פוסט סָבוּךְ מס’ 774. לא לקריאה אלא לעיון וקריאה. פרפראות. מְכוֹרָתִּי, קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן. ממלכת ה-Off tube של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. עֵדוּת מָרָה. הם עשירים אבל קמצנים ו-עיתונאות ה-Off tube שלהם חובבנית ומגוחכת. כמו למשל כיסוי אליפות העולם ה-48 בהתעמלות מכשירים ספורטיבית (Artistic Gymnastics) לגברים ונשים בדוֹחָה/קָאטָאר באוקטובר-נובמבר של שנת 2018. שידורי Off tube ישירים מהאולפן בהרצליה של מירי נבו ואילן גזית מייצגים עיתונאות קטנונית, אגואיסטית, צרת עין, ישנה, ואַרְכָאִית. האלופה האולימפית בהתעמלות אגנס קלטי ילידת הונגריה בת 98 היום (הייתה אלופה אולימפית דְגוּלָה בהתעמלות מכשירים ספורטיבית באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956), היא כלת פרס ישראל ב-2017 פלוס התייחסות שלי ל-התפתחות סגנון חדש בהתעמלות נשים כפי ש-ייצרו והפיקו אותו בשנות ה-70 של המאה הקודמת שתי המתעמלות הַדְגוּלוֹת אולגה קורבוט הסובייטית ונדיה קומאנצ’י הרומנייה. ימי התום והפשטות של תקופה שחלפה לבלי שוב (חלקים א’ ו-ב’). חלקים של טקסטים מדברי הימים : כישרון הניסוח המדויק והתמציתי בתעשיית הטלוויזיה בע”פ ובכתב. הַמִרְדָף הגדול של קבוצת הכדורסל של הפועל ת”א בראשות היו”ר הבלתי נשכח שלה אברהם פלדה אחרי מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בראשות היו”ר המיתולוגי שמעון מזרחי בעשור ה-80 של המאה הקודמת. הערכתי את שניהם. תזכורת אמצע בתום “בחירות האמצע” לבית הנבחרים ולסנאט בארה”ב ב-6 בנובמבר 2018 בתקופת נשיאותו של נשיא ארה”ב דונאלד טראמפ. פוסט מס’ 774. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי יום רביעי – 7 בנובמבר 2018.

פוסט מס’ 774.

הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או לטובת הפקת הנאה מסחרית ו/או לצורך פרסום אישי. הבלוג מוגש בחינם לחלוטין לציבור הקוראים.

—————————————————————————————————

פוסט חדש מס’ 774 : הועלה לאוויר ב- יום רביעי / 7 בנובמבר 2018.

————————————————————————————————— 

פוסט סָבוּךְ מס’ 774. לא לקריאה אלא לעיון וקריאה. פרפראות. מְכוֹרָתִּי, קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן. ממלכת ה-Off tube של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. עֵדוּת מָרָה. הם עשירים אבל קמצנים ו-עיתונאות ה-Off tube שלהם חובבנית ומגוחכת. כמו למשל כיסוי אליפות העולם ה-48 בהתעמלות מכשירים ספורטיבית (Artistic Gymnastics) לגברים ונשים בדוֹחָה/קָאטָאר באוקטובר-נובמבר של שנת 2018. שידורי Off tube ישירים מהאולפן בהרצליה של מירי נבו ואילן גזית מייצגים עיתונאות קטנונית, אגואיסטית, צרת עין,ישנה, ואַרְכָאִית. האלופה האולימפית בהתעמלות אגנס קלטי ילידת הונגריה בת 98 היום (הייתה אלופה אולימפית דְגוּלָה בהתעמלות מכשירים ספורטיבית באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956), היא כלת פרס ישראל ב-2017 פלוס התייחסות שלי ל-התפתחות סגנון חדש בהתעמלות נשים כפי ש-ייצרו והפיקו אותו בשנות ה-70 של המאה הקודמת שתי המתעמלות הַדְגוּלוֹת אולגה קורבוט הסובייטית ונדיה קומאנצ’י הרומנייה. ימי התום והפשטות של תקופה שחלפה לבלי שוב (חלקים א’ ו-ב’). חלקים של טקסטים מדברי הימים : כישרון הניסוח המדויק והתמציתי בתעשיית הטלוויזיה בע”פ ובכתב. הַמִרְדָף הגדול של קבוצת הכדורסל של הפועל ת”א בראשות היו”ר הבלתי נשכח שלה אברהם פלדה אחרי מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בראשות היו”ר המיתולוגי שמעון מזרחי בעשור ה-80 של המאה הקודמת. הערכתי את שניהם. תזכורת אמצע בתום “בחירות האמצע” לבית הנבחרים ולסנאט בארה”ב ב-6 בנובמבר 2018 בתקופת נשיאותו של נשיא ארה”ב דונאלד טראמפ. פוסט מס’ 774. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי יום רביעי – 7 בנובמבר 2018.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח ולסלק את יוסף בר-אל לאלתר מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק ב- 2005 לקרן זווית אפלולית לא חשובה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2016 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של 13 ספרי הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפראות.

1. המנהל המקצועי הכושל של קבוצת הכדורגל מכבי חיפה ההולנדי מו אלאך ומאמן הקבוצה המאכזב של מכבי חיפה פרד רוטן (גם הוא הולנדי) התפטרו מעבודתם, וחוזרים מחיפה לאמשטרדאם בידיים ריקות.

צביקה נעים (עיתונאי “ידיעות אחרונות” שאנוכי אוהב לקרוא אותו) פרסם בעיתונו ביום שישי – 2 בנובמבר 2018 פוסט אנליטי רחב ידיים בעל כותרת ענק, “משלושה יוצא אחד”. הפוסט עוסק ב- התלבטות מועדון הכדורגל של מכבי חיפה הנוגעת לבחירת מאמן חדש לקבוצה, לאחר שהצוות ההולנדי הרָפֶה, המנהל המקצועי מו אלאך והמאמן פרד רוטן, נכשלו לגמרי בהובלת מכבי חיפה לעידן חדש, והלכו הביתה. צביקה נעים מתכוון בכותרת שלו “משלושה יוצא אחד”,  לשלושת המאמנים הישראליים רוני לוי, אלי גוטמן, ורן בן שמעון שאמורים לפי דעתו להילחם על המשרה הנכבדה ולהחליף את פרד רוטן הכושל. ואז הוא מעניק כותרת משנית לפוסט שלו, כלהלן : “הראשון חסר פשרות אבל משעמם (הכוונה לרוני לוי). השני פיגורה עם נטייה לטרחנות (אלי גוטמן). השלישי, אינטליגנטי שנוטה לנפילות במועדונים גדולים (רן בן שמעון). אלה שלושת השמות החמים לאימון מכבי חיפה”. נכון ש-מו אלאך ופרד רוטן שייכים לאותה המדינה ההולנדית של יוהאן קרויף ז”ל אולם גם בארץ ישנם עדיין מאמנים שיכולים ויודעים לעשות את העבודה לא פחות טוב מהם. אוֹשֶר גדול לראות את המאמנים הישראליים נסים אביטן  (הפועל חדרה) + יוסי אבקסיס (בני יהודה) + חיים סיליבס (הפועל קריית שמונה) + שי ברדה את סלובודאן דרפיץ’ (מכבי נתניה) + ברק בכר (הפועל באר שבע) ועוד מאמנים ישראליים אחרים עושים בי”ס לצוות ההולנדי הנ”ל מו אלאך + פרד רוטן שחוזר מחיפה לאמשטרדאם בלי כלום בידיים ריקות. אפוא הם שני הכושלים ההולנדיים האלה והיכן יוהאן קרויף האגדי והמיתולוגי.

ממלכת ה-Off tube של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. עֵדוּת מָרָה.

2. מחזור המשחקים ה- 9 בליגת ה- Euroleague : ברצלונה מביסה במגרשה את מכבי ת”א בתוצאה 58:74 (יום חמישי – 1 בנובמבר 2018). שוב שידור ישיר Off tube בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים.

אינני כופר בזכותה של קבוצת הכדורסל העשירה של מכבי ת”א תחת מנהיגותו של מאמנה נוון ספחיה לאבד את כל נכסיה באירופה (לפי שעה). אני כופר במלאכת עיתונאות ה- Off tube המחורבנת  שמאמצים השַדָּר המוביל ניב רסקין + הפרשן הצמוד שלו גור שלף. שניהם נותרים באולפן בהרצליה ומדקלמים אינפורמציה אודות האירוע הנ”ל שמתנהל במרחק 5000 ק”מ מהם, מבלי יכולת לשוחח ולראיין את גיבורי העלילה “הישראליים” תוצרת ארה”ב, לא את המאמן המנוצח, ולא את שחקניו המופסדים שהנהלת המועדון משקיעה בהם בעונת 2019 – 2018 סכום שנע סביב 110.000000 (מאה ועשרה מיליון) שקל. כמובן ששני האופטיובניקים הללו אינם משוחחים עִם וגם לא מראיינים את גיבורי העלילה הספרדים המנצחים. כאילו ששידור ישיר של משחק הכדורסל הנ”ל בו מכבי ת”א מתחפשת לקבוצת כדורסל ו- ניגפת בפני ברצלונה בהפרש עצום, מתחיל בשריקת הפתיחה ונגמר עם שריקת הסיום. לא בסדר. מדובר בעיתונאים בטלנים שמבַדלים את עצמם מהאירוע ומגַדרים את עצמם ב- ד’ אמות של האולפן בהרצליה בגין הבלעדיות. הם ואנוכי שואבים את המידע מאותו המוניטור, זה שלהם המותקן באולפן בהרצליה וזה שלי הניצב בסלון ביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב. היתרון היחיד שיש להם עלי הוא בכך שהם מחזיקים במיקרופון ואני משתמש במקלדת. זכויות השידורים של סיקור מכבי ת”א ב- Euroleague הן אקסקלוסיביות של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים אולם חלק מעבודתו העיתונאית היא מלאכת פארטאץ’. עיתונאות טלוויזיונית Off tube חוזרת ונשנית של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מנתקת את מוסרי המידע ממוקדי ההתרחשויות וממקורות האינפורמציה שלהם והופכת אותם לגרוטסקות. בובות בחלון ראווה. ציבור צופי הטלוויזיה נפגע אנושות. יש לי באמתחתי אין ספור קושיות כד להציג אותן בפני שמעון מזרחי + דיוויד פדרמן + אהוד רקנאטי + נוון ספחיה + ניקולה ווייצ’יץ’ + שחקניהם שמשתכרים כמעט כל אחד מהם בעונת 2019 – 2018 מיליוני דולרים, מדוע כבר תקופה ארוכה לא שורר מתאם בין ההשקעה לבין התשואה, ולמה ההנהלה העשירה בעלת הניסיון והפועלים שלה שמשתכרים היטב מניבים תוצרת דלה ונטולת עניין. כצופה טלוויזיה מן המניין שמשלם בעבור קניין “YES” אנוכי רשאי לתהות מה קורה כאן, למה זה מתרחש כאן, ומה הסיבות שהמנהלים של מכבי ת”א ושל ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים כורתים ברית משותפת ומפספסים כאן…??? מדובר בקבוצת כדורסל מגוחכת ובעיתונאות Off tube דַלָה ועלובה של ניב רסקין וגור שלף בשעה ש- שַי האוזמן הופך ביודעין למשת”פ שלהם. לא רק לא בסדר, גם לא הָגוּן כלפי צופיהם שמממנים את פעילותם. העיקר שניב רסקין משדר מעמדת שידור בשטח במוקד ההתרחשות בנמל חיפה יחדיו עם רותם ישראל את “נינג’ה ישראל”, אבל לא את משחקי החוץ של מכבי ת”א ב- Euroleague. פַארְסָה.

אולם אין זה הכל לרוע מזלם של צופי ומֵמַמְנֵי פעילותו של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים קורא תיגר על הצופים שלו שמממנים את פעילותו, ו- משדר Off tube ישיר לא רק את משחקי מכבי ת”א ב- Euroleague הנערכים בחו”ל (באירופה), אלא גם Off tube את תחרויות הגראנד סלאם בג’ודו שהתקיימו באבו-דאהבי בהשתתפות תריסר ג’ודוקאים ישראליים, ו- Off tube גם את אליפות העולם ה- 48 בהתעמלות מכשירים ספורטיבית הנערכת בדוחה / קאטאר בהשתתפות שני מתעמלים ישראליים ארטיום דולגופיאט ואלכס שטילוב,ו- Off tube גם את תחרויות גביע העולם בשחייה המתקיימות במרכז ספורט המים האולימפי ב- בייג’ינג / סין, ו- Off tube גם את אליפות העולם בהתעמלות אומנותית שנערכה בסופיה / בולגריה בה המתעמלת הישראלית לינוי אשרם זכתה במדליית הכסף, ו- Off tube גם את המשחקים המרכזיים בליגת הכדורגל האירופית ה- Champions League בה נוטלות חלק קבוצות בעלות מוניטין כמו ברצלונה + ריאל מדריד + פ.ס.ז’. + יובנטוס + ליוורפול + באיירן מינכן + מנצ’סטר סיטי + מנצ’סטר יונייטד  אלה שמאכלסות בשורותיהן את ליאו מסי, גארת’ בייל, קיליאן אמבפה, כריסטיאנו רונאלדו, מוחמד סאלח, רוברט לבנדובסקי, פול פוגבה, קווין דה בראונה, וכן הלאה. כאילו שסיקור אירועי ספורט בכירים ונבחרים בינלאומיים מתחיל עם שריקת הפתיחה ונגמר עם שריקת הסיום. מ- עיתונאי ועיתונאיות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים נגזלת הבכורה והזכות העיתונאית הראשונה במעלה להיפגש פנים אל פנים, לשוחח, ולראיין את גיבורי העלילה, לא את הישראליים ולא את הספורטאים הבינלאומיים. החבר’ה האלה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מסתגרים בדלת אמותיהם באולפן בהרצליה וחושבים שניתן לנהל ממנו באמצעות התייחסות ושידור Off tube טלוויזיוני את עולם הספורט הבינלאומי המרוחק מהם כרחוק מזרח ממערב. מתי מישהו מהם שוחח ו- ריאיין למשל בהיסטוריית השידורים של ה- Champions league את ליאו מסי ? ואו את כריסטיאנו רונאלדו ? ו/או את קיליאן אמבפה ? ורבים אחרים מהקהילייה הנכבדה הזאת שמרכיבה את ליגת האלופות ??? מדובר בעיתונאות מחורבנת שנכנעת לעצמה. המדהים מכל היא שתיקת הכבשים של עיתונאי ועיתונאיות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים שמאיישים את מושביהם באולפן בהרצליה שמחים וטובי לב כשהם רחוקים אלפי קילומטרים ממוקד האירועים וההתרחשויות, ו- מוותרים בכזאת קלות על זכותם (וגם חובתם) העיתונאית לסקר את התמודדויות הספורט בחו”ל מהשטח. אני מתבונן באבי מלר + נדב יעקובי + טליה סלנט + ניב רסקין + שי האוזמן + גור שלף + עמיחי שפיגלר + עומרי אפק + אלי גוטמן + רון קופמן + בוני גינזבורג + רותם ישראל + מאיה רונן, ואחרים, ותמה לעצמי מה הם חושבים לעצמם ובעיקר על עצמם בשעה שהם מרימים ידיים, כורעים ברך, ומשתחווים בפני מוֹלֶךְ מיקרופון ה- Off tube. בארץ הם גיבורים גדולים – בחו”ל קטנטנים וכנועים. עיתונאים פחדנים שאינם מסוגלים להתאחד ולומר יחדיו למי שמנהל אותם, “עד כאן. לא עוד”.

3. דן כנר. שדרן רדיו איכותי ובעל ערך. 

אושר ועושר רדיופוני להאזין לשדר הרדיו הוורסטילי, הנפלא, והמקצוען דן כנר מגיש את התוכנית המוסיקאלית מידי שבת בשבת “מתוק מאז” (עורכת עופרה הלפמן) ברשת ב’ של “כאן” בין 14.00 ל- 16.00. שדרן רדיו “נקי” ומושלם, בעל קול רדיופוני ערב, דיקציה מושלמת, האיש מעולם לא מלפסס, ומוכשר מאוד בתחום ההנחיה וההגשה, והיכולת לקריין ולספר מידע למאזיניו. מדובר בשדרן רדיו מקצוען וותיק ובעל מורשת שאתה מאמין לו, למיקרופון שלו, ולאינפורמציה שהוא מוסר לך. ארחיב עליו את המילה באחד הפוסטים הבאים. הוא ראוי לכך.

4. המסעדן והבשלן חיים כהן המופיע בערוץ 12 עם תוכנית הבישול והמסעדנות שלו MKR הוא אישיות טלוויזיונית. משלימה אותו בהנחיית MKR הטלוויזיונית בהצלחה ובשגשוג  המסעדנית רותי ברודו. 

אינני מתעניין באוכל. וודאי לא בתוכניות אוכל בטלוויזיה. אנוכי מסתפק באוכל מהסוג שארוחת הערב שלי כוללת : חביתה + סלט + לחם טרי + יוגורט ואולי עוד כמה זיתים. עם חיים כהן ותוכנית ה- MKR שלו המשודרת בערוץ 12 העניין שונה לגמרי. מר חיים כהן הוא אישיות טלוויזיונית נעימה ושקולה בעל ידע עצום בתחום האוכל, המזון, והמסעדנות ברמה של אנציקלופדיה. כוחו הטלוויזיוני נובע מתמימותו, פשטותו (במובן החיובי של המילה), בשל המאופקות והסולידיות שלו, וכמובן בגלל הידע העצום שהוא אוֹצֵר בקרבו בתחום הקולינריה. חיים כהן הוא מנחה מרתק של “MKR הטלוויזיונית / המטבח המנצח” מפני שלמרות הידע והניסיון הרבים שלו בתחום הוא איננו שוויצר, הוא לא מתנשא, ומדבר אלי בגובה העיניים. נוח להקשיב לו ונאה להתבונן בו. אישיותו של חיים כהן צנועה. במידה רבה היא ההפך הגמור מזאת של אייל שני. משלימה את חיים כהן בהנחיית MKR המסעדנית המעניינת גב’ רותי ברודו. רותי ברודו היא אישיות טלוויזיונית שונה מחיים כהן. היא שכלתנית, קשוחה, קרה, ישירה, ו-גם מרוחקת. בתכונות האופי שלה המנוגדות לחיים כהן (כפי שהן מובלטות ב- Media), היא וחיים כהן הופכים לסיר ומכסה ו/או מכסה וסיר. כל ניסוח טוב. מעולם לא ראיתי את חיים כהן ולא את רותי ברודו וגם לא שוחחתי עמם. אף על פי כן שניהם צֶמֶד טלוויזיוני שמעניין להתבונן בו ולהתחבר אליו. בחירתו של חיים כהן ברותי ברודו לשמש עזר כנגדו ב- MKR, היא מהלך טלוויזיוני נכון, נבון, ומדויק. MKR היא תוכנית אוכל ומסעדנות שגם אנוכי מוצא בה עניין להפתעתי. ועוד הערה : לא מובנת לי הערתו של המסעדן ומומחה האוכל ישראל אהרוני שהצטרף זה מכבר לצוות המוביל של MKR. כשהוא מחווה את דעתו ו- אומר על אוכל כזה ו/או אחר, שמדובר ב– “מנה מעניינת”, אני נדלק. בתחום המזון אנוכי מכיר שחור ו/או לבן, כלומר : טעים ו/או לא טעים. אנוכי אוהב לאכול ב- “זוֹרִיק” (מסעדה שקרובה למקום מגוריי בצפון הישן של תל אביב) מנה נאה של סנדוויץ’ טרי שהוכן רק כעת + צ’יפס טרי שיצא זה עתה מהמחבת + מיץ תפוזים ולומר על האוכל הצנוע הזה כי מדובר בארוחת מלכים (עבורי), ומאידך לומר על מסעדת ה- המבורגרים התל אביבית “פרוזדור” ברחוב מנדלי מוכר ספרים בתל אביב שבביקורי הראשון והאחרון שלי עד כה שם, היא לא מצאה חן בעיניי. לא רק שההמבורגר לא היה טעים אלא מדובר גם במסעדה רעשנית. הנכד הבכור שלי מכין לי מעת לעת בביתנו הצנוע בצפון הישן של תל אביב מנת המבורגר בתוך לחמנייה פלוס בצל מטוגן, מנה שאיכותה עולה במאות אחוזים על זאת של המסעדה ה-כאילו מקצוענית “פרוזדור”. אנוכי יודע מה זה טעים ו/או לא טעים. אינני יודע מה זה “אוכל מעניין”. אנחנו קונים את הבשר שלנו בחנות השכונתית המצוינת שלנו הקרויה “בשר נטו” תחת ניהולם המדויק ו- רב ידע פלוס שירות אדיב, מהיר, ומקצועי של חיים ורותי (בעל ואישה). מדובר בחנות נקייה, מצוחצחת ומבריקה שמספקת ללקוחותיה סחורה טרייה במחירים נוחים. החנות “בשר נטו” ממוקמת ברחוב יהודה המכבי סמוך ל- “כיכר מילאנו” ולרחוב אבן גבירול. הקטע הזה נכתב בהערכה לחיים כהן ורותי ברודו.

5. תחרויות גביע העולם בשחייה הנערכות ב- Beijing national aquatics center, ב- Water cube בחסות FINA. ממלכת ה- Off tube של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים פועלת בכל עוזה.

הנהלת ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים נתלית על עוד לוויין בינלאומי, מורידה עוד סיגנל טלוויזיה המגיע מ- בייג’ינג, ו-מחברת אותו שוּב ללא כל מאמץ לאולפן ה- Off tube בהרצליה. ו- אז מנהליה זועקים “היידה” כפי שאומרים הבולגרים, ומצווים על משה גרטל וברוך צ’יש לעשות את מלאכתם מהרצליה. מדובר ב- שיעמומון. לא מעניין ולא חשוב. אֶפֶס בעיתונאות. משה גרטל פותח את משדר ה- Off tube הישיר שלו באלה המילים : “…אני רוצה לקבל בברכה את הפרשן בוקי צ’יש…”. רגע אחד אבל מה בנוגע ל-פרט עיתונאי שולי שצוות השידור הזה היה אמור לומר לצופיו, משהו בניסוח הזה, כלהלן : “…שלום רב לכולכם מ-בייג’ינג סין…אנוכי משה גרטל מקדם את צופינו מעמדת השידור שלנו בברכת השחייה בקומפלקס האולימפי ב- בייג’ינג…”. מדובר בשליחי ציבור דלים. משה גרטל וברוך צ’יש יושבים כהרגלם באולפן בהרצליה ומשדרים ישיר אירוע ספורט שמתנהל במרחק 10000 (רבבה) קילומטרים מהם. אֶפֶס בעיתונאות. החבר’ה האלה לא שווים ביקורת מפני שהם מתחת לכל ביקורת. משרתי ציבור עניים.   

6. עיתונאי “הארץ” עירד צפריר ערך ריאיון מעניין ו- מלבב (הארץ” – יום רביעי 7 בנובמבר 2018) עם אריאל בית הלחמי מאמן הכדורסל המאופק, הצנוע והעניו, דיסקרטי ורחוק מלהיות רכלן אך ידען, מוכשר, דבק במשימתו ו-מוצלח להנהיג ולאמן את קבוצת גלבוע/גליל בליגת העל. לאחרונה שיבח והילל בפני המיקרופון של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים את הניהול המקצועי ואת האווירה הכנה והמשפחתית השוררת בקבוצת הכדורסל של הפועל גלבוע / גליל.

חיוני ו- ראוי לקריאה. עירד צפריר עושה עבודה עיתונאית ברוכה כבר תקופה ארוכה בעיתון “הארץ”. הוא סקרן ואחד שיודע לשאול וניהל ריאיון מעניין (מאוד) עם אריאל בית הלחמי מאמן קבוצת הכדורסל של הפועל גלבוע / גליל בליגת העל. אריאל בית הלחמי הוא פיגורה כֵּנָה ומוצלחת של מאמן – מנהיג תוצרת הארץ בעל טביעת עין נהדרת ו- ידע רב בענף הכדורסל. אולם הוא יותר מזה. הוא איננו רכלן, לא גאוותן, הוא דיסקרטי ושומר על מוצא פיו, והוא גם אדם מחנך. מדובר ב-גְדוּלָה. הספורט הישראלי מתברך באריאל בית הלחמי. אריאל בית הלחמי תבורך (!).

7. אלעד זאבי ו- הכדורסלן האמריקני הצעיר בן 18 זאיון וויליאמסון (Zion Williamson, גובהו 2.01 מ’ ומשקלו 129 ק”ג).

העיתונאי מר אלעד זאבי משדרג את מדור הספורט של עיתון “הארץ”. בעיקר כשהוא פותח כל פעם מחדש בפני קוראיו (אנוכי אחד מהם) צוהר רחב המאפשר לנו לתצפת על הכדורסל האמריקני ברמת המכללות וה- NBA. היום, יום שלישי – 6 בנובמבר 2018 מייחד אלעד זאבי פוסט מעניין אודות הקריירה של כדורסלן מכללת דיוק זאיון וויליאמסון בן 18 שמתנשא לקומה של 2.01 מ’ ושוקל 129 ק”ג, וכותרתו, “עולה על הפרקט עם משקל חריג ויכולת חריגה עוד יותר”. מדובר במסת גוף פנטסטית של נער צעיר נעדרת קורלאציה בין קומתו למשקלו. אלעד זאבי טוען ומתאר את הניתור הפנטסטי של זאיון וויליאמסון בפוסט שלו באלה המילים : “…במדידות מטעם האוניברסיטה הוא הגיע ל- 1.14 מטר בקפיצה אנכית…”. אני מניח שאלעד זאבי מתכוון לנתון פיזיקאלי / מתמטי בו זאיון וויליאמסון (שוקל 129 ק”ג) מצליח להרים בניתור שלו את מרכז הכובד של גופו לגובה של 1.14 מ’ מעל פני הקרקע. אם המידע הזה נכון, אזי מדובר בנתון מדהים ומאוד יוצא דופן בשל משקלו הכבד במיוחד של שחקן הכדורסל הנדון (!). כלומר : בשיא גובה הניתור מתנשא ראשו של זאיון וויליאמסון 10 ס”מ יותר מעל טבעת הסל שגובהה 3.05 מ’. קשה לי להאמין לעובדה המדהימה הזאת שמפרסם אלעד זאבי בפוסט שלו. ב- 1958 בהיותי קצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת “גולני” נמניתי יחדיו עם יגאל וולודרסקי ז”ל (בן קיבוץ אשדות יעקב) על סגל צפון של נבחרת ישראל בכדורסל אותו אימן האמריקני סטאל. מחזיק תיק הכדורסל ב- “הפועל” דוב פרוסק ז”ל המליץ עלי ו- המג”ד שלי סא”ל קותי אדם ז”ל שחרר אותי לאחד האימונים תחת הדרכתו של המאמן האמריקני סטאל. זה היה לפני 60 שנים. באחת ההזדמנויות צפיתי יחדיו עם דוב פרוסק בשני סרטים מקצועיים שסטאל הקרין בפנינו. בסרט הראשון ראינו את הכדורסלן ביל ראסל (2.08 מ’ ומשקל 96 ק”ג) בעל ניתור מדהים מוריד מטבע סֶנְט מהקרש העליון של לוח הסל בגובה של 3.95 מ’. בסרט השני ראינו את ביל ראסל מכניע ומחסל לחלוטין את שחקן הציר הסובייטי יאניס קרומינש (2.18 מ’) במשחק הגמר בכדורסל באולימפיאדת מלבורן 1956 בו הביסה ארה”ב את ברה”מ 59:88, וזכתה במדליית הזהב. אבל ביל ראסל (אז בן 22 ב- 1956) היה אתלט מחונן שרץ 100 מ’ בזמן של 10.8 ש’, קפץ לרוחק 7.90 מ’, ו- ניתר וחלף מעל רָף שגובהו 2.10 מ’ בסגנון גלילת בטן והיה גם שחקן כדורסל. קשה לי להאמין לנתון הניתור הפנטסטי של זאיון ווילאמסון, על פיו הוא מרים את מרכז הכובד שלו בעת הקפיצה לעבר טבעת הסל, לגובה של 114 ס”מ מעל הקרקע. אולי. בדרך כלל אני תמיד מאמין למקלדת של אלעד זאבי. במקרה הנ”ל מדובר באינפורמציה שכמעט מִתְּגָרָה וקוראת תִּיגָר על חוקי הטבע. להרים את מרכז הכובד של גוף אדם שהמסה שלו 129 ק”ג בניתור אנכי לגובה של 114 ס”מ מעל פני הקרקע רק באמצעות שריריו (ללא שיתוף של ווקטור חיצוני) הופך, נשמע לי כמידע סנסציוני.  

ארבע הערות שלי הנוגעות ליחסים שבין נתוני הקומה האישית לבין המשקל האישי של המנתרים בקפיצה לגובה:

1. ה- מנתר הגדול ביותר בהיסטוריית ה- א”ק הוא הקופץ לגובה הקובני חווייר סוטומאיור (קומתו האישית 1.96 מ’ ומשקלו 82 ק”ג) מי שקבע ב- 1993 בעיר הספרדית סאלאמאנקה שיא עולם בסגנון פוסברי של 2.45 מ’. חוויר סוטומאיור הצליח להרים את מרכז הכובד שלו ולחלוף מעל רָף שגבוה 49 סנטימטר יותר מקומתו האישית. מדהים (!). לא בכדי שיא העולם הזה של חווייר סוטומאיור מחזיק מעמד עד עצם היום הזה, רבע מאה של שנים, ומתקרב היכן שהוא לקצה גבול היכולת האנושית של האדם במקצוע הקפיצה לגובה בעת כתיבת פוסט מס’ 774 ביום שלישי – 6 בנובמבר 2018. נִתקלתי בחוויר סוטומאיור באקראי ב- IBC באולימפיאדת אטלנטה 1996 בדרכו לאולפן הטלוויזיה הקובנית, ונקרתה בפניי ההזדמנות לומר לו כי אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אמורים לשדר ישיר את ביצועיו בתחרות הגמר בקפיצה לגובה. הוא שמח והודה לי בספרדית. בתחרות הגמר עצמה הוא נפצע ודורג לבסוף במקום ה- 11. 

2. המנתרת הגדולה ביותר בהיסטוריית הא”ק, היא הקופצת לגובה הבולגרייה סטפקה קוסטדינובה (קומתה האישית 1.80 מ’ ומשקלה 60 ק”ג) משקבעה ב- 1987 באליפות העולם ה- 2 בא”ק שנערכה ברומא שיא עולם (גם כן בסגנון פוסברי) של 2.09 מ’. סאפקה קוסטדינובה מצליחה להרים את מרכז הכובד שלה ולחלוף מעל רף שגבוה 29 סנטימטר יותר מקומתה האישית (!). לא בכדי שיא העולם הזה של סטפקה קוסטדינובה מתקרב לשיא היכולת של הנשים במקצוע ה- א”ק המדובר הזה, והוא שריר וקיים כבר 31 שנים עד עצם היום הזה בעת כתיבת פוסט מס’ 774 ב- 6 בנובמבר 2018.

3. שיאן העולם לשעבר בקפיצה לגובה בעידן סגנון גלילת בטן הסובייטי וואלרי ברומל (קומתו האישית 1.85 מ’ ומשקלו 79 ק”ג) חלף מעל רף בשנות ה- 60 של המאה הקודמת שגובהו היה 2.28 מ’. הוא היה היחיד בתבל בעת ההיא שביצע זאת. כלומר, וואלרי ברומל ניתר 43 ס”מ גבוה יותר מקומתו האישית.

4. האתלט האמריקני וולטר דייוויס (קומתו האישית 2.03 ומשקלו 93 ק”ג) קבע ב- 1953 בסגנון גלילת בטן שיא עולם בקפיצה לגובה 2.12 מ’. וולטר דייוויס זכה במדליית הזהב בקפיצה לגובה באולימפיאדת הלסינקי 1952משחלף מעל רף שגובהו 2.04 מ’.

קשה להאמין שכדורסלן שגובהו האישי 2.01 מ’ ומשקלו 129 ק”ג (!) מוכשר לנתר אנכית ולהרים את מרכז הכובד שלו 1.14 מ’ מעל פני האדמה. אם זה נכון אזי מדובר באינפורמציה מדהימה.

murchison 1 1956

טקסט תמונה : 1956. תמונה היסטורית שצולמה לפני 62 שנים. שיאן העולם בריצת 100 מ’ בתוצאה 10.2 ש’ האמריקני אירה מרצ’יסון (Ira Murchison מימין, גובהו האישי 1.65 מ’) יחדיו עם הכדורסלן הַלָטְבִי – סוֹבְיֶיטִי הענק יאניס קרומינש (Yanis Kruminsh במרכז, גובהו 2.18 מ’, משקלו 140 ק”ג, ומס’ נעליו 62), והכדורסלן האמריקני ביל ראסל (Bill Russel משמאל, גובהו 2.08 מ’ ומשקלו 96 ק”ג). הערה שלי : האָצָן האמריקני אִירָה מֶרְצִ’יסוֹן היה שותף בשעתו לשיא העולם בריצת 100 מ’ כשקבע ב- 1.6.1956 ב- קומפטון ארה”ב תוצאה של  10.2 ש’. (באדיבות IOC).

אירה מרצ’יסון דורג במקום הרביעי בריצת הגמר ל- 100 מ’, זמן זהה שהשיג האוסטרלי הקטור הוגאן מי שזכה במדליית הארד. אִירָה מֶרְצִ’יסוֹן היה הרץ הפותח ברביעייה האמריקנית במרוץ שליחים 4 פעמים 100 מ’ שקבעה שיא עולם חדש 39.5 ש’ וזכתה במדליית הזהב.

מכורתי, קיבוץ אפיקים בעמק הירדן (1).

מידע קצרצר אודותיי כבן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן וספורטאי במכורתי, קיבוץ אפיקים. פסגת היכולת הספורטיבית בקיבוץ. בשלב מסוים בחיי רציתי להיות ספורטאי סובייטי ו/או לחילופין ספורטאי אמריקני. אני מתכוון שרציתי כספורטאי-קיבוצניק להתאמן בסטנדרטים הגבוהים ביותר והמאומצים ביותר בסקאלה של האימון הספורטיבי. זה היה בלתי אפשרי. המחויבות הראשונית של כל בן קיבוץ וחבר קיבוץ היא לעבודת כפיים. אני הייתי כל חיי חקלאי שעבד בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן בענף המספוא וגם רפתן, ואח”כ גם בענף הבננות.

רחשתי כבוד והערכת אין קץ לפאבו נורמי, ג’וני ווייסמילר, ג’סי אואנס, אגנס קלטי, אמיל זטופק, ומרק ספיץ. שְמַרִיָהוּ נַאבֶּל היה המורה לחינוך גופני וספורט שלי בהיותי ילד קטוֹן ונער בקיבוץ אפיקים. הוא היה מדריך, מורה, ומחנך שאהבתי והערכתי עד למאוד. הוא היה האיש הראשון שהציב בפני כל יום מחדש את האתגר היכן נמצא קצה גבול יכולתי. מפני שנולדתי יצור תחרותי אולי יתר על המידה, נעניתי לוֹ. שמריהו נאבל ז”ל (מת לפני חודשים ספורים בגיל 99) הבין באינטואיציה שלוֹ שיש חיים ספורטיביים אחרי הכדורגל. הוא לעולם לא הרשה לנו לשחק כדורגל בשיעורי הספורט שלוֹ, וביסס אותם על א”ק, שחייה, והתעמלות, ומשחקי תנועה וביקש בכך להעניק לנו כשרים גופניים רבי תכלית. בין מכשירי הספורט, ארגזי ההתעמלות, וחמורי הקפיצה מצאנו את אושרנו. שיעורי השחייה התקיימו בימים ההם בריכת האגירה של הקיבוץ. זאת הייתה חפירה ענקית באדמה שאורכה 70  מטר ורוחבה 30  מטר. המים לחפירה הזאת הוזרמו מהכינרת. זאת הייתה בעצם בריכת בוץ שמימיה עכורים, אך בעינינו זה היה מתקן ספורט מפואר. אימוני הא”ק התקיימו על מסלול אדמה, וכדורסל שיחקנו על מגרש עשוי חוֹל מחצבה. התייצבנו לשיעורים שלו לבושי מכנסי ספורט כחולים וגופייה לבנה. לפעמים בחורפים הקרים הרשה לנו ללבוש סוודר ומכנסיים ארוכים. שמריהו נאבל חינך אותנו לאהוב את הספורט. הוא היה אבי תורת המצוינות אך מאחורי הפילוסופיה החינוכית הקוראת לחתור בהתמדה לעבר הניצחון הסתתרה יושרה מוחלטת. “לנצח ביושר – להפסיד בכבוד”, הייתה סִסְמַת החינוך שלוֹ. רחשתי לו הערכה רבה. אהבתי אותו. שמריהו נאבל (נולד בפולין ב- 1919 מת לפני כמה חודשים ב- 2018 שבע ימים בן 99) היה האיש הראשון שלימד אותי כילד להתבונן, להתעמק, ולהבין את ביצועי הספורט מהצדדים המדעיים שלהם. הוא האמין שהבנת הכללים הקובעים את הגיון הביצוע הנכון של תנועות הספורט תוביל את התלמיד להישגים נוספים. שמריהו נאבל חינך אותי מילדות רכה לאהוב את הספורט והחינוך הגופני ולהכיר ולהבין את המדע המוביל את הספורטאי לעבר ניצחונותיו. ארגז ההתעמלות, “חמור” ההתעמלות, והמזרן היו אביזרי ספורט חשובים כמו הכדורסל והכדורגל. הוא האיש שנתן לי את הכלים הראשונים לכתוב את הפרק הזה הדן בקצה גבול היכולת האנושית בספורט מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה בסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. כשהגעתי בקיץ 1971 לטלוויזיה ברוממה – ירושלים מצאתי שם הרבה עיתונאים שהיו “מומחי” כדורגל. הרקע שלי היה שונה.  הייתי אתלט וספורטאי רב גוני. כדורסלן, כדורעפן, וכדורגלן מצטיין. שיחקתי בתחילת שנות ה- 60 בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות (ליגות העל היום) שונות. כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. הייתה לי אהבה אחת גדולה, לנתח את הישגי הספורטאים בענפים השונים מההיבט המתמטי – פיסיקאלי ולתרגם את הבִּיוֹ – מֵכַאנִיקָה לשפת הטלוויזיה. מר אלכס גלעדי הבוס הטלוויזיוני שלי בימים ההם בלתי נשכח עבורי, העניק לי את ההזדמנות הראשונה. לא החמצתי אותה.

keleti 30

טקסט תמונה : אנוכי בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. קומתי 1.90 מ’ ומשקלי 80  ק”ג. שיחקתי בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות בשלושה ענפי ספורט שונים : כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. הבסיס ליכולתי בשלושת ענפי משחקי הכדור היה שילוב של טכניקה קונקרטית וכושר גופני. היה לי ניתור מצוין. יכולתי לגעת בטבעת הסל עם המרפק ולהרים את מרכז הכובד שלי לגובה של מֶטֶר מעל פני הקרקע, לרוץ 60 מ’ בזמן של 7.3 ש’, לרוץ 1000 מ’ בשלוש דקות, ולעלות על מתח בידיי (באחיזה עילית) 40 – 35 פעמים ברֶצֶף אחד. (צילום יעל תג’ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

guiness

טקסט מסמך : ספר השיאים של “גינס” בהוצאת “כרטא” מ- 1986 מספר את הסיפור שלי. ספר השיאים הזה מציב אותי ב- 1986 בעמודיו כספורטאי מצטיין במדינת ישראל. ניצלתי את הכישורים הגופניים שלי להשתתפות בעיקר במשחקי הכדור : כדורגל + כדורסל + כדורעף. בני קיבוצים רבים העפילו למעמד הזה של ספורטאים מצטיינים בעקבות פעולתם הספורטיבית הענפה בימים ההם. (באדיבות “כרטא”).

הספורט משנה את אופיו בתום מלחמת העולם ה-2 בשנת 1945 ומעצב את פניה של הטלוויזיה המודרנית.

אחרי מלחמת העולם השנייה שינה הספורט בעולם כולו את אופיו. ההתקדמות הטכנית . הקיטוב הפוליטי בין המזרח למערב ותמורות חברתיות אחרות יצרו הילה והערצה סביב האלופים והשיאים המדהימים שלהם. הסכנה שרוב הציבור יהפוך לצופים מתבוננים מיציעי האצטדיונים בהישגי ספורטאים פעילים מעטים, הייתה למוחשית. סכנה זאת ארבה גם לספורט בארץ ישראל. ארגון “הפועל” ידע להתייצב בראש ולהציב סכר ויצא בסִסְמָה חדשה של אתגר לרבים. הכוונה לספורט העממי, ספורט לכל אדם. “הפועל” החל במצוות הספורט העממי כבר בשנת 1936 כאשר פיתח את הריצה לשמה ללא תחרות, “מירוץ האביב”. בשיתוף עם קופת חולים הוקמו מחנות נופש (לראשונה בבית בורוכוב על הכרמל ובשנת 1942 בנתניה שבהן הורכבה תוכנית לרגיעה ובילוי ספורטיבי. “הפועל” גם הנהיג שחייה לשמה כאשר ארגן מ- 1954 בעמק הירדן את הצליחה העממית של הכינרת הבלתי תחרותית למרחק 4.5 ק”מ ואת הצליחה התחרותית בכינרת למרחק 6.5 ק”מ, כמו גם צליחת הכינרת התחרותית למרחק 9.5 ק”מ מעין גב לטבריה שהלהיבה את הדמיון בתחרות בין המצטיינים. אלוף הצליחות הראשונות החל מ- 1943 היה הנער שמואל “שמוליק” חדש בן 18 בן קבוצת כינרת שהאפיל על כל מתחריו בסגנון החתירה שלו. הוא היה שחיין משכמו ומעלה בארץ ישראל של השנים ההן.

yoash

טקסט תמונה : חג סוכות – אוקטובר 1954 . בתום הניצחון הקבוצתי של קבוצת “הפועל” אפיקים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק”מ מקיבוץ האון לביה”ס החקלאי בית ירח. אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז”ל (בחולצת T shirt לבנה) המורה לספורט וחינוך גופני הבלתי נשכח של קיבוץ אפיקים. שחיתי את כל המרחק בסגנון חתירה. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז”ל, שמואל “מוליק” כהן, ועוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים והיושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי “צירי” אשכנזי ז”ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט סָבוּךְ מס’ 774. לא לקריאה אלא לעיון וקריאה. פרפראות. מְכוֹרָתִּי, קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן. ממלכת ה-Off tube של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. עֵדוּת מָרָה. הם עשירים אבל קמצנים ו-עיתונאות ה-Off tube שלהם חובבנית ומגוחכת. כמו למשל כיסוי אליפות העולם ה-48 בהתעמלות מכשירים ספורטיבית (Artistic Gymnastics) לגברים ונשים בדוֹחָה/קָאטָאר באוקטובר-נובמבר של שנת 2018. שידורי Off tube ישירים מהאולפן בהרצליה של מירי נבו ואילן גזית מייצגים עיתונאות קטנונית, אגואיסטית, צרת עין, ישנה, ואַרְכָאִית. האלופה האולימפית בהתעמלות אגנס קלטי ילידת הונגריה בת 98 היום (הייתה אלופה אולימפית דְגוּלָה בהתעמלות מכשירים ספורטיבית באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956), היא כלת פרס ישראל ב-2017 פלוס התייחסות שלי ל-התפתחות סגנון חדש בהתעמלות נשים כפי ש-ייצרו והפיקו אותו בשנות ה-70 של המאה הקודמת שתי המתעמלות הַדְגוּלוֹת אולגה קורבוט הסובייטית ונדיה קומאנצ’י הרומנייה. ימי התום והפשטות של תקופה שחלפה לבלי שוב (חלקים א’ ו-ב’). חלקים של טקסטים מדברי הימים : כישרון הניסוח המדויק והתמציתי בתעשיית הטלוויזיה בע”פ ובכתב. הַמִרְדָף הגדול של קבוצת הכדורסל של הפועל ת”א בראשות היו”ר הבלתי נשכח שלה אברהם פלדה אחרי מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בראשות היו”ר המיתולוגי שמעון מזרחי בעשור ה-80 של המאה הקודמת. הערכתי את שניהם. תזכורת אמצע בתום “בחירות האמצע” לבית הנבחרים ולסנאט בארה”ב ב-6 בנובמבר 2018 בתקופת נשיאותו של נשיא ארה”ב דונאלד טראמפ. פוסט מס’ 774. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי יום רביעי – 7 בנובמבר 2018.

דיון אודות שידורי הטלוויזיה הישירים ב- Off tube מהאולפן בהרצליה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בראשות מירי נבו ואילן גזית את אליפות העולם בהתעמלות מכשירים ספורטיבית מס’ 48 לגברים ונשים (Artistic Gymnastics) שנערכה בדוֹחָה-קאטאר בין 25 באוקטובר 2018 ל-3 בנובמבר 2018. מחזיק זכויות השידורים הבלעדיות של האירוע הנ”ל היה כידוע ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. שדרני ה-Off tube באולפן בהרצליה היו כאמור המובילה מירי נבו (שדרנית דלה) והפרשן הצמוד שלה אילן גזית (פרשן טוב) שעולה עשרת מונים על המובילה שלו.

ראשית, אודה להנהלת ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים על שהואילה להביא לנו בשידורי לוויין ישירים בהיקפים מלאים את תחרויות אליפות העולם מס’ 48 בהתעמלות מכשירים ספורטיבית (Artistic Gymnastics בניגוד ל- Rhithmic Gymnastics) לגברים ונשים שנערכה כאמור בהיכל ההתעמלות “Aspire Dome” בדוחה – קאטאר, בהשתתפות שני המתעמלים הישראליים ארטיום דולגופיאט ואלכס שטילוב. מדובר בפנינה טלוויזיונית יפהפייה ואיכותית שבעבעה על מסך ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בתוך שפע ו- ים של כדורגל מקומי ובינלאומי שמציף את האוויר שלנו חדשים לבקרים.

אנוכי מאוד אוהב את ברצלונה של ליאו מסי, את יובנטוס של כריסטיאנו רונאלדו, ואת ליוורפול של מוחמד סאלאח, ואת פאריס סאן זרמן של קיליאן אמבפה נער בן 19 ששכרו ב- פ.ס.ז’. בעונת 2019 – 2018 עומד על 24.000000 (עשרים וארבעה מיליון) דולר, אך מה לי ול- מוֹ אלאך ופרד רוטן של מכבי חיפה.

אליה ושני קוצים בה. צוות השידור של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, המובילה מירי נבו ופרשן ההתעמלות הצמוד שלה אילן גזית נותרים בארץ ומשדרים ישיר Off tube מהאולפן בהרצליה. וכן, מירי נבו איננה בקיאה דיה בתחום הנדון, זה של אליפות העולם 2018 בהתעמלות מכשירים ספורטיבית לגברים ונשים (Gymannastics Men + Womenׂ) הנערכת ב- דוחה / קאטאר. אילן גזית מייתר לחלוטין את מירי נבו, שחוזרת ושונה אחריו את הטקסטים שלו שהוא הוגה לפניה, ולכן אינה מחדשת מאום לצופיה. היא איננה רק אופטיובניקית. היא מעתיקנית. אילן גזית הידען והמומחה הופך להיות דומיננטי מִידַי בעמדת שידור ה- Off tube המשותפת של שניהם בהרצליה ומטיל צֵל כבד על הפרטנרית שלו. אילן גזית איננו רק פרשן מוביל אלא גם שדר מוביל והופך את מירי נבו ממובילה למובלת. ממש כשם שעולל לה פרשן הג’ודו שלה אריק זאבי בעת שידורי ה- Off tube הישירים את טורניר ה- Grand slam ב- ג’ודו שנערך לאחרונה באבו דאהבי. גם בשידורים הישירים של תחרויות אליפות העולם ה- 48 בהתעמלות מכשירים ספורטיבית (Artistic Gymnastics) לגברים ונשים, לא שורר Match up בין מי שאמורה להיות שדרנית מובילה לבין הפרשן הידען שלה. לא כוחות לרעתה של מירי נבו. יש לכך השפעה מביכה ו-שלילית מיידית על תפוקת המידע הזורם בצינורות ה- Video וה- Audio מהאולפן בהרצליה למסכי הטלוויזיה הפרטיים של ציבור הצופים בארץ. מירי נבו איננה שדרנית Play by play מובילה, ולעולם לא הייתה כזאת, באזור הזה של שלושת ענפי הספורט האולימפיים האלה של התעמלות מכשירים ספורטיבית פלוס ג’ודו פלוס א”ק. המערכת שלה מטילה עליה להיכנס לנעליים שגדולות בהרבה מכפי מידותיה. אין לה שום אופציה מלבד להיכנע לשלושת הפרשנים שלה בשלושת התחומים המדוברים אילן גזית + אריק זאבי + מולי אפשטיין. כוחה של מירי נבו טמון בקריינות והגשה באולפן. היא רחוקה מלהיות שדרנית Play by play דגולה של תחרויות ג’ודו, התעמלות מכשירים ספורטיבית, ו- א”ק. מדהים כיצד מערכת ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים איננה מצליחה במשך שנים לאתר שדרני ו/או שדרניות טלוויזיה בתחומים המצוינים לעיל, ומפקירה שוב ושוב את המיקרופון בידיה של שדרנית כל כך מוגבלת. הארץ רוויה בכישרונות טלוויזיוניים מכל הסוגים. צריך רק לחפש אותם. החמצה.

כמה תמיהות טלוויזיונית נוספות הנוגעות למידעי שידורי ה-Off tube של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בראשות מירי נבו מי שמתיימרת להיות שדרנית מובילה ושל הפרשן שלה אילן גזית, את תחרויות את תחרויות אליפות העולם בהתעמלות של דוֹחָה/קָאטָאר 2018. הייתי מעוניין לדעת מה הייתה תשובתם של מירי נבו ואילן גזית להנהלתם משזאת הורתה להם להישאר בארץ ולשדר Off tube מהאולפן בהרצליה את אליפות העולם בהתעמלות מכשירים ספורטיבית לגברים ונשים שהתקיימה כאמור ב-קאטאר בין 25 באוקטובר 2018 ל-3 בנובמבר 2018. מדובר באירוע ספורט ממושך רווי במאות מתחרים ו-מתחרות על 10 מכשירים (6 לגברים ו-4 לנשים) ורווי אלפי תוצאות פלוס חוקה מורכבת, בשלבי המוקדמות והגמר של האליפות.  

תמיהה א’. מדוע לא נפתח לעולם אולפן מקדים On air בהרצליה בטרם השידורים הישירים מאבו דאהבי 2018 ומ- דוחה / קאטאר 2018, אותו אמורים היו לאייש מירי נבו ואריק זאבי ומירי נבו ואילו גזית (בהתאמה). מוזר מאוד שהעורכים והמפיקים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים העדיפו להמציא ולנהל פרזנטציה סמויה של ציוותי שידור ה- Off tube בהרצליה על פני פרזנטציה גלויה. כלומר : להסתיר את נוכחותם של השדרנית והפרשנים שלה, אולם ל- אָפְשֵר לצופים לשמוע את קולם של ציוותי השידור אולם כאמור מבלי לצפות במראם. מדובר בטלוויזיה ילדותית, מדובר ב- כֶשֶל טלוויזיוני שמחליש את עוד יותר את שאפתנותם של אלה הניצבים בחלון הראווה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים לקשור בעבותות את צופיהם לכורסאות הטלוויזיה בסלון ביתם הפרטי. בעיקר כשמדובר בענפי ספורט “קטנים”, לא פופולאריים יחסית, כמו ג’ודו, התעמלות, ו-א”ק בישראל, אולם סבוכים ומורכבים בהשוואה לשידורי הכדורגל והכדורסל. יחסי ההזדהות של הצופים עם עם השדרנים והפרשנים והכרה מוקדמת עם חומרי השידור לרבות הכרה והבנת חוקי ענפי הספורט הנ”ל, ו- הכרת גיבורי העלילה בטרם, הם הכרחיים וחיוניים ל- יציבות הנושא ומעמד המדרוג והרייטינג. מפליא שערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים שמצויד בזמן מסך בלתי מוגבל, איננו מייחד מסע לימוד והסברה של מקצועות הספורט הנ”ל לטובת הדור הצעיר שטובל טבילות עמוקות ואין סופיות בשידורי הכדורגל, הכדורסל, והטניס.

תמיהה ב’. מדוע אם כך מתקיימת תמיד פרזנטציה גלויה (ולא סמויה) של השדרנים והפרשנים המובילים בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים רק בשידורים הישירים של משחקי הכדורגל והכדורסל ולא האחרים ? מדוע צוות השידורים הישירים של תחרויות הג’ודו מאבו-דאהבי 2018 מירי נבו ואריק זהבי הוחבא מאחורי ווילון עבה בצבע שחור ורק קוֹלָם נשמע ? לא בסדר. כמו גם, מדוע צוות השידורים של אירועי אליפות העולם בהתעמלות בקאטאר 2018 מירי נבו ואילן גזית הוסתרו מעין הצופים ורק קולם הגיח לאוויר הטלוויזיוני ? שוב לא בסדר.

תמיהה ג’. מדוע מירי נבו ואילן גזית אֵינָם מתייחסים באופן שיטתי לפרטי הנתונים של גובהם ומשקלם של המתעמלים והמתעמלות הבינלאומיים, נתונים שהם רלוואנטיים במידה רבה לכישרונם ו- יכולתם בתחום. דומה שמירי נבו ואילן גזית עושים מאמץ להסתיר את הנתונים הנ”ל שהופכים את מרביתם ל- נמוכים ו- שרירנים. מוכשרים מאוד בתחום אולם לא בדיוק מרשימים ו- אסתטיים בטביעת העין הראשונה עד כדי תהיה ו- הרמת גבה. למשל מידותיה של המתעמלת העַל האמריקנית הסופר כישרונית אלופת העולם סימון בילס (Simone Biles) בת 21, גובה ומשקל הם גמדיים, זעירים ממש : קומתה 1.42 מ’ ומשקלה 47 ק”ג (סימון ביילס זכתה בדוחה / קאטאר 2018 בארבע מדליות זהב : בקרב רב קבוצתי, קרב רב למתעמלות יחידות, קרקע, ושולחן קפיצות, וכן מדליית כסף במקבילים מדורגים ומדליית ארד במכשיר הקורה). מידותיה של חברתה לנבחרת האמריקנית מורגאן הארד (Morgan Hurd) בת ה- 17 הם 1.45 מ’ ומשקל 49 ק”ג. לעומתן, מידותיה של אלופת העולם הבלגית נינה דרוואל (Nina Derwael) על מכשיר המקבילים המדורגים הם גובה 1.68 מ’ ומשקלה 48 ק”ג. היא גבוהת קומה בהשוואה למתחרותיה ומצלמות הטלוויזיה אינן מסתירות דבר וחושפות כל סוד : כשהיא נינה דרוואל מתחבקת חיבוק אהדה חם עם סימון ביילס היא נדרשת להתכופף עמוקות כדי לאזן את הקרבה בין לבבותיהן. מידותיו של האלוף האמריקני סאם מיקולאק (Sam Mikulak) הם 1.68 מ’ ומשקל 62 ק”ג. גובהו של אלוף העולם ההולנדי אפקה זונדרלאנד (Epke Zonderland) במכשיר המתח הוא 1.73 מ’ (ענק בהשוואה למתחריו) והוא שוקל 68 ק”ג.

תמיהה ד’. שיטת שידור ה- Off tube מרחוק איננה מאפשרת לציוותי השידור של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים להיפגש עם, לשוחח יחדיו, ולראיין את גיבורי וגיבורות העלילה. בכך מתעללת הנהלת ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים התעללות מאוחרת בציבור הצופים שלה באמצעות התעללות עיתונאית מוקדמת בשדרנים ובפרשנים שלה. עסק עלוב. מינוס עם סימן קריאה (!).

תמיהה ה’. מדוע שני האופטיובניקים השדרנית המובילה מירי נבו והפרשן שלה אילן גזית אינם מזהים לעולם לציבור הצופים שלהם את ה- מוסיקות שמלוות את תרגילי הקרקע של הנשים ?

תמיהה ו’. מדוע שני האופטיובניקים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים גב’מירי נבו ומר אילן גזית אֵינָם מתייחסים לעולם לעבודת ההפקה והכיסוי הטלוויזיוניים הנפלאים ברמות יוצאות דופן של רשת הטלוויזיה הקאטארית הציבורית “AL KASS TELEVISION”, זאת שמכסה במשך עשרת ימי אליפות העולם את כל התחרויות המוקדמות והגמר, תחת פיקוח צמוד של התאחדות ההתעמלות הבינלאומית, FIG (ראשי תיבות של Federation International Gymnastics). מדובר בתפעול של ניידת שידור טלוויזיה גדולה שמכילה 38 מצלמות (פלוס גיבויים, הקמות ו- בדיקות, ועשיית אין ספור חזרות בטרם שעת ה- “ש”) בעלות עדשות שונות ומשימות צילום שונות לרבות 12 מצלמות SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) שמסוגלות לשדר תריסר הילוכים איטיים מאוד באיכות HD מ- 12 זוויות התבוננות וצילום שונות. מדובר בכיסוי טלוויזיוני עשיר מאוד, מדהים, ופנטסטי. תעשיית הטלוויזיה בישראל רק יכולה ללמוד מתעשיית הטלוויזיה הקאטארית בתחום הנ”ל ש- שמה אותנו בכיס הקטן שלה. הם יכולים ללמד אותנו. אנחנו לא יכולים ללמד אותם. מה חבל.

תמיהה ז’. לא קיבלנו שום התנצלות והסבר מדוע במשך כ- 12 דקות שרר בשבת – 3 בנובמבר 2018 בלבול, חוסר מידע, ושידור Mute תמוה ומביך באוויר של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ללא פיקוח של חטיבת ההנדסה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, בטרם החל שידור ה- Off tube הישיר של תחרויות אליפות בהתעמלות בדוחה קאטאר ע”י מירי נבו ואילן גזית. במהלך הבלבול המביך, נשמע לפתע ב- “אוויר” קולו של הפרשן אילן גזית תוהה ו- שואל, “…..האם אנחנו כבר באוויר…. ?”.

תמיהה ח’. מירי נבו ואילן גזית שכחו שהם משדרים מהאולפן בהרצליה לאוכלוסייה רחבה במדינת ישראל של- % 99 ממנה אין דבר וחצי דבר עם ענף ההתעמלות המקומי והבינלאומי והחוקה הסבוכה שלו, לא עם ההתעמלות הארטיסטית (Artistic Gymnastics) ולא עם ההתעמלות הריתמית (RhthmicGymnastics). בשעה שפרשן ה- Off tube רב הידע אילן גזית זועק בקול נרגש ומתאר את העזיבות הדרמטיות של המתעמל ההולנדי אפקה זונדרלאנד בתרגיל הווירטואוזי שלו על המתח (מכשיר ההתעמלות מס’ 6 והאחרון של הגברים, ונחשב ל- “מלכותי”), ומכריז על האלמנטים הדרמטיים רוויי סכנות חיים בהם משתמש המתעמל ההולנדי המהולל : ה- “קאסינה”, “קובאץ’ “, “קולמאן”, ו- “גיילורד”, הוא איננו עושה שום רושם על מאות אלפי צופים שאינם מבינים על מה הוא מדבר ובמה מדובר. לצורך חיבור מאות אלפי צופים צעירים (וגם וותיקים) למסך הטלוויזיה הפרטי שלהם בסלון ביתם לענף ספורט תנועתי יפהפה שדורש מהעוסקים בו לא רק כישרון אלא גם אומץ לב יש למסד אולפן מוקדם + שיווק + יחסי ציבור + הסברים מדויקים אודות ההתעמלות האקרובטית הזאת שביצועיה כרוכים בסכנת חיים וחוקת ההתעמלות החדשה והקשר הבל יינתק בין דרגת הקושי (Difficulty) של התרגילים לבין רמת הביצוע (Execution) שלהם. הכרזות על ביצוע אלמנטים ע”ש ייגר, טקאצ’ב, הפסעות תומאס, צוקאהארה, גיילורד, וכו’ ובתומן נהירות של WOW…, ועוד פעם WOW…, ואח”כ עוד WOW …לא אומרות דבר לצופים התמימים שרובם רחוקים מענף ההתעמלות כרחוק מזרח ממערב.

תמיהה ט’. ועוד בענייני אינפורמציה ומידע. בואו נפנה לרגע ונתבונן במתחרים / גברים שזכו במדליות על מכשיר המתח. ההולנדי אפקה זונדרלאנד (Epke Zonderland) זכה במדליית הזהב בשל ניקוד שיא של 15.100 נק’. הניקוד הסופי מורכב משני קריטריונים משולבים של דרגת קושי (Difficulty) של התרגיל יחדיו עם הוצאתו לפועל ע”י הביצוע האישי (Execution) של המתעמל. המידע הזה מופיע על המסך בצורת Super imposing בתום הקרנת מסכת ההילוכים החוזרים ב- SSM. דרגת הקושי של התרגיל של אפקה זונדרלאנד עמדה על 6.800 והביצוע זכה לניקוד של 8.300.

דרגת הקושי של הזוכה במדליית הכסף על המתח היפני קוהי אוצ’ימורה (Kohei Ochimura) הייתה 6.400 והביצוע שלו זכה לניקוד של 8.400. ס”ה : 14.800.

דרגת הקושי של הזוכה במדליית הארד על המתח האמריקני סאם מיקולאק (Sam Mikulak) הייתה 6.100 והביצוע שלו קיבל ניקוד של 8.433. ס”ה : 14.533.

אילן גזית וודאי לא מירי נבו לא הסבירו לצופים את מבנה הניקוד החדש של חוקת ההתעמלות, לא הסבירו לצופים מדוע ובמה הייתה למשל דרגת הקושי של אפקה זונדרלנד 6.800 גבוהה משל קוהי אוצ’ימורה שהייתה שווה ל- 6.400 ושל סאם מיקולאק שדרגת הקושי של התרגיל שלו הייתה 6.100 נמוכה ב- 0.700 מזאת של אפקה זונדרלנד אולם הביצוע שלו של סאם מיקולאק היה טוב מהביצוע של אפקה זונדרלאנד ב- 0.133. כנ”ל בעניינו של היפני קוהי אוצ’ימורה שדרגת הקושי של התרגיל שלו הייתה נמוכה ב- 0.400 מזאת של אפקה זונדרלאנד אולם הביצוע שלו, של קוהי אוצ’ימורה, היה טוב יותר מזה של אפקה זונדרלאנד ב- 0.100. מדובר לא רק בהחמצות פרשניות לכל אורך הדרך בשעה שהילדים והילדות הרכים שלנו מתבוננים בשידורי הטלוויזיה הללו של אליפות העולם בהתעמלות, וכל הדור הצעיר שלנו שכה זקוקים להן, אלא גם בפשלה טלוויזיונית מתמשכת ובחוסר הבנה מקצועית את רזי התעשייה. הצופים הצעירים (וגם הוותיקים) אינם מצוידים בזוג עיניים מקצועיות כדי לאבחן את ההבדלים הזעירים בניואנסים האקרובטיים הרבים והשונים, בין כל מתעמל ליריבו ובין כל מתעמלת ליריבתה במכשירים שונים (6 לגברים ו- 4 לנשים). ביצועיהם של אפקה זונדרלאנד + קוהי אוצ’ימורה + סאם מיקולאק על המתח נראים לצופים התמימים כשווים באיכותם, אולם לא כך הדבר. ה- א”ק פתרה את סמיכות ההישגים בין המנצחים במקצועות השונים באמצעות המטר, השעון, וצילומי ה- Photo finish ובכך הפרידה בין הזוכים במדליות הזהב, הכסף, והארד, ולפי כך מיקמה גם האחרים בתור. השיפוט בתחרויות ההתעמלות הוא אנושי ו- סובייקטיבי. לכן הפרשנות של אילן גזית וה- Commentery של השדר המוביל הם כה חיוניים כדי לעקוב ולהבין את הנעשה בזירת  ההתעמלות הסבוכה. האכזבה הגדולה ביותר היא מ- מירי נבו. עוצמתה תואמת את הוותק ומספר שנותיה בתעשיית הטלוויזיה. האכזבה מאילן גזית איננה פחותה בהרבה. הוא התנהג כמו פקיד בעמדת השידור, שזועק בשפת ההתעמלות המקצועית את הגדרות ביצוע האלמנטים על שמם של  גיילורד, טקאצ’ב, קולמאן, קאסינה, תומאס, קובאץ’, ואחרים ולא שואל את עצמו ו/או את המובילה שלו מירי נבו האם אוכלוסיית הצופים הצעירים שאליה הוא פּוֹנֶה, מבינה וקולטת שהוא מדבר בשפה העברית שאמורה להיות מובנת להם, ו/או שמא הוא עושה זאת בסינית, יפנית, אנגלית, ו/או אולי בכלל ב- קרואטית…??? היכן המפיקים, העורכים, והמנווטים של שידורי הספורט בערוץ מס’ 55 בכבלים…??? מדוע הם אינם מכווינים ? למה הם לא מתערבים בעסק המשובש הזה נעדר תכנון ו- מחשבה. יְבוּא של סיגנל טלוויזיה, של כל סיגנל טלוויזיה מחו”ל נעדר פס קול עיתונאי יעיל, תמציתי, מובן, וברור, איננו מֵעִיד על גדולה. אולי הוא מעיד על עושר אולם לא אודות נבונות, אמינות, ו- מהימנות.

תמיהה י’. מירי נבו והפרשן אילן גזית לא דנו מספיק ולא הסבירו דָיים לצופים הצעירים את כל הכרוך ב- עיסוק של הילד ו/או הילדה בהתעמלות מכשירים ברמה גבוהה, במקצוע ספורט שדורש המון וויתורים במסגרת חיי הנעורים שלהם, הקדשת זמן בלתי פוסקת בתחום, המון אימונים ו- השגת מיומנות ו- מהימנות במשך שנים רבות, ואשר רווי באלמנטים של ביצועים גופניים לא רק מסובכים ומורכבים מאוד מהיבטי הקואורדינציה של תנועות השלד והשרירים של גוף האדם, אלא גובלים לעיתים גם בסכנת חיים בתחום ההתעמלות האקרובטית. 

תמיהה י”א. אילן גזית לא נטל סיכונים מיותרים ובחר שלא להתנבא ולהעניק ציונים אישי שלו ו- מטעמו למתעמלים והמתעמלות בתום ביצוע התרגילים השונים באמצעות Super imposing על המסך,  ובטרם פרסום הניקוד הרשמי של השופטים והשופטות. בכך הפך את הפרשנות שלו לסטרילית, מקובעת, חוזרת על עצמה אולם גם משעממת וחששנית. פרשנות בדיעבד. פילוסופיית ההתייחסות הזהירה שלו (וגם פחדנית) לציוני הניקוד האפשריים, הסופיים, והרשמיים של השופטים והשופטות באמצעות ניסוחים מסורבלים, “על בערך”…”לא מגיע לו…” בטרם הופעתם על המסך, הפחיתו מסמכותו כפרשן לאומי. אם הוא באמת כזה ידען ומומחה בתחום התעמלות המכשירים הספורטיבית לגברים ונשים כפי שהוא מחזיק מעצמו אזי אל לו לחשוש מהערכותיו האישיות שלו בהשוואה לשיפוט הרשמי בדוחה / קאטאר. אילן גזית החמיץ הזדמנות לשדרג את כישרונו ו- אמינותו בעיני הציבור.

תמיהה י”ב. רשימתו של איתמר קציר ב- “הארץ” (יום ראשון – 4 בנובמבר 2018) מסבירה עד כמה מירי נבו שדרנית ה- Off tube המובילה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים את השידורים הישירים של אליפות העולם בהתעמלות לגברים ונשים היא כל כך רשלנית,דלה, וחסרה.

שַדְרָנוּת טלוויזיה בתחומי שלושת ענפי הספורט האולימפיים הנפלאים והמרתקים : א”ק, שחייה, והתעמלות מכשירים.

דַלוּת הימצאותם של שדרני טלוויזיה בארץ בשלושת ענפי הספורט האולימפיים הראשיים הנ”ל מאז ראשית עשור ה- 90 במאה הקודמת, היא פועל יוצא של דלות האירועים הנ”ל במדינת ישראל וחוסר הפופולאריות המוחלט שלהם בארץ. אין היום שדרני א”ק, שחייה, והתעמלות טובים בנמצא בארץ מאז פרשו לגמלאות השדרנים הוותיקים נסים קיוויתי (א”ק ושחייה) ודני לבנשטיין (התעמלות מכשירים). ייתכן אם כך כי שתי הקריירות של שני השדרנים הכושלים משה גרטל (שחייה) ומירי נבו (א”ק) עלולות להימשך גם כשימלאו להם 100. על פי המידע שפרסמה בשעתו מירי נבו בפרהסיה החליט מנכ”ל ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מר תומר תורג’מן למנות אותה לשדרנית מובילה של אליפות העולם ב- א”ק של לונדון 2017 למרות שבבוידעֶם שוכנים להם שדרני עבר של אליפויות עולם ב- א”ק כמו אורי לוי, דני דבורין, ועמית הורסקי. מירי נבו איננה שדרנית א”ק. היא פרזנטורית. ההבדל הוא עצום. הופתעתי שערוץ 1 ז”ל מינה אותה להיות שדרנית מובילה של תחרויות ההתעמלות באולימפיאדת לונדון 2012 ולא קרא לדגל שלו את שדר ההתעמלות הוותיק דני לבנשטיין, בשר מבשרו. מירי נבו נכשלה כישלון חרוץ כשדרנית התעמלות בלונדון 2012. היא הייתה בת מזל לפני חמש שנים משום שלצִדָה ניצב הפרשן הוותיק ז’קי ווישניה שחילץ אותה מקשיים בשל היעדר מומחיותה בתחום. מירי נבו הוותיקה איננה שדרנית Play by play של תחרויות התעמלות על מכשירים לגברים ונשים. היא מגישה. היא מעין כרוז שמכריז אודות נתונים כאלה ואחרים בטרם יריית הזינוק, אולם איננו כשיר לתאר ולשדר לציבור את התהוותם. היא מעין לוח מודעות מיקרופוני. היא איננה שדרנית. מן ההיבט הזה מָשוּל הפרשן אילן גזית לעמוד תאורה מפיץ מֵידָע שמירי נבו רק מפעילה את השָלְטֶר שלו. מגוחך שערוץ 1 הותיר אז את השַדָּר האולימפי הוותיק שלו (ו-רב הניסיון) דני לבנשטיין מחוץ לתמונת לונדון 2012. דני לבנשטיין, לשעבר איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא שיאן אולימפי של שידור תחרויות אולימפיות בהתעמלות מכשירים לגברים ונשים מאז 1980. הוא שידר ישיר את הענף ועשה זאת במומחיות באולימפיאדות מוסקבה 1980 (אלכס גלעדי היה העורך, המפיק, והמנווט), ובחמש האולימפיאדות שאנוכי ערכתי, הפקתי, וניווטתי אלה של  לוס אנג’לס 1984 + סיאול 1988 + ברצלונה 1992 + אטלנטה 1996 + סידני 2000, ושתיים לאחר תקופתי, אתונה 2004, ו- בייג’ינג 2008. דני לבנשטיין היה שדרן – עיתונאי רציני וקפדן שעשה את מלאכתו לשביעות רצוני המלאה. לקראת אולימפיאדת לונדון 2012 הוא נדחק שלא בצדק ע”י קברניטי רשות השידור ובראשם המנכ”ל יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ’. במקומו נקראה לחסות תחת דגל השידור הציבורי, אותה מירי נבו שפוסט מס’ 774 עוסק בה ובפרשן שלה אילן גזית. דני לבנשטיין הוא שדר התעמלות אולימפי טוב הרבה יותר לאין ערוך מ- מירי נבו. אין בכלל שום Match up ביניהם. בכל מצב של השוואת רמות היא תמיד תראה את גבו. ניהלתי את דני לבנשטיין במשך כמעט רבע מאה של שנים. היה מדובר בכתב ושדרן / עיתונאי רציני ומומחה ברמה גבוהה וגם אדם ישר, כן, והגון. רחשתי לו הערכה רבה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 34 שנים. זוהי עמדת השידור שלנו בתחרויות ההתעמלות האולימפיות על מכשירים לגברים ונשים שהתקיימו בהיכל ה- Forum מבצרה הביתי של קבוצת הכדורסל לוס אנג’לס לייקרס. ה- היכל נשכר ע”י יו”ר הוועדה המארגנת האמריקנית פיטר יוברות’ לתקופת האולימפיאדה, והוסב לאתר תחרויות ההתעמלות לגברים ונשים. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה : איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שדר ההתעמלות המצוין והעיתונאי דני לבנשטיין (משמאל) יחדיו עם הטכנאי הצמוד שלו משה אלוני (מימין). (התמונה באדיבות דני לבנשטיין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אשנה ואומר שוב את דעתי : גב’ מִירִי נְבוֹ איננה שדרנית ספורט. לבטח לא בתחום ההתעמלות הספורטיבית וההתעמלות האמנותית. היא מכסה על חולשתה הטלוויזיונית במין פלקט עטוי אמירות וסלוגנים בומבסטיים. היא לא הייתה שווה אגורה שחוקה ב- 2012 ללא נוכחותו של הפרשן ז’אקי ווישנייה לצידה בעמדת השידור ועכשיו ב- 2018 בלעדי נוכחותו של אילן גזית. מעניין לדעת מדוע הנהלת רשות השידור לא גייסה לשורותיה אד הוק לצורך שידורי ההתעמלות באולימפיאדת לונדון 2012 את השַדָּר הקבוע שלה דני לבנשטיין (אז בן 68 ונמצא בפנסיה מחוץ לערוץ 1 מזה שנה), אך עדיין היה בקי היטב במורשת ו-רזי ההתעמלות הבינלאומית. דני לבנשטיין היה האיש שהוביל בידע ובבִטְחָה את שידורי ההתעמלות האולימפיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 8 אולימפיאדות רצופות מאז אולימפיאדת מוסקבה 1980 ועד אולימפיאדת בייג’ינג (כולל). אין שום הצדקה להציב את גב’ מירי נבו בזירת ההתעמלות בנימוק של רִענון השורות בשעה שהפנסיונר הצעיר עדיין טוב ממנה עשרת מונים. בקיץ 1997התירו לי מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן להפיק את שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת החורף הממשמשת ובאה ועתידה להתקיים בפברואר 1998 בעיר היפנית נַאגָאנוֹ. עיקר הכיסוי שלנו התמקד מטבע הדברים במקצוע ה- Figure Skating שכלל את התחרויות לגברים יחידים , נשים יחידות, זוגות, וגם Ice Dance. לפתע החלו להגיע אלי כל מיני שליחים בעלי מֶסֶר אחד משותף : “…יואש אלרואי אתה חייב להטיס לנאגאנו את המומחית גב’ מירי נבו…”. אפילו לא עניתי להם. הטסתי לנאגאנו את אורי לוי, המפיק ששי אפרתי, ואת מפקח התקשורת והקול אמירן בכורי.

טקסט תמונה : המחצית הראשונה של עשור ה- 70 במאה שעברה. השדר דני לבנשטיין בראשית הקריירה הממושכת שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא היה כתב, עיתונאי, ושדר ספורט מוצלח ומהימן שהביא כבוד לשידור הציבורי במשך הרבה מאוד שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מכורתי, קיבוץ אפיקים בעמק הירדן (2).

פרקים מהספר, “כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן” (מכיל כ- 10000 עמודים). הספר דן בעיקרון הדבקות במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה.

ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. (חלק א’).

ססמת הספר הזה ותריסר הספרים הנוספים בסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” :

FROM MY POINT OF VIEW- if you do, do it right- if not give it up

השורה התחתונה של הספר הזה ותריסר הספרים הנוספים בסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” :

THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIPS BETWEEN TELEVISION ANS SPORTS (+ News + Documentary) IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, 1936 – 2010
טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. הספר נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 2000  לינואר 2013. המחקר והכתיבה טרם הושלמו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“משה מת, יהושע מכניס”

קוּמוּ, תּוֹעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּמָמָה

עוֹד הַדֶּרֶך רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

רָב – לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה

וּלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָה דֶּרֶךְ גְדוֹלָה, רְחָבָה. 

(חיים נחמן ביאליק מתוך השיר “מתי מדבר האחרונים”. נכתב בשנת תרנ”ז – 1897).  

טקסט תמונה : אנוכי בכור מחצבתי קיבוץ אפיקים ב- 1960. נולדתי בקיבוץ הטוב בישראל.  כמו כולם התחנכתי כילד על מוסיקה קלאסית, על הפזמון והלחנים הארץ ישראליים, ועל השירה הרוסית. בשלב מסוים החלה הקהילה להתערב בחיי הפרטיים מפני שכה אהבתי את אלביס פרסלי וריקי נלסון. המוסיקה הזאת לא מצאה חן בעיני חלק מחברי הקיבוץ. היו כאלה שכינו אותי ואת אלביס פרסלי “זונות ממין זכר”. הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג’ינס, חולצה אדומה, ונעל נעלי ספורט. זה לא התאים לאופנת הלבוש של הקיבוץ. המראה שלי לא היה הרמוני, לא תאם, ולא היה מקביל ושייך עוד לחיי הקומונה. 20 שנה לאחר שעזבתי את קיבוץ אפיקים הודו כמה מהחברים הוותיקים בעת ביקור הוריי בקיבוץ, “…באהבתך את אלביס פרסלי הקדמת את כולנו בשנות דוֹר…”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרקים מהספר כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים (מכיל כ- 10000 עמודים) : עיקרון הדבקות במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב.

מותו של מנהיג הספורט מיכה שמבן ז”ל בן 93 ב- 7 בינואר 2013, ומי שהיה מאמן שלי בנבחרת ישראל בכדורעף, הניע אותי לכתוב את הטקסט הר”מ. מיכה שמבן ז”ל שייך לאותה התקופה ההיא של ימי התום והפשטות במדינת ישראל שאיננה יותר וחלפה לבלי שוב. 

נולדתי בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן בערב שבועות ה’ החודש סיוון תרצ”ח, 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. מעולם לא תיארתי לעצמי או שיערתי כי בגיל 33 יזמינו אותי דן שילון ואלכס גלעדי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הישראלית. זה היה בקיץ חם אחד לפני יותר מ- 47 (ארבעים ושבע) שנים. ליתר דיוק בשבת – 3 ביולי 1971 

טקסט תמונה : קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 במאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1946. הכניסה לקיבוץ אפיקים ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני בן 81 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה מס’ 774. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים תמימים, פשוטים, וישרי דרך שעלו לארץ ישראל  מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כינרת. קדחת, חום נורא בקיץ של עמק הירדן (ללא מזגנים כמובן) וקור מקפיא וגשמים כבדים בחורף. הכל שלוליות ועיסת בוץ מסביב. בלילות הם ישנו בתחילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע מליטא קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שמריהו נאבל ז”ל היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והטיף להישגיות ולמצוינות. אולם בד בבד ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית, “לנצח ביושר – להפסיד בכבוד” (!).

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. בתום הניצחון הקבוצתי בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק”מ. אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל (בחולצת “טי שירט” לבנה) חבר קיבוץ אפיקים והמורה לספורט וחינוך גופני הבלתי נשכח שלנו. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז”ל, שמואל “מוליק” כהן, ועוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי שורת הכורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי “צירי” אשכנזי ז”ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                                                    

טקסט תמונה : שנת 1936. קיבוץ אפיקים בראשיתו. ראשית החינוך הגופני ולימוד הספורט בקיבוץ אפיקים. מורה ההתעמלות סולומון מלמד את ילדי כיתה א’ לקפוץ על ארגז התעמלות שוודי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1942. תחרויות א”ק באצטדיון המכבייה בתל אביב. עומדים משמאל לימין : שמריהו נאבל (בן 23), איש לא מזוהה, איתמר גולני, שני אנשים לא מזוהים, ויוסקה לוקסמבורג. כורעים משמאל לימין : דליה רון-לוברסקי, עדנה רוט (יושבת), שתי ילדות לא מזוהות, ואפרים חסקלברג. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּדיק לֵוִוין היה מרכז ענף ענף הרפת. אדם פשוט. “רק” מנהל רֶפֶת בקיבוץ. אך אדם צנוע ועניו ואיש בעל יושרה, רפתן נפלא ברמה של מדען, חקלאי בעל ידע וחזון, ודבק מאין כמוהו במשימה. רוּדיק לֵוִוין אדם חרוץ לא היה איש של דיבורים. הוא היה איש המעשה מדינת ישראל עומדת על תִּלָה בגללו ובשל אנשים כמותו. בשירות הצבאי הקרבי שלי בחטיבת “גולני” השפיעו עלי יותר מכל, לא מג”דים, או מח”טים, אוגדונרים, ורמטכ”לים אלא המ”כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל) המ”מ שלי בקורס מ”כים בג’וערה (ליד קיבוצים עין השופט ורמת השופט). הם השפיעו עלי בתחום המנהיגות והדוגמא האישית. הם היו המפקדים הישירים שלי ב- “גולני” אך לפני כן הם היו בני אדם. אנשים הגיוניים ו-אנושיים. אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט פגשתי את המחנך הנפלא שלי אורי אפק ואת גאון המתמטיקה והפיסיקה יצחק “איציק” מנדלברויד שהיה המורה שלי במקצוע הא”ק. איציק מנדלברויד היה מאותם האנשים המועטים שחונן בהיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני מורים ומחנכים דגולים כמו אורי אפק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הם הותירו עלי רושם בל יימחה עד עצם היום הזה. ב- 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש את אלכס גלעדי ו-דן שילון ובד”ל, ומוטי קירשנבאום ז”ל, שלושת אנשי טלוויזיה הישראלית הציבורית בני דור ההקמה. שלושתם השפיעו עלי השפעה מכרעת ארוכת טווח. לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני העצום שאצרו בקרבם אלא ראשית דבר בשל היושרה והדבקות במשימה שחוננו בה. דן שילון ומוטי קירשנבאום נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. בראש צוות ההקמה הזה ניצבו פרופסור אליהוא כץ וסגנו עוזי פלד. אלכס גלעדי הגיע למשכנה של הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים ב- 1969. דן שילון קיבל את פניו. היה זה אלכס גלעדי שגייס כעבור כמה חודשים לטלוויזיה את חברו יאיר שטרן שרק חזר לישראל יחד עם רעייתו הדסה “דסי” שטרן מלימודי תקשורת וטלוויזיה בארה”ב, וגם את יורם שִמרון. את פניהם הקביל דן שילון . ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק “צחי” שמעוני את שמעוֹ של בימאי הטלוויזיה (והקולנוע) הדגול והמתעד האולימפי באד גרינספאן (Bud Greenspan) . באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו. באד גרינספאן יהודי – אמריקני ממנהטן (מת לפני שנתיים בגיל 84) נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה האמריקנית והבינלאומית הדגולים בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה כיצד לתחקר ולתעד, כיצד להכין תסריט של החומר, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של באד גרינספאן עלי היא נִצחית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ “OLYMPIAD” בת 22 פרקים, היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד. צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע. ב- 1 באפריל 1984 פגשתי איש אָהוּב. אורי פורת מראשון לציון. אדם עַדִין, רגיש שקול, וחכם. הוא התמנה ע”י ראש הממשלה יצחק שמיר למנכ”ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1989. אינני רוצה ואינני יכול לשכוח את דמותו.

אבא ואימא שלי נולדו בליטא למשפחות דתיות ציוניות. הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בעיירות שִירְוִוינְט וקוּרְשָאן ליד עיר הבירה קובנה בליטא, והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש. שניהם נטשו את כור מחצבתם והשאירו את הוריהם מאחור כדי להקים את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל. את קיבוץ אפיקים. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים אך החלום הציוני הפך אותם לצעירים חילוניים. שניהם גדלו בגולה והתחנכו על הַסִסְמָה בת שנות אלפיים, “בשנה הבאה בירושלים”. משהגיעה השעה הגשימו את החלום . שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו מאחור בליטא. אבא ואימא שלי עלו לארץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות את ארץ ישראל וגם את קיבוץ אפיקים. איש מהם לא נשאר עם ההורים. התנתקות קשה. כמעט מעשה אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם. הוריהם המבוגרים נשארו לבד בליטא ללא ילדיהם. היום בגיל 81 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם. אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶס. אבא שלה היה רב גדול בתורה ואימה עקרת בית. היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב- 1929 לארץ ישראל. שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל . הוריה נולדו בליטא ב- 1879. כשהם הגיעו לארץ ישראל היו שניהם כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מאוד. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתה. מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה בעל אורח חיים חילוני. אימא שיכנה אותם בדירה קטנטונת בטבריה סמוך לבית הכנסת של העיר. טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים. סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים. בשנות מלחמת העולם ה- 2 בשנים 1945 – 1939 נדרשה אימא שלי לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול. תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויחף . כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach) הרחוק כשלושה ק”מ צפונית לקיבוץ אפיקים. הנסיעה באוטובוס המרופט היָשָן המְאַסֵף של הימים ההם מהקיבוץ בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה.

כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם. אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה . אימא שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה, “…יואשינקה, תדע לך שסבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שהפילדמרשאל הגרמני ארווין רומל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2 ב- 1942 בשערי אל עלמיין והייתה סכנה שהוא יגיע גם לארץ ישראל, סבא שלך אמר, “…חורבן בית שלישי לא יהיה…”, והוא צדק”. אימא שלי תמיד סיפרה לי שסבא היה תיד אומר לה, “יואש הוא ילד יפה תואר, הכי יפה שיש לך (אנחנו ארבעה אחים)”. הייתי ילד רזה וצנום. נראיתי במקרה הטוב כמו סייח. אני לא יודע מדוע מצאה טעם לומר לי זאת. הרי הייתי ילד קטן ו- וודאי לא הבנתי על מה דיברה . יכול להיות שאמרה זאת מפני שהיה לה חוש נדיר לאסתטיקה. היא הייתה פסלת דגולה. אולי הייתי הילד הכי יפה שלה אך היא מעולם לא פיסלה אותי. היא פיסלה רק את אחי הבכור ואת אבא שלי. אימא העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב , ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה סבא וסבתא שלי נפטרו צעירים בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם. בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולאריים ביותר בקיבוץ, כדורגל וכדורסל.

טקסט תמונה : 1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס, ההורים של אימא שלי. שניהם נולדו בליטא ב- 1879 והגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבא שלי נולד ב-שירווינט ב-ליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל. היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אושר, ויוסל’ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה יהודית בשם שִירְוִוינְט. אבא שלי למד ב- “חֶדֶר”. אח”כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אחיו עלו לארץ ישראל. האחות טייבה היגרה לקובה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי אבא לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה איש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא היה חלוץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואה. הגרמנים רצחו אותם. מעולם לא ראיתי אותם. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות. ילדיהם העפילו לארץ ישראל בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. שניהם נשארו בליטא ונספו בשואה. הצורר הנאצי רצח אותם והשמיד את כל יהדות ליטא. התמונה הבאה הזאת צולמה כנראה ב- 1930.

טקסט תמונה : שנת 1930. העיירה שירווינט בליטא. משפחת בלינדמן בליטא. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי. שיבה זרקה בשיערם בטרם עת. כאן הם בתמונה עם ילדיהם אושר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ויוסל’ה האח הצעיר. האחות הבכורה טייבה נעדרת מהתמונה (היא היגרה לקובה). התמונה צולמה בשירווינט, כנראה ב- 1930. אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח”כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. יוסל’ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

קיבוץ אפיקים כמו כל קיבוצי העמק נבנה בתנאי התיישבות קשים. אקלים חם וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא . סִסְמַת חיי הקיבוץ הייתה : “כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו”. חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הרואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע”י הוריהם על ערש הברכה, “לשנה הבאה בירושלים”. הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים וצנועים. הענווה, רעיון העבודה וכיבוש האדמה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, וההסתפקות במועט – היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

טקסט תמונה : שנת 1926. ראשוני קיבוץ אפיקים. חברי הפלוגה בזיכרון יעקב בשנת 1926. יושבים בשורה הראשונה על הקרקע משמאל לימין : חנה בת-חיים (מאסטרו) , אריה בהיר (שמו ברוסיה היה לוֹנְיָה גֶלֶר כפי שדמותו משורטטת ע”י אסף ענברי בספרו המצוין אודות קיבוץ אפיקים “הביתה”) ורעייתו פִירָה יושבת משמאל. יושבים בשורה השנייה על ספסל משמאל לימין : שני אנשים לא מזוהים , אייזיק שלמון (שולמן) אברהם לשם (אברשה לכטמן), סיומה לין (לינקובסקי) , ארבעה אנשים לא מזוהים, וסיומה פינסקי (קצת מאחור בחולצה הכהה). העומדים בשורה האחרונה אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שורשיו הראשונים של קיבוץ אפיקים נטועים בתנועת הנוער “השומר הצעיר” ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 במאה הקודמת בתנאי מחתרת. במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם “קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר.” . ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ”ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה ופרנסה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית. בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית ברל כצנלסון ואברהם הרצפלד. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. “עוון” זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של “השומר הצעיר” כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות “השומר הצעיר” – נצ”ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1].

טקסט תמונה : שנת 1931. חצר קבוצת כינרת. חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה “טוצ’קה” (3 ק”מ דרומית לאגם הכינרת) בה הוקם הקיבוץ ב- 1932 . זה היה קיבוץ נוסף בעמק הירדן ונדבך נוסף בישוב ובתקומת ארץ ישראל . זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי “השומר הצעיר” (נצ”ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ”א – 1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם , ברל כצנלסון (בשורת היושבים הראשונה , משופם חמישי משמאל) ואברהם הרצפלד (בשורת היושבים הראשונה בז’אקט מרופט שביעי משמאל) . מימינו של אברהם הרצפלד יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השפעתו של ברל כצנלסון על חברי קיבוץ אפיקים (נקרא בתחילה קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר.) וגם על חברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה – הייתה עצומה (!). הוא היה “האלוהים” של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון. ברל כצנלסון נפטר בן 57  ב- 12 בספטמבר 1944.

באחת הפגישות של ברל כצנלסון עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 אמר להם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטוריים : “…אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה . כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה. בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה . הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג. לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי, כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם, בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית, היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לארץ, סימן הוא לעזוּבה ידועה. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ, משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ. צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית , כי אז גורלכם בסכנה. אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים. בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית,לא כן בערים. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודים. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם. נחוץ להתחיל להתחנך מחדש. אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים , ואף אחד משל הפילוסוף הגל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, “ההוויה קובעת את ההכרה”. ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות. אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו. כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית אנו לי לפי הפתגם הנ”ל (ההוויה קובעת את ההכרה). אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי. כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם, וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה. יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום. על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידיאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות, כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- “גדוד העבודה” לא היה רק אידיאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ. החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים , ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם, שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו. אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ…”. דבריו אלה של ברל כצנלסון הרשימו כה עמוקות את שומעיו עד שאחד החברים בקיבוץ אליעזר “לַסְיָה” גלילי העריך את השיחה הזאת כדברי נבואה [2].

טקסט תמונה : חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת ב- 1928. שוכבים מלפנים משמאל בקדמת התצלום ישראל חופש ואברשה לכטמן. יושב בשורה השנייה סיומה לינקובסקי והקיצוני מצד שמאל הוא סיומה פינסקי. יושב שני מימין בגו זקוף ומבט נחוש לקראת העתיד שלמה אלפרט (אביו של הצלם והמתעד משה אלפרט). יושב חמישי משמאל בשורה השלישית אליק שומרוני (חולצה / גופייה לבנה פתוחה). עומד שביעי מימין בשורה האחרונה דוסיה קורין (גבוה בלונדיני, מפנה את כתף ימין שלו לפנים) ולידו חיים לוצ’נסקי (עומד שמיני מימין בשורה האחרונה, נמוך בעל מצח גבוה). (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביומן הקיבוץ מתאריך ה’ בחשוון תרפ”ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא : “…כדי לקרב את החברים אל תיאטרון ה- “אוהל’ והצגותיו, ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל, החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של “עונג שבת” (מהטיפוס של “עונג שבת” בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם, הקריאו קטעים ממנדלי מוכר ספרים וכדומה…”. 

חיים נחמן ביאליק שלח ב- 16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים . כך כתב למרדכי “מִיטְיָה” קריצ’מן : “…שמחתי לשמוע על דבר מסיבות “עונג שבת” שלכם. דרככם נכונה. גם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה. לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות. אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ . ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו”מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה”.

                             שלכם בלב ונפש

                             ח. נ. ביאליק

 

טקסט תמונה : שנת 1928. חברי קיבוץ אפיקים דוד וורטמן (מימין) והמשורר והמלחין מרדכי זעירא משמשים כסנדלרים של פלוגת קיבוץ אפיקים, בבית וגן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המניפסט התרבותי – חלוצי של ברל כצנלסון וחיים נחמן ביאליק לא כלל שום התייחסות בהווה ובעתיד לתרבות החינוך הגופני והספורט. אף על פי כן הפכה ההתיישבות העובדת במשך השנים למעצמת ספורט כבירה הרבה הודות למנהיגותם של אנשים מהדור ההוא של אגודת “הפועל”, אישים בעלי חזון עצום כמו יוסף “יושו” ענבר (חבר קיבוץ גבעת חיים), מיכה שמבן, דוב “בולק” פרוסק, יוסף “יוז’ו” טלקי (חבר קיבוץ כפר מכבי), שמריהו נאבל (חבר קיבוץ אפיקים) , פינדה פישר (חבר קיבוץ גבעת חיים), שמואל “מוליק” ללקין מתל אביב, ועוד כמה דמויות בלתי נשכחות. קיבוצים גדולים כמו גבעת חיים, גבעת ברנר, אפיקים, אשדות יעקב, נען, וקיבוצי גוש זבולון (רמת יוחנן, כפר מכבי, ואושה) הצמיחו דורות של ספורטאים מצטיינים בענפי הכדורסל, הכדורעף, הכדורגל, השחייה, וא”ק.
 

[1] ראה נספח : ספרו של אריה אופיר מוותיקי החברים בקיבוץ אפיקים : “אפיקים – דרכו של קיבוץ”.

[2] ראה נספח : ספרו של אריה אופיר : “אפיקים – דרכו של קיבוץ”. (יצא לאור ב- 1951).

קיבוץ אפיקים היה מרכז חיי וחיינו ואהבתנו הגדולה. בעת מלחמת העצמאות הקשה וההרואית ב- 1948 פינו על פי הוראת צה”ל והפלמ”ח את כל ילדי קיבוצי עמק הירדן לחיפה. זה היה פינוי מאורגן ללא פאניקה וללא בכי. נשארו רק ההורים הגברים לקדם את פני המערכה הצבאית. היו בידיהם כמה סטנים ורובים אנגליים. את מסילת הרכבת העמק – בואכה דמשק פירקו ואנשי המסגרייה של קיבוץ אפיקים הלחימו פסי הברזל למכשולים אנטי טנקים. התכוננו לרע מכל. חקלאי העמק הפכו לחיילי מגן. הם נלקחו מאחורי המחרשה והחרמש, הקִלשון והמגוֹב, והטרקטור ובידיהם הופקדו כלי נשק. עוֹל המלחמה הקשה הוטל על חברי קיבוצי עמק הירדן , מחמדיה וגֶשֶר בדרום עמק הירדן ועד גינוסר בצפון אגם כינרת. הקרבות הקשים ביותר התנהלו בצמח וליד גדרות קיבוץ דגניה א’. הצבא הסורי גלש מהרמה והגיע עם חייליו והטנקים שלו עד סמוך מאוד לקיבוץ דגניה א’. הבנים הצעירים לוחמים ללא חת ועזי נפש של קבוצת כינרת וקיבוצי דגניה א’ ודגניה ב’ בלמו את האויב ברובים וסטנים. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון נענה לתחינות אנשי קיבוצי עמק הירדן והסכים להציב שני תותחי “נפוליאון” ברמת פורייה ליד קיבוץ אלומות כדי להקל במשהו על הלחץ הנורא ולסייע במעט בהדיפת הפולש הסורי. אנשי עמק הירדן יצאו להילחם נגד השִריון הסורי ובידיהם בקבוקי מולוטוב . הם הכריעו בגופם את המערכה הקשה. בהפוגה הראשונה בתוך מלחמת העצמאות החליטה הנהגת קיבוץ אפיקים באישור הצבא ודוד בן גוריון להביא את הילדים לביקור קצר במשק. לא ראיתי את אבא שלי זמן רב. התגעגעתי אליו נורא וגם לקיבוץ. נישקתי אותו ואח”כ כרעתי על ברכיי ונשקתי גם לאדמת הקיבוץ. הייתי ילד בן 10. היישר מהמשאית טסנו כולנו לשחות בבריכת השחייה הישנה.

מלחמת השחרור ב- 1948 והגנת עמק הירדן מפני הפולש הסורי הייתה קשה. צמח הייתה בימים ההם עיירה ערבית. קיבוצי העמק איבדו לוחמים רבים. שבעה מחברי קיבוץ אפיקים דודיק פרדקין (מג”ד 12 של חטיבת גולני), אהרונצ’יק סירוטינסקי, נתן בר (ריכטר), שמואל פרייליך, מנחם אונגר, צבי טופמן, ושמואל גרומן נהרגו בקרבות ההגנה על עמק הירדן. לוחם אחר איש המודיעין של צה”ל עזרא חורין (עפגין) נהרג ברצועת עזה. המלחמה ההירואית והקשה הזאת של 1948 השפיעה על כל ילד, נער, ונערה בקיבוץ אפיקים ובכל קיבוצי עמק הירדן. משהסתיימה, הפכה למופת וסמל. זאת הסיבה שדוֹר שלם של ילדים ונערים בקיבוץ אפיקים וקיבוצי עמק הירדן התגייס ללא יוצא מן הכלל בעת פקודה ושעת מבחן ליחידות קרביות בצה”ל. המלחמה הקשה בהנהגת ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון הסתיימה בהצלחה כבירה ומחיר יקר. מדינת ישראל הרחיבה מאוד את גבולות החלוקה אך איבדה 6000 (ששת אלפים) חיילים בקרבות . דוד בן גוריון הפך למנהיג ללא עוררין של המדינה. קיבוץ אפיקים היה אחד ממעוזיו (הרבים). הוא הפך לאישיות נערצת על כל שכבות הציבור.

טקסט תמונה : קיץ 1950. קיבוץ אפיקים מארח את מועצת מפא”י בראשותו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון (ראשון משמאל בן 64). לידו אריה בהיר (לוֹנְיָה גֶלֶר), איש לא מזוהה בחליפה ועניבה , והסופר והמשורר אברהם שלונסקי. מציץ מצד שמאל למעלה ברצ’יק שפירא. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1950. קיבוץ אפיקים ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון נואם בעצרת בקיבוץ אפיקים בפני אלפי “קיבוצניקים” שהגיעו מכל קיבוצי עמק הירדן ועמק יזרעאל. מימין, זהו צבי ברנר חבר קיבוץ אפיקים (היה חייל ב- “פלוגות הלילה” של צ’ארלס אורד ווינגייט בשנות ה- 30) מקליט את הנאום. ליד דוד בן גוריון יושב מוֹלָה זהרהרי שנספה באסון מעגן ב- 1954. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דוד בן-גוריון ביקש בתחילת שנות ה- 50 מכל אזרחי מדינת ישראל לנטוש את שמות המשפחה הלועזיים שלהם מהגולה ולהחליף אותם בשמות עבריים. הבקשה של דוד בן גוריון נראתה לאבא שלי כמו פקודה. שם משפחתו המקורי של אבא שלי ז”ל מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן היה בלינדמן. זה היה שם משפחתו בליטא ממנה עלה לארץ ישראל ב- 1934. כמעריצו של דוד בן-גוריון כמו כל חברי קיבוץ אפיקים, מילֵא אבא שלי מייד את צַו ראש הממשלה ועִבְרֵת ללא היסוס את שם משפחתו המקורי לאַלְרוֹאִי זה היה ב- 1954. הייתי אז בן 16. להוריו – סבא וסבתא שלי מהעיירה שירווינט בליטא לא היה כל זכר. הם הושמדו בשואה. עכשיו גם שם משפחתם נשכח. הוא אף פעם לא הסביר לי מדוע נהג כך. הוא לא היה היחידי בקיבוץ. חברים רבים שנהו אחרי דוד בן גוריון מחקו את שם משפחתם של אבותיהם מהגולה ואימצו להם שמות עבריים. לזר וולוכוביאנסקי שינה את שם משפחתו ל- “וֶורֶד”. ראובן רכטמן המיר את שמו לְ- “רוֹנֵן”. קזיוק קֵז החליף את שם משפחתו ל- “כַּרְמִי”. אברשה לכטמן בחר ב- “לֶשֶם”, לוסיה לפיצקי החליף את שם משפחתו ל- “לפיד”, סיומה לינקובסקי אימץ לעצמו את השם “לִין”, ישראל מדורסקי הפך ל- “מַדוֹר”, ועוד, ועוד רבים אחרים. אבא שלי משה בלינדמן תרגם את שם משפחתו היידישאי מהעיירה הליטאית שירווינט לעברית והחליט על “אַלְרוֹאִי”.

החינוך באפיקים היה סגפני ברוח הימים ההם. ההחלטה הספרטנית ביותר היה להרחיק את הילדים מהוריהם ולקיים לינה קבוצתית נפרדת בבתי ילדים ללא ההורים. החלטה הנוגדת כל הגיון. החלטה הנוגדת את רגש האהבה הטבעי של כל אם ואב לילדו או ילדתו. אך זאת הייתה דרכה ורוחה של הקומונה. הלינה הקבוצתית הייתה אחת מערכיה. קשה להבין כיצד הורינו הסכימו להחלטה ספרטנית כזאת הנוגדת את דרך הטבע, המרחיקה את ילדיהם מהם לחלוטין בערבים ובלילות . ברבות הימים חזר הקיבוץ ללינה הפרטית הטבעית.

אנוכי אסיר תודה לקיבוץ אפיקים על החינוך הנפלא שהעניק לי בתחומי הספרות, המוסיקה, ההיסטוריה, המדע והספורט. גדלנו בילדותינו על האהבה לחקלאות, הערכה לבעלי החיים, השירה הרוסית, השירה הארץ ישראלית, ומוסיקה קלאסית. לעולם לא אשכח את חג ליל הסדר בקיבוץ אפיקים ואת המקהלה של הקיבוץ בניצוחו של לובה רביץ שרה את השיר המונומנטאלי של גאון הכתיבה המשורר חיים נחמן ביאליק, “מֵתֵּי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים”. אי אפשר לשכוח לעולם את תרומתם האדירה של מתתיהו שלֶם ויהודה שרֵת לשירה והזמר העברי בשנים ההן. האנשים האלה העניקו נופך , צבע , ואווירה נפלאה חגי ישראל כמו ראש השנה, סוכות – חג האסיף, פסח – חג האביב , וחג שבועות – חג הביכורים. התקופה הזאת חלפה לבלי שוב אך לא ערכיה. בקיבוץ אפיקים האהוב עלי בעל אוריינטציה רוסית בולטת בראשיתו מוסדה ספרייה גדולה לילדים ומבוגרים. אינני חושב שאפילו ילד אחד פסח על כתביהם של לב טולסטוי (“מלחמה ושלום” ו- אנה קאראנינה”), פיודור דוסטוייבסקי “החטא ועונשו” ו- האחים קאראמאזוב), פושקין, לרמונטוב, ומיכאיל שולוחוב (“הדון השקט”). כפי שכל הילדים לא העיזו להחמיץ את הספרים “ילדי רב החובל גרנט” ו- “הקברניט הצעיר”, ו- “עשרים אלף מיל מתחת למים” של הסופר הצרפתי ז’ול וורן.

טקסט תמונה : 1950. שיכון הוותיקים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  1949. צדו הדרומי של חדר האוכל של קיבוץ אפיקים. בקדמת התמונה ניצב פסלו היפהפה עשוי ברונזה של הפסל דוב פייגין, “הנערה והאיילה”. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1932. זוהי תעלת המים שחצתה את עמק הירדן והייתה עורק החיים הראשי של קיבוצי האזור. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקיבוץ המתפתח העניק לכולנו הזדמנויות תרבותיות וספורטיביות מגוונות במסגרות הלימודים וחיי החברה. הובאו מורי מוסיקה מבחוץ וילדים רבים למדו לנגן על כינור ופסנתר. ההורים שלהם טיפחו בסתר מחשבות כי אולי נולד להם בקיבוץ ישה חפץ חדש ו/או יורש לארתור רובינשטיין. ילד אחד משה ציון שניגן בכינור העדיף פעם לשחק כדורגל על דשא ביה”ס בקיבוץ והבריז למורה שבא במיוחד מתל אביב. כשאבא שלו מנחם ציוןשמע על דבר ההתחמקות הוא מיהר לדשא והחל לרדוף אחר בנו. משתפש אותו חבט בו בכינור והמיתרים נקרעו. האב המעוצבן הרכיב מיתרים חדשים מחוטי ברזל והגיש את הכינור לבנו. “…העיקר שתנגן ולא תשחק במשחק השטותי הזה שנקרא כדורגל…”, זעק על הבן שלו לנוכח כל הילדים.

טקסט תמונה : שנת 1950. קיבוץ אפיקים מעניק חינוך מוסיקלי נרחב ויסודי לילדיו. הובאו במיוחד מתל אביב מורים לנגינה בפסנתר וכינור. בתמונה, בנות בגיל 12 מתאמנות בנגינה על פסנתר. מימין לשמאל : דניה אפרת, מרים הררי, נירה קומרוב (רונן), עדי גלעדי (עומדת) חינא גורביץ’ מנגנת, ורותי מאסטרו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי מצאתי עניין עצום במשחקי הספורט ובמשחק השח-מט. יכולתי לשחק שח-מט עיוור נגד כמה שחקנים בו זמנית. בגיל 17 התחלתי להתרומם לגובה. צמחתי לגובה 1.90 מ’. הצטיינתי בא”ק, שחייה, כדור מים, כדורסל, וכדורגל. האלילים שלי היו הכדורעפן חיים בורר, השחיין שמואל חדש, הכדורסלן יגאל וולודרסקי, והשחמטאי בן כיתתי אמיר הלמן. אבל יותר מכל אהבתי את אבא שלי ורציתי להיות חקלאי חרוץ ומצטיין כמוהו בענף המספוא בקיבוץ. החלטתי לא ללמוד את שנת הלימודים האחרונה בכיתה י”ב בביה”ס החקלאי “בית ירח” בעמק הירדן (ממוקם ליד קבוצת כינרת ומושבת כינרת). הלכתי לעבוד עם אבא שלי בענף המספוא. רציתי לחרוש את רִגְבֵי אדמת אפיקים ולגדל בשדות הקיבוץ אספסת ותלתן לפרות. הייתי המאושר באדם.

הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת גולני ב- 3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי. היו לי ארבעה מג”דים וארבעה מח”טים בעת שירותי הצבאי בגולני. האלוף יקותיאל “קותי” אדם היה המג”ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד המח”ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ”כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב והמ”מ שלי בקורס מ”כים בג’וערה זאב שטרנהל (מי שנודע ברבות הימם כפרופסור זאה שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. הם בלתי נשכחים.

טקסט תמונה : אני חניך בביה”ס למ”כים של חטיבת גבעתי בג’וערה בתחילת 1957. המ”מ שלי היה סגן זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל). הבסיס הצבאי ג’וערה שכן בימים ההם ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : המג”ד שלי בגדוד 12 סא”ל שמואל עמיר ומח”ט גולני אל”מ אהרון “ארווין” דורון שלחו אותי בספטמבר 1957 לקורס קצינים בבה”ד 1 ליד כפר סירקין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מארס 1958. טקס סיום קורס קצינים. מפקד ביה”ס לקצינים ב- בה”ד 1 במחנה כפר סירקין סא”ל יוסף “יוֹש” הרפז (שני משמאל) וסגנו רס”ן מרדכי נדיבי (קיצוני משמאל) מסמיכים אותי במארס 1958  למ”מ וקצין קרבי בצה”ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש פברואר של שנת 1960. אני חניך בקורס קומנדו וצניחה (במסגרת שירות מילואים) ב- 1960 יחדיו עם חניך אחר בקורס זאב אלמוג. המ”כ האישי שלי היה אלי לנדאו ומפקד הקורס אפרים חִירָם (פיחוטקה). מפקד ביה”ס ללוחמה זעירה בתל נוף היה האלוף אברהם אורלי. מאוחר יותר מונה זאב אלמוג לאלוף והיה מפקד חיל הים. התמונה צולמה על גדות הירדן ליד הסכר של קיבוץ דגניה א’ בעת אימוני צליחת נהרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                               

מח”ט גולני דאז אלעד פלד הזמין אותי לריאיון אישי במטה החטיבה במחנה בן עמי לקראת שחרורי . הייתי אז קצין החבלה של גדוד 12. המח”ט ביקש ממני לחתום קבע ולהמשיך בשירותי הצבאי. “אנחנו רוצים אותך אצלנו”, אמר לי. סירבתי. אהבתי את גדוד 12 ואת חטיבת גולני. השירות הצבאי העניק לי המון, אך רציתי לחזור לרגבי האדמה של קיבוץ אפיקים ולשדות העמק. זה היה ב- 1959. הפכתי לרפתן וספורטאי. חיי התרכזו ברֶפֶת, במגרשי הספורט של הקיבוץ, ובמוסיקה שיצר הזמר האמריקני אלביס פרסלי המנוח. הקהילה ראתה בעין יפה את עבודתי ברפת ואהבתי לספורט אך התבוננה בחשדנות באהבתי העצומה למוסיקה שיצרו אלביס פרסלי, החיפושיות, ריקי נלסון, פט בון, האחים אוורלי, פרנק סינטרה, בינג קורסבי, לואי “סאצ’מו” ארמסטרונג, פאטס דומינו, פרי קומו, דין מרטין, טומי סנדס, שרה ווהן, אלה פיצג’ראלד, ברנדה לי, דוריס דיי, קליף ריצ’רד, ורבים ורבות אחרים. הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג’ינס וחולצות אדומות, ונעל נעלי ספורט. הלבוש שלי ואהבתי חסרת הגבולות לאלביס פרסלי לא התאים על פי הבנת הקהילה לאורח חיי הקיבוץ. הקהילה הקיבוצית יודעת היטב להתערב בחיי הפרט שלה. והיא התערבה.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. ארה”ב. זהו הזמר האמריקני אלביס פרסלי שיצר את ב- 1954 בעיר ממפיס בטנסי את סגנון הרוקנ’רול המוסיקלי הייחודי שלו, ואת מוסיקת ה- הילי בילי, ומוסיקת קאנטרי.                                   

אלביס פרסלי היה בין הבודדים בחיי שהפך אותי לאיש יותר מאושר. אהבתי אותו ואת המוסיקה שלו עד למאוד. נשבעתי לעצמי שבביקור הראשון שלי בארה”ב אסע לאחוזתו “גרייסלנד” בממפיס כדי לומר לו :

Dear Elvis You are my brother, you are among of few who made me just happier, I love you man.

כשהגעתי בפעם הראשונה לארה”ב בשנת 1978 אלביס פרסלי כבר לא היה בין החיים. הוא מת צעיר מאוד בהיותו רק בן 42. אלביס פרסלי היה מבוגר ממני בשלוש שנים וחצי. הוא נולד ב- 8 בינואר 1935 בטופלו, עיר דרומית במדינת מיסיסיפי ארה”ב. הוריו עקרו אח”כ ל- ממפיס. הוא יצר מוסיקה נהדרת ושר נפלא. היה לו קול ייחודי ומרשים. לפתע מצאתי את עצמי מאזין לו ימים ולילות ארוכים בקיבוץ אפיקים.

טקסט תמונה : האזנתי אלפי פעמים לקולו הייחודי שהפך אותו למיליארדר . השירים שלו הם בלתי נשכחים עבורי כמו “Heart Break Hotel”, השיר “Hound Dog”, השיר  “Jailhouse Rock”, השיר “King Kreole”, השיר “Too much”, השיר “Love me tender”, השיר “Loving you”, השיר “Don’t be cruel” , ועוד רבים רבים אחרים שלו. הספר הזה נכתב לצלילי שיריו של אלביס פרסלי, וגם לצילי המוסיקה הנפלאה של הביטלס, ריקי נלסון, ברנדה לי, טומי סנדס , לואי ארמסטרונג, אלה פיצג’ראלד, פול רובסון, שרה וון, פול אנקה, פט בון, דין מרטין , פרנק סינטרה, פרי קומו, בינג קרוסבי, ורבים אחרים – וגם מוצרט, בטהובן, מנדלסון, היידן, רחמנינוף, צ’ייקובסקי, בך, חצ’אטוריאן, וסיבליוס. מותו של אלביס פרסלי ב- 16 באוגוסט 1977 הייתה עבורי אבדה מוסיקלית כבדה. 

ברפת פגשתי את אחד הבנים הדגולים של קיבוץ אפיקים. רוּדִיק לווין. הוא היה אז מנהל הרפת והפך אותה לאחת מרפתות החלב הטובה ביותר במדינת ישראל. היושרה שלו, חריצותו מסירותו לעבודה, הדוגמא האישית והידע העצום שלו היו למופת והותירו עלי ועל רבים רושם גדול. 

טקסט תמונה : קיץ 1960. אנוכי (בן 22) משחק כדורסל עם אחי יונתן (משמאל) נגד דובי אילן ועלי דגן באולם הספורט של הקיבוץ ע”ש איתמר גולני. כולנו יחפים. מבחינה ספורטיבית נולדתי במקום הלא נכון. הייתי אמור להיוולד במזרח גרמניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1946. קיבוץ אפיקים. מגרש הכדורסל מאדמה של הקיבוץ. אני בן 8  (במרכז לובש אפודה) מתמודד על ריבאונד עם “הענק” רודיק לווין (חצי גוף עירום). אהבתי את משחק הכדורסל משחר ילדותי. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת קיבוץ אפיקים בכדורגל בעונת 1962 – 1961. זיהוי העומדים משמאל לימין : חנן קרפ ז”ל, אנוכי יואש אלרואי, חיים טובול (טל), שלמה “מומו” חביה (שחקן חיזוק מקיבוץ תל קציר), בני רוזן, ומנהל הקבוצה שמעון הלמן. זיהוי הכורעים משמאל לימין : יוחאי קורין , עמי איילון (שחקן חיזוק בן 16 מקיבוץ מעגן. עמי איילון (היה מפקד חיל הים ואלוף בצה”ל וגם ראש השב”כ), אלישע הירשפלד, צבי “צירי” אשכנזי ז”ל, וצביקה שדה (בירקנפלד). שוכב מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנה קודם לכן שיחקתי בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות בכדורסל (הפועל אשדות יעקב), בכדורעף (הפועל אפיקים), ובכדורגל (הפועל טבריה). עורכי הספר “גינס” הכניסו אותי לרשימת השיאים של ספרם.                                                                                                                                                                                               

טקסט תמונה : שנת 1962 . מגרש הכדורגל של “הפועל” אפיקים. רשת השער עשויה מרשת דייגים ונלקחה מענף הַמִידְגֶה שלנו. אני מבקיע עוד שער במדי קבוצת הפועל אפיקים במגרש הדשא הביתי שלנו בקיבוץ באחד ממשחקי ליגה ג’. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 29 בספטמבר 1963 נישאתי לרעייתי יעל. הייתי בן 25. רציתי ללמוד מתמטיקה ופיסיקה, ורפואה באוניברסיטה. אך לא הייתה לי תעודת בגרות. את כיתה י”ב בכלל לא למדתי. זה היה בלתי אפשרי.

טקסט תמונה : שנת 1965. יעל תג’ר (בת 21) רעייתי זמן קצר לאחר שנישאנו. התונה צולמה בשדות החקלאיים של קיבוץ רוחמה. (צילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1963 התחלתי את לימודיי האקדמאים במכון ווינגייט. סיימתי אותם בהצטיינות ב- 1965. למדתי הוראת חינוך גופני ומתמטיקה. שני מורים הותירו עלי את רישומם במכון ווינגייט. מחנך הכיתה שלי והמורה לתורת משחקי התנועה ומשחק כדורעף מר אורי אפק , והמורה שלי במקצוע הא”ק איציק מנדלברויד. הם היו מורים ומחנכים דגולים שהבינו כי אין די בקביעת המטרה בספורט. צריך ללמוד על מנת לדעת כיצד להשיג אותה. יש הבדל עצום בין לומר לתלמיד מה לעשות לבין לומר לוֹ אֵיך לבצע. בזה היה ייחודם. אני מכיר מאמנים רבים שנותנים הוראות טריוויה לחניכיהם, ופוקדים עליהם פקודות חסרות תוחלת כמו, “אתה חייב לרוץ יותר מהר, “תנסה לקפוץ רחוק יותר”, אתה מוכרח לנתר גבוה יותר לנגיחה במשחק כדורגל”, או, “הדוף את כדור הברזל יותר בכוח” – אך מבלי להסביר להם כיצד לעשות זאת. איציק מנדלברויד היה מדען א”ק. איש מחונן, מקורי, ומרתק שלימד מורים רבים לחשוֹב ולהבין באופן הגיוני את תורת התנועה הספורטיבית. קל מאוד לומר לילד, “רוץ יותר מהר”. הרבה יותר קשה ללמד אותו כיצד לעשות זאת.

טקסט תמונה : קיץ 1965. מכון ווינגייט ליד העיר נתניה. זהו אורי אפק – פינצ’וק (בן 86 היום) מורי ומחנכי במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963. אהבתי אותו ורכשתי לו הערכה רבה. אסור היה לטעות במראה הנערי שלו. הוא היה מורה ומחנך שדגל במשמעת וסדר קפדני. אורי אפק חניך של מיכה שמבן התמנה אחריו למאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורעף לגברים והיה אף מאמן נבחרת ישראל לנשים. מאוחר יותר היה מנהל המשלחות האולימפיות של ישראל באולימפיאדות לוס אנג’לס 84′, סיאול 88′, וברצלונה 92′. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו איציק מנדלברויד (יליד 1931) אתלט במועדון הפועל קריית חיים בשנות ה- 40  ו- 50  של המאה שעברה. היה אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל. הוא לא היה גדל גוף וענק מידות אך מכיוון שהיה מתמטיקאי ופיסיקאי הבין את חוקי הביו – מכניקה של אייזיק ניוטון עליהם ביסס את ביצועיו. אם מתרגמים את חוקי אייזיק ניוטון לשפת הספורט ניתן להסיק מסקנה פיסיקאלית פשוטה במשפט אחד : “כדי להגיע להישגים מכסימאליים בא”ק על האתלט לבצע בענפים השונים תנועות ארוכות ככל האפשר לאורך קו הפעולה של הכוח !”. (באדיבות יצחק “איציק” מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. אצטדיון “המכבייה” בתל אביב. זיהוי מימין לשמאל : יצחק “איציק” מנדלברויד (הפועל קריית חיים) אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל , דוד טבק (הפועל בית עובד) אלוף ישראל בריצות 100 מ’ ו- 200 מ’, ואריה גליק (הפועל ת”א) אלוף ישראל בריצות 400 מ’ ו- 800 מ’. (באדיבות איציק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1964. מכון ווינגייט. אנוכי נוטל חלק סמינר בן שנתיים למורי ספורט וחינוך גופני. המורה איציק מנדלברויד (בתלבושת הלבנה) מסביר לקבוצת סטודנטים באצטדיון של מכון ווינגייט ב- 1964 את תורת הא”ק שלו המבוססת על חוקי הפיסיקה של אייזיק ניוטון. אנוכי ניצב לידו (עומד בגוף חשוף) מקשיב בקשב רב לניתוחיו ההגיוניים המתבססים על מתמטיקה ופיסיקה ולעיקרי תורת ההוראה והחינוך שלו. איציק מנדלברויד (בן 80 היום) הוא אדם מעניין ומרתק שניחן בהגיון הגיוני. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : ד”ר אודי ליפשיץ ואהרון בונה (יושבים), אהרון גביש (עומד). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי שינה את מסלול חיי כשהביא אותי לטלוויזיה בקיץ 1971 והעניק לי את האפשרות הראשונה להתחיל במחקר האולימפי רחב ההיקף שלי ולתרמו לשפת הטלוויזיה. הייתי בן 33. העיתונאות הטלוויזיונית היא מקצועה מרתק אך טומנת בחובה ריטואל מסוכן. ככל שהיא הופכת למרתקת יותר אתה נשאב למעמקיה ללא יכולת להיחלץ. תשע שנים אח”כ, בנובמבר 1980 זימנו אותי מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק “צחי” שמעוני ז”ל יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות הטרי טוביה סער (החליף את חיים יבין) ללשכתו של המנכ”ל בבניין החוטים בשכונת רוממה. “…אתה האיש הטוב ביותר בטלוויזיה…”, אמרו לי, והטילו עלי לנַהֵל את שידורי הספורט בערוץ הציבורי במקומו של אלכס גלעדי שעזב ל- NBC. רבים לטשו אז עין לתפקיד היוקרתי, אך הטריומוויראט ההוא בחר בי. הייתי בן 43. ידעתי היטב בפני איזה אתגר טלוויזיוני מסובך אני ניצב, ואיזה קורבן אישי ופרטי אדרש להקריב עבור המינוי הנכבד.

טקסט תמונה : חודש אפריל – שנת 1972. אנכי עם אלכס גלעדי בטיול בראש הנקרה . (תיעוד וצילום יעל תג’ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

אינני אוהב את המילה “מנַהֵל” בשל הקונוטציה. ניהול שידורי הספורט בטלוויזיה הוא בעצם פעולות משולבות מתמידות של עיתונאות ערנית, הפקה, עריכה, ושידור ובצִדן ניהול ומנהיגות של קבוצות אנשים. זאת עבודה עיתונאית נצחית הפועלת על פי הגיון ה- “Perpetuum Mobile”. יותר מ- 24 שעות ביממה, 8 ימים בשבוע, 32 ימים בחודש, ו- 466 ימים בשנה, לאורך 22 שנה רצופות. אינני מגזים בתיאור. היא לעולם אינה נגמרת מפני שהאחריות העצומה בה אתה נושא לבדך ואינך יכול לחלוק אותה עם איש, איננה מסתיימת.

העוֹל העיקרי נופל על סופי שבוע כי החלק הארי של פעילות הספורט בישראל מתנקז ליום השביעי. “מבט ספורט” ו- “משחק השבת” שודרו תמיד מידֵי מוצ”ש. 32 שנה לא היו לי שבתות וגם לא חגים. אתה חייב להיות שָם כל הזמן. העבודה העיתונאית המורכבת הזאת כפופה ל- Deadline של שידור. אינך יכול לעולם לומר לצופים, “…סליחה , חכו רגע…לא הספקתי… המהדורה עדיין לא מוכנה…”. צבע השיער הלָבָן שלי איננו רק ירושה גנטית מאבא שלי, אלא גם תוצאה של התמודדות חסרת פשרות עם לחץ השידור המתמיד לאורך שנים כה רבות. הפקת שידורי הספורט בטלוויזיה הפכה אט – אט לגולת הכותרת של חיי. כמו בכל תחום, הכישרון לבדו איננו מספיק. נדרשה כמות עצומה של אמביציה ודבקות במשימה בד בבד עם יכולת להנהיג קבוצת עובדים הסרה למרותך. תעשיית הטלוויזיה איננה חברה דמוקרטית אלא היררכית. אף על פי כן נדמה לי שההישג הגדול מעבר לידע המקצועי היה לדעת לכַבֵּד את פּיקודיי ולהקשיב למפַקדיי בקרבות על איכות השידורים. הקושי הגדול כמנהל היה ללמוד לקבל גם את המלה “לא” של הבוסים שלי, כשאלה לא ראו עין בעין כמוני את חשיבות נושא ההפקה, וביקשו לעצור אותי מעֵת לעֵת בחתירתי לקידום יעדי השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הנה סיפור אחד מתוך אלפים . ב- 1987 נדרשתי לעבור וויה – דולורוזה של שִכנועים כדי להפיק ולהביא לראשונה בשידורים ישירים את משחקי גמר הכדורסל של ה- NBA בארה”ב למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המתנגד הראשי ליוזמה היה דווקא מנהל הטלוויזיה דאז חיים יבין. הוא חשב שיש יותר מידַי ספורט על המסך הציבורי ו- וודאי אין צורך בהקרנת שידורי כדורסל תוצרת ארה”ב. לבסוף נעתר לבקשתי. מבצע השידורים יצא לדרך והפך להצלחה גדולה. בתומו כתב לי.

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב הערכה שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שדן בהבאת ה- NBA לישראל. חיים יבין שימש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאפריל 1986 ועד נובמבר 1989 (הוחלף ע”י מ”מ זמני נסים משעל, שהוחלף ב- 10 ביולי 1990 ע”י מנהל קבוע יוסף בר-אל). לי לא היה קל עם חיים יבין ולוֹ לא היה קל עמי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נולדתי בן אדם תחרותי. אולי יתר על המידה. יכול להיות שזאת הסיבה שכה אהבתי כל השנים את שמריהו נַאבֶּל מגדולי האישים בחינוך הגופני שפגשתי אֵי פעם בקריירה שלי. הייתה לו השפעה עצומה עלי. הוא חינֵך את כולנו כילדים למצוינות בספורט אך גם ליוֹשְרָה והגינות, וטיפח כהלכה את תרבות הגוף. “הספורט הוא הרבה יותר מכדורגל”, נהג לומר, ודרש לא לוותֵּר גם ברגעי משבר.

טקסט תמונה : בתום צליחת הכינרת הקבוצתית התחרותית למרחק 6.5 ק”מ בחג סוכות – אוקטובר 1954. זאת היא הקבוצה המנצחת של אגודת “הפועל” אפיקים. זיהוי הנוכחים בתמונה עומדים מימין לשמאל : יונה רז, אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (בן 16), שמואל “מוליק” כהן (מחזיק בפרס מגן המנצחים), אברהם זלקטה, ועוזי וואליש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ  תש”ו. 1946. אווירת ספורט על הדשא בקיבוץ אפיקים. אחד משיאי הספורט בקיבוץ אפיקים בימי התום והתמימות של השנים ההן. עשרה ספורטאים משכבת הנוער הבוגרת מציגים את שיא הנועזות בביצוע פירמידה ספורטיבית על הדשא של בית ו’ בקיבוץ בשנת 1946 (תש”ו). יושב מלפנים בחולצה לבנה איתמר גולני בן ה- 18 המדריך הראשי ומבניה הראשונים של הקיבוץ. הוא היה מ”פ בפלמ”ח ונהרג בתאונת צניחה ממטוס דקוטה ב- 1948 בהיותו בן 20 וחצי. איתמר גולני היה בחור רב כישרונות בתחומים רבים. לאחר מותו הוציא הקיבוץ לאור ספר לזכרו, “נפש ותהום”, קובץ מכתביו וזיכרונותיו. כורע מימין ישעיהו “שייקה” פלדמן. עומד במרכז הפירמידה עודד ייני הנושא על כתפיו את אחיו ליאור ייני (בעלה לשעבר של נעמי פולני וזמר ושחקן קולנוע ותיאטרון). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                          

טקסט תמונה : 1946 קיבוץ אפיקים. בנות הקיבוץ מבצעות פירמידה ממש כמו הבנים. בראש הפירמידה ניצבת הילדה דני שפירא ז”ל. המתעמל העומד משמאל (יד שמאלו מונחת על מותנו) הוא אחי עמי פינסקי ז”ל. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יודע במדויק אילוּ תכונות נושא עִמו יוצא בן קיבוץ. אני נושא עמי בוודאי תכונה אחת בולטת שהבאתי מאפיקים. דבקות במשימה. אינני יודע אם היא מוּלֶדֶת או נרכשת. אצלי היא קיימת. היא לבטח גם עניין של חינוך בעֵין המתבונן. למדתי אותה לראשונה מאבא שלי ז”ל משה בלינדמן – אלרואי. ראיתי אותו מקַטְנוּת נדמה לי כבר מגיל שָלוֹש קוֹצֵר בחרמש בימי החורף הקשים יחד עם חבריו תִּלְתַּן או אַסְפֶּסֶת ומעמיס את היֶרֶק הרָטוֹב והכבד בקִלשונים על פלטפורמה רתומה לסוסים כשהוא מחויב ל- Dead Line של הובלת המספוא לרפת, והאבסת הפרות בזמן. זאת הייתה עבודה גופנית קשה. מעולם לא שמעתי אותו רוטֵן או מתלונֵן. העבודה הייתה תכלית חייו. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בשדה היה תום העמסת התלתן על העגלה. אבא היה זורק אותי לרוֹם התִּלְתַּן הרטוֹב על הפלטפורמה ומתיישב לידי כשהוא אוחז במושכות ונוהג את צמד הסוסים שקראו להם בּוֹיְצִ’יק וסַעָר, או לחליפין תְּמוּרָה ונוֹעֲרָה, משְדוֹת “רוּבּיֶיד” ליד האקוואדוּקט לרפת באפיקים בדרכים הבוציות. לא היו בימים ההם דרכים סלולות. לא יכולתי שלא להעריץ את אבא שלי וגם את הסוסים המושכים את העגלה במאמץ רב בשל הבוץ הנורא, שריריהם עומדים להתפקע, והם דבקים במשימה ולעולם לא אומרים נואש. מעולם לא שמעתי את אבא שלי אומר, “אינני יכול או אי אפשר”. פעמים אין ספור צעדנו יחד לאורווה לבקר את הסוסים. אבא היה רותם את נַרוּצָה או חֲסוֹנָה ומרכיב אותי על האוּכָּף. יצאנו רכובים יחדיו לשדות. לפעמים הייתי מחזיק לבד במושכות ונוהג את הסוסה בעצמי. חיי הקיבוץ בימים ההם התאפיינו בפשטות רבה , גילוי אחריות, והסתפקות במועט. כשהייתי בן 4 קיבלתי שוֹט כמתנת יום הולדת. בגיל חמֵש קיבלתי פרס. מימיה ישנה. אבא שלי רתם פֶּרֶד ופרדה לעגלת הפלטפורמה השטוחה ולקח את כל הכיתה לטיול ב- “רוּבֵּייד”. הזיכרון הצילומי נשמר.

טקסט תמונה : קיץ 1943 קיבוץ אפיקים בעמק הירדן . מתנת יום ההולדת שלי בגיל 5 היה טיול על פלטפורמה רתומה לזוג פרדים לשדות הפלחה של קיבוץ אפיקים ב- “רוּבֵּייד” ליד האקוודוקט הישן . אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן אוחז משמאל ברסן של צמד הפֶּרֶד והפרדה יָתּוֹם ונַאוָוה. זיהוי היושבים מימין לשמאל : דני פלס – פלבסקי, צילה רביץ, אילת עדן, נירה קומרוב, ירדנה לווינגר, סמדר תבורי, רמי וויניאר, יעקב פוכרט, אימא שלי שרה פרס, דניה אפרת רזיה פורת – פוריץ, יגאל אילן – אפלבאום (מסתיר את פניו ברשת). זיהוי העומדים מימין לשמאל : זוהר לוברסקי, אמיר הלמן, דן שפירא, הגננת וורה שומרוני (מחזיקה בזרועותיה ילדה לא מזוהה), דניאל קריצ’מן אבנר וורד- וולוכוביאנסקי, חגי רונן- רכטמן, ואנוכי יואש אלרואי – בלינדמן עומד קיצוני משמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין . הוא יודע לצְנוֹף אך לא  יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, “טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי”. הסוסים והאוּרְוָוה באפיקים היו בימים ההם כל חיי. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז”ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה דִממה למוות כל אותו לילה. היא לא בכתה. למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי . יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים . נשבעתי להרוג את הווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר של יצחק פורת – פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים היפהפים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. עם משכוכית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, אמיר הלמן, דני פלס – פלבסקי, ג’וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה”ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד שתְּמוּרָה לא לימדה אותו את עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי  לעגלון חיים לוצ’אנסקי להעביר כדי חלב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ’אנסקי היה העגלוֹן ואני ישבתי לידו. כשתמורה ראתה שלולית בדרכה היא נתנה “שְווּנְג” בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה והנאמנה הזאת . לתְּמוּרָה נולדה בת. קראו לה שִיבּוֹלֶת. היא הייתה סוסה יפהפייה וצבעה שחור כפחם. היה לה אופי פראי . קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את הרִתמוֹת , אך הספק העבודה שלה היה גבוה פי כמה מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל. יום אחד ב- 1953 פקד עלי אבא שלי לרתום אותה למַגוֹב. “יוֹאָשִינקָה”, הוא אמר לי, והוסיף, “משימת העבודה שלך היא לרדת לזוֹר מעבר לאֶקְוָודוּקְט, ולגוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת הקְצוּרָה והיבשה לקראת כיבושה לחבילות חציר”. זהו מסע של חמישה קילומטרים אולי שישה רק לכיוון אחד עוד לפני תחילת העבודה. היה יום חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי לגוֹבֵב יחד עמה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי. החניתי את שִיבּוֹלֶת והמַגוֹב ליד סוכת הפח בשדות הזוֹר והרוויתי את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את היצוּל ולהורידו מטה. הסוסה הפראית והווירטואוזית גילתה לפתע את החופש . בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה חזרה הביתה מרחק של כחמישה ק”מ , כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות . פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרך כשהיא רתומה למַגוֹב הגדול, חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. “הסוסים חוזרים הביתה לאורווה” הוא מונח שכל חקלאי מכיר אותו היטב, רק ששיבולת עשתה את זה בדהרה . מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם אינטליגנציה. היא הייתה הסוסה הכי פוטוגנית שראיתי בימי חיי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום למָגוֹב מגובב שאריות לאחר זמירת הכרם.(באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הסרתי את נעלי העבודה שלי ורצתי יחֵף בעקבותיה. כשהגעתי למשק היא עמדה ניצבת רגועה מול שוקת המים של האורווה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה. תליתי את הרתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הזורמים הפכו את עורה של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק והעידו על יופייה הבלתי רגיל. קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך. מבלי שידעה היא הייתה ספורטאית דגולה, מוכשרת מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. סיסמתה בעבודה הייתה כ- ססמתי בטלוויזיה, Ever Onward. תמיד קדימה. היה לה ממי ללמוד. מאימא שלה, תמורה.

טקסט תמונה : קיץ 1959. אימא ואבא שלי ז”ל בקיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שדות המספוא של קיבוץ אפיקים ב- 1952. אבא שלי מטפח את גידול סלק הבהמות כמזון לפרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. שדות הפלחה של קיבוץ אפיקים בחלקת הזוֹר ליד הירמוך סמוך למדינת ירדן. הקִדְמָה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ. טרקטור מושך אחריו שתי עגלות פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 30 . קיבוץ אפיקים. שני פרדים גוררים עגלה עמוסה תלתן בדרכה לרפת. העגלון הוא ישראל מדור (מדורסקי). (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבקות המשימה היא ערך עליון בחיינו . בחייו של כל פרט. היא ערך בלתי אפשרי בספורט. המבחן הראשון היה בבריכת השחייה הישנה של הקיבוץ. חפירה גדולה באדמה שאליה הוזרמו מים מהכִּינֶרֶת. זאת הייתה למעשה בריכת אגירה שדופנותיה וקרקעיתה היו מאדמה. מימי הבריכה היו תמיד עכורים ובוציים. זה לא הפריע לאיש. בחודשי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן שקקה הבריכה המאולתרת הזאת חיים. אבא שלי לימד אותי לשחות בגיל שלוש. הוא בקושי ידע לשחות בעצמו אבל זה לא הפריע לו ללמד אותי את מה שהוא לא ידע בעצמו לעשות. הוא תמיד אמר לי, “יואשינקה קדימה, תשחה, תשחה – אל תוותר”. בעיניי הוא היה המורה הטוב ביותר. אח”כ הוא העביר אותי כשחיין מתקדם לידיו של חבר קיבוץ קשוח אחר קָזְיוּק קֵז. הייתי בן שלוש וחצי. אצל קָזְיוּק קֵז לא היו חוכמות. “או שאתה שוחה בכוחות עצמך או שאתה טובע”, נהג לומר לי כשהוא זורק אותי למים. זאת הייתה השיטה שלוֹ. ככה למדתי לשחות. לא רק אני. כל ילדי הקיבוץ. בבריכת הבוץ ההיסטורית הזאת התפתחו שני משחקים פופולאריים. “תופשת” ו- “קדרים באים”. חוקי המשחק הכריחו אותנו לצלול ולשחות מתחת למים כדי לא להתגלות . השחייה התחרותית והצלילה הארוכה לאורך שנים מפתחות היטב את השרירים ומערכת הנשימה והדם לֵב – רֵיאות. בגיל 10 יכולתי לשהות מתחת למים כשתי דקות וחצי. הייתי מסוגל לעבור 100 מ’ בשחייה מתחת למים. נפח הריאות שלי היה עצום לעומת גילי הקט.

טקסט תמונה : קיץ 1946. בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים שבכורח נסיבות הקיץ החם בעמק הירדן הפכה לבריכת שחייה. לא היה אושר גדול יותר מלשחות ולשחק במשחק “תופסת ו- “קדרים באים” במים העכורים של בריכת האגירה הישנה ההיא של הקיבוץ. זיהוי מימין לשמאל ניצבים ליד הסולם שמוביל למקפצה : אנוכי (בן 8), אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן (בן 33) ואחי יונתן (בן 6). התחתונים היו בגדי הים האישיים שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה שעברה. מראה כללי של בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים ואזור המקפצה. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שיא ההתרגשות בבריכת הבוץ הזאת היו תחרויות השחייה של אליפות “הפועל” עמק הירדן שארגן שמריהו נאבל המורה המיתולוגי לספורט וחינוך גופני שלנו בקיבוץ אפיקים. זה היה בשנים של טרום קום המדינה. מאות צופים מכל קיבוצי העמק הגיעו אלינו כדי לצפות בתחרויות. על כל השחיינים האפיל שחיין מוכשר אחד מקבוצת כינרת, שמואל “שמולי’ק” חדש. היה לו אח, אבינועם חדש גם הוא היה שחיין מחונן. אבל שמוליק חדש היה המצטיין ביניהם. הוא היה השחיין הטוב בארץ בימים ההם . הוא הפך לאלוהי השחייה שלי. הערצתי אותו. הוא שחה 100 מ’בסגנון חופשי בבריכת הבוץ של קיבוץ אפיקים ב- 1946 בזמן של 1:05 דקה והותיר את מתחריו כמעט בריכה שלמה מאחור. המשקל הסגולי של גופו היה נמוך. הוא צף מעל למים. הוא היה פנומן שחייה.

בשבת – 24 ביולי 1943 ניצח שמוליק חדש בן ה- 18 בצליחת הכינרת הראשונה מחוף קיבוץ עין גֵב לטבריה מרחק של 9 ק”מ וחצי בזמן של 3:13.45 שעות. הוא הקדים את פינדה פישר מקיבוץ גבעת חיים (אביהם של שני השחיינים הנודעים ראובן וגרשון שפע) בשֵש דקות. בין הנשים ניצחה עליזה ווירץ מהפועל ת”א בזמן של  3:31.50 שעות. שנייה הייתה מרים פיינר חברת קיבוץ דגניה ב’ בפיגור של 13 דקות. שנה אח”כ ב- 1944 ניצח שמוליק חדש גם בצליחה השנייה. הוא עבר את המרחק  בזמן שיא של 2:39.12 שעתיים. שני היה ישראל פרקר מקיבוץ גבעת חיים בזמן של 2:44.50 שעתיים, ושלישי היה אבינועם חדש 2:46.00שעתיים. לא היו לשמוליק חדש מתחרים בארץ. הוא היה השחיין הטוב ביותר בסגנון חתירה לכל מרחק.

טקסט תמונה : צליחת הכינרת ב- 1951 הייתה אירוע ספורט לאומי ובינלאומי בשנים ההן וזכתה לסיקור עיתונאי כמו הכדורגל היום . זיהוי משמאל לימין : שמואל “שמולי’ק” חדש (סיים ראשון בין הישראליים) , השוודי לארס ברטיל ווארלה (המנצח), האדריכל מקס גלפז, ואבינועם חדש אחיו של שמולי’ק חדש סיים שני בין הישראליים. (באדיבות  שמולי’ק חדש חבר קבוצת כינרת. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמוליק חדש זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן : “בימים ההם בכלל לא התאמנתי . שחינו פה ושם אך לא ידענו להתאמן. לא חשבנו שזה נחוץ. גם לא היו מאמנים. הייתי מוכשר לשחייה. את צליחת הכינרת הראשונה עברתי בשחיית צַד לכל אורך הדרך. סגנון שחייה שאיננו מוכר היום. זה היה מאמץ לא קטן מפני שלא התאמנתי. בצליחה השנייה זה היה כבר שונה. התאמנתי קצת ועברתי את כל המרחק בסגנון חתירה האהוב עלי”. אביהם של שמוליק ואבינועם חדש הוא מרדכי חדש ממקימי קבוצת כינרת וממשתתפי צליחת הכינרת בשנת 1929. לאחר ניצחונו של שמוליק חדש בצליחה הראשונה ב- 1943 שלח מרכז “הפועל” העתק של תעודת הכבוד שהוענקה לבנו, לאב ששירת בבריגדה באיטליה. מרדכי חדש האב הנפעם הודה במילים נרגשות למארגנים מאזור הלחימה על הישג בנו. המכתב הקצר הזה מלמד משהו על ההיסטוריה של ערש הספורט הישראלי, כיצד נולד ומה הייתה מטרתו בשנים של טרום המדינה. הנה הוא כלשונו [1].

“מעשה אבות סימן לבנים! רב שלום לכם חברים!

הנני מודה לכם על תשומת הלב שחלקתם לי על-ידי משלוח ההעתקה של תעודת הכבוד של בני שמואל חדש, ועל ההקדשה שהוספתם לי בראש ההעתקה. וודאי שהרגשתי מקצת נחת של קציר, שתמורת הצריחות קורעות הלב של ילד בן שלוש שנשאתי על כתפיי במימי הכינרת-נשוא וטבוֹל-באה עכשיו אליפותו בכינרת זוֹ, מולדתו. גם אני למדתי לשחות בכינרת ומוריי היו אנשי קְרִים מראשוני גדוד העבודה, חבריו של יוסף טרומפלדור. כאביו של המנצח ארגיש הוקרה ל- “הפועל” ולמדריכים שנתנו לוֹ מידיעתם וחינוכם , להעלות את הנער לאחד מטובי השחיינים בארצנו. יחד עם שמחתי הפרטית, הולם הלֵב למעשים בלתי פוסקים ועולים של “הפועל”, בעיקר בשטח הספורטיבי היקר ביותר לנו – במלחמה על המים והימים. אלה מפרידים בינינו ובין רובו של העם. בהם הדרך הראשית לשובם. עוז רוח ויכולת גדולה של רבים יכניעו ימים רחוקים וקרובים לשבֵי ציון. בחרדה וצפייה אראה בעיניי רוחי את בני –  בן הכינרת –  ואת חבריו וחברותיו, מנצחים ומתעצמים על מכשולים ומרחקים גדולים , לא רק לשֵם השגת שיאים ופרסים בלבד, כי אם ובעיקר, למעשים גואלים. וברוכים המדריכים המעלים את ה- “כשרון למים” בדוֹר שלנו ובקרב בנינו.

שלכם,

מרדכי חדש

אי שם באירופה”

טקסט תמונה : שמוליק חדש (מימין) חבר קבוצת כינרת בעמק הירדן והשחיין הטוב בישראל בעשור ה- 40 של המאה הקודמת יחד עם אביו מרדכי חדש בעת ששניהם שירותו בבריגדה היהודית הלוחמת במלחמת העולם ה- 2. התמונה צולמה בתחרות שחייה שארגנו הכוחות הלוחמים הבריטיים בעיר קלגנפורט באוסטריה ב- 1945. שמוליק חדש התעקש ללבוש את בגד הים שלו עטור מגן דוד. הוא ניצח בשני המשחים בתחרות ל- 100 מ’ ו- 400  מ’. האבא מרדכי חדש ממייסדי קבוצת כינרת היה אף הוא שחיין וצלח את הכינרת עם שישה חברים מקיבוצי עמק הירדן כבר ב- 1929. שבעת הצולחים הראשונים מכינרת לסאמרה מרחק של 6 ק”מ בשנת 1929, היו שמואל סטולר, מרדכי חדש, חיים גינזבורסקי, וד. שפרירי חברי קבוצת כינרת, ז’ורה שיניאנסקי (שנאן), שורה “ישראל” אילנאה, נחום שוחט,  ז. חייקין, ודוד שפירא חברי “קיבוץ השומר הצעיר מ-  ס.ס.ס.ר.”, הרי הוא קיבוץ אפיקים. (התמונה באדיבות שמואל חדש ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתום המלחמה הפיקו קציני המחנה ה- 8 הבריטי (המחנה ה- 8 הבריטי בפיקודו של הפילדמרשאל מונטגומרי הצטיין בקרבות באפריקה והביס בקרב אל עלמיין המפורסם את צבאותיו הגרמניים של רומל) תחרות ארצית בשחייה ברומא. שמוליק חדש נשל במטוס דקוטה מצפון איטליה ליטול חלק בתחרות. הוא הביס את השחיינים האנגליים והאוסטרליים וזכה שוב במקומות הראשונים ב- 100 מ’ ו- 400 מ’. שמולי’ק חדש שייך לדוֹר הספורטאים הראשון במדינת ישראל. דוֹר ספורטאים עשוי זַן מיוחד. לדאבון לֵב הוא הולך ונכחד. שמוליק חדש וחבריו מהדוֹר ההוא ראו את העיסוק בספורט כחלק מחינוך האדם לתרבות הגוף. הם היו ספורטאים טהורים בגופם ונשמתם שלא חיפשו ממון. משהפכו מילדים לנערים נטשו את הספורט והתגייסו לבריגדה היהודית הנלחמת נגד הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה שבו מאירופה מי לקיבוצו ומי לעיר. לא חלפו שנתיים ימים ואותו דוֹר הספורטאים המופלא התגייס לפלמ”ח ולהגנה כדי להגן על מדינת ישראל מפני הפלישה הערבית ב- 1948. במלחמת העצמאות הקשה נהרגו רבים מהם. שמוליק חדש נולד ב- 23 בנובמבר 1925. הוא נחשב לגדול השחיינים של מדינת ישראל בעשור ה- 40 ותחילת שנות ה- 50 במאה הקודמת בכל משחי החתירה מ- 100 מ’ ועד ל-1500 מ’ לרבות צליחות הכינרת. שמואל חדש היה מנהל את אתר ההנצחה – בית העלמין של קבוצת כינרת. בבית העלמין הזה השוכן לגדות אגם הכינרת בעמק הירדן קבורים ברל כצנלסון, ושתי המשוררות רחל ונעמי שמר. שם קבור גם בנו שנהרג בעת שירות הצבאי בצנחנים. שמואל חדש נמנה על קבוצה מצומצמת של ארבעה ספורטאים מעמק הירדן שהשפעתם עלי הייתה כבירה. לקבוצה הזאת שייך שחקן הכדורעף חיים בורר חבר קיבוץ בית זרע.

טקסט תמונה : קיץ 1944 . קבוצת כינרת . שמואל “שמוליק” חדש ז”ל אלוף צליחת הכינרת (שני מימין) ואחיו אבינועם חדש (במרכז חצי גוף עירום) בקבוצת כינרת בעמק הירדן ב-  1944. שניהם היו השחיינים הטובים ביותר למרחקים ארוכים בארץ ישראל. משמאל אמם של שני השחיינים המצטיינים גב’ חדש. (באדיבות שמואל חדש. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).   

טקסט תמונה : שנת 1945. זאת היא בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים . כאן נערכו מ- 1945 ועד 1954 כל תחרויות השחייה החשובות של “הפועל” עמק הירדן. כאן עלה לגדולה שמואל “שמולי’ק” חדש. בבריכת האגירה הזאת, בור ענק באדמה ממולא במים, הוא קבע ב- 1946 ב-100 מ’ בסגנון חופשי זמן של 1:05.0 דקה. לנו כילדים זה נראה קצה גבול יכולתו של האדם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : ספרו של עמנואל גיל מ- 1977, “סיפורו של הפועל – במלאת 50 שנה להתאגדות “הפועל”.

פרקים נוספים מהספר “כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים  בעמק הירדן”. (הספר הזה מכיל כ- 10000 עמודים).  עיקרון הדבקות במשימה בקיבוץ ובטלוויזיה. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. מנהיגות. נטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות. כל הזכויות שמורות לכותב ולמחבר יואש אלרואי.

ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. (חלק ב’).

כאמור מעט אנשים עצבו אותי והשפיעו עלי בחיי . אני חושב שמעט מאוד אנשים מעצבים גם את דמותם של מרבית האנשים האחרים שאני מכיר. בקיבוץ אפיקים היו אלה אבא שלי חקלאי עובד אדמה חרוץ ומספויניק והרפתן רודיק לווין. אנשים בעלי יושרה מושלמת ודבקות עילאית במשימה. בטלוויזיה היו אלה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום. אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בארץ וגם בעולם. בשירות הצבאי שלי בחטיבת “גולני” השפיעו עלי יותר מכל – לא מג”דים, מח”טים, אוגדונרים, ורמטכ”לים – אלא המ”כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל (היום פרופסור זְאֵב שְטֶרְנְהֶל) שהיה המ”מ שלי בקורס מכי”ם בג’וֹעָרָה ומפקדי במלחמת “מבצע קָדֵש” באוקטובר – נובמבר 1956 במלחמה ההיא נגד מצרים . סגן זְאֵב שְטֶרְנְהֶל הוביל את המחלקה שלי (מחלקה מס’ 1) בקורס מ”כים בעת מבחן המנהיגות העליון והקשה ביותר, מבחן ההסתערות על המוצבים המצרים המבוצרים וממוקשים תחת אש , ובסופו כיבוש מוצב 27 ברפיח ע”י פלוגת המ”כים (המ”פ היה מפקד ביה”ס למ”כים בג’וֹעָרָה רב סרן זאב עופר). גדוד 12 של חטיבת גולני כבש את שלושת המוצבים הקיפודיים – פלוגתיים של הצבא המצרי 25, 27, ו- 29. זְאֵב שְטֶרְנְהֶל ויְהוֹשֻעַ מִיצְמָאכֶר שני חיילים מבוגרים ממני בשנתיים אולי שלוש שהפכו בגיל כה צעיר למופת של מנהיגות ובעלי דוגמא האישית. שניהם היו מנהיגים צבאיים שראו בכל חייל באשר הוא ראשית דבר אדם ולא “מכונה צבאית” ו/או “רכוש צבאי” של הממסד. הלכתי אחריהם באֵש ובמים. לא רק אני. אתה מחרף את נפשך למוות לא בעבור ראש הממשלה דוד בן גוריון ולא בעבור הרמטכ”ל משה דיין אלא בעבור הקרובים והסמוכים אליך, אלה שצועדים לידך בקו האֵש הקדמי, בעת יֶרִי תוך תנועה לעבר היעד המבוצר. אתה מוכן להקריב את חייך בעבור החברים שלך שמסתערים לידך תחת אֵש ובשביל המפקדים שלך כזאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר שיקבלו את ההחלטות הנכונות בעת הקרב ויעמדו לצִדְךָ בעת צָרָה. הרֵעוּת ואחוות הלוחמים ש- שוררת בין החיילים הקרביים בכיתות, במחלקות, ובפלוגה מתפתחת בעת החיים יחדיו באימונים הקשים, במסעות הארוכים, בסחיבת אלונקות, בניווטי לילה ללא שינה ובחינוך הצבאי למשמעת, מורשת, ודבקות במשימה שמנחילים מפקדים לחייליהם ברמה של מ”כים, סמלים, ומ”מים. לרֵעוּת והאחווה הזאת בין החיילים אין תחליף בשעת קרב. שיא אומץ הלֵב בקרב מוצא את ביטויו בכך שאתה מתגבר על הפחד הנוראי לאבד את חייך ונכון להתרומם מהקרקע ולהסתער חשוף לעבר היעד המצרי מול מקלעי “אלפא” רושפי אֵש של האויב ומול אֵש של מרגמות 81 מ”מ ו- 120 מ”מ. אתה עושה זאת יחדיו עם רֵעיך ובעבור חבריך. זה היה החינוך שקיבלתי בחטיבת “גולני” מזאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר ועל פיו גם אנוכי אימנתי וחינכתי את החיילים שלי לאחר שהוסמכתי ל- מ”כ ומאוחר יותר לקצין בגדוד 12 של חטיבת “גולני”.

טקסט תמונה : זהו זאב שטרנהל המ”מ שלי בקורס מפקדי כיתות של חטיבת גולני בג’וערה ב- 1956 ומפקדי הנערץ במלחמה של “מבצע קדש” נגד מצרים באוקטובר – נובמבר 1956. אשנה ואומר : זאב שטרנהל היה אדם, חבר, ורֵעַ לפני היותו מפקד בצבא. איש הגיוני ואנושי ועבורי לעולם בלתי נשכח. (התמונה הוענקה לי באדיבות זאב שטרנהל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב המ”כ שלי בטירונות בגדוד 12 בחטיבת “גולני”. יהושע מיצמאכר היה אדם, חבר, ורֵעַ לפני היותו מפקד בצבא. איש הגיוני ואנושי ועבורי לעולם בלתי נשכח. (באדיבות יהושע מיצמאכר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1958. אנוכי קצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת “גולני”. המג”ד שלי היה סא”ל אורי ביידאץ’ מהמושבה יבניאל. המח”ט היה אל”מ אהרון “ארווין” דורון. המג”ד הרביעי והאחרון שלי בשירות הסדיר בגדוד 12 היה סא”ל יקותיאל “קותי” אדם. המח”ט הרביעי והאחרון שלי ב- “גולני” היה אל”מ אלעד פלד. התצלום עם כובע הקצינים נועד לצורכי רקורד. אינני זוכר קצינים קרביים שהסתובבו עם הכובע המגוחך הזה שהזכיר יותר תחפושת פורים מאשר מדי צבא, אלא חבשו כומתה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם גם לאחר יותר מחמישים שנה. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט פגשתי את המחנך האהוב אורי אפק שהיה מורה שלי לכדורעף ומשחקי תנועה, ואת אלוף המתמטיקה והפיסיקה יִצְחָק “אִיצִיק” מַנְדֶלְבְּרוֹיְד שהיה המורה שלי במקצוע הא”ק. איציק מנדלברויד היה אחד האנשים בעל ההיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הוא ראה בהוראת הא”ק מדע ולא תחביב. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני המורים והמחנכים הדגולים אוּרִי אָפֵק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הוראה ללא חינוך היא בסופו של דבר הליך פגום. שניהם הותירו עלי רושם עצום עד עצם היום הזה.

טקסט תמונה : קיץ 1949. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. צמרת האתלטים הבכירה של מדינת ישראל באִצטדיון “המכבייה” ב- 1949 כובשת את כותרות העיתונות בעידן טרום הטלוויזיה . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אַרְיֵה גְלִיק (הפועל ת”א) אָצָן ל- 400 מ’ ו- 800 מ’, אהובה קראוז-קריביצקי (הפועל רחובות) קופצת לגובה, יצחק “איציק” מנדלברויד (הפועל קריית מוצקין) מטיל כידון, רות קורן אצנית, ודוד טבק (הפועל בית עובד) אָצָן ל- 100 מ’ ו- 200 מ’. (באדיבות יצחק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי).

ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי יצחק “צחי” שמעוני מנהל התוכניות בטלוויזיה את שִמעוֹ של המתעד האולימפי הדגול היהודי אמריקני בַּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan). באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו לראשונה בחיי. בָּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan) יהודי – אמריקני ממנהאטן (נפטר בניו יורק ב- 2010 בן 84) נחשב לאחד מבימאי הספורט ואנשי הטלוויזיה החשובים בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין מיוחדת במינה שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה, כיצד לתחקר ולתעד, כיצד להכין תסריט של החומר ולתַּסְרֵט אותו לקראת צילומו (ועריכתו) בטלוויזיה, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של בַּאד גְרִינְסְפָּאן עלי היא נִצחית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ “OLYMPIAD” בת 22 הפרקים, היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד. צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע.

נולדתי ב- 1938 בקיבוץ אפיקים. מילדוּת גדלתי על גיבורי הספורט המופלאים  ג’וֹנִי וָויְיסְמִילֶר , פָּאבוֹ נוּרְמִי, גֶ’סִי אוֹאֶנְס, אֶמִיל זָטוֹפֶּק, המתאגרף ג’וֹזֶף לוּאִיס בָּארוֹאוֹ (Joseph Louis Barrow) הנודע בשמו ג’וֹ לוּאִיס – “המַפְצִיץ הַחוּם”, ומאוחר יותר גם על המתאגרף מוּחָמַד עָלִי (שמו הקודם היה קָאסְיוּס מַארְצֶלוּס קְלֵיי). ג’וֹ לוּאִיס נולד ב- 13 במאי 1914 במדינת אלאבאמה. הוא היה נצר למשפחת עבדים שהפך להיות אלוף העולם באגרוף במשקל כבד. הוא היה אליל ספורט שלי שחלמתי עליו. כה רציתי לפגוש אותו. ההיסטוריה הספורטיבית שלו רצופה שיאים אך גם כישלונות. הוא היה אלוף העולם במשך 14 שנה מ- 1937 עד 1951. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בקריירה המדהימה שלו בזירה היה  ב- 22 ביוני 1938. באותו ערב הביס בנוק אאוט בחלוף זמן קצר ביותר, 2:04 דקות בתוך סיבוב הראשון בניו יורק’ את יריבו הגרמני מָאקְס שְמֶלִינְג.

טקסט תמונה : אחת הסצנות הדרמטיות בסרט הדוקומנטארי שעשיתי וביימתי “ג’ו לואיס – המפציץ החוּם”. התאריך, 22 ביוני 1938. אלוף העולם ג’וֹ לוּאִיס (מימין) בן 24  גובהו 1.85 מ’, והטוען לכתר מאקס שמלינג בטקס השקילה המסורתי זמן קצר לפני תחילת קרב הגומלין ביניהם. ג’ו לואיס הביס יריבו לאחר שתי דקות וארבע שניות מתחילת הסיבוב הראשון. ג’ו לואיס גרף לכיסו בקרב הזה 8000 (שמונת אלפים) דולר בכל שנייה מ- 120 השניות שנמשך הקרב. בקרב הראשון שנערך בין השניים שנתיים קודם לכן ב- 19 ביוני 1936, גם כן בניו יורק, ניצח מָאקְס שְמֶלִינְג את ג’וֹ לוּאִיס בנוק אאוט בסיבוב ה- 12. (התמונה באדיבות ביל קייטון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כעבור 40 שנה היה לי חלום. רציתי לעשות שני סרטים אודות שני המתאגרפים השחורים הדגולים ג’וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי. לא היה איש בקי ממנו במחלקת הספורט בתולדות האגרוף וההיסטוריה שלוֹ. הייתי בר מזל. אָלֶכְּס גִלְעָדִי נעתר לבקשתי ואישר לי את התקציב לביים שני סרטים דוקומנטאריים באורך של 75 דקות אודות ג’וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי אלילי ילדותי ובחרותי . שני ספורטאים ענקיים ואישים יוצאים דופן. האמריקני בִּיל קֵיְיטוֹן (Bill Cayton) שהיה בימים ההם נשיא חברת הסרטים רבת המוניטין “The Big Fights Ltd”, העניק לי בלא תמורה כספית את חומרי הפילם הנפלאים והמדהימים של האימונים והקרבות המפורסמים וגם ראיונות חשובים מהקריירות העשירות של ג’וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי. הוא נדהם לשמוע שמישהו, איש טלוויזיה מישראל, מכיר בצורה כה יסודית ונחרצת את האִגְרוּף האמריקני לדורותיו ומתעניין בגיבורים ההיסטוריים שהיו גם המועדפים שלוֹ. לאמריקנים יש מנהג חשוב. הם מתעדים מקדמת דנה כל דבר. הקרב ההיסטורי המפורסם ב- 22 ביוני 1938 ב- “יאנקי סטאדיום” בין ג’וֹ לוּאִיס לבין מָאקְס שְמֶלִינְג שעמד במרכז הסרט התיעודי שלי בן 75 דקות “הַמַפְצִיץ הַחוּם ג’ו לואיס” (The Brown Bomber), תועד בשלמותו באמצעות שלוש מצלמות פילם 35 מ”מ בטרם עידן ה- Video. התיעוד נשמר ונמסר לי ע”י בִּיל קֵיְיטוֹן. הסרט “המפציץ החום ג’ו לואיס” שודר בהצלחה עצומה בטלוויזיה הישראלית ב- 1979 וזכה לתגובות נלהבות. לא הופתעתי. ידעתי מראש כי צופי הטלוויזיה בישראל מעוניינים לקבל מידע אודות אנשים מפורסמים בארץ ובעולם בתחומי המדע, חברה, פוליטיקה, אומנות, מוסיקה וגם בספורט באמצעות סרטים תיעודיים. בעיקר כשמדובר בקרבות אגרוף היסטוריים במשקל כבד בעלי מוניטין משנות ה- 30, ה- 40, ו- 50 של המאה שעברה, שמעולם לא נראו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. צופי הספורט בישראל הגיבו באהדה עצומה לשידור הסרט “ג’וֹ לוּאִיס” בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית. הגיעו לחטיבת הספורט בימים ההם הרבה מאוד תגובות חיוביות בתום ההקרנה . מעבר למצופה. אלכס גלעדי ואנוכי למדנו שוב שיעור חשוב. הציבור הישראלי פתוח ומעוניין לצפות בסיפורים תיעודיים בטלוויזיה אודות ספורטאים בינלאומיים עתירי מוניטין, גם אם הוא לא מכיר אותם אישית, בתנאי שהתחקיר והסרט עשויים היטב ובצורה מקצועית. הסרטים הדוקומנטאריים אודות ג’וֹ לוּאִיס ומוחמד עלי ענו על הקריטריונים האלה.

טקסט תמונה מימין : אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. אנוכי (בן 46) בפגישה עם המתאגרף הדגול מוחמד עלי (בן 42) ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) האולימפי שמוקם באולפני קולומביה הישנה בלוס אנג’לס. אין לי בכלל ספק כי מוחמד עלי הוא אחד מגדולי הספורטאים בתבל בכל הזמנים. יש לכך כמה נימוקים וכמה היבטים. לא רק ספורטיביים. זאת לא פרטנזיה אישית. אסביר זאת באחת הפוסטים הקרובים אם כי צריך לזכור שמי שסייע לו רבות לשמור על התודעה הספורטיבית בלב הציבור האמריקני (וגם העולם) היה שדר הספורט הבכיר של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, מר האווארד קוסל (Howard Cosell) (תיעוד וצילום אורי לוי ב- IBC באולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך משמאל : 15 ביולי 1979. אחת מהתגובות הרבות שהגיעו למשרד חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר הקרנת הסרט הדוקומנטארי “ג’ו לואיס”, והוכיחו לאלכס גלעדי ולי כי צופי הטלוויזיה בישראל ערוכים לשטוף את עיניהם ב- “חומרים ערכיים דוקומנטאריים”, מעבר למשחקי הכדורגל והכדורסל המשודרים להם ללא הרף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנות ה- 50 של המאה שעברה נחשב חיים בורר חבר קיבוץ בית זרע בעמק הירדן למנחית ושחקן הכדורעף הטוב בישראל וקבוצתו הפועל בית זרע הייתה הטובה במדינה . המשחקים נערכו בימים ההֵם על מגרשי אדמה ובאור יום. היינו הולכים ברגל מאפיקים לבית זרע כדי להתבונן בחיים בורר שנחשב בשנים ההן למפציץ, המנחית הראשון במעלה, והיה השחקן המוביל בנבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של מִיכָה שָמְבַּן. משחק הכדורעף בעשורים ה- 50 ו- 60 של המאה שעברה היה נחלתם הבלעדית של קיבוצי השומר הצעיר. ליד הפועל בית זרע  הצטיינו במשחק הזה גם קבוצות הכדורעף של קיבוץ גן שמואל, קיבוץ מרחביה, וקיבוץ ספיח (בית קמה). חַיִים בּוֹרֵר, אוֹמָנָה לְבָבִי, ו- יַעֲקב “יָקִי” גְרוֹף היו אלילי ילדותינו. אח”כ עברה השליטה בענף לקיבוץ עֵין שֶמֶר תחת הדרכתו של אוּרִי אָפֵק , שם בלטו אֵהוּד דֶקֶל, מִיכָה מִילְשְטֵיְין, ועִמָנוּאֵל אַלוֹן. הפועל עֵין שֶמֶר הפכה לאלופת המדינה הודות לאימון המסור, המתקדם, והמקצועי של אוּרִי אָפֵק (פִּינְצ’וּק). לקיבוץ עֵין הָחוֹרֶש הייתה גם כן קבוצה טובה בזכות שחקנה המצטיין אֵלִיָהוּ רָבִּינָא. מאוחר יותר עלה לגדולה קיבוץ המעפיל הרבה הודות לשלישיית השחקנים הנפלאה דָוִד בַּר – נֵצֶר, עַמִירָם שַפְרָן, וגיורא הלפרין, ומאמנה צבי סינטו.

בקיץ 1950 הייתי בן 12. רציתי כמו כל הילדים להיות “חַיִים בּוֹרֵר”. עשור אח”כ ב- 1960 הפכה קבוצת “הפועל” אפיקים למעצמת כדורעף בעמק הירדן ואחת הקבוצות הטובות בישראל הודות למאמן – שחקן דָוִד כָּפְרִי. דָוִד כָּפְרִי בן קיבוץ שָרִיד שימש שנים רבות Play Maker מצטיין בנבחרת ישראל והוא שהפך אותי גם לשחקן הנחתה מצטיין בכדורעף. הייתי לפני כן כדורסלן וכדורגלן. התנשאתי לגובה של 1.90 מ’, ויכולתי באמצעות הניתור שלי להרים את מרכז הכובד של גופי כמטר מעל הקרקע.

טקסט תמונה : קיץ 1950. חַיִים בּוֹרֵר חבר קיבוץ השומר הצעיר בית זרע הוא שחקן הכדורעף הטוב ביותר בישראל ואליל ילדותי. (באדיבות חיים בורר. ארכיון יואש אלרואי).

ב- 1960 התפתח משחק הכדורעף בצעדי ענק בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן שהשתייך פוליטית למפלגת מפא”י (ולא למפ”ם). אני מזכיר את הצד הפוליטי – ספורטיבי מפני שמשחק הכדורעף בארץ היה נחלתם הבלעדית של קיבוצי “השומר הצעיר”. התבלטותו של קיבוץ אפיקים בענף הכדורעף לא היה דבר שבשגרה. שברנו את ההגמוניה המסורתית של קיבוץ בית זרע (השתייך פוליטית למפלגת מפ”ם). זאת הייתה סנסציה. גייסנו לשורות הקבוצה שלנו את חַיִים בּוֹרֵר מבית זרע אליל ילדותי שהיה כבר בן 32. גייסנו גם את אַהֲרוֹן רוֹטְשִילְד אף הוא חבר קיבוץ בית זרע. ב- 1960 הייתה קבוצת הפועל אפיקים היחידה בליגה הלאומית בכדורעף שהיה לה אולם ביתי. שאר הקבוצות שיחקו במגרשים פתוחים . ב- 1962 כבר דורגנו במקום הרביעי בישראל. מאמן נבחרת ישראל בכדורעף מִיכָה שַמְבָּן הזמין אותי ליטול חלק באימוני נבחרת ישראל. מִיכָה שָמְבַּן חבר אגודת הפועל משחר נעוריו (בעל אוריינטציה פוליטית של השמאל. היה מפ”מניק) הוא מייסד ענף הכדורעף במדינת ישראל. אישיותו הנמרצת והכובשת הזיזה הרים וסלעים. פשוטו כמשמעו. נפשו הדינמית שלא ידעה מרגוע חיפשה כל הזמן דרכים נסתרות שלו לשפר את המציאות הספורטיבית הדלה במדינת ישראל. הוא היה לא רק מאמן. הוא היה ראשית דבר מחנך ומנהיג . אַמָרְתָּ מִיכָה שָמְבַּן – אמרת כדורעף. הוא הניח את היסודות והיה מזוהה יותר מכל אחד אחר עם התפתחותו של משחק הכדורעף בארץ ונהנה מאמון מוחלט של השחקנים שגבל בהערצה . בשל אופיו הבלתי מתפשר ולעיתים קשוח נאלץ פעמים רבות להתווכח על מנת לשכנע. מיכה שמבן היה חבר מרכז “הפועל”. בהיותו איש חכם, חריף שכל ומחשבה, יזם ורעיונאי בעל ניסיון, רטוריקן בעל כושר ביטוי ותכונות בולטות של מנהיגות – ידע להשפיע. השחקנים האמינו לו ובטחו בו. המאמן – מנהיג מִיכָה שָמְבַּן נמנה על נבחרת של אישי ספורט בימים ההם שאפשר לומר עליהם ללא כל היסוס או התלבטות כי הם היו : “The leaders of the people”. חַיִים בּוֹרֵר נשאר חבר קיבוץ בֵּית זֶרַע (בעמק הירדן) עד יום מותו בגיל 88. הימים ההם של תום ופשטות חלפו לבלי שוב. הדור ההוא החמיץ את הטלוויזיה כפי שהטלוויזיה החמיצה אותו.

טקסט תמונה : קיץ 1950. ימי התום והפשטות שחלפו לבלי שוב. זוהי נבחרת ישראל הלאומית בכדורעף במחנה אימונים בכרמל בחיפה מתכוננת לקראת משחקי המכבייה ה- 3. זיהוי העומדים מימין לשמאל: שמואל ללקין (הפועל ת”א ), משה “מוסה” דניאל (הפועל מעיין ברוך), דוד פרלמוטר הפועל גן שמואל), מיכה שמבן (המאמן הלאומי), חיים בורר (הפועל בית זרע), עוזי וויזל (הפועל ת”א, הפך להיות נגן צ’לו מפורסם), דן גלילי (הפועל בית אלפא). זיהוי הכורעים מימין לשמאל: הקפטן אומנה לבבי (הפועל מרחביה) , דניאל “שחור” אלוני (הפועל גן שמואל), משה “מוסה” להב (הפועל בית זרע). (התמונה באדיבות באדיבות שמואל ללקין וחיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. זהו חַיִים בּוֹרֵר בן 22 חבר קיבוץ בית זרע, שחקן הכדורעף הטוב בישראל בימים ההם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הנבחרת הלאומית של ישראל בכדורעף באמצע שנות ה- 50 . זיהוי העומדים מימין לשמאל : אומנה לבבי (קיבוץ מרחביה), מיכה מילשטיין, אהוד דקל (שניהם מקיבוץ עין שמר) , דוד בגה (קיבוץ אשדות יעקב) , המאמן מיכה שמבן, חיים בורר (קיבוץ בית זרע), איתן יבזורי (קיבוץ אפיקים), אהרון רוטשילד (קיבוץ בית זרע), ודניאל “שחור” אלוני (קיבוץ גן שמואל). זיהוי כורעים מימין לשמאל : שחקן לא מזוהה, אברהם ווייס, יוסף “יוסקה” צוּק (קיבוץ אשדות יעקב), יעקב ‘”יָקִי” גְרוֹף (קיבוץ ספיח שהפך לקיבוץ בית קמה), וגדי זוהר (קיבוץ מרחביה). (התמונה באדיבות חיים בורר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                           

טקסט תמונה : נבחרת ישראל בכדורעף בתחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת. עומדים מימין לשמאל : מרדכי גנדלין, שלמה הניג, דוד בֶּגָה, אברהם ווייס, שלושה שחקנים לא מזוהים, קפטן הנבחרת אומניהו “אומנה” לבבי, והמאמן הלאומי מיכה שמבן. כורעים מימין לשמאל : שחקן לא מזוהה, יוסף “יוסקה” צוּק, חיים בורר, ויעקב “יָקִי” גְרוֹף. (באדיבות חיים בורר חבר קיבוץ בית זרע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו אומניהו “אוֹמָנָה” לְבָבִי ז”ל חבר קיבוץ מרחביה והקפטן הנערץ של נבחרת ישראל בכדורעף בשנות ה- 50 במאה הקודמת. (באדיבות חיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי התאמנתי בנבחרת ישראל זמן קצר בלבד בכמה מחנות אימונים שהתקיימו בדרך כלל באולמות של קיבוץ גבעת ברנר וקיבוץ נען. כל מי שהתאמן תחת הדרכתו של מיכה שמבן לא ישכח את את שאגת הקרב המפורסמת שלו בשפה הצרפתית באימונים ובמשחקים, “Allee”. מִיכָה שָמְבַּן היה מנהיג ספורט, מחנך, ומאמן בעל מוניטין רב בארץ שהשריש את המשחק הספציפי הזה בישראל אך צריך לזכור שהכדורעף בארץ היה ברמה חובבנית לחלוטין. נבחרת ישראל בכדורעף הייתה חסרת ניסיון לחלוטין בשנים ההן ונטולת כל סיכוי בזירה הבינלאומית בעיקר בהתמודדויות מול נבחרות מזרח אירופה ובראשן ברה”מ. באליפות העולם בכדורעף שנערכה ב- 1952 במוסקבה, ניצחו שחקני הכדורעף הסובייטיים את שחקני ישראל בראשות חיים בורר ללא תנאי. זאת אפילו לא הייתה תחרות. שחקני נבחרת ברה”מ אלופת העולם כמו קונסטנטין רֶוָוה, קוֹסְטִיָה, ורכז המשחק גיאורגי מוֹנְזֶ’לֶבסקי שלטו ללא עוררין במשחק. צריך לזכור שממשלת ברה”מ (מדינה ענקית שהורכבה מרוסיה ו- לאומים נוספים שונים) שלאחר תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 בראשות הדיקטטור הקומוניסטי שלה יוזף דג’וגאשווילי סטאלין החליטה זה מכבר לפתח קו ייצור מדעי של תעשייה ספורטיבית בכל הענפים וודאי במשחקי הכדור הידועים והפופולאריים כמו כדורגל, כדורסל, כדורעף, כדור יד, והוקי קרח. הפערים העמוקים בין נבחרות ישראל בכדורגל , כדורסל, וכדורעף היו משמעותיים ביותר. ב- 1952 הביסה ברה”מ את נבחרת ישראל בכדורעף באליפות העולם בתוצאה המכרעת  0:3 ללא התנגדות ממשית. ישראל ייצרה נקודה פה ונקודה שם אולם זאת לא הייתה התמודדות, אפילו לא הפסד בכבוד. חַיִים בּוֹרֵר ואוֹמָנָה לְבָבִי היו שמות מוכרים בישוב הקטן בישראל אך נעלמים בעולם הגדול. בישראל וב- ברה”מ שיחקו כדורעף על פי אותם החוקים אך זה לא היה אותו המשחק.

טקסט תמונה : 1952. מוסקבה בירת ברה”מ. נבחרת ישראל בכדורעף צועדת באצטדיון “דינאמו” במוסקבה בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורעף. את הנבחרת מוביל הקפטן אומנה לבבי מקיבוץ מרחביה. שלישי מימין הוא יוסף “יוסקה” צוק מקיבוץ אשדות יעקב. חמישי מימין הוא דוד פרלמוטר מקיבוץ גן שמואל. שישי מימין הוא חיים בורר מקיבוץ בית זרע (משופם). שביעי מימין הוא דניאל “שחור” אלוני מקיבוץ גן שמואל. האחרון הוא גדי זוהר מקיבוץ מרחביה. (התמונה באדיבות דוד פרלמוטר מקיבוץ גן שמואל).

טקסט תמונה : קיץ 1952. מוסקבה. אליפות העולם בכדורעף . נבחרת ברה”מ (משמאל) מנצחת את נבחרת ישראל בתוצאה 0:3 (2:15 , 4:15, ו- 1:15). בתמונה נראה חיים בורר מנסה להעביר את הכדור לחלקת היריב אך נתקל בחסימה גבוהה של הנבחרת הסובייטית. סמוך לחיים בורר זהו אומנה לבבי (בברכיים כפופות), ומימין גדי זוהר. (התמונה באדיבות דוד פרלמוטר מקיבוץ גן שמואל).

טקסט תמונה : קיץ 1949. ראשית התפתחות משחק הכדורעף במדינת ישראל. תחרות כדורעף ארצית בבאר שבע. (תצלום דוב “בולק” פרוסק. גלופת “גורן כידון”).

טקסט תמונה : 1949. פראג. אליפות העולם בכדורעף. המנחית הסובייטי קונסטנטין רֶוָוה בעל הניתור הנפלא מנחית כמעט ללא הפרעה נגד נבחרת צ’כוסלובקיה. (גלופת “גורן כידון”).

בחלוף שנה הביסה נבחרת ברה”מ בכדורסל באליפות אירופה במוסקבה 1953 את נבחרת ישראל בהפרש עצום וחסר תקדים 25:75. בשורות ישראל שיחקו אז תחת שרביט אימונו של יעקב שאלתיאל אברהם שניאור, זְכַרְיָה עוֹפְרִי, מַרְסֶל חֵפֶץ, פְרֶדִי כּהֵן, שִמְעוֹן “צִ’ינְגָה” שֶלַח, רָלְף קְלָיִין, יְהוּדָה “קָנָבּוּס” וִוינֶר, מְנַחֵם קוֹרְמַן, משֶה “מוּסָה” דָנִיאֵל ,רְאוּבֵן פֶּכֶר, עָמוֹס לִין ואחרים. ידועי שֵם בארץ אך חסרי השפעה על צמרת הכדורסל באירופה (בטורניר 1953 גברה נבחרת ישראל בכדורסל על נבחרות בולגריה, יוגוסלוויה, צ’כוסלובקיה, ואיטליה אולם נוצחה ע”י צרפת 62:45, הובסה ע”י נבחרת הונגריה 66:20, וכאמור גם ע”י ברה”מ 75:25).

טקסט תמונה : 1949. ראשית התבססות משחק הכדורסל במדינת ישראל. התצלום מספר על משחק כדורסל בין נבחרות מורים לחינוך גופני מהצפון ומהדרום ב- 1949. שלישי מימין זהו ד”ר אוּרִי זִמְרִי. (גלופת “גורן כידון”).

טקסט תמונה : מאי 1953. מוסקבה. נבחרת ישראל בכדורסל צועדת בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורסל באצטדיון הפתוח של דינמו במוסקבה. משחקי אליפות אירופה בימים ההם נערכו במגרשים פתוחים. זיהוי צועדים משמאל לימין : שני נערים רוסיים נושאים את שלט ישראל (ברוסית) ודגל ישראל. אחריהם : אברהם שניאור (1.84 מ’), זכריה עופרי (1.91 מ’), רלף קליין (1.89 מ’), ראובן פכר (1.86 מ’), משה “מוסה” דניאל (1.85 מ’), מרסל חפץ (1.83 מ’), דוד הייבלום (1.88 מ’), מנחם קורמן (1.86 מ’), פְרֶדִי כהן (1.80 מ’), מרדכי מימרן (1.80 מ’), שמעון “צ’ינגה” שלח (1.80 מ’), דני אֶרֶז (1.78 מ’), יהודה “קנבוס” ווינר (1.75 מ’). (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1953. אליפות אירופה בכדורסל במוסקבה בירת ברה”מ . נבחרת ישראל יושבת במושבי אצטדיון “דינאמו” הפתוח במוסקבה וצופה ביריבותיה. זיהוי הנוכחים בתמונה: יושב בשורה החמישית מלמטה קיצוני משמאל חיים וויין (בז’אקט ועניבה) ליד אישה לא מזוהה מרכיבה משקפי שמש. יושבים בשורה הרביעית מלמטה מימין לשמאל : איש לא מזוהה, מנחם קורמן, ברוך בג ראש המשלחת (בחליפה ועניבה), שמעון “צ’ינגה” שלח, פרדי כהן, מרסל חפץ, ודני ארז. יושבים בשורה שלישית מלמטה מימין לשמאל : איש ואישה לא מזוהים, יהודה “קנבוס” ווינר, זכריה עופרי, משה “מוסה” דניאל , ראובן פכר, ומרדכי מימרן. יושבים בשורה השנייה מלמטה מימין לשמאל : אברהם שניאור, דוד הייבלום, רלף קליין, ואישה לא מזוהה . יושבים בשורה הראשונה מימין לשמאל : ארבעה אנשים לא מזוהים. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                                                                                    

טקסט תמונה : 1953 – 1952. החמישייה הקלאסית של נבחרת ישראל בכדורסל בשני אירועי הספורט הגדולים של ראשית שנות ה- 50 במאה שעברה, אולימפיאדת הלסינקי 1952 ואליפות אירופה בכדורסל במוסקבה 1953. זיהוי השחקנים משמאל לימין : זכריה עופרי (מכבי ת”א, הגבוה בשחקני הנבחרת1.91 מ’), מרסל חפץ (הפועל חולון), פרדי כהן (הפועל חולון), שמעון “צִ’ינְגָה” שלח (לשעבר שמוקלר, הפועל ת”א), ואברהם שניאור (מכבי ת”א). (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל).                                                

בטורניר האולימפי בכדורגל לקראת אולימפיאדת מלבורן 1956 הביסה נבחרת ברה”מ בכדורגל את נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של האנגלי ג’ק גיבונס 0:5. בנבחרת ישראל שיחקו בין השאר השוער יעקב חודורוב, המגן שאול מתניה, הרץ גֶ’רִי חֶלְדִי, הבלם יצחק שניאור, והחלוצים יהושע גלזר ונחום סטלמך. השמות האלה לא הספיקו. ההישגים הגדולים של הנבחרות הלאומיות של ישראל בכדורעף, כדורסל, וכדורגל במאבקיה בעשור ה- 50 של המאה שעברה נגד ברה”מ היו פוליטיים יותר מאשר ספורטיביים . דגל ישראל התנוסס באצטדיון הפתוח של “דינאמו” במוסקבה והמנון “הַתִּקְוָוה” נוגן בפרהסיה ושימש עדות לתקומה המתחדשת של האומה הישראלית לאחר השואה. המיית לִבָּם של מיליוני יהודים כלואים מאחורי מסך הברזל ב- ברה”מ לשמע נגינת ההמנון הלאומי של מדינת ישראל על אדמת ברה”מ הייתה תוצר של ההשתתפות ולכן חשובה כמותה.

טקסט תמונה : 11 ביולי  1956. מוסקבה . אצטדיון “לֶנִין”. נבחרות ישראל (משמאל) וברה”מ באִצטדיון “לֶנִין” במוסקבה ב- 11 ביולי 1956 לפני נגינת ההִמנונים. קבלת הפנים לנבחרת  בבירה הסובייטית הייתה אוהדת. השלטון הסובייטי אִפְשֵר להציב שלט מאיר עיניים בעברית מתחת לתמונתו המפורסמת של וְולָאדִימִיר אִילִיץ’ לֶנִין, ובו כתוב, “ברכה לספורטאי מדינת ישראל”. במחצית המגרש השמאלי ניצבים המאמן הישראלי גֶ’ק גִיבּוֹנְס והשחקנים הישראליים עדיין לבושים ב- בגד אימון ארוך , הבלם יִצְחָק שְנֵיאוּר, השוער יַעֲקב חוֹדוֹרוֹב , המגן שָאוּל מַתָּנְיָה , והמגן דוּדוּ קְרֶמֶר. בנבחרת ברה”מ ניצב ראשון משמאל המאמן גבריאל קאצ’אלין , לידו הקפטן אִיגוֹר נָאטוֹ, והשוער רב המוניטין לֵב יָאשִין. בתוך דקה-שתיים יגישו שחקני ברה”מ זרי פרחים לשחקני ישראל. (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מיכה שמבן ז”ל היה מבין הספורטאים הישראליים הבכירים שהשתתפו בקורס הכדורסל שערך המאמן היהודי – אמריקני נֶאט הוֹלְמָאן באפריל 1949 בתל אביב. כמומחה כדורסל הקים ב- 1950 את קבוצת הכדורסל המצטיינת של הפועל חולון שנשענה על שחקני העלייה המצרית ובראשם אֵלִיָהוּ עַמִיאֵל, מַרְסֶל חֵפֶץ, פְרֶדִי כּהֵן, סַמִי חוּדָרָה, וחַיִים גוֹרְמִיזָאנוֹ. התמונה הבאה מזכירה נשכחות מלפני 69 שנים.

טקסט תמונה : אפריל 1949. תל אביב. בתום אחד מקורסי הכדורסל שהעביר נאט הולמן בישראל. הכדורסל הישראלי חייב לנאט הולמן חוב עולם. זיהוי העומדים מימין לשמאל :  יהושע רוזין, חיים ויין, יעקב שאלתיאל, אריה בן עטר, מנחם קורמן, איש לא מזוהה, שמואל “שומי” שומכר, אברהם שניאור, איש לא מזוהה , אישה לא מזוהה, המאמן נאט הולמן, גדעון בנדל, שמריהו “מאולי” חייקין, מיכה שמבן (בחולצת טי שירט כהה וצווארון בעיגול לבן), שני אנשים לא מזוהים, שָלוֹם קוֹסוֹבֶר, ודוב פרוסק. זיהוי כורעים מימין לשמאל : שני אנשים לא מזוהים, אוּרִי זִמְרִי, ברוך חפץ, יהודה “קָנָבּוּס” ווינר, ושלושה אנשים לא מזוהים. נאט הוֹלְמָאן שינה מקצה לקצה את הבנת משחק הכדורסל בארץ. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה משה “מוּסָה” דניאל.                                                                                                                                           

בעשור ה- 50 של המאה שעברה הגשימו ספורטאי ישראל את החזון האולימפי של ההומניסט הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין כי ההשתתפות במשחקים חשובה מהניצחון. זירות הספורט השונות בישראל היו בראשית התפתחותן וספורטאי הארץ התחלקו לשתי תנועות הספורט הגדולות “הפועל” ו- “מכבי” (היו גם אגודות קטנות יותר כמו בית”ר ו-אליצור). ראוי לציין כי ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון ראה בערך טיפוח החינוך הגופני, הספורט, תרבות הגוף, והכושר הגופני הכללי של הנוער הישראלי – נדבך חשוב בהתפתחותו וצמיחתה של האומה בציון החדשה.

טקסט תמונה : חורף 1949 . וועידת אגודת “הפועל” הארצית בתל אביב. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון נושא דברים בשבח החינוך הגופני ותרבות הגוף. משמאל, הרמטכ”ל יעקב דורי (דוסטרובסקי) מרכיב משקפיים. השני מימין, אריה שריג. (גלופת “גורן כידון”).

טקסט תמונה : 1950. הספורטאיפ הישראליים מפגינים את עוצמתם במפגני ראווה ותהלוכות ברחובות הערים. (גלופת “גורן כידון”).

יִגְאָל דָר – ווֹלוֹדָרְסְקִי בן קיבוץ אָשְדוֹת יַעֲקב היה עִילוּי בכדורסל. הוא נולד ב- 1936 והיה מבוגר ממני בשנתיים. כבר כילד קטן בן 12 שימש רכז המשחק של קבוצת הפועל אשדות יעקב וניהל שחקנים בני עשרים הוא היה מנהיג ספורט ואליל ילדותי. מוכשר מאוד בספורט וניחן בכושר גופני בלתי מוגבל. למדנו יחדיו בביה”ס התיכון החקלאי של עמק הירדן “בֵּית יֶרַח”. למרות שהיה מבוגר ממני בשנתיים למד רק כיתה אחת מעלי. ב- 1954 כשהייתי בן 16 והוא בן 18 זומנו שנינו ליטול חלק באימוני הסגל הצפוני של נבחרת ישראל בכדורסל. האימונים התקיימו בקיבוץ מזרע בעמק יזרעאל ואת הנבחרת אימן האמריקני אָלְמאֶר רִיפְּלִי (Almar Repley). על הסֶגֶל הצפוני נמנו אז עָמוֹס לִין מקיבוץ משמר העמק, ראובן פֶּכֶר ומשֶה מַכְטִי מקיבוץ מִזְרָע ואחרים . באמצעות אלמאר ריפלי התוודעתי בפעם הראשונה ל- NBA. כדררתי וקלעתי חופשי ביד ימין ושמאל והיה לי ניתור מצוין. יכולתי לגעת במרפק שלי בטבעת הסל (גובהה 3.05 מ’ מעל פני הקרקע) אָלְמַאר רִיפְּלִי אהב את התנועה והמשחק של יגאל וולודרסקי-דָר ושלי ואמר לנו, “Young men” , אתם חייבים לבוא לארה”ב יש לכם עתיד”.

טקסט תמונה : שנת 1954. המאמן האמריקני אלמר ריפלי (משמאל) בישראל בחברתו של מאמן מכבי ת”א יהושע רוזין. (התמונה באדיבות משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1963. וְורוֹצְלָאב – פולין. אליפות אירופה בכדורסל. נבחרת ישראל בכדורסל מארחת חברת מעריצים יהודים מפולין. שורה ראשונה מלפנים מימין לשמאל : צְבִי לוּבֶּצְקִי (כורע) ואִילָן זָיְיגֶר ז”ל (יושב). שורה שנייה מימין לשמאל : עַמִי שֶלֶף ז”ל, יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי ז”ל, רָמִי גוֹט, שלמה בֵּן זְאֵב, שני אנשים לא מזוהים, תַּנְחוּם “תַּנִי” כּהֵן מִינְץ ז”ל (ממושקף חובש מגבת על צווארו). עומדים למעלה מצד שמאל : מנהל המשלחת דוֹב “בּוּלֶק” פְּרוּסָק ז”ל ועוֹפֶר אֶשֶד ז”ל (1.96 מ’). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כעבור פחות משנתיים בטרם מלאו לי 18 התגייסתי לגדוד 12 בחטיבת גולני. בגיל 20 גייס אותי יגאל וולודרסקי לקבוצת הכדורסל של הפועל אשדות יעקב ששיחה בליגה הלאומית אז. גאון הכדורסל הזה הפך לאוניברסיטת הכדורסל שלי. הייתי מלך הסלים של הקבוצה בזכותו. הוא היה גדול המוסרים ואלוף “העיניים העקומות”. שחקן יצירתי וחכם, ענק במשחק הכדורסל, שבאמצעות כישרונו העצום הפך את השחקנים ששיחקו לצדו גם כן לגדולים. ממנו שמעתי לראשונה את סלוגן הכדורסל : “אתה יכול להיות רע בהתקפה אך לעולם לא רע בהגנה”. יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי היה רכז המשחק ושחקן ההגנה הטוֹב בישראל . אני זוכר שפעם שיחקנו להנאתנו בחורף משחק כדורסל באחת מהפסקות הלימודים, כשאנו לבושים מעילים ונעולים במגפיים על המגרש הבוצי ומלא בשלוליות ב- “בֵּית יֶרַח”. גם אז הוא דרש מחבריו לרדת להגנה. “אתה יכול היות חסר מזל בזריקה לסל, הכדור יכול להסתובב בחישוק ולצאת החוצה, אך לעולם אסור לך להפקיר את משחק ההגנה ואת שחקן היריב שאתה אמור לשמור עליו, ולסמוך על המזל שיחטיא את קליעתו”, נהג לומר לי על מגרש האדמה של “בית ירח” ובכך קבע את פילוסופיית הכדורסל המונומנטאלית שלו. יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי היה כדורסלן נצחי. טוב יותר מעדי גורדון ועודד קטש.

טקסט תמונה : קיץ 1959. שחקני קבוצת הכדורסל של קבוצת הפועל אשדות יעקב בעמק הירדן. הקבוצה שיחקה באורח קבע בשנים ההן בליגה הלאומית בכדורסל . עומדים מימין לשמאל : אמיר ראובני , יגאל וולודרסקי ז”ל, אנוכי יואש אלרואי, ואָבְנֵר וֶורֶד (שנינו בני קיבוץ אפיקים). כורעים מימין לשמאל :  מאיר “מגה'”ברזילי ז”ל, ויוסל’ה קנטרוביץ’. (התמונה הוענקה לי באדיבות ארכיון קיבוץ אשדות יעקב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשאני מקליד כאן את האידיאה הישנה רוויית התקוות ההיא שאיננה קיימת עוד “ימי התום והפשטות – תקופה שחלפה לבלי שוב” אינני עושה זאת לתפארת המליצה. כך היו פני הדברים אז. התמודדתי בשלוש ליגות ספורטיביות לאומיות שונות אך בד בבד עבדתי עבודה גופנית שישה ו/או שבעה ימים בשבוע, בין 8 ל- 12 שעות מידי יום. פעמים רבות התאמנו יחפים על מגרשי אדמה וחול מחצבה. אח”כ כשהשתפרו העניינים שיחקנו על מרצפות. מי חלם אז על פרקט. החיים בקיבוץ היו סגפניים, טעוני משמעת, וקשוחים. יום אחד ערך המורה לספורט וחינוך גופני שְמַרִיָהוּ נָאבֶּל תחרויות אות הספורט למבוגרים על מגרש “הפועל” באפיקים. התחננתי בפני אבא שלי שיתחרה כדי שיוכל לענוד את האות ואני אוכל להָשְוִויץ בו. אבא שלי לא התעניין מעולם בספורט ובחינוך גופני אולם נכנע להפצרותיי. הוא עזב את השקיית האספסת לשעה קלה והתייצב במגפיים במגרש “הפועל” לריצת שלושה קילומטרים. זה היה אחד הימים החמים בעמק הירדן ואבא שלי סיים את הריצה נעול במגפיו בשתי שניות פחות טוב מהזמן והתוצאה שאמורים להעניק לו את אות הספורט למבוגרים. מורה הספורט הנערץ עלי שמריהו נאבל ז”ל היה קשוח עם אבא שלי כפי שהחמיר עם כולם : “משה בלינדמן – אלרואי לא מגיע לך אות הספורט מפני שפספסת את המינימום בשתי שניות”, אמר לאבא שלי. הוא לא עשה לו כל הנחות למרות שרץ המגפיים. אבא שלי שהיה אז בן 42 שמע ו- לא התווכח. הוא נטל את אופני העבודה שלו ורכב בחזרה נעול במגפיו ל- “חלקת בני” כדי להמשיך להשקות את האספסת. העבודה והנאמנות לאדמה היו ערך עליון.

תנאי האימונים של הנבחרות הלאומיות היו חובבניים ומגוחכים אולם איש לא תבע את ליטרת הבשר שלו. היישוב הקטן התעסק בהגשמת החלום הציוני. התיישבות, כיבוש האדמה, והקמת צה”ל וניהול מלחמות אמיתיות כדי להדוף את האויב. בעת כתיבת הספר עב הכרס “סמן ימני” סיפרו לי יהושע גלזר יבד”ל ויעקב חודורוב ז”ל (חתן “פרס ישראל”) שחקני נבחרת ישראל בכדורגל, כלהלן : “יואש אלרואי על מה אתה מדבר…אפילו למשחקים בטורקיה טסנו במטוס דקוטה צבאי. היו צריכים להרכיב עלינו רק מצנחים כדי להגשים עד כלות את הסיסמה שלך ימי התום והפשטות”. שחקני נבחרת ישראל היו שחקנים חובבים שלא קיבלו פרוטה שחוקה עבור הצטיינותם על כר הדשא. הם היו אנשים פשוטים מן היישוב, פועלים, נהגים, וובעלי מלאכה שראו את עצמם כממלאים משימה לאומית . הם היו מבוני היישוב, לוחמי מלחמת הקוממיות, ואנשים עזי נפש. שחקני נבחרת ישראל של הימים ההם לא היו מפונקים וטסו לשליחותם הלאומית בימים ההם גם במטוסי דקוטה כשנדרַש וישבו בו כצנחנים המתכוננים לצניחה בארץ אויב.

טקסט תמונה : 1951. נבחרת ישראל בכדורגל טסה למשחק כדורגל באיסטנבול – טורקיה בשנת 1951 במטוס דַקוֹטָה. השחקנים ישובים כצנחנים לאורך המטוס כאילו מתכוננים לצניחה קרבית. ראשון מימין הוא אֵלִי פוּקְס. עומד במרכז יצחק שניאור לבוש גופייה. ראשון משמאל יוסל’ה מרימוביץ’. שני משמאל יצחק גַמְבָּש. חמישי משמאל הוא העיתונאי יעקב אפלויג. שישי מימין – אדמונד שמילוביץ’ (מציץ). (התמונה באדיבות יהודה גבאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה העיתונאי הוותיק יהודה גבאי.

יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי – דָר היה כדורסלן מחונן. הוא ידע כיצד להגשים את כשרונו המיוחד וליישם אותו באמצעות אימונים אין ספור ובדבקות במשימה כבירה. הוא שיחק תשע שנים בנבחרת ישראל בשנים 1968 – 1959, ולבש את מדיה 82 פעמים תחת שרביטם של יְהוֹשֻעַ רוֹזִין ושִמְעוֹן שֶלַח (“צִ’ינְגָה”). לדאבון לֵב נפטר מדום לב ב- 1977 כשהוא בן 41 שנה בלבד. יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי העניק לי את הכישרון להעביר את מיומנות המשחק שלי לקבוצת הפועל אפיקים.

טקסט תמונה : קיץ 1964. הימים ההם לפני 54 שנים. חמישיית הכדורסל של קיבוץ אפיקים עומדת בתלבושת השחורה. כורעים בחצי גוף עירום החמישייה של קיבוץ בית זרע. כרגיל הבסנו אותם שוק על ירך. זיהוי שחקני הפועל אפיקים שעומדים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, יוסי וולפסון, מוליק כהן, בארי חוזק ז”ל (נהרג במלחמת יום הכיפורים 1973), שַי לִין ז”ל (מת בארה”ב). כורע שני מימין : גיורא כהן (גיסו של חיים בורר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָמִיר הֶלְמַן בן כיתתי בקיבוץ אפיקים היה עילוי במשחק השח-מט, במתמטיקה, ושפות. כששנינו היינו בכיתה ב’ בגיל 7 הוא לימד אותי את סודות המשחק אבל חשוב מזה, הוא לימד אותי לסַדֵר את מחשבותיי. מצאתי עניין רב במשחק. התאהבתי בו. אבא שלי קנה לי ספרי שח-מט. היינו חייבים ללמוד את תיאוריית הפתיחות כדי לא להיקלע לנחיתות בתחילת המשחק. השחמטאים הנערצים עלינו אז היו ד”ר עמנואל לסקר, חוזה ראול קפבלנקה, מיגל ניידורף, מיכאל בוטביניק, דוד ברונשטיין, יצחק בולסלסבקי, וואסילי סמיסלוב, אלכסנדר קוטוב, פאול קֶרֶס, ואח”כ גם טיגראן פטרוסיאן, ומיכאל טַל. קיבוץ אפיקים שמייסדיו היו ילידי רוסיה (הקיבוץ נקרא בשנות ה- 20 של המאה שעברה עם הקמתו, “קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר.”) היה מנוי על השבועון הרוסי “אוֹגָאנְיוֹק”. בשבועון הזה היה מדור שח-מט. היינו ילדים ולמדנו את השפה הרוסית כדי להבין את תוכן המדור. עד גיל 16 הייתי מהילדים הנמוכים בכתה. לפתע התחלתי לצמוח ולהתרומם לגובה. עזבתי את משחק השח-מט אך לא נטשתי אותו. נדדתי למגרשי הכדורסל והכדורגל. אמיר הלמן עצמו , שחמטאי מוכשר יוצא דופן, היה אמור להעפיל לצמרת העולמית אך בדרך הפך לפרופסור לכלכלה. כילד הצטיין במתמטיקה, דיבר אנגלית ורוסית באופן חופשי, ויכול היה לשחק שח-מט סימולטני עיוור מבלי לראות את הלוח נגד חמישה יריבים בבת אחת. ילד מוכשר ומקורי ורב יכולות במידה קיצונית. היה לו מטען כבד של IQ, והיה טמון בו כּשרון שחמטאי נדיר שהאחרים מצאו מאוחר יותר בשחמטאי האמריקני “בובי” פישר (Bobby Fischer).

טקסט תמונה : שנות ה- 60 במאה שעברה בקיבוץ אפיקים. אמיר הלמן (מימין) מפגין את יכולתו בתחום משחק שהיה בו כל כך מוכשר, השח-מט. מאחוריו בחולצת  T Shirt לבנה, זהו כתריאל תבורי ז”ל אביה של הרקדנית המפורסמת נעמה תבורי. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באפריל 1959 השתחררתי מצה”ל כקצין קרבי בחטיבת “גולני”. לַזָר ווֹלוֹכביאנסקי (וֶרֶד) מזכיר העבודה של הקיבוץ באותה שנה לא המתין דקה. הוא הציב אותי לעבודה ברפת . היו שם ארבעה עובדים שהותירו עלי את רישומם בראשותו של רוּדיק לוין, מקצוען קשוח שהיה Pioneer . הוא היה הראשון שהניח את היסודות לרפת חלב כלכלית ומודרנית. דָוִד בֵּן-מַן (ברונטמן) ז”ל אמר לוֹ פעם, “…רוּדִיק, זה לא מספיק שאתה איש מקצוע טוב…צריך גם להיות בן אדם…”. רוּדיק לֵוין לא נשאר חייב והשיב לוֹ מייד בשלוש מילים, “אין לי זמן”. זאת כמובן רכילות. רוּדיק לוין לא היה אולי איש רֵעים להתרועע אך היה ישר והגון, קפדן, ובעל מקצוע. לידו עבדו עופרה קורין (דומוביץ) יפת המראה, כתריאל תבורי, ואליעזר סקלס. היה לארבעת הרפתנים האלה מכנה משותף אחד . הם היו אנשים רציניים ומסורים ונאמנים שהקימו רפת ותעשיית חלב לתפארת ודבקים עד כלות למשימת העבודה, וכמו בטלוויזיה רתוקים  ל- Deadline. האבסת הבקר ושלוש חליבות ביממה . אל הרביעייה הזאת הצטרפתי בהיותי בן 21 . גורלי אִינָה לי להכיר את רעייתי יָעֵל שהייתה חברה בגרעין נח”ל תל אביבי שהגיע לקיבוץ ונשלחה לעבוד ברפת . רבים בקיבוץ אהבו אותה. אחדים אפילו הנציחו את יופייה במצלמותיהם. אהבתי באותם הימים אהבה רבה את חבר הקיבוץ דוד בן – מן (ברונטמן) על אהבת האין קֵץ שלוֹ לאצילים שבחיוֹת, הסוסים. הייתי בימים ההם רפתן פשוט ולא כלכלן או רואה חשבון. לא עסקתי בעניינים ברומו של עולם האִם האוּרְוָוה היא ענף רנטבילי בחיי הקיבוץ אם לאו. הרשימה אותי מסירותו וחיבתו העזה של דוד בן-מן לסוסים ודאגתו העיקשת להם. בעיניי זה היה סוג של דבקות במשימה.

טקסט תמונה : שנת 1949 . קיבוץ אפיקים . קָזְיוּק קֵז (אברהם כרמי) נוהג בטרקטור  (“Farmel” מודל אמריקני) ברפת הקיבוץ בשעה ששני בני נוער פורקים את התלתן באבוסי הפרות. קזיוק קז היה המורה הראשון שלי לשחייה כשהייתי בן שלוש. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

דבקות במשימה היא תכונה הכרחית שסייעה לי לשרוד יותר משנות דוֹר בעבודתי בטלוויזיה, לא לשֵם ההישרדות עצמה, אלא לצורך בניין ותכנון ארוך טווח של שידורי הספורט והפיכתם לאחד מחלונות הראווה הראשיים והאטרקטיביים ביותר של הטלוויזיה ורשות השידור. דבקות למשימה מוּנעת מחינוך ואהבה למשימה המיועדת אך גם מיראת הכישלוֹן. קשה להסביר ביריעה כה קצרה את המאמץ העצום ונֶטֶל האחריות הכבדה שהונחה על כתפיי ואת המְסוּבַּכוּת והמוֹרכבות של הפקת שידורי הספורט היוקרתיים בטלוויזיה – בארץ ובעולם, שידורים שהם לא רק עתירי רייטינג אלא גם יקרים מאוד מן ההיבט הכלכלי. תחשיב גַס מורֶה שבמשך 22 שנות ניהולי את שידורי הספורט בטלוויזיה “בִּזְבַּזְתִּי” לרשות השידור כ- 100.000000 (כמאה מיליון) דולר בהיבטי השידור השונים, זכויות שידורים, טכנולוגיה, שימוש בלווייני תקשורת, ושעות עבודה . אולימפיאדה היא מונח קַדוּם המגדיר יחידת זמן בת ארבע שנים בין המשחקים האולימפיים שנערכו ביוון העתיקה לבין אלו הבאים אחריהם. ניהלתי, ערכתי, שידרתי, והפקתי 8 אולימפיאדות, 8 מונדיאלים, 8 אליפויות עולם בא”ק, עשרות טורנירי טניס של ווימבלדון, ביליתי יותר משנות דוֹר עם הספורט הישראלי לגווניו הרבים ובראשוֹ נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל, וקבוצת הכדורסל של מכבי ת”א. תעשו אתם את החשבון כמה שנים מחיי הקדשתי לטלוויזיה. אינני חושב שישנה עוד אישיות טלוויזיונית בערוץ הציבורי כמוני שזכתה לגיבוי כה רב במשך שנות דוֹר מפיקודיו ומפקדיו כאחד. המנכ”לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם ידעו להעריך היטב את עבודתנו המקצועית והביעו זאת במשך השנים הארוכות באמצעות יותר מ- 120 (מאה ועשרים) מכתבי הערכה שהיו צל”שים. הנה אחד מהם בתום שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת סיאול 1988.

טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה – צל”ש של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בתום שידורי אולימפיאדת סיאול 1988, בתוספת מילות ברכה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההתפתחות הטכנולוגית הנמרצת בטלוויזיה שינתה את איכות ומהירות הדיווח מהשטח, ואת סגנון ואופי עבודתנו העיתונאית. הטכנולוגיה היא כלי שָרֵת הכרחי המקדש את המטרה, אך היא לעולם איננה ניצבת בפני עצמה ולכשעצמה בלֵב השידור, אלא מסייעת לשַדָּר להעמיד במרכזו את האדם והספורטאי. שיאי הקריירה העיתונאית שלי היו המפגשים האישיים עם אותם גיבורי יָלְדוּת, בני אנוש וספורטאי עַל, שהעלו לדיון את שאלת הנצח, היכן נמצא גבול יכולתו של האדם בספורט והאם קיים קצה גבול שכזה…? כעבור שנים פגשתי רבים מ- “מכונות ספורט האנושיות” האלה בתפקידי כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוחחתי פנים אל פנים עם פֶרֶנְץ פּוּשְקָש, מַרְק סְפִּיץ, אֶמִיל זָטוֹפֶּק, מוּחָמַד עָלִי, לָאסֶה וִוירֶן, פֶּלֶה, וֶורָה צֶ’סְלָבְסְקָה, ִמיֶשל פְּלָטִינִי ואחרים על הצלחתם הגדולה. היא לא הייתה מִקרית. החבורה הנכבדה הזאת חוננה במשמעת עצמית מרשימה ויכולת לתַּפְעֵל את המרץ האנושי שלה לאהבת האימון המפרך . המוכנות לעבוד קשה (בצַד כשרונם הגופני המיוחד) והדבקות במשימה הובילה אותם לתהילת עולם.

אֶמִיל זָטוֹפֶּק בן צ’כוסלובקיה קצר את תהילת העולם שלוֹ במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952. הייתי אז בן 14 והוא היה אליל של רבים, גם שלי. ב- 1992 הוא היה אורח שלי לכמה שעות במחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה בירושלים. הוא היה בן 70. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה ספורטאי מוכשר מאוד בצעירותו מן ההיבט הפיסיולוגי. לֵב הברזל שלוֹ עבד בצורה חסכונית. הוא פעם 35 פעימוֹת בלבד בדקה אחת (בזמן מנוחה) אך בכל פעימה דחף כמות גדולה, כ- 150 סמ”ק של דם. תכונה פיסיולוגית אופיינית של רצים למרחקים ארוכים. לצורך השוואה, לֵב של אדם ממוצע , פּוֹעֵם 72 פעימות בדקה בזמן מנוחה, ודוחף בכל פעימה כמות של 70 סמ”ק דם. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה גאון האימון המפרך. כבר בשנים ההן גמא מידי חודש 1000 ק”מ באימונים שלו. בהיותו בן 30 זכה באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ’ ,10000 מ’, וריצת המרתון, הישג ספורטיבי מזהיר ששום אתלט לא שָנָה אותו ולא חזר עליו מעולם . שוחחנו בשפה האנגלית והסכמנו כי כל כשרון גדול ככל שיהיה בַּטֵל בשישים אם אין מטפחים אותו נכונה. עשינו יחדיו חשבון מתמטי פשוט כי הֵקיף באימוני הריצה שלוֹ שלוש פעמים את כדור הארץ. לא בכדי כינו אותו בני ארצו “הַקָטָר הַצֶ’כִי”. כוכבי הספורט הענקים הללו הזכירו לי את ימי ילדותי ונערותי בקיבוץ אפיקים ואת סגנון ואופי עבודתי התחרותית בטלוויזיה.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 40 של המאה שעברה. זהו הרץ הנודע למרחקים ארוכים הצ’כוסלובקי אֶמִיל זָטוֹפֶּק. סגנון ריצתו היה רחוק מלהיות מרשים . הוא עיווה את פניו בעת הריצה ותמיד נראה סובל. בעת השיחה בינינו אמר לי, “מר יואש אלרואי, הריצות הארוכות בא”ק הן לא החלקה על הקרח. אינך צריך לבצע תנועות יפות ולחייך כדי לזכות בניצחון”. (באדיבות אֶמִיל זָטוֹפֶּק והטלוויזיה הצ’כית CTV).

טקסט תמונה : קיץ 1992. אני מארח את הרץ הצֶ’כִי הנודע אֶמִיל זָטוֹפֶּק במשרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אֶמִיל זָטוֹפֶּק נקרא בפי כל “הַקָטָר הַצֶ’כִי” מפני שנחשב למכונת ריצה אנושית. אֶמִיל זַטוֹפֶּק זכה בשלוש מדליות זהב באולימפיאדת הֶלְסִינְקִי 1952 בשלוש הריצות הארוכות ל- 5000 מ’, 10000 מ’, ו- מרתון (42.195 ק”מ). הישג מזהיר וחסר תקדים ששום אתלט לא עשה זאת לפניו ולא חזר עליו אחריו. (צילום דָוִד “סוּחוֹ” סִיבוֹר . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. אמיל זטופק (ראשון מימין) בדרכו למדליית הזהב הראשונה שלו בריצה ל- 10000 מ’. כאן הוא נראה מוביל לפני הרץ הצרפתי אלן מימון והרץ הבריטי גורדון פירי. (באדיבות הטלוויזיה הפינית YLE).

טקסט תמונה : קיץ 1992. משרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברוממה ירושלים. אני מקרין לאמיל זטופק ורעייתו דָנָה זטופקובה על מסך הטלוויזיה במעגל סגור את הרגעים הגדולים של שניהם באולימפיאדת הלסינקי 1952. משקיף מאחור בני עורי. (צילום דוד “סוחו” סיבור. ארכיון יואש אלרואי).

היום ממרום 81 שנותיי אינני מייחס יותר חשיבות לתמונה שלי עם פֶּלֶה גדול שחקני הכדורגל בהיסטוריה מאשר לתמונתי ב- 1961 ברפת באפיקים עם פרה עלומת שֵם מניבה חלב יוצאת דופן בשם “מַרוֹקָה”.

טקסט תמונה : חורף של דצמבר 1961. ברפת של קיבוץ אפיקים. אני עם הפרה “מַרוֹקָה” אלופת החלב הבלתי מעורערת של קיבוץ אפיקים. הפרה השקטה והאדיבה הזאת הניבה מידי שנה 14 / 13 טון (שלושה עשר אלף ליטר) חלב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אהבתי את הפרה הזאת בעלת האופי השקט. בניגוד לאחרים גם היא אהבה אותי. מישהו צִילֵם אותנו כמעט לפני 50 שנה והתמונה נשמרה. מרוקה הייתה שיאנית חלב בימים ההם. היא הניבה כ- 14 / 13 טוֹן חלב בעונה (14000 – 13000 ליטר) והייתה קרובה אז לקצה גבול היכולת של תפוקת החלב של הפרות ברפתות החלב בארץ. בינתיים נשבר השיא הזה פעמים רבות ע”י פרות אחרות, אבל זיכרונה וזיכרונו של קיבוץ אפיקים בו טופחה, לעולם לא עומעמו.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. מכסיקו סיטי. אנוכי עם אחד מגדולי שחקני הכדורגל בתבל בכל הזמנים הברזילי פֶּלֶה (אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוֹ נַאסִימֶנְטוֹ) במונדיאל של מכסיקו 1986. התמונה צולמה במצלמת הסטילס שלי ע”י המכסיקנית גב’ אנה מריה אגירה ב-IBC  (International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ב- 31 במאי 1986. (תיעוד וצילום אנה מריה אגירה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אם להשתמש במטפורה ספורטיבית אספר כי האתלט האמריקני המופלא גֶ’סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) קבע ב- 1935 שיא עולם מדהים בקפיצה לרוחק 8.13 מ’. השיא הזה נחשב בזמנו לקצה גבול היכולת של האדם והחזיק מעמד 21 שנה. אחר כך נשבר שוב ושוב. לא רק הודות לכישרון הקופצים אלא גם בשל תמורות הזמן והשיפור העצום בטכנולוגיית ואיכות מתקני הספורט. אף על פי כן דמותו של גֶ’סִי אוֹאֶנְס (פגשתי אותו בקנדה בעֵת אולימפיאדת מונטריאול 1976) חקוקה בזיכרוני לתמיד. הפרה השקטה, הממושמעת, והנבונה מַרוֹקָה יכולה להתנחם בעובדה שהיא הייתה הטובה ביותר בימים ההם. המדע והגנטיקה שיפרו ברבות השנים את תעשיית החלב לאין שיעור, אך לא הפחיתו כהוא זה מהישגיה. היא נשארה אלופה.

קיבוץ אפיקים בדומה לפרה מַרוֹקָה והסוסה שִיבּוֹלֶת, היה במשך שנים רבות וארוכות קיבוץ מוביל בחיי הקואורפורציה בארץ, אלוף ההתיישבות השיתופית, וללא ספק הטוב בקיבוצי מדינת ישראל . התפתחות חיי החברה והכלכלה במדינת ישראל זִעזעו בשנים האחרונות את מעמד הקיבוץ ואורחות חייו, אולי מוקדם מהצפוי, אך לא עִרערו את חזונו. אף על פי כֵן נשאר קיבוץ אפיקים אַלוּף בלתי נשכח וחֲרוּת לעַד על לוח לִבִּי.

אולימפיאדת אתונה 2004 היו המשחקים האולימפיים האחרונים שלי כאיש טלוויזיה פעיל . אלכס גלעדי גייס אותי לעבוד בקבוצת AOB בראשותו של מַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ שהפיקה את סיגנאל השידור הבינלאומי. הוצבתי על ידו בצומת העצבים ובמקום המעניין ביותר של שידורי הטלוויזיה , בעמדת הפיקוח של ה- Quality Control במרכז השידורים הבינלאומי . AOB כיסתה את המשחקים האולימפיים של אתונה 2004 באמצעות כ- 1000 (אֶלֶף) מצלמות ו- 60 ניידות שידור אלקטרוניות. חֲזוֹן טלוויזיוני שמגשים כמעט במלואו את רעיון הגשת האינפורמציה המצולמת המקסימליסטית לצופה בסלון ביתו .

רעייתי יעֵל ואנוכי סבתא וסבא לעשרה נכדים ונכדות. היום אני חוקר וכותב סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בארץ ובעולם הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, סדרת ספרים בת כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים, שדנה מנקודת מבטי בהתפתחות שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה – בארץ ובעולם.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 2000. יחדיו עם רעייתי האהובה יעל תג’ר. אני בדרכי לפנסיה והיא בדרך לקריירה חדשה של מנהלת חנות ספרים בחברת “סטימצקי”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כור מחצבתי טָמוּן בשורשיו העבותים של קיבוץ אפיקים. שורשיו של קיבוץ אפיקים נוצרו מגולת העם היהודי באירופה המזרחית ורוסיה שנרדפה ע”י שלטון רודני אנטי ציוני. מאז קמה מדינת ישראל ב- 1948 בלטו בתנועה הקיבוצית כמה תמורות חשובות. המסגרת הקיבוצית התרחבה כמותית. הייתה חריגה מן המסגרות המספריות שקבעו לעצמם הקבוצות הקטנות והקיבוצים השומריים. קיבוץ אפיקים צמח וגדל מאוד באופן הדרגתי עד שהפך לקיבוץ השני בגודלו בתנועה הקיבוצית לאחר קיבוץ יגור. קיבוץ גבעת ברנר הוא השלישי בגודלו בארץ. הוקמה תעשייה מודרנית לצד ענפי החקלאות המניבים יבולים ברמה בינלאומית, כמו ענף הבננות והקמת ענף רפת החלב. חלק ניכר מהתעשייה הקיבוצית היא עתירת ידע ובעלת כושר יצוא. השתרשות התעשייה במשולב עם החקלאות מהווה גורם כלכלי חשוב בחוסנם של הקיבוצים. קיבוץ אפיקים היה החלוץ בהכנסת התעשייה לצד החקלאות. חלומם של חברי הקיבוץ הוותיקים היה שהקהילה שהוקמה בשנות ה- 20 של המאה שעברה והפכה לחברה רָב דוֹרִית, לא תהיה תופעה חולפת בארץ ישראל, כדוגמת מרבית הקוֹמוּנוֹת בעולם. התנועה הקיבוצית קמה בשעה היסטורית של העם היהודי השב למולדתו. חלוציו עלו לארץ ישראל כדי להגשים ברוחם ובגופם את תחיית העם היהודי בציון. החלוצים האלה מילאו שליחות לאומית ממדרגה ראשונה. בד בבד עם שליחותם האמיצה זאת הם ביצעו מהפכה באורח חייהם. הם מרדו בחיים הגלותיים, פנו עורף לרכושנות, והקימו חברה שיתופית חדשה, דמוקרטית, וייחודית בארץ ישראל [1].

[1] ראה נספח : ספרו החשוב של אריה אופיר, “אפיקים – דרכו של קיבוץ”.

מורשת ההתעמלות של גב’ אָגְנֶס קֶלֶטִי (Agnes Keleti) בת 93 אלופה אולימפית (באולימפיאדות הלסינקי 1952 ובמלבורן 1956) והספורטאית הישראלית הדגולה ביותר בכל הזמנים-לעומת סגנון חדש בהתעמלות נשים, ווירטואוזי ואקרובטי, כפי שהופגן ע”י המתעמלת הסובייטית אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט (Olga Korbut) והמתעמלת הרומנייה נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י (Nadia Comaneci) באולימפיאדות מינכן 1972 ומונטריאול 1976.

תודה לערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ואנשיו, ל- מפיקיו, עורכיו, ושדרניו, על מאמץ הגדול וההשקעה בשידורים הישירים המעניינים חלקם מרתקים במגוון רחב של מקצועות ב- אולימפיאדת החורף של סוצ’י 2014. ערוץ 5 בכבלים מעסיק בסך הכל 160 (מאה ושישים) אנשים בתחומים השונים של תעשיית הטלוויזיה, מביא למסך הטלוויזיה עכשיו תרבות ספורט יפהפייה שונה לחלוטין ממשחקי הכדורגל והכדורסל אליהם הורגלו צופי הטלוויזיה בארץ, ועל כך יש לברך אותו. אני מתנגד חריף למדיניות שידורי ה- Off tube של ערוץ 5 בכבלים אבל רוחש לו הערכה על יכולת הרֶכֶש שלו. אם הם אנשי ערוץ 5 היו להוטים ומטיסים יותר את השדרים שלהם לאותם המקומות בעולם שם מתקיימים אירועי ספורט קרדינליים כדי לדווח מהשטח – כולם היו נשכרים. הצופים וגם הם. זכויות השידורים אינן זולות כלל . על פי ההערכות משלם ערוץ 5 בכבלים לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) עבור אולימפיאדת סוצ’י 2014 סכום של כ- 1.500000 (מיליון וחצי) יורו. על פי אותן ההערכות משלם ערוץ 5 בכבלים תמורת אולימפיאדת ריו דה ז’אניירו 2016 תשלום בן 2.500000 (שניים וחצי מיליון) יורו. סכומים לא יקרים מידי אך גם לא זולים. כידוע הפסיד EBU (איגוד השידור האירופי) את רכישת זכויות השידורים האולימפיות לחברת SPORTFIVE. פועל יוצא של ההפסד הנוכחי הזה, הוא נישולו של ערוץ 1 הציבורי מקניין טלוויזיוני אולימפי יקר ורב ערך שהיה כמו מונופול ושייך לו באופן בלעדי ובלבדי מאז אולימפיאדת מכסיקו 1968 ועד אולימפיאדת לונדון 2012, בעצם מאז ימי “מבט” הראשונים בהם שודרו לראשונה פירורי Film ממכסיקו 1968 ע”י דָן שִילוֹן וחַיִים יָבִין. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם היה ב- 1968 עורך “מבט”. זכויות השידורים של אולימפיאדות הקיץ והחורף מעתה והילך כלומר מ- 2012 קדימה, אינם עוד קניינו של השידור הציבורי במדינת ישראל.

yavin 1

טקסט תמונה : אוקטובר 1968. חיים יבין (בן 36) מגיש את מהדורת החדשות “מבט” בטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה. (התמונה באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shilon

טקסט תמונה : אוקטובר 1968. דן שילון (בן 28) מגיש פירורי פילם מאולימפיאדת מכסיקו 1968 כמוסף ספורט במסגרת “מבט”. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 2

טקסט תמונה : אוקטובר 1968. מרדכי “מוטי” קירשנבאום (בן 29) עורך את אחת המהדורות הראשונות של “מבט” בטלוויזיה הישראלית הצעירה שטרם מלאו שנה להיווסדה. (התמונה באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מורשת ההתעמלות של גב’ אגנס קלטי בת 93 אלופה אולימפית (באולימפיאדות הלסינקי 1952 ובמלבורן 1956) והספורטאית הישראלית הדגולה ביותר בכל הזמנים – לעומת סגנון חדש בהתעמלות נשים, ווירטואוזי ואקרובטי, כפי שהופגן ע”י המתעמלת הסובייטית אולגה קורבוט ומתעמלת הרומנייה נדיה קומאנצ’י באולימפיאדות מינכן 1972 ומונטריאול 1976. פוסט מס’ 774. כל הזכויות שמורות. 

פרולוג קצרצר.

המצאה ופיתוח של סגנון חדש ומרהיב בהתעמלות נשים בעשור ה- 70 של המאה שעברה. הופעתן המזהירה והבלתי נשכחת של מתעמלות הדוֹר החדש הסובייטיות לודמילה טורישצ’בה (Ludmila Turischeva) ואולגה קורבוט (Olga Korbut) והמתעמלת המזרח גרמנית קארין יאנץ (Karin Janz) באולימפיאדת מינכן 1972, ושל המתעמלת הרומנייה נדיה קומאנצ’י (Nadia Comaneci) במשחקים האולימפיים של מונטריאול 1976 הארבע הללו ואחרות שהלכו בעקבותיהן הציגו סגנון אקרובאטי – ווירטואוזי שלא נראה קודם לכן והיו יורשתן של מתעמלות הדוֹר הישן בימים ההם, ה- Old School הסולידי ההוא של הסובייטית מאריה גורוחובסקאיה (Maria Gorochovskia), ההונגרייה אגנס קלטי (Agnes Keleti), הסובייטית לאריסה לאטינינה (Larysa Latynina), והצ’כוסלובקית וורה צ’אסלבסקה (Vera Caslavska). 

גדולת הספורטאיות היהודיות והישראליות הגדולה ביותר בכל הזמנים האלופה האולימפית גב’ אגנס קלטי חגגה ב- 9 בינואר 2018 את יום הולדתה ה- 97 (נולדה ב- 9 בינואר 1921). אגנס קלטי גרה בהרצליה. ב- 2017 בהיותה בת 96 קיבלה את פרס ישראל עבור תרומתה לפיתוח הספורט ותרבות הגוף במדינת ישראל. 

אָגְנֶס קֶלֶטִי (Agnes Keleti) ייצגה את הונגריה בתחרויות ההתעמלות לנשים בשלוש אולימפיאדות של לונדון 1948, הלסינקי 1952, ו- מלבורן 1956. בלונדון 1948 היא נפצעה באימונים בטרם תחילת התחרויות האולימפיות ולא נטלה בהן חלק. היא הגיעה לשיאה הספורטיבי בהיותה כמעט בגיל 36 באולימפיאדת מלבורן שם זכתה בשלוש מדליות זהב בתרגילים על הקורה, המקבילים המדורגים, וקרקע. בתרגילים על סוס הקפיצות קרעה את גִיד אָכִילֶס ודורגה במקצוע הזה רק במקום ה- 23. בגלל הפציעה החמורה רוויית הכאבים היא פספסה את מדליית הזהב בקרב רב וזכתה “רק” בכסף . במדליית הזהב בקרב רב באולימפיאדת מלבורן 1956 זכתה המתעמלת הסובייטית / אוקראינית לַארִיסָה לָאטִינִינָה (Larysa Latinina) בת 21, צעירה מאָגְנֶס קֶלֶטִי בארבע עשרה שנים. בשתי האולימפיאדות של הלסינקי 1952 ומלבורן 1956 זכתה אָגְנֶס קֶלֶטִי ב- 10 (עשר) מדליות אולימפיות. 5 מתוכן מזָהָב, 3 מכֶּסֶף, ו- 2 מאָרָד.

אולימפיאדת הלסינקי 1952 – דירוג שמונה המתעמלות הראשונות בקרב רב.

                                           סוס קפיצות    מקבילים מדורגים      קורה          קרקע        ס”ה נקודות 

1. מאריה גורוחובסקיה ברה”מ/אוקראינה   19.19 (2)      19.26 (2)            19.13 (2)      19.2 (2)      76.78

2. נינה בוחארובה ברה”ה/אוקראינה         19.03 (6)      18.99 (4)             19.22 (1)      18.7 (10)   75.94 

3. מרגיט קורונדי הונגריה                       18.4 (22)      19.4 (1)               19.02 (3)      19.0 (3)     75.82

4. גלינה מינאיצ’בה ברה”מ/רוסיה            19.16 (3)      18.89 (8)            18.66 (10)    18.96 (6)    75.67

5. גלינה אוברנוביץ’ ברה”מ/רוסיה            19.1 (5)       18.62 (12)            18.93 (5)      18.99 (4)   75.64

6. אגנס קלטי הונגריה                           18.1 (41)     19.16 (3)               18.96 (4)      19.36 (1)   75.58

7.פלגייה  דנילובה ברה”מ/רוסיה             18.62 (12)   18.99 (7)              18.76 (9)      18.6 (11)    75.03

8. גלינה שאמראי ברה”מ/אוזבקיסטן        18.93 (7)     18.39 (23)          18.79 (8)     18.86 (8)      74.97

הערה שלי : בסוגריים, מיקום המתעמלות על ארבעת המכשירים . מהתבוננות בטבלה הזאת ניתן לראות כי הזוכה במדליית הזהב המתעמלת הסובייטית / אוקראינית מאריה גורוחובסקיה לא זכתה אומנם בשום מדליית זהב אך צברה הכי הרבה נקודות בסך הכל על ארבעת המכשירים. אגנס קלטי (בת 32) דורגה במקום ה- 6 אך זכתה במדליית הזהב בתרגיל הקרקע ובמדליית הארד במקבילים מדורגים. אגנס קלטי זכתה יחד עם חברותיה לנבחרת במדליית הכסף הקבוצתית (520.96 נקודות) אחרי נבחרת ברה”מ (בראשות מאריה גורוחובסקיה) שצברה 527.03 נקודות והשיגה את מדליית הזהב. נבחרת צ’כוסלובקיה זכתה במדליית הארד לאחר שצברה 503.32 נקודות.

gorohovskia

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. המתעמלת הסובייטית מאריה גורוחובסקיה (Maria Gorokhovskaya – בת 32) היא האלופה האולימפית All around וניצבת על דוכן מס’ 1. מאריה גורוחובסקיה זכתה בארבע מדליות כסף על ארבעת המכשירים סוס קפיצות , מקבילים מדורגים, קורה, וקרקע ובסך הניקוד המצטבר (78.78 נקודות) ולכן הוכתרה לאלופה האולימפית. הזוכה במדליית הכסף היא הסובייטית נינה בוחארובה (Nina Bocharova) שניצבת על דוכן מס’ 2 וצברה 75.94 נקודות. הזוכה במדליית הארד הייתה ההונגרייה מארגיט קורונדי (Margit Korondi) שצברה סך של 75.82 נקודות ועומדת על דוכן מס’ 3. (התמונה באדיבות הטלוויזיה הפינית הציבורית YLE).

אולימפיאדת מלבורן 1956 – דירוג שמונה המתעמלות הראשונות בקרב רב.

                                                            סוס קפיצות     מקבילים מדורגים     קורה           קרקע           ס”ה נקודות

1. לאריסה לאטינינה ברה”מ/אוקראינה   18.833 (1)     18.833 (2)        18.533 (4)     18.733 (1)    74.933       

2. אגנס קלטי הונגריה                         18.133 (23)   18.966 (1)        18.800 (1)     18.733 (1)    74.633 

3.סופיה מוראטובה ברה”מ/רוסיה          18.666 (5)     18.800 (3)        18.433 (10)    18.566 (4)   74.466

4. ילנה ליוסטיאן רומניה                      18.633 (6)     18.533 (10)       18.500 (6)      18.700 (3)   74.366

5. אולגה טאס הונגריה                        18.733 (3)    18.633 (6)         18.466 (7)      18.533 (7)    74.366

6. תמרה מאנינה ברה”מ/רוסיה            18.800 (2)    18.333 (16)       18.633 (2)      18.466 (9)    74.233  

7. אווה בוסאקובה צ’כוסלובקיה            18.166 (22)   18.733 (4)       18.633 (2)      18.566 (4)     74.100

8. ילנה ראקוצ’י פולין                          18.500 (7)     18.700 (5)       18.133 (16)    18.366 (14)   73.700 

הערה שלי : בסוגריים, מיקום המתעמלות על ארבעת המכשירים . מהתבוננות בטבלה הזאת ניתן לראות כי אגנס קלטי (בת 36) דורגה הפסידה את מדליית הזהב ל- לאריסה לאטינינה (בת 22) בשל ניקוד נמוך על סוס הקפיצות (היא קרעה את גיד אכילס ברגלה השמאלית) אולם זכתה בטרם הפציעה בשלוש מדליות זהב בתרגילי המקבילים המדורגים, קורה, וקרקע. כמו כן זכתה אגנס קלטי במדליית הכסף הקבוצתית יחד עם חברותיה לנבחרת (צברה 443.500 נקודות) אחרי נבחרת ברה”מ (בראשה לאריסה לאטינינה) שזכתה במדליית הזהב (צברה 444.800 נקודות) . במדליית הארד הקבוצתית זכתה נבחרת רומניה שצברה 438.200 נקודות.

keleti 13

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מלבורן 1956. המתעמלת הסובייטית – אוקראינית לאריסה לאטינינה (Larysa Latynina בת 22) אלופת הקרב רב של אולימפיאדת מלבורן 1956 והזוכה במדליית הזהב צברה 74.933 נק’ ניצבת על דוכן מס’ 1. על דוכן מס’ 2 ניצבת המתעמלת היהודייה- הונגרית אגנס קלטי (Agnes Keleti בת 35 ו- 10 חודשים) בעלת מדליית הכסף שהשיגה 74.633 נק’. במדליית הארד זכתה מתעמלת סובייטית נוספת סופיה מוראטובה (Sofia Muratova בת 27) בהישג של 74.466 נק’. לאריסה לאטינינה וסופיה מוראטובה סירבו בתחילה ללחוץ את ידה של אגנס קלטי על דוכן המנצחים אולם אח”כ התרצו. (באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באותה השנה האולימפית של 1956 בה הגיעה היהודייה – הונגרייה אגנס קלטי לפסגת ההתעמלות העולמית והבינלאומית הייתי חייל בגדוד 12 של חטיבת גולני. באותה השעה ש- אגנס קלטי הפכה לאלופה אולימפית דגולה ובלתי נשכחת אני נלחמתי עם חבריי במלחמת סיני 1956. ה- מ”מ שלי היה סג”מ זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל). כבשנו בקרבות עקובים מדם את מוצבי רפיח המצריים מס’ 25, 27, ו- 29. זאת הייתה המלחמה הראשונה שלי . אז בתור חייל צעיר חשבתי שהיא גם האחרונה. לא ידעתי אז שאדרש בעתיד ללחום בשורות צה”ל בארבע מלחמות נוספות : מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים ב- 1973 , ומלחמת לבנון הראשונה. ב- 1971 הביא אותי אלכס גלעדי לשורות חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה רק בת שלוש. מנהל חטיבת הספורט היה אז דן שילון. ב- 1975 אפשר לי אלכס גלעדי להפיק, לביים, ולערוך כתבה בת 25 דקות שדנה בסגנון החדש של התעמלות נשים שהגו ותכננו שני מאמני ההתעמלות רבי המוניטין רֶנָאלְד קְנִיש הסובייטי ובֶּלָה קָארוֹלִי הרומני. שניהם הרכיבו לחניכותיהם תרגילי התעמלות מורכבים ומסובכים מבחינה תנועתית על ארבעת המכשירים מקבילים מדורגים, קורה, קרקע, וסוס קפיצות, רוויים באלמנטים אקרובטיים שלקוחים מקרקס . ביצועם גבל בסכנת חיים. המתעמלת הסובייטית אולגה קורבוט (בת 18באולימפיאדת מינכן 1972) והמתעמלת הרומנייה נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י (בת 15 באולימפיאדת מונטריאול 1976) “תרגמו” בגופן וביכולת הקואורדינציה הווירטואוזית שלהן הלכה למעשה והוציאו לפועל את תורת ההתעמלות של רֶנָאלְד קְנִיש (Renald Knysh) ובֶּלָה קָארוֹלִי (Bela Carrolie). מצלמות הטלוויזיה האולימפיות במינכן 1972 ובמונטריאול 1976 התאהבו חיש מהר בסגנון ההתעמלות האקרובטי – ווירטואוזי של אותן המתעמלות הצעירות ההן אולגה קורבוט, לודמילה טורישצ’בה, קארין יאנץ, נדיה קומאנצ’י (ואחרות). הטלוויזיה הבינלאומית לא החמיצה אפילו תנועה אחת מסך תרגילי ההתעמלות הסבוכים והמסוכנים הללו של אותן המתעמלות הצעירות האלה ותיעדה כל פרט ופרט שלהן. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט ונַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י העיבו והשכיחו במידה רבה את היסטוריית ההתעמלות של דור המתעמלות הוותיק והקודם ובראשן מאריה גורוחובסקיה, לַארִיסָה לַאטִינִינָה, אָגְנֶס קֶלֶטִי, ו- וֶורָה צָ’אסְלָבְסְקָה. כילד גדלתי על ההתעמלות המקומית והבינלאומית מאז שהמורה לספורט וחינוך גופני בקיבוץ אפיקים שמריהו נאבל לימד אותנו לקפוץ קפיצות מפסק ומקרס על ארגז שוודי ועל חמור, לטפס על חבל ועל עמודים, להתגלגל על מזרן, לדלג מעל ספסלים שוודיים, ולאחוז בכוח בסולם שוודי. מצאתי עניין עצום בהתעמלות האולימפית, נשים וגברים כאחד. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט ולוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה הרשימו אותי עד בלי די באולימפיאדת מינכן 1972. לקראת אולימפיאדת מונטריאול 1976 (הייתי שָם שדר Play by play של תחרויות ההתעמלות לנשים וגברים ושל תחרויות הכדורעף לנשים וגברים – מטעמו של אלכס גלעדי) ביקשתי מאלכס גלעדי לביים כתבה אודות אותו הסגנון החדש והמדהים בהתעמלות נשים שכה הלהיב אז את עולם הספורט . זה היה באוקטובר 1975. כמה חודשים לפני כן הוכתרה ילדה רומנייה בשם נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י בטרם מלאו לה 14 לאלופת אירופה החדשה בהתעמלות לנשים. האליפות התקיימה באוסלו – נורווגיה בחודש יוני 1975 ומתעמלת הפלא הרומנייה הזאת דחקה מהפסגה את המתעמלות הסובייטיות. זאת הייתה סנסציה עולמית. כמעט בלתי מובנת. הטלוויזיה הנורווגית הציבורית NRK שימשה Host broadcaster של אליפות אירופה בהתעמלות לנשים. מפיק שידורי הטלוויזיה מטעמה של NRK היה יָארְלֶה הוֹיסָאטֶר (Jarle Hoeyesater) . עמדה לרשותו ניידת שידור אחת וחמש מצלמות בלבד ורק מקור Replay אחד, אף על פי כן שודר הסיגנל הנורווגי ישיר בכל יבשת אירופה ע”י ה- EBU (איגוד השידור האירופי) ו- OIRT (איגוד השידור של מדינות מזרח אירופה הקומוניסטיות) . אלכס גלעדי ואנוכי הקלטנו את הסיגנל הנורווגי אצלנו ב- Master בירושלים. חומר ה- Video של מינכן 1972, של אוסלו 1975, ושל תחרות גביע העולם בהתעמלות לנשים שהתקיימה בלונדון בספטמבר 1975 שימש כבסיס להרכבת אותה תוכנית הטלוויזיה ההיא שקראתי לה “סגנון חדש בהתעמלות נשים”. חלפו מאז 39 (שלושים ותשע) שנים אבל אני זוכר כל תנועה ותנועה שביצעו אותן המתעמלות הדגולות ההֵן הבלתי נשכחות.

הכתבה בת 25 דקות שהפקתי, ערכתי, וביימתי אודות “סגנון חדש בהתעמלות נשים” אשר שודרה באוקטובר 1975 בתוכנית המתחדשת “מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר” בטלוויזיה הישראלית הציבורית , סיפרה על סגנון חדש, מרהיב , ו- ווירטואוזי בהתעמלות נשים שנוצר במשחקים האולימפיים של מינכן 1972 בתום תקופת שליטתן בשנות ה- 50 ו – 60 של המתעמלות האלופות הוותיקות ובראשן המתעמלת הסובייטית מַארִיָה גוֹרוֹחוֹבְסְקָיָה אלופת אולימפיאדת הלסינקי 1952, המתעמלת ההונגרייה – יהודייה אָגְנֶס קֶלֶטִי מי שזכתה במדליית זהב בתרגיל הקרקע באולימפיאדת הלסינקי 1952 ובשלוש מדליות זהב על המקבילים המדורגים, קורה, וקרקע באולימפיאדת מלבורן 1956, המתעמלת הסובייטית מַארִיסָה לָאטִינִינָה (אוקראינית במקור) פעמיים אלופת אולימפיאדות מלבורן 1956 ורומא 1960, והמתעמלת הצ’כוסלובקית וֶורָה צָ’אסְלָבְסְקָה שהייתה גם כן פעמיים אלופה אולימפית באולימפיאדת טוקיו 1964 ואולימפיאדת מכסיקו 1968. במינכן 1972 קם דוֹר חדש של מתעמלות אותו הובילה הרוסייה לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה [2] אלופת ההתעמלות באולימפיאדת מינכן 1972 והמתעמלת הווירטואוזית האוקראינית אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט בת ה- 17 בעלת הכריזמה והחן אלופת מכשירי הקורה והתעמלות הקרקע במינכן 1972, והמתעמלת המזרח גרמנית קָארִין יָאנְץ מי זכתה במדליית הכסף בתחרות הקרב רב (All – around) באולימפיאדת מינכן 1972 ובמדליות הזהב על מכשירי סוס קפיצות והמקבילים המדורגים ובמדליית הארד על מכשיר הקורה והוכתרה לבסוף לסגניתה של האלופה האולימפית לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה.

turischeva

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זוהי המתעמלת הסובייטית לודמילה טורישצ’בה אלופת תחרות הקרב רב האישית והזוכה במדליית הזהב. (באדיבות הוועד האולימפי הבינלאומי IOC + קבוצת הטלוויזיה הגרמנית DOZ).

סגנון חדש ווירטואוזי ואקרובטי בהתעמלות נשים כפי שהופגן לראשונה באולימפיאדת מינכן 1972. ביצועי המתעמלות הבינלאומיות על ארבעת המכשירים מִזְרָן/קרקע + קורה + מקבילים מדורגים + סוס קפיצות כללו דרגות קושי גבוהות במיוחד שנלקחו מהקרקס וגבלו בסכנת חיים של ממש.

הכתבה בת 25 דקות עסקה במצוינות בספורט ובדבקות במשימה האדירה של הספורטאיות הגמישות והמוכשרות האלה בכיבוש הפסגה. אך אין ספק במרכז הכתבה עמדו האימונים האקרובאטיים הקשים והמסובכים במשך שנים שעברה אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט (Olga Korbut), עד כדי סכנת חיים של ממש, בדרכה לעבר פסגת הספורט הבינלאומית. האימונים המפרכים בראשותו של מאמנה האישי רֶנָאלְד קְנִיש (Renald Knysh) הכשירו אותה לבצע את תרגילי ההתעמלות הווירטואוזים שלה באולימפיאדת מינכן 1972. הביצועים האלה בעלי דרגות קושי גבוהות במיוחד העניקו לה שתי מדליות זהב ותהילת עולם.

korbut

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זוהי המתעמלת הסובייטית אולגה קורבוט המבצעת תרגיל סנסציוני על המקבילים המדורגים. כישוריה הגופניים, הקואורדינציה המשוכללת שבה חוננה, ואומץ ליבה אפשרו לה לבצע תרגילים אקרובאטיים – ווירטואוזיים ברמה של מתעמלת בקרקס. דרגת הקושי של תרגיליה היו גבוהים במיוחד ולמתבונן מהצד נראו כגובלים בסכנת חיים של ממש. (באדיבות הוועד האולימפי הבינלאומי IOC + קבוצת הטלוויזיה הגרמנית DOZ).

אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט נולדה בעיר גְרוֹדְנוֹ (GRODNO) בבֵּלָארוּס  ב- 16 במאי 1955. היא נולדה להיות אלופה אולימפית בהתעמלות. ב- 1965 בהיותה בת 10 התגלתה ע”י מאתרי כישרונות רוסיים ומייד נכנסה לבית ספר מיוחד להתעמלות וספורט בגְרוֹדְנוֹ, מקום שהיה פס ייצור לאלופים אולימפיים ואלופי עולם . מאמנה האישי היה רֶנַאלְד קְנִיש (Renald Knish). איש מסוגר, מופנם, קר, וקשוח. היה לו חלום אחד בחייו. להפוך את אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הקטנה בתוך שבע שנים לאלופה אולימפית. אולימפיאדת מינכן 1972 הייתה המטרה. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה ילדה ממושמעת בעלת חן וקיבלה את גזר הדין. רֶנָאלְד קְנִיש הפך אותה לא רק למתעמלת אלופה אלא גם לאקרובטית מצטיינת. היא הייתה המתעמלת הראשונה בהיסטוריה שביצעה סלטה לאחור על קורה שרוחבה 10 ס”מ. אלמנט התעמלות ווירטואוזי הגובל בסכנת חיים. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט התאמנה מידי יום במשך שבע שנים כעֶשֶר שעות ולפעמים יותר כשמאמנה כל הזמן לצִדָה. גופה שינן עשרות אלפי פעמים את האלמנטים המורכבים שאִפיינו את ביצוע תרגיליה על הקורה , המקבילים , המִזְרָן , וסוס הקפיצות – והפכו ברבות השנים למעֵין הרגל תנועתי שלה. היא הייתה מתעמלת מהירה וזריזה ובעלת כוח מתפרץ, וגם חזקה מנטאלית וחסונה נפשית. הקואורדינציה שלה הייתה מושלמת. היא הגיעה מוכנה היטב למשחקי מינכן 197. שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון העביר מאולימפיאדת מינכן 1972 בשידור ישיר לישראל את הביצוע הבלתי נשכח של אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט בתרגיל הקרקע על המזרן. זה היה מעט מזעיר ממה שהתרחש בתחרויות ההתעמלות הספורטיבית באולימפיאדת מינכן 1972 בטרם אסון רצח י”א הספורטאים הישראליים בעקבותיו הופסקו שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ממינכן 72′, ודָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי חזרו הביתה. הציבור בישראל לא ראה את תחרויות ההתעמלות בגלל משדרים אולימפיים קטועים ומחסור בכוח אדם במשלחת הטלוויזיה הקטנטונת במינכן.

poster munich

טקסט מסמך : הלוגו – פוסטר הרשמי של אולימפיאדת מינכן 1972.

korbut 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. המתעמלת הסובייטית החיננית בת ה- 17 אולגה קורבוט מפגינה את התרגיל הווירטואוזי שלה על המזרן וזוכה במדליית הזהב בתרגילי הקרקע. לראשונה בהיסטוריה השתמשה מתעמלת סובייטית בפס קול המוסיקאלי, נעימה מערבית “גָ’בָה ג’וֹנְס” (Java Jones), שליוותה את ביצוע התרגיל המפורסם שלה. שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון העביר מאולימפיאדת מינכן 1972 בשידור ישיר את הביצוע הבלתי נשכח של אולגה קורבוט בתרגיל הקרקע על המזרן. (באדיבות הוועד האולימפי הבינלאומי IOC + קבוצת הטלוויזיה הגרמנית DOZ).

אולגה קורבוט הייתה דֶגֶם התעמלות שונה לחלוטין מהאלופות הקלאסיות הסובייטיות שקדמו לה כמו מאריה גורוחובסקיה אלופת אולימפיאדת הלסינקי 1952 ולַארִיסָה לָאטִינִינָה אלופת אולימפיאדות מלבורן 1956 ורומא 1960, וגם ההונגרייה אָגְנֶס קֶלֶטִי מי שזכתה במדליית הזהב בתרגיל הקרקע באולימפיאדת הלסינקי 1952 ובשלוש מדליות זהב בתרגילי הקרקע, הקורה, והמקבילים המדורגים באולימפיאדת מלבורן 1956, והצ’כוסלובקית וֶורָה צָ’אסְלָבְסְקָה אלופת אולימפיאדות טוקיו 1964 ומכסיקו 1968. המאמנים הרוסיים ייצרו לראשונה דֶגֶם של מתעמלת אנורקטית בת 17, עם צמות וגוף של ילדה בת 11 אולי בת 12. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הגיעה לשיאה הספורטיבי במינכן 1972 כשהייתה נערה בת 17 ו- 3 חודשים. היא נראתה ילדה אך הייתה נערה חזקה מאוד פיסית, מהירה, זריזה, וגמישה וגם חזקה מנטאלית. מאריה גורוחובסקאיה נולדה ב- 17 באוקטובר 1921 והפכה לאלופה אולימפית במשחקי הלסינקי 1952 כשהייתה כבר בת 32 [3]. לַארִיסָה לָאטִינִינָה נולדה ב- 27 בדצמבר 1934. היא הייתה פעמיים אלופה אולימפית בגיל 22 ו- 26. מאריה גורוחובסקאיה זכתה בארבע מדליות כסף על ארבעת המכשירים סוס קפיצות, מקבילים מדורגים, קורה, וקרקע ובסך הניקוד המצטבר (78.78 נקודות) ולכן הוכתרה לאלופה האולימפית. הזוכה במדליית הכסף היא הסובייטית נינה בוחארובה (Nina Bocharova), ניצבת על דוכן מס’ 2  וצברה 75.94 נקודות. הזוכה במדליית הארד היה ההונגרייה מָארְגִיט קוֹרוֹנְדִי (Margit Korondi) שצברה סך של 75.82 נקודות וניצבת על דוכן מס’ 3.

poster melburn

טקסט מסמך : הלוגו – פוסטר הרשמי של אולימפיאדת מלבורן 1956 .

keleti 28

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. דוכן המנצחות של אלופות תחרויות הקרב רב לנשים בהתעמלות. במרכז, המתעמלת הסובייטית לאריסה לאטינינה (בת 22) אלופת הקרב רב של אולימפיאדת מלבורן 1956 והזוכה במדליית הזהב צברה 74.933 נק’. משמאל על דוכן מס’ 2 ניצבת המתעמלת היהודייה – הונגרית אגנס קלטי (בת 35 ו-  10 חודשים) בעלת מדליית הכסף שהשיגה 74.633 נק’. במדליית הארד זכתה מתעמלת סובייטית נוספת סופיה מוראטובה (מימין, בת 27) בהישג של 74.466 נק’. לאריסה לאטינינה וסופיה מוראטובה ראו באגנס קלטי לא רק יריבה ספורטיבית אלא גם יריבה פוליטית בעקבות המרד ההונגרי שפרץ באוקטובר 1956 נגד שלטון החסות הסובייטי של ברה”מ. שתי המתעמלות הסובייטיות ניאותו לבסוף ללחוץ את ידה של אגנס קלטי על דוכן המנצחות. (התמונה באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אגנס קלטי זוכרת היטב בעת שיחות התחקיר עמי : “הרוסים ראו בי באולימפיאדת מלבורן 1956 אויבת שלהם. לא רק יריבה ספורטיבית שזכתה בשלוש מדליות זהב אישיות , אלא אויבת פוליטית. צריך לזכור שהמשחקים האולימפיים נערכו מייד לאחר המרד בהונגריה נגד השלטון הסובייטי שפרש את חסותו המדינית והצבאית לא רק על הונגריה אלא על כל מדינות מזרח אירופה. הושטתי את ידי לעבר לאריסה לאטינינה אך היא היססה בתחילה וסירבה ללחוץ את ידי. אינני יודעת אם זאת הייתה הוראה מגבוה אך היא מייד התעשתה ובכל זאת הגיבה למחווה שלי”.

keleti 6

טקסט תמונה : 1956. אגנס קלטי באימון על מכשיר המתח של הגברים. (באדיבות גב’ אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

latynina

טקסט תמונה : לאריסה לאטינינה המתעמלת הסובייטית המצטיינת אלופת אולימפיאדות מלבורן 1956 ורומא 1960 באולימפיאדת רומא 1960 זכו שתי מתעמלות סובייטיות במקום השני והשלישי סופיה מוראטובה ופולינה אסטאחובה [4] . (מקור : הספר “SOVIET  GYMNASTS”, מאת וויקטור בליאקוב (Victor Belyakov) משנת 1956. 

astachova 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. המתעמלת האוקראינית פולינה אסטאחובה (Polina Astakhova) בת 28 (ילידת 1936) הייתה אחת הספורטאיות הבולטות של פס הייצור הספורטיבי המגוון של השלטון הסובייטי. (מקור : הספר “SOVIET  GYMNASTS” מאת וויקטור בליאקוב (Victor Belyakov) משנת 1956.

להלן הישגיה האולימפיים של פולינה אסטחובה :

שתי מדליות זהב בתרגילים על מקבילים מדורגים באולימפיאדות רומא 1960 וטוקיו 1964 .

שתי מדליות כסף בתרגילי הקרקע באולימפיאדות רומא 1960 וטוקיו 1964 .

שתי מדליות ארד בקרב רב באולימפיאדות רומא 1960 וטוקיו 1964 .

מקום 4  על קורה באולימפיאדת טוקיו 1964 .

מדליית זהב קבוצתית יחדיו עם נבחרת ברה”מ באולימפיאדת מלבורן 1956 .

מדליית זהב קבוצתית יחדיו עם נבחרת ברה”מ באולימפיאדת רומא 1960 .

מדליית זהב קבוצתית יחדיו עם נבחרת ברה”מ באולימפיאדת טוקיו 1964 .

להלן הישגיה האולימפיים של וורה צ’אסלבסקה :

מקום 6  על קורה באולימפיאדת רומא 1960 .

מדליית זהב בקרב רב באולימפיאדת טוקיו 1964 .

מדליית זהב בקרב רב באולימפיאדת מכסיקו 1968 .

מדליית זהב בסוס קפיצות באולימפיאדת טוקיו 1964 .

מדליית זהב בסוס קפיצות באולימפיאדת מכסיקו 1968 .

מדליית זהב במקבילים מדורגים באולימפיאדת מכסיקו 1968 .

מדליית זהב על קורה באולימפיאדת טוקיו 1964 .

מדליית כסף על קורה באולימפיאדת מכסיקו 1968 .

מקום 6  בתרגיל קרקע באולימפיאדת טוקיו 1964 .

מדליית זהב בתרגיל הקרקע באולימפיאדת מכסיקו 1968 .

מדליית כסף קבוצתית עם נבחרת צ’כוסלובקיה באולימפיאדת רומא 1960 .

מדליית כסף קבוצתית עם נבחרת צ’כוסלובקיה באולימפיאדת טוקיו 1964 .

מדליית כסף קבוצתית עם נבחרת צ’כוסלובקיה באולימפיאדת מכסיקו 1968 .

caslavska

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. המתעמלת הצ’כוסלובקית וורה צ’סלבסקה באחד המפגנים שלה על הקורה. סגנון ההתעמלות שלה היה שמרני ומאופק לעומת סגנונן הווירטואוזי – אקרובאטי של אולגה קורבוט, לודמילה טורישצ’בה, ונדיה קומאנצ’י. (באדיבות TELEMEXICO 1968).

korbut 3

טקסט תמונה : זוהי המתעמלת הווירטואוזית אולגה קורבוט (Olga Korbut) בת ה- 17 באולימפיאדת מינכן 1972. היא נראית צוהלת לאחר שזכתה בשתי מדליות זהב בתום ביצועים ווירטואוזיים על מכשירי הקורה והמזרן. תעשיית הספורט של ברה”מ לקחה נערה בת 17 “והכניסה” אותה לגוף של ילדה בת 11. מאמנה האישי רנאלד קניש (Renald Knysh) הפך אותה למכונת התעמלות סוּפֶּר – אַקְרוֹבָּטִית. סגנון ההתעמלות הלולייני שלה היה שונה לחלוטין מהסגנון השמרני והמאופק של אגנס קלטי, לאריסה לאטינינה, ו- וורה צ’סלבסקה. (באדיבות ZDF / ARD  ו- IOC).

באולימפיאדת טוקיו 1964 זכתה בבכורה וֶורָה צֶ’אסְלָבְסְקָה בת ה- 22 (נולדה ב- 3 במאי 1942). לָארִיסָה לָאטִינִינָה שסיימה במקום השני בטוקיו 1964 הייתה כבר בת 30 (נולדה ב- 27 בדצמבר 1934). המתעמלת הישראלי אָגְנֶס קֶלֶטִי הגיעה לשיא תהילתה האולימפית באולימפיאדת מלבורן 1956 כשהייתה כבר כמעט בת 36. (אָגְנֶס קֶלֶטִי נולדה בהונגריה ב- 9 בינואר 1921) . אָגְנֶס קֶלֶטִי זכתה באולימפיאדת מלבורן 1956 בשלוש מדליות זהב עבור הונגריה במקבילים מדורגים, קורה, וקרקע. בסיכום תרגילי הקרב רב סיימה במקום השני אחרי לָארִיסָה לָאטִינִינָה והוענקה לה מדליית הכסף. באולימפיאדת הלסינקי 1952 זכתה אגנס קלטי בת 31 במדליית הזהב בתרגילי הקרקע . לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה הייתה בת 20 (נולדה ב- 7 באוקטובר 1952) בשעה שזכתה באליפות הקרב רב באולימפיאדת מינכן 1972.

turischeva 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. האלופה האולימפית בקרב רב לודמילה טורישצ’בה בתרגיל על הקורה. (באדיבות ZDF / ARD  ו- IOC).

ההבדל המשמעותי בין אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט לאלופות הקלאסיות שקדמו לה היה כאמור בגיל ובמסת הגוף. הן היו נשים והיא הייתה ילדה – נערה. אולגה קורבוט הקטנטונת בעלת המסה הזעירה יכלה להרשות לעצמה סגנון התעמלות אקרובטי – ווירטואוזי שלַארִיסָה לָאטִינִינָה, אָגְנֶס קֶלֶטִי, ו- וֶורָה צֶ’אסְלָבְסְקָה לא חלמו עליו. אין שום הוכחה האם תעשיית הספורט הסובייטית השתמשה בסמים כדי לעכב את התפתחותה הסקסואלית של המתעמלת המוכשרת אך עובדה שהם הצליחו לשָמֵר מסה זעירה בגופה של נערה בת 17 שנראתה כילדונת. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה המודל הראשון של מתעמלת ילדה – נערה קלילה, רזה, ונטולת חזה. האלופה האולימפית בהתעמלות באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956 גב’ אגנס קלטי זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : “אני הגעתי לשיאי כמתעמלת בגיל מבוגר יחסית. קומתי 1.61 מ’ ומשקלי 51 ק”ג. בהיותי בת 28 זכיתי ב- 1949 באליפות הונגריה. באולימפיאדת הלסינקי 1952 הייתי בת 31 וזכיתי במדליית הזהב בתרגיל הקרקע ובמדליית הארד במקבילים מדורגים , ומקום רביעי במכשיר הקורה. באולימפיאדת מלבורן 1956 הייתי בכושר נפלא למרות שמלאו לי כבר 35 ושלושת רבעי (נולדה ב- 7 בינואר 1921). הייתי חזקה וגמישה. זכיתי בתהילה אולימפית ושלוש מדליות זהב אישיות, על קורה, תרגילי קרקע, ועל המקבילים המדורגים. צריך להבין שדוֹר המתעמלות שלנו התאמן הרבה פחות מהדוֹר של אולגה קורבוט ונדיה קומאנצ’י. לא היינו פחות מוכשרות אך סגנון ההתעמלות שלנו היה קרוב יותר להתעמלות אומנותית. התנועה הייתה חשובה ולא האקרובטיקה למרות שהייתי בעצמי גם אקרובטית . המאמנים הרוסיים והרומניים העתיקו לחניכות שלהם אלמנטים אקרובאטיים מההתעמלות הסינית והיפנית. חלק מביצוע האלמנטים האלה כרוך בסכנת חיים של ממש. ממש כמו בקרקס. הבנות מתאמנות היום עשר-שתים עשרה שעות ביום, 365 ימים בשנה. הן מתחילות את קריירה ההתעמלות שלהן בגיל חמש או שש. משמעת האימונים קשוחה וקפדנית מאוד לרבות הפיקוח על התזונה. ברור שסגנון ההתעמלות החדש שהציגו אולגה קורבוט ונדיה קומאנצ’י הוא ווירטואוזי ומסוכן מאוד מההיבט האקרובאטי שלו, ולכן גם שובה עין, אך אני מתנגדת לו בגלל בריאותן של המתעמלות”.

אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט נראתה כמעט כ- דֶגֶם “אָנוֹרֶקְטִי, אך אל למתבונן לטעות במראה החיצוני שלה . אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה מתעמלת חזקה וזריזה , גמישה , מהירה , בעלת קואורדינציה פלא , ונחושה מאין כמוה . היא סימנה את הדֶגֶם הגופני והיכולת האקרובטית עבור הדוֹר החדש כמו המתעמלת הרומנייה נָדְיָה קוֹמָאנֶצִי, ומתעמלות ידועות אחרות בעולם שהלכו בעקבותיה כמו המתעמלת הסובייטית / רוסייה יֶילֶנָה דָוִוידוֹבָה אלופת אולימפיאדת מוסקבה 1980 והמתעמלת האמריקנית מֶרִי לוּ רֶטוֹן בת ה- 16 שגובהה היה רק 1.44 מ’. גובהה הנמוך לא הפריע לה לזכות בבכורה באולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. מאמן ההתעמלות של אולגה קורבוט רוֹנָאלְד קְנִיש הבין איזה אוצר יש לוֹ ביד. הוא ניצל היטב את תכונות גופה ובנה עבורה את תרגילי ההתעמלות ווירטואוזיים ואקרובאטיים בהתאם. המדהים יותר מכל כיצד הצליחה הילדה – נערה הזאת לעמוד בנֶטֶל כל האימונים המפרכים האלה שהוטלו עליה במשך שבע שנים רק כדי להתחרות 4 ימים באולימפיאדת מינכן 1972. אין מנוס מלקבוע כי זהו החינוך והמשמעת הרוסית הקפדנית , אופייה של תרבות הספורט הרוסית התובעת אימונים קשים מנשוא כדי להצליח, והרספקט הטבעי שהייתה לחניכה המצטיינת כלפי מאמנה. רוֹנָאלְד קְנִיש היה אלוהים עבור אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט והיא הגשימה את חלום היצירה שלוֹ. היא הפכה למתעמלת למופת אולגה בעלת חֵן וקסם אישי נדירים. קורבוט נבחרה יחד עם עוד חמֵש מתעמלות לייצג את ברה”מ בתחרויות ההתעמלות של אולימפיאדת מינכן 1972. חברותיה לנבחרת היו לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה (Ludmila Turischeva) בת ה- 20 , תמרה לאזאקוביץ’ (Tamara Lazakovich) בת ה- 18, לְיוּבּוֹב בּוּרְדָה (Lyubov Burda) בת ה- 19, אלווירה סאאדי (Elvira Saadi) בת ה- 20, ואָנְטוֹנִינָה קוֹשל (Antonina Koshel) בת ה- 18. כפי שהתברר לא שררה שום ידידות בין ששת המתעמלות הסובייטיות הקנאיות אחת לשנייה. כולן יראו את הצלחתה של אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הפייבוריטית ואהובת הקהל והטלוויזיה. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט עצמה פחדה מההצלחה של לוּדְמִילָה טוּרִישְ’צֶבָה ולְיוּבּוֹב בּוּרְדָה בתחרויות – שתי מתעמלות צעירות אומנם אך בעלות ניסיון בינלאומי שנטלו כבר קודם לכן חלק בנבחרת הסובייטית והיו אלופות אולימפיות במשחקי מכסיקו 1968. “החיבוקים והנשיקות בינינו בתוככי נבחרת הנשים הסובייטית בסיומם של ביצוע התרגילים, היו רק מסווה לקנאה המסתירה את השמחה לאֵיד”, סיפרה אולגה קורבוט ביום הולדתה ה- 50. 

soviet team 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. הכפר האולימפי. נבחרת הנשים של ברה”מ בהתעמלות בדרכה לתחרויות בהיכל ההתעמלות האולימפי של מינכן. זיהוי המתעמלות בתמונה משמאל לימין : אנטונינה קושל, אולגה קורבוט, לודמילה טורישצ’בה, אלווירה סאאדי, ליובוב בורדה, תמרה לאזאקוביץ’, ואחת המאמנות של הנבחרת הסובייטית. (באדיבות הטלוויזיה הרוסית RTR ו- DOZ הגרמנית).

soviet team 2

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . נבחרת הנשים הסובייטית בהתעמלות בזירה בהיכל ההתעמלות במינכן נבחרת הנשים של ברה”מ . “למרות שזאת הייתה נבחרת לאומית היא לא הייתה קבוצה . הרגשתי לעיתים בודדה והתגעגעתי מאוד למשפחתי בגרודנו” , סיפרה אולגה קורבוט בריאיון טלוויזיה כעבור שנים רבות . זיהוי הנוכחות בתמונה משמאל לימין : אלווירה סאאדי (Elvira Saadi – גובהה 1.69 מ’), תמרה לאזאקוביץ’ (Tamara Lazakovich), אולגה קורבוט (Olga Korbut – גובהה 1.55 מ’), לודמילה טורישצ’בה (Ludmila Turischeva – גובהה 1.61  מ’), ליובוב בורדה (Lyubov Burda – קיצונית מימין), אנטונינה קושל (Antonina Koshel – בקדמת התמונה). (באדיבות הטלוויזיה הרוסית RTR ו- DOZ הגרמנית).

הבימאי הראשי של אולימפיאדת מינכן 1972 הורסט זייפארת (Horst Seifart) הציב בהיכל ההתעמלות שתי ניידות שידור שכללו 12 מצלמות ו- 6 הילוכים חוזרים. כמות גדולה של אמצעי צילום והקלטה הרבה מעבר למה שהיה מקובל עד אז. לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה זכתה בבכורה והייתה אלופת הקְרָב רָב באולימפיאדת מינכן 1972 אך אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט גנבה את ההצגה. לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה הייתה האלופה אך אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה הפופולארית מבין שתיהן. הנערה עם הקוקיות והחיוך המשובב זכתה בשתי מדליות זהב על הקורה ובתרגיל הקרקע. התרגיל שלה על הקורה (רוחבה 10 ס”מ) היה סנסציוני ומרהיב. היא סיימה אותו בסלטה לאחור אלמנט התעמלות דרמטי ומסוכן ביותר שלא נראה מעולם עד אז בתחרויות ההתעמלות, וירדה מהקורה בסלטה נוספת לפנים. היא זכתה לתשואות אדירות. ההילוך החוזר האיטי הדגיש שוב את דיוק התנועה ואת הכישרון האקרובאטי שלה. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט צבר ניקוד של 19.400 והקדימה את תַּמָרָה לֶאזָאקוֹבִיץ’ שהשיגה  19.375 נק’. לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה דורגה במקום החמישי עם 18.800 נקודות.

דָן שִילוֹן היה שַדָּר ההתעמלות באולימפיאדת מינכן 1972. זכות גדולה נפלה לידיו להעביר לישראל בשידור ישיר את תרגיל הקרקע של אותה המתעמלת המחוננת אולגה קורבוט. אולגה קורבוט הייתה המתעמלת הקומוניסטית הראשונה שהשתמשה אי פעם במוסיקה אמריקנית גָ’אבַה ג’וֹנְס (Java Jones) נעימה קלילה משנות ה- 40 שליוותה את ביצוע התרגיל המבריק שלה. בסיומו הוענקה לה מדליית זהב. היא צברה 19.575 נקודות. שנייה הייתה לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה שצברה 19.550 נקודות וזכתה במדליית הכסף. מדליית הארד הוענקה  לסובייטית – ביילורוסית תמרה לאזאקוביץ’ (מימין) עם ציון 19.45 נקודות.

soviet team 3

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . שליטה סובייטית מוחלטת בתרגילי הקרקע של הנשים על המִזְרָן. מדליית זהב מוענקת לסובייטית – ביילורוסית אולגה קורבוט (במרכז) עם ציון 19.575 נקודות . מדליית כסף מוענקת לסובייטית – רוסייה לודמילה טורישצ’בה (משמאל) עם ציון 19.550 נקודות. מדליית הארד מוענקת לסובייטית ביילורוסית תמרה לאזאקוביץ’ (מימין) עם ציון 19.45 נקודות. (באדיבות DOZ ו- IOCׂ).

אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט זכתה במדליית הכסף במקבילים מדורגים ובמקום החמישי בסוס קפיצות. היא דורגה במקום השביעי בקרב רב וזכתה בנוסף לכל אלה במדליית הזהב הקבוצתית. הנבחרת הסובייטית בראשותן של אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט ולוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה זכתה בבכורה הקבוצתית ומדליית הזהב עם 380.50 נקודות, בהפרש עצום מהשנייה הזוכה בכסף נבחרת מזרח גרמניה שצברה 376.55 נקודות, ונבחרת הנשים של הונגריה שהשיגה את מדליית הארד עם 368.25 נקודות. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט זכתה למוניטין עולמי באולימפיאדת מינכן 1972 ולכבוד מלכים עם שובה לברה”מ ממִינְכֶן. אפילו האמריקנים העריצו את מבצעי ההתעמלות שלה. נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רוּן אָרְלֶדְג’ (Roone Arledge) ביקש באופן אישי מהמשלחת הסובייטית להצטלם עמה ולהעניק לה שי מטעמו ומטעם ABC בגין הפגנת ההתעמלות הפנטסטית שלה שגבלו בסכנת חיים של ממש. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה דגם של המתעמלת האולטימטיבית של תעשיית הספורט הסובייטית אך מזרח גרמניה בעלת אמביציות ספורטיביות לא פחותות ניצבה אף היא קרוב לפסגה בזכות שתי מתעמלות נפלאות שלה קָארִין יָאנְץ (Karin Janz), אֶרִיקָה זוּכוֹלְד (Erika Zuchold), ואָנְגֶ’לִיקָה הֶלְמָאן (Angelika Hellmann) . קָארִין יָאנְץ זכתה במדליית הכסף בתחרות הקרב רב והייתה הראשונה ובעלת מדליית זהב בתחרויות הקפיצות על סוס כמו גם מדליית זהב בה זכתה בתרגילים על מכשיר המקבילים המדורגים . הביצועים והמעברים המרהיבים שלה על המקבילים המדורגים כללו אלמנטים ווירטואוזים שגבלו בסכנת חיים אך נעשו בדייקנות. קָארִין יָאנְץ זכתה במדליית ארד על הקורה וסיימה רביעית בתרגיל על הקרקע על המזרן. הישג מרשים כולל של מתעמלת שבאה ממדינה חסרת מסורת במקצוע הזה. אֶרִיקָה זוּכוֹלְד דורגה רביעית בקרב רב. היא זכתה במדליית הכסף בסוס קפיצות ובמדליית הארד על מקבילים מדורגים. אָנְגֶ’לִיקָה הֶלְמָאן הייתה שישית בתחרות הקרב רב.

דירוג 8  המתעמלות הראשונות בתחרות קרב באולימפיאדת מינכן 1972

1. מדליית זהב : לודמילה טורישצ’בה (ברה”מ) 77.025 נקודות

2. מדליית כסף : קארין יאנץ (מזרח גרמניה) 76.875

3. מדליית ארד : תמרה לזקוביץ’ (ברה”מ) 76.850

4. מקום רביעי : אריקה זוכולד (מזרח גרמניה) 76.450

5. מקום חמישי : ליובוב בורדה (ברה”מ) 75.775

6. מקום שישי : אנג’ליקה הלמאן (מזרח גרמניה) 75.550

7. מקום שביעי : אולגה קורבוט (ברה”מ) 75.100 (דירוגה הנמוך נובע מנפילתה בתרגיל על מכשיר המקבילים המדורגים)

8. מקום שמיני : אלווירה סאאדי (ברה”מ) 75.075

דירוג 8  הנבחרות הלאומית הראשונות של הנשים בתחרות קרב באולימפיאדת מינכן 1972

1. מדליית זהב : ברה”מ                  380.50  נקודות

2. מדליית כסף : מזרח גרמניה         376.55

3. מדליית ארד : הונגריה .              368.25

4. מקום רביעי : ארה”ב                  365.90

5. מקום חמישי : צ’כוסלובקיה         365.00

6. מקום שישי : רומניה                  360.70

7. מקום שביעי : יפן                      359.75

8. מקום שמיני : מערב גרמניה         357.95

מאמנה של אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט רֶנָאלְד קְנִיש לא נח על זר הדפנה שהוגש לחניכתו שלוש פעמים במשחקי מינכן 1972, אולי מפני שחש כי אולגה קורבוט נעדרה מדוכן מס’ 1 בתמונה החשובה מכל המנציחה את האלופות בקרב רב אישי (סיכום נקודות על ארבעת המכשירים : סוס קפיצות, מקבילים מדורגים, קורה, וקרקע). לא רק שלא זכתה בתואר אלופת הקרב רב אלא נדחקה למקום השביעי. רנאלד קניש הרגיש שאולגה קורבוט לא ביצעה את המשימה במלואה וביקש הצגה חוזרת. הוא המתין יחדיו עם המתעמלת שלוֹ ארבע שנים נוספות להזדמנות הבאה שנקרתה לשניהם באולימפיאדת מונטריאול 1976. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הפכה ב- 1972 לכוכב ספורט בינלאומי , סלבריטי סובייטי בהא הידיעה, ומלכת ההתעמלות העולמית. השראה עצומה לדור המתעמלות שהלכו בעקבותיה. היא זכתה לכבוד רב. רשת הטלוויזיה המסחרית של אנגליה ITV שלחה צוות מיוחד לגרודנו כדי להביא את סיפור חייה. הסרט הדוקומנטארי בן 60 דקות נקרא “OLGA” הופץ בעולם ב- 1973. 100 רשתות טלוויזיה בינלאומיות קנו אותו, ביניהם גם דן שילון. הסרט המעניין הוקרן באותה שנה בתוכנית הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית “משחק השבוע” חשף את שיטות האימון הקשוחות של רֶנָאלְד קְנִיש ואת היחסים האישיים המיוחדים שנרקמו בין המאמן השתקן והמופנם לבין המתעמלת הכישרונית והשובבה מלאת החֵן ותאבת החיים. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה אז כמעט בת 18 והבינה שהיא תקועה בכלוב התעמלות. אט-אט הרימה את האף. האימונים הקשים מנשוא כבר לא מצאו חֵן בעיניה. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הפכה להיות נערה מורדת במוסכמות וחטפה על כך פעם סטירה מצלצלת ממאמנה, כפי שהעידה שנים אח”כ. “הוא פשוט הכה אותי”, סיפרה לאחר שהיגרה לארה”ב. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הציבה בביצועים המזהירים שלה באולימפיאדת מינכן 1972 רָף חדש של קצה גבול היכולת האנושית בספורט. היא הפכה מודל לחיקוי. הסלטה הייחודית שלה לאחור על הקורה הייתה נקודת מפנה בווירטואוזיות ודרגות הקושי בתולדות ההתעמלות . מעט מאוד מתעמלות בעולם ביצעו את האלמנט המסוכן הזה כמוה. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט העניקה להתעמלות הבינלאומית את אותה ההילה שהעניקו גֶ’סִי אוֹאֶנְס, פָּאבוֹ נוּרְמִי, אֶמִיל זָטוֹפֶּק, ולָאסֶה וִוירֶן לא”ק, ואת אותו ההוד והיופי שהאצילו ג’וֹנִי וָויְיסְמִילֶר, מָרְק סְפִּיץ, ואִיָאן תּ’וֹרְפּ על השחייה. באולימפיאדת מונטריאול 1976 הייתה אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט מתעמלת “מבוגרת” כבר בת 21 ונדחקה לשולי ההצלחה. במכשיר החזק שלה הקורה סיימה שנייה במרחק ניכר מנַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י. נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י צברה 19.950 נק’ ואוֹלְגָה קוֹרְבּוּט השיגה 19.725 נק’. מתעמלת סובייטית נוספת לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה הנאה הרשימה בביצועים הגמישים שלה אך דורגה רביעית עם 19.475 נקודות.

poster montreal

טקסט מסמך : הלוגו – פוסטר הרשמי של אולימפיאדת מונטריאול 1976.

turischeva 2

טקסט תמונה : אולימפיאדת מונטריאול 1976. המתעמלת הסובייטית (רוסייה) לודמילה טורישצ’בה בתרגיל על קורה. למרות ביצועיה המרשימים דורגה רביעית אחרי הרומנייה נדיה קומאנצ’י, אולגה קורבוט, ומתעמלת רומנייה נוספת תיאודורה אונגאריאנו. (באדיבות ORTO קנדה ו- CBC קנדה).

במכשיר החזק השני שלה תרגילי קרקע על מִזְרָן לא דורגה לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה אפילו בין שש הראשונות. גם בסוס הקפיצות לא הייתה בין שש הראשונות. במקבילים המדורגים השיגה את המקום החמישי עם 19.30 נק’ במרחק עצום מנַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י הזוכה במדליית הזהב במכשיר זה שצברה את המאכסימום, 20.000 הנקודות. בסיכום הנקודות בקרב רָב דורגה אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט רק במקום החמישי עם 78.025 נק’, הרחק מנַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י שצברה 79.275 נק’ וזכתה במדליית הזהב . כוכבת ההתעמלות הרוסייה החדשה, נֶלִי קִים (Nelli Kim), השיגה את מדליית הכסף עם 78.675 נק’. לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה זכתה בארד עם 78.625 נק’. בת ארצה של נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י תֵּיאוֹדוֹרָה אוּנְגָארְיָאנוֹ דורגה במקום הרביעי עם 78.375 נק’.

המתעמלת הרומנייה (האגדית) נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י הייתה הצלחה אולימפית יוצאת דופן אך במידה רבה כפויה ומכוונת ע”י השלטון. מנגנון הספורט הרומני שנועד לפַאֵר את המשטר הטוטליטארי של הרודן ניקולאי צ’אושסקו הציע לכישרונות יוצאי הדופן בתחומי הספורט השונים ולמשפחותיהם הצעות שאי אפשר היה לסרב להן. נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י נולדה בבוקרשט הקומוניסטית ב- 12 בנובמבר 1961. היא הייתה כשרון נדיר וכבר כילדה רכה בגיל 13 ו- 7 חודשים עשתה שָמוֹת בכל מתחרותיה בתחרויות אליפות אירופה בהתעמלות בקיץ 1975 בסקין (Skien) ליד אוסלו – נורווגיה לרבות המתעמלות הסובייטיות בעלות המוניטין ומחזיקות בהגמוניה העולמית בהתעמלות.

comaneci

טקסט תמונה  : 1975. אליפות אירופה בהתעמלות נערכת באוסלו בירת נורווגיה. נדיה קומאנצ’י נחשפת לראשונה למערב וזוכה באליפות היבשת לפני כל המתעמלות מברה”מ. (באדיבות הטלוויזיה הרומנית TVR).

נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י הייתה באולימפיאדת מונטריאול 1976 פיגורת התעמלות מוכרת ופופולרית בעולם וגם בישראל למרות גילה הצעיר. את המוניטין הבינלאומי הראשון שלה רכשה באליפות אירופה שנערכה בקיץ 1975 בעיר סקין (Skien) בנורווגיה כשנה לפני אולימפיאדת מונטריאול. היא הפכה בגיל 13 חצי לאלופת אירופה, והדיחה מהפסגה את המתעמלות הסובייטיות לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה האלופה האולימפית ממינכן 72′ ואת חברתה לנבחרת נֶלִי קִים. זאת הייתה הפתעה גדולה.

comaneci 4

טקסט תמונה : שנת 1975. נדיה קומאנצ’י בת שלוש עשרה וחצי היא אלופת אירופה בהתעמלות שנערכה בנורווגיה ב- 1975 (עומדת חמישית משמאל עם מין מעיל רוח ושני כפתורים), זוכה לכבוד מלכים עם חזרתה מנורווגיה לבוקרשט. ראשונה משמאל היא הכוריאוגרפית מרתה קארולי רעייתו של המאמן הנודע בלה קארולי שעומד שלישי משמאל. נדיה קומאנצ’י הפכה לרכוש של המדינה. מימין עומדים הוריה של נדיה קומאנצ’י גב’ סטפאניה קומאנצ’י (מחזיקה זר פרחים) ומר גיאורגי קומאנצ’י. (באדיבות הטלוויזיה הרומנית TVR).

יָארְלֶה הוֹיְסָאטֶר (Jarle Hoeysater) שהיה אז מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הנורווגית הממלכתית NRK, זוכר היטב בעת שיחות התחקיר עמי : “האליפות נערכה בעיר סְקִין (Skien) השוכנת כ- 160 ק”מ מערבה לאוסלו הבירה. הבאתי להיכל ההתעמלות באתר התחרויות סקין ניידת שידור מצוידת בחמש מצלמות. הייתי צריך לקבל אישור מיוחד כדי להפעיל את מערכת ההילוכים החוזרים האיטיים היחידה שעמדה לרשות הטלוויזיה הנורווגית בפעם הראשונה מחוץ לאוסלו. השידורים הישירים הועברו באמצעות ה- EBU לכל רחבי אירופה המערבית ובאמצעות איגוד השידור המזרח אירופי OIRT גם למדינות הגוש הקומוניסטי במזרח אירופה. כיסוי האליפות היה מאמץ טכנולוגי גדול לטלוויזיה הנורווגית אך כדאיִ , ולוּ רק בשל הופעתה הבלתי נשכחת של נדיה קומאנצ’י”.

אלכס גלעדי ואנוכי ייחדנו בקיץ 1975 תוכנית אחת של “משחק השבוע” לאותה אליפות אירופה בהתעמלות שם הילדה נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י זכתה בבכורה. הציבור הישראלי עשה הכרה עם נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י הרבה יותר מוקדם מהצפוי. נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י הייתה ספורטאית צעירה מאוד כשהגיעה לאולימפיאדת מונטריאול 76′ וכבר נחשבה למתעמלת ווירטואוזית. היא הייתה פייבוריטית לניצחון. היא הייתה מתעמלת מוכשרת מאוד בעלת מראה סגפני. ניצחונותיה באולימפיאדת מונטריאול 1976 עוררו התרגשות רבה בין שָדָרֵי הטלוויזיה וראויים להערכת יתר בצֵל התחרויות והמאבקים הקשים שהתנהלו שם בכל ארבעת המכשירים נגד יריבותיה הסובייטיות, ההונגריות, והמזרח גרמניות. הייתי שַדָּר ההתעמלות במונטריאול 76′ מטעמו של אלכס גלעדי ועֵד לתופעה העל טבעית הזאת שקוראים לה נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י. היא לא ניצחה בכל המכשירים. בתרגילי הקרקע דורגה נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י שלישית אחרי נֶלִי קִים ולוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה. בסוס הקפיצות היא הייתה בכלל רביעית . הקדימו אותה נֶלִי קִים, קָארוֹלָה דוֹמְבֶּק ממזרח גרמניה ולוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה. אבל נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י זכתה בבכורה בתחרויות על המקבילים המדורגים ומכשיר הקוֹרָה לפני בת ארצה תֵּיאוֹדוֹרָה אוּנְגָארְיָאנוֹ (Teodora Ungureanu) וההונגריה מַרְתָּה אֶגֶרְוָוארִי (Martha Egervari), וניצחה וזכתה גם במדליית הזהב גם בתחרות על הקורה לפני אלופת מינכן 72′ במקצוע הזה הווירטואוזית הרוסייה אולגה קורבוט שהייתה כבר אישה בת 21. במקום השלישי דורגה תיאודורה אונגאריאנו ובמקום הרביעי הייתה לודמילה טורישצ’בה. נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י הוכתרה גם כאלופת הקרב רָב של האולימפיאדה. היא צברה שֶבַע פעמים את התוצאה המכסימאלית של הציון המושלם עֶשֶר נקודות (10.00).

comaneci 5

טקסט תמונה : נדיה קומאנצ’י הייתה ילדה בת 14 ו- 9 חודשים באולימפיאדת מונטריאול 1976. ארשת פניה, תסרוקת הפוני והצמות, הגבות הסמוכות לעיניים העצובות, והמבע הרציני שיוו לה יופי ובד בבד גם חזות סגפנית ומיסטית. היא מעולם לא חייכה בתחרויות. (באדיבות הטלוויזיה הרומנית TVR).

ההתעמלות הנשית הטילה צֵל על ההתעמלות הגברית באולימפיאדת מונטריאול 1976, אך גם שם בלטו ווירטואוזים שלא ישכחו. שני המתעמלים היפאניים סָאוָואוֹ קָאטוֹ ומִיטְסוּאוֹ צוּקָאהָארָה ושני המתעמלים הסובייטים נִיקוֹלָאי אַדְרִיָאנוֹב ואַלֶכְּסָנְדֶר דִיטְיָאטִין הציבו דרגות קושי חדשות בתרגילי ההתעמלות האקרובטית שלהם הגובלות בסכנת חיים. הפעלולים שלהם על מכשיר המתח היו מדהימים. בשעה שיחידות ההילוכים החוזרים של רשת הטלוויזיה CBC / ORTO קנדה האטו את מהירות התנועה של המתעמלים והמתעמלות במונטריאול 1976 אפשר היה להיווכח עד כמה האלמנטים מורכבים ומסוכנים. נדרשו אלפי שעות תרגולים ושנות עבודה רבות כדי לצאת מזה בשלום. הייתי באולימפיאדת מונטריאול 1976 ועֵד ראייה לכך מקרוב . שידרתי את תחרויות ההתעמלות לנשים לצופי הטלוויזיה בישראל בשידור ישיר מעמדת שידור בהיכל ההתעמלות האולימפי במונטריאול. מתקן ספורט יפהפה.

אלכס גלעדי היה עיתונאי ומפיק בחסד עליון, ואלוף הקשרים האישיים באולימפיאדת מונטריאול 76′. נִיל מַאלָארְד (Niel Mallard) עורך הספורט המיתולוגי של סוכנות סרטי החדשות האנגלית “VISNEWS” בלונדון היה חבר של אלכס גלעדי. הטלוויזיה הרומנית הגיעה למונטריאול 1976 עם משלחת גדולה של הרבה מאוד ספורטאים אך ללא ציוותי צילום משלה. לכֵן שכרה את שירותי הצילום של VISNEWS כדי לראיין את נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י עבור עצמה. אלכס גלעדי הפעיל את קשריו עם VISNEWS וזכה להישג עיתונאי עצום. הוא קיבל לשעה קלה את הצלם גוּנְטֶר לֵאהַמָאן והצליח לראייין את נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י ואת הבוסית של מוסד ההתעמלות הרומנית בשנים ההן שופטת התחרויות והעסקנית הידועה גב’ מַארְיָה “מִילִי” סִימְיוֹנֶסְקוּ. שום רשת טלוויזיה זרה למעט ABC של רוּן אָרְלֶדְג’ והטלוויזיה הישראלית של אלכס גלעדי, לא הצליחה להתקרב אל המעמלת המחוננת. אנשי שירות הביטחון הרומניים של ה- “סקוריטטה” הסתובבו ורחרחו בכל מקום ולא אִפשרו שום גישה אליה.

הרִיאיון של אלכס גלעדי עם נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י היה סקופ ענק והישג עיתונאי יוצא דופן. כשהצלם הגרמני גוּנְטֶר לֵאהמָאן (Gunter Lahmann) הציב את מצלמת ה- BL שלו על הטרייפוד המשולש לקראת הריאיון התבוננתי בבוסית של נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י גב’ מַארְיָה סִימְיוֹנֶסְקוּ. היא הייתה אישה כבדת הגוף ומוכרת לא רק כאשת מקצוע בינלאומית מיומנת אלא גם חביבתו הנאמנה ונציגת השלטון המרכזי של הרודן הרומני נִיקוֹלָאי צָ’אוּשְצֶ’סְקוּ. מַארְיָה סִימְיוֹנֶסְקוּ לא השאירה לרגע את המתעמלת הווירטואוזית לבדה. היא פקחה עליה וסביבה שבע עיניים. אלכס גלעדי שאל באנגלית . הבוסית גדולת הממדים תרגמה לרומנית. נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י הביישנית שהביאה מוניטין עצום לרומניה מיעטה בטקסט. היא השיבה תשובות של כן ולא. לא היה כמעט צורך לתרגם את תשובותיה מפני שהיו כל כך קצרות. הריאיון הקצרצר התנהל במשרד השידורים שלנו ב- IBC בבניין ORTO של הטלוויזיה הקנדית. גוּנְטֶר לֵאהמָאן לחץ על הדק המצלמה והריאיון יצא לדרך. יצא לי לראות את המתעמלת הרומנייה הנפלאה ממטר. למרות שהייתה אלופה דגולה היא לא הייתה שמחה. מבטה היה עצוב. היא נראתה לי מאופקת ועצורה. חשבתי שהיא איננה מאושרת, אך התעמולה הרומנית המשומנת חשפה ושיווקה את נדיה קומאנצ’י בחֵן רב בריאיון הטלוויזיה עם אלכס גלעדי. היא הצטיירה כילדה קטנה ותמימה בעלת תסרוקת עם שתי קוקיות ארוכות וחובקת בזרועותיה צעצוע דוּבִּי – חמודי (Teady – Bear). הופעתה ושפת גופה של נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י כילדה עם שתי צמות באולימפיאדת מונטריאול 76′ היוותה חיקוי מדהים לזאת של אולגה קורבוט ארבע שנים קודם לכן באולימפיאדת מינכן 72′ כפי שעיצבה אותה תעשיית הספורט הסובייטית . זאת הייתה מעין אופנה סדורה של הימים ההם . אלופות ההתעמלות באולימפיאדות היו עכשיו ילדות אקרובטיות. ניגוד מוחלט ומשווע לאלופות ההתעמלות מהדוֹר הקודם, הצ’כית וֶורָה צֶ’סְלַבְסְקָה, לָארִיסָה לָאטִינִינָה הסובייטית, ואָגְנֶס קֶלֶטִי מהונגריה. המתעמלות הנפלאות והדגולות האלה נראו בצילומים הישנים נשים מבוגרות יותר מלאות ובשלות לעומת הגזרה הדקיקה , הילדותית, והסגפנית של נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י במונטריאול 76′ ואוֹלְגָה קוֹרְבּוּט במינכן 72′. העולם האולימפי השתנה.

ילדה קטנה שהייתה לאישיות הספורטיבית המפורסמת ביותר במדינתה בגיל כה צעיר . כעבור קצת יותר משנה בהיותה בת 14 ו- 9 חודשים זכתה בתהילת נצח באולימפיאדת מונטריאול בקיץ 1976 והפכה להיות הספורטאית הידועה בתבל. היא צברה שלוש מדליות זהב והוכתרה כאלופת ההתעמלות האולימפית בקרב רב על ארבעת המכשירים (תרגילי קרקע, קורה, מקבילים מדורגים, וסוס קפיצות). נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י הייתה יורשתה האולטימטיבית של המתעמלת הסובייטית הווירטואוזית אוֹלְגָה קוֹרבּוּט הזכורה מהתצוגות הנפלאות שלה באולימפיאדת מינכן 1972 . נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י עלתה ביכולתה על אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט. היא הציבה שיאים חדשים שמצאו את ביטויים בקומפוזיציה מקורית ודרגות קושי חסרות תקדים בתרגילי ההתעמלות שלה. מאמנה בֶּלָה קָארוֹלִי הבין איזה אוצר טמוּן בידיו וחיבר למענה תרגילי התעמלות ווירטואוזים שהאפילו על שאר מתחרותיה. נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י כמו השחיינית המזרח גרמנית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר (Kornelia Ender) ניצבה בפסגת הפירמידה הבינלאומית דרגה אחת מעל כולן.

כמתעמלת הקדימה אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט את דורה בכל קריטריון והייתה הראשונה בכל . היא המתעמלת הראשונה בעולם שביצעה בהצלחה באולימפיאדת מינכן 1972 את האלמנט האקרובטי המסוכן של סָלְטָה לאחור על מכשיר הקוֹרָה (רוחבה 10 ס”מ) וזכתה בקלות במדליית הזהב . התרגיל שלה היה לקוח מעולם הקִרְקָס וגבל בסכנת חיים של ממש. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה מתעמלת חלוצה ומוכשרת מאוד מבחינה גופנית שביצועיה הלולייניים נשקו לפסגת היכולת האנושית . ספורטאית מלאת חן וקלילות והראשונה מהגוש המזרחי שאימצה פס קול מוסיקאלי אמריקני “גָ’אבָה ג’וֹנְס” (Java Jones) שליווה את תרגיל הקרקע היפהפה והמזהיר שלה במשחקי מינכן 1972 בו זכתה במדליית הזהב. אוֹלְגָה קוֹרבּוּט הייתה מופת התעמלות. היא הייתה מורת הדרך הראשית שסללה אותה בפני נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י.

בדרכה לתהילת הנצח הֵציבה נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י באולימפיאדת מלבורן 1976 סטנדרטים חדשים בביצוע תרגילי התעמלות מסובכים ומורכבים שגבלו בסכנת חיים של ממש. אלמנטים הסיום שלה על מכשירי הקורה והמקבילים המדורגים היו מושלמים. נדיה קומאנצ’י הייתה המתעמלת הראשונה בהיסטוריה שקיבלה ניקוד מושלם של 10.0 בעד ביצוע התרגיל. שבע פעמים העניקו לה השופטים את הציון המושלם של 10.0 נקודות בתרגיליה על המכשירים השונים . תכונותיה הפיזיות בה ניחנה במהירות, זריזות, כוח, וקואורדינציה מלאת חן, ואופייה קר הרוח ואומץ ליבה המפורסם שלא הכיר בגבולות הפחד הציבו גבולות חדשים ליכולת האדם. נראה היה כאילו היא עושה זאת בקלות אך הביצועים תבעו ממנה מאמץ גופני ונפשי עצום. הילדה נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י ניצבה באמצע שנות ה- 70 בראש פירמידת ההתעמלות של בנות רומניה. חברו אליה לנבחרת ילדות בנות גילה תֵּיאוֹדוֹרָה אוּנְגָארְיָנוֹ, מָארְיָאנָה קוֹנְסְטַנְטִין, אַנְקָה גְרִיגוֹרָאס, גָבְרִיאֶלָה טְרוֹצְקָה , וג’וֹרְגֶ’טָה גָאבוֹר . אח”כ לקראת אולימפיאדת מוסקבה 1980 עלו לגדולה מתעמלות נוספות כמו אֶמִילְיָה אֶבֶּרְלֶה רוּדִינְקָה דוּנְקָה, מֶלִיטָה רוֹן, ודוּמִיטְרִיטָה טוּרְנֶר. הן כולן היו מתעמלות מקצועניות מצעירותן. המדינה מימנה את הקריירה הספורטיבית שלהן והיטיבה עם תנאי הקיום של משפחותיהן . תחת הדרכתו של המאמן הלאומי בֶּלָה קָארוֹלִי ואשתו מַרְתָּה קָארוֹלִי הן התאמנו שנים ארוכות בין שמונה שעות לשתיים עשרה שעות כל ביום. 365 ימים בשנה. ללא חופשות וחגים. הילדות היו נתונות בתוך סַד של משטר אימונים קשוח תחת פיקוח רפואי מתמיד. שיטות האימון היו מזוכיסטיות כמעט ושלובות במשמעת קפדנית מאין כמוה. הילדות הורעבו כדי לשמור על גזרתן הדקה. אילפו אותן להיות אלופות. מעבר לשלב מסוים גורלן לא היה בידיהן. הן היו כפויות להתאמן במסגרת הקשוחה שהציבה גבולות חדשים ליכולת האנושית וצעירות מידי כדי להתנגד למה שהיה קרוי בפי העם “גן עדן לספורטאים”. מטרת השלטון הייתה לזכות במדליות זהב אולימפיות רבות ככל האפשר תמורת הטבות חומריות למשפחות המתעמלות. צילומי הטלוויזיה הבינלאומיים שסיפרו על הצלחתה המדהימה של נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י באולימפיאדת מונטריאול 1976 הציגו ופרסמו את שמה של רומניה הקומוניסטית כמדינה המעניקה תנאי אושר לדוֹר הצעיר שלה. נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י המשיכה את דרכה גם לאולימפיאדת מוסקבה ב- 1980, שם זכתה בעוד שתי מדליות זהב ושתי מדליות כסף בתחרויות ההתעמלות. היא זכתה בארבע מדליות זהב גם באליפויות העולם בשנים 1978 ו- 1979.

באולימפיאדת מונטריאול 1976 שימשתי שַדָּר תחרויות ההתעמלות לנשים וגברים מטעמו של אלכס גלעדי. יחד עמי ישב בעמדת השידור גם הפרשן ז’קי ווישניה. שנינו היינו המומים כשנַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י זכתה בפעם הראשונה בהיסטוריה של ההתעמלות הבינלאומית בציון מושלם של – 10.0 נקודות בעבור התצוגה הווירטואוזית שלה על מכשיר המקבילים המדורגים. ברגע הראשון לא ידעתי לפרש נכון את הספרות שהופיעו על לוח התוצאות שהיו 1.00 ולא 10.0. הוועדה המארגנת המכינה ומכשירה את לוחות התוצאות האלקטרוני בן שלוש ספרות לא שיערה שחֶבֶר השופטים והשופטות בתחרויות ההתעמלות באולימפיאדת מונטריאול 1976 אומנם יעניק למתעמל או מתעמלת כלשהי את הציון המושלם של עֶשֶר נקודות , ולכן הזין מחשב התוצאות של ORTO (קבוצת הטלוויזיה מיסודה של CBC CANADA שהפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי) ספרה אחת בלבד לפני נקודת השבר העשרוני. המספר המכסימאלי שאפשר היה להציג על לוח התוצאות היה אם כן 9.99 אך לא 10.0. שופטי ההתעמלות החליטו להציג את הספרה 1.00 בתקווה שכולם (המתעמלים ואנשי הטלוויזיה) יבינו מייד כי מדובר בציון מושלם של עשר נקודות מלאות.

comaneci 2

טקסט תמונה : אולימפיאדת מונטריאול 1976. סנסציה על לוח התוצאות האלקטרוני בהיכל ההתעמלות האולימפי. המתעמלת הרומנייה נדיה קומאנצ’י (Nadia Comaneci) משיגה בפעם הראשונה בהיסטוריה ציון מכסימאלי של 10.00 נקודות. לוח התוצאות האלקטרוני הותאם עד לסִפרה השלמה תשע ולאחריה נקודת השבר העשרוני. התוצאה המושלמת של עשר נקודות שלמות שהוענקה לנדיה קומאנצ’י עבור ביצועיה (שבע פעמים במהלך התחרויות האולימפיות בהתעמלות לנשים באולימפיאדת מונטריאול 1976 היא קיבלה ציון מושלם של 10.0 נקודות) הפתיעה את הוועדה המארגנת. הוחלט להציב את הסִפרה אחת ולאחריה נקודה ושני אפסים, בתקווה שכולם יבינו את הרמז. (באדיבות CBC / ORTO).

מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי ששימש מפיק ראשי מוכשר ומשגשג של שידורים הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאולימפיאדת מונטריאול 1976, הצליח להשיג ריאיון בלעדי עם נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י. נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י הקטנה הגיעה לריאיון עם איש הטלוויזיה הישראלי מלווה בראש משלחת ההתעמלות הרומנית הגב’ מַרִיָה סִימוֹנֶסְקּו אישה גדולת מידות וכמה אנשי ביטחון מהסקוריטטה. התבוננתי מקרוב מאוד במתעמלת המפורסמת ביותר בעולם . למרות שהתקרבה כבר לגיל 15 נראתה כילדה בת 11 אולי 12. לא יותר. השלטון הרומני דאג לשווק אותה לציבור כמין “מָאמִי” מתוקה הניצבת בחלון ראווה של חנות. שערה השחור סורק למשעי עשוי שתי קוקיות. תספורת פוני קצרה קשטה את מצחה. הגבות היו סמוכות לקו העיניים והעניקו לה מבט נוגה. היו לה פנים נאים אך היא לא חייכה. בידיה החזיקה בובת דוּבִּי גדולה . אלכס גלעדי שאל כמה שאלות ומַרִיָה סִימוֹנֶסְקוּ תִּרגמה אותן לאלופה הביישנית . נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י דִקלמה את תשובותיה הצפויות. ממש כמו השחיינית המזרח גרמנית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר. “אני שמחה שהבאתי מדליות זהב לרומניה”, סיננה בשקט למיקרופון של אלכס גלעדי. זה ממש לא היה חשוב מה שאמרה. חשוב היה שעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי רב פעלים ועתיר זכויות, ובעל קשרים ענפים, הצליח להשיג ריאיון בלעדי עם המתעמלת הווירטואוזית בעלת המוניטין העצום, דבר שעיתונאים ואנשי טלוויזיה רבים במונטריאול 1976 לא עשו.

comaneci 3

טקסט תמונה : אולימפיאדת מונטריאול 1976. האלופה האולימפית הרומנייה נדיה קומאנצ’י (בת 14 ועשרה חודשים) בטרם הריאיון עם מפיק הטלוויזיה הישראלית אלכס גלעדי ב- IBC  בבניין ORTO  במונטריאול. (באדיבות ORTO / CBC והצלם גונטר לאהמאן).   

כששבה לבוקרשט ממונטריאול העניק לה השלטון כבוד מלכים . ההמונים התייחסו אליה כאל מלכה אך תהילתה הספורטיבית היית קצרה כמו של אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט. נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י כמעט בת 19 התחרתה שוב כעבור ארבע שנים באולימפיאדת מוסקבה 1980 ואח”כ נעלמה מהנוף הספורטיבי. את תואר אלופת הקרב רב באולימפיאדת מוסקבה 1980 נטלה המתעמלת הסובייטית יילנה דווידובה (Yelena Davydova). נדיה קומאנצ’י זכתה באולימפיאדת מוסקבה 1980 בשתי מדליות זהב על הקורה ובתרגילי הקרקע אולם זה היה האקורד האחרון שלה. ב- 1989 כשהייתה בת 28 ערקה נדיה קומאנצ’י לארה”ב. רק לאחר שהגיעה לחוף מבטחים בארה”ב נודע איזה מחיר אישי נדרשה לשלם כדי להציב גבולות חדשים של יכולת אנושית בתרגילי ההתעמלות שלה.

אגדת אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הגיעה לקיצה כשמלאו למתעמלת הזהב הבֶּלָארוּסִית הזאת מהעיר גְרוֹדְנוֹ 21 שנה. היא לא חזרה עוד לזרועותיו של רֶנָאלְד קְנִיש אך זוהרה לא הועם. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט בחרה בקריירה עצמאית ולבסוף החליטה להגר לארה”ב. היום היא אזרחית אמריקאית מן השורה כבת 58 [5]. יש לה סטודיו מוערך להתעמלות כיאה לאלופה אולימפית ששינתה את פני ההתעמלות.

מאמן ההתעמלות הרומני בֶּלָה קָארוֹלִי ואשתו מרתה הקימו ברומניה ב- 1960 מערך קונקרטי שעסק במצוינות של התעמלות הנשים ובצדו איתור כישרונות. מסגרת הדומה לפעילות מערך הספורט הכללי של ברה”מ ומזרח גרמניה. בלה קארולי ומרתה הציבו בפסגת ההתעמלות הנשית ברומניה את נדיה קומאנצ’י המתעמלת המוכשרת ביותר שאיתרה השיטה הרומנית . הם השקיעו בה את כל מרצם כמאמנים וכמורים – מחנכים, ובצד כל אלה שניהם היו מחברי הקומפוזיציות של תרגילים והתאמת המוסיקה לתרגילי הקרקע. הם היו כל כך יסודיים ובעלי אמביציות ליטול את בכורת ההתעמלות הנשית מברה”מ עד שדאגו לייצר ליד נדיה קומאנצ’י עתודת התעמלות עצומה בעלת פוטנציאל ומוכשרת שנתנה את הטון כבר באליפות אירופה בהתעמלות שנערכה ב- 1975 באוסלו. נדיה קומאנצ’י שהייתה אז ילדה בת 13 ועשרה חודשים אך כבר חזקה, גמישה, וזריזה הדיחה מהפסגה את המתעמלות הסובייטיות וזכתה בבכורה. בלה קארולי הצליח לזעזע את מִמְסַד ההתעמלות הסובייטי אך לא למוטט אותו. נדיה קומאנצ’י בת ה- 14 ועשרה חודשים זכתה בבכורת ההתעמלות באולימפיאדת מונטריאול 1976 לפני כל המתעמלות הסובייטיות ובראשן השתיים הגדולות ביותר בתקופה ההיא אולגה קורבוט ולודמילה טורישצ’בה. בחלוף ארבע שנים באולימפיאדת מוסקבה 1980 ניצחה אותה המתעמלת הסובייטית יילנה דווידובה בקרב רב אך נדיה קומאנצ’י זכתה בשתי מדליות זהב על הקורה ובתרגילי הקרקע.

כעבור זמן לא רב ערקו בלה קארולי ורעייתו מרתה לארה”ב. הוועד האולימפי האמריקני נתן לשניהם את הכלים לייצר אלופת התעמלות חדשה, מרי לו רטון.

[1] סרט הטלוויזיה בן 25 דקות “סגנון חדש בהתעמלות נשים” שביימתי ב- 1975 שודר פעמיים בתוכנית “מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר” בשתי גרסאות  : בדצמבר 1975 (לקראת אולימפיאדת מונטריאול 1976 ובטרם הופעתה האולימפית הכובשת של נדיה קומאנצ’י), ובנובמבר 1976 (לאחר הופעתה הסנסציונית של נדיה קומאנצ’י באולימפיאדת מונטריאול 1976).

[2] לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה נישאה לאָצָן האוקראיני וַואלֶרִי בּוֹרְזוֹב שזכה בשתי מדליות הזהב באולימפיאדת מינכן 1972 בריצות ל- 100 מ’ ו- 200 מ’. וואלרי בורזוב הוא חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC).

[3] ב- 1940 ו- 1944 לא התקיימו המשחקים האולימפיים בגלל מלחמת העולם ה- 2 (1945 – 1939). באולימפיאדת לונדון 1948 לא נטלו הספורטאים והספורטאיות הסובייטיים חלק על פי החלטת ממשלת ברה”מ בראשות הרודן יוזף דג’וגשווילי סטאלין. מאריה גורוחובסקאיה הגיעה אם כן בגיל מבוגר לאולימפיאדה הראשונה והאחרונה שלה.

[4]  מקור : הספר “SOVIET  GYMNASTS” מאת וויקטור בליאקוב (Victor Belyakov).

[5]  אולגה קורבוט נולדה בעיר גרודנו – בלארוס (ברה”מ לשעבר) ב- 16 במאי 1955.

כישרון הניסוח המדויק בטלוויזיה, בקולנוע, ובעיתונות – בע”פ ובכתב.

ציטוט : “אם הקיצור יספיק – האריכות שגיאה”. (ר’ משה אבן עזרא).

ציטוט : “למילים יש וויזואליה משלהן. (מוטי קירשנבאום).

ציטוט : “סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלָשוֹן”.(אחד העם).  

במשחק הגמר בווימבלדון באותו קיץ של 1981 אירעה הפתעה גדולה. ג’ון מקנרו ניצח את בְּיוֹרְן בּוֹרְג והדיח אותו ממַלכוּתוֹ הרצופה בת חמש שנים. שידרנו קטעים נבחרים מן המשחק הזה כעבור ארבעה ימים בתוכנית הספורט “משחק השבוע” בטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז בשנים ההן. אך משהו היה חסר לי בדברי הסיכום של צוות הטניס שלי שכתב וערך את התוכנית. שלושה ימים אח”כ קראתי בעיתון האמריקני היומי והנפוץ באירופה, “Herald Tribune International” מאמר אנליזה מקיף של כתב הטֶניס של העיתון, בו ניתח וסיכם את משחק הגמר ג’ון מקנרו נגד ביורן בורג בווימבלדון ביולי 1981, וחילופי המשמרות שבאו בעקבותיו בשש מילים בלבד : “תמה תקופת הקֶרַח-החלה תקופת האֵש”. טקסט נפלא שמנוסח בבהירות ובדייקנות וקולע בול במאפייני המנצח האמריקני הצעיר ובהיסטוריה של התקופה. הבנתי מייד מה היה חסר לי בדברי הסיכום שלנו. ב- 1981 טרם הבשילה מערכת הספורט לדבר בשפה עיתונאית כה מבריקה שכזאת.

לכוחה של המילה הנאמרת בשידור, בתקשורת המונים בטלוויזיה ובקולנוע, יש השפעה מָאגִית עלינו. לא כל אירוע ייזכר תמיד בשל תוצאת הסיום שלו, אך ייצרֵב בזיכרון בגלל הכּוֹתֶּרֶת שהוענקה לו תוך כדי התרחשותו. איש כמעט אינו זוכר את תוצאת משחק הכדורגל ישראל נגד אוסטרליה ב- 19 במרס 1989. אך כולם יזכרו את הכותרת שיורם ארבל העניק למשחק הזה, “ככה לא בונים חומה”. אמירות קולעות יוצרות כותרות מילוליות. כותרות מילוליות מקבעות זיכרון צילומי והופכות את האירוע המצולם בטלוויזיה ובקולנוע לנִצחיים. באחד מביקוריי בארה”ב סיפר לי המארח שלי ב- CBS בניו יורק כי שדרן הספורט של הרשת ברנט מאסברגר כה התלהב מ- ג’רי ווסט הקלע המחונן של קבוצת הכדורסל לוס אנג’לס לייקרס עד שבשידור ישיר אחד סיפר לצופיו, “כאשר גֶ’רִי וֶוסְט (Jerry West) מתרומם לקליעת ג’אמפ שוט-יותר בטוח שהוא יקלע מאשר השמש תזרח מחר”.אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית מעולם לא שידרנו במונחים כאלה ובשפה ציורית שכזאת. האמריקנים חושבים שונה מאיתנו וכותבים שונה, לבטח כשהם מתעדים את היסטוריית ההווה ו/או את היסטוריית העבר. צריך לקרוא את הספר התיעודי “Court room” (“בית דין”, יצא לאור ב- 1951) של הסופר אמריקני קוונטין ריינולדס כדי להבין אודות מה אני כותב.

ב- 22 ביוני 1986 במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 בשלב רבע הגמר במשחק ארגנטינה – אנגליה באצטדיון ה- “אצטקה” (Azteca), הרשיע יורם ארבל בשידור ישיר את קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה במעשה שיקרי ועשה זאת בטקסט חסכוני בן תריסר מילים בעת שידור ישיר : “לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון”. בשפת טלוויזיה מְמַצָה וממוקדת גזר את דינו והפך אותו באחת לעבריין. יורם ארבל צדק. כבר דנתי בכך בפוסט הקודם, אולם לא ציינתי כי הווירטואוזיות בניסוח הזה עולה על ההתנסחות מאוחרת יותר שלו “ככה לא בונים חומה”. הניסוח אודות דייגו ארמאנדו מאראדונה ב- 1986 נבנה על קרקע בתולית. הקביעה ב- 1989 אודות חוֹמָה כושלת נאמרה על קרקע חרושה.

טקסט תמונה : יום ראשון – 22 ביוני 1986. חלקים של טקסטים מדברי הימים. מונדיאל מכסיקו 1986. אצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי. השַדָּר יורם ארבל ועוזרת ההפקה שמחה שטרית יושבים בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כשעתיים לפני תחילת המשחק ארגנטינה – אנגליה ובטרם הגה את הסלוגן הבלתי נשכח ההוא שלו : “לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).         

אלכס גלעדי ואנכי היינו פריקים של קולנוע בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. פשוט אהבנו לראות סרטים. בבתי הקולנוע. אהבתי להיות בסביבתו של אלכס גלעדי אדם מוכשר מאוד, איש רוח, ומעשה. זה היה כמעט לפני 50 שנים (הוא התגורר ברמת השרון הישנה עם רעייתו חווה ואנוכי גרתי עם רעייתי יעל תג’ר ושלושת ילדינו הקטנים ברמת אביב הישנה ברחוב דניאל מוריץ 56), אולם אנוכי זוכר היטב כיצד אמר לי אז, “…יואשיש הולכים לראות הערב את “חלף עם הרוח…”, והוסיף אח”כ, יואשיש הולכים הערב שוב לראות את “הארי המזוהם”. את “חלף עם הרוח” (“Gone With The Wind” הוקרן לראשונה בארה”ב ב- 1939) ו- “הארי המזוהם” (“Dirty Harry”, הוקרן לראשונה בארה”ב ב- 1971), ראינו שלוש פעמים יחדיו כל סרט באולמות הקולנוע של תל אביב. בכל פעם שוחחנו על כמה מסצנות הצילום הייחודיות בסרטים והטקסט הנצחי הקצר הנלווה אליהן. זיכרון הצילום והמילולי הקצר הזה הוא שבונה לעַד את כותרת הסרט. הסרט הנִצחי “חלף עם הרוח”, ייזכר בשל שני טקסטים מפורסמים שנאמרו בסופו. טקסט הפרידה הדרמטי בן שבע המילים של רֶט בּאטְלֶר (בכיכובו של קלארק גייבל) המחליט לסיים את רומן האהבה הגדול ולנטוש את אהובתו סְקָארְלֶט א’וֹהָרָה (השחקנית וויויאן ליי) ואת הבית הענק באחוזת טָרָה רחבת הידיים לאחר שנמאס לו מקשיות העורף ומכפיות הטובה שהיא אשתו סקארלט מפגינה כלפיו. רט באטלר השארמנטי והמיוחד (קלארק גייבל היה גבר נאה בעל יופי לאטיני) משיב לה בציניות בטון שליו ונוֹן – שָאלָאנְטִי כלהלן : “Frankly my dear, I don’t give a damn” במקור כותבת מחברת הספר מרגרט מיטצ’ל בת הדרום טקסט טיפ – טיפה שונה מזה הנאמר בסרט רב המוניטין של המפיק האגדי ההוא דייוויד סלזניק, “My dear, I don`t give a damn”, אך התסריטאי סִידְנִי הָאווֹאַרְד וכאמור המפיק דֵייוִיד סֵלְזְנִיק החליטו לצרף את המילה “Frankly” לאמירת הנצח הזאת. לעַד ייזכר גם טקסט הסיום של הסרט כולו, כשסקארלט א’והרה מבינה לבסוף שאכן רט באטלר שרק הרגע נטש אותה הוא באמת אהבת חייה ואיננה רוצה לוותר עליו, מעודדת את עצמה כשהיא שחה למצפונה :

”I will go home, I will think of some way to get him back, after all tomorrow will be another day”.

אפשר לצרף לשתי האמירות האלה גם אמירה שלישית של האב ג’ראלד א’והרה שאומר לבתו סקארלט בתחילת הסרט על רקע אהבתה הנכזבת לאשלי ווילקס :

”Land is the only thing in the world worth working for because it is the only thing that lasts”.

עלילת הסרט “הָארִי המְזוֹהָם” (“Dirty Harry”) של הבימאי דון סיגל מ- 1971, נשענת על האמירה הידועה של השחקן קְלִינְט אִיסְטְוּוד (Clint Eastwood) יפה התואר המגלם את הבלש הקשוח הָארִי קָאלַהָאן במשטרת לוס אנג’לס. בסצנת מרדף היֶרִי המפורסמת של הבלש האמיץ אחר פורץ בנקים באחד מרחובות העיר, כשקְנֵה אקדח המָאגְנוּם שלוֹ מאיים על הפורץ השרוע פצוע על המדרכה וגם ידו לוֹפֶתת עדיין אקדח שלוף, ובעצם סכנת מוות מרחפת על שניהם, מהמר קלינט איסטווד על חייו. בטוֹן הדיבור הסמכותי, קר הרוח, והבוטח שלוֹ שהפך לסִמלו המסחרי, הוא פונה אל הפושע ואומר את האמירה המונומנטלית הבלתי נשכחת הנון שאלנטית בסרט הזה : “O. K. go ahead and make my day“, סלוגן שהפך חיש מהר ל- Headline של סרט הקולנוע רב המוניטין הזה שקנה לו מעריצים רבים. הפירוש לכוונה המסתתרת מאחורי אמירת הנצח של השוטר הקשוח מלוס אנג’לס, ברורה, “או. קיי. תירה עלי ואני אפוצץ אותך במאגנום שלי”. הסצנה המותחת הזאת מסתיימת באופן מפתיע. הפושע שנפגע כבר קודם לכן מקליע אקדחו של הבלש ושוכב פצוע על המדרכה ברחוב מבין עם מי יש לו עסק ומניח את נשקו . הָארִי קָאלַהָאן (קלינט איסטווד) לא מרפה . הוא סוחט את הֶדֶק אקדח המַאגְנוּם שלוֹ המכוון עדיין לעבר יריבו. נשמע קליק קטן. צליל הנוֹקֵר. לא נוצרה ירייה. מחסנית האקדח הייתה ריקה. לא נותרה בו עוד תחמושת. הארי קאלהאן השתמש כבר בכל כדורי האקדח. אלכס גלעדי ואנוכי ראינו שלוש פעמים בתוך שבוע ימים את הסרט “הארי המזוהם”.

הסרט “הסַנְדָק” (“The Godfather”) בן השלוש שעות, מ- 1972, המבוסס על סיפרו הידוע של מָאריוֹ פּוזוׁ, ובבימויו הנפלא של פְרָאנְסִיס פוֹרְד קוֹפּוֹלָה, ייזכר לעַד בשל אמירה מפורסמת אחת של מרלון בראנדו המגלם את תפקיד הסנדק הארכי – מאפיונר, דוֹן וִויטוֹ קוֹרְלֵיאוֹנֶה. באחת הסצנות רבת המוניטין בסרט מבקש זָמָר ממוצא איטלקי ג’וֹנִי פוֹנְטָנָה את עזרתו של הסנדק כדי שיסדר לו תפקיד ב- Showbiz  באחד מסרטיו של מפיק הוליוודי קשוח. אמירתו של הסנדק : “I will make him an offer he can’t refuse”  הפכה לאימורטאלית ו- נכנסה כבר מזמן ל- פנתאון ההיסטורי של האמירות שהפכו כותרת לאירוע.

המערבון הנודע, “The Good, The Bad, and the Ugly” (“הטוב, הרע, והמכוער”) של הבימאי האיטלקי סרג’יו ליאונה שנעשה ב- 1966 בהשתתפות קְלִינְט אִיסְטְווּד ואֵלִי וַואלָאך, וסיפור עלילתו מתרחש בעת מלחמת האזרחים האמריקנית בשנות ה- 60 של המאה התשע עשרה (הסרט המצוין לעיל נמשך שעתיים וארבעים דקות), ייזכר בשל אמירתו הנון – שאלאנטית “If you have to shoot, shoot, don’t talk” של הפושע מבוקש עז נפש וחסר רחמים בשם “טוּקוֹ” (השחקן אֵלִי וָואלָאךְ) בסצנת הרחצה באמבטיה לאחר שחיסל באקדחו יריב דבּרן והססן. כותבי עֵט, סופרים ומשוררים מוכשרים, מחברי מחזות, אומנים, מדינאים ומנהיגי מדינות, מפיקים ובימאים גאונים בקולנוע ותסריטאים טובים, וגם שדרי הספורט יצרו וטבעו אמירות שנצרבו בזיכרון שלנו לתמיד. על פי אותו העיקרון פעלו גם שני שדרי העל יורם ארבל ונסים קיוויתי שטבעו מטבעות שידור שלא ישכחו.

יכולת וכישרון הניסוח המדויק של אייבראהם לינקולן ודוד בן גוריון.

ציטוט : “דברים שאינם יוצאים מן הלב – לא יעברו דרך האוזן”. (ר’ משה אבן עזרא).

אילו הייתי מנהל היום בי”ס ללימודי תקשורת ועיתונאות בטלוויזיה וברדיו, הייתי מחייב את הסטודנטים לא רק לקרוא את הטקסטים שהותירו מאחוריהם גדולי הכותבים בארץ ובעולם, אלא להתעמק בהם ולנתח אותם. נשיא ארה”ב אייבראהם לינקוֹלן (Abraham Lincoln) היה רָב אומן בניסוח. בעל יושרה מוחלטת, גאון כתיבה ובעל הגיון ברזל. ב- 19 בנובמבר 1863 נשא נאום בן שתי דקות וחצי אולי פחות, בעיצומה של מלחמת האזרחים הנוראית בארצו בטקס הקדשת בית הקברות הלאומי בגֶטִיסְבֶּרְג (Gettysburg) עיירה קטנה בפנסילבניה. בשדה הקרב בגטיסברג נהרגו כ- 7000 חיילים משני הצבאות ונפצעו כרבבה, ארבעה חודשים לפני שהנשיא נשא שם את נאומו ההיסטורי. נאומו של אייברהאם לינקולן היה יצירת מופת ונחרת באותיות של זהב בהיסטוריה האמריקנית והעולמית. הנשיא בן ה- 54 היה הנואם השני בטֶקֶס. קדם לוֹ נואם ידוע אֶדוּאַרְד אֶוֶורֶט (Edward Everett) בן ה- 70, שהיה בעברו מזכיר המדינה ופרופסור ונשיא אוניברסיטת “הארווארד”. הוועדה המארגנת הזמינה את אֶדוּאַרְד אֶוֶורֶט להיות הנואם הראשון בהנחה שהנשיא אברהם לינקולן ידחה את ההזמנה בגלל עיסוקיו הרבים בניהול מלחמת האזרחים שהייתה בעיצומה. אבל הנשיא הפתיע. הוא נענה להזמנה אך פרוטוקול הטקס כבר נכתב והוא נקבע להיות הנואם השני למרות היותו נשיא ארה”ב. אֶדוּאַרְד אֶוֶורֶט הנואם המקצועי שָגָה פעמיים אז ב- 19 בנובמבר 1863 בגֶטִיסְבֶּרְג. הוא איחר בשעה ונאם שעתיים. הנשיא אייברהאם לִינְקוֹלְן לעומת אדוארד אוורט כתב טקסט שהכיל כ- 250 מילה בלבד ונשא שם נאום בן שתי דקות וחצי, הידוע כנאום גטיסברג ושמו “לידה חדשה בחֵירוּת”. הנשיא עמל על תוכן הנאום הקצרצר כשבועיים ימים וליטש אותו סופית בעת נסיעתו ברכבת המיוחדת שלקחה אותו מעיר הבירה וושינגטון לשדה הקֶטֶל בגֶטִיסְבֶּרְג. הנה הנאום במלואו וכלשונו מ- 19 בנובמבר 1863 :

19 בנובמבר 1863. גטיסברג. 

“לפני שמונה עשרות שנים ושבע שנים חוללו אבותינו על פני יבשת זו אומה חדשה, שהורתה בחירות והיא מקודשת להנחת היסוד האומרת, כי כל בני האדם נבראו שווים. הננו עסוקים כעת במלחמת אזרחים גדולה, המעמידה במבחן את האומה הזאת, או כל אומה אחרת שנוצרה בדרך זו והוקדשה בצורה זו, אם אמנם יש לאל ידה להתקיים לאורך ימים. הננו נפגשים בשדה קרב גדול של מלחמה זו. באנו להקדיש חלק משדה זה כמקום מנוחת עולמים לאלה שהקריבו את חייהם למען תוכל האומה הזאת לחיות. אכן, ראוי ומתאים עד למאוד שנעשה כן. ואולם , במובן רחב יותר, אין בכוחנו לא לחנוך ולא להקדיש, ואף לא לקדש את הקרקע הזאת. גיבורי החיל, החיים והמתים שנאבקו כאן–הם שקידשו אותו הרבה יותר משיש בכוחנו הדל להוסיף או לגרוע. העולם ייתן את דעתו אך מעט ולא יזכור זמן רב את הדברים שאנו אומרים כאן, אך הוא לא ישכח לעולם את מה שהם עשו כאן. לאמיתו של דבר שומה עלינו, החיים, להקדיש עצמנו כאן לתפקיד השלמת המלאכה , שאותה קידמו עד כאן בצורה כל כך נאצלת אלה שלחמו כאן. עלינו מוטל התפקיד להקדיש עצמנו למשימה הגדולה שעדיין עומדת לפנינו. מן המתים הנערצים האלה הננו שואבים מסירות מוגברת למטרה, שלמענה נתנו הם את קורבן – המסירות המלא והאחרון. ואשר על כן הננו מחליטים כאן, כי מתים אלו לא מתו לשווא, וכי אומה זו, בחסד אלוהים, תתחדש בכור החירות, וכי ממשלת העם, על ידי העם, בעבור העם, לא תסוף מעל פני האדמה”.

טקסט מסמך : 19 בנובמבר 1863. חלקים של טקסטים מדברי הימים. חנוכת בית הקברות הלאומי בגטיסברג. זהו טקסט הנאום של נשיא ארה”ב אייבראהם לינקולן.

טקסט תמונה : אייברהאם לינקולן ב- 1860, בן 51, זמן קצר לאחר שנבחר לנשיא ארה”ב. יכולת ההבעה שלו בע”פ, טקסט נאומיו, וכשרון הכתיבה שלו היו גאוניים. מנהיג יחיד סגולה בהיסטוריה המודרנית של האנושות. קראתי את כל כתביו.

הנשיא אייברהאם לינקולן (Abraham Lincoln) השקיע זמן עצום במלאכת כתיבת הטקסטים שלו. למרות שהיה נואם בעל מוניטין, מוכשר, והיטיב לכתוב – לקח לו זמן לגבש את הטקסט, לברור את המילים, ולהרכיב את המשפטים. הוא כתב, שִינה, ומחק, ושוב כתב ושוב תיקן, ושוב שיפץ, עד שהגיע לתוצאה הסופית שאותה החליט לאַמֵץ אל ליבו ולתת לה פרסום. כל כותב טקסטים מכיר את ההתלבטות הזאת על הנייר ואת השאיפה למצוינות הכתיבה שלעולם איננה תמה. תמיד נדמה לך לאחר קריאת הטקסט של עצמך, גם לאחר שהודפס, כי אילו היו לך עוד כמה דקות נוספות היית יכול לשפר ולכתוב את הגרסה האחרונה טוב יותר. כמו כל כותב טוב, נואם מוכשר, תסריטאי קולע, או שַדָּר מחונן – גם הנשיא אייבראהם לינקולן בנה כותרת מסכמת לנאומו ההיסטורי הקצר בו קרא לזיכרון הנופלים שהקריבו נפשם למען חירות האדם. המשפט האחרון בנאום, “מן המתים הנערצים האלה אנחנו שואבים מסירות מוגברת למטרה, שלמענה נתנו הם את קורבן המסירוּת המלא והאחרון. ואשר על כן הננו מחליטים כאן כי מתים אלה לא מתו לשווא, וכי אומה זו בחסד אלוהים, תתחדש בכוּר החירות, וכי ממשלת העם, על ידי העם, בעבור העם, לא תסוּף מעל פני האדמה”,שהוא תמצית כל שלטון דמוקרטי באשר הוא – ינון לנצח. כ- 15000 (חמישה עשר אלף) איש התכנסו בבית הקברות הלאומי בגֶטִיסְבֶּרְג (Gettysburg) והאזינו לטקסט קצר בן כ- 265 מילים שנקרא ע”י הנשיא מפתק נייר כתוב בכתב ידו. משסיים את נאומו בתוך שתי דקות ומשהו חזר למקומו. הכול היו מופתעים ואף מאוכזבים מהטקסט הקצר. חלק מהציבור שהתאסף בבית הקברות לא תפש כי נאום הנשיא תם, ולכן כמעט ולא מחאו לו כף. הנשיא אייברהאם לינקולן חשב לעצמו שאם זו תגובת הנאספים כנראה שהנאום לא היה מוצלח כל כך. למחרת קיבל מברק מהנואם הראשון בטקס אֶדוּאַרְד אֶוֶורֶט (Edward Everet) עצמו שכתב לו : “אדוני הנשיא, הייתי שמח אילו ניתן לי לשבח את עצמי ולומר כי אומנם התקרבתי אל הרעיון המרכזי של המאורע בנאום של שעתיים, כשם שאתה עשית זאת בשתי דקות”. הנשיא השיב לו כדרכו בצניעות רבה : “אני שמח לשמוע, כי לפי דעתך, לא היו דברי הקצרים כישלון גמור”. נאומו של הנשיא אייברהאם לינקולן חתוּם בליבה של האומה האמריקנית והאנושות לדוֹרי דוֹרוֹת.

טקסט תמונה :  אייברהאם לינקולן נשיא ארה”ב הבלתי נשכח בעת מלחמת האזרחים בשנים 1865 – 1860, ימים ספורים לפני שנרצח. בתקופת נשיאותו בת ארבע שנים הזדקן לבלי הכר. האחריות העצומה שהוטלה עליו כמנהיג ונשיא של אומה השקועה במלחמת אזרחים בת ארבע השנים 1865 – 1861 בין הצפון לדרום, וכאדם המנסה לשמור על אחדות האומה, הטביעה עליו את חותמה וגרמה לו צער רב . הנשיא בעל הפנים המיוסרים הזדקן עד למאוד.  

אין לנאום ההיסטורי הזה של אייבראהם לינקולן דבר עם שידורי הספורט, אך יש לו הרבה מן המשותף עם יכולת הכתיבה, יעילותה, והכישרון לומר דברים בקיצור גם בנושאים מורכבים ושנויים במחלוקת. נאום גטיסברג של אייברהאם לינקולן ב- 19 בנובמבר 1863 השפיע עלי השפעה מכרעת לא רק בשל המסר האנושי אלא בגלל סגולתו וכישרונו של הכותב להביע את דעתו בתמצית. כל אחד מאתנו העוסק בכתיבה ואמירה בתקשורת מתלבט כיצד ובאיזה אופן לומר את דבריו. זה נכון בעיתונאות הכללית וקיים גם בעיתונאות הספורט בטלוויזיה. ניסיון הכתיבה של הנשיא אֵיְיבְּרָהָאם לִינְקוֹלְן וחכמתו וגאונותו בתקשורת המונים קנתה לה מוניטין רב כבר בימים ההם. הנאום הקצר והגאוני של אייברהאם לינקולן ב- 19 בנובמבר 1863 שוּוָק בהצלחה מאז כמצרך איכותי שהפך במהירות לנחלת הכלל [1].

האנס לי טרפוס מוסיף : “בסתיו של שנת 1863 כבר הגיע אייבראהם לינקולן בקריירה שלו למצב שהתיר לו לפַתֵּח את מיומנויותיו ואת האידיאלים שלו. מאז ומעולם היה מסור לתהליך הדמוקרטי, וכעת בנאום גֶטִיסְבֶּרְג , נתן לאמונתו את הביטוי המהולל ביותר. מאז ומעולם התנגד לעבדות, וכעת בתיקון ה- 13 לחוקה, הצליח להביא את התנגדותו למימושה ההגיוני. מאז ומעולם גילה אהדה לנדכאים, וכעת היה יכול לבטא בגלוי את דאגתו לזכויות השחורים. ואף על פי  שמאז ומעולם הבין לאשורו את הכורח שבמלחמה, כעת היה יכול להפיק תועלת מניסיונו הקודם, ובצוותא עם הגנרל יוּלִיסִס גְרָאנְט להוביל את האומה לניצחון. מסירותו ארוכת השנים לדמוקרטיה קיבלה את ביטויה היפה ביותר בנאום גֶטִיסְבֶּרְג. אייבראהם לינקולן התבקש לומר מילים מספר ב- 19 בנובמבר 1863 בטקס הקדשת בית עלמין הלאומי בגֶטִיסְבֶּרְג לנופלים במלחמת האזרחים האמריקנית בשנים 1865 – 1861, אתר הקרב הגדול שנערך שם רק חודשים ספורים לפני כן. הוא הקדיש מחשבה רבה להכנת דבריו. ואולם, מאחר שבאותה עת היה מודאג מחמת מחלת בן זקוניו טֶד ואת מוחו העסיקו ענייני המדינה, לא הצליח לסיים את כתיבת הנאום אלא עֶרֶב הַטֶקֶס בבית מארחו בגֶטִיסְבֶּרְג, עו”ד מקומי בשם דֵייוִויד וִוילוֹ. אייבראהם לינקולן ביקש לומר דברים שבשום אופן לא יובנו כניסיון לקנות את לב הבוחרים וקולותיהם, שכן הנושא היה רציני מידי, ולפי כך החליט להשמיע הצהרה נחרצת על מטרת המלחמה. התוצאה הייתה נאום מן הנאומים המהוללים ביותר שהושמעו אי פעם בשפה האנגלית”. (ראה הספר “לינקולן על דמוקרטיה – החלום האמריקני”. בעריכת מריו קואומו והרולד הולזר. הוצאת הארפר – קולינס).

ציטוט : “הלֵב הוא המקור הנותן את כוח הדיבור לאדם”.(קווינטיליאנוס).

הנה טקסט נוסף לא כל כך מפורסם אומנם אך לא פחות מרשים ולא פחות אֵיכוּתי שנכתב אף הוא בנסיבות הירואיות. מצאתי אותו בשנת 2003 אצל מר שמואל “שמוליק” חדש בארכיון קבוצת כינרת בעת עריכת המחקר וכתיבת הספר “למילים יש וויזואליה משלהן”. חייבים לקרוא ולשָנֵן אותו היטב כדי להכיר בכישרונו העצום של הכּוֹתֵּב ובחשיבותו העצומה של הכָּתוּב. בראשית 1950 הביא בן ציון ישראלי (ממייסדי קבוצת כינרת, נִספָּה באסון ה- “פייפר” בקיבוץ מעגן בשנת 1954) לראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה דוד בן גוריון ששהה בחופשה קצרה במלון “גלי כינרת” בטבריה, את הסֶפֶר “כִּינֶרֶת בּיְמֵי מִבְחַן”, המספר על מאבקה של קבוצת כִּינֶרֶת בעמק הירדן בימים הקשים רוויי אומץ לב בלתי רגיל , תעוזה , וגבורה של מלחמת העצמאות ב- 1948 .דוד בן גוריון קרא את הספר ב- 25 במרס 1950 והֵשיב לבן ציון ישראלי במכתב נשגב. נושא מכתב התשובה היה, “על הבנים שנפלו”.

טקסט תמונה : שנת 1950. חלקים של טקסטים מדברי הימים. דוד בן גוריון (בן 64 בתמונה) ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון הדגול והנערץ של מדינת ישראל . היה לו כושר ביטוי מדהים ויכולת כתיבה מזהירה. קראתי את כל כתביו שנמצאים על המדפים בחדר עבודתי. דוד בן גוריון צעיר ממני בתמונה הזאת ב- 11 שנים, בעת שאנוכי כותב את כתיבת הסדרה בת 13 הספרים “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. (ארכיון הפלמ”ח).

טקסט מסמך (1) : 25 במארס 1950. חלקים של טקסטים מדברי הימים. מכתב התשובה הנשגב מלא ההוד וההדר של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון בכתב ידו לבן ציון ישראלי. עמוד מס’ 1 מתוך 2. (באדיבות שמואל חדש ז”ל וארכיון קבוצת כינרת). 

טקסט מסמך (2) : 25 במארס 1950. חלקים של טקסטים מדברי הימים. מכתב התשובה הנשגב מלא ההוד וההדר של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון בכתב ידו לבן ציון ישראלי. עמוד מס’ 2 מתוך 2. (באדיבות שמואל חדש ז”ל וארכיון קבוצת כינרת).

בן ציון היקר,

מסור נא בשמי לכל חברי הקבוצה תודתי הנרגשת על השי היקר “כינרת בימי מבחן”. לאחר שהלכת והשארת את הספר בידי – ישבתי וקראתי בו כל הערב. ואני כולי מזועזע. כאילו בפעם הראשונה שמעתי על מלחמת ישראל ועל ילדי הפלאים אשר זינקו בסערת נפש ובתרועות קול לעקידה, ובגבורה תמה וצנועה חירפו נפשם למות – על חירות המולדת והעם אשר כה אהבו. איני יודע בתולדות עמנו שיאי גבורה ותפארת אדם נישאים מאלה שנתגלו בחייהם ובמותם של הזמירים והדנים והגורים וחבריהם המרובים בבקעת הירדן, בעמק יזרעאל, ברמות הגליל בערבות הנגב, בהרי ירושלים, בחיפה ובתל אביב. פרקי חייהם הקצרים והמפליאים בעבודה בלימוד, במשחקים ובקרבות – כאילו נחצבו באגדת-פלאים, בדמיון חוזים ומשוררים מני קדם, וקשה להאמין שכל אלה ילדי מציאות חיה וקרובה, ושכאן על ידינו, בתוכנו, בימינו – חיו, השתובבו, פעלו, והעפילו עד מרום פסגת הגבורה של האדם עלי אדמות – הבנים והבנות היקרים שהכרנו אותם מראשית ילדותם. סמויים מעין זר, ואולי נסתרים גם מעצמם, היו חבויים בכפירי ישראל אלה גנזי-תום ויפעה גבורה ואהבה, רוך ועוז, ואולי רק לאימהות שמץ מהם. ובבוא הרגע הגדול, המר והמכריע – דרכו הנערים עוז, ומעל עקדת המולדת ניגר דמם הטהור, וחייהם הפורחים נגדעו באִיבָּם וכבה זיו עלומיהם – למען קוממיות ישראל…אפס זוהר גבורתם יעמוד לעד, ותפארת חייהם המקוצרים תבהיק לדורות הבאים. “רבות ועשירות היו התקוות” שטיפחה אימא, “אך תמורת כל תקוותיה נשאר רק גל של אבנים”. לא, לא רק גלי אבנים, אימהות יקרות, ששכלתן חמודי – בניכן. לא ארהיב עוז בנפשי לנחם אם שכולה. ידעתי : אין תנחומים לתפארת החיים אשר נלקחה ואיננה. מי יתנה כאב אם ; מי ימתיק וירפא שברה האנוש , גם אם היא מסתירה כל אלה בענוות – תום ובעוז רוח מעין זרים ? אולם בני חמד אלה שנפלו השאירו יותר מגלי אבנים. ירושה חיה ובת – אלמוות הורישו לנו : מורשת דמויות, דמויות מאירות, מחנכות, נושאות ומרוממות. דמויות אלה יעמדו ויבהיקו באור יקרות גם לאחר שאיש מבני דורנו לא יהיה עוד בחיים. ומעל דמות הנערים והנערות היקרים יזרחו דמויות ההורים. כפירי ישראל מופלאים אלה לא נולדו מסלעים ומאלונים. לביאות ואריות היו הוריהם, ונשי סגולה ואנשי מעלה היו הלביאות והאריות, והורים יקרים אלה, הם – הם שנתנו לדורם ולעמם – הזמירים, והדנים, והגורים ורבים כמותם, שעצמותיהם טמונות בכל רחבי הארץ וגם במצולות ים. נתייתמו אימהות, אבות, תינוקות, אהובות אחים, אחיות וגם חברים וחברות. אפס לא יתום הדור שבנים והורים כאלה קמו לו. מה קדושה האדמה שרגלי לוחמי ישראל דרכו עליה.

בספר שהוצאתם חברים יקרים, מפרפרים חיי גבורה, ומתוך הדברים המסופרים הומֶה משהו יקר מחיים ועַז ממוות.

יישר כוחכם.

חברכם הנאמן דוד בן גוריון

ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון דוד בן גוריון כמו הנשיא אייברהאם לינקולן ניחן ביכולת כתיבה מזהירה, יכולת ווירטואוזית לדבר ולנאום, וכריזמה אישית בלתי נדלית. דבריו כמנהיג האומה היהודית שניצב בכל כך הרבה צמתים היסטוריים, ייזכרו לנצח לא רק בשל כשרונו אלא גם מפני שיצאו מן הלֵב ונכנסו אל הלֵב. לא בכדִי ציטטתי במלואם את כתביהם של שני הענקים האלה נשיא ארה”ב אייבראהם לינקולן בשנות ה- 60 של המאה התשע עשרה, וראש הממשלה הראשון ושר הביטחון של מדינת ישראל דוד בן גוריון. שני הטקסטים נכתבו ונישאו בימי מלחמה ומאבק. כל כותב טקסטים בעצמו יכול להבחין בחדוּת המכסימאלית ובכושר הביטוי של שני הכותבים.

ציטוט : “מקור אושרו של האדם-חייו, ומקור חייו-העבודה”.(לייב טולסטוי).

אחד הכללים שקבעתי לעצמי כמנהיג ומנהל של קבוצת עיתונאים ושדרים בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הוא להיות הראשון בעבודה והאחרון לעזוב אותה. זהו חלק מערכי המנהיגות . עבודת הניהול העיתונאי בטלוויזיה היא סוג של “פֶּרְפֶּטוּאוּם מוֹבִּילֶה” אתה כל הזמן נמצא בתנועה מתמדת בעבודה שלעולם איננה מסתיימת. אתה עובד 8 ימים בשבוע. אתה עֶבֶד של העבודה הזאת גם בחגים ובשבתות מפני שחלק נכבד מסיקור אירועי הספורט בישראל מתנקז לסופי השבוע, שלא לדבר על משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העַל היום) שנערכים תמיד בשבתות. למרות שתוכניות הספורט שלנו שודרו במוצ”ש בשמונה או תשע בערב, נהגתי להגיע לעבודתי בשבתות זמן רב זמן לפני תחילתה הרשמית. בדרך כלל בעֶשֶר אולי אחת עשרה בבוקר. היה לי נוח להיות עם עצמי לבד כדי להמשיך את פעולות ההפקה של יום שישי ואת תכנון שידור המהדורה ללא ההמולה הבאה ומתרגשת במלוא עוצמתה בשעות אחה”צ כשמאה וחמישים עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית, עושים מאמצים גדולים לסייע לי להביא לשידור את המסמך הדוקומנטארי העיתונאי שנקרא “מבט ספורט”, ובימים מאוחרים יותר “משחק השבת”. להגעה המוקדמת לעבודה בשבתות במשרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה היה עוד יתרון ובונוס. יכולתי להאזין בקביעות בשעה אחת בצהריים לתוכנית הרדיו “שאלות אישיות” של המראיין יעקב אגמון המשודרת בגלי צה”ל. יעקב אגמון הוא סוג של עיתונאי סקרן השואל את המרואיינים  שלוֹ שאלות נוקבות אך עושה זאת בצורה הגונה ותרבותית ולא מכופתרת. תוכנית הרדיו שלו מרתקת ושאלותיו מנוסחות בצורה אינטליגנטית, כֵּנָה וישירה. כשאתה מאזין לטקסט השיחות שלו עם האנשים הרבים מהישוב, אתה מרגיש וגם יודע שבזכות יעקב אגמון (ושכמותו) החיים במדינה שלנו טובים יותר מאלו שיכלו להיות בלעדיו. הדוֹר הזה הולך ופוֹחֵת. אינני מכיר את יעקב אגמון. מעולם לא החלפתי עִמו אפילו מילה עד שלשום. אבל אני רוחש לו הערכה.

בשבת – 16 במאי 1981 הגעתי כרגיל מוקדם לעבודה. זה היה שבוע ימים לאחר חגיגות יום העצמאות ה- 33 של מדינת ישראל. עונת הכדורגל בעצם הסתיימה. הפועל ת”א ומאמנה דוד ‘דוביד’ שוויצר זכו באליפות המדינה בכדורגל. נותרה להם עוד משימה אחת. זכייה בגביע המדינה (הפועל ת”א הפסידה ביום רביעי – 27 במאי 1981 באִצטדיון ר”ג לבני יהודה במשחק דרמטי שהסתיים בתיקו 2:2 בתום 120 דקות ו- 3:4 לבני יהודה בבעיטות הכרעה מ- 11 מ’). המשימה שלי באותה שבת לא עסקה בכדורגל. הגעתי מוקדם לעבודה כדי להשלים את ההכנות להפקת שידורי הטלוויזיה של אליפות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל שעמדה להתחיל בתוך יומיים בצ’כוסלובקיה הקומוניסטית. הפקה טריביאלית היום – מסובכת אז. צ’כוסלובקיה שכנה מעבר למסך הברזל של מזרח אירופה. ההפקה הייתה מסורבלת בשל ההתכתבות האיטית (בטלקס) שלא לדבר על קשר טלפוני מסורבל עם איגוד השידור המזרח אירופי OIRT (המקביל ל- EBU של מערב אירופה) שהטלוויזיה הצ’כוסלובקית הייתה חברה בו ושלא תמיד מיהר להשיב לפניותיי. רק משלקח נציג צ’כוסלובקיה ב- OIRT הוּבֶּרְט וָואסְלִיק את העניינים לידיו החלו הדברים באמת לזוּז. קבעתי עם הוּבֶּרְט וַואסְלִיק (Hubert Vaclik) ג’נטלמן אמיתי ואיש ביצוע מצוין לשוחח בטלפון בשבת בבוקר 16 במאי 1981, כדי לסכם סופית את כל ההתחייבויות הטכנולוגיות והלוגיסטיות שלהם כלפינו ואת העלויות הכספיות שיהיה עלינו לשלם להם. יורם ארבל והמפיק איציק גליקסברג טסו כבר לוִוינָה בירת אוסטריה בדרכם לבראטיסלבה הצ’כוסלובקית להפקת השידורים שטרם סיימתי לטוות את חוטיהם.

באחת בצהרים מצאתי את עצמי מאזין לתוכנית “שאלות אישיות” של יעקב אגמון ברדיו גלי צה”ל. אורחו לשיחה היה חַיִים שוּר חבר קיבוץ שוֹבָל, לשעבר עורך העיתון “על המשמר”, ואביו של אבידע שוּר לוחם סיירת מטכ”ל שנפל ב- 1973 במבצע הצבאי “אביב נעורים”, פשיטה נועזת מאין כמותה שערכה הסיירת בפיקודם של אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק על מנהיגי המחבלים במקום מושבם בבֵּירוּת בירת לבנון. התוכנית “שאלות אישיות” הפכה לשיחה כואבת בין איש תרבות ושיחה דָגוּל כיעקב אגמון לבין אָב גיבור ששכל את בנו האמיץ אבידע, חייל שיצא להגן על עם ישראל כדי שישכון לבטח במדינתו לדוֹר דוֹר. לבּי נקרע בקרבי. לוואי ויכולתי לבכות עם דמעות שלעולם אינן זולגות. לִבִּי בכה, עֵינַיי נותרו יבשות. החלטתי לכתוב לחיים שוּר האָב השכול [1].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית הציבורית

מחלקת הספורט / ירושלים                      שבת-16.5.1981                                                                        

חיים שלום רב,

אינך מכיר אותי וגם אני אינני מכירך.

האזנתי לתוכנית “שאלות אישיות” בגלי צה”ל שהופנו אליך ע”י יעקב אגמון. בדרך כלל בשעה זו אני כבר עסוק בהכנת תוכניתנו “מבט ספורט” המשודרת באותו ערב. מצאתי את עצמי מאזין לך בקשב רב. זנחתי את עטי. נדהמתי מעוצמת הדברים הפשוטים והכנים שאמרת. האזנתי לך עד הסוף. כשדיברת על בּנך אבידע ז”ל חשתי מחנק וכאב (השיר “הרעות” של חיים גורי הוא לדעתי השיר ההרואי והיפה ביותר שנכתב מאז ומעולם, והמנגינה רק מסייעת לוֹ להיות כזה. מילות השיר הן טהורות ואמיתיות ב-% 100, ובזה כוחן). זה נפלא לדעת שיש אנשים כמוך במדינה שלנו. אני מאחל לך ולמשפחתך שתהיו חזקים.

בברכה וכבוד רב,

יואש אלרואי

מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית רוממה-ירושלים                                                                                                                                     

טקסט מסמך : 18 במאי 1981. חלקים של טקסטים מדברי הימים. מכתבי למר חיים שור חבר קיבוץ שובל שבנו אבידע שור ז”ל נפל במבצע “אביב נעורים” ב- 1973 של סיירת מטכ”ל בפיקוד אהוד ברק וסגנו אמנון ליפקין שחק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 17 ביוני 1981. חלקים של טקסטים מדברי הימים. מכתב תשובתו אלי של מר חיים שור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הודות להוּבֶּרְט וָואסְלִיק עברו כל השידורים הישירים מצ’כוסלובקיה בשלום. נבחרת ישראל בראשותו של רלף קליין דורגה במקום השישי באליפות. הנבחרת ניצחה בשלב המוקדם בבראטיסלבה את אנגליה 76:82 וגברה גם על נבחרות יוון 76:88 וצרפת 71:82, והפסידה לספרד 89:81. בבית הגמר בפראג הפסידה ישראל לצ’כוסלובקיה 85:86, וספגה תבוסות מיְדֵי יוגוסלביה 102:87, 112:84 לברה”מ, ו- 116:98 לאיטליה. בנבחרת ישראל שיחקו אז מיקי ברקוביץ’, דורון ג’מצ’י, חיים זלוטיקמן, פיני חוזז, בועז ינאי, בארי ליבוביץ’, ג’ים בוטרייט, ג’ון וויליס אביגדור מוסקוביץ’, לוּ סילבר, גל קנז, ו- סטיב שלכטר. רלף קליין לא הצליח לשחזר את הישגו הנפלא מאליפות אירופה מלפני שנתיים באליפות אירופה שנערכה ב- 1979 בטורינו בשעה שנבחרת ישראל בהדרכתו דורגה במקום השני.

בקיץ 1990 פגשתי לראשונה את הוּבֶּרְט וָואסְלִיק ברומא בעת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 90′. הוּבֶּרְט וָואסְלִיק שימש כנציג של OIRT במערך המבצעי של הטלוויזיה האיטלקית RAI ו- EBU  ברומא, וסייע בתיאום והעברת השידורים למזרח אירופה המתפוגגת והולכת. הזמנתי אותו לארוחת ערב. זאת הייתה הזדמנות לפגוש אותו ולומר לו תודה פנים אל פנים באיחור של תשע שנים. אישיות מקסימה וחביבה. הוא היה מחויט בחליפה כחולה בהירה ועניבה מפוספסת לפתה את גרונו. אני הייתי לבוש ג’ינס וחולצת פולו אדומה ונעלתי נעלי ספורט נייקי. הרמנו כוסות יין “Chianti” לזכר הימים ההם. ישבנו ושוחחנו בוִויָה – וֶונֶטוֹ כשעתיים אולי שלוש. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי ממקור ראשון כיצד עושים טלוויזיה מעבר למסך הברזל . הוּבֶּרְט וָואסְלִיק בא ממדינה ששורשי הספורט שלה  טמונים עמוק באדמה. דיברנו פוליטיקה וספורט. שמותיהם של אֶדוּאָרְד בֶּנֶש ואלכסנדר דוּבְּצֶ’ק נשזרו באלה של פְרָנְטִישֶק פְּלָנִיצְ’קָה (שוער נבחרת צ’כוסלובקיה שהעפילה למשחק הגמר במונדיאל איטליה 1934 והפסידה 1:2 בתום הארכה לאיטליה של המאמן הנודע וִויטוֹרְיוֹ פּוֹצוֹ), הכדורסלן אִיוָואן מְרָאזְק, אֶמִיל זַטוֹפֶּק ורעייתו דָנָה זַטוֹפֶּקוֹבָה, האתלט סְטָנִיסְלָב יוּנְגוִוירְט, יוֹזֵף מַאסוּפּוֹסְט (שחקנה הנערץ של נבחרת צ’כוסלובקיה שזכתה בסגנות אליפות העולם בכדורגל של צ’ילה 1962), הטניסאית המפורסמת וידועת השֵם מַרְטִינָה נַבְרָאטִילוֹבָה, הטניסאי אִיוָואן לֶנְדְל ועוד כמה ספורטאים צ’כוסלובקיים רבי מוניטין. צ’כוסלובקיה היא מדינה בעלת מורשת ספורט ארוכה ורבת שנים. המדינה הקטנה הזאת השוכנת במרכזה של אירופה הייתה אלופת אירופה והעולם בענפי הכדוריד, הכדורעף, וגם בהוקי קרח. היא העפילה פעמיים לשני משחק גמר במונדיאלים של איטליה 1934 וצ’ילה 1962 (הפסידה לברזיל 1:3) ועלתה גם למשחק הגמר 1996 EURO (הפסידה לגרמניה 1:2 בשער זהב). נפרדנו בלחיצת יד חמה. הוּבֶּרְט וָואסְלִיק היה פיגורה טלוויזיה ענווה וצנועה כיאה לחינוך קפדני ומאופק של אירופה הישנה. הוא אחד מאותם אלפי אנשי טלוויזיה אנונימיים שהטלוויזיה הישראלית הציבורית חייבת להם את הצלחת השידורים הבינלאומיים שלו במשך כל כך הרבה שנים לאורך כברת דרך כל כך ארוכה.

ליד שני הטקסטים הנצחיים של אֵיְיבְּרָאהָם לִינְקוֹלְן ודָוִד בֵּן גוּרְיוֹן ניתן להביא עוד ועוד מודלים להזדהות. וודאי שראוי לצרף אליהם את מילות שני השירים ההרואיים שכתב המשורר חיים גורי ב- 1948, “הִנֵה מוּטָלוֹת גוּפוֹתֵּינוּ” ו- “הַרֵעוּת”. שתי הקינות הנוראיות מלאות ההוד מקבילות בכוח הכתיבה שלהן לקינת דוד המלך בהיוודע לוֹ תבוסת הקרב נגד הפלישתים בגלבוע ודבר נפילתם של שאול המלך ובנו יונתן במלחמה. המלחין סָשָה אָרְגוֹב ז”ל חיבר לשיר “הַרֵעוּת” מנגינה נפלאה והפך אותו ליצירת נצח. נאום הפתיחה של הקטגוריה שנשא ד”ר גדעון האוזנר במשפטו של הצורר אדולף אייכמן ב- 1961 בירושלים הוא כתב אישום נגד הצורר הנאצי המנוסח בצורה מצמררת ומדהימה כאחת. נאומיו המזהירים של ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ’רצ’יל במלחמת העולם השנייה בשנים 1945 – 1939, ונאומו רב הרושם של רמטכ”ל צה”ל יצחק רבין בתום מלחמת ששת הימים בחודש יוני 1967, ולאחר שחרור ירושלים, באמפיתאטרון באוניברסיטה העברית בהר הצופים ראויים לקריאה נוספת פעם אחר פעם. לא בעִתות מלחמה. בעִתות פנאי. יכולות הביטוי של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק “בעיר ההריגה”, ושל נתן אלתרמן “מַגָּש הַכֶּסֶף”, הן מושלמות. שיר הפרטיזנים של הרש גליק (נספה כפרטיזן ביערות ליטא במאבק נגד הנאצים) שהוּשר בכל פּה ונוגן בכל לֵב בתקופת מלחמת העולם השנייה , היא פואמה של מילים המתארות אומץ לב עילאי, גבורה כבירה ותקומה הרואית. מילות השיר “אֲשְרֵי הַגָפְרוּר” של הצנחנית חנה סֶנֶש ז”ל, שצנחה באירופה במלחמת העולם השנייה כדי להציל אודים שרופים מכליה, אך נתפשה והוצאה להורג ע”י הנאצים הגרמניים בהונגריה, נוגעות בלב ליבו של הרעיון המרכזי. מילות “יִזְכּוֹר” שנכתבו ע”י ברל כצנלסון ב- 1920 הפכו לציווי לאומי היסטורי ונצרבו לעד בזיכרון של כולנו. נאום ההספד של רמטכ”ל צה”ל משה דיין ב- 1956 בו ספד לרועי רוֹטברג ז”ל חבר קיבוץ נחל עוז שנרצח ע”י פִדָאיוּן מצרי בשדות הקיבוץ, נחרַת בלב הישוב לעַד. מגילת היסוד של היאחזות הנח”ל הראשונה שהוקמה ב- 1953 נחל עוז, והוקראה בעת מסדר העלייה על הקרקע, היא טקסט הרואי שחייב להילמד בבתי הספר שלנו בשיעורי תולדות מדינת ישראל. יכולת הכתיבה של המשורר יעקב רוטבליט (לוחם שנפצע במלחמת ששת הימים ב 1967) כפי שבאה לידי ביטוי בשיר השלום היא מצמררת ומדהימה. מאין כמוה. לָחָן השיר שחובר בידי יאיר רוזנבלום ז”ל ומוּשָר בכישרון רב ע”י הזמרת מירי אלוני מגביר את עוצמתו.

אי אפשר להטיל ספק בדבריו של המשורר הדגול נתן יונתן שאמר פעם : “מדינה ששרה ללא הפסק את זמרתה היא חזקה ובלתי מנוצחת”. הטקסטים הווירטואוזיים של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק נשארו קלסיים ורלוונטיים גם במאה העשרים ואחת. ההתנסחות והאמירה הנבואית שלו בשֵש מילים חקוקות בסלע במסה המפורסמת, “בעיר ההריגה”, זמן רב לפני פרוץ מלחמת העולם  ה- 2 והתרחשותה של שואת יהודי אירופה : “…השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט…”, היא כשרון מפליג המתאר במינימום מילים את מצבו האומלל של העם היהודי המוכה, החבוט, והנרצח בלב לבה של הממלכה הרוסית. חייבים לקרוא את הטקסטים של השירים שכתבו המשוררות רחֵל ונעמי שֶמֶר, והפכו זה מכבר לנחלת האומה. קריאתם מסבירים היטב את היכולת להביע רעיון נשגב במספר מילים כה מועט. הלחנים של שמולי’ק קראוס ז”ל לשיר “זֶמֶר נוּגֶה” כמוהם נעימות נוספות של מלחינים אחרים, והלחנים של נעמי שמר עצמה לשיריה שלה ושל אחרים , רק העצימו את המילים וחקקו אותן בלבבות כולנו. הסֶפֶר “שָלוֹם חֲבֵרִים” של נתן שחם ז”ל (מת לפני כמה חודשים בן 93) חבר קיבוץ בית אלפא שיצא לאוֹר ב- 2003 כתוב בצורה מופלאה, כל כך נקייה, חסכונית, ומדויקת.

“קִינַת דָוִד” שנכתבה ע”י דוד המלך לאחר נפול שאול המלך ובנו יונתן במלחמה הקשה בהרי הגלבוע נגד הפלשתים , מצביעה על יכולת כתיבה רגישה ומרשימה. הטקסט ההרואי של דוד המלך שנכתב בעת שבר לאומי ועצב ויגון נורא – ינון לנצח. שלא לדבר על זֵר התפילות הקסוּם והמקסים שלוֹ השזוּר לעַד בספר “תהילים”. אִילוּ שלמה המלך היה חי היום בינינו הוא לבטח היה מיליונר. לא בגלל היותו מֶלֶךְ, אלא בשל היותו קופירייטר מבריק. יכולות הכתיבה שלו וכושר הביטוי הנדיר, באים לידי ביטוי חַד ונוקב בכתביו וספריו “משלי”, “קהלת”, ו- “שיר השירים”. לא מפתיע שהרקע לחלק נכבד מהטקסטים המרשימים הנזכרים לעיל נכתב בעִתּוֹת מאבק ומלחמה. עיתונאות הכתיבה והשידור היא מלאכת מחשבת. כיצד ניתן להתעלם מכתיבתם של נחום ברנע, רון מיברג, יואל מרקוס, דורון רוזנבלום, יונתן גפן, יוסף “טומי'” לפיד ז”ל (עיתונאי יוצא דופן באיכותו וגם שַדָּר אורח ברדיו “קול ישראל בתום כהונתו כמנכ”ל רשות השידור ב- 1984), אמנון דנקנר ז”ל, סילבי קשת, אהוד אשרי ז”ל, יורם קניוק, ועוד כמה בודדים. יום אחד כשיחקרו את גודל כישרון העֵט שלהם, יצטרכו לבדוק כמה ספרים החזיקו בידם השנייה וכמה מילים הם בלעו. ללא ספק המון. מיליונים.

חלקים של טקסטים מדברי הימים. בפברואר 1990 כתב מ”מ צעיר בן 22 בחטיבת “גבעתי” טקסט פרידה נפלא לחייליו בטרם שִחרורו מצה”ל. הטקסט נכתב בתום תקופה בת שנה וחצי בה פיקד, הנהיג ועיצב אותם כלוחמים בחודשי הטירונות שלהם, במסלול הקרבי של קורס מ”כים, ולאורכה של פעילות מבצעית מפרכת הרת סכנות ורבת סיכונים בלבנון. בספר פלוגה ג’ של גדוד “שָקֵד” בחטיבת גבעתי, הוא כתב את הדברים הבאים :

“…הגיע הזמן להיפרד. מהיום הראשון בצבא אמרתי לכם שתקופת המסלול תהיה התקופה היפה שלכם בצבא, אם לא היפה ביותר .אני זוכר אתכם מיומכם הראשון בבא”ח (בסיס אימונים חטיבתי), כיצד הגעתם לראיון ראשון מפוחדים ומבוהלים, דרך מסעות שגם כאשר לא הובלתי, הצטרפתי והלכתי אחריכם. למדתי להכירכם דרך מסע הכומתה, קורס מ”כים, מארבים בהר דוב, אימון קיץ בטללים, ופעילות בראש הנקרה ובשטחים. למדתי אתכם ברגעים הקשים והיפים .בשיחת מחלקה ראשונה הצבתי לכם את המטרות העיקריות של המסלול. עכשיו כשחלקיכם הופכים למפקדים ראוי לכם לאמץ כמה מהן בדרכיכם הלאה.

1.  כפי שקיבלתי אתכם , כך עלי להחזירכם לא שרוטים ולא פגועים.

2.  אתם ראשית דבר בני אדם , ורק אח”כ חיילים.

3.  מפקד חייב לאהוב את חייליו (זאת לא אמרתי לכם אז).

4.  להפוך אתכם ללוחמים מקצועיים המסוגלים לעמוד במשימות קרב קשות ומבחנים גורליים.

סעיף הראשון הוא החשוב ביותר ועליו יש להקפיד יותר מכל. זאת הסיבה למסדרי פריקת הנשקים פעמיים ביום, הפריקות המעיקות מ- “טיולית” עמוסה לאחר סיום תעסוקה בשטחים , להתעורר שמונה פעמים בלילה במוצב “וורד” (הזכור לטוב) על מנת לפרוק לכם את הנשק , עד לעונשים הכבדים ביותר בגין עבירות בטיחות. אני חייב לעשות הכל, כדי לא לעמוד מול הורה חסר הסברים ותשובות, ולא לומר, “אני מצטער יכולתי ולא הצלחתי למנוע”. נשבעתי להוריכם ביום ההורים הראשון, ואני שמח שעמדתי במילתי. את הסעיף השני זִכרו היטב כמפקדים. אתם קודם כל בני אדם ואח”כ חיילים. חבל שאת המשפט הזה לא אימצתם אל לבבכם בכל תקופת המסלול. חלק מכם מצא לנכון להציק לאחד החיילים באופן קבוע לאורך זמן. חבל עוד יותר שלא עמד לכם הכוח לעצור תופעה בזויה זו שהיא כל כך איננה מכובדת.

באשר לי. השתדלתי תמיד להקשיב , לעזור ולהסביר. ידעתם לפנות ותמיד קיבלתם תשובות מסבירות. גם מילה אחת “לא”, הייתה לעיתים תשובה. החברות שלכם וביניכם , הוא סיפור רגיש ומרגש בפני עצמו. היה קשה להקשיח את הלב, להעניש ולהשאיר חייל בבסיס בחופשת שבת בגין שבירת שמירה, לאחר שלא ראה את חברתו מזה חמישה שבועות. הכל היה לטובתכם ולמענכם. לא שאבתי שום הנאה בעת הטפות המוסר בשיחות המחלקה שכל כך פחדתם וחששתם מהן. הסעיף השלישי הוא המשכו של הסעיף השני. מ”מ שלא אוהב את חייליו, חייב להסיר את הדרגות, לומר יפה שלום וללכת הביתה . אהבתי אתכם לאורך כל הדרך המשותפת ואמשיך לאהוב .הסעיף הרביעי הוא אולי הקל ביותר להגשמה. אני שב וחוזר ואומר משפט שאמרתי לכם כל כך הרבה פעמים. זה שאני קצין ומבוגר מכם בשנתיים – שלוש, אינו עושה אותי חכם יותר, אלא רק בעל ניסיון רב משלכם. ניסיון זה מצא את ביטויו בהקניית ערכי לחימה, מלווה לעיתים בצעקות, אני מקווה שלא בעלבונות, וגם בדרך רגועה ונינוחה. בלב שקט ושלם יצאתי עמכם למשימות הקרב שהוטלו עלינו, באימונים, בפשיטות, בניווטים, במארבים ובכל הפעילויות המבצעיות האחרות רבות הסכנות .היה לי עניין רב להפוך אתכם ללוחמים. אתם מחלקה טובה וממושמעת. הרשו לי לומר לכם שוב שהמחלקות האחרות לא עניינו אותי ואינן מעניינות אותי גם היום לקראת הסיום…”.

אף פעם לא קראתי טקסט כל כך אמיץ של מפקד כל כך צעיר המתקרב לרעיון המרכזי של המנהיגות הצבאית באשר היא. קידוש ערך חיי הנערים הצעירים הוא צַו עליון שלוֹ בד בבד עם טיפוחם כלוחמים עזי נפש. הקצין עוּל הימים בעצמו, מעמיד בראש סולם העדיפויות שלו את הדאגה האנושית לשלום חייליו, אהבתו אליהם כבני אדם, והצורך להימנע מסיכון חייהם לשווא בעת הכשרתם הצבאית ובעת פעילותם בשדה הקרב. זהו טקסט פשוט אך מדהים ביופיו , ברצינותו ובגודל הרוח של מְחַבְּרוֹ. גם הטקסט הזה נכתב בעתות מלחמה. ה- קצין הצעיר מחטיבת “גבעתי” ההיא בראשית 1990, הוא בני גור אלרואי. היום פרופסור גור אלרואי דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה.

ללא קשר לכתיבת טקסטים רעייתי ואנוכי חינכנו את ילדינו לאהבת הארץ ולשירות קרבי בצה”ל. אבי משה אלרואי ז”ל ואבי רעייתי אמיל תג’ר שירתו בהגנה. רעייתי שירתה בנח”ל  אנוכי שירתי ב- “גולני” בשנים 1959 – 1956. רועי אלרואי שירת בצנחנים בשנים 1986 – 1983. גור אלרואי שירת ב- גבעתי בשנים 1991 – 1987. הגר בינו – אלרואי שירתה בחמ”ל בקריית שמונה אצל משה קפלינסקי בשנים 1993 – 1991.

טקסט תמונה : 1984. הימים ההם – הזמן ההוא. חלקים של טקסטים מדברי הימים. מימין, בני הבכור רועי אלרואי (בן 19) חייל בחטיבת הצנחנים. משמאל, בני האמצעי גור אלרואי (בן 16) מחזיק ברובה “גליל” של אחיו. בתווך רעייתי יעל תג’ר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1983. חלקים של טקסטים מדברי הימים. רועי אלרואי (שני משמאל) לאחר הצניחה האחרונה בתומה קיבלו הוא וחבריו את כנפי הצנחנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : ראה מכתבי לחיים שור אביו של אָבִידַע שוּר ז”ל שנפל במבצע הצבאי “אביב נעורים” ב-  1973 בבֵּירוּת בלבנון המכתב לחיים שור נכתב ב-  16 במאי 1981.

[2] ראה נספח : הספר “THE  LIVING  LINCOLN” אשר נכתב ונערך בידי פאול אנג’ל (Paul M. Angle) וארל שנק מירס (Earl Schenck Miers).
[3] ראה נספח : כתבה של חיים ברעם במקומון הירושלמי “כל העיר” בתקופת משחקי גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986.

[4] ראה נספח : מאמר ביקורת טלוויזיה של פרופסור דן כספי במקומון “קול ירושלים” מחודש יוני 1986, הנוגע לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל מכסיקו 1986.

פוסט מס’ 774. אפריל 1985. חלקים של טקסטים מדברי הימים. חטיבת הספורט (בראשותי) של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכסה בשידורים ישירים את סדרת המאבקים בין שני מועדוני הפאר בכדורסל של מכבי ת”א (בראשות היו”ר שמעון מזרחי) והפועל ת”א (בראשות היו”ר אברהם פלדה)- על השליטה בכדורסל הישראלי. פוסט מס’ 774. כל הזכויות שמורות.

הטלוויזיה איננה יכולה לייצר דרמה. היא יודעת לכסות דרמה, לא לייצר אותה. את הדרמה מייצרים השחקנים גיבורי העלילה.

בחודש נובמבר של שנת 1980 מינו אותי מנכ”ל רשות השידור יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד יחדיו עם מנהל הטלוויזיה יִצְחָק “צַחִי” שִמְעוֹנִי ומנהל חטיבת החדשות טוּבְיָה סַעַר – למנהל חטיבת הספורט. זה היה לפני יותר משנות דור אולם האירוע זכור לי היטב. מנהל חטיבת הספורט הקודם אָלֶכְּס גִלְעָדִי נטש ועבר לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. טְרִיאוּמְוִוירָאט הרשות החליט שאנוכי הוא המועמד הטוב ביותר מבחינתם. “טקס” המינוי החפיפניקי התרחש בלשכת המנכ”ל בבניין החוּטִים של רדיו “קול ישראל” השוכן בסמוך לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכונה בעבר “בית היהלומים” והוקם בלב שכונת רוממה בירושלים. איזה טקס ואיזה נעליים. זאת הייתה שיחה קצרה מלווה בלחיצת ידיים ותו לאו. לא ראיתי את עצמי מנהל מפני שלא ניהלתי דבר קודם לכן בטלוויזיה למעט מינוי של אָלֶכְּס גִלְעָדִי הבוס שלי שהפקיד בידי את עריכת “מבט ספורט”. הייתי טוב במתמטיקה וכלכלה אולם מעולם לא ניהלתי. לא רציתי לנהל את חטיבת הספורט. אבל יוֹסֵף “טומי” לַפִּיד ז”ל, יִצְחָק “צחי” שִמְעוֹנִי ז”ל, וטוּבְיָה סַעַר יבד”ל התעקשו ואמרו “שיהיה בסדר”. הם יעזרו לי. הציבור איננו מבין כי בניהול חטיבת הספורט בטלוויזיה טמונה אחריות עצומה. הניהול לשֵם כבוד לא עניין אותי. התואר כלל לא היה חשוב לי. ראיתי בהפקדתי על חטיבת הספורט שליחות למען משלם האגרה. ביקשתי מה- טְרִיאוּמְוִוירָאט לסייע לי כדי שאוכל לעזור להם. אנוכי יכול לומר כי החיים המקצועיים שלי בטלוויזיה וברשות השידור, אולי גם בחיים הפרטיים, מתחלקים לשתי תקופות : עד נובמבר 1980 ומנובמבר 1980. הקריירה המקצועית שלי הייתה מורכבת, מסובכת, וקשה אך בַּד בְבַד היא הייתה כזאת גם עבור המפקדים שלי וגם של הפַּקוּדִים שלי. לא הייתי איש להתרועע, וודאי לא עם הבוסים שלי (חוץ מאָלֶכְּס גִלְעָדִי) וגם לא עם הפַּקוּדִים שלי אנשי חטיבת הספורט. לאחר המינוי היה מנוי וגמור עמי להביא באמצעים המוגבלים שעמדו לרשותי (טכנולוגיה + ממון + כוח אדם ) את המיטב מהארץ ומהעולם. The best of the best. ואם אפשר – בשידורים ישירים. זה היה החזון שלי וזאת הייתה ההתחייבות למנכ”ל רשות השידור יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד, מנהל הטלוויזיה יִצְחָק “צַחִי” שִמְעוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות טוּבְיָה סַעַר . הטלוויזיה באשר היא נוצרה בעבור שידורי ספורט ישירים. אחד מאירועי הספורט הנבחרים והמדוברים ביותר בחודש אפריל של שנת 1985 היו שלושת המשחקים בסדרת הגמר סַל האחרונה והדרמטית בין שני מועדוני פאר ישראליים בכדורסל מכבי ת”א והפועל ת”א. סדרת הגמר סל הזאת הייתה מתוקצבת כספית וטכנולוגית, ושוריינו לה מראש ניידות שידור. ידעתי מראש כי אם יעפילו ל- Play off הזה של אפריל 1985 קבוצות מכבי ת”א והפועל ת”א המפגש יהפוך ל- Event. אולם ה- Event שהיה אמור לכלול בתוכו שניים ו/או שלושה משחקים (Best of three) כה מסקרנים לא היה מתוכנן לשידורים ישירים במסגרת הלוח הרגיל והמקובל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. התעניינות הרחוב הספורטיבי ב- Play off התל אביבי המשולש ההוא של אפריל 1985 גאתה ועברה את גדותיה בכל הארץ. הרגישו את זה באוויר. שרר מתח עצום ברחוב הספורטיבי. ה- Play off המשולש ההוא הוא הפך לשיחת היום אולם יוסף בר-אל מי ששימש מ”מ מנהל הטלוויזיה באותם הימים לא הסתקרן יתר על המידה. לא בגלל רוֹעַ לֵב. אותו עניינה מסורת משחקיה של מכבי ת”א במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. הוויית הספורט הישראלי הייתה ממנו והלאה. הכדורסל הישראלי היה רחוק ממנו – כמו רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – כרחוק מערב ממזרח. לא הייתה לו שום ראייה רטרוספקטיבית ולא מידע אודות היסטוריית מפגשי הדרבי התל אביבי בכדורסל אפוף אמוציות. הוא התנהג כמו עולה חדש. הוא לא היה בעניינים. השאיפה שלי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הייתה להעביר את סדרת הגמר סל האחרונה באפריל 1985 בשידורים ישירים בהיקפים מלאים. המטרה הפכה לאמביציה אישית אולם הייתי חייב לקבל את הסכמתם של שלושה אנשים : יו”ר מועדון מכבי ת”א שִמְעוֹן מִזְרָחִי המארח של המשחק הראשון והשלישי (באם יהיה צורך), יו”ר הפועל ת”א אַבְרָהָם פְּלָדָה המארח של המשחק השני, וכמובן הצורך לשכנע את הבוס שלי יוֹסֵף בַּר-אֵל בחשיבות השידורים הישירים הללו עבור הציבור בישראל. שלושת משחקי ה- Play off הסופי של הכדורסל הישראלי באפריל 1985 נועדו להיערך בקודש הקודשים של הכדורסל הישראלי, הלא הוא היכל הספורט ביד אליהו בתאריכים יום שני – 12 באפריל 1985, ביום חמישי – 15 באפריל 1985, וביום שני – 19 באפריל 1985 (אם יהיה צורך בכך). האירוע היה חשוב יותר ממשחקיה של מכבי ת”א בגביע אירופה אולם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותה שעה יוסף בר-אל לא השתכנע. בכך עוסק הַחלק הזה של פּוֹסְט הזה מס’ 774. הסכיתו וקִרְאוּ.

פוסט מס’ 774. אפריל 1985. חלקים של טקסטים מדברי הימים. חטיבת הספורט (בראשותי) של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכסה בשידורים ישירים את סדרת המאבקים ב- Play off המכריע בין שני מועדוני הפאר בכדורסל של מכבי ת”א (בראשות היו”ר שמעון מזרחי) והפועל ת”א (בראשות היו”ר אברהם פלדה)-על השליטה בכדורסל הישראלי. פוסט מס’ 774. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 27 בנובמבר 1980. הימים ההם – הזמן ההוא. חלקים של טקסטים מדברי הימים. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל יחדיו עם מנהל הטלוויזיה יצחק “צחי” שמעוני ז”ל ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער יבד”ל ממנים אותי למנהל חטיבת הספורט. לא הייתה לי שום סיבה לחייך בשל גודל האחריות העצומה שרבצה מעכשיו על כתפיי. לציבור אין שום מושג מה פירוש הדבר להתייצב בראש חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כדי להתוות את מדיניות השידור שלה, ולנהל אותה. לא היה שם כל כבוד ו/או גימיקים. רק עבודה שחורה וסיזיפית ודבקות במטרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף עונת שידורי הכדורסל הישירים של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה באביב 1987, היה גם סיומו של הסכם כספי דו שנתי 1987 – 1985 נוסף בסדרת ההסכמים הארוכה בין האלופה מכבי ת”א לבין רשות השידור. הסכם חלומי אחד מיני רבים בשנים שתחילתם בראשית שנות ה- 70 בהם ידה של רשות השידור תמיד הייתה על העליונה ותמיד הייתה נשכרת בקביעות ובתדירות . מועדון הכדורסל של מכבי ת”א לא ידע לנהל מו”מ כספי. שִמְעוֹן מִזְרָחִי ואַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ’ היו אנשים תמימים לעומת סמנכ”ל הכספים של רשות השידור יוֹחָנָן צָנְגֶן החריף והמוכשר. את מנהל קבוצת מכבי ת”א שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי לא ראיתי בפגישות המו”מ מעולם לא נתקלתי בו שָם. הוא לא היה שייך לקבוצת המו”מ של מכבי ת”א. זכות שהייתה שמורה בימים ההם רק לעו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי יו”ר המועדון, ולקבלן הבניין אַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ’ מי ששימש גזבר המועדון.

בקיץ 1985, ליתר דיוק, ביום שישי – 23 באוגוסט 1985, ירדנו אנוכי ומוטי לוי (סגנו של סמנכ”ל הכספים המהולל של רשות השידור יוֹחָנָן צָנְגֶן) מירושלים לשפלה, ליתר דיוק לרחוב אחד העם 71 בתל אביב כדי לנַהֵל מו”מ כספי חדש עם יו”ר המועדון שִמְעוֹן מִזְרָחִי. הכוונה שלנו בסופו של דבר הייתה לחתום על חוזה חדש נוסף עם אלופת המדינה כמעט נצחית של הכדורסל הישראלי , לא לעונה אחת, אלא לשנתיים הבאות של 1987 – 1985. מכבי ת”א הגנה ארבעה חודשים קודם לכן (באפריל 1985) בהצלחה על תארה לאחר שניצחה בסִדרת הגמר סַל האחרונה בליגה הישראלית את הפועל ת”א 1:2 וזכתה בפעם ה- 26 בתואר אלופת ישראל. היה ברור כי ננהל מו”מ דווקא עִמָה מפני שהיא הוכתרה שוב לאלופת המדינה והיא זאת שתשחק שוב במפעל הכדורסל האירופי של גביע אירופה לקבוצות אלופות. משבצת השידורים של ערבי יום חמישי בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה שוב שמורה למכבי תל אביב . סדרת המשחקים הדרמטית הזאת באפריל 1985 בהיכל הספורט ביד אליהו תיזכר בשל התקרית המריבה האלימה בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשחק השני בסדרה בין שחקנה המצטיין של הפועל ת”א מַיִיק לָארְגִי ורכז מכבי ת”א מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי. שניהם הורחקו בו במקום מזירת המשחק. הפועל ת”א ניצחה במשחק הראשון את מכבי ת”א די בקלות 73:84. מַיִיק לָארְגִי קלע 28 נקודות. במשחק השני ניצחה מכבי ת”א 80:89. מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ – 23 נק’, קֶוִוין מֶגִי – 22 נקודות, ואוֹלְסִי פֶּרִי – 20 נק’ הרבו לקלוע למכבי ת”א. לָאבָאן מֶרְסֶר – 21 נק’ ושְמוּלִי’ק זִיסְמַן – 17 נק’ הרבו לקלוע לקבוצת הפועל ת”א.

במשחק השלישי והמכריע ניצחה שוב מכבי ת”א (ללא מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי המורחק) את הפועל ת”א (ללא מַיִיק לָארְגִי המורחק) די בקלות 66:76. היעדרו של מַיִיק לָארְגִי שחקן החיזוק האמריקני הדומיננטי ורב גוני של הפועל ת”א הייתה מכרעת. בלעדיו הפכה הפועל ת”א והיו”ר שלה אַבְרָהָם פְּלָדָה מאֶבֶן נֶגֶף בעלת פוטנציאל של אלופה לקבוצה מובסת. מקבוצה שקוראת תיגר הפכה הפועל ת”א לקבוצה נכנעת. עד כדי כך היה מַיִיק לָארְגִי בורג חשוב במערך הפועל ת”א. הוא באמת היה שחקן יעיל. איש הכספים של רשות השידור מוֹטִי לֵוִי ואנכי מיהרנו להיפגש עם האלוף הישן – חדש עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי במקום עם אַבְרָהָם פְּלָדָה יו”ר מועדון הפועל ת”א. אָבְרָהָם פְּלָדָה ראה כבר את עצמו בצדק מדיח את מכבי ת”א שנואת נפשו מהפסגה וקבוצתו חובשת את כתר האליפות, לראשונה מאז 1969. זה לא קרה.

פגישת המו”מ התקיימה כאמור ביום שישי – 23 באוגוסט 1985 בשתיים עשרה בצהריים במשרדו הישן של עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי, ששכן אז ברחוב אֶחָד הַעַם מס’ 71 בתל אביב. הוא בעצמו פתח לנו את  הדלת. זה היה משרד עורכי הדין צנוע אך מטופח ששכן בלֵב תל אביב הישנה. החדרים היו נקיים ומסודרים. אחד מהם היה עטור בגביעים ומדליות, עדוּת להישגיו המופלאים של מועדון הכדורסל שעו”ד שמעון מזרחי עמד בראשו כבר שש עשרה שנה ברציפות מאז 1969. המדפים בחדר אחר היו עמוסים לעייפה בעשרות ספרי חוקה ומשפט. התבוננתי בהם . לא ראיתי שם אפילו סֶפֶר כדורסל אחד. עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי הזמין אותנו לארוחת קייטרינג סִינִי במשרדוֹ. בתוך שעה על כמה כוסות יין לבן, אֶגְרוֹלִים, ובשר עוף ברוטב חמוץ – מתוק חתמנו על חוזה לשתי עונות 1987 – 1985.

טקסט תמונה : קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א בקיץ 1981 בתום עונה פנטסטית בה זכתה ב- 4 תארים  תחת שרביט אימונו של רודי דאמיקו ועוזרו צביקה שרף : אלופת המדינה, מחזיקת גביע המדינה, אלופת אירופה לקבוצות אלופות, ומנצחת הגביע הבין יבשתי. (באדיבות שמואל “שמלוק” מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסכמנו לשלֵם למכבי ת”א של שִמְעוֹן מִזְרָחִי, שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי, ואַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ’ סכום דַל עבור זכויות השידורים של המשחקים בגביע אירופה. התשלום כלל בתוכו כמה עשרות אלפי דולרים בודדים – עבור תקופה של שנתיים, 1987 – 1985.

הערה : ראה טבלת התשלומים המפורטת והמדויקת בספר עב הכרס כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים שחקרתי וכתבתי וקרוי, “הקשר הסימביוטי”. 

מכבי ת”א מכרה לנו את בכורתה כמעט בחינם. היא קיבלה מרשות השידור פרוטות במונחים של זכויות שידור טלוויזיוניות כפי שהן מוכרות היום. זה היה הסכם כספי מדולדַל ומצומק מנקודת ראותו של מועדון כדורסל בעל מסורת כה מפוארת ומאידך הצלחה גדולה של מוטי לוי נציג רשות השידור ואחד מאנשי הכספים שלה. עו”ד שמעון מזרחי ניהל את המו”מ לבדו באיפוק וצניעות ובשקט רב ודיווח על תוצאותיו לגזבר המועדון אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ’ שלא נכח בפגישה. שניהם הסתפקו במועט. הם לא ידעו לנהל אז (בלשון המעטה) מו”מ כספי ורשות השידור יצאה ברווח. במקום להביא לצִדם מומחה בר סמכה ברמה בינלאומית, מישהו בדמותו ורמתו של אָלֶכְּס גִלְעָדִי (האיש שקנה אולימפיאדות ל- NBC וניהל מאוחר יותר ב- 1989 בהצלחה גדולה גם את המו”מ בשם התאחדות הכדורגל עם רשות השידור), עשה זאת שִמְעוֹן מִזְרָחִי בעצמו. התרשמתי שמשום מה הוא ממעיט בערך המועדון כאובייקט שידור טלוויזיוני. בסופו של דבר מכר את בכורתו כמעט תמורת נזיד עדשים . מכבי ת”א הייתה שווה הרבה יותר אולם לראשיה לא היה ניסיון וידע מספיק בניהול מו”מ הנוגע לזכויות השידורים הייחודיים שלהם עצמם מול רשת שידור מונופוליסטית וכוחנית. הם כמו רשות השידור עבדו על תקדימים ולא העריכו נכון את שוֹוְיָים האמיתי עבור ערוץ הטלוויזיה שופע אמביציות והיחיד שפעל במדינת ישראל בימים ההם . רמת ההסכמים הכספיים המושגים בין גוף מְשָדֵר לבין גוף מְשוּדָר נשענים בדרך כלל על תקדימי העבר אך כפופים לתנאי ה- Prosperity בשוק וגם לחריפות שכלו של סמנכ”ל הכספים של הרשות יוֹחָנָן צָנְגֶן, ששימש כלב שמירה ערני של הקופה הציבורית. מכיוון שרשות השידור פעלה כגוף יחיד בשוק הטלוויזיה השוֹמֵם בארץ, עליית רָף התשלומים עם שתי הוועדות המארגנות החשובות בשטח, התאחדות הכדורגל הישראלית ומכבי ת”א בכדורסל, הייתה בדרך כלל מתונה והדרגתית. אך לא תמיד ולא בהכרח כשמדובר בשוק תחרותי.

ראה הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, והסכם זכויות הכדורגל שנחתם בין KIRSH ל- FIFA ב- 1996, וחוזה הזכויות שנחתם בין חברות הטלוויזיה בכבלים (מת”ב, ערוצי זהב, ו- גוונים) לבין התאחדות הכדורגל הישראלית בשנים 2005 – 1999).

לפחות אחד מבין שני הפקטורים שהרכיב את השוּק הישראלי פעל לרעת מכבי ת”א אך זה היה בבחינת תירוץ מקֵל . מכבי ת”א הייתה יכולה להשיג יותר כסף מרשות השידור עבור זכויות השידור שלה. הרבה יותר. בפגישה הזאת בקיץ 1985 במשרדו של עו”ד שמעון מזרחי ברחוב אחד העם 71 בתל אביב , הופתעתי מקַלוּת חילופי הטקסטים בינינו, מהתנהלות העניינים , וההסכמה הדו צדדית המיידית. לא רק שמכבי ת”א לא הקשתה על רשות השידור, היא אפילו לא התווכחה ולא דרשה שינויים במִפְרָט החוזה החדש. הקבוצה הייתה יעד שידור פופולארי ומוצלח ונהנתה מ- Rating שוֹפֵע אך ניהלה את המו”מ הכספי עם רשות השידור בצניעות, מ- עמדה נחותה, ולחלוטין ללא כּישרון. אלופת ישראל ואירופה הייתה שווה הרבה יותר מהמַעוֹת שרשות השידור המונופוליסטית הסכימה להעניק לה בשנים ההן. אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ’ זוכר את המעמד ההוא כפי שאמר לי בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו : “אני חושב שכן ידענו לנהל מו”מ ולא היינו כל כך תמימים. אלה היו המחירים המקובלים אז. לא רצינו לנקר עיניים. לא חיפשנו להרוויח. רצינו רק לכסות את ההוצאות. צריך לזכור שמשכורות השחקנים גם הן לא היו גבוהות כל כך כמו היום”. חשוב מזכויות השידורים הייתה החשיפה העצומה של מכבי ת”א בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית שהביאה לחיזוק התמיכה של חברת “עֵלִית” במועדון. ב- 1985 רכשה משפחת פֶדֶרְמַן את חברת “עֵלִית” מידיהם של מַרְק מוֹשֶבִיץ ואַבָּא פְרוֹמְצֶ’נְקוֹ. בעונת המשחקים של 1986- 1985 העניק דירקטוריון “עֵלִית” בראשותו של דֵייווִיד פֶדֶרְמַן (בנו של יצחק פדרמן) לאלופה ומחזיקת הגביע מכבי ת”א סכום חסות חסר תקדים של 350000 (שלוש מֵאות וחמישים אֶלֶף) דולר שטרם נשמע כמותו במדינה.

ראה טבלת התשלומים המפורטת והמדויקת בספר “הקשר הסימביוטי”.

[1] הקבוצה הקרואטית ציבונה זאגרב עם כוכבה דראזן פטרוביץ’ זכתה ב- 1986 בגביע אירופה .

עכשיו ב- 23 באוגוסט 1985, שמוֹנֶה שנים לאחר הזכייה הראשונה בגביע אירופה ב- 7 באפריל 1977, חשב מוֹטִי לֵוִי, פקיד כספים ונציגו של יוֹחָנָן צָנְגֶן סמנכ”ל הכספים של רשות השידור במו”מ, שעו”ד שמעון מזרחי דווקא ניהל היטב את המו”מ הכספי עבור מכבי ת”א. “עובדה שרשות השידור נתבעה לשלם כעת ב- 1985 למועדון פי חמש יותר מאשר שילמה ב- 1977”, שח לי כאילו היה זה שיעור במתמטיקה מבלי להתחשב בנסיבות הזמן. עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי הנהיג ב- 1985 קבוצת כדורסל בעלת מוניטין רב שזכתה כבר פעמיים בגביע אירופה לקבוצות אלופות . שמה יצא עכשיו בכל רחבי אירופה. הוא היה יו”ר מועדון מצליח ומנהיג שכולם חלקו לו כבוד רב והעריכו את פועלו. ב- 1969 נבחר ליו”ר מועדון מכבי ת”א שזכה להישגים גדולים בישראל אך סבל מכישלונות מתמשכים באירופה. שִמְעוֹן מִזְרָחִי ניצב בראש הנהלה מסורה ומקצועית בה כיהנו לצדו עוד ארבעה חברים : שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי מנהל הקבוצה, אַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ’ גזבר המועדון, שחקן העבר אַמְנוֹן אָבִידַן, והאופטומטריסט צְבִי רוֹל ז”ל. קומץ האנשים האלה שמר כל הזמן בהקפדה על חוק הניהול מספר אחד : “את הכביסה המלוכלכת תמיד מכבסים בבית”. הם שמרו ברית אמונים איש לרעהו כאחים ונשבעו את השבועה הסודית כמו ב- “קוֹזָה – נוֹסְטְרָה”, בה לא מצייצים ואין מדברים ללא רשותו של הבּוֹס שִמְעוֹן מִזְרָחִי. הדלפה נחשבה להלשנה. הדוגמא הטובה ביותר של ה- הנהלה המסוגרת הזאת הייתה באירוע שהוזכר בתחילת הכרך עב הכרס “הקשר הסימביוטי” והתרחש ב- 16 בדצמבר 1982 בהיכל הספורט הממוקם בשכונת יד אליהו בתל אביב.

באותו הערב כפי שכבר סופר באחד הפוסטים הקודמים הפקדתי שוּב את יורם ארבל על המיקרופון באחד השידורים הישירים של קבוצת מכבי ת”א מתמודדת נגד היריבה הוותיקה אלופת ספרד ריאל מדריד במסגרת גביע אירופה בכדורסל. להפתעתנו הגדולה לא התייצב אוֹלְסִי פֶּרִי למשחק ביד אליהו. גם חברתו תמי בן עמי לא הגיעה להיכל. התרוצצו שמועות משמועות שונות ברחוב על עסקים לא כשרים (עסקי סמים) בהם מעורב אוֹלְסִי פֶּרִי. מועד שריקת הפתיחה התקרב ושחקן הציר הענק של מכבי ת”א טרם הופיע בהיכל. ספסל מכבי ת”א היה כמרקחה . החלו התרוצצויות. הייתה מהומה גדולה מחוץ לקווי המגרש. ראינו את אנשי ההנהלה באים בדברים ומתייעצים עם כמה אוהדים מיושבי הקבע בשורה הראשונה בשער מס’ 9, ביניהם גם את מוֹנִי פַנָאן ז”ל ורעייתו שחורת השיער שָרוֹן בטרם הפך לחבר הנהלה . היה ברור שמשהו קורה. ההנהלה הייתה בלחץ עצום. היו לנו השערות משלנו אך לא יכולנו לאמתן. אמירתו של השַדָּר היהודי – אמריקני הדָגוּל של רשת הטלוויזיה ABC הָווֹאַרְד קוֹסֶל המנוח  “Tell it like it is”, הייתה אומנם נֵר לרגליי, והפיתוי לומר את מה ששיערנו היה עצום, אך נזהרתי זהירות רבה יחד עם יוֹרָם אָרְבֶּל מלהפיץ אינפורמציה לא בדוקה. אנחנו רשת טלוויזיה ולא חֲרוֹשֶת שְמוּעוֹת. ניסינו לדלות את הפרטים מהנהלת הקבוצה בטרם תחילת המשחק אך פיהם היה ונותר חתום. לא נענינו.

מן ההיבט העיתונאי נכשלנו במידה רבה. הנהלת המועדון הצליחה באותו פרק זמן ההוא לסוכך על הקבוצה מפני התקשורת כולה וגם מפנינו. לא הצלחנו לבַרֵר בעת השידור הישיר מדוע אוֹלְסִי פֶּרִי לא הופיע למשחק. גם שום עיתונאי אחר בארץ לא הצליח לעלות על פרטי הפרשה ולבַרֵר מה באמת קרה באותו לילה עם השחקן הענק שנעלם. הסתובבו אין סוף שמועות באוויר אודות “אולסי פרי המסומם” אולם לאף אחד לא הייתה הוכחה בדבר אמיתות השמועה. גם לא לנו. היום אנחנו יודעים כי אוֹלְסִי פֶּרִי השתמש כבר זמן רב בסמים ונרדם בדירתה של חברתו תמי בן עמי ז”ל. אוֹלְסִי פֶּרִי היה כדורסלן אָהוּב שהשתלב היטב במועדון מכבי ת”א בשנות ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת. מאוחר יותר הסתבך בעִסקאות סמים , נתפש, ונידון למאסר ממושך בבית כלא בארה”ב. לאחר שהשתחרר מהכלא בחר לשוב ולהקים את ביתו בישראל, ולחיות כאן את שארית חייו. מועדון מכבי ת”א ואנשיו נשארו לו כבית. הערה : הייתה זאת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ששלחה לארה”ב צוות צילום מיוחד בראשות הצלם משהל’ה פרידמן והבימאי אלימלך רם (אז כתב רשות השידור בארה”ב) כדי לתעד את חייו ושהייתו הממושכת של אולסי פרי כאסיר בכלא האמריקני .

טקסט תמונה : סתיו 1981 . יורם ארבל (מימין) משדר ישיר ב- 1981 בהיכל הספורט יד אליהו את אחד ממשחקיה של מכבי ת”א בגביע אירופה. במרכז יושב עוזר השדר אמנון לנגזם ומשמאל השדר הוותיק נסים קיוויתי. (צילום משה פרידמן מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנים ההן של עשור ה- 80 במאה שעברה טרם שילמנו זכויות שידורים לאיגוד הכדורסל הישראלי. אפילו לא פרוטה. יוחנן צנגן סמנכ”ל הכספים של רשות השידור ויד ימינו של המנכ”ל אורי פורת אמר לי אז הסלוגן הכוחני והשחצני שלו : “במצב העניינים הזה איגוד הכדורסל הישראלי צריך לשלם לנו ולא אנחנו להם”. צילמנו בחינם את משחקי הליגה והגביע. באפריל 1985 העפילה קבוצת הפועל ת”א לסדרת הגמר סל המכריעה על אליפות המדינה נגד מכבי ת”א. המשחקים נקבעו להיערך ב- 15, 18, ו- 22 בחודש אפריל 1985 בהיכל הספורט היפה והמאורגן בשכונת יד אליהו בתל אביב.

טקסט תמונה : היכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב בעשורים ה- 70, 80, ו- 90 של המאה שעברה. (התמונה באדיבות גרשון פורמן מנהל היכל הספורט בשנים ההן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עטתי במהירות על משימת השידור הישיר. היכל הספורט ביד אליהו היה מקום שנוח לצלם בו וגם האירוח של מר גרשון פורמן מנהל ההיכל הקל עלי את המלאכה. לא התכוונתי להחמיץ את הסדרה. היא נראתה לי דרמטית ומרתקת מאין כמוה. לא פחות חשובה מסדרת המשחקים והשידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה לאלופות. בקבוצת הפועל ת”א שיחקו אז מַיִיק לָארְגִי, לָאבָאן מֶרְסֶר, פִּינִי חוֹזֵז, שְמוּלִיק זִיסְמַן, וִוילִי סִימְס, ג’וֹן וִוילִיס, ושְמוּאֵל נַחְמִיאַס . הקבוצה המצוינת הזאת הגיעה להישגי השִיא שלה בעונת הכדורסל 1985- 1984 תחת שרביט האימון של יְהוֹשֻעַ רוֹזִין והיו”ר הנִלהב והמסוּר שלה אַבְרָהָם פְּלָדָה. אַבְרָהָם פְּלָדָה היה יריב מַר ועיקש של עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי. או להפך. כל ניסוח טוב. חלומו הגדול במשך שנים ארוכות היה להדיח מהפסגה את היו”ר המפורסם של הקבוצה של המדינה. אַבְרָהָם פְּלָדָה גמר אומר בנפשו לנצח את שמעון מזרחי ולמשוך את תשומת לִיבַּן של מצלמות הטלוויזיה של מחלקת הספורט ועִמַן את זכויות השידורים. הוא מינה את יְהוֹשֻעַ רוֹזִין בן ה- 67 שחקנה ומאמנה רב המוניטין לשעבר של מועדון מכבי ת”א למאמן הפועל ת”א. היריבות העירונית בין שני המועדונים הייתה בשיאה ורבים אוהדי מכבי ת”א לעגו למינוי שערך אַבְרָהָם פְּלָדָה. על פי הבנתם היה יְהוֹשֻעֶ רוֹזִין דוֹב זָקֵן שניצב כבר במדרון, סוג של מאמן משומש, “Over the hill”, שפילוסופיית הכדורסל שלו הייתה מיושנת. גם הבכירים במכבי ת”א חשבו שיְהוֹשֻעֶ רוֹזִין איננו מְסַכֵּן אותם עוד. סיפרו עליו שהוא היה שכחן ומבולבל ופעם באחד המשחקים שניהל ביקש משחקן החמישייה שלו רָלְף להחליף את קְלָיִין. זה כמובן לא היה נכון. יְהוֹשֻעַ רוֹזִין נותר מאמן בעל ידע עצום, חריף והגיוני, ומסוכן מאין כמותו לכל קבוצה. בפעם הראשונה מזה זמן רב הכל התחבר בקבוצת הפועל ת”א ומכבי ת”א עמדה לחוש זאת על בשרה. עמדו לרשותו של אַבְרָהָם פְּלָדָה שחקנים טובים ומאמן – מנהיג שהכיר היטב את מכבי ת”א. הפלוגתא בין שני המועדונים הגדולים האלה העפילה לרוֹם חדש בעונת 1985- 1984 ולמכבי ת”א היה באמת ממה לחשוש מפני שהפועל ת”א המצוּינת הביסה אותה ב- “דֶרְבִּי” במשחק ליגה בעונה הרגילה טרם סדרת הגמר בתוצאה 80:96. על שורות מכבי ת”א נִמנוּ אז מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ’ מוֹטִי אַרוֹאֶסְטִי, קֶוִוין מֶגִי, ואוֹלְסִי פֶּרִי. סִדרת הגמר סַל “הטוב משלושה” קיפלה בתוכה שלושה משחקי “דֶרְבִּי” תל אביבי רצופים ועוררה בימים ההם התעניינות חסרת תקדים ברחוב הספורטיבי במדינת ישראל. הפועל ת”א ומאמנה יְהוֹשֻעַ רוֹזִין איימה בגלוי על ההגמוניה של מכבי ת”א וקראה עליה תיגר. הנחת העבודה שלי קבעה שצריך לתעד את ה- Challenge והאתגר בשידור ישיר. סדרת הגמר סל הזאת הייתה חשובה לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולצופים שלה, לפחות כמו משחקי מכבי ת”א באירופה.

אַצְתִּי עם הצעת הכיסוי למנהל הטלוויזיה הזמני בעת ההיא יוֹסֵף בַּר-אֵל. הוא היה רק ממלא מקום של טוביה סער שפרש (מנכ”ל הרשות מינה בפברואר 1985 את יוֹסֵף בַּר-אֵל לממלא מקום זמני של מנהל הטלוויזיה), אך האיש הקובע את עיצוב לוח השידורים הציבורי. הנחתי את הצעת שלושת השידורים הישירים בפניו אך הוא סירב לקבלם. הוא אמר שזה לא מעניין דיו מפני שמדובר בכדורסל ישראלי. אותו עניינה מכבי ת”א באירופה. נדהמתי. במקום לקפוץ על מְצִיאַת השידור האקסקלוסיבי רָב העניין שניתן לנו בחינם הוא דחה אותו בבוטות ובחוסר ידע. יוסף בר-אל לא עשה זאת מרוֹע לֵב. הוא פשוט היה איש לא מוכשר דיו שלא התמצא והיה מנותק מתרבות הספורט של המדינה בה חי. הוא לא הבין כי ה- Play off המשולש התל אביבי חשוב ומרתק יותר מתחרויות גביע אירופה בכדורסל ולכן לא ייחֵס כל חשיבות לשידורים הישירים האלה שכל המדינה רצתה לצפות בהם. כל ניסיונות ההידברות השכנוע שלי עלו בתוהו. הייתי מְאוכזב וחשתי אבוד ותחושת החמצה. ההצלה באה מכיוון בלתי צפוי. ארבעים ושמונה שעות לפני ההתמודדות הראשונה שנועדה ליום שני – 15 באפריל 1985, קיבלתי בשבת בעֶשֶר בבוקר – 13 באפריל 1985 שיחת טלפון מפתיעה לבֵית הוֹרֵי רעייתי שגרו ברחוב אבן גבירול מס’ 174 בצפון הישן של תל אביב. על הקו היה מ”מ מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל בכבודו ובעצמו. הוא היה האיש האחרון שציפיתי לקבל ממנו צלצול טלפון בשעת בוקר כה מוקדמת בשבת. הייתי מופתע. לא הבנתי גם כיצד איתר את מספר הטלפון של אמיל וארנסטה תג’ר הורי רעייתי. “יואש , שבת שלום לך”, ברך אותי וּבְגָוָון קוֹל של נוֹפֶת צוּפִים (הוא ידע להיות מתקתק כשרצה), אמר לשפופרת : “הבֵּן שלי אָרִיק אומר לי שמשחקי סדרת הגמר סל בין מכבי ת”א לבין הפועל ת”א יהיו מאוד מעניינים, אז יש לך אוֹר יָרוֹק ממני לשָדֵר אותם ישיר כפי שרצית. צא לדרך יואש”. הייתה פאוזה קטנה על הקו ואז הוסיף, “שתהיה לי בריא”. אני יודע שהוא אהב והעריך אותי. ברור שהודיתי לוֹ. מייד אח”כ חיבקתי בשמחה את רעייתי יָעֵל לשמע הבשורה. היא הייתה לידי ועֵדה לשיחת הטלפון המשמחת הזאת שהפיגה את המתח העצום בו הייתי שרוי. ממש עלזתי וצהלתי למִשמע הודעתו של מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אבל הייתי המום מתהליך קבלת ההחלטות שלוֹ. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל דחה את הצעת השידור המקצועית של מנהל שידורי הספורט שלוֹ אך קיבל את המלצת בְּנוֹ. נחמד אבל לא ייאמן. על כל פנים אמרתי לו תודה רבה. הוא יוסף בר-אל והמנכ”ל אורי פורת היו הבוסים העליונים שלי. אני חושב שלקראת תום עונת שידורי הספורט אותה שנה, בעיקר לאחר סיום עונת הכדורגל הישראלית והסיקור שלה ב- “משחק השבת” במאי 1985, הבין מ”מ מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל כי חטיבת הספורט היא יחידה טלוויזיונית מיומנת בעלת חשיבות יתירה. יחידת חָלוּץ שמשמשת חוד חנית שלו בלוח השידורים ומסייעת לוֹ להרכיב חלון ראווה טלוויזיוני אטרקטיבי. הוא לא התעצל וב – 27 במאי 1985 כתב לי מכתב בו חשף את רחשי ליבו המקצועיים כלפיי וכלפיי חטיבת הספורט בפיקודי.

טקסט מסמך : 27 במאי 1985 . מכתב הערכה שכתב לי מ”מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בתום סיקור משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) בתוכנית “משחק השבת”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המכשול השני באפריל 1985 היה עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי יו”ר מועדון מכבי ת”א. שִמְעוֹן מִזְרָחִי דחה את בקשתי לשידור הישיר ביום שני – 15 באפריל 1985. כל שלושת המשחקים של סִדרת הגמר סַל נועדו להיערך בהיכל הספורט ביד אליהו, אך מכיוון שמכבי ת”א הייתה המארחת בהתמודדות הראשונה הוא היה האיש שהחזיק בזכויות השידורים של המשחק על פי הבנתו. לא האיגוד . שִמְעוֹן מִזְרָחִי סירב לבקשת השידור הישיר שלי. היה לנו הסכם בדבר שידור משחקי מכבי ת”א באירופה אך לא בליגה הישראלית. החלטת הסירוב שלוֹ הרגיזה אותי. חששתי שאם ייוודע דבר סירובו ברבים, הרי שיו”ר הפועל ת”א אַבְרָהָם פְּלָדָה מחזיק הזכויות של המשחק השני יבקש ללכת בעקבותיו במשחק השני , וגם הוא יסרב לי באותו נימוק אנכרוניסטי שלא היה לו דבר עם המציאות. אולי בשל כך לא נוכל לשדר ישיר את אותו המשחק השני שבו אַבְרָהָם פְּלָדָה היה המארח, והוא שעשוי להיות משחק ההכתרה של אחת משתי הקבוצות. בימים ההם טרם היה חוזה שידור מסודר וחתום בינינו לבין איגוד הכדורסל הישראלי. כל יו”ר מועדון נהג כראות עיניו.

עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי חשש שהשידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ירחיק את הקהל מהיציעים וישאיר אותו בבית צמוד למרקע ממנו בוקע השידור הישיר. הוא לא העֵז לבקש תמורה כספית. את זאת הוא קיבל מהשידורים של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה בטלוויזיה . השידורים הישירים הבלעדיים בגביע אירופה האלה חשפו את מכבי ת”א ואת הספונסר הראשי שלה “עֵלִית” והפיצו את המותג בכל המדינה. שִמְעוֹן מִזְרָחִי רק רצה שאניח לו בעניין השידורים הישירים של סדרת הגמר סל שאמורה להכניס לקופת האגודה סכום כספי נאה ממכירת הכרטיסים בהנחה שאוהדי הכדורסל של שני המועדונים יגיעו בהמוניהם ליציעי היכל יד אליהו . “יואש אלרואי, אם יהיה שידור ישיר בטלוויזיה הצופים לא יגיעו להיכל”, ניגן באוזניי את התקליט השָחוּק, השַרוּט, והמזויף כשהוא מֵגֵן בעוֹז על האינטרסים של קבוצתו. לא יכולתי לקבל את תשובתו החמקנית. שִמְעוֹן מִזְרָחִי היה עו”ד מלומד אך הפעם כתב ההגנה שלוֹ היה מופרך. “הטלוויזיה מסייעת למַלֵא את היציעים בקהל צופים ולעולם איננה מסלקת אותם משָם”, השבתי לו הייתי מאוכזב מתשובתו השלילית של האיש היחיד בעולם הכדורסל הישראלי שמקבל תמורה כספית מרשות השידור (עבור משחקיו בזירה האירופית). זאת הייתה הפעם הראשונה שנקטתי בלשון איום כלפי אישיות בכירה ומוערכת על ידי בדמותו ורמתו של עו”ד שמעון מזרחי המייצג וועדת ספורט מארגנת חשובה בישראל. איימתי בהתפטרות מתפקידי כמנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה והתכוונתי לממש את איום ההתפטרות במידה ולא ייעתר לבקשתי לשידורים הישירים של סדרת הגמר מכבי ת”א נגד הפועל ת”א. ההתעניינות הציבורית בסדרת הגמר סל ב- 1985 של הדרבי התל אביבי בין מכבי ת”א והפועל ת”א הייתה עצומה והרקיעה שחקים שלא זכורה לי כמותה. היא הייתה חסרת תקדים. היה ברור שהיכל הספורט יד אליהו יהיה “מְפוּצַץ” באוהדי שתי הקבוצות ומלא על גדותיו עד אפס מקום. סדרת שלושה משחקים כזאת של “דֶרְבִּי” תל אביבי משולש מעניינת יותר ממשחקיה של מכבי ת”א באירופה. “עו”ד שמעון מזרחי”, אמרתי והוספתי, “אם לא יעלה בידי לשכנע אותך לשדר ישיר את המשחק הראשון שבו אתם משמשים מארחים (ואת משחק ההכרעה השלישי אם יידרש שבו אתם שוב המארחים) אתפטר מתפקידי בטלוויזיה. את העניינים שלכם תצטרכו לנהל עם מישהו אחר. אין שום הצדקה למנוע משני מיליון צופים בישראל חוויה טלוויזיונית כה מסקרנת, כאשר ברור לכולם שהיכל הספורט ביד אליהו יהיה מלא עד אפס מקום, ואלפים אחרים שלא רכשו כרטיסים במועד יתדפקו על שערי ההיכל כמוכי אמוק, בתקווה לחדור אליו בכל דרך אפשרית”. ידעתי מניסיוני כי הכרטיסים ייחטפו ע”י האוהדים הרבים והיכל הספורט ביד אליהו יהיה מלא מפה לפה. אלפים אחרים יישארו בחוץ . באירוע ספורט חשוב בעל עניין ציבורי עצום טבעי מהסוג הזה, הטלוויזיה המטפלת ועוסקת בו בשלב המוקדם מן ההיבט העיתונאי, רק בונה את האירוע ומסייעת למַלֵא את היציעים למרות השידור הישיר. יש לכך הוכחות מדויקות. מדע “תקשורת ההמונים” מסביר היטב את הסימביוזה הזאת וקשרי הגומלין בין האירוע לקהלו . עו”ד שמעון מזרחי ניאות בסופו של דבר והסכים לשידור הישיר. זה היה שִמְעוֹן מִזְרָחִי. הוא לא היה רק מנהיג המועדון אלא גם האוהד מספר אחת שלו. הוא כל הזמן חשש ודאג למועדון הכדורסל כאילו היה בנו . שִמְעוֹן מִזְרָחִי נולד בירושלים ב- 16 באוקטובר 1939. הוא היה “מכביסט” מובהק משחר נעוריו. ביולי 1969 נבחר ליו”ר חוג האוהדים של מכבי ת”א וכעבור חודש באוגוסט 1969התמנה ליו”ר המועדון. כישרון הניהול והמנהיגות שלוֹ הפכו את קבוצת הכדורסל מכבי ת”א למה שהייתה אז והיום. מועדון ספורט מפואר – בארץ ובאירופה. עכשיו היה ברור כי נוכל לשדר ישיר ללא תמורה כספית גם את המשחק השני בסדרה בו זכויות השידורים מוחזקות ע”י קבוצת הפועל ת”א בראשה היו”ר אַבְרָהָם פְּלָדָה. אם לא שילמנו לשִמְעוֹן מִזְרָחִי אין שום סיבה שנשלם לאַבְרָהָם פְּלָדָה.

טקסט תמונה : אפריל 1985. עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט יד אליהו. התיישבתי תמיד בעמדת הפיקוד וניהול השידור שלי, זמן רב לפני שהחלה התחרות עצמה. (באדיבות אליצור ראובני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שני – 15 באפריל 1985 התייצבתי בצהריים עם מירב ומיטב אמצעי השידור שלנו ו- 60 עובדי ה- OB ניידת השידור ה- “וֶורֶד” (Outside Broadcasting) הגדולה ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ליד שער מס’ 6 של היכל הספורט ביד אליהו. מנהל ההיכל גֵרְשוֹן פוֹרְמַן ומזכירתו גב’ עַלִיזָה יוֹנָתָן כבר המתינו לי. ייחדתי לאירוע הזה את מלוא תשומת הלב. שֵש מצלמות אלקטרוניות כיסו את ההתמודדות לרבות שלושה הילוכים חוזרים משלוש זוויות צילום שונות. יוֹאָב פֶּלֶג היה הבימאי, ויוֹרָם אָרְבֶּל ואַרְיֵה מְלִינְיָאק החזיקו במיקרופונים. ההיכל היה גָדוּש מפֶּה לפֶה. מפוצץ. הייתה שם יותר מרבבת צופים. אלפים אחרים שלא הסתפקו בשידור הישיר התרוצצו כּמוּכֵּי אָמוֹק סביב ההיכל מחפשים כרטיסי כניסה למאבק המסקרן. התפתח שוּק שחור. הצבנו מצלמה מחוץ להיכל וצילמנו את המהומה. אין דומה לאווירת ה- “דֶרְבִּי” התל אביבי בכדורסל (ו/או כדורגל). ביקשתי מהבימאי שלי בניידת השידור יוֹאָב פֶּלֶג להעביר את תמונות הקהל הססגוני ואת האווירה החמה מהיכל הכדורסל לסלון ביתם של מיליון הצופים שלנ. “היציעים המלאים לעייפה באוהדים נלהבים לבושים אדום וצהוב חשוּבים לא פחות מהשחקנים על הפרקט”, ציוויתי עליו. הפועל ת”א גברה להפתעת כל על מכבי ת”א במשחק הראשון בקלוּת יחסית בתוצאה 73:84. מַייק לָארְגִי קלע 28 נקודות ומכבי ת”א עמדה על סַף הדחה . ההתעניינות סביב המשחק השני שהתקיים ביום חמישי מוצאי יום השואה והגבורה – 18 באפריל 1985 יצאה מכל פרופורציה וצברה שיאים חדשים. למרות סמיכות המשחק לסיום יום האֵבֶל הלאומי התיר לי מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לשדר אותו ישיר. הפועל ת”א הייתה בעלת הבית של המשחק אך אַבְרָהָם פְּלָדָה שיכור הניצחון לא העלה בדעתו לדרוש ממני זכויות שידור . שוב צילמנו בחינם.

טקסט תמונה : 18 באפריל 1985. היכל הספורט ביד אליהו . יהושע רוזין מאמן הפועל ת”א (מימין) נזעק לעמדת השידור שלנו נרעש לאחר הפסדה של קבוצתו הפועל ת”א במשחק ה- Play off  השני למכבי ת”א 80:89. יהושע רוזין המאוכזב מקונן בשידור ישיר, “לא הייתה שום פרופורציה בין הדחתו של מייק לארגי לבין סילוקו של מוטי ארואסטי מהמשחק ע”י השופטים . איכותו של מייק לארגי ומשקלו הסגולי כשחקן בקבוצתי הפועל ת”א עלו לאין שיעור על אלוּ של מוטי ארואסטי במכבי ת”א”, והוסיף, “השופטים פשוט גזלו מאִתנו שלא בצדק את הניצחון”. משמאל, זהו גיורא איילון מפעיל את מחשב הסטטיסטיקה הראשון שבנה עבורנו בשנים ההן מהנדס הטלוויזיה אריה “מולצ’י”  מולצ’ינובסקי. (צילום משה פרידמן מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במהלך המשחק השני התחוללה קטטה חמורה בה החליפו מהלומות מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי ממכבי ת”א ומַיִיק לָארְגִי שחקן הפועל ת”א. שני הנִצִים הורחקו מזירת המשחק. המצלמות שלנו חשפו את האירוע האלים בשידור ישיר. משקלו הסגולי של מַיִיק לָארְגִי בהפועל ת”א עלה לאין שיעור על זה של מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי במכבי ת”א. מכבי ת”א ניצלה זאת וניצחה במשחק השני בשיעור 80:89 והִשוותה את התוצאה לאחת – אחת בסדרה. המשחק השלישי והמכריע נערך ביום שני – 22 באפריל. שוב הופענו במלוא ההרכב שידרנו ישיר את המשחק השלישי והמכריע. ללא מַיִיק לָארְגִי המורחק הייתה הפועל ת”א קבוצה שונה וחלשה הרבה יותר. לא היה לה סיכוי. חסרונו של מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי במכבי ת”א שחקן נשמה אפור ומסור חסר כישרון טכני של שליטה בכדור, ולחלוטין לא אטרקטיבי – לא הורגש. הקבוצה ניצחה 66:76 וזכתה באליפות המדינה בפעם ה- 26 בתולדותיה ו- 16 ברציפוּת. מסכת שלושת השידורים הישירים קלעו לטעם הקהל והצליחו מעל למצופה . יוסף בר-אל היה ראשון המברכים בסגנון הסכרין הידוע שלו : “שתהיה לי בריא, טוב ששמעתי בקוֹלוֹ של בני אָרִיק, היו שידורים מצוינים”, אמר לי בשיחת הטלפון, ושכח לרגע קודם לכן שאני הוא זה שמנהל ומנווט עבורו את שידורי הספורט שלוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אהבתי אז את יוֹסֵף בַּר-אֵל. מנכ”ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת היה הַמְהָלֵל השני. החשוב בשידור תחרות סִדרַת הגמר סל  ב- 1985 לא הייתה זכייתה של מכבי ת”א בתואר, אלא יצירתה ומיסודה של מסורת שידורים ישירים חדשה של אירוע כדורסל רלוואנטי שהוא מאשיות תרבות הספורט הישראלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. משחקי חצי הגמר והגמר על גביע המדינה בכדורסל וסדרות הגמר סל הסופיות היו מעניינים ולעיתים גם מרתקים לא פחות ממשחקיה של מכבי ת”א באירופה מנקודת מבטה של הטלוויזיה. הם הפכו לנִדבך שידור חשוב וקנו להם נחלה קבועה בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הרבה הודות לתמיכתו המסיבית של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל.

טקסט תמונה : חודש אפריל – שנת 1985. היכל הספורט ביד אליהו. מייק לארגי (מימין) היה כוכב על בכדורסל של הפועל ת”א. סילוקו מהמגרש הייתה אבדה גדולה. בלעדיו לא היה כל סיכוי לקבוצת הפועל ת”א להדיח מהפסגה את מכבי ת”א. לידו, זהו שמוליק זיסמן רכז המשחק של הפועל ת”א. (באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההפסד של הפועל ת”א 2:1 למכבי ת”א בסדרת הגמר סַל  של הטוב משלושה באפריל 1985 הייתה היסטורית ומַשְבֵּרִית. הפועל ת”א לא התאוששה מההפסד ההוא עד עצם היום הזה. נקרתה לה הזדמנות חַד פעמית, הזדמנות של פעם בדוֹר להוריד את מכבי ת”א החזקה ובעלת המסורת מהפִּסְגָה, אך היא כשלה. ממש החמיצה את הרגע. היו לה סיכויים טובים אך היא לא מימשה אותם. אין שום נחמה בהשגת המקום השני. המקום השני גורם לצער, אכזבה, ונדודי שינה. המחשבות כל הזמן מתרוצצות היכן שגית ומה לא בצעת כראוי. יְהוֹשֻעַ רוֹזִין ואָבְרָהָם פְּלָדָה נזעקו לעמדת השידור שלנו כדי לתרץ את כישלונם. שניהם היו המומים ונדהמים. הרחקתו של מַיִיק לָארְגִי שיגעה אותם והרתיחה את דמם . ההפסד ב- 1985 לא היה רק תבוסה ספורטיבית מרגיזה ומתסכלת מפני שהפועל ת”א הייתה כל כך קרובה לתואר. היא הייתה הרבה יותר מזה והרחֵק מעבר לרף הספורטיבי שלה. הפועל ת”א הפסידה ב- 1985 לעַד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת ממון זכויות השידורים שהייתה ראויה להן מהגוף המְשָדֵר אילו הִכְּתָּה את מכבי ת”א וזכתה באליפות. מַיִיק לָארְגִי היה כדורסלן מחונן אך חסר אישיות ספורטיבית ברמה מניחה את הדעת. הוא נגרר לפרובוקציות וסכסוכים כמו ילד קטן. תרומת כישרון המשחק שלו לקבוצת הפועל ת”א עלתה לאין ערוך על תרומתו של מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי למכבי ת”א. ללא שום השוואה. אילו ידע להבליג, אילו ידע לרסן ולשלוט בעצמו, אילו הבין כי זהו הרגע שלוֹ, וזוהי ההזדמנות האחרונה של הפועל ת”א לנצח את מכבי ת”א, אולי ההיסטוריה היום הייתה שונה. מצלמות הטלוויזיה שלנו תיעדו את הריב והמהלומות שאירעו בין מייק לארגי למוֹטיִ אָרוֹאֶסְטִי. הן גם תיעדו את גודל האכזבה ואת פניהם של המאמן יְהוֹשֻעַ רוֹזִין ויו”ר המועדון אָבְרָהָם פְּלָדָה לאחר הרחקתם של מַיִיק לָארְגִי ומוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי מזירת העֵץ. יְהוֹשֻעַ רוֹזִין ואַבְרָהָם פְּלָדָה ידעו כי בכך תם המאבק בשנה ההיא וחלומותיהם להדיח אחת ולתמיד את מכבי ת”א מהמקום הראשון , נגוזו . הרחקת מַיִיק לָארְגִי שברה את הפועל ת”א. בלעדיו הם לא היו מסוגלים להכניע את מכבי ת”א עם מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ, קֶוִוין מֶגִי, אוֹלְסִי פֶּרִי. שחקני הפועל ת”א וִוילִי סִימְס, פִּינִי חוֹזֵז, שְמוּלִיק זִיסְמַן, ולָאבַאן מֶרְסֶר לא היו מוכשרים לעשות זאת ללא מַיִיק לָארְגִי. צריך לזכור שבמשחק הראשון בסדרת הגמר בו ניצחה הפועל ת”א 73:84, קלע מַיִיק לָארְגִי 28 נקודות. % 33.3 מס”ה הנקודות שהשיגה הקבוצה. במשחק בין שתי הקבוצות בליגה הסדירה ב- 1985 הביסה הפועל ת”א את מכבי ת”א 80:96 והנחילה לה את הפסדה הגדול מזה עשרים שנה. הפועל ת”א הייתה פייבוריטית, המועמדת לניצחון ב- 1985 אך הכזיבה את עצמה ומאות אלפי אוהדיה בעיר. ההפסד שלה באפריל 1985 למכבי ת”א היה לא רק ספורטיבי. הוא היה ראשית דבר ממוני. תבוסה כלכלית שכמעט איננה ניתנת לתיקון.

בחלוף ארבעה חודשים ב- 23 באוגוסט 1985 חתמנו מוטי לוי ואנוכי עם עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי על הסכם זכויות השידורים עם מכבי ת”א לשתי העונות הבאות של המועדון באירופה ב-  1986- 1985 ו- 1987- 1986. כאמור עבור כל עונה שילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית למכבי ת”א סכום מגוחך דל כמה עשרות אלפים בודדים של דולרים (הסכומים והפרטים הכספיים המדויקים נמצאים בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, וקרוי : “הקשר הסימביוטי”). אנחנו הולכים עם האלופה תהא אשר תהא . זה היה הכלל שהצבתי לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולעצמי והבוסים שלי בהנהלת רשות השידור לדורותיה קיבלו אותו והסכימו לוֹ. קבוצת הפועל ת”א שהייתה ב- 1985 מועדון פאר בעל פוטנציאל נשארה מאחור. אַבְרָהָם פְּלָדָה יו”ר מועדון הכדורסל של הפועל ת”א במשך 17 שנה, בשנים 1992 – 1975, היה נֶכֶס ניהולי יקר מאין כמוהו למועדון. אוהד מושבע של הפועל ת”א ובעל אישיות לוחמנית. בשל אופיו החַם והקרבי נאלץ פעמים רבות להילחם עבור הפועל ת”א נגד כוחות מבחוץ וגם מבפנים. הוא נדלק כגפרור והיה נוח לכעוס אך נאמן מאין כמוהו לאגודה. אַבְרָהָם פְּלָדָה נולד ב- 7 באוקטובר 1943 ב- ברה”מ האדומה של יוזף דג’וגאשווילי סְטָאלִין. סְטָאל ברוסית – פירושו פְּלָדָה. אַבְרָהָם פְּלָדָה נברא בצֶלֶם האדומים והיה אוהד שרוף של מועדון הפועל ת”א. בניגוד לכל מיני עסקנים המתיימרים להיות מנהיגי ספורט (והם לא), הוא היה בעל הגמוניה ונאמן עד כלות למועדון. אַבְרָהָם פְּלָדָה היה חייל קרבי בצה”ל. את שירותו הצבאי עשה כ- שִרְיוֹנֵר. לוחם בשריון. בתחילה כנהג טנק ואח”כ כמט”ק. הוא נלחם בשנות ה- 60 נגד הסורים בקרב על המים למימוש זכויותיה הריבוניות של מדינת ישראל בכינרת. במלחמת ששת הימים ב-1967 שירת במילואים בחטיבה 10 שפעלה תחילה באזור ירושלים ואח”כ סייעה בכיבוש רמת הגולן מידי הצבא הסורי. במלחמת יום הכיפורים ב- 1973 נמנה על כוחות הגדוד הראשון של חטיבה 9 בפיקודו של המח”ט פפר שחשו לרָמָה כדי לבלום את גייסות השריון הסוריים שפלשו ושטפו את רמת הגולן. אַבְרָהָם פְּלָדָה ניהל את הפועל ת”א כחייל אמיץ בשדה המערכה. הוא שַש אלי קרב למרות שידע בתוככי ליבו כי עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי הוא מצביא הספורט הטוב בישראל. רחשתי אמפתיה לאָבְרָהָם פְּלָדָה. הערכתי אותו. לִבִּי נטה אליו.

טקסט תמונה : זהו מר אברהם פלדה דמות נערצת בהיסטוריה של אגודת הפועל ת”א. הוא היה יו”ר פטריוט, נאמן, ומנהל למופת של קבוצת הפועל ת”א בכדורסל בשנים 1992 – 1976. הפועל ת”א הייתה אהבת נעוריו וחזון הניהול שלוֹ. לאחר שעזב את המועדון החלה ההתדרדרות הגדולה. (התמונה באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָבְרָהָם פְּלָדָה כמו נולד לרדוף אחרי שמעון מזרחי כל ימיו אך נכשל להשיג אותו. לכל מקום שהפועל ת”א בראשותו הגיעה היא מצאה שָם את עו”ד שמעון מזרחי. הוא כבר היה במקום. אפילו המאמנים והשחקנים שאברהם פלדה הביא לקבוצת פועל ת”א בתקופת כהונתו היו “יד שנייה” כאלה שמכבי ת”א השתמשה בהם  (למַעֵט לָאבַאן מֶרְסֶר). יהושע רוזין ורלף קליין שאימנו את הפועל ת”א עשו זאת לאחר שנות שירות רבות במכבי ת”א. ארל וויליאמס לבש זמן רב את הגופייה הצהובה של מכבי ת”א ולאחר שכבר ירד מגדולתו המיר אותה לאדומה של הפועל ת”א. זה לא נעשה מחוסר כּישרון. זה נעשה מחוסר יכולות כלכליות וכספיות . אגודת הפועל ת”א לא הייתה יכולה למצוא לה מנהל ויו”ר מסור יותר, נמרץ יותר, חרוץ יותר ו- “משוגע לדבר” יותר מאברהם פלדה. הוא עשה את המאכסימום. אך המיטב הזה לא הספיק. ההיסטוריה סבה על צירה ולקבוצת הפועל ת”א ואברהם פלדה ניתנה כעבור שבע שנים הזדמנות שנייה. ב- 1991 נחת באוסישקין פרוויס שורט (Pervis Short) אחד משחקני ה- NBA הטובים ביותר ששיחֵק אי פעם בישראל. בהפועל ת”א שיחקו אז בנוסף לפֶּרְוִויס שוֹרְט גם דֵייוִויד תֶּ’רְדְקִיל, תּוֹמֶר שְטָיִינהָאוּאֶר, עַמוֹס פרישמן, יוֹנָתָן דֶלְזֶל, שמעון אמסלם ואחרים. המאמן היה רלף קליין. במכבי ת”א שיחקו לָאבָאן מֶרְסֶר, מַיִיק מִיטְשֶל, חוֹזֶה וָורְגָאס, דוֹרוֹן גָ’מְצִ’י, גָיְא גוּדֶס, נָדָב הֶנֶפֶלְד, מוֹטִי דָנִיאֵל, ו- וִוילִי סִימְס. הכדורסל הישראלי שפע לִגיון זרים. רָלְף קְלָיִין כבר הודיע ש- פֶּרְוִויס שוֹרְט הוא השחקן הטוב ביותר שאימן בחייו והוא תולה בו תקוות רבות. ובאמת פֶּרְוִויס שוֹרְט לא אִכְזֵב והפועל ת”א העפילה לסדרת הגמר סל האחרונה הבלתי נשכחת נגד מכבי ת”א שהתקיימה במאי 1992. צירוף מקרים מעניין. יוסף בר-אל היה שוב מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא אִפְשֵר לי להעביר את מרבית הסדרה בשידורים ישירים. סידרת הגמר הפכה לדרמטית. מכבי ת”א ניצחה במשחק הראשון בהיכל ביד אליהו 69:72. הפועל ת”א ניצחה באולמה ב- “אוּסִישְקִין” במשחק השני 82:88. מכבי ת”א זכתה במשחק השלישי 64:81. הפועל ת”א הגיבה יפה וגברה על מכבי ת”א במשחק הרביעי באולם “אוּסִישְקִין” 82:86. במשחק החמישי והמכריע ביום שלישי – 19 במאי 1992 ניצחה מכבי ת”א 63:81 וזכתה באליפות המדינה בפעם המי יודע כמה. הפועל ת”א, אַבְרָהָם פְּלָדָה ורלף קליין החמיצו את הזדמנות חייהם להדיח את מכבי ת”א מהפסגה. עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי שוב זכה בבכורה.

משחקי ליגת הכדורסל וגביע המדינה הפכו לאובייקט שידור מלהיב. ביום חמישי – 14 במאי 1992 שידרנו ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הגמר על גביע בו גברה הפועל גליל עליון תחת שרביט אימונו של מולי קצורין על מכבי ראשל”צ 76:84. בגליל העליון שיחקו דורון שפר, בְּרֶד לִיף, אֶנְדְרוּ קֶנֶדִי, גִיבְּסוֹן, אָמִיר בִּינוֹ, נִיר מָטָלוֹן. במכבי ראשל”צ כיכבו מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ’, חַיִים זְלוֹטִיקְמַן, רוֹנִי בּוּסָנִי, קוֹרְקִי נֶלְסוֹן הענק הלבן (2.12 מ’). זכייתה של הפועל גליל עליון בגביע המדינה רמזה רמז עבה באשר לכוונותיה לחולל בעונת המשחקים הבאה בליגה הלאומית בכדורסל ב-  1993 – 1992. הנהלת הקבוצה החתימה את המאמן פנחס “פיני” גרשון ונכונה הייתה להדיח מהפסגה את מכבי ת”א וגם את הפועל ת”א. בדיוק ברגע המכריע והחשוב הזה הודיע מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, למורת רוחי, למנכ”ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל כי לטלוויזיה אין מספיק כסף וזמן מסך כדי להתחרות עם ערוץ 5 (ערוץ הספורט בטלוויזיה כבלים) על זכויות השידורים בהן החזיק איגוד הכדורסל . זה היה רק תירוץ. באוקטובר 1992 שררה בין מנכ”ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל לבין מנהל הטלוויזיה שלוֹ יוסף בר-אל מחלוקת ניהול קשה. שני הצדדים לא העריכו זה את זה בלשון המעטה. שידורי הספורט במסגרת השידור הציבורי היו בנסיגה גדולה . כולם המתינו בימים ההם לבואו של מרדכי “מוטי” קירשנבאום מועמדה של שרת החינוך גב’ שולמית אלוני לתפקיד מנכ”ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל. ערוץ 5 בכבלים זכה מההפקר בבכורה ובזכויות השידורים האקסקלוסיביות – וללא קרב. בפעם הראשונה בתולדות הכדורסל בארץ, לא היה עוד לשידור הציבורי חלק ונחלה בכדורסל הישראלי.

המסופר כאן איננו כתב אישום נגד אַבְרָהָם פְּלָדָה. מנקודת מבטי כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הייתה לי הערכה אישית לאַבְרָהָם פְּלָדָה. כיבדתי אותו. צריך לזכור שהוא פעל כיו”ר הפועל ת”א בסביבה מסורבלת מאוד וביורוקרטית מאין כמותה מול קבוצת הניהול הזריזה של מכבי ת”א בראשותו של שמעון מזרחי ונותנת החסות הקלאסית שלה חברת “עֵלִית”. בראש ההיררכיה של אגודת הפועל ת”א ניצבת מנהיגות עסקונה – פוליטית. בראשה עומד מזכיר מועצת פועלי ת”א. מתחתיו עובד מחזיק תיק “הפועל” במועצת הפועלים. הביורוקרט השלישי הוא מזכיר הפועל מחוז ת”א. תחתיהם פועלים יושבי ראש של הסקטורים השונים . הגוף הפוליטי הזה הנקרא מועצת פועלי ת”א והוא שהיה מאשר לאברהם פלדה את תקציב הקבוצה. הבוסים הישירים של אברהם פלדה היו מזכירי הפועל מחוז ת”א בזה אחר זה : אדוארד סגל, שלמה שטיינקלפר, ואברהם “אייבי” אפשטיין. בתוקף תפקידי כמנהל חטיבת הספורט הכרתי אותם . הם היו פקידים קשוחים של המִמְסַד שהקשו גם עלי בתחום ביצוע השידורים הישירים של הטלוויזיה וגם על אברהם פלדה בתחום הניהול שלו. יו”ר הפועל ת”א אַבְרָהָם פְּלָדָה היה עורך את החוזים הכספיים עם השחקנים במסגרת התקציב הכללי שאושר לו , אך את הצ’קים הייתה משלמת הנהלת החשבונות של מזכירות הפועל מחוז ת”א. החוזים שחתם עם השחקנים הבכירים של הפועל ת”א ומאמניה לא היו “כבדים”. אברהם פלדה זוכר היטב את פירוט התשלומים לשחקנים שלו בעת שיחות התחקיר שלי עמו : “עם מייק לארגי התחלנו עם 30000 (שלושים אֶלֶף) דולר בשנה. בשיאו הוא קיבל כ- 40000 (ארבעים אֶלֶף) דולר בעונה. לאבאן מרסר הרוויח אצלנו כ-  20000 – 17000 (שבעה עשר – עשרים אֶלֶף) דולר. בארי ליבוביץ’ בן הדוֹר הקודם במועדון קיבל בשיאו כ- 15000 (חמישה עשר אלף) דולר בעונה, לא יותר. בארי ליבוביץ’ פרש מקבוצת הפועל ת”א בשנת 1982. יהושע רוזין קיבל אצלנו כמאמן בשנות ה- 80 של המאה שעברה שכר של כ- 15000 (חמישה עשר אלף) דולר גם כן. אלה היו המחירים המקובלים אז. אני מניח שמכבי ת”א שילמה לשחקניה ומאמניה שכר כפול משלנו. הניהול שלנו היה הרבה יותר איטי ומסורבל משלהם. שררה באגודת הפועל ת”א ביורוקרטיה. הייתי זקוק לאישורים על אישורים. בקטע הזה מכבי ת”א הייתה הרבה יותר זריזה מאתנו”.

טקסט תמונה :  מזכיר אגודת הפועל הארצית יצחק אופק מעניק בהיכל הספורט יד אליהו ב- 1982 מתת פרידה לבארי ליבוביץ’ בן ה- 38 המסיים את הקריירה הארוכה שלו בקבוצת הפועל תל אביב. בתווך (מספר 5)  זהו מרק טורנשיין. גם בגיל 38 נראה בארי ליבוביץ’ יפה התואר כ- עלם חמודות. הוא היה שחקן כדורסל ווירטואוז. הפועל ת”א מעולם לא שילמה את שוויו האמיתי. (התמונה באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היו”ר אַבְרָהָם פְּלָדָה היה נתון ללחצים כספיים כבדים של המועצה וכתוצאה מהם איבוד הביתיות ב- “אוסישקין”. כשהוברר כי להֵיצַע של משחקי הכדורסל של הפועל ת”א נגד מכבי ת”א יש ביקוש  הגדול מתכולתו של אולם “אוסישקין”, הורתה המועצה להעתיק את הביתיות להיכל הספורט ביד אליהו כדי לעשות קופה ולהגדיל את ההכנסות. אַבְרָהָם פְּלָדָה זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : “אם הייתי מסרב להעתיק את הביתיות, מייד היו מופעלים עלי לחצים ואִיומים, שאם לא נעביר את המשחק להיכל הספורט יד אליהו בעל תפוסה של רבבת צופים המועצה לא תאשר את התקציב בשנה הבאה”.

1985 הייתה שנת שיא ושנת משבר כאחת עבור הפועל ת”א. להגיע כל כך קרוב לבאר ולא לשתות ממנה. זאת הייתה יריבות קשה בין שתי האגודות באותה שנה. הפועל ת”א התחזקה אט-אט וצברה ביטחון. ב- 1985 היא הייתה כבר מספיק חזקה כדי לאיים על ההגמוניה הממושכת של מכבי ת”א . היו לכך סימנים ברורים שהעידו על המגמה. כמי שעיצב את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית באותה תקופה לא יכולתי לבקש יותר. המצלמות שלנו הוצבו בהיכל הספורט יד אליהו פעם אחר פעם. הן פשוט היו שם ותיעדו את התקופה. מכבי ת”א לא הצליחה באותן שנים יתר על המידה בזירה האירופית והפכה לפגיעה בישראל. בשנת 1984 הפסידה מכבי ת”א במשחק חצי הגמר על גביע המדינה בכדורסל לקבוצת הפועל רמת גן בתוצאה 80:76. היא הפכה להיות קבוצה מנוצחת. בפעם הראשונה מאז עונת 1976 לא העפילה מכבי ת”א למשחק הגמר. הפועל ת”א בראשותם של היו”ר אברהם פלדה יחדיו עם המאמן המיתולוגי יהושע רוזין, ומנהל הקבוצה יוֹרָם “פִּיקוֹ” רוֹזוֹבִיץ’ ז”ל ניצלו זאת. הפועל ת”א ניצחה במשחק הגמר את הפועל ר”ג  79:93. זה היה ביום שני – 2 באפריל 1984. כרגיל היה מַיִיק לָארְגִי הג’ינג’י כוכב הפועל ת”א . הוא קלע 25 נקודות. לָאבָאן מֶרְסֶר קלע 17 נק’, ודָנִי נָחְמִיאַס הוסיף 11 נק’. עבור הפועל ר”ג תחת ניהול מר איתן מגידו הרבו לקלוע סְטִיב קָפְּלַן 18 נק’ ואוֹר גוֹרֶן 17 נק’. שחקני הפועל ת”א האמינו בהנהלת הקבוצה ובמאמנם. לפתע הפכה הפועל ת”א ליריב שווה כוחות למכבי ת”א . זה היה אוֹת לבאות. התגבשה קבוצה בעלת יכולת ובעלת סיכויים להדיח את מכבי ת”א מהפסגה . הפעם האחרונה שהפועל ת”א עשתה זאת הייתה ב- 1969. היא זכתה באליפות המדינה בהפרש עצום לפני מכבי ת”א עם 46 נק’. מכבי ת”א צברה רק 43 נק’. הפועל ת”א זכתה בקלות גם בגביע המדינה ב- 1969 לאחר שהביסה באִצטדיון “בלומפילד” ב- 25 ביוני 1969 בנוכחות 3000 (שלושת אלפים) צופים את מכבי ת”א בתוצאה 88:70. זאת הייתה תקופת המנהיגות של שחקן הפועל ת”א בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ’ יפה התואר והמראה וראשית ההתבלטות של מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית והשַדָּר הראשי שלה דָן שִילוֹן. בָּארִי לֵיְבּוֹבִיץ’ בעל השליטה הנפלאה בכדור היה השחקן שעשה את ההבדל בין שתי הקבוצות . בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ’ היה אישיות כובשת ודמות סוּפֶּר אָטְרָקְטִיבִית. במגרש ומחוצה לו. טַל בְּרוֹדִי כבר לא שיחק אז בשורות מכבי ת”א. הוא התגייס לצבא ארה”ב. את קבוצת הפועל ר”ג פקדה ב- 1984 טרגדיה ספורטיבית. זה היה הפסדה החמישי במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בשֵש השנים האחרונות מאז 1979.

טקסט תמונה : 1968. אולפן הספורט הראשון של הטלוויזיה הישראלית בקומה ה- 5 של בית היהלומים ברוממה – ירושלים. הטלוויזיה משנה את סדרי חיינו ודן שילון משנה את סדרי חייהם של מועדוני הכדורגל והכדורסל. כאן הוא נראה מראיין באולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים ב- 1968 את שחקן נבחרת ישראל בכדורסל עוֹפֶר אֶשֶד. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1969 הדיחה הפועל ת”א את מכבי ת”א מהפסגה אך לא השכילה לשמור על בכורתה. שנה קודם לכן נולדה הטלוויזיה ועמה תוכניות הספורט והשידורים הישירים של דָן שִילוֹן. מכבי ת”א הבינה ראשונה וטוב יותר מהפועל ת”א כי הקרב בזירת הכדורסל הוא בעצם המלחמה על השליטה בזכויות השידורים והממון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשנה את סדרי חיינו. ההישגים על הפרקט יסיטו את מצלמות הטלוויזיה בכיוון הקבוצה המנצחת. הניצחונות יביאו יוקרה, והיוקרה תביא כסף. בסופו של דבר הכסף והכלכלה הספורטיבית יקבעו מי תהיה הקבוצה שתפרוץ לאירופה. ב- 1969 הרעידה הטלוויזיה של דן שילון ואלכס גלעדי את אמות הספים של גופי ונשמתי. ידעתי שאגיע אליהם בבוא השעה. ידעתי שאהיה שלהם בבוא העֵת.

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה הקודמת. היכל הספורט ביד אליהו. המאמן יהושע רוזין מתדרך את שחקני הפועל ת”א. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ג’ון וויליס, פנחס חוזז, יהושע רוזין, דני ברכה, ובארי ליבוביץ’. (באדיבות משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2 באפריל 1984. היכל הספורט ביד אליהו. הפועל ת”א זוכה בגביע המדינה בכדורסל. הקבוצה מנצחת את הפועל ר”ג 79:93. משמאל, יו”ר המועדון אַבְרָהָם פְּלָדָה לא מסתיר את רגשותיו, עוזר המאמן יִגְאָל דָוִוידוֹב, מנהל הקבוצה אָבְנֵר מַכְטִינְגֶר (מוסתר, יושב על הספסל), ויְהוֹשֻעַ רוֹזִין מאמן הפועל ת”א (באדיבות אַבְרָהָם פְּלָדָה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  2 באפריל 1984. היכל הספורט ביד אליהו. דקות אחדות לאחר תום טקס הענקת הגביע לקבוצת הפועל ת”א. זיהוי העומדים משמאל לימין : אילי זמורה, לאבאן מרסר, קאליש, איש לא מזוהה, מנהל הקבוצה אבנר מכטינגר (מתכופף), אברהם פלדה והגביע, רופא הקבוצה ד”ר יורם פינצי ז”ל, ווילי סימס (מאחורי הרופא), המעסה דגי פלכטר, קני לבנובסקי (מאחורי המעסה), תת אלוף מיל. פיני להב יו”ר אגודת הכדורסל של הפועל ת”א, מאיר פז מנכ”ל הקבוצה, ויגאל דווידוב עוזרו של המאמן יהושע רוזין. זיהוי הכורעים משמאל לימין : עמוס פרישמן ודני נחמיאס (הרשת הגזורה מונחת על צווארו). (התמונה באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות)חסרים בתמונה : המאמן יהושע רוזין והשחקן מייק לארגי (אברהם פלדה אומר שהוא רץ רגע לשירותים בהיכל והפסיד את הצילום). הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע”י אברהם פלדה.

חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית העבירה בשידור ישיר רק את המחצית ה- 2 של משחק הגמר על גביע המדינה ב- 2 באפריל 1984. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל ומנהל הטלוויזיה טוביה סער יבד”ל סירבו לבקשתי המוקדמת לשָדֵר ישיר את כל המשחק החל משמונה וחצי בערב. הם טענו ששידורי הספורט רק מפריעים, ובלתי חשובים, והוסיפו שאי אפשר להזיז את “מבט” ממקומו הקבוע. “אין כלל מה להשוות בין אי חשיבות השידור הישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל לבין חשיבותו של “מבט” . תשע בערב היא שעה קדושה”, התריסו כלפיי. המנכ”ל הבא של רשות השידור אורי פורת שהחליף את טומי לפיד ב- 1 באפריל 1984 משל רק יום אחד בתפקידו וטרם התערב . כעבור זמן קצר שינה את השקפת העולם הסטראוטיפית של קודמיו וביטל את מדיניות השידור הטיפשית הזאת של טומי לפיד וטוביה סער מכל וכל. אירועי הספורט הרלוואנטיים כבשו להם מקום נכבד בלו השידורים הציבורי. תם עידן השידורים החלקיים והסתיימה לה תקופת הקטיעות המלאכותיות. החל משנת 1985 שידרנו ישיר ובהיקף מלא את כל משחקי הגמר על גביע המדינה בכדורסל.

ראש עיריית תל אביב שלמה ” צִ’יץ’ ” לָהָט היה גאה בהישגי שני המועדונים של העיר ב- 1984. האחת הייתה אלופת המדינה. השנייה מחזיקת הגביע. הוא ידע לשווק את עצמו כראש עיר אוֹהֵד כדורסל וספורט, והזמין את שני היו”רים והקפטנים של מכבי והפועל ת”א לאכול עמו את עוגת הניצחון ולהרים יחדיו כוסיות של יין.

טקסט תמונה :  אפריל 1984. לשכת ראש העיר. ראש עיריית ת”א מר שלמה ” צ’יץ’ ” להט ז”ל מברך את אברהם פלדה יו”ר הפועל ת”א על שהשאיר את גביע המדינה בתחומי השיפוט של תל אביב. למעלה, מנחה יהודה בירנצווייג מנהל אגף הספורט של העיר תל אביב את טקס הניצחון בבניין העירייה. (התמונה באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש אפריל – שנת 1984. לשכת ראש העיר ת”א. ראש העיר מר שלמה ” צ’יץ’ ” להט מארח את ראשי שני המועדונים התל אביביים והקפטנים שזכו באליפות המדינה ובגביע המדינה. זיהוי העומדים מימין לשמאל : לו סילבר (מכבי ת”א ), עו”ד שמעון מזרחי יו”ר מכבי ת”א, ראש העיר שלמה להט, ח”כ דוב בן מאיר שהיה גם מזכיר מועצת פועלי ת”א והבוס הישיר של אברהם פלדה, ווילי סימס (הפועל ת”א), אברהם פלדה יו”ר הפועל ת”א, ופיני חוזז (הפועל ת”א). מר אברהם פלדה היה על סף סנסציה. הוא חלם להדיח בתוך שנה את מכבי ת”א מהפסגה. רק כ- פסע, חוט השערה, הפרידו ביו חלום ההדחה למציאות שונה שנכפתה עליו. (התמונה באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אפריל 1984. לשכת ראש העיר. שיא הטקס. ראש העיר שלמה להט חותך את עוגת הניצחון. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אברהם פלדה יו”ר הפועל ת”א, דני ברכה (קפטן הפועל ת”א), שלמה להט ראש העיר, לו סילבר (קפטן מכבי ת”א), ועו”ד שמעון מזרחי יו”ר מועדון מכבי ת”א. (באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

היריבות העירונית הגדולה של אַבְרָהָם פְּלָדָה מול שִמְעוֹן מִזְרָחִי ב- 1985 הולידה תבוסה ואכזבה גדולה למועדון הפועל ת”א. הפסד התואר בגלל הרחקתו של מַיִיק לָארְגִי דמתה לנוֹק אאוט מוחלט ממנו לא התאוששה עוד הפועל ת”א. היא הפכה לקבוצת כדורסל גרוגית. אך מאידך צבר אָבְרָהָם פְּלָדָה אהדה ונקודות בעיתונות. העיתונאי עמנואל רוזן ערך עמו ריאיון מקיף בעיתון “מעריב” של יום שישי – 26 באפריל 1985. כותרת הריאיון הייתה, “דמעות של פלדה”. כך כתב [1]. “חלום גדול היה לו לאברהם פלדה מנהל מחלקת הכדורסל של הפועל ת”א. כשהוא דיבר איתי על החלום הזה, בבוקר יום שני השבוע, בוקר המשחק על אליפות המדינה בכדורסל, הגרוגרת שלו נעה מעלה ומטה, ובפעם הראשונה בשיחה של כמעט שעתיים, הוא אפילו חייך קצת בזווית הפה. חלומו של פלדה היה לשמוע את שריקת הסיום שתבשר את זכייתה של הפועל ת”א באליפות. ואז לא להשתולל משמחה, לא לקפוץ למגרש ולנשֵק את השחקנים ואפילו לא לרוץ לעיתונאים. אברהם פלדה תִּכְנֵן לגשת בצעדים מתונים אבל גֵאים לספסל המובס והכואב של אנשי מכבי ת”א, ללחוץ בהבנה את ידי השחקנים ולטפוח בחיבה אבהית על שכמם של גדולים משמיציו ושונאיו – מנהלי מכבי ת”א. אבל הפועל ת”א הפסידה. שוב הפסידה. עכשיו קולו רועד ונדמה כי הוא על סף בכי. “הגעתי למועדון הפועל ת”א אחרי שמונה שנות אליפות רצופות של מכבי ת”א, שבנתה לעצמה שם של קבוצה לאומית”. את המילה לאומית הוא אומר בסלידה. “זה מצב שקשה להתמודד אִתו. התקשורת בצדק מבחינתה ועם ישראל רואים במכבי ת”א קבוצה לאומית. נוצר הרושם שבאה פתאום איזו קבוצה, הפועל ת”א, שרוצה לפגוע בעַם ישראל. לקחת לו את השעשוע של ימי חמישי בחורף. אני חושב שאין לזה תקדים בשום מדינה בעולם, אבל כנראה שעַם ישראל , בגלל מצבו המיוחד, נתפס ל- “גימיקים”, ומכבי ת”א זה “גימיק”. הכי חורה לי וכואב לי זה שמכבי ת”א תפסה בתודעה את המקום של נבחרת ישראל בכדורסל. מה פתאום…?”. את הכאב הזה אברהם פלדה מתקשה לכבוש…”.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. אברהם פלדה יו”ר הפועל ת”א ברגע סוער בהיכל הספורט יד אליהו בתחילת הקריירה שלו כיו”ר הפועל ת”א. בולם אותו הכדורסלן אביגדור מוסקוביץ’. (באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אַבְרָהָם פְּלָדָה צדק. הסימביוזה ארוכת השנים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל היא חסרת תקדים בארץ ובעולם. אך אין לו לבוא בטענות אלא לעצמו ולאגודה שלוֹ. תפקידו כיו”ר ומנהיג קבוצת הכדורסל של הפועל ת”א היה להפר את מסורת יחסי השידור ע”י סילוקה של מכבי ת”א מהפִּסְגָה. 17 שנים ניהל אברהם פלדה את הפועל ת”א. מ- 1975 ועד 1992. בכל 17 השנים האלה רדפה הפועל ת”א אחרי מכבי ת”א. לעיתים סיכנה אותה. פעמים מספר השתוותה לה. אך לעולם לא השיגה אותה. היא לא נישלה אותה משום תואר. לא אליפות וגם לא גביע המדינה. מכבי ת”א הפסידה כמה וכמה פעמים במשחקי הגמר על גביע המדינה בכדורסל אך מעולם לא לקבוצת הפועל ת”א של אברהם פלדה.

טקסט תמונה : עונת הכדורסל 1977 – 1976. פאריס בירת צרפת. היו”ר אברהם פלדה (רביעי מימין) בעונת 1977- 1976 השנה הראשונה בה קיבל את קבוצת הכדורסל של הפועל ת”א לידיו. היו לו תקוות גדולות לשנות את היררכית הכדורסל במדינת ישראל. חלומו היה להדיח את מכבי ת”א  ולוּ רק פעם אחת מהפסגה. הוא לא הצליח. זיהוי שורת העומדים הארוכה משמאל לימין : עמירם שפירא מנהל הקבוצה, גור בן דוד, בארי ליבוביץ’, קרי יוז, סמי מגידו, הזמרת יפה ירקוני, לארי הורוביץ, ניסן ניסנוב (מנהל קבוצת הכדורגל של האגודה), מרק טורנשיין, איש לא מזוהה לבוש בחולצה משובצת אזרחית, דני ברכה, שמואל “מולי” אבישר, אברהם פלדה, פיני חוזז, המאמן שמואל “שמוליק” יעקובסון, ואביגדור מוסקוביץ’. כורע מלפנים המעסה משה אורגד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 25 באפריל 1977 העפילו קבוצות מכבי ת”א והפועל ת”א למשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל. מכבי ת”א שכבר הייתה אלופת המדינה ואלופת אירופה לאחר שגברה על מובילג’ירג’י ווארזה במשחק הגמר בבלגראד ב- 7 באפריל 1977 בתוצאה 77:78, ניצחה את הפועל ת”א בדיוק באותה תוצאה 77:78. קלעו למכבי ת”א : ג’ים בוטרייט 24 נק’, מיקי ברקוביץ’ 20 נק’, טל ברודי 14 נק’, אריק מנקין 11 נק’, שוקי שוורץ 4 נק’, לו סילבר 3 נק’, ומוטי ארואסטי 2 נק’. קלעו ל- הפועל ת”א : מרק טורנשיין 21 נק’, פיני חוזז 16 נק’, בארי ליבוביץ’ 14 נק’, גור בן דוד 10 נק’, מולי אבישר 8 נק’, אביגדור מוסקוביץ’ 6 נק, ודני ברכה 2 נק’. (התמונה צולמה בפאריס וניתנה לי באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה אברהם פלדה.

אברהם פלדה הלך ומועדון הכדורסל של הפועל ת”א שקע אט – אט עד שנעלם . הדעיכה נמשכה שנים אך קצרה במונחים היסטוריים. ב- 2007 החליט ראש העיר רון חולדאי להרוס את אולם “אוסישקין” שלא היה עוד רלוואנטי. הרי קבוצת הכדורסל של הפועל ת”א כבר לא הייתה קיימת . בעיר תל אביב נותרה רק מכבי. כבן קיבוץ אפיקים גדלתי על האגדות והסיפורים של הפועל תל אביב בכדורגל וכדורסל. ב- 2007 בעיצומם של המחקר וכתיבת הספר עָב הַכֶּרֶס “הקשר הסימביוטי” הגעתי לאולם “אוסישקין” המַט ליפול. לפתע הציפו אותי הזיכרונות מאז ימי דוֹב “בּוּלֶק” פְּרוֹסָק, ו- שִמְעוֹן “צִ’ינְגָה” שֶלַח, ו- דוד הייבלום, ו- משה מכטי, ו- עמוס קופפר, ו- משה “פָּשוֹש” בֵּאִרי, ו- חַיִים חָזָן, ו- עֶזְרִי לובושיץ, ו- אֶרֶז לוסטיג, והמאמן בַּרוּךְ פּוּטֶרְמַן שניבא לי גדולות במחנה אימונים לשחקני כדורסל מצטיינים של “הפועל” בקיבוץ גבת ב- 1954, כשאמר לי, “יואש אלרואי / בלינדמן, דרכך ל- NBA מובטחת” (התברר דווקא כי דרכי לחטיבת גולני היא המובטחת לי). דוב פרוסק אישר את הנבואה של ברוך פוטרמן שלא התגשמה. הערצתי את ברוך פוטרמן. בגיל 16 הוא היה אוניברסיטת הכדורסל הראשונה שלי (יגאל וולודרסקי היה השנייה. הוא ברוך פוטרמן כמובן לא ידע כי נולדתי בקיבוץ אפיקים כדי לקצור תִּלְתָּן ולכבוש אַסְפֶּסֶת לחבילות חציר. בטח שלא על מנת לשחק כדורסל. העבודה, הטרקטורים והמקצֵרות, הסוסים הפרות, והכבשים, האדמה והטורייה, החרמש, המעדר, האֵת, והמגרפה היו תכלית חיינו.

מוסד הטלוויזיה באשר הוא גורס כי תמונה אחת שווה 1000 (אלף) מילים. אז ב- 2007 שלפתי את המצלמה שלי ותיעדתי את מראות אולם הכדורסל “אוסישקין” הקורס של הפועל תל אביב כפי שראו אותו עיניי.

טקסט תמונה : שנת 2007 . כתובות גראפיטי של אוהדי הפועל ת”א , שרופים ונאמנים , מקשטות את קירות אולם אוסישקין המט ליפול. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. הכותל המערבי (תרתי משמע) של אולם אוסישקין. (תיעוד וצילום יואש אלרואי . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. קופות אולם “אוסישקין” נעולות ומסוגרות. על דלת הכניסה לקופות ציירה יד עלומה את “הפטיש והמגל” סימלה של ברה”מ הקומוניסטית שנפלה ואיננה קיימת עוד. אולם אוסישקין עומד בפני צו הריסה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. זהו הכותל הצפוני של אולם “אוסישקין”. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. הקיר הצפוני של אולם “אוסישקין”. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. אולם “אוסישקין”. כתובות הגראפיטי של אוהדי  הפועל מלמדות על נאמנות מוחלטת לקבוצת הפועל ת”א ושנאה עיוורת ליריבה העירונית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : שנת 2007. הקיר הצפוני של אולם “אוסישקין”. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : שנת 2007. אוהד מושבע של הפועל ת”א ניצב ליד כתובות גראפיטי שחרתו חבריו על כתלי אולם “אוסישקין”. העזובה והלכלוך זועקים לכל עבר. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. אולם “אוסישקין” על גדות הירקון הפך בעל כורחו ללוח מודעות מסחרי ופוליטי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : שנת 2007. אולם “אוסישקין” עטור פרסומות מסחריות לפני הריסתו. מבט משפך הירקון. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. מבט מזרחה מאולם אוסישקין מהצפון הישן של העיר לעבר גורדי השחקים החדשים והצפון החדש של העיר תל אביב. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי). 

השנים חולפות להן בספיד אימים, אולם עו”ד שמעון מזרחי ממשיך כרגיל להנהיג את מכבי ת”א כבר 43 שנה ברציפות. כאלוף המדינה הוא נהנה מהזכויות שמשלמת לו הטלוויזיה ומיוקרה וחשיפה שמעניק המרקע לאובייקט השידור שהוא ניצב בראשו. הסקירה הקצרה אודות הסימביוזה של הטלוויזיה עם הכדורסל הישראלי מאז סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת וההיסטוריה של מאבקי הכוח על הפרקט בין שני המועדונים הגדולים מכבי ת”א והפועל ת”א מאז שנות ה- 30 של המאה שעברה שהחלו על מגרשי אדמה בנחלת בנימין ושכונת שפירא, ומאוחר יותר על הבלטות המרצפות הגדולות והמחוספסות במגרשי מכבי ליד קולנוע “אוריון” ו- “אוסישקין” בצפון תל אביב, ואח”כ על משטחי הפרקט ביד אליהו ואולם “אוסישקין” – קבעה עובדה אחת ברורה שאין עליה עוררין. מכבי ת”א הגיעה מוכנה טוב יותר לעידן הטלוויזיה . האם היה זה פרי מקרה של יד גורל עיוור כי בראש מועדון מכבי ת”א בכדורסל יתייצב ברגע הנכון בספטמבר 1969, ממש עם הופעת הטלוויזיה בישראל, עו”ד אנונימי בשם שמעון מזרחי. או שמא הייתה זאת החלטה מנומקת ומתוכננת היטב של אותו פורום מצומצם בן שניים עשר אנשים שבחרו בו להנהיג את האגודה בעידן החדש מפני שידעו כי הוא האיש הראוי. אין מדוּבר בהצלחה רגעית או זמנית. ככלות הכל מַנהיג ומוביל היו”ר עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי אגודת ספורט מצטיינת הניצבת בפסגה מזה ארבעה עשורים. להצלחה המדהימה הזאת אין אח ורֵע בהיסטוריה הספורטיבית בארץ ובעולם. הצלחה פנטסטית שהולידה סימביוזה טלוויזיונית עתירת רייטינג . סימביוזה שעלתה על גדותיה ופרצה בסערה החוצה ממסך הטלוויזיה בצורת סיגנל שידור מחונן באין סוף דציבלים, קילו הרצים (KHZ), ועוצמות אותות השידור והספקים באמצעות יחידות השילוח שלוֹ, ה- Microwave.

סוף דבר.

כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומנהל חטיבת הספורט בשנים 2002 – 1980 שמרתי אימונים למכבי ת”א לא בגלל עו”ד שמעון מזרחי אלא מפני ובשל טובת רשת הטלוויזיה שלי שניצבה מול עיניי. בשל האינטרסים המובהקים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כרשת שידור של תקשורת המונים. במשך שנים רבות הבאתי את המצלמות שלי להיכל הספורט ביד אליהו ורדפתי אחרי מכבי ת”א בכל רחבי אירופה וגם שילמתי לה ממון רב, מפני שהייתה אובייקט שידור מרהיב ומניב ושופע רייטינג. זה היה תפקידי וזה היה עיקרון שליחותי. להביא למרקע את הטוב ביותר למען משלם האגרה כפי שהתחייבתי בפני יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד ז”ל, יִצְחָק “צַחִי” שִמְעוֹנִי ז”ל, וטוּבְיָה סַעַר יבד”ל בנובמבר 1980. אתה צועד שלוב זרוע עם האלופים. עובדה, משזכתה קבוצת הפועל גליל עליון באליפות המדינה בכדורסל ב- 1993, והדיחה מהפסגה את מכבי ת”א והפועל ת”א, נטשנו כהרף עין את מכבי ת”א, והצענו מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי מייד ליו”ר קבוצת הגליל העליון מר גָד יַעֲקב מקיבוץ מַנָרָה סכום של 1.000000 (מיליון) דולר עבור זכויות השידורים הבלעדיות של משחקי המועדון באירופה. מרבית הציבור לא מבין כי היחסים ביני לבין מכבי ת”א הושתתו על ביזנס ולא על חבֵרוּת ו/או ידידות. הם עניינו אותי כאובייקט שידור לא מעבר לזה. בחזרה לקבוצת הפועל גליל עליון וליו”ר שלה מר גָד יַעֲקב. לראשונה בתולדות רשות השידור הוצע לקבוצת כדורסל ישראלית תשלום זכויות של 1.000000 (מיליון) דולר. מר גד יעקב סירב למוטי קירשנבאום ולי והעדיף לכרות ברית עם ערוץ הספורט 5 בכבלים. הסכום הזה של מיליון דולר שהוקצה לגָד יַעֲקב התפנה כעת, והופנה על ידינו להרחבת שידורי הכדורגל בליגה הלאומית (ליגת העל היום) הארוכה של עונת 1994 – 1993 (39 מחזורים) לרבות 22 שידורים ישירים של המשחקים המרכזיים. אבל זהו כבר סיפור אחר.

[1] ראה נספח : עיתון “מעריב” מיום שישי – 26 באפריל 1985.

סוף הפוסט מס’ 774. פוסט מס’ 774 הועלה לאוויר ביום רביעי – 7 בנובמבר 2018.

תזכורת אמצע בתום “בחירות האמצע” בארה”ב ב-6 בנובמבר 2018 בתקופת נשיאותו של נשיא ארה”ב דונאלד טראמפ.

הקדמה.

זהו הרעיון היסודי ו-נקודת המוצא המחשבתית שלי : כשאנוכי הוגה בנשיא ארה”ב דונאלד טראמפ – אני חושב מייד על נֶכְדִי שמשרת עכשיו כחייל קרבי ב-“הנדסה קרבית” ובכל חיילי צה”ל. כשאני הוגה בנֶכְדִי שמשרת עכשיו שירות קרבי ב- “הנדסה קרבית” ובכל כל חיילי צה”ל – אנוכי חושב מייד על נשיא ארה”ב דונאלד טראמפ. השאר בטל בשישים.  

אם דונאלד טראמפ איננו אדם הָגוּן ו- הוא באמת מעליב ומטריד סדרתי של נשים ואשר מנסה לכפות את עצמו עליהן בכוח עושרו הכספי והמוניטין שלו, על פי דיווחיו היום (שישי – 14 באוקטובר 2016) של העיתונאי חמי שלו בכותרת ראשית ב- “הָאָרֶץ”, אזי שישלם מייד את המחיר וירד מהבמה. אולם כלל לא בטוח שזה המצב. העיתונות הישראלית האלקטרונית הארצית על שלושת ערוצי הטלוויזיה הארציים שלה 1, 2, ו- 10 ועל שלל אגפיהם, תקציביהם, שדרניהם, עורכיהם, מפיקיהם, וכתביהם טרם הצליחו לראיין אחד על אחד ו- פנים אל פנים לא את דונאלד טראמפ וגם לא את הילארי קלינטון (למעט יונית לוי מגישת החדשות של ערוץ 2 ומפיק השטח הראשי של ערוץ 2 עוֹדֵד בִּינוֹ שערכו ריאיון בלעדי עם הילארי קלינטון ב- 7 בספטמבר 2016 בניו יורק). הדילמה המורכבת שניצבת כעת בפני אזרחי ארה”ב היא האם הם יכולים להניח בצד את ההאשמות נגד דונאלד טראמפ ששמו נקשר לשלילה בעסקי עבר עם נשים ולבודד אותן מההווה, והאם הם מוכנים לוותר ולסלוח לו ולמנותו לנשיא לאומי שלהם, בהנחה שהוא מספיק הגון ו- מוכשר לנהל את מעצמת העַל הַמְקוּטֶבֶת הזאת ארה”ב, מנקודות מבט של ביטחון לאומי, טיפוח הכלכלה והחברה, וניהול מדינאות פנים ובינלאומית נבונה. פוסט מס’ 774. כל הזכויות שמורות. יום רביעי – 7 בנובמבר 2018.

הקדמה קצרה.

העיתונות הישראלית האלקטרונית וגם הכתובה על שלל אגפיה, תקציביה, שדרניה, עורכיה, מפיקיה, וכתביה פעילה מאוד בסיקור מערכת הבחירות האמריקנית לבחירת הנשיא ואו הנשיאה ב- 8 בנובמבר 2016, ועושה זאת באינטנסיביות רבה. אף על פי כן היא איננה מספקת לי את מלוא המידע ומותירה במידה רבה רֵיקָם את סקרנותי אודות המאבק האישי, המותח, הדרמטי, והבלתי נוח המתחולל בין דונאלד טראמפ והילארי קלינטון על הבכורה הנשיאותית. בעיקר בגלל היעדר פגישות וראיונות ישירים עם שני גיבורי העלילה ו/או לפחות עם המשניים שלהם ועם ראשי המטות. העיתונות הישראלית האלקטרונית וגם הכתובה לא הצליחו עד כה להפיק, לערוך, ולקיים למעני ולטובת צופיהם וקוראיהם האחרים ראיונות ישירים אחד על אחד ופנים אל פנים עם דונאלד טראמפ והילארי קלינטון (למעט חברת החדשות של ערוץ 2 שהפיקה ריאיון אחד על אחד ופנים אל פנים של יוֹנִית לֵוִי והמפיק הראשי עוֹדֵד בִּינוֹ עם הילארי קלינטון בניו יורק). ה- הישגים העיתונאיים אינם מרשימים יתר על המידה. הם טריביאליים. לעיתים דַלִים. בעיקר של אנשי העיתונות הכתובה. הם אינם מחדשים לי כמעט מאום. זה נכון שנחום ברנע, ד”ר יעל שטרנהל, רון מייברג, ו- חמי שלו, ואחרים הם קלי כתיבה וביטוי אולם חגים זה מכבר חודשים ארוכים במרחק רב סביב השניים מר טראמפ וגב’ קלינטון ועדיין לא מצליחים לראיין אותם פנים אל פנים, אפילו לא פעם אחת ויחידה. כאילו תגובותיהם של גיבורי העלילה ופריסת הַמִשְנָה הַסְדוּרָה שלהם בפני הציבור הישראלי הן פעוטות ערך (כאמור ואני מדגיש זאת שוב’ למעט הריאיון הבודד שערכו יונית לוי אשת ערוץ 2 והמפיק שלה עודד בינו עם הילארי קלינטון, ושיחה אחת שקיים בועז ביסמוט עם דונאלד טראמפ ב- “ישראל היום”). מה עוד ששדרנית ערוץ 2 יונית לוי ושדרני ערוץ 10 נדב אייל וגיל תמרי מקדימים את עיתונאי העיתונות הכתובה בדיווחיהם האלקטרוניים המהירים, מותירים אותם מאחור, ועושים להם בי”ס (גם לאורן נהרי בערוץ 1). אם חֵן לִיבֶּרְמַן כתבת התרבות והבידור הפעלתנית של ערוץ 10 יודעת להפיק ריאיון עם כוכב הקולנוע האמריקני טום היינקס בפירנצה – איטליה, והנהלת ערוץ 10 נענית לאתגר ומטיסה אותה לפירנצה כדי לראיין אותו באמת אחד על אחד, אזי מן הראוי שנחום ברנע העיתונאי הוותיק, המנוסה, והמוערך של “ידיעות אחרונות” (עיתונאי שטח לעיתים כל יכול) יפיק וינהל ריאיון משלו עבור קוראיו עם דונאלד טראמפ בניו יורק ו/או בכל מקום אחר בארה”ב.

נקודה אחת בדיון מסעי הבחירות הקונקרטיים האלה של דונאלד טראמפ והילארי קלינטון מטרידה את מחשבתי. נחום ברנע, ד”ר יעל שטרנהל, חמי שלו, ורון מיברג מדגישים כל העֵת את מידות העבר האישיות המושחתות של דונאלד טראמפ ומקישים מהן שהאיש איננו כשיר להיות נשיא, להיבחר לנשיא, להיות אָבִי הַאוּמָה. אולם אינם מתווכחים עם דילמת המחלוקת שאומנם נוצרה סביבו, יוצרת פירוד ותסבוכת בארה”ב, וחוצה אותה לשני מחנות עיקריים, ובעקבותיהם מה באמת חשוב יותר בסופו של דבר לסך כל האזרחים האמריקניים הנקראים ביום פקודה לקַלְפִי ב- 8 בנובמבר 2016 : מידות העבר האישיות המוסריות המושחתות של דונאלד טראמפ לפני עשור או שני עשורים ? ו/או כישרונותיו הכלכליים והחברתיים יחדיו עם יכולותיו כמדינאי והמפקד העליון של צבא ארה”ב להנהיג את המדינה ? האם עבירות המוסר ועסקי הנשים שלו של דונאלד טראמפ מאפילים על מיומנותו להנהיג את המדינה מַעָצֶמֶת העַל שקרויה ארה”ב ? מה יגבר על מה ומי ינצח את מי : עסקי נשים ו/או ביזנס, תעסוקה, כלכלה יציבה, וביטחון מדיני לאומי ? 

אנוכי מבקש להביא כאן ארבע דוגמאות של הסכמה לאומית אודות שלטון מלוכני ושלטון נשיאותי מן ההיסטוריה הרחוקה והקרובה המצביעות על העובדה כי האנשים מכבדים את השלטון המרכזי כאשר מצבם הכלכלי והביטחוני טוב, יש להם תעסוקה ופרנסה, ולכן הם פחות מתעניינים בתקופת שובע ב- “עסקי הנשים” של שליטיהם. זהו כאמור מבחנו הטרום נשיאותי של דונאלד טראמפ בעל כריזמה טלוויזיונית בלתי נדלית האם יצליח להיבחר לנשיא ארה”ב ב- 8 בנובמבר 2016 למרות ההאשמות נגדו הנוגעות לענייני מוּסָר ו- העלבת נשים.

דָוִד הַמֶּלֶךְ נותר על כיסאו לאחר פרשת הניאוף המפורסמת שלו עם בת שבע והוצאתו המתוכננת להורג של בעלה אוּרִיָה הַחִתִּי (היה קצין ביטחון ואיש מלחמה נבחר שנמנה על קבוצה אנשים מצומצמת שהייתה קרובה למלך ואבטחה את חייו) בעֹרְמָה ובאמתלה צבאית משותפת של הַמֶּלֶךְ עצמו ושר הביטחון הכל יכול שלו יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה. יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה מפקד אמיץ ונאמן למלך עַד כלות (כמו כל משפחת צרויה) היה לא רק שר ביטחון של דוד המלך הוא היה גם רמטכ”ל צבאו. בתוקף תפקידו היה האיש החשוב והמשפיע ביותר בקבינט המדיני – צבאי של דוד המלך. ובכן, מנהיגותו וכישרונו המדיני – מלוכני, הצבאי – ביטחוני, והחברתי – כלכלי של דָוִד הַמֶלֶךְ עַל עָם ישראל האפילו על אותה פרשת הניאוף ההיא שהסתיימה כידוע בהצבתו של אוּרִיָה הַחִתִּי בחזית מול פני המלחמה החזקה נגד בני עמון יחדיו עם בני חיל אחרים בצבאו של יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה. אוּרִיָה הַחִתִּי נפל במלחמה ההיא נגד בני עמון. מדובר בעצם במעשה רצח מתוכנן ומחושב היטב של אוּרִיָה הַחִתִּי ע”י דוד המלך ובעֵצָה אחת עם שר הביטחון שלו יואב בן צרויה. העם לא הדיח את דָוִד הַמֶלֶךְ. יתירה מזאת, דָוִד הַמֶלֶךְ שַרָד מאוחר יותר גם את הַמֶרֶד הקשה והמסוכן שאִרְגֵן נגדו בנו אבשלום יפה התואר.

הָעָם גם לא הדיח בשעתו את שלמה המלך (בנו של דוד המלך) למרות שניהל מסעות אהבים עם 1000 (אֶלֶף) נשים גם נֹכריות (ככתוב בספר מלכים א’ פרק י”א : “וְהַמֶּלֶךְ שְלֹמה אָהַב נָשִים נֹכְרִיוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה, מוֹאֳבִיוֹת, עֶמּוֹנִיוֹת, אֳדוֹמִית, צִידוֹנִית, ו- חִתִּית…וַיֶהִי לוֹ נשים שָרוֹת שְבַע מֵאוֹת ופִילַגְשִים שְלוֹש מֵאוֹת…”) מפני שהיה מדינאי נבון בעל חזון פוליטי מקומי וגם בינלאומי, והבין היטב גם בניהול ומציאת פתרון לבעיות ביטחון וכלכלה של עמו. שימו לב לציטוט התנ”כי הבא בספר מלכים א’ פרק ה’ : “ושְלֹמה הָיָה מוֹשֵל בכל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִישְתִּים וְעַד גְבוּל מִצְרָיִם מִגִּישִים מִנְחָה ועוֹבְדִים אֶת שְלֹמה כָּל יְמֵי חַיָיו”. קצת קודם לכן באותו ספר מלכים א’ פתח פרק ד’ כתוב כלהלן : “וַיִהִי הַמֶּלֶךְ שְלֹמה מֶלֶך עַל כָּל יִשְרָאֵל”. בספר מלכים א’ פרק ב’ מסופר כי לאחר ששלמה המלך השלים את משימת צוואת החיסול שהותיר לו אביו דוד המלך, ולפיה הוציא להורג בחרב באמצעות שר הביטחון הטרי שלו בניהו בן יהוידע את אחיו אדוניהו בן חגית (ההוצאה להורג הזאת לא הייתה כלולה בצוואה), ואח”כ הורה לבניהו בן יהוידע לנעוץ את חניתו בשר הביטחון הוותיק של אביו יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וגם בשִמְעִי בֶּן גֵּרָא – הגה המספר התנ”כי את הסלוגן הזה : “…וְהַמַמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד שְלֹמה…”. כישרונו המדיני, הצבאי – ביטחוני, והכלכלי של שלמה המלך האפילו על עסקי הנשים שלו. העם בטח בו בעיקר מהיבטים של ביטחון וכלכלה יציבים. אנשים שְֹבֵעִים בעלי פרנסה אינם עולים על הבריקדות.

שונה לגמרי היה מצבו של יורשו הבלתי מוכשר, בנו רחבעם. רחבעם העלה את המסים באופן גַס ודרסטי והצהיר בספר מלכים א’ פרק י”ב כלהלן : “…אָבִי הִכְבִּיד אֶת עוּלְכֶם וַאֳנִי אוֹסִיף עַל עוּלְכֶם. אָבִי יִיסֵּר אֶתְכֶם בַּשוֹטִים וְאֳנִי אֳיַיסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים…”. ברור שפרץ מרד עממי בתוך הממלכה שסיבותיו כלכליות בלבד נגד המלך השַחְצָן והטיפש כפי שכתוב בספר מלכים א’ פרק י”ב כלהלן : “…וַיַרְא כָּל יִשְרָאֵל כִּי לֹא שָמַע הַמֶּלֶךְ אֳלֵיהֶם וַיָשִיבוּ הָעָם אֶת המֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר, מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֳלָה בְּבֶן יִשַי לְאוֹהָלֶיךָ יִשְרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָוִד וַיֵלֶךְ יִשְרָאֵל לְאוֹהָלָיו…”. הַמֶרֶד נגד רחבעם חילק את הָעָם לשניים. רחבעם מַלָךְ על ירושלים ואחיו ירבעם מַלָךְ על ישראל.

נשיא ארה”ב ג’ון פיצג’ראלד קנדי יפה התואר והחכם ורב הכריזמה בשנים 1963 – 1961 היה ידוע ברומני האבהבים שלו. המוכר שבהם היה עם שחקנית הקולנוע הנודעת בימים ההם מרילין מונרו, אולם האומה האמריקנית סלחה ומחלה לו בעקבות מנהיגותו המדינית והצבאית האמיצה והנחרצת וגם מדיניותו הכלכלית בתוככי ארה”ב. מעניין אותי לדעת אם ביום הדין בקלפי ב- 8 בנובמבר 2016 תדע האומה האמריקנית להפריד בין עסקי הנשים בעבר של דונאלד טראמפ לבין כישרון מנהיגותו המדינית, הצבאית והכלכלית ו/או האם תתמוך במנהיגותה הארכאית של הילארי קלינטון.       

חבורת העיתונאים הנכבדת המוזכרת לעיל ואשר איננה מצליחה לראיין את גיבורי העלילה ו/או לפחות את עוזריהם מזכירה לי את קבוצת העיתונאים הדַלִים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים שמשדרים כבר שנים על שנים את ה- Champions League ואת הליגה הספרדית אולם מעולם לא הצליחו להפיק מטעמם אפילו פעם אחת ראיון אחד על אחד עם כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי. מוזר ומדהים לדעת כי עד היום הזה ארבעת מערכות העיתונים הארציים של “הארץ”, “ידיעות אחרונות”, ישראל היום”, ו- “מעריב” טרם צלחו את משימת הראיונות עם שני גיבורי העלילה דונאלד טראמפ והילארי קלינטון ו/או לפחות עם ראשי המטות שלהם. מְשוּנֶה.

בקיצור. הדילמה המורכבת שניצבת כעת בפני אזרחי ארה”ב מדינת מהגרים מקוטבת רוויה זרמים חברתיים, פוליטיים, ומורשות תרבות שונות היא, האם הם יכולים להניח בצַד את ההאשמות נגד דונאלד טראמפ ששמו נקשר לשלילה בעסקי עבר עם נשים (והעלבתן), והאם הם מוכנים לוותר ולסלוח לו ולמנותו לנשיא לאומי שלהם, בהנחה שהוא מספיק הגון ו- מוכשר לנהל את מעצמת העַל המקוטבת הזאת ארה”ב, מנקודות מבט של ביטחון לאומי, טיפוח הכלכלה והחברה, וניהול מדינאות פנים ובינלאומית נבונה. פוסט מס’ 639. כל הזכויות שמורות. 14 באוקטובר 2016.

הבלוג.

אינני מחפש עוד מרום גילי 81 אחוזי רייטינג ורגעי תהילה. היו לי מהם די והותר. אולם נחמד לדעת שלמרות שהבלוג שלי נעדר לחלוטין יחסי ציבור, מהלכי שיווק, ופלטפורמת קידום (תפוצתו נשענת על שמועות שמועברות מפה לאוזן) הוא מתקרב בצעדי ענק ל- מאתיים אלף כניסות נטו ושלושת רבעי מיליון ברוטו.    

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח ולסלק את יוסף בר-אל לאלתר מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק ב- 2005 לקרן זווית אפלולית לא חשובה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2016 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של 13 ספרי הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת : אם דונאלד טראמפ איננו אדם הָגוּן ו- הוא באמת מעליב ומטריד סדרתי של נשים ואשר מנסה לכפות את עצמו עליהן בכוח עושרו הכספי והמוניטין שלו, על פי דיווחיו היום (שישי – 14 באוקטובר 2016) של העיתונאי חמי שלו בכותרת ראשית ב- “הארץ”, אזי שישלם מייד את המחיר וירד מהבמה. אולם לא בטוח שזה המצב. העיתונות הישראלית האלקטרונית הארצית על שלושת ערוצי הטלוויזיה הארציים שלה 1, 2, ו- 10 ועל שלל אגפיהם, תקציביהם, שדרניהם, עורכיהם, מפיקיהם, וכתביהם טרם הצליחו לראיין אחד על אחד ו- פנים אל פנים לא את דונאלד טראמפ וגם לא את הילארי קלינטון (למעט יונית לוי מגישת החדשות של ערוץ 2 ומפיק השטח הראשי של ערוץ 2 עוֹדֵד בִּינוֹ שערכו ריאיון בלעדי עם הילארי קלינטון ב- 7 בספטמבר 2016 בניו יורק). הדילמה המורכבת שניצבת כעת בפני אזרחי ארה”ב היא האם הם יכולים להניח בצד את ההאשמות נגד דונאלד טראמפ ששמו נקשר לשלילה בעסקי עבר עם נשים ולבודד אותן מההווה, והאם הם מוכנים לוותר ולסלוח לו ולמנותו לנשיא לאומי שלהם, בהנחה שהוא מספיק הגון ו- מוכשר לנהל את מעצמת העַל המְקוּטֶבֶת הזאת ארה”ב, מנקודות מבט של ביטחון לאומי, טיפוח הכלכלה והחברה, וניהול מדינאות פנים ובינלאומית נבונה. פוסט מס’ 774. כל הזכויות שמורות. יום רביעי – 7 בנובמבר 2018.

תזכורת : ד”ר יעל שטרנהל / “הָאָרֶץ”.

אתחיל בסיקור של ד”ר יעל שטרנהל בעיתון “הָאָרֶץ” ביום שלישי – 11 באוקטובר 2016. היא הכי מושכת אותי. בראשית שנות ה- 2000 שימשה יעל שטרנהל מגישת תוכנית האקטואליה היומית “שבע וחצי” בחטיבת החדשות תחת ניהולו של רפיק חלבי בערוץ 1. אח”כ החליטה לנטוש את זירת הטלוויזיה ופנתה לקריירה אקדמית ולימודים בארה”ב. היום היא מרצה וחוקרת באוניברסיטת תל אביב ונחשבת לידענית ו- מומחית בהיסטוריה האמריקנית ובמבנה הפוליטי, החברתי, והכלכלי של החברה האמריקנית. ד”ר יעל שטרנהל מוזמנת חדשים לבקרים לאולפן ערוץ 10 להביע את דעתה בתחום. משום מה מאז ששבה לישראל היא תמיד נשמעת (לי) ונראית (לי) על המסך נחרצת אולם גם כעוסה ונרגנת. היא איננה נינוחה. הדיבור שלה אגרסיבי ומלווה בהנפת זרועות לכל הכיוונים אולם אין שום ספק בנוכחותה הטלוויזיונית הבולטת. תווי פניה רציניים ויפים וגם קשוחים. אולי זאת רק מימיקת הפנים הקשוחה שלה שמפגינה ממורמרות ואי שביעות רצון. כמו ליאת רון. ישיבתה של ד”ר יעל שטרנהל בפנל “שישי” (יום שישי – 14 באוקטובר 2016) של ערוץ 10 בהגשת איילה חסון (מובילה איטית, מוגבלת, ומסורבלת) ולצדו של נדב אייל (עיתונאי ושדרן מצוין וגם רגוע ושָלֵו) מציגה במידה לא מועטה כפילות + Over doing של הדיונים אודות המתחולל במסעי הבחירות של דונאלד טראמפ והילארי קלינטון. נדב אייל וד”ר יעל שטרנהל מתחרים במקרה הקונקרטי הזה באולפן “שישי” האחרון (יום שישי – 14 באוקטובר 2016) על אותה משבצת שידור ועל אותו תוכן שידור.

ד”ר יעל שטרנהל היא במקרה דלהלן פרשנית / עיתונאית Off tube שמכירה את אומנם ההיסטוריה האמריקנית אולם הפוסט האחרון שלה בעיתון “הארץ” (יום שלישי – 11 באוקטובר 2016) וכותרתו, “90 דקות שתִּמְצֵתּוּ את המירוץ המופרע לנשיאות ארה”ב”, איננו אותנטי ומהווה חזרה כמעט מדויקת על דיווחיו של גיל תמרי עיתונאי חרוץ ושַדָּר מוכשר של ערוץ 10 בארה”ב. גיל תמרי המהיר והמהימן מקדים אותה באינפורמציות שלו. ד”ר יעל שטרנהל איננה מחדשת לי דָבָר. בפוסט האחרון שלה ב- “הָאָרֶץ” (יום שלישי – 11 באוקטובר 2016) מצטיירת ד”ר יעל שטרנהל כאילו היא מעתיקה מהמוניטור את כתבות העבר הטלוויזיוניות המפורטות של גיל תמרי אודות מסעי הבחירות של דונאלד טראמפ והילארי קלינטון לעבר כֵּס הנשיאות.

ד”ר יעל שטרנהל קובעת מפורשות בפוסט שלה, “ה- Debate הנשיאותי רצוף השחתה של התרבות הפוליטית בארה”ב, ו- רווי בעלבונות אישיים ו- שערוריות מין ושנאה, ולכן קשה לעיתים לצפייה”. אנוכי חולק עליה. העימות הטלוויזיוני בין דונאלד טראמפ להילארי קלינטון כלל איננו קשה לצפייה לטעמי. להפך, הוא מרתק אותי וקושר אותי בעבותות לכורסת הטלוויזיה שלי בביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב. עשרות רבות של מיליוני אזרחים אמריקניים ועוד מאות מיליוני צופי טלוויזיה בכל העולם שותפים לדעתי וכלל לא עולה בדעתם לנטוש את מראות הדו קרב. מדובר בהצגת טלוויזיה לא רק מעניינת ומסקרנת אלא גם חשובה. אמרתי זאת בעבר ואני טוען זאת גם עכשיו : דונאלד טראמפ בן 70 היום (הרבה יותר צעיר ממני) נושא עמו מטען כבד של כריזמה טלוויזיונית בהשוואה להילארי קלינטון שנראית כ- דוֹדָה משעממת ומונוטונית וכמי שמייצגת את הממסד הישן. את הממשל ההוא של ניו יורק ו- וושינגטון. דונאלד טראמפ איננו מודל שגרתי של טוען לכתר נשיאותי – פוליטי. אינני חושב שהוא לא ראוי לכתר בשל טענות פרשיות אהבים ופלירטוטים שהיו לו עם נשים. אולם יש להבדיל בין לפלרטט לבין להעליב. אם דונאלד טראמפ איננו אדם הָגוּן ואם הוא באֶמֶת מעליב ומטריד סדרתי של נשים ומנסה לכפות את עצמו עליהן בכוח עושרו הכספי והמוניטין שלו, על פי דיווחיו הנחרצים היום של העיתונאי חמי שלו בכותרת ראשית ב- “הָאָרֶץ” (יום שישי – 14 באוקטובר 2016) , “הקריסה של טראמפ : חמש נשים טוענות שתקף והטריד אותן. העדויות החדשות מאיצות את נפילתו של המועמד לנשיאות ומאיימות לשטוף את המפלגה הרפובליקנית בזעם ציבורי”, אזי שישלם לאלתר את המחיר ויפנה את הבמה.

trump-1

טקסט מסמך : יום שישי – 14 באוקטובר 2016. הכותרת הראשית של “הָאָרֶץ” כפי שמדווח כתב העיתון חמי שלו ללא שום הסתייגות : “הקריסה של טראמפ : חמש נשים טוענות שתקף והטריד אותן. העדויות החדשות מאיצות את נפילתו של המועמד לנשיאות ומאיימות לשטוף את המפלגה הרפובליקנית בזעם ציבורי”. עורך העיתון אלוף בן מחליט להעניק לידיעה של חמי שלו עדיפות עליונה ללא תנאי ומציב אותה בראש העיתון שלו. כמובן שקוראים לא מעטים שואלים את עצמם : “OK, נניח שהכותרת הנחרצת נכונה, אולם מה יהיה אם דונאלד טראמפ ייבחר בסופו של דבר לנשיא ארה”ב ? כיצד נוכל אז להתייחס ברצינות להערכות הבאות של חמי שלו ואלוף בן ? האם שניהם עיתונאים נושאי אחריות ו/או שמא מנחשים מהרהורי והגיגי לבם ?” (באדיבות “הארץ” והמו”ל שלו עמוס שוקן). 

ההיסטוריה הארוכה מלמדת אותנו כי מנהיגי מדינות, מלכים, נשיאים, וראשי ממשלות מוכשרים ובעלי יכולות אומנם לא שמרו על ערכי המשפחה וניהלו רומנים ומעשי אַבְהָבִים מחוץ למסגרות הנישואים שלהם, אך ידעו להנהיג את עמם וארצם, והעם האמין בהם. החל בדוד המלך והתאהבותו האסורה בבת שבע אשתו של אוּרִיָה הַחִתִּי (אחד מקבוצת אנשי הביטחון וקציני המלחמה הנאמנים והמסורים ביותר שלו). הרוֹמָן האקראי שמתפתח בין דוד המלך המפלרטט לבת שבע (ספר שמואל ב’ פרק י”א) הופך בסופו של דבר לטרגדיית רֶצַח מתוחכמת מתוכננת היטב לפרטי פרטים של ע”י דָוִד הַמֶלֶךְ בה הוא מוציא להורג את אוריה החתי (במסווה של מלחמה נגד האויב העמוני) לאחר שבת שבע מגלה לו כי היא הרה ממנו. מתפתחת כאן סיטואציה נוראית, מלאת בושה, ומְנוּבֶזֶת לאחר שדָוִד הַמֶלֶךְ מבין ומכיר בעובדה שהוא הכניס את בת שבע להיריון וסוד הפרשה אם ייוודע לציבור עלול לפגוע במוניטין שלו כמנהיג האוּמָה. גומלת בו המחשבה לטַשְטֵש בכל מחיר את סימני אהבתו ומעשי האַבְהָבִים ו- Sex שקיים עם אשת איש. בת שבע היא אשתו של אוּרִיָה הַחִתִּי מי שנמנה על קבוצת אנשי הביטחון הנבחרים (משהו כמו חבורת סוֹכְנֵי חֶרֶש ואנשי שב”כ) שאִבְטֶחָה את אורחות חייו של המלך. דָוִד מבקש מיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה לשחרר את הקצין הקרבי אוּרִיָה הַחִתִּי מחזית המלחמה נגד בני עמון ומן השירות הצבאי שם, ולשלוח אותו אליו לירושלים בכוונה כאילו להעביר מֶסֶר מדיני – צבאי לדָוִד הַמֶלֶךְ שמהלכי המלחמה נגד בני עמון מתנהלים כהלכה וכמצופה. בתום השיחה המבוימת בין דוד לאוּרִיָה הַחִתִּי בה מתעניין המלך, “…בשלומו של שר הביטחון שלו יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, בשלום העם, ובשלום המלחמה…” (על פי השפה התנ”כית) מורה לו דוד המלך לסוּר לביתו אל אשתו בת שבע. “…רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךּ…”, מורה דָוִד הַמֶלֶךְ לאוּרִיָה הַחִתִּי בתקווה שיעשה Sex וישכב עם אשתו, ואז אפשר יהיה לבַּלֵף ש- בת שבע ההרה נכנסה להיריון מבעלה ולא ממנו. אולם העלילה הרומנטית המשולשת מתפתחת ההפך מהצפוי ומסתבכת. אוּרִיָה הַחִתִּי אומנם שָב מהחזית ומדווח לדוד המלך את קורות המלחמה בהנהגת שר הביטחון שלו יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אולם לא סר לביתו הפרטי בירושלים. הוא נשאר לישון בחברת עבדֵי דָוִד מול משכנו של הַמֶּלֶך. עבדי דוד המלך מספרים לו, “…לֹא יָרַד אוּרִיָה הַחִתִּי אל בֵּיתוֹ…”. דָוִד הַמֶלֶך תמה ומופתע. הוא מתעניין לדעת אצל אוּרִיָה הַחִתִּי עצמו, “מדוע לא ירד לביתו…?” ואוּרִיָה הַחִתִּי איש הביטחון והקצין קרבי הנאמן והמסור משיב לו כהאי לישנא : “הָאָרוֹן, וְיִשְרָאָל וִיְהוּדָה יוֹשְבִים בַּסוּכּוֹת וְאדוֹנִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעַבְדֵי ה’ עַל פְּנֵי הַשָּדֶה חוֹנִים, וַאֳנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֱאֱכוֹל וְלִשְתּוֹת וְלִשְכַּב עִם אִשְתִּי…? ׁׁחַיֶיך וחֵי נַפְשֶךָ אִם אֱעֶשֶה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה…!”. מקריאת מכלול הסיפור התנ”כי הזה בספר שמואל ב’ פרק י”א, ניתן להבין כי אוּרִיָה הַחִתִּי שֵעַר כי דוד מנהל פרשת אהבים עם אשתו בת שבע, ולכן לא יָרַד לביתו (בשפת התנ”ך), אף על פי כן נשאר נאמן למלך. ההסתבכות הרומנטית של דָוִד הַמֶלֶךְ היא כה בוגדנית וכה נבזית. כשהוא מבין שפרשת האַבְהָבִים שלו עם בת שבע נודעה לבעלה קצין המלחמה הנאמן שלו אוּרִיָה הַחִתִּי, ובת שבע הרתה לו (כאמור בשעה שאוּרִיָה הַחִתִּי בעלה נלחם למען דוד המלך יחדיו עם שר הביטחון יואב בן צרויה וצבא העם בחזית ליד העיר רבת עמון), מחליט דוד המלך להיפטר מאוּרִיָה הַחִתִּי בכל דרך. דוד המלך הוגה רעיון להרוג את אוּרִיָה הַחִתִּי בדרך נִבְזִית ומתוחכמת הרחק מעין הציבור. דָוִד הַמֶלֶךְ לובש ביודעין גלימה של נָבָל ו- בן בליעל ונחוש לסלק בכל מחיר את אוּרִיָה הַחִתִּי ממסלול חייו. הוא מפקיד בידיו של אוּרִיָה הַחִתִּי הקצין הנאמן שחוזר למלחמה נגד בני עמון מסמך סודי (סגור בחוֹתָם המלך) המיועד לשר הביטחון יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, בו רשום הצַו ו- טקסט ההוצאה להורג של אוּרִיָה הַחִתִּי כפי שתוכננה בעֹרְמָה, בקפדנות, ובאופן אישי ע”י דוד המלך עצמו. נורא ומחריד. גם מפני אוּרִיָה הַחִתִּי קצין המלחמה הנאמן והמסור של דוד המלך הוא שנושא בעצמו במו ידיו את המסמך הסודי והמצמרר של גזר דין המוות שלו, ומוסר אותו לידי שר הביטחון יואב בן צרויה. במסמך המְנוּבָז כתוב שחור על גבי לבן : “…הָבוּ אֶת אוּרִיָה אֶל פְּנֵי הַמִלְחָמָה הַחֲזָקָה (מול צבאות בני עמון וארם צובא), וְשַבְתֶּם מֵאַחֲרָיו ונִכָּה ומֵת…”. מדובר ברצח בכוונה תחילה שתכנן דוד המלך, בפשע נורא ו- מְנוּבָז, וכבד מנשוא. אוּרִיָה הַחִתִּי נופל בקְרָב והַמֶלֶךְ הַנוֹאֵף נושא לאישה כחוק את האלמנה ההריונית בת שבע. המְסַפֵּר המקראי התנ”כי איננו עובר ככה סתם לסדר היום בעקבות ההוצאה להורג של אוּרִיָה הַחִתִּי שנשלח אל פני המלחמה החזקה, “…אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶר יָדַע כִּי אַנְשֵי חַיִל שָם…”, ע”י המפקד העליון של הצבא יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה ועל פי פקודה דוד המלך. “פרשת רצח אוּרִיָה הַחִתִּי”, נחשפת בסופו של דבר ונִגְלֵית, ואלוהים שולח את נתן הנביא להטיף מוסר לדוד המלך באמצעות הסיפור הידוע של “כִּבְשָת הַרָש”. כה מטיף נתן הנביא מוּסָר קשה וחריף ביותר לדוד המלך בשם הקב”ה ומנבא בעצם את מרד בנו אבשלום: “…אָנוֹכִי מְשַחְתִּיךּ לְמֶּלֶך עַל יִשְרָאֵל, וְאָנוֹכִי הִצַלְתִּיךּ מִיַד שָאוּל. וָאֶתְּנָה לְךּ אֶת בֵּית אֲדוֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵי אֲדוֹנֶיךּ בְּחֵיקֶךּ, וָאֶתְּנָה לְך אֶת בֵּית יִשְרָאֵל וִיְהוּדָה, וְאִם מְעָט ואוֹסִיפָה לְךּ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה. מַדּוּעַ בַּזִיתָ אֶת דְבָר ה’ לַעֲשוֹת הָרַע בְּעֵינָיו ? אֶת אוּרִיָה הַחִתִּי הִכִּיתָ בחֶרֶב וְאֶת אִשְתּוֹ לָקַחְתָּ לְךָ לְאִישָה, וְאוֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּיקַח אֶתֵ ֶאשת אוּרִיָה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִישָה. כּה אָמַר ה’ אֶלוֹהִים הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶיךּ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךּ, וְשָכַב עִם נָשֶיךָ לְעֵינֵי הַשֶּמֶש הַזֹאת. כּי אַתָּה עָשִיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֶשֶה אֶת הַדָּבָר הַזֶה נֶגֶד כּל יִשְרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּמֶש…”.

אף על פי כן היה דוד המלך מנהיג מדיני ומצביא צבאי מוכשר ומוצלח שניהל היטב את מַלְכוּת ישראל במשך 40 (ארבעים) שנים במזרח התיכון העוין. כמותו גם בנו שלמה המלך איש סוּפֶּר חָכָם אבל גם הוֹלֵל, ששכב עם 1000 (אֶלֶף) נשים, ו- מי שהתגלה כמנהיג ומוביל פוליטי וצבאי נבון של מַלְכוּת ישראל. נשיא ארה”ב ג’ון פיצג’ראלד קנדי רב המוניטין ניהל רומן ממושך עם שחקנית הקולנוע מרילין מונרו בבית הלבן בוושינגטון (גם בזמן שאשתו ז’קלין הייתה נוכחת ושהתה במשכן הנשיאותי), ואף על פי כן נחשב לנשיא חכם, מוכשר, ומוערך, ובעל כריזמה בלתי נדלית בשנים 1963 – 1961. כנ”ל רמטכ”ל צה”ל ושר הביטחון הרומנטיקן משה דיין שהתאהב בנשים והן בו. סא”ל דב ירמיה שלח בשעתו מכתב זועם לראש הממשלה דוד בן גוריון בו האשים את רב אלוף משה דיין כי שכב עם אשתו הדסה מור ותבע ממנו לסלק לאלתר את הרמטכ”ל משורות צה”ל. דוד בן גוריון ענה לו כי אין שום חפיפה בין התנהגותו הרומנטית וניהול מסעות האהבים והניאופים שלו עם כישרונו הצבאי והמדיני ודחה את בקשתו של הקצין שנבגד. לאחרונה התברר כי גם דוד בן גוריון הנערץ ניהל בשעתו רומנים בשעה שהיה נשוי לרעייתו פּוֹלָה. רומנים מחוץ לנישואים היו עניין שבשגרה גם למצביא והמנהיג הצרפתי נפוליאון בונפרטה, גם לנשיא צרפת בשנים 1995 – 1981 פרנסואה מיטראן, גם לנשיא ארה”ב פראנקלין דילאנו רוזוולט (1945 – 1933) שבגד באשתו אלינור רוזוולט, וגם לגנרל האמריקני דווייט אייזנהאואר המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה במלחמת העולם ה- 2 שלא שמר אמונים לרעייתו מיימי ובגד בה עם מזכירתו מנהלת לשכתו הצבאית.

יעל שטרנהל הייתה יכולה לחפות על חולשת הפוסט הממוחזר שלה נטול חידושים ונתונים אילו הייתה נוסעת בשליחות “הָאָרֶץ” ו/או בשם אוניברסיטת ת”א, ומנהלת ריאיון אישי שלה ומטעמה אחד על אחד מול דונאלד טראמפ בו היא מביעה בפניו את תמיהותיה לרבות טענתה כי “…אין לדעת כמובן מה טומן בחובו החודש הקרוב ואלו עוד ממצאים מרשיעים יצוצו מן הארכיון…”. אם חן ליברמן כתבת התרבות והבידור הפעלתנית של ערוץ 10 יודעת להפיק ריאיון עם כוכב הקולנוע האמריקני טום היינקס בפירנצה – איטליה, והנהלת ערוץ 10 נענית לאתגר ומטיסה אותה לפירנצה כדי לראיין אותו באמת אחד על אחד, אזי מן הראוי שד”ר יעל שטרנהל תיטוש לרגע קט את מִגְדָל הַשֵן שלה באוניברסיטת תל אביב ותפיק ראיונות עבור עיתון “הארץ” עם דונאלד טראמפ ועם הילארי קלינטון בארה”ב. אני בטוח שעמוס שוקן יסכים לממן את כרטיס הטיסה שלה. אינני חושב שפרשיות האהבים הרומנטיות של דונאלד טראמפ הופכות אותו לבלתי מוכשר לנהל את ארה”ב. הן לא יהוו מכשול בדרך לפסגה. אולם העלבות והטרדות נשים עלולות להפוך לו לרועץ. אני מעריך שהאוריינטציה המדינית והצבאית שלו וגם החברתית חסרי מורשת וניסיון מוכח, דווקא הם עלולים להסב לו נזקים הרבה יותר חמורים מעסקי הנשים שבהם היה מעורב פעם.

דונאלד טראמפ (אם ייבחר לנשיא ארה”ב) אמור לפעול ולנהל מדינה דמוקרטית חופשית, מעצמת על עולמית, בעלת מורשת ארוכת שנים של חירות וציות לחוק (!). הוא כפוף למסגרת חוקתית נוקשה וקפדנית. אף על פי שדונאלד טראמפ מצויד בחופש פעולה נרחב כנשיא וחמוש בסמכויות שלטוניות רבות לרבות היותו המפקד העליון של צבא ארה”ב, הוא מבוקר, וחייב להגיש דין וחשבון לאוּמָה. נשיא ארה”ב איננו ניצב מעל דין ומשפט ותמיד עלול למצוא את עצמו מודח אם יסטה מהנהלים הקבועים בחוק של ניהול המדינה. ראה תביעות ה- Impeachments שהוגשו בשעתו כנגד נשיאי ארה”ב מכהנים, ריצ’ארד ניקסון (פרשת ווטרגייט) וביל קלינטון (פרשת האהבים שלו עם מוניקה לווינסקי). שניהם יצאו מתביעות ההדחה ההן בשן ועין. יהיה מעניין לקרוא שוב את עדותה ופרשנותה של ד”ר יעל שטרנהל ב- 9 בנובמבר 2016 מי שמטילה דופי אישי כה חמור בדונאלד טראמפ לאחר שזה ינצח את הילארי קלינטון ויזכה בבכורה. ואולי לא. ייתכן כי ד”ר יעל שטרנהל צודקת בהערכותיה. אני מטיל בהן ספק.

תזכורת : נחום ברנע / “ידיעות אחרונות”.

נחום ברנע רושם בעיתונו “ידיעות אחרונות” (יום שלישי – 11 באוקטובר 2016) פוסט שכותרתו “בדרך למטה” בעמוד השער, וכותרת נוספת “מאחוריה” בעמוד מס’ 5 של העיתון. נחום ברנע קובע כי הילארי קלינטון יכולה להתברך במה שלא קרה בעימות : “…היא לא חשה ברע, לא נזקקה לעזרה, ולא מעדה בלשונה. דונאלד טראמפ רצה להעביר את חובת ההוכחה אליה, אל המשגים בטיפול שלה ב- emails, אל פרשת בנגזי, אל המשברים באמריקה של אובמה, ואל הפרשיות המיניות של בעלה. היא לא נגררה, תוך הפגנה מרשימה של שליטה עצמית. דונאלד טראמפ נתקע עם הקלטות…”. נחום ברנע הוא עיתונאי שטח וותיק רב מוניטין ברמה בינלאומית, ובעל יכולות מוכחות עוד מאז היה עוד עיתונאי צעיר ומוביל בעיתון “דָבָר” ויקירה של העורכת חנה זמר ז”ל, אולם הוא איננו מחדש דבר, ואת מה שרשם בעיתונו אמר גיל תמרי הפעלתן, איש השטח של ערוץ 10 בארה”ב בקמפיין הבחירות הנוכחי, הרבה לפניו. נחום ברנע יכול לפצות את קוראיו ואותי אם יטוס לארה”ב ויקיים ראיונות אחד על אחד עם דונאלד טראמפ והילארי קלינטון ו/או לפחות עם ראשי המטות שלהם ו/או עם מי מעוזריהם הראשיים. יהיה מעניין לקרוא שוב את עדותו ופרשנותו של נחום ברנע ב- 9 בנובמבר 2016 מי שמטיל דופי אישי ומוסרי כה חמור בדונאלד טראמפ לאחר שזה ינצח את הילארי קלינטון ויזכה בבכורה.

תזכורת : רון מיברג / “מעריב”.

העיתונאי הוותיק רון מיברג מתגורר במדינת מיין בארה”ב. הוא יודע לכתוב בדרך כלל, אולם הפעם מפרסם ב- “מעריב” פוסט נרגש ובכייני וכותרתו “חיה פצועה” אודות דונאלד טראמפ שנושא עיניו לכתר (יום שלישי – 11 באוקטובר 2016). כה אומר רון מיברג : “…אינני יודע כיצד מוצאים את כוחות הנפש לצפות בגבר כוחני ואלים השואף לבית הלבן כאשר הוא מתנגב עדיין מטפורית ממעשה אונס קבוצתי בנשות אמריקה…”, ומוסיף, “…כל מה שצריך זה להניח לנשורת הרדיואקטיבית שמפיץ דונאלד טראמפ לשקוע ולהתייצב בקלפי ב- 8 בנובמבר 2016”. רון מיברג מעורר רחמנות בכתיבה הפומפוזית שלו וגם מפני שגיל תמרי איש ערוץ 10 מקדים אותו בהרבה בכל דיווחיו. תמהני מה יכתוב אותו רון מיברג לאחר שדונאלד טראמפ יביס את הילארי קלינטון ב- 8 בנובמבר 2016 ? גם הוא מייחס וקושר לדונאלד אי כישרון מובהק לנהל את ארה”ב כמעצמת על עולמית ובינלאומית בגלל פרשיות האהבים שלו עם נשים. רון מיברג יודע לכתוב אבל האם הוא צודק גם הפעם ו/או שמא טועה. אינני שותף לצערו ובכיינותו בעניינו של דונאלד טראמפ.

גיל תמרי מתגורר כבר שנים ארוכות בארה”ב עם משפחתו. הוא עיתונאי שטח מעולה ושדרן טלוויזיה מצטיין בערוץ 10. נכס חשוב ביותר לרשת הטלוויזיה שמעסיקה אותו.

אני מכיר היטב את גיל תמרי (בן 49 היום) מאז ימינו המשותפים לפני שנים רבות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מדובר בעיתונאי וותיק מוכשר מאוד, חרוץ מאוד, מהיר מאוד, ואמין ומהימן מאוד. וגם אָהוּב. גיל תמרי משמש כבר שנים כתב טלוויזיה מזהיר ומשגשג של ערוץ 10 בארה”ב. אפשר לומר עליו האחד שאין בִּלְתּוֹ. הוא מהווה בעבודתו העיתונאית ובאישיותו הנוחה והאדיבה נֶכֶס טלוויזיוני עצום של ערוץ 10. הוא מטפס במרץ בלתי נלאה על ההר אולם הפסגה עדיין ניצבת מנגד. למרות שטרם השיג ריאיון טלוויזיוני עם דונאלד טראמפ וגם לא עם הילארי קלינטון, עושה גיל תמרי הקפדן והממושמע בעל מוסר עבודה נפלא (נכון תמיד לכל משימה) בי”ס של ממש ללא תחרות ליעל שטרנהל + נחום ברנע + רון מיברג ורבים אחרים. יכולתו העיתונאית המופלגת, מקורותיו העיתונאיים, אופיו הנוח והאדיב, ידענותו והכרתו את החומר בו הוא עוסק וחוקר, הבנתו את טכנולוגיית הטלוויזיה החדשנית, ומרצו הבלתי נלאה הופכים אותו לשַדְרָן עַל. לא רק בשל מהירות הדיווח אלא גם בגלל עומק יסודותיו.

טקסט תמונה : אוגוסט – 2001. אדמונטון – קנדה. אליפות העולם ה- 8 בא”ק נערכת באדמונטון קנדה. הימים ההם לפני יותר מ- 15 שנים. ביתן מס’ 26 בקומפלקס השידור הטלוויזיוני באדמונטון שהיווה את מרכז ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי בשטח. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : השדר מאיר איינשטיין ז”ל, אנוכי, וכתב ה- ENG שלי גיל תמרי (מרכיב משקפי שמש) ששימש בימים ההם כתב ערוץ 1 בארה”ב ואשר הוטס במיוחד מוושינגטון לאדמונטון לסייע לי על פי בקשתי ממנכ”ל רשות השידור אורי פורת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

tamari 2

טקסט תמונה : אוגוסט 2001. אדמונטון – קנדה. אליפות העולם ה- 8 בא”ק התקיימת בעיר הקנדית אדמונטון בירת מחוז אלברטה. התמונה צולמה באזור של הקומפלקס של רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות שמשדרות את האירוע ושל ה- Host broadcaster הטלוויזיה הקנדית הציבורית CBC. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : גיל תמרי, אנוכי, מהנדס התקשורת והקול שלי סעדיה קאראוואני (האחד שאין בלתו), וצלם ה- ENG של גיל תמרי. גיל תמרי הוא איש בעל מקצוע ובן אדם אָהוּב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נָדָב אֶיָיל עורך חדשות החוץ של ערוץ 10, נִזְהָר.

נדב אייל הוא נדבך חשוב במערכת העיתונאית של חברת החדשות של ערוץ 10. יש לו גם תפקיד מרכזי בחברה. הוא העורך הראשי של חדשות החוץ. אני אוהב להקשיב לניתוחיו הבינלאומיים המלומדים. למרות עליונותו הטלוויזיונית לקח נדב אייל בשעתו (לפני כמה חודשים) ריזיקו מטופש בשעה שהוא איננו מחויב לעשות זאת, ומבלי לסייג את עצמו, והתנבא כי דונאלד טראמפ לא יצליח להבקיע את חומת 16 (שישה עשר) המועמדים הרפובליקנים שלוטשים את עיניהם למשרת נשיא ארה”ב ולא יזכה במינוי המפלגתי. ובכן, דונאלד טראמפ הפריך לגמרי כידוע את קביעתו זאת של נדב אייל. הוא ניצח בבחירות המוקדמות והמפלגה הרפובליקנית מינתה אותו למועמד שלה לתפקיד נשיא ארה”ב מול המועמדת הדמוקרטית הילארי קלינטון. נדב אייל נזהר עכשיו ומסייג את עצמו בכל Stand up שלו מול מצלמות ערוץ 10. הוא מודיע לקהל צופיו, שלמרות הסקרים שמלמדים על יתרון מסוים להילארי קלינטון, הרי שעל אף האירועים הדרמטיים של הימים האחרונים הנוגעים לעסקי השעשועים והנשים של המיליארדר הניו יורקי הזה דונאלד טראמפ, הוא עדיין נמצא שם ומטפס במעלה ההר ולפי שעה גורר אחריו מסה קריטית של מצביעים שתומכת בו. אם דונאלד טראמפ יזכה בכתר הנשיאות ב- 8 בנובמבר 2016 הרי שלא רק הילארי קלינטון תוּבָס, גם נָדָב אֶיָיל יְנוּצַח. נדב אייל איננו משה גרטל. הוא פי 1000 (אֶלֶף) חכם יותר משדר השחייה. נדב אייל (בניגוד למשה גרטל) לבטח יודע כי הטלוויזיה איננה מוסד גמבלרי ולא רולטת הימורים. כל הבעת דעה וודאית לכאן ו/או לכאן גם אם אתה משוכנע ו- בטוח בצדקת השקפת עולמך ב- % 100, חייבת איזון וסיוג. באולימפיאדת בייג’ינג 2008 צווח משה גרטל למיקרופון ערוץ 1 בעת שהשחיין הצרפתי הרביעי והמסיים אלאן ברנארד (Alain Bernard) קפץ לבריכה במשחה השליחים 4 פעמים 100 מ’ בסגנון חופשי שבריר שנייה לפני יריבו השחיין האמריקני הרביעי והאחרון ג’ייסון ליזאק (Jaso Lezak), וכה הצהיר בביטחון של נביא (בעת שנותרו עדיין 100 מ’ בפני שני השחיינים להשלמת המשימה הסופית) : “…אני מבטיחכם נאמנה כי נבחרת צרפת תכה שוק על ירך את נבחרת ארה”ב…”. קרה בדיוק להפך. ג’ייסון ליזאק ניצח את אלאן ברנארד והקדים אותו ב- 8 (שמונה) מאיות השנייה. ארה”ב זכתה במדליית הזהב בתוצאה 3:08.24 דקות. צרפת השיגה את מדליית הכסף בזמן של 3:08.32 דקות. הנבואה ניתנה לשוטים. את זאת כולם יודעים. משה גרטל יצא לא רק מגוחך אלא גם טיפש.

נשיא ארה”ב הארי טרומאן (Harry Truman) בשנים ההן של 1953 – 1945.

אינני מאמין גדול בסקרים של אחרים שהם לעיתים בגדר שמועות לא מבוססות שמפיצים כל מיני אינטרסנטים. מרבית הסקרים האמריקניים נוטים חֶסֶד ברגע זה להילארי קלינטון למרות שמכון ראסמוסן טוען שדווקא ל- דונאלד טראמפ יש עדיפות בכמות המצביעים. אני מאמין לאינטואיציה ולסקרים שלי עצמי. ביום שלישי של 29 במאי 1996 ניבאו הסקרים ניצחון מוחץ בבחירות לכנסת ה- 14 ולראשות הממשלה לטובת שמעון פרס (ראש הממשלה המכהן לאחר רצח יצחק רבין ז”ל ב- 4 בנובמבר 1995) על בנימין נתניהו מועמד הליכוד. פרשן ערוץ 1 אמנון אברמוביץ’ עוד הכריז בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא כי שמעון פרס מוביל ביתרון של % 1.5 וכי היתרון הזה ילך ויגדל. אני זוכר זאת היטב. אמנון אברמוביץ’ השכיב אותנו לישון עם שמעון פרס אבל בבוקר התעוררנו עם ראש ממשלה חדש בשם בנימין נתניהו. ובכן, עד ליום שלישי – 8 בנובמבר 2008 נותרו 26 ימים. המון זמן במונחים פוליטיים בעידן בחירות. בואו ניקח לרגע ונתבונן בסקרים שניבאו ניצחון למועמד הרפובליקני תומס דיואי על נשיא ארה”ב הדמוקרט הארי טרומאן בבחירות לנשיאות ארה”ב ב- 1948. העיתון “שיקאגו דיילי טריביון” הסתמך עליהם והיה כה בטוח בניצחונו של תומאס דיואי, עד שהוציא הוצאה מוקדמת המדווחת בכותרת ראשית כי הוא ניצח את הארי טרומאן בבחירות ההן לפני 68 שנים. סקרים לחוד ומציאות לחוד.

harry-truman-3טקסט תמונה : 1948. נשיא ארה”ב הארי טרומאן מחזיק בעיתון “Chicago Daily Tribune” שבישר מוקדם מידי על הפסדו לתומאס דיואי במערכת הבחירות לנשיאות ארה”ב. (באדיבות “Life”. הצלם הוא יוג’ין סמית’).

ומה תאמרו על התמונה הבאה שצולמה בפברואר 1945 כשסגן נשיא ארה”ב דאז הארי טרומאן פורט על פסנתר בעוד שחקנית הקולנוע לורן באקול (Lauren Bacall בת 21) נשענת בשכיבה עם רגליים חשופות על גג כלי הנגינה. תמונה כזאת היום של נשיא ארה”ב ושחקנית קולנוע חולקים ככה פסנתר משותף הייתה מקבלת אינטרפרטציה שונה לחלוטין מאשר קיבלה לפני 73 שנים.

harry-truman-1

טקסט תמונה : 1945. נשיא ארה”ב הארי טרומאן (בן 61) ושחקנית הקולנוע לורן באקול (בת 21) חולקים חוויה משותפת של נגינה על פסנתר. תגובת הציבור לתמונה נשיאותית מהסוג הזה לא הייתה עוברת היום בשלום. (באדיבות “Life”. הצלם הוא צ’ארלס קורט).  

ביקורות טלוויזיה בעיתון “הָאָרֶץ”.

ביקורות הטלוויזיה של כתבי “הארץ” כמו רוגל אלפר, רווית הכט (וגם של אחרים) הן מגוחכות מפני שהן משמשות הסוואה לפוסטים פוליטיים. מדובר ב- הבעת דעות פוליטיות של עיתונאים שמתחזים למבקרי טלוויזיה. מדובר בביקורות פוליטיות ולא ביקורות טלוויזיה. מדובר במבקרי טלוויזיה לא מוכשרים, בלתי מקצועניים, שאינם מתמצאים בתעשיית הטלוויזיה ולכן אינם מיומנים להתייחס למקצוענות המדיה ו/או לחובבנותה. לא הייתה שום התייחסות טלוויזיונית של “הארץ” לכיסוי שני העימותים בערוץ 10 (רק ה- Debate הראשון), ערוץ 2, וערוץ 1. בשידור הישיר של העימות / Debate הראשון הביס ערוץ 2 בראשותה של יונית לוי את ערוץ 10בהובלת איילה חסון וצבר רייטינג של % 4.1 מול % 0.9 בלבד של ערוץ 10. מבקרי “הארץ” אינם מתייחסים לגישה הטלוויזיונית של שלושת הערוצים הארציים וגם לא לטכנולוגיית התרגום. הם גם לא נותנים את דעתם לעובדה כי יונית לוי עושה בי”ס גם לאורן נהרי הארכאי איש ערוץ 1 (השמועות אומרות כי הוא נוטש את סוכתו הנופלת וחובר ל- Walla News). מבקרי הטלוויזיה של עיתון “הארץ” יודעים כמה זה 1 + 1 אבל לא מסוגלים להתווכח עם פיתאגוראס ואוקלידס מדוע סכום שתי הצלעות במשולש ישר זווית גדול מאורך היתר. הם לבטח לא יכולים ולא יודעים להתמודד עם נתונים טריגונומטריים, גאומטריים, ואלגברה. תעשיית הטלוויזיה היא מדע מורכב אולם הגיוני כמו זירת המתמטיקה. שום התייחסות של מבקרי הטלוויזיה ב- “הארץ” למדע הכיסוי של רשת NBC את ה- Debate ה- 1, שום מידע אודות כמות המצלמות והמיקרופונים שמתעדים את הדו קרב דונאלד טראמפ – הילארי קלינטון, שום אינפורמציה ולוּ במשפט אחד אודות תורת הצילום הטלוויזיוני, שום הסבר מדוע בימאי NBC משתמש ב- Close ups מבודדים, מדוע הוא מעלה לאוויר Two shots בהם נראים יחדיו דונאלד טראמפ והילארי קלינטון, שום התייחסות של המבקרים למהירות התגובה של בימאי NBC בהן הוא נדרש להעלות לאוויר אין ספור Reaction shots לא רק של גיבורי העלילה אלא גם של אותם האנשים היושבים באולפן וצופים בסיפור המתח ובהתפתחות הדרמה יוצאת הדופן. מבקרי הטלוויזיה של עיתון “הָאָרֶץ” אינם מדווחים לקוראיהם מדוע לפתע פתאום ערוץ 10 התעלם מהעימות השני בין דונאלד טראמפ להילארי קלינטון, וגם אינם מספרים לקוראיהם כי 85.000000 (שמונים וחמישה מיליון) אזרחים אמריקניים צפו ב- Debate ה- 1 יחדיו עם עוד מאות מיליונים ברחבי תבל. ב- Debate ה- 2 צפו בארה”ב 61.000000 (שישים ואחד מיליון) צופים. מפליא שעורך “הָאָרֶץ” אלוף בן והמו”ל עמוס שוקן אינם מגיבים, לא מעירים, ולא מתערבים. הם מהאו”ם. מאידך אין זה מתמיה מפני שגם הם אינם בקיאים בתורת הצילום והבימוי בטלוויזיה. כשדונאלד טראמפ והילארי קלינטון מעלים את טענותיהם ונימוקיהם בשידור ישיר בטלוויזיה בפני 84.000000 צופים בארה”ב יש חשיבות עצומה באיזו זווית הם מצולמים, האם ב- Profile (צדודית) ואו ב- En face (ממול), באיזה מרחק ניצבות מהם המצלמות, גודל העדשות של המצלמות, האם ב- Close up ו/או ב- Medium Close up ו/או ב- Long shot (צילום פתוח), האם הצלם משתמש ב- Zoom in בעת השמעת הדברים ע”י הטוענים לכתר ו/או שהוא נשאר סולידי (על פי הוראת הבימאי שלו), וכיצד בוחר בימאי הטלוויזיה את המצלמה החשובה שלו באותו הרגע ומעלה דווקא אותה לאוויר באותן השניות והרגעים הארוכים והמכריעים של ההתמודדות. כשטקסט כלשהו נאמר ע”י דונאלד טראמפ ו/או הילארי קלינטון ב- Close up (מקרוב) המשמעות והנחרצוּת שלו מקבלת משמעות שוֹנָה מאשר אם היה נאמר למשל בצילום Long Shot (מרחוק). הטלוויזיה היא בדרך כלל Media של Close ups, אולם לא תמיד. היא תמיד מדיום של צילומים משולבים מזוויות התבוננות שונות. כיסוי טלוויזיוני של Debate נשיאותי בן כשעה וחצי דורש מהבימאי וצוות עוזריו בניידת השידור ו/או באולפן הבקרה עירנות מקסימלית ומופלגת, כמו גם כמובן מן הצלמים ואנשי ה- Sound. בעת השידור הישיר מתבצעים מאות רבות של תנועות המצלמות וחיתוכים בין המצלמות השונות הממוקמות במקום. מעבר ממצלמה אחת לרעותה חייב להיעשות בהיגיון ועל פי המתרחש בשטח. אף על פי כן מבקרי “הָאָרֶץ” אינם בוחנים את עבודת הבימוי הטלוויזיוני הרגיש. רווית הכט ורוגל אלפר מדווחים לקוראיהם מה אומרים גיבורי העלילה על מסך הטלוויזיה (ואת זאת כולם יודעים). אולם שניהם אינם קושרים ומפרשים את הַמֶלֶל ואת מידע הטקסט על פי התייחסותם של מצלמות ה- Video וכבלי ה- ה- Audio לגיבורי העלילה. נכון שביקורת הטלוויזיה בעיתון “הארץ” איננה אמורה להיות קורס טלוויזיה, אולם אני בטוח שחלק מציבור קוראי “הארץ” מעוניין לקבל גם ביאור תקשורתי כיצד הטכנולוגיה הטלוויזיונית עוקבת, בוחנת, ומתרשמת מהדברים והמֶסֶר שמשגרים דונאלד טראמפ והילארי קלינטון לציבור הבוחרים האמריקני.

תראו, כשנשיא ארה”ב ג’ון פיצג’ראלד קנדי ביקר בפעם הראשונה ב- 1963 במערב ברלין בעֵת המלחמה הקרה ההיא ששררה אז בין ארה”ב מנהיגת העולם החופשי לבין ברה”מ מנהיגת המדינות הקומוניסטיות הטוטליטאריות, והכריז במופגן ובמכוון קבל עם ועולם את הסלוגן בשפה הגרמנית, “Ich bin ein Berliner” (אני ברלינאי), אזי רשת הטלוויזיה הגרמנית ARD שהעבירה את נאומו בשידור ישיר בגרמניה ובמערב אירופה, לקחה אותו בצילום Close up (!). יש לכך חשיבות עליונה. כנ”ל מדובר בשעה שג’ון פיצג’ראלד קנדי הגה את הסלוגן הפטריוטי לבני עמו האמריקניים בעת נאום ההשבעה שלו לנשיא ארה”ב בוושינגטון בתאריך 21 בינואר של שנת 1961. טקס ההשבעה הועבר בשידור ישיר בשלוש רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות ABC, CBS, ו- NBC. עדשות מצלמות רשתות הטלוויזיה האמריקנית שמרו את הנשיא הטרי בעת נאום ההשבעה ב- Frame כמעט סגור. ג’ון פיצג’ראלד קנדי יפה התואר, נואם בחסד עליון, ורָב כריזמה צולם ב- Close up. אלו המילים שנשא ג’ון פיצג’ראלד קנדי בנאום ההשבעה ההוא ששום אזרח אמריקני לא ישכח אותן, גם לא מיליארדים בעולם שוחרי שלום, שוויון, ואחווה :

“And so, my fellow Americans : ask not what your country can do for you  ask what you can do for your country”.

kennedy-1

טקסט תמונה : 1963. מערב ברלין. נשיא ארה”ב ומנהיג העולם החופשי דאז ג’ון פיצג’ראלד קנדי יפה התואר, רעיונאי מבריק, בעל כישרון ניסוח וביטוי, מבקר לראשונה במערב ברלין בעת המלחמה הקרה והוגה שם את הסלוגן הפטריוטי המפורסם של בשידור ישיר ב- ARD רשת הטלוויזיה הגרמנית הציבורי כלהלן : “Ich bin ein Berliner”. בימאי ARD לוכד אותו ב- Close up בעת האמירה ההיא “אני ברלינאי”. (באדיבות ARDׂ).

פוסט מס’ 744. הועלה לאוויר ביום רביעי – 7 בנובמבר 2018.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *