”. הנה היא.

טקסט תמונה : 30 בספטמבר 1997. אולפן הטלוויזיה בירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. מהדורת “מבט” האחרונה של חיים יבין לפני פרישתו לערוץ 2. Split Screen היסטורי. גאולה אבן (אישיות טלוויזיונית משכמה ומעלה) מכינה למגיש המיתולוגי אמבוש ממלכתי על מסך הטלוויזיה ומרעיפה עליו שפע של מחמאות לפני מעברו לערוץ 2. חיים יבין איננו מסתיר את שביעות רצונו. כעבור כמה חודשים שב לפתע לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשזנבו בין רגליו, ותבע לעצמו מחדש את כֵּס “מבט”. הוא לא עשה שום חשבון ליורשתו ושכח את כל הטקסטים שהרעיף עליה ב- 29 בספטמבר 1997 בבניין “הגלריה הלבנה” בירושלים. לפתע נשכחו דברי השבח ההם אותם אמר כ- האי לישנא רק לפני חודשים ספורים בטרם נטש את ערוץ 1 וחבר לערוץ 2 כדי לעשות לביתו, “…גְאוּלָה אֶבֶן אני בטוח שיש לך את זה, אני בטוח שתעשי את הג’וב בצורה יוצאת מן הכלל, רק תלכי בדרכך, שנסי את מותנייך ותצליחי בזה, אני בטוח, אני אחזיק לך אצבעות…!”. איזה אני אחזיק לך אצבעות ואיזה נעליים. חיים יבין שכח לפתע את ברכתו ההיא ליורשתו גאולה אבן וחמד את כיסאה. ברור שהיה מדובר במעשה חתרני, גרידי, אנטי קולגיאלי, מכוער, ורחוק ממינימום של נאמנות מינימלית. ככה לא מתנהגים. מאז גאולה אבן (היום גאולה אבן – סער) איננה מדברת אִתּוֹ. בצדק. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כלל הזכויות שמורות).

בכתבה שנכנסה לשידור בליין אפ של “מבט” נִראו ציוני דרך חשובים בקריירה הארוכה של חיים יבין כקריין חדשות ברדיו ובטלוויזיה מאז 1968. הכתבה דיווחה כמובן גם על האווירה ה- חמה ששררה במסיבת הפרידה בה נראים אנשי חטיבת החדשות, נשים וגברים, כמעט סוגדים בחיבוקים ונשיקות למגיש שנוטֵש את השידור הציבורי והולך לעשות לביתו. חיים יבין (היום בן 85) היה פיגורה מוערכת במערכת חטיבת החדשות ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יובל בן 50 שנים. חיים יבין (בן 36, בתמונה) מגיש את מהדורת “מבט” הראשונה בהיסטוריה (בשחור / לבן) ביולי 1968 מאולפן הטלוויזיה בירושלים. (באדיבות ערוץ 11. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל נטל את המיקרופון במסיבת הפרידה ופנה לחיים יבין ואמר לו, כלהלן : “כל פרידה היא קשה, אבל זה רגע בהחלט מיוחד, משוּם שחיים יבין מזוהה עם רשות השידור כמעט יותר מכל אדם אחר”, והוסיף, “חיים תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי, תסתכל טוב !”. מוטי קירשנבאום שוב צדק. חיים יבין רק מִלְמֵל,, “…נכון, נכון…” (!). הוא היה מאוד נרגש ומתוח, אך שבע רצון מהכבוד והיוקרה שחלקו לו אנשיי חטיבת החדשות. רבים מהם היו תלמידיו בעבר…

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. בית “הגלריה הלבנה” בירושלים. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל בן 58 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65 (מימין). מוטי קירשנבאום ז”ל בלשונו המיוחדת בֵּירָךְ וגם הזהיר אתת האיש המזוהה ביותר מכל דמות טלוויזיונית אחרת עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית : “חיים יבין תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי”. מוטי קירשנבאום היה בעניין הזה נביא. חיים יבין עזב את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כשהוא חובש כתר מלכות. כעבור חודשים ספורים בלבד שב לפתע ללא כל הודעה מוקדמת מערוץ 2 לערוץ 1 חבול וללא הכתר. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לא וויתר על הזכות להיפרד מהמגיש הוותיק, הפופולארי, והאָהוּב. “חיים אני רוצה להודות לך ולברך אותך בהצלחה. אני בטוח שנמשיך להיות ידידים גם הלאה הרבה שנים למרות שהדרכים נפרדות קצת. כל טוב ובהצלחה !”, אמר. יאיר שטרן אפילו לא הספיק להניח את המיקרופון מפני שמִיהֵר להתחבק עם המגיש הנודע ביותר בתעשיית הטלוויזיה בישראל.

טקסט תמונה  : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר משני עשורים של שנים. בית “הגלריה הלבנה” בירושלים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרןן בן 55 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בן 56 נפרד אז לפני חמש עשרה שנים בחיבוק עז מחיים יבין. את כֵּס “מבט” הריק ייעד והבטיח יאיר שטרן לגאולה אבן. הייתה תחושה שהפרידה מחיים יבין היא פרידת נצח. המיקרופון החוצץ בין שני האישים היה עד לפרידה המתחוללת והקליט את טקסט הפרידה. חיים יבין חזר כעבור כמה חודשים מוקדם מהצפוי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוכה וחבול לאחר הפרידה המסוקרת הזאת בבית “הגלריה הלבנה”. מישהו בדרג העליון של רשות השידור תבע למענו מחדש את כס “מבט”. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל החדשות שלו רפיק חלבי לא יצאו להגן בגופם על גב’ גאולה אבן שהייתה פרי מינוי שלהם עצמם. הם נכנעו ו- וויתרו. מנהיגות דגולה לא הייתה כאן. יאיר שטרן ורפיק חלבי הצטיירו כמנהלים שחוחים נמוכי קומה. היי רגע אחד. מה היה להם כל כך קשה לומר לחיים יבין ששב לשידור הציבורי כשזנבו מקופל בין רגליו, “…שב בשקט…עכשיו גאולה אבן היא המגישה הראשית שלנו…”. אולם שני המנהלים הפחדנים והחששנים שתקו.

טקסט תמונה :  29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר משני עשורים של שנים. בית “הגלריה הלבנה” בירושלים. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מברך את חיים יבין בדרכו לעשות לביתו בערוץ 2 המסחרי. רפיק חלבי נמנה בתוקף תפקידו בספטמבר 1997 על קבוצת הממנים את גאולה אבן ליורשתו של חיים יבין, אך גם הוא לא היה אמיץ דיו ולא הקים חומת מגן בשעת הצורך סביבה. חיים יבין חזר ב- 1998 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ”ל רשות השידור החדש – ישן אורי פורת הדיח מכס “מבט” את גאולה אבן והושיב עליו מחדש את חיים יבין. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהסתיימה הקרנת הכתבה העלתה בימאית הטלוויזיה שרה מלכה שביימה אז את “מבט” שוב את גאולה אֶבֶן הישובה באולפן לאוויר. היורשת סיכמה את הפרידה המתקתקה, ואמרה לוֹ לחייםם יבין, כהאי לישנא : “עכשיו חיים גם אני מתרגשת. אנחנו מאוד אוהבים אותך. תודה ובהצלחה מכולנו !”. חיים יבין לא הסתיר את התרגשותו אך נשאר Cool. הוא שלף מהשרוול בחיוך את ה- “Back Announcement” המפורסם שלוֹ, וכה השיב ליורשתו : “תודה לך גְאוּלָה…אמבוש אמיתי…!”, אמר. הוא הצטיין בהערות אגב בשידורי חדשות ובמינונן ועשה את זה בשארם וקסם אישי רב ומיוחד. בזה לא היו לו מתחרים. לאחר ששָרוֹן וֶוכְּסְלֶר סיימה לסקור את תחזית מזג האוויר שלה לקראת השנה החדשה ואיחלה אף היא הצלחה לחַיִים יָבִין, נפרד מגיש הטלוויזיה המפורסם ביותר במדינת ישראל מצופיו ומחבריו לעבודה, וכמובן לא שכח להזכיר שוב את אהבתו הרבה ליורשתו על כֵּס “מבט” : “תודה לך שרון ווכסלר, אם כן עד כאן מהדורת “מבט” האחרונה לשנה זוֹ, ומילה אישית שלי בכל זאת. אני נפרד מכם זמנית לאחר שלושים שנות שירוּת שעשיתי בתפקידים שונים בערוץ הראשון. תודה לאלה מכם שהיו אִתִּי לאורך כל התקופה. הצלחה רבה לממשיכת דרכי גאולה אבן. כמו שראיתם אני מאוהב בה. ולחבריי לדרך השידור הציבורי, ולכם הצופים ערב טוב ושנה טובה, ולהתראות אחרי החגים. שלום !”. לטקסט שאמר חיים יבין הייתה וויזואליה ברורה. זה נראה כפרידה ממושכת אולי פרידת נֶצַח ממגיש ושַדָּר חדשות דָגוּל. חיים יבין נדד לערוץ 2 המסחרי, אבל הפלא ופלא הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא קרסה ב- 1997 בלעדיו. את הטלוויזיה עושים תכנים מעניינים ולא מגישי התכנים. טובים ורהוטים ככל שיהיו. זהו חוֹק ברזל בתעשייה הזאת. מוטי קירשנבאום ז”ל איננו רהוט קריינות כמו חַיִים יָבִין אבל האינפורמציה שהוא מביא מהשטח מנצחת כל מגיש. הוא הוכיח זאת שוב ושוב מידֵי ערב גם בתוכנית ההיא בהשתתפותו והגשתו, “לונדון את קירשנבאום” בערוץ 10, למרות הגשתו המסורבלת, שפת גופו הכבדה, ותנועות ידיו כשלל ספורטאי – מתעמל על המִרְקָע. כבעל ניסיון רב בהגשה בטלוויזיה העריך מאוד את יכולתה של גְאוּלָה אֶבֶן. “נבחרה לי יורשת מצוינת”, הדגיש שוב ושוב בכל הזדמנות ובגאווה, כשהוא לא מֵסיר את עיניו מהיוֹרֶשֶת היפה והמוכשרת.

ההיסטוריה סבה על צירה והעניקה לגאולה אבן בחלוף שני עשורים של שנים ב- 15 במאי 2017 הזדמנות נוספת. חיים יבין כבר לא היה בסביבה. השדרנית ומגישת הטלוויזיה המצוינת גאולה אבן – סער ורשת השידור הציבורי “כָּאן” (תאגיד השידור הציבורי הישראלי החדש) עלו בתנופה וויזואלית עצומה, בסערה, במרכבת אֵש טלוויזיונית מלווה בתקוות רבות ל- “אוויר” של תקשורת המונים אלקטרונית במדינת ישראל. הטלוויזיה היא אומנם Media וויזואלית, אף על פי כן קריין אנונימי הצטרף למלאכת הזיהוי של תמונת ה- Video, ופרסם והדגיש את שמה של המגישה ושֵם מהדורת החדשות שלה, “חדשות הערב עם גאולה אבן – סער”, עבור ציבור הצופים של “כָּאן”. מדובר במהלך קוֹלִי אינפורמטיבי שחופף את מהלך הזיהוי הקוֹלִי של חיים טופול בערוץ 10 מי שהדגיש והודיע בעבר לצופי ערוץ 10 כי את מהדורת החדשות המרכזית שעולה עכשיו לאוויר תגיש תמר איש שלום ו/או טלי מורנו. אין זה סוד כי Video ללא Audio – שווה הרבה פחות. מיליוני אזרחים במדינת ישראל ואנוכי בתוכם הענקנו להנהלת ועובדי “כָּאן” את ברכת הדרך. בהצלחה רבתי (!). היה מדהים עבורי להיווכח שוב כיצד ההיסטוריה המתעתעת סובבת על צירה. ב- קיץ 1998 הודחה גאולה אבן (אז בת 26) מי שהייתה המגישה הראשית, המצוינת, והצעירה ביותר אז של “מבט” בערוץ 1 ז”ל – מהכֵּס, במהלך תככני בלתי מקובל ובלתי מתקבל על הדעת, שנעשה ע”י מנכ”ל רשות השידור דאז אורי פורת ז”ל, בעבור ולטובת חיים יבין (אז בן 66), שחזר לערוץ 1 מחברת “קֶשֶת” של ערוץ 2 המסחרי כשזנבו מקופל בין רגליו. חיים יבין נטש בספטמבר 1997 את ערוץ 1 הציבורי בדרכו לעשות לביתו בחברת “קֶשֶת” בערוץ 2 המסחרי שהמנכ”ל שלה היה דאז אוּרִי שִנְעָר. במסיבת פרידה גדולה ורבת משתתפים שארגנה עבורו חטיבת החדשות של ערוץ 1 (כ- 150 אנשים ביניהם מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל, מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי) שנערכה ב- “גלריה הלבנה” בירושלים הכריז חיים יבין על גאולה אבן כ- “יוֹרֶשֶת שֶלוֹ” בהגשת “מבט”. ההחלטה להציב בספטמבר 1997 אשת טלוויזיה כה צעירה בת 25 כמגישה ראשית ובלבדית של “מבט” הייתה מהלך טלוויזיוני סנסציוני (!) של הגברדיה המשולשת ההיא מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום + מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן + מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רפיק חלבי. כאמור בקיץ 1998 שָב חיים יבין ה- מוחלש ונטול הִילָה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אורי פורת מי שהחליף בתפקיד את מוטי קירשנבאום האפריל 1998 מיהר להדיח את גְאוּלָה אֶבֶן מכֵּס “מבט” ולהושיב עליו מחדש את חיים יבין. היה מדובר בעסק מכור ועלוב.

בחלוף שני עשורים נעשה במידה רבה צֶדֶק פּוֹאֶטִי. יום שני ההוא של ה- 15 במאי 2017 זכור היטב מפני ש- גאולה אבן – סער (בת 46) שבה וחזרה לקדמת הבימה, פסעה לעבר אחד מחלונות הראווה הראשיים של תעשיית הטלוויזיה בארץ, והתיישבה על כֵּס המגישה הראשית (הבלבדית) של מהדורות חדשות הערב של תאגיד “כאן”. היא גאולה אבו – סער הגישה לבדה את מהדורת החדשות המרכזית הראשונה של “חדשות הערב” של “כאן”. בפתח דבריה הצהירה אז ב- 15 במאי 2017 המגישה הראשית גאולה אבן – סער הצהרה עיתונאית חשובה ביותר, כלהלן : “ערב טוב ושלום רב לכם, בשעה טובה אנחנו כאן מקבלים לידינו את פיקדון השידור הציבורי. נעשה כמיטב יכולתנו להביא לכם שידור ציבורי ראוי, חזק, ללא מורא וללא משוא פנים תוך תחושת אחריות. אנחנו נחתור לאמת, ניצמד לעובדות, ונשאל את השאלות הקשות, ובעיקר נשדר את זכותכם לדעת”. מדובר בהבטחת קוֹדֶש כבדת משקל.

אנוכי שב לפוסט מס’ 767. 

kirshenbaum 2

טקסט תמונה : 1976. ירושלים. טקס חלוקת פרסי ישראל במוצאי חג העצמאות ה- 28 של מדינת ישראל. מוטי קירשנבאום ז”ל (מימין) ממתין לתורו לקבל את הפרס היקר שמעניקה מדינת ישראל לבניה. פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת הוענק ב- 1976 למוטי קירשנבאום בגין הישגיו בתחום ההפקה, העריכה, ו- שידור הסטירה “ניקוי ראש” ובשל סרטיו התיעודיים בימים ההם. יושב משמאל, הרב אליעזר יהודה וולדנברג חתן פרס ישראל לספרות תּוֹרָנִית. יושב במרכז, יוסף רוֹם חתן פרס ישראל לטכנולוגיה והנדסה. (לע”מ תמורת תשלום).

kirshenbaum 3

טקסט תמונה : 1975. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. אולפן א’ בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. מגיש “מבט” חיים יבין (מימין) מבקר את מוטי קירשנבאום ז”ל (משמאל) על הסט של “ניקוי ראש”. בתווך, השחקן טוביה צפיר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 1

טקסט תמונה : 1976. ירושלים. טקס חלוקת פרסי ישראל במוצאי חג העצמאות ה- 28 של מדינת ישראל. נשיא המדינה אפרים קציר (יושב) ושר החינוך אהרון ידלין (עומד) מעניקים את פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת למוטי קירשנבאום בגין הישגיו בתחום ההפקה, העריכה, ו- שידור הסטירה הטלוויזיונית “ניקוי ראש” ובשל סרטיו התיעודיים בימים ההם. (ארכיון יואש אלרואי).   

stern 3

טקסט תמונה : יוני 1993. ימי הזוהר והתקווה. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל משמאל, ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון יבד”ל בתווך, ממנים את יאיר שטרן מימין למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של המנהל הקודם המודח יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

kirshenbaum 2

טקסט תמונה : 1996. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל (משמאל) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד”ל, אומר ו- מַרְצֶה אֶת מִשְנָתוֹ. אלה היו הימים ההם בסופו של חודש מאי 1996, כשיו”ר הליכוד בנימין נתניהו כבש את כס ראשות הממשלה והסיר ממנו את כיתרו של שמעון פרס (יורשו של יצחק רבין ז”ל), בעוד שרת התקשורת העתידית שלו הפוליטיקאית הנחותה לימור ליבנת משמיעה בראשי חוצות את הצהרתה המתגרה, החתרנית, המפלגת, ורווייה פרובוקציה : “…ש- מוטי קירשנבאום יתחיל להזיע עכשיו…”. בתגובה כינס מוטי קירשנבאום בחצר האחורית של הטלוויזיה הממוקמת בשכונת רוממה בירושלים, ברחבת ניידות השידור, את ציבור עובדי ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל”, וכה אמר להם : “…אנחנו נמשיך לעשות את עבודתנו העיתונאית הכנה, באומץ, ביושרה, ללא מורא וללא משוא פנים…”. מוטי קירשנבאום היה מנהיג אמיץ לב מלידה ורווי ביושרה. הוא היה מבניה הבכירים והנבחרים של האומה הישראלית לדורותיה. Leader of the people. משכמו ומעלה, גָבוֹה מכל העם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אישיותו הייחודית, הרחבה, והעמוקה של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל על כל מרכיביה ועל שלושת ממדיה, אדם של יושרה, מוסר, ודרך ארץ – הכריחה אותי לבור מוֹץ מבָּר ולהקדיש לו כמה מהסלוגנים הר”מ, שאמר, הגה, ושנה אותם בהזדמנויות שונות בפרקי חייו. מפני שהיה איש ישר והגון ובעל מוסר ודרך ארץ, היה מוטי קירשנבאום רשאי להביע את דעתו הנחרצת אודות השקרנים והצבועים. אני מעלה אותם ל- “אוויר” לזכרו בטרם העיסוק שלי שוב ביוסף בר-אל ויוני בן מנחם ובקבוצת העיתונאים האופורטוניסטיים בערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” שפילסה להם, ליוסף בר-אל ויוני בן מנחם את הדרך.

עוד לא מאוחר ללמוד ו-לזכור. טרם הגיע העֵת לשכוח את הַצִיטוּטִים-צִיווּיִים האלה הנוגעים לטיב ואיכות חיינו הפרטיים והציבוריים של כולנו, גם אלה הנוגעים לשגרת חיינו בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ וברשות השידור : 

ציטוט : “מְרִידָה בעַרִיצוּת היא צִיוּת לאֶלוֹהִים”. (אלמוני).

ציטוט : “אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב”. (תהילים, פרק א’, פסוק א’).

ציטוט : “הצָרָה העיקרית באֲשֶר לשַקְרָנִים הִיא שאֵין כּל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעיתים אֶמֶת”. (קינגסלי אמיס).

ציטוט : “לעוֹרְמָה מטרות אָנוֹכִיוֹת בִּלְבַד”. (אדיסון).

ציטוט של הַמְלֶט : “רוֹש ולַעֲנָה! רוֹש ולַעֲנָה!” (מתוך המחזה “המלט נסיך דנמרק” של המחזאי וויליאם שייקספיר).

ציטוט : “כּל אֲמַתְּלָה תְּשַרֵת עָרִיץ”. (אזופוס).

ציטוט : “אֵֵין לך עַבְדוּת גְרוּעָה מזוֹ שמְקַבֵּל עַלָיו אָדָם מְרָצוֹן”. (סנקה).

ציטוט : “הַרוֹדָן הַנָאוֹר רוֹאֶה עַצְמוֹ כרוֹעֶה שֶל האזרחים ודוֹרֵש מהם כניעה של צאן”. (אריק הופר). 

ציטוט : “הנִיצָחוֹן שֶל הַדֶמָגוֹגִיוּת הוּא קְצָר יָמִים – אבל ההֶרֶס נִצְחִי”. (שארל פגאי).

ציטוט : “הצבוּע האמיתי הוא זה שחדל להאמין ברמייתו ומשקר בכֵנוּת”. (אנדרה ז’יד).

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ’ ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשק לה (7).

מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל עדיין הוביל בשנים ההן של 1998 – 1993 רשות שידור מלבלבת שנשענת על יסודות מוסריים איתנים. הוא היה במידה רבה ממשיך דרכם של דור המייסדים מנהל רדיו “קול ישראל” חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ז”ל (בשנים 1967 – 1960) ושל מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז”ל (בשנים 1974 – 1969), רק יותר נחוש ו- עמיד מהם בפני לחצים פוליטיים. מוטי קירשנבאום מי שהתמנה לתפקידו הרם כמנכ”ל רשות השידור באפריל 1993 ע”י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל ובהמלצה חמה של שרת החינוך בעת ההיא שולמית אלוני ז”ל, נחשב ל- עילוי לא רק בשל הכישרון אלא גם מפני שהיה אי של יושרה. רשות השידור החלה לקרוס בהסתר באפריל 1998 לאחר מינויו של אורי פורת ז”ל למנכ”ל ע”י ראש הממשלה בנימין נתניהו במקומו של מוטי קירשנבאום, ובמהירות מואצת ובגלוי בעידן שנות האוֹפֶל 2005 – 2001 של שני המנכ”לים ההם רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל. יש להזכיר כאן שוב בעיקר למען קוראי הבלוג הצעירים כי במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רָן גָלִינְקָא מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור הזמני בגין היעדר מקצועיות ומקצוענות ובשל שגיאות גסות בשיקולי העריכה שלו. בהמלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן מינתה הממשלה במקומו למשימה הרמה את יוסף בר-אל. בתחילה כמנכ”ל זמני וב- 2 ביוני 2002 העניקה לו את כתב מינוי ל- 5 (חמש) שנים עד 2007. בחודש מאי של שנת 2005 סילקה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון את יוסף בר-אל מכֵּס מנכ”ל רשות השידור בעוון שחיתות ושוחד מסך. דו”חות ההדחה של רן גלינקא ויוסף בר-אל מפורטים בארכיון הממשלה.

טקסט תמונה : שנות האופל ההן של 2005 – 2002 מבליטות את נוכחותו של מנכ”ל רשות השידור, איש מגוחך ומופרך בשם יוסף בר-אל. בתום שלוש שנות כהונה הוא מודח ומסולק. ראש ולענה. הפוליטיזציה הסרטנית מחלחלת במהירות לעורקיו של שידור הציבורי בישראל. זה לא היה כל כך מזמן. מאז ימי חשרת האוֹפֶל בשנים 2005 – 2001 הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. השידור הציבורי מתדרדר במדרון במהירות לעבר בור שחור. ב- 2005 מדיחה אותו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ומסלקת אותו מהכֵּס הרם לקרן זווית בירכתיים של ההיסטוריה של רשות השידור. מדובר באדם לא חשוב ולא מוכשר שהוצב ב- 2002 בשגגה בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ושסולק ממנה בצדק מאותה הפסגה הזאת השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, ובתמיכת היועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז (היום שופט בית המשפט העליון בעת כתיבת הפוסט ב- 23 באפריל 2018). (לע”מ תמורת תשלום).

בעוד חברי הוועד המנהל הבכירים של רשות השידור בימים ההם פרופסור דן כספי, פרופסור יוסי דאהן, וגם ד”ר יהודית אורבך יו”ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור, אלה שראו את ניצני השחיתות בראשית עידן המנכ”ל יוסף בר-אל, מכתתים רגליהם ביאושו ואז ופשוט קמים, הולכים, ועוזבים את מוסד הביקורת שבו הם עובדים, מפרסם יוסף “טומי” לפיד ז”ל אמירה סקסיסטית לטובתו של יוסף בר-אל. מדובר מדובר בעֵדוּת אֶמֶת שהיא שיא הצחוק ובטרגדיה שלצִדָה. יוסף בר-אל הוכרז ע”י הוועד המנהל וחברי המליאה כ- “אִישִיוּת חִיוּנִית שאֵין בִּלְתָּה” (!) כדי לנהל את רשות השידור. אילו “וועדת רְבִיבִי” בראשותו של כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי הייתה מקשיבה לדבריי ולעדויות אחרות שהצטברו על שולחנה לחובתו של המנכ”ל המיועד היא הייתה יכולה לחסוך שלוש שנים של דעיכת וקמילת השידור הציבורי בישראל. לא רק “וועדת רביבי” הכשירה את יוסף בר-אל כמועמד ראוי לתפקיד מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל. גם מנכ”ל רשות השידור בעבר (בשנים 1984 – 1979) יוסף “טומי” לפיד ז”ל יצא ללמד סנגוריה עליו. יוסף בר-אל קיבל סיוע ארטילרי מכיוון בלתי צפוי. יוסף “טומי” לפיד הצהיר בחודש מאי 2002 ברדיו גלי צה”ל את חוות דעתו אודותיו של יוסף בר-אל המנכ”ל המיועד את המילים הבאות : “…יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם…” [1]. איזו וויזואליה מדהימה העניקו מילותיו של מנכ”ל רשות השידור בעבר לסגולותיו של המנכ”ל המיועד. בינואר 2004 נפגשתי עם הח”כ ושר המשפטים יוסף “טומי” לפיד ז”ל בלשכתו במשרדי מפלגת “שינוי” בתל אביב. הוא כיהן גם כסגן ראש הממשלה של אריאל שרון ועמד בראש מפלגה בכנסת בת 15 מנדטים והיה פוליטיקאי ומדינאי עסוק מאוד, אך פינה לי שעה ביומן הפגישות שלו. שיחת התחקיר עמו הייתה קצרה ביותר. יוסף “טומי” לפיד סירב לענות לשאלות שלי שעסקו ביוסף בר-אל והסכים לשוחח עמי על שחמט ועל נבחרת הזהב של הונגריה בכדורגל בשנות ה- 50 של המאה הקודמת בראשות המאמן גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) והקפטן שלו פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas), וגם על אנשים יפים בעלי חזות אסתטית שקל להם בחיים יותר מאשר  למכוערים.                                          

טקסט מסמך : טקסט מדהים. הצהרתו הבוטה של יוסף “טומי” לפיד ז”ל ברדיו גלי צה”ל במאי 2002 אודותיו של יוסף בר- אל המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : “…יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם…”. יוסף “טומי” לפיד הפך את עצמו באחת לדמות גרוטסקית. (באדיבות העיתון “מעריב”).

טקסט תמונה : יוסף “טומי” לפיד ז”ל נמנה על קבוצת אוהדיו ו- תומכיו של יוסף בר- אל ב- 2002 למינויו למנכ”ל רשות השידור. הוא השתמש במטפורה ארוטית שלפיה יש ליוסף בר-אל יכולת לנהל את רשות השידור. (לע”מ תמורת תשלום).

ובכן, בהצבעה שהתקיימה בבניין הנהלת רשות השידור “שערי צדק” בירושלים  ביום ראשון – 19 במאי 2002, אימצו חברי הוועד המנהל ואנשי מליאת רשות השידור ברוב גורף של כמעט % 100 את הרעיון כי יוסף בר-אל הוא “מנהל חיוני ואין בִּלְתּוֹ”, ולכן חשוב שימונה למנכ”ל הקבוע הבא של רשות השידור לחמש שנים הבאות עד 2007. דן שילון חיווה בשעתו את דעתו שלו על יוסף בר-אל כלהלן : “…יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם היה אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך…”. השופט העליון תֵּיאוֹדוֹר אוֹר (היה פעם שחקן כדורגל מצטיין שהופיע בהרכבה של קבוצת הפועל בלפוריה מעמק יזרעאל ששיחקה בשנות ה- 50 במאה הקודמת בליגה הלאומית בכדורגל), מתח פעם ביקורת קשה על ידה הרכה של וועדת השופט יצחק רביבי, כאשר אמר באחד מפסקי הדין שלו, כלהלן : “…כדי להכשיר מינוי פוליטי, צריך לא סתם “כשִירוּת מיוחדת”, אלא הכישורים חייבים להיות יוצאי דופן, מיוחדים, וחריגים…”, והוסיף, “…וכל זאת כדי לבַעֵר את נגע המינויים הפוליטיים שפשה בחברות הממשלתיות והציבוריות…”. אליקים רובינשטיין היועץ המשפטי של הממשלה דאז הוציא בזמנו הנחיות ברורות ומֵקלוֹת שחייבוּ את דרך פעולתה של וועדת השופט יִצְחָק רְבִיבִי.

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ’ ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשק לה (8).

24 באוקטובר 2002. צעדי מחאה חריפים ודרסטיים של ד”ר יהודית אורבך יו”ר וועדת הטלוויזיה במליאת רשות השידור נגד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל אינם צולחים. היא מתפטרת ממליאת רשות השידור ושולחת מכתב אישי מנומק לראש הממשלה אריאל שרון מדוע היא עוזבת את תפקידה הציבורי (בגין התנהלותו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל).

ד”ר יהודית אוֹרבך וחבריה בוועדה לא אישרו לשידור את הלוח העני המוצע ע”י יוסף בר-אל ויוסי משולם, ואשר אינו תואם את מטרות השידור הציבורי. אף על פי כן ולמרוֹת אי מתן האישור החלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר באוקטובר 2002 את הלוח החדש על פי הוראתו האישית של מנכ”ל רשות השידור. יוסף בר-אל התעלם לגמרי מנוכחותה של ד”ר יהודית אורבך. בכך פיתח והוסיף תרבות שלטון כוחנית. יכולתו הדלה כמנכ”ל רשות השידור, כישרונו המועט, וכוחניותו הרבה הביאו לִבְסוף להדחתו מרשות השידור. ד”ר יהודית אוֹרְבַּך הייתה בשעתו מראשי התומכים במינוי יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. עכשיו היא נכנסה לעימות חזיתי עם האיש שבו בחרה. ד”ר יהודית אורבך טענה כי הפעלת לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 באוקטובר 2002 ללא אישור וועדת הטלוויזיה שהיא עומדת בראשותה, הוא מעשה כוחני ואסור של יוסף בר-אל המבוצַע בניגוד לחוֹק רשות השידור. הקש ששבר את גַב הגָּמָל מבחינתה של ד”ר יהודית אורבך הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל באוקטובר 2002 בה הציג את תוכנית השידורים החדשה שלו, והודיע כי היא אושרה ע”י וועדת הטלוויזיה של המליאה ברשותה של ד”ר יהודית אורבך. “זה היה שקר גס”, כפי שטענה לימים ד”ר יהודית אורבך בעת שיחות התחקיר שלי עמה. היא התפטרה מתפקידה במליאת רשות השידור.

ד”ר יהודית אורבך חברת מליאת רשות השידור בימים ההם זוכרת בעת שיחות התחקיר שלי עמה כלהלן : “רשות השידור עברה בזמני תהפוכות רבות. בקיץ 2001 פתחנו בהליך הדחה של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת, שהיה על פי תפישתנו מנכ”ל מאוד לא מוצלח. אורי פורת הקדים את הדחתו והתפטר. תקופה קצרה מילא נחמן שי יו”ר הוועד המנהל גם את תפקיד המנכ”ל. אח”כ הובא רן גלינקא לרשות וגם הוא הלך. כשהובא שמו של יוסף בר-אל למליאת רשות השידור כמועמד לתפקיד המנכ”ל ראינו בכך ישועה. לא רק אני סברתי כך. לא הכרתי אותו בעצם. הייתי תמימה וחשבתי בתמימות שהוא האיש הנכון במקום הנכון. חשבתי ברצינות שאנו חברי המליאה, רובם אקדמאיים, נוכל לפַקֵח עליו. טעיתי טעות מרה. באמת פתטי לחשוב שפעם חשבתי שאין טוב ממנו. שגיאה בלתי נסלחת. יוסף בר-אל ויוסי משולם שאותו מינה למ”מ מנהל הטלוויזיה לא עמדו במשימות השידור שהטלנו עליהם. הם צפצפו עלינו בגדול, עלי באופן אישי ועל אנשי הוועדה, ובעצם על כל חברי המליאה. הם פשוט רימו אותנו. הם עשו זאת בדרך מתוחכמת. מידי פעם הם היו זורקים אלינו את “ליטרת הבשר” שלהם המעידה כאילו השידור שלהם עומד במתלה הציבורית, אך היו חוזרים מהר מאוד לסורם. הקש ששבר את גב הגמל הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל (לא הזמין אותי) בה הציג את תוכנית שידורי הטלוויזיה שלוֹ לעונת 2004 – 2003. התוכנית הזאת לא עמדה בתנאי המינימום שהצבנו לו וליוסי משולם. יוסף בר- אל לא אמר אמת לשומעיו כשהודיע במסיבת העיתונאים הזאת שבה לא נוכחתי, “שוועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור בראשותי אומנם אישרה את לוח השידורים הזה”. זה היה שקר גַס. הבנתי עם מי יש לי עסק. פשוט קמתי והלכתי”.  ד”ר יהודית אורבך כינתה בעצם את יוסף בר-אל שקרן באותו מכתב המחאה הפרטי שלה שעמדה לשגר לראש הממשלה אריאל שרון, אולם הוא לא הגיב, ולא תבע אותה בגין הוצאת דיבה. ובאמת ב- 24 באוקטובר 2002 שלחה ד”ר יהודית אורבך את מכתב ההתפטרות שלה לראש הממשלה אריאל שרון שהיה באותה העת גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. הנה הטקסט שלו במלואו [1].

24 באוקטובר 2002  / י”ח בחשוון תשס”ג

לכבוד : כבוד רוה”מ מר אריאל שרון  השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, ירושלים.                         

הנידון : התפטרות. 

אני מבקשת להודיע לך על התפטרותי מחברותי במליאת רשות השידור , ומתפקידי כיו”ר וועדת הטלוויזיה ויו”ר הוועדה למעמד האישה. מאז מוניתי כחברה במליאה ונבחרתי ע”י החברים לתפקידים האלו השתדלתי בכל מאודי, יחד עם חברים רבים וטובים במליאה, לקדם את הנושאים עליהם אנחנו מופקדים. פעלתי תמיד על פי מצפוני וללא כל עניין אישי כזה או אחר, כדי למלא את מטרות הרשות כפי שנקבעו בחוק. תמכתי יחד עם חברים רבים בבחירתו של מר יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מתוך אמונה שבחירתו תביא להבראת הרשות החולה. טעיתי. הרשות היום חולה לא פחות משהייתה. תחלואיה רבים, אך אתעכב רק על אילוּ שהביאו במישרין להתפטרותי. בתחום העיקרי שעליו הופקדתי מטעם המליאה – וויסות לוח השידורים של הערוצים הציבוריים – סיכלה ההנהלה בראשות המנכ”ל את כל מאמצינו לעצב לוח שידורים שישרת באופן המיטבי את הציבור בישראל. לוח השידורים הנוכחי לא אושר ע”י וועדת הטלוויזיה. זהו לוח גרוע ונחות מכל בחינה שהיא, והחשוב מכל, הלוח משודר לכאורה בניגוד לחוֹק. הגעתי למסקנה שמיציתי את כל יכולתי להביא לשינוי ולשיפור. מאחר שאינני מוכנה לשאת באחריות להתנהלות שאין בכוחי לשנות, אני מודיעה לך בזאת על התפטרותי.

בכבוד רב,

ד”ר יהודית אורבך 

העתק : חברי המליאה,  מנכ”ל רשות השידור, היועץ במשפטי לממשלה, מבקר המדינה 

משרד מבקר המדינה בראשותו של כבוד השופט שלמה גולדברג היה המכוּתב האחרון על מכתבה של ד”ר יהודית אורבך. אינני יודע אם התייחס בכלל למכתבה. אם התייחס הרי שלא פעל לחקור את כל מה שקרה והתחולל באמת בתוככי רשות השידור בשלוש השנים של 2005 – 2002, תקופת שלטונו של המנכ”ל יוסף בר-אל. אם פעל הרי שלא פעל במלוא העוצמה כפי שכל אזרח הגון במדינת ישראל מצפה שיפעל. על עובדה אחת אי אפשר להתווכח. יוסף בר- אל מי שמונה ע”י ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון בקיץ 2002 למנכ”ל רשות השידור, הודח ממשרתו בבושת פנים בקיץ 2005 ע”י אותה הממשלה וראש הממשלה שמינו אותו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור שלוש שנים קודם לכן ב- 2002.

orbach 1

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 2002. זהו מסמך ההתפטרות המקורי ששלחה ד”ר יהודית אורבך יו”ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור לראש הממשלה אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במקומה מונה לתפקיד יו”ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור יעקב שחם, עורך מקומון של “ידיעות תקשורת” בחיפה וחבר מרכז הליכוד. יעקב שחם אישר בינואר 2003  רטרואקטיבית ללא כל התלבטות את לוח השידורים של יוסף בר-אל ויוסי משולם (לוח שידורים שלא אושר קודם לכן ע”י ד”ר יהודית אורבך) ואשר פעל למעשה בניגוד לחוק מאז אוקטובר 2002. ד”ר יהודית אורבך אישה חכמה ונבונה, הבינה עם מי יש לה עסק וחזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה לפני הגיעה לרשות השידור. היא עמדה בימים ההם בראש יחידת התקשורת באוניברסיטת בר אילן. תמכה ב- ד”ר יהודית אוֹרבּך חברת המליאה גב’ נִילִי יונתן – כרמל שלא הסכימה אף היא עם דרכו של המנכ”ל יוסף בר-אל והתפטרה מחברותה בגוף הציבורי בו שירתה, הנקרא מליאת רשות השידור. גם הגב’ נילי יונתן – כרמל ז”ל הרימה בשעתו את ידה בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. עכשיו זה היה מאוחר מידי.

[1] ראה נספח : מכתב ההתפטרות של ד”ר יהודית אורבך מתפקידה כיו”ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור שנשלח לראש הממשלה אריאל שרון ב- 24 באוקטובר 2002 לאחר הסכסוך המתוקשר שלה עם מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל.

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ’ ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשק לה (9).

אף על פי כן ולמרות הכל, חזרתו של יוסף בר-אל ממקום נחוּת ושכוּח אֵל לקִדְמַת הבימה של השידור הציבורי ב- 2002 הייתה מרשימה. כנגד כל הסיכויים. אין ספק בכך. “Come back” בלתי צפוי בהתחשב בעובדה שבשֶבַע שנות ניהולו של יוסף בר-אל את ערוץ 33 הזניח של רשות השידור, צָבָר הערוץ הנ”ל רייטינג יומי זָנִיח הדומה לכְלוּם. מִדְרוּג הצפייה הנמוך מאין כמותו בערוץ 33 של רשות השידור נַע באופן שיטתי לאורך שנים ארוכות בין % 0.0 למשהו כמו % 0.7 במקרה הטוב. שלא לדבר על איכות תכניו הלא חשובים והבלתי רלוואנטיים לציבור הצופים. הרייטינג הקלוש והמִזערי הוא העֵדוּת האמיתית והמכרעת למה שהתרחש בתוככי ערוץ 33 באותה תקופה וסיפורו של האיש שניהל אותו והיה אחראי עליו, מישהו בשם יוסף בר-אל. ערוץ 33 היה ערוץ טלוויזיה זניח ונחשל וּבבואה של יוצרו. הוא לא נענש על כך. ייתכן כי המנכ”לים ההם של רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל (1998 – 1993) ואחריו אורי פורת ז”ל (2001 – 1993) בחרו להתעלם מהתכנים המשודרים בערוץ 33 ומתופעת הרייטינג האפסית שהפכה לקֶלֶס ושנינה בתוככי רשות השידור ומחוצה לה.

טקסט מסמך : שנת 2002. דף מִדְרוּג צפייה אחד מתוך מאלפי דו”חות רייטינג מצהיבים המונחים בארכיון רשות השידור. דף המדידה הקונקרטי הזה מהשעה 16.45 ועד 01.00 מוכיחים שוּב ושוּב את עליבותו ודַלוּתוֹ הכלומניקית של ערוץ 33 ברשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל ועד כמה הוא איננו רלוואנטי לציבור בישראל. מעניין, העובדה הזאת לא הפריעה לשר הממונה רענן כהן למנות את האיש הכושל והלא מוכשר הזה למנכ”ל רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון אישרה את המינוי המופרך בקיץ 2002 וחזרה בה בקיץ 2005. הוא הודח מ- מִשְרָתוֹ הַרָמָה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא שיערתי ולא תיארתי לעצמי שהמחלוקת הקשה שלי עם יוסף בר-אל ששורשיה היו נטועים בעבר הרחוק בשנים 1993 – 1990, יצמיחו שוב שריגים וזלזלים גם בעתיד. הרי מוטי קירשנבאום כבר סילק אותו מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ 1993. פתאום הוא שָב ללא כל הודעה מוקדמת והתייצב בפִּסגה. יוסף בר- אל נבחר באופן פרדוקסאלי לתפקיד הרָם ביותר בשידור הציבורי בצורה הדמוקרטית ביותר. אֲבָל…ויש כאן אֲבָל גדול. לא מִינוּ אותו אנשי מקצוע. מִינוּ אותו פוליטיקאים ו/או שליחיהם עושי דברם. מעשיו של יוסף בר-אל המנכ”ל המופרך של רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווים דיון מיוחד כך סברה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט. בגיל 67 עשה “Come back” מדהים ומרשים לקדמת הבמה של השידור הציבורי. אוּלָם…ויש כאן “אוּלָם גדול וגם תמיהה לא קטנה”, כפי שנאמר רק לפני רגע קט : אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו אותו בקול תרועה למנכ”ל רשות השידור ב- 2002 היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו בבושת פנים כעבור שלוש שנים מכהונתו הרָמָה בחודש מאי 2005. מעט מידי ומאוחר מידי.

בתוך הַכֵּאוֹס הגדול של הימים ההם ב- 2005 הייתה חסרה עדותו והסברו של יו”ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור העסקן הפוליטי נחמן שי (היום ח”כ במפלגת המחנה הציוני) אלו נימוקים האיצו בו ובשאר חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור להרים בהצבעה ההיא את יד ימינם ו- לתמוך תמיכה כה מסיבית במינוי המופרך של יוסף בר-אל למשרה הרמה של מנכ”ל רשות השידור” בנימוק של, “יוסף בר-אל הוא האחד שאין בלתו”. מדהים ומופרך לגמרי אולם זה קרה והתרחש. (הערה אישית שלי : פרופסור דן כספי וד”ר יוסי דהאן היו שני האנשים היחידים בוועד המנהל ובמליאה שהרימו את ידם נגד המינוי). מר נחמן שי הוא עסקן פוליטי רשלן ו- מגוחך, ולא חשוב, אולם עדותו מסקרנת משום שהוא מעיד על עצמו שהוא נקי כפיים ואיש מצפון. לא נשמעה ב- 2005 עדותם של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב וחברו לוועד המנהל של הרשות אלון אלרואי, שניהם ממעריצי בנימין נתניהו וגם מעריצי יוסף בר-אל. חשוב לשמוע את חוות דעתם של השניים הנ”ל אודות האיש שהתמנה למנכ”ל רשות השידור ב- 2002 והודח וסולק ממנה בבושת פנים ב- 2005 באשמת שחיתות ושימוש בשוחד מסך. חסרה עדותו של יוסף “יוסי” משולם נאמנו ומעריצו של יוסף בר-אל ומי ששימש אצלו בעידן שלו מ”מ מנהל הטלוויזיה וגם מנהל חטיבת התוכניות. חסרה אז גם עדותו של מנהל הטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1 מר מוטי עדן (התמנה לתפקיד הרם ב- 9 בנובמבר 2003) בעידן מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. חסרה גם עדותם של עוד כמה אישים ברמה של מנהלים ועורכים בחטיבת החדשות בערוץ 1 שהצהירו עם מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד המנכ”ל, “…סוף כל סוף יש מנהל מוצלח לרשות השידור שאפשר לסמוך עליו…”. שמעתי זאת במו אוזניי באביב 2002 מפיו של אליעזר “גייזר” יערי. הוא היה הראשון שאמר לי זאת תריסר שנים קודם לכן ביולי 1990 לאחר שיוסף בר-אל זכה ונבחר כדין במכרז למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990. וכה שח לי בהערצה מנהל חטיבת התוכניות דאז, בזאת הלשון : “סוף כל סוף יש מנהל רציני לטלוויזיה הישראלית הציבורית”. מנכ”ל רשות השידור המודח יוני בן מנחם (2014 – 2011) ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץי אם כך אינם מייסדי השושלת. הם ממשיכיה. ויש להוסיף : אותה הממשלה שהצניחה אז את אותו נחמן שי (היה אז חבר במפלגת העבודה) לתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור היא גם זאת שהעיפה אותו משם, ומינתה במקומו לתפקיד הציבורי האחראי רשלן ועסקן פוליטי אפרורי אחר בשם אברהם נתן איש הליכוד. ממשלת ישראל בראשות אריאל התעשתה ב- 2 במאי 2005 והבינה כי היה מדובר בהפקדה מופרכת. היא הדיחה וסילקה לאלתר את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרָם בגין האשמות חמורות של שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל פעיל ומכהן. יוסף בר-אל הודח לעד לפינה אפלולית בירכתי דברי הימים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור.

לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ניהלתי כמה שיחות עם פרופסור דן כספי ז”ל הנוגעת להתייחסותו אל מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל שסרח על פי דעת ממשלת ישראל והודח מכהונתו. פרופסור דן כספי ז”ל זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : “לא במקרה התנגדתי והצבעתי נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. כל חברי הוועד המנהל לרבות היו”ר נחמן שי ואנשי מליאת רשות השידור הצביעו בעד המינוי. אני התנגדתי התנגדות נמרצת. חבר אלי ד”ר יוסי דאהן שהיה אז חבר המליאה והתנגד אף הוא למינוי. עקבתי אחרי מסלול הקידום של יוסף בר-אל ברשות השידור מאז היה מנהל החדשות בשפה הערבית ואח”כ מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. מעולם לא הערכתי את יכולתו המקצועית, לא את יוֹשְרָתּוֹ, וגם לא את כושר המנהיגות שלו. יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם נינ אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך”. הנה הרשימה המלאה של חברי הוועד המנהל ואנשי מליאת השידור, שהם בעצמם מינויים פוליטיים, שהרימו את ידם ותמכו תמיכה מסיבית במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : נחמן שי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור, גב’ אהובה אורן המשנה ליו”ר הוועד המנהל, סאלם ג’ובראן, ד”ר אילן אסיה, אלון אלרואי, עו”ד ראובן שלום, גב’ נִילִי כרמל – יונתן ז”ל (רעייתו של המשורר המנוח נתן יונתן ז”ל), גב’ יעלה גרנות, ד”ר יהודית אורבך, שי חרמש, גב’ אמונה אלון, משה  איבגי, עטאף כיוף, אפרים באוך, עו”ד נועם גרסל, עו”ד יאיר זלמנוביץ’, יחזקאל זכאי, אביהו מדינה, עו”ד – ד”ר עמרם מליץ, יעקב גיל, גב’ גאולה כהן, עו”ד חסן עתמאנה, ועו”ד אבי שמידט. יוסף בר-אל הנתמך תמיכה גורפת של מוסדות רשות השידור, העפיל בקַלות מהתחרות בשלב המוקדם לשלב רבע הגמר, ואח”כ דילג למֵירוֹץ חצי הגמר. שמו כמועמד למנכ”ל רשות השידור הנתמך עכשיו ע”י הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור הועבר שוּב לאישור וועדה המאשרת מינויים בכירים בשירות הציבורי בראשות השופט יצחק רביבי. וועדת המינויים הציבורית הזאת לא היססה ואישרה את מועמדותו לתפקיד הנכבד לאחר שזכה ברוב מוחץ בהצבעה דמוקרטית בתוך ממלכת רשות השידור. יוסף בר-אל חלף בקלילות מפתיעה גם מעל משוכת השופט יצחק רביבי. הוא העפיל לשלב הגמר וניצח. 

גברדיית הניהול הוותיקה של רדיו “קול ישראל” ורשות השידור מאז ראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת.

חֲנוֹךְ גִבְתוֹן ז”ל (מנהל רדיו “קול ישראל” בשנים 1967 – 1960) ושמואל אלמוג ז”ל (מנהל רדיו “קול ישראל” בשנים 1969 – 1967, והמנכ”ל הראשון של רשות השידור) היו בוודאיי מינויים פוליטיים. הם היו אנשי מקצוע מוכשרים שהיו צריכים להתייצב מול ראש הממשלה ושר הביטחון מר דוד בן גוריון ואח”כ מול ראש הממשלה לוי אשכול וגם מול ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר, אולם הם לא היו שקרנים ולא מלחכי פִּנְכָה.  

chanoch givton 1

טקסט מסמך : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. מנהל רדיו “קול ישראל” המיתולוגי בשנים 1967 – 1960 מר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן (מימין) מארח באולפן הרדיו את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ב- 8 במארס 1965 נחקק בכנסת חוק רשות השידור הראשון בטרם עידן הטלוויזיה. בתפקיד ראש הממשלה כיהן בתקופה ההיא לוי אשכול ושר ההסברה ישראל גלילי היה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. חנוך גבתון המוכשר נשא עיניו ב- 1967 להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. לשר ישראל גלילי היו מחשבות ותוכניות אחרות. הוא מינה בתחילה בפברואר 1967 לתפקיד המֵקִים את האלוף אלעד פלד שהסכים, אולם שינה את דעתו לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967 וסירב מפני שרצה להיות רמטכ”ל. ישראל גלילי הציב במקומו למשרת ראש צוות ההקמה את פרופסור אליהוא כ”ץ בן 42 עולה חדש מארה”ב (יחסית, עלה לארץ מניו יורק ב- 1963) וכיהן כדיקן הפקולטה לתקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. באוקטובר 1967 סיים חנוך גבתון את דרכו כמנהל / מנכ”ל רדיו “קול ישראל”. במקומו מונה לתפקיד מנהל רדיו “קול ישראל” שמואל אלמוג. ב- 1968 תוקן חוק רשות השידור והותאם לימי הטלוויזיה הקרבים ובאים. ב- 31 במארס 1969 קודם שמואל אלמוג ומונה למנכ”ל רשות השידור ה- 1, שכללה לראשונה את הטלוויזיה הצעירה ואת רדיו “קול ישראל” הוותיק תחת קורת ניהול משותפת, על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר ועל פי המלצתו של ישראל גלילי. מנהל רדיו “קול ישראל” חנוך גבתון הנבון, המוכשר, והשאפתן הורחק באוקטובר 1967 ע”י השר ישראל גלילי ובתמיכת ראש הממשלה לוי אשכול מכל מוקדי בתקשורת האלקטרונית הציבורית של מדינת ישראל בעת ההיא. ב- 1967 מונה לציר לענייני הסברה במשלחת ישראל לאו”ם. ב- 1970 מונה ל מנכ”ל משרד התיירות. ב- 1975 מונה לקונסול כללי בלוס אנג’לס בדרגת שגריר. ב- 1976 נפטר צעיר רק בן 59 במותו. יש אומרים גם מצער לאחר שהשר ישראל גלילי נטרל אותו ממפעל חייו רדיו “קול ישראל, והסיר את מועמדותו להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ומי ששאף להיות מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שמאגדת בתוכה את רדיו “קול ישראל” הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה. (באדיבות איתמר גבתון בנו של חנוך גבתון ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור היא רשת שידור הממלכתית של מדינת ישראל. רשות השידור פועלת מתוקף חוק רשות השידור ה- תשכ”ה שנחקק בשנת 1965, אשר מאפשר שידור ציבורי ממלכתי. המנכ”ל הראשון שלה היה חנוך גבתון. היה מדובר בעידן טרום הטלוויזיה ובתפעול רדיו “קול ישראל” בלבד. ב- 1968 עם הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה שונה החוק ורשות השידור כללה מעתה תחת קורת ניהול משותפת את הרדיו הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה. ב- 31 במארס 1969 התמנה שמואל אלמוג למנכ”ל הראשון של רשות השידור. תוקף המינוי היה לחמש שנים. עד שנות ה-90 של המאה הקודמת הייתה רשות השידור הגוף היחיד שהפעיל ערוץ שידורי טלוויזיה והגוף העיקרי ששידר שידורי רדיו. מאז הוקמו גופי שידור רבים נוספים, ורשות השידור מצאה את עצמה כערוץ אחד מני רבים ובתחרות קשה עם ערוצי טלוויזיה ארציים מסחריים וגם שאפתניים ועשירים לרבות ערוצי הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים. מדהים : ב- 29 ביולי 2014 בתקופה שיוני בן מנחם שימש מנכ”ל כושל ובלתי מוצלח של רשות השידור נטולת ערכים ומושחתת, אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי החדש, תשע”ד – 2014, ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור במתכונתה הישנה הנוכחית כפי שהכיר אותה הציבור מאז 1969. מאז חודש יולי של שנת 2014 ועד חודש מאי 2017 פעלה רשות השידור תחת עול של צו פירוק ותחת מעמסה של כונס נכסים פרופסור דוד האן. במאי 2017 הוקם ומוסד תאגיד השידור “כאן” על הריסותיה וחורבותיה של רשות השידור ז”ל ההיא. 

golda almog

טקסט תמונה : 1971. מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג (בן 45) לוחץ את ידה של ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר (בת 73). שמואל אלמוג שימש מנהל רדיו “קול ישראל” (במקומו של חנוך גבתון) בין אוקטובר 1967 לבין מארס 1969. ב- 31 במארס 1969 מונה למשרה הרמה של מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שכללה לראשונה בתולדותיה יחדיו את רדיו “קול ישראל” הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה. שמואל אלמוג כיהן בתפקיד מנכ”ל רשות השידור במשך חמש שנים עד 1 באפריל 1974 ואז פנה לקריירה אקדמאית באוניברסיטה העברית בירושלים והיה לפרופסור שמואל אלמוג. בעת שיחות התחקיר שקיימתי עמו בעת כתיבת הספר עב הכרס “8 ימי בראשית” (הספר הראשון בסדרת 13 ספרים שאני חוקר וכותב וקרויה “מהפכת המידע הראשונה בהיסטוריה”, שַח לי בביתו ברמת אשכול בירושלים כי אילו רצה היה מתמנה מייד לתקופה נוספת בת 5 שנים ל- מנכ”ל רשות השידור עד 1979. זה היה ידוע כי השרים ישראל גלילי ויגאל אלון וגם ראש הממשלה העריצו את שמואל אלמוג. את אותו הטקסט שָנָה בפניי בשעתו גם חתן פרס ישראל לספרות נתן שחם ז”ל (נפטר לפני זמן מה בגיל 93. היה חבר קיבוץ בית אלפא מ- 1945) ו- שימש בשנים ההן של 1975 – 1967 כמשנה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. הוא אמר לי כלהלן : “גם אני הערצתי את שמואל אלמוג. היה במה להעריץ אותו”. שמואל אלמוג ז”ל מת ב- 2008 בגיל 82. (באדיבות שירה אלמוג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 767 (מתוך פוסט מס’ 684). אותה הַחֶרֶב הפוליטית שהונחה על צווארו של מנכ”ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005, ודקרה אותו, והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ”ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, “…לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל…”. פוסט מס’ 767 (מתוך פוסט מס’ 684. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי).

“האבסולוטיסמוס הנאור”, הוא עיקרון מדיני שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, והנה הציטוט שלו : “המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון”, עיקרון שחָל גם על המנכ”לים של רשות השידור הציבורית – ממלכתית לדורותיהם באשר הם במדינת ישראל. לרבות המנכ”ל יוסף בר-אל שהפר את הכלל הזה ו- הודח ע”י ממשלת ישראל ב- 2005 בראשות אריאל שרון, ולרבות המנכ”ל יוני בן מנחם שבחר לו נתיב התנהלות עגום וקלוקל משלו (יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ’), וכהונתו הופסקה ב- 2014 משנחקק החוק ע”י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו כי רשות השידור עוברת מעתה לפעול תחת צו פירוק ועול של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. דוד האן מינה את יונה וויזנטל ל- מנכ”ל הזמני החדש והוא מיהר לסלק ולהדיח את יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ’ וגם לגרש מתפקידו את יו”ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור אמיר גילת. התחקיר הטלוויזיוני של רביב דרוקר וברוך קרא אודות התנהלותם המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ’ וגם של יו”ר אמ”י יעקב מנדל איננו יכול להיגמר על המסך. הוא חייב להסתיים בבית דין פלילי. על כל אחד מאתנו חלה החובה לשַנֵן ולשְנוֹת את הטקסט הר”מ מידי בוקר על כוס הקפה הראשון : עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת, מטבע ו- מעצם הגדרתן ומהותן את תפקידן גם בטלוויזיה, הן מתנגדות באופן החריף ביותר ומתעבות ל- חנופה ו- אופורטוניזם. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות עמת נעות בקו מקביל לחנופה ולאופורטוניזם. על פי תורת המתמטיקה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. הם לא נחצים לנצח. מדובר באקסיומה. אם הם נחצים הרי שמדובר בשגיאה מתמטית ומוסרית קשה מנשוא. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת מְצֻווֹת להשמיד חנופה, התרפסות, ואופורטוניזם מפני שמדובר בחֶרְפָּה. בעסק מביש.     

יוֹשְרָה. הַסֶפֶר, “תבונה ותובנה-אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים”.  

“יוֹשְרָה” היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות “יוֹשְרָה” עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין “סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…” (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס’ 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד”ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים”, והם משיבים בקצרה : “אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות”. חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו”ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה”ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ”ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו “מִשְלֵי” בתנ”ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל”א פרקים וכ- 850 פסוקיםחזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ”כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. “לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה” אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, “לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים”. איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O’connell (דניאל או’קונל 1847 – 1775) מוסיף : “שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי”. לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים” בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : “אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים”. הספר המצוין, תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים” (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי “פקר – הוצאה לאור בע”מ”), מומלץ לעיון וקריאה.  

תזכורת נצח : הדרך הטובה ביותר להגן על “תוֹכְנַת הניהול” של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002 (הודח וסולק ב- 2005 ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון) ושכמותו, היא לדאוג לכך שאותם הפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ”ל רשות השידור לתפקידו הרם, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הַזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל. בכך יש לעיתונאי רשות השידור תפקיד מכריע וחזון גדול.

אלו הם ארבעת חוקי תעשיית הטלוויזיה באשר היא :

1. אין תחליף לתִּכְנוּן והיערכות טלוויזיונית יסודית, רצינית, קפדנית ומדויקת, ומרחיקת לֶכֶת בת שנים מהיבטי תוכן, זכויות שידורים וכלכלה, טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ושימוש הגיוני והגון של משאבי אנוש.

2. אין תחליף לעיתונאות אמת, אמיצה וחוקרת, חרוצה ונבונה, ש- דבקה במשימתה. אין תחליף לעיתונאות שאוֹצֶרֶת בקרבה את האקסיומה המתמטית של תורת הקווים המקבילים. אין תחליף לעיתונאות שנעה לפנים על פי ה- היגיון מתמטי הנ”ל ועל פי תכנון ומחשבה בקו מקביל לקו המקביל של הממלכה, ולעולם איננה חוצה אותו. מו”ל הארץ מר עמוס שוקן הוא עיתונאי מֵיטָבִי ובמידה רבה גם מתמטיקאי מעוּלֶה. 

3. אין תחליף לניהול מדיניות חכמה של רכישת זכויות שידורים בלעדיות רלוואנטיות בעיקר בתחום שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית. 

4. יש תחליף לבני אנוש. אנשי טלוויזיה מוכשרים ככל שיהיו שווים כקליפת הַשוּם בלעדי חומרי שידור רלוואנטיים בלעדיים. לכן נדרשים המנווטים לחשוב קדימה בדומה לשחקני שח מט כדי לדאוג שחומרי השידור הרלוואנטיים הבלעדיים ישכנו על מדף הטלוויזיה שלך ולא של יריביך. לכן הגה רוּן אָרְלֶדְג’ את הסלוגן “When you have the rights – you have the show”. לכן היה פחות חשוב אם את המשחק המרכזי בליגות העַל בכדורגל ובכדורסל שידרו בעבר מאיר איינשטיין ז”ל ו/או יורם ארבל, ו/או אורי לוי, ו/או רמי ווייץ – יבדלו כולם לחיים ארוכים. תמצית העניין היה להבטיח שרַק אתה כנציג רשת השידור שלך תחזיק (ולא יריביך) בזכות הטלוויזיונית הבלעדית לשדר את האירוע הפופולארי והמסקרן ובזכות הבלבדית להעביר את המֵידָע אודותיו לצופיך. צופה הטלוויזיה מתעניין ראשית דבר בחומר השידור שמופנה אליו ורק אח”כ במי שמתווך לו אותו. לכן אין שום תחליף לרכישת זכויות שידורים אולם יש תחליף לכל הצבת בן אנוש בסביבת המיקרופון והמסך שמספר את סיפורם של האירועים הבלבדיים שהם שלך בלבד (!).

אולם החוק החמישי הבלתי כתוב בתעשייה הזאת הוא החשוב ביותר : מאמציך הכֵּנִים יהיו לשווא אם לא תצליח לשכנע את הבוסים ואת ההנהלה שלך שאתה צודק בשיקולי התוכן, העיתונאיים, והכלכליים ושההיגיון שלך – חכם והגיוני (!). 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח”כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה באיחור כמופרך לחלוטין מפני שלשידור הציבורי נגרמו בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים. ב- 2 במאי 2005 התעשתו אותה הממשלה ו- אותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ”ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו”ד מֶנִי מָזוּז הדיחה אותו גם אם באיחור רב אך בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 767 (מתוך פוסט מס’ 684). שום רשות שידור ציבורית בת חורין בשום מקום בעולם לא קיבלה את עצמאותה על מגש של כסף. על אף שניהלו מדינות חופשיות ודמוקרטיות ו- הקימו את השידור הציבורי שלהן מבראשית ומעָפָר, תמיד ניסו הממשלות לדורותיהן בכל רחבי הגלובוס לתחוב יד ורגל בתכנון לוחות השידורים וביקשו להותיר שָם את טביעות אצבעותיהן. גם במדינת ישראל. פוסט מס’ 767 (מתוך פוסט מס’ 684 שהועלה לאוויר ביום שישי – 10 במאי 2017). כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

הכתובת הייתה חקוקה על הקיר כבר 16 (שֵש עשרה) שנים. זה היה רק עניין של זמן. מינויו של יוסף בר-אל במארס / אפריל 2002 למנכ”ל הזמני של רשות השידור, ובתום שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002 הפקדה נוספת לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007 ע”י ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה מטעמו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, היה לא פחות מ- מעשה נבלה בתחום של ניהול תקשורת ציבורית ו- מַנְכָּלוּת רשת טלוויזיה ציבורית ברמה העליונה ביותר במדינת ישראל. מסמך מינויו הפוליטי של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 מטעם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובחתימת שולו מזכיר הממשלה מר גדעון סהר נותר ו- נשמר לדיראון עולם.

barel 3

טקסט מסמך : 2 ביוני 2002. עסק מופרך. פארסה. מזכיר הממשלה גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון החליטה למנות אותו למנכ”ל רשות השידור. תוקף המינוי הוא לתקופה של חמש שנים עד לתאריך 2 ביוני 2007. לא ראיתי אז שום הבעת התנגדות ומחאה פומבית מול המינוי המופרך ההוא, אלא כניעה, וויתור, הסכמה, ו- הסכנה עם אירוע דווי ומציאות עגומה מצדם של שני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כמעט כל עיתונאי ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” חזו באביב וקיץ 2002 במינוי המופרך והנפשע, הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והחרישו. העיתונאים האלה שהיו אמורים להיות זקופי קומה השליכו מיוזמתם הם את הגדולה שבזכויות כל בן אנוש להיות אדם ריבוני לנוכח ההפקדה הנפשעת, המטומטמת, והמופרכת הזאת. מרבית עיתונאי רשות השידור קיבלו את מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור כדָבָר מובן מאליו, והסכינו עם סביבתו. כמעט כולם שתקו שָם. ב- 2 במאי 2005 התעוררה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון, והבינו את גודל הטעות ואת שגיאת המינוי הבלתי מתקבל על הדעת של יוסף בר-אל למשרה הרָמָה שלוש שנים קודם לכן. ממשלת ישראל הדיחה וסילקה אותו לירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה באשמת שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. היה מדובר במנכ”ל רשות שידור עלוב מלחך פּנְכָה. באותם הימים העלובים ההם של 2002 עם הפקדתו ו- הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, התרחשה רעידת אדמה והחלה הספירה לאחור. היא הסתיימה ב- 9 במאי 2017.

…Ooops. רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת אריאל שרון, ממנה באוקטובר 2001 את תא”ל מיל. רָן גַלִינְקָא למנכ”ל הזמני של רשות השידור במקומו של המנכ”ל הקודם שהתפוטר אורי פורת. ראש הממשלה אריאל שרון מברך על המינוי.

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ”ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רְחָב יָדַיִים (17 דקות) במגזין החדשות “יומן”  עם יאסר עראפאת יו”ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם הארכי – טרוריסט אביר האינתיפאדה השנייה יאסר עראפאת, פנים מול פנים, ערך כתב הטלוויזיה הישראליחת הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עוֹדֵד גְרָנוֹת ב- מוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן ראה ב- יָאסֶר עָרָאפָאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יָכִּירֶנוּ על מִרְקָע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שוֹבָל דָם אָרוֹךְ של אזרחים ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטָף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן נחרד ויצא מדעתו. ראש הממשלה היה המום מהכנת כתבה נִרְחֶבֶת וריאיון ארוך עם הטרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית, מי שמכנה את עצמו לוחם חירות. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time  של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אריאל שרון לא ידע את נפשו מרוב צער וכעס. הוא ראה בריאיון עם יו”ר הרשות הפלסטינית מִשְגֶה פאטאלי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לרן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ציווה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. אָרִיאֵל שָרוֹן היה כָּעוּס ונָבוֹךְ. הוא לא הבין כיצד מעז מנכ”ל השידור הציבורי רָן גָלִינְקָא לאשר ריאיון עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל, והאם דבר הריאיון נובע מתמימות ו/או מטיפשות. כנראה, זה גם לא עניין אותו יותר מידי. ראש הממשלה רצה את ראשו של רן גלינקא עָרוּף ו- מייד. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן הקדים אותו ביממה והוציא ללא ידיעתו מסמך כתוב ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ”ל רשות השידור מר רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים עד תאריך ה- 12 במארס 2002. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו אולם היה משול למנכ”ל רשות השידור שלוּלָאָת חֶבֶל הַתְּלִיָיה הפוליטי כבר נכרכה סביב צווארו. 

galinka 1

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. צירוף מקרים מוקדם. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן, מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ”ל רשות השידור הזמני בשלושה חודשים נוספים ומאריך את חייו הטלוויזיוניים בעוד כרבע שנה, מ- 6 בדצמבר 2001 ועד 12 במארס 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָן גַלִינְקָא אומנם ניצל מחבל התלייה ו- זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים, אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סוּלָק הטירון הירוק בעיתונאות וניהול רשת שידור מתפקידו. הקרקע הופשרה ו- הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל למֶלֶך השידור הציבורי. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יִצְחָק רָבִּין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וגם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו לחצו את ידו של יָאסֶר עַרָאפַאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט נבזה, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת”ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל. חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ”ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי שלה היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן) לשלוח את עוֹדֵד גְרָנוֹת למוקטעה כדי לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 את אותו הריאיון הנרחב עם יו”ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עַרָאפַאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר כאמור הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עוֹדֵד גְרָנוֹת, לשעבר עיתונאי בכיר בתחום בעיתון “מעריב”. עוֹדֵד גְרָנוֹת הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו”ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה השנייה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים מקטון ועד זקן. הרִיאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית “יוֹמָן”, ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ”ל רָן גָלִינְקָא, אישורו של מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ אליבא, לשיטת אריאל שרון לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

באֶמֶת לא חלף זמן רב וב- 12 בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ”ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע”י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בר תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ”ל המיועד מוטעים ושגויים אָרִיֵאל שָרוֹן קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השִרְיוֹן אל”מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז”ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח”כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל. אולם בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת שכללה בתוכה שתי רשתות טלוויזיה בעִבְרִית ועֲרָבִית ושתי רשתות רדיו בעִבְרִית ועֲרָבִית ואיגדה בשורותיה יותר מ- 2000 (אלפיים) עובדים – לא היה לו צֵל של מוּשָג קָלוּש. רָן גָלִינְקָא איש נחמד היה תאומו של יוסף בר-אל רק מצידו השני של המטבע. הוא הודח מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור ב- 12 במארס 2002 ע”י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן מפני שכלל לא היה עיתונאי, אפילו לא עיתונאי מתחיל, מתלבט, חסר ביטחון, פוסח על שני הסעיפים, ומעל לכל בעל יכולת ארגונית דַלָה. עשרות מסמכים שנמצאים ברשותי מוכיחים כי רָן גָלִינְקָא איש חביב היה טירון תקשורתי תמים (ו/או טיפש) שלא התמצא כלל בעיתונאות אלקטרונית ובסבך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לעיתים רבות לא ידע מימינו ומשמאלו, איבד לחלוטין את חוש הניווט שלו, לא הבין את משחקי הכוח בתוככי הרשות, והיה נתון כל העֵת להשפעתו המכרעת של מוקד הכוח הפוליטי הממנה שלו השַר רענן כהן. בעת שתי שיחות התחקיר בינינו בשעתו טען בפניי כהאי לישנא : “יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב”. יוסף בר-אל הוּדַח מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון בגין שחיתות והענקת שוחד מסך לפוליטיקאים. בטרם הדחתו תקפה העיתונות את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל גם בגין נפוטיזם חריף ועשיר שהנהיג בתקופת שִלטונו.

מינויו המופרך של יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ”ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה בסופו של דבר לקריסתה של רשות השידור כמגדל קלפים. יוסף בר-אל השריש בערוץ 1 וברדיו “קול ישראל” פגמים תכניתיים, פוליטיים, ומוסריים חמורים וקשים מנשוא, ביניהם שחיתות, שוחד מסך, נפוטיזם, והצבת נאמניו הבלתי מוכשרים בעמדות מפתח, שהפכו לנזקים בלתי ניתנים לתיקון. ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון הבחינה בנעשה וידעה על המתחולל בין כתלי רשות השידור אולם משכה את התנהלות הפַארְסָה הגלותית – פוליטית של יוסף בר-אל מסיבות מוכרות שכדאיות לה. הרי כולם זכרו מה הבטיח יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל שרון באמצעות העיתונאית “מעריב” שרי מקובר ב- 26 באפריל 2002. לראש הממשלה אריאל “אריק” שרון לא היה בתחילה את האומץ להדיח את מי שהבטיח לעשות את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות, אולם סגנו השר אהוד אולמרט והיועץ המשפטי מֶנִי מָזוּז לא אִפְשֵרוּ לו לברוח מאחריותו. הממשלה החליטה להדיח את יוסף בר-אל ולגרש אותו מתפקידו הרָם בחלוף שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך ההוא שלו בקיץ 2002. ההדחה וסילוקו לאלתר מתפקיד מנכ”ל רשות השידור התחוללו באמצע כהונתו הפעילה ב- 2 במאי 2005. הדחתו של יוסף בר-אל ממשרתו הרמה ע”י ממשלת ישראל גררה בעקבותיה תגובות רבות וסיקור רחב וענֵף בעיתונות שהצדיקו את ההדחה מחויבת המציאות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בה מודח ומסולק מנכ”ל באמצע כהונתו. יוסף בר-אל הודח באשמת שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם. הדו”ח המפרט את ההאשמות נגד יוסף בר-אל בגינן הודח מצוי על מדפי ארכיון הממשלה.

הדחתו המאוחרת של יוסף בר-אל אולם ההיסטורית, הולידה את המסקנה ש- שום גוף תקשורתי, ציבורי – חברתי ו/או מסחרי, ו/או צבאי – ביטחוני איננו יכול לשרוד לאורך ימים בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור ההיא תחת שלטונו של אותו יוסף בר-אל ההוא. הכרתי בימי חלדי גם בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובחו”ל אין סוף אופורטוניסטים עלובים מלחכי פִּנְכָה. יוסף בר-אל ניצב בראש הרשימה. מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור בעת ההיא ובראשם יו”ר וועד מנהל חלש ועלוב בשם נחמן שי (היום ח”כ ב- “מחנה הציוני”), ידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל הוא חסר כישרון בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ”ל רשות השידור כ- “האחד שאין בלתו”. מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי רדוד, ואין זה חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוצלח בדמותו של יוסף בר-אל. מינויים פתטיים מוכרחים להביא בתוך זמן לא רב למַכְשֵלוֹת, נפוטיזם, שוחד מסך, הקפת הממשל באנשים לא מוכשרים כמו המושל הראשי (יוסף בר-אל) עצמו, ובסופו של דבר התרפסות והתחנפות בפני שלטון שמביאה לחציית הקו המקביל של העיתונאות והעיתונות את הקו המקביל של הממלכה. בביצה טובענית שכזאת נגרמים נזקים כבדים, חלקם בלתי הפיכים לשידור העיתונאי הציבורי. בסופם מחלוקות קשות בין אנשי האֶמֶת לאנשי השֶקֶר במוסד ויצירת אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו “קול ישראל”. רשות השידור תהפוך לגיהינום. הימים הרבים שחלפו הגידו כי צדקתי. רשות השידור הישנה התפרקה לשברים לעַד.

[1]  ראה נספח : מאמר עיתונאי  של גב’ יולי חרומצ’נקו שפורסם במקומון “כל העיר” ב- 26 במאי 1995, המבקר בצורה קשה ונוקבת את התנהלותו של יוסף בר-אל כמנהל ערוץ הטלוויזיה 33 של רשות השידור.

[2]  ראה נספח : מסמכי רייטינג ומכתבי אל המנכ”ל הזמני החדש יוסף בר- אל ו- מ”מ מנהל הטלוויזיה החדש מר יוסי משולם מתאריך יום שישי – 22 במרס  2002, המציג את נתוני הצפייה המלאים בערוצי הטלוויזיה 1, 2, 10, ו- 33  ערב קודם לכן ביום חמישי – 21.3.2002.

השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן אָץ – רָץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא לדלות ו- להעלות  מאוב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ”ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ”ל רשות השידור הזמני. הוא היה איש לא מוכשר ולא נבון בצורה מעוררת תמיהה מצדה השני של המטבע. מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ”ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנית והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורם הישיר של אירועי ספורט. זה התחולל בעת המו”מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ’ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו”מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו”מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ’ארלטון ע”י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו”מ ההוא ע”י יוסף בר-אל עם חברת צ’ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ”ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין “מִצְעַד הַאִיוֶולֶת”. באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו “קול ישראל” ניצבים מנגד, מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המַדְמֵנָה שלהם כאילו אין הדָבָר נוגע להם, אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ”ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז”ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה “השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1”.

לוחות זמנים :

מארס / אפריל 2002 : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ממנה את יוסף בר-אל המופרך למנכ”ל רשות השידור הזמני במקומו של רן גלינקא מנכ”ל רשות השידור הזמני הקודם, שהוּדָח. עיתונאי רשות השידור בולעים מים ושותקים. הם מסרבים לעלות על הבריקדות.

2 ביוני 2002 : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מעניקה ליוסף בר-אל המופרך מינוי קבע של מנכ”ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד ה- 2 ביוני 2007. מתחילה ההתמוטטות הבלתי נמנעת של השידור הציבורי. עמודי התווך קורסים בזה אחר זה. עיתונאי רשות השידור מחרישים ומסרבים להתייצב מול השלטון הכושל.

2 במאי 2005 : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מדיחה ומסלקת את יוסף בר-אל מתפקידו הרם. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ומסולק מנכ”ל רשות שידור מכהן. מעט מידי ומאוחר מידי. לרשות השידור על כל מרכיביה נגרמו כבר נזקים בלתי הפיכים. הקריסה נמשכת. העיתונאים מתקפלים ו- שותקים.

2011 : ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ממנה את איש הַנֶפֶל יוני בן מנחם למנכ”ל רשות השידור. עיתונאי רשות השידור ממשיכים להתכנס בתוך המדמנה שלהם כאילו מדובר בבועה סטרילית, ו- כאילו להם לא יקרה דבר. הם שוב שותקים נוכח המינויים המופרכים.

הגיע קיץ 2014 : ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ושר התקשורת גלעד ארדן מחוקקים את חוק סגירת רשות השידור והוצאת צַו פירוק, וממנים את פרופסור דוד האן לכונס הנכסים שלה.

9 במאי 2017 : ה- כנ”ר (כונס הנכסים הרשמי) פרופסור דוד האן מודיע על סגירתה הסופית של רשות השידור ההיא כפי שהכרנו אותה מאז 1968. היא חדלה להתקיים. על חורבותיה קם תאגיד “כאן”. מאות רבות של עובדים וותיקים בעלי משפחות נשלחים לאלתר הביתה. 

תזכורת 1 : 26 באפריל 2002. נקודת השפל הנמוכה ביותר ושיא הזוהמה של מדמנת השידור הציבורי. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון מדיחים במארס / אפריל 2002 את מנכ”ל רשות השידור הזמני רן גלינקא מנכ”ל וממנים במקומו לתפקיד הרם מנכ”ל רשות שידור זמני אחר בשם יוסף בר-אל. אריאל שרון ורענן כהן שולפים את יוסף בר-אל מירכתי האוב של ערוץ 33 של רשות השידור שמניב רייטינג נפל יומי בין % 0.0 ל- % 0.7 במקרה הטוב ומציבים אותו בקדמת השידור הציבורי. מנכ”ל רשות השידור המיועד החדש יוסף בר-אל גומל להם בהצהרת אמונים חסרת תקדים בעליבותה וכיעורה, ו- מכריז ביום שישי – 26 באפריל 2002 בעיתון “מעריב” בפני העיתונאית שרי מקובר כלהלן : “…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…”. אמפליטודה שלא נשמעה כמותה מעולם בתולדות השידור הציבורי של מדינת ישראל (!). עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי רדיו “קול ישראל” ממלאים פיהם ושותקים (לרבות אבותיו ומייסדיו של השידור הציבורי הישן ההוא חיים יבין + מנהל רדיו “קול ישראל” אמנון נדב + יעקב אחימאיר).

 יום שישי-26 באפריל 2002. כותרת ראשית שמפרסמת העיתונאית שרי מקובר בעיתון “מעריב”. מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מי שנועד לתפוס את מקומו של המנכ”ל המודח לפניו רן גלינקא מודיע לעיתונאית “מעריב” שָרִי מַקוֹבֶר ומספר לה כלהלן : “…אלוהים קרא לי, ואמר לי, ג’וֹ סיים את המשימה שלך…”. לקרוא מבלי להסיר עיניים ולא לשכוח.  

תזכורת. טקסט מסמך. לקרוא שוב מבלי להסיר את העיניים ולא לשכוח : יום שישי – 26 באפריל 2002. לתלות על כל לוח המודעות, לא להסיר, ולעולם לא לשכוח (!). העיתון “מעריב” מתאר סצנה משיחית. מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית “מעריב” גב’ שרי מקובר על עצמו : “אלוהים קרא לי ואמר, ג’ו סיים את המשימה שלך”, והוסיף בריאיון שזעזע את אוֹשְיוֹת העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל: “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי”לא ייאמן אנשים…? דווקא כן ייאמן…! עובדה, יוסף בר-אל עשה זאת (!) הוא הכריז קבל האומה הישראלית ב- 26 באפריל 2002 הכרזה משיחית, כי לא רק שאלוהים קרא לו להשלים את המשימה אלא הוא כמנכ”ל המיועד של רשות השידור יעשה מה שראש הממשלה יבקש ממנו לעשות. היה מדובר כאילו בגזיר עיתון בקטע מתוך “ניקוי ראש” בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה נמנעו. שני שרים סילבן שלום וצחי הנגבי לא השתתפו בהצבעה ההיא על פי הוראת היועץ המשפטי מני מזוז מפני שאמו של צחי הנגבי גב’ גאולה כהן ואשתו של סילבן שלום גב’ ג’ודי מוזס-ניר-שלום עבדו ברדיו “קול ישראל”. אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין נעמדו על הרגליים האחוריות נגד ו- כדי לבטל את המינוי המופרך של מלחך הפנכה יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. (באדיבות העיתון “מעריב”).

יוסף בר-אל היה משרת השלטון כפי שהצהיר בפרהסיה עם מינויו. מדובר באיש עלוב לא רק נטול יֶדָע אלא גם לא חָכָם, חסר כישרון, ולא מבריק. מנכ”ל רשות השידור המיועד הזה שקוראים לו יוסף בר-אל מאיֵיש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין “מצעד האיוולת”. באפריל 2002 החלה ה- התמוטטות הבלתי נמנעת של רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל התקווה של ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. רשות השידור צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו של יוסף בר-אל לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו “קול ישראל” מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ”ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז”ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה “השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1”. איש מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי רדיו “קול ישראל” למעט מר איתי לנדסברג וגב’ וורד ברמן לא תמך בי. נותרתי בודד במערכה. עיתונאי רשות השידור טמנו ראשם בחול והתחפרו במדמנה שלהם.

על האנשים שחפצים ביושרה, דרך ארץ, מוּסָר נעלה, עצמאות טלוויזיונית, וחֶבְרָה תקינה – מוטלת החובה לקחת  כלי נשק בידיהם ולעלות על הבריקדות. זה מה שאנוכי עשיתי ב- 2002. קונץ קטן הוא ליָבֵּב, ולשַרְבֵּב עכשיו ב- 2017 מילים ודמעות צער באיחור של שנים. ראיתי בארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום דמויות מופת של מנהיגים אמיצים.

doc 1

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו ראשית המסמך (עמוד 1 מ- 14) שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בתארין המצוין לעיל, ואז נפניתי ממנו לעד. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין התייצבו אז ונעמדו מצד ימין שלי במאבקי נגד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שלא עשו עיתונאי ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” עשתה במקומם ממשלת ישראל. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי להדיח ולסלק אותו משם לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה של רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח לעַד מנכ”ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זה קרה בערב חג שבועות תשס”ב יום חמישי – 16 במאי 2002. בחרתי להשתמש בהיגיון מתמטי. מתמטיקה אינך יכול לזייף. בכתב ידי בעמוד הראשון של המסמך שמופיע במקור ו- שנשלח אליו אל המנכ”ל המיועד הוודאי הבא של רשות השידור יוסף בר-אל אמרתי לו באופן אישי כלהלן : “…אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרָם של מנכ”ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה…”, ונפניתי ממנו לעַד. חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו”ר נחמן שַי ושאר חברי מליאת רשות השידור הרימו ללא בושה את ידם בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור בנימוק, “שהוא האחד שאין בלתו” ו- הותירו את יו”ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. מדהים שאותו נחמן שי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור באותה התקופה ההיא, חזר שוב על המנטרה המפוקפקת, “…שיוסף בר-אל הוא האחד שאין בלתו…”, והיה הראשון להתעקש ולתמוך במינוי העלוב. יוסף בר-אל היָרוּד והעָלוּב הודח בסופו של דבר מהכס הרָם, זה מחַד. מאִידָך, נחמן שי ייזכר לתמיד כ- יו”ר של רשת שידור מקצועית שהפך את עצמו בכוחות עצמו וביודעין ל- פוליטיקאי – עסקנצ’יק קטן ו- חנפן במקום להיות יו”ר כן ו- בעל יושרה שנחוש להוביל את השידור הציבורי קדימה למקום המיועד לו. נחמן שי נחשף כאדם רדוד ונמוך שחתם סופית ב- 2002 את שמו על תזת המשוואה המתמטית הגורסת כי אנשים עלובים מפיקים תוצאות עלובות. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל העלוב לכהונה הרמה של מנכ”ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002, היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. מעט מידי ומאוחר מידי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. לא חלף זמן רב ובאוקטובר 2002 העיף ראש הממשלה אריאל שרון גם את אותו ה- יו”ר העסקן החנפן שעונה לשֵם נחמן שי, אדם נטול כבוד אישי וכבוד מקצועי, ומינה תחתיו יו”ר חדש לוועד המנהל של רשות השידור, מישהו ליכודניק, אברהם נתן. 

הייתי בודד במאבקי ההוא אולם לא לגמרי לגמרי לבד. חלפו מאז 16 שנים אולם לעולם לא אשכח את מכתב התמיכה שכתב לי מר איתי לנדסברג ב- 27 במאי 2002.

landsberg 1 טקסט מסמך : 27 במאי 2002. זהו מכתב העידוד והתמיכה ששלח לי העיתונאי מר איתי לנדסברג לאחר שקרא את המסמך החריף בן 14 עמודים שכתבתי ליוסף בר-אל יום קודם לבן ב- 26 במאי 2002 ואשר עוסק במינויו המופרך למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

נספח : מכתבו של דן שילון אלי מ- 1 ביוני 2002 :

shilon 1

טקסט מסמך : 1 ביוני 2002. מכתבו של מר דן שילון אלי לאחר שטרקתי את דלתות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בתום 32 שנות עבודה רצופות. דן שילון ואלכס גלעדי קיבלו אותי לעבודה בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1971 והיו שני החונכים הצמודים שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מכרז שערך ב- 10 ביולי 1990. בראש וועדת המכרז ההוא ישבו מנכ”ל רשות השידור דאז אַרְיֵה מֶקֶל ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז אַהֲרוֹן הַרְאֵל ז”ל. יוסף בר-אל זכה אז במשרה והביס את המתחרה הראשי שלו לתפקיד נסים משעל. מר נסים משעל נשא בתפקיד מ”מ מנהל הטלוויזיה הזמני בתקופה שבין נובמבר 1989 בתום סיום כהונתו של מנהל הטלוויזיה הקודם מר חיים יבין ועד לתאריך זכייתו של יוסף בר-אל במכרז המדובר. אנוכי שהיתי ב- 10 ביולי 1990 ברומא וניהלתי עם ציוותי השידור שלי את השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. מן ההיבט ההיסטורי קרה כאן תרחיש מוזר ביותר. בסופו של חודש מאי 1990 נשלחתי לרומא ע”י מ”מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל כדי לנהל ולהפיק את משימת הכיסוי ומבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל איטליה 1990. במחצית יולי 1990 שבתי ארצה מרומא. את פניי קיבל מנהל טלוויזיה חדש. יוסף בר-אל. הפוליטיזציה של השידור הציבורי במדינת ישראל הוא סיפר קלוקל, עלוב, ומדהים בשלילה שלו. בספטמבר 2001 החלה חֶשְרָת עָבִים לכסות את קו האופק של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השר הממונה על רשות השידור בממשלת ישראל מר רענן כהן מינה את תא”ל מיל. רן גלינקא למנכ”ל רשות השידור זמני במקומו של המנכ”ל הקודם אורי פורת שפרש באוגוסט 2001. רענן כהן הועיד לו שישה חודשי ניסיון כמקובל. במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו. באפריל 2002 שלף רענן כהן את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב הטלוויזיוניים של ערוץ הנֶפֶל מס’ 33 בממיר, והציע לראש הממשלה אריאל שרון למנותו למנכ”ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח, “יוסף בר-אל יהיה מנכ”ל רשות שידור נאמן לך”, הבטיח השר המגוחך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור לראש ממשלתו. טרם התקררה הבטחתו של השר רענן כהן, והנה כבר ביום שישי – 26 באפריל 2002 התייצב מועמד ממשלת ישראל ל- מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בפני גב’ שרי מקובר מהעיתון “מעריב” והכריז בפניה על נאמנותו לראש הממשלה המכהן אריאל “אריק” שרון בזאת הלשון : “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל , אעשה מנה שהוא יאמר לי”. ב- 2 יוני 2002 הוענק ליוסף בר-אל כתב מינוי של מנכ”ל רשות השידור החדש לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. המינוי הרם מתגלה מייד כמופרך מיסודו הממשלה בראשות אריאל שרון לא מיהרה לתקן המעשה המעוות. חֶשְרָת עָבִים כיסתה באחת את שמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו שנות החוֹשֶך והאֹפֶל של השידור הציבורי במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון הבחינו בנעשה ברשות השידור שיוסף בר-אל היה המנכ”ל שלה וסילקה אותו לאלתר במאי 2005 מתפקידו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא הושלך לעַד בבושת פנים לירכתיה האפלוליים של רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישאל ופעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח מנכ”ל רשות שידור מכהן.

עסק עלוב. ב- 2 במאי 2005, שנתיים ימים לפני תום כהונתו מחליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק לאלתר את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם (דו”ח ההדחה המפורט מצוי בארכיון הממשלה).

תזכורת. טקסט מסמך לקרוא ולא לשכוח : עסק עלוב. 2 במאי 2005, שנתיים ימים לפני תום כהונתו מחליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק לאלתר את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם . באדיבות עיתון “הארץ”. (דו”ח ההדחה המפורט מצוי בארכיון הממשלה).

barel 1

תזכורת. טקסט מסמך. לקרוא מבלי להסיר את העיניים ולא לשכוח : עסק עלוב. 2 במאי 2005, שנתיים ימים לפני תום כהונתו מחליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק לאלתר את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. (באדיבות העיתון “מעריב”). (דו”ח ההדחה המפורט מצוי בארכיון הממשלה).

רָן גַלִינְקָא זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים אך גזר דינו כבר הוכרע ונחתך. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בארגון, הפקה, כלכלה טלוויזיונית, ובעיתונאות מתפקידו. הקרקע הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יצחק רבין, שמעון פרס, ובנימין נתניהו לחצו את ידו של יאסר עראפאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת”ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל.

חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ”ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי ברמה ירודה מגוחכת (אך נושא באחריות ראשית של עורך עליון של כל מִשְדָּרֵי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו “קול ישראל”), היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 ריאיון נרחב עם יו”ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת, כאמור מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עודד גרנות, לשעבר עיתונאי בכיר בעיתון “מעריב”. מר עוֹדֵד גְרָנוֹת צילם והקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו”ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה ברמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה הפלסטינית השנייה שהובילה כזכור למאות מעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים. הריאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7  בדצמבר 2001 בתוכנית “יוֹמָן”, ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בערוץ 1 באישורם של המנכ”ל רָן גָלִינְקָא, מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עָרָאפַאת נחרץ לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמחליף ומועמד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית. כל 7 אנשי הוועד המנהל של רשות השידור (בראשות היו”ר שלהם נחמן שי) ו- 24 חברי מליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד”ר יוסי דאהן) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור הבא בנימוק, “…שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ…”. חיש מהר התברר שהמינוי הזה שגוי ומופרך לחלוטין. רשות השידור המשיכה לשמש ב- 2002 ממש כמו היום ב- 2017 שַק אִגְרוּף של הפוליטיקאים. מינויו של רן גלינקא ע”י ממשלת ישראל למנכ”ל רשות השידור בספטמבר 2001 – מצִדָה האחד של המטבע, ומינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור במארס 2002 במקום רן גלינקא – מצִדָה השני של אותה מטבע, היו מגוחכים ובלתי נתפשים ברמה הלאומית (!).

יוסף בר-אל מונה בקיץ 2002 למנכ”ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד קיץ 2007. בחלוף שלוש שנים במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו- הבינו כי הפקדתו על רשות השידור הייתה מעשה מופרך מיסודו. הם הדיחו וסילקו אותו לאלתר מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות מכהן בעוון שחיתות ושוחד מסך (!). עבורי זה היה מאוחר מידי.

ראה הספר עָב הַכֶּרֶס “רוש ולענה” בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי. הספר הזה מהווה נדבך אחד בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים הקרויה בשמה הכללי “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, ועוסקת ודנה בקורות הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2015 – 1884.

שמו המלא של הספר “רוש ולענה” הוא כלהלן : 

רוֹש ולַעֲנָה בשנות האוֹפֶל של 2005 -2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל”.

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

אין לשכוח כי בתקופת שלטונו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוא הואשם (גם ע”י התנועה לאיכות השלטון) כי הפך את השידור הציבורי במדינת ישראל למסואב והעניק שוחד פוליטי לכל מיני פוליטיקאים בעמדות מפתח. אין ספור קטעי עיתונות מהימים ההם (“הארץ”, “ידיעות אחרונות”, “מעריב”, “העיר”, ו- “כל העיר”) מצביעים על האשמות חמורות ועל שחיתות פוליטית בה הייתה נגועה רשות השידור ומרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן המנכ”ל יוסף בר-אל. היה מדובר ב- נֶמֶק ורִיקָבוֹן סופי של החברה הישראלית. ואז זה קרה : ב- 2 בחודש מאי של שנת 2005 אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל “אריק” שרון שמינו את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור הבינו שמדובר במינוי מופרך והדיחו אותו בבושת פנים מכהונתו הרמה.

מדהים יותר מהצהרות המנכ”ל המיועד יוסף בר-אל בריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 ב- “מעריב” הייתה העובדה כי המוני עיתונאים וותיקים ובעלי ניסיון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, שוחרי העיתונות החופשית, ביניהם מובילי ומנהיגי השידור הציבורי מקדמת דנה, קראו היטב כל מילה בריאיון ההוא אך שתקו והחרישו. הריאיון שהעניק יוסף בר-אל לגב’ שַרִי מַקוֹבֶר היה על פי תפישת עולמי ריאיון של קָלוֹן, בו מכר מנכ”ל רשות השידור את כבודו ועצמאותו של השידור הציבורי למוֹלֶךְ הפוליטי. כך אני הבנתי את תוכן הריאיון שהיה מביש בעיניי. עובדה ו- יש לחזור עליה, שאותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו אותו לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור והציבור אותו בפסגת השידור הציבורי, הבינו גם אם באיחור בתום שלוש שנים כי המינוי היה מופרך מיסודו והדיחו מכיסאו. בחודש מאי של שנת 2005 סילקה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל מניהול רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות השידור באמצע כהונתו הפעילה.

הערה : באדיבות העיתון “מעריב”.

[1] ראה נספח : ריאיון של שרי מקובר עם יוסף (ג’ו) בר- אל “בסוף שבוע” של העיתון “מעריב” מתאריך יום שישי – 26 באפריל 2002

[2] ראה נספח : מוסף “סוף שבוע” של העיתון “מעריב” מיום שישי – 26 באפריל 2002.

יום שישי-3 במאי 2002. הריאיון המזהיר המלא שערך דן שילון בעיתון “מעריב” עם שר התקשורת ראובן “רובי” ריבלין (היום נשיא המדינה) בנושא מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור ע”י ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון.

shilon 4

תזכורת. טקסט מסמך. לקרוא שוּב מבלי להסיר את העיניים ולא לשכוח  (1) : “מעריב”. 2002. (באדיבות העיתון “מעריב” והמו”ל מר אלי עזור). לקרוא ולא להאמין שכך מתנהלת רשות שידור ציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל.

shilon 5

תזכורת. טקסט מסמך. לקרוא שוב מבלי להסיר את העיניים ולא לשכוח (2) : “מעריב” 2002. (באדיבות העיתון “מעריב” והמו”ל מר אלי עזור). לקרוא ולא להאמין שכך מתנהלת רשות שידור ציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל.

היסטוריה פוליטית רחוקה של השידור הציבורי.

העולם נברא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמונה. הורתה הייתה פוליטית ושורשיה עמוקים. בעת בריאתה שלטו במדינת ישראל מפלגות הפועלים בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ואחריו גב’ גולדה מאיר. היה להם רוב בכנסת ובוועדות הכנסת, ובחשובה שבהן וועדת הכספים. חוֹק רשות השידור שנחקק בכנסת בשנת תשכ”ה – 8 במארס 1965 קובע כי ממשלת ישראל היא זאת שתבחר ותמנה את מנכ”ל רשות השידור ואת יו”ר וחברי הוועד המנהל של רשות השידור. נשיא המדינה ימנה את אנשי המליאה. יוצריה המקצועיים הצעירים חדורי אמביציות של הטלוויזיה הכללית פרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן, דָן שִילוֹן, מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם, חַיִים יָבִין, יוֹרָם רוֹנֵן, טוּבְיָה סָעַר, פרופסור יִרְמִיָהוּ “יֶרִי” יוֹבֵל , צְבִי גִיל, רָן אֶדֶלִיסְט, שַרִי רָז, שִמְעוֹן טֵסְלֶר, רוֹן בֵּן יִשַי, דָן בִּירוֹן וחבריהם ביקשו ב- 1968 ליצור יש מאין. בהיותם דוֹר חלוצים חסר ניסיון וגדוש חלומות ביקשו האנשים האלה ליצור טלוויזיה ישראלית בעלת איכות ועתיד, שמשדרת תוכן ציבורי וסוציולוגי מגוון ועשיר הדומה למורשת ה- BBC הבריטי. החלוצים הישראליים וחֵיל הסיוע מחו”ל נתקלו כבר בראשית הדרך בקשיים תוכניתיים, כלכליים, טכנולוגיים  ואִרגוניים עצומים. הם סבלו מחילוקי דעות פנימיים, מריבות  וסכסוכי עבודה, ותוכן גם משום שהפוליטיזציה חִלְחֵלָה לשורותיה במלוא עוצמתה כבר בדמי ימיה. הפוליטיקאים הכריעו את גורל השידור הציבורי יותר מאנשי המקצוע. המסמכים בספר מוכיחים זאת. מן המפורסמות הוא שהפוליטיזציה החודרנית הייתה המאפיין הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עובדה ידועה, אבל האם הייתה זאת גזירת גורל בלתי נמנעת ? המאפיין השני : היא נולדה ענייה מרודה ונותרה כזאת כל ימי חייה. ממה שלא הייתה צריכה היה לה בשפע ולמה שנזקקה ניתן לה במְשוֹרָה. עודף פוליטיקה וחוסר ממון משחקים תפקיד מרכזי בתוככי רשות השידור עד עצם היום הזה. הם הולידו תסכולים חריפים. רק אדם שהוא באמת עיתונאי חופשי בנשמתו ובכל רמ”ח אבריו וכזה שדָם הטלוויזיה זורם בעוֹרְקָיו, מסוגל להבין באמת איזו שררה ואֵימָה פוליטית טמונים במנהלים שרוצים למצוא חן בעיני שולחיהם, ובמפגש עגום הנפש של הידע והכישרון האנושי מול כיס רֵיק. בטלוויזיה הכללית פעלו מיום היווסדה בחודש מאי 1968 כישרונות לא מעטים בתחומי העיתונאות, ההפקה, היצירה המקורית, וההנדסה. היא הוקמה בהתלהבות רבה ותנופת נעורים ע”י פרופסור אֵלִיהוּא כַּ”ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. אך המומנטום נושא התקוות נִבְלַם. במידה רבה הוטל הפּוּר. עובדה שבמלאת לה חֲמֵש שנים במאי 1973 שלח שַר החינוך והתרבות יִגְאָל אַלוֹן מברק בהול למנכ”ל ה- BBC הבריטי עתיר המוניטין סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) בו ביקש ממנו להגיע בדחיפות לארץ כדי לבדוק מה לא עובד בטלוויזיה הישראלית הציבורית המטה ליפול. איך קרה שבגיל כה צעיר היא כבר סובלת מסכסוכי עבודה קשים, פוליטיזציה מרחיקת לכת. רדידות תוכן, וחסימות עורקים. יִגְאָל אַלוֹן דרש מהְיוּ גְרִין להגיש לו בהקדם את ממצאיו.

טֶקֶס בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארוך מהנחוץ ונקנה בייסורים ממושכים. הפוליטיקה לגווניה השונים בחשה במשך עשרות שנים בשידור הציבורי, כרסמה ביסודותיו, ולבסוף אַף מוטטה חלק מהם. ב- 2012 הוא נשאר על כנו אך גוסס. כל שלטון בישראל ביקש להעמיק את אחיזתו ברשות השידור ועשה ככל יכולתו לקדם את נאמניו מבין השורות ולהדיח את מתנגדיו. ממשלות ישראל מינו את המנכ”לים לדורותיהם אך משלא סרו למשמעתן ביקשו להדיחם. ב- 31 במארס 1969 מינו ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר והשַר ישראל גָלִילִי את מנהל רדיו “קול ישראל” שְמוּאֵל אַלְמוֹג למנכ”ל רשות השידור הראשון. מינוי פוליטי – מקצועי. כעבור שמונה חודשים ביקשה להדיחו לאחר שלא נעתר לבקשתה לדחות ביום שישי – 7 בנובמבר 1969 את תחילת שידורי הטלוויזיה בלילות שבת כדי לאפשר לה להרכיב קואליציה ממשלתית עם המפד”ל (המפד”ל התנגדה התנגדות נחרצת לשידורי טלוויזיה בלילות שבת, בשבתות, ובחגים). ראש הממשלה גוֹלְדָה מֵאִיר ביקשה משמואל אַלְמוֹג לעכב בכמה שבועות את ראשית שידורי הטלוויזיה בלֵיל שבת כדי לשמור על שקט פוליטי לקראת הרכבת הקואליציה הממשלתית. שְמוּאֵל אַלְמוֹג והמִשְנֶה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נָתַן שַחַם סירבו והשיבו לה ולשַר הממונה ישראל גָלִילִי בהאי לישנה, “תפקידנו כמנהיגי השידור הציבורי הוא לשדר בטלוויזיה וברדיו שבעה ימים בשבוע כולל לילות שישי, שבתות, וחגים ולא להרכיב קואליציה ממשלתית”.  גב’ גולדה מאיר נעלבה עד עמקי נשמתה ולא שכחה זאת לשְמוּאֵל אַלְמוֹג.

ב- 1 באפריל 1974 מינו ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר ושַר התקשורת שִמְעוֹן פֶּרֶס את מפקד רדיו גלי צה”ל יִצְחָק לִבְנִי למנכ”ל רשות השידור. מינוי פוליטי אבל מקצועי. כעבור עשרה ימים התפטרה גולדה מאיר בגלל לחץ ציבורי כבד שהופעל עליה בעקבות מלחמת יום הכיפורים 1973 שתפשה את צה”ל בלתי מוכן. מפלגת המערך הטילה על יִצְחָק רָבִּין להתייצב במקומה בראשות הממשלה. ב- 1975 ביקש ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין לפַטֵר את יצחק לִבְנִי בשל שידור הסדרה הסַטִירִית בטלוויזיה “ניקוי ראש” בעריכת מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז”ל בה נטען באחת התוכניות כייי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון נועדו להסיט את תשומת הלב של הציבור מהמצב הכלכלייי הקשה. ראש הממשלה יִצְחָק רָבּין יצא מדעתו מרוב כעס וטען כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חצתה את כל הקווים האדומים גם אם מדובר בסַטִירָה. ב- 1 באפריל 1979 ביקשו ראש הממשלה מנחם בגין ושַר החינוך זְבוּלוּן הָמֵר את המועמד שלהם יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד לרֶשֶת את מקומו של מנכ”ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי, שריד לממשלות גב’ גוֹלְדָה מֵאִיר ויִצְחָק רָבִּין. תקוותם הייתה שהעיתונאי הסוער והבוטה (והמבריק) מהיומון “מעריב” יעשה סדר חדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית השמאלנית של מדינת ישראל. זה היה מינוי פוליטי של איש שמעולם לא ניהל רשת שידור בת 2000 (אלפיים) עובדים הכוללת בתוכה ארבע רשתות מִשְנֶה : הטלוויזיה בעִברית ועַרבית ורדיו “קול ישראל” בעִברית ועַרבית ותקציב שנתי של 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר. אף על פי כן הוטלה עליו המשימה.

[1] מוטי קירשנבאום בוגר אוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס ללימודי קולנוע וטלוויזיה, נמנה על אנשי צוות ההקמה ב- 1968, והיה הראשון שהמציא בשפתו השנונה את המונח “פנס קסם” בימיה המוקדמים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

תזכורת וויזואלית : ימי הזוהר של השידור הציבורי. הימים ההם שלא ישובו עוד. האנשים שחפצים ביושרה, דרך ארץ, מוּסָר נעלה, עצמאות טלוויזיונית, וחֶבְרָה תקינה – אמורים לקחת את כלי הנשק בידיהם ולעלות על הבריקדות. קונץ קטן הוא ליָבֵּב, ולשַרְבֵּב עכשיו ב- 2017 מילים ודמעות צער באיחור של שנים. ראיתי בארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום דמויות מופת של מנהיגים אמיצים.

טקסט תמונה : 1975 . וועידת ה- EBU נערכת בירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתייצבת לדיונים כרשת שידור שהיא Active Member ב- EBU (חברה פעילה באיגוד השידור האירופי) וגם מארחת הפגישה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : צבי גיל יועץ מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני, אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט, צבי “צֶבֶּה” גורן עורך חדשות החוץ בחטיבת החדשות, דן שילון מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1971. ניו יורק – ארה”ב. ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שני כתבים בכירים של רשות השידור בימים ההם בארה”ב. יגאל לוסין כתב רדיו “קול ישראל” (מימין) וחיים יבין כתב הטלוויזיה (משמאל). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1967. לוס אנג’לס – ארה”ב. עידן טרום הטלוויזיה בארץ. מוטי קירשנבאום (ראשון מימין) הוא סטודנט שנה חמישית לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס. שני מימין הוא יאיר גורן (גורין) בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. השניים האחרים אינם מזוהים. ב- 1968 חבר מוטי קירשנבאום (אז בן 29) לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשותו של פרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד. (התמונה באדיבות יאיר גורן (גורין). ׁארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1981. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי (בתווך) בראשית דרכינו. הוא פרשן כדורסל שלי, של חטיבת הספורט בפיקודי, בטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני עורך ומפיק, מנווט ו- מנהל את חטיבת הספורט ההיא. מימין, זאת העיתונאית מיכל הוכשטט. מנכ”ל רשות השידור ב- 1981 היה יוסף “טומי” לפיד ז”ל, יצחק “צחי” שמעוני ז”ל כיהן התפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, טוביה סער יבד”ל הוביל את חטיבת החדשות. אריה מליניאק שימש פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 16 שנים (בהפסקות) בשנים שבין 1979 ל- 1995. רחשתי לו הערכה עד שניצל את המיקרופון והמסך כ- קרדום לחפור בו לצורך קידום ענייניו הפרטיים כפי שסיפר בפרוטרוט בריאיון שהעניק ב- 1991 לעיתונאי רון מיברג. הוא הודח על ידי לאלתר מכס הפרשנות והוחלף באלי סהר. פשוט הוּעָף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“Something is rotten in the state of Dennmark”, אומר מרצלוס ל- הורציו וברנרדו היכן שהוא בראשית המחזה “הַמְלֶט” (של וויליאם שייקספיר) בחצות לֵיל קַר וקפוא בעת סיור קבוצת קציני הארמון בחומות החשוכות של טירת אֶלְסִינוֹר. נראה לפתע כי בטקסט האמור לעֵיל הוא כאילו מתכוון במשהו גם לערוץ 1 בשנות חֶשְרָת הֶעָבִים של 2005 – 2001. הרהרתי בהמלט ובוויליאם שייקספיר בעת כתיבת המסמך בן 14 עמודים ההוא בחג שבועות, ה’ סיוון תשס”ב – 16 במאי 2002, אותו שלחתי למנכ”ל רשות השידור המיועד והמופרך יוסף בר-אל. 

רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של רשות השידור של מדינת ישראל בשנים ההן של 2005 -2001 תחת שלטונם המופרך של שני המנכ”לים רן גלינקא ויוסף בר-אל. שניהם הודחו ע”י ממשלת ישראל. כל אחד בתורו. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. ב- 2014 בעידן מנכ”ל רשות השידור יוני בן מנחם מוכנסת גווייתו של השידור הציבורי וארון קבורה. יוני בן מנחם עצמו ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת מודחים ומסולקים ע”י המנכ”ל החדש יונה וויזנטל בחסות הכנ”ר פרופסור דוד האן. ב- 9 במאי 2017 נקבר השידור הציבורי הישן. ב- 15 במאי 2017 תוקם לשידור הציבורי מַצֵבָה בדמותו של תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ”ל החדש אלדד קובלנץ והיו”ר גיל עומר.

2005 – 2001. רשימה נוספת מתוך יוֹמָנִי. נראה לי כי רשות השידור הציבורית בתוכה אני שוהה יותר משנות דור, הופכת להיות נכלולית, פוליטית, ערמומית, חורשת מזימות, ובעלת תחבולות. מדהים שהממשלה הזאת בראשות אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן ובעצת השר הממונה שלו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, מפקידה באוקטובר 2001 על רשות השידור איש כה לא נבון וגם טירון עיתונאי ללא שום ניסיון ניהולי של רשת שידור ציבורית כה מורכבת ומסובכת שמעסיקה 2000 עובדים, אולם בעל דרגה צבאית גבוהה תא”ל מיל. בשם רָן גָלִינְקָא, וממנה אותו למנכ”ל הזמני של רשות השידור (כאמור באוקטובר 2001). אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון מדיחים את המינוי המופרך שלהם רן גלינקא מכיסאו הזמני במארס 2002. ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן לא ממתינים אפילו שנייה אחת. שניהם מזדרזים וממנים במקום רָן גָלִינְקָא המודח במארס 2002 לתפקיד המנכ”ל הזמני של רשות השידור את מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב של אותו רָן גָלִינְקָא, יוסף בר-אל (אז מנהל ערוץ 33). בקיץ 2002 (ליתר דיוק ב- 2 ביוני 2002) מעניקים אריאל שרון ורענן כהן ליוסף בר-אל את מִשְרָת הקבע ועמה חותמת של מנהיג השידור הציבורי ב- מדינת ישראל לתקופה של 5 (חמש) שנים עד קיץ 2007. יוסף בר-אל מתמנה למנכ”ל רשות השידור החדש. ׁרן גלינקא מספר לי בשיחות התחקיר שלי עמו כי מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב דאז יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33, תקע לו בעצם סכינים בגב. ב- 18 באפריל 2002 מכריז מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון הכלכלי “גלובס” בפני העיתונאית גב אביבה קרול כי רן גלינקא המנכ”ל המודח ע”י ראש הממשלה אריאל שרון הוא “דָפוּק” (!). ויש להוסיף ולשנות בעסק המכוער הזה את המידע הבא כלהלן : יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי נבחר בשעתו לכהונתו הרמה על מנת לשמש יו”ר גם שלי ושל כל העובדים בשידור הציבורי ולא רק של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. היו”ר נחמן שי היה עֵד מקרוב בשנים 2002 – 2000 לכל התהפוכות השליליות שהתחוללו ברשות השידור שהוא היה המפקח העליון שלה. נחמן שי ידע והחריש בעניין הפקדתו של יוסף בר-אל על מכלול השידור הציבורי, עד שגם אותו את נחמן שי סילק משם ראש הממשלה אריאל שרון בטענת סרק שהוא מתכוון לחולל שינויים נוספים בשידור הציבורי, ועל כן הציב עכשיו בתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור את מר אברהם נתן במקום נחמן שי. יו”ר רשות שידור פוליטי חדש הוחלף ב- יו”ר רשות שידור ישן בשם מר נחמן שי. הבעיה עם הפוליטיקאי הרדוד נחמן שי הייתה שבעבר הרחוק שלו בעשור ה- 70 של המאה שעברה נחשב לאחד מבכירי בניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כתב צבאי לפרק זמן בחטיבת החדשות של דן שילון בשנים 1977 – 1974) וכעת הפך לפוליטיקאי מדשדש. נחמן שי לא היה מדינאי ולא איש חזון. הוא היה עסקנצ’יק פוליטי קטן ולא מוכשר, שמישהו ו/או מישהי מינו אותו על פי נוסחא פוליטית למשרה הרמה של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. אותו נחמן שי ידע כי ב- 18 באפריל 2002 הרהיב עוז המנכ”ל המיועד מר יוסף בר-אל ו- כינה את המנכ”ל הקודם המודח לפניו רן גלינקא בלשון גסה, “דָפוּק”. כך התבטא כאמור אותו יוסף בר-אל בריאיון שערכה עמו העיתונאית גב’ אביבה קרול ותוכנו התפרסם בעיתון “גלובס” ב- 18 באפריל 2002. אף על פי כן ולמרות חומרת הדברים והסגנון המכוער, הבוטה, והכוחני בו משתמש מנכ”ל רשות שידור מיועד ו- מַשְמִיץ מנכ”ל רשות שידור מודח, נמנה יו”ר רשות השידור מר נחמן שי על קבוצת חברי הוועד המנהל של ואנשי המליאה שהצביעו בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הבכיר של מנכ”ל רשות השידור בנימוק, “כי הוא יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ”. לא יכולתי לרכוש אפילו גרם אחד של כבוד לנחמן שי שאפילו לא צייץ ולא מחה נגד ההתבטאות הזולה והפוגענית הזאת של יוסף בר-אל.

לזכור ולא לשכוח : בעת הרמת ידו הימנית בעד מינוי יוסף בר-אל למנהיג השידור הציבורי של מדינת ישראל הצטייר לי נחמן שי מבניה הבכורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורי, כאחרון העסקנים הפוליטיקאים, ומי שמכר את נפשו לשטן. את הטקסט הנ”ל, “…כי אפילו נחמן שי יו”ר רשות השידור קבע, כי יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ…”, שמעתי ביום שישי של 24 בחודש מאי 2002 מהשופט יצחק רביבי הממונה על המינויים הציבוריים הבכירים בשירות הציבורי, בעת פגישה אישית שלי עמו בביתו ברמת השרון. הַהִתְּרָאוּת שלי עמו עם כבוד השופט יצחק רביבי נועדה למחות נגד המינוי הצפוי, וכדי להתריע בפניו כי כתב ההסמכה שמייעדת ממשלת ישראל ליוסף בר-אל והפקדתו על השידור הציבורי הוא מעשה מופרך מיסודו חסר כל בסיס. כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי הוא שאמר לי אז בביתו כי אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור הצביעו כמעט פה אחד בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור הבא (במקום רָן גָלִינְקָא) וכי נגד זה אין לו עוד מה לעשות ושום דרך לפעול נגד המינוי. גם בחלוף כל כך הרבה שנים מאז אותו המינוי הבַּטֵל והתַמוּהָ ב- 2002 הדן בהצבתו של יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע”י ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – האירוע המופרך ההוא בלתי נשכח עבורי. כל מה שנותר לי הוא להשתעשע יחדיו עם כל מיני סוציולוגים שְנוּנִים שהצליפו בלשונם ועֵטָם ללא רחם באותה נְפוֹלֶת פוליטית וטלוויזיונית ׁהקיימת במחוזות שונים ברחבי תבל זאת שמתבססת על מינויים והפקדות מופרכים. אנוכי לא רק התרחקתי מהן אלא גם התפטרתי בשל כך מכל תפקידי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הפוליטיזציה שהייתה מנת חלקה של רשות השידור בשנים 2005 – 2001 דמתה ל- חֶשְרָת עָבִים. עובדה שאותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ”ל רשות השידור היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו ממשרתו הרמה (ללא חרטות) כעבור שלוש שנים בקיץ 2005 בעוון שוֹחַד מסך ושחיתות. בסופו של דבר ממשלת ישראל גילתה את הפגמים החמורים בהתנהלותו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל גם אם באיחור זמן עצום של שלוש שנים, והפסיקה מייד את כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ופעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי בארץ הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. זאת עובדה. ב- 2 במאי 2005 מתעשתים לפתע פתאום אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון ומגלים כי מעשה מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 מטעמם היה מופרך מיסודו. יוסף בר-אל מודח מהכס הרם ב- 2 במאי 2005 בגין שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם ע”י הממנה הראשי שלו ראש הממשלה אריאל שרון ובעצתו המופלגת של היועץ המשפטי של הממשלה מר מֶנִי מַזוּז לפאה אפלולית וזניחה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. במקומו של יוסף בר-אל המודח ממנה הממשלה את מרדכי “מוטי” שקלאר למשרה הרמה. מוטי שקלאר הוא המנכ”ל ה- 10 ברשימת המנכ”לים של רשות השידור. מינויים המופרך של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא סיפור מדהים ולא ברור בגלל עליבותו גם היום בסופו של חודש יולי של שנת 2016. לא ברור ונטול כל היגיון. כיצד שני אישים כה כושלים וכה לא מוכשרים לחלוטין, מעפילים לפסגה בשני משעולים שונים משני צידי המטבע. אך האמת מתגלה תמיד, במוקדם ו/או במאוחר. רן גלינקא מודח ומסולק בצדק וכמעט מייד (בתום חצי שנת מנכלות בלבד) בגין ניהול בּוֹסֶר חובבני (תוכניתי ו- גם כלכלי) ובשל שיקולים עיתונאיים מוטעים. יוסף בר-אל הכוחני ונטול כישרון מודח ומגורש באיחור זמן עצום של שלוש שנים בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. סיפור הדחתו של יוסף בר-אל מכס מנכ”ל רשות השידור הוא הרבה יותר מורכב ודרמטי מזה של רן גלינקא, וגם מעורר תעיות, מדוע הדחתו לא הסתיימה בהעמדתו לדין פלילי. כידוע מד הזמן וחוק ההתיישנות אינם חלים על עבירות מוראליות ו- מוּסָר של  שחיתות ושוחד. אם כך מדוע לא הועמד האיש הזה יוסף בר-אל מעולם לדין פלילי ולא נשלח לבלות כמה שנים מחייו בכלא מאחורי סורג ובריח ? מדוע המדיחים הממשלתיים שקבעו כי מנכ”ל רשות השידור עבר עבירות של שחיתות ושוחד מסך הסתפקו רק בגירושו מהכֵּס הרָם ולא תבעו להביאו לדין פלילי בהיכל המשפט ? סיפור הדחתם של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא מבהיל מכל היבט. ראש הממשלה אריאל שרון והשר המגוחך שלו לענייני רשות השידור רענן כהן ביקשו פעמיים לירות ירי אוטומטי מהמותן, לא מהכתף, וללא שימוש במשקפת צלפים והחטיאו את מטרת הבּוּל. התברר כי שניהם אינם מיומנים וגם לא עוטים בגדי מוּסָר מפני שהם פוליטיקאים. בהחטאותיהם העלובות האלה נטולות כל יושרה ציבורית ונטולות דרך ארץ מינימליות, הפכו אריאל שרון ורענן כהן את רשות השידור, את ערוץ 1, ואת רדיו “קול ישראל” ל- שדה מטווחים ניסיוני וכושל. צריך להוסיף כאן שכל גיבורי העלילה, כל בעלי התפקידים הראשיים וגם המשניים בסיפור ההוא של התפוררות השידור הציבורי, קיבלו את עונשם המלא במחזה התקשורתי המחריד והמזעזע ההוא (כאילו נכתב ע”י וויליאם שייקספיר עצמו) מידי בורא עולם וגם מידיו של אלוהי הטלוויזיה והרדיו. הממנים, המתמנים, וגם הניצבים עיתונאי רשות השידור ששתקו והסתגרו בבוּעַת המַדְמֵנָה שלהם. איש ברשות השידור שפעלה בשנים ההן של 2005 – 2001 תחת חשרת העבים ההיא לא נמלט מהפורענות ומעונשם של האֵלִים. מדובר בסיפור תקשורתי עגום ועצוב באופן מיוחד. עד למאוד.

זה נכון ש-רשות השידור לא הייתה מחזה שייקספירי אבל היא הפכה לטרגדיה.

אני תוהה כיצד זה מפקד צבאי בעל יכולות וכעת ראש ממשלה מוכשר ופרגמטי ומנהיג מדיני בעל חוש הבחנה כ- מר אריאל “אריק” שרון, מתפתה, ונענה להצעתו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן, להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ולפניו את רן גלינקא, כאילו מדובר במילוי טופס טוטו ו/או השתתפות בהגרלת מפעל הפיס. ראש הממשלה אָרִיאִל “אָרִיק” שָרוֹן ידע היטב מה מתחולל בין ארבעת כתלי רשות השידור כמו גם מה היה צריך להיעשות ולא נעשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת מנכ”לותו וניהולו של יוֹסֵף בַּר-אֵל בתקופה שבין אפריל 2002 לבין מאי 2005 (הערה שלי : יוסף בר-אל היה המועמד היחיד והבלעדי לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מטעם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן כבר בחודש אפריל 2002 לאחר הדחתו של המנכ”ל הזמני מר רָן גָלִינְקָא. ב- 2 בחודש יוני 2002 מונה יוסף בר-אל באופן רשמי ע”י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן לתפקיד מנכ”ל רשות השידור עד קיץ 2007). עובדה ש- בתום שלוש שנים לכהונה מבחינה אותה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן, גם אם באיחור רב, באי התאמתו של יוסף בר-אל לתפקיד הנִישָא. לראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל מחליטה ממשלת ישראל בראשות אותו אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן הפרגמטי וסגנו אהוד אולמרט וברוב עצום של 13 שרים להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות שידור. מנכ”ל רשות שידור מר יוסף בר-אל מודח ומסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך. שני שרים מר מאיר שיטרית וגב’ דליה איציק התנגדו להדחה ותמכו בהצבעה הממשלתית ההיא ביוסף בר-אל. שלושה שרים בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר, נמנעו. הדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 לא הייתה אפשרית בלעדי התערבותם המסיבית של היועץ המשפטי לממשלה מר מֶנִי מָזוּז ושל עו”ד אֵלִיעַד שְרָגָא (סא”ל מיל. בחטיבת הצנחנים) מייסד ויו”ר התנועה למען אֵיכוּת השלטון במדינת ישראל. סמנכ”ל רשות השידור מר יאיר אלוני התמנה ע”י ממשלת ישראל למנכ”ל רשות השידור הזמני במקומו של המנכ”ל המודח. ראש הממשלה אריאל שרון היה אדם פרקטי באופיו. היה לו נוח פוליטית כשיוסף בר-אל שימש מנכ”ל רשות השידור אולם מאידך הוא לא עשה שום מאמץ מיוחד ולא יצא מגדרו ב- 2 במאי 2005 כדי להתייצב לימינו של אותו יוסף בר-אל ו- על מנת לגונן עליו מפני ההדחה הדרמטית. הרי היה זה אותו יוסף בר-אל שהכריז בפרהסיה ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית “מעריב” גב’ שרי מקובר בטרם מינויו לתפקיד הרם ורב האחריות כלהלן : “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל אעשה מה שהוא יאמר לי”. תמוה מדוע ראש הממשלה אריאל שרון לא שמר לו אמונים. הרי האיש הזה יוסף בר-אל היה המועמד המועדף והנבחר של אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן לתפקיד מנכ”ל רשות השידור לפני שלוש שנים בחודש אפריל של שנת  2002. מוזר עד למאוד כיצד ומדוע נפל אז ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון בפח והסכים באביב וקיץ 2002 להצעת הנֶפֶל של השר רענן כהן למנות את אותו יוסף בר-אל הכושל והבלתי מוכשר למנכ”ל רשות השידור. יש לשנות ולומר כאן שוב ש- בחלוף שלוש שנים התעשת אריק שרון והבין בסופו של דבר כי מדובר במינוי מופרך. לא רק מופרך, גם ציני. השאר כפי שאומרת הקלישאה היסטוריה של עָבָר עָגוּם.

הַסוֹף. חשיפת הַמִסְמַךְ שכתבתי ב- 16 במאי 2002 למיועד המופרך לתפקיד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 32 שנים. אוריינטציית ניהול, מנהיגות, וחזון. Follow Up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן ז”ל. פוליטיזציית ה- הוריקאן ההרסני של השידור הציבורי בישראל בשנים 2005 -2001.

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. תקופת מנכ”לותו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווה דיון ציבורי היסטורי מעבר לכמה הפוסטים הללו שאני מפרסם כעת בבלוג שלי. כיצד זה נפלה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט בפח ומינתה בקיץ 2002 איש כה שנוי במחלוקת בלשון המעטה ולא מוכשר בעליל למנכ”ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ? עד כדי כך נכשלה בבחירתה עד שבתום שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך נאלצה אותה הממשלה הזאת במאי 2005 להדיח אותו לאלתר ממשרתו הרָמָה בבושת פנים. כיצד זה הסתמכה הממשלה רק על עדותו והמלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, האיש שהמליץ המלצה חמה בפני ראש הממשלה אריאל שרון להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, מבלי לבדוק עדויות ומקורות מידע נוספים אודות המועמד ? איזה אינטרס מובהק היה למר רענן כהן להמליץ דווקא על יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור ? אלו יתרונות הפיקו ו/או אמורים היו להפיק השר רענן כהן וראש הממשלה אריאל “אריק” שרון בשעה שהפקידו את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בעליל על השידור הציבורי של מדינת ישראל באפריל 2002 ? השאלות האלה שעסקו במינויו המגוחך של יוסף בר-אל לכהונה הרמה לפני תריסר שנים נותרו ללא מענה. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל “אריק” שרון לא היה מצויד במודיעין מינימאלי אודות כישוריו וכישרונותיו של יוסף בר-אל בטרם המינוי הרם. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל “אריק” שרון נפל ככה סתם בפח והלך שֶבִי אחרי השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן האיש שהעלה את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב של הרייטינג האפסי והמעליב שאגר ערוץ 33. לא ייתכן כי ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון לא היה מצויד במודיעין מוקדם בטרם המינוי המופרך ולא ידע מה מתחולל באמת ברשות השידור ובערוץ 1 לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור בקיץ 2002. אינני מתכוון לסגוד לראש הממשלה אריאל שרון כפי שעשו רבים לאחר הסתלקותו. אוסיף ואומר שוב ושוב רק שראש הממשלה אריק שרון התעשת אם כי לאחר זמן רב וב- 2 במאי 2005 הדיח וסילק את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל לאלתר באמצע כהונתו הרמה. ההדחה המבישה הזאת של מנכ”ל רשות שידור מכהן היא חסרת תקדים בתולדות המדינה ובהיסטוריה של השידור הציבורי (!). השידור הציבורי שווה רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ”ל רשות השידור הזמני ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ”ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הַיֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

הפוליטיזציה הודפת את השידור הציבורי בישראל לקרשי הזירה. הוא נותר שוכב שם “גרוגי” גם לאחר תום ספירת 10. “…רוֹש וְלַעֲנָה, רוֹש וְלַעֲנָה…“, לוחש המלט לאוזנה של אוֹפֶלְיָה ומתכוון לרשות השידור של המנכ”ל יוסף בר-אל.

הייתה זאת שרת החינוך לשעבר גב’ שוּלָמִית אַלוֹנִי ז”ל, אישה נאורה ודעתנית, שהייתה מצפן ומצפון של השידור הציבורי. היא אמרה לי בעת שיחות התחקיר עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008 שנגעו למחקר וכתיבת הספר עב הכרס “רוֹש וְלַעֲנָה” במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, כלהלן : “לאחר שממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצה שלי כשרה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מינתה את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ”ל רשות השידור במקום אריה מקל , ביקשתי ממנו במפורש להדיח לאלתר את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית משום שסברתי שמדובר באיש טלוויזיה מושחת מבחינה פוליטית שכל הזמן עסוק בהענקת טובות טלוויזיוניות – פוליטיות לכל מיני פוליטיקאים”. שולמית אלוני ז”ל הוסיפה : “בשלוש שנות שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990 הגיעה הפוליטיזציה לשיאים חדשים. ההתערבות של העסקונה הפוליטית ברמתה הרדודה ביותר בשידור הציבורי הייתה מעשה של יום – יום. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הכביד עולו. לטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרמו נזקים מקצועיים עצומים. היא איבדה את אמינותה ואת היושרה שלה”, אמרה לי שולמית אלוני ז”ל בעת שיחות התחקיר שלי עמה.

בקיץ 1992 ליתר דיוק ב- 23 ביוני 1992 התחולל המהפך הפוליטי ההוא במדינת ישראל. מפלגת המערך בראשותו של יצחק רבין בן ה- 70 זכתה בבחירות לכנסת ה- 13. יצחק רבין שָב לשלטון בתום היעדרות בת 15 שנה ויצחק שמיר ראש הליכוד חזר לאופוזיציה. מעורבותו הפוליטית השלילית ויכולתו הדַלָה של יוסף בר-אל כאיש טלוויזיה לא נעלם מעיניה של שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין’ אישה נאורה גב’ שולמית אלוני. שולמית אלוני הנמרצת עשתה עסקת ברטר עם מנכ”ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל (איש משרד החוץ במקורו). הממשלה החדשה הציעה לו את משרת הקונסול באטלנטה (ארה”ב) תמורת וויתר על משרתו כ- מנכ”ל הרשות. אַרְיֵה מֶקֶל ממילא לא ראה את עתידו בשידור הציבורי וניאות חיש מהר להצעה. גב’ שולמית אלוני החליטה למנות לתפקיד מנכ”ל רשות השידור את מוטי קירשנבאום ודרשה ממנו במפגיע להדיח מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שולמית אלוני תיעבה אותו, את אופיו, את המוסר שלו, ואת מעלליו כפי שהעידה בפני ב- 2005. גב’ שולמית אלוני ז”ל מי שהייתה שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זוכרת היטב בשיחות התחקיר עמי את הסיטואציה ההיא, וחשוב להזכיר אותה שוב ושוב, כלהלן : “לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 במקומו של אריה מקל, ביקשתי ממנו לפטר לאלתר את יוסף בר- אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. תיעבתי אותו ואת מעלליו ברשות השידור. הוא לא היה ראוי מבחינתי לכהן בתפקיד אפילו יום אחד נוסף”. את זאת שנתה ואמרה לי שולמית אלוני כהאי לישנא כמה וכמה פעמים בעתתת שיחותיי עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008. רבים אינם יודעים כי גב’ שולמית אלוני ז”ל סטודנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים החלה ב- 1957 להגיש תוכנית ברדיו “קול ישראל שנקראה, “מחוץ לשעות הקבלה”, ועסקה בתלונות הציבור. שולמית אלוני הייתה משפטנית מוכשרת ורגישה לזכויות האזרח. תוכנית הרדיו שלה הפכה לפופולארית מאין כמותה אך היא לא הגיעה לשורות הטלוויזיה. לקראת הבחירות לכנסת ב- 1965 הוכנסה שולמית אלוני לרשימת מפא”י ע”י הוועדה המסדרת. כך היא נולדה לפוליטיקה.

אשנה ואומר פעם נוספת : כפיפותה של רשות השידור, ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” בשנים 2005 – 2001 לדרג הפוליטי הייתה קיצונית. זה אפילו לא היה סוד. זה נעשה בפרהסיה ע”י מנכ”ל רשות השידור דאז יוסף בר-אל. מהמקפצה. על האנשים שחפצים ביושרה, דרך ארץ, מוּסָר נעלה, עצמאות טלוויזיונית, וחֶבְרָה תקינה – מוטלת החובה לקחת את כלי הנשק בידיהם ולעלות על הבריקדות. קונץ קטן הוא ליָבֵּב, ולשָרְבֵּב עכשיו ב- 2018 / 2017 מילות ודמעות צער באיחור של שנים.

שום גוף תקשורתי, ציבורי ו/או מסחרי, איננו יכול לשרוד לאורך ימים בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור ההיא תחת שלטונו של יוסף בר-אל (ואחריו בימי יוני בן מנחם). מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור בעת ההיא שידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל הוא חסר הכישרון בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ”ל רשות השידור. מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי יָרוּד ו- רָדוּד, ואין זה חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוצלח בדמותו של יוסף בר-אל. מינויים פתטיים מוכרחים להביא בתוך זמן לא רב למַכְשֵלוֹת, ל- נפוטיזם, ל- התחנפות לשלטון, ל- שוחד מסך, ל- חציית קווים מקבילים של העיתונאות והממלכה. בביצה טובענית שכזאת נגרמים נזקים כבדים, חלקם בלתי הפיכים לשידור הציבורי. בסופם מחלוקות קשות בין אנשי האֶמֶת לאנשי השֶקֶר בשידור הציבורי ויצירת אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו “קול ישראל”. רשות השידור תהפוך לגיהינום. הימים הרבים שחלפו הגידו כי צדקתי. רשות השידור הישנה התפרקה לשברים לעד.

yoash 1

טקסט מסמך : “מעריב”. 2002. (באדיבות “מעריב”). לקרוא ולא להאמין שכך מתנהלת רשות שידור ציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. היה ברור כי המנכ”ל העלוב שלה יוסף בר-אל מוביל אותה אל עברי פי פחת. לאבדון. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 ובראשם מנהל רפיק חלבי וגם שני הוותיקים חיים יבין ויעקב אחימאיר מילאו פיהם מים ושתקו לנוכח המתרחש. עכשיו בחודשו של מאי 2017 כולם נזכרים שם להזיל דמעות. הרוצה ביושרה ו- עצמאות טהורה ייכון לקחת את הנשק בידיו.

[1]  ראה נספח : מאמר עיתונאי  של גב’ יולי חרומצ’נקו שפורסם במקומון “כל העיר” ב- 26 במאי 1995, המבקר בצורה קשה ונוקבת את התנהלותו של יוסף בר-אל כמנהל ערוץ הטלוויזיה 33 של רשות השידור.

[2]  ראה נספח : מסמכי רייטינג ומכתבי אל המנכ”ל הזמני החדש יוסף בר- אל ו- מ”מ מנהל הטלוויזיה החדש מר יוסי משולם מתאריך יום שישי – 22 במרס  2002, המציג את נתוני הצפייה המלאים בערוצי הטלוויזיה 1, 2, 10, ו- 33  ערב קודם לכן ביום חמישי – 21.3.2002.

אנוכי שב לבלגן התקשורתי ולאי הסדר הפוליטי בו הייתה שרויה רשות השידור ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ”ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רְחָב יָדַיִים (17 דקות) במגזין החדשות “יוֹמָן”  עם יאסר עראפאת יו”ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם הארכי – טרוריסט אביר האינתיפאדה השנייה יאסר עראפאת, פנים מול פנים, ערך כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עוֹדֵד גְרָנוֹת ב- מוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן ראה ב- יָאסֶר עָרָאפָאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יָכִּירֶנוּ על מִרְקָע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שוֹבָל דָם אָרוֹךְ של אזרחים ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטָף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן נחרד ויצא מדעתו. ראש הממשלה היה המום מהכנת כתבה נִרְחֶבֶת וריאיון ארוך עם הטרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית, מי שמכנה את עצמו לוחם חירות. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time  של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אריאל שרון לא ידע את נפשו מרוב צער וכעס. הוא ראה בריאיון עם יו”ר הרשות הפלסטינית מִשְגֶה פאטאלי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לרן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ציווה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. אָרִיאֵל שָרוֹן היה כָּעוּס ונָבוֹךְ. הוא לא הבין כיצד מעז מנכ”ל השידור הציבורי רָן גָלִינְקָא לאשר ריאיון עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל, והאם דבר הריאיון נובע מתמימות ו/או מטיפשות. כנראה, זה גם לא עניין אותו יותר מידי. ראש הממשלה רצה את ראשו של רן גלינקא עָרוּף מייד. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן הקדים אותו ביממה והוציא ללא ידיעתו מסמך כתוב ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ”ל רשות השידור מר רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים עד תאריך ה- 12 במארס 2002. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו אולם היה משול למנכ”ל רשות השידור שלוּלָאָת חֶבֶל הַתְּלִיָיה הפוליטי כבר נכרכה סביב צווארו. רָן גַלִינְקָא אומנם ניצל מחבל התלייה ו- זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים, אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות וארגון ו- ניהול רשת שידור מתפקידו. הקרקע הופשרה ו- הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל למֶלֶך השידור הציבורי. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יִצְחָק רָבִּין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וגם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו לחצו את ידו של יָאסֶר עַרָאפַאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט נבזה, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת”ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל. חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ”ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי שלה היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן) לשלוח את עוֹדֵד גְרָנוֹת למוקטעה כדי לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 את אותו הריאיון הנרחב עם יו”ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עַרָאפַאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר כאמור הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עוֹדֵד גְרָנוֹת, לשעבר עיתונאי בכיר בתחום בעיתון “מעריב”. עוֹדֵד גְרָנוֹת הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו”ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה השנייה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים מקטון ועד זקן. הרִיאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית “יוֹמָן”, ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ”ל רָן גָלִינְקָא, אישורו של מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ אליבא, לשיטת אריאל שרון לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו. באֶמֶת לא חלף זמן רב וב- 12 בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ”ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע”י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בר תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ”ל המיועד מוטעים ושגויים אָרִיֵאל שָרוֹן קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השִרְיוֹן אל”מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז”ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח”כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל. אולם בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת שכללה בתוכה שתי רשתות טלוויזיה בעִבְרִית ועֲרָבִית ושתי רשתות רדיו בעִבְרִית ועֲרָבִית ואיגדה בשורותיה 2000 (אלפיים) עובדים – לא היה לו צֵל של מוּשָג קָלוּש. רָן גָלִינְקָא איש נחמד היה תאומו של יוסף בר-אל רק מצידו השני של המטבע. הוא הודח מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור ב- 12 במארס 2002 ע”י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן מפני שכלל לא היה עיתונאי, אפילו לא עיתונאי מתחיל, מתלבט, חסר ביטחון, פוסח על שני הסעיפים, ומעל לכל בעל יכולת ארגונית דַלָה. עשרות מסמכים שנמצאים ברשותי מוכיחים כי רָן גָלִינְקָא איש חביב היה טירון תקשורתי תמים (ו/או טיפש) שלא התמצא כלל בעיתונאות אלקטרונית ובסבך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לעיתים רבות לא ידע מימינו ומשמאלו, איבד לחלוטין את חוש הניווט שלו, לא הבין את משחקי הכוח בתוככי הרשות, והיה נתון כל העת להשפעתו המכרעת של מוקד הכוח הפוליטי הממנה שלו, השַר רענן כהן. בעת שתי שיחות התחקיר בינינו בשעתו טען בפניי כהאי לישנא : “יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב”. סילוקו של רן גלינקא מתפקידו כמנכ”ל זמני של רשות השידור היה הכרחי ומוצדק מן היבטי הארגון, השליטה, העריכה, והמנהיגות. רן גלינקא היה איש בלתי מוכשר בצורה קיצונית. גם הדחתו וסילוקו של יוסף בר-אל היו הכרחיים ומוצדקים ביותר גם אם התבצעו באיחור רב. יוסף בר-אל מנכ”ל רשות שידור עלוב הוּדַח מהכֵּס הרָם ב- 2 במאי 2005 ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון בגין שחיתות והענקת שוחד מסך לפוליטיקאים. בטרם הדחתו תקפה העיתונות את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל גם בגין נפוטיזם עשיר נטול חשבון.

לפני עשרים ושלוש שנים ב- 26 במאי 1995 חשפה עיתונאית צעירה בלתי מוכרת וכמעט עלומת שֵם גב’ יוּלִי חְרוּמְצֶ’נְקוֹ אינפורמציה שערורייתית בלעדית בתוככי רשות השידור הנוגעת ליוסף בר-אל מנהל ערוץ הטלוויזיה 33 ברשות השידור. היא הגישה אותה לידיעת קוראי המקומון הירושלמי “כל העיר”. יולי חרומצ’נקו פרסמה ב- “כל העיר” תחקיר עיתונאי ענק בן 2500 מילה והעניקה למאמר הארוך והמלומד שלה כותרת ראשית מדאיגה ובעייתית ביותר שעסקה בנפוטיזם שמתחולל בין כתלי ערוץ 33 של רשות השידור :  “ז’וֹ הפקוֹת” [1]. כותרת הַמִשְנֶה של כתבת הביקורת הציבורית הזאת ב- “כל העיר” הייתה חריפה לא פחות : “ערוץ 33 הלווייני של רשות השידור מתנהל כמו אחוזה פרטית של המנהל יוסף בר-אל. מזכירתו אילנה זנגילבף מגישה תוכנית אישית, בִּתּוֹ מפיקה, ואשתו מתפקדת כיועצת משפטית. עם הצוות הזה עושה יוסף בר-אל טלוויזיה תעמולתית כמו שרק הוא יודע, לתפארת הח”כים שמככבים אצלו, ולכבוד הצופים במדינות ערב, שממילא לא צופים בערוץ המוזר הזה”. כך היה רשום שחור על גבי לבן במקומון הירושלמי “כל העיר” (בהוצאת עיתון “הָאָרֶץ” והמו”ל עמוס שוקן). כבר מזמן רחשווו שמועות סודיות ברשות השידור של מוטי קירשנבאום ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 111 של יאיר שטרן על הנפוטיזם המתחולל בין כתליו של ערוץ 33 המנוהל ע”י יוסף בר-אל. רק אסור היה לדוּן בתוכנן הבלתי מתקבל על הדעת. העיתונאית הצעירה גב’ יוּלִי חרוּמצ’נקוֹ לא עשתה חשבון ליוסף בר- אל, אך גם לא למנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל. היא פרסמה את הנתונים ברבים והפכה את חרושת השמועות לעובדות מוצקות שמעולם לא הוכחשו ע”י הנוגעים בדבר והניחה אותן על מגש של כסף לעיונו וטיפולו של מנכ”ל רשות השידור. אלו לא היו סיפורים. אלו היו עובדות אֶמֶת ועם עובדות אֶמֶת לא מתווכחים. אינני יודע כיצד התייחס מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (בשנים 1998 – 1993) לפוסט העיתונאי של גב’ יוּלִי חְרוּמְצֶ’נְקוֹ ולנתוני הנפוטיזם שסיפקה במאמר רחב היריעה – בחיוב ו/או בשלילה. אינני זוכר שמנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נקט אז בפומבי סנקציות כלשהן נגד מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל. שמועות הנפוטיזם הרחיקו לכת והתרוצצו במסדרונות ערוץ 1 וערוץ 33, אולם הוא לבטח לא פוטר מתפקידו. מי שיער אז לעצמו ב- 26 במאי 1995 כי ערוץ 33 העני ברייטינג ודַל ודָלוּח במִדְרוּג, ישמש קרש ניתור בעוצמה של טרמפולינה לאותו יוסף בר-אל הכושל ההוא, לעבר משרת מנכ”ל רשות השידור של מדינת ישראל. מי היה מאמין…? לצורך הדיון הציבורי עֶרֶב הצבתו של יוסף בר- אל בפסגת השידור הציבורי בקיץ 2002, חשוב לציין שבנוסף לנימוקי הנגד הכבדים שהועלו נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור, היו קיימות בארכיון רשות השידור אלפי דגימות רייטינג יומיות של ערוץ 33, שהציגו וחשפו את מצב הצפייה המגוחך והמביך שחור על גבי לבן , ואת חולשת הרייטינג האפסי שלוֹ כערוץ טלוויזיה, מאז נוסד ב- 1994. בחרתי מתוכן כמה דגימות בשבוע שבין ה- 15 ל- 22 במרס 2002, בימים שבהם יוסף בר-אל ניהל את ערוץ 33 והסמוכים למינויו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור. דגימות הרייטינג האלה מייצגות ומהוות דוגמא כה מאלפת ואופיינית למצבו הפתטי והעגוּם של ערוץ 33 הבלתי נצפה לאורך זמן רב. לאורכן של שנים רבות [2]. הנה דוגמא אחת. ביום חמישי – 21 במרס 2002 צבר ערוץ 33 בשעות השידור שבין שֵש וחצי בערב לחצות רייטינג של % 0.2. מדהים וחמוּר כאחת. הנה עוד דוגמא. שבוע קודם לכן ביום חמישי – 14 במרס 2002 צבר ערוץ 33 רייטינג ממוצע לאורכה של יממת שידור מלאה משֵש בבוקר עד שתיים לפנות בוקר הניצב רק על % 0.18. לא ייאמן. יוסף בר-אל הוא האחראי הישיר לעוני התוכניות, רדידותן, ועליבותן, ולתופעה העכורה הזאת נטולת הרייטינג והכישרון. זה הרי לא ייאמן ממש. המדרוג כמעט ואינו קיים. כך כתוב שחור על גבי לבן על דפי הדו”ח שמפרסמת וועדת המִדרוּג הראשית טל – גאל. איש אינו צופה בערוץ 33 שמהווה בעצם את ערוץ הטלוויזיה השני של רשות השידור. הנה עוד דוגמא אופיינית ומייצגת. ביום רביעי – 13 במרס 2002 צבר ערוץ 33 של רשות השידור רייטינג אפסי של % 0.2 ב- 20 השעות ששידֵר באותו התאריך. בחלק משעות השידור באותו היום נמדד רייטינג של % 0.0. הישג חסר תקדים בעליבותו. עובדות הצפייה העגומות האלה  לא הפריע לשַר רענן כהן הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור בממשלה לשאוב את שמו של יוסף בר-אל המנהל הכושל של ערוץ 33 מתהום הנשייה ולהציע אותו לראש הממשלה אריאל שרון כמועמד ראוי לתפקיד החשוב והרם של מנכ”ל רשות השידור. החלטות נלוזות כאלה גוררות בעקבותיהן בהכרח גזירות ריקות נוספות מתוכן, ואחריהן עוד פסיקות תמוהות וחסרות הגיון, ועוד החלטות ומסקנות שגויות, וכן הלאה. מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה של רשות השידור כמגדל קלפים. ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון הבחינה בנעשה וידעה על הנעשה אולם משכה את התנהלות הפַארְסָה הגלותית מסיבות מוכרות שכדאיות לה. הרי כולם זכרו מה הבטיח יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל שרון באמצעות עיתונאית “מעריב” שרי מקובר ב- 26 באפריל 2002. לראש הממשלה אריאל “אריק” שרון לא היה בתחילה את האומץ להדיח את מי שהבטיח לעשות את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות, אולם סגנו השר אהוד אולמרט והיועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז לא אפשרו לו לברוח מאחריותו. הממשלה החליטה להדיח את יוסף בר-אל בחודש מאי 2005 ולגרש אותו מתפקידו הרָם בחלוף שלוש שנים מאז אותו מינוי הקבע המופרך ההוא שהוענק לו בחודש יוני 2002. הדחתו של יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל גררה בעקבותיה סיקור רחב וענֵף בעיתונות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בה מודח ומסולק מנכ”ל באמצע כהונתו.

השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן רץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא והעלה מאוב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ”ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ”ל רשות השידור הזמני. הוא היה איש לא מוכשר מצדה השני של המטבע. מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ”ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנונית, התכניתית, והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורם הישיר של אירועי ספורט. זה התחולל בעת המו”מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ’ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו”מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו”מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ’ארלטון ע”י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו”מ ההוא ע”י יוסף בר-אל עם חברת צ’ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ”ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין “מצעד האיוולת”. באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו “קול ישראל” מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ”ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחַס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז”ל ואיתי לנדסברג יבד”ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה “השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1”.

קשיי הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992.

הופעתו המחודשת של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז”ל ב- 18 באפריל 1993 ברשות השידור אולם הפעם כמנכ”ל שלה הייתה מזהירה. בפעם השנייה מאז מינויו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז”ל איש רדיו “קול ישראל” למנכ”ל רשות השידור הראשון ב- 31 במארס 1969 ע”י ממשלת ישראל (בראשות גב’ גולדה מאיר), מונה שוב בחלוף כרבע מאה של שנים ב- 18 באפריל 1993 ע”י ממשלת ישראל (בראשות יִצְחָק רָבִּין ז”ל) מישהו למנהל הכללי שלה שהוא יליד הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואחד מ- מקימיה. זהו מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם. המילה מזהירה מתייחסת להיגיון ותבונה ולא בהכרח לגאונות.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל פקד עלי בידיעתו של מנכ”ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל לצלם ולערוך כתבות ENG בעת הפקת ושידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992 הנוגעות לכיסוי ה- השתתפות הספורטאים והספורטאיות האולימפיים הישראליים שָם, ללא עורך ENG מטעמנו ב- IBC ב- ברצלונה 92′. היה מדובר בטרגדיה טלוויזיונית. ואלו הסיבות לאחרית המרה : יוסף בר-אל קבע בעצה אחת עמי כי למשלחת שלי יסופח עורך ENG אחד. לא היה צורך ביותר מכך מפני שעמד לרשותי בברצלונה 92′ רק צוות צילום ENG אחד. בשל ריב בין שני הוועדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית וועד עיתונות /הפקה ו- וועד ההנדסה בו טען כל צד כי עורך ה- ENG בברצלונה 92′ חייב להיבחר מהסקטור שלו , ובמידה ולא, הוא ישבית את שידורי ה- ENG כליל – החליט יוסף בר-אל לא לשלוח כלל עורך ENG לברצלונה 92′ מחמת איומי הוועדים. האיומים היו חד משמעיים : אנשי וועד ההנדסה הודיעו כי אם יישלח לברצלונה 92′ עורך ENG מטעם הסקטור העיתונאי הם לא יתירו לשדר את כתבות ה- ENG על מכונות ה- VTR שבשליטת הוועד שלהם. אנשי וועד עיתונות איימו מצדם מנגד כי במידה ויוּטָס לברצלונה 92′ עורך ENG מטעם חטיבת ההנדסה הם יורו לצלם ה- ENG שרגא מרחב להשבית את המצלמה שלו. ככה נראתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת שלטונו העלוב של יוסף בר-אל. שני הוועדים היריבים מצאו יָעֵנִי לבסוף “פתרון” הולם. הם החליטו במשותף כי צוות ה- ENG באולימפיאדת ברצלונה 1992 (בראשות הצלם שְרָגָא מֶרְחָב והכתב יִצְחָק “אִיצִיק” גְלִיקְסְבֶּרְג) אומנם יצלם חומרי חדשות כאוות ברצונו בברצלונה 92′, אולם חומרי הצילום הללו שיישלחו מברצלונה לירושלים מהחלק האחורי של מצלמת ENG (אתם קוראים נכון : מהחלק האחורי של מצלמת ENG) יהיו אסורים לעריכה בירושלים אך מותרים לשידור בירושלים. כלומר שידור ללא עריכה. בעניין החלק האחורי של מצלמת ENG היה מדובר באלתור טכני עלוב, מפני שאפילו לא עמדה לרשותי במשרד ההפקה והתקשורת שלי בברצלונה 92′ יחידת עריכה מקורית למשלוח חומרי ENG הביתה. החלק האחורי של מצלמת ה- ENG המותקן במשרד התקשורת שלי בברצלונה 92′ היה באחריות הפעלה של שני הטכנאים שצורפו אלי, המפקח שלום נתנאל ועוזרו יעקב ביטון. קלטות ה- ENG ששְרָגָא מֶרְחָב צילם (איש הקול בצוות ה- ENG היה איציק כהן והתאורן יוֹסִי מוּסָן) הוכנסו לחלק האחורי של מצלמת ה- ENG במשרד שלנו ושוגרו באמצעות כבלי VANDA (ראשי תיבות של Video and Audio) למרכז הטכני של ה- EBU בברצלונה 92′ ומשם הועברו באמצעות לווייני תקשורת לירושלים. כאמור מקודם, שני הוועדים הבכירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית קבעו שחומרי ה- ENG הללו (רובם כידוע עסקו בספורטאים והספורטאיות הישראליים שנטלו חלק באולימפיאדת ברצלונה 1992) – לא ייערכו ע”י איש גם בעמדות העריכה בירושלים , וישודרו “ברוטו” כפי שהם ממכשירי הבטות עליהן הוקלטו כפי שצולמו במקור – בלעדֵי ו- ללא עריכה כלל.

היה מדובר ב- ביזיון, ברשת טלוויזיה ישראלית הציבורית מושחתת ורקובה כמו גם במנהל טלוויזיה מושחת ועלוב, שכפה עלי לעבוד בתנאים מבישים בלתי אפשריים. בסקנדל וב- אבסורד טלוויזיה מסורבל ומטופש שאין כמותו וגם חסר תקדים שנכפה עלי כ- “פתרון” משותף ע”י שני הוועדים (ובהסכמת שני מנהיגי השידור הציבורי מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ”ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל). מה שקרה בפועל היה כך : צלם ה- ENG בברצלונה 92′ שְרָגָא מֶרְחָב (המקליט שלו היה איציק כהן והתאורן יוסי מוּסָן) צילם מראש את הסיקואנסים בברצלונה 92′ לצורת עריכת חומרי הצילום שלו ב- “אוויר” בירושלים ע”י המפיק שלי ששי אפרתי. חומרי הצילום של קרבות הג’ודו של יָעֵל אָרָד נגד הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף והצרפתייה קָתֶּ’רִין פְלוֹרִי לרבות הראיונות עמה (עם יָעֵל אָרָד) הוקלטו מראש בירושלים על ארבע ו/או חמש קלטות מסוג בטה (Beta של אינטש אחד) . כתבות ה- ENG תוזמנו ונרשמו , והן שודרו מה- Master Control בירושלים Cross on Air מחמש בטות, מ- בֶּטָה ל- בֶּטָה וחוזר חלילה. ארבע כתבות ה- ENG אודות יָעֵל אָרָד בברצלונה 92′ שתוכננו לסדר גודל של כ- 10:00 דקות כ”א הכילו חומרים ברוטו של סך כ- 40:00 דקות בכל כתבה ואלו נשלחו כאמור מברצלונה לירושלים. Beta מס’ 1 שידרה לאוויר מ- 1:53 דקה ועד 3:47 דקות. Beta מס 2 שידרה מ- 4:07 דקות ועד 6:12 דקות. Beta מס’ 3 שידרה מ- 0:25 דקה ועד 3:12 דקות. Beta מס’ 4 שידרה מ- 7:58 דקות עד 10:08 דקות. Beta מס’ 5 שידרה מ- 0:45 עד 1:22 דקה את Stand up הסיכום של הכתב בברצלונה 92′. מדובר היה בטלוויזיה מְנֻוֶונֶת שלנִיווּן שֶלָה באותו הקטע של הפקת אולימפיאדת ברצלונה 92′ היו שותפים לא רק מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ”ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל, אלא גם היו”רים של וועדי הטלוויזיה, עיתונות הפקה וחטיבת ההנדסה. שני הוועדים הבכירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ניהלו את עניינם המקצועי של העובדים ברמה של עסקנים ופגעו ביודעין פגיעה קשה בהפקת השידורים האולימפיים שלי מברצלונה 1992. והכל בגלל אֶגוֹ קטנוני ומגוחך. בושה וחרפה. משה פרידמן היה יו”ר וועד עיתונות/הפקה מיליטנטי בתקופת אולימפיאדת ברצלונה 1992, ומנקודת מבטי איש לא הגיוני ועקשן כ- פֶּרֶד ללא צורך. אני מתכוון עקשן על חשבוני ועל חשבון הפקת ברצלונה 1992.

במה אם כך הוא ייצג אותי ואת ערכיי העבודה ומוסר הטלוויזיה שלי ? במה הוא כראש הוועד תרם לתנאי עבודה נאותים מינימליים ו- שגשוג שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברצלונה 1992 ? איזה הערכה ונאמנות בדיוק הייתי אמור לרחוש להיגיון העקום שלו כאילו כיו”ר וועד שלי ? אנוכי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי ברצלונה 1992 לא עניינתי אותו. אותו הטלת הספק וחוסר האמון שלי בוועדים המגוחכים והאינטרסנטיים נגע גם לאנשי וועד ההנדסה. וועדי העיתונאים והטכנאים כפו עלי לעבוד בתנאים מבישים באולימפיאדת ברצלונה 1992. זאת הסיבה בגינה מעולם לא הייתי חבר באגודת העיתונאים. באוקטובר 1987 פתח וועד עיתונות/הפקה משותף לטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו “קול ישראל” בראשות דָן בִּירוֹן, יַעֲקב אָסָל, וגָדִי סוּקֶנִיק בשביתה עיתונאית בת 52 (חמישים ושניים) ימים נגד מנכ”ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ז”ל. העילה לשביתה הייתה תביעה לשיפור השכר. השביתה הממושכת ביותר והמטופשת ביותר ההיא בתולדות רשות השידור ולחלוטין בלתי מוצדקת גוועה בסופו של דבר מעצמה מבלי שהשיגה דבר, חוץ מליצור Over draft בכיסי העובדים . בקיץ 2002 החלטתי לפתוח במאבק מקצועי צודק שלי נגד שלטונו של מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. וועד עיתונות / הפקה ראה בהתנגדות שלי למהלכי מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הנוגעים להפקת מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה מלחמה אישית שלי לא מוצדקת נגד יוסף בר-אל. וועד עיתונות / הפקה ההוא מנה בתוכו את היו”ר וורד ברמן ו- איתי לנדסברג שתמכו בי ואת יהודה ביטון, דן סממה ז”ל, וזליג רבינוביץ’ שהתנגדו לי והיו בעד יוסף בר-אל . וורד ברמן ואיתי לנדסברג הגישו לי תמיכה מוסרית (לא מעשית) ואילו שלושת האחרים תמכו תמיכה מסיבית ביוסף בר-אל וקיוו שהוא יקרע לי את הצורה. היה לי עוד תומך מוסרי נלהב גדעון דרורי ז”ל שתלה על לוח המודעות של הטלוויזיה מניפסט נרגש “החברים של יואש” הקורא לעיתונאים לסייע לי במלחמה העקרונית הצודקת נגדד יוסף בר-אל. השאר והם היו רבים מאוד הרכינו ראש ושתקו. נותרתי לבד במאבקי ההוא נגד יוסףף בר-אל. איזה וועד ואיזה נעליים . צריך להבין כי מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בתמיכתו של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי חתם על חוזה שידור עלוב מכל היבט עם חברת “צ’ארלטון” מי שהחזיקה בזכויות השידורים של מונדיאל 2002 שנערך ביפן וקוריאה . בהסכם הדַל נקבע כי חטיבת הספורט בראשותי תשדר בהשוואה למונדיאל צרפת 1998, פי שמונה פחות משחקים, תשלם פי שמונה יותר כסף, ועוד תעשה זאת בשידור ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. מהלכי רשות השידור הללו האיצו והובילו למיסודו של ערוץ + 5 בכבלים וכניסתו לתחרות נגדנו. בסופו של דבר שילמנו ל- “צ’ארלטון” 4.000000 (ארבעה מיליון) דולרר תמורת שידור ישיר של 8 (שמונה) משחקים בלבד ועל פי החלטת מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הם כמובן שודרו ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. החלטה מבישה בעוד ערוץ + 5 בכבלים ש- שילם רבע סכום מאִתנו, שידר 56 (חמישים ושישה) משחקים בשידורים ישירים , ושלח את שני שדריו יורם ארבל ורמי ווייץ ליפן וקוריאה כדי לשדר מעמדות שידור באצטדיונים בשתי המדינות המארחות האלה. אני נתקעתי עם כמות זעירה של שמונה משחקים ועוד נדרשתי לשַדֵר אותם מהמוניטורים בירושלים. לעג לרש. יוסף בר-אל ניהל מו”מ שערורייתי וכושל מכל היבט ורשות השידור שלו יחדיו עם חטיבת הספורט של ערוץ 1 ירדו נמוך על הברכיים. נתתי לו לדעת לא רק מה אני חושב עליו אלא הטחתי לו זאת בפרצופו, “יוסף בר-אל תקשיב טוב למה שאני אומר לך כעת. עשית עסקת טלוויזיה מחורבנת ומטופשת מכל היבט. מעניין אותי מה אומר על העסקה המגוחכת הזאת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון שממנה אותך כעת למנכ”ל רשות השידור היא גם זאת שתעיף אותך מהמשרה הרמה כשתגלה עד כמה הנך לא רק לא מוכשר אלא גם עלוב”, ונפניתי ממנו. זה היה ב- 24 באפריל 2002. הוא לא פיטר אותי אולם ברור ש- שמר לי טִינָה. החל קרב אקדחים ביני לבינו. שכרתי את עו”ד גלעד שר ואופיר טל להגן עלי ועל שמי. מפני שלא הייתי אף פעם חבר באגודת העיתונאים (ביודעין ו- מבחירה שלי) שילמתי את שכר טרחתם של עורכי דיני מכיסי. ב- 40 שנות שהייתי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם נתקלתי שָם וגם פה בהמון אנשים בלתי מיומנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור אולם מעולם לא פגשתי איש כה לא מוכשר וה בלתי מהימן כמותו, כמו יוסף בר-אל. sure enough : בחלוף שלוש שנים מאז אותו מינוי הקבע המופרך ב- 2 ביוני 2002 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון בישיבתה השבועית ב- 2 במאי 2005 להדיח את יוסף בר-אל ולסלק אותו לאלתר מכהונתו הרמה כמנכ”ל רשות השידור. מעט מידי ומאוחר מידי.

drori

טקסט מסמך : 4 באוגוסט 2002. זהו המניפסט של גדעון דרורי ז”ל “החברים של יואש” הקורא לעיתונאי ערוץ 1 לתמוך בי במלחמתי הצודקת נגד מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. גדעון דרורי ז”ל תלה את קריאתו זאת על לוח המודעות הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכניסה לבניין ליד עמדת המודיעין. שום עיתונאי לא צייץ לעברי וגם לא בכיוונו של גדעון דרורי. נותרתי לבד בודד במערכה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עשור ה- 90 של המאה שעברה. זהו גדעון דרורי ז”ל אחד מאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החשובים ביותר בתולדותיה. מדובר במקצוען טלוויזיה, עורך, מפיק, ומתעד נפלא ברמה בינלאומית. גדעון דרורי היה גם העורך הראשי והמפיק הראשי של הסדרה “תקומה” ששודרה ב- 1998 במלאת 50 שנים לתקומתה של מדינת ישראל. אדם יקר שהסתלק מאתנו בטרם עת. איש בלתי נשכח עבורי, לעַד. (באדיבות משפחת דרורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיום קצרצר. אפילוג שהוא גם פרולוג.

פוסט מס’ 767 הוא מעין מודעה שממוענת למעטי מעט לאנשים ספורים ובודדים מבין פורשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. עיתונאים, טכנאים, ואנשי הדירוג המשולב אנשי אֶמֶת ויוֹשְרָה שלא התקבלו לתאגיד השידור הציבורי החדש, אולם הלכו בעקבות צַו מצפונם ונותרו נאמנים ל- לִבָּם. יש חיים אחרי הטלוויזיה. אתם עדיין אנשים צעירים ועתידכם לפניכם. אל תפלו ברוחכם.

אין בלבי טיפת הערצה לשני חתני פרס ישראל לטלוויזיה חיים יבין ויעקב אחימאיר שכבודם במקומם מונח. אולם יש בתוכי הערכה, הערצה, והתרוממות רוח בשעה שאנוכי נזכר בארבעת דמויות המופת הטלוויזיוניות האלה : פרופסור ארנון צוקרמן (בן 84 היום) + דן שילון (בן 78 היום) + אלכס גלעדי (בן 76 היום) + מוטי קירשנבאום ז”ל (מת ב- 2015 בטרם עת בהיותו בן 76). אין בי טיפת צער ו- חמלה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז אותה חֶשְרָת הֶעָבִים של 2002, לאותה רשת הטלוויזיה הציבורית שקמה מעפרה ב- 1968 / 1967 ושבה אליו ב- 2017. להוציא קומץ בודד של מתי מעט משלושת המגזרים של עיתונות / הפקה, טכנאי ההנדסה, והדירוג המשולב.  

פוסט מס’ 767. עיתונאות (4). ערוץ 12 / קֶשֶת ו- בימאי הטלוויזיה רני סער יחדיו עם ציוותו הרחב ובראשו המפיקה הראשית שלו חגית סגל עשו בי”ס טלוויזיוני כפול לערוץ 10 ואיילה חסון. שני סרטיו ששודרו בערוץ 12 / קֶשֶת “רוצחות מבית טוב – חווה יערי ואביבה גרנות” (שודר ביום ראשון – 16 בספטמבר 2018) ו- “חווה יערי – ריאיון ראשון” (שודר ביום שני – 17 בספטמבר 2018) הם ברמה אוניברסיטאית ועיתונאית לעומת כתבתה של איילה חסון אשת ערוץ 10 “רצח במכת מערוך” ברמה של Replay ששודרה בתוכנית “שישי” באולפן ערוץ 10 (יום שישי – 13 ביולי 2018) ושודרה שוב ב- “שישי” בערוץ 10 ביום שישי – 14 בספטמבר 2018 בחזקת Replay בריבוע. וגם פרפראות שאינן חשובות פחות מהנושא העיקרי ובתוכן העקרונות המתמטיים – פיסיקאליים והאווירודינאמיים של הבעיטה החופשית במשחק הכדורגל, ופועלם הבלתי נשכח של דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona), צ’ארלי יאנקוס (Charlie Yankos), ו- ליאו מסי (Leo Messi) בנושא הנחקר. שחקני הכדורגל הנפלאים הללו הפכו את השוערים ממולם לבּוּרִים וטיפשים. אנשים בּוּרִים וטיפשים נעדרי יֶדָע תמיד משלמים את המחיר במעמדים שנשגבים מבינתם. לרבות בוני גינזבורג.  פוסט מס’ 767. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת – 22 בספטמבר 2018.

אנשים רבים, לא אחד ולא שניים ואשר אינם מכירים איש את רעהו, שאלו אותי בחודש יולי של שנת 2018, שאלה זהה, כלהלן : “…איזו עילה עיתונאית, ו/או איזה תירוץ עיתונאי, ו/או איזה נימוק עיתונאי דחפו את אשת ערוץ 10 איילה חסון להעלות מהַאוֹב ב- 13 ביולי 2018 את פרשת “הרצח המושלם” המתועב שהתרחש ב- 10 במארס 1985 באזור תל ברוך בתל אביב של התיירת היהודייה – אמריקנית מלה מלבסקי ז”ל, ובוצע ע”י שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות (בשל בצע כסף), ולספר אודותיו שוב לציבור בפרוטרוט לציבור בישראל בכתבתה תחת הכותרת “רצח במכת מערוך” (שודרה כאמור לראשונה ביום שישי – 13 ביולי 2018 ב- שישי” בערוץ 10 ואח”כ בשידור חוזר ב- 14 בספטמבר 2018…”.

האם המַרְצֵעַ יצא מן השַֹק…? האם מישהו מערוץ 12 / קֶשֶת הדליף בשעתו להנהלת ערוץ 10 כי הבימאי מר רני סער וציוותו הגדול בראשות המפיקה הראשית שלו חגית סגל, מפיקים שתי תוכניות טלוויזיה רחבות ידיים “רוצחות מבית טוב – חווה יערי ואביבה גרנות” (דוקו – דרמה מעניינת, מדויקת, ואמינה בעלת רשת ביטחון של מהימנויות כפולות) פלוס ריאיון בלעדי של רני סער עם חווה יערי הקרוי “חווה יערי – ריאיון ראשון” (לא נקי מחולשות עיתונאיות) למען ערוץ 12 / “קֶשֶת”, ואשר מיועדות לעלות ל- “אוויר הטלוויזיוני” של אבי ניר מנכ”ל ערוץ 12 / “קֶשֶת” ברֶצֶף של שני תאריכי שידור ביום ראשון – 16 בספטמבר 2018 וביום שני – 17 בספטמבר 2018…? האם ערוץ 10 ואיילה חסון ניסו אם כך להקדים רפואה למכה ב- 13 ביולי 2018 בדמות שידור הכתבה “רצח במכת מערוך” כדי לשבש את תוכניותיו של ערוץ 12 / “קֶשֶת” הפופולארי ו/או שמא היה מדובר בשיקול עיתונאי נטו…? האם ערוץ 10 ואיילה חסון ניסו לקלקל ו- לקעקע בצעדם זה על מנת להפחית את כמות המדרוג ועדיפות הרייטינג הברורה שיש לערוץ 12 / “קֶשֶת” על ערוץ 10…? ערוץ 10 ואיילה חסון הפכו לחשודים מידיים בעקבות שידור הכתבה “רצח במכת מערוך”, אולם לי עצמי אין תשובות חד משמעיות. אינני יודע בוודאות. על כל פנים אם התשובות לשאלות האלה הן במקרה חיוביות, אז התוצאה והאפקט שלהם הן ילדותיות ו- שליליות לרעת ערוץ 10 (!). ערוץ 10 נכשל מעשית ומוסרית. אולי הכישלון הזה מסביר במידה לא מועטה את פשר דעיכתו ו- היעלמותו ממפת הטלוויזיה של מדינת ישראל. מוזר ותמוה מאוד. משהו כאן נראה לא ברור, לא תקין, ומשובש לגמרי מצדו ובמעשה של ערוץ 10 המַט ליפול, חוץ מעובדה אחת שאין עליה כל עוררין :  ערוץ 12 / קֶשֶת ו- בימאי הטלוויזיה רני סער יחדיו עם ציוותו הרחב ובראשו המפיקה הראשית שלו חגית סגל עשו בי”ס טלוויזיוני כפול לערוץ 10 ואיילה חסון. שני סרטיו ששודרו בערוץ 12 / קֶשֶת “רוצחות מבית טוב – חווה יערי ואביבה גרנות” (שודר ביום ראשון – 16 בספטמבר 2018) ו- “חווה יערי – ריאיון ראשון” (שודר ביום שני – 17 בספטמבר 2018) הם ברמה אוניברסיטאית ועיתונאית לעומת כתבתה של איילה חסון אשת ערוץ 10 “רצח במכת מערוך” ברמה של Replay ששודרה בתוכנית “שישי” באולפן ערוץ 10 (יום שישי – 13 ביולי 2018) ושודרה שוב ב- “שישי” בערוץ 10 ביום שישי – 14 בספטמבר 2018 בחזקת Replay בריבוע. אדחה את הדיון העיתונאי הזה למקום אחר בפוסט הקונקרטי המדובר שמספרו הסידורי ב- בלוג הוא 767.

עובדה מעניינת, מוזרה, ותמוהה מנקודת מבטי : פוסט מס’ 757 שעלה ל- “אוויר” של הבלוג ב- 22 ביולי 2018, דווקא הוא “זכה” משוּם מָה ב- ארבעת הימים האחרונים שבין 17 ל- 21 של חודש ספטמבר 2018, ליותר מ- 1000 (אֶלֶף) כניסות של קוראים נכנסים. תקשורת האינטרנט איננה מדליפה לי מֵידָע ולא מספרת לי מי הם אותם הקוראים / נכנסים לפוסט מס’ 757 ומהי הסיבה להתעניינות שלהם דווקא ב- פוסט מס’ 757, שזוהי כותרתו : 

פוסט מס’ 757. פלילים : אשת הטלוויזיה איילה חסון לאחרונה העלתה לאחרונה מהאוֹב את פרשת “הרצח המושלם” המתועב של התיירת היהודייה-אמריקנית מניו יורק מלה מלבסקי ז”ל ב-10 בחודש מארס של שנת 1985 ע”י שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות (רצח תמורת בצע כסף), ו-סיפרה אותו שוב בפרוטרוט לציבור הצופים שלה בכתבתה “רצח במכת מערוך” ב-תוכנית “שישי”  באולפן ערוץ 10 (יום שישי-13 ביולי 2018). הרצח הנבזי בוצע במשותף ע”י שתי הרוצחות לפני 33 שנים בעת נסיעה משותפת של שלושתן במכונית ה-“סובארו” של חווה יערי בחולות של תל ברוך בצפון תל אביב. שתיהן הוציאו להורג את מלה מלבסקי התמימה על לא עוול בכפה באמצעות מכות מערוך בראשה ואח”כ דריסתה במכונית ה-“סובארו” לצורך טשטוש נסיבות טכניקת ההוצאה להורג על מנת ליצור מַצָג מפוברק של תאונת “פגע וברח” ונמלטו מזירת הפשע. שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות רצחו את מלה מלבסקי רק בעבור תאוות בצע כסף כפי שקבע בית המשפט. זה היה המניע הבלעדי ולא אחר. שלושת שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב חנה אבנור, ישראל גלעדי, ויוסף גולדנברג שָנוּ את הַסְלוֹגָן התנ”כי של אֵלִיָהוּ הַתִּשְבִּי הנָבִיא הַדָגוּל שהאשים את המלך אַחְאָב ברצח נָבוֹת הַיִזְרְעֵאלִי חקלאי וכּוֹרֵם שעסק בעבודת גידול גפנים וכרמי ענבים, וכה אמר לו לאַחְאָב : “הֲרָצַחְתָּ וגַם יָרָשְתָּ”, והשתמשו בו אף הם. שלושת שופטי ישראל האשימו את שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות באשמה כבדה, קשה, וחמורה מכל בעוון רצח, אולם שינו את הנוסח ו-הפכו את סדר המילים, “ה- יָרָשְתֶּן וגם רָצַחְתֶּן”. שלושת השופטים גזרו עליהן ב-1986 פֶּה אֶחָד מאסר עולם.

פרפראות. הן אינן חשובות פחות מהנושא העיקרי.

טקסט מסמך : אין אושר גדול יותר מלהביס בהיגיון שלי את חידת הסודוקו הקטלני השבועית שמתפרסמת במוסף “המשבצת” של העיתון “מעריב”. הסודוקו הקטלני הרבה יותר קשה לפתרון מחידת הסודוקו קשה מאוד. (באדיבות המשבצת של העיתון “מעריב” מ- 7 בספטמבר 2018).

טקסט מסמך : אין אושר גדול יותר מלהביס בהיגיון שלי עוד חידת הסודוקו הקטלני השבועית שמתפרסת במוסף “המשבצת” של העיתון “מעריב”. (באדיבות המשבצת של העיתון “מעריב” מ- 14 בספטמבר 2018).

חציתי את העשור ה- 9 של חיי. אנוכי בר מזל. גם מפני שהספקתי בימי חלדי ובקריירה הטלוויזיונית הארוכה שלי לא רק להכיר ולהתוודע אל הטובים ביותר בזירת הטלוויזיה בארץ אלכס גלעדי, דן שילון, מוטי קירשנבאום ז”ל, וארנון צוקרמן אלא גם להכיר ולהתוודע אל הטובים ביותר על כַּר הַדֶשֶא הבינלאומי מאז ימיהם של סטנלי מתיוס, פֶרֶנְץ פושקש, ופריץ וואלטר ו-אוֹבֶה זִילֶר, ו- גרד מילר, ועד פֶּלֶה ו-גארינצ’ה, וגם בובי צ’ארלטון וג’ורג’ בסט, ו-יוהאן קרויף, ואחריהם פראנץ בקנבאואר, מאריו קמפס, פאולו רוסי, ו-דייגו ארמאנדו מאראדונה, ורונאלדו דה לימה וגם אנדריאס אינייסטה, ועכשיו כריסטיאנו רונאלדו ו-ליאו מסי. מעט מאוד דברים וסיבות גורמים לאושרו של האדם להפציע מבין שורות חייו : משפחתו, מקצועו ועבודתו, היגיון המתמטיקה והשחמט, תיאטרון ומחזותיו של הדרמטורג וויליאם שייקספיר, מוסיקה : אריק איינשטיין ואלביס פרסלי וגם שורה ארוכה של מוסיקאים קלאסיים ובראשם וולפגאנג אמדיאוס מוצרט (לא רק הוא ניצב בראש), אומני ציור ופיסול (בראשם שרק’ה פרס – בלינדמן), קריאה ועיון בספר התנ”ך, מדינאות ופוליטיקה הגונה ויישרת דרך מיסודם של דוד בן גוריון ויצחק רבין, וגם דייגו ארמאנדו מאראדונה וליאו מסי.    

1. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מלווה בפגמים בראשית הסיקור שלו את עונת ליגת האלופות של עונת 2019 – 2018 שנפתחה ב- 18 ו- 19 בספטמבר 2018 בכל רחבי אירופה.

ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מחזיק בידיו יהלום נוצץ בדמות ה- “Championds League” אולם ה- Commentary שלו לעיתים קרובות ירוד, הרבה פעמים רָדוּד, תמיד חסר מֵידָע, לנֶצַח בַּנָאלִי ו- צפוי, וגם לא עיתונאי בכל מיני מפגשים שלו עם ציבור צופיו. חבל מאוד שההתמקדות בליאו מסי אדריכל הניצחון של קבוצת ברצלונה הספרדית ב- “נואו קאמפ” על איינדהובן ההולנדית 0:4 הייתה קצרצרה, שטחית, אפלולית, ונעדרת מידע רלוואנטי חשוב ליכולותיו וכישרונותיו במשחק המדובר הנ”ל. מאכזב, מפני שליאו מסי היחיד והמיוחד הוא שמתחזק היטב את שידורי הכדורגל האירופיים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. ליאו מסי הוא הסיבה העיקרית מדוע אנוכי מטריח את עצמי לצפות בשעת לילה מאוחרת של יום רביעי – 19 בספטמבר 2018 בתקציר הסיכום של 16 משחקי “ליגת האלופות” / Champions League במחזור הראשון בשמונת הבתים של המפעל היוקרתי רווי סקרנות וממון. אני משתדל לא להחמיץ אותו. והנה מופיע נדב יעקובי כשהוא אוחז במיקרופון ומשדר מהאולפן בהרצליה לצופיו את הטקסט הטריוויה האפרורי והרוטיני הזה :  “…כדור חופשי של ליאו מסי…הוא שולח אותו לרשת…0:1 לברצלונה…ליאו מסי בגדולתו…ליאו מסי שמתמחה יותר ויותר…תמיד הוא היה…”. זהו. זה הכל. זה כל המידע שיש לו למסור לציבור. ברור שמדובר בטריוויה נדושה ושגרתית, ובמידה רבה גם חסרת ערך. השדר – כתב נדב יעקובי איננו מביא את הפרטים, את הסיבות, ואת נסיבות האירוע המתחולל על כר הדשא ובאוויר, בעטיים מפיק ליאו מסי בנעל רגלו השמאלית את התוצאה המקסימלית הזאת 0:4 עבורו ועבור קבוצתו ברצלונה. פספוס. ראה סעיף ב.

א. בוני גינזבורג : כמה פעמים אפשר לומר ולחזור שוב ושוב ולהגיד עוד פעם בשידור Off tube מהאולפן בהרצליה, ש- גארת’ בייל שחקן ריאל מדריד “…רץ מהר מאוד…”…? מה כל כך קשה לדלות את האינפורמציה הזאת ממועדון ריאל מדריד ולברר מהו הפוטנציאל המדויק של מהירות ריצות הספרינטים של האָצָן גארת’ בייל על כר הדשא…? האם 7 מ’ / ש’…?  ו/או 8 מ’ / ש’…? ו/או אולי 9 מ’ / ש’…? בוני גינזבורג, כולם רואים כמוך מאותו מוניטור משותף, אתה בהרצליה וצופיך בסלון ביתם,  שהוא גארת’ בייל רץ מהר מאוד. הדיווח שלך לצופיך אודות גארת’ בייל שהוא רץ מהר מאוד היא טריביאלית וילדותית. פעם כשראינו באצטדיון “בלומפילד” את לוי פסבקין שחקן בשורות קבוצות הכדורגל של מכבי ת”א משיג את כל יריביו במֵאוּצִים אל הכדור ידענו שלוי פסבקין הוא אָצָן ברמה ממוצעת של 9.52 מ’ / ש’ (רץ 100 מ’ בזמן של 10.5 ש’). בוני גינזבורג אם אתה באמת עיתונאי חוקר שאכפת לך מצופיך, אז טוס למדריד ונסה לדלות מגארת’ בייל עצמו את האינפורמציה ה- כּה פשוטה מהי באמת מהירות ריצתו. כשאתה שוֹנֶה את המנטרה ש- גארת’ בייל “…רץ מהר מאוד…” אתה משתמש משום מה בהגדרה סַפְרוּתִית כללית המתארת נתון מתמטי מדויק, אינך מחדש מאום לצופיך, ו- פשוט מרדד, הופך לפטפטן, עושה צחוק מעצמך ומה- Voice over הטריביאלי והרוטיני שלך.

ב. ואז מגיע תורו של נדב יעקובי ליָיצֵר ולהפיק Voice over טריוויה ו- רוטיני וכה צפוי ורדוד מהאולפן בהרצליה הנוגע למשחק ברצלונה – איינדהובן 0:4 בבית 2 של המפעל. מדובר באינפורמציה ילדותית נטולת כל חידוש וערך לצופיו הספונים בביתם בסלון ביתם בתום צום יום הכיפורים. כך בסגנון העיתונאי המוגבל הזה הוא מעתיק מהמוניטור ומתאר עבורם את ביצוע הבעיטה החופשית של ליאו מסי שהעניקה בדקה ה- 31 יתרון 0:1 לברצלונה נגד איינדהובן, כלהלן : “…כדור חופשי של ליאו מסי…הוא שולח אותו לרשת…0:1 לברצלונה…ליאו מסי בגדולתו… ליאו מסי שמתמחה יותר ויותר…תמיד הוא היה…”. ברור שמדובר בתיאור בנאלי, שטחי, דַל, ומשעמם. נדב יעקובי מחביא משום מה נתוני אינפורמציה רלוואנטית הנוגעת לביצוע המיטבי של הבעיטה החופשית של ליאו מסי ו- לא מגלה לצופיו את הפרטים הבאים האלה (אולי מפני שגם הוא איננו יודע אותם ולא בקי בהם) :

a. טווח מיקומו של הכדור החופשי משערה של איינדהובן הוא 19 מ’. רחוק 3 מטרים מ- מרכז קו האורך של רחבת ה- 16 שנועל את רחבת שערה של איינדהובן. נתון אידיאלי עבור ליאו מסי אך מהווה סכנה פוטנציאלית לשוער איינדהובן. נדב יעקובי איננו מציין זאת, ואגב גם לא מיידע את צופיו מהו שמו של שוער איינדהובן.

b. נדב יעקובי איננו מתייחס לממדי רוחב ועובי החומה ויעילותה, ו- לא לכמות השחקנים ה- הולנדיים שמרכיבים את החומה (8 שחקנים) וכן לא מציין כמה שחקנים ספרדים השתחלו לחומה הזאת בראשות ג’רארד פיקה / Gerard Pique הגבוה, מתנשא ל-  1.94 מ’ (3 שחקנים).

c. נדב יעקובי איננו מתעכב על עוד פרט חשוב, האם הַחוֹמָה העבותה יעילה בכלל, האם היא תמיד מגוננת, והאם כדאי תמיד לבנות אותה מול הבועט היריב, משום שהיא בכלל מסתירה לשוער איינדהובן את שדה הראייה שלו.

d. מדוע שופט המשחק (נדב יעקובי, איך קוראים לו…?) מאפשר לשחקני חומת איינדהובן להתייצב כ- 7.5 מטרים מהכדור החופשי של ליאו מסי בעוד החוֹק קובע מפורשות כי על החומה לעמוד בטווח של 9.15 מטרים מהכדור.

e. מדוע נדב יעקובי לא מציין לצופיו כי בעקבות המרחק הקצר בין החומה לכדור, ליאו מסי נזהר מאוד, ומקנה אומנם לכדור שלו תנועה סיבובית מוגבהת (כדי שלא ייתקל בחומה) אולם ב- מהירות ממוצעת איטית, רק 68.4 קמ”ש. כלומר : הכדור של ליאו מסי עובר את כברת הדרך של 19 מ’ ממקום מנוחתו ועד חציית קו שערה של איינדהובן בזמן של 1 שנייה. כלומר : הכדור עובר דרך של 1140 מ’ בדקה אחת. כלומר : 68400 מ’ בשעה אחת. כלומר : ליאו מסי מעניק לכדור החופשי שלו מהירות ממוצעת של 68.4 קמ”ש. זה לא מי יודע מה מהר אולם זה גם לא לאט. שוער איינדהובן ממקם את עצמו קרוב יותר לקורה ימנית שלו (מנקודת מבטו של השוער אולם על סמך איזה מידע…?). ליאו מסי מבחין בעמדת השוער השגויה ומשגר אם כך את הכדור המסובב דווקא לעבר הקורה השמאלית מנקודת מבטו של שוער איינדהובן. ליאו מסי מחפה על המהירות היחסית האיטית של הכדור בכך שרגל הסרגל שלו מעניקה לוֹ כיוון תנועה מחושב ו- מדויק. הכדור חולף ועובר את כברת הדרך של 19 מ’ בשנייה אחת ונתקל ברשת הצדדית של הקורה הימנית (מנקודת מבטו של ליאו מסי והשמאלית מנקודת מבטו של שוער איינדהובן). מדע הבעיטות החופשיות במשחק הכדורגל הוא תורה מרתקת לא רק מהיבט הניצול המיטבי את המבנה האנטומי של גוף האדם ואת פוטנציאל הקואורדינציה של התנועה האנושית, אלא דורש ממוֹסֵר האינפורמציה (נדב יעקובי) התמצאות והבנה שלוֹ ב- היבטים האווירודינאמיים ו- המתמטיים – פיזיקאליים המרכיבים ומשפיעים על אופי, איכות, ומהירות שיוט הכדורגל העגול והאלסטי (משקלו כ- 400 גרם והיקפו 70 ס”מ) לפנים בחלל מול התנגדות זרימת האוויר. הכדורגל העגול שמידותיו מצוינות לעֵיל הוא גוף (ו/או מכשיר) אנטי אווירודינאמי בעליל, ולכן להתנגדות האוויר יש השפעה דרמטית על התנהגותו (באוויר) ועל מסלול תעופתו. מדע הבעיטות החופשיות במשחק הכדורגל הוא ריטואל טלוויזיה, תורה מרתקת גם מנקודת ההתבוננות של הצופה במאבק סיעור מוחות פרטי של השוער מול השחקן הבועט ו/או בין הבועט לשוער, כל ניסוח טוב. נדב יעקובי החמיץ את ההזדמנות לפתח את הנושא המעניין, שהופך למעניין בריבוע, מפני שמדובר כאן בליאו מסי מגדולי שחקני הכדורגל החושבים בדורנו, הוֹגֶה ומתכנן דָגוּל, וגם ביצועיסט מהמעלה הראשונה (!). מערכת ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים הייתה אמורה לייחד זמן כפול לתצוגת יכולותיו ו- כישרונותיו של ליאו מסי על המסך כפי שבאו לידי ביטוי במשחק ברצלונה – איינדהובן 0:4. אֶשְנֶה ואומר כי אנחנו כולנו ברי מזל לחיות בתקופתו של ליאו מסי כדורגלן וספורטאי מחונן וגם אדם שהופך את החיים של חלק מאיתנו למאושרים יותר. כישלון המיקום של שוער איינדהובן מול ליאו מסי מזכיר במידה רבה את תבוסתו של שוער נבחרת ישראל בוני גינזבורג לפני שנות דור מול בועט הכדורים החופשיים האוסטרלי צ’ארלי יאנקוס בדקה ה- 71 ההיא במשחק קדם גביע העולם ההוא באצטדיון ר”ג ב- 19 במארס 1989, ישראל – אוסטרליה 1:1. הערה שלי : ראה ניתוח נוסף של הבעיטה החופשית המסובבת במשחק הכדורגל בסוף פוסט הקונקרטי הזה מס’ 767. 

טקסט תמונה (1) : ליגת האלופות האירופית בכדורגל. אצטדיון “נואו קאמפ” בברצלונה. מחזור המשחקים הראשון. ברצלונה הספרדית מביסה את איינדהובן ההולנדית 0:4. המתכנן, האדריכל, והביצועיסט הברצלונאי ליאו מסי כובש שלושה שערים. הראשון שבהם בדקה ה- 31 מבעיטה חופשית מטווח של 19 מ’. התיעוד והתצלום המפורט של המצלמה האחורית הגבוהה (מאחורי שערה של אינדהובן), שבריר שנייה לפני מגע נעל רגלו השמאלית של ליאו מסי בכדור, מדגישים כי שוער איינדהובן בוחר (משום מה) למקם את עצמו קרוב יותר לקורה הימנית של שערו. התצלום מספר גם כי השוער ההולנדי מיקם חומה רחבה בת 8 שחקנים אליה הסתננו 3 ברצלונאים. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (2) : ליגת האלופות האירופית בכדורגל. אצטדיון “נואו קאמפ” בברצלונה. מחזור המשחקים הראשון. ברצלונה הספרדית מביסה את איינדהובן ההולנדית 0:4. המתכנן, האדריכל, והביצועיסט הברצלונאי ליאו מסי כובש שלושה שערים. הראשון שבהם בדקה ה- 31 מבעיטה חופשית מטווח של 19 מ’. ליאו מסי בועט את הכדור החופשי המסובב שלו ומקנה לו מהירות ממוצעת של 68.4 קמ”ש. הכדור מכניע את החומה ו- עובר את כברת הדרך בת 19 מ’ בשנייה אחת. שוער איינדהובן מאחר את המועד. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (3) : ליגת האלופות האירופית בכדורגל. אצטדיון “נואו קאמפ” בברצלונה. מחזור המשחקים הראשון. ברצלונה הספרדית מביסה את איינדהובן ההולנדית 0:4. המתכנן, האדריכל, והביצועיסט הברצלונאי ליאו מסי כובש שלושה שערים. הראשון שבהם בדקה ה- 31 מבעיטה חופשית מטווח של 19 מ’. זהו תיעוד ותצלום מפורט ו- מעניין נוסף של מצלמה קרקעית (בגבו של ליאו מסי) שבריר שנייה לפני מגע נעל רגלו השמאלית של ליאו מסי בכדור. התצלום מדגיש בבירור כי שדה הראייה של שוער איינדהובן מוגבל (ביותר) בשל החומה. מעמד השחקנים הזה מחדד שוב את ההתלבטות האם הצבת חומה נדרשת בכל מקרה. כלומר : אם אנחנו הצופים בתצלום המוקפא הנ”ל מבחינים בקושי בשוער איינדהובן בגלל החומה שמסתירה אותו, אזי ברור שגם שוער איינדהובן מבחין בקושי מהעבר השני בליאו מסי (בגלל אותה חומה) ואיננו יכול לזהות את אופי התנועה האנטומית של כף רגלו השמאלית ולאן באיזה כיוון יסחרר את הכדור החופשי. צריך להבין ולזכור שהכדור החופשי שבועט ליאו מסי לעבר שער איינדהובן נע במהירות של 19 מ’ בשנייה אחת. זמן מועט מידי לשוער איינדהובן לתקן שגיאות. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (4) : ליגת האלופות האירופית בכדורגל. אצטדיון “נואו קאמפ” בברצלונה. מחזור המשחקים הראשון. ברצלונה הספרדית מביסה את איינדהובן ההולנדית 0:4. המתכנן, האדריכל, והביצועיסט הברצלונאי ליאו מסי כובש שלושה שערים. הראשון שבהם בדקה ה- 31 מבעיטה חופשית מטווח של 19 מ’. זהו עוד תיעוד ותצלום מפורט של מצלמה קרקעית (בגבו של ליאו מסי) שבריר שנייה לפני מגע נעל רגלו השמאלית של ליאו מסי בכדור. הם מדגישים בבירור כי שדה הראייה של שוער איינדהובן מוגבל ביותר בשל החומה שאמורה לסייע לו, אולם נכשלת. הכדור המסובב המדויק של ליאו מסי צובר מהירות תנועה של 68.4 קמ”ש, עוקף בקלות את החומה, חוצה את קו השער ופוגש את הרשת הצדדית של הקורה הימנית מנקודת מבטו של הבועט. כישלון החומה לשמש קיר מגן ולסייע לשוער מעורר מחדש שוב את הדיון ואת ההתלבטות האם הצבת חומה נדרשת בכל תנאי ובכל מקרה. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

f. אין חולקים על כך שהארגנטיני ליאו מסי (יליד רוסאריו) הוא אָשָף מדויק של משחק הכדורגל גם בתחום הבעיטות החופשיות, כפי שהיה קודמו הארגנטיני דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ווירטואוז המשחק בתקופתו. מעניין, שניהם התגלו כ- מומחים בראיית המשחק, כ- מומחים במסירות מדויקות, ומומחים בהענקת מסלול תעופה מדויק לכדור בבעיטות חופשיות. אולי יחידים בדורם. הנֶשֶק האישי של שניהם, רגלם השמאלית המדויקת והמאופסת הפכו את הבעיטה החופשית לכלי קטלני, מונח הדומה במשהו ל- “השמדה” המונית במובן הספורטיבי שלו. דייגו ארמאנדו מאראדונה היה במידה רבה מייסד ומיישם את שיטת הכנעת השוערים באמצעות בעיטות חופשיות למרות שקדמו לו שחקנים ברזילאים. שחקני כדורגל רבים ברחבי תבל למדו להשתמש בו ולחקות את ביצועיו המושלמים הנוגעים לבעיטה החופשית. קמו הרבה בועטים טובים אך הוא דייגו ארמאנדו מאראדונה היה המדויק מכולם. דרגה שלמה מעל הקולגות שלו. עכשיו מדובר בליאו מסי, בועט בעיטות חופשיות מחונן מאוד ברמה של גאון. הרגל היא איבר תנועה כבד ו- גס יחסית (משקלה הוא כ- % 18 מסך כל משקלו של הגוף) אולם רגלו השמאלית של ליאו מסי היא משהו מיוחד ככל שהדבר נוגע למשחק הכדורגל. רגלו המאופסת היא מכשיר משוקלל ברמת הביצוע המדויק לביצועי הידיים של אנשים אחרים. ה- פשר האווירודינאמי של הבעיטות החופשיות המסובבות של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ושל ליאו מסי הבועטים את הכדורים האלה רק ברגלם השמאלית ומעניקים להם מסלול תעופה “עָקוּם”, מעין קו התקדמות מסולף ומעוות עוקף חומות, פשוט להסבר כפי שמציג השרטוט הבא.

טקסט תמונה : בעת הבעיטות החופשיות של דייגו ארמאנדו מאראדונה ושל ליאו מסי בחלק הפנימי של נעל רגל שמאל שלהם בכדור, נוצרת עליו מייד הפרדת כוחות. כוח אחד דוחף את הכדור קדימה (חץ ירוק) והכוח האחר מסובב את הכדור בכיוון השעון (חץ אדום). התנגדות האוויר למעוף הכדור פועלת כלהלן : מהירות זרימת האוויר מצידו של הכדור המסתובב בכיוון השעון מהירה יותר מזרימת האוויר מצידו האחר של הכדור הנע נגד כיוון השעון. הפרש המהירויות יוצר הפרש לחצי האוויר משני צידי הכדור. הזרימה האיטית יוצרת לחץ יותר גבוה. הלחץ הגבוה יוצר את אפקט “כוח עילוי” (Magnus Force) על הכדור ומסיט אותו ממסלולו הצפוי (במקרה הזה הכדור מוסט בהתמדה ל- כיוון ימין). מאחורי הכדור המסובב פועל גם כוח יניקה (Drag Force) שיוצר שובל קטן של זרימת אוויר מערבולית. הבעיטה החופשית במשחק הכדורגל מטווחים של 30 – 16 מטרים היא אלמנט דרמטי ומעניין בתורת המשחק ו- רווי ב- פוטנציאל לכיבוש שערים. צריך להתייחס לבעיטות החופשיות המסוכנות בכובד ראש הרבה יותר מעבר להתייחסות השגרתית של השחקנים ומאמניהם. (השרטוט ניתן לי באדיבות פרופסור גיל יוסילבסקי מהטכניון בחיפה).

ההילוכים החוזרים מדגישים היטב כי ליאו מסי מעניק לכדור בחלק הפנימי של נעל שמאל שלו תנועה סיבובית עם כיוון השעון שיוצרת את התופעה האווירודינמית הידועה בכינויה “אפקט מָאגְנוּס”. בשל התנועה הסיבובית של הכדור (סביב צירו) משמאל לימין נוצרים משעולי זרימה שונים של התנגדות האוויר משני צידיו, ובעקבותיהם מתהווים הפרשי לחצים. הלחץ מצדו השמאלי של הכדור גדול יותר מהלחץ מצדו הימני, ולכן מסלול התעופה של הכדור מתעקם ומוּסָט בהתמדה לצד ימין.

g. תיאורו של נדב יעקובי את הבקעת שערה של איינדהובן בבעיטה חופשית ע”י מדען הכדורגל ליאו מסי בדקה ה- 31 של המשחק באמצעות הטקסט, “…כדור חופשי של ליאו מסי…הוא שולח אותו לרשת…0:1 לברצלונה…ליאו מסי בגדולתו…ליאו מסי שמתמחה יותר ויותר…תמיד הוא היה…”, היא ילדותית, חובבנית, דלה, סופר טריביאלית, בעלת אוצר מילים מוגבל, ועמה חוסר ידע בתחום. טקסט רשלני ברמה של כיתה ג’. נדב יעקובי החמיץ את ליאו מסי. ובכן, מדורת השבט שהתכנסה אמש סביב ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים וליגת האלופות שלו עושה זאת משישה אולי שבעה טעמים עיקריים : ראשית דבר בגלל ליאו מסי וברצלונה וגם בשל כריסטיאנו רונאלדו ויובנטוס פלוס ריאל מדריד עם גארת’ בייל, קארים בנזאמה, ולוקה מודריץ’, פלוס ליוורפול, פלוס פאריס סאן ז’רמן, פלוס מנצ’סטר סיטי, פלוס מנצ’סטר יונייטד. את מי מעניין בדיוק מועדונים אחרים שהעפילו גם הן לליגת האלופות של עונת 2019 – 2081 כמו שחטיאר דונייצק, שאלקה, פורטו, ו/או יאנג בויס…???

ג. אבי מלר הוא ללא ספק ידען ואנציקלופדיה לכדורגל, אולם איננו יודע לשחק נכון באינטונציית ה- Off tube הדרמטית שלו, מפני שהוא מעניק ממנה כמויות שוות לכל דיכפין. טעות.

ד. אלי גוטמן הוא מאמן כדורגל כושל ויָרוּד שטיפס איכשהו לרמה הכי בכירה של מנהיג ומנווט של הנבחרת הלאומית של ישראל. אין לי כל טענה אישית כלפיו. אינני מכיר אותו ומעולם לא שוחחתי עמו. מגוחך בעיניי שמתמטיקאי קלוקל שחיבר 1 + 1 וקיבל מנה של 11/2, מתיימר עכשיו להסביר לתלמידיו על הלוח בכיתה מה אמורה להיות מנת התוצאה של מכפלת 2a2 ב- 2a2 חלקי 3a2, כשהוא איננו יודע להשיב לשאלה, מהי המנה של 1 + 1 לחלֵק ל- 1/2. מה שמראה שאתה יכול לבלף בכל תחום רק לא במתמטיקה. אם מר אלי גוטמן מנהיג כדורגל דַל ופרשן לא חשוב, הוא באמת יָדְעַן שמחזיק מעצמו, אז מדוע דווקא הוא נכשל כישלון קולוסאלי עם נבחרת ישראל בכדורגל בשנים 2015 – 2011. אינני מאמין לאנשים שמנסים להעביר ידע לציבור במסווה של פרשנים באולפן ו/או בשטח בתחום ספציפי ש- בו הם לא הצליחו ו- הפסידו.

ה. המגיש והמנחה המוביל באולפן ליגת האלופות הוא מודי בר און ה- היפראקטיבי. ההופעה הסטנדאפיסטית הליצנית שלו כשהוא מנפנף ללא הרף בידיו לכל עבר וכיוון, פלוס גלגולי העיניים שלו, פלוס נענועי ראשו, פלוס עוויות פנים, פלוס מימיקה ברמה של פרפטואום מובילה, פלוס הסתובבות על מושבו בכל הכיוונים הופכים אותו למגוחך. בטוח שיש לו הרבה מעריצים נאמנים שאוהבים את סגנון ההגשה הספורטיבי התיאטרלי הקלוקל ו- המוּחְצָן רווי פטפוטים, תנועות פנטומימה, וקימוטי מצח. לי הוא ממש מפריע. אינני רגיל שבן שיחי מדבר אליי כך מהמוניטור בנפנופי זרועות, מפנה את ראשו שוב ושוב מצד לצד, מקמט את מצחו, ומגלגל את עיניו. שייקח דוגמא מאלי אילדיס הסולידי. מדובר בהגשה והנחייה יומרנית לא שקטה ומיותרת, שמנסה למשוך תשומת לב של המנחה הראשי באולפן. אולם גם מודי בר און שהופעתו היא כ- של לֵיצָן אולפן היפראקטיבי מגוחך מבחירה ביודעין באולפן חדשות הספורט של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, אין בכוחו לגזול את תהילתם של יהלומים נוצצים כמו ליאו מסי, כריסטיאנו רונאלדו, וגארת’ בייל.

ו. השיפוט במשחקי הכדורגל בארץ וגם בעולם ממשיך להיות “סַפְרוּתִי” ולא מדויק, רווי 1001 פרשנויות לכל הצדדים. בלתי מתקבל על הדעת.  שופט X יעניק פנדל בגין עבירה Y ושופט Z יעבור לסדר היום כאילו לא קרה דבר בגין אותה עבירת X. ראה המשחק ביום שני – 17 בספטמבר 2018 באצטדיון סמי עופר בחיפה, הפועל חיפה – בית”ר ירושלים 2:2. בשניות האחרונות של 4 הדקות בתוספת הזמן במשחק המדובר השחיל החיפאי גל אראל כדור בין רגליו של שחקן בית”ר ירושלים שמואל שיימן בתוך רחבת ה- 16 של בית”ר ירושלים, ואָץ לנצל את ההצלחה שלו. אולם שמואל שיימן לא בחל ו- חסם אותו בדרך לא חוקית בידו, והפיל את גל אראל לכר הדשא (כאמור בתוך רחבת ה- 16 של בית”ר ירושלים). מדובר בעבירה שמחייבת ללא צֵל שֶל ספק בעיטת עונשין מ- 11 מ’ לזכותה של הפועל חיפה. כל בר בי רב רואה זאת. בית”ר ירושלים הייתה אמורה להיענש אולם שופט המשחק ארז פפיר וויתר לה וקיפח ביודעין את הפועל חיפה. לא בסדר. מסחרה.

טקסט תמונה : יום שני – 17 בספטמבר 2018. אצטדיון “סמי עופר” בחיפה. משחק הכדורגל במחזור ה- 3 בליגת העל בין הפועל חיפה לבית”ר ירושלים מסתיים בתוצאת תיקו 2:2. בשניות האחרונות של הדקה ה- 94 במשחק (בשל תוספת זמן) הודף שחקן בית”ר ירושלים שמואל שיימן (משמאל מס’ 5) בידו בתוך רחבת ה- 16 של שערו, את גל אראל מהפועל חיפה ומפיל אותו לכר הדשא. עבירה שמחייבת הענשה ופסיקה על בעיטת עונשין מ- 11 מ’ לטובת הפועל חיפה. שופט המשחק ארז פפיר התעלם ועבר לסדר היום כאילו לא קרה מאום. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (2) : יום שני – 17 בספטמבר 2018. אצטדיון “סמי עופר” בחיפה. משחק הכדורגל במחזור ה- 3 בליגת העל בין הפועל חיפה לבית”ר ירושלים מסתיים בתוצאת תיקו 2:2. עדות נוספת : בשניות האחרונות של הדקה ה- 94 במשחק (בשל תוספת זמן) הודף שחקן בית”ר ירושלים שמואל שיימן (בחולצה הצהובה משמאל מס’ 5) בידו ברחבת ה- 16 של שערו את גל אראל מהפועל חיפה, ומפיל אותו לכר הדשא. עבירה שמחייבת הענשה ופסיקה על בעיטת עונשין מ- 11 מ’ לטובת הפועל חיפה. שופט המשחק ארז פפיר התעלם ועבר לסדר היום כאילו לא קרה מאום. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

2. יום ראשון – 16 בספטמבר 2018. נבחרת גרמניה בכדורסל מביסה בלייפציג במסגרת קדם אליפות העולם של סין 2019 את נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של המאמן הלאומי עודד קטש, בתוצאה 98:112. שידור ה- Off tube של משחק הכדורסל הבינלאומי החשוב הזה בו נבחרת ישראל עושה כל מאמץ להעפיל לטורניר הגמר של אליפות העולם שיתקיים בקיץ 2019 ע”י גיל ברק וגור שלף מהאולפן בהרצליה, פלוס היעדרה של שדרנית הקווים והעיתונאית רותם ישראל ב- לייפציג, הוא סקנדל מתמשך. לצופי הטלוויזיה בארץ שמממנים את קיומו של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, מגיע הרבה יותר.

הפקתי, ערכתי, ניהלתי, ושידרתי בימי חלדי הטלוויזיוניים אלפי שידורים ישירים של משחקי כדורסל, בארץ ובעולם. אולם מעולם לא ראיתי סצנה דומה לזאת שבה שחקן נבחרת ישראל בשם תומר גינת מחטיא בכוונה זריקת עונשין במצב של 92:90 לזכות ישראל במשחק במסגרת ה- קדם “MundoBasket” שנערך ב- לייפציג נגד נבחרת גרמניה כשנותרו 4 (ארבע) עשיריות אחרונות של השנייה האחרונה לסיום ההתמודדות, ויוצר עם ה- החטאה שלו טרגדיה (ספורטיבית). שופטי המשחק מבחינים שהכדור המוחמץ של תומר גינת איננו פוגע כלל בטבעת ופוסקים על העברת הכדור לרשות נבחרת גרמניה. השעון מורה כי עדיין נותרה 0.4 של השנייה האחרונה לסיום המשחק. נבחרת גרמניה וברשותה הכדור תחדש את המשחק מהחצי של נבחרת ישראל. כפי שיתברר מייד, מדובר בטעות מצערת ביותר שגוררת את ישראל לתבוסה של 98:112 בתום ה- הארכה ואשר סותמת את הגוֹלֵל ו- קוברת באותו שבריר של שנייה סופית את סיכוייה האפשריים של ישראל להעפיל לטורניר אליפות העולם בכדורסל שתיערך בקיץ 2019 בסין. לא רק שהכדור המוחמץ של תומר גינת עובר לזכותה של נבחרת גרמניה (כאמור, מפני שלא נגע בטבעת הסל), אלא אותן 4 עשיריות האחרונות של השנייה האחרונה של במשחק ש- נותרו לסיום ההתמודדות במצב של 92:90 לזכות ישראל טרם חלפו. הן נשארו במקומן מהבהבות משעון המשחק. ובכן, בסיטואציה הזאת בה נבחרת ישראל צועדת בלייפציג ביתרון 92:90 כשנותרו 4 עשיריות השנייה האחרונות לסיום המשחק, נוטֵל מאמן נבחרת גרמניה הנריק רודל פסק זמן כדי להיערך לתרגיל המכריע בו נבחרתו תנסה לתקוף בחוכמה את סלה של ישראל ולהשוות ב- לייפציג את התוצאה ל- 92:92 (למרות שכאמור נותרה רק 0.4 שנייה לשריקת הסיום. הַחוֹק קובע שה- Count down של שעון המשחק מתחיל לנוע רק לאחר שאחד השחקנים משתי הקבוצות נוגע בכדור לאחר חידוש המשחק). מנגד רואים בשידור הישיר כי מאמן נבחרת ישראל אוסף את שחקניו בלהיטות, וכנראה מחלק הוראות ו- מתדרך אותם כיצד להגן על סלם מפני ההתקפה הגרמנית. איש איננו יודע מהו אומר מפני שצוות השידור Off tube גיל ברק וגור שלף ושדרנית הקווים רותם ישראל מאיישים בכלל את המיקרופונים בהרצליה). נותרו כאמור 4 עשיריות אחרונות לסיום המאבק. שחקני גרמניה וישראל חוזרים לזירת הפרקט. המשחק מחודש ממחצית המגרש של ישראל לעוד 4 (ארבע) עשיריות אחרונות של שנייה אחת אחרונה ו- בודדת. דניס שרודר הוא השחקן הגרמני עליו מטיל המאמן הנריק רודל להוציא את כדור החוץ במסירה חכמה מבלי לבזבז ומבלי לאפשר ל- 4 עשיריות השנייה לחלוף ללא מעש. דניס שרודר מוֹצֵא הגנה ישראלית חדירה, לא דרוכה, לא עירנית, ולא מאורגנת. הוא מוסר מסירה “Alley oop” מדהימה ומדויקת למקסימיליאן קלבר שקולע, ובאמת משווה את התוצאה ל- 92:92, וכופה הארכה. בהארכה מתמוטטת ישראל ומובסת 98:112. וזאת לדעת : ישראל תחת שרביט אימונו של עודד קטש כבר צעדה ביתרון מכריע במשחק הזה בלייפציג נגד גרמניה בתוצאה 58:35, ושמטה אותו. לבסוף הובסה. ובכן, נבחרת ישראל מודחת ו- לא תשתתף באליפות העולם בכדורסל שתיערך בקיץ הבא של 2019 בסין. אשמת התבוסה המגוחכת, המטופשת, והבלתי כפויה הזאת רובצת על כתפיו של תומר גינת אולם האחריות הראשית היא של המאמן הלאומי הכושל עודד קטש. הוא ושחקניו לא הצליחו במשימה. נבחרת ישראל בכדורסל לא תשתתף באליפות העולם בכדורסל שתיערך בשנה הבאה 2019 בסין. אי אפשר למרוח ולהתעלם מהתבוסה. מדובר בטרגדיה לכדורסל הישראלי שנאנק תחת גלגלי ה- Import של האמריקניזציה הדורסנית. אדי האלכוהול המשכרים והמזיקים של האמריקניזציה המכלה כל פיסת כדורסל ישראלי מקורי במדינת ישראל עדיין נוכחים כאן ו- הם בלתי מתקבלים על הדעת. גם בלתי מתקבל על הדעת שגיל ברק וגור שלף עושים את מלאכת ה- Off tube מהאולפן בהרצליה ו- אינם יכולים לראיין בו במקום בתום המשחק את המאמן הלאומי הכושל עודד קטש ולברר עמו מתי הוא מניח את המפתחות על השולחן ומתפטר מתפקידו. לא ייאמן. התבוסה לגרמניה היא בלתי תיאמן. בספטמבר 2017 הודח מאמן נבחרת ישראל בכדורסל ארז אדלשטיין בגלל כישלון נבחרתו בטורניר הכדורסל של קדם אליפות אירופה שנערך בהיכל הספורט ביד אליהו. עכשיו הגיע הזמן לסלק את המאמן הלאומי הכושל עודד קטש. שילך לעשות לביתו ב- הפועל ירושלים.

בדקה ה- 37:22 של ההתמודדות (2:28 דקות לפני הסיום) בלייפציג, בשעה שגרמניה צועדת ביתרון 79:88 (ו/או ביתרון 81:88) על נבחרת ישראל לוחש הפרשן גור שלף לשדר המוביל שלו גיל ברק, “…הכל הולך לגרמנים עכשיו…”. דווקא אז מאזנת ישראל מחדש את התוצאה ומובילה 91:90 ארבע עשיריות של השנייה אחרונהלפני שריקת הסיום, ואז מבצע השחקן הגרמני נילס ג’יפי (Niels Giffey) עבירה מכוונת על תומר גינת סמוך לסל הגרמני. השופט מעניק לתומר גינת בונוס, שתי זריקות עונשין. נותרה כאמור לסיום המשחק 0.4 של שנייה. מדובר עוד הפעם בשידור טלוויזיה ישיר Off tube של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים לא תקין, משובש, ופגום ברמה של העתקה עיתונאית מהמוניטור בהרצליה. שוב עסק עלוב. עסק עלוב מפני שאתה רואה ב- Close up לפני ניסיון הזריקה השנייה את שחקן הנבחרת גַל מֶקֶל צועק הערה כלשהי ליד הספסל לכיוונו של תומר גינת, והמאמן הלאומי עודד קטש הסמוך לו מרים את ידיו מעלה, ואינך יודע מה הם אומרים ולמה שניהם מתכוונים ברגע המכריע ביותר בהתמודדות. אילו גיל ברק וגור שלף היו משדרים את המשחק מעמדת שידור בלייפציג יחדיו עם שדרנית הקווים רותם ישראל הם היו יכולים לקבל מֵידָע (ולהעבירו לצופיהם) האם היה זה עודד קטש שהורה לתומר גינת להחטיא בכוונה את הזריקה השנייה (ו/או שמא זאת הייתה החלטתו האישית), וכן מה זעק גַלֶ ֶמקל בכיוונו. בפסק הזמן שנטלה הנבחרת הגרמנית רואים את המאמן הלאומי עודד קטש מנחית בלהיטות עוד ועוד הוראות לשחקניו כיצד עליהם להתגונן מפני הוצאת החוץ הגרמנית כשנותרה כאמור 0.4 שנייה אחרונה לסיום. איש מצופי הטלוויזיה בארץ איננו יודע איזה פקודת קרב ואיזה תכנון ו- צַו הגנה מנפק עודד קטש לשחקני הנבחרת בתדריך פסק הזמן הזה במצב של 92:90 לישראל. איש מצופי הטלוויזיה בארץ איננו יודע כיצד עודד קטש מתכוון ל- התגונן מפני ניסיון ההתקפה הגרמנית האחרונה. איש מצופי הטלוויזיה בארץ איננו יודע האם עודד קטש הזהיר בכלל את שחקניו מפני פוטנציאל סכנת הוצאת חוץ בדמות מסירת “Alley oop” שבה השתמש דניס שרודר וכך מסר את הכדור למקסימילין קלבר. איש מצופי הטלוויזיה בארץ איננו יודע מה אמר המאמן הלאומי לשחקניו בלייפציג בפסק הזמן הזה מפני שגיל ברק וגור שלף וגם רותם סלע נמצאים בכלל באולפן בהרצליה. מדובר בטרגדיית כדורסל וגם טרגדיה טלוויזיונית : מתברר כי למרות התדריך (הנמרץ ורווי הוראות על פי תמונות הטלוויזיה) של עודד בטרם חידוש המשחק באותן 4 (ארבע) העשיריות האחרונות של השנייה האחרונה במשחק, הייתה הגנת נבחרת ישראל שרויה בכאוס, אי סדר, מבולבלת, ו- מחוּרֶרֶת. אין לצופי הטלוויזיה בארץ שום מֵידָע וגם לא לצוות השידור גיל ברק וגור שלף מה אמר המאמן הלאומי עודד קטש לשחקניו ואלו הוראות חילק להם בפסק הזמן הקריטי והאחרון בטרם הוצאת החוץ הגרמנית המדויקת, אותה מסירת הכדור המושלמת והקטלנית ל- “Alley oop” של דניס שרודר (Dennis Schroder) ל- מקסימיליאן קלבר (Maximilian Kleber), מי שהִשְוָוה את התוצאה ל- 92:92, בתחום הזמן של 0.4 שנייה, וכפה הארכה.

תבוסות נבחרת ישראל בכדורסל לנבחרת גאורגיה 85:80 ( בהיכל הספורט ביד אליהו ביום חמישי – 13 בספטמבר 2018) ולנבחרת גרמניה 98:112 (בלייפציג ביום ראשון – 16 בספטמבר 2018) הסבה נזק עצום לכדורסל הישראלי. נבחרת ישראל הודחה למעשה מטורניר ה- Mundobasket שייערך בקיץ 2019 בסין. כמו כן מדובר בשידור טלוויזיה Off tube עיתונאי מחורבן של גיל ברק וגור שלף. בושה וחרפה. לא פחות. תמוה, לא רק כיצד אנשי טלוויזיה וותיקים בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים נאנקים שוב ושוב תחת עוֹל ה- Off tube ונכנעים פעם אחר פעם להנהלה הדַלָה שלהם, אלא כיצד הם לא מתביישים להסתובב בחוצות העיר עם לחיים אדומות מ- כלימה. איזה עליבות. רכישת זכויות שידורים בלעדיות הוא דבר אחד והטיפול העיתונאי בהן הוא דבר שונה לגמרי. ביזיון. חרבון עיתונאי. ככלות הכל מדובר בנבחרת ישראל הלאומית בכדורסל ולא בקבוצה פרטית של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. היכן איגוד הכדורסל שמוכר את בכורתו וכבוד נבחרת ישראל בכדורסל תמורת נזיד עדשים לערוץ Off tube שמוֹעֵל בעבודתו העיתונאית. לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל ולנבחרת הלאומית של ישראל מגיע הרבה יותר.

טקסט תמונה (1) : יום ראשון – 16 בספטמבר 2018. לייפציג – גרמניה. נבחרת הכדורסל של גרמניה מביסה את נבחרת ישראל בתום תקופת ההארכה בתוצאה 98:112 לאחר שוויון בסיום הזמן החוקי, 92:92. התצלום מציג את המאמן הלאומי עודד קטש (משמאל) ואת השחקן גַל מֶקֶל (יד שמאל על ראשו) מתבוננים בתומר גינת ניצב על קן העונשין ומתכונן לזריקת העונשין השנייה שלו לאחר שקלע את הראשונה והעמיד את התוצאה על 92:90, כשנותרה 0.4 שנייה לסיום ההתמודדות. לשני שדרני ה- Off tube של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים באולפן בהרצליה גיל ברק וגור שלף אין שום מידע מה פקד עודד קטש על תומר גינת בטרם הזריקה השנייה, ומה זעק לעברו גל מקל. שערוריית נוֹכְלוּת ה- Off tube העיתונאית של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ועמה היעדר מידע חיוני נמשכת בכל עוּזָה, למרות שמדובר בנבחרת ישראל הלאומית בכדורסל (ולא בקבוצה פרטית). (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים). 

טקסט תמונה (2) : יום ראשון – 16 בספטמבר 2018. לייפציג – גרמניה. נבחרת הכדורסל של גרמניה מביסה את נבחרת ישראל בתום תקופת ההארכה בתוצאה 98:112 לאחר שוויון בסיום הזמן החוקי, 92:92. התצלום מציג את המאמן הלאומי עודד קטש (משמאל) ואת השחקן גל מקל (יד שמאל על ראשו) מתבוננים בתומר גינת ניצב על קן העונשין ומתכונן לזריקת העונשין השנייה שלו לאחר שקלע את הראשונה והעמיד את התוצאה על 92:90, כשנותרה 0.4 שנייה לסיום המשחק. לשני שדרני ה- Off tube של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים באולפן בהרצליה גיל ברק וגור שלף אין שום מידע מה פקד עודד קטש על תומר גינת בטרם הזריקה השנייה, ומה זעק לעברו גַל מֶקֶל. האם ציווה עליו להחטיא את הזריקה השנייה…? האם הזכיר לו שגם אם מדובר בהחטאה מכוונת אל לו לשכוח שחייב להיות מגע בין הכדור לחישוק הסל…? ואולי בכלל ציווה עליו לקלוע בכל מחיר. שערוריית נוֹכְלוּת ה- Off tube העיתונאית של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ועמה היעדר מידע חיוני נמשכת בכל עוּזָה, למרות שמדובר בנבחרת ישראל הלאומית בכדורסל. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (3) : יום ראשון – 16 בספטמבר 2018. לייפציג – גרמניה. נבחרת הכדורסל של גרמניה מביסה את נבחרת ישראל בתום תקופת ההארכה בתוצאה 98:112 לאחר שוויון בסיום הזמן החוקי, 92:92. התצלום מציג את תומר גינת ניצב על קו העונשין בטרם זריקת העונשין השנייה שלו כשלוח התוצאות מורה על 92:90 לטובת נבחרת ישראל כשנותרה 0.4 שנייה לשריקת הסיום. נבחרת ישראל נמצאת בעמדת ניצחון ברורה. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (4) : יום ראשון – 16 בספטמבר 2018. לייפציג – גרמניה. נבחרת הכדורסל של גרמניה מביסה את נבחרת ישראל בתום תקופת ההארכה בתוצאה 98:112 לאחר שוויון בסיום הזמן החוקי, 92:92. התצלום מציג את תומר גינת ניצב על קו העונשין ומחטיא בכוונה את זריקת העונשין השנייה שלו כשלוח התוצאות מורה על 92:90 לטובת נבחרת ישראל כשנותרה 0.4 שנייה לשריקת הסיום. מעשה שָטָן, כדור העונשין (ב- Close up, משמאל) שזורק תומר גינת איננו נוגע כלל בטבעת הסל אלא רק בלוּח. שופטי המשחק מענישים את נבחרת ישראל ומעבירים את הכדור לרשותה של נבחרת גרמניה, כשנותרה כאמור 0.4 שנייה אחרונה לשריקת הסיום. מאמן גרמניה הנריק רודל נוטל פסק זמן. מאמן נבחרת ישראל עודד קטש מנצל את פסק הזמן כדי לתדרך את שחקניו מפני הוצאת חוץ גרמנית. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (5) : יום ראשון – 16 בספטמבר 2018. לייפציג – גרמניה. נבחרת הכדורסל של גרמניה מביסה את נבחרת ישראל בתום תקופת ההארכה בתוצאה 98:112 לאחר שוויון בסיום הזמן החוקי הייתה שוויון 92:92. התצלום מציג את מאמן נבחרת ישראל עודד קטש מנצל את פסק הזמן כדי לתדרך בלהיטות את שחקניו מפני הוצאת חוץ גרמנית במצב של 92:90 לטובת נבחרת ישראל כשנותרה 0.4 שנייה לסיום המשחק. בשל שידור ה- Off tube של גיל ברק וגור שלף מהאולפן בהרצליה והיעדרה של העיתונאית ושדרנית הקווים רותם ישראל מהזירה בלייפציג, איננו יודעים מה תכנן המאמן הלאומי ב- Time out האחרון עבור שחקניו, מה ציווה עליהם, ומה פקד עליהם כיצד להיערך להגנה מול ההתקפה הגרמנית הממשמשת ובאה. חרבון עיתונאי בו מפגין ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים זלזול מוחלט בצופיו אלה שמממנים מכיסם הפרטי את פעילותו. עולם הפוך. רוש ולענה. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (6) : יום ראשון – 16 בספטמבר 2018. לייפציג – גרמניה. נבחרת הכדורסל של גרמניה מביסה את נבחרת ישראל בתום תקופת ההארכה 98:112 לאחר שוויון בסיום הזמן החוקי, 92:92. התצלום מציג את מאמן נבחרת ישראל עודד קטש מנצל את פסק הזמן כדי לתדרך בלהיטות את שחקניו מפני הוצאת חוץ גרמנית במצב של 92:90 לטובת נבחרת ישראל כשנותרה 0.4 שנייה לסיום המשחק. השחקן הנושא את המספר 41 הוא תומר גינת. לשני שדרני ה- Off tube גיל ברק וגור שלף לא היה כל מושג אלו הוראות הגנה חילק עודד קטש לשחקניו. בושה וחרפה של שידור ישיר Off tube פלוס עבודה עיתונאית מחורבנת של כלל ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (7) : יום ראשון – 16 בספטמבר 2018. לייפציג – גרמניה. נבחרת הכדורסל של גרמניה מביסה את נבחרת ישראל בתום תקופת ההארכה 98:112 לאחר שוויון בסיום הזמן החוקי, 92:92. התצלום מציג את מאמן נבחרת ישראל עודד קטש מנצל את פסק הזמן כדי לתדרך את שחקניו מפני הוצאת חוץ גרמנית במצב של 92:90 לטובת נבחרת ישראל  כשנותרה 0.4 שנייה לסיום המשחק. פקודות הקרב של עודד קטש נפלו כפי הנראה על אוזניים ישראליות ערלות. שחקניו אולי הקשיבו לו אולם לא הבינו אותו. עובדה שדניס שרודר ומקסימיליאן קלבר הבחינו ומצאו הגנה ישראלית חלשה, לא מוכנה, ו- מְחוּרֶרֶת וניקבו אותה כ- כְבָרָה בקלי קלות. מקסימיליאן קלבר השווה את התוצאה ל- 92:92 וכפה הארכה שאחריתה הייתה מרה. לשני שדרני ה- Off tube גיל ברק וגור שלף לא היה כל מושג אלו הוראות הגנה חילק עודד קטש לשחקניו. בושה וחרפה של שידור ישיר Off tube פלוס עבודה עיתונאית מחורבנת של כלל ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים). 

3. היהודים צריכים להמשיך ולעסוק במה שהם טובים באמת, נגינה על כינור ובמשחק ה- שחמט. לא בכדורגל.

נבחרת ישראל בכדורגל בכדורגל תחת שרביט אימונו של מאמנה האוסטרי החדש אנדריאס הרצוג הפסידה לאלבניה 0:1 ישראל ואח”כ הובסה במשחק רעים 0:3 ע”י אירלנד. כשאתה רואה את משחקי ליגת האלופות האירופית בכדורגל בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ואח”כ באותו ערוץ גם את משחקי נבחרת ישראל אתה מבין שמדובר באותם חוקי המשחק אבל לא באותו המשחק עצמו.

4. קארים עבדול ג’אבאר. יש רק איש אחד כזה בכל רחבי תבל.

טקסט מסמך : יום שלישי – 18 בספטמבר 2018. עיתון “הארץ” רשאי להתברך בעוד הישג. הוא הביא פוסט מתורגם מהעיתון “גארדיאן” אודות תפישת עולם ו- מסה אנושית מעניינת של כדורסלן העבר הדגול קארים עבדול ג’אבאר הנוגעת למעמדם השונה של ספורטאים שחורים מצטיינים בחברה האמריקנית. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן). 

יש לי כמה סיבות טובות לרכוש אהדה והערכה לכדורסלן העבר הדגול ב- NBA והסופר האמריקני מר קארים עבדול ג’אבאר (Kareem Abdul Jabbar, גובהו 2.18 מ’, בן 71 היום, שמו הקודם לפני שהתאסלם היה לוּ אלסינדור / Lew Alcindor), וגם למתאגרף האגדי האמריקני המנוח מוחמד עַלִי / Muhammad Ali (מת ב- 2016 בן 74. שמו הקודם לפני שהתאסלם היה קאסיוס מארצלוס קליי / Cassius Marcellus Clay).

טקסט תמונה : קארים עבדול ג’אבאר מימין (2.18 מ’) אדם דגול, צנוע, חכם, ואיש מופת מחווה את דעתו על המתאגרף מוחמד עלי (1.91 מ’). התמונה צולמה היכן שהוא בסוף שנות ה- 60 במאה הקודמת.

על כל בן אנוש חוֹשֵב ובר דעת מוטלת החובה לקרוא ולעיין ב- ספרו התיעודי המעניין והמרתק, “COACH WOODEN and ME”, של אחד מגדולי כדורסלני ה- NBA בכל הזמנים, אישיות ברמה גבוהה מאוד יוצאת דופן האמריקני קארים עבדול ג’אבאר (בן 71 היום, Kareem Abdul Jabbar). 

בני האמצעי היקר והאהוב שלי פרופסור גור אלרואי דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, קנה לי מתנת חג ראויה, את ספרו התיעודי המעניין והמרתק של קארים עבדול ג’אבאר (Kareem Abdul Jabbar), הקרוי, “COACH WOODEN and ME”. ספר חובה לכל איש חושב ובר דעת. ספר שהוא הרבה מעבר למשחק הכדורסל. מדובר במסמך הגות פילוסופי של איש רציני כֵּן והוגה דעות אנושי, שבמקרה נחשב בשעתו גם לשחקן הכדורסל הטוב בעולם במכללות וב- NBA. ספר מדהים שיצא לאור בארה”ב במאי 2017. הספר הנדון הוא אִי של יושרה ומהימנות. מומלץ מאוד לקריאה ועיון.

טקסט מסמך : השער הקדמי של הספר “COACH WOODEN and ME” שכתב קארים עבדול ג’אבאר ויצא לאור ב- 2017. התמונה צולמה ב- 1965 ומראה את קארים עבדול ג’אבאר המתנשא לקומה של 2.18 מ’ (בן 18, שמו היה אז לו אלסינדור / Lew Alcindor) סטודנט שנה ראשונה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס יחדיו עם מאמנו ג’ון וודן (בן 55). ספר חובה לכל איש חושב ובר דעת.

טקסט מסמך : השער האחורי של הספר “COACH WOODEN and ME” שכתב קארים עבדול ג’אבאר ויצא לאור בארה”ב ב- 2017. התמונה צולמה ב- 2010 ומראה את קארים עבדול ג’אבאר (בן 63) יחדיו עם מאמנו ג’ון וודן בערוב ימיו בן 100. ספר חובה לכל איש חוֹשֵב ולכל בן אנוש בר דעת.

המשך פוסט מס’ 767. עיתונאות (4). ערוץ 12 / קֶשֶת ו- בימאי הטלוויזיה רני סער יחדיו עם ציוותו הרחב ובראשו המפיקה הראשית שלו חגית סגל עשו בי”ס טלוויזיוני כפול לערוץ 10 ואיילה חסון. שני סרטיו ששודרו בערוץ 12 / קֶשֶת “רוצחות מבית טוב – חווה יערי ואביבה גרנות” (שודר ביום ראשון – 16 בספטמבר 2018) ו- “חווה יערי – ריאיון ראשון” (שודר ביום שני – 17 בספטמבר 2018) הם מלאכת מחשבת ברמה אוניברסיטאית ועיתונאית גבוהה לעומת כתבתה של איילה חסון אשת ערוץ 10 “רצח במכת מערוך” ברמה של Replay ששודרה בתוכנית “שישי” באולפן ערוץ 10 (יום שישי – 13 ביולי 2018) ושודרה שוב ב- “שישי” בערוץ 10 ביום שישי – 14 בספטמבר 2018 בחזקת Replay בריבוע. וגם פרפראות שאינן חשובות פחות מהנושא העיקרי ובתוכן העקרונות המתמטיים – פיסיקאליים והאווירודינאמיים של הבעיטה החופשית במשחק הכדורגל. דייגו ארמאנדו מאראדונה ו- ליאו מסי. פוסט מס’ 767. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 20 בספטמבר 2018.

האם ערוץ 12 / “קֶשֶת” והבימאי רני סער מי שביים שני סרטיו ואשר שודרו בערוץ 12 / קֶשֶת,  “רוצחות מבית טוב – חווה יערי ואביבה גרנות” (דוקו – דרמה, שודר ביום ראשון – 16 בספטמבר 2018) ו- “חווה יערי – ריאיון ראשון” (ריאיון תיעודי, שודר ביום שני – 17 בספטמבר 2018), באמת החטיפו שתי סטירות לחי מצלצלות לאיילה חסון מערוץ 10 בגין כתבתה שלה “רצח במכת מערוך” אודות שתי הרוצחות אודות חווה יערי תבד”ל ואביבה גרנות המנוחה (מתה ב- 2015), שתי אלה שקיפדו את חייה של היהודייה האמריקנית מלה מלבסקי ב- 10 במארס 1985 במעשה רצח מתוכנן מראש שהתבצע ליד חוף תל ברוך בתל אביב רק בשל תאוות בצע כסף. הכתבה של איילה חסון “רצח במכת מערוך”, שודרה ב- “שישי” של ערוץ 10 ב- 13 ביולי 2018. האם באמת נודע לערוץ 10 בעקבות הדלפה כי ערוץ 12 / “קשת” מכין מבצע תיעודי (דוקו – דרמה) מורכב של סיפור הרצח ההוא פלוס ריאיון בלעדי עם הרוצחת חווה יערי. האם באמת ערוץ 10 ניסה לקעקע את ההצלחה הטלוויזיונית הצפויה עתירת רייטינג של ערוץ 12 / “קשת” ובכך הקדים תרופה למכה בכך שהוא היה הראשון שהעלה מהאוב את סיפור מעשה הרצח לפני ערוץ 12 / “קשת”, ובנוסף שידר שוב את “רצח במכת מערוך” ללא שום סיבה ונימוק עיתונאיים טלוויזיוניים מוצדקים נראים לעין ביום שישי – 14 בספטמבר 2018, למעט הצורך להכות את היריב בבטן הרגישה שלו, במרחב המדרוג שבין הלֵב משאבת הדם לבין האשכים.

הבימאי רני סער המיומן צלח את המסע. הוא העניק מהימנות ואמינות לשני סרטיו “רוצחות מבית טוב – חווה יערי ואביבה גרנות” (דוקו – דרמה, שודר כאמור ביום ראשון – 16 בספטמבר 2018) ו- “חווה יערי – ריאיון ראשון” (ריאיון תיעודי, שודר כאמור ביום שני – 17 בספטמבר 2018). מדובר במלאכת מחשבת טלוויזיונית מעניינת ומרתקת. רני סער ראוי להערכה רבה.

במתמטיקה a X a שווה ל- a2 , זה ידוע. 2a x 2a שווה ל 4a2 , גם זה ידוע. מהימנות כפול מהימנות שווה למהימנות בריבוע, גם זה ידוע. מהימנות פלוס אמינות כפול מהימנות פלוס אמינות שווה למהימנות פלוס אמינות בריבוע, אולם זה לא ידוע ולא מובן מאליו. הבימאי רני סער טווה ופרס ביעילות רשת ביטחון מעניינת ורצופת עובדות אֶמֶת למהימנות ואמינות שני סרטיו, “רוצחות מבית טוב – חווה יערי ואביבה גרנות” (דוקו – דרמה, שודר כאמור ביום ראשון – 16 בספטמבר 2018) ו- “חווה יערי – ריאיון ראשון” (ריאיון תיעודי, שודר כאמור ביום שני – 17 בספטמבר 2018). מדובר במלאכת מחשבת טלוויזיונית. רני סער צלח את מסע הדוקו – דרמה. הוא ראוי להערכה רבה. 

אינני יודע, אין בידי אפילו שֶמֶץ של בְּדַל מידע מתי ומדוע החליט והחל הבימאי רני סער והצוות הגדול שלו בראשות המפיקה הראשית חגית סגל להפיק את שני הסרטים המדוברים הללו,  “רוצחות מבית טוב – חווה יערי ואביבה גרנות” (שודר כאמור ביום ראשון – 16 בספטמבר 2018) ו- “חווה יערי – ריאיון ראשון” (שודר כאמור ביום שני – 17 בספטמבר 2018). אין לי קצה חוט של אינפורמציה כמה זמן חלף בין ההחלטה של הבימאי רני סער להפיק את “רוצחות מבית טוב – חווה יערי ואביבה גרנות” ואת “חווה יערי – ריאיון ראשון”, לבין תאריכי השידור ב- 16 וב- 17 בספטמבר 2018 בערוץ 12 / “קֶשֶת”. אין לי שביב של מידע מדוע חווה יערי הסכימה להעניק ריאיון בלעדי לרני סער, אין לי שום מושג האם רני סער ערך הסכם כספי עם חווה יערי בטרם הריאיון הטלוויזיוני עמה, אינני יודע האם נחתם בכלל הסכם כלשהו מראש עם חווה יערי הנוגע לאופי הריאיון עמה. כלומר : מה מותר לשאול ומה אסור. אינני יודע האם הוחלט להעניק לחווה יערי בימת דיבור חופשית ללא התערבות הבימאי רני סער, כדי לאפשר לה לזעוק את טענת זעקת חפותה, אינני יודע האם ערוץ 12 / “קֶשֶת” ו/או הבימאי רני סער עצמו קנו בכסף את הזכות לראיין ולשוחח באופן בלעדי עם חווה יערי בתוכנית “חווה יערי – ריאיון ראשון”, ואם אכן כן, כמה כסף שולם לה. דבר אחד ברור מעל לכל ספק : נעשתה כאן עבודת מחקר טלוויזיונית יסודית, מעניינת, ומרתקת, ובצידה גם כמה פגמים, בעיקר ב- “חווה יערי – ריאיון ראשון”. התוצאה הטלוויזיונית של רני סער וערוץ 12 / “קֶשֶת” היא אטרקטיבית ומרשימה. התוכנית “רוצחות מבית טוב – חווה יערי ואביבה גרנות” צברה ביום ראשון – 16 בספטמבר 2018 כמות רייטינג של % 13.3 והובילה בביטחון רב את כל משדרי תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל. גם התוכנית “חווה יערי – ריאיון ראשון” צברה ביום שני – 17 בספטמבר 2018 כמות מדרוג של % 11.2 וצעדה ביתרון גדול לפני כל מתחריה. התברר כי ערוץ 10 ואיילה חסון היוו משוכה נמוכה ו- מהמורה שטוחה עבור ערוץ 12 / “קֶשֶת” ורני סער, שריחפו מעליהם בריצה קלה. ביקורות הטלוויזיה של גב’ גילי איזיקוביץ’ ב- “הָאָרֶץ” ושל עינב שיף ב- “ידיעות אחרונות” הנוגעות למלאכתו הטלוויזיונית המצוינת של הבימאי ניר סער וציוותו הגדול בראשות המפיקה הראשית חגית סגל – אינן חשובות. ניר סער ניצב מעליהן. 

יש להעניק כאן בפוסט מס’ 767 בבלוג yoashtvblog.co.il קרדיט ואשראי רב לידע, למחקר, לבדיקת העובדות ההן ולשִחזורן, ולכישרון הביצוע הטלוויזיוני והקולנועי של ניר סער ואנשיו שעשו והרכיבו את שתי התוכניות  “רוצחות מבית טוב – חווה יערי ואביבה גרנות” ואת “חווה יערי – ריאיון ראשון”, כלהלן :

1. “רוצחות מבית טוב – חווה יערי ואביבה גרנות”. רשימת קרדיטים.

בימאי ועורך : ניר סער. עורכת : עליזה ארנון. תחקיר : מיטל שבתאי. צלם ראשי : עמיקם שילה. מפיק בפועל : קינן אלדר. מנהל הפקה : אלון שני. מנהלת מחלקת דוקומנטריה ואקטואליה ב- ערוץ 12 / “קשת” עדי גרתי – נער. אחראית מטעם ערוץ 12 / “קשת” : נועה קרבט – דיקפלד. מפיקה ראשית : חגית סגל. שחקנים : ציון אשכנזי, נתי קלוגר, עירית נתן בנדק, מילי עשת, יערה ביסטרי, ואריאל נוביק. (הערה שלי : רשימת הקרדיטים המופיעה כאן בפוסט מס’ 767 שאובה מהסרט הנ”ל).

2. “חווה יערי – ריאיון ראשון”. רשימת קרדיטים.

בימאי : ניר סער. תסריטאי : גידי מרון. צלם ראשי : עמיקם שילה. עורכת : עליזה ארנון. תחקיר : מיטל שבתאי. עורך : אורן נבות. מפיקה ראשית : חגית סגל.  (הערה שלי : רשימת הקרדיטים המופיעה כאן בפוסט מס’ 767 שאובה מהסרט הנ”ל).

התייחסות נוספת שלי לסרט השני, “חווה יערי – ריאיון ראשון” (שודר ב- 17 בספטמבר 2018). 

א. הבימאי ניר סער איננו מגלה ולא מספר לצופיו מי האיש שמראיין ריאיון לא יעיל, לא שנון, ו- לא עיתונאי את הרוצחת חווה יערי. לא מופיע שום Super imposing / כתובית האמורה לזהות את המראיין (למעט פעם אחת בה חווה יערי מזכירה במהלך הריאיון את השם “רני”). המראיין מאפשר לה לחווה יערי לחמוק בכזאת קלות מזירת הרצח ב- 2018 ולהפליל בדרך את חברתה אביבה גרנות שמתה ב- 2015 ממחלת הסרטן. ניר סער איננו מספר לצופיו גם מדוע החליט לתת לחווה יערי בימה טלוויזיונית בלעדית במסגרת התוכנית, “חווה יערי – ריאיון ראשון”, על מנת שתכחיש כמעט ללא הפרעה וכמעט בלעדי התערבות של המראיין את מעורבותה ברצח. חווה יערי מגוללת את אשמת הרצח לפתח קברה של אביבה גרנות מבלי שהמנוחה יכולה להשיב לה. רני סער גם מסתיר מצופיו את המידע האם נערך הסכם מוקדם הנוגע לאופי, טיב, ואיכות הריאיון עמה, אם בכלל, ולא רק האם נערך הסכם מוקדם, אלא כמה שילם מכיסו לאביבה גרנות כדי שתיאות להתייצב בפני מצלמותיו ובפניו.

ב. קצין המשטרה מישל חדד שגה ו- עשה שטות משנענה לבקשתו של הבימאי רני סער והסכים להגיע לנקודת המפגש כשהוא זחוח וטוב לב כדי להתעמת עם הרוצחת חווה יערי בתוכנית “חווה יערי – ריאיון ראשון”, כאילו מדובר ב- מפגש “אחוות לוחמים”. חווה יערי דחתה מייד את הושטת היד שלו. לעומת זאת קצין המשטרה החוקר הזה מישל חדד הצליח בחקירה המעניינת רוויה ניואנסים פסיכולוגיים אז בימים הם של 1985 ו-1986 לתקוע טריז בין כאילו שתי “החברות בלב ונפש” האלה חווה יערי ו- אביבה גרנות, ולבצע מדיניות תשאול ו- חקירה של “הפרד ומשול”, שהביאה חיש מהר לא רק להודאתן אלא גם להטיל את אשמת הרצח זו על זו. הערה שלי : תכסיס חקירה משטרתי כזה של תקיעת טריז הפרד ומשול בין שני שותפים לרצח, הופעל ע”י משטרת שיקאגו בארה”ב בעת חקירת רצח הילד היהודי בובי פראנק (Bobby Frank) ב- 1924 ע”י שני נערים יהודיים בוגרים ממשפחות עשירות, נתן ליאופולד (Nathan Leopold) וריצ’ארד לואב (Richard Loeb). העיתונאי והסופר היהודי – אמריקני מאיר לווין (Meyer Levin נולד בשיקאגו ב- 1905 ומת בישראל ב- 1981) כתב את ספרו המפורסם “כפייה” (Compulsion) ב- 1956 הדן בפרשת הרצח המפורסמת ההיא של בובי פראנק ע”י נתן ליאופולד וריצ’ארד לואב.

ג. מדוע נעדרה לחלוטין בשני הסרטים הללו של רני סער, “רוצחות מבית טוב – חווה יערי ואביבה גרנות” ו- “חווה יערי – ריאיון ראשון”, עדותה של התובעת במשפט הרצח עו”ד פנינה דבורין.

ד. בעת שיחת הריאיון עם חווה יערי “חווה יערי – ריאיון ראשון”, לא הוצג משום מה המסמך התיעודי בו חווה יערי פברקה בכתב ידה הוראה כאילו הנרצחת מלה מלבסקי מייפה את כוחה של הרוצחת חווה יערי לפעול בחשבונה ככל העולה על רוחה בכל סוג של פעולה בנקאית (הוראה שלא הייתה ולא נבראה), לרבות עיסוק ב- מט”ח, וקנייה ומכירה של ניירות ערך, ו- כאילו לשלם מחשבונה שלה לחווה יערי כל סכום כולל משיכת צ’קים והעברה כספית. היה מדובר בשדידת דולרים שיטתית ע”י הבנקאית חווה יערי מחשבונה של מלה מלבסקי באמצעות זיוף חתימתה. המראיין לא טרח משום מה להציג בעת הריאיון בפני הרוצחת חווה יערי את המסמך המפוברק, הנבזי, והמרשיע הזה מעשה ידיה. זה תוכנו :

לכבוד :

מחלקת מט”ח

בנק הפועלים סניף ראשי ירושלים

                                      ייפוי כוח

לכל המעוניין

אני החתומה מטה מייפה בזה את כוחה של הגב’ חווה יערי לפועל בחשבון המט”ח שלי ומספר…………. ובחשבון ע”ש ………….. לקנות ולמכור עבורי נ”ע מכל סוג שהוא. כמו כן לרכוש ולהמיר עבורי מט”ח בכל סכום שהוא ובכל עת. לבצע בשמי ועבורי כל השקעה לפי שיקול דעתה. לייפוי כוח זה תוקף אך ורק עבור חווה יערי ללא הגבלת זמן החל מתאריך 1.1.83

                                                                                          בכבוד רב

                                                                                          מלא מלבסקי

המסמך המפוברק מעניק כאמור ייפוי כוח בלעדי לחווה יערי מטעמה של בעלת החשבון מלה מלבסקי לפעול בחשבונה שלה כראות עיניה ועל פי שיקול דעתה של חווה יערי החל מ- 1 בינואר 1983.

קיים פער אנושי ורגשי עצום בין צפייה בסרט תיעודי של פשע רצח, כשהנך מכיר את הדמויות הרוצחות  “גיבורות” העלילה ואת בעלה של אחת הרוצחות, לבין צופה טלוויזיה מזדמן ו- אקראי שאיננו מכיר את הרוצחות ובני ובנות משפחתן. אי אפשר לקבל את תלונותיה וקובלנותיה של חווה יערי בריאיון הטלוויזיוני כפשוטם ב- “חווה יערי – ריאיון ראשון”.

בספר התיעודי המרתק והמצוין “בית דין” (Courtroom) של קוונטין ריינולדס אודות הסניגור והשופט היהודי – אמריקני סמיואל ליבוביץ’, אין הרוצחים והרוצחות מודים בדרך כלל באשמה. ראה המקרה המפורט של ברונו האופטמאן (ליד 1899) מהגר גרמני שהשתקע בברונקס – ניו יורק ומי שחטף ב- 1932 את תינוקו בן השנה וחצי של צ’ארלס לינדברג מהווילה שלו בניו ג’רסי תמורת כופר, אולם התינוק נהרג בטעות איך שהוא ומתי שהוא במהלך החטיפה. משטרת ניו יורק עלתה על ברונו האופטמאן. הוא נתפס ו- הובא לדין בבית המשפט של האנטרדון קאונטי בפלאמינגטון בניו ג’רסי. הקטגור במשפט הזה היה דיוויד ווילנץ התובע הכללי של מדינת ניו ג’רסי. בקרירות, ללא רחמים ובאופן מזהיר הגיש דיוויד ווילנץ את כל ההוכחות אחת לאחת נגד ברונו האופטמאן. לא הועילו כל הכחשות הרצח של ברונו האופטמאן ומאמציהם של הסניגורים שלו אדוארד ריילי, אגברט רוזנכראנס, ולויד פישר שלא להפליל אותו. השופט תומאס טראנצ’ארד דן את ברונו האופטמאן למוות. ברונו האופטמאן מעולם לא הודה ברצח למרות שחיצי האשמה שנורו בכיוונו על ידי הקטגוריה הוכיחו שהוא הרוצח מעל לכל ספק. ערעורו נדחה. ברונו האופטמאן נידון למוות. הוצאתו להורג בבית הכלא בטרנטון ב- מדינת ניו ג’רסי באמצעות כיסא חשמלי נקבעה ל- 13 בינואר 1936. זמן קצר לפני הוצאתו להורג ביקשו מקורביו של ברונו האופטמאן (בראשותה של גב’ אוולין וולש מקלין, מיליונרית ומראשי החבר ב- וושינגטון) מסמיואל ליבוביץ’ להעניק לו את הסניגוריה המשפטית שלו בבחינת כורח של הזדמנות אחרונה. ברונו האופטמאן קיבל שוב אורכה. סמיואל ליבוביץ’ קרא את תקצירי המשפט של ברונו האופטמאן ואת כתבי הסניגוריה והקטגוריה במשפט המפורסם, והגיע למסקנה נחרצת כי אין לו שום צֵל של ספק משפטי : ברונו האופטמאן הוא החוטף והרצח. סמיואל ליבוביץ’ נפגש עם ברונו האופטמאן בכלא והבהיר לו כי ייטול לידיו את משפטו אם יתחדש, ויגן עליו, רק אם יודה באשמת הרצח מפני שברור לגמרי שהוא הרוצח על פי כל ההוכחות המשפטיות. ברונו האופטמאן סירב וסמיואל עזב את הַכֶּלֶא. כעבור ימים ספורים ב- 3 באפריל 1936 הועלה ברונו האופטמאן לגרדום והוּמַת על כיסא חשמלי.

ועוד מילה : קשה להאמין איך וכיצד אהוד יערי האציל מגדולי עיתונאי ופרשני תעשיית הטלוויזיה בישראל בענייני ערבים והמזרח התיכון תיפקד כמעט בצורה מושלמת כשמשפחתו מתפרקת לרסיסים נגד עיניו. לזכותו הגדולה של אהוד יערי ייאמר מייד כי הוא מעולם לא יצא נגד רעייתו חווה יערי ואף פעם לא ריכל עליה ו/או נגדה. לבו ופיו היו חתומים. אהוד יערי התגלה לי כאדם בעל כוח נפשי כביר ו- אישיות נעלה עטורת כבוד. הוא מזכיר לי את “הרוח” אביו של המלט בטרגדיה השיקספירית “המלט נסיך דנמרק”

תזכורת מימים עברו שחלפו לפני שנות דור: הבעיטה החופשית המסובבת בכדורגל. ביצועה המיטבי נשען על עקרונות מתמטיים-פיסיקאליים ו-אווירודינאמיים והפך זה מכבר לנשק השמדה ספורטיבי. חולשתו הרופפת והבלתי מובנת של שוער נבחרת ישראל בכדורגל בוני גינזבורג נעדר כל ידע מתמטי-פיסיקאלי ו-אווירודינאמי מול האוסטרלי צ’ארלי יאנקוס בועט הכדורים החופשיים של נבחרתו במשחק קדם גביע העולם בכדורגל ישראל-אוסטרליה 1:1 באצטדיון ר”ג ב-19 במארס 1989. בוני גינזבורג יבד”ל ושני מאמני הנבחרת הלאומית דאז יעקב גרונדמן ז”ל ויצחק שניאור ז”ל שילמו מחיר לימוד גבוה. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

הטפת מוסר מילולית וגראפית ללא נוסחאות מתמטיות.

ה- Pre Game Show של המשחק בית”ר ירושלים – מכבי ת”א (1:1) בליגת העל בכדורגל באצטדיון ר”ג לפני 6 (שֵש) שנים ביום שני – 10 בדצמבר 2012 עורר נשכחות. חמישה אנשים ניצבו סביב עמדת השידור הקרקעית ההיא בפנל של ערוץ 1 ז”ל ההוא. ביניהם גם שדר המשחק יורם ארבל. אינני זוכר במדויק מה אמרו קודמיו המנחה בוני גינזבורג, שני פרשני הפנל אלון חזן ואבי נמני, והפרשן המוביל באותו השידור הישיר ההוא,דני נוימן, וזה גם לא כל חשוב. אולם אני זוכר היטב מה אמר יוֹרָם אַרְבֵּל אחרון הדוברים לבּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג בטרם שריקת הפתיחה : “…לפני זה ברשותך אני רוצה לדבר על אצטדיון רמת גן…רק לפני 23 שנה נִיחַסְתִּי אותך טוב טוב באצטדיון הזה…אני לא אוהב לשדר מאצטדיון ר”ג …הוא בנוי בשיטה הסובייטית, אצטדיון פתוח…מצעדים של טנקים יכולים לעבר כאן…”. יורם ארבל הוא שדרן אך איננו עיתונאי ואיננו מתבטא כעיתונאי. הוא וותרן ו- כַנוּעַ ולכן לא אמר לבוני גינזבורג אז ביום שני ההוא של 10 בדצמבר 2012 במסגרת הפנל באצטדיון ר”ג את הטקסט ההיסטורי הכֵּן והאמיתי שהיה צריך להיאמר ולא נאמר : “…בוני גינזבורג כאן באצטדיון הזה פישלת בגדול לפני כ- 24 שנים נגד נבחרת הכדורגל של אוסטרליה אתה והחומה שלך. על אוזלת היד שלך כשוער לאומי וחוסר האונים של חומתך נבנה הסלוגן “ככה לא בונים חומה”…”, במקום זה שִרְבֵּט לו : “…ניחסתי אותך טוב טוב…בְּלָה,בְּלָה, בְּלָה…”. כְּלוּם. נָדָה. שום עיתונאות. אבל מה, לשַדֵר יוֹרָם אַרְבֵּל יודע.

היום הזה אני ניצב במקומו של יוֹרָם אַרְבֵּל ומטיף לבּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג מוּסָר אווירודינאמי ברמה פופולארית. לפני כ- 29 שנה, ביום ראשון – 19 במארס 1989 התמודדה באצטדיון ר”ג נבחרת ישראל בראשות המאמן יוֹסֵף מִירְמוֹבִיץ’ ז”ל נגד נבחרת אוסטרליה בראשות מאמנה השחצן פְרָנְק אֶרוֹק במסגרת קדם מונדיאל איטליה 1990. המשחק עורר עניין עצום בציבור ואנוכי הבאתי לאצטדיון את ניידת השידור הגדולה שלנו, 6 מצלמות + 3 יחידות של הילוכים חוזרים משלוש זוויות שונות, ו- 60 (שישים) עובדים. יוֹאָב פֶּלֶג הבימאי המצוין של כל תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית נבחר על ידי לשמֵש בימאי גם בשידור הישיר הזה. על יוֹרָם אַרְבֵּל הטלתי את המשימה להיות השַדָּר המוביל. אמציה לבקוביץ’ נקבע להיות הפַּרְשָן (בעידן של טרום אבי רצון). אצטדיון ר”ג היה מלא עד גדותיו. משטרת ישראל הודיעה לי כי 48000 (ארבעים ושמונה אלף) צופים גודשים את היציעים. בדקה ה- 71 של המשחק התגלה שוער נבחרת ישראל בכדורגל בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג במערומיו ובשיא חולשתו. הוא נחשף כשוער חסר אונים וגם לא נָבוֹן. אוסטרליה זכתה בבעיטה חופשית מטווח של 28 מטרים משערה של נבחרת ישראל, קצת מצד ימין. בּוֹנִי גִינְזְבּוּרג ושני מאמניו יִצְחָק שְנֵיאוּר ויַעֲקב גְרוּנְדְמַן לא הכינו את שיעורי הבית שלהם. הם לא למדו ולא הכירו את תכונותיו של הבועט האוסטרלי צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס. לא היה להם שום מֵידָע אודותיו אפילו לא טיפת סקאוטינג. כלום מודיעין. אֶפֶס ריגול נגדי. (הזמנתי את שני מאמני נבחרת ישראל למשרדי בירושלים שלושה ימים לפני המשחק כדי לצפות על מכשיר ה- BVU בחומר שסיפקה לי אודותיו על צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס הטלוויזיה היוונית ERT – אך שניהם סירבו בטענה שאין להם זמן). שני מאמני נבחרת ישראל בכדורגל ושוער נבחרת ישראל לא ידעו כי צ’ארלי יאנקוס בועט רק ברגלו הימנית. צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס נותר אנונימי עד אותה הדקה ה- 71 הקרדינלית ההיא באצטדיון ר”ג בה קנה את המוניטין שלו באלגנטיות ויורם ארבל את תהילתו כשַדָּר כדורגל. שניהם, צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס ויוֹרָם אַרְבֵּל נבנו על חורבותיה של החומה שבּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג בנה וקרסה בתוך שנייה אחת. בוני גינזבורג היה מצויד ברוב מחסור של כִּישָרוֹן ויֶדָע. יוֹרָם אַרְבֵּל שאג ל- מיקרופון לאחר שהכדור החופשי שנבעט ע”י צָ’אְרִלי יָאנְקוֹס מטווח של 28 מטרים פגש בתוך שנייה אחת את הרֶשֶת של בּוֹנִי גִינְזְבּוּרג, כשהוא יורם ארבל מטיף מוסר, משנה אינטונציות, ונוזף בנבחרת שלנו כלהלן : “…זה מה שאמרתי לכם…זה מה שאמרתי לכם…ככה לא בונים חומה…ככה לא בונים חומה”. ברור שיורם ארבל טעה. במקום לבוא בטענה אישית, ולומר, “הֵיי בוני גינזבורג, ככה לא בונים חומה…” הוא האשים את כולם למרות שידע היטב כי השוער הוא האדריכל ו- בַּנַּאי החומה והאחראי הראשי להקמתה, קביעת עובייה ו- רוחבה, כמה שחקנים יאיישו אותה, ומיקום הצבתה במקום עומדה המתוכנן על ידו.

השחקנים הם כמו נדבכים שמרכיבים את החומה על פי המיקום הגיאוגראפי היחסי שלה במגרש, הכיוון, מידותיה, ועמדותיהם – בתוך החומה שנקבע והועיד להם השוער שלהם בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג. הם השחקנים עושים מה שאומרים להם, את מה שאומר להם השוער. אך נעזוב זאת כעת כדי לא לקלקל את הסיפור. מעניין מהיבט הַהֵד התקשורתי – טלוויזיוני, כיצד מחַד הריסת החומה קוברת תחתיה את הבַּנַּאי שלה, ומאידך מרוממת את האיש שתיאר בשידור ישיר את קריסתה. השוֹעֵר – בַּנַּאי בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג שלא הבין דבר באווירודינמיקה של הכדור ובאנטומיה של השחקן הבועט הושלך לירכתי ההיסטוריה בגלל הקריסה ובגלל שַדָּר הטלוויזיה שתיאר את נפילתה ב- 16 מילים. לשַדֵר – יוֹרָם אַרְבֵּל יודע. הוא איננו עיתונאי אך בהחזקת מיקרופון הוא מומחה. משקלו הסגולי ההיסטורי של בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג כשוער נבחרת ישראל בכדורגל – זעיר. יזכרו אותו כשוער שפישל לא רק נגד אוסטרליה ב- 19 במארס 1989 ברמת גן אלא גם במשחק קדם גביע העולם של מכסיקו 1986 נגד נבחרת ניו זילנד שנערך ב- 26 באוקטובר 1985 באוקלנד. פעם אחת יצא הרחק משערו וחטף גוֹל מביך בבעיטה קשתית. נבחרת ישראל ניגפה במשחק ההוא נגד ניו זילנד החלשה בתוצאה 1:3. לא צריך וגם אי אפשר להזכיר את שמו של בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג יבד”ל בנשימה אחת אחת עם יַעֲקב חוֹדוֹרוֹב ז”ל. אפוא הוא והיכן יעקב חודורוב, אך בל אקדים את המאוחר.

ביצוע הבעיטה החופשית בכדורגל נשען על מדע האווירודינמיקה בו משולבים מדעי המתמטיקה והפיסיקה, ומדע גוף האדם. אנטומיה וקואורדינציה. הצבת חומה (במידה והיא נדרשת) היא גם כן מדע. הצבת חומה איננה דבר אוטומטי. וודאי לא עובייה. כמות הנדבכים בתוכה איננו עניין רוטיני. בנאי החומה הלא הוא השוֹעֵר, חייב ללמוד ולהכיר בטרם הבנייה את סוד הבעיטה החופשית המסובבת בכדורגל ואת אופי הבועט, באיזה רגל הוא בועט, ואת פוטנציאל התופעות האווירודינאמיות המשפיעות על מעוף הכדור ונִלוות אליו בדרכו לשער, ואשר עתיד לסַכֵּן אותו את השוֹעֵר. האבולוציה של הטכנולוגיה הטלוויזיונית חושפת את סודות ה- אווירודינאמיקה של הבעיטה החופשית המסובבת בכדורגל ואת הסכנה שטמונה בה ואורבת לשוערים. תמיד שאלתי את עצמי האם הצבת החומה נדרשת בכל סיטואציה ובכל מרחק ? לא בטוח ! למרות שעד עצם היום הזה לא נתקלתי בשוער שיוותר על הצבת חומה. ראיתי בקריירה הטלוויזיונית שלי מאות חומות שקרסו מפני שהסתירו לשוער את שדה הראייה שלו. הן אומנם הפריעו לבועט אך יותר הזיקו לשוֹעֵר. שני ה- ווירטואוזים ואנשי התחבולה של הכדורגל הארגנטיני דְיֶיגוֹ אַרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה וליאו מסי הם שהפכו את הבעיטה החופשית המסוכנת ל- “נשק השמדה” ספורטיבי על כר הדשא ב- המוני מגרשים אך הם כאמור לא היו הראשונים. הקדימו אותם הווירטואוזים הברזילאים. כבר ב- 1979 ביימתי ושידרתי ב- “מבט ספורט” סרט מיוחד בן כ- 25 – 20 דקות שדן בעקרונות ביצוע הבעיטה החופשית המסובבת במשחק הכדורגל והתופעות ה- אווירודינאמיות הנלוות אליה, ואשר מסכנות את השוערים באשר הם. בסרט הזה הראיתי אוסף של בעיטות חופשיות מסובבות מהימים ההם של אוּרִי מַלְמִילְיָאן, מָרְדֶכָי שְפִּיגְלֶר, יְהוּדָה שָהרָבַּנִי, הברזילאים פֶּלֶה וגָארִינְצָ’ה, הגרמני רָיְינֶר בּוֹנְהוֹף, ואחרים. באמצעות ניתוח אווירודינאמי הסברתי מדוע הן מסוכנות ביותר. הטעות הקשה והכישלון של שוער נבחרת ישראל בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג ושני מאמניו יִצְחָק שְנֵיאוּר ז”ל ויַעֲקב גְרוּנְדְמַן ז”ל ביום ראשון ההוא של 19 במארס 1989 באצטדיון ר”ג, נבעה מאי רצון ללמוד ומחוסר ידע אלמנטרי בפיזיקה ומתמטיקה של האווירודינמיקה. לבעיטה החופשית המסובבת במשחק הכדורגל (כוח הבעיטה מתפצל ונפרד לשני ווקטורים, האחד דוחף ומאיץ את הכדור לפנים בעוד הווקטור השני מעניק לכדור תנועה סיבובית) מספר יתרונות מול בעיטת ההסעה הישירה והחזקה במשחק הכדורגל (כל כוח הבעיטה עובר דרך מרכז הכובד של הכדור שמשייט ו- נע באוויר מבלי להסתובב כלל) , סוג של בעיטה שהייתה מקובלת לפנים, פעם לפני שנים רבות, וכמובן אין משתמשים בה עוד. 

התפתחות טכנולוגיית הצילום ברבות השנים באירועי הספורט הגדולים בטלוויזיה בארץ ובעולם מסבירה במשהו את ההתפתחות המקבילה של כישרון השידור ויכולת האבחנה והביטוי של שַדָרֵי הספורט. פנינת השידור של יורם ארבל משאִבְחֵן בשידור ישיר ב- 22 ביוני 1986 במונדיאל מכסיקו 1986 באצטדיון ה- “אַצְטֶקָה” / AZTECA במכסיקו סיטי במשחק רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה (1:2) את “יָד האלוהים” כמעשה מִרְמָה של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה – עילאית (!) היא איננה נופלת באיכותה מהסלוגן שהגה ב- 19 במארס 1989 באצטדיון רמת גן כשזעק בשידור ישיר למיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, “ככה לא בונים חומה”, בעת הבקעת שערו של צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס מבעיטה חופשית מסובבת במשחק הכדורגל ישראל – אוסטרליה 1:1 (כאמור באִצטדיון ר”ג). שתי פניני השידור האלה היו הפצת אור טלוויזיוני אך היה בכל זאת הבדל ביניהן. אבחון מעשה המרמה של “יָד האלוהים” בתריסר מילים (“…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…”) של דייגו ארמאנדו מָארָאדוֹנָה נעשה בהברקה של שניות, ואילו הסלוגן “ככה לא בונים חומה” צמח, הבשיל, ונאמר על קרקע פורייה, דשנה, ו- מוכנה מבעוד מועד.

ב- 4 במאי 1986 הביסה נבחרת ארגנטינה במשחק רעים באִצטדיון ר”ג את נבחרת ישראל 2:7. ארגנטינה עם כוכבה דיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה שימשו אובייקט שידור מרהיב, ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין נענה לבקשתי לשָדֵר ישיר את המשחק הזה לצופי הטלוויזיה בארץ. קפטן ארגנטינה דְיֶיגוֹ אַרְמָאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה היה במאי 1986 שחקן קבוצת נאפולי ואלוף איטליה באותה עונה. מגה סטאר בעל שם עולמי. יום אחד ב- 1985 נחת במפתיע בישראל ואָבִי רָצוֹן עורך מדור הספורט של העיתון “חדשות” גילה את מחבואו. דְיֶיגוֹ אַרְמָאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה נרשם בשם בדוי והתאכסן במלון “הילטון” בירושלים. שלחתי לשם את המפיק שלי יוסי לנדאו (יליד ארגנטינה בעצמו ודובר ספרדית רהוטה) יחד עם הצלם שְרַגָא מֶרְחַב כדי לנסות לראיין את כוכב הכדורגל רב המוניטין. דְיֶיגוֹ אַרְמָאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה נענה להפצרותיו של יוסי לנדאו וירד ללובי המלון. במקום המתינו לו כבר עשרות עיתונאים ועוד עשרות סקרנים שגרמו להמולה רבתי במקום. אף על פי כן התקבל ריאיון קצר והייתה כתבה ששודרה באותו ערב ב- “מבט”. עונת הכדורגל של 1986- 1985 במדי נאפולי הייתה הראשונה של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בקריירה שלו באיטליה. קודם לכן שיחק בליגה הארגנטינית ואח”כ כיכב בליגה הספרדית במדי ברצלונה . כשהגיע לאיטליה כבר היה מיליונר. באיטליה התחנה השלישית שלו הפך למולטי מיליונר. 85000 (שמונים וחמישה אֶלֶף) צופים העניקו לו באצטדיון של נאפולי קבלת פנים מלכותית בקיץ 1985 כמו לקדוש. הכדורגל באיטליה נחשב לדת ודְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה האפיפיור שלו. מכונית ספורט מהודרת פתוחה הובילה אותו לבוש אזרחית לאִצטדיון העירוני “סיינט פאולו” בסתם יום של חוֹל לפגישת היכרות עם המוני מעריציו בנאפולי. המכונית סובבה בנהיגה איטית סביב כר הדשא ודְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בעט 100 כדורי רגל שאִרְגֵן לו נשיא המועדון לעבר היציעים הדחוסים עד אפס מקום. ההערצה והאהבה אליו בנאפולי לא ידעה גבולות. זאת הייתה סגידה. הטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI הייתה שָם ותיעדה את האירוע. האייטם המרשים הזה מלא חיים, אווירה, וצבע – נשלח מטעמה ל- EVN מס’ אחד מגזין החדשות האירופי (Eurovision News – מגזין חדשות יומי שמופץ ברחבי אירופה באמצעות סירקולציה לוויינית) והופץ ע”י איגוד השידור האירופי ה- EBU באותו ערב לכל חברות האיגוד ושודר בכל רחבי היבשת למעֵט ב- “מבט” של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכתבה המדהימה הזאת בה עורכת העיר נאפולי קבלת פנים מלכותית לאפיפיור הכדורגל, התקבלה גם בירושלים מכוח חברותינו ב- EBU איגוד השידור האירופי (European Broadcasting Union). ביקשתי לשָדֵר אותה  במהדורת החדשות “מבט” אך נדחיתי ע”י העורכים בטענה שהיא לא מעניינת ולא חשובה דַיָה. הכתבה שודרה באיחור של כמה ימים בתוכנית הספורט “משחק השבת”.

המשחק הבינלאומי ישראל – ארגנטינה באביב 1986 באצטדיון ר”ג התקיים במסגרת הכנותיה של ארגנטינה לקראת טורניר גביע העולם שהיה אמור להיפתח בתוך פחות מחודש ימים במכסיקו ב- 31 במאי 1986. היו אנשים בארגנטינה שהאמינו כי משחק רֵעים על אדמת הקודש של ארץ ציון המוזכרת בתנ”ך תסייע לה לזכות בגביע העולם. נבחרתה הלאומית של ארגנטינה הסכימה להגיע לישראל. ביקשתי מידִידַיי במחלקת הספורט של רֶשֶת הטלוויזיה האיטלקית הממלכתית RAI להכין לי את מסכת שעריו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה שחקן קבוצת נאפולי בליגה האיטלקית שזכתה באליפות באותה עונה של 1986 – 1985. ידעתי שרבים משעריו באותה עונה מזהירה במדי נאפולי נכבשו מבעיטות חופשיות נייחות מטווחים של כ- 20 מטרים. שידרתי את מלאכת הבקעת השערים של הפנומן הארגנטיני בליווי טקסט מתאים שכתבתי בעצמי בתוכנית “משחק השבת” ששודרה במוצ”ש – 3 במאי עֶרֶב המשחק ישראל נגד ארגנטינה.

דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בן 26 היה אז בשיא כוחו, רב אמן בכדורגל. חלק משעריו הובקעו בבעיטות חופשיות מסובבות מטווחים של 25 – 18 מטרים, וגם 30 מטרים ואפילו יותר. הֵן הביאו לקריסתן של החומות האיטלקיות שהציבו מולו שוערי הקבוצות בזו אחר זו. הוא בעט בכדור תמיד רק ברגל שמאל שלוֹ. בחלק הפנימי של כף הרגל. הבעיטה המסובבת התבצעה כמעט ללא הרצה. הוא ניחן במסת שריר גדולה ברגליו אך חשובה ממנה הייתה תנופת הרגל והקואורדינציה המיוחדת של עבודת הקרסול וכף הרגל שלוֹ. תופעה ייחודית ויוצאת דופן רק לדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה. בתחום הזה הוא היה פֶנוֹמֶן. מה היה סוד כוחו האמיתי של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בבעיטה החופשית ? התשובה פשוטה. סוד כוחו היה ביכולתו וכִישרונו העצום לבעוט בחוזקה בכדור ברגלו השמאלית אך בד בבד גם לסובב אותו (סביב צירו עם כיוון השעון) כדי לעקוף את החומה הניצבת מולו. הכוח שהפעיל דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בעת הבעיטה בכדור גרם בעצם להפרדת כוחות. כוח אחד הֵאִיץ את הכדור במהירות לפנים והכוח השני סובב את הכדור סביב עצמו. על הכדור נוצר לחץ בשל התנגדות האוויר ומהירות שונה של זרימת מולקולות האוויר משני צידיו של הכדור המסתובב. האוויר זורם מהר יותר עם כיוון סיבוב הכדור מאשר בצד של סיבוב הכדור נגד כיוון השעון . הבדלי הלחצים משני צידי הכדור מתורגם ל- “כוח עילוי” שמסיט בהתמדה את הכדור ממסלולו הצפוי, וחודר לשער פעמים רבות להפתעת השוער ושחקני החומה. לטלוויזיה יש עניין רב בכיסוי בעיטות חופשיות במשחק מפני שהן אירוע צילום דרמטי שמעורר סקרנות. זהו בעצם קרב מוחות בין השוֹעֵר המֵגֵן על שערו בסיוע החומה שלו לבין השחקן הבועט מהקבוצה היריבה שתוקף אותו ואת חומת המגן שלו.

צריך להבין כי הרֶגֶל איננה מכשיר מספיק מדויק לירות כדור, אך דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה מְיוּמָן ומוכשר דיוֹ כדי לחזור על הפעולה המדויקת הזאת ברצף. הבעיטות החופשיות שלו היו מסוכנות ומאיימות באופן תדיר על השוערים. מצלמות הטלוויזיה של RAI האיטלקית חשפו את ההצלחה הזאת שוב ושוב והעניקו לו מוניטין עצום. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה גאון כדורגל מכל היבט של המשחק. בתחום הבעיטות החופשיות הוא היה גאון בריבוע . ווירטואוז בשליטה בכדור, רכז משחק מצוין, מוֹסֵר דָגוּל שהפך את חבריו האנונימיים למבקיעי שערים, שחקן מדויק מאוד, וגם חזק פיסית, ובעל כושר גופני פנטסטי. הוא לא נפצע על כר הדשא למרות שרגליו היו מטרה נוחה לפגיעות. מפני שהיה בעל כושר גופני מזהיר ידע לחמוק בזמן מההתנגשויות בו ואם כבר נפגע הרי שידע להתאושש מהר. זה לא היה אופייני רק לוֹ. שחקנים ברמתו שתיפקדו כחלוצים מושכי אֵש כמו בּוֹבִּי צָ’ארְלְטוֹן, יוֹהָאן קְרוֹיְף, אוֹבֶה זִילֶר, מָארְיוֹ קֶמְפֶּס, פָּאוּלוֹ רוֹסִי, ואפילו פֶּלֶה במידת מה, ידעו גם הם לחמוק מפציעות, ואם נפצעו ידעו להתאושש. הם כמותו חוננו בכושר גופני מזהיר. גם בישראל היו כמה שחקני כדורגל שנחנו בכישרון הבעיטה החופשית המסובבת ובראשם אוּרִי מלמיליאן, מרדכי שפיגלר, יהודה שהרבני, אָבִי נִמְנִי, וגם רָן בֵּן – שִמְעוֹן. אך הם לא עשו זאת ברצף כה גדול ובאחוז הצלחה כה מרשים כמו הפנומן הארגנטיני. גם הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא חשפה את הצלחתם הדלילה בעת ההיא.

תופעת “כוח העילוי” הפועל על הכדור המסובב בדומה ל- כוח עילוי הפועל על כנף המטוס, היא תופעה אווירודינמית מרתקת שמצלמות הטלוויזיה חשפו אותה וכדאי להתעכב עליה. על הכדור המסובב פועל “כוח עילוי” בעת מעופו. כדי להבין את התופעה הבה נבחן ראשית דבר ברמה פופולארית את תופעת כוח העילוי הפועל על פרופיל כנף המטוס [1] + [2]. האוויר הזורם סביב הכנף הקמורה של המטוס עושה זאת בשתי צורות. זרימה פוטנציאלית וזרימת סירקולציה. מעל לכנף שהפְּרוֹפִיל שלה קָמוּר מצידה העליון וישר בצִדוֹ התחתון מתקיימות שתי הזרימות האלה הפוטנציאלית והסירקולציה שנעות באותו הכיוון, כלומר, מעל לכנף מהירות הזרימה השקולה גדולה יותר מאשר המהירות שבסביבה והיא שווה לסכום של שתי מהירויות הזרימה. לעומת זאת מתחת לכנף יש לשתי הזרימות האלה הפוטנציאלית וזרימת הסירקולציה כיוונים מנוגדים. פירושו של דבר שמתחת לכנף מהירות הזרימה השקולה קטנה יותר מאשר המהירות שבסביבה והיא שווה להפרש שבין שתי מהירויות הזרימה, כלומר מהירות הזרימה הפוטנציאלית פחות מהירות הסירקולציה. בהתאם לחוֹק בֶּרְנוּלִי במקום בו מהירות זרימת האוויר גדולה יותר – הלחץ קטן יותר. ולהפך. במקום בו זרימת האוויר איטית יותר – הלחץ גדול יותר. על כן מעל לפרופיל הכנף הקָמוּר הלחץ קטן יותר מאשר הלחץ האטמוספרי שבסביבה ונוצרת תופעת היניקה. מתחת לכנף הלחץ גדול יותר מאשר בסביבה. היניקה והלחץ הופכים לכוח הפועל על כנפי המטוס. זהו כוח העילוי.

טקסט תמונה : האוויר זורם סביב הכנף הקמורה בחלקה העליון בזרימה פוטנציאלית. בנוסף לכל מתרחשת זרימת הסירקולציה סביב הכנף. הצירוף של שתי הזרימות האלה מגדיל את מהירות זרימת האוויר מעל לכנף ומקטין אותה מתחת לכנף. בהתאם לחוק ברנולי הלחץ מעל לכנף המטוס קטן יותר מאשר בתחתיתו. מעל לכנף נוצר כוח יניקה ובתחתית הכנף כוח לחץ. סכום כוחות היניקה והלחץ הוא כוח העילוי הפועל על הכנף. (מתוך ספרו של פרופסור דוד אביר “אווירודינאמיקה” שיצא לאור ב- 1960 ע”י משרד הביטחון). 

“כוח עילוי” יכול להִיוָוצֵר גם על כדורגל וכדורעף הנעים באוויר בשל היחס בין נתוני ההיקף שלהם למשקלם. משקלו של הכדורגל נע בין 396 גרם ל- 453 גרם. היקפו הוא בין 68 ס”מ ל- 71 ס”מ. הכדורעף שוקל בין 260 ל- 280 גרם והיקפו 67 – 65 ס”מ. מן ההיבט הזה הכדורגל (וגם הכדורעף) נמצאים שניהם בתחום מעניין בנושא האווירודינאמי הנחקר. היחס בין הנפח למשקלם מציב אותם באזור גבולי בין הכדורים המושפעים מעט מהאוויר ולכן אפשר לבעוט או לחבוט בהם למרחק רב, לבין הכדורים המושפעים מאוד מהתנגדות האוויר ולכן קשה לזרוק אותם לטווח גדול מפני שתנועתם מוּאטת ע”י התנגדות האוויר והם משנים את מסלול תעופתם. כוח העילוי יכול להיווצר על הכדורגל כאשר הוא נע באוויר אם באותה שעה קיימת סביבו גם זרימת סירקולציה. הסירקולציה הזאת מתהווה בעת סִחְרוּר הכדור בבעיטה המסובבת החופשית במשחק הכדורגל. אם הכדורגל נע באוויר בקו ישר מבלי להסתובב סביב עצמו יהיו קווי זרימת האוויר סביבו סימטרית לחלוטין. הזרימה הזאת היא זרימה פוטנציאלית. אם נבעט בכדור קדימה וגם נסובב אותו סביב מרכז הכובד שלו אזי נקבל זרימה פוטנציאלית וזרימת סירקולציה בו זמנית . אם הבועט יסחרר את הכדור כך שיסתובב משמאל לימין (כפי שבאמת מבצע דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה) מהירות הזרימה השקולה של האוויר מצִדוֹ השמאלי תהיה איטית יותר מאשר מצִדו הימני בגלל שהזרימה הפוטנציאלית וזרימת הסירקולציה בצדו הימני נעות באותו כיוון. מכיוון שזרימת האוויר מצד שמאל של הכדור איטית יותר, נוצר על פי חוק בֶּרְנוּלִי כוח יניקה מצדו הימני של הכדור וכוח לחץ מצדו השמאלי. חיבור שני הכוחות האלה מעניק לכדור “כוח עילוי” לכיוון ימין. הכדור אומנם נע לפנים אך הוא מקבל מסלול קשתי צִדִי – לצד ימין. הכדורים המסובבים נועדו לעקוף בצורה מתוחכמת את החומה שמציבים השוערים. לפתע הוברר כי החומה שהייתה יעילה נגד בעיטות חופשיות חזקות רגילות בסגנון ה- “הסעה” איננה כזאת נגד בעיטות מסובבות. לתופעה המעניינת זאת של התהוות כוח עילוי על כדורגל (ו/או כדורעף) הנע באוויר קוראים Magnus Effect  (“תופעת מָאגְנוּס”) על שמו של הפיסיקאי הגרמני מאגנוּס שחקר אותה ומצא לה את ההסבר הנכון לפני 160 שנים ב- 1852. את “תופעת מאגנוס” אפשר לחוֹלֵל גם על כדור טניס שולחן (פינג – פונג), כדור טניס, קריקט, ואפילו על כדור בייסבול. את “תופעת מאגנוס” ניתן לייצר גם בא”ק בעת זריקת הדיסקוס והטלת הכידון. זווית מעוף הדיסקוס והכידון ביחס להתנגדות האוויר חשובים ביותר. זווית תעופה מדויקת ונכונה תעניק למכשירים האלה “כוח עילוי” ותגדיל את טווחי הזריקה וההטלה לאין ערוך. מאמני א”ק רבים כמו מאמני כדורגל חסרים לדאבון לֵב כל השכלה מתמטית – פיסיקאלית כדי להתמודד עם הצד המדעי של ספורט האתלטיקה קלה ו/או משחק הכדורגל. הם אינם מכירים, אינם יודעים, ואינם מודעים כלל לחשיבות התופעה האווירודינאמית הזאת של “אֶפֶקְט מָאגְנוּס”, כדי לנַצֵל את הדבר לתועלת האתלטים שלהם.

לא פלא ששני מאמני הכדורגל של ישראל ב- 1989 יעקב גרונדמן ז”ל ויצחק שניאור ז”ל לא צפו את יכולתו וכישרונו של בועט הכדורים האוסטרלי צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס (בועט ברגל ימין) לחולל את “תופעת מָאגְנוּס” על הכדורים החופשיים המסובבים שלו שהפכה אותם לכל כך מסוכנים. שני המאמנים ושוער הנבחרת בוני גינזבורג שילמו כמובן מחיר כבד בגין בורותם בנושא. הנה “תופעת מָאגְנוּס” כפי שהיא מוצאת את ביטויה בבעיטה המסובבת במשחק הכדורגל, והאפקט הקטלני שלה כפי שהוא בא לידי ביטוי בבעיטות החופשיות. לקח חשוב לשחקנים ועובדות שמעט מאוד שַדָּרֵי הטלוויזיה מבינים את משמעותן הקריטית והקרדינלית.

טקסט תמונה :  זהו ניתוח אווירודינאמי של הבעיטה החופשית המסובבת שנבעטה ע”י השחקן צ’ארלי יאנקוס בדקה ה- 71 של המשחק ישראל – אוסטרליה 1:1 ב- 19 במארס 1989 באצטדיון ר”ג באצטדיון ר”ג, ממרחק של 28 מ’, והכניעה בקלות ללא תנאי את בוני גינזבורג שוער נבחרת ישראל (הערה : המשחק ההוא במסגרת קדם גביע העולם איטליה 90′). הכדור מסתובב סביב צירו נגד כיוון השעון. מולקולות האוויר נעות מהר יותר בצדו השמאלי של הכדור מאשר בצדו הימני. נוצר אפוא “כוח עילוי” שמסיט את מעוף הכדור בהתמדה שמאלה. הכדור עקף את החומה בתוך זמן של שליש שנייה. כעבור שנייה אחת נשק את הרשת של בוני גינזבורג. (איור : אדריכל רועי אלרואי הבן שלי).

בעיטת “ההסעה” בכדורגל איננה פחות מסוכנת מהבעיטה המסובבת. בבעיטת הסעה עובר כל כוח הבעיטה דרך מרכז הכובד של הכדור. מפני שכל הכוח של הרגל הבועטת עבר דרך מרכז הכובד של הכדור, הכדור טַס לפנים אך אינו מסתובב. הוא יציב לחלוטין. בעיטת ההסעה קשה לביצוע מפני שהרגל היא אֵיבָר תנועה גדול ובעל מסה רבה מהיָד ולכן הרבה פחות מדויק ממנה. קשה לדייק ולרַכֵּז את כל כוח הרגל בנקודה אחת, אבל כשזה מצליח הבעיטה הופכת את מסלול תעופת הכדור למסוכנת מאוד. כשהכדור הנַע באוויר עובר מהירות גבולית של 60 קמ”ש התנגדות האוויר כלפיו יוצרת תופעה אווירודינאמית מעניינת. מאחורי הכדור נוצר שובל של תת לחץ. מעֵין וָואקוּם. בהיעדר סירקולציה הופכת זרימת האוויר הפוטנציאלית לזרימה של מערבולת אוויר לא סימטריות בשובל תת לחץ שנוצר מאחורי הכדור. מערבולות האוויר האלה, מנדנדות ומזיזוֹת את הכדור תזוזות קלות בצורה לא מסודרת מעלה-מטה-מעלה, וימינה-שמאלה-ימינה, סביב קו ההתקדמות שלו. הכדור הופך להיות כלי משחק מתעתע. במשחקי מונדיאל ארגנטינה 1978 שהיתי בבואנוס איירס כעורך ראשי ומפיק ראשי מטעם הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ראיתי את השחקן ההולנדי אָרִי הָאן (Aarie Haan) בועט פעמיים שתי בעיטות תותח בסגנון “הסעה”, ומכניע בזה אחר זה את שוער נבחרת איטליה דִינו זוֹף ממרחק של 35 (שלושים וחמישה) מטר ואח”כ את שוער מערב גרמניה סֶפּ מָאיֶיר מטווח של 25 (עשרים וחמישה) מטר. בהילוכים החוזרים האיטיים של המצלמות האלקטרוניות האחוריות שהציבה ניידת השידור של רשת הטלוויזיה הארגנטינית ATC 7 (שימשה כ- International Host Broadcaster של מונדיאל 1978) של שני השערים האלה של אָרִי הָאן, אפשר לראות עד כמה הכדורים בצבע לבן של חברת “Adidas” הגרמנית יציבים באוויר למרות שהם נעים במהירות עצומה לעבר השער. אפשר היה לראות בבירור את הציורים על הכדור ולקרוא את האותיות של החברה הגרמנית יצרנית הכדורים מפני שהכדורים לא הסתובבו. אָרִי הָאן יצר במו רגליו עדות נפלאה לבעיטות ההסעה המדהימות והמסוכנות שלוֹ. חומר ה- Video הטלוויזיוני הזה אודות אָרִי הָאן שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

ב- 1979 בעט רִיפְעָאת טוּרְק במגרש ימק”א בעיטה חופשית ממרחק של 40 (ארבעים) מטר לעבר שערו של מָרְיוֹ ז’וֹכוֹבִיצְקִי שוער הפועל ירושלים בצד הדרומי של המגרש צר המידות . הטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמה את המשחק במצלמת פילם. רִיפְעָאת טוּרְק בעט בכדור בעוצמה ובכוח רָב מבלי לסובב אותו. כוח הבעיטה של רִיפְעָאת טוּרְק עבר בדיוק דרך מרכז הכובד של הכדור. נוצרה “בעיטת הסעה” והכדור לא הסתובב באוויר. רוח צפונית שנשבה באִצטדיון בגבו של ריפעאת טורק העניקה לכדור תנופה נוספת מהירות יתירה. בצילום ה- Film של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם, רואים את צמרות הברושים המעטרים את את מגרש ימק”א מתכופפות לצד דרום. הכדור צבר תאוצה פנטסטית וטס במהירות של 125 קמ”ש (בממוצע) לעבר שערו של מָרְיוֹ ז’וֹכוֹבִיצְקִי. הכדור הכניע את השוער. רבים האשימו את מריו ז’וכוביצקי בכיבוש שערו וזקפו גבה, “…כיצד זה ייתכן לחטוף שער מבעיטה מטווח של 40 מטר…”. שאלה הגיונית של אנשים שחסרי ידע אווירודינאמי. התשובה לכיבוש השער נעוצה בזיהוי התופעות האווירודינמיות שפעלו על הכדור בעת מעופו ושיבשו לחלוטין את הערכת תנועת המסלול ה- כאילו צפוי של הכדור ע”י השוער מריו ז’וכוביצקי. צריך להבין שהכדור המטעה שבעט ריפעאת טורק עבר את מרחק ה- 40 (ארבעים) מטר בזמן של קצת יותר משנייה אחת. שנייה אחת ועשירית אולי שתי עשיריות. זוֹ מהירות עצומה. הכדור הוסט מצד לצד ומעלה – מטה ע”י מערבולות האוויר שפעלו בתוך הוואקום שנוצר מאחוריו תוך כדי תאוצתו לעבר השועֵר. רק משהגיע הכדור למרחק סביר ממריו ז’וכוביצקי יכול היה השוער להעריך באמת להיכן ולאיזה כיוון מדויק נַע הכדור. אך זה היה כבר מאוחר מידי. החומר שמור בסירטייה – ארכיון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וניתן להתבונן בּוֹ.

טקסט תמונה : שרטוט המסביר את התופעות האווירודינמיות הקורות בעת בעיטת ההסעה בה עובר כל כוח הבעיטה דרך מרכז הכובד של הכדור. ריכוז עוצמת הכוח העובר כולו דרך מרכז הכובד של הכדור גורמת לו לטוס במהירות קדימה אך מבלי להסתובב כלל. יציבותו באוויר של הכדור הנע לפנים אך איננו גוף אווירודינאמי יוצרת זרימה של מערבולות אוויר מאחורי הכדור המסיטות את הכדור בצורה לא סימטרית מצד לצד ומעלה – מטה סביב ציר ההתקדמות שלנו. (איור : אדריכל רועי אלרואי).

הבה ניפרד לרגע קט מהכדורגל ונבחן את השפעת האוויר במקצועות הא”ק, למשל, זריקת דיסקוס והטלת כידון. ב- 6 ביוני 1986 קבע הגרמני יוּרְגֶן שוּלְט (Jurgen Schult) שיא עולם חדש בזריקת דיסקוס (שוקל 2 ק”ג) בעיר נאוברנדנבורג ,74.08 מ’. השיא הזה מחזיק מעמד כבר 32 שנים. יורגן שולט הוא אדם גדול וחזק מאוד בעל זרועות ארוכות וכף יד גדולה שמתנשא לגובה של 1.98 מ’. הוא הפעיל על הדיסקוס כוח עצום וזרק אותו בזווית שיוט נכונה. על הדיסקוס פעל “כוח עילוי” שסייע למכשיר להשיג טווח חסר תקדים.

טקסט תמונה : משקל מכשיר הדיסקוס בתחרויות הזריקה לגברים הוא 2  ק”ג וקוטרו 22  ס”מ. הוא שוקל 1  ק”ג בתחרויות הזריקה בין הנשים וקוטרו 18  ס”מ. למרות משקלו הכבד יחסית של המכשיר הקומפקטי, יש חשיבות עצומה בהקניית זווית הטיה ראויה ביחס להתנגדות האוויר בעת שילוחו והטסתו מהיד לפנים. זווית תעופה אידיאלית בין 10 מעלות ל- 20 מעלות מקנה למכשיר “כוח עילוי” ומגדילה את טווח ההטלה. (איור : אדריכל רועי אלרואי).

טקסט תמונה : 6 ביוני 1986. נאוברנדנבורג – מזרח גרמניה. יוּרְגֶן שוּלְט (Jurgen Schult) יושב ליד השלט המראה כי קבע שיא עולם חדש בזריקת דיסקוס 74.08 מ’ (מכשיר הדיסקוס שוקל 2  ק”ג בתחרויות לגברים ו- 1 ק”ג בתחרויות לנשים). השיא מחזיק מעמד כבר 32 שנים, ומתקרב במידה רבה לקצה גבול יכולתו של האדם בענף הספורט הקונקרטי זה. (באדיבות DDR ו- IAAF).

ב- 25 במאי 1996 קבע מטיל הכידון הצ’כי יָאן זֶ’לֶזְ’נִי (Jan Zelezny) בעיר יֶינָה (Jena) שיא עולם מדהים בהטלת כידון 98.48 מ’. השיא מחזיק מעמד כבר 2 שנים עד עצם היום הזה, כתיבת הפוסט הזה. שום מטיל כידון בתבל איננו מתקרב להישג הזה של יאן ז’לז’ני שמסמן במקום כלשהו את קצה גבול יכולתו של האדם במקצוע הספציפי הזה בא”ק. הטלת השיא שודרה אצלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באחת מתוכניות הספורט בתקופה שקדמה לאולימפיאדת אטלנטה 1996. מי לא התפעל אז מההטלה האדירה וממעוף הכידון של יָאן זֶ’לֶזְ’נִי. הכידון שמשקלו 800 גרם (600 גרם לנשים) טס במהירות עצומה של 100 קמ”ש כשהוא “נישא על כנפי הרוח”, ועובר טווח של מגרש כדורגל. ניתוח אווירודינאמי מגלה מייד מדוע ההטלה הזאת הייתה כה מוצלחת ומדוע הכידון כה הרחיק לעוף. זווית ההטלה הייתה מושלמת וכוח העילוי שפעל על הכידון לאורך דרך ארוכה אִפשֵר לוֹ לשהות יותר זמן באוויר ולשוּט מרחק עצום. מטילי הכידון בעולם משקיעים בכל ניסיון הטלה את מקסימום כוחם. ההבדל הקיצוני הקיים במרחקי ההטלה של אותם המטילים עצמם נעוץ בראש וראשונה בזווית התעופה של המכשיר באוויר. ראיתי את הגאון יָאן זֶ’לֶזְ’נִי בפעולה כמה פעמים באליפויות העולם ובמספר אולימפיאדות משקיע כוח עצום בהרצות התנופה שלו ובהטלות כידונו שלמרבה ההפתעה מניבה מרחקים הקצרים ב-  % 20 – % 10 מיכולתו המרבית ומשיא העולם שלו. הדבר נעוץ בזווית התעופה של המכשיר וב- “משחק כוחות” שבין הכידון שנע לפנים במהירות עצומה לבין התנגדות האוויר שבולמת אותו ושכבות האוויר שאמורות להעניק לו “כוח עילוי”, באם כאמור זווית ההתקפה נכונה.

טקסט תמונה : הטלת הכידון היא מקצוע אולימפי והכידון הוא מכשיר אווירודינאמי. כדי להאריך את טווח ההטלה ולהרוויח את “כוח העילוי” הכידון חייב לשוט באוויר בזווית התקפה ייחודית. (איור : אדריכל רועי אלרואי על פי דגם שרטוט מספרו של ג’פרי דייסון / Geoffrey Dyson,  “המכניקה של הא”ק” – The Mechanics of Athletics).

אך הבה נחזור לניתוח הבעיטה החופשית המסובבת של דייגו ארמאנדו מאראדונה ולאחריה לאנליזה של הבעיטה החופשית המסובבת של צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס האוסטרלי ב- 19 במארס 1989 באצטדיון ר”ג שהכניעה ללא תנאי את שוער נבחרת ישראל בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג, ועליה נבנה הסלוגן רָב המוֹנִיטִין של יורם ארבל : “…אמרתי לכם ככה לא בונים חומה…”. הנה ההסבר מדוע הבעיטה החופשית המסובבת במשחק הכדורגל בטווחים של 30 – 16 מטרים היא בעלת פוטנציאל לכיבוש שערים ולמה היא כל כך מסוכנת ומאתגרת את השוערים. משקלה של רגל אחת מהווה כ- % 17 אולי % 18 ממשקל הגוף כולו. בהנחה שמשקלו של דייגו ארמאנדו מָארָאדוֹנָה בשיא כושרו הגופני נָסָב סביב 72 – 70 ק”ג, הרי שמשקל רגלו היה כ- 12 ק”ג, מָסָה שכבדה פי 30 יותר מהכדור האלסטי שאותו הֵאִיץ ברגלו השמאלית. בעת הבעיטה צוברת הרגל תנופה ומקשיחה את שריריה. התנופה וההקשחה מביאים לתוספת כוח המופעל על הכדור. לאחר ההתנגשות ביניהם ינוע הכדור האלסטי מהר יותר.

טקסט תמונה : למקדם האלסטי של הכדורגל חשיבות רבה להבנת התופעות האווירודינמיות המתרחשות בעת הבעיטות המסובבות ובעיטות ההסעה. זהו צילום ייחודי פנטסטי לפני יותר מיובל שנים שלוכד את החלוץ האנגלי ג’ף אסטל (Jeoff Astle) מקבוצת ווסט אלביון ברומיץ’ והנבחרת הלאומית של אנגליה, נוגח בכדור המתפחס ומתעד בצורה מוחשית את תכונת האלסטיות שלו. צילום מצוין המדגיש בשבריר של שנייה את חשיבות המקדם האלסטי של הכדורגל לצורך הניתוח המתמטי – פיסיקאלי של עוצמת התִּחכום של הבעיטה המסובבת. (באדיבות הוצאת International football book).

משקלה של הרֶגֶל חשוב, אך לא פחות ממנה חשובה תנופת התנועה. אנשים בעלי רגליים כבדות אינם בהכרח בועטים חזקים. לעומת זאת הכפלת מהירות תנופת הרגל מכפילה את מהירות תנועת הכדור. לבעיטה החופשית המסובבת שלוֹ רבת המוניטין קדם ריטוּאַל קבוע. עיני הצופים ועדשות המצלמות של הטלוויזיה האיטלקית היו שותפים לו. דְיֶיגו אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה נמוך הקומה (1.66 מ’) והשרירי היה מתייצב ליד הכדור הנייח במעין נון שלנטיות, ידיו מונחות על מותניו בעודו ממתין בסבלנות ובוחן בקפידה את מהלך בנייתה של החוֹמָה היריבה מוּלוֹ על פי הנחיית השוערים. חוקי הפיסיקה ואנטומיית הפעולה של כף רגלו השמאלית הבועטת בכדור, חשפו בבירור בכל הצילומים של RAI, כי הכדור היָרוּי של דְיֶיגוֹ אַרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה עוקף תמיד את החומה בצדה השמאלי (מנקודת מבטו של דְיֶיגוֹ אַרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כבועט או מצדה הימני של החומה מנקודת ראותו של השוער). לאחר שהחומה קרסה והכדור פגש את הרשת נפתח ריטואל קבוע. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה פוצח בריקוד ניצחון מלווה בניתורי שמחה באוויר כשהוא מנופף באגרופיו מעין שביעות רצון עצמית מהנֶשֶק הקטלני שטמון ברגליו, בעוד בְּרוּנוֹ פּיצוּל (Bruno Pizul) שַדָר הכדורגל הנודע של RAI נאנח מאוֹשֶר. לבסוף התנשק והתחבק דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה עם חבריו השחקנים שהעריצו אותו. מנגד נגלתה התמונה הקודרת של הקבוצה המובסת. השוער המושפל מנהל את הוויכוח המסורתי עם שחקני החומה שלוֹ חפויי הראש ומטיל עליהם את אשמת כיבוש השער. אפשר להבין את הרוגז, הכעס, והמרירות הללו. שערים שנכבשים מבעיטות חופשיות הופכים להיות מתסכלים, מפני שלשוער ולשחקני החומה עומד זמן בשפע להתגונן מפני הבעיטה, ולחַשֵב את מהלך מסלול הכדור.

נושא הבעיטה המסובבת עניין אותי זמן רב לפני הופעתו המזהירה של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה במגרשי הכדורגל ואחריו של ליאו מסי. במארס 1979, אפשר לי אָלֶכְּס גִלְעָדִי (היה עסוק בהפקת תחרות שירי האֶרוֹ – וִויזְיוֹן האירופית שנערכה בבנייני האומה בירושלים) לשַדֵּר כתבה מדעית ב- “מבט ספורט”, שנושאה היה, “האווירודינמיקה של בעיטת הכדורגל החופשית המסובבת”. זאת לא הייתה כתבה בעצם. זה היה סרט בן 20 דקות. אנשי התפאורה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של אבי פויירשטיין הרכיבו לי בנגרייה שלהם חומה אמיתית בגודל טבעי מ- Blow up מצולם על דִיקְט. בחומה ניצבו שמונה שחקנים. לקחתי את הדיקט הענק הזה לאצטדיון “בלומפילד” והזמנתי את אוּרִי מַלְמִילְיָאן לבעוט בעיטות חופשיות לשער ממרחק 20 מ’מנקודות שונות סביב רחבת ה- 16 מול החומה הזאת. ממש כמו במשחק אמיתי. בשער הצבתי לצורך הצילום את מַנוּ שְוָורְץ , אז שוערה של מכבי חיפה. אורי מלמיליאן היה רָב אומן בטכניקה הזאת של הבעיטה המסובבת הטוב בין שחקני הכדורגל של ישראל, אך מפני שבעט ברגל ימין ידעתי תמיד מאיזה צַד יעקוף הכדור את החומה. מַנוּ שְוָורְץ לא ידע. אורי מלמיליאן בעט באותו סיקואנס יותר כ- 50 בעיטות חופשיות מטווחים ואזורים שונים. מנו שוורץ העריך להיכן ישוגר הכדור וכך גם הכין את עצמו . על פי הוראותיו הצבתי את ה- Blow up (כאמור דיקט בגודל טבעי) כחומת מגן עבורו. מָנוּ שְוָורְץ לא ידע מראש להיכן אורי מלמיליאן יבעט. הוא רק ניחש. אורי מלמיליאן בעל תנופת הרגל הנהדרת הצליח להפתיע אותו שוב ושוב ולהכניע את השועֵר. הכתבה הביאה עשרות דוגמאות של בעיטות חופשיות מסובבות מוצלחות בארץ ובעולם. עם החומרים האלה התייצבתי בפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון בחיפה בראשותו של פרופסור דַוִד אַבִּיר. הפרופסור המלומד ועד כמה שזכור לי גם תלמידו אברהם קוריצקי הסבירו בכִישרון רב לצופי הטלוויזיה בעזרת ניסיונות ב- “ניקבת הרוח” של הטכניון את ההשפעות האווירודינאמיות על הכדור בעת מעופו באוויר, ומדוע מהלכו המסובב והתנהגותו הבלתי צפויה בעת תנועתו המהירה בכיוון השער מסכנים את השוערים. הכתבה עוררה הֵדים מפני שזאת הייתה הפעם הראשונה שחטיבת הספורט טיפלה בנושא כל כך מוכר ופופולארי מן ההֵיבֵּט המדעי שלוֹ. יצא לי אז לשוחח רבות בנושא הבעיטה החופשית המסובבת עם יורם ארבל, נסים קיוויתי, וגם רמי ווייץ, ולנתח יחד עימם את הקַלוּת הבלתי נסבלת בה מכניע דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה את החומות ואת השומרים והשוערים המופקדים על החומות. בחדרי מכונות עריכת ה- VTR שלנו בקומה ב’ של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים (ראשי תיבות של Video Tape Recording), הבעתי את דעתי על הבעיטות המסובבות בפני השַדָּרִים שלי מנקודת מבט מתמטית – אווירודינאמית של הבעיטה החופשית המסובבת, סִחרור הכדור, מהירות תנועתו לשער והשפעת התנגדות האוויר עליו. השמעתי אין סוף פעמים הערות מתקנות לשוערים האיטלקיים באוזני עורכי ה- Video שלי בעת עריכת התמונות על מכונות ה- VTR ב- Master Control שלנו בקומה ב’ בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים, ואמרתי כלהלן : “…ככה לא מסדרים את החומה, ככה לא מעמידים חומה, לא בטוח שדרושה בכלל במקרה קונקרטי כזה או אחר חומה, החומה לא עומדת נכון, יש פּרצה בחומה, וכו’…”. לא הייתי צריך להתאמץ לומר את הטקסטים האלה. הוויזואליה הברורה בוררת בקלות את מִילותיה. רואים זאת היטב על מסך הטלוויזיה. זאת עובדה. התייצבות השוער בשער והעמדת חומה כנגד בעיטה חופשית ממרחקים שבין 16 מ’ ל- 30 מ’ היא תורה שדורשת לימוד בכיתה ולא רק תרגול על כר הדשא. הבעיטה המסובבת עצמה היא מדע טהור, ולכן אין להשאיר את ההתגוננות מפניה ליד המקרה, ו/או לאינטואיציות בלתי מבוססות של השוערים.

דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה ווירטואוז כדורגל. מומחה בהענקת מסלול תעופה מדויק לכדור. יחיד בדורו אולי. הנֶשֶק האישי שלו הפך מאוחר יותר לנֶשֶק “השמדה” המוני במובן הספורטיבי שלו. שחקני כדורגל רבים ברחבי תבל למדו להשתמש בו ולחקות את ביצועיו המושלמים. קמו הרבה מאוד בועטים טובים אך הוא היה המדויק מכולם. דרגה שלמה מעל הקולגות שלו. הפשר האווירודינאמי של הבעיטות החופשיות המסובבות של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה הבועט את הכדורים האלה רק ברגלו השמאלית ומעניק להם מסלול תעופה “עָקוּם” מעין קו התקדמות מסולף ומעוות עוקף חומות, פשוט להסבר כפי שמציג שוב השרטוט הבא.

טקסט תמונה : בעת הבעיטה של דייגו ארמאנדו מאראדונה ברגל שמאל בכדור נוצרת עליו מייד הפרדת כוחות. כוח אחד דוחף את הכדור קדימה (חץ ירוק) והכוח האחר מסובב את הכדור בכיוון השעון (חץ אדום). התנגדות האוויר למעוף הכדור פועלת כלהלן. מהירות זרימת האוויר מצידו של הכדור המסתובב בכיוון השעון מהירה יותר מזרימת האוויר מצידו האחר של הכדור הנעה נגד כיוון השעון. הפרש המהירויות יוצר הפרש בלחצי האוויר משני צידי הכדור. הזרימה האיטית יוצרת לחץ יותר גבוה. הלחץ הגבוה יוצר את אפקט “כוח עילוי” (Magnus Force) על הכדור ומסיט אותו ממסלולו הצפוי (במקרה הזה תמיד בכיוון ימין). מאחורי הכדור המסובב פועל גם כוח יניקה (Drag Force) שיוצר שובל קטן של זרימת אוויר מערבולית. הבעיטה החופשית במשחק הכדורגל היא אלמנט מסוכן בעל פוטנציאל לכיבוש שערים, שצריך להתייחס אליה בכובד ראש הרבה מעבר להתייחסות השגרתית של השחקנים ומאמניהם. (באדיבות פרופסור גיל יוסילבסקי מהטכניון בחיפה).

טקסט תמונה : ניתוח אווירודינאמי של הבעיטה החופשית המסובבת של רב אומן בכדורגל דייגו ארמאנדו מאראדונה. הכדור מסתחרר עם כיוון השעון. זרימת מולקולות האוויר בצדו הימני של הכדור נעות לכן מהר יותר מאלה שבצדו השמאלי של הכדור שזורמות נגד כיוון הסיבוב של הכדור. נוצר לחץ שמתורגם ל- “כוח עילוי” והוא שמסיט את הכדור בהתמדה ימינה. (איור : אדריכל רועי אלרואי).

בשבת – 11 ביולי 1987 כשנה לאחר זכייתה של נבחרת ארגנטינה בגביע העולם בכדורגל ביקשתי לייחד את התוכנית “משחק השבת” לסרט “הגיבור” (The Hero) שעסק ביכולתו הגאונית של הכדורגלן דְיֶיגוֹ אַרְמָאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה .זאת הייתה הדרך שלי להודות לדְיֶיגוֹ אַרְמָאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה הכדורגלן המחונן וספורטאי נערץ יחיד במינו, שהפך את תוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לטובות יותר. באותה שבת של ה- 11 ביולי 1987 נקטלו באגם הכִּינֶרֶת חייו של אָבִי רָן השוער הצעיר בן ה- 24 של נבחרת ישראל ומכבי חיפה בתאונה ימית. אָבִי רָן רכב על אופנוע ים להנאתו. סִירַת מֵרוֹץ שלא הבחינה בו פגעה בו והרגה אותו במקום. זאת הייתה אבדה נוראית לספורט ולכדורגל הישראלי. התייעצתי עם מנכ”ל רשות השידור אורי פורת כיצד עלי לנהוג. אורי פורת הורה לי לשָדֵר את תוכנית הספורט כרגיל. “זהו מוות טרגי של שוער נבחרת ישראל הלאומית בכדורגל אך אין זה אֵבֶל לאומי”, נִימֵק. שלחתי את הכתב הוותיק עמוס כרמלי לכינרת לדווח על האסון הנורא. תוכנית “משחק השבת” סיפרה בתחילתה על האסון הכבד אובדן חייו של אבי רן בכִּינֶרֶת ואח”כ עברה לשמחת הניצחון של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה. למחרת כתב אחד ממבקרי הטלוויזיה בעיתונו, “…כי יואש אלרואי ייזכר לדיראון עולם מפני ששידר תוכנית כדורגל ביום מותו של אָבִי רָן…”, והוסיף בציניות, “…אָבִי רָן סלח ליואש אלרואי כי אנחנו איננו יכולים…”. שיקולי העריכה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הנחו אותי (בגיבוי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל ומנהל הטלוויזיה חיים יבין) לשַדֵר את גדולתו של דְיֶיגוֹ אַרְמָאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה דווקא ביום מותו הטרגי בכינרת של השוער הדגול של מכבי חיפה ונבחרת ישראל אָבִי רָן. לא רָב אומן דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה דחף אותי לחקר מדע האווירודינמיקה של בעיטות הכדורגל החופשיות המסובבות. גם לא האוסטרלי צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס. הכדורגל הברזיאלי הביא אותי לכך לפני שנים רבות. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה האיש ששִיוֵוק ופִּרסֵם בשנות ה- 80 של המאה הקודמת יותר מכל כדורגלן אחר על פני אדמות את חיוניותה של הבעיטה החופשית המסובבת ואת הסכנות הטמונות בה לשוערים. הוא עשה זאת באמצעות מצלמות הטלוויזיה הגלובאליות בשידורים ישירים וכמות בלתי נדלית של הילוכים חוזרים איטיים, אך היה לו ממי ללמוד. היו למָארָאדוֹנָה מורים טובים. כדורגלני ברזיל. אפילו ריקודי הניצחון שלו לאחר הבקעת ונִיתּוּץ החומות דמו לאלה של פֶּלֶה, זָ’אִיְרזִינְיוֹ, ורוֹבֶּרְטוֹ רִיבֶלִינוֹ במונדיאל של מכסיקו ב- 1970. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה ילד בן 10 ב- 1970 כשצפה בטלוויזיה בשחקני הכדורגל הווירטואוזים של ברזיל באחת משכונות העוני של בואנוס איירס שָם גדל.

ג’וּלִינְיוֹ ודִידִי בעטו כדורים מסובבים כבר במשחקי גביע העולם של 1954 בשווייץ. גָארִינְצָ’ה ופֶּלֶה הבקיעו שערים מעניינים ו- במידה רבה מדהימים בבעיטת חופשיות מסובבות בגביעי העולם של 1962 בצ’ילה ו- 1966 באנגליה. רק צילומם היה נחות בשנים ההן ולכן שיווקם נפגם. התפתחות צילומי הטלוויזיה במשחקי הכדורגל עשתה קפיצה גדולה במונדיאל של מכסיקו 1970. כיסוי משחקי גביע העולם במכסיקו 70′ היה עשרת מונים טוב יותר משל ה- BBC ארבע שנים קודם לכן . מכסיקו הנחשלת שנחשבה למדינת העולם השלישי, ייצרה כיסוי טלוויזיה טוב הרבה יותר מזה של אנגליה המפותחת והמתקדמת ארבע שנים קודם לכן במונדיאל 1966. המכסיקנים הוסיפו מיקרופונים ומצלמות לצורך כיסוי המשחקים. הם היו הראשונים להציב מצלמות גם מאחורי השערים. זווית צילום שלא הייתה מוכרת ומקובלת עד אז אך היא חשובה ביותר. TeleMexico פיתחה פילוסופיית כיסוי מעניינת של משחק הכדורגל ובשל שפע המצלמות היחסי שעמד לרשותה, היא גם הכפילה את כמות ההילוכים החוזרים. מצלמות הטלוויזיה האחוריות במכסיקו 1970 שיווקו בהצלחה מרבית את רוֹבֶּרְטוֹ רִיבֶלִינוֹ אחד מגדולי הבועטים של כדורים חופשיים בנבחרת ברזיל בכל הזמנים. רוֹבֶּרְטוֹ רִיבֶלִינוֹ היה השחקן שכבש את שער הבכורה של ברזיל בבעיטה חופשית מסובבת ממרחק של 18 מטרים ב- 3 ביוני 1970 באִצטדיון “חַלִיסְקוֹ” בגְוָואדָאלָאחָרָה במשחק נגד צ’כוסלובקיה בבית המוקדם. הבימאי המכסיקני הפך במפתיע ובניגוד למקובל את המצלמה האחורית (של ניידת השידור) שהוצבה מאחורי השער הדרומי לרגע קט למצלמה המובילה שלוֹ. סצנת הבעיטה כולה של רוברטו ריבלינו מול החומה הצ’כוסלובקית צולמה כולה מאחורי השער הצ’כוסלובקי. זווית הצילום הזאת הייתה ראשונית וחדשנית , וגם מעניינת ומאירת עיניים. עד אותו רגע לא ראינו שוֹט טלוויזיה כזה. זה היה מומנט דרמטי והיסטורי בהתפתחות הכיסוי של משחקי הכדורגל בטלוויזיה. עד אז היה נהוג לצלם את מהלך הבעיטות החופשיות באמצעות המצלמה המרכזית המובילה, זאת הניצבת ברום האִצטדיון מעל קו האמצע. הבימאי המכסיקני הפך את המצלמה האחורית מאחורי שערה של צ’כוסלובקיה למצלמה מובילה והגשים בכך את פילוסופיית הכיסוי הטלוויזיוני של כל ניידת שידור רבת מצלמות באשר היא, הגורסת כלהלן : “תפקידו של כל שוֹט (Shot) צילום המנותב ל- “לאוויר” (מבין מִגוון האפשרויות העומדות לרשות הבימאי בניידת השידור) הוא להושיב את צופה הטלוויזיה בסלון ביתו במקום הטוב ביותר ביציע באִצטדיון. פעם אחת זה יכול להיות ברוֹם היציע האמצעי, פעם אחרת על קווי המגרש, ולעיתים גם ברוֹם היציע האחורי”. זוהי בעצם כל תורת הבימוי הטלוויזיוני על רגל אחת.

השוער הצֶ’כוֹסְלוֹבָקִי אִיבוֹ וִויקְטוֹר (Ivo Viktor – שוער קבוצת דוקלה פראג) העמיד קיר מָגֵן רחב בן שִבְעָה שחקנים. הקיצוני הימני של נבחרת ברזיל זָ’אִירְזִינְיוֹ התייצב בשורת החומה בצידה הימני (מנקודת מבטו של השוֹעֵר). רוֹבֶּרְטוֹ רִיבֶלִינוֹ הבועט ברגל שמאל יכול היה לסובב את הכדור רק בכיוון זָ’אִירְזִינְיוֹ. על פי אוֹת מוסכם חמק משם השחקן הברזילאי הזריז עם יריית הכדור. ברֶוַוח שנוצר חדר הקליע והכניע את וִויקְטוֹר. כל הסיפור ארך פחות משנייה אחת. שַדָּר המשחק בקטע ההיסטורי הזה (שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) היה הבריטי דֵיוִויד קוֹלְמָאן (David Coleman) המיתולוגי מ- BBC. הוא היה מופתע לא פחות מהשוער הצ’כוסלובקי. שומעים את זה בקולו. “What a Goal”, שאג דֵיוִויד קוֹלְמָאן למיקרופון של רשת הטלוויזיה הבריטית ה- BBC.

טקסט תמונה : קיץ 1970. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. רשת הטלוויזיה המכסיקנית “TeleMexico 1970” מחוללת היסטוריה במונדיאל של מכסיקו 1970. היא מציבה בפעם הראשונה מצלמות אחוריות לכיסוי משחק הכדורגל. מראה מרנין מאין כמותו. היום זה טריוויה. אז זה היה חידוש עצום. הבימאי המכסיקני משתמש בחידוש הדרמטי הזה והופך לראשונה בהיסטוריה את המצלמה האחורית למצלמה מובילה בשידור הישיר. התיעוד הטלוויזיוני הזה מראה כי החומה מסתירה את הכדור למצלמה וגם לשוער ופוגעת בשדה הראייה שלו. השוער הצ’כוסלובקי הלאומי איבו וויקטור איננו רואה את הבועט הברזילי רוברטו ריבלינו. משמאל נראה הברזילי רוברטו ריבלינו שנייה לפני הבעיטה שהביאה לכיבוש השער הצ’כוסלובאקי. מימין לשבעת השחקנים הצ’כוסלובקיים בחומה הלבנה ניצב הברזילי ז’אירזיניו (מס’ 7). מימין ל- ז’אריזיניו רואים שחקן צ’כוסלובקי אחר שומר בנפרד על טוסטאו. הקיצוני מימין לשחקן הצ’כוסלובקי ו- טוסטאו, זהו הברזילאי גֶרְסוֹן ועל קשת ה- 16 ניצב פלה. (באדיבות Televisa ו- TeleMexico).

הבעיטה החופשית המסובבת והמתוכננת של רוֹבֶּרְטוֹ רִיבֶלִינוֹ שהביאה לכיבוש השער הצ’כוסלובקי פותחת את הסרט שלי, “חֶקֶר הבעיטה החופשית בכדורגל מנקודת מבט פיסיקאלית אווירודינמית”. הבימאי המכסיקני שידֵר מייד שני הילוכים חוזרים איטיים של הבקעת השער מהבעיטה החופשית של רוֹבֶּרְטוֹ רִיבֶלִינוֹ. הראשון – מהמצלמה המובילה המקורית והשני – מהמצלמה האחורית שהפכה למובילה לזמן קצר בגלל האירוע. סדר הילוכים שונה ממה שהיה נהוג באירופה. אף על פי כֵן תּוֹעַד האירוע ברמה גבוהה.  לבימאי המכסיקני היה הרבה זמן להתכונן לבעיטה החופשית של ברזיל בעקבות הכשלתו של פֶּלֶה. החומה הצ’כוסלובקית התארגנה באיטיות, וליד הכדור ניצבו בתחילה פֶּלֶה וגֶרְסוֹן. רִיבֶלִינוֹ לא היה בתמונה. אח”כ הכול השתנה. פֶּלֶה וגֶרְסוֹן התרחקו מאזור הבעיטה ורִיבֶלִינוֹ התקרב למקום האירוע. רוֹבֶּרְטוֹ רִיבֶלִינוֹ הִשווה את התוצאה  ל- 1:1. לאחר מכן הבקיע פֶּלֶה שער ווירטואוזי בלתי נשכח ממסירה ארוכת טווח מדויקת מאוד של גֶרְסוֹן. פֶּלֶה עצר את הכדור תוך כדי ניתור בחזהו ברחבת החמש הימנית של השער הצ’כוסלובקי, הכדור ניתר פעם אחת על הקרקע ואז הוא בעט אותו מהאוויר מימין לשמאל וקבע 1:2. אח”כ הוסיף זָ’אִירְזִינְיוֹ עוד שני שערים יפהפיים, ובסיום המשחק הייתה התוצאה 1:4 לזכות ברזיל. ההילוכים החוזרים האיטיים של המצלמות האחוריות שהציבה רשת הטלוויזיה המכסיקנית Televisa במונדיאל של 1970, חשפו לראשונה זווית צילום הכרחית נוספת במשחקי הכדורגל.  ההילוך החוזר האחורי של שער השוויון של פֶּלֶה בנגיחה 1:1 במשחק הגמר נגד איטליה ב- 21 ביוני 1970 חתם התפתחות יצירתית מעניינת בהצבת מצלמות הטלוויזיה וקבע סטנדרט צילום חדש במשחקי הכדורגל. בלתי נשכח. מישהו ברשת הטלוויזיה המכסיקנית Televisa ב- 1970 הרחיק ראות והיטיב להכין את שיעורי הבית שלוֹ. אין כיום שום רשת טלוויזיה רצינית אשר מכבדת את עצמה, שאיננה מציבה מצלמות מאחורי השערים. הקטע הטלוויזיוני של המשחק ברזיל – צ’כוסלובקיה 1:4 במונדיאל מכסיקו 1970 ו- כִישרון השידור של דֵיוִויד קוֹלְמָאן הוא Masterpiece, יצירת מופת. המבצעים הנפלאים שהולידו את כיבוש השערים הווירטואוזים והשערים עצמם במשחק המרתק והמעניין הזה ברזיל נגד צ’כוסלובקיה 1:4, והניצחון של ברזיל על איטליה באותה תוצאה 1:4 במשחק הגמר באִצטדיון “האצטקה”, שמורים בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשחור/לבן. פַּסֵי הקוֹל בשידורי גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1970 שייכים לדן שילון במשחק הגמר ולשַדָּר האנגלי רָב המוניטין של ה- BBC  בימים ההם דֵייוִיד קוֹלְמָאן (David Coleman) ששידר את המשחק ברזיל – צ’כוסלובקיה. מדובר ב- שידור Play by play מוצלח מאוד של השַדָּר הבריטי הדגול. קולו של דן שילון נעדר מהמשחק ברזיל – צ’כוסלובקיה שהתקיים בגוואדאלאחרה מפני שהיה עסוק באותה העת בשידור משחקי נבחרת ישראל שהתמודדה בבית המוקדם שלה בערים פואבלה וטולוקה, נגד הנבחרות הלאומיות של אורוגוואי, שוודיה, ואיטליה. כמה ממשחקי הכדורגל במונדיאל מכסיקו 1970 הפכו ליצירות מופת שנהנו מלאכת כיסוי טלוויזיונית משובחת. זאת הייתה סימביוזה מופלאה בין המצלמות המכסיקניות של “TeleMexico 1970” לבין השחקנים והכדור הנעים על כר הדשא. רבי אומנים כמו פֶּלֶה (Pele), בּוֹבִּי מוּר (Bobby Moore) ודומיהם העניקו לנו תרבות ספורט מיוחדת במינה וחוויית טלוויזיה בלתי נשכחת. היא צרובה לעַד על הטייפים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לדורותיה.

בעיטה חופשית מסובבת מוצלחת הייתה ל-פֶּלֶה (Pele) במשחק נגד רומניה בבית המוקדם, ב- 10 ביוני 1970 באצטדיון “חליסקו” ב- גוואדאלאחרה. פֶּלֶה סובב את הכדור מ-20 מטר והכניע ללא קושי את השוער הרומני סְטֶרִיקָה אָדָאמֶץ’ (Sterica Adamache). זה היה כבר עניין של הרגל . המצלמות המכסיקניות עמדו במבחן ותיעדו זאת היטב . ניתן היה להשתמש בהקלטות שנשמרו על הטייפים הכבדים לצורכי לימוד. אין פלא שבמונדיאלים הבאים עלו לגדולה כוכבים ברזיליים נוספים כמו, דִירְסֵיאוּ, נֶלִינְיוֹ, זִיקוֹ, אֶדֶר, וכמובן רוֹנָאלְדוֹ, ורוֹלָנְדִינְיוֹ. הבועטים מברזיל העלו כמו הארגנטיני דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה את הבעיטה החופשית המסובבת לדרגת אומנות והפכו אותה לכלי נשק משחית במשחק . מעשה תעתועים מסיטוֹת אותו תופעות הלוואי האווירודינאמיות ממסלולו הצפוי והופכות אותו לכל כך מסוכן לשוערים. הייתי עֵד בתוקף תפקידי כעורך, מפיק, ומנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למאות אולי אלפי בעיטות חופשיות מסובבות במשחקי הכדורגל בארץ ובעולם. הנה הבעיטה החופשית הראשונה שעולה לדיון וזכורה לרבים. זה קרב ביום רביעי – 21 באוקטובר 1998 בעת שנבחרת ישראל בכדורגל התמודדה באִצטדיון רמת גן נגד נבחרתה הלאומית של ספרד במסגרת קדם 2000 Euro. זכויות השידור של המשחק הזה לא היו בידינו. ערוץ הספורט בטלוויזיה כבלים בראשותו של מיילן טנזר שידר אותו ישיר לצופי הטלוויזיה בישראל ובספרד. המשחק הזה זכור לי היטב, מפני שעד הדקה ה- 64 צעדה ישראל תחת שרביט האימון של שלמה שרף ועוזרו יצחק שוּם ביתרון 0:1. ריח של הפתעה היה באוויר. בדקה ה- 64 נפסקה בעיטה חופשית לזכות נבחרת ספרד ממרחק של 28 מטרים משער ישראל . ליד הכדור ניצב כבר פֶרְנַאנְדוֹ הְיֶירוֹ המומחה הספרדי הידוע לבעיטות חופשיות כשהוא מתבונן ברפי כהן שוער נבחרת ישראל. בעוד רפי כהן מסדר ומעמיד את חומת השחקנים מול הבועט המחוּנַן, ניהל כבר פרנאנדו הְיֶירוֹ את קרב המוחות נגד יריבו ושרטט בדִמיונו את המהלך המתעתע של הכדור אותו יבעט בבעיטה חופשית. כשהסתיימו ההכנות של ההגנה הישראלית בעט פֶרְנַאנדוֹ הְיֶירוֹ בכדור החופשי. כעבור 1.06 (שנייה אחת ושֵש מאיות) נחת הכדור המסובב בשיפולי הרשת. התוצאה הפכה ל- 1:1. חישוב פשוט מצביע על מהירות ממוצעת של 95 קמ”ש בה נע הכדור הירוי של פֶרְנַאנדוֹ הְיֶירוֹ לעבר שער ישראל. קל מאוד לבדוק זאת באמצעות מכשירי העריכה הדיגיטאליים בטלוויזיה, ואפילו באמצעות שולחן עריכת סרטי פילם ישן מסוג ה- Steenbeck. זה היה שער מתסכל. התִּסְכּוּל נובע מההפרש בין הציפיות של השוערים והמאמנים לבין המציאות בשטח. רבים לא מבינים עדיין כמה בעיטה חופשית לשער ממרחקים שבין 16 מטרים ל-30 מטרים מסוכנת. נראה היה כי הנבחרת סומכת על שוערה רפי כהן והחומה שהציב שישמשו כלי מגן איתן נגד פרנאנדו הְיֶירוֹ. לא בכְדִי נראה המאמן שלמה שרף מתרומם בעצבנות ובאכזבה רבה ממקום מושבו מייד אחרי כיבוש השער. המצלמה התחתונה של ערוץ 5 לכדה את תנועת השפתיים שלו (ב- Close up) כשהוא ממלא את מסך הטלוויזיה וממלמל בכעס רב, “…אֵיזֶה אֶפֶס…”, ומתכוון לשוער הנבחרת שלוֹ חסר הידע והמזל. שלמה שרף היה מתוסכל ומרוגז מאוד . בכעסו כי רָב לאחר השער המרגיז האשים ונִיאֵץ את השוער שלוֹ בשידור ישיר קבל עם ועדה. מנקודת מבטו שלמה שרף הוא עשה כביכול את המעשה הטבעי וההגיוני ביותר אך הוא לא צָדָק, לפחות לא מההיבט החינוכי כמנהיג של נבחרת ישראל הלאומית בכדורגל. ככה לא מנאצים חניך שלך שעשה את מיטבו שלא הספיק כדי למנוע את כיבוש השער. השוער הישראלי נפל קורבן לבעיטה חופשית מסובבת ונכשל במקום שגם שוערים טובים ממנו בעולם לא הצליחו יותר ממנו. רפי כהן נכנס אם כן לחברה בינלאומית נכבדה. ניתוח מכני של הבעיטה קובע שבעוד פֶרְנַאנְדוֹ הְיֶירוֹ מפעיל על הכדור כוח בחלק הפנימי של כף רגלו הימנית ומקנה לו תאוצה לפנים, הוא גם מסובב את הכדור בחוזקה מימין לשמאל במישור האנכי. נוצרת הפרדת כוחות שמְאֵטָה בעצם את תנועת הכדור קדימה, מפני שלא כל הכוח שמשקיע פרננדו היירו בבעיטה עובר דרך מרכז הכובד של הכדור. אף על פי כן זוהי בעיטה חזקה שדוחפת את הכדור במהירות רבה לפנים וגם מסובבת אותו בהתמדה מימין לשמאל. הסִחרור גורם לכדור לנוּע במסלול תעופה עקום בדרכו לעקיפת החומה. רפי כהן לא ידע להיכן פֶרְנַאנְדוֹ הְיֶירוֹ יסחרר את הכדור. ימינה או שמאלה. הוא יכול היה רק לנַחֵש. בצַר לוֹ העמיד חומה צרה בת שלושה שחקנים. אָבִי נִימְנִי מימין, וָואלִיד בָּאדִיר באמצע, ואֶיָיל בֶּרקוֹביץ’ משמאל.

בבדיקת סרט ה- Video מבחינים בבירור כי שלושת שחקני החומה ניצבים פחות מ- 9 מטרים מהכדור, דבר שאמור להקשוֹת על הבועט. הצבת החומה היא אולי מסורת מְקוּדֶשֶת אך מעולם לא נבחנה השאלה האם היא כדאית בכל מקרה. אף פעם לא נערכה בדיקה ולא נקבע באופן מדעי האם הצבתה נדרשת בכל מצב. ייתכן מאוד שבעיטה חופשית מטווחים של 30 – 28 מטרים מהשער איננה מחייבת בכלל היערכותה של חומה בשל המרחק הגדול יחסית . נִזקה עלול להיות גדול מתועלתה. מזכיר את דִילֶמַת הצבת החומה בעת הבעיטה החופשית ההיא של צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס במשחק ישראל – אוסטרליה באצטדיון ר”ג ב- 19 במרס 1989 שנורתה לעבר שערו של בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג ממרחק של כ- 28 מטר. למרות שהוצבה מול צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס חומה תוצאת הבעיטה החופשית שלו הייתה כזכור הרסנית. מעצבי דמותו של הכדורגל הישראלי בראשות מאמניו לא חקרו ולא בדקו את נחיצוּתה של החומה והפונקציה שהיא ממלאת מול בועטים שונים מטווחים שונים. הצבת החומה, בחירת השחקנים המרכיבים אותה ואופן בנייתה כקיר מגן , דורשים תרגול ותיאום מתמטי בין השוער לחבריו. לרפי כהן עמדו 36 שניות לארגן את החומה שלו מול פֶרננדוֹ הְיֶירוֹ. זה מספיק זמן. די והותר. אף על פי כן נכשל. אני יודע שקבוצות הכדורגל בליגות השונות וגם נבחרת ישראל אינַן עוסקות בתִּרגולי חומות. הצבת החומה מול פֶרננדוֹ הְיֶירוֹ הייתה אם כן שִגרתית ולכן פגיעה. רפי כהן לא הכיר את פֶרְנַנְדוֹ היֶירוֹ, לא ידע באיזו רֶגֶל הוא בועט ולא צָפָה את מהלך מעוֹף הכדור. השחקן השלישי שהוצב בחומה היה הנמוך בשחקני הנבחרת. זה היה אֶיָיל בֶּרְקוֹבִיץ’. נראה שאֶיָיל בֶּרְקוֹבִיץ’ הגיע לשם במקרה. מאידך אין וודאות בכלל שהצבת שחקנים רבים יותר וגבוהים יותר בחומה הישראלית הייתה מונעת את כיבוש השער . בטוח שהחומה הדלילה צִמצמה את שדה הראייה של השוער. הכדור הירוי של פֶרְנַנְדוֹ הְיֶירוֹ הוסתר מעיניו של רפי כהן, הוא שָב וניגלה לוֹ רק לאחר שעקף בהצלחה את אייל ברקוביץ’. זה היה מאוחר מידי. מפני שהוא טס במהירות של 95 קמ”ש והוסט ממסלולו הצפוי, רפי כהן לא היה יכול לעצור אותו. בתוך שנייה אחת הכדור שָכַן בשערה של נבחרת ישראל.

מְמדיו של הכדורגל ידועים. משקלו נע בין 396 ל- 453 גרם, והיקפו בין 68 ל- 71 סנטימטרים (ראה ספר חוקת הכדורגל). זה הוזכר כבר קודם לכן. היחסים האלה בין היקפו למשקלו מציבים אותו בתחום רגיש ומעניין בחֶקֶר הבעיטה החופשית המסובבת. ניתן להוכיח שהשפעות האוויר על התנהגות הכדור המסתובב סביב מרכז הכובד שלוֹ והנע במהירויות גבוהות לפנים, הן הרסניות ומתעתעות בשוערים . התנגדות האוויר למעוף של חפץ כלשהו פלסטי או אלסטי, מותנית ביחס שבין שטח פניו של אותו החפץ למִשקלו. הכדורגל איננו גוף אווירודינמי ומקדם התנגדות האוויר שלו גבוה פי עשרה בהשוואה לגוף אווירודינמי בעל אותו שטח פנים. לכן כשהוא נַע במהירויות גבוהות באוויר, האוויר שהוא חומר מתנגד לשיוּט ומהתל בו. ניתן לקבוע כבר בתחילה כי התנגדות האוויר לתנועת מעוף הכדור גדלה בריבוע ככל שמואצת מהירותו של הכדור. בועטים מיומנים יודעים לנצל לטובתם את מסע הכדור באוויר כגוף שאיננו אווירודינמי לעבר השער. הבָּלוֹן הוא דוגמא קיצונית לגוף שאיננו אווירודינאמי. הוא בעל שטח פנים גדול. בשל היחס בין משקלו המוּעַט לנִפחו הגדול הוא מושפע מאוד בעת מעופו מהתנגדות האוויר. כשחובטים בחוזקה בבָּלוֹן הוא “משתגע” באוויר. הבלון נע מרחק קָצָר לפנים בצורה מאוד לא מתוכננת, מעלה-מטה וימינה-שמאלה ללא סֵדֶר, ומהירות תנועתו מוּאֶטֶת מייד. הוא נע מרחק קטן ונעצר בגלל ההתנגדות האוויר. הכידון הוא דוגמא הפוכה. מטילי כידון טובים מעניקים חשיבות עליונה לזווית ההטלה של המכשיר שבידם. הם יודעים לנצל את השפעות האוויר לטובתם ומסוגלים להרחיק את הכלי האווירודינמי הזה שמשקלו 800 גרם למרחקים המתקרבים ל-100 מטרים. גם זריקת הדיסקוס היא מקצוע מאוד טכני. זווית השיוט של הדיסקוס הכבד (2 ק”ג) באוויר תקבע את מרחק התעופה שלו. כדורים קטנים וכבדים אינם מושפעים יתר על המידה מהאוויר. התמונה שונה כשעוסקים בכדורגל (וגם במשחק הכדורעף. הכדורעף מזכיר במידותיו את הכדורגל אולם הוא קטן יותר במקצת. משקלו נע בין 260 ל- 280 גרם והיקפו כ- 66 סנטימטרים). היחס בין היקפם למִשקלם של שני הכדורים האלה מציב אותם באֵזור הגבולי בין הכדורים המושפעים מעט מהאוויר, ולכן אפשר להעיף או לבעוט בהם למרחק רב – לבין הכדורים המושפעים הרבה מהאוויר ולכן קשה להרחיקם לטווח גדול כי הם מואטים מייד ונגרמות להם סטיות ממסלול תנועתם המחושב. הכדורסל נמצא בתחום שונה. משקלו נע בין 600 ל- 650 גרם והיקפו בין 75 ל- 78 סנטימטרים. הכדורסל נחשב לכּדור כּבֵד. הוא איננו מושפע כמו הכדורגל והכדורעף מהאוויר גם כשהוא עובר מרחקים גדולים מקצה אחד של המגרש לקצהו השני. המסירות ארוכות הטווח במשחק הכדורסל הן מדויקות. לדיוק הזה אחראים שני גורמים. היד המוסרת את הכדורסל שהיא מכשיר מדויק יותר מהרגל הבועטת בכדור, וכובדו היחסי של הכדורסל.

ספק גדול אם השחקנים רבי המוניטין שהתמחו בבעיטות חופשיות כמו מָארָאדוֹנָה, פֶּלֶה, גָארִינְצָ’ה, דֵיווִיד בֵּקְהָאם, חְרִיסִטוֹ סְטוֹיְצְ’קוֹב, רוברטו קארלוס, ליאו מסי, כריסטיאנו רונאלדו, ואולי גם בעבר אוּרִי מָלְמִילְיָאן גדול הבועטים בישראל -התעניינו אי פעם בתופעות האווירודינאמיות הנִלוות לבעיטה החופשית המסובבת אך הם הפכו אותה לאומנות. שוערים גדולים ומפורסמים נכנעו ונשארו פעורי פה ואחוזי תדהמה לאחר שגילו בתום שנייה אחת מביצוע הבעיטה, כי הכדור המסובב נח לו כבר מאחורי קו השער. טעות להניח שרק כוח הבעיטה, אֶפֶקְט כוח הכובד (משיכת כדור הארץ) והאלסטיות של הכדור – הם הגורמים הבלבדיים המשפיעים על מהירות טיסתו וכיוון תנועתו. התנגדות האוויר היא פקטור חשוב נוסף המשתתף במשחק הכוחות הזה. הכדור הנבעט במישור האופקי משתתף בעת ובעונה אחת בשתי תנועות שאינן קשורות האחת ברעותה. הכדור מוּאַץ לפנים על פי המהירות שהוקנתה לו אך בגלל השפעת כוח הכובד הוא גם נופל מטה במהירות גוברת והולכת. שתי התנועות האלה ניצבות אחת לשנייה ולכן אינן יכולות להשפיע זוֹ על זוֹ. מכיוון ששני הכוחות – המהירות האופקית וכוח הכבידה האנכי הפועלים על הכדור אינם קשורים זה בזה, אין זמן השהייה של הכדור באוויר תלוי אלא בגובה נקודת הבעיטה. במשחק הכדורגל מתבצעות הבעיטות החופשיות המסובבות מגובה אפס, היינו מגובה כַּר הדֶשֶא. לעומת זאת מרחק הבעיטה תלוי במהירות האופקית שהִקנה הבועט לכדור. המרחק שהכדור יעבור הִנוֹ יחסי לכוח האופקי של הבעיטה בו ולתקופת זמן שהייתו באוויר. בבעיטות חופשיות מסובבות מטווחים של 30 – 16 מטרים מול חומות, צריך להקנות לכדור זווית תעופה מתאימה ומהירות אופקית גדולה, כדי שהכדור יספיק לעקוף את החומה ויגיע למטרה המבוקשת בעֵת שהייתו – מעופו הקצרים באוויר. פועלים עליו שני ווקטורים. אחד מֵאִיץ אותו והשני מסובֵב אותו.

הכדורגל כמו כל גוף אחר הנע באוויר מלווה את תנועתו בדחיקת האוויר מלפניו. האוויר הוא חומר ואף שצפיפותו דלילה הוא מתנגד קבוע לתנועת הכדור. כאשר הכדורגל המסובב עובר מרחקים גדולים במהירויות גבוהות של 17 – 15 מטרים בשנייה אחת (מהר יותר מ- 60 קמ”ש) ניכרות בו היטב השפעות האוויר. הן מזיזות את הכדור ממסלולו המחושב וגורמות לו לסטות ימינה או שמאלה, מותנה בכיוון הסִחרור שלוֹ. הכדורגל הוא גוף אלסטי. כאשר הרגל בועטת בו או הראש נוגח אותו, נלחץ הכדור ומשנה את צורתו. מהירותו של הכדור לאחר הבעיטה מותנית במידת האלסטיות שלו לשוּב למצבו הראשוני. קל לזהות את המקדם האלסטי של הכדור שנוסחתו היא שורש ריבועי של הגובה הראשוני ממנו הושמט הכדור אל הקרקע חלקי הגובה אליו הגיע הכדור לאחר שניתר מהקרקע. ברור לגמרי כי המקדם האלסטי של הכדורגל יהיה קטן מ- 1, אך גדול יותר ככל שהכדור והקרקע אלסטיים יותר. אין שום סעיף בספר חוקי הכדורגל בשפה העברית המגדיר מתמטית את האלסטיות של הכדור.

טקסט תמונה : מונדיאל צ’ילה 1962. האצטדיון “Estadio Nacional” בעיר הבירה סנטיאגו. (באדיבות FIFA). החלוץ הברזיאלי וָואוָוה (VAVA) משמאל, מכניע במונדיאל צ’ילה ב- 1962 את השוער הצ’כוסלובקי וויליאם שרוייף אך לא את קורת השער. הצילום הנדיר חושף את מידת האלסטיות של הכדורגל. למקדם האלסטי של הכדור חשיבות רבה בהבנת תורת הבעיטה החופשית המסובבת במשחק הכדורגל. הכדור הפחוס יחזור בתוך שבריר שנייה כריקושט רב עוצמה לכר הדשא. ברזיל ניצחה במשחק הגמר את צ’כוסלובקיה 1:3 וזכתה בפעם השנייה ברציפות בגביע העולם ע”ש זִ’יל רִימֶה. (FIFA ו- TVGLOBO).

בהקשר לכך ראוי לציין שחוקת הכדורסל מדויקת יותר מחוקת הכדורגל . בספר חוקי הכדורסל קיימת התייחסות מתמטית לכושרו האלסטי של הכדורסל. החוֹק קובע במפורש כי הכדור שהושמט מגובה של 1.40 מטר – המדידה מתייחסת לחלק התחתון של הכדור – חייב לנתר בחזרה לגובה של 1.20 מטר בחלקו העליון. חוקת הכדורגל הרבה יותר כללית מן ההיבט הזה. למעשה כל שופט קובע את מידת האלסטיות של הכדור (הנובע מלחץ האוויר בתוכו לאחר ניפוחו) על סמך ניסיונו ותחושותיו ולא על סמך מדידות מדויקות. בסעיף מס’ 2 של חוקת הכדורגל כתוב שהכדור צריך להיות מנופח כהלכה. חיזיון נפרץ הוא לראות את שופט המשחק אוחז בכדור לפני המשחק, מלטף, ממשש, לוחץ, ומנענע אותו כאילו היה זה ילדו בעריסה, ולאחר מכן פוסק את החלטתו. המקדם האלסטי של הכדור נקבע ע”י הנוסחה : שורש ריבועי של הגובה הראשוני ממנו הושמט הכדור אל הקרקע חלקי הגובה אליו ניתר ממנה. (ראה נוסחה).

טקסט תמונה : איש חברת “ADIDAS” ספקית הכדורים במונדיאל הכדורגל של 1974, שוקל בדייקנות את משקלם לפני צאתם לשוּק המשחקים. משקל הכדור והאלסטיות שלו הם נתונים חשובים בניתוח נושא הבעיטה החופשית במשחק הכדורגל. (באדיבות חברת אדידאס).

ברמה פופולארית ניתן להסביר את התופעות האווירודינמיות שפועלות על הכדור המסובב כלהלן. הכדור המסובב שנורה לפנים נע במהירות קדימה, אך בו בזמן גם מסתובב באוויר סביב עצמו . בגלל הסתחררות הכדור סביב עצמו, נוצרת זרימת אוויר פוטנציאלית וסיבובית סביבו הגורמת להפרשי לחצים משני צדדיו. בעיטה המסובבת את הכדור מימין לשמאל תגרום ללחץ גדול יותר בצד ימין של הכדור וכוח יניקה מצִדו השמאלי, דבר שיסיט את הכדור בהתמדה שמאלה. סיבוב הכדור משמאל לימין יסיט את הכדור ימינה. הפרשי הלחצים יוצרים “כוח עילוי” הפועל על הכדור בניצב לכיוון תנועתו, ממש כפי שכוח העילוי פועל על כנף המטוס וגורם להתנתקותו מהקרקע והמראתו. שחקני כדורגל כישרוניים יכולים לעשות בכדור כרצונם. עֵדוּת לכך היא יכולתם לסַחְרֵר את הכדור. סִחרור הכדור מביא מייד לשינוי זרימת האוויר סביבו. מושך את שִכבת האוויר הקרובה לכדור להיצמד אליו גם מאחור, ובכך מונע היווצרות מערבולות אוויר מאחורי הכדור, ובאותה העת מייצב את הכדור בעת תנועתו. בעזרת סִחרור הכדור ניתן לשנות את מסלול תעופתו באופן ניכר. מידת הסטייה תלויה ביחסים שבין מהירותו האופקית לבין מהירות הסיבוב של הכדור סביב מרכז הכובד שלו. ככל שתִּגבר מהירות הסִחרור כן תִּגדל סטיית הכדור ממסלולו המחושב. כשהכדור נע באוויר במהירות נמוכה – התנגדות האוויר פחותה. התנועה האיטית של הכדור גורמת למולקולות האוויר לזרום סביבו זרימה קווית. שכבות האוויר מסתדרות סביב הכדור בצורה סימטרית ומייצבות אותו בחלל. היחס בין מעוף הכדור והתנגדות האוויר משתנה ככל שמהירות תנועת הכדור גוֹבֶרֶת. התנגדות האוויר עולה בריבוע למהירות הכדור. כשמהירות הכדור גדֵלה פי שניים התנגדות האוויר מתחזקת פי ארבע. שאלה גדולה היא באיזה טכניקת בעיטה כדאי להשתמש כדי לסַחְרֵר את הכדור. ישנם שחקני כדורגל שנולדו עם החוש הזה הקרוי חוש הבעיטה. בין ברירות רבות הם תמיד ישכילו למצוא את האפשרות הטובה ביותר. פֶרֶנְץ פּוּשְקָש ההונגרי היה כזה. במידה רבה גאון כדורגל. גם פֶּלֶה היה גאון כדורגל. על דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה אין מה לדבר. אך על כולם האפיל הברזילאי מַנוּאֶל פְרָאנְצֶ’סְקוֹ דוֹס סַאנְטוֹס המוכר בכינויו “גָארִינְצָ’ה”. גָארִינְצָ’ה שחקן נבחרת ברזיל זכה פעמיים בגביע העולם בכדורגל יחד עם נבחרתו במונדיאל 1958 בשוודיה ומונדיאל 1962 בצ’ילה. הוא היה ווירטואוז ענק שהותיר אחריו מורשת כדורגל חשובה אך מְעַט מידַי זיכרונות צילוּם. אך גם במעט שנותר קנה תהילת עולם והערצת נצח. גָארִינְצָ’ה היה להטוטן כדורגל. בלהטוטים ויכולת השליטה שלו בכדור הכריע משחקים. הוא לִהָטֵט לא כדי לייפות את עצמו אלא כדי להשיג יתרון על היריב. בזאת הייתה גדולתו. אולי ניתן לתמוך את ההסבר הזה באמצעות דוגמא של שחקן ווירטואוזי בכדורסל. שחקן ה- NBA האגדי ד”ר גֵ’יי (Dr. J גובהו 2.02 מ’) הלא הוא ג’וּלְיוּס אִירְוִוינְג דמה במובן הזה לגָארִינְצָ’ה. הוא לִיהָטֵט על הפרקט כדי להשיג יתרון. מאוחר יותר היה זה מייקל ג’ורדן (גובהו 1.98 מ’) הבלתי נשכח. גָארִינְצָ’ה אהוב הנשים אך חסר המזל נפטר ב- 1982 כשהיה בן 49 בלבד. ברזיל העניקה לו הלוויה ממלכתית. כישרונות כדורגל אינדיבידואליסטיים סובלים מלחצים סביבתיים בחברת הכדורגל שלהם. הם נחשבים ליוצא דופן לא רק בגלל כישוריהם אלא בגלל יכולתם להחזיק ולטפל בכדור בצורה שמרגיזה ומקוממת את חבריהם, אך מהנה את הצופים ביציעים. כִּישרונות הכדורגל באירופה סבלו בילדותם מחינוך שמרני עד שהחברה “הכירה” בזכותם להיות כאלה. שחקני עַל. לחצים כאלה כמעט לא קיימים במדינות הכדורגל של יבשת דרום אמריקה. הם לא קיימים כלל בברזיל. ברזיל היא מדינה טולראנטית שבה האנשים, הגזעים והצבעים מתמזגים זה בזה והמנטאליות הטבעית של העם היא סובלנות ונדיבות כלפי הפרט. מדינה בעלת מסורת ספורט ובעלת קרקע פורייה לצמיחת כישרונות אישיים. בברזיל נולדה בעיטת הכדורגל המסובבת.

עד ההופעה המתוחכמת של שחקני ברזיל הייתה הבעיטה החופשית מבוצעת בכוח רב מול החומה. מרבית הכדורים התנפצו עליה. מעטים חדרו אותה. זכורה הבעיטה החופשית החזקה שבעט שחקן נבחרת הונגריה מיהאלי לאנטוש במשחק הרֵעים ב- “נֶפּ-סְטָדְיוֹן” בבודפשט במאי 1954 בו הביסה הונגריה את אנגליה בתוצאה האסטרונומית הבלתי נתפשת 1:7. מול החומה האנגלית ושוערה ג’ילברט מריק (Gilbert Merrick) מקבוצת ברמינגהאם סיטי). מיהאלי לאנטוש בעט בעיטת תותח ממרחק של 25 מטרים מהשער האנגלי. “כדור ההסעה” טס במהירות של יותר מ- 100 קמ”ש וחדר לשער. (החומר נמצא בארכיון הסרטים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואפשר לבחון ולבדוק את התופעה). כדורגלן הפועל ת”א רִיפְעָאת “גִ’ימִי” טוּרְק בעט כאמור ב- 1979 במגרש ימק”א בירושלים “כדור הסעה” חופשי ממרחק של 40 מטר לשערו של מריו ז’וכוביצקי שוער הפועל ירושלים. הכדור צבר תאוצה פנטסטית של 130 – 125 קמ”ש (גם בסיוע הרוח הגבית) והכניע את השוער. (החומר נמצא בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז”ל / תאגיד “כאן”). כדי ליצור אפקט של “כדור הסעה” באוויר על הבועט לכַוֵון ולהעביר את כל כוח הבעיטה שלו דרך מרכז הכובד של הכדור. זוהי משימה לא פשוטה מפני שכבר נאמר כי הרגל איננה מכשיר מדויק מספיק. אם הדבר צולח והכדור “נוסע” במהירות באוויר מבלי להסתובב הוא הופך להיות מסוכן ומטעה. התנגדות שכבות האוויר סביבו איננה מסודרת. מאחורי הכדור נוצר שובל של וואקום, תת לחץ, אליו חודר האוויר בזרימה מערבולית. הכדור אומנם נע לפנים אך מערבולות האוויר מסיטות אותו מצד לצד, ומעלה – מטה, בצורה לא סימטרית.

שחקן נבחרת הולנד אָרִי הָאן בעט שתי בעיטות הסעה מטווחים גדולים במונדיאל ארגנטינה 1978 והכניע שני שוערים מפורסמים, דיִנוֹ זוֹף מאיטליה וסֶפּ מָאיֶיר ממערב גרמניה. (החומר נמצא בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1). כִּישרונות גדולים ניתן לאתר כמעט בכל מדינה. שחקני הכדורגל , האירי ג’וֹרְג’ בֶּסְט ששיחק במועדון מנצ’סטר יונייטד והאנגלי סְטֶנְלִי מֶתְּיוּס מבלקפול, ייצגו סגנון משחק אישי קָסוּם ומרהִיב וטיפול בכדור השונה מזה של הכדורגל הבריטי המסורתי והשמרני. ג’וֹרְג’ בֶּסְט וסְטֶנְלִי מֶתְּיוּס היו כִּישרונות מהדרגה העליונה ביותר. כל אחד בתקופתו העניק לכדורגל יופי וברק. צופי הכדורגל באנגליה ומחוצה לה שילמו ברצון במיטב כספם ונהרו בהמוניהם ליציעים כדי לחזות בשני כוכבי העַל האלה. שניהם היו אינדיבידואליסטים, אך למרות כִּישרונם האישי המבורך ידעו להירתם למאמץ הקבוצתי. הצופים שחזו במעלליהם על כַּר הדֶשֶא לא ישכחו אותם לעולם. חלק מהביצועים הנפלאים של שניהם שמורים בארכיון הטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1. אך כמה קוסמי כדורגל כבֶּסְטִים ומֶתְּיוּסִים צִימַח הכדורגל האנגלי במשך דורות רבים מאז החלה הליגה האנגלית את דרכה ב- 1887. כמה כאלה צמחו באירופה. מותר להניח כי הכמות ממש מִזְעַרִית.

טקסט תמונה : שנת 1955. סיר סטנלי מתיוס (Sir Stanley Matthews) היה ווירטואוז כדורגל. נולד ב- 1 בפברואר 1915. הוא שיחק קיצוני ימני בקבוצות סטוק סיטי ובלקפול בליגה הראשונה וצבר 886 משחקי ליגה. הוא לבש את מדי נבחרת אנגליה בשלושה עשורים בשנות ה- 30, ה- 40, ו- 50 של המאה שעברה. סגנון משחקו היה ההפך הגמור מהכדורגל האנגלי השמרני. הוא כונה “הקוסם”. סטנלי מתיוס נולד בטעות באנגליה. הוא היה צריך להיוולד בברזיל. גאון כדורגל שייזכר לדורות. (באדיבות International football book).

טקסט תמונה : שנת 1968. ג’ורג’ בסט שחקן מנצ’סטר יונייטד (משמאל) יחד מאמנו מאט באסבי ב- 1968. ג’ורג’ בסט כשמו היה הכי טוב. הוא היה פנומן כדורגל בעל טכניקה עילאית. על רקע הכדורגל השמרני הוא בלט ביכולתו האישית הגבוהה. ג’ורג’ בסט נולד באירלנד ב- 13 במאי 1946. הוא הפך לכדורגלן עשיר שהטביע את ממונו בשתייה ונשים . בגיל 60 נפטר בחוסר כל ממחלת כבד. (באדיבות International football book).

לעומתם, רוויה ברזיל בעושר של כִּישרונות. רק שמותיהם קרויים בשפה אחרת ונאמרים בקֶצֶב שונה. מאמני הכדורגל בברזיל מעניקים באופן טבעי עדיפות לטכניקה האישית של השחקנים שלהם, שתכליתה להביא ליתרון במשחק הקבוצתי. המאמן הברזילאי איננו “בולם” את חניכיו. הוא מעניק להם דרור וחירות לאורך כל הדרך כדי שיוכלו למצות את כִּישרונם. הסוציולוגיה של החברה הברזילאית מחלחלת לכר הדשא. הענקת חירות לדמיון ולסגנון מהווים יתרון חשוב בעיצוב דמותם של השחקנים הצעירים. בתנאי אימון וחינוך כאלה, נוצר כר נרחב לדִמיוֹן פורה והמצאות אישיות בסגנון הטיפול והבעיטה בכדור. נדמה שהשחקנים הברזילאים נולדו לסַבְסֵב ולסוֹבֵב את הכדור. לסגנון, לטכניקה ולקצב משחקם יצא מוניטין רב. הדברים האלה ניכרים מאוד באופי משחקה של הנבחרת הלאומית של ברזיל מקדמת דנה. שמם של כוכבי הכדורגל של ברזיל נישא בפי כל מאז טורניר גביע העולם שנערך ב- 1938 בצרפת. בשורות נבחרת ברזיל שִיחֵק אז חוֹזֶה לֵיאוֹנִידָאס הגדול (Jose Leonidas). בכל תקופה כיכֵב מישהו בנבחרת ברזיל שהאפיל ביכולתו האישית על שאר שחקני דוֹרוֹ. במשחקי גביע העולם שהתקיימו בברזיל ב- 1950 הציגה ברזיל כדורגל מעולם אחר. היא הביסה בבית הגמר את שוודיה 1:7, והִכתה שוֹק על יָרֵךְ גם את ספרד 1:6. בשישה משחקים באליפות ההיא הבקיעו שחקני ברזיל 22 שערים. כמות מרשימה. איתרע מזלה במשחקה האחרון באִצטדיון “המָארָאקָאנָה” בריוֹ דֶה זָ’אנֶיְירוֹ נגד נבחרת אורוגוואי. ברזיל הפסידה במפתיע 1:2 ואיבדה את הכתר העולמי – הגביע. אך היא ניצחה במקוריות המחשבה ובדִמיוֹן יוצר. ההפסד הדרמטי לא קִלקֵל את מסורת היצירה. שני שחקנים, אָדֶמִיר וזִיזִינְיוֹ השפיעו יותר מכל על נבחרת ברזיל במשחקים ההם. במשחקי גביע העולם שנערכו ב- 1954 בשווייץ עלו לגדולה שחקנים חדשים, דִידִי עושה המשחק של ברזיל בּוּטָאלְיוֹ ג’וּלִינְיוֹ חלוץ מסוכן באגף ימין ובָּאלְטָאזָאר החלוץ המרכזי. דִידִי היה השחקן הראשון שהשתמש בבעיטה החופשית המסובבת בהצלחה נגד חומה מכסיקנית בת שלושה אנשים כדי להכניע את השוער אָנְטוֹנְיוֹ קָארָאבָּאחַל. ברזיל הביסה את מכסיקו בבית המוקדם 0:5. בוטאליו ג’וּלִינִיוֹ כבש שער מדהים בבעיטה ניידת מסובבת לשערו של גִיוּלָה גְרוֹשִיץ’ שוער נבחרת הונגריה. לברזיל לא היה מזל והיא הפסידה 2:4 לנבחרת הַפֶּלֶא של הונגריה במשחק עקוב מדם בשלב רבע הגמר והודחה מהמשך המשחקים. קטעי פילם ישנים המונחים בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הם העֵדוּת היחידה לכִּישרונם המופלג של הבועטים מברזיל בשנים 1950 ו- 1954.

האבולוציה של שידורי הספורט בטלוויזיה הבינלאומית עשתה צעד גדול קדימה בארבע השנים הבאות מאז 1954, וחשפה במונדיאל של שוודיה בקיץ 1958 את ברזיל במלוא הדרה. ברזיל הוכתרה כאלופת העולם החדשה בפעם הראשונה בתולדותיה. מהנדסי הטלוויזיה השוודיים מצאו דרך להקליט את תמונות ה- Video שהפיקו המצלמות האלקטרוניות . זה היה חידוש טכנולוגי מרחיק לכת. על סרטי הצילום המגנטיים מונצחים כישרונם של דִידִי (Didi) הוותיק בן ה- 30, נער צעיר בן 17 ו- 9 חודשים בשם אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוּ נָאסִימֶנְטוֹ העונה לכינוי “פֶּלֶה” (Pele), ושל הווירטואוז הבלתי נשכח מָנוּאֵל פְרָאנְצֶ’סְקוֹ דוֹס סָאנְטוֹס בן ה- 25 אשר ידוע בשם החיבה שלו “גָארִינְצָ’ה” (Garrincha). שיחקו בנבחרת ברזיל שחקנים ידועי שֵם אחרים כמו החלוצים וָואוָוה, וזָאגָאלוֹ, והרצים זִיטוֹ ואוֹרְלָאנְדוֹ, וגם הבלם יפה התואר הִידֶרָאלְדוֹ לוּאִיז בֶּלִינִי, המֵגינים דְזָ’אלְמָה סָאנְטוֹס ונִילְטוֹן סָאנְטוֹס, השוער גִ’ילְמָאר והחלוץ המחליף אַלְטֶפִינִי. אולם על כולם האפילה שלישיית הכדורגלנים הפנומנים, דִידִי, פֶּלֶה, וגָארִינְצָ’ה. במשחקי 1958 הבקיעה ברזיל 16 שערים ב- 6 משחקים. משחקה היה שובה עין וקליל. חלק ממומחי הכדורגל נהג לתרץ את הצלחתה של ברזיל בשל מערך טקטי חדש של הקבוצה 4 – 2 – 4, שהעמיד מאמנה וִויסֶנְטֶה פֵאוֹלָה (Feola Vicente). המאמן הברזילאי נראה כמו פרופסור מהאוניברסיטה ולא מאמן כדורגל. אולם הוא היה לא רק מאמן דגול ומוערך אלא מצויד גם במחשבת כדורגל מקורית . וויסנטה פאולה האמין מחד בשיטה הקבוצתית אך מאידך גיסא תמך בגדולה העיקרית של שחקניו. בכישרון האישי שלהם. בשחקני ההתקפה של ברזיל הייתה טמונה יכולת ווירטואוזית ליצור מצבי הבקעה ליד שערי הנבחרות היריבות גם מבלי שתהיה להם עדיפות מספרית בשלבים המכריעים של ההתקפות. הרבה הודות לגָארִינְצָ’ה ופֶּלֶה. גָארִינְצָ’ה השיג עדיפות מכרעת על מְגִנַיו באגף הימני. הוא שַם ללעַג וקֶלֶס את שומריו. פשוטו כמשמעו.

טקסט תמונה : שנת 1958. זהו מאמן הכדורגל הברזילי וויסנטה פאולה (נולד ב- 1 בנובמבר 1909 ונפטר ב- 6 בנובמבר 1975) שהיה אלוף עולם ב- 1958. הוא היה גאון כדורגל שנראה כפרופסור לסוציולוגיה וכלכלה מאוניברסיטת ריו דה ז’אניירו. (באדיבות FOOTBALL  MEISTERSCHAFT 1958 ו- TVGLOBO).

במשחק חצי הגמר הביסה ברזיל את נבחרת צרפת בראשותם של רָיְימוֹנְד קוֹפָּה וזִ’יסְט פוֹנְטֵיין בתוצאה 2:5. פֶּלֶה כבש שלושה שערים. במשחק הגמר גברה ברזיל על שוודיה גם כן בתוצאה 2:5 פֶּלֶה הבקיע שני שערים, וָואוָוה כבש שני שערים זהים כמעט ברחבת השער השוודי (משתי מסירות מעשה אומן של גָארִינְצָ’ה), וזָאגָאלוֹ הבקיע שער אחד. זכייתה של ברזיל בגביע העולם ב- 1958 נראתה לכולם כטבעית ודבר מובן מאליו. עד כדי כך הייתה ברזיל טובה יותר משאר המדינות. זאת הייתה הזכייה הראשונה שלה בסדרה של עוד ארבע זכיות נוספות במונדיאלים מאוחרים יותר ב- 1962, 1970, 1994 ו- 2002. בהיעדר שידורי טלוויזיה בישראל, היה זה בית הקולנוע “המרכז” התל אביבי (שכן ליד תחנת האוטובוסים  המרכזית הישנה בתל אביב) שרכש את זכויות ההקרנה של הסרט התיעודי בן ה- 90 דקות על משחקי מונדיאל שוודיה 1958. למרות שחלק מהמשחקים כוסה ע”י ניידות שידור ומצלמות אלקטרוניות שוודיות, השתמשו יוצרי ועורכי הסרט דווקא באוסף של לקטים שתועדו במצלמות פילם 35 מ”מ ע”י צלמי חדשות ממדינות שונות. לא כולם הוכשרו למשימה. חלק מהצלמים לא היה מיוּמָן בצילומי כדורגל . כמות החומר הייתה מוגבלת ולכן שערים רבים פוספסו. גם העמדת המצלמות וזוויות הצילום בחלק ממשחקים היו שגויות. התוצאה הסופית של הסרט הייתה חובבנית. אף על פי כן היה סרט הכדורגל הדוקומנטארי הראשוני הזה מעניין וזכה לאהדה גדולה בין חובבי הכדורגל בישראל מפני שהיה בלעדי. עשרות אלפים נהרו לקולנוע “המרכז” כדי לחזות בו שוּב ושוּב. אני בעצמי ראיתיו עשר פעמים. הסרט הוקרן כמובן על מסך קולנוע גדוֹל והסֵב הנאה רבה לצופים בו.

במשחקי המונדיאל של 1962 בצִ’ילֶה הרחוקה שבדרום אמריקה הגנה ברזיל בהצלחה על תארה כאלופת העולם בכדורגל. פֶּלֶה בן ה- 22 נפצע קשה כבר במשחק הראשון נגד צ’כוסלובקיה שהסתיים בתיקו אפס. פֶּלֶה סיים את חלקו בטורניר. המאמן החדש של ברזיל איימורה מוריירה החליף אותו בשחקן צעיר לא מוכר בשם אָמָארִילְדוֹ.

המאמן וִויסֶנְטָה פֵאוֹלָה המשיך להיות דמות מופת בכדורגל הברזילי גם ב- 1962. הוא הנהיג את ברזיל לאליפות הראשונה. למתבונן מהצד הוא לא נראה איש כדורגל, מכסימום אוהד, אך בברזיל הוא נחשב לבר סמכא מספר אחת על פיו יישק דבר. הוא הרי היה אלוף עולם ב- 1958 ומייסד השושלת. בחֲלוֹף ארבע שנים במונדיאל של צ’ילה ב- 1962 החליף אותו המאמן אָיְימוֹרֶה מוֹרֶיְירָה (Aimore Moreira). איימורה מוריירה נולד ב- 24 באפריל 1912. בטורניר גביע העולם של צ’ילה 1962 הוא היה בן 50. הוא היה מנהיג כדורגל שקול והלך בעקבות קודמו הנערץ. איימורה מוריירה התבסס על סגל השחקנים של 1958 והציב נבחרת מבוגרת יחסית אך הומוגנית ובעלת ניסיון רב. העוֹל העיקרי הוטל על קבוצת שחקנים וותיקה. במונחי הזמן ההוא כלל לא צעירה. גָארִינְצָ’ה בן 29 (נולד ב- 28 באוקטובר 1933), דִידִי אחד המבוגרים בנבחרת בן 34 (נולד ב- 8 באוקטובר 1928), וָואוָוה בן 28 (נולד ב- 12 בנובמבר 1934), שחקן ההגנה דְזָ’אלְמָא סָאנְטוֹס בן 33 (נולד ב- 27 בפברואר 1929) וחברו לתפקיד בעל השם הדומה נִילְטוֹן סָאנְטוֹס בן 37 (נולד ב- 16 במאי 1925), והשוער גִ’ילְמָאר בן 32 (נולד ב- 22 באוגוסט 1930) , והקפטן מָאוֹרוֹ בן 32 (נולד ב- 30 באוגוסט 1930) . השחקנים הצעירים ביותר בנבחרת ברזיל היו פֶּלֶה בן ה- 22 (נולד ב- 21 באוקטובר 1940) ומחליפו בהרכב הראשון אמארילדו בן ה- 23 (נולד ב- 29 ביולי 1939). בבית המוקדם ניצחה ברזיל את ספרד משופעת הכוכבים בראשותם של אלפרדו די-סטפאנו ופרנץ פושקש בתוצאה 1:2. היא גברה על מכסיקו 0:2, וסיימה בתיקו 0:0 עם צ’כוסלובקיה. בשלב רבע הגמר ניצחה ברזיל את אנגליה 1:3. גָארִינְצָ’ה הבקיע שני שערים ווירטואוזים. את השער הראשון בנגיחה ואת השער השלישי מבעיטה חופשית מסובבת של מ – 22  מטר. הוא הדהים את החומה הבריטית ואת שוערה רוֹן סְפְּרִינְגֶט. וָואוָוה כבש את השער השני במשחק. בחצי הגמר הכניעה ברזיל את צ’ילה 2:4 . גָארִינְצָ’ה וְ- וָואוָוה התחלקו בשערים. כל אחד מהם כבש שניים .במשחק הגמר ניצחה ברזיל את צ’כוסלובקיה 1:3 וזכתה בגביע העולם בפעם השנייה ברציפות.

שמונה משחקני ברזיל שנטלו את הגביע במשחק הגמר ב- 1958 בשוודיה שָבוּ וזכוּ בו גם בצִ’ילֶה ב- 1962. שלושת השחקנים החדשים בהרכב המנצח של 1962, היו הרץ זוֹזִימוֹ שהחליף את אוֹרְלָאנְדוֹ, הבלם מָאוֹרוֹ שיחק במקום בֶּלִינִי וגם שימש קפטן הנבחרת, והחלוץ אָמָארִילִדוֹ החליף את פֶּלֶה. משחקי צ’ילה 1962 כוסו במצלמות פילם בלבד. עידן המצלמות האלקטרוניות טרם הגיע לדרום אמריקה. שוב היה זה קולנוע “המרכז” בתל אביב שהתגייס לטובת אוהדי הכדורגל בארץ ורכש את זכויות הקרנתו של הסרט הדוקומנטרי המעניין הזה. האקסקלוסיביות הייתה היתרון הגדול שלו. שנים רבות אח”כ כשהתמניתי למנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, רכשתי את הסרטים הדוקומנטאריים החשובים האלה לארכיון הערוץ הציבורי, שסיפרו את סיפוריהם של המונדיאלים הישָנים. המצלמות האלקטרוניות של ה- BBC, ומצלמות הפילם הרבות שעקבו אחרי שחקני ברזיל במשחקי גביע העולם של אנגליה ב- 1966, חשפו והבליטו לראשונה את סוֹד ההצלחה של הבעיטה החופשית המסובבת היעילה הברזילית, שנחשבת עד היום לשיא התִּחכום ופאר היצירה במשחק הכדורגל.

ברזיל התמודדה במשחק הראשון שלה בבית המוקדם נגד נבחרת בולגריה באִצטדיון “גוּדִיסוֹן פָּארְק” בעיר לִיוֶורְפּוּל. בדקה ה- 64 הוכשל גָארִינְצָ’ה במרחק של כ-20 מטר משערו של גֵיאוֹרְג נָאיְידֶאנוֹב. גָארִינְצָ’ה עצמו התייצב ליד הכדור וסקר את גֵיאוֹרְג נָיידֶנוֹב בונה את קיר המגן שלו. בימים ההם טרם נודע כוחה של הבעיטה החופשית המסובבת. ההגנות לא שָתּוּ ליבן אליה ולא הבחינו בסכנה הטמונה בה. היא לא הצטיירה כקטלנית כפי שהייתה באמת. גֵיאוֹרֱג נָיְידֶנוֹב הציב בחומה ארבעה שחקנים שהגנו על הצד הימני של השער. הוא עצמו ניצב סמוך יותר לקורה השמאלית ועוקב בשבע עיניים אחר מהלכיו ותנועתו של גָארִינְצָ’ה. גָארִינְצָ’ה עמד שלושה מטרים מהכדור. הוא פסע שלושה צעדים קלילים וסִחרֵר את הכדור להפתעת הכל בחלק החיצוני של נעל רגל ימין שלו (מרבית בועטי הכדורים החופשיים מסחררים את הכדור באמצעות החלק הפנימי של בנעל). הכדור צבר תאוצה של 85 קמ”ש עקף את החומה, וכעבור שנייה אחת נחת ברשת הבולגרית. ברזיל צעדה עכשיו ביתרון 0:2. לשערו של גָארִינְצָ’ה קדם אירוע דומה בדקה ה- 14 של המחצית הראשונה. ההגנה הבולגרית הִרבתה לפגוע בפֶּלֶה שוּב ושוּב כדי להקהות את עוקצה של ההתקפה הברזילאית. פֶּלֶה היה עצבני מאוד ונִרגז בגלל המשחק הגַס של יריביו. הוא היה ספורטאי ג’נטלמן וקיבל את התנצלות הבולגרים אך החליט ללמד אותם לקח. הכדור הנייח ניצב על כר הדשא במרחק של 17 מטר משערו של גֵיאוֹרְג נָיְידֶנוֹב. פֶּלֶה ביצע בעצמו את הבעיטה החופשית המסובבת. בהילוך איטי Frame by Frame על שולחן עריכת הפילם ,הלוא הוא ה- Steenbeck המפורסם ששימש אותנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך שנות דוֹר), ניתן לראות כי פֶּלֶה בועט בכדור בחלק הפנימי של רגל ימין. הבעיטה שלו הייתה הרבה פחות מרשימה מזאת של גארינצ’ה, למרות זאת הכדור שלו הסתחרר בהתמדה שמאלה כשהוא עוקף את החומה הבולגרית עד שהוא חודר לשער בסמוך לקורת השער השמאלית של גיאורג נאיידֶאנוב. ניתוח הבעיטה מגלה כי הכדור של פֶּלֶה נע במהירות ממוצעת של 90 קמ”ש.

אחת האהבות הטלוויזיוניות הגדולות שלי בחטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת ההיא היה לשוב לשולחנות הפילם ומכונות ה- VTR, ולהתבונן שעות על גבי שעות במעשי האומנות של רבי האומנים האלה גָארִינְצָ’ה, פֶּלֶה, ודייגו ארמאנדו מָארָאדוֹנָה ומאוחר יותר גם של שחקנים מוכשרים אחרים. קַל לזהות בטלוויזיה את טווח מיקום הכדור במגרש ביחס לשער ולחשֵב את מהירות תנועתו (הממוצעת) המבוססת על צילום של 25 פריים בשנייה אחת. אהבתי להתעסק עם המתמטיקה הנחמדה הזאת ותהיתי כל פעם מחדש, האם השוערים ושחקני הכדורגל וגם מאמניהם , מודעים בכלל לתופעות האווירודינמיות האלה הפועלות על הכדור בעת הבעיטה החופשית המסובבת והופכות אותו לכל כך מסוכן וקטלני. כבר ב- 1966 נשאלה השאלה האם פֶּלֶה וגָארִינְצָ’ה הם גאוני הבעיטה המסובבת אוֹ שמא הצלחתם הייתה מִקרית מפני שהאָשָם נעוץ בחומה שלא התייצבה כהלכה מול פני הסכנה. התשובה לשאלה הזאת ברורה וחד משמעית. כל חומה הניצבת על פי החוק (9.15 מטרים מהכדור) ומול בועט מיומן היא פגיעה וניתנת להכנעה תהיה כמות השחקנים בתוכה אשר תהיה.

בשבת – 24 ביוני 1978 ישבתי ליד יוֹרָם אַרְבֵּל בעמדת השידור שלנו באִצטדיון “רִיבֶר פְּלֵיְיט” בבואנוס איירס. יורם ארבל נקבע על ידי לשָדֵר ישיר לירושלים  את המשחק ברזיל נגד איטליה שהתמודדו על המקום השלישי במונדיאל של ארגנטינה 1978. דן שילון יועד למשחק הגמר אליו העפילו נבחרות ארגנטינה והולנד, אך גם המשחק על מדליית הארד עורר עניין עצום בשל הנבחרות המצוינות שנטלו בו חלק. בבואנוס איירס שרר באותו יום מזג אוויר נוח, קריר במקצת, אך ללא רוח. כל אחד מ- 80000 (שמונים אֶלֶף) הצופים שנדחסו אותו אחר צהריים ביציעי האִצטדיון היפהפה לא ישכח לעולם את הדקה ה- 64 של המשחק. ברגע הזה קיבל המֵגן הברזילי נֶלִינְיוֹ את הכדור באגף ימין אלכסונית משערו של דִינוֹ זוֹף. נליניו הבלתי מכוסה התקדם קמעא לעבר השוער האיטלקי, ובהפתעה מוחלטת הֵניף את רגלו ובעט בכדור בחלק החיצון של נעלו הימנית מטווח של כ-20 מטר. הכדור המסוחרר קיבל תאוצה מדהימה. הוא שינה את מסלול תעופתו הצפוי וטס קדימה בתוואי עקום לעבר דִינוֹ זוֹף. כעבור שלושת רבעֵי השנייה נח הכדור בשיפולי הרשת מאחורי גבו של השוער. יורם ארבל הנרגש שאג למיקרופון, “ש – ע – ר  ! … א י ז ה   ש ע ר   ש ל   נֶ – לִ –י –נְ – י – וֹ…”. אִצטדיון “רִיבֶר פְּלֵייט” רעם כולו. נשמע סביבי בליל של שפות. גם שדרי הטלוויזיה האחרים שהעבירו את המשחק למאות מיליוני צופים ברחבי תבל, תפשו פתאום שהם חזוּ “בשער חייהם”. שמו של נֶלִינְיוֹ נישא בחלל האוויר. נדמה היה לי שגם הכוכב הברזילאי היה מופתע מעצמו וממהלכו המְשוּנֶה של הכדור היָרוּי שלו, אך זה לא הפריע לו לחגוג עם חבריו את אחד השערים המתוחכמים ביותר שנראו מאז ומעולם על כר הדֶשֶא. ברזיל ניצחה במשחק 1:2. כדאי לכם לשוב ולצפות במשחק הזה ולוּ בגלל השער הבלתי רגיל הזה של נֶלִינְיוֹ השמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הופעתה של ברזיל על כרי הדשא במונדיאל ארגנטינה 1978 עוררה התפעלות גדולה למרות שלא זכתה באותה שנה בגביע העולם. שוב כמו בשנים שחלפו היו לברזיל שחקנים נפלאים שהביאו בשורת כדורגל מרנינה ומרשימה. נֵלִינְיוֹ, דִירְסֵיאוֹ, רוֹבֶּרְטוֹ, אוֹסְקָר, אָמָארָאל וחבריהם הִיווּ נדבך נוסף במורשת העבר שלא הספיקה הפעם לניצחון הסופי בארגנטינה.

ביום רביעי – 21 ביוני 1978, שִידֵר דָן שִילוֹן ישיר לישראל מאִצטדיון “רִיבֶר פְּלֵייט” את המשחק האחרון בשלב השני של מונדיאל ארגנטינה 78′, בין נבחרות הולנד ואיטליה. בדקה ה- 74 של המשחק קיבל השחקן ההולנדי בעל הבעיטה החזקה אָרִי הָאן את הכדור מיוֹהָאן נֶסְקֶנְס. אָרִי הָאן התנהל עם הכדור במרחק של 32 (שלושים ושניים) מטרים משערו של דִינוֹ זוֹף . ללא כל הכנה מוקדמת סובב את הכדור והטיס אותו בכוח רב לעבר השער האיטלקי. הכדור מעשה שָטָן הסתחרר עוד ועוד ימינה עד שפגע בחלק הפנימי של קורת השער הימנית וניתז לתוך הרֶשֶת העוטפת את השער. ניתוח אלקטרוני של הבעיטה המסובבת של אָרִי הָאן מגלה כי הכדור שהה 1.20 שנייה באוויר ומהירותו הממוצעת הייתה כ- 96 קמ”ש. דִינוֹ זוֹף השוער האיטלקי המצוין אולי לא היה מוכן לקראת הבעיטה ארוכת הטווח הזאת של אָרִי הָאן אך נותר לוֹ די והותר זמן כדי להגיע לכדור. אך זוהי דרכה של הבעיטה המסובבת. מעשה תרמית ממש הוּסַט הכדור ממסלולו המחושב לנתיב חדש ובלתי צפוי. משהבחין בכך דִינוֹ זוֹף כבר היה מאוחר מידי. לא רק דִינוֹ זוֹף הופתע מהבעיטה. גם דן שילון הופתע ממנה. אפשר להבחין בזאת בטוֹן השידור שלוֹ ובתוכן הטקסט. כל השַדָּרִים באִצטדיון “רִיבֶר פְּלֵייט” תפשו בלתי מוכנים. לפתע נשמע בליל מוכר של קולות רָמִים נרגשים שבקעו מאֵזור עמדות השידור ובמשרדי התקשורת ב- IBC  בפִיגוּרוֹאָה אַלְקוֹרְטָה. אָרִי הָאן היה הסיבה לכך. הולנד ניצחה את איטליה 1:2 והעפילה למשחק הגמר.

שלושה ימים לפני כן, ביום ראשון – 18 ביוני 1978 ישב דן שילון בעמדת השידור בקורדובה ושידר ישיר את המשחק הולנד נגד מערב גרמניה אלופת העולם. אָרִי הָאן ההולנדי שיגר “כדור הסעה” ממרחק של כ- 25 מטר משערו של השוער הגרמני סֶפּ מָאיֶיר. כוח הבעיטה של אָרִי הָאן עבר בדיוק דרך מרכז הכובד של הכדור כשהוא נע במהירות גדולה לפנים ומתנודד מצד לצד ומעלה מטה בצורה בלתי מסודרת ממש כמו עלה יבש בעת נשירתו מהעץ. המצלמה הארגנטינית שהוצבה מאחורי שערו של סֶפּ מָאיֶיר קלטה את מעופו הנקי של הכדור. הוא היה יציב לחלוטין באוויר, ניתן היה לקרוא את האותיות החרוטות עליו. הכדור המבלבל והמטעה שנע במהירות של 100 קמ”ש הגיע לשערו של השוער הגרמני בפחות משנייה אחת והכניע אותו. דן שילון נפעם בצֶדֶק מהשער. המשחק הולנד – מערב גרמניה הסתיים בתיקו שתיים. בעיטת ההסעה איננה מסוכנת פחות מהבעיטה המסובבת. היא רק פחות שימושית. זהו סוג של בעיטה חזקה שבה מחוללה מצליח לדייק “ולהעביר” את כל כוח תנופת הרגל שלוֹ דרך מרכז הכובד של הכדור. בבעיטה מסובבת קיימת הפרדת כוחות. כוח אחד מאיץ את הכדור לפנים וכוח שני מסובבו. בבעיטת הסעה קיים ריכוז כוחות. כתוצאה מכך שכל כוח הבעיטה עובר דרך מרכז הכובד של הכדור, נע הכדור באוויר ללא כל סִחְרוּר. הכדור שאינו מסתובב טָס לעבר השער כשהוא “יָצִיב” לחלוטין באוויר וגורם שוּב לתופעות אווירודינמיות מעניינות. הגברת תאוּצַת הכדור איננה מאפשרת למולקולות האוויר “להסתדר” בצורה סימטרית מאחורי הכדור. התנגדות האוויר למעוף הכדור יוצרת וָואקוּם מאחורי הכדור, מין שקע של תת לחץ, שם מתחוללת זרימה מערבולית ולא סימטרית של האוויר. המערבולות מסיטות את הכדור הנע במהירות לפנים, מצד לצד ומעלה -מטה, בצורה לא סימטרית ובלתי צפויה לאורך קו ההתקדמות שלוֹ. בעיטת הסעה מוכרת שהביאה לשער הייתה גם מנת חלקו של שחקן הפועל ת”א רִיפְעָאת טוּרְק ב- 1979 במגרש ימק”א בירושלים נגד הפועל ירושלים. רִיפְעָאת טוּרְק בעל כוח עצום ברגליו ביצע בעיטה חופשית ממרחק של 40 מטר משערו של מָרְיוֹ ז’וֹכוֹבִיצְקִי. כל כוח בעיטתו עברה דרך מרכז כובדו של הכדור. נוצרה בעיטת הסעה. הכדור לא הסתובב ונשאר יָצִיב באוויר. הוא צָבַר תאוצה. רוח גבית שנשבה באִצטדיון סייעה להאיץ את מעופו לעבר שער הפועל ירושלים. הכדור טס במהירות של 130 – 125 קמ”ש לעבר המטרה. מָריוֹ ז’וֹכוֹבִיצְקִי נכנע לכדור המטעה. רבים נטו להאשים בזמנו את השוער הירושלמי שלא הצליח לעצור כדור מטווח כה גדול. אשמה בלתי מוצדקת. השוער אמור להגן על מטרה גדולה בדמות שער כדורגל שהמרחק בין עמודיו 7.32 מטרים וגובה קוֹרָתּוֹ מכַּר הדשא 2.44 מטרים. שטח של כמעט 18 מטרים רבועים. הכדור שיָרָה רִיפְעָאת טוּרְק הגיע במהירות עצומה בתוך שנייה אחת לסביבתו הקרובה של מָרְיוֹ ז’וֹכוֹבִיצִקִי. מרחק של ארבעה אולי חמישה מטרים מהשוער הירושלמי. לשועֵר נותרו כמה מאיות שנייה לזהות ולאַתֵּר את כיוונו המדויק. זה מאוחר מידַי ומעט מידַי זמן. במאי 1954 הביסה נבחרת הפלא של הונגריה “בנֶפּ-סְטָדְיוֹן” בבודפשט את נבחרת אנגליה בתוצאה 1:7. זה היה משחק גומלין בין שתי הנבחרות. חצי שנה קודם לכן בנובמבר 1953 ניצחה הונגריה את אנגליה באִצטדיון “וומבליי” במשחק רב שערים שהסתיים בתוצאה המכרעת 3:6. התוצאה חסרת התקדים במחצית כבר הייתה 1:4 להונגריה. אנגליה מעולם לא ספגה ארבעה שערים במחצית הראשונה ולא בשום מחצית. היה מדובר ניצחון סנסציוני של נבחרת ה- “Golden team” (נבחרת הזהב) של הונגריה בראשות המאמן גוסטב שבש (Gustav Sebes) והקפטן שלו פרנץ פושקש (Ferenc Puskas). היה זה הפסד הבית הראשון של הנבחרת האנגלית מאז ומעולם ו/או נכון יותר לומר תבוסה.

נבחרת הונגריה הייתה משופעת בכוכבים בעלי מוניטין, בראשם החלוצים פֶרֶנְץ פּוּשְקָש, שָאנְדוֹר קוֹצִ’יש ונָאנְדוֹר הִידֶגקוּטִי, הרץ יוֹזֵף בּוֹזִ’יק והשוער האקרובט גְיוּלָה גְרוֹשִיץ’. על מִיהאלי לָאנְטוֹש כמעט ולא שמעו. הוא היה שחקן הגנה עקשן שעשה את העבודה השחורה כדי ששורת החלוצים המוכשרת של נבחרתו תתפנה לעשות את דבר החשוב באמת. הבקעת שערים. את הנבחרת ההונגרית אימן גאון ומנהיג בשם גוּסְטָב שֶבֶּש. העוזר הראשי שלו היה גְיוּלָה מָאנְדִי יהודי – הונגרי ששיחק תקופה מסוימת בנבחרת הונגריה של שנות ה- 30 במאה שעברה. המשחק “בנֶפּ – סְטָדְיוֹן” התפתח על פי תכנון מחושב מראש כמו תסריט, והפך שוב לתבוסה אנגלית וניצחון מדהים שני של הונגריה. התסריט הנפלא ו/או אולי נכון יותר לומר יעיל, נכתב בקפידה ע”י המאמן ההונגרי גוּסְטָב שֶבֶּש. כבר בתחילת המשחק נקבעה בעיטה חופשית לזכות הונגריה מטווח של 25 מטרים משערו של השוער האנגלי מֵרִיק משימת ההבקעה הוטלה על מִיכַאִיל לָאנְטוֹש. לָאנְטוֹש השתמש בבעיטת ההסעה ושיגֵר טִיל. כעבור שנייה אחת שכן הכדור ברשת. מֵריק לא ראה את הכדור המתעתע.

טקסט תמונה : “נבחרת הזהב” ההונגרית בשנים 1954 – 1949. ההרכב הקלאסי, פרי יצירתו של גוסטב שבש. להלן הזיהוי משמאל לימין : הקפטן פרנץ פושקש (מקשר שמאלי), השוער גיולה גרושיץ’, גיולה לורנט (בלם), נאנדור הידגקוטי (חלוץ מרכזי) יוזף בוז’יק (רץ ימני – בונה המשחק), יורי זאקאריאש (רץ שמאלי), מיהאלי לאנטוש (מגן ימני), יינה בוז’אנסקי (מגן שמאלי), יורי טוֹט (קיצוני ימני), שאנדור קוצ’יש (מקשר ימני), ו- זולטאן ציבור (קיצוני שמאלי). הנבחרת הזאת ניצחה בתקופה של חמש שנים ב- 35 משחקים בינלאומיים רצופים אך כשלה דווקא בהתמודדות החשובה ביותר שלה במשחק הגמר במונדיאל של שווייץ ב- 4 ביולי  1954, בו הפסידה 2:3 למערב גרמניה. לאחר המרד ההונגרי ב- 1956 נגד ברה”מ התפרקה נבחרת הזהב הזאת ושחקניה נפוצו לכל עבר. פרנץ פושקש, שאנדור קוצ’יש, וזולטאן ציבור ערקו לספרד. (באדיבות הטלוויזיה ההונגרית, MTV).

עוד דוגמא מצוינת לבעיטת ההסעה או “בעיטת העלה היבש” הייתה של הגרמני רָיְינֶר בּוֹנְהוֹף במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות ב- 1977 בין קבוצות מינשנגלאדבאך אלופת מערב גרמניה וליוורפול אלופת אנגליה. בשלהי המחצית השנייה נפסקה בעיטה חופשית לגרמנים כ- 20 מטר משערו של ריי קלמנס. רָיְינֶר בּוֹנְהוֹף נחשב אז לאחד הבועטים המוכשרים באירופה . הוא החליט לא לסחרר את הכדור בפעם הזאת. רָיְינֶר בּוֹנְהוֹף בעט את הכדור בכוח עצום “ונעל” אותו על קו הראייה בינו לבין השוער האנגלי שהותירה החומה. לקחה לכדור שנייה אחת לחדור לשער. 6 מצלמות אלקטרוניות צילמו את המשחק והעבירו אותו בשידור ישיר באירופה. כולן היו מחוברות למכשירי הקלטה נפרדים (Isolated Cameras). ההילוכים החוזרים האיטיים של המצלמות האחוריות הראו בבירור כי הכדור של רָיְינֶר בּוֹנְהוֹף התנהג בעת מעופו באוויר “כעלה יבש”. הכדור חלף בסמוך לרֵיי קְלֶמֶנְס, אך שוער ליוורפול לא היה יכול לוֹ. מומחי הבעיטות החדשים בכדורים החופשיים המסובבים כמו האנגלי דֵייוִיד בֶּקְהָאם והברזילי רוֹנַלְדִינְיוֹ ואחרים הפכו מושא להערצה גדולה בשנות האלפיים. הטלוויזיה חשפה אותם שוב ושוב למיליארדי צופים ברחבי תבל. אף על פי כן הם אינם יכולים לגנוב את התהילה מדוֹר השחקנים הישן שאני גדלתי עליו.

אני פונה לרגע למשחק הכדורעף. אולימפיאדת טוקיו, יום שישי – 23 באוקטובר 1964. מצלמות הטלוויזיה חושפות את האווירודינאמיקה של מכות הפתיחה במשחק הכדורעף. האיש המאושר ביותר בין 100 מיליון בני יפן ביום הזה הוא אדם עניו וצנוע, אמיץ לב, עשוי ללא חַת, ובעל כוח רצון עשוי מברזל. הִירוֹפוּמִי דָאיְמָאטְסוּ. הִירוֹפוּמִי דָאיְמָאטְסוּ קבע לפני 53 שנים סטנדרטים קשוחים באימון נשים בספורט ואמות מידה בלתי מקובלות בחינוך הפרט למען המטרה הסופית – הניצחון. עד היום ההוא 23 באוקטובר 1964 הוא היה כמעט אנונימי. גם לבני עמו. אבל עכשיו בלילה של יום שישי 23 באוקטובר 1964 בהיכל הספורט המפואר של קוֹמָאזָאוָוה הפך הִירוֹפוּמִי דָאיְמָאטְסוּ לבֵּן אַל-מָוֶות. הוא הפך לגיבורה הלאומית של יפן. לפני שניות ספורות זכו נשות יפן במדליית הזהב האולימפית בכדורעף. הן הביסו את נבחרת הנשים של ברה”מ בתוצאה המכרעת המדהימה 0:3. הִירוֹפוּמִי דָאיְמָאטְסוּ הוא מאמנן של בנות יפן מזה ארבע שנים. הוא האיש שעומד מאחורי ההצלחה המדהימה של הכדורעף תוצרת ארץ השמש העולה. במשך ארבע שנים רצופות העביד את השחקניות שלו בפרך. מדליית הזהב הייתה התמורה. כל מי שנכח ב- “קוֹמָאזָאוָוה” לא ישכח את המראות של שריקת הסיום. השחקניות היפניות משתוללות משמחה צוחקות ובוכות מאושר, חבוקות האחת בזרועות חברתה, בעוד המאמן הִירוֹפוּמִי דָאיְמָאטְסוּ יושב לו בשולי המגרש, קפוא פנים, נטול רגשות ומכונס בעצמו. שמחת הניצחון פורצת לה בצורה דרמטית לאחר ארבע שנות ייסורים של אימונים מפרכים ללא ספור והמאמן יושב לו בודד בצד, תומך סנטרו בשתי ידיו וצופן את מחשבותיו כאילו אין הדבר נוגע לו. סוריאליסטי. לא מציאותי. בשניות ההן לפני כל כך הרבה שנים ב- “קוֹמָאזָאוָוה”, ידע הִירוֹפוֹמִי דָאיְמָאטְסוּ כי הֶאֶמת ניצחה. במשך שנים ארוכות, רחוק מן העין והלב יָצָק הִירוֹפוּמִי דָיְאמָאטְסוּ עם שחקניותיו דפוסים חדשים של מאמץ עליון באין ספור אימונים באולמות הכדורעף. קווי מחשבת האימון שלו הפכו ברבות השנים “לאורים ותומים” של המשחק בכל רחבי תבל. תשאלו את אריה זלינגר מאמן הכדורעף הישראלי המצליח שזכה במדליית הכסף עם נשות נבחרת הכדורעף של ארה”ב באולימפיאדת לוס אנג’לס 1984, וחזר על ההישג הזה כמאמן של נבחרת הגברים של הולנד בטורניר הכדורעף באולימפיאדת ברצלונה 1992. הוא אולי ייטיב לספר ממני על גדולתו של הירופומי דאימאטסו.

בעיטות הסיבוב וההסעה של שחקני הכדורגל סגרו מעגל מחקרי אווירודינמי מעניין שהחל להיווצר דווקא במשחקי הכדורעף בשנות ה- 60. אנשי הכדורעף היפניים יצרו מודל לחיקוי גם בעולם הכדורגל . שחקני הכדורגל גילו בעקבות המחקר היפני את צפונותיה של הבעיטה החופשית המסובבת וגם את תוצאותיה האפקטיביות של בעיטת ההסעה על כרי הדשא. הכדורעף היפני הקדים תמיד בהתפתחותו את הכדורגל האוניברסאלי – במקוריות מחשבה ובדִמיוֹן יוצר . הוא גרם לכך שבין שני משחקי ספורט כל כך שונים במהותם, נוצר מכנה משותף בתחום הנגיעה בכדור, החבטה והבעיטה בו, ודרך מעופו והתנהגותו באוויר. היפנים היו הראשונים שפיתחו מכת פתיחה בה כוח היד מתנקז למרכז הכובד של הכדור. מהירות תנועה של בין 15 ל- 17 מטרים בשנייה אחת מקנה לכדור מעוף מתעתע הדומה לדרך נשירתו של עלה יבש מהעץ. הם הוכיחו שהכדורעף מתנהג באוויר כמו “עלה יבש” הנושר מעֵץ וגם צונח לקרקע כמוהו בצורה לא מסודרת ולא סימטרית. לכן לא ניתן לקבל יותר את הכדור באצבעות. הדבר גורם לנגיעה כפולה ולא נקייה בכדור, או לשהיית הכדור פרק זמן ממושך מידי על האצבעות. עולם הכדורעף השתנה מקצה לקצה ושינה בבת אחת פַזָה. הקבלה העילית נעלמה לחלוטין מנוף המשחק ובמקומה נכנסה לשימוש הקבלה התחתית . בעיטת ההסעה או בעיטת “העָלֶה היָבֵש” היא בעיטה יוצאת דופן של כדורים חופשיים במִגרשי הכדורגל. קשה לדייק בבעיטה כזאת. ההצלחה בה היא בת מזל במידה ניכרת. ההסבר לכך פשוט. הרגל היא “מכשיר גַס” ולא מדויק לעומת היד. קשה למקד ולכוון את כל כוח הרגל למטרת נקודה אחת בשער. בעיטות הסעה נבעטות בדרך כלל בכוח רב ברגל גסה לעבר השער ששטחו 17.86 מ”ר. (המרחק בין קורות השער הוא 7.32 מ’ וגובה המשקוף 2.44 מ’). הבעיטה המסובבת היא כלי נשק הרבה יותר מדויק ולכן יעיל יותר.

הרגל מורכבת ממספר “קטעים” המחוברים ביניהם במִפרקים ומופעלים ע”י קבוצות שרירים שונות. כף הרגל עטופה בנעל מיוחדת שהיא הפונקציה האחרונה שבאה במגע עם הכדור. “יוֹתֵּר מִידַי” מִפרקים ושרירים משתתפים בפעולה הפשוטה הזאת של הלחיצה על ההֶדֶק – הבעיטה בכדור. הרגל הכבדה בהשוואה לזרוע העדינה יותר נעדרת גם מנגנון בקרה כמו אצבעות כף היד המסוגלות להשפיע על כיוון וריכוז הכוח המניע את הכדור לפנים. הבעיטה המסובבת הפכה לנחלת ההמונים. גם בישראל. די אם נזכיר חלק מהשמות שהשתמשו בה בהצלחה בקריירה שלהם כדי להראות עד כמה הייתה פופולארית ומסוכנת כאחת. אורי מלמיליאן, מרדכי שפיגלר, גיורא שפיגל, יהודה שהרבני, רן בן שמעון, יצחק “איציק” זוהר (שחקן גבוה, 1.91 מ’, בעל מסת רגל ותנופת רגל עזה שהפכו אותו לבועט בעל יכולת), אלי אוחנה, אלון חזן, היו בועטים מחוננים.

בתחילת שנת 1989 ידעתי כבר ששחקן הכדורגל האוסטרלי צָ’ארְלי יָאנְקוֹס (ממוצא יְוָונִי) שלבש את  החולצה מס’ 4 בנבחרתו הוא בועט מוכשר ומחוּנן בתחום הבעיטות החופשיות. רכשתי מחבריי ברשת הטלוויזיה האוסטרלית SBS בסידני כמה שערים שלוֹ שהובקעו בבעיטות חופשיות מסובבות. צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס התפרסם באוסטרליה כבועט הטוב ביותר ביבשת. מועד המשחק ישראל נגד אוסטרליה ביום ראשון בשבוע – 19 במרס 1989 באִצטדיון ר”ג במסגרת קדם גביע העולם קרֵב, לכֵן ביקשתי לערוך לצופי הטלוויזיה ולשחקני נבחרת ישראל הכרה עם השחקן המסוכן הזה. הבעיטות החופשיות המדויקות שלוֹ שוּדרוּ כחומר למחשבה בתוכנית “משחק השבת” במוצ”ש – 18 במרס 1989, שיוּחדה רוּבּה כְּכוּלה לקראת המשחק נגד אוסטרליה שעמד להיערך למחרת. באותו שבוע כמה ימים לפני המשחק נגד ישראל כבש צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס שער מדהים בבעיטה חופשית נַיֶיחֶת מטווח של כ- 30 מטר בהתמודדות רֵעִים של נבחרתו נגד נבחרת יוון באתונה. ההתמודדות הזאת שימשה כמשחק הכנה בדרכה של נבחרת אוסטרליה לישראל. השער הזה נשלח אלי מייד Unilateral מאתונה לירושלים ע”י ידידי נִיקוֹס קָאטְצָארוֹס מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה היוונית הציבורית ERT, וצורף לאוסף שהוקרן באותה מהדורת “משחק השבת” במוצ”ש – 18 במארס 1989. יורם ארבל הגיש את התוכנית באותו ערב והיה מודע היטב למֵידַע הוויזואלי שהשגתי עבורו מהטלוויזיה היוונית הציבורית. ציידתי אותו ואת צופי הטלוויזיה שלנו במידע הנוגע ליכולת הבעיטה החופשית של צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס.

לנבחרת ישראל היה ממי לחשוֹש, ובצדק. צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס היה בועט מחונן ברגל ימין ופיגורה כדורגל מוכּרת בישראל עֶרֶב ההתמודדות החשובה ישראל – אוסטרליה באִצטדיון ר”ג. אינני יודע אם מאמני נבחרת ישראל יעקב גרונדמן ויצחק שניאור והשחקנים צפו באותה תוכנית “משחק השבת” עֶרֶב המשחק נגד אוסטרליה והאם שתו לִבָּם לכשרון הבעיטה של צ’ארלי יאנקוס. אם צָפוּ, הם היו חייבים להיעזר בצילומי ה- Video כדי ללמוד, לנתח, לגלות את סוד כוחו של הבועט האוסטרלי, ולהתכונן. זאת הייתה חובתם. הבעיטה החופשית – מסוכנת (!) אולם הבקעת שערים באמצעותה איננה בבחינת גזירת גורל. בהחלט ניתן להתכונן לקראתה במידה ואתה מכיר את תכונות הבועט ומודע לנתונים האווירודינאמיים הפועלים על הכדור הירוי. הצבת חומה מול כדור חופשי ע”י השוער היא תורה שלימה. כלל לא בטוח שבניית חומה נדרשת בכל תנאי ומצב.

באותו יום ראשון בערב ההוא ב-19 במרס 1989, קָנוּ שני אנשים את עולמם בדקה ה- 71 של המשחק ישראל נגד אוסטרליה 1:1 באִצטדיון ר”ג : החלוץ האוסטרלי צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס ושַדָּר הספורט המוביל בטלוויזיה הישראלית הציבורית, יורם ארבל.

ניתן להתגונן מפני הבעיטה החופשית במשחק הכדורגל רק באם מכירים ומבינים את התורה המתמטית – פיזיקאלית ואת מגוון התופעות האווירודינאמיות שהיא גוררת עמה לאחר ביצועה, לאחר הבעיטה בכדור ושיוטו באוויר, ורק באם מכירים ויודעים באיזה רגל בועט אותה השחקן היריב. הצבת חומה חכמה ויעילה מול השחקן הבועט את הכדור החופשי איננה החלטה אוטומטית. שיקולי בנייתה של החומה, צריך ו/או לא צריך, חייבים להיעשות על פי נתוני מקום מנוחתו הגיאוגראפי של הכדור החופשי בטרם הבעיטה, והטווח שלו מהשער. בכל מקרה של הצבה, אל לה בשום אופן להסתיר את שדה הראייה של השוער.

זה נכון. ביום ראשון בערב ההוא של 19 במרס 1989, קָנוּ שני אנשים את עולמם בדקה ה- 71 של המשחק ישראל נגד אוסטרליה באִצטדיון ר”ג. צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס שכבש מול חומה דלילה בת ארבעה שחקנים את שערו של בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג מבעיטה חופשית מטווח של 28 מ’, ויורם ארבל ההמום מהשער בלתי מחוייב המציאוּת, ומי שנזף בטוֹן של מורה כּוֹעֵס פעמיים בשחקני נבחרת ישראל באמצעות המיקרופון שלוֹ : “זה מה שאמרתי לכם…זה מה שאמרתי לכם… ככה לא בונים חומה…ככה לא בונים חומה”. ניידת השידור הגדולה שלנו “הוֶורֶד” על שֵש מצלמותיה צילמה את ההיסטוריה הזאת, והמצלמה המובילה חשפה את כל הסיפור לפרטי פרטים. זו הייתה שעתו היפה של יורם ארבל שהצליח להגדיר בצורה כל כך מדויקת את הטעות הכל כך גסה של השוער הישראלי בוני גינזבורג וההגנה שלו. יורם ארבל לא הגה את רעיון קריסת החומה , אך היה הראשון שהיטיב לבטא אותו בשֵש עשרה מילים בשידור ישיר. זהו ההבדל . תמונות ה- Stills מתוך סרט ה- Video המקורי יסייעו להבין את אשר התרחש באותה הדקה ה- 71 ההיא ב- 19 במארס 1989.

טקסט תמונה : 19 במארס 1989. אצטדיון ר”ג. תיעוד של מצלמה מס’ 3 של ניידת השידור שלנו, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר את המשחק ישראל – אוסטרליה 1:1 במסגרת הבית האוקייני בקדם גביע העולם של איטליה 1990. זוהי הדקה ה- 71 במשחק קדם גביע העולם בכדורגל ישראל – אוסטרליה, וזהו הבועט האוסטרלי צ’ארלי יאנקוס ש- מכין את הכדור לבעיטה החופשית שלו. בוני גינזבורג (מוסתר ע”י החומה) מחיש שחקן רביעי לקיר המגן שלו. השוער הישראלי לא חש בסכנה הצפויה והעמיד את החומה שלוֹ בצורה שלומיאלית. דוד פיזנטי, משה סיני, ניר קלינגר, ואפרים דווידי מקשיבים להוראת השוער בוני גינזבורג, היכן וכיצד יש להתייצב מול הבועט צ’ארלי יאנקוס. (באדיבות ערוץ 1. מתוך סרט ה- Video המקורי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : 19 במארס 1989. אצטדיון ר”ג. תיעוד של מצלמה מס’ 3 של ניידת השידור. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר את המשחק ישראל – אוסטרליה 1:1 במסגרת הבית האוקייני בקדם גביע העולם של איטליה 1990. הדקה ה- 71 במשחק קדם גביע העולם בכדורגל ישראל נגד אוסטרליה. האוסטרלים זוכים בבעיטה חופשית ממרחק של כ- 28 מטר מהשער הישראלי. השוער בוני גינזבורג המוסתר ע”י ארבעת שחקני החומה השגויה שהציב, חושף בצורה מוגזמת את צִדוֹ הימני של השער הישראלי (מנקודת מבטו של הבועט האוסטרלי צ’ארלי יאנקוס). השחקנים הישראליים מימין לשמאל דוד פיזנטי, משה סיני, ניר קלינגר, ו- אפרים דווידי מקבלים הוראות שגויות מהשוער בוני גינזבורג ומציבים חומה לא יעילה מול צ’ארלי יאנקוס. (באדיבות ערוץ 1. מתוך סרט ה- Video המקורי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : 19 במארס 1989. אצטדיון ר”ג. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר את המשחק ישראל – אוסטרליה 1:1 במסגרת הבית האוקייני בקדם גביע העולם של איטליה 1990.הדקה ה- 71 במשחק קדם גביע העולם בכדורגל ישראל – אוסטרליה. תיעוד של מצלמה מס’ 3 של ניידת השידור שלנו, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. החומה הישראלית מפקירה את הצד הימני של השער (מנקודת מבטו של צ’ארלי יאנקוס). השוער הישראלי בוני גינזבורג שומר על הקורה השמאלית (מנקודת מבטו של הבועט צ’ארלי יאנקוס) מוסתר על ידי החומה שבנה. השוער הישראלי איננו מבין ולא יודע כי צ’ארלי יאנקוס הבועט ברגל ימין יכול לסחרר את הכדור רק בכיוון הקורה הימנית (מנקודת מבטו של הבועט) ולעולם לא לעבר השמאלית (מנקודת מבטו של הבועט). איוולת שעלתה בשער חובה לנבחרת ישראל אך הולידה את אחד הסלוגנים הנודעים בספורט הישראלי לדורותיו של שדר הטלוויזיה יורם ארבל, “…ככה לא בונים חומה…”. (באדיבות ערוץ 1. מתוך סרט ה- Video המקורי. ארכיון יואש אלרואי).

ניתוח יסודי של הבעיטה החופשית המפורסמת ברגלו הימנית של צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס מדגיש בצורה ברורה כי את האשמה בכיבוש השער אין לחפש בחומה השברירית שהתייצבה מול הבועט האוסטרלי אלא במקום שבו היא מוקמה באמת. האשמה חבויה בשוער בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג שהציב את החומה כפי שהציב וחִילֵק הוראות שגויות לארבעת שחקניה, דָוִד פִּיזָנְטִי, משֶה סִינַי, נִיר קְלִינְגֶר, ואֶפְרָיִם דָוִוידִי, על איזה צד של שערו עליה לגוֹנֵן. בשלב מסוים נטש דוד פיזנטי את החומה, והשוער בוני גינזבורג מיהר לתגבר אותה ביהודה עמר . אשמת הבקעת השער הישראלי מוטלת על בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג בלבד מפני שלא ידע באיזה רגל בועט צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס את בעיטותיו החופשיות (בועט ברגל ימין בלבד), ולכֵן טעה והציב את החומה במקום לא נכון . לצָ’ארְלִי יָאנְקוֹס כבועט ברגל ימין הייתה רק אפשרות אחת. ברירת מחדל יחידה. לכַוֵון ולירוֹת את הכדור לעבר הקורה הימנית הקרובה מנקודת מבטו (או השמאלית מנקודת מבטו של בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג). אם ידע בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג כי צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס בועט ברגל ימין הרי שאשמתו כפולה. בדיעבד ברור כי למרות הצבת החומה מול צ’ארלי יאנקוס הרי ש- שערו של השוֹעֵר הישראלי בוני גינזבורג נותר חשוף ולא מוגן.

הצבת החומה נגד בעיטה חופשית של כדור נייח היא כמעין משחק מוחות בין השוער לבועט . תִכנון הצבת החומה נועד להקשות על הבועט בתנאי שהשוער יודע את כיוון הבעיטה . אִילוּ בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג שוער נבחרת ישראל וגם מאמניו יעקב גרונדמן המנוח ויצחק שניאור חוננו בטיפ-טיפת אינפורמציה מוקדמת הנוגעת לחוקי הפיזיקה והאווירודינמיקה המסבירים והמנתחים את התנהגות מעוף הכדור באוויר וגם הבנה בסיסית באנטומיה של פעולת מִפרק כף הרגל של האדם, הם היו יכולים לצפות כראוי מראש את מסלול מעוף הכדור ולמנוע את הבקעת שערה של נבחרת ישראל. תופעת “צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס” שודרה כאמור עֶרֶב המשחק ישראל – אוסטרליה בתוכנית “משחק השבת” – במוצ”ש 18 במארס 1989. אינני יודע אם השוער ומאמניו צפו ב- “משחק השבת” באותו ערב. על כל פנים נותר להם מספיק זמן כדי לעקוב וללמוד את בעיטותיו החופשיות של הבועט האוסטרלי המחונן שהוצגו עֶרֶב קודם לכן בפרוטרוט, פחות מ- 24 שעות לפני המשחק, כדי להיערך לקראת הסכנה בהתאם. הייתה להם הזדמנות בלתי חוזרת לאסוף מֵידַע מוקדם על צָ’ארְלי יָאנְקוֹס באמצעות סרטי ה- Video שעמדו לרשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היה להם מספיק זמן לנתח את כישוריו של הבועט האוסטרלי על מנת לצפות מראש את כיוון מעוף הכדור שלוֹ, ולהתכונן לקראת ביצוע הבעיטה ברצינות כשיידרשו לכך. הם לא עשו זאת. אולי מפני שלא העלו בדעתם שהם יכולים להיעזר בידע הקונקרטי שלי בתחום הזה של “האווירודינאמיקה של הבעיטה החופשית המסובבת” ובמודיעין שיכולים לספק להם צילומי הטלוויזיה שהבאתי למסך. ו- אולי מפני שבאמת לא היה להם את היכולת והידע לחשוב שבכלל ניתן להשתמש בכלים המתמטיים – פיזיקאליים האלה , הדוחפים את האדם לחקור ולהבין את התופעות הקורות סביבו, גם אלה הקשורות לספורט ולכדורגל. ניתוח אווירודינאמי של מעוף הכדור המסובב בבעיטות חופשיות במשחק הכדורגל הוא תחום חשוב אך בלתי ידוע ולא נחקר כלל בשורות נבחרת ישראל. לא ע”י המאמנים וגם לא ע”י השחקנים. הם משאירים את התוצאות ליד המקרה. צריך לקבוע בצער ששני המאמנים וגם שוער הנבחרת לא הכינו את שיעורי הבית שלהם. ולא חשוב מאיזה סיבה. בסופו של דבר החומה שלהם קרסה ללא תנאי.

טקסט תמונה :  19 במארס 1989. אצטדיון ר”ג. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר את המשחק ישראל – אוסטרליה 1:1 במסגרת הבית האוקייני בקדם גביע העולם של איטליה 1990. הדקה ה- 71 במשחק קדם גביע העולם בכדורגל ישראל – אוסטרליה. תיעוד של מצלמה מס’ 1 של ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שחקן אוסטרלי מצטרף כפיתיון לצידה הימני של חומה הישראלית. בתמונת ה- Long Shot זאת אפשר לראות בבירור כי השוער בוני גינזבורג ניצב קרוב הרבה יותר לקורה השמאלית ומפקיר את הימנית. הוא מאמין בתום לב אך בטיפשות גמורה כי החומה שהציב מגוננת על צִדו הימני של השער שלו. הוא איננו קורא נכון את מפת הקרב ועתיד לשלם על כך ביוקר רב בתוך שניות ספורות. דוד פיזנטי נוטש את החומה הלא יעילה. המגן יהודה עמר מצטרף אליה. אך ללא הועיל. (באדיבות ערוץ 1. מתוך סרט ה- Video המקורי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : 19 במארס 1989. אצטדיון ר”ג. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר את המשחק ישראל – אוסטרליה 1:1 במסגרת הבית האוקייני בקדם גביע העולם של איטליה 1990. הדקה ה- 71 במשחק קדם גביע העולם בכדורגל ישראל – אוסטרליה. תיעוד של מצלמה מס’ 5 של ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. צמד מאמני נבחרת ישראל יעקב גרונדמן ז”ל (כורע משמאל) ויצחק שניאור ז”ל (עומד) מתבוננים בקרב המוחות שמתנהל בין בוני גינזבורג וצ’ארלי יאנקוס מבלי להתערב בו ומבלי להשפיע עליו. גם הם לא הכירו את תכונות מעוף הכדור של צ’ארלי יאנקוס, לא למדו את בעיטותיו, ולא קראו נכון את מפת הקרב. (באדיבות ערוץ 1. מתוך סרט ה- Video המקורי. ארכיון יואש אלרואי).

עסקתי בתופעות האווירודינמיות של הבעיטה החופשית המסובבת במשחק הכדורגל שנים רבות. זאת לא תורה כל כך מורכבת. אני יכול לקבוע ללא היסוס כי ב- % 95 מהמקרים ניתן לצפות מראש את כיוון הבעיטה ומסלול תנועת הכדור. צריך לומר כאן בריש גלי שצילומי הטלוויזיה מוכיחים כל פעם מחדש כי לא תמיד נדרשת הצבת חומה מול כל בעיטה חופשית באשר היא. לעיתים קרובות החומה רק מפריעה ומסתירה את שדה הראייה ל- שוער. אך הוא שלעיתים רבות הוא כלל אינו זקוק לה, דווקא הוא מציב אותה כאוטומט מבלי לחשוב. הוא איננו חושב מפני שכך אילפו אותו. כך הרגילו אותו. חומה כזאת ו/או אחרת, יעילה ו/או מחוררת, בונים בכל מקרה ומקרה ללא כל שיקול מפרה ומחשבה הגיונית. ובכן, הבעיטה המסובבת הקטלנית מציגה את מרבית שחקני ההגנה ושוערם וגם הרבה מאוד את המאמנים שלהם באור עגום. מצאתי מעט מאוד מאמני כדורגל שהתעניינו בתופעת “הבעיטה החופשית”, הקדישו זמן מחשבה להבין אותה, וחיפשו פתרונות יצירתיים איך לבלום אותה וכיצד להתגונן מפניה. קפטן נבחרת אנגליה בילי רייט שַח לי באוקטובר 1975בלונדון (בעת שיחה ארוכה בינינו ב- Workshop טלוויזיוני שערכו ה- BBC ו- ITV בבירה האנגלית בימים ההם לפני 43 שנים), והצהיר בפניי כלהלן :  “משחק הכדורגל הוא אומנם פשוט אך נועד לאנשים חושבים”, והוסיף, “…והם לא רָבִּים על כָּר הַדֶשֶא…” (השיחה שלי עמו לפני 43 שנים נסבה אודות שתי התבוסות שספגה אנגליה מנבחרת הונגריה, 6:3 ב- 25 בנובמבר 1953 באצטדיון “וומבליי” בלונדון, ו- 7:1 במשחק הגומלין ב- 23 במאי 1954). הבעיטה החופשית ההיא של צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס לפני עשרים ותשע שנים ביום ראשון – 19 במארס 1989 באצטדיון ר”ג במשחק ישראל – אוסטרליה 1:1, הטילה אור נוגה על שוער נבחרת ישראל בוני גינזבורג ועל צמד מאמניו יצחק שניאור ז”ל ויעקב גרונדמן ז”ל. בעיטה חופשית מטווחים שבין 16 מ’ ל- 30 מ’ עשויה להיות כלי נשק קטלני. לא כל שכן אם השחקן הבועט אותה בחוזקה מסובב גם את הכדור. צריך להתכונן לקראתה כיאות. צֶמֶד המאמנים הישראלי יעקב גרונדמן ויצחק שניאור היה מתוח מאוד לקראת הבעיטה החופשית של צָ’ארְלִי יָאנִקוֹס. אפשר לראות את זה בבירור בסרט ה- Video של המשחק. יענקל’ה גְרוּנדמַן צָפָה בהתארגנות החומה כשהוא כורע. יצחק שניאור השקיף מאחוריו בעמידה על משחק המוחות בין הבועט לשוער. שניהם התבוננו בנעשה במגרש בדריכות אך שתקו ולא התערבו. הם הותירו את בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג להתמודד לבדו עם הבעיות הסבוכות של האווירודינמיקה של הכדור החופשי שבעוד רגע קט צ’ארלי יאנקוס ישגר אותו לכיוונו בעוצמה רבה. יעקב גרונדמן ויצחק שניאור לא סייעו לבוני גינזבורג לפתור את התלבטויותיו הנוגעות למיקום הצבת החומה והנוגעות למיקום שלו עצמו בשער, המתייחסות לשאלת מיקומו הגיאוגראפי של הכדור ש- נַח על כַּר הדֶשֶא במרחק של 28 מ’ מהשער הישראלי ביחס לשער הישראלי, כאילו הבעיטה החופשית של צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס היא מעשה שבשגרה. שני המאמנים הלאומיים האלה לא הבינו דבר במתמטיקה הפיזיקאלית של תנועת הכדור החופשי באוויר ולא ידעו כי צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס רב אמן בעיטות חופשיות נייחות בועט תמיד רק ברגל ימין שלו, ולכן שתקו. הם לא הכינו את השוער הישראלי למצב הקונקרטי זה של בעיטה חופשית ישירה מטווח של כ- 28 מטר באגף ימין. גם בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג איש בּוּר בתחום שלא הבין כלום בענף המתמטיקה הפיזיקאלית של האווירודינמיקה של הבעיטה החופשית במשחק הכדורגל, עשה את כל השגיאות האפשריות במשך זמן כה קצר. הוא מיקם את עצמו ואת החומה שלו מול צ’ארלי יאנקוס והכדור שלו במקומות הלא נכונים ושילם את המחיר. זאת הייתה כרוניקה של טעויות ידועה מראש. אין מילים אחרות לתאר את המקרה המצער הזה שהעלה את שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל לגְדוּלָה. שדרני הספורט הם במידה רבה ברי מזל. הם נבנים לא רק מהצלחתם של הספורטאים מושאי השידור שלהם אלא גם מכישלונם. חוק ברזל : אנשים בּוּרִים וטיפשים נעדרי יֶדָע תמיד משלמים את המחיר במעמדים שנשגבים מבינתם, בעוד שדרני הטלוויזיה קוצרים את התהילה.

אנוכי עוזב לרגע את בוני גינזבורג התם ועורך הפסקה מטודית לטובתו של יורם ארבל אחד מגדולי שדרני הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים. 

יורם ארבל לא היה עיתונאי, אפילו לא עיתונאי בגרוש, אולם שַדָּר עַל ונָבוֹן מאוד בטלוויזיה בעל כושר ניסוח מעולה, מיטבי, תמציתי, וחסכוני בעת התרחשויות שנויות במחלוקת ב- שידורים ישירים של משחקי כדורגל. יורם ארבל נבנה ב- 19 במארס 1989 באצטדיון ר”ג מכישלונו המוחלט והקולוסאלי של השוער הלאומי בוני גינזבורג וחומתו מול הבועט האוסטרלי צ’ארלי יאנקוס כשזעק אז את זעקתו הכפולה למיקרופון בשידור ישיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, לאחר שהכדור החופשי עבר את הדרך של 28 מ’ בתוך שנייה אחת וחצה את קו השער הישראלי, “ככה לא בונים חומה, ככה לו בונים חומה…זה מה שאמרתי לכם, זה מה שאמרתי לכם…”. זאת הייתה הפעם השנייה בה הוא קוצר תהילה טלוויזיונית פופולארית רחבת ממדים על חשבון ספורטאי כושל ברמה לאומית בדמותו של בוני גינזבורג. ב- 22 ביוני 1986 התרומם יורם ארבל לראשונה לגדולה טלוויזיונית בינלאומית  באצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי במונדיאל מכסיקו 86′ על חשבון שופט הכדורגל הטוניסאי עלי בנאסר במשחק ארגנטינה – אנגליה 1:2. זה קרה בעת שידור ישיר שלנו בדקה ה- 51 של משחק 1/4 הגמר בטורניר בין ארגנטינה לאנגליהבו הכניע קפטן נבחרת ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה ב- ידו השמאלית את שוער נבחרת אנגליה פיטר שילטון (Peter Shilton) מבלי ששופט המשחק יעניש את העבריין. השופט עלי בנאסר (Ali Bennacer) אישר ממקום תצפיתו על כר הדשא את השער של דייגו ארמאנדו מאראדונה למרות שהבקיע אותו בידו משום שסבר כי הוא כבש אותו בנגיחה חוקית למהדרין. עוד בטרם הסתיים ה- Replay (הילוך חוזר) השלישי של קבוצת הטלוויזיה של TeleMexico חרץ יורם ארבל את דינו של דייגו ארמאנדו אראדונה (Diego Armando Maradona) בתריסר מילים בלבד : “לא יכול להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן”, פסק, והפך את הקפטן הארגנטיני לעבריין ורמאי. יורם ארבל עשה זאת בשידור ישיר ו- היה ראוי לפרס פוליצר בעוד השופט הטוניסאי עלי בנאסר נשלח למחרת הביתה בגין שגיאת השיפוט האיומה ההיא שלו שהעניקה לארגנטינה יתרון 0:1 בחינם.

הניסוח אודות דייגו ארמאנדו מאראדונה ב- 1986 נבנה על קרקע בתולית. הקביעה ב- 1989 אודות חוֹמָה כושלת נאמרה על קרקע חרושה.

טקסט תמונה : יום ראשון – 22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. זהוה אצטדיון ה- “אצטקה / AZTECA” במכסיקו סיטי. השַדָּר יורם ארבל ועוזרת ההפקה המצוינת והיעילה שלי שמחה שטרית יושבים בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון משהו בסביבות עֶשֶר בבוקר שעון מכסיקו, כשעתיים לפני תחילת המשחק ארגנטינה – אנגליה שנקבע להיערך ב- צהריי היום ב- 12.00 שעון מכסיקו (הקביל אז בקיץ 1986 ל- 20.00 שעון אירופה, ו- 21.00 שעון ישראל). התצלום מתעד את יורם ארבל נינוח בעמדת השידור המאובזרת והנוחה שלנו באצטדיון “האצטקה” בעלת תצפית טובה מאוד על הנעשה בכר הדשא בטרם הגה את הסלוגן ההוא הבלתי נשכח שלו : “לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

maradona 1

טקסט תמונה (1) : מונדיאל מכסיקו 1986. יום ראשון – 22 ביוני 1986. באצטדיון ה- “AZTECA” במכסיקו סיטי נערך משחק רבע הגמר המסקרן ארגנטינה – אנגליה 1:2. 150 רשתות טלוויזיה ורדיו לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעבירות את ההתמודדות בשידור ישיר. צילום היסטורי ראשון : זוהי הדקה ה- 51 במשחק ארגנטינה – אנגליה. 15 המצלמות של קבוצת הטלוויזיה TELEMEXICO (ה- Host broadcaster הבינלאומי) ו- שלושה הילוכים חוזרים מטעמה, מוכיחים כי דייגו ארמאנדו מאראדונה קפטן ארגנטינה מכניע את השוער האנגלי פיטר שילטון בידו ומעלה את נבחרתו ליתרון 0:1. ה- FIFA סירבה להפוך את מצלמות הטלוויזיה המכסיקניות ל- “מצלמות שופטות” כדי להשתמש בתיעוד שלהן כעדות מסייעת לשופטי המשחקים ברגעי מחלוקת קרדינאליים. (באדיבות קבוצת TELEMEXICOׂ).

maradona 1

טקסט תמונה (2) : יום ראשון בשבוע – 22 ביוני 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. אצטדיון “האצטקה”. משחק רבע הגמר בו מנצחת ארגנטינה את אנגליה 1:2. חטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעבירה את המשחק בשידור ישיר. תיעוד היסטורי שני : זהו השער הראשון שמבקיע בידו קפטן נבחרת ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה בן 26 (Diego Armando Maradona) בדקה ה- 51 של ההתמודדות ומעניק לארגנטינה יתרון ראשוני של 0:1. העבריין דייגו ארמאנדו מאראדונה נראה ב- Frame הצילום הזה מכניע בידו ולא בראשו את השוער האנגלי פיטר שילטון (Peter Shilton) ואת שופט המשחק הטוניסאי עלי בנאסר, אולם לא את 15 המצלמות של TeleMexico, וגם לא את השדר שלנו יורם ארבל. בתום ה- Replay השלישי של ניידת השידור המכסיקנית הגה אז יורם ארבל את הסלוגן הנפלא שלו בן 12 מילים בלבד, “…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…”, והפך את מאראדונה לעבריין. יורם ארבל והפרשן שלו מרדכי שפיגלר ישבו בעמדת השידור שלנו באצטדיון ה- Azteca במכסיקו סיטי ומשם העבירו בשידור ישיר את ההתרחשויות ומהלך המשחק לאולפנים שלנו בירושלים. אנוכי ניהלתי וערכתי את השידור הישיר ההוא מהמפקדה שלי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים ב- IBC במכסיקו סיטי. כשיורם ארבל סיים להגות את האמירה הווירטואוזית ההיא בת תריסר המילים ההן, לחצתי על ה- Talk back המותקן על יחידת ה- 4W שלי במשרד ההפקה שלי ב- IBC במכסיקו סיטי, ואמרתי לו מילה אחת בלבד : “בראבו” (!). הוא היה ראוי לכך. היה מדובר בטקסט טלוויזיוני חסכוני מאוד, נבון ביותר, ומדויק ב- % 100 שנאמר בשידור ישיר (!). (התמונה הוענקה לי באדיבות קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית,  TeleMexico 1986).

yoash 9

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. ה- IBC במכסיקו סיטי בחודשים מאי ויוני של שנת 1986. זוהי עמדת הפיקוד, העריכה, והשליטה שלי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC במכסיקו סיטי. כשיורם ארבל סיים להגות את האמירה הווירטואוזית ההיא בת תריסר המילים ההן, לחצתי על ה- Talk back המותקן על יחידת ה- 4W שלי במשרד ההפקה שלי ב- IBC במכסיקו סיטי, ואמרתי לו מילה אחת בלבד : “בראבו” (!). הוא היה ראוי לכך. היה מדובר בטקסט טלוויזיוני חסכוני מאוד, נבון ביותר, ומדויק ב- % 100 שנאמר בשידור ישיר (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 8 טקסט תמונה : לקראת מונדיאל מכסיקו 1986. מכסיקו סיטי. ה- WBM ה- 1. אנוכי יחדיו עם גב’ סִילְבִיָה גָארְסִיָיה (Sylvia Garcia) היפה מנכ”לית כוח אדם יעילה, אדיבה, וחרוצה בקבוצת הטלוויזיה הגדולה של המארחת 86′ TELEMEXICO. קבוצת הטלוויזיה הזאת הורכבה אד הוק מ- ציוותי הטלוויזיה של “Channel 13” הציבורי של מכסיקו ומהרשת של הטלוויזיה המכסיקנית המסחרית ששמה היה “TELEVISA”. (תיעוד וצילום 86′ TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yoash 7

טקסט תמונה : מאי – יוני 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) הממוקם במכסיקו סיטי. אנוכי יחדיו עם עוזרת ההפקה היעילה, החרוצה, והמצטיינת שלי גב’ שמחה שטרית. היא הייתה עוזרת הפקה נפלאה. התמונה צולמה במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

arbek barkai 1981

טקסט תמונה : 28 ו- 29 בינואר 1981. בריסל – בלגיה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 37 שנים. איזה שידור Off tube ואיזה נעליים. זוהי עמדת השידור שלנו במגרשה של קבוצת הכדורסל הבלגית “רויאל 4” ב- בריסל בטרם השידור הישיר של שני המשחקים מכבי ת”א – צסק”א מוסקבה במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בשנה ההיא של 1981. להלן זיהוי : יושב מימין, השדר יורם ארבל (ממושקף). יושב משמאל, המפיק אמנון ברקאי חובש Headset ומחזיק מיקרופון. אמנון ברקאי משוחח עמי שיחות תיאום עם מפקדת השידור שלי בירושלים על קו ה- 4W בטרם שריקת הפתיחה. עמדת השידור שלנו בבריסל הייתה מאובזרת גם בטלפון חיוג בינלאומי כ- Back up חקו השידור ה- 4W. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yoash 1

טקסט תמונה : 8 בנובמבר 1984. הימים ההם – העידן ההוא לפני 34 שנים. זוהי עמדת השידור שלנו באולם הכדורסל של קיבוץ כפר גלעדי. איזה שידור Off tube ואיזה נעליים. זיהוי הנוכחים בתמונה הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, השדר יורם ארבל, המפיק יוסי לנדאו, הצלם התחתון שלמה גרשנגורן – ספיטירקי, והצלם המוביל טדי למברג (למעלה). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 8

טקסט תמונה : חורף 1983. עמדת השידור שלנו באולם הכדורסל של מכבי ר”ג בכפר המכבייה ברמת גן. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים. איזה שידור Off tube ואיזה נעליים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, עוזר השדר גיורא צור, השדר המוביל יורם ארבל, והשדר המתלמד אורי לוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 5

טקסט תמונה : חורף 1985. הימים ההם לפני 33 שנות דוֹר. עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו. איזה שידור Off tube ואיזה נעליים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יורם ארבל, אנוכי, וה- Floor Manager דני גור אריה ז”ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי שָב לבוני גינזבורג ולצ’ארלי יאנקוס של 19 בחודש מארס של שנת 1989.

צריך לקרוא בזהירות את הטקסט הבא המבהיר את מהלכי ניצחונו של צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס כבועט על בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג השוער, כדי לא להתבלבל בכיווני המשחק. אוסטרליה תקפה את השער הדרומי באצטדיון ר”ג. פוטנציאל כיוון הבעיטה של צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס הבועט רק ברגל ימין היה ידוע. הוא יכול היה לעקוף את החוֹמָה מצִדה הימני בלבד מנקודת מבטו כבועט על מנת לסוֹבֵב את הכדור לעבר העמוד הימני מנקודת מבטו (או מצִדָה השמאלי מנקודת מבטו של השוער בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג). אופציה אווירודינאמית אחרת להטיס את הכדור לעבר עמוד השער השני של ישראל, השמאלי של צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס והימני של בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג לא הייתה קיימת כלל. נראה כי בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג פעל כאוטומט. אנוכי משתדל לומר זאת בזהירות מירבית. נדמה כי הוא התעלם מיחסי המיקום הגיאוגרפי שבין הכדור הנייח לשער, ומרֶגֶל הבעיטה הימנית של השחקן האוסטרלי. בכך טעה פעמיים. הוא מִיקֵם את החוֹמָה בת שלושה שחקנים ואח”כ האיץ לשם שחקן רביעי מבלי לבדוק אם היא נדרשת כלל במקרה הזה. ראו שהייתה שם תחלופה. שחקנים באו אל החומה ויצאו ממנה. משהחליט בוני גינזבורג בחיוב כי החומה דרושה לו הוא ביצע את מלאכת העמדתה ברשלנות גמורה ובצורה טיפשית במקום הלא ראוי לה. כנראה שכך לימדו אותו באימונים. מטרת החומה הלא יעילה כפי שהתברר בדיעבד, הוצבה על פי שיקול דעתו הבלעדי כדי להגן על הקורה השמאלית שלוֹ מנקודת מבטו כשוער, בשעה שהוא עצמו בחר להתייצב קרוב יותר לקורה הימנית שלוֹ (מנקודת מבטו כשוֹעֵר). זאת הייתה כאמור טעות גורלית. לא היה צֵל של סיכוי שצָ’ארְלִי יָאנְקוֹס רָב האוֹמן האוסטרלי (הבועט ברגל ימין), יסחרר את הכדור לעבר קורתו הימנית של השוער הישראלי. זאת פשוט אופציה מטופשת ולמעשה בלתי אפשרית. עובדת היותו בועט את הבעיטות החופשיות רק ברגל ימין היא קרדינאלית וחשובה ביותר לניתוח כיבוש השער. השדר יורם ארבל חש שמשהו לא בסדר בניין החומה והתריע על כך בעת השידור הישיר בטרם פסק וגזר צ’ארלס יאנקוס את גזר דינו.

טקסט תמונה :  19 במארס 1989 . אצטדיון ר”ג. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר את המשחק ישראל – אוסטרליה 1:1 במסגרת הבית האוקייני בקדם גביע העולם של איטליה 1990. הדקה ה- 71 במשחק קדם גביע העולם בכדורגל ישראל – אוסטרליה. תיעוד של מצלמה מס’ 1 (Leading Camera) של ניידת השידור של הטלוויזיה, שנייה אחת לפני הבעיטה. צ’ארלי יאנקוס מזהה את חולשת החומה. בוני גינזבורג ניצב ליד הקורה השמאלית (מנקודת מבטו של צ’ארלי יאנקוס והקורה הימנית מנקודת מבטו הוא). בוני גינזבורג לא מבחין בשגיאתו הוא מעדיף לשמור על הקורה השמאלית (מנקודת מבטו של צ’ארלי יאנקוס – והימנית מנקודת מבטו שלו) כשהסכנה האמיתית אורבת דווקא לקורה הימנית (מנקודת מבטו של צ’ארלי יאנקוס). צ’ארלי יאנקוס יכול לסחרר את הכדור רק בכיוון הקורה הימנית. (באדיבות ערוץ 1. מתוך סרט ה- Video המקורי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : 19 במארס 1989. אצטדיון ר”ג. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר את המשחק ישראל – אוסטרליה 1:1 במסגרת הבית האוקייני בקדם גביע העולם של איטליה 1990. הדקה ה- 71 במשחק קדם גביע העולם בכדורגל ישראל – אוסטרליה. תיעוד של מצלמה מס’ 1 של ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רגע הבעיטה. הכדור מסתחרר ומתחיל לנוע לפנים. הוא צובר תאוצה של 100 ק”מ בשעה. בתוך שנייה אחת הוא יגיע למטרתו – אך השוער בוני גינזבורג לא יהיה שם. (באדיבות ערוץ 1. מתוך סרט ה- Video המקורי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : 19 במארס 1989 . אצטדיון ר”ג. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר את המשחק ישראל – אוסטרליה 1:1 במסגרת הבית האוקייני בקדם גביע העולם של איטליה 1990. הדקה ה- 71 במשחק קדם גביע העולם בכדורגל ישראל – אוסטרליה. תיעוד של מצלמה מס’ 1 של ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חצי שנייה לאחר הבעיטה. הכדור נע במהירות ממוצעת של 100 קמ”ש לעבר השער הישראלי. בוני גינזבורג מבחין באיחור רב בסכנה וחש מאוחר מידי לעבר הקורה הימנית (מנקודת מבטו של צ’ארלי יאנקוס. הקורה השמאלית מנקודת מבטו של בוני גינזבורג). (באדיבות ערוץ 1. מתוך סרט ה- Video המקורי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : 19 במארס 1989. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר את המשחק ישראל – אוסטרליה 1:1 במסגרת הבית האוקייני בקדם גביע העולם של איטליה 1990. הדקה ה- 71 במשחק קדם גביע העולם בכדורגל בין נבחרות ישראל ואוסטרליה. אצטדיון ר”ג. תיעוד של מצלמה מס’ 1 של ניידת השידור של הטלוויזיה. שנייה אחת לאחר הבעיטה. הכדור חוצה את הקורה הימנית. בוני גינזבורג חסר אונים. צ’ארלי יאנקוס הופך לגיבור אוסטרלי ויורם ארבל ליקיר האומה עם הסלוגן הווירטואוזי שלו בטלוויזיה, “ככה לא בונים חומה…”. (באדיבות ערוץ 1. מתוך סרט ה- Video המקורי. ארכיון יואש אלרואי).

מאמני הנבחרת ניצבו מהצד ולא התערבו. בכך היו שותפים באחריות לכישלון. צָ’ארלי יָאנְקוֹס הבחין בשגיאה של השוער בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג, אִיפֵּס את הרגל, וגָבָה את המחיר בהתאם. הוא בעט בחלק הפנימי של כף רגל ימין שלו, ובתנועת קרסול מבחוץ פנימה סובב את הכדור שעקף את קיר השחקנים מימין והֵאיץ אותו לפינה השמאלית של בוני גינזבורג (והימנית שלו כבועט). כעבור שנייה פילח הכדור את הקורה השמאלית ונָשָק לרֶשֶת השער לאחר שעבר את מסלול 28 המטרים במהירות ממוצעת של כ- 100 אולי 101 קמ”ש. בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג שוער נבחרת ישראל לא התמצא במפת המרחב ולא קרא נכון את מיקום הצבת החומה ושילם מייד מחיר יקר. משהבחין בטעותו ניסה לתקֵן ואַץ לכיוון הכדור הירוי ממקומו המרוחק אך היה זה מאוחר מידַי. הכדור שנע במהירות של 100 קמ”ש הקדים אותו. אילו יורם ארבל היה משָדֵר למיקרופון, “בוני גינזבורג, ככה לא עומדים בשער…וככה לא בונים חומה”, היה קוֹלֵע בּוּל. אך השַדָּר שגם הוא לא הבין דבר באווירודינאמיקה והמתמטיקה של הכדור המסובב, בחר להאשים בטַעוּת את ארבעת שחקני החוֹמָה ולא את שוערה. הסלוגן, “…זה מה שאמרתי לכם, ככה לא בונים חומה…”, הצליח וקנה לו אחיזה כה איתנה בהיסטוריית הטלוויזיה שלנו. הָבָה נניח למילים האמורות לעֵיל כמות שהן כדי לא לקַלְקֵל את האגדה. לא ברור בהתבטאות המרשימה והכוללנית של השַדָּר “ככה לא בונים חומה”, אל מי מופנית הטענה. האשמה כמובן אינה בחומה אלא במי שבנה אותה. ארבעת שחקני החומה ההיא עמדו היכן שעמדו מפני שזה היה המקום שהשוער הישראלי הכושל בוני גינזבורג הועיד להם. שָם הוא רצה שהקיר יעמוד.

המקדם האלסטי של הכדורגל. אפילוג.

בוני גינזבורג השוער הלאומי יבד”ל ושני מאמניו בנבחרת ישראל יעקב גרונדמן ז”ל ויצחק שניאור ז”ל לא רק שלא הבינו דבר בתורת המתמטיקה הפיזיקאלית של האווירודינמיקה רבת ההשפעה על תנועת הכדור ש- נוֹרָה מ- בעיטה חופשית במשחק הכדורגל, אלא לשלושתם גם לא היה שום מודיעין אודות בועט הכדורים החופשיים הראשי והמחונן של נבחרת אוסטרליה צ’ארלי יאנקוס, באיזה רגל הוא בועט את הכדורים החופשיים שלו, מה עוצמת כוח תנופת הרגל הבועטת שלו, ובאיזה טכניקת בעיטה הוא משתמש. צריך לזכור שוב שצ’ארלי יאנקוס המוכשר כבש את שערו של בוני גינזבורג בבעיטה חופשית מסובבת ומדויקת מאוד מטווח של 28 מ’ בה האיץ את הכדור במהירות ממוצעת של 101 קמ”ש. כלומר : הכדור הנייח של צ’ארלי יאנקוס נורה כמו פגז של תותח. הוא עקף בקלי קלות את החומה המגוחכת שהציב בוני גינזבורג, עבר את כברת הדרך של 28 מ’ וחצה את קו שערו של בוני גינזבורג בתוך שנייה אחת. ל- בוני גינזבורג לא היה לו צֵל של מושג ב- אווירודינמיקה של “התנהגות” כדורגל מסובב בחלל ומינימום של הבנה אודות ההשפעה הדרמטית של התנגדות זרמי שכבות האוויר על הכדור משני צידיו ועל מסלול תעופתו (שוקל כידוע 400 גרם והיקפו 70 ס”מ) ו- מהלך התקדמותו לעבר שערו. בוני גינזבורג נחשף ו- התגלה לא רק כ- שוער “תמים” אלא איש בּוּר. אדם טיפש. אנשים בּוּרִים וטיפשים נעדרי יֶדָע תמיד משלמים את המחיר במעמדים שנשגבים מבינתם.

חיפשתי בספר חוקת הכדורגל המצוי בחדר עבודתי את מידת האלסטיות של הכדורגל, כלומר לחץ האוויר בתוכו. לא מצאתי. לעומת זה ספר חוקת הכדורסל מצביע בבירור על מידת האלסטיות של כדור המשחק. הפלת הכדור לקרקע מגובה 1.80 מ’ (בתחתיתו) מחייבת אותו לנתר בחזרה לגובה של 1.40 בחלקו העליון. והנה באה עכשיו חברת adidas ומביאה את המרכיב האלסטי של הכדור החדש שלה ה- “בראזוקה”. הפלתו מגובה של כמה מטרים מחייבת אותו לנתר בחזרה לגובה של 1.41 מ’.

אנוכי מבקש להסב את תשומת לבם של קוראי הבלוג לנושא הנוגע למקדם האלסטי של הכדור. אני זוכר שבהיותנו ילדים קטנים היינו מצטופפים סביב מגרש הכדורגל של הפועל בקיבוץ אפיקים מוקף בעצי ה- אקליפטוסים הגבוהים, מסתכלים בהערצה בכוכבי קבוצת הכדורגל שלנו חברי הקיבוץ, ובראשם שלמה קֶסְלֶר ז”ל, אליהו וִוילְדֶר ז”ל, ו- צבי לוֹפָּטִין ז”ל, מתמודדים נגד קבוצת הכדורגל ה- “הונגרית” של קיבוץ מעגן על שפת הכינרת ובראשם החלוץ המרכזי נֵגוּש (הצנחן פרץ גולשטיין ז”ל ויואל פלגי כותב הספר “רוח גדולה באה” היו חברי קיבוץ מעגן). לפני כל משחק בימים ההם נערך טקס חניכת כדור המשחק ע”י השופט, קיבוצניק שלא היה מוכשר להיות כדורגלן אך מספיק להיות שופט. השופט היה נוטל את כדור המשחק הישן עשוי עור ופנימית ורכוס ע”י שרוך ארוך, ולוחץ אותו בשתי ידיו, כדי לוודא שהוא מנופח מספיק. ברור שתכף ומייד נוצרו חילוקי דעות. חלק אמר שהכדור מנופח מידי והחלק האחר טען שחסר אוויר בכדור. לעיתים היינו אנו הילדים מצווים לרוץ עם הכדור אל הקומפרסור של ה- גאראז’ הסמוך של הקיבוץ כדי לדחוס עוד קצת אוויר לפנימית הגומי.

פוטנציאל האלסטיות של הכדור (כלומר מידת הקפיציות בגין ניפוח אידאלי שלו ולחץ האוויר בתוכו) היא נתון מהותי הנוגע למהירות תנועתו לאחר בעיטה ו/או נגיחה בו. מציאת המקדם האלסטי (ו/או מקדם הקפיציות) של הכדור מתבסס על נוסחה שבה e שווה לשורש ריבועי של הגובה ממנו הופל הכדור לקרקע (h1) חלקי הגובה אליו ניתר הכדור בחזרה לאחר פגיעתו בקרקע (h2). למשל : אם מפילים כדור מגובה של 10 מטרים (h1) לקרקע והוא מנתר בחזרה לגובה של 0.92 מ’ הרי המקדם האלסטי שלו (e) שווה ל- 0.92.

אפשר לבחון זאת באמצעות חישובים מתמטיים לא כל כך מסובכים.

elastic

הוכחת הנוסחה הנ”ל מבוססת על שני חוקים יסודיים בטבע . הראשון – חוק שימור התנע . חוק שימור התנע קובע כלהלן : ‘m1v1 + m2v2 = m1v1’ + m2v2 . כלומר שני גופים בעלי מסות m1 ו- m2 נעים במהירויות שונות v1 ו- v2 שמתנגשים , הרי סכום התנע שלהם לפני ההתנגשות שווה לסכום התנע שלהם לאחר ההתנגשות . חוק שימור האנרגיה דומה לחוק שימור התנע . גם במקרה זה סכום האנרגיה של שני הגופים לפני ההתנגשות שווה לזה שלאחר ההתנגשות . כשמדובר בהתנגשות אלסטית לחלוטין אין איבוד אנרגיה כתוצאה מההתנגשות . האנרגיה היחידה שיש למערכת היא אנרגיה קינטית שמוצאת את ביטויה המתמטי בנוסחה mv בריבוע חלקי 2. במקרה זה מקבל חוק שימור האנרגיה את הצורה הבאה :

elastic 1

מדובר בשתי משוואות שלפחות אחת מהן (משוואת שימור האנרגיה) היא די מסובכת כי היא מכילה ביטויים מהמעלה השנייה (בריבוע). שתי המשוואות האלסטיות אומרות כי המהירות היחסית של שני הגופים אחרי ההתנגשות שווה למהירות היחסית שלהם לפני ההתנגשות. זה נכון אך ורק כשמדובר בהתנגשות אלסטית לחלוטין. בהתנגשות אלסטית – פלסטית כמו התנגשות הכדורגל בכר הדשא ו/או בקורה ובמשקוף, ו/או התנגשות בין נעל הכדורגלן לכדור, ו/או התנגשות בין הראש לכדור, המהירות היחסית של הכדור לאחר ההתנגשות קטנה ממהירותו היחסית לפני ההתנגשות בגלל כל מיני איבודי אנרגיה בשעת ההתנגשות שהיא בכיוונים מנוגדים. לכן זה הולך ככה :

elastic 3

המהירות אחרי ההתנגשות שווה למהירות אחרי ההתנגשות כפול המקדם האלסטי (e) בסימן מינוס כי מהירויות הכדור לפני ואחרי ההתנגשות הן בכיוונים מנוגדים (לפני ההתנגשות בכיוון מטה ולאחריה כלפי מעלה ואז מתקבלת הנוסחה :

elastic 4

את ‘v1 ו- v1 אפשר לבטא בעזרת h1 ו- h2 שהם גדלים נוחים יותר למדידה מהמהירויות ומשיקולי אנרגיה . אנרגיה פוטנציאלית : ep = mgh . אנרגיה קינטית :  2 ek = 1/2 mv (אנרגיה קינטית שווה ל חצי MV בריבוע . כלומר : mgh1 = 1/2 mv1 2 פעולות מתמטיות לא מסובכות יובילו אותנו מכאן למקדם האלסטי – ששווה ל- v1  חלקי  v1 –  ששווה למקדם האלסטי e ששווה לשורש ריבועי של h1 חלקי h2 אני אנסה לפשט זאת : כשהכדור נמצא בגובה h1 מעל הקרקע במצב מנוחה והוא נופל נפילה חופשית הופכת כל האנרגיה הפוטנציאלית שהייתה לו לפני תחילת התנועה לאנרגיה קינטית כאשר הוא פוגש את הקרקע . באופן דומה הופכת כל האנרגיה הקינטית שלו לאחר הפגיעה בקרקע לאנרגיה פוטנציאלית כשהוא מגיע לשיא הגובה ב- h2 .

למקדם האלסטי של הכדורגל כמו גם זה של כדורעף, של כדורסל, ו/או כמו גם של כדור טניס – זה שקובע את גמישותו וקפיציותו, יש השפעה מכרעת ודרמטית על התפתחות אופי המשחק. אופי משחק שנובע מ- מהירות תנועת הכדור, יכולת הבלימה שלו, והכישרון הטכני האישי של כל שחקן באשר הוא לטפל ולהשתמש בכדור מבלי שיברח לו מהרֶגֶל ו/או מהיָד, ו/או מהמחבט.

 

elastic 2

טקסט תמונה : כדור הטניס האלסטי שנע במהירות גבוהה מתפחס לשבריר שנייה בעת ההתנגשות עם מיתרי המחבט. כישרונו לשוב לצורתו המקורית ולנוע בחזרה במהירות גבוהה היא מסממני מקדם האלסטיות שלו. (הערה : התמונה צולמה במהירות של 1000 פריימים בשנייה אחת) ונלקחה מהספר “SCIENTIFIC PRINCIPLES of COACHING” שחיבר האמריקני ג’ון באן / John Bunn בשנת 1955. הספר יצא לאור בארה”ב בשנת 1955 ע”י חברת Prentice Hall. (באדיבות פרנטיס הול).

נחמד לראות היום את בוני גינזבורג משמש פרשן כדורגל ראשי באולפן ובשטח של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. מאידך מוזר שמאפרת הטלוויזיה איננה יודעת כיצד להעלים את צבעה של לֶחִי אחת מפניו של בוני גינזבורג שנותרה עדיין אדומה מאז החטיף לו צ’ארלי יאנקוס סטירה כה מצלצלת ביום ראשון ההוא של 19 במארס 1989 באצטדיון רמת גן. בוני גינזבורג עשה בשנים האחרונות כמה צעדים קדימה כפרשן כדורגל. הוא מאפיל על המנחה המוביל שלו מודי בר און וגם על הפרשן הנוסף שלצדו אלי גוטמן, אולם זאת כבר לא חוכמה כל כך גדולה.

א. חלק מהטפת המוסר האווירודינאמית הטלוויזיונית הזאת ניתן למצוא בפוסט “רוסיה – ישראל 0:4. “ביקורת טלוויזיה” שהתפרסם ב- בלוג הזה ב- 12 בספטמבר 2012.

ב. ראה גם שלושת הפוסטים שנכתבו ב- 8, 9, ו- 10 באוקטובר 2012 הדנים במשחק הכדורגל בליגה הספרדית שנערך ב- 7 באוקטובר 2012 באצטדיון “נואו קאמפ”, ברצלונה – ריאל מדריד 2:2.

[1] ראה נספח : סיפרו המדעי המצוין בעברית של פרופסור דוד אביר, “אווירודינאמיקה”, משנת 1964 בהוצאת “מערכות” – משרד הביטחון.

[2] ראה נספח : סיפרו המדעי המרתק בענפי הספורט השונים באנגלית של האמריקני John W. Bunn (ג’ון באן) משנת 1955, “SCIENTIFIC PRINCIPLES OF COACHING”.

הימים ההם-הזמן ההוא שחלף לעַד לבלי שוב :

טקסט מסמך : שנת 2000 . יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 באפריל 1989. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה”ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב ההערכה ששלח מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אלי בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הממושך של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1991. מכתב ההערכה ששלח לי סמנכ”ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת “רשת” כמנכ”ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנכ”ל רשות השידור בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים . שהיתי בסיאול 88′ 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ”מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשר משם 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא”ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא”ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת”א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת”א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות מכבי ת”א שזכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלי לי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל ברסי). מכבי ת”א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. קבוצת מכבי ת”א זכתה בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביולי 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר את כל 31 המשחקים של הטורניר. מסה של 100 שעות שידורים ישירים. הקמתי את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : שנת 2000. אין תאריך מדויק. מכתב הערכה ששלח לי יו”ר הוועד המנהל של רשות גיל סמסונוב בתום העונה התקציבית של  שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של Euro 2000 ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יצחק “צחי” שמעוני ז”ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה לשידור הציבורי ולי אבדה אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 והמונדובאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלחה לי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חורף 2002. זהו המסמך המקורי  שנכתב אלי ע”י אלכס גלעדי (חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC וסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומייסד חברת “קשת” בערוץ 2) ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי לעַד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור בעקבות מינויו של יוסף בר- אל בקיץ 2002 למנכ”ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 shai 27טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. מכתב הפרידה של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב היה נחמד אבל לא הגירושים. נטשתי בטריקת דלת. נחמן שי לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שהוא לא עשה, עשתה ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 15

טקסט מסמך : 5 באפריל 1989. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל נפרד ממני בתום חמש שנות כהונתו 1989 – 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 23

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנהל הטלוויזיה טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 3

טקסט מסמך : 31 במאי 1987. מכתבו של מנהל החדשות יאיר שטרן אלי כמנווט שידורי הספורט שלו, של חיים יבין, ואורי פורת – בתום אחד ממבצעי השידור הישירים הראשונים של ליגת ה- NBA האמריקנית בכדורסל על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yoash 29

טקסט מסמך : 21 במאי 2001. כמה מילות הערכה של ידידנו הקולגה והעיתונאי גלעד עדין בתום מבצע שידורי ה- Final four של הכדורסל האירופי – ברסי פאריס, בתומו זכתה מכבי ת”א בגביע אירופה לאלופות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס’ 767. הועלה לאוויר בשבת – 22 בספטמבר 2018.

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *