פוסט מס’ 786. ציטוטים. אנשים חושבים מול פטפטנים. וגם אנשים חושבים מול כסילים. וגם אנשים חושבים מול פטפטנים שהם גם כסילים. ממברנות המיקרופונים הן לגמרי ניטראליות. הן לא לוקחות צד. הן יודעות לקלוט ולהעביר כל מֶסֶר באשר הוא אולם אינן יודעות לסַנֵן אותו וגם לא יודעות לערוך אותו. הן מטילות מראש את האחריות על הניצבים בשער על האומרים, על השדרים, על הפרשנים, ועל הכותבים ולא על המכשיר. עיתונאֵי הטלוויזיה הם שעומדים במרכז הדיון ולא מוניטור הטלוויזיה שלהם. מערכות שיפוט, מערכות טלוויזיה, ומערכות שידור טלוויזיוניות אמינות ומהימנות מול מערכות שידור טלוויזיוניות עמומות ונבובות. תזכורת: אולימפיאדות ברלין 1936 ומינכן 1972. מונדיאל ספרד 1982. אני תומך בסלוגן של ווינסטון צ’רציל שאמר : “יש אנשים שניגפים מפני האמת אולם הם חיש מהר קמים וממשיכים בדרכם כאילו לא קרה מאום”. פוסט מס’ 786. כל הזכויות שמורות.

פוסט מס’ 786.

פוסט מס’ 786. ציטוטים. אנשים חושבים מול פטפטנים. וגם אנשים חושבים מול כסילים. וגם אנשים חושבים מול פטפטנים שהם גם כסילים. ממברנות המיקרופונים הן לגמרי ניטראליות. הן לא לוקחות צד. הן יודעות לקלוט ולהעביר כל מֶסֶר באשר הוא אולם אינן יודעות לסַנֵן אותו וגם לא יודעות לערוך אותו. הן מטילות מראש את האחריות על הניצבים בשער על האומרים, על השדרים, על הפרשנים, ועל הכותבים ולא על המכשיר. עיתונאֵי הטלוויזיה הם שעומדים במרכז הדיון ולא מוניטור הטלוויזיה שלהם. מערכות שיפוט, מערכות טלוויזיה, ומערכות שידור טלוויזיוניות אמינות ומהימנות מול מערכות שידור טלוויזיוניות עמומות ונבובות. תזכורת: אולימפיאדות ברלין 1936 ומינכן 1972. מונדיאל ספרד 1982. אני תומך בסלוגן של ווינסטון צ’רציל שאמר: “יש אנשים שניגפים מפני האמת אולם הם חיש מהר קמים וממשיכים בדרכם כאילו לא קרה מאום”. פוסט מס’ 786. כל הזכויות שמורות.

פוסט מס’ 786.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————————–

פוסט חדש מס’ 786. הועלה לאוויר ביום שלישי-8 בינואר 2019. כל הזכויות שמורות.

——————————————————————————————————–

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר רענן כהן הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. יוסף בר-אל מונה למנכ”ל זמני של רשות השידור במקומו של המנכ”ל הזמני הקודם של רשות השידור תת אלוף במיל. רָן גָלִינְקָא, מי שהוּדָח וסוּלָק בכעס וזעם רב מהמשרה הרָמָה והאחראית באביב 2002 ע”י ראש הממשלה אריאל שרון. רָן גָלִינְקָא מונה למנכ”ל זמני של רשות השידור בסתיו 2001 לאחר התפטרותו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בקיץ 2001 בטרם הדחה (תהליך Impeachment) שנוהל נגדו במרץ רב ע”י הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו”ר נחמן שי ובגיבוי מליאת רשות השידור. רשות השידור ההיא הפכה זה מכבר לזירת משחק פוליטית ולחוות ניסיונות ממשלתית. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת, הזמנית, והמגוחכת של יוסף בר-אל למינוי של קבע בן 5 שנים ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002 מנכ”ל רשות השידור כאמור לתקופה של 5 שנים. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום בעת ההיא על כתב המינוי הנכבד ההוא שהעניק ליוסף בר-אל את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל ואת הובלתו עד קיץ 2007. הוא יוסף בר-אל עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל, הוּדַח, וסוּלָק ממנה לפני כן ב- 2 במאי 2005 ע”י אותו ראש ממשלה אריאל שרון, מי שמינה ו-הפקיד בידיו שלוש שנים קודם לכן את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל. את העובדה הזאת הנוגעת לחיי החופש והחירות ותקינות החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל יש לשַנֵן, לזכור, ואף פעם לא לשכוח : לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל (ובתולדות רשות השידור) הוּדַח וסוּלָק מנכ”ל רשות שידור יָרוּד, עָלוּב, וחנפן פוליטי מְכַהֵן בשֵם יוסף בר-אל ע”י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהושיבו אותו על הַכֵּס הַרָם 3 שנים קודם לכן.

גיליון הקטגוריה והאישום המפורט ההוא שהוגש ע”י ממשלת ישראל נגד מנכ”ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל (כלל בין השאר אישום בגין שחיתות ומתן שוחד מסך) הפליל אותו לגמרי והוא הודח וסולק, ו-נשלח לעבר אותם הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה. גיליון ההדחה הזה אולי מצהיב בארכיון הממשלה אולם נותר אקטואלי ובוהק באדום. הסכנה לעיתונות ועיתונאות חופשיות במדינת ישראל הדמוקרטית טרם חלפה. ב-17 במאי 2005 רשמו אמנון דנקנר ז”ל ודן מרגלית יבד”ל בעמוד הראשון של העיתון “מעריב” שלהם את הטקסט הזה כהאי לישנא, לא באישון לילה, ותחת הכותרת המרתיחה והמרעישה ההיא חסרת התקדים באישום שלה, כלהלן: “עברתם כל גבול…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוֹחַד מָסָך מידו המזוהמת של מנכ”ל רשות השידור (הכוונה ל-יוסף בר-אל) איש מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…”.

לקרוא ולא לשכוח: ב-2 במאי 2005 מגיעה לסיומה אחת הפרשות החמורות בתולדות השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה אריאל שרון מחליטה לפטר, להדיח, ולסלק לאלתר את מנכ”ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל ממשרתו הרָמָה בגין שְחִיתוּת ושוֹחַד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ”ל רשות שידור מכהן (נותרו לו יותר משנתיים להשלמת תקופת כהונתו בת 5 שנים). 13 שרים תמכו ו-הצביעו בעד ההדחה וסילוקו של יוסף בר-אל ממשרתו הרמה. 3 שרים בנימין נתניהו, דני נווה, ופואד בן אליעזר נמנעו. 2 שרים דליה איציק ומאיר שיטרית התנגדו להדחה.

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ”ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. באדיבות העיתונים “הארץ” והמו”ל מר עמוס שוקן + “ידיעות אחרונות” והמו”ל מר ארנון “נוני” מוזס + “מעריב” והמו”ל מר אלי עזור. 

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ”ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. באדיבות העיתונים “הארץ” והמו”ל מר עמוס שוקן + “ידיעות אחרונות” והמו”ל מר ארנון “נוני” מוזס + “מעריב” והמו”ל מר אלי עזור. 

barel 1

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ”ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. באדיבות העיתונים “הארץ” והמו”ל מר עמוס שוקן + “ידיעות אחרונות” והמו”ל מר ארנון “נוני” מוזס + “מעריב” והמו”ל מר אלי עזור. 

א. הצהרתו הטלוויזיונית הדרמטית של ראש הממשלה בנימין נתניהו אמש (יום שני-7 בינואר 2019) בערוצי הטלוויזיה הארציים, 11, 12, 13, ו-14 ומלחמתו האישית באישומים המשפטיים הפליליים המתנהלים נגדו בתיקי השוחד 1000, 2000, ו-4000 חשפה ראש ממשלה קוּטֶר, בַּכְיָין, ואיש קטנוני. פארסה. הופעה פתטית. ראיתי וצפיתי אמש רק במהדורת החדשות המרכזית של ערוצים 12 + 13 בהגשת יונית לוי (טובה מאוד) ומערכת הכתבים והפרשנים החרוצים, הזריזים, והמהימנים שלה : עמית סגל + גיא פלג + דנה ווייס + דפנה ליאל + משה נוסבאום + אמנון אברמוביץ’. מעל כולם בלט אמש בייחוד ובאותנטיות שלו העיתונאי ושדרן הטלוויזיה אמנון אברמוביץ’. משקלו העיתונאי הוא עצום כמו גם אפקט הופעתו הטלוויזיונית על המסך. אנוכי רואה בו את מצפון ומַצְפֵּן האוּמָה. אישיותו התקשורתית המיוחדת, כובד משקלו, חיוניותו, כישרון אבחנתו, ויכולת הביטוי והניסוח היעילים והמתומצתים שלו מעניקים ערך נוסף ו-חשיבות יתר למהדורת החדשות שמפיקה חברת החדשות המשותפת של ערוצים 12/קשת ו-13/רשת. הנה טקסטים הפרשנות שנשא אמש בטרם ואחרי נאומו המגוחך והפתטי של בנימין נתניהו שעוזריו שיווקו אותו כמסר דרמטי לאזרחי ישראל:

טקסט אמנון אברמוביץ’ לפני ובטרם עליית בנימין נתניהו ונאומו “הדרמטי” לאוויר :

“תראי (פונה ליונית לוי), תראי גם אלה שרוצים באמת בטוהר ההליך ולבוא לקראת נתניהו, ואומרים שאין להם עמדה לגבי החלטת היועץ המשפטי לפני או אחרי הבחירות, ואומרים שבתיקים הללו ניתן לעשות מעשה, גם האנשים האלה צריכים לזכור שאך לפני חודש וחצי נתניהו דיבר על מלחמה קרבה…על הקרבה…על דם בגוף ונפש, ולאחר מכן הסתבר כספין פוליטי, כדאי לזכור את הדבר הזה”.

טקסט אמנון אברמוביץ’ אחרי ובתום נאומו ה- כאילו דרמטי של בנימין נתניהו לאומה :     

“תשמעי, (פונה ליונית לוי) אני לא זוכר מופע כזה ציני…אני שואל את עצמי למי זה מיועד ? יש לך טענות, היו לך המון פורמטים להשמיע אותן…עכשיו, מה זאת אומרת אף ראש ממשלה לא הושמץ כמוך…? אני מזכיר לכם : בגין בוגד, רבין בוגד, שרון רוצח…על מה אנחנו מדברים פה ? תראי, אני לא מתפלא למרות שאני באמת מאלה שרוצה הליך הוגן…זה ראש הממשלה שלפני כחודש וחצי אמר לציבור לעם הזה, אנחנו ערב מלחמה, אתם תדרשו למסור את הגוף והנפש, תדרשו הקרבה, לכן גם המוּפַע הערב שעוסק בפרוצדורה פנימית של חקירות ואני לא יודע למי הוא נועד, כלומר הוא נועד לאותו Base פוליטי לא מפתיע אותי”.

אמנון אברמוביץ’ בנוסף :

“אפשר להוסיף לאישומים נגד נתניהו Fake נוסף של הצגת דבר במרמה בהפרת אימונים…”.

הערה שלי : חברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 + 13 עומדת על רמה טלוויזיונית גבוהה לא רק בזכות שורת עיתונאיה שניצבים בקדמת הבימה הטלוויזיונית, אלה גם בשל מפיקיה ועורכיה החרוצים העומדים איתנים ועירניים מאחורי הקלעים ומתַחְזֵקִים את כלל פעילותה של חברת החדשות.

ב. הערתו/שאלתו בשידור ישיר של מנחה תוכנית הבוקר ניב רסקין בערוץ 12 / “קשת” בינואר 2019 לשרון פרי בעקבות ו- אודות פרסום צילומים אינטימיים חושפניים שלה בתקשורת ההמונים של האינטרנט, “מה זה עושה לך…?”, מהווה את הקטליזטור למחקר וכתיבת פוסט מס’ 786. ניב רסקין מוצא את עצמו בחברה טובה שבה שורר יחס ישיר בין החוכמה לכמות המלל. לא תמיד אולם מדובר בהנחה הגיונית: ככל שמדברים יותר עולה גם אצל חלק מהשדרנים והפרשנים גם גרף השטויות.

ג. תוכנית רואים עולם הקולינארית של ישראלי אהרוני וגידי גוב והמסע המופלא וסיור האוכל העכשווי של שניהם בארה”ב מעצמת הבשר והפיצה, היא מעניינת, מסקרנת, וגם מרתקת. אולם רווייה יתר על המידה בציונים לשבח של שניהם אודות האוכל שהם פוגשים וטועמים, כמו: “נהדר…”, “בוא הנה זה פגז…”, וגם “…I love it”, וגם “…Great”, וגם “…Oh my god”, וגם “…So good”, וכן הלאה. אף על פי כן מדובר בתוכנית מעניינת מאוד שמצולמת היטב ומופקת היטב. יופי (!). זה מחד. מאידך לא עלה בדעתם של שני הנ”ל בביקורם במדינת וויומינג לספר לצופיהם כי מופעי תחרויות רכיבת ה-Rodeo המסורתיות של ה-Cowboys האמריקניים לגוונים השונים שלהם רוויים גם צער בעלי חיים. מעטים יודעים כי הפרים, השוורים, והסוסים המשתוללים בקפיצות מטורפות כשהם מנסים להפיל את רוכביהם מעל גבם, עושים זאת מפני שהבוקרים ה-קאובויס האלה רותמים בתא מיוחד צר מידות רצועות עור מהודקות שלוחצות מאוד על אשכיהם של בעלי החיים האלה מבלי שהם יכולים להתנגד. כשהסוסים והפרים יוצאים מתאיהם לזירה הפתוחה הם מנסים בתנועות הניתור המשתוללות שלהם להתיר איך שהוא את הרצועות הלוחצות המכאיבות להם מאוד ומעצבנת אותם עד למאוד. בעלי החיים האלה משתוללים מכאבים. השלכת הרוכבים מגבם הוא בבחינת משימה משנית. פר שמשקלו טון (1000 ק”ג) איננו מייחס תשומת לב יתירה לרוכב על גבו שמשקלו 80-70 ק”ג. ההשתוללות שלו נובעת ראשית דבר מלחץ הרצועות על אשכיו. כל ילד, נער, וגבר יכול להעיד עד כמה פגיעה באשכים (בעיטה, מגע של כדורגל תועה, ו/או סתם תחתונים לוחצים) עלולה להכאיב עד למאוד לפרק זמן לא קצר.

אגב גם שדרני הספורט של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מרבים להשתמש בעת שידורי הכדורסל שלהם בשני מונחים באנגלית Possession (החזקת הכדור)ו- Moneytime (זמן ו/או שלב ההכרעה במשחק). היכן שאפשר לדבר עברית, דברו עברית.

ד. שני שחקני הטלוויזיה רותם אבוהב ודביר בנדק הם נשמת אפה של תוכנית הבידור הקומית המצוינת “סַבְרִי מָרָנָן”, המשודרת ב-“קשת” כשם שהשחקנית ליטל שוורץ היא נשמת אפה של “חֲבֵרוֹת”, המשודרת בערוץ 10.

ה. ח”כ איציק שמולי ממפלגת המחנה הציוני הוא אי של יושרה, אמת, וצדק בנוף כנסת ישראל.

ו. אילנה דיין שידרה ב-“עוּבְדָה” ב-27 בדצמבר 2018 כתבה עיתונאית חשובה שכותרתה הייתה “אפי נווה שובר שתיקה”. בטרם היציאה הראשונה למקבץ הפרסומות והפרומואים הראשון במסגרת המגזין התחקירי שלה, הודיעה לצופיה את תוכן הטקסט הזה: “עוד דקה נשוב”. היא לא סיפרה את האמת לעוקבי “עוּבְדָה”. אילנה דיין לא שבה בתום דקה, גם לא לאחר דקותיים, וגם לא לאחר שלוש דקות. היא שבה וחזרה אל צופיה עם “אפי נווה שובר שתיקה” לאחר תשע דקות (!). משגיליתי כי אילנה דיין שוב מבלפפת אותי ו-איננה נאמנה לי, החלטתי גם אני בעצמי לא להיות נאמן לה. נטשתי את “אפי נווה שובר שתיקה” ועזבתי את מסך ערוץ 12. מצפוני לא הציק לי. יוֹפִי ה-Rating, הֶבֶל הַמִדְרוּג, ומוֹלֶך הפופולאריות הפכו לפני שנים רבות את אנשי ונשות הטלוויזיה תאבי המונופול לעבדים ושפחות שלהם. ובכן ולא בכְדִי: במדרוג, במוניטין ובפופולריות של תקשורת המונים טמונים המון יוקרה וחשוב מזה ממון בעל הון עתק. מוזר ותמוה שהמובילה אילנה דיין מכריזה ומשתמשת ביודעין בנתוני זמן מופרכים בתוכנית “עובדה” בטרם כניסת מקבצי הפרסומות המסחריות וה-Promos בשונה למושגי הזמן ה-מתמטיים המקובלים על החברה האנושית ועל פיהם נוהגים גם צופיה. מדובר באינפורמציה לא נכונה ובהטעיה מכוונת של ציבור צופיה רק על מנת לשעבד בכוח הרמייה את טבלת ה-Rating לטובת “עוּבְדָה”. לומר לצופיה את הטקסט הלא כֵּן הזה, “עוד דקה נשוב” כדי לא לאבד את צופיה ועל מנת לא לפגוע ב-תנופת הַמִדְרוּג (בפועל היא שָבָה בתום 9 ו/או 10 דקות), הוא טקסט לא הגון ו-נטול יושרה כלפיי כצופה שלה. טקסט בלופרי בלשון המעטה. מדהים ומגוחך באותה מידה שהנהלת ערוץ 12 ניאותה ומסכינה ביודעין להפוך בנסיבות לא כְּשירוֹת לעֶבֶד של מוֹלֶךְ הרייטינג. מדהים ומגוחך באותה מידה שעיתונאית מובילה ברמתה של אילנה דיין נכנעת ומסכימה מרצון להפוך לשִפְחָת מִדְרוּג באותן הנסיבות הלא כשירות של מרדף אחרי ה-Rating. “עוד דקה נשוב” היא אינפורמציה נמוכה ברמה של בלוף. חובה על הנהלת ערוץ 12 לכפות על אילנה דיין למסור אינפורמציה מדויקת לציבור ולומר לו את האמת בטרם כניסת מקבצי הפרסומות המסחריות וה-Promos ל-“עובדה” , משהו כלהלן: “עובדה” ואני נשוב אליכם בעוד כ-10 דקות.

ז. שַי האוזמן (שדר ועיתונאי טלוויזיה רם מעלה) ניהל ריאיון אישי פתוח וקולח מעניין מאוד בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים עם ניקולה ווייצ’יץ’ מנהל קבוצת מכבי ת”א בכדורסל (יום שלישי-8 בינואר 2019). שווה צפייה נוספת.   

פוסט מס’ 786.סתיו תשנ”ה. חודשי ההסתה הַבְּזוּיָה ו- הנִקְלֶית ההיא של ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר של שנת 1995 נגד ראש הממשלה + שר הביטחון ובֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז”ל. הימין והימין הקיצוני מנהלים מלחמת חורמה נִבְזִית נגד ראש הממשלה ובֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז”ל. יו”ר הליכוד וראש האופוזיציה מר בנימין נתניהו מי שטוען ב- 1995 לכֶּתֶּר עוצם את עיניו, אוטם את אוזניו, ונועל את פיו נוכח גל ההסתה השְפֵלָה והנוראית ההיא נגד ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל. בכך הפך בעצמו למֵסִית ומֵדִיח לאומי ראשי. סרטי החדשות ששודרו בתקופה ההיא ב- “מבט” בערוץ 1 ובמהדורות החדשות בערוץ 2 מוכיחים מעל לכל סָפֵק ובְּדָל התלבטות כי בנימין נתניהו ישב בנוח על הגדר, החריש ושתק. הוא יצא נשכר מההתקפות הרצחניות של הימין הקיצוני על ראש הממשלה + שר הביטחון ובֵן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז”ל. יצחק רבין כינה את בנימין נתניהו צָבוּעַ. באמצעות פוסט מס’ 786. הועלה לאוויר ב-8 בינואר 2019. כל הזכויות שמורות.

ראש וראשון לסוג של מדינאי דָגוּל וכֵן היה יצחק רבין ז”ל שהצהיר, הכריז, ואמר לאומה ב-23 ביוני 1992 לאחר ניצחונו בבחירות לכנסת ה-13, כלהלן: אין אחריות בלי מתן סמכות למי שלוקח את האחריות, ולכן אני אנווט (!).    

rabin 10טקסט תמונה (1) : 23 ביוני 1992. הבחירות לכנסת ה- 13. בֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז”ל (בן 70) נבחר בפעם השנייה בחייו לתפקיד הרָם של ראש הממשלה של מדינת ישראל. בנאום הניצחון שלו בעשר וחצי בערב באותו יום השלישי ההוא של 23 ביוני 1992 נושא יִצְחָק רָבִּין בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב דרשה דרמטית, נְחוּשָה, ומדויקת של מנהיג האומה : “אין אחריות בלי מתן סמכות למי שלוקח את האחריות… ולכן אני אנווט…” (!).  

rabin 15טקסט תמונה : 23 ביוני 1992. הבחירות לכנסת ה- 13. בֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז”ל (בן 70) נבחר בפעם השנייה בחייו לתפקיד הרָם של ראש הממשלה של מדינת ישראל. בנאום הניצחון שלו בעשר וחצי בערב באותו יום השלישי ההוא של 23 ביוני 1992 נושא יִצְחָק רָבִּין בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב דְרָשָה דרמטית, נְחוּשָה, ומדויקת של מנהיג האומה : “אין אחריות בלי מתן סמכות למי שלוקח את האחריות… ולכן אני אנווט…” (!).

23 ביוני 1992. בֵּן המַלְכוּת יצחק רבין ז”ל (בן 70) נבחר בפעם השנייה בחייו לתפקיד הרָם של ראש הממשלה של מדינת ישראל. בנאום הניצחון שלו בעשר וחצי בערב באותו יום השלישי ההוא של 23 ביוני 1992 הוא נושא בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב טקסט דרמטי ומדויק של מנהיג כלהלן :“אין אחריות בלי מתן סמכות למי שלוקח את האחריות… ולכן אני אנווט…” (!).בגין היושרה שלו, בגין אומץ לבו, בגין מנהיגות האמת ו- הנבונה שלו שילם יִצְחָק רָבִּין בן מלכות ראש הממשלה ושר הביטחון בחייו. מַר לומר זאת : אנשי האגף לאבטחת אישים בשב”כ (שירות הביטחון הכללי) כָּשְלוּ ו- לא השכילו לשמור ולהגן עליו בתום אותה עצרת ההמונים במוצ”ש של 4 בנובמבר 1995 שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין נפל שָדוּד לרגלי מאבטחיו משלוש יריות אקדח שירה בגבו בן עוולה מטווח אפס. אלה הן העובדות שתועדו ע”י העיתונאות האלקטרונית והכתובה לפני יותר מ- 23 שנה. איש מְנֻוָול, שָפֵל, פַּחְדָן, ועָלוּב מהימין הקיצוני יורה במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 שלוש יריות אקדח מטְוָוח אֶפֶס בגבו של ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז”ל ורוצח אותו בְּכִיכָּר העיר בתל אביב. בֵּן המַלְכוּת נוֹפֵל שָדוּד. הַנֵּזֶר והאֶצְעָדָה נגזלים מבֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין מנהיג האוּמָה והוגה רעיון השָלוֹם עם העַם הפלסטיני. שִמְעוֹן פֶּרֶס יבד”ל הוא מחליפו של יִצְחָק רָבִּין בראשות הממשלה אולם איננו מצליח לשמור על הבכורה הפוליטית ומפסיד אותה בבחירות לכנסת ה- 14 ב- 29 במאי 1996 ליו”ר הליכוד בנימין נתניהו. ככל שנוקפות השנים מתברר כי יִצְחָק רָבִּין ז”ל היה רק אחד. חברת החדשות של ערוץ 2 בראשות שָלוֹם קִיטָל מקבעת בנחרצות את תודעתה בנובמבר 1995 בקרב ציבור צופי הטלוויזיה בארץ. לראשונה היא מנשלת את ערוץ 1 מהמוניטין הציבורי שלו וכובשת את המקום הראשון בעיתונאות וכיסוי חדשות. ערוץ 1 ניגף.

כבוד השופטת גב’ מיכל אגמון – גונן, שופטת ב- 2003 את מקרה תביעת הדיבה של ד”ר יונתן מרצקי רופא קבוצת הפועל ירושלים בכדורסל נגדי כמי שניהל את חטיבת הספורט של ערוץ 1 בגין מסמך שכתבתי ב- 10 במאי 1999 ונועד ליו”ר איגוד הכדורסל דאז דני קסטן ז”ל. השופטת מיכל אגמון – גונן שלא הייתה שָם פרסמה משפט צדק ו- הוציאה אותי זכאי. 

המסמך המצ”ב נכתב על ידי לפני  20 (עשרים) שנים ב- 10 במאי 1999 בעניין התפרעות מילולית ארסית של אוהדים ירושלמיים בתום הפקת השידור הישיר של חטיבת הספורט בפיקודי של ערוץ 1 את משחק ה- Play off בכדורסל בהיכל הכדורסל הירושלמי במלחה בו ניצחה הפועל ירושלים את מכבי ת”א בתוצאה המינימאלית 80:81. במסמך ההוא נכתב על ידי בין השאר : “…מאות אנשים לבושי אדום ביניהם רופא קבוצת הפועל ירושלים ד”ר יונתן מרצקי תקפו את עמדת השידור גידפו אותנו, ירקו עלינו, ואיימו לרצוח אותנו…”. בעקבות כתיבת המכתב הזה לאיגוד הכדורסל, תבע אותי ד”ר יונתן מרצקי תביעת דיבה ע”ס של 500000 / 350000 (שלוש מאות וחמישים אלף עד חצי מיליון) שקל. ב- 10 במאי 1999 כיהן אורי פורת ז”ל בתפקיד מנכ”ל רשות השידור. גיל סמסונוב יבד”ל שימש אז לפני 17 שנים בתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. יאיר שטרן יבד”ל כיהן בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כמובן שטריאומווירט השלטון ההוא של רשות השידור תמך בי תביעה מופלגת והתגייס להגן עלי בעקבות תביעתו המשפטית נגדי של ד”ר יונתן מרצקי.

yoash 2טקסט מסמך : 10 במאי 1999. זהו המסמך החמור והקשה שכתבתי ליו”ר איגוד הכדורסל דאז דני קסטן ז”ל, אודות ההתפרעות המילולית שהתרחשה בהיכל מלחה בירושלים (ב- 9 במאי 1999) בתום השידור הישיר שלנו של ערוץ 1 את משחק הכדורסל, בו גברה הפועל ירושלים על מכבי ת”א 80:81. בסיומו של המסמך רווי 4 עותקים למנכ”ל רשות השידור אורי פורת + מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן + יו”ר מכבי ת”א שמעון מזרחי + יו”ר הפועל ירושלים דני קסטן, כתבתי את הטקסט הנועל הבא : “הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מודיעה לך בלשון שלא משתמעת לשתי פנים, עד שלא ייערך בירור יסודי עם איגוד הכדורסל ואגודת הפועל ירושלים, לא נשוב ונשדר ממלחה. על איגוד הכדורסל וקבוצותיו רובצת מלוא האחריות לביטחונם האישי של עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת מילוי תפקידם”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 3טקסט מסמך : 11 במאי 1999. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב נזעק להגן עלי וכתב לי בזאת הלשון : “בשם הוועד המנהל אני מביע את זעזועי מהאלימות שנתקלת בה בירושלים. הוועד המנהל החליט אתמול כי הישנות של מקרה אלימות כלפי התקשורת תגרור נקיטת אמצעים חריפים כלפי קבוצות שאוהדיהן נוקטים באלימות…”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ד”ר יונתן מרצקי הגיש את כתב תביעת הדיבה שלו נגדי באותו חודש מאי של 1999 מייד לאחר שיו”ר הפועל ירושלים דני קליין העביר לידיעתו את תוכנו. לא ייחסתי שום חשיבות לתביעת הדיבה שלו שנגררה לבית המשפט מפני שידעתי שאני צודק לחלוטין בעניין כתיבת המסמך ההוא לדני קסטן ז”ל, זה שדיווח לו על האלימות המילולית הקשה שהתנהלה במקום נגד צוות השידור שלי, אולם בעיקר נגדי באופן אישי, כמי שמנווט את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המשפט והדיון בכתב תביעת הדיבה שהגיש ד”ר יונתן מרצקי נגדי ב- 1999 נמשכו יותר מארבע שנים וחצו כבר את שנת 2003. שלישיית השלטון ההיא של רשות השידור אורי פורת, גיל סמסונוב, ויאיר שטרן – זאת שתמכה בי – כבר לא כיהנה בתפקידה. גם אני לא נמניתי עוד על שורות ערוץ 1 ורשות השידור לאחר שטרקתי ב- 2002 את הדלת בפרצופו של מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל (זה שממשלת ישראל הדיחה אותו מכהונתו הרמה באיחור של שלוש שנים ב- 2005) ונפניתי ממנו לעַד. פרטי משפט הדיבה ההוא נשכחו ממני עד שב- 2003 נקראתי להיכל בית המשפט לשמוע את גזר דינה של כבוד השופטת היפה מיכל אגמון – גונן בעניין. חששתי שאם כבוד השופטת תמצא אותי אשם בהוצאת דיבה איאלץ כפי הנראה לשלם את הסכום העצום מכיסי כפי שתובע ממני ד”ר יונתן מרצקי, מפני שמנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל האיש שהודיע בפרהסיה ביולי 2002 “כי הגיע הזמן לגאול את יואש אלרואי מהטלוויזיה”, עלול לטעון כי מעשיי ומהלכיי כעורך, מפיק, ומנווט בערוץ 1 בתקופת אורי פורת וגיל סמסונוב ב- 1999, אינם מחייבים אותו כמנכ”ל חדש ב- 2002, ואין זה מתפקידו לממן את הוצאות גזר הדין נגדי. מה עוד שטרקתי לו את הדלת בפרצופו רק לפני כתריסר חודשים. בטרם נכנסתי להיכל משפטה של כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן נזכרתי בתוכן דבריה לפני שנות דור של נאווה כהן, “התוצאה המשפטית בסופו של הדיון איננה תרגיל במתמטיקה. בית המשפט איננו תמיד בהכרח בית דין של צדק. לא תמיד יכול להתקיים דין צדק מפני שהשופטים שמכריעים בעניינך לא היו נוכחים בזירת המחלוקת לאו דווקא בעת ביצוע פשע החמור כמו רצח. הם שומעים טיעונים מנוגדים משני צידי המתרס של הסנגוריה והקטגוריה, ועל סמך ניתוח הטקסטים האלה, הם מסיקים את המסקנה הסופית שלהם, קובעים אם אתה אשם אם לאו, וגוזרים את גזר הדין ומידת העונש”. ברור שיראתי. הרי כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן לא הייתה שָם באותו ערב סוער רווי אלימות מילולית ארסית שהתנהלה נגדי ב- 9 במאי 1999 בהיכל הכדורסל “מַלְחָה” של הפועל ירושלים. ד”ר יונתן מרצקי שכר את שירותיו של סנגור – משפטן מקצועי במימון אגודת הפועל ירושלים בראשות היו”ר דני קליין בעוד אנוכי ייצגתי את עצמי. שימשתי סנגור של עצמי מטעמי. כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן שלא הייתה שָם האמינה לטיעוניי וזיכתה אותי מכל אשמה וחייבה את התובע ד”ר יונתן מרצקי לשלם את הוצאות המשפט.

היגיון משפטי.

פוסט מס 786. ראה  הַסֶפֶר “Courtroom” אודות המשפטן האמריקני הנודע סמיואל ליבוביץ’ (Samuel Leibowitz), ראה את המשפטן האמריקני המהולל קלאראנס דרואו (Clarens Darrow), הסניגור שהגן במשפט “הרצח המושלם” / “The Crime perfect” ב- 1924 בשיקאגו על שני יהודים צעירים בני טובים נתן ליאופולד (Nathan Leopold) וריצארד לואבּ (Richard Loeb) שנאשמו ברצח ילד יהודי בובי פראנק (Bobby Frank) בן 13. הסניגור האמריקני הנודע קלארנס דרואו חילץ אותם מהכיסא החשמלי ושניהם נשלחו למאסר עולם. 

yoash 6טקסט מסמך : שער הכריכה של הספר הדוקומנטרי המצוין “בית דין” / “Courtroom” שחקר וכתב הסופר האמריקני קואנטין ריינולדס (Quentin Reynolds) ב- 1951. הספר “בית דין” / “Courtroom” יצא לאור בישראל ב- 1952 בהוצאת “כתבים” בע”מ תל אביב ובתרגום מאנגלית של מר. ש שניצר.

לקראת סיומו של מחקר וכתיבת החלק הפלילי בפוסט הקונקרטי הזה מס’ 786 אני מבקש להסב שוב את תשומת לבם של קוראי הבלוג לספרו של האמריקני קואנטין ריינולדס (Quentin Reynolds) מי שחיבר ב- 1951 את הספר הדוקומנטרי המרתק והמצוין “בית דין” / “Courtroom” (יצא לאור בישראל ב- 1952 בהוצאת “כתבים” בע”מ תל אביב ובתרגום מאנגלית של מר. ש שניצר). הספר עוסק בביוגרפיה המשפטית המרתקת של סמיואל ליבוביץ’ (Samuel Leibowitz) אחד הסנגורים הפליליים הנודעים והמוכשרים ביותר בארה”ב בשנות ה- 20, ה- 30, וה- 40 של המאה הקודמת. קראתי את הספר התיעודי המעניין הזה לראשונה ב- 1952 בנשימה עצורה אחת. הספר מצוי עדיין בספריית העבודה שלי. מאז 1952 עיינתי בו לפחות שתי עשרות פעמים. הספר “בית דין” על כל הפרשות המשפטיות רבות המוניטין בהן היה מעורב המשפטן סמיואל ליבוביץ’ מתוחקר היטב, כתוב ביעילות, ומנוסח בצורה נפלאה ע”י קוונטין ריינולדס. הסופר מדהים את הקורא מפני שהוא עוסק באותה המשוואה המתמטית האניגמטית המסקרנת תמיד בת נעלמים רבים, בה סנגור – משפטן מנסה לשכנע את השופטים והמושבעים שלא היו שם בזירת הפשע כי טיעוניו למען ובעד מרשו – כנים, צודקים, ואמיתיים לגמרי. הסנגוריה הפלילית של סמיואל ליבוביץ’ (1978 – 1893) הייתה כה יעילה, משגשגת, פורייה, ושמו הלך לפניו, עד שגם הפושע המפורסם האיטלקי – אמריקני אל קפונה (Al Capone) ביקש לשכור את שירותיו. חלק מהפרשיות המשפטיות המרתקות ביותר בספר “בית דין” מופיעות בפרק “אויבים ציבוריים”, ובתוכן גם האירוע המצמרר, חטיפת התינוק בן שנה וחצי של הטייס המפורסם צ’ארלס לינדברג מהווילה רחבת הידיים שלו ב- 1932 ב- הופוול במדינת ניו ג’רסי. התינוק שהוצא ונלקח מעריסתו, נפגע ונספה במהלך החטיפה, אולם מותו הבלתי צפוי לא הפריע לחוטף לנהל מו”מ עם משפחת לינדברג כאילו בנם חי לצורך סחיטת דמי כופר גבוהים. ה- FBI נכנס לתמונה, ואחרי תקופת בילוש אינטנסיבית, לכד את החוטף שהיה מהגר גרמני בשם ברונו “ריצ’ארד” האופטמאן (Bruno “Richard” Hauptmann). משפטו של ברונו האופטמאן נמשך כמה שנים. הוא לא הודה מעולם באשמה אולם התובע הכללי של מדינת ניו ג’רסי דייוויד ווילנץ הגיש את כל ההוכחות נגד ברונו האופטמאן. לא הועילו כל הכחשותיו של החשוד וגם לא מאמציהם של שלושת הסנגורים שלו אדוארד ריילי, אגברט רוזרכראנס, ו- סי לויד פישר. ברונו האופטמאן נידון לעונש מוות. למרות שאשמתו הוכחה ללא צל של ספק נהנה ברונו האופטמאן מתמיכה ציבורית חלקית לרבות זאת של מושל מדינת ניו ג’רסי הארולד הופמאן. הסנגוריה החליטה לבקש ב- 1935 את סיועו של סמיואל ליבוביץ’ ולהצטרף לצוות ההגנה של ברונו האופטמאן (תמורת שכר של מיליון דולר). סמיואל ליבוביץ’ קרא את כל תרשימי המשפט (3600 עמודים) והגיע למסקנה וודאית וחד משמעית כי ברונו האופטמאן הוא החוטף. סמיואל ליבוביץ’ ביקר את ברונו האופטמאן בתא הנידונים למוות בעיר טרנטון ניו ג’רסי והתנה את הצטרפותו לצוות ההגנה שלו רק באם הנאשם יודה באשמתו. ברונו האופטמאן סירב. ב- 3 באפריל 1936 הוצא ברונו האופטמאן להורג באמצעות כיסא חשמלי.

אחת הסקירות המרתקות של קוונטין ריינולדס בספר “Courtroom” קשורה לפרק “הזבוב טווה את הקורים” ונוגע למשפט שניהלה מדינת ניו יורק ב- 1924 נגד הארי הופמאן באשמת רצח. הארי הופמאן היה מכונאי ומסריט בבית קולנוע. הוא הואשם ברצח מדרגה ראשונה של אישה בשם מוד באואר ברונטית נאה בת 35 מסטייטן איילנד אך חבר המושבעים מצא אותו חייב ברצח מדרגה שנייה וזה הציל אותו מהכיסא החשמלי. הארי הופמאן טען לחפותו ואמר שאיננו אשם. זה לא עזר לו. השופט טיירנן גזר את גזר דינו למאסר עשרים שנים עד מאסר עולם בכלא “סינג – סינג”. בשעה שהוציאו את הארי הופמן מאולם המשפט הוא זעק בצרחות לעברו של התובע המחוזי פאך, “לֵך חלק את הפרס עם עדי השקר שלך. אתה יודע שאני חף מפשע כמוך”. ב- 1929 ביקש משפט חוזר ושלח מכתב לסמיואל ליבוביץ’ וביקש ממנו שיגן עליו. מדינת ניו יורק הסכימה למשפט חוזר וסמיואל ליבוביץ’ ניאות לקחת על עצמו את תפקיד הסנגור. הארי הופמאן הסתכן בגזר דין מוות של כיסא חשמלי במקרה של כישלון של סמיואל ליבוביץ’ במשפט החדש. ב- 6 במאי 1929 נפתח המשפט המחודש. התברר כי במשפט הראשון נעשו טעויות קרדינליות לרבות טעויות זיהוי לרעתו של הארי הופמאן. המשפט החדש נמשך כמה חודשים ובנאום הסיכום שלו פנה סמיואל ליבוביץ’ למושבעים וכה אמר להם : “…אינני מאמין ששחבר המושבעים היה מוצא כלב חייב על סמך ההוכחות שהובאו כאן…”. בתּתוֹ הוראות לחבר המושבעים אמר השופט בורט ג’יי האמפרי כלהלן : “כאשר ההוכחות הן בעיקר נסיבתיות לא זו בלבד שהן חייבות להצביע על אשמה, אלא שהן צריכות להוציא מכל ספק ולקבוע באופן וודאי שהנאשם חף מפשע”. חבר המושבעים האמין בהוכחות ש- סמיואל ליבוביץ’ הביא לטובתו של הארי הופמאן. המושבעים הבינו שהוכחות נסיבתיות עלולות להטעות. הארי הופמאן יצא מאולם בית הדין כשהוא בן חורין. האיגוד המקצועי של מכונאי הקולנוע סניף 306 לקח את הארי הופמאן תחת חסותו והשיג לו עבודה. הוא חזר אל האלמוניות שהייתה מנת חלקו בטרם מותה של מוד באואר.

hodorov 1טקסט תמונה : 1957. ניו יורק – ארה”ב. המשפטן היהודי אמריקני הנודע סמיואל “סם” ליבוביץ’ (1978 – 1893, שני מימין) מארגן את מסע נבחרת “הפועל” ישראל בכדורגל ברחבי מדינת ניו יורק. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : הסופר קוונטין ריינולדס, השוער יעקב חודורוב, שחקנית הקולנוע מרילין מונרו, סמיואל “סם” ליבוביץ’, ואיש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

למתעניינים בהיגיון משפטי ומשפט פלילי, מומלץ גם לקרוא את ספרו של הסופר היהודי – אמריקני הנודע מאיר לווין (Meyer Levin), הקרוי “Compulsion” / “כפייה”. הספר עוסק בפרשת “הרצח המושלם” שביצעו שני נערים יהודיים – אמריקניים גאונים בני טובים למשפחות עשירות מ-שיקאגו נתן ליאופולד / Nathan Leopold בן 19 ו- ריצ’ארד לואב / Richard Loeb בן 19 בשנת 1924. הם רצחו מטעמי אידאולוגיה מטורפת של התנשאות ועליונות נער יהודי בן 14 אף הוא משיקאגו בשם רוברט “בובי” פראנק / Robert Frank בתקווה לחולל פשע מושלם. שניהם האמינו בכך שהם יכולים לתכנן פשע רצח מושלם.

נתן ליאופולד / Nathan Leopold נולד בנובמבר 1904. ריצ’ארד לוב / Richard Loeb נולד ביוני 1905. שניהם נחנו בכמות מִשְכָּל (IQ) גבוהה באופן מיוחד. הם דיברו שבע שפות על בוריין בגיל כה צעיר. לאחר ביצוע “הרצח המושלם” (The perfect crime) בו השליכו את קורבנם לאגם בשיקאגו, נפנו להשתעשע בכאילו סיוע למשטרת שיקאגו בפענוח הרצח. משטרת שיקאגו גילתה את הגופה מושלכת באגם ולידה זוג משקפיים יקרות שמסגרתן הייתה עשויה משריון צָב. התברר כי היו רק שלושה זוגות משקפיים כאלה בכל שיקאגו. על פי הרישום אחד מהם היה שייך לנתן ליאופולד. המשקפיים נפלו באקראי מכיס מקטורנו מבלי שהרגיש בעת השלכת גופתו של בובי פראנק ל- אגם. נתן ליאופולד וריצ’ארד לואב נשברו חיש מהר בחקירה המשטרתית ונשלחו מייד למעצר. שתי המשפחות היהודיות עשירות מ- שיקאגו שכרו את שירותיו של המשפטן והסניגור הנודע והמפורסם ביותר העת ההיא בארה”ב קלאראנס דאראו / Clarence Darrow (חי בשנים 1938 – 1857) שהתפרסם גם כלוחם נאמן למען זכויות האזרח. קלאראנס דאראו נאם נאום סנגוריה הירואי וחילץ אותם מהכיסא החשמלי. שניהם נידונו למאסר עולם. בטרם הוצאו מאולם בית המשפט ממורמרים וזועקים לעבר סניגורם המפורסם זעקות שבר ומחאה על שהשאיר אותם בכלא לכל ימי חייהם תמורת השכר הנדיב שקיבל ממשפחותיהם, התבונן בהם קלאראנס דאראו במבט החודר שלו והשיב להם בשבע מילים, “…אצבע אלוהים הותירה את המשקפיים בזירת הרצח…”, ונפנה מהם לעַד. אין דבר כזה רצח מושלם. נתן לאופולד וריצ’ארד לואב נשארו חברים גם בכלא העירוני בשיקאגו. שניהם עסקו בלימוד והוראה למען אסירים אחרים. ריצ’ארד לואב נרצח בכלא ע”י אסיר בכלא ב- 1936 שחתך אותו בסכיני גילוח. נתן לאופולד שוחרר על תנאי ב- 1957. הוא מת ב- 1971. התסריט של הסרט הדרמטי “כפייה” שנעשה בארה”ב ב- 1959 מתבסס על ספרו של מאיר לווין ומשתמש כמו הסופר בשמות בדויים של גיבורי העלילה. אורסון וולס / Orson Welles שיחק את הסניגור קלאראנס דאראו (תחת שם בדוי של ג’ונתן ווילק). דין סטוקוול / Dean Stockwell שיחק את נתן לאופולד (תחת שם בדוי של ג’אד שטיינר). בראדפורד דילמאן / Bradford Dillman שיחק את ריצ’ארד לואב (תחת שם בדוי של ארטי שטראוס).

טקסט תמונה : 1924. בית המשפט בשיקאגו. במרכז הסניגור המשפטן והסניגור האמריקני רב המוניטין קלארנס דרואו יחדיו עם שני הרוצחים היהודים בני טובים נתן ליאופולד בן 20 משמאל, וריצ’ארד לואב בן 19 מימין. (סוכנויות).  

פוסט מס’ 786. מן המנייןכישרון השידור הישיר בזמן אמת, יכולת התיעוד, ואמינות ומדע הכתיבה בטלוויזיה-הם מנת חלקם של אישים סְפוּרִים. כנ”ל הובלה, הנחייה, והגשה עיתונאית באולפן הטלוויזיה. גם הם נחלתם של בודדים. אידיומים. צירופים מקוריים של מילים בשידורים ישירים (לחיוב ושלילה). 

בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור, החלטתי לעזוב לעד את שני מוסדות התקשורת הללו בטריקת דלת, לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. סדרת 13 הספרים של “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו / Paul Nipkow), כלכלה טלוויזיונית, מו”מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, עיתונאות טלוויזיונית, ו- כישרון ומהימנות בקיום ועריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי במשך השנים הרבות והארוכות כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בעולם ובארץ. אולי יותר. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות, וכמובן תיעוד מפורט של אותם 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הממושכת הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולא מוכשרים, ולכן גם לא חשובים.

פוסט מס’ 786. כישרון השידור הישיר בזמן אמת, יכולת התיעוד, ואמינות ומדע הכתיבה בטלוויזיה-הם מנת חלקם של אישים סְפוּרִים. כנ”ל הובלה, הנחייה, והגשה עיתונאית באולפן הטלוויזיה. גם היא נחלתם של בודדים. אידיומים. צירופים מקוריים של מילים בשידורים ישירים (לחיוב ושלילה).  

ב- 2002, עם מינויו הפוליטי של איש עלוב ורדוד בשם יוסף בר-אל  למנכ”ל רשות השידור (ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצת השר רענן כהן האיש הממונה בממשלה על ביצוע חוק רשות השידור) החלה הספירה לאחור, Count down של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עלובת הנפש לעבר סיום חייה, ו- מותה הוודאי. ב- 2005 הודח וסולק מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ע”י אותו ראש ממשלה אריאל שרון ואותה ממשלה שמינתה אותו לתפקיד האחראי והרָם, בגין שחיתות ושוחד מסך. הנזקים העצומים שחולל בשלוש שנות כהונתו היו בלתי הפיכים. רשות השידור הפכה לגוף ציבורי עלוב ונכה. עיתונאי חטיבת החדשות הדַלים והמגוחכים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התבוננו מנגד חדלי מעש בגוויה המהלכת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה פעם גוף שידור מפואר גססה בעיצומה של הפקת הַנֶפֶל את מונדיאל ברזיל 2014. שום תרופה ממשלתית לא הייתה יכולה עוד להציל אותה מכיליונה. מנכ”ל רשות השידור המגוחך והכושל בשנים 2014 – 2011 היה יוני בן מנחם. עוזרו הקרוב של המנכ”ל היה איש דַל ו- נֶחְשָל בשם זליג רבינוביץ’. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור (רדיו “קול ישראל” + ערוץ 1) נעדר כל כישרון ניהולי היה אמיר גילת. הטריומוויראט הכושל והמחורבן הזה נבחר ב- 2011 להוביל את רשות השידור ע”י ראש הממשלה בנימין נתניהו. בחלוף שלוש שנים ב- 2014 הכיר ראש הממשלה בנימין נתניהו בכישלונו הטוטאלי הנוגעים ל-מינוייו הנ”ל. הנזקים שחוללו יוסף בר-אל ויוני בן מנחם ונאמניהם היו קולוסאליים. בלתי ניתנים לתיקון. לכן, הוא בנימין נתניהו ושַר התקשורת שלו גלעד ארדן הטילו ב- 2014 צַו סגירה על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והפקידו את פרופסור דוד האן לכונס נכסים של כלל השידור הציבורי. פרופסור דוד האן מינה ב- 2014 את מר יונה וויזנטל למנכ”ל משקם זמני. יונה וויזנטל מיהר להדיח ולגרש מתפקידם את המנכ”ל המכהן יוני בן מנחם, וגם את עוזרו זליג רבינוביץ’, וגם את יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת, וגם לסלק משורות ערוץ 1 בתום מונדיאל הנפל של ברזיל 2014 את צוות השידור “המוביל” אך הרָפֶה, העני, הדַל, והחלש במונדיאל ההוא של ברזיל 2014 יורם ארבל והפרשן דני נוימן. יורם ארבל ודני נוימן הפכו זה מכבר לקוריוז. שניהם הודחו. רשות השידור (וחלק נכבד מעיתונאיה בחטיבת החדשות של ערוץ 1) חדלי צורה, נפח, אופי, ויושרה פרכסה ונשמה את נשימותיה האחרונות. ב- 2017 היא מתה, נקברה, והפכה ל- ז”ל. על חורבותיה קָם “כאן” 

הבלוג הזה נכתב במקביל למחקר רחב היקף וכתיבת סדרה עבת כרס של 13 ספרים שקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

סִסְמַת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שונים הדנים ועוסקים ב- “מהפכת המידע הגדולה  בהיסטוריה”  קרויה כלהלן: 

FROM MY POINT OF VIEW : IF YOU DO, DO IT RIGHT – IF NOT GIVE IT UP

השורה התחתונה של הסדרה בת 13 ספרים שונים הדנים ועוסקים ב- “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, היא כלהלן : 

THE  HISTORY  OF  THE  UNAVOIDABLE  SYMBIOTIC RELATIONSHIPS  BETWEEN  TELEVISION  AND  SPORTS ( + News + Documentary) – IN  ISRAEL  AND  AROUND  THE  WORLD in years of 1936 – 2012

טקסט תמונה : אוגוסט 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 26 שנים. חדר הישיבות של הנהלת רשות השידור בבניין “כלל” בירושלים. אנוכי מציג בפני ההנהלה שלי את פרזנטציית רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט החשובים בארץ ובעולם למען ולטובת השידור הציבורי בפני הנהלת רשות השידור. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנכ”ל רשות השידור אריה מקל, יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור עו”ד מיכה ינון, חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו”ר וועדת הספורט של המליאה מני ווייצמן, ואנוכי (עומד). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסדרה בת 13 ספרים עבי כרס (כולם בנושאי טלוויזיה בארץ ובעולם שונים לגמרי בתכנים שלהם זה מזה) נחקרת ונכתבת על ידי מאז השתתפותי ב- WBM ה- 1 של אולימפיאדת סידני באוקטובר 1998. המחקר והכתיבה נמשכים גם בימים אלה של יולי 2018. הם טרם הסתיימו.

ציטוט : “למילים יש וויזואליה משלהן”. (מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל).

ציטוט : “הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה”. (סוזן סונטאג).

ציטוט : “סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון”. (אחד העם).                                                                                                                  

אמינות הכתיבה, כישרון השידור, ויכולת התיעוד (1).

זה נכון. למילים יש וויזואליה משלהן. אך בטלוויזיה (ובקולנוע) הֵן זקוקות למצלמות. התמונות הן חַזוּת העין אך הטקסט הוא מראה האינטליגנציה. כותבים מעטים בטלוויזיה וכמות מזערית של שַדָּרִים נחנו בכישרון לייצר טקסט שייזכר לזמן רב. כולם עשו זאת בנסיבות מיוחדות ובאירועים מסוקרים בעלי רייטינג שהעניקו להם את ההשראה הטלוויזיונית לייצר את הסְלוֹגָנִים של חייהם. חַיִים יָבִין הצהיר בשידור ישיר במשדר מיוחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם סגירת הקלפיות של הבחירות לכנסת התשיעית בעשר בעֶרֶב ביום שלישי – 17 במאי 1977 ועל פי תוצאות המדגם של הסטטיסטיקאי ד”ר חֲנוֹךְ סְמִית, את הטקסט הבא : “גבירותיי ורבותיי – מהפך”. חַיִים יָבִין (בן 86 היום בעת מחקר וכתיבת פוסט מס’ 786) ייזכר לדורות בגלל אותן שלוש המילים האלה.

טקסט תמונה : ליל שלישי – 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. התצלום נעשה דקות ספורות לפני העלייה ל- “אוויר” והודעתו הסנסציונית של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמגיש חיים יבין (משמאל, בן 45 בתמונה) על המהפך הפוליטי שהתחולל בבחירות לכנסת ישראל התשיעית ב- 1977. מכשיר השמע המחבר אותו לאולפן הבקרה כבר תקוע באוזנו של השַדָּר המחונן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (עומד מימין, בן 43 בתמונה) נמצא כרגיל בסביבה. הסטטיסטיקאי חנוך סמית רוכן מימין על ניירותיו. בתוך דקות ספורות יאמר חיים יבין בשידור ישיר לאומה טקסט בן שלוש מילים : “גבירותיי ורבותיי – מהפך”. חיים יבין ושלוש המילים האלה ייזכרו לדורות. שני האנשים שיושבים בגבם לחיים יבין הם משה סנה (משמאל,משופם ובעל פאות ארוכות) ויוסף ירון. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן יבד”ל ויוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייעה בזיהוי הנוכחים בתמונה גב’ רונית סנה.

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. אולפן א’ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. השעה תשע חמישים וחמש בערב. חמש דקות לפני העלייה ל- “אוויר” של המשדר הישיר המכסה את הבחירות לכנסת ה- 9. חיים יבין משמאל (מחובר באוזניה מיוחדת לחדר הבקרה) וד”ר חנוך סמית מימין. האנשים שמאחורי חיים יבין וד”ר חנוך סמית הם אנשי המל”מ, המרכז למיכון משרדי של משרד האוצר. האנשים האלה מִחְשֵבוּ את ספירת הקולות לרבות אלה של מדגם הטלוויזיה. מאחורי חיים יבין ניתן להבחין במשה סנה מישיר מבט בכיוון מצלמת האולפן ולידו יוסף ירון (ממושקף מתבונן לצד ימין). טלפניות הַמִשְדָר ועוזריו של ד”ר חנוך סמית ז”ל. (התמונה באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייעה בזיהוי הנוכחים בתמונה גב’ רונית סנה.

יורם ארבל נזף פעמיים בעת שידור ישיר בשחקני נבחרת ישראל בכדורגל במשחקם נגד אוסטרליה ביום ראשון בערב – 19 במארס 1989 באצטדיון ר”ג בעת שידור ישיר, משהכריז : “…ככה לא בונים חומה…” והחריף את הטון בפעם השנייה, “…זה מה שאמרתי לכם, ככה לא בונים חומה…”. ההכרזה הדרמטית והמדויקת באה לאחר שהשוער בוני גינזבורג ספג שער בשל שיקול דעת מוטעה כפול שלו (מיקומו בשער ומיסוד ומיקום החומה שלו על ידו) בעת ביצוע בעיטה חופשית מטווח של 28 מטרים של האוסטרלי צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס (Charlie Yankos). יורם ארבל חרת ב- 19 במארס 1989 את שמו באותיות זהב בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. השַדָּר נסים קיוויתי נשלח באוקטובר 1971 ע”י מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה דן שילון וסגנו אלכס גלעדי להלסינקי בירת פינלנד כדי לשדר את אליפות אירופה ב- א”ק (ראשי תיבות של אתלטיקה קלה), תחרות ששימשה מבחן כוחות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 (טקס הפתיחה נערך ב- 26 באוגוסט 1972). ריצת 10000 מ’ לגברים הייתה מרתקת מאין כמותה. הרץ הפיני יוּהָא וָואטָאיְינֶן (Juha Vaatainen) ניהל ב- 300 המטרים האחרונים ניהל מאבק צמוד ושווה כוחות נגד הרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה (Jurgen Hasse). זאת הייתה מלחמת התשה כששני הרצים עייפים מאוד ורצים על מכמני האנרגיה האחרונה שלהם. יוהא וואטאיינן חצה ראשון את קו הגמר אך הוא לא נעצר שם כדי לשאוף חמצן בנחת ולהתאושש כמו יריבו יורגן האסה שכמעט התעלף בסיום. במפתיע המשיך לחוג בריצה מהירה את הקפת הניצחון כשהוא מנופף בידו ל- 60000 (שישים אלף) צופים פיניים שהתקבצו באצטדיון האולימפי והריעו לו. זה היה מראה מרגש ו- יוצא דופן. נסים קיוויתי שידר ישיר אז לפני 47 שנים למיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, כלהלן : “…מהיכן נותר ליוהא וואטאיינן כוח…?” והשיב מייד לשאלתו הרטורית בטקסט חסכוני : “…למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים…” (!).  במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 בשלב רבע הגמר במשחק ארגנטינה – אנגליה באצטדיון ה- “אצטקה” ב- 22 ביוני 1986, הרשיע יורם ארבל בשידור ישיר את קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה במעשה מִרְמָה, בטקסט חסכוני ויעיל בן תריסר מילים : “לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון”. בכך גזר את דינו והפך אותו באחת לעבריין. יורם ארבל צדק. הוא לא היה יכול היה  להגיע לתובנה מדויקת ונכונה ללא עבודת הצילום של קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית “1986 TELEMEXICO” ו- 15 (חמש עשרה) המצלמות שלה באצטדיון, אך זהו כבר סיפור אחר בסדרה.

באולימפיאדת מונטריאול 1976 ניצח הרָץ הַפִינִי לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren) בריצה דרמטית ל- 5000 מ’ בהפרשים זעירים את הרץ הניו זילאנדי דיק קואקס (Dick Qoax) ואת הרץ הגרמני קלאוס הילדנבראנד (Klaus Hildenbrand) שהתמוטט באפיסת כוחות מוחלטת על קו הסיום אך זכה במדליית האָרָד. לפתע הסיט בימאי הטלוויזיה הקנדי של רשת CBC הציבורית את תשומת הלב מ- קלאוס הילדנבראנד השרוע על קו הגמר, וכיוון את המצלמות אל לאסה ווירן חוגג את הקפת הניצחון על המסלול. באמצעות אפקט טלוויזיוני מיוחד עטה סביב לאסה ווירן את הקהל הקנדי הנרגש מהריצה הכבירה כשהפיני הרזה והמזוקן נראה במוקד. נסים קיוויתי בעל כושר ביטוי נשגב התעשת והגיב בטקסט חסכוני בלתי נשכח בשידור ישיר : “…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לאסה ווירן מפינלנד, הוא גדול יותר מפאבו נורמי, הוא גדול יותר מאמיל זטופק…”. שדרי טלוויזיה טובים ויעילים אינם מפזרים מילים לריק. יורם ארבל ונסים קיוויתי היו בדרך כלל כאלה, מדויקים.

הספר עב הכרס “למילים יש וויזואליה משלהן” עוסק בטלוויזיה וקולנוע ומייחד מקום לבימאי הטלוויזיה והקולנוע האולימפי הדגול היהודי – אמריקני המנוח בַּאד גְרִינְסְפַּאן ז”ל שהיה רב אומן ב- כתיבה ותיעוד – אך מחונן גם בכישרון ביטוי, כתיבה, ונאום נַעֲלִים כפי שחוננו בזמנם אֵיְיבְּרָאהָם לִינְקוֹלְן ודָוִד בֵּן גוּרְיוֹן. לאייבראהם לינקולן ודוד בן גוריון אין כמובן קשר עם שידורי הספורט אך כישרון ההתנסחות שלהם בכתב ובע”פ והיכולת להעלות לדיון רעיון באופן בהיר נוגעים ללא ספק ליכולות הביטוי והכתיבה (ו- יושרה) של אנשי טלוויזיה באשר הם. עורכי ומגישי הטלוויזיה נדרשים גם הם כמו המדינאים לתכונות הללו של כישרון כתיבה וניסוח מיטבי בע”פ, מפני שגם הם מופיעים בפני ציבור ומחויבים לו. אמנון אברמוביץ’ ואהוד יערי אנשי חברת החדשות ההיא של ערוץ 2 בולטים באופן מיוחד באומנות הניסוח שלהם בע”פ בפני המיקרופון. מתי מעט השפיעו באמת על התפתחות שידורי הספורט (והחדשות) בטלוויזיה בארץ ובעולם בתחומי השידור, הכתיבה, העריכה, וההפקה. למען המעטים האלה אני מצדיע ומרכין את ראשי בהכנעה. כתיבה מדויקת וחסכונית היא כשרון טבעי. אך כמו בכל תחום היא גם תוצאה של אימון ופרקטיקה הנשענת לא רק על החזקת עֵט אלא גם על קריאת סֶפֶר. הטקסט הטלוויזיוני הקלאסי מבוסס על ניסוח נבון של משפטים קצרים, פשוטים, וברורים ללא התחכמויות. זהו סוד כוחו. למרבית התמיהה מרבית עיתונאי הטלוויזיה שוללים זאת. לא מפני שהם באמת רוצים לשלול, אלא מפני שאין להם את הכישרון לא לשלוֹל. כתיבת טקסטים עיתונאיים מוצלחים בטלוויזיה היא מעשה אומנות ואיננה חזון נפרץ. אילו ניהלתי בימים ההם את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דומני שהייתי שוֹכֵר את שירותי הכתיבה של אמנון אברמוביץ’ ואהוד יערי אומני המטפורות והניסוח לצורכי כתיבת טקסטים ופתיחים של שידורי מהדורות החדשות ובראשן “מבט”. פעם בסתיו 2004 התעניין שַדָּר גלי צה”ל רָזִי ברקאי בתוכנית האקטואליה שלוֹ “מה בוער” אצל אמנון אברמוביץ’ בשידור ישיר מה דעתו על חזרתו הצפויה של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לחיים הפוליטיים בישראל ולהנהגת מחודשת של מפלגת העבודה . אמנון אברמוביץ’ עיתונאי עַל וחַד הלשון השיב מייד בניסוח מזהיר : “…אהוד ברק יגלה כי ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה…”. זה היה מזמן והוא צדק. יופי של טקסט. מלבד שני אלה יש והיו עוד כותבים ומנסחים טובים ברשתות הטלוויזיה בישראל, מוטי קירשנבאום ז”ל, דן שילון, אלכס גלעדי, יעקב אחימאיר, ירון לונדון, אבי רצון, ואריה מליניאק, ואולי עוד כמה אך הם וודאי לא רבים. אמנון אברמוביץ’ ואהוד יערי חדי הלשון ההם, הם בעלי כושר ביטוי ייחודי רבי אומנים בניסוח ולהטוטני המטפורות. שפתם עשירה, מהוקצעת, וקולעת. הם מוכשרים. השאלה הרלוואנטית והמסקרנת המתעוררת בטלוויזיה היא כמה זמן לוקח להם לרקוח את האמירות הבלתי נשכחות שלהם בלחץ העשייה בשידור ישיר, בתוככי תעשיית הטלוויזיה שהיא סיר בישול שכפוף למחוגי השעון. דבר אחד ברור ומוחלט. אין סיכוי שהאמירות השנונות של הטובים במנסחים הטקסטים בטלוויזיה נשלפות מהשרווּל. הן מחושבות מראש.

רבים חשבו שאמירותיו האימורטאליות של מנחה הטלוויזיה האמריקני רָב המוניטין ג’וֹנִי קָארְסוֹן המנוח נורו על ידו אינסטינקטיבית מהמותן. רבים סברו שההתחכמויות שלו, הטקסטים השנונים, הבדיחות החכמות, וההומור של גאון תוכניות ה- Talk Show בתוכנית הטלוויזיונית המפורסמת שלוֹ ב- NBC (אחת משלשו הרשתות האמריקניות  הארציות), “The Tonight Show”, שרצה שנות דוֹר רצופות 1992- 1962 ברשת NBC, אומנם נשלפו מהשרווּל ונאמרו כלאחר יד. טעו, זה לא נכון. לאחר שפרש גילה לציבור כי מעולם לא אִלְתֵּר ולא הִמציא. הכל היה כתוב, מחושב, ומתוכנן לפרטים מראש. המפיקים והעורכים עשו חזרות קפדניות לקראת שידורה הישיר של כל תוכנית. הם ערכו חזרות מדויקות ותִּזמנו את האמירות של ג’וני קארסון, בעוד לצופי הטלוויזיה היה נדמה כאילו הן פרי תגובה של הרגע ונשלפו לפתע מהשרוול ע”י המנחה המוכשר.

טקסט תמונה : 1965. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 54 שנים. ג’וני קארסון השנון (מימין) מראיין בתוכנית “The Tonight Show” של NBC את בימאי הקולנוע וודי אלן שהיה בעצמו חריף ביטוי. ג’וני קארסון קבע כי הטקסט איננו מקרי והוא תמיד מחושב מראש גם אם נדמה כי הוא נשלף מהשרוול. זאת הייתה גאוניותו. (באדיבות טי. וי. גאייד. 50 שנות טלוויזיה. הוצאת קראון).

כישרונו של ג’וֹנִי קָארְסוֹן היה טמון ביכולתו להתכונן ולהתאמן שבעים ושבע פעמים לקראת השידור הישיר. נדמה היה כי אמירותיו השנונות  באמת נאמרו כלאחר יד ונשלפו מפני שהדבר נעשה בחֵן ובטבעיות כה רבה וכמובן בעיתוי הנכון. אך הן תוכננו למפרֵע. זאת הייתה גאוניותו של המנחה. “לא השארתי דבר ליד המקרה”, אמר, ג’וני קארסון, והוסיף : “הצהרות טלוויזיוניות הנשלפות מהשרווּל משולות ל- Gembling. הן הימור שעלולות להפוך לחֶרֶב פִּיפִיוֹת ואת אומרם לטמבל וטיפש גמור”. מן ההיבט הזה היה ג’וֹנִי קָארְסוֹן איש טלוויזיה מחושב וזהיר שלא נטל מעולם סיכונים מיותרים.

קריינות הפתיחים של מגישי ומגישות מהדורות החדשות בטלוויזיה הם בעלי חשיבות עליונה. כמוהו איכות הטקסט ומבנה הכתבה העומדת לעלות ל- “אוויר”. טקסט המגיש מהווה את האֶלֶמֶנְט הראשון המוביל את הצופה בסלון ביתו ומחבר וקושר אותו לאינפורמציה המשודרת . אין על זה וויכוח. יש יתרון ברור להופעה נאה של המגיש והמגישה מול המצלמה. יש חשיבות גדולה לסגנון הקריינות שלהם, לגוון הקול, וחיתוך הדיבור. אך חשוב מכל אלה ומכל אולפן נוצץ הוא מהות הטקסט ואיכות התוכן. כתיבת הטקסטים בטלוויזיה היא אומנות. הדוקומנטאריסט האולימפי רב המוניטין, היהודי – אמריקני באד גרינספאן (Bud Greenspan) היה רָב אוֹמָן בכתיבת טקסטים לטלוויזיה. יסודי וחדשן. הטוב ביותר שהִכרתי בחיי בתחומו. עוד תגיע השעה לדוּן בסִדרה באיש הכביר והנדיר הזה שהשפעתו על התפתחות תיעוד הספורט בטלוויזיה היא מכרעת ומדהימה כאחת.

בימאי הטלוויזיה והקולנוע באד גרינספאן כתב, הפיק, וביים ב- 1967 את הסרט רב המוניטין שלו “ג’סי אואנס חוזר לברלין” (Jesse Owens returns to Berlin). בעקבות ההצלחה יצר בראשית 1970 את סדרת הטלוויזיה המונומנטאלית שלו בת 11 פרקים “OLYMPIAD”. כל פרק באורך 50 דקות. לקראת אולימפיאדת מונטריאול 1976 אלכס גלעדי ואנוכי קנינו את כל 11 פרקי הסדרה ושידרנו אותה פעמיים לצופי הטלוויזיה בארץ, ביניהם, “לוחמי קרב ה- 10 באולימפיאדות” (The Decathlon), “הספורטאים האוסטרליים בא”ק ושחייה” (The Australians), “המדליה שחמקה” (The big ones that got away), “העקשנים” (The persistent ones), “הרצים האפריקנים למרחקים ארוכים” (The Africans), ו- “רצי המרתון הגדולים” (The Marathon). אחד הקטעים המדהימים, הנפלאים, והמהממים בפרק הזה הייתה ריצת המרתון של אולימפיאדת מכסיקו 1968 בה נטל חלק האתלט הטנזני ג’וֹן סְטֶפָאן אָקְוּאָרִי (John Stephan Akhwari). הרץ הטנזני נפצע תוך כדי הריצה ונחבש. המצלמה המכסיקנית תיעדה את מאבקו ההירואי כשהוא שותת דם ומגיע בצליעה איטית לאִצטדיון המואר אך רֵיק מאדם. פניו הסגירו את העייפות העצומה בה היה שרוי וגם את הדילמה והייאוש שנשקפו מעיניו העצובות האם להיכנע ולחדול מהריצה המתישה, או שמא לדבוק במשימה עד הסוף המר, ולשלם במחיר של כאב וסבל גופני נורא. איש לא יוכל להאשימו בחידלון הנטישה מפני שהיה פצוע ו/או עייף. ג’וֹן סְטֶפָאן אָקְואָרִי (John Stephen Akhwari) חצה את קו הסיום כשעה וחמישים דקות אחר אחרון הרצים.

משגילו שתי התחקירניות האחיות היפות נֶנְסִי וסוּזַן בֶּפָה את הסיפור ל- בַּאד גְרִינְסְפַּאן, הוא שלח אותן מייד לנְבוֹר בארכיון הטלוויזיה המכסיקנית כדי למצוא את חומר הצילום. בַּאד גְרִינְסְפַּאן הבין בחושו הקולנועי – טלוויזיוני שטמון כאן סיפור מרתק וגם חינוכי. מעט טקסט קריינות מנחה את הכתבה היוצאת דופן הזאת שאורכה כ- 10 הדקות. מלווה אותה פס קול מוסיקלי אדיטוריאלי, האורטוריה “יהודה המכבי” של הנדל. אפקט בעל עוצמה המתאר את מאבקו הנואש וההרואי של ג’ון סטפאן אקוארי. המוסיקה מחצינה את המאבק של הרץ הטנזני בינו לבין נפשו ואת כוח הרצון שלו לסיים את המשימה. ג’ון סטפאן אקווארי חוּנַן במרץ אנושי בלתי נלאה. לבסוף עשה זאת וחצה דוֹאֵב וכואב את קו הסיום. התאורה באצטדיון האולימפי עדיין דלקה אך היציעים היו כבר ריקים. הצופים נטשו אותם מזמן. כשנשאל באותו הרגע ע”י באד גרינספאן, “…מדוע לא הפסיק את הריצה שסיכנה את בריאותו…”, השיב לפונה תשובה הֵירואית שאיכותה איננה פחותה מריצת הגבורה שלו : “…מולדתי לא שלחה אותי 5000 מייל מטנזניה למכסיקו סיטי כדי להתחיל את הריצה, היא שלחה אותי כדי לסיים אותה…” [1].

“…My country did not send me 5000 miles to start the race, they sent me 5000 miles to finish the race…”.

אלכס גלעדי ואנוכי, צפינו על שולחן העריכה (Steenbeck) בין אוקטובר 1975 ל- מאי 1976 עשרות פעמים בכל אחד מפרקי הסדרה “OLYMPIAD” המהממת והמדהימה של באד גרינספאן וציוותו. אינני מגזים. כל פעם שהגיע המשלוח מארה”ב של אחד מפרקי הסדרה (כל פרק כאמור באורך של 50 דקות) היינו רצים עם גלגל הפילם ל- Steenbeck (שולחן עריכת סרטי פילם שהומצא ע”י הגרמנים ב- 1923). למדנו אותה בע”פ. מעולם לא ראינו לפני כן דוקומנטציה ספורטיבית כה מאלפת וכה אנושית. העלינו את 11 פרקי הסדרה לשידור בצורה שיטתית בתחילת ינואר 1976 כ- Leading in לקראת אולימפיאדת מונטריאול 76′ ובמסגרת ה- Build up בטלוויזיה של הרעיון האולימפי. אי אפשר היה לטעות ב- Credit שהעניק את מלוא האשראי לאיש שנשא באחריות הראשית להצלחה הגדולה . בראש ה- Roller Credit של פרקי הסדרה היה כתוב בצורה צנועה אך ברורה מיהו יוצר הסדרה הדוקומנטארית האלמותית שהשפיעה כה רבות על אלכס גלעדי ועלי . היה כתוב שם באותיות קטנות וצנועות :

“written, produced, and directed by Bud Greenspan”

הכותב, המפיק, והבימאי הוא בַּאד גְרִינְסְפָּאן. בפעם הראשונה שמענו את שמו. לא ידענו מי הוא. לכתיבת הטקסט הייתה חשיבות עצומה בעיצובה של הסדרה. בַּאד גְרִינְסְפַּאן רב אמן בכתיבה לטלוויזיה חיבר בעצמו את הטקסט לכל פרק ופרק בסדרה הדוקומנטארית. הקריינות הנפלאה ויוצאת הדופן באיכותה נעשתה ע”י אחיו דֵיוִויד פֶּרִי (David Perry) שהיה קריין מקצועי בעל קול בריטון יפהפה. הטקסט של בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה מלאכת מחשבת ותמציתי ונשען תמיד בפתיחת התיעוד על חמשת סימני ה- “W” המוכרים לכל עיתונאי באשר הוא :

Who, What, Where, When, Why.

בשעה שהציג בפתח סיפורו הטלוויזיוני את רגע השיא של הקפיצה לרוחק ההיסטורית של האמריקני בּוֹבּ בִּימוֹן (Bob Beamon באולימפיאדת מכסיקו 1968, בה קבע שיא עולם מדהים 8.90 מ’ (החזיק מעמד 23 שנה עד 1991), ושיפר את השיא הקודם ב-55 ס”מ, בחר לכתוב את הטקסט הזה : “…18 באוקטובר 1968. מכסיקו סיטי. האולימפיאדה ה- 18 של הזמן החדש. השעה ארבע אחה”צ. עכשיו מתחילה תחרות הגמר בקפיצה לרוחק. בוב בימון הוא הרביעי ברשימת הקופצים…”, וכן הלאה. קוֹל קריינות הבריטון העמוק שבקע ממיתרי גרונו של דֵיווִיד פֶּרִי רַק תִּגְבֵּר והֶעֶצִים את הדרמה על המסך. הכיתוב של בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה חסכוני, מדויק, ומִילותיו בסלע. המשפטים היו קצרים, פשוטים, וברורים. זה היה סוד כוחו של ה- Narrative. תיאור מהלך האירועים היה מושך והגיוני. הטקסט מעולם לא היה דרמטי יותר מהתמונה. בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה עילוי ביכולת הכתיבה שלו לטלוויזיה. אך זה לא בא לוֹ בקלוּת. הוא כתב קשה. כתב, מחק ותיקן וחוזר חלילה, עד שהיה איך שהוא מרוצה מהתוצאה הסופית.

הנה דוגמא אחת מִינֵי רבות לטקסט טלוויזיוני פשוט, בהיר וחסכוני המגדיר במילים ספורות ומדויקות את הסיטואציה שנגלתה על מסך הטלוויזיה בכתבה שסיקרה את המאבק ההרואי בין שני האתלטים הדגולים של שנות ה- 40 ו- 50, אֶמִיל זַטוֹפֶּק (Emil Zatopek) מצ’כוסלובקיה והצרפתי אָלָן מִימוּן (Alain Mimoun). במשך שמונה שנים רצופות מ- 1948 עד 1956 ניצח “הַקַטָּר הצֶ’כִי” אֶמִיל זַטוֹפֶּק רָבָּן הריצות הארוכות בעולם את מתחרהו העיקרי, אָלָן מִימוּן יהודי – צרפתי שעבד כמלצר לפרנסתו במסעדה בפאריס, בכל הריצות הארוכות החשובות ב- 5000 מ’, 10000 מ’, וריצת המרתון. באליפויות אירופה וכלה בתחרויות האולימפיות. אלן מימון היה השֵני הנצחי. באולימפיאדת מלבורן 1956 נפגשו שני היריבים המושבעים בפעם האחרונה. זה היה בריצת המרתון ביום הנועל של האולימפיאדה. אמיל זטופק היה ב- אולימפיאדת מלבורן 1956 בן 34 ויריבו אלן מימון בן 35.

מצלמת פילם אוסטרלית בודדה תיעדה ב- Long Shot (צילום מרחוק) מרוֹם היציע את כניסת רצי המרתון לאִצטדיון האולימפי במלבורן להקפת הסיום האחרונה. היא הנציחה את אָלָן מִימוּן מופיע במפתיע ראשון בשער האצטדיון. נותרו לו עוד 400 מטר לסיום הריצה המפרכת. למרות הצילום המרוּחק ניתן להבחין כי לאחר שנכנס עייף לאצטדיון מסב אָלָן מִימוּן בדאגה מבט לאחור כדי לראות מי דולק אחריו ומי מהרצים מאיים על בכורתו. כבר היו דברים מעולם בו הפסידו מובילי המרתון את בכורתם האולימפית דווקא בהקפה האחרונה באִצטדיון. אלן מימון פחד בעיקר מאֶמִיל זַטוֹפֶּק. לשמחתו אף אחד ממתחריו לא היה שם כדי לאיים על בכורתו. גם לא אמיל זטופק שניצח אותו בכל התמודדות ביניהם מאז אולימפיאדת לונדון 1948. בַּאד גְרִינְסְפָּאן היטיב לתאר את אותו הרגע הבלתי נשכח באולימפיאדת מלבורן 1956, בו אלן מימון מסתכל לאחור בטקסט יעיל, קצר, פשוט, ובהיר, ולכן ווירטואוזי. הנה הוא :

  “…Alain Mimoun looks behind and first time in eight years Emil Zatopek is not there…”

 רק חמש עשרה מילים. אח”כ התיר לתמונת הטלוויזיה לדבר בעד עצמה. עריכה גאונית.  Masterpiece בגלל הפשטות. הטקסט התיעודי הזה מרשים מפני שהוא כל כך פשוט והגיוני, קצר ונגיש לכל צופה טלוויזיה באשר הוא. זהו סוֹד איכותה של הכתיבה הטובה בטלוויזיה. פשוטה, קצרה, וברורה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. אלן מימון חוצה ראשון את חוט המטרה בתום ריצת המרתון ומנצח לראשונה בחייו את אמיל זטופק. זמנו היה 2:25.00 שעות. אמיל זטופק שסבל ממיחושי בטן וקלקול קיבה קשה סיים שישי בתוצאה של 2:29.34 שעות. (התמונה באדיבות באד גרינספאן, IOC, ו- Channel 7 האוסטרלי. כל הזכויות שמורות).

אָלָן מִימוּן ניצח את אֶמִיל זַטוֹפֶּק בתחרות האחרונה בחייהם כספורטאים פעילים וגָרָף את מדליית הזהב בריצת המרתון. אמיל זטופק שעֶרֶב קודם לקה בשלשול קשה ואיבד נוזלים סיים את הריצה שישי. “…לרגע לא חשבתי להפסיק את הריצה למרות שהרגשתי פיסית מאוד לא טוב, סבלתי מקִלקול קיבה ושִלשולים…”, סיפר לי בעת הפגישה הארוכה שלי עמו במשך 5 (חמש) שעות בקיץ 1992 במשרדי חטיבת הספורט ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים והוסיף לי, “…היססתי אם להתחיל אותה. אך ברגע שזינקתי לא הייתה דרך חזרה…” .שוֹט הצילום הנועל את הכתבה הנהדרת, מראה את המנצח אָלֶן מימוּן ממתין לאֶמִיל זַטוֹפֶּק על קו הסִיוּם ומוחא לוֹ כפיים בכבוד והערצה, בעֵת שהאתלט הדגול שכינוי היה “הקָטָר הצֶ’כִי”, חוצה אותו עייף ותשוש. אלן מימוּן מחבק את אֶמִיל זַטוֹפֶּק ומנשק אותו לאחר הגעתו. שניהם צועדים יחדיו על המסלול חבוקים ומחייכים. הצילום הזה לא יישכח לעולם. הוא בעצם סוגר מעגל ומנציח את חלקה השני של סיסמתו האולימפית הבלתי נשכחת של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין מייסד המשחקים האולימפיים בעת החדשה :

 “…The essential thing in life is not conquering but fighting well…”.

הכתבה על “אָלָן מִימוּן שניצח לבסוף את אֶמִיל זַטוֹפֶּק”, היא אחת מחמש המרכיבות את אחד מפרקי הסדרה הנקרא “העקשנים” (“The  persistent ones”). הכתבות הנפלאות והמזהירות של באד גרינספאן שינו לעַד את תפישת הטלוויזיה של אלכס גלעדי ושֶלִי. שנינו אהבנו והערכנו את באד גרינספאן עד אין קֵץ. ראינו בו בימים ההם דוקומנטאריסט יוצא דופן ובימאי טלוויזיה יוצא דופן, במידה רבה גאון בתחומו. אני משתמש שוב ושוב במונחים גאון, גאוני, וגאוניות אך מתכוון לכך שהם נובעים מהיגיון הגיוני ופשטות עשייה.

טקסט תמונה : ספטמבר 1987. רומא. אליפות העולם ה- 2 בא”ק – רומא 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. אנוכי (בן 49) יחדיו עם באד גרינספאן (Bud Greenspan, בן 61 מימין) והמפיקה הראשית שלו ועוזרתו האישית ננסי בפה (Nancy Beffa, בת 39) בפתח מסעדה ברומא בספטמבר 1987. השיזפון על פניי נובע מחשיפה רבה לשמש באצטדיון האולימפי הפתוח של רומא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : רומא. אוגוסט – ספטמבר 1987. רומא בירת איטליה. אנוכי עם באד גרינספאן המיתולוגי Grand Master בטלוויזיה וקולנוע בעת אליפות העולם ה- 2 בא”ק של רומא 87′. (צילום RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 יותר מ- 80 רשתות טלוויזיה בעולם קנו ב- 1975 מ- בַּאד גְרִינְסְפַּאן את הסדרה הנפלאה שלוֹ “OLYMPIAD” אבל את הכסף הגדול באמת הוא לא ראה. רוּן אָרְלֶדְג’ מנהל חטיבת הספורט של רשת ABC שאמור היה לשלם ל- בַּאד גְרִינְסְפַּאן מיליוני דולרים תמורת זיכיון השידור של הסדרה האולימפית בארה”ב לקראת אולימפיאדת מונטריאול 76′ (רשת ABC החזיקה בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של מונטריאול 1976) סירב לרכוש אותה בטענה, שלא יכול להיות שאת ה- Master Piece הזה עשו מחוץ לשורות ABC. הוא לא רכש אותה. בשנים ההן עבדה בשירות מחלקת הספורט וחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית מתורגמנית מחוננת מאנגלית לעברית בשם טַל פֶּרִי. טַל פֶּרִי עסקה בתרגום של כתבות רבות מהסדרה “OLYMPIAD” לצורך שידורן ב- “מבט ספורט”. היא לא הייתה חובבת שידורי ספורט, אך נהגה לומר לי, “…יואש אלרואי, אלו הן כתבות נהדרות. הרבה מעבר למושג “ספורט” נטו. טוב שרכשתם את הסדרה הזאת. אני מצדיעה ל- באד גרינספאן…”. זה היה מזמן אולם אני זוכר כל מילה שלה.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זוהי טל פרי המתורגמנית המצוינת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא כלל לא הייתה חובבת ספורט אך כמתרגמת תפשה את גדלות וחשיבות שידורה של הסדרה הדוקומנטארית “OLYMPIAD” על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההערה המקצועית שלה בגין טיב הסדרה הייתה חשובה מאוד עבורי כעורך ספורט בשידור הציבורי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתום שידור כל פרקי הסדרה “האולימפיאדה” (OLYMPIAD) בתוכניות הספורט שלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית היכן שהוא במאי 1976, כתבתי ל- בַּאד גרינספאן שטרם הכרתי ומעולם לא פגשתי, דברי תודה שבח חמים. השורה התחתונה במכתב שלי הייתה כלהלן, “…זאת סדרת ספורט אולימפית דוקומנטארית, מהממת, מרשימה ומעוררת כבוד עצום. היא הטובה ביותר שנעשתה אי פעם בתולדות וקורות תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית. מכיוון שנעשתה בסטנדרטים, ברמה ובאיכות שאין דומים לה ובגלל שהיא הראשונה מסוגה, היא תחַרֵת לעַד באותיות של זהב בקלאסיקה של סרטי הספורט התיעודיים בטלוויזיה. אני מזמין אותך להיות אורח של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית בירושלים…”. מכיוון שלא ידעתי אפילו את כתובתו, שלחתי את המכתב אליו באמצעות צחי שמעוני מנהל התוכניות שהכיר את בַּאד גְרִינְסְפַּאן ופגש אותו בפאריס. תשובתו של בַּאד גְרִינְסְפַּאן מ- 1 ביוני 1976 לא איחרה לבוא [2].

טקסט מסמך : 1 ביוני  1976. זהו מסמך התשובה המקורי שכתב לי באד גרינספאן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פגשתי לראשונה את בָּאד גְרִינְסְפָּאן ז”ל ואשתו קָאפּי ז”ל (Cappy Petrash), והאחיות היפות נֶנְסִי וסוּזָאן בֶּפָה, במשחקים האולימפיים של מונטריאול ביולי 1976. התחבקתי עמו וקראתי לו “אחי”. הוא היה אז בן 50. לבוש מקטורן סָפַארִי נצחי, מרכיב משקפיים שחורות עבות מסגרת שמונחות בעת הפנאי על קדמת ראשו הקרח ודמה מאוד בהופעתו לכוכב הטלוויזיה ושחקן הקולנוע האמריקני הידוע טֶלִי סָאבָאלָאס (Telly Savalas) בסִדרת הפעולה הבלשית “קוֹזָ’אק”. מבט עיניו החומות של באד גרינספאן מפזרות חום ופניו אפופות תום. הופעתו משדרת יושרה ואמינות. נקשרה בינינו ידידות עבותה. שנה לאחר משחקי מונטריאול ב- 5 ביוני 1977, ביקש אותי לבוא לארה”ב ולהצטרף לשורות חברת ההפקה הנודעת הטלוויזיונית שלו שעסקה גם בהפקת סרטי קולנוע בניו יורק, “CAPPY  PRODUCTIONS” [סעיף 3]. זה היה מזמן לפני 42 שנים, אולם המסמכים נשמרו. עוזרתו נֶנְסִי בֶּפָה כתבה לי כלהלן :

CAPPY  PRODUCTIONS                                                     June 5 1977

Yoash, when are you coming to the USA to work for us. Bud would love to have you, as well as the rest of us who know you at our company anytime

,love

Nancy Beffa

And from all the rest of Cappy Production Cappy, Bud and Suzanne

טקסט מסמך : 5 ביוני 1977. מכתב ההזמנה של חברת “Cappy Productions” לבוא לניו יורק כדי לעבוד למענם. על המכתב חתומה גב’ ננסי בפה (Nancy Beffa). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סירבתי. ההזמנה לעבוד בעבור ולצִדו של בּאד גרינספַּאן הייתה אומנם מחמאה גדולה וכבוד רַב בשבילי, אך דחיתי אותה בשל סיבה אחת בלבד. טרם מיציתי את יכולתי אצל אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ביולי 1978 בתום משחקי מונדיאל ארגנטינה 1978, טסתי מבואנוס איירס לניו יורק כדי להיות אורח של בַּאד גְרִינְסְפַּאן במשך חודש תמים. זה היה ביקורי הראשון בארה”ב. התאהבתי בו ובמפעל חייו הטלוויזיוני והקולנועי, התאהבתי בניו יורק, התאהבתי במַאנהָאטֶן התוססת. משרד ההפקה שלו “Cappy Productions” שכן בשדֵרות מאדיסון 1078 על רחוב 81, בלֵב מַאנהָאטֶן. כשפתחתי את דלת המשרד ראיתי אותו שוב. שנתיים חלפו מאז נפגשנו באולימפיאדת מונטריאול. זה היה הוא, אותו בַּאד גְרִינְסְפַּאן שהכרתי וזכרתי . הוא היה לבוש שוב בחליפת הסָפָארִי המסורתית שלו ומשקפיים בעלי עדשות עבוֹת עיטרו את ראשו הקרח מזכיר לי את הבלש המיתולוגי “קוֹזָ’אק”. בַּאד גְרִינְסְפַּאן שכב על מיטה צדדית בירכתי המשרד מליט ראשו בידו ומהרהר. משנכנסתי, התרומם וקם ולחץ את ידי. פטפטנו קצת, ואז חזר לשכב על מיטת השדה שלו. הוא התנצל, “…יואש, אתה יודע שאני כותב קשה. אני מנסה לתכנן ולכתוב שוב את הטקסט בראשי. הכתיבה הראשונה שלי איננה מוצלחת דיה…”. בַּאד גְרִינְסְפַּאן היה בימאי מתעד מוכשר, פורה, ובעל עין רגישה. ברבות השנים הזמין אותו הוועד האולימפי הבינלאומי להפיק וייצֵר תיעוד מסודר של האולימפיאדות. לסרטי התעודה של המשחקים האולימפיים מאז אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 העניק שם משותף, “שישה עשר ימי תהילה” (Sixteen days of glory). הוא יצר גם ב- 1977 את הדיוּקוֹ – דרמה המפורסמת “וִוילְמָה” (Wilma) אוֹדוֹת האצנית האמריקנית הדגוּלָה וִוילְמָה רוּדוֹלְף (Willma Rudolph) שהייתה בילדותה נֵכָה בעלת מוּם והפכה לאלופה אולימפית בריצה . ווילמה רודולף זכתה באולימפיאדת רומא 1960 בשלוש מדליות זהב בריצות 100 מ’ ו-200 מ’, ומרוץ שליחים 4 פעמים 100 מ’. הסרט שודר בהצלחה רבה ברשת הטלוויזיה NBC. היא נפטרה צעירה בטרם עת ב- 1994 ממחלת הסרטן בגיל 54. בַּאד גְרִינְסְפַּאן יצר שני דיוקו – דרמות (Ducodrama) מעניינות, “אולימפיאדת לוס – אנג’לס 1932” ו- “אולימפיאדת ברלין 1936”, כאילו שתיהן מועברות אז בימים ההם בשידורים ישירים בארה”ב. שתי יצירות מופת. הוא יצר את הסדרה המפורסמת הדוקומנטארית שלו בת 13 הפרקים “Numero Uno”. הוא יצר סרט דוקומנטארי אודות השחיין הנודע מַרק סְפִּיץ (Mark Spitz). ב- 2002 בהיותו בן 76 ביקר לראשונה בישראל ויצר תוכנית דוקומנטארית מיוחדת שנושאה, “30 שנה לרצח י”א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972”. מרבית סרטיו יצירותיו של הגאון הזה שודרו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ב- 1983 נפטרה אשתו האהובה והנפלאה קָאפּי. הם היו זוג חשוכי ילדים. בעל ואישה שהיו חברים וידידים בלב ובנפש הקרובים כל כך איש לרעותו. מותה הייתה עבורו מהלומה כבדה. הוא התאבל עליה זמן רב ומְאֵן להתנחם. הוא היה הלוּם צער. יום אחד קיבל מכתב ניחומים עליו היה חתום שמו של ד”ר סֶם לִי (Sam Lee). סמי לי היה ספורטאי אמריקני ממוצא סיני שזכה בשתי מדליות זהב אולימפיות בקפיצות למים ממגדל שגובהו 10 מטרים. פעמיים אלוף אולימפי במקצוע המרהיב הזה, באולימפיאדות לונדון 1948 והלסינקי 1952, ואחד מגיבורי הסדרה הטלוויזיונית  “האולימפיאדה” (OLYMPIADׂ) של באד גרינספאן. סמי לי ידע עד כמה אהב באד גרינספאן את אשתו ועד כמה היה קשור אליה. כך כתב לוֹ כדי לנחמו  [4] . “בעל אחד שהתאלמן מאִשתו האהובה חלם בצערו הרב, שהנה הוא מגיע לגן עדן. בחלומו חולפת לנגד עיניו שוּרה ארוכה של אנשים דוממים לבושים לָבָן-רוחות רפאים, מלאכי שמיים המחזיקים בידיהם נֵרוֹת דולקים. בין הדמויות הרבות בשורת המלאכים הלבנה הוא מזהה לפתע את אישתו. אך אוֹיָה רק הנֵר שלה כָּבוּי. אהובתי היקרה הוא שואל אותה בעֶצֶב, “מדוע רק הנֵר שלך אֵיננוּ דוֹלֵק ?”, “אהובי יקירי” היא משיבה לו, “הנֵר שלי אֵינוֹ דוֹלֵק מפני שהדמעוֹת שלך מְכַבוֹת אותו, אל תבכה יקירי, וכך שלהבתו של הנֵר שלי לא תּכְבֶּה ותּאִיר לעַד”. מאז הפך הבעל האלמן לאיש מאושר יותר וחיוך תמידי עלה על שפתותיו. שמו של בַּאד גְרִינְסְפַּאן היוצֵר האולימפי רב התהילה הולך לפניו והוא ינון לנצח. אישיות בסדר גודל כְּשֶלוֹ מגיחה לבימת ההיסטוריה של הטלוויזיה הדוקומנטארית פעם במאה שנה.

טקסט תמונה : מנהאטא ן- ניו יורק 1980. באד גרינספאן ז”ל (משמאל) ורעייתו קאפי פֶּטְרָאש ז”ל (מימין). שניהם בלתי נשכחים. הם היו זוג אנושי, קולנועי, וטלוויזיוני יצירתי ומופלא. Buddy היא קראה לו – תרתי משמע. תרומתם לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה איכותית. (התמונה באדיבות באד גרינספאן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 [1] ראה נספח : על פי ספרו של באד גרינספאן :
“THE OLYMPIANS GUIDE TO WINNING THE GAME OF LIFE”

[2] ראה נספח : מכתב התשובה של באד גרינספאן אלי מתאריך 1 ביוני 1976.

[3] ראה נספח : מכתב ההזמנה הרשמי של ננסי בפה אלי  מ- 5 ביוני 1977, המבקש אותי להצטרף לשורות “קאפי פרודאקשנ’ס”.

[4] ראה נספח : טקסט המקור באנגלית.

הטקסט הכתוב והמתוכנן בטלוויזיה בו יש לכותבו שְהוּת זמן מספקת לסגנן, למחוק, לתקן ולעַצְבוֹ מחדש הוא יתרון עצום לעומת ניסוח הנאמר בשידור ישיר. לא כל שכן כשמדובר בשידורי ספורט ישירים בטלוויזיה שָם הדבר מורכב שבעתיים תיאור אירועי ספורט הלובשים ופושטים צורה וחולפים ביעף כמו בסרט נע מצריך כּישוּרֵי עַל ליד המיקרופון. תמצית כִישרון שַדָּר הטלוויזיה מוצאת את ביטויה בהגדרה מורכבת : יעילות מיתרי קוֹלוֹ לתרגם במהירות את מחשבות המוח למֶלֶל הגיוני וחסכוני, תוך שינוי האינטונציה וגוון טון הדיבור, בד בבד עם היכולת לבנות את הדרמה ולרגֵש את הצופים. זאת רטוריקה מבריקה. אומנות של ממש. בדיוק הסיבה מדוע מועדון שדרי הספורט האיכותיים מונה כה ספורים מהם. ראש וראשון להם הוא יוֹרָם אָרְבֶּל.

אני מכיר שַדָּרים רבים בקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה שהגיונם השתבש מסיבה כלשהי בעֵת עבודתם. דווקא בשעה שנדרש מהם ריכוז יתר של מחשבה הם היו זחוחים ופזורי נפש והמיקרופון שלידם הניב ניסוח מבולבל, אינפורמציה שגויה, וגם דברי שְטוּת וְהֶבֶל. הם היו מוכנים בחפץ לֵב לקחת בחזרה את המילים שנאמרו על ידם בשידורים ישירים של מחלקת הספורט, בין אם הדבר נאמר בעמדות השידור באִצטדיונים, או בעֵת ההגשה באולפן ברגע של אִלְתּוּר. הם לא יוכלו לעשות זאת לעולם מפני ש- מילתם חסרת ההיגיון כבר נאמרה למיקרופון, הוקלטה לנצח על טֵייפּ השידוּר, ונצרבה לעַד בתודעת הציבור שאליו שידרו. מעט מאוד שדרים ופרשנים בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמדו בהצלחה במשימות השידור הקשות ושמרו על אמינותם לאורך ימים. הטובים באמת היו דן שילון, אלכס גלעדי, יורם ארבל, נסים קיוויתי, מאיר איינשטיין, ורמי ווייץ, והפרשנים יוסף טלקי, ד”ר גלעד וויינגרטן, ז’קי ווישניה, אריה מליניאק, ואבי רצון.

משה גרטל הוצב על ידי להיות שַדָּר – מחליף בתחרויות השחייה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 בתום עידן נסים קיוויתי. הרזומה האולימפי שלוֹ עד אז היה דַל. הוא שידר משחים ספורים באולימפיאדת לוס אנג’לס 84′ ועוד כמה נוספים ביום בודד (מתוך שבעה ימי תחרויות שחייה בכל אולימפיאדה) בחלוף ארבע שנים במשחקים האולימפיים של סיאול 1988. הוא היה שחקן מחליף שלישי ליד המיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המנדט להציב את משה גרטל כשדר טלוויזיה ב- 1992 היה פרוזאי ונטול תשוקה מצִידִי, ולכן זמני. בלוס אנג’לס וסיאול הוא נהנה מיומרה רגעית שלי אך הכרחית מפני שתחרויות השחייה והא”ק חופפות האחת את השנייה יום או יומיים בכל אולימפיאדה ויוצרות בכך כפילות משימות שידור. בשלב מסוים נהגתי להעביר את שַדָּר השחייה הדגול נסים קיוויתי מהבריכה לתחרויות הא”ק באצטדיון המרכזי של הקומפלקס האולימפי. יורם ארבל ומשה גרטל נקבעו למלֵא את מקומו לפרקי זמן קצרים. נסים קיוויתי היה שַדָּר א”ק ושחייה מוביל בעל שיעור קומה בקנה מידה בינלאומי בדרגה שלימה מעל יורם ארבל ובכמה רמות מעל משה גרטל. משפינה נסים קיוויתי בגיל 65 את כֵּס השידור של השחייה האולימפי לעַד בגלל יציאתו לפנסיה, הושבתי שם לרגע קט באין ברירה את משה גרטל. נעליו של נסים קיוויתי היו גדולות עליו כבר מבראשית ולא רק עליו. זה היה מינוי של שעה, מעין מחדל ברירה, אך משה גרטל הוכיח כי בשידור הציבורי אין דבר קבוע יותר מהזמני. הוא עשה שגיאות רבות כשַדָּר אולימפי. מינון, נבונות, ואיכות המֶלֶל שלו היו בעייתיים בלשון המעטה. מרוֹם עמדת השידור ב- ברצלונה 1992 דילג משה גרטל לתחרויות השחייה האולימפיות באטלנטה 96′ (Atlanta 1996). באחד מלילות השחייה הארוכים והמרתקים באולימפיאדת אטלנטה 96′ הוריתי לו לסיים את השידור הישיר ולהחזירו הביתה לאולפן המְנַוֵוט בירושלים. משה גרטל רצה להיפרד בנימוס מצופיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לפתע יצא לוֹ לוֹמַר בתום לֵב ובהיסח דעת טקסט בלתי הגיוני, טקסט איוולת, למיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, “…לַיְלָה טוֹב לצוֹפִים בבַּיִת – נוּחוּ עַל מִשְכָּבְכֶם בְּשָלוֹם…” [1]. משה גרטל לא התכוון לכך כמובן אך לעולם לא יוכל לקחת את המילים האלה בחזרה מפני שהן צרובות לעַד על טֵייפּ השידור. אי אפשר לתקן, לשפץ, ו/או לשפר את הסלוגן המטופש והמופרך הזה, “…לַיְלָה טוֹב לצוֹפִים בבַּיִת – נוּחוּ עַל מִשְכָּבְכֶם בְּשָלוֹם…”. אפשר רק למחוק את ה- Audio המגוחך הזה ולהותיר את תמונת ה- Video האותנטית ערירית בלעדיו. “…לַיְלָה טוֹב לצוֹפִים בבַּיִת – נוּחוּ עַל מִשְכָּבְכֶם בְּשָלוֹם…”, היא אמירה פתטית חסרת תקדים באיוולת שלה. כמו רבות אחרות שלו ואוצר המילים הנבוב והבזבזני שלו הן הסבו במשך השנים נֶזֶק כבד לאמינותו כשַדָּר – עיתונאי ומוסר אינפורמציה לציבור. הן הפכו אותו לקוריוז ופגעו בעקיפין גם בדימויה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המחזיקה בשורותיה והמעסיקה שַדָּר כה ירוּד ודַל ברמתו [2].

באולימפיאדת אתונה 2004 שידר משה גרטל בהתלהבות רבה את הטקסט הבא : “…וֶורֶד בּוֹרוֹכוֹבְסְקִי חמישית עם אפשרות פריצה למקום השני…”, שניות ספורות לפני שסיימה בכלל אחרונה במקצה שלה. משה גרטל איננו שדר ספורט. ההסכמה הכללית הציבורית מסייגת ומתייגת אותו במידה לא מועטה בקטגוריה של קוריוז. הוא אפילו לא עלה לדרגה של שנוי במחלוקת בגלל שניצב מתחתיה. באולימפיאדת בייג’ינג 2008 זעק משה גרטל בשארית כוחותיו בשידור ישיר למיקרופון הטלוויזיה הציבורית ב- Leg האחרון של משחה השליחים 4 פעמים 100 מ’ בסגנון חופשי לגברים כלהלן : “…צרפת תכה את ארה”ב שוק על ירך…! אני חותם לכם על זה…!”. דווקא ארה”ב ניצחה. היה מדובר בעיתונאי ברמה נמוכה, היה מדובר בשדר טלוויזיה מגוחך, והיה מדובר במוסר אינפורמציה פתטי מפני שהוא לא עשה את המינימום הנדרש : לסייג את עצמו ולהעלות אופציות טלוויזיוניות אחרות ונוספות. באותה השנייה בה ניצחה ארה”ב (ולא צרפת) במשחה השליחים האולימפי ההוא 4 פעמים 100 מטר בסגנון חופשי באולימפיאדת בייג’ינג 2008, הפך משה גרטל לקוריוז. כולנו יודעים וזוכרים היטב למי ניתנה הנבואה.

שַדָּר הא”ק הדָגוּל נסים קיוויתי היה מרוכז ומכונס בעצמו לקראת אחד מרגעי השיא של אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984, בעֵת השידור הישיר של ריצת הגמר ב- 100 מ’ לאצנים גברים. דווקא בשיא הריכוז שלוֹ בשעה שאחת המצלמות באִצטדיון האולימפי נחה ב- Close up על פניו של האָצָן השחור קָארְל לוּאִיס התִּקווה האמריקנית והמועמד הטבעי לניצחון, דרוך מאוד לפני הזינוק לריצה הקלאסית, הֵגיב נסים קיוויתי כאוטומט למיקרופון : “…רוֹאִים שקָארְל לוּאִיס מתוח מאוד, הוא נראה לי חִיוֵור…”, ואמר את מה שלא ראה. פרדוקס שסותר את הַשֵכֶל הישר. אבחנה בלתי הגיונית ושגוּיה לחלוטין מפני שצבע עוֹרוֹ של האָצָן האמריקני האגדי היה שָחוֹר כפֶחַם.

בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת, ווירטואוז השידור הישיר יורם ארבל לא היה עוד בחטיבת הספורט שלי. את מקומו כשדר כדורסל תפש אורי לוי. פעם בתום התוכנית “חצי פינה” שעסקה בסיכום משחקי הליגה הלאומית בכדורסל (ליגת העל היום) ששודרה במקרה בחג ל”ג בעומר, נפרד מצופיו וסיפר להם בשידור ישיר בראוותנות יתר, יעני בהומור, ובשליפה מהשָרְווּל כשדמותו ממלאת  ב- Close up את כל המסך : “…כאן מסתיימת תוכניתנו, ערב טוב לכולכם, עכשיו אני הולך למדורת ל”ג בעומר של הבן שלי כדי לאכול עמו תפוחי אדמה צלויים…”. טקסט טלוויזיוני מגוחך ופרידה פתטית שהפך אותו ללעג וקלס. הדבר האחרון שעניין את צופי הטלוויזיה היה לאן באמת מועדות פניו של אורי לוי אנטי כוכב בתום השידור. בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים באתונה 2004 יצא לאוּרִי לֵוִי לומר בשידור ישיר לנוכח כניסת המשלחת האולימפית הענקית של ספורטאי ברזיל בשערי האצטדיון : “…הנה המשלחת של ברזיל עם נבחרת ברזיל בכדורגל…”. נבחרת ברזיל בכדורגל לא הייתה שָם מפני שהיא לא העפילה בכלל לטורניר הכדורגל של אולימפיאדת אתונה 2004. אף על פי כן אורי לוי שלא הכין את שיעורי הבית שלו כלל אותה במידע שהרעיף על צופיו. שגיאה עיתונאית מביכה ובלתי הגונה. פרשנית הג’וּדוֹ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באולימפיאדת אתונה 2004 יָעֵל אָרָד מונתה באופן מפתיע לשדרנית מִשְנֶה של טקס הפתיחה לצִדוֹ של אורי לוי. שניהם ישבו בעמדת השידור המרווחת באִצטדיון האולימפי המפוֹאָר העמוס לעייפה כשלפתע מבלי שאיש הכריח אותה נפלטה לה אמירה שהיא שיא הטריוויה. היא הצהירה : “…ככל הנראה יש כאן קהל רב מ- יָוָון…”, וכמובן צדקה. רוב הקהל בטקס פתיחה האולימפי שנערך ב- 2004 באתונה בירת יוון היה אומנם יווני, אלא מה. היא הייתה חסרת כל רקע עיתונאי, נעדרת כל ניסיון וכִישרון שידור של טקס פתיחה אולימפי, מעולם לא החזיקה מיקרופון טלוויזיה בידיה קודם לכן. אף על פי כן החליטה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 להפקיד בידיה בכל זאת את אחריות השידור שהייתה גדולה בהרבה מכפי מידותיה. בשעה ששידרו שניהם את תחרויות הג’וּדוֹ באולימפיאדת אתונה 2004 החליט אורי לוי לתאר לצופי הטלוויזיה בארץ את צפיפות הצופים בהיכל, ושידר בפַּתוֹס ובהתרגשות למיקרופון : “…האולם מלא עד אֶפֶס מקום למרות שיש בו כמה כיסאות פנויים…”. כל מילה מיותרת. שיא הביזיון של שניהם בא לידי ביטוי בשידור הישיר של טקס הפתיחה באולימפיאדת בייג’ינג 2008. שניהם לא זיהו ולא הכירו אין ספור של נושאי הדגלים שהובילו את המשלחות בסך בתוך האצטדיון האולימפי.

ניהלתי, הפקתי, ערכתי, ושידרתי תשע אולימפיאדות. מעולם לא חזיתי בחטא עיתונאי טלוויזיוני כה מביש שבו שדרני טלוויזיה אינם מזהים לציבור הצופים שלהם את נושאי הדגלים של המשלחות. אמיר בר- שלום שידֵר את מסע הניצחון הימי של גַל פרידמן הזוכה במדליית הזהב בגלשני מִיסְטְרָאל באולימפיאדת אתונה 2004 והציג את שורת מאמניו של ספורטאי העַל האולימפי : …תרשו לי להציג את הצֶלַע השלישית בצֶמֶד…”. טעות גסה במתמטיקה. מגישת הספורט שלי דאז אוֹרִית כָּסִיף בִּישְרָה באחד הימים לאומה בישראל באחת מתוכניות “משחק השבת” בסוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת, כי, “ה- א”ק היא מלכת ההתעמלות”. היא עשתה זאת בביטחון רב והעצימה את השגיאה. לרוע מזלה אין הגדרה כזאת. היא הפכה את עצמה ואת התוכנית שהיא מגישה לחוכא ואיטלולא. סיבה טובה להדחתה המיידית מעמדת ההגשה. שדרנית “מבט ספורט” גב’ מירי אליקים הכושלת שידרה פעם בראשית שנות ה- 2000 טקסט פרדוקסאלי, כלהלן : “…אלוף ישראל בריצת 400 מ’, נאור גרין, שמר על שיאו כשסיים את הריצה בתוצאה של 46 מטרים ו- 50 סנטימטר…”. שגיאה חסרת היגיון כזאת לא הייתה יכולה לקרות לעולם ליורם ארבל, מאיר איינשטיין, דייויד קולמן, קנת’ וולסטנהולם, או האווארד קוֹסל. גב’ מירי אליקים לא סולקה מתפקידה ולא שילמה כל מחיר מקצועי בגין טקסט כה מגוחך, חסר היגיון, וגרוטסקי.

שדרי טלוויזיה לא מעטים – בארץ וגם בעולם הפכו את הטקסט הפתטי שלהם רווי שגיאות לחֶרֶב פִּיפִיוֹת. הם נפגעו ממנה והפכו ללעג וקלס, משל ושנינה, לחוכא ואיטלולא. לעומת הנופלים קיימים אישי שידור אחרים. שלושה אנשי טלוויזיה אוניברסאליים הביאו את השידור הישיר של הספורט הכדורגל בטלוויזיה לדרגת אומנות. האמריקני הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell), שַדָּר ה- BBC הבריטי קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kenneth Wolstenholme), ויורם ארבל. הָאווֹאָרְד קוֹסֶל הוביל במשך 20 שנה (1985 – 1965) את שידורי הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC וטבע את הסלוגן העיתונאי שרבים מאתנו התחנכו עליו : “Tell it like it is”. קנת’ וולסטנהולם היה שַּדָּר כדורגל אנגלי יוצא דופן של רשת הטלוויזיה הציבורית ה- BBC , ללא ספק אלוף האיפוק והאנדרסטייטמנט. הדקה ה- 120 של משחק הגמר במונדיאל הכדורגל 1966 שנערך באצטדיון “וומבליי” בשבת – 30 ביולי 1966 בין נבחרות אנגליה ומערב גרמניה זכורה לנצח. לא רק בגלל הזכייה ההיסטורית הראשונה (והאחרונה עד כה) של נבחרת אנגליה בגביע העולם, אלא גם בשל השידור הישיר של קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם. אנגליה צעדה בדקה ה- 120, הדקה האחרונה של ההארכה והמשחק, ביתרון  2:3. כל הנבחרת הגרמנית “שכבה” על השער האנגלי במאמץ להשוות את התוצאה ל- 3:3. אלה היו שניות הסיום. שופט המשחק השווייצרי גוֹטְפְרִיד דִינְסְט (Gottfried Dienst) הציץ בשעונו וכבר עמד לשרוק לתום המשחק, כשג’ף הרסט בלתי מכוסה קיבל לפתע כדור ארוך טווח מהקפטן שלו בּוֹבִּי מוּר והחל שועט עמו לעבר שערו של השוער הגרמני הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי. המגן הגרמני וולפגאנג אובראט דלק אחריו אך זה לא עזר לו. ג’ף הרסט ניצל את מקדמת המרחק שהייתה לו, חדר לרחבה, ומ- 14 מ’ בעט בעוצמה ברגלו השמאלית והבקיע את שערו האישי השלישי והשער הרביעי לזכות קבוצתו. אנגליה ניצחה 2:4. קנת’ וולסטנהולם שידר ישיר את סיומו של האירוע שהכתיר את אנגליה בתואר אלופת העולם בכדורגל בקור רוח ובאיפוק רב עוצמה יוצאים דופן בשעה שניסח את הטקסט הבלתי נשכח הבא בשניות האחרונות של הדקה ה- 120 במילים האלה :

“…And here comes Hurst…he’s got…some people are on the pitch… They think it`s all over… it is now…”.

צריך להיזכר בתמונה ה- Video ההיא באותן השניות האחרונות של הדקה ה- 120 בהן אנגליה צועדת ביתרון 2:3 במשחק הגמר ההוא נגד נבחרת גרמניה (אז מערב גרמניה) כשבאמת כמה צופים בריטיים פלשו לכר הדשא בטרם שריקת השופט גוטפריד דינסט לסיום במשחק, בעוד ג’ף הרסט שועט עם הכדור לשעבר שערו של הגרמני האנס טילקובסקי…ואז כש- ג’ף הרסט מבקיע את שערו האישי השלישי במשחק ואנגליה מנצחת את גרמניה בתוצאה 2:4, הוגה שדר ה- BBC קנת’ וולסטנהולם את שלוש המילים האלה, “…עכשיו זה נגמר…”. אנגליה ניצחה את נבחרת מערב גרמניה 2:4 וזכתה בגביע העולם. קנת’ וולסטנהולם מהווה זיכרון נצח עבור בני עמו הבריטיים וגם עבור אנשי טלוויזיה רבים בעולם, בעיקר שדרנים וכותבי טקסטים. בישראל אומנם טרם הייתה קיימת טלוויזיה אך הסרט התיעודי הזה “2:4” נקנה על ידי בתוקף תפקידי כמנהל מחלקת הספורט ושודר שוב ושוב בהזדמנויות שונות. פנינת שידור בעלת ערך תיעודי רב ששמורה בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. צריך לצפות בקטע ה- Video הזה כדי להבין את גדולתו האימורטאלית של השַדָּר האנגלי הנבון והבלתי רגיל הזה שאיננו עוד בין החיים. דן שילון ואלכס גלעדי התחנכו על מורשת השידור של  ה- BBC ואימצו אותה אל לִבָּם. קטעי Video ו- Film רבים של Play by play מסוף עשור ה- 60 ועשור ה- 70 של דן שילון, אלכס גלעדי, וגם של יאיר שטרן השמורים בסרטיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מלמדים כיצד שידרו כאן אירועי ספורט לפני שלושים וארבעים שנה.

השַדָּר השלישי הוא ללא כל ספק יוֹרָם אַרְבֶּל. יורם ארבל בעל קול הבריטון היה קריין חדשות ברדיו “קול ישראל”, והחל בחורף 1972 את הקריירה שלו במחלקת הספורט של טלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של דן שילון. הוא נמנה על צוות השידור שלי בהפקת שידורי הטלוויזיה הישירים בגביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1986. ב- 22 ביוני 1986 הפקדתי בידו את המיקרופון במשחק המסקרן בעל עניין בינלאומי בו התמודדו נבחרות אנגליה וארגנטינה בשלב רבע הגמר של האליפות באצטדיון ה- “אָצְטֶקָה” במכסיקו סיטי. ישבתי בעמדת הפיקוד שלי ב- IBC במכסיקו סיטי ועקבתי בעניין רב אחרי השידור שלוֹ. בדקה ה- 51 כבש דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָאָראדוֹנָה שער שנוי במחלוקת, ספק ביד ספק בראשו, לזכות ארגנטינה. השופט הטוניסאי עלי בֵּנַאסֶאר שניצב קרוב למקום ההתרחשות אישר את השער למרות מחאותיהם הנמרצות של השחקנים האנגליים. הטלוויזיה המכסיקנית TELEMEXICO כיסתה את המשחק הזה באמצעות כמות לא מבוטלת של 15 – 12 מצלמות ומערכת של 3 (לעיתים גם 4) יחידות Replays של הילוכים חוזרים איטיים ממוחשב, לרבות צילום מהזווית הנגדית ההפוכה – בכל אצטדיון. בעיטת הפתיחה של המשחק אנגליה – ארגנטינה נקבעה על פי הסכם מוקדם בין הוועדה המארגנת המכסיקנית לבין ה- EBU לשעה בלתי מקובלת, שתיים עשרה בצהריים שעון מכסיקו שהקביל לשמונה בערב שעון אירופה ותשע בערב שעון ישראל. ההתמודדות שודרה ישיר בכל רחבי תבל וגם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית העברנו אותו בשידור ישיר ממכסיקו סיטי לירושלים. ב- Replay השלישי והאחרון של TELEMEXICO, סיכם יורם ארבל את הדִילֶמָה שהתחוללה על כר הדשא , היה או לא היה רק לפני שניות ספורות , ובנה טקסט מדויק וחסכוני בן תריסר מילים : “…לא יכול להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן…”. בכך אִבְחֵן בנחרצות את מה שהתחולל על כר הדשא וקבע עובדה : דייגו ארמאנדו מאראדונה הבקיע את השער בידו והוא עבריין ! הקפטן הארגנטיני עצמו העניק במסיבת עיתונאים הסבר תיאולוגי למעשה העבריינות שלו והכתיר את השער שהובקע בידו, “יד האלוהים”. הוא נקם בבריטניה שהביסה ב- 1982 את מולדתו ארגנטינה במלחמת איי פוקלנד. יורם ארבל הוא שַדָּר ספורט מחונן. ווירטואוז ורב אומן בניסוח בשידור ישיר. האחד שאולי אין שני לוֹ. על הניסוח וההבחנה ההיא ב- 22 ביוני 1986 הוא ראוי לפרס פוליצר.

טקסט תמונה : היום מרום גיל 81 שלי אני יכול לקבוע בביטחון כי יורם ארבל היה גדול שדרי הספורט הישראליים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים למרות חולשתו העיתונאית. אלוהי הקול, הדיקציה, התהודה, וה- Sound העניק לו מתת טבע : מיתרי קול נדירים (!). הוא יורם ארבל גם לא עמד האחרון בתור כשאלוהי השכל העניק לכל אחד מ- איתנו את מנת ה- IQ האישית שלו. שדר ישראלי Unique רדיו וטלוויזיה מאז 1967. (תיעוד וצילום יואש אלרואי בשנת 1980. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : “אם הקיצור יספיק – האריכות שגיאה”. (ר’ משה אבן עזרא).

לכתבי החדשות הזמן לעולם איננו עומד בשפע. השעון הנע בעקביות לעבר ה- Dead line של שידור המהדורה הוא פקטור מלחיץ. אין כתב חדשות או כתב ספורט בטלוויזיה שלא חווה את לחץ הכתיבה ואת לחץ עריכת חומר הצילום טרם שידור המהדורה. ב- Film או Video. לא משנה. זה לא פשוט לכתוב היטב תחת לחץ כפוּל של העוֹרֵך ומחוגי השעון. הזמן האוֹזֵל משפיע על איכויות הכתיבה והניסוח של כולם אך פוגע בעיקר בלא מוכשרים. כתבי טלוויזיה רבים (בכל הערוצים) מייצרים טקסטים בנאליים. הטקסט הטריוויאלי גם אם הוא הגיוני איננו משפיע עלינו על פי רוב. תמונות הטלוויזיה משמשות לרבים מהכתבים הבינוניים מחסה ומפלט וכּסוּת לכשרונם הדַל ולטקסט הרדוּד שלהם. אנחנו זוכרים בדרך כלל את התמונות ולא את המילים שלהם. התוצאה הסופית על המסך מותנית בכישרון הכותב ולא בכמות הזמן שעמד לרשות.

מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל אמר פעם בריאיון חשוב ומונומנטאלי שהעניק לעיתונאית שבועון “העולם הזה” גב’ שרית ישי ב- 1983, וכה אמר : “…מִן ההיבט הזה קל הרבה יותר להיות כתב בינוני בטלוויזיה מאשר כתב בינוני בעיתון. העיתון הוא תובעני. המילה הכתובה בו נשארת גלויה לעין, והקורא יכול לעבור עליה ולראות את התּפְלוּת וחוסר האינטליגנציה של הכותב. בעיתון נדרש העיתונאי להעביר תמונה במילים. בטלוויזיה יש לכתב על מה להישעֵן. אתה יוצא לשטח ואם יש לך אינטליגנציה ממוצעת, אתה יודע בכל סיטואציה אילוּ שאלות עליך לשאול…” [3].

וויכוחים רבים ניטשו מקדמת דנה (וניטשים גם היום) הדנים באורך הטקסט וכמותו, טיב הטקסט, ומשך הכתבות הטלוויזיוניות המשודרות במהדורות החדשות למשל. האורך איננו קובע. קובעים  העניין והרלוואנטיות. קיימים טקסטים ארוכים נפלאים וכתבות ממושכות מרתקות שנושאים עימם עניין רב. לעולם אינך משתעמם. מאידך היינו עֵדים כבר לטקסטים קצרים הכתובים בצורה טיפשית ועילגת, שטוב היה לוּלֵא נכתבו כלל. ראינו כבר כתבות קצרות ולא חשובות, שהיו צריכות להיזרק לפני שידורן לפח האשפה, אך איזה עורך לא מוכשר עשה עִמָן עוֶול וחשף את עליבותן “באוויר” בפני כל. אלכס גלעדי אמר לי לפני שנים רבות : “…יואש אלרואי, גם כתבה לא טובה בת שתי דקות צריך לקָצֵר בשתי דקות מפני שהיא איננה ראויה ואסורה לשידור. לא חשובים כמות הזמן והעבודה שהושקעו בה…”. הוא צָדָק.

קיימות גם טענות הפוּכוֹת בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע. טקסטים ארוכים ומשעממים וכתבות כאורך הגלות הנמשכות לעַד אך אינן אומרות דבר. בדברים האלו אין חוקים ברורים . יש אילוצים ברורים . אתם יכולים לצפּות מידֵי עֶרֶב בחדשוֹת בשלושת הערוצים 1, 2, ו- 10, וגם בערבי שישי במגזינים המביאים את סיכום החדשות, כדי לשפוט בעצמכם את אוסף הכתבות הקצרות והארוכות המשודרות שם. רובן בינוניות מאוד, לעיתים קרובות רדוּדוֹת, טריוויאליות, ומשעממות. חלקן הקטן מעניינות וחשובות. כנ”ל הטקסט המלווה אותן. בעבר התנהלו וויכוחים מרים בין הגורמים השונים המעצבים את אופי ואיכות המהדורות, לגבי קצבן. כשחזרו אנשי החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשורי ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה מלאי התפעלות מרשתות הטלוויזיה האמריקניות  בתום תקופת שירותם ככתבי חדשות של רשות השידור בניו יורק ו – וושינגטון, דיברו רבים מהם בלהט ושבח ולעיתים גם בהפרזה אודות קצב מהדורות החדשות ברשתות הטלוויזיה הארציות ב- CBS ,NBC, ו- ABC. הם דיווחו לשומעיהם שנשארו בארץ בזו הלשון, “כתבה בת שלושים שניות המשודרת שם נחשבת לארוכה”. שמעתי זאת במו אוזניי. ההיסטוריה הקצרה של הטלוויזיה והארוכה של הקולנוע מוכיחה בבירור כי בביזנס הזה לא היו ולא יהיו מסגרות זמן קבועות לפריטי השידור ולקֶצֶב האחיד של שידורן. ההיגיון והעניין הם שיקבעו את אורך הכתבה, מסגרת הזמן, וגודש הטקסט שלה. היו גם בעבר התלבטויות רבות של העורכים לגבי אופי הפתיחים הנקראים ע”י המגישים, מה כדאי לומר בו ולבטח מה לא כדאי לומר, וכמה מילים הטקסט אמור לכלול. אין לכל ההתלבטויות האלה דיאגנוזה אחידה ו- רֶצֶפְּט יחיד. סוֹד הטקסט היעיל המקדים את שידור כתבת הטלוויזיה, נעוּץ ביכולתו לצֶקֶת תוכן וכותרת המעוררת את סקרנותו של הצוֹפֶה כדי להתבונן בכתבה הנכנסת “לאוויר”. הכישרון לכתוב פתיחים קצרים במילים ספורות המסוגלים למשוך את תשומת ליבו של הצופה למתרחש בכתבה הוא נחלתם של בודדים. פעם סברו אנשי החדשות וגם אנשי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי אסור בשום אופן לגלות לצופים בטקסט המקדים מה מתחולל בגוף הכתבה בנימוק, “ש- צריך לשמור את זה בסוד כדי להפתיע את הצופה”. כך חשבו פעם מומחי החדשות בערוץ המונופוליסטי. זאת כמובן גישה אנכרוניסטית שחלפה מן העולם. כמעט כל טקסט נחשב ל- כשיר בתנאי שיוביל וימשוך את הצופה אל פָּנַס הקֶסֶם.

בתחילת שנות ה- 70 של המאה שעברה בָּרָא מוטי קירשנבאום ז”ל גל של כתבות בעלות עניין רָב ששודרו בימי שישי במסגרת מגזין החדשות “יומן השבוע” (שודר בערבי שישי בעריכתו של יורם רונן ז”ל). הוא מוטי קירשנבאום היה בעת ההיא היוצר המתעד הגדול והמוכשר ביותר של מציאות חיינו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם בעל השכלה מסודרת ורחבה בשדות הקולנוע והטלוויזיה. מוטי קירשנבאום היה סטודנט מצטיין לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס בשנים 1968- 1962. בחודש יוני 1968 שב מלוס אנג’לס לירושלים והצטרף לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ וסגנן עוּזִי פֶּלֶד. הכתבות שלו שהיו באֶמֶת בעלות סגנון מיוחד, כתובות היטב, מרתקות, ושוֹבוֹת לֵב – לא עסקו בענייני צבא, ביטחון, פוליטיקה, ואו בכנסת. הן עסקו בתחומים צדדיים יותר של חיינו אך לא חשובים פחות. טבע ונוף, חקלאות, איכות הסביבה, נופש, ותרבות הפנאי. הן היטיבו לספר בעין רגישה את סיפור קשייו של הפרט בתוך הכלל בדרכו לבילוי עם משפחתו בחופי הים, באתרי עתיקות, או בטיול בשמורות הטבע, כמו ביקור הציבור בשמורת עֵין גֶדִי למשל. מוטי קירשנבאום חונן בתכונה ששמורה למעטים. הוא ידע לספר סיפור בטלוויזיה. מוטי קירשנבאום אישיות טלוויזיונית מרתקת היה איש עלום מראה בסוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת. הוא לא הופיע לפני המצלמה. תמיד פסע מאחוריה ולא נדחק לפניה . רק קולו נשמע בכתבותיו. הכתבות הדוקומנטאריות של מוטי קירשנבאום היו בעֶצֶם סרטים מתוכננים שהיה להן סיפור עלילה, היכרות עם גיבוריה, סדר צילום ברור, עריכה הגיונית וטקסט חכם . מוטי קירשנבאום היה לא רק כתב. הוא היה תסריטאי ורב אומן בכינון מצלמה והחזקת עֵט. הוא לא צילם חומר רב מידי. רק את הדרוש באמת לצורך הסיפור. הוא לא היה צריך להתלבט זמן רב מידי על שולחן העריכה. מעולם לא הייתה לו בעיה להגיע במועד ל- Dead line של התוכנית. מוטי קירשנבאום ז”ל היה בצעירותו לא רק כתב ועיתונאי בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלא גם בימאי מחונן שידע בדיוק מה הוא רוצה מהמצלמה שלו. יתרון הכרחי בבימוי סרטי טלוויזיה וקולנוע. יעקב “קובי” תקוע אחד מעורכי הסרטים הוותיקים והמצטיינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אמר לי לפני שנים רבות : “…מוטי קירשנבאום הוא אחד הכתבים – בימאים הבודדים בין אנשי הטלוויזיה שאני מכיר שמגיע מוכן ל- Steenbeck [סעיף 4] ויודע מה הוא רוצה על שולחן העריכה…”.

טקסט תמונה : 1968. מוטי קירשנבאום ז”ל בראשית הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עורכי “יומן השבוע” בתחילת שנות ה- 70 במאה הקודמת שהבחינו בגדלותו ובגדולתו לא הגבילו אותו בכמות הדקות שהרכיבו את משך כתבותיו. הכּישרון שלו קבע את אורכן. הן לא היו ארוכות או קצרות – הן היו מעניינות. היה לו מצפן ביד והוא תמיד ידע את הכיוון. הוא מעולם לא “התברבר” על שולחן העריכה. כתבות הטלוויזיה שלוֹ היו יצירות מופת והוא גם ידע לכתוב טקסט. למילים של מוטי קירשנבאום הייתה וויזואליה משלהן. בעֵת שהיה כבר מנכ”ל רשות השידור מצאתי אותו רכון על שולחן העריכה באחד החדרים בקומה הרביעית של הבניין עוסק בעריכת כתבה שלוֹ על ביקורו בקובה של פידל קסטרו. מלאכת התיעוד בטלוויזיה הייתה טבועה בנפשו. הוא ידע לספר סיפור בטלוויזיה. לצורך הכתבה ריאיין בכתבה דייג קובני אחד איש עני ופשוט שהיה כבר סָב ונשא על כתפיו את עולן של השנים. אותות הזמן נגעו רק בשערו הלבן ובעורו שהיו בו כבר קמטים אך לא פגעו באושרו . גם לא באורח חייו. כך הוא ביקש לחיות. מוטי קירשנבאום אמר לי, “…אתה רואה יואש, זה האיש ששימש השראה לארנסט המינגווי בשעה שכתב את סִפרוֹ “הזָקֵן והיָם…”. מוטי קירשנבאום לא היה היחיד. היו עוד כתבים מוכשרים שידעו לתעד ולספר סיפור בטלוויזיה כמו חיים “קָיְימוּל” גִיל ז”ל, אורי גולדשטיין, יוסי גוֹדָארְד. ואח”כ גם יָרִין קִימוֹר וחַיִים יָבִין. אבל מוטי קירשנבאום היה הראשון שהוביל. לא היה איש מוכשר ממנו בתחום הזה של תיעוד דוקומנטארי בכל הרבה נושאים ושטחים בחיינו במדינת ישראל.

טקסט תמונה : 1968. איש הטלוויזיה יוסי גודארד. מתעד מוכשר בשידור הציבורי במשך שנים רבות ששמו נשכח. שימש מפיק בימאי של התוכנית “אבני דרך” בראשית ימי הטלוויזיה. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום ז”ל לא היה כתב רגיל מן המניין והשורה בחטיבת החדשות, מישהו שדיווח רגולארית בתחום כזה או אחר אודות מציאות חיינו באמצעות Items  קצרים ב- “מבט”. הוא היה מעל כולם. יוצר, בימאי, דוקומנטאריסט, עורך ומפיק טלוויזיה שפעל בשטח מחייה הרבה יותר גדול ובתבניות ומסגרות זמן רחבות יותר משהוענקו לקולגות שלו. את המוניטין הראשון שלו קנה באמצעות הכתבות שלוֹ שעשה וביים לפני 45 שנים למגזין החדשות השבועי “יומן השבוע” ששודר בלילות שישי. מוטי קירשנבאום גם יצר סרטי תעודה במסות זמן גדולות. זה אִפשֵר לו טווח פעולה ומִרווח זמן שונה. הוא צילם כמות חומר יותר גדולה ושהה ליד האובייקטים שלוֹ יותר זמן ובתוך כך ניתנה לו ההזדמנות להעניק תובנות עמוקות יותר לסרטיו. כך הוא ייזכר . הצטיינותו של מוטי קירשנבאום כמתעד הייתה שיטתית בטלוויזיה ולאורך זמן רָב. כישרונו להתמיד נובע גם בגלל היותו קולנוען בעל דחף עַז לצַלֵם, לתַּעֵד, ולהַסְרִיט. המדינה העניקה לו את פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה ב- 1976 בגלל סדרת התוכניות הסטיריות “ניקוי ראש” שערך והפיק בשנים 1976- 1974 וגם בשל כּישרון התיעוד הטלוויזיוני שלו. מוטי קירשנבאום הוא דוקומנטאריסט חשוב. בתמונה, קוֹל, וטקסט. אני עוד אשוב אליו. הסִדְרָה רחבת ההיקף “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” עוסקת בו כפי שהיא מתעניינת בדן שילון ואלכס גלעדי. דמותם חורשות את דפיה לאורכם ולרוחבם.

דן שילון ואלכס גלעדי עסקו גם כן בתיעוד הספורט. שניהם ידעו היטב לעשות כתבות ושניהם ידעו גם לכתוב היטב לטלוויזיה, שזהו תחום כתיבה קונקרטי. עשיית כתבוֹת לא הייתה הזירה הטבעית שלהם כמו של מוטי קירשנבאום. דן שילון ניהל את מחלקת הספורט והיה בראשית שנות ה- 70 שַדָּר הספורט מספר אחת של הטלוויזיה. הוא שידר ישיר בקולו Play by play  ותיעד את כל אירועי הספורט החשובים במדינת ישראל. תחום שמוטי קירשנבאום כלל לא עסק בו, וכנראה שלא היה לוֹ כל כישרון בזה. אלכס גלעדי היה מפיק הספורט של דן שילון בשנים ההן. היה לו כשרון תיעוד אך הוא נשא את עיניו הרחק מעבר לכך למחוזות אחרים בטלוויזיה. פעם ב- 1974 כשעוד שנינו גרנו בשפלה, הוא ברמת השרון ואני ברמת אביב, תפשנו טרמפ מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים לתל אביב במכונית של מר נחום שרביט ז”ל כתב העיתון “ידיעות אחרונות” שכיסה את ענייני רשות השידור והטלוויזיה עבור עיתונו. בעת הנסיעה התרווח אלכס גלעדי במושב האחורי והצהיר, “אני רוצה להיות מפיק”. והוא היה מפיק. ועוד איזה מפיק (!). אבל הוא היה גם בימאי טלוויזיה בעל טביעת עין שלא מיצה את עצמו ומוכשר בכתיבת טקסטים. דן שילון הבחין ביכולותיו ושם עליו עין . דן שילון הוא פינה לו מרחב מחייה ואִפְשֵר לו להתפתח.

בסתיו 1972 עלתה לגדולה בישראל אתלטית צעירה וקופצת לגובה מחוננת, אוֹרית אברמוביץ’ מחדרה. מאמנה האישי היה שורה רפפורט. אלכס גלעדי החליט לעשות עליה כתבה וביקש להשוות את כשרונה הספורטיבי עם זה של הזוֹכָה במדליית הזהב בקפיצה לגובה באולימפיאדת מינכן 72′, הגרמנייה אולריקה מייפארת (Ulrike Meyfarth) בת ה- 16, שניתרה מעל רָף שגובהו 1.92 מ’. שתיהן קפצו בסגנון פוסברי שהיה אז טכניקת קפיצה חדשנית בת היסטוריה קצרה של ארבע שנים. אלכס גלעדי הביא את אוֹרית אברמוביץ’ למתקן הקפיצה לגובה במכון ווינגייט. על מנת להפוך את ההשוואה למעשית צִילֵם את אורית אברמוביץ’ במצלמת הפילם BL כשהיא רצה ומנתרת במחצית ה- “Frame” הימני, ואת החצי השני של התמונה הותיר רֵיק לצורכי עריכה טלוויזיונית נוספת ל- שָם תוכנס ותיערך תמונת ה- Video האולימפית של אוּלְרִיקָה מֵיְיפָארְת. באמצעות אפקט של שולחן ניתוב באולפן הטלוויזיה, תִּזְמֵן אלכס גלעדי, ושילב את שתי הקפיצות בשלב השני של עשיית הכתבה ל- Frame אחיד ומשותף. לפתע נראו שתי האתלטיות הישראלית והגרמנית על המרקע מבצעות את ההרצה זו ליד זו, מנתרות יחדיו, חולפות מעל הרָף יחדיו באותו סגנון “פוֹסְבֶּרִי” (Fosbury), ונוחתות על המזרן האחת ליד השנייה באותו שבריר של שנייה. בהילוך רגיל וגם ב- Replay איטי. הכתבה שודרה ב- “מבט ספורט” ודן שילון מנהל מחלקת הספורט היה המום מאיכותה. טרם נראתה עד אז בטלוויזיה הישראלית הציבורית עריכת פילם ועריכה אלקטרונית משולבות ו- כה מתוחכמות כפי שחולל אלכס גלעדי. הוא מייד פנה ליוֹצֵר ושיבח אותו : “עשית כתבה נהדרת”. הייתי שָם ושמעתי זאת במו אוזניי. זאת הייתה תפנית בשידורי הספורט בטלוויזיה. בשעה שדן שילון ואלכס גלעדי תיעדו את הספורט בישראל, עסק מוטי קירשנבאום בתיעוד מציאות חיינו באמצעות מאות כתבותיו. הוא היה מתעד “כפייתי” (במובן החיובי של המילה) בתחום טלוויזיה שבו הצטיין. מוטי קירשנבאום היה מאורגן ומסודר במחשבותיו הקולנועיות והגיע תמיד מוכן לשולחן העריכה עם חומר הַגֶלֶם, כשהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה מהכתבה שלוֹ. תכונה ערכית בבימוי וצילום בקולנוע ובטלוויזיה וגם חסכונית כלכלית. 

[1]  הערה : טייפ השידור המקורי המכיל את האמירה הזאת של שַדָּר השחייה משה גרטל באולימפיאדת אטלנטה 96′ , “לילה טוב צופים יקרים – נוחו על משכבכם בשלום”, לא נמצא (משום מה) בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת עריכת התחקיר של כתיבת הספר רחב ההיקף, “למילים ישי וויזואליה משלהן”.

[2]  ראה נספח : ספרם של מרדכי אלון ואמיר דורון , “הוצא מהקשרו (2) – משפטי המחץ של הספורט הישראלי” .

[3]  ראה נספח : ריאיון שהעניק מוטי קירשנבאום לעיתונאית גב’ שַרִית יִשַי ב- 1983.

[4]  ה- Steenbeck הוא שולחן לעריכת סרטי פילם לקולנוע שהומצא ונבנה בגרמניה בשנות ה- 20 של המאה שעברה. 

טקסט מסמך : שנת 2000 / 1999. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב נפרד ממני לאחר שהחליט לסיים את תפקידו הציבורי רָם המעלה כ- בַּקָּר ומפקח ראשי של השידור הציבורי במדינת ישראל, הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 + רדיו “קול ישראל”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 786. רַק עוּבְדוֹת. דין ומשפט. אם הַזְבוּב טוֹוֶה את הַקוּרִים ואם המתיירא שומע רִשְרוּש מכל עבר במחלוקות כה קוטביות שמפרידות ביניהן  180 מעלות, הרי שאין דרך אחרת חוץ מלהתייצב בבית המשפט ולהפגיש את הסנגוריה מול הקטגוריה כדי למצוא את הַאֶמֶת. גם במחיר התפשטות והתערטלות בפני ציבור רכלן וסקרן. הַאֶמֶת חשובה מכּל. פוסט מס’ 786. כל הזכויות שמורות.

סדר עולמי חדש. הפילוסופיה ההגיונית, החכמה, והמזהירה של התנהגות מעשית ומוסרית וקיום כל חברה אנושית על פי השקפת עולמו של משה רבנו כפי שבאה לידי ביטוי ב- “עשרת הדברות” החקוקות על לוחות הברית. דעת הקהל היא הגדרה חמקמקה שחשופה במקרים לא מעטים לתעמולה כוזבת, השפעות שליליות, הובלות פארטאץ’, מניפולציות מגוחכות אנטי מתמטיות שרחוקות מהאמת כרחוק מזרח ממערב, וגם הסתות. מעשה “עֵגֶל הַזָהָב” (ספר “שמות” פרקים ל”א + ל”ב) בידי הָעַם ו-ע”י הָעַם בעת יציאת מצרים בגין היעדרותו של המנהיג משה רבנו שבושש לרדת מהַר סִינַי, הוא עדות ניצחת לקלות “דעת הקהל” שניתנת בקלות ל- אינספירציה עלובה וחסרת שחר, ל-הטיה, והשראת דֶמֶה. עשרת הדברות שחקק גדול היהודים בכל הדורות משה רבנו על לוחות הברית היוו תשובה מדויקת, הגונה ו-יישרת דרך ומוחצת מול אופציות שונות של “דֵעוֹת קָהָל” מְעֻוָותּוֹת ומוּטוֹת.

לפני אלפי שנים פרסם גדול האישים היהודיים בכל הזמנים משה רבנו מניפסט בן עשר המלצות ו/או עקרונות ו/או תיקונים המגדירים מחדש את התנהגות פרטי החברה האנושית בינם לבין עצמם בכל תחומי חיינו. מדובר בסדר עולמי ותדריך חברתי חדש על כל מרכיביו. המסמך הדרמטי שמייצג ערכי עַל של כל חברה אנושית באשר היא, הוצא לאור ע”י משה רבנו במעמד הר סיני ההוא, ומתפרסם במלואו ובפרוטרוט בספר התנ”כי “שמות” פרק כ’, ו- נקרא ע”י סופרי התנ”ך, “עשרת הדברות”. עשרת הדברות מעין ספר חוקים מתקדם בין עשרה סעיפים בלבד, נכתבו בשפת זכר, ועוסקות בין היתר חוץ מאמונה אלוהית מונוגמית באלוהי ישראל ויחס דתי ומיוחד ליום השביעי בשבוע, ל- שבת, גם בהענקת יחס כבוד של ילדים להוריהם, ויחסי הגינות ו- יושרה בין אדם לחברו, קדושת חיי אדם (“לא תרצח”), ערך הרכוש שאיננו שלך (“לא תגנוב”), וגם משמעת עצמית אישית לעצמך ונאמנות משפחתית לרבות הדיבר ה- שישי, “לא תנאף”. והדיבר העשירי, “לא תחמוד אשת רעך וכו’…“. מי שמתעניין, קורא, ומעיין בתנ”ך יכול למצוא הרחבות ו- פיתוחים מעניינים ל- “עשרת הדברות” של משה רבנו ובתוכם שפע של דיני משפט פרטיים וחברתיים מפורטים ביותר מרחיקי לכת שמתפרסמים בארבעת הספרים שמרכיבים את חמשת חומשי תורה, “שמות” + “ויקרא” + “במדבר” + “דברים”. ביניהם פרק י”ח בספר “ויקרא” שעוסק גם ואפילו באיסור יחסי מין פרוורטיים מכל הסוגים.

יש האומרים כי הסלוגן הסוציולוגי בן שלוש מילים של ר’ עקיבא לתלמידיו, “ואהבת לרעך כמוך”, כולל בהווייתו ובתוכו את כל עשרת הדברות ולכן משה רבנו היה יכול לקצר את הטקסט. ובכן, משה רבנו הבין דבר ו/או שניים במבנה הסוציולוגי של החברה האנושית ושל חשיבות השמירה על הגרעין המשפחתי. בהיותו מנהיג לאומי ו- גאון ענק בעל ידע בתחומים רבים של חיינו, לרבות סוציולוגיה ופסיכולוגיה ציבורית ומשפחתית, הכיר את הטבע האנושי של האדם. מדהים ואולי לא, שידע כי האדם, גברים ונשים כאחד, אינם בריות מונוגמיות. מעט מאוד גברים ונשים מוכשרים באמת להתייצב בינם לבין נפתולי נפשם, ולעמוד כחומה בצורה מול פיתויים כבדי משקל. הציווי שלו של משה רבנו, “לא תנאף”, הוא מרחיק לכת מעבר לשתי המילים שמרכיבות אותו. מאחוריו מסתתרת תורת שלימה של השלטת המונוגמיה. “לא תנאף”, הוא דִיבֵּר, נוסח, ו- התנסחות בשֵם תיקון חברתי הוגן והכרחי בעיניו  של אומרו. ציווי ו/או המלצה שנועדו למנוע הפקר, הוללות, התפרקות, תוהו ובוהו, ו- אנדרלמוסיה בחברה האנושית שהוא משה רבנו האחראי המבוגר בתוכה והמנהיג שלה. כנראה שאין דבר כזה מונח הנקרא “אהבה חופשית” בה יש רק זכויות של פריקת עול ללא חובות של סדר, משמעת, וכבוד. הציווי “לא תנאף”, נעשה לאחר מחשבה מעמיקה של גדול האישים של העם היהודי בכל הזמנים משה רבנו (אחריו דוד בן גוריון ויצחק רבין) ומטרתו הייתה לעשות כאמור סדר הולם וחדש בחברה האנושית ובתא המשפחתי. זה מעניין ודורש בדיקה מחודשת שוב ושוב מפני שאף על פי כן ולמרות הציווי, “לא תנאף”, מוסד הנישואין איננו קדוש, לא נותר מקודש, ולא ערובה לשום דבר יציב ולשום איתנות של היסודות המרכיבים את התא המשפחתי, וודאי לא יחסי הוגנות, כבוד, ונאמנות לעַד בין האישה לבעלה ו/או בין הבעל לאשתו. כל ניסוח טוב. המודל של מבנה התא המשפחתי “הקדוש” כארגון נצח, ש- כאילו איננו ניתן לפירוק, כבר לא מתאפיין עוד ככזה בחברה אנושית מודרנית רבת הפיתויים. שינויים שחלו במבנה הכלכלי בחברות מפותחות בעולם מלווים בשינויים חברתיים וערכיים, לרבות יותר דגש על חופש היחיד, הזדמנויות כלכליות לנשים ותעסוקת נשים בשכר מחוץ לבית – החלישו את מוסד הנישואין. מדע הסוציולוגיה מצא למשל לפני כמה שנים כי הסיכוי בארה”ב שנישואין יסתיימו בגירושין ו/או בפירוד יעמוד על לא פחות מ % 50 – % 40. הגורמים לירידה ביציבות הנישואין קשורים בתיעוש, אורבניזציה, ועלייה דרמטית בחופש האינדיבידואל. שפע ההזדמנויות והגירויים החיצוניים בחברה המודרנית מצליחים להאפיל על ערכי נאמנות למקור. מוסד הנישואין עבר מהפכה שלילית גם בישראל. אגף הסטטיסטיקה במשרד הפנים בישראל מצא בשנים האחרונות כי 1 מתוך 4 אירועי נישואין יסתיים בגירושין. ב- 2013 התחתנו בישראל 52705 זוגות. במקביל התגרשו 14746. כ- % 28.

זוגות מעטים רשאים להתפאר בנישואים מונוגמיים יציבים לאורך שנים ארוכות שכוללים בתוך הקשר שלהם אהבה + רֵעוּת ו- חֲבֵרוּת + נאמנות + אושר. גברים ונשים, כפופים בדרך כלל ל- מוחם (ולאו דווקא לשִכְלָם) שמפיק אין סוף תחושות, רגשות, פיתויים, התנסויות חדשות של הרפתקנות, וגם אהבות חדשות לאורך כל ימי חלדם. הגברים והנשים כפופים למוֹחָם, אולם לִבָּם לא כפוף לשִכְלָם, לכן הם אינם יצורים מונוגמיים. יש זוגות שנפרדו והיחסים בין הפרודים טובים מזוגות אחרים שנשארו לחיות יחדיו 60 שנים כאילו חבוקים זה בזרועותיה של זו וזו בזרועותיו של זה. הנוסחא האנושית לחיים בצוותא של בעל ואישה צנועים והגונים איננה אחידה, וגם הצו “לא תנאף” איננו תקף כל רגע וכל שעה. מתברר כי צווים שמדברים על קדושת התא המשפחתי נועדו כדי להפר אותם. לא תמיד אבל בטוח מעֵת לעֵת. מדהים ששני אנשים, גבר ואישה, עמדו פעם מתחת לחוּפָּה ונשבעו בשם האוֹשֶר ואלוהי הרומנטיקה אהבת נֶצַח ונאמנות עולם איש לרעהו, מחליטים עכשיו לפרק את התא המשפחתי שלהם, ולחבור לבעלים חדשים ו/או לנשים אחרות, בין אם יש להם ילדים ובין אם אַיִן. הסטיריקן גראוצ’ו מרקס התבדח פעם ואמר, ש- “הנישואים הם הגורם העיקרי לגירושים”. מוסד המשפחה בחברה האנושית המודרנית איננו תמיד מונוגמי. לפתע, ואולי לא לפתע, הוא דומה במרכיביו “מאחורי הקלעים” שלו לחברת האריות והלביאות בסאוואנה האפריקנית. אין סוף גברים נשואים ולא נשואים כמו אין סוף נשים נשואות ולא נשואות בכל פינה בכדור הארץ אינם נאמנים תמיד למקור, ונכנעים ליצר ההרפתקנות ולמפעל ההורמונים הזורם ו- פועל בגופם הצעיר וההומה. האוכלוסייה האנושית ה- רוויה במוחות צעירים ומבריקים, איננה פוריטנית. חלקי פאזל רבים שלה לרבות אלה הנחשבים ל- נבונים ונבונות, עשויים למצוא את עצמם “נואפים”, לפחות בחלומם. אולי לא הם אלא מחשבותיהם ודמיונם שלהם. שום חוֹק ושום משטרה אינם יכולים לשלוט ולחלוש על מוחם ודמיונותיו של בן / בת אנוש. האדם הוא פרימט נבון שמאופיין כבריאה אלוהית רב פוליגמית במחשבותיו, רעיונותיו, תחושותיו, ורגשותיו. מכאן קצרה הדרך למעשי אהבה ו- Sex מחוץ לתא המשפחתי, שמשה רבנו כינה אותם בשעתו, כ- “ניאוף”. לא של כולם, לא תמיד, ולא בהכרח. אולם יש להדגיש כאן חזור והדגש כי יש להבדיל 1001 הבדלות בין התקיימות אהבה ויחסי מין ברצון ובהסכמה בין גבר ואישה בוגרים (גם אם כל אחד מהם נשוי לאישה אחרת ו/או בעל אחר), מְלֻוָוה ב- כמיהה בין שני הצדדים, בהם החשק והסקרנות האנושיים גוברים בנקל על מגבלת המָרוּת, לבין יחסים בכפייה והטרדה מצד אחד הצדדים. יחסי מין בכפייה, הטרדה מינית, אונס, ויחסי מין פרוורטיים בתוך המשפחה ומחוצה לה הם פשעים פליליים. חזונו של משה רבנו וההמלצה “לא תנאף” היו כֵּנִים אולם ההיסטוריה האנושית בת אלפי שנים הוכיחה כי מוסד הנישואין איננו תמיד עמיד ולא ערובה לשום דבר. מדובר כמובן במסגרת אישית בלבד שמבוססת על הנדסה זוגית ולא תמיד נוגעת לרוב, ל- כלל האנושות. 

ובכן, הציווי האנושי מס’ 6 (בלשון זכר) במסמך “עשרת הדברות”“לא תנאף”, נותר בגדר המלצה בלבד. היא לא קוימה בשלמותה מעולם ע”י כלל האנושות וגם לא ע”י שניים מגדולי העם היהודי לדורותיו, דָּוִד הַמֶלֶךְ ובנו שְלֹמה הַמֶלֶך. אֶשְנֶה ואומר שוב : יש להבדיל כאן 1001 הבדלות בין התקיימות אהבה ויחסי מין ברצון והסכמה בין גבר ואישה בוגרים מלווה ב- כמיהה בין שני הצדדים, בהם החשק והסקרנות האנושיים גוברים בנקל על מגבלת המָרוּת, לבין יחסים בכפייה והטרדה מצד אחד הצדדים. יחסי מין בכפייה, הטרדה מינית, אונס, ויחסי מין פרוורטיים בתוך המשפחה ומחוצה לה הם פשעים פליליים. דוד המלך לא נענש בגלל ריבוי נשים ולא בגלל הרוֹמָן המפורסם שלו עם בת שבע אשת אוֹרִיָה החִתִּי (ואהבת הגומלין שלה אליו). הוא נענש ע”י נתן הנביא מפני שהוֹרָה לשר הביטחון שלו יואב בן צרויה לשלוח את אוֹרִיָה הַחִתִּי (היה קצין נודע בצבאו ואחד מאנשי השב”כ המפורסמים שהקיפו אותו), ולהציב אותו אל מול פני המלחמה החזקה, לאחר שהרומן שלו עם בת שבע נודע ו- נִגְלָה לעֵין כּל. דוד המלך ביצע פשע רצח נבזי של אוֹרִיָה הַחִתִּי במסווה של פקודה צבאית (כאילו טהורה ועניינית). הוא לא נענש בעודו בחייו. בנו שלמה המלך והבן של שלמה המלך רחבעם נכדו של דוד המלך שילמו את מחיר ההפקרות המוסרית של האבא והסבא. להווה ידוע כי ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון דחה את תביעתו של סא”ל דוב ירמיה לפטר את  רמטכ”ל משה דיין מכהונתו לאחר שגילה כי אשתו שלו שוכבת ומנהלת רומן עם מפקד צבא ההגנה לישראל. דוד בן גוריון סירב לבקשתו של דוב ירמיה. הוא נימק זאת מפני שלא הייתה כאן הטרדה מינית ו/או מעשה לא מוסרי, אלא פרי מעשה אהבה של שני אנשים בוגרים שנכנסו למיטה משותפת למרות ששניהם היו נשואים.

ובאותו עניין משפט שתי הנשים שניהל המשפטן שלמה המלך בתקופת התנ”ך שלא היה נוכח בעת האירוע המצער. 

עיתונאות היא לעיתים קרובות רכילות מאורגנת.

בנובמבר 1977 התפרסמה אודותיי ואודות אשת הטלוויזיה רבת המוניטין ברברה וולטרס (Barbara Walters) מגישת החדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רכילות דַלָה ולא נכונה בעת מבצע ביקורו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בין 19 ל- 22 בנובמבר 1977. באחד העיתונים שיצא לאור בימים ההם בארץ סיפר מי שסיפר כי, “…ברברה וולטרס פשוט התאהבה באיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית יואש אלרואי…”, והוסיף, “…עדי ראייה מספרים כי אף זכה לנשיקה מצלצלת מפיה…”, ועוד תוספת של הרכלן, “…אחרים טוענים כי היא ממש נעשתה מטורפת אחריו…”. בלוף. קשקוש. הנכון הוא כי ביום ראשון – 20 בנובמבר 1977 שימשתי מפיק ניידת השידור השידור הישיר של ביקור אנוואר סאדאת בכנסת בירושלים. מפיק כלל המבצע הטלוויזיוני הבינלאומי ההוא בן שלושה ימים של ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת לפני 40 שנים בירושלים היה אלכס גלעדי (המוכשר והמזהיר). מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארנון צוקרמן. חיים יבין שימש מזה כמה ימים ספורים מנהל חטיבת החדשות במקומו של דן שילון שנשלח להיות כתב בניו יורק. יצחק לבני ז”ל היה מנכ”ל רשות השידור. אלכס גלעדי העניק לי תפקיד Super מרכזי במערכת השידורים הישירים הטלוויזיונית האינטנסיבית ההיא בת 3 ימים, להיות מפיק ראשי של ניידת השידור הגדולה של מט”ח (המרכז לטלוויזיה חינוכית) שצילמה ו- סיקרה בצבע את ביקורו של אנוואר סאדאת בכנסת. המפקח הטכני המוכשר והבלתי נשכח של ה- OB של מט”ח היה מאיר בן ארי עולה חדש מדרום אפריקה. היה מדובר מנקודת מבטי בהכנות רבות טכנולוגיות ולוגיסטיות, שלי ו- של מאיר בן ארי, שעסקו בשידורים מורכבים וארוכים, ופעילות ממושכת לאורכן של אותן שלוש יממות ההן. ישנתי אולי שעתיים בכל לילה. הבקשה היחידה שלי מאלכס גלעדי הייתה כלהלן : “…אני רוצה את יואב פלג כבימאי ראשי שלי ב- OB של מט”ח…”. אלכס גלעדי השיב לי ללא שהיות, “…יואשיש יש לך את יואב פלג…”, והוסיף בטרם יצאתי למשימתי, “יואשיש דרך צלחה…”. אהבתי מאוד את אלכס גלעדי לא רק כאיש טלוויזיה אלא כאדם. מה שקרה בפועל ברחבת הכנסת בירושלים ביום ראשון ההוא – 20 בנובמבר 1977, היה כלהלן : משום שהגעתו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת ומלוויו הרבים לכנסת התעכבה כמה דקות, ניגשה אלי ברברה וולטרס ופנתה אליי כמפיק ראשי של האירוע ובפיה בקשה לקיים Stand up ברחבת הכנסת עם הקולגה שלה פיטר ג’נינגס (Peter Jennings). שניהם פעלו בשירות חטיבת החדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC. נשיא חטיבת החדשות שלהם היה רון ארלדג’ (Roone Arledge) המיתולוגי. בשל לחץ הזמן ולוח האירועים הצפוף הוריתי לה לבצע את ה- Stand up עם הפרטנר שלה פיטר ג’נינגס בתוך 2 דקות. הודעתי לשניהם כי מעבר לזמן הקצוב הקצרצר שהענקתי להם, איאלץ להתערב ולקטוע את פעילותם המבוקשת, בטרם יגיעו למקום גם ציוותי צילום בינלאומיים אחרים, ויבקשו אף הם את ליטרת הבשר הטלוויזיונית שלהם. ברברה וולטרס ופיטר ג’נינגס עמדו במשימת ה- Stand up שלהם ובאילוצי הזמן. בתום ה- Stand up בתור חזרה אליי אשת טלוויזיה המנומסת ורבת המוניטין ברברה וולטרס כדי לומר תודה. לחצנו ידיים ו- השבתי לה כי העונג היה כולו שלי להכיר אותה ואת הקולגה שלה פיטר ג’נינגס. לא היו שם שום נשיקות, לא חיבוקים, לא התאהבויות, ולא רומנטיקה. אינני מתנשק עם נשים אחרות לא על הלחיים ולא על השפתיים.

הנה גזר העיתונות ההוא מנובמבר 1977 המעיד עד כמה העיתונאים עשויים להיות בלתי מדויקים ודיווחם דומה לרכילות מאורגנת :

טקסט מסמך : נובמבר 1977 בעת ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בכנסת בירושלים. הימים ההם לפני 40 שנים. אינני זוכר באיזה עיתון התפרסמה הידיעה הנ”ל אולם מדובר ברכילות מאורגנת לא נכונה שמזכירה את תוכנית הרדיו ה- סכסכנית והבלתי מדויקת ששודרה בדרמטיות, בפתוס, בהדגשים, ובנִרְגָשוּת ע”י הרכלנית יעל דן בגלי צה”ל ביום ראשון – 12 בנובמבר 2017 בין 13.00 ל- 14.00. (באדיבות אותו העיתון שאינני יודע את שמו).

ציטוט: “אתה יודע איך אתה נכנס לבית המשפט אולם אינך יודע כיצד אתה יוצא ממנו”.

נַאוָוה כּהֵן הייתה פעם עורכת ו- מפיקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא התבלטה בשעתו היכן שהוא בראשית עשור ה- 80 של המאה הקודמת בהפקת תוכנית האקטואליה “זה הזמן” בהנחייתו והגשתו של רם עברון ז”ל. בעלה של נאווה כהן היה שופט. הכרתי אותה מפני שמשרדה נשק למשרדי חטיבת הספורט שלי בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה ממוקם מתקופת דנה בשכונת רוממה בירושלים. הזדמן לנו פעם לשוחח אודות הגינות המשפט הישראלי. תוך כדי השיחה הגתה בפניי נאווה כהן ההיא סלוגן דרמטי וגם מרטיט שזכור לי היטב עד היום הזה. כך אמרה : “…אתה יודע איך אתה נכנס לבית המשפט אולם אינך יודע כיצד אתה יוצא ממנו…”. נאווה כהן נימקה זאת בפניי כלהלן : “…התוצאה המשפטית בסופו של הדיון איננה תרגיל במתמטיקה. בית המשפט איננו תמיד בהכרח בית דין של צדק. לא תמיד יכול להתקיים דין צדק מפני שהשופטים שמכריעים בעניינך לא היו נוכחים בזירת המחלוקת בעת ביצוע פשע חמור כמו שוד, אונס, ורצח. הם שומעים טיעונים מנוגדים משני צידי המתרס של הסנגוריה והקטגוריה, ועל סמך ניתוח הטקסטים האלה, הם מסיקים את המסקנה הסופית שלהם, קובעים אם אתה אשם אם לאו, וגוזרים את גזר הדין ומידת העונש. אבל צריך לזכור שהשופטים האלה לא היו נוכחים בזירה בעת שהזבוב טָוָוה את קוּרָיו”. זה היה מזמן, אולם אני זוכר כל מילה שלה של נאווה כהן.

yavin 5טקסט מסמך : 7 באוקטובר 1988. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין מעניק לי מכתב הערכה בתום מבצע שידורי אולימפיאדת סיאול 1988. המסמך הזה שכתב לי חיים יבין (אחד מ- 120 מסמכי הערכה שכתבו לי המנכ”לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם בעת שירותי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 2003 – 1971) מעניק לי את הסמכות המוסרית לחבר ולכתוב את הפוסט הקונקרטי הבא מס’ 203. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 1 

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן) בתקופת ההפקה, הניווט, והניהול של אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בעקבות סרטו התיעודי של בימאי הטלוויזיה אורי גולדשטיין “עד טיפת המים האחרונה” ששודר שלשום יום ראשון – 28 באפריל 2013 בערוץ 1. ציטוט. זה מה שאומר משה גרטל לאורי גולדשטיין, כלהלן : 

 QUATATION : God, Google, and Gertel starting with the same G letter”.    

די מוזר לי בגילי המופלג או טו טו 81 וכסבא לעשרה נכדים ונכדות לעסוק בדמות מהטלוויזיה שנראתה לי מרבית שנותיי בתעשייה כ- קלישאה ו/או גימיק. ברור לי שמשֶה גֶרְטֶל הוא דמות מורכבת, פתוחה, והרבה פחות רצינית ומכופתרת ממה שמרשה דלת אמותיה של הטלוויזיה באשר היא. הטלוויזיה באשר היא גוזרת מטבע בריאתה על משתתפיה ברמה העיתונאית וברובד התיעוד מסגרת עבודה נוקשה, משמעת חמורה, ועיתונאות מדויקת ופדנטית. חלק מידידותו של כל איש טלוויזיה עם המיקרופון (וגם עם המסך) מבוססת ונעוצה ביכולתו וכישרונו לשמור על צניעות שידור, על ענוות טקסטים ו- צמצום מֶלֶל. אינך יכול לשער בהיותך איש צעיר כי שדרני ספורט כמו נחמיה בן אברהם, נסים קיוויתי, הבריטי הארולד אייברהאמס מרדיו ה- BBC, האמריקני ברנט מאסברגר ששידר בהצלחה רבתי ב- ABC ו- CBS, ההונגרי גיורגי ספשי, עוד שני בריטים מה- BBC קנת’ וולסטנהולם ו- דיוויד קולמאן, ושורה נוספת של שמות בינלאומיים וגם גדעון הוד שלנו, יחרתו את שמם באותיות זהב בהיסטוריה של הטלוויזיה, ויטילו את צילם הענק על משה גרטל ויסתירו אותו מאוֹר השמש. תא השידור של כל רשת טלוויזיה באשר היא מהווה חלון ראווה. במידה רבה אקסקלוסיבי. רבים נושאים אליו את עיניהם וחולמים להתייצב בתוכו. מעטים מגשימים את חלומם. יש כללים ברורים של התנהגות טלוויזיונית ורדיופונית בחלון הראווה הזה. אתה יכול להפוך בחלון הראווה הקונקרטי הזה לאייקון, למופת, למודל הערצה וחיקוי. באותה מידה אתה עלול להפוך לבובת שעווה.

עולם הפוך. טלוויזיה רעה במיטבה. טלוויזיה פתטית בשיאה. 

הסרט התיעודי של הבימאי אורי גולדשטיין “עד טיפת המים האחרונה” שעסק בשדר הטלוויזיה משה גרטל, משול ל- קוריוז. אף על פי כן הוברר בקוריוז ההוא שמשֶה גֶרְטֶל בהיותו בגיל 67 טרם נגמל מהאמביציות המגלומניות הילדותיות שלו. למען האמת חסרות תוחלת.  מייד בפתיחת הסרט הוא משֶה גֶרְטֶל אומר לאורי גולדשטיין תראה מה זה : המילים “Google” ,”God”, “גַלְגָל”, ו- “גֶרְטֶל” מתחילים באות ג’. משֶה גֶרְטֶל איננו איש טלוויזיה במובן המקובל של ההגדרה מפני שאפילו בערוב ימיו הטלוויזיוניים הוא נעמד כמו ילד קטן במרכז המעגל, שואג את שאגת טרזן של ג’וני ווייסמילר, כשהוא מחפש סיוע וזקוק לתשומת לב. פרטית ו/או ציבורית, לא חשוב. בימאי הטלוויזיה אורי גולדשטיין וערוץ הבית שלו ערוץ 1 הציבורי מתנדבים להעניק לו אותם ברוחב לב : סיוע וגם זמן חשיפה על ה-מסך המט ליפול של ערוץ 1 (בחודש מאי 2013 מלאו למשֶה גֶרְטֶל 67 ועל פי חוק המדינה הוא היה אמור לצאת לגמלאות. רשות השידור לא העניקה לו חוזה עבודה אישי והוא באמת עשה את דרכו החוצה לגמלאות). מהות התנהגותו של משה גרטל ליד המיקרופון והמסך היא אנטי תזה לעיתונאות הצנועה הסגפנית שדורשת הטלוויזיה מאלה שמופיעים בקדמת הבמה שלה, וודאי בכל מה שנוגע לצמצום ויעילות ה- מֶלֶל. כבר דיברתי רבות בבלוג הזה אודות קו הַתֶּפֶר הדִמיוני שמפריד בין שִידוּר לבִּרְבּוּר בטלוויזיה (וגם ברדיו). מדוע שַדָּר “X” מתקבל בעיניי הציבור כהגיוני ונבון בעוד שַדָּר “Y” נתפש כפטפטן חסר תקנה, למרות ששניהם מייצרים את אותה כמות המילים למיקרופון. שידור ספורט בטלוויזיה (וגם ברדיו) איננו גיבוב מילים, איננו אריכות לשון, איננו פטפטנות, איננו קשקשנות, איננו דברנות יתר, ואיננו דיבור בעלמא. שידור ספורט הוא תיעוד העובדות והאווירה במינימום טקסט.

בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארה”ב 1994 הבאתי עמי לארה”ב בנוסף למאיר איננשטיין ורמי ווייץ גם את שַדָּר רדיו “קול ישראל” דָנִי דְבוֹרִין (הפרשן הקבוע לצדו במונדיאל ארה”ב 94′ היה מרדכי שפיגלר). הוא היה השַדָּר השלישי בחבורה וגוּיָס על ידי כתגבורת בשל ההפקה הענקית בארה”ב הענקית. בתום כל שידור ישיר סיכמנו וניתחנו בקצרה את המשחק שוחחנו כמה דקות על קו שידור ה- 4W אודות איכותו כשַדָּר טלוויזיה. “…דני דבורין אתה חייב לקצץ % 50 מכמות המֶלֶל שלך. מדובר בטלוויזיה ולא ברדיו…”, התרעתי. מר דָנִי דְבוֹרִין השיב לי תמיד נעלב ובאותה המטבע, “…יואש אלרואי, אינני אומר יותר מילים ולא מדבר יותר ממאיר איינשטיין…”. ב- 1981 ביקשתי להעביר את דָנִי דְבוֹרִין מהרדיו לחטיבת הספורט של הטלוויזיה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז יִצְחָק “צַחִי” שִמְעוֹנִי ז”ל הטיל על כך וֶוטוֹ מִיָידִי. “…דני דבורין הוא שַדָּר ספורט פטפטן חסר תקנה…”, והוסיף, “…אני קובע זאת חד משמעית כאיש רדיו לשעבר. גם ברדיו “קול ישראל” ניתן לחסוך בכמות הוורבליזם…! לא מוכרחים לפטפט ולשרוף מילים…”.

ייתכן מאוד ששדר בדמותו של מֶשה גֶרְטֶל פורץ גבולות של המשמעת הטלוויזיונית המקובלת צריך לידו כל הזמן “משגיח” צמוד. עורך – מפיק ש- “ישמור” עליו מהמהמורות שהוא נופל אליהן מבלי שהוא כפוי לכך. היו לנו מעת לעת שיחות אודות הנפילות המוזרות והמביכות שלו שהן בלתי הכרחיות. “גרטל אתה כורה לעצמך במו ידיך את הבור ונופל אליו שוב ושוב”, הערתי לו. משֶה גֶרְטֶל לא קיבל את הביקורת וטען שהציבור לא מבין את ההומור שלו. איזה הומור ואיזה נעליים. בלתי אפשרי להיפרד כשַדָּר בטלוויזיה ציבורית מהצופים שלך בטקסט מגוחך וכה יָרוּד, כפי שהגה אז באולימפיאדת אטלנטה 1996, ושַח אותו כלהלן בשידור ישיר : “…צופים יקרים לילה טוב לכם מבריכת השחייה באולימפיאדת אטלנטה 1996, נוחו על משכבכם בשלום…”, ואח”כ להגן על עמדותיך כשדר טלוויזיה כי מדובר במֶלֶל הומוריסטי. בלתי מתקבל על הדעת. אחרים אמרו שמדובר בטקסט צורם וילדותי. אינפנטילי ב- דרדקיות שלו, וכי מדובר באיש לא בָּשֵל, שַדָּר טלוויזיה לא בוגר, פטפטן, ו- חסר טָאקְט. מי יכול היה להעלות בדעתו כי שַדָּר רשמי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יעז לומר לצופיו בתום השידור הישיר בכזה עוֹז ובכזה ביטחון, “נוחו על משכבכם בשלום…”, בעת פרידה מלֵיל שידורים אולימפי ארוך באטלנטה 1996. מדובר במֶלֶל טלוויזיוני מופרך מיסודו. בתום אולימפיאדת סידני 2000 נפרדו דרכינו לעַד. משֶה גֶרְטֶל הפך להיות כתב בחטיבת החדשות ואני חזרתי להוביל את חטיבת הספורט לקראת יעדיה הבאים. אינני חושב שהוא משה גרטל למד את הלקח ו- השתנה. הפרשן שלצדו ד”ר בַּרוּךְ “בּוּקִי” צִ’יש היה אמור לשמש בלם זעזועים אולם גם הוא עצמו נפל לבּוּרוּת של מגיד עתידות ולבּוֹרוֹת טלוויזיוניים שכרה לעצמו בהֶבֶל פיו.

חלק מהציבור רואה את אולימפיאדת לונדון 2012 כפסגת הצלחתו של משה גרטל כשדר טלוויזיה. אני כאיש טלוויזיה במשך 40 שנים חושב לגמרי שונה מהם. דעתי הייתה כי שידור תחרויות השחייה האולימפיות בלונדון 2012 על ידו ו- יחדיו עם הפרשן שלו ד”ר ברוך “בוקי” צ’יש הייתה עוד הוכחה כי אין להפקיד (ו/או להפקיר) את מיקרופון הטלוויזיה בידיו ובידי הפרשן שלו ללא משגיח צמוד. עד היום לא ברור לי כיצד אירעה “פרשת ה- IPHONE” בבריכת השחייה האולימפית של לונדון 2012 כשהשַדָּר המוביל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקום לשדר את הצגת השחיינים מתעסק במתן תשובות טלפוניות לצופים שהשיגו את המספר החסוי של הטלפון הנייד שלו. שום שַדָּר אולימפי מבין מאות שנכחו בעמדות השידור באולימפיאדת לונדון 2012 לא הרשה לעצמו לנהוג כך. האם משֶה גֶרְטֶל נגרר אחרי ההנהלה שלו בראשות המנכ”ל יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ’, ו/או שֶמָא הנהלת רשות השידור היא זאת צעדה בעקבותיו והרשתה לפארסה כזאת להתרחש. בלתי מתקבל על הדעת. משחקי לונדון 2012 סימנו סופית את טביעתו של השידור הציבורי במים העמוקים והסוערים וגלים גבוהים שרחשו ב- בבריכה האולימפית הלונדונית. לא היה שם שובר גלים טלוויזיוני. היה מדובר בטרגדיה טלוויזיונית גדולה. גזעו הֶעָבוֹת של ערוץ 1 נגדע לעד באולימפיאדת לונדון 2012. שורשיו נתלשו לנצח. הספירה לאחור לקראת היכחדותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה בקיץ 2012 בעיצומה ובמלוא תנופתה. אוֹטוֹטוֹ היא תהפוך לבר מינן. להיסטוריה.

משה גרטל מצהיר קבל עם ועולם בשידור ישיר ב-בריכה האולימפית ב- בייג’ינג 2008 כלהלן: “נבחרת שחייני צרפת תכה שוק על ירך את נבחרת ארה”ב במשחה הגמר לשליחים 4 פעמים 100 מ’ בסגנון חופשי”. לא רק זאת. הוא הוסיף קדימון לנבואת הַנֶפֶל הנ”ל, טקסט רווי ביטחון אישי, בו אמר לצופיו, כלהלן: “אני מבטיחכם נאמנה שאומנם כך יהיה”, אולם קרה בדיוק להפך : ארה”ב ניצחה וזכתה במדליית הזהב. צרפת נוּצְחָה ו-לקחה את מדליית הכסף. הפרשן הנצחי של משה גרטל, ברוך צ’יש, ישב לצדו בעמדת השידור המשותפת לשניהם ב-בייג’ינג 2008 ולא היסה את המוביל שלו, לא עצר בעדו מלמעוד ו-ליפול לבור שכרה לעצמו במו מילותיו, לא הרגיע את המצב, לא בלם את נביא ה-דמה, ובעיקר לא הגן על צופי הטלוויזיה הישראלית-ערוץ 1 מפני השמועות שמשה גרטל מפיץ בחלל האוויר הטלוויזיוני של השידור הציבורי.

ואז בחלוף 4 שנים הגיעה אולימפיאדת לונדון 2012 והפרשן ברוך צ’יש  “השווה את התוצאות” מול השדר המוביל שלו, אותו משה גרטל בבריכה האולימפית של לונדון 2012. מעניין, שוב בשידור ישיר משותף של שניהם ב-משחה הגמר לשליחים 4 פעמים 100 מ’ בסגנון חופשי בין נבחרות צרפת וארה”ב. ברוך צ’יש כמו משה גרטל התחפש ל-“רוֹאֶה” ו-זעק למיקרופון שלו לקראת סיום משחה השליחים הדרמטי הזה, זעקת נביא: “…אף אחד לא ינצח את האמריקני רָאיֵין לוֹכְטֶה…”. אבל הסצנה שהתרחשה בבריכה האולימפית הייתה הפוכה לחלוטין: השחיין האחרון ברביעייה הצרפתית יאניק אנייל הדביק את ראיין לוכטה ו-נגע ראשון בדופן הבריכה. נבחרתו זכתה במדליית הזהב והשנייה ארה”ב לקחה את הכסף, למרות הבטחה מפורשת של ברוך צ’יש לצופיו כי ארה”ב תהיה הנבחרת המנצחת. טקסטים כל כך לא חכמים, קלישאות כה נבובות רוויות ביטחון עצמי מגוחך, ו-נעדרות סייגים שהפכו לנבואות שווא בשידור ישיר של משה גרטל באולימפיאדת בייג’ינג 2008,“…אני חותם לכם כי צרפת תכה שוק על ירך את ארה”ב…”, ושל ברוך צ’יש בשידור ישיר באולימפיאדת לונדון 2012, “…אף אחד לא ינצח את רָאיֵין לוֹכְטֶה…” –  חקוקות על הטייפים של ערוץ 1 בארכיון “כאן”. 

זהו טקסט שנלקח מאחד הפוסטים הראשונים בבלוג ונוגע לשידורי השחייה של משה גרטל ודרוך צ’יש באולימפיאדת לונדון 2012 : עבודת ההכנה של שַדָּר ערוץ 1 משֶה גֶרְטֶל והפרשן שלו ד”ר ברוך “בּוּקִי” צִ’יש בבריכה האולימפית של לונדון 2012 רשלנית ויעילה לסירוגין. היא איננה סיסטמתית ולכן רוויה אין סוף חורים. אם FINA ו- OBS אינם מספקים את הנתונים האישיים של השחיינים על שניהם לתור אחריהם ולספק אותם למען הצופים שלהם בישראל. השַדָּר משה גרטל והפרשן ד”ר ברוך “בוקי” צ’יש משדרים שלא באשמתם פעם אחת בלבד מידי ארבע שנים. הם מתאספים שוב באולימפיאדת לונדון 2012 לאחר נֶתֶּק ארוך כשהם חלודים ולא בקיאים בשינויים שמתחוללים בקצב מסחרר בשחייה הבינלאומית. שניהם בנו עבורנו בתחילת האולימפיאדה את דרמת השחייה סביב שני האמריקניים ראיין לוכטה ומייקל פלפס ולא שמו לב כלל לכוכב הסיני העולה סוּן יָאנְג והַמֶטֶאוֹר הצרפתי יָאנִיק אָנְיֶיל. הגדיל לעשות הפרשן ברוך “בוקי” צ’יש כשבהחלפה ב- Leg הרביעי (האחרון) במשחה השליחים 4 פעמים 100 מ’ בסגנון חופשי בעת שהאמריקני רָאיְין לוֹכְטֶה זינק למים ביתרון מזערי על פני הצרפתי יאניק אנייל (גובהו 2.03 מ’) הדולק בעקבותיו, זעק פעמיים בהדגש מיוחד ובנחישות למיקרופון של ערוץ 1, כלהלן : “אף אחד לא ינצח את רָאיֵין לוֹכְטֶה”. אנחנו יודעים היטב למי ניתנה הנבואה. כמובן שקרה ההפך. צרפת ניצחה וארה”ב הפסידה.  ד”ר ברוך “בוקי” צ’יש איננו שדר טלוויזיה טירון. בחלוף כל כך הרבה שנים של שהייה בעמדת השידור של הטלוויזיה הוא עשה את המעשה העיתונאי המטופש ביותר : הוא התנבא מבלי שהוא כפוי לכך ומבלי לסייג את עצמו, וכמובן עשה צחוק מעצמו. השדר המוביל באולימפיאדת לונדון 2012 משה גרטל היה אמור לבלום את הנביא ד”ר ברוך “בוקי” צ’יש בעודו ב-אִבּוֹ. הצרפתים בראשות יאניק אנייל זכו במדליית הזהב בתוצאה של 3:09.93 דקות. האמריקנים בראשות ראיין לוכטה לקחו רק את מדליית הכסף בזמן של 3:10.38 דקות. פרשן טלוויזיה רציני ו/או שַדָּר טלוויזיה מהימן ובעל היגיון תמיד יסייג את תחזיותיו.

במשחה הגמר לשליחים 4 פעמים 100 מ’ בסגנון חופשי לגברים ארבע שנים קודם לכן באולימפיאדת בייג’ינג 2008 שהכיל יָרִיבוּת דומה בין שחייני צרפת לארה”ב הגה השַדָּר משה גרטל בעמדת השידור לצדו של אותו ברוך צ’יש את הטקסט הבא : “…אני חותם לכם כי צרפת תכה שוק על ירך את ארה”ב…”. כמובן קרה ההפך ומשה גרטל נפל לבור שכרה לעצמו. שַדָּר נבון מתנה ומסייג את עצמו. הסקת מסקנה בטרם עת כי ראיין לוכטה הוא בלתי מנוצח, הייתה שגיאת ניבוי קשה של הפרשן בוקי צ’יש בלונדון 2012 (מבלי שהוא כפוי לכך), והפכה אותו לטיפש קבל עם ועדה. פרשנותו קרסה בגלל קונספציה לא נכונה והכנת שיעורי בית לקויה שטענה לפני כחודש – חודשיים כי העליונות העכשווית בבריכה מוחזקת כמעט ברובה בידי הכוכב האמריקני ראיין לוכטה. ד”ר בוקי צ’יש איננו כמובן איש טיפש. הוא בהחלט מבין בשחייה. אך בעודו מחזיק במאגר נתונים מוגבל ומערך מחשבה מוטעה (נתמכת גם ע”י העיתונות הכתובה) הנוגעת לדומיננטיות של ראיין לוכטה, חלו בינתיים כידוע תמורות ענקיות בעולם השחייה מבלי שהפרשן הישראלי העניק להן את מלוא תשומת הלב ושילם ביוקר. טעות גסה כזאת והסתבכות מביכה שמערערת את אמינותו העיתונאית – טלוויזיונית לא קרתה מעולם לפרשן השחייה יוסף טלקי ז”ל חבר קיבוץ כפר מכבי ומי ששימש פרשן השחייה של הטלוויזיה ישראלית הציבורית בשנים 1992 – 1972. יוסף טלקי מאפיל על ד”ר בוקי צ’יש בכל קריטריון. לעומת זאת הפרשן בוקי צ’יש מאפיל כמעט לחלוטין על השַדָּר משה גרטל שנוטה להסתבך שוב ושוב. ד”ר ברוך “בוקי” צ’יש מציג את עצמו כחוקר ומדען בפני הציבור. משה גרטל חושף את עצמו בסגנון השידור הבלתי מכופתר שלו, חופשי, ופורץ גבולות מידי – משהו שדומה לסטנדאפיסט.

פירוט הציטוט של שדר השחייה משה גרטל באולימפיאדת בייג’ינג 2008 : “אני חותם לכם כי צרפת תכה שוק על ירך את ארה”ב”. קרה בדיוק ההפך. היה מדובר בנבואת נֶפֶל.

משחה השליחים בשלב הגמר 4 פעמים 100 מ’ בסגנון חופשי לגברים באולימפיאדת בייג’ינג 2008 ב- 11 באוגוסט 2008 היה אחד הדרמטיים ביותר בהיסטוריה האולימפית (מופיע ב- Youtube). התחרות הזאת הציבה בפני שַדָּר ערוץ 1 משֶה גֶרְטֶל אתגר שידור מיוחד במינו, והיה בעל משמעות כפולה לאמריקנים : האם הרביעייה האמריקנית בראשות מָיְיקֶל פֶלְפְּס (Michael Phelps בן 23, גובה 1.93) מסוגלת להדביר את הרביעייה הצרפתית שטובה ממנה בשיעור קטן בראשות אמאורי לבה (Amaury Leveaux בן 23, גובה 2.04 מ’) מה עוד שהשחיין המסיים של צרפת הוא אָלָן בֵּרְנָארְד מי שהיה כעבור כמה ימים האלוף האולימפי של בייג’ינג 2008 במשחה ל- 100 מ’ בתוצאה 47.31 ש’ (Alain Bernard בן 25, גובה 1.96 מ’), והאם בעקבות הניצחון הזה (אם יתרחש) יצליח מָיְיקֶל פֶלְפְּס לצבור שמונה מדליות זהב בבריכה וישבור את שיאו של בן ארצו מַרְק סְפִּיץ שהשיג באולימפיאדת מינכן 1972 שבע מדליות זהב. רשות השידור הייתה בעלת זכויות השידורים האולימפיות כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר ומשֶה גֶרְטֶל היה כאמור השַדָּר של ערוץ 1 בבריכה האולימפית ב- בייג’ינג 2008 כשלידו מכהן הפרשן ד”ר ברוך “בוקי” צ’יש. בין שתי הנבחרות התפתח דו קרב מדהים באיכותו אם כי את ההצגה ב- Leg הראשון גנב שחיין אוסטרלי צעיר מהעיר פֶּרְת’ (Perth) אִימוֹן סַאלִיבָאן (Eamom Sullivan בן 23, 1.90 מ’) שקבע שיא עולם חדש 47.24 ש’. הקושי הגדול של ארה”ב במשחה השליחים הזה התעורר ב- Leg הרביעי . לצרפת הייתה מקדמה קלה בעת החילוף האחרון בין פְרֶדֶרִיק בּוּסְקֶט (Frederick Bousquet, בן 27 גובה 1.89 מ’, עבר את ה- 100 מ’ שלו ב- Leg השלישי בזמן מְעוּלֶה של 46.63 ש’) לבין השחיין הרביעי והמסיים אָלָן בֵּרְנָארְד. השחיין הרביעי והמסיים של הרביעייה האמריקנית היה גֵ’יְיסוֹן לִיזָאק (Jason Lezak בן 33, גובה 1.93 מ’). אָלָן בֵּרְנָארְד קיבל מקדמה של 59 מאיות השנייה על פני גֵ’יְיסוֹן לִיזָאק והגדיל את יתרונו למטר וחצי. אז הגה משה גרטל בשידור הישיר את המשפט ההיסטורי שלו והתחייב בפני מליון צופי טלוויזיה בישראל : “אני חותם לכם כי צרפת תכה שוק על ירך את ארה”ב”. אולם גֵ’ייסוֹן לִיזָאק חולל מהפך במטרים האחרונים כשהוא גומא את ה- 100 מ’ ב- Leg הרביעי והאחרון בזמן פנטסטי של 46.06 ש’. גֵ’יְיסוֹן לִיזָאק השיג בשארית כוחותיו האחרונים את אָלָן בֵּרְנָארְד ובניגוד להשקפת עולמו של משֶה גֶרְטֶל העניק את מדליית הזהב למדינתו בתוצאה של שיא עולם חדש 3:08.24 דקות. צרפת סיימה שנייה וזכתה במדליית הכסף בזמן 3:08.32 דקות. אוסטרליה הייתה שלישית ולקחה את מדליית הארד בתוצאה של 3:09.91. משֶה גֶרְטֶל נאלץ לאכול את הכובע ושוב איבד מהמהימנות שלו כמי שמוסר אינפורמציה שגויה לציבור. שַדָּר שמתייצב בחלון הראווה קבל עם בפני ציבור לא אמור לעטות בגדי נביא ולא לעסוק בהימורים. אתה רוצה לעסוק בהימורים ? OK, בסדר, אבל אם אתה שַדָּר נָבוֹן, סייג את עצמך היטב. דבר כזה של התנבאות משולהבת רווייה פתוס לא קרתה מעולם למורו ורבו של משה גרטל, הלוא הוא פרשן הטלוויזיה הנפלא יוֹסֵף “יוֹז’וֹ” טֶלֶקִי ז”ל (2003 – 1918).

טקסט תמונה : 22 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. זהו משרד ההפקה, השידורים, והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בברצלונה תחת ניהולי, ניווטי, ופיקודי. שלב ההכנות ימים ספורים לפני טקס הפתיחה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : משה גרטל, אשת הטלוויזיה המכסיקנית מוניקה פלפס – זמבראנו (Monica Phelps – Zambrano), פרשן השחייה יוסף טלקי ז”ל (בגבו למצלמה חובש אוזניות), והמפיק שלי אמנון ברקאי. למשה גרטל נקרתה הזדמנות היסטורית באולימפיאדת ברצלונה 1992 : למלא את החלל שהותיר השדר נסים קיוויתי שיצא לגמלאות. לדאבון לב הוא החמיץ אותה. (צילום ותיעוד ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פרולוג קצרצר. להלן האקסיומה האפוקליפטית שהגה מר קול : “כמות האינטליגנציה בעולם קבועה – הבעיה שהאוכלוסייה גדלה בהתמדה”.

הַמֶמְבְּרָנוֹת של מיקרופוני הטלוויזיה והרדיו עשויות מסגרות גדולות מידי. הן אינן מסננות ו-מתייחסות באותה שוויון נפש לטקסט חוֹכְמָה כמו גם לדברי אֶוִוילוּת. הן אינן עושות אבחנה. כל אינפורמציה חודרת אותן. הן מעבירות את הכּל לשני איברי השמיעה של המאזין.

השחייה האולימפית ניצבת במקום השני במשחקים אחרי ענף הא”ק מהיבט הרייטינג הטלוויזיוני ובמבחן העניין הציבורי (ההתעמלות – שלישית). “חיסרון” הצפייה בתחרויות השחייה נובע מהעובדה שהן נערכות בתוך מים, צלולים אומנם, אך מחייבים את המתחרים והמתחרות בגידן המודרני לחבוש כובעים ולהרכיב משקפי שחיה. הפנים מוסתרות. לא ניתן להתבונן בפרטיהן. העיניים והשיער גנוזים ומוצנעים והאף מעוות. בפני צופה הטלוויזיה עומד ספורטאי מכאני – Bionic. בכך נמנע מרכיב חשוב בהזדהות צופה הטלוויזיה עם גיבורי העלילה בעת הצגתם בפני צופי הטלוויזיה בטרם יריית הזינוק. המתח הרב האופף את המתחרים ו- אווירת חוסר הוודאות והחשש בה שרויים השחיינים בפתח העלילה הולכת לאיבוד (בניגוד מוחלט למתרחש בפתח עלילת תחרויות הא”ק על המסלול ובשדה, שָם הספורטאים גלויים) מפני שפרצופם מוסתר מאחורי מסיכה (משקפיים וכובע). שני השחיינים האמריקניים הדגולים ג’וֹנִי וָויְיסְמִילֶר באולימפיאדות פאריס 1924 ואולימפיאדת אמשטרדאם 1928 ומַרְק סְפִּיץ באולימפיאדת מינכן 1972 שתרמו תרומה כה משמעותית להפיכתה של השחייה לענף אולימפי פופולארי וכה מרכזי, לא הרכיבו משקפי שחייה ולא חבשו כובעים. הם ניצבו גלויים בכל הדרם ויופיים על אדני הזינוק ובכך הקלו על הליך ההזדהות ועימם הערצה כלפיהם. עין בן אנוש מתמקדת באסטטיקה חיצונית בטרם היא מתבוננת ביופי פנימי. חלק מהשחיינים והשחייניות בלונדון 2012 מסירים את הכובעים והמשקפיים בתום המשחה ומקלים לבסוף על זיהויים. פתאום רואים שמיסי פראנקלין , רנומי קרומווידג’וג’ו, מייקל פלפס, סון יאנג, יאניק אנייל, רבקה סוני, ורבים אחרים אינם רק מכונות שחייה. רק אז בשלבי הסיום של השידור הישיר אנו מתוודעים אליהם באמת ועושים עימם הכרה מלאה. רגע ההיכרות הראשוני בשעה שהשחיינים והשחייניות נכנסים לשער הבריכה וצועדים לעבר אדני הזינוק בעודם לבושים בגדי אימון והפנים שלהם מסתתרות מאחורי מסיכה – מפוספס, נותר מביך ולא ברור. הרי אפשר לבקש מ- FINA (ההתאחדות הבינלאומית בשחייה) וקבוצת הטלוויזיה OBS (ראשי תיבות של Olympic Broadcasting Services) המפיקה את סיגנל הטלוויזיה האולימפי של לונדון 2012 להורות לשחיינים לחבוש את כובעיהם ולהרכיב את המשקפיים רק בתום ההצגה הטלוויזיונית ליד אדני הזינוק (גם אם הצורך הזה הזאת מאריך את מֶשֶך השידור בעוד כמה דקות). בני אנוש עושים הכרה זה עם זה בפנים גלויות ללא מסיכות. את בגד האימון הם משילים אך הכובע והמשקפיים מסוככים על אמוציות ורגשות. הטלוויזיה משדרת במידה מסוימת ברגע הזה קוֹר, אוטומציה, נייטראליות, ואפילו אי אכפתיות. קבוצת הטלוויזיה  המיוחדת של OBS בראשות הספרדי מַנוּאֵל “מַנוֹלוֹ” רוֹמֶרוֹ שמפיקה את סיגנל השידורים הבינלאומי באולימפיאדת לונדון 2012, התגברה על חלק מהבעיות הקונקרטיות שנוגעות לכיסוי הפרולוג וחשיפת השחיינים בעת התמודדות עצמה, ומנסה לפצות את צופה הטלוויזיה באמצעות כיסוי מרבי שכולל הצבת 35 מצלמות בבריכה חלקן מתחת המים, לרבות הילוכים חוזרים פנטסטיים של מצלמות SSM (בהגדרה האנגלית Super Slow Motion) מתחת ומעל למים. קבוצת הטלוויזיה OBS מייחדת גם כחמש מצלמות להצגת השחיינים ב- Close ups ו/או ב- Medium close ups לפני כל משחה על פי משנה סדורה מתוזמנת ומתוכננת היטב , ובכך מאפשרת לשדרים ולפרשנים לבנות את הדרמה לפני כל משחה בטרם התהוותה ובטרם היא מגיעה לשיאה בשלבי התחרות עצמה בתוך המים.

עולם מסודר.

הצגת השחיינים מחוץ למים בטרם הזינוק, כל אחד בתורו, היא מחזה טלוויזיוני מַרְנִין ונדבך הכרחי בכיסוי הדרמה שמיסד הבימאי והמפיק הגרמני הבלתי נשכח הוֹרְסְט זָיְיפָארְת (Horst Seifart) לראשונה באולימפיאדת מינכן 1972. הרעיון לא היה מובן מאליו כלל ועיקר בימים ההם והגשמתו היא פרי עבודת מחקר יסודית ומעמיקה ב- 1970 שנעשתה ע”י ה- Host broadcaster – קבוצת הטלוויזיה הגרמנית DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) – בראשה ניצבו אז הוֹרְסְט זָיְיפָארְת, אוּלִי ווֹלְטֶרְס (Uli Walters), ורוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה (Robert Lembke). בבריכת השחייה באולימפיאדת מינכן 1972 הוצבו לפני ארבעים שנה רק 12 מצלמות אלקטרוניות. אחת מהן נקראה “מצלמת ההיכרויות”. תפקידה היה להציג את השחיינים לפי הסדר בשמונת השבילים. נפגשתי עם הורסט זייפארת בספטמבר 1974 במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן (שימש שָם כיועץ מיוחד של הטלוויזיה האיראנית של השָאה הפרסי מוחמד ריזה פאחלאווי שכיסתה את התחרויות) ושאלתי אותו כיצד ומדוע הגה את רעיון מצלמת ההיכרויות שנראה היום טריביאלי ובלתי אפשרי בלעדיו. הורסט זייפארת סבר שכמו בסרטי מתח קולנועיים מהז’אנר של אלפרד היצ’קוק, למשל “וֶורְטִיגוֹ” ו- “האיש שידע יותר מידי”, בהם מציג הבימאי את גיבורי העלילה והאקדח בתחילת הסרט בטרם התפתחות הדרמה, כך צריך גם להתנהג בדיוק נמרץ מנקודת מבט טלוויזיונית עם עלילת הספורט. הצגת המשתתפים בזה אחר זה בתחרויות הגמר בשחייה על פי סדר השבילים, חשיפת יפי גופם והשרירים הארוכים והמשורטטים שלהם , ההתבוננות בפניהם רוויות מתח, ציפייה ודריכות (בטרם עידן המשקפיים והכובעים), בעיניהם ובתסרוקתם, מבט על בגדי הים שלהם, והצצה בכפות ידיהם ורגליהם – היא אלמנט חשוב ומסקרן בבניית הדרמה העתידה להתרחש על המסך בתוך רגע. הצגת המתחרים והתוודעות צופי הטלוויזיה אליהם קושרת את המתבוננים בעבותות לכורסא בסלון הבית ולמרקע. הורסט זייפארת צדק. זה התרחש לפני המון זמן, לפני 41 (ארבעים ואחת) שנים, אולם צופי הטלוויזיה הוותיקים זוכרים בוודאי את משחה הגמר לגברים ב- 100 בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972. דן שילון ניווט אז את השידורים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במינכן ופנה לצופיו הישראליים בהומור ילדותי, כלהלן : “אומרים לי שהמשחה ל – 100 מ’ בסגנון חופשי ומרק ספיץ, או כפי שהילדים קוראים לו “מַרְק שְפִּיצִי” עומד להתחיל נעבור אפוא לנסים קיוויתי הממתין בעמדת השידור בבריכה האולימפית”. איזה “מרק שפיצי” ואיזה נעליים. מרק ספיץ החל לשחות בגיל 5 ובאימוניו הרבים הקיף מרחק השווה להיקף כדור הארץ, 40000 (ארבעים אלף) ק”מ , בטרם זכה בגיל 22 בשבע מדליות זהב אולימפיות באולימפיאדת מינכן 1972 והציב בכל משחה גמר בו נטל חלק גם שיא עולם. נסים קיוויתי ניצל היטב את מצלמת ההיכרויות של DOZ. משזו נדדה לשביל מס’ 3 של מרק ספיץ וחשפה אותו במלוא יופיו לאחר שזכה כבר קודם לכן בחמש מדליות זהב, שידר למיקרופון את הטקסט הבלתי נשכח הבא : “זהו השחיין האמריקני מרק ספיץ וזהו המשחה ל- 100 מ’ בסגנון חופשי – הקצר ביותר, המהיר היותר, והיוקרתי ביותר ובסופו מדליית זהב שמרק ספיץ רוצה בה יותר מכל”.

אור וצל חצצו בין נסים קיוויתי הרציני שישב בעמדת השידור בבריכה לבין המגיש דן שילון הילדותי שישב באולפן המנווט ב- IBC במינכן והתבדח. בניית הדרמה במינכן 1972 ע”י נסים קיוויתי הייתה הגיונית ונעשתה בסינכרוניזציה מדויקת עם התמונה הנראית על מסך הטלוויזיה. בעוד נסים קיוויתי מתאר את האמביציות הספורטיביות של הפנומן היהודי – אמריקני הראה אותו הבימאי הגרמני ניצב בכל הדרו על אָדָן הזינוק. מַרְק סְפִּיץ לבש בגד ים קטן (“סליפ”) ושחה ללא כובע ומשקפיים. פניו היו גלויות ונפשו דרוכה. האווירה בטרם הזינוק הייתה רוויית מתח עצום בעיקר מצידו של מרק ספיץ המועמד הוודאי לניצחון וזכייה במדליית זהב שישית (ראה את הסיפור המפורט בטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”, אחד הספרים עָבֵי הַכֶּרֶס שאני חוקר וכותב מאז תום אולימפיאדת סידני 2000. הספר הזה הוא השני במסגרת סדרה היסטורית בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב אודות התפתחות שידורי הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה בשנים 2012 – 1884, וקרויה בשם הכללי : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

השם בעברית הוא בעצם תרגום לכותרת המקורית באנגלית שהענקתי לסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים : “THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY”. מרק ספיץ היה מוטרד ומודאג מאוד מפני שניצבו לידו יריבים מסוכנים בדמותם של האוסטרלי מייקל וונדן (אלוף אולימפיאדת מכסיקו 1968 במשחה הזה) הסובייטי וולדימיר בורה, וג’רי היידנריך אף הוא מארה”ב, וגם האלוף האולימפי האוסטרלי במקצוע הזה מאולימפיאדת מכסיקו 1968 מייקל וונדן. הבימאי הגרמני התרכז במרק ספיץ והצופים יכלו לראות את שרירי בטנו הקעורה ולהבחין כי הוא גבר יפה תואר. הוא נראה כל כך מוחשי עד שכמעט ניתן היה למשש את גופו וללטף את שערו ושפמו השחורים. שרר שם שקט מעיק לפני הסערה. השדר נסים קיוויתי בנה את הדרמה ויצר ציפיות. הוא חשף את הפאזל אך לא הרכיב אותו. הוא השאיר זאת לצופיו. הצגת השחיינים (והאתלטים) בטרם יריית הזינוק הייתה מהפכת טלוויזיה ב- 1972. מן ההיבט ההיסטורי עשה מרק ספיץ (גובה 1.83 מ’, מידת כף רגל 46) לפרסומה של השחייה האולימפית בעת אולימפיאדת מינכן 1972 והפיכתה לענף כה פופולארי את מה שחולל השחיין האמריקני ג’וני ווייסמילר (היתמר לגובה של 1.92 מ’ ומידת כף רגלו הייתה 49) כמעט חמישים שנה לפניו באולימפיאדות פאריס 1924 ואמשטרדם 1928. בהיותו בן 18 קבע ג’וני ווייסמילר ב- 1922 שיא עולם מדהים ב- 100 מ’ בסגנון חופשי (חתירה) בתוצאה של 57.4 שניות. הוא היה השחיין הראשון שירד מתחת לדקה במרחק הזה. ג’וני ווייסמילר (בן 20) זכה במדליית הזהב ב- 100 מ’ בסגנון חופשי באולימפיאדת פאריס 1924 בתוצאה 59.0 ש’ לפני בן ארצו דיוק קאהנומוקו (בן 34) שקבע 1:01.4 דקה. ג’וני וויסמילר ניצח גם במשחה ל- 400 מ’ בסגנון חופשי (חתירה) בפאריס 1924 בתוצאה 5:04.2 דקות לפני השוודי ארנה בורג 5:05.6 דקות, והאוסטרלי אנדרו צ’ארלטון 5:06.6 דקות. כעבור ארבע שנים שב לאולימפיאדת אמשטרדם 1928 וניצח שוב ב- 100 מ’ חופשי בתוצאה 58.6 ש’. ג’וני ווייסמילר שיחק גם בקבוצת הכדורמים של נבחרת ארה”ב באמשטרדם 28′ שזכתה במדליית הארד. בשל הצלחתו המזהירה בבריכת השחייה ומראהו הפראי המיוחד העניקה לו Holywood את התפקיד הקולנועי “טרזן”. הטורפדו האוסטרלי אִיָאן תּ’וֹרְפּ (Ian Thorpe) היה ממשיך דרכם של ג’וני ווייסמילר ומרק ספיץ מאוחר הרבה יותר, באולימפיאדת סידני 2000 בטרם מלאו לו 18 שנים. איאן ת’ורפ התנשא לקומה של 1.98 מ’, שקל 110 ק”ג, ומידת כף רגלו 55. רבים שאלו כיצד גוף כה כבד כמו שלו איננו טובע במים. ג’וני ווייסמילר, מרק ספיץ, ואיאן ת’ורפ (ושכמותם) העלו לדיון הידרודינאמי את חשיבות הנתון הגופני החמישי של השחיינים : המשקל הסגולי. שחיינים מוכשרים ניחנו בתכונה גנטית שקשורה למשקל סגולי נמוך של גופם. כלומר : בחינת המשקל היחסי של גופם לעומת משקל המים באותו נֶפַח , ו/או במילים אחרות : מידת היחס בין צפיפות חומר גופם לבין צפיפות המים באותה טמפרטורה (למשל, משקלו הסגולי של העֵץ הוא 0.7 ועל כן הוא צף מצוין מעל פני המים). מדע השחייה קובע כי היחס בין המסה השומנית למסה השרירית בגוף האדם קשור ישירות להשגת תוצאות ספורטיביות יעילות. שחיינים שצָפִים היטב באופן טבעי מעל פני המים בשל משקלם הסגולי הנמוך, משקיעים את מרב כוחם בחתירה נגד התנגדות המים ובהתקדמות לפנים, בעוד אנשים בעלי משקל סגולי גבוה חייבים לפצל את כוחם ולהשקיע חלק ממנו במניעת שקיעת גופם.

באולימפיאדת מונטריאול 1976 ישבתי על אדן הבריכה האולימפית יחדיו עם פרשן השחייה הבלתי נשכח יוסף “יוז’ו” טלקי ז”ל והתבוננו באימוני השחייה המפרכים של נבחרת מזרח גרמניה, בשורותיה נמנו שני הווירטואוזים רוֹלָאנְד מָאתֶּס וקוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר. שנינו חזינו במראה מופלא . שחיין הגב רוֹלָאנְד מָאתֶּס (זכה בארבע מדליות זהב במשחי 100 מ’ ו- 200 מ’ בסגנון גב באולימפיאדות מכסיקו 1968 ומינכן 1972) התאמן ושחה על גבו כשידיו מונחות מעל ראשו כמעֵין ראש חץ ורק רגליו עובדות. כל גופו צף מעל פני המים כקֶרֶש עד כדי כך היה משקלו הסגולי נמוך. רק עוֹר הגב נגע במים. מחזה מפתיע, מדהים, ומרהיב כאחד. ברור ששחיינים מוכשרים, עילויים מהדרגה העליונה , כמו האמריקני ג’וני ווייסמילר (בשנות ה- 20 של המאה שעברה) האוסטרליים דואון פרייזר ומארי רוז (באולימפיאדות מלבורן 1956, רומא 1960 וטוקיו 1964), האוסטרלים מייקל וונדן (באולימפיאדת מכסיקו 1968) ושיין גולד (באולימפיאדת מינכן 1972), האמריקני מרק ספיץ (באולימפיאדת מינכן 1972), השחייניות המזרח גרמניות קורנליה אנדר (באולימפיאדת מונטריאול 1976) וקריסטין אוטו (באולימפיאדת סיאול 1988), האמריקני מתיו ביונדי (באולימפיאדת סיאול 1988), הרוסי אלכסנדר פופוב (באולימפיאדת ברצלונה 1992), האמריקני ארון פירסול (באולימפיאדות אתונה 2004 ובייג’ינג 2008), האוסטרלי איאן ת’ורפ (באולימפיאדות סידני 2000 ואתונה 2004), ההולנדי פיטר וודן דן הוגנבאנד (באולימפיאדות סידני 2000 ואתונה 2004), האמריקניים מייקל פלפס וראיין לוכטה (באולימפיאדות בייג’ינג 2008) , הסיני סון יאנג והצרפתי יאניק אנייל (באולימפיאדת לונדון 2012) ועוד רבים אחרים – חוננו בתכונה הזאת של משקל סגולי נמוך וציפה טובה מעל פני המים. באופן פרדוקסאלי, יתרון המשקל הסגולי הנמוך של השחיינים מעולם לא נבחן ולא נבדק ע”י השדרים האולימפיים בעת השידורים הישירים מהבריכה. הנושא ההידרודינאמי המעניין והחשוב לא נידון ולא הובא לידיעת ציבור צופי הטלוויזיה .

באותו האימון ההוא של נבחרת השחייה של מזרח גרמניה בבריכה האולימפית של מונטריאול 1976 הבחנו יוסף טלקי ואנוכי כי רוֹלָאנְד מָאתֶּס בן 26 וקוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר (כמעט בת 18) הם צמד רומנטי. הם לא התביישו להתגפף ולהתנשק בבריכה שוב ושוב לעין כל (תחת מעטה מגבות ארוכות), וללא התערבות הקומיסארים של המשלחת. משהסירו את המגבות חייכו וציחקקו לכל עבר. ראו שהם מאוהבים. לאחר אולימפיאדת מונטריאול 1976 הם נישאו לקול מִצְהָלוֹת המשטר הקומוניסטי המזרח גרמני. מסיבת החתונה הסבה קורת רוח למתכנני פס הייצור הספורטיבי של מזרח גרמניה. חתונה של שני אלופי שחייה אולימפיים ושיאני עולם כה מוכשרים מסוגם של מָאתֶּס ואֶנְדֶר הייתה אמורה לייצר גנטיקה מעולם אחר, שושלת איתנה, שתפקידה להניב שיבוט של עוֹלָל, אולי דג – אדם, כזה שעתיד גם הוא לקשט בבוא העת את ארון מדליות זהב של האומה הקטנה והסגפנית בת 15 מיליון תושבים. ספורטאי וספורטאיות מזרח גרמניה זכו באולימפיאדת מונטריאול 1976 ב- 90 מדליות אולימפיות. כמות פנטסטית יחסית לגודל האוכלוסייה . קורנליה אנדר זכתה במונטריאול 76′ ב- 4 מדליות זהב ואחת מכסף אולם רולאנד מאתס (1.86 מ’) היה כבר מעבר לשיאו ונוצח במשחה הגב ל- 100 מ’ ע”י שני האמריקנים גבוהי הקומה ג’וֹן נֵיְיבֶּר (1.97 מ’) ופִּיטֶר רוֹקָה (1.98 מ’). למשחה 200 מ’ גב הוא כלל לא התייצב . למרות ההפסד במונטריאול 1976 שם הגיעה הקריירה המשגשגת שלו לקיצה, הילות מכסיקו 68′ ומינכן 72′ מגוננות על המורשת שלו ושומרות לעַד על תהילתו האולימפית. לרולאנד מאתס וקורנליה אנדר נולדה תינוקת רגילה לחלוטין שגדלה והפכה לפסנתרנית. ההורים נפרדו והתגרשו.

מַנוּאֵל “מַנוֹלוֹ” רוֹמֶרוֹ שִילֵש את כמות המצלמות בבריכת השחייה האולימפית בלונדון 2012 . אולם הותיר כמה סימני שאלה טלוויזיוניים הנוגעים לאינפורמציית הנתונים הגופניים שנוגעת לשחיינים ו- OBS איננה מספקת אותם לצופי הטלוויזיה בטרם תחילת כל משחה. מדוע ב- Super imposing שמזהה לראשונה את שמו כל שחיין / שחיינית עם הופעתם על המסך בטרם תחילת המשחים מצוין שם המדינה ותו לאו. ה- Super imposing הזה חייב לכלול את תוספת הנתונים האישיים הקרדינאליים הבאים : גובה, משקל, מוטת זרועות, אורך כפות הידיים, מידת כף הרגל, ומשקל סגולי. לכל אחד מהנתונים הללו יש השפעה מכרעת על כישרונו של השחיין לבטא את יכולת החתירה נגד התנגדות המים והתקדמותו לפנים, ולא משנה באיזה סגנון הוא שוחה (צפיפות המים היא פי 1000 יותר מצפיפות האוויר). רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות ובראשן הטלוויזיה האמריקנית NBC משלמות הון עתק ל- IOC והוועדה המארגנת האנגלית עבור זכויות השידורים. NBC לבדה שילמה סכום של 1.180000000 (מיליארד ומאה שמונים מיליון) דולר תמורת הזכויות. איגוד השידור האירופי ה- EBU המונה בשורותיו כ- 60 רשתות טלוויזיה ציבוריות (לרבות רשות השידור הישראלית) משלשל לכיסם של IOC ו- LOCOG סכום נוסף של עוד 600.000000 (שש מאות מיליון) דולר. מותר להן אם כן למאתיים רשתות טלוויזיה בעולם לדרוש מ- FINA לערוך מחקר משלה ולסייע באספקת חמשת הנתונים הללו לקבוצת הטלוויזיה OBS, ובאמצעותה להעשיר במקצת את הידע של ציבור הצופים בתחומי המתמטיקה, הפיסיקה, וההידרודינמיקה – מעבר להעשרה הוויזואלית המקובלת.

שוב עולם הפוך.

עבודת ההכנה של שַדָּר ערוץ 1 משֶה גֶרְטֶל והפרשן שלו ד”ר ברוך “בּוּקִי” צִ’יש בבריכה האולימפית של לונדון 2012 רשלנית ויעילה לסירוגין. היא איננה סיסטמתית ולכן רוויה אין סוף חורים. אם FINA ו- OBS אינם מספקים את הנתונים האישיים של השחיינים על שניהם לתור אחריהם ולספק אותם למען הצופים שלהם בישראל. השַדָּר משה גרטל והפרשן ד”ר בוקי צ’יש משדרים לרוע מזלם ושלא באשמתם פעם אחד בלבד מידי ארבע שנים. הם מתאספים שוב באולימפיאדת לונדון 2012 לאחר נֶתֶּק ארוך כשהם חלודים ולא בקיאים בשינויים שמתחוללים בקצב מסחרר בשחייה הבינלאומית. שניהם בנו עבורנו בתחילת האולימפיאדה את דרמת השחייה סביב שני האמריקניים רָאיֶין לוֹכְטֶה ומָיְיקְל פֶלְפְּס ולא שמו לב כלל לכוכב הסיני העולה סוּן יָאנְג והַמֶטֶאוֹר הצרפתי יָאנִיק אָנְיֶיל. הגדיל לגחך את עצמו בוקי צ’יש. בהחלפה ב- Leg הרביעי (האחרון) במשחה השליחים 4 פעמים 100 מ’ בסגנון חופשי בעת שהאמריקני רָאיְין לוֹכְטֶה זינק למים  ביתרון מזערי על פני הצרפתי יאניק אנייל (גובהו 2.03 מ’) הדולק בעקבותיו, זעק אותו הפרשן ברוך “בוקי” צ’יש פעמיים בהדגש מיוחד, בהתלהבות ילדותית, ובנחישות יתר למיקרופון של ערוץ 1, כלהלן : “…אף אחד לא ינצח את לוֹכְטֶה…”. קרה להפך : יאניק אנייל ניצח את ראיין לוכטה ונבחרת השליחים של צרפת זכתה בבכורה. הנבואה ניתנה כידוע לשוטים. פרשן ערוץ 1 ברוך צ’יש התנבא מבלי שהיה כפוי לכך, הפך לאיש טיפש, ועשה צחוק מעצמו. הצרפתים בראשות אותו יאניק אנייל זכו במדליית הזהב בתוצאה של 3:09.93 דקות. הקבוצה האמריקנית בראשות ראיין לוכטה (Ryan Lochte) לקחה רק את מדליית הכסף, בזמן של 3:10.38 דקות. שַדָּר טלוויזיה מהימן ובעל הגיון תמיד יסייג את תחזיותיו.

במשחה הגמר לשליחים 4 פעמים 100 מ’ בסגנון חופשי לגברים ארבע שנים קודם לכן באולימפיאדת בייג’ינג 2008 שהכיל ירִיבוּת דומה בין שחייני צרפת לארה”ב הגה השַדָּר משה גרטל את הטקסט הבא, כלהלן : “…אני חותם לכם כי צרפת תכה שוק על ירך את ארה”ב…”. כמובן קרה ההפך. שַדָּר נבון מתנה ומסייג את עצמו. הסקת מסקנה בטרם עת כי רָאיֶין לוֹכְטֶה הוא בלתי מנוצח, הייתה שגיאת ניבוי קשה של הפרשן בוקי צ’יש בלונדון 2012 (מבלי שהוא כפוי לכך), והפכה אותו לטיפש קבל עם ועדה. פרשנותו קרסה בגלל קונספציה לא נכונה והכנת שיעורי בית לקויה שטענה לפני כחודש – חודשיים כי העליונות העכשווית בבריכה מוחזקת כמעט ברובה בידי הכוכב האמריקני ראיין לוכטה. ד”ר בוקי צ’יש איננו כמובן איש טיפש. הוא בהחלט מבין בשחייה. אך בעודו מחזיק במאגר נתונים מוגבל ומערך מחשבה מוטעה (נתמכת גם ע”י העיתונות הכתובה) הנוגעת לדומיננטיות של רָאיֶין לוֹכְטֶה (Ryan Lochte), חלו בינתיים כידוע תמורות ענקיות בעולם השחייה, מבלי שהפרשן הישראלי העניק להן את מלוא תשומת הלב ושילם ביוקר. טעות גסה כזאת והסתבכות מביכה שמערערת את אמינותו מעולם לא קרתה לפרשן השחייה יוסף “יוז’ו” טלקי ז”ל חבר קיבוץ כפר מכבי, ומי ששימש פרשן השחייה של הטלוויזיה ישראלית בשנים 1992 – 1972. יוסף טלקי ניחן בנוסף לידע העצום שלו בשחייה הבינלאומית ובקשריו המסועפים עם צמרת מאמני השחייה בעולם (יוסף טלקי יליד סלובקיה ב- 1918 וחבר קיבוץ כפר מכבי דיבר היטב אנגלית וגרמנית) גם בתכונות דידקטיות. הוא מאפיל על ד”ר בוקי צ’יש בכל קריטריון. לעומת זאת הפרשן בוקי צ’יש מאפיל כמעט לחלוטין על השדר משה גרטל שנוטה להסתבך. בוקי צ’יש מציג את עצמו כחוקר ומדען בפני הציבור. משה גרטל חושף את עצמו בסגנון השידור הבלתי מכופתר שלו, חופשי, ופורץ גבולות מידי. משהו הדומה לסטנדאפיסט.

ההתייחסות אל השדר משה גרטל שונה לחלוטין מורכבת יותר וגם ארוכה יותר מנקודת מבט טלוויזיונית. משה גרטל (בן 66) שרוי בעל כורחו באיזולציה ספורטיבית טלוויזיונית. הוא איננו נמנה על מחלקת הספורט של ערוץ 1 ממנה הודח (על ידי) בשנת 2000, מאותן הסיבות שהייתי מדיח אותו ומסלק אותו גם עכשיו מעמדת השידור הנוכחית שלו בלונדון 2012. משה גרטל משמש כתב איזוטרי מאז שנת 2000 בחטיבת החדשות של ערוץ 1. הסגר כזה בן ארבע שנים – כמותו בידוד עבורו ושהייה ב- “מנזר שתקנים”. מידי אולימפיאדה (יחידת זמן בת ארבע שנים) מגיח משה גרטל לאווירה האולימפית ונותן דרור ללשונו והגיגיו והופך לגימיק . הוא מתעקש להיות קוריוז. אין פלא כי ממברנות המיקרופון עושות בו שַמוֹת. באולימפיאדת אטלנטה 1996 בתום אחד השידורים הישירים מהבריכה האולימפית נפרד משה גרטל מצופי הטלוויזיה בישראל בזו הלשון : “…צופים יקרים נוחו על משכבכם בשלום…”. שעון אטלנטה ברגע הפרידה היה תשע בערב (4 – GMT) ומחוגי שעון ישראל הורו ארבע לפנות בוקר (3 + GMT). בהיותי בעל סמכות עליונה של עורך ראשי ומפיק ראשי של השידורים האולימפיים מאטלנטה 96′ (פרי מִינוּיָים של מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן ומנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל) לחצתי על מקש ה- Talk back מעמדת הפיקוד והשליטה של ב- IBC, הודעתי לו חד וחלק : “משה גרטל, עוד הָגִיג מטופש אחד, ואתה מוצא את עצמך במטוס הראשון לישראל”. מנכ”ל רשות השידור ב- 1996 מוטי קירשנבאום (שימש מנכ”ל בשנים 1998 – 1993) קפץ מהארץ לבקר אותי ואת צוות ההפקה והשידורים שלי ב- IBC (ההגדרה באנגלית : International Broadcasting Center) באטלנטה 96′. רחשתי לו אז הערכה. זה לא היה מובן מאליו כי רמטכ”ל צבאות השידור מתייצב בעצמו בקו החזית הקדמי בחו”ל הרחק מגבולות המדינה, שם פיקודיו מנהלים קרבות שידור מסובכים , ארוכים , וממושכים בתקופה של כשלושה שבועות. מוטי קירשנבאום ז”ל היה חתן פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת בשנת 1976. אדם מוכשר בכל תחומי הטלוויזיה אך אישיותו דליקה, ומשה גרטל הצית אותה. מוטי קירשנבאום דרש ממני במפגיע לפטר את משה גרטל בו במקום מפני שראה בו ליצן שידור, וביקש להרחיק אותו לחלוטין מהמיקרופון. “…משה גרטל גורם נזק למוניטין של הטלוויזיה ומוציא את דיבתה רעה. הוא מדבר שטויות בכמויות. הבעיה איננה שלו אלא של מי שמפקיד בידיו את המיקרופון של הטלוויזיה…”, שַח לי מוטי קירשנבאום בעמדת הפיקוד שלי בעת ביקור שערך במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- IBC באטלנטה 96′. מוטי קירשנבאום הוא בדרך כלל פולני משכיל ומנומס ואיש תרבות, אך כשהוא מתרגז – אללה יסתור. הוא הופך להיות איש מאוד לא נחמד וצעקני שמנופף בידיו, ויודע גם להיות פוגעני כשצריך. מוטי קירשנבאום חתום על ארבעה אידיומים שהשתרשו בנִיבוֹן העִבְרִי ונאמרים בדרך כלל ע”י אנשים כְּעוּסִים ומלאי חימה : “…את מי זה מעניין…? “…“מה זה צריך להיות…?” “…איזה מן דבר זה… ?”, והוסיף , “…מיהו בכלל משה גרטל…?”. מוטי קירשנבאום היה כָּעוּס ועצבני. גם אם הייתי מוריד את ה- Sound ונותן לו לומר את אמירותיו ב- Mute באותו הערב ההוא ביום שני של 29 ביולי 1996 באולימפיאדת אטלנטה 96′, הרי שהפנטומימה שמורכבת מתנועות הזרועות הארוכות שלו ונִענוע כפות ידיו הייתה מסגירה את סערת רוחו. מאידך, כשחתן פרס ישראל הזה (מוטי קירשנבאום קיבל את פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת ב- 1976 בהיותו בן 37 בלבד) הזה משנה פַאזָה הוא עוטה לפתע על פניו הבעת “Poker face”, משדר אותה כלפי יריבו, ונוצר את שפתיו. גם זה סוג של רוֹעַ. בארכיון ערוץ 10 מצוי ריאיון נסער שערך מוטי קירשנבאום לפני חודשים ספורים עם סגן ראש הממשלה סילבן שלום בתוכנית האקטואליה “לונדון את קירשנבאום”. או טו טו הוא הופך עליו את השולחן. זה היה ריאיון ברוטאלי אך נסלח מפני שהציבור רוחש למוטי קירשנבאום עדיין הערצה היסטורית דומה לזאת שזכה לה ה- אוראקל מדלפי. באותו הערב ההוא של 28 ביולי 1996 בו אירחתי את מנכ”ל רשות השידור במשרד התקשורת והשידורים באטלנטה , והרגע בו נטר ביקורת חריפה ביותר לשדר השחייה שלנו, הייתי טרוד מאוד בהפקת הכיסוי של שיוט המדליות בגלשני רוח בעיר סוואנה הממוקמת על חוף האוקיינוס השקט (רחוקה כ- 600 ק”מ מאטלנטה) בהשתתפות השייט הישראלי גל פרידמן. לא היה לי בכלל פנאי אליו. שוחחנו פנים אל פנים אולי עשר דקות מאכסימום רבע שעה . אז רשמתי ותיעדתי אח”כ את הפגישה עִמוֹ ואת דבריו ביומני. ככלות הכל הוא היה מנהיג השידור שלי שרחשתי לו הערכה וגם כבוד. מהיבטים טלוויזיוניים רבים נחשב מוטי קירשנבאום ז”ל על ידי לבֵן מַלְכוּת .

ראה סדרת 13 הספרים עבי הכרס שחקרתי וכתבתי אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם 2012 – 1884 תחת הכותרת “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” , ו/או כפי שהיא נקראת בשפה האנגלית : “THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY”.

פארסה טלוויזיונית. ביקורת טלוויזיה הנוגעת לשדר השחייה משה גרטל באולימפיאדת לונדון 2012. מדובר ברמת שידור יְרוּדָה ו- רְדוּדָה ברמה של גן ילדים, שהייתה אפשרית רק בעידן מנכ”ל רשות השידור דאז יוני בן מנחם יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ’. מדובר בתצוגה ירודה וכושלת. על כל עורך, מפיק, שדר, ועיתונאי בטלוויזיה להציב את הערכים יושרה ומהימנות בשלב העליון ביותר בצמרת סולם העיתונאות שלו. 

אולימפיאדת סיאול 1988 היוותה במידה מסוימת עבורי, בעל כורחי, נקודת מפנה בתפישת מוסד הפרשנות והעיתונאות לצד היקף ההפקה והשידור משלושת ההיבטים של תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. אולימפיאדה היא אובייקט שידור נרחב ועצום. כמי שניהל את מחלקת הספורט והתווה את מדיניות השידורים וההפקות הסבוכות בתחום הזה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עבור מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל ומנהל הטלוויזיה חיים יבין – הטרידה אותי הפעילות העיתונאית הדלה שלנו מאחורי הקלעים. הייתי מוטרד כיצד “עולים” על הסיפורים עיתונאיים חשובים שמתרחשים הרחק מעין עדשות המצלמות האלקטרוניות באמצעות צוות שידור כה קטן וכוח אדם כה מועט שעמדו לרשותי בסיאול 88′. אפילו עוזרת הפקה לא הייתה לי. אורי פורת אִפְשֵר לי לשדר 132 שעות מסיאול 88′ לירושלים בתקופה של 16 ימים, אך קימץ בכוח אדם. הוא היה הדומיננטי ברשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין נותר רצסיבי ובמידה רבה ניצב מהצַד. התוויית מדיניות השידורים של אולימפיאדת 1988 על כל היבטיה הרבים לרבות חישוב עלויות ההפקה בשנים 1988 – 1984 נעשו מול אורי פורת וסמנכ”ל הכספים שלו יוחנן צנגן. חיים יבין לא התערב יותר מידי. הוא אומנם כתב לי מכתב נאה בתום משימת מבצע 132 שעות השידורים הישירים של אולימפיאדת סיאול 1988, אולם הוא לא היה מוביל. המנכ”ל אורי פורת וסמנכ”ל הכספים שלו יוחנן צנגן היו אלה שסייעו לי כספית ותכנית להוביל בהצלחה אז את מבצע הכיסוי של אולימפיאדת סיאול 1988. חיים יבין היה אומנם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים אפריל 1989 – נובמבר 1989 אולם הוא לא היה המנהיג הראשי. יתירה מזאת : בפגישות ושיחות רבות שהתקיימו בינינו בשלוש וחצי שנות ניהולו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא החמיץ שום הזדמנות כדי לטעון בפניי ש- “…יש יותר מידי שידורי ספורט ברשת הטלוויזיה שבראשה הוא ניצב…”.

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני האולימפי שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88′ 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88′ 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אי אפשר לכסות 8465 ספורטאים, מאות תחרויות, ועשרות לוקיישנים באמצעות כוח אדם כל כך מזערי. למשחקים האולימפיים של לונדון 2012 נשלחו 29 אנשים מערוץ 1. לסיאול 88′ הוטסו על ידי 5 שדרים, מפיק אחד, ו- 5 טכנאים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מגוחך. צריך להבין שרשתות טלוויזיה בינלאומיות בסדר בגודל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו השוודים (SVT), הנורווגים (NRK), הפינים (YLE), האוסטרים (ORF), השווייצריים (SRG) ואחרות הטיסו לסיאול 88′ משלחות שידור שמנו בין 40 ל- 60 אנשים, לרבות 5 ציוותי ENG בכל משלחת. ברור שהיו דרושים לפחות 2 ציוותי צילום ENG ושני כתבים – עיתונאים במשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בסיאול 1988, כמו גם בכל התכנסות בינלאומית גדולה ב- מִפְעַלוֹת שידור של אולימפיאדות ומונדיאלים, כשהם משוחררים מעוֹל השידור הישיר.

אני חוזר ארבע שנים לאחור. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל התיר לי להביא עימי לאולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 צוות צילום בפילם (הצלם עימנואל אלדמע, איש הקול צבי בירנבלום, והתאורן אליעזר הנדלמן) בראשות הכתב יצחק גליקסברג כדי להכין כתבות על הספורטאים הישראליים הנוטלים חלק במשחקים. מרבית רשתות הטלוויזיה בעולם עברו זה מכבר לצלם חדשות כלליות וחדשות ספורט במצלמות אלקטרוניות ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering), אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה שקועה בימים ההם באין סוף ריבים, סכסוכים, ומדנים. המו”מ בין הנהלת רשות השידור לבין וועד ההנדסה הנוגע להכנסת מצלמות ENG חדשות במקום מצלמות FILM ישנות עלה פעם אחר פעם על שרטון. עשיית כתבות הפילם אודות הספורטאים והספורטאיות הישראליים במשחקים האולימפיים של לוס אנג’לס 1984 הייתה מסורבלת. בהיעדר שולחנות Steenbeck לעריכת כתבות פילם ב- IBC (ההגדרה האנגלית : International Broadcasting Center) בלוס אנג’לס מפני ששום משלחת טלוויזיה לא השתמשה עוד במצלמות פילם , נאלצתי לשלוח את חומר הצילום הבלתי מפותח ארוז בקופסאות ברכבים מיוחדים ממוקדי הצילום לשדה התעופה הבינלאומי של לוס אנג’לס. חומר הצילום הוטס ארצה, נאסף בנתב”ג, פותח במעבדת הפילם של הטלוויזיה הישראלית ששכנה בקומת המרתף של הבניין הגדול בשכונת רוממה בירושלים. לאחר פיתוחו נערך פילם ה- Reversal על ה- Steenback בקומה הרביעית של הבניין. בתום העריכה בירושלים, הקריא יצחק גליקסברג מלוס אנג’לס על קו השידור ה – 4W את טקסט הקריינות של הכתבה הרלוואנטית לעורך הכתבה בירושלים. הקריינות הוקלטה בחדר הקול בירושלים, וזאת נערכה והותאמה לכתבה. לאחר מכן נעשה Mix sound בחדר הקול בקומה ב’ של הבניין וכתבת הפילם הזאת שודרה באיחור של שלושה ימים. הליך עיתונאי מסורבל ופדיחה טכנולוגית – לוגיסטית ב- 1984. אורי פורת למוד ניסיון ומר נפש מיחסיו עם שני הוועדים המובילים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, וועד עיתונות / הפקה + וועד ההנדסה, שימש מנכ”ל רשות השידור גם באולימפיאדת סיאול 1988. הוא סירב לאשר לי להטיס שוב צוות צילום פילם למשחקים האולימפיים. “או ENG – או כלום”, שח לי. ראה הספר שחקרתי וכתבתי : “הפקות חובקות ארץ ועולם” במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים עבי כרס שחקרתי וכתבתי ודנה בהיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית מאז 1884 וההיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במדינת ישראל מאז שנת 1967, וקרויה : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”

שמה באנגלית : “THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY”.

עמדו לרשותי חמישה שדרים נסים קיוויתי, יורם ארבל, דני לבנשטיין, אורי לוי, ומשה גרטל אך אף לא כתב – עיתונאי אחד שיסתובב בשטח ויִדְלֶה את הידיעות החדשותיות העיתונאיות המעניינות ביותר ויציג אותן על שולחן המערכת. יתירה מזאת : כשאלדד אמיר ויואל סלע עמדו לזכות במדליה אולימפית בשידורי סיאול 88′ לא עמד כלל לרשותי צוות צילום. הטסתי מסיאול לעיר החוף הדרומית פוסאן שם נערכו השיוטים את אמנון ברקאי ואורי לוי, ושכרתי עבורם צוות צילום ENG של רשת הטלוויזיה הצרפתית 1 TF. אך יו”ר וועד ההנדסה אילן מנס הודיע שיואש אלרואי יכול לקפוץ לו. הטכנאים לא ישדרו כתבה אולימפית של צוות זר. אם אורי פורת רוצה כתבות אולימפיות אודות הספורטאים הישראליים, אנא ממנו שיטיס לסיאול צוות צילום בפילם, זה מה שיש. וזה לא הכל. את הידיעה העיתונאית הסנסציונית והחשובה ביותר אודות הדחת האָצָן הקנדי בן ג’ונסון מהמשחקים בגין נטילת סמים אסורים באשמורת בוקר של 27 בספטמבר 1988, סיפק לי בכלל עורך VTR ישראלי בשם אלי רבינוביץ’ שעבד בשכירות בשירות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. כעורך ראשי ומפיק ראשי ומנהל הפרויקט הטלוויזיוני המורכב והמרוחק ממדינת ישראל עבדתי סביב השעון כ- 22 שעות בכל יממה בעת שהותי בסיאול 88′, במשך כחמישה שבועות. ישנתי שעתיים בלבד בכל יממה בין ארבע לשש בבוקר. אלי רבינוביץ’ צלצל לחדרי במלון “Seoul Garden” בארבע וחצי לפנות בוקר עם הידיעה המרעישה אודות סילוק בן ג’ונסון מהמשחקים האולימפיים. הוא העיר אותי. הרגיז אותי שמישהו מפריע לי ומדיר את שנתי הקצרצרה. כמעט טרקתי לו את הטלפון בפרצוף מרוב עייפות, אך משהזדהה וביקש סליחה על כך שהוא מטריד אותי בשל האינפורמציה המפתיעה , נדרכתי כקפיץ. בשל הפרש השעות (04.30 בסיאול של 27 בספטמבר 1988 – 20.30 בירושלים של 26 בספטמבר 1988) הספקתי להעביר בטלפון את הידעיה למהדורת “מבט”. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה השנייה בעולם לשדר את הידיעה החדשותית הסנסציונית הזאת אחרי NBC.

הסיפור אודות בן ג’ונסון (Ben Johnson) הוא מרתק מכל היבט. משפחתו היגרה מג’מייקה לקנדה. בנג’מין “בן” ג’ונסון התגלה כספרינטר מוכשר. באולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 זכה במדליית הארד בתוצאה 10.22 ש’ אחרי האמריקני סם גריידי שהיה שני בזמן 10.19 ש’ והזוכה במדליית הזהב האצן האמריקני הידוע קארל לואיס שקבע 9.99 ש’. באליפות העולם ה- 2 בא”ק באוגוסט – ספטמבר 1987 ניצח בן ג’ונסון את קארל לואיס וקבע שיא עולם חדש 9.83 ש’. זאת הייתה הפתעה מרעישה. שהיתי במפקדת ההפקה שלי ברומא יחדיו עם השדר נסים קיוויתי והפרשן ד”ר גלעד וויינגרטן. העברנו את אירועי האליפות  מרומא 87′ בשידורים ישירים ארצה. כבר אז היה ברור ומוחלט כי ריצת הגמר ל- 100 מ’ גברים באולימפיאדת סיאול 88′ העתידה להיערך ב- 24 בספטמבר 1988 מעוררת עניין וסקרנות עולמיים חסרי תקדים (שנה בטרם המשחקים) בגלל היריבות העצומה בין קארל לואיס לבן ג’ונסון. השנה חלפה המהירות. מיליארד צופים ברחבי תבל התיישבו בכורסאות שלהם מול מסך הטלוויזיה. נשיא IAAF (התאחדות הא”ק הבינלאומית)האיטלקי ד”ר פרימו נביולו ביקש באופן אישי מחואן אנטוניו סאמאראנש נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) להעניק את מדליית הזהב למנצח . סאמאראנש לא העניק בדרך כלל מדליות כדי לא להפלות ועל מנת שלא להעניק חשיבות יתר למקצוע כזה או אחר על פני האחר, אבל הפעם נעתר לבקשתו של הקולגה שלו. כשבן ג’ונסון כרע ונכנס למתקן הזינוק והמצלמות האלקטרוניות של קבוצת הטלוויזיה SORTO (קבוצת הטלוויזיה המיוחדת של הטלוויזיה הדרום קוריאנית KBS) חשפו אותו ב- Close up שידר נסים קיוויתי טקסט בן שלוש מילים בלבד : “…תיראו, הר שרירים…”. אף אחד לא ידע כי בן ג’ונסון כבר מסומם כבד שנוטל באורח שיטתי וקבוע מזה שנתיים סטרואידים אנאבוליים. כעבור 9.79 ש’ הסתיימה ריצת ה- 100 מ’ בשיא עולם חדש שקבע בן ג’ונסון. קארל לואיס פיגר הרחק מאחוריו ולמרות שסיים שני השיג זמן של 9.92 ש’ בלבד. חואן אנטוניו סאמאראנש העניק את המדליות לשלושת מנצחים על הפודיום וד”ר פרימו נביולו את הפרחים. בטום טקס המדליות נשלח בן ג’ונסון לבדיקת שתן. כעבור שלושה ימים גילו הרופאים כי שתי המבחנות A ו- B שמלאות בשתן שלו הן “פוזיטיב”. התברר כי בן ג’ונסון נוטל באופן שיטתי וביודעין על פי הוראת צוות האימון שלו סמי ספורט אסורים – סטרואידים אנאבוליים מסוג “סטאנוזולול”. שוד ושבר, הספורטאי האולימפי היחיד שלו העניק חואן אנטוניו סאמאראנש מדליית זהב דווקא הוא נפסל וסולק מהמשחקים. מדליית הזהב נלקחה מבן ג’ונסון והועברה לקָארְל לוּאִיס. שני שיאי העולם שקבע, 9.83 ש’ באליפות העולם ה- 2 בא”ק ברומא ב- 29 באוגוסט 1987 ו- 9.79 ש’ שהשיג ב- 24 בספטמבר 1988 במשחקים האולימפיים של סיאול 1988 – בוטלו (!). ראשי המשלחת הקנדית אמרו לבֵּן ג’וֹנְסוֹן, “אנחנו אוהבים אותך אבל אתה אָשֵם (1)”, וסילקו אותו ואת מאמנו צָ’ארְלִי פְרָאנְסִיס בבושת פנים מהמשחקים . אלי רבינוביץ’ היה שם בשבילי באקראי ודיווח עבורי את החדשה הטרייה. הבנתי שאני לבד וצריך לדאוג לצורכי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בדרך שונה ונוספת במפעלי השידור הטלוויזיוניים העתידים לבוא .(ראה הספר שחקרתי וכתבתי : “פסגת היכולת האנושית והתפתחות חזון שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2012 – 1884” במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים עבי כרס שחקרתי וכתבתי הקרויה : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה “.

השם באנגלית : “THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY” 

חמשת השדרים שלי בכלל נָמוּ את שנתם באותה העת ולא ידעו דבר. בצֶדֶק. גם הם עבדו קשה כמוני. למדתי היטב את הלקח. השדרים טרודים בעניינים שלהם . דרוש כתב – עיתונאי ראשון במעלה כדי שיגלה ויאסוף את הסיפורים העיתונאיים החשובים בדרך המהירה ביותר ויביא אותם לשולחן המערכת. העיתונאי אבי רצון (עורך מדור הספורט של העיתון “חדשות” ז”ל) עשה את העבודה הזאת עבורי בעת סיקור הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990 מהמשרד שלי בירושלים. אני הפקתי, ערכתי, וניהלתי את שידורי מונדיאל איטליה 1990 ממפקדת ההפקה והשידורים שלי ב- IBC ברומא , והוא ישב במשרדי המערכת וההפקה בירושלים ובאמצעות שני הטלפונים הבינלאומיים שהועדתי לו בחדר העבודה שלי בקומה החמישית של הבניין, ובעזרת הקשרים המיוחדים והאמיצים שלו עם העיתונות האיטלקית לגווניה (אבי רצון מדבר איטלקית על בורייה ומדבר היטב גם אנגלית) הביא את הסיפורים העיתונאים החדשותיים מידי ערב לאולפן המנווט בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. לשלושת השדרים שלי באיטליה יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ ששרכו דרכם בין 12 האצטדיונים ברחבי ארץ המגף (טורינו, גנואה, מילאנו, וורונה, אודינה, בולוניה, פירנצה, רומא נאפולי, בארי, פאלרמו, וקאליארי) לא היה כל סיכוי לעשות את העבודה העיתונאית שאבי רצון חולל מירושלים בסיוע שני טלפונים בלבד. הוא היה עיתונאי מזהיר, אָמִין, ונאמן שבלעדיו הייתי מאבד מימד עיתונאי חשוב שמתרחש מאחורי הקלעים בעת בשידורי הטלוויזיה הישירים של 52 המשחקים מתריסר אצטדיונים בארץ המגף במונדיאל איטליה 90′ .

באולימפיאדת ברצלונה 1992 נסים קיוויתי כבר לא היה עִמִי. הוא יצא לפנסיה ב- 1991 במלאת לו 65 שנים והוא במלוא אונו. בטרם עת. אך זהו חוק הממלכה .במקומו מיניתי את מאיר איינשטיין לשַדָּר א”ק ואת משה גרטל (בן 46) לשַדָּר בבריכה האולימפית. בנוגע לשליטה למֶלֶל של השַדָּר המוביל משה גרטל בבריכת השחייה ופליטות הפה המביכות שלו בעת השידורים הישירים, הייתי רגוע במידה מסוימת. מפני שלצידו בעמדת השידור באולימפיאדת ברצלונה 1992 ישב הפרשן שלו יוסף “יוז’ו” טלקי ז”ל (אז בן 74) ושימש בלם זעזועים. יוסף טלקי היה לא רק פרשן עתיר ידע שניצב לצדו בעמדת השידור אלא גם דמות חינוכית , בעל משמעת שידור איתנה, דבק במשימה, תרבותי, ידען מופלג, בקיא היטב בשחייה הבינלאומית, ורגיש לפטפוט ועודף טקסט. יוסף “יוז’ו” טלקי ז”ל (יליד 1918 בסלובקיה בן תרבות של אירופה הישנה) היה אחד מפרשני הספורט הנבונים והמוערכים ביותר במשך שנים רבות בתולדות השידור הציבורי. במידה רבה שימש גם נוטר (גָפִיר) בעמדת השידור ו-קונדוקטור שפיקח על עבודת השַדָּר המוביל שלוֹ. יוסף טלקי במילים אחרות היה הנַוָּוט של הטייס הטירון שלוֹ. משה גרטל ירא את יוסף טלקי וגם בד בבד רחש לו הערכה מקצועית רבה.

המשבר הראשון שנוגע למשה גרטל כשדר אולימפי (מוביל) בעת השידורים הישירים מבריכת השחייה התרחש באולימפיאדת אטלנטה 1996. נסים קיוויתי ויוֹסֵף “יוֹז’וֹ” טֶלֶקִי כבר היו מחוץ לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי אטלנטה 1996 בחרתי בד”ר ברוך “בוקי” צ’יש כפרשן שחייה במקומו של יוסף טלקי. גם מפני שזאת הייתה בקשתו של משה גרטל. “עִמוֹ יהיה לי הכי קל להסתדר ולעבוד”, שח לי בטרם הצִיווּת הסופי . מעולם לא הבנתי מה מניע את משה גרטל כל פעם מחדש לכרות לעצמו ביודעין בורות עמוקים רק כדי להיכשל ועל מנת להפוך ללֵיצָן שידור. קוריוז טלוויזיה. שדרן טקסטים מגוחך ופתטי. הטקסט הזה, “…צופים יקרים, לילה טוב נוחו על משכבכם בשלום…”, כפי שבירך את צופי הטלוויזיה בטרם נפרד מהם בתום אחד מהשידורים הישירים מאטלנטה 96′, לא היה הבקיע הראשון אולם זה היה סֶדֶק רחב שפער את לֵב אמינותו כשַדָּר טלוויזיה. זאת לא הייתה הלצה. משה גרטל סבר בכל הרצינות הראויה שלו שכך ראוי להיפרד מהצופים. משה גרטל (בן 72 היום) מבין שחייה ומכיר אותה על בורייה. הוא היה אחד מהשחיינים הגדולים ביותר של ישראל בעשור ה- 60 של המאה שעברה. הוא מת כמו רבים להחזיק מיקרופון, אך לפעמים שוכח שהמיקרופון הזה בעל הממברנות הרגישות יכול בבת אחת להיות אויב שלו כמו של כל שַדָּר טלוויזיה אחר שמבקש להיות “אוּבֶּר חוּכֶם”, חוכמולוג, ו/או “גְּרוֹיְסֶה חוּכֶם” (כל ניסוח טוב), ולהקניט את המיקרופון. אי אפשר להקניט את המיקרופון. מנחה  “THE TONIGHT SHOW” של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC ג’וני קארסון המנוח הסביר פעם שהוא לעולם איננו יורה מהמותן אלא רק דרך כוונות. כל אמירות השפר שלו, הסלוגנים, הבדיחות, וחוש ההומור שהוא מייצר על המרקע ובסמוך למיקרופון הם פרי תכנון קפדני שלו מראש. שליפות וורבאליות עשויות להפוך אותך לחכם ו/או טיפש באותה נשימה. “…צופים יקרים נוחו על משכבכם בשלום…” היה טקסט שנורה מהמותן ובתוך שנייה אחת הפך למגוחך ומטופש. זה היה כישלון צורב של משה גרטל אך בלתי מחויב המציאוּת. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שהיה אורח שלי באטלנטה 96′ רצה לפטר אותו בו במקום. מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן התירו לי לשדר ישיר 196 שעות אולימפיות בערוץ 1 בתקופה של 17 ימי המשחקים. 11.5 שעות בממוצע מידי יום ביומו. שעון ירושלים הקדים את שעון אטלנטה בשבע שעות. שידורי השחייה הישירים נערכו בין שתיים לארבע לפנות בוקר על פי שעון ישראל ובין שבע לתשע בערב הקודם של שעון אטלנטה. בשנת 2000 הדחתי את משה גרטל באופן סופי ממחלקת הספורט. סירבתי להמשיך לקחת עליו אחריות. רשימת השגיאות הארוכה שלו בתקופתי כעורך ראשי של שידורי הספורט הייתה בלתי מחויבת המציאות אלא נבעה מבחירה אישית שלו ביודעין. מכיוון שלא ניתן לנהל שדר כושל בשידור ישיר רק באמצעות הערות בלחיצה על ה- Talk back, נדרשתי לנתק אותו מהמיקרופון. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי צירף אותו לשורותיו. דרכינו נפרדו לעד.

עולם הפוך בריבוע.

פרשת השידורים הישירים של משה גרטל והפרשן לצדו ברוך “בוקי” צ’יש באולימפיאדת לונדון 2012 היא חמורה ומביכה במיוחד וזוקפת גבות רבות. ברור לכל בר בי רב כי המיקרופון איננו רכוש בלעדי של השַדָּרִים. הפרשה מעלה הִרהורים נוגים לגבי הבנתה של ההנהלה הראשית את אופי, מהות, ומהימנות השידור הישיר בטלוויזיה הציבורית. משה גרטל מעלה בהופעתו המביכה והשנויה במחלוקת בלונדון 2012 את סוגיית הניהול בטלוויזיה, ומי חזק ממי בהיררכיה הטלוויזיונית, האיש שמחזיק במיקרופון וניצב בחלון הראווה של כל רשת טלוויזיה באשר היא, ו/או המנהל והעורך שלו שיושבים מאחורי הקלעים, הפקידו בידיו את המיקרופון, ואמורים לכוון ולמשוך בחוטים. ההנהלה היא הסמכות הראשית  שמעניקה לשדר ופרשן כזה או אחר (בכל תחומי ההגשה, הנחייה, והשידור הישיר בסגנון Play by play בטלוויזיה) את הזכות והאוטוריטה להתייצב בזירת ההתרחשויות , בשטח ו/או באולפן, חמוש במיקרופון, ומצלמה (ובמקרה הקונקרטי של משה גרטל גם I PHONE בשידור ישיר) קבל עם ועדה ונוכח מיליוני צופי טלוויזיה ישראליים (כמות מצטברת בתקופה של 17 ימי המשחקים) . אם אנשי ההנהלה הראשית עליה נמנים מנכ”ל רשות השידור יוני בן מנחם , מנהל הטלוויזיה משה “מושון” מצליח, יו”ר הוועד המנהל של הרשות ד”ר אמיר גילת, העורך הראשי מאיר בר, המפיק הראשי יונתן קנלר, ומנהל משלחת רשות השידור ללונדון 2012 מר זליג רבינוביץ’ – סבורים כי השַדָּר משֶה גֶרְטֶל צודק בסגנון השידור שלו ומסכינים עם דרך התנהלותו של השַדָּר שרצופה כתמי שידור ובורות מביכים – כי אז סַבַּבָּה ! אך אם הם חשים כמו אזרחים רבים מאוד משלמי אגרה כי התחולל כאן משהו מפוקפק לחלוטין שלא מן השורה, בשעה משה גרטל פרץ את כל גבולות השידור הקיימים במשמעת, מבנה, תוכן, טקסט, דרך ארץ, והבנה בסיסית של תרבות העברת אינפורמציה לציבור (בשידור ישיר) – ובכך שיבש לחלוטין את חזון השידור הישיר במדיה האלקטרונית – אזי יש כאן בעיה חמורה וחריפה שדורשת פוסט מורטם נרחב ויסודי : כיצד זה שדר מן השורה החרים את המיקרופון הציבורי והשתמש בו שוב ושוב לצרכיו הפרטיים. פוסט מורטם כזה עלול להעמיד את הנהלת הרשות בפני מצב ביש. היא תידרש אולי לנזוף בדיעבד במשה גרטל ולהוקיע אותו קבל עם וקהל. בכל מקרה משה גרטל איננו אשם. האשמה רובצת על כתפי אלה שהפקידו בידיו את המיקרופון ואפשרו לו להשתולל ולזרוע פורענות, כזאת שנוגדת את תורת הטללוויזיה של העולם הישן. אך מי אומר שנס ליחו של יין יָשָן נוֹשָן. להלן חלק מראשי פרקים של כתב האישום שרשות השידור עלולה לגלגל לפתחו של משה גרטל ולאו דווקא על פי סדר השתלשלות העניינים הכרונולוגי :

1. שדר השחייה משה גרטל מתייצב On camera בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1(בכתבתו של יגאל שמעוני) בבריכת השחייה האולימפית בלונדון 2012 ומבקר בחריפות את תכנונה, איכותה, אי הנוחות השוררת בה, ואת הפונקציונאליות הכושלת שלה. לא נשמעה בכתבה עדות וטענה דומה כזאת מצד שַדָּרִים אחרים שתומכים בתלונתו. קבוצת OBS בראשות מנולו רומרו השקיעה כ- 450.000000 (ארבע מאות וחמישים מיליון) דולר בהקמת מֵיזָם הטלוויזיה הענק הזה לרבות בניית עמדות השידור מתקדמות ביותר באצטדיונים השונים בריכת השחייה, והיכל ההתעמלות. נדרשה תגובת נגד של בעל הבית של OBS כדי לאזן את תלונתו של השדר הישראלי, אך הכתב ביטל את האיזון.

2. שַדָּר השחייה הופך את עצמו לפלאגיאטור – מעתיקן בעת ניסוח (חוזר ונישנה) של אחד מהטקסטים שלו בסיום המאבק ראיין לוכטה – מייקל פלפס במשחה הגמר ל- 400 מ’ מעורב : “…מי מסתכל בנופלים כשמנצח מופיע במרכז התמונה…” (למרות שהוא מעניק קרדיט לשדר נסים קיוויתי שהגה אותו לראשונה באולימפיאדת מונטריאול 1976 המקרה עדיין נחשב להעתקה).  הערה : באולימפיאדת מונטריאול 1976 שידר נסים קיוויתי ישיר את ריצת הגמר ל- 5000 מ’ גברים שהתפתחה לאחת הדרמות המפורסמות ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים. ניצח בה הרץ הפיני לָאסֶה וִוירֶן בתוצאה 13:24.76 דקות. הוא הקדים קמעא את הניו זילנדי דִיק קְווֹקְס 13:25.16 דקות ואת הגרמני קְלָאוּס פִּיטֶר הִילְדֶנְבְּרָאנְד שהתמוטט על קו הגמר בתוצאה 13:25.38 דקות וזכה במדליית האָרָד. הריצה הייתה מאוד צפופה וההפרש בין הרצים נמדד בסנטימטרים ומאיות שנייה. במקום הרביעי דורג הניו זילנדי רוֹדְנִי “רוֹד” דִיקְסוֹן בתוצאה 13:25.50 דקות. האנגלי בְּרָנְדָן פוֹסְטֶר היה חמישי בזמן 13:26.19 דקות . הבלגי וִוילִי פּוֹלֶנִיס סיים שישי בתוצאה, 13:26.99 דקות. האנגלי אִיָאן סְטְיוּאָרְט היה שביעי, 13:27.65 דקות. נסים קיוויתי שידר ישיר את הדרמה באופן מיטבי. עד היום הזה כשאני מאזין לשידור ההוא שלו של נסים קיוויתי (בן 92, היום), עוֹרִי נעשה חידודין – חידודין. קלאוס הילדנבראנד היה שרוע מעולף ופצוע על קו הגמר אך בידו מדלית הארד, ונסים קיוויתי עסק מטבע הדברים בנופל. באופן מפתיע לחץ הבימאי הקנדי בניידת השידור של ORTO / CBC על מקש ה- Vision mixing והתנתק מקלאוס הילדנבראנד שנפל על קו הסיום כדי למהר אל המנצח לאסה ווירן. לאסה ווירן כבר חגג באותן השניות את ניצחונו מנופף בידיו לקהל כשהוא מתועד ע”י אחת ממצלמות הטלוויזיה של ORTO / CBC שהציבו אותו במוקד המרקע עטור קהל (באמצעות אפקט טלוויזיה מיוחד). נסים קיוויתי לא התבלבל מצעד הבימוי המפתיע והגה במהירות בעת השידור הישיר את אחד מניסוחי הטלוויזיה הנפלאים שלו : “…מי מסתכל בנופלים כשמנצח מופיע במרכז התמונה…זהו לָאסֶה וְוירֶן מפינלנד…הוא גדול יותר מפָּאבוֹ נוּרְמִי…הוא גדול יותר מאֶמִיל זָטוֹפֶּק…”  ושתק. פאוזה מעת לעת בשידור הישיר היא יתרון. נסים קיוויתי הותיר לצופים את האפשרות להתרשם מעוצמת המעמד ללא הליווי הקולי שלו. טקסט נבון בשידור בטלוויזיה חייב להיות חסכוני, קצר, פשוט, הגיוני, וברור. מכאן נובעת החדות שלו ויעילותו.

3. משה גרטל מפתח מעמדת השידור בבריכת השחייה בלונדון 2012 במהלך השידורים הישירים את רעיון הנֶפֶל של קשר SMS אינטר אקטיבי עם צופי הטלוויזיה בארץ באמצעות ה- I PHONE שלו. התשובות שלו לשאלות הצופים מסיטות את תשומת ליבו ותשומת הלב של הפרשן שלו שוב ושוב ממשימות השידורים הישירים הקונקרטיות שאליהן נשלח . זיהוי המתחרים במשחים (שמם, הישגיהם המוקדמים ודרכם לשלבי חצי הגמר והגמר, הנתונים הפיסיים שלהם, ומדינותיהם) עבור צופי הטלוויזיה בטרם יריית הזינוק ובניית הדרמה בעת השידורים הישירים הולכים לאיבוד, אינם מועברים לצופים ו/או מועברים לציבור באיחור רב ללא סינכרוניזציה עם סיגנל הטלוויזיה של OBS.

4. משה גרטל מבטל על דעת עצמו פעמים רבות מידי את העיקרון ההכרחי של Sync בשידורי טלוויזיה, בין התמונה לקול השדרים, שלו ושל ופרשנו. התמונה מראה דבר אחד והשדר ופרשנו משוחחים על דברים אחרים.

5. על מסך הטלוויזיה מופיע באחד הימים Super imposing של לוח התוצאות במקצה מס’ 2 באחד ממשחי חצי הגמר. משה גרטל עסוק בהסבר לצופים כיצד מבטאים בהולנדית את שמו של השחיין ההולנדי רב המוניטין Peter Van Den Hoogenband, ואיננו מדרג עבור את צופיו את שמונת השחיינים ותוצאותיהם ואת אלו שהעפילו לשלב הגמר.

6. משה גרטל והפרשן ד”ר ברוך צ’יש מציינים מעת לעת ובאקראי את גובה השחיינים והשחייניות בהגדרה כללית, “הם גבוהים…”. נתון חשוב ביותר בהתמודדות. “הגודל כן קובע” חוזר השַדָּר על המנטרה שוב ושוב. אנחנו יודעים שהשחיין הצרפתי יאניק אנייל מתנשא לקומה של 2.03 מ’ וגובהה של השחיינית האמריקנית מיסי פראנקלין הוא 1.86 מ’. אך איננו יודעים את הנתון הקריטי והקרדינאלי הזה אודות עשרות שחיינים ושחייניות מצטיינים אחרים נוספים הנוטלים חלק בתחרויות. ברור שאין כאן שיטה, אין שום עקביות, אין רצינות, אין שיטה, ואין דבקות במשימה. חלקים נרחבים שקשורים לנתוני גובה ומשקל משודרים בבחינת אינפורמציה אקראית ומקרית. הצוות הרי עסוק בחליפת SMS מעל ראשו עם חלק קטן מהפונים במקום לספק מידע מהבריכה לכלל הציבור הרחב ובשם השליחות הזאת הוטס ללונדון.

7. למרות שהוטסו ללונדון לא מעט ימים בטרם תחילת תחרויות השחייה, אין משה גרטל וד”ר ברוך צ’יש מתאמצים לוודא אצל אצל ראשי משלחות השחייה (לפחות אצל ראשי משלחות של מעצמות שחייה כמו ארה”ב אוסטרליה, סין, יפן, דרום קוריאה, בריטניה, דרום אפריקה, הונגריה, צרפת, וספרד) וכמובן אצל FINA, לא רק את נתוני הגובה והמשקל של השחיינים הבכירים , אלא גם את מידות כף הרגל והמשקל הסגולי שלהם. תכונות גופניות חשובות שיחדיו עם שיטות אימון מתקדמות מסייעות לשחיינים ולשחייניות להעפיל לפסגת היכולת האנושית.

8. משה גרטל וד”ר ברוך צ’יש מעדיפים להגיב ל- SMS (חלק ניכר משולחי ה- SMS למר משה גרטל נועד ללעוג ולהתעמר בשַדָּר השחייה כפי שמעידים שמות השולחים) במקום לנתח עבור הצופים את הפרובלמטיקה של התנהגות גוף האדם במים ואת ההידרודינמיקה הבלתי יעילה שלו. אינני זוכר שהתקיים דיון כלשהו (אפילו ברמה פופולארית) בבריכה אודות המכניקה הפיסיקאלית של תנועות הסגנון השונות (גם באמצעות גרפיקה באולפן), ומדוע מידת כף רגל גדולה של שחיין מוכשר מעניקה לו יתרון עצום (משמשת עבורו כ- “סנפיר”), כמו גם מידת כף יד גדולה. שטח מגע גדול של כפות הידיים והרגליים בדומה למַשוֹטִים של סירה מאפשר לשחיינים ולשחייניות לגרוף את עצמם ביתר יעילות כדי לדחוף את גופם שוב ושוב קדימה. משה גרטל וד”ר ברוך צ’יש לא הסבירו בלונדון 2012 מדוע תנועת הדולפין (הנעת הרגליים והאגן) עדיפה מכל וכל ולאין ערוך על תנועת הרגליים הישנה כמו צפרדע בסגנון הפרפר. צורת גופו ההידרודינאמית של הדולפין (הוא יונק) מושלמת. יחדיו עם עורו החלק הם ומותאמים להתקדמות מהירה במים , מה עוד שזנבו איננו אנכי למים (כמו הדגים) אלא פרוס במקביל.

9. הפרשן ד”ר בוקי צ’יש מתייחס להצגת של עילוי השחייה האמריקנית גב’ דָנָה ווֹלְמֶר : “גוף צר וארוך שמתאים לשחייה במים…” אך בהיעדר מידע אישי קונקרטי משלו, הוא מסתפק בהגדרה כללית ואיננו מציין את גובהה , משקלה , וכמובן גם לא את מידת גודל כף רגלה, ה- “סנפיר האחורי שלה”.

10. משה גרטל : “ההפרש בין גובהו האישי של שחיין לבין מוטת זרועות שארוכה מקומתו, היא מחלה גנטית”. הפרשן ד”ר ברוך צ’יש : “בוא נרגיע . נקרא לזה תופעה גנטית”.

11. משה גרטל : “ג’וני ווייסמילר שחה לראשונה 100 מ’ בסגנון חופשי בפחות מדקה באולימפיאדת פאריס 1928”. לא נכון . שגיאה כפולה. אולימפיאדת 1928 התקיימה באמשטרדאם ואולימפיאדת 1924 נערכה בפאריס. ג’וני ווייסמילר היה השחיין האולימפי הראשון ששחה באולימפיאדת פאריס 1924 מ’ 100 בסגנון חופשי בפחות מדקה. בהיותו בן 18 שבר ב- 1922 לראשונה את מחסום הדקה בשחיית 100 מ’ בסגנון חופשי כשקבע 57.4 שניות.

12. ד”ר ברוך צ’יש בעת הזינוק למים של האמריקני ראיין לוכטה והצרפתי יאניק אנייל, שני השחיינים הנועלים עבור נבחרותיהם, את משחה הגמר לשליחים 4 פעמים 100מ’ בסגנון חופשי : “…אף אחד לא ינצח את לוכטה…”, ושוב, “…אף אחד לא ינצח את לוכטה…”. Sure enough יאניק אנייל ניצח והקנה את מדליית הזהב לצרפת. אנחנו יודעים למי ניתנה הנבואה.

13. תוכנית הבידור של אלי פיניש חודרת בתשע וחצי בערב לתוך תחילת השידור הישר מהבריכה . הנהלות הטלוויזיה ורשות השידור טועות טעות מרה כשהן מציבות את השחקן והבדרן אלי פיניש כפלטפורמה לשידורים האולימפיים. משה גרטל וד”ר ברוך צ’יש אינם מציגים את המתחרים של המקצה הראשון בחצי הגמר 100 מ’ בסגנון חופשי לגברים, אלא עוסקים במתן תשובות לפוני ה- SMS שמסתלבטים עליו. “יש לנו שאלה מאָסָף לוֹץ מתל אביב” הוא מדווח בחדווה. גבולות השידור הישיר והמבנה שלו נפרצים שוב ושוב בהיעדר סמכות מפקחת של ניהול, היעדר שיקולי עריכה, ומחסור בהיגיון הפקה. בארבע מילים : עסק ירוד. שידור עלוב.

14. השדר משה גרטל משבח בשידור ישיר מלונדון 2012 את כתב “מעריב” אביעד פוהורילס והזמר אריק איינשטיין ששיבחו אותו בעיתונם.

15. השדר משה גרטל מקדיש מלונדון 2012 את אחד המשחים לשני ילדיו ומתאר אותם כ- “קסם” ו- נסיך”.

16. השדר משה גרטל מודיע באמצע שידור ישיר מבריכת השחייה ומודיע למירב מיכאלי (עיתונאית “הארץ”), כי בעוד שעה וחצי יתפנה אליה כדי להעניק לה ריאיון עיתונאי.

17. השדר משה גרטל משיב לשאלת SMS של אחד הצופים, “…האם ישנם שחיינים הומואים ושחייניות לסביות מוצהרות בלונדון 2012…?”. תשובת משה גרטל לפונה תוך כדי ובעת השידורים הישירים מהבריכה האולימפית בלונדון : “אין לי מושג. לא ניסיתי. אני יכול רק לומר רצונו של אדם – מינו”.

18. השַדָּר משה גרטל שָר ומזמר בשידור ישיר את הפזמון “יעלה ויבוא” על רקע הגעת השחיינים לדוכני הזינוק. 

19. משה גרטל זועק לשולחי ה- SMS : “אנא חִדלו אני כבר לא יכול יותר”.

20. השדר משה גרטל בעת שידור ישיר : “אני מהמר שזאת ג’יין סיבהום, למה להמר ? אני אומר שזאת ג’יין סיבהום”.  Sure enough, המנצחת הייתה דווקא מיסי פראנקלין.

21. משה גרטל תוקע בשופר, מקדם, ומודיע בתקופת השידורים הישירים מאות פעמים אודות אפשרויות הצפייה בערוץ 1 : “אנחנו מופיעים גם בערוץ ה- HD מס’ 511 , 8 ערוצי אינטרנט, וערוץ 11 בממיר”, וזועק כל פעם מחדש : ועִמִי הפרשן הנפלא ד”ר ברוך “בוקי” צ’יש, אח ורע לי”. שדר הא”ק מאיר איינשטיין לא עשה זאת אפילו פעם אחת מאצטדיון הא”ק.

22. משה גרטל במונולוג הסיכום והפרידה : “תודה לאנשי ערוץ 1 שלא חסמו שור בדישו…”.

23. משה גרטל מתאר את הקו הדִמיוני הצהוב בבריכה שרץ לפני השחיינים ומסמן את תחום שיא העולם : “…קו שיא העולם הצהוב לפני השחיין המוביל הוא כמו עמוד האש והעשן שהולך לפני בני ישראל…”.

24. מאיר איינשטיין מעביר את השידור למשה גרטל בעמדת השידור של הקפיצות למים ליד בריכת השחייה. משה גרטל בתגובה : “…חזרנו לבורות המים…”. 

הדוגמאות רבות מספור. תקצר היריעה לפרטן במלואן.

סלוגנים בטלוויזיה. משה גרטל הוא שדר טלוויזיה מגוחך כפי שמִיצֵב את עצמו באולימפיאדת לונדון 2012. ההנהלה שלו עוד יותר פתטית ממנו. על כל עורך, מפיק, שדר, ועיתונאי בטלוויזיה להציב את הערכים של יושרה ומהימנות בשלב העליון ביותר בצמרת סולם העיתונאות שלו. 

תופעת משה גרטל בלונדון 2012 שווה סקירה ובדיקה כתופעה. הוא כשַדָּר איננו חשוב. אך ההתרסה שלו, ההבלטה העצמית באמצעות אמירות נבובות, ההבלחה ע”י חידודי לשון חלולים ושימוש אינטר אקטיבי בשירות SMS פרטי שלו לצורך מגע עם צופי הטלוויזיה בישראל במהלך השידורים הישירים מהבריכה האולימפית בלונדון 2012 (נעשה על חשבון טיבם ואיכותם של אותם השידורים הישירים הללו) – טעונים בירור יסודי. בדרכו מטה סחף עמו מעת לעת גם את הפרשן שלו בּוּקִי צִ’יש. בין השַדָּר לפרשן מתקיימים יחסי גומלין מיוחדים שנשענים על חוק כלים שלובים. חולשתו של השדר משפיעה על הפרשן ולהפך.

הליבּוּן היסודי הראשון נוגע להנהלת הטלוויזיה והנהלת רשות השידור. האם “תופעת גרטל” הייתה תוצאה של החלטה מערכתית מוקדמת, משותפת, ומכוונת של הגוף הממונה על השַדָּרים (מנהל הטלוויזיה משה “מוּשוֹן מצליח, מנכ”ל רשות השידור יוני בן מנחם, ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ד”ר אמיר גילת) ? ו/או שמא הייתה זאת יוזמה אישית עצמאית של השַדָּר לבַדָל אותו מהכלל . משה גרטל גרר את ערוץ 1 לנתיב שידור חדש בתחום תקשורת שלא נבדק ולא נוסה קודם , לא בארץ ולא בעולם , בכך שפתח את מכשיר ה- I PHONE שלו לקשר SMS אינטר אקטיבי עם הצופים הישראליים בעת שהוא והפרשן עסוקים בשידור ישיר מהבריכה. (ההדגשה נוגעת לביצוע מטלות נוספות בתוככי השידור הישיר שהוא נשמת אפה של הטלוויזיה, וממילא משימה מורכבת ואחראית שדורשת ריכוז ושקט נפשי , וביצוע מיטבי ע”י השדר ופרשנו). קשר ה- SMS עם הצופים ומתן תשובות לשאלותיהם בעת השידורים הישירים כפה על משה גרטל ועל הפרשן שלו ד”ר ברוך צִ’יש חלוקת קֶשֶב ותשומת לב, ובעקבות ההתפצלות, העברת אינפורמציה לא מסודרת מהתחרויות בבריכה, כשהיא קטועה, משובשת, מפוספסת, ולא מסונכרנת עם סיגנל תמונת ה- Video ואפקט רעש הקהל (International Sound) במוקד ההתרחשויות. המפסיד הגדול הוא צופה הטלוויזיה. רשתות טלוויזיה אחרות בעולם פסלו ניסיון כזה על הסַף ומראש. שום שַדָּר ספורט בתבל, מוכשר ככל שיהיה, ולא חשוב באיזה ענף מדובר, איננו יכול לענות בו זמנית לשאלות SMS של הציבור במהלך שידור ישיר, בעוד לפניו מתקיימות תחרויות רוויות משתתפים ומשתתפות מלאומים שונים בזו אחר זו , רצף אין סופי כמעט של שמות פרטיים ושמות משפחה , ערב רב של תוצאות שמורכבות מדקות, שניות, ומאיות שנייה, המון מצבי התמודדות בין המתחרים והמתחרות בכל מיני מִשְחִים שמשתנים ללא הרף ודורשים ממנו ומהפרשן שלו התייחסות וזיהוי. השידורים הישירים שלו ושל הפרשן שלו ד”ר ברוך “בּוּקִי” צ’יש מהבריכה האולימפית בלונדון 2012 הפכו על פי פילוסופיית השידורים שלי בטלוויזיה שאני אמון עליה – לכישלון קולוסאלי. מהיבטים שונים נראה כי שדר השחייה בבריכה האולימפית בלונדון 2012 העמיד את ההנהלה שלו שוב ושוב בפני עובדה ונראה שאימץ בעמדת השידור שלו את האמירה “תמות נפשי עם פלישתים”, מכיוון שאין לו מה להפסיד. משה גרטל הוא בן 66 ורבע (יליד מאי 1946) ועומד לפני פרישה לגימלאות מרשות השידור. מעניין לשמוע את תגובתם של קברניטי רשות השידור ל- “תופעת משה גרטל” בכלל בטלוויזיה ולהתנהגותו המקצועית ומשמעת השידור שלו בלונדון 2012 בפרט. האם התופעה דורשת מההנהלה להתעכב על העניין ולבדוק איך קורה כזה דבר ? האם ההנהלה הממונה על עיצוב השידור לא רק דקורטיבית , אלא גם בטקסט ומֶלֶל, מגנה אותו ונוזפת בו ? ו/או שמא תומכת בגרסת השידור הישיר המגוחכת שלו ? אם הופעתו של משה גרטל בלונדון 2012 חיובית וסגנון שידורו הוא ווירטואוזי ומקובל על קברניטי רשות השידור, מדוע לא לכפות סגנון שידור פרוע ויחצני כזה על כל שדרני ערוץ 1 ? האם הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור מתכוונת להעניק לו חוזה טאלנט לקראת שידורי הספורט העתידיים הניצבים בשער ? אנוכי סקרן לשמוע גם את חוות דעתם של שני העורכים הראשיים מאיר בר וטובי גאני, המפיק הראשי יוני קנלר, וראש המשלחת זליג רבינוביץ (ארבעתם נשלחו ע”י ההנהלה הראשית ללונדון 2012 ונמצאים ב- IBC מרכז השידורים הבינלאומי – International Broadcasting Center בלונדון), שמשמשים בוסים ישירים של צוות השדרים והפרשנים שם לרבות משה גרטל וברוך צ’יש. האם הם שותפים פעילים ל- “תופעת משה גרטל” בלונדון 2012 ? או שמא נפל הדבר עליהם בהפתעה והם היו כפויים להסכין עימה מחוסר ברירה ולהעניק Back up למשה גרטל בכל מקרה, מכיוון שלא עמד לרשותם שַדָּר חלופי ולא אופציות אחרות ? בעת כתיבת שורות אלה נדמה כי סגנון שידורו הלא מאורגן ולא “מכופתר” של משה גרטל, פליטות הפה, ואמירוֹת השפר שלו אכן זוכים לתימוכין וקונים אחיזה בחלקים מסוימים בציבור. אני שומע מעת לעת הסברים וגרסאות של כל מיני אנשים כי הם מתחברים לשחייה האולימפית, לא בשל רמת השחייה הפנטסטית, אלא בגלל משה גרטל עצמו וסגנון השידור החריג והבלתי מקובל שלו. הם מאוהבים בו. מונולוג הפרידה האישי שלו מהבריכה האולימפית בלונדון 2012 במוצ”ש – 4 באוגוסט 2012, היה נאום בוטה שנשא על רקע הטקס החגיגי של הענקת המדליות האולימפיות האחרונות בבריכה . הוא התחשבן עם חלק מהמסמסים אליו שהסתלבטו עליו פגעו בו והעליבו אותו. האיץ בהם בתחילה לסַמֵס לו וקרא להם לסירוגין לחדול מהפניות אליו מפני שהיה עמוס מידי. פרידה פתטית בתומה העביר משה גרטל את מוסרות השידור לשַדָּר הא”ק מאיר איינשטיין באצטדיון האולימפי. מאיר איינשטיין ביקש להחמיא למשה גרטל ויצא לו להשיב תשובה משלו גם כן בשידור הישיר : “גרטל, אני התמוגגתי”, כאילו מדובר במחמאה לסטנדאפיסט Sitcom בקומדיית מצבים אולימפית. או שמא התכוון לומר לו בכלל, “גרטל התרשמתי מאוד מימך ומסגנון השידור שלך. אתה שדר שחייה רציני ומוכשר”. אינני יודע אם יצא מברך ו/או מקלל. אני באופן אישי אינני מתמוגג משדרני ספורט וחדשות. אני מתמוגג בתיאטרון ו/או בקולנוע . לאחר שחזרנו ארצה מאולימפיאדת אטלנטה 1996 שיבח אלישע שפיגלמן עורך בכיר בחטיבת החדשות את משה גרטל בזו הלשון : “גרטל היית נפלא בשידורים שלך. אתה גדול יותר מנסים קיוויתי”. שמעתי זאת במו אוזניי. ברור שלמשה גרטל יש גם מעריצים בבראנז’ה של הטלוויזיה, אם כי ממאיר איינשטיין שמעתי בימים עברו הערכות שונות לחלוטין בנוגע לאיכות הטקסטים והשידור שמשה גרטל מפיק, אותן השמיע באוזניי לא פעם ולא פעמיים. על עצמי אני יכול להעיד כי אני מתחבר לשחייה הדרמטית והמרתקת ראשית דבר בגלל  השחיינים והשחייניות גיבורי עלילת השידור הטלוויזיוני שמעפילים כל פעם מחדש לפסגת היכולת האנושית, ורק אח”כ לשדר שמתאר את העלילה. הוויכוח אודות סגנון ומהות השידור של משה גרטל מבריכת השחייה האולימפית בלונדון 2012 בערוץ 1 איננו עִמוֹ, אלא עם ההנהלה שלו.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מוסקבה 1980. יולי 1980. משה גרטל (מימין) ואנוכי (משמאל) בתצלום משותף במשרד מחלקת הספורט בקומה ה- 5 של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שוב עולם מסודר.

מדע השידור הישיר (Play by play) בטלוויזיה צועד על קרקע בטוחה מזה עידן ועידנים. בפני דן שילון ואלכס גלעדי מייסדי מחלקת הספורט בסוף עשור ה- 60 וראשית ה- 70 של המאה שעברה ניצבו שלושה סגנונות שידור : גרסה אנגלית (נפלאה ומתונה), גרמנית (מאופקת וקרה), אמריקנית (פתוחה וחופשית יותר), דרום אמריקנית (כמות מלל עצומה, צעקנית, ונרגשת). דן שילון ואלכס גלעדי אימצו מייד את הגרסה האנגלית. אין פלא ששדרי רשתות הטלוויזיה הבריטיות של ה- BBC ו- ITV כמו קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם, הָארוֹלְד אֵיְיבְּרָאהָאמְס, דֵיוִויד קוֹלְמָאן, בָּארִי דֵייוִיס, הְיוּ ג’וֹנְס, ואחרים, וגם נסים קיוויתי שלנו (חניך האסכולה האנגלית) – קנו אחיזה איתנה בקרב צופי הטלוויזיה בארץ. במשך השנים הרבות עשו צופי הטלוויזיה בארץ הכרה עם עוד סגנונות שידור ישיר בטלוויזיה כולל האסכולה הערבית אך הם נשארו נאמנים לאסכולה האנגלית שהיא המתאימה ביותר באופיה למדיה הטלוויזיונית באשר היא. האסכולה האנגלית היא דרמטית דיה ועיתונאית, אך יחד עם זה מאופקת ואיננה עוברת גבולות, איננה מתלהמת, ואיננה חוצה את סייג ההיגיון. היא ערבה לאוזנו של הצופה בכורסא. האמור לעיל איננו מבטל כלל את האסכולה האמריקנית והקנדית עם היתרונות שלהם . דורות של שדרני ספורט ישראליים בטלוויזיה התחנכו על משמעת השידור הבריטית והסטנדרטים שהציבה האסכולה של ה- BBC. מדובר כמובן במדיה וויזואלית בה מתאר השַדָּר ומתייחס לאותה התמונה שרואה הצופה בבית , בניגוד לשדרני רדיו שמתארים תמונת מצב מהשטח שרק הם רואים אותה והמאזינים רק יכולים לדמיין אותה . גם ברדיו באשר הוא מתקיימים סגנונות שידור שונים, וכמו בטלוויזיה – קיים קו דימיוני שמפריד בין שִידוּר לבִּרְבּוּר. לא תמיד נמצא הסבר מדוע שַדָּר כזה או אחר (בשתי המדיות – טלוויזיה וגם ברדיו) נתפש כפטפטן וברברן וגם מעיק, בעוד קולגה שלו שאומר ומשתמש באותה כמות מילים מתקבל ע”י הציבור בחדווה וכשַדָּר מהימן. נסים קיוויתי ויורם ארבל כבר חרתו מזמן את שמם באותיות זהב בהיסטוריית השידור הטלוויזיוני במדינת ישראל. שבחים דומים ניתן לומר על שני שדרי רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם ז”ל וייבדל לחיים ארוכים גִדְעוֹן הוֹד. נחמיה בן אברהם (דמות מיתולוגית) הוא אבי שידורי הספורט והכדורגל ברדיו הארץ ישראלי בטרם קמה מדינת ישראל וברדיו “קול ישראל” לאחר הקמת המדינה. נחמיה בן אברהם (יליד 1921) שידר ישיר לראשונה בחורף 1947 ברדיו PBS של ארץ ישראל המנדאטורית( Palestine Broadcasting System – נקרא גם “קול ירושלים”) ליישוב היהודי הקטן את משחק הכדורגל המסקרן מ.ט.ק. בודפשט נגד נבחרת תל אביב שהתקיים באצטדיון המכבייה הישן בתל אביב (ליד מבנה תחנת החשמל של רידינג היום) . קולו הייחודי וכישרון התיאור והשידור הישיר שלו הטילו צֵל ענק על האחרים. אחריו עלה לגדולה גִדְעוֹן הוֹד (יליד 1935) אף הוא שַדּר רדיו “קול ישראל”. גִדְעוֹן הוד הוא שדר ספורט פנטסטי ועיתונאי יוצא דופן שמאפיל עד עצם היום הזה על הקולגות ששהו לידו בתקופות שונות של הקריירה הארוכה והענפה שלו. מעולם לא נאמר על נחמיה בן אברהם וגם לא על גִדְעוֹן הוֹד שהם חצו במקום כלשהו בהיסטוריית השידור הממושכת והמגוונת שלהם את הקו הדימיוני שמפריד בין שידור לפטפוט. אף על פי שמדובר ברדיו שדורש באופן טבעי כמות מֶלֶל רבה יותר מאשר בטלוויזיה ניחנו שניהם ביכולת ביטוי וכישרון להשתמש בטקסט חסכוני. שני שדרני הרדיו האלה ראויים להערכה רבה. המוניטין שלהם יישא את פועלם וזיכרונם לדורות.

טקסט תמונה : 1970. דן שילון שדר הספורט הראשי ומנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1974 – 1969. (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1970. אלכס גלעדי שדר הספורט השני במעלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וסגנו של דן שילון בניהול מחלקת הספורט. (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מנהל חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC ב- 1966 בְּרָאיְין קָוֹאוֹגִיל (Bryan Cowgill) הטיל על השַדָּר המוביל שלוֹ קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Keneth Wolstenholme) להעביר בשידור ישיר ל- 600000000 (שש מאות מיליון) צופי טלוויזיה ברחבי העולם את משחק הגמר על גביע העולם בכדורגל (מונדיאל אנגליה 1966), שנערך בשבת אחה”צ – 30 ביולי 1966 באצטדיון “וומבליי” בלונדון, בין נבחרות אנגליה ומערב גרמניה. הבימאי בניידת השידור של ה- BBC במשחק הזה היה האחד והיחיד והבלתי נשכח אָלֶק וִויקְס (Alec Weeks). בשניות האחרונות של הדקה ה- 120 בתקופת ההארכה השנייה ממש לפני סיום ההתמודדות כבש החלוץ האנגלי גֶ’ף הֶרְסְט את שערו האישי השלישי, והרביעי במשחק, וקבע את התוצאה הסופית 2:4 לזכות אנגליה. בעת שגֶ’ף הֶרְסְט קיבל מסירה ארוכת טווח מהקפטן בּוּבִּי מוּר ודהר עם הכדור לעברו של השוער הגרמני הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי בדרך לכיבוש השער האחרון, חדרו כבר כמה צופים אנגליים למשטח הדשא מפני שסברו כי המשחק הסתיים . קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם שידר את הטקסט הבא : “…Some people are on the pitch, they think it’s all over…”, ושבריר שנייה לאחר שגֶ’ף הֶרְסְט מכריע את הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי וחותם את תוצאת המשחק 2:4, הוא משלים את הטקסט : “…It is now…”. טקסט מרשים וחסכוני שנאמר בקוֹר רוח וגם באנדרסטייטמנט בריטי אופייני. כישרון השידור הרב גוני של קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם, האיפוק בעת הצורך בצד יכולתו לתאר דרמות כדורגל בטונים ווקאליים אחרים ושונים, נלמד בפקולטות לתקשורת וטלוויזיה (הוא נולד ב- 1920 ומת ב- 2002). הוא היה רָב אמן ואבי אסכולת שידור משחק הכדורגל ברשת הטלוויזיה האנגלית של ה- BBC.

במונדיאל מכסיקו 1986 נפגשו ב- 22 ביוני 1986 נבחרות ארגנטינה ואנגליה בשלב רבע הגמר של הטורניר באצטדיון ה- “אצטקה” בבירה מכסיקו סיטי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית העבירה את המשחק (כמו 27 נוספים) בשידור ישיר בהיקף מלא ממכסיקו לארץ. הפקדתי את המיקרופון בידיו של יורם ארבל בעמדת השידור באצטדיון בעוד אני כמפיק ועורך המִשְדָר עוקב אחריו מעמדת הניהול שלי ב- IBC במכסיקו סיטי. בדקה ה- 51 של המשחק הבקיע הקפטן הארגנטיני דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה שער שנוי במחלוקת וקבע את התוצאה 0:1 לארגנטינה. השופט הטוניסאי עָלִי בֵּנָאסֶר אישר אותו אך שחקני ההגנה האנגליים שהיו סמוכים למִפְגָש בין מָארָאדוֹנָה לשוער שלהם פִּיטֶר שִילְטוֹן טענו שהקפטן הארגנטיני כבש את השער בידו ולא בראשו. הם התחננו בפני השופט כי יפסול את השער הלא חוקי אך זה לא עזר להם . השופט לא שעה לתחינותיהם ואישר אותו. הטלוויזיה המכסיקנית TELEMEXICO שידרה לאחר הבקעת השער מחד – את שמחת הניצחון שחקני ארגנטינה ובראשם מאראדונה ומאידך – את ייסורי התבוסה של השחקנים האנגליים. ואז החל הבימאי בניידת השידור להריץ את שלושת ההילוכים החוזרים הממוחשבים מיחידות ה- Replay שמותקנים בניידת : הראשון היה מהמצלמה המובילה העליונה, השני שודר מזווית ראייה נגדית של מצלמה שהייתה ממוקמת בעברו של היציע ממול, והשלישי תועד ע”י המצלמה הגבוהה האחורית שניצבה מאחורי שערו של פיטר שילטון. בתום ה- Replay השלישי חרץ יורם ארבל את דינו של מָארָאדוֹנָה בטקסט יעיל וחסכוני בן תריסר מילים בלבד בשידור ישיר : “לא יכול להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן”, ובאחת הפך את השחקן הארגנטיני לעבריין. דייגו ארמאנדו מאראדונה הכניע אומנם את השוער האנגלי פיטר שילטון ואת השופט עָלִי בֵּנָאסֶר וגם את קווניו , אך לא את המצלמות של TELEMEXICO וגם לא את השַדָּר יורם ארבל. האבחנה של יורם ארבל בשיאו של שידור ישיר במתחולל בתוך שבריר שנייה בסיטואציה שנויה במחלוקת ושימוש נבון שלוֹ בטקסט קצר, ברור, ופשוט – הייתה סוד כוחו וקיסמו של השַדָּר הישראלי וסוד גלוי של טלוויזיה במיטבה. יורם ארבל היה רב אמן של ניסוח תכליתי במהלכם של שידורים ישירים בטלוויזיה. הוא עשה זאת מאז 1986 לא מעט פעמים . ברור שלחצתי אז ב- 1986 על ה- Talk back בעמדת הניהול שלי ואמרתי לו מילה אחת : “בְּרָאוֹו” (!). בתום המשחק ערכה המשלחת הארגנטינית מסיבת עיתונאים באחד המלונות הגדולים במכסיקו סיטי והעניקה את רשות הדיבור לקפטן הכישרוני שביקש להדוף את ההאשמות נגדו . מיהרתי בעצמי למסיבת העיתונאים הזאת כדי לשמוע מהמקור מדוע בּילֵף את מערכת השיפוט ולא התוודה בפניה כי הבקיע את השער בידו השמאלית , או ליתר דיוק באגרופו השמאלי. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה אולי פרחח אך לא טיפש. הוא התנסח בהיגיון ובנה תירוץ תיאולוגי בן חמש מילים לשער הלא חוקי שלוֹ, שעכשיו היה ברור כי הבקיע אותו בידו. קפטן הנבחרת הארגנטינית ופטריוט נלהב של מדינתו סיפר לעיתונאים הרבים בשפתו הספרדית את הגותו הזאת : “ERA LA MANO DE DIOS”. בתרגום לעברית : הייתה זאת “יד האלוהים” שהבקיעה את השער האנגלי, ורמז לנקמה ארגנטינית מתוקה על כר הדשא באימפריה הבריטית שהכניעה את צבאות ארגנטינה ב- 1982 במלחמת איי פוקלנד (מאלווינאס).

באוקטובר 1971 הטיסו דן שילון ואלכס גלעדי את שַדָר ה- BBC נסים קיוויתי להלסינקי בירת פינלנד שם התקיימה אליפות אירופה באתלטיקה קלה. האליפות שימשה גם מבחן כוחות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 הממשמשת ובאה. הרץ הפיני למרחקים ארוכים יוּהָא וָואטָאיְינֶן ניצח בשתי הריצות ל- 5000 מ’ ו- 10000 מ’ באליפות ההיא והותיר  מאחוריו את חברו לָאסֶה וִוירֶן. בסיומה של ריצת ה- 10000 מ’ התפתח מאבק צמוד בין יוּהָא וָואטָאיְינֶן לרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה. יוהא וואטאיינן החל את ה- Finish המרהיב שלו כ- 350 מטר לפני קו הסיום . סגנון ריצתו היפהפה דמה לסגנון של אָצָן אבל הוא לא הצליח להתנתק מהרץ המזרח גרמני שלא וויתר ודלק בעיקבותיו. גם נסים קיוויתי היה במלוא עוזו ושידר את הדרמה בצורה מרשימה. אהה, איזה שַדָּר דָגוּל הוא היה נסים קיוויתי. ואז קרה הדבר : יוּהָא וָואטָאיְינֶן לא עצר על קו הגמר והמשיך את הקפת הניצחון לעיני 60000 צופים בני ארצו בקצב ריצה פנטסטי כשהוא מנופף בידיו ומודה לאזרחי ארצו . נדמה היה כי כאילו לא הבין או אולי שכח שהריצה הסתיימה זה מכבר כבר. נסים קיוויתי לא נשאר אדיש ושידר ישיר בהתרגשות רבה את הטקסט ההוא: “…יוהא וואטאיינן ניצח…זאת הקפת הניצחון…מהיכן נותר בו כוח…? למנצחים יש תמיד כוח…! המפסידים הם העייפים…”. נסים קיוויתי היה אף הוא שַדָר טלוויזיה מחונן משכמו ומעלה שהרכיב טקסטים נפלאים וחסכוניים שפגעו במטרה במעט מילים (פגיעה בול בעת שידורים ישירים . ההדגשה בעת שידורים ישירים). אישיות טלוויזיה בלתי נשכחת עבורי. הערה: יוּהָא וָואטָאיְינֶן נפצע בסמוך לאולימפיאדת מינכן 1972, בה נטל חלק בסופו של דבר, אך לָאסֶה וִוירֶן האפיל עליו וזכה בשתי מדליות הזהב בריצות ל- 5000 מ’ ו- 10000 מ’.

הרץ הצ’כוסלובאקי למרחקים ארוכים אֶמִיל זָטוֹפֶּק (Emil Zatopek) זכה באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ’, 10000 מ’, וריצת מרתון (אותה רץ לראשונה בחייו). הישג חסר תקדים שאיש לפניו ו/או אחריו לא עשה זאת מעולם. השני הנצחי אחריו באולימפיאדות לונדון 1948 והלסינקי 1952 וגם באליפויות אירופה היה הצרפתי אָלָן מִימוּן (Alan Mimoun). אמיל זטופק תמיד ניצח. אלן מימון תמיד היה הסגן. שניהם נפגשו שוב על המסלול בפעם האחרונה בחייהם בריצת המרתון המפרכת באולימפיאדת מלבורן 1956 . התחוללה שם הפתעה מרעישה . אלן מימון ניצח לראשונה את יריבו הדגול וזכה במדליית הזהב. אמיל זטופק שרץ חולה סיים במקום השישי. המתעד ובימאי הקולנוע והטלוויזיה היהודי אמריקני באד גרינספאן (Bud Greenspan) הנציח את הריצה האחרונה ההיא בסדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלו רבת המוניטין “OLYMPIAD”. מצלמת פילם אוסטרלית הראתה את אָלָן מִימוּן נכנס ראשון לאצטדיון האולימפי להקפה האחרונה. אלן מימון פסע כמה פסיעות והסב ראשו לאחור כדי לראות אם מישהו מהמתחרים האחרים איננו מסכן את בכורתו. כבר היו דברים מעולם בהיסטוריה של ריצות המרתון האולימפיות ההפכפכות, גם בהקפת הסיום בתוך האצטדיון. באד גרינספאן ידע לכתוב לטלוויזיה. הוא היה רב אומן בכתיבה לטלוויזיה. מוכשר בהגיית טקסטים ממוקדים והגיוניים. כך תיאר את המראה הסנסציוני ההוא בטקסט ממצה בן חמש עשרה מילים בלבד: “Alan Mimoun looks behind and first time in eight years Emil Zatopek is not there”, ושתק. הטקסט בטלוויזיה שהיא מדיה וויזואלית בנוי על משפטים קצרים, פשוטים, וברורים. שיווק יעיל של מֶסֶר בטלוויזיה נשען על כמות מלל חסכונית  באד גרינספאן (2010 – 1926) היה מנקודת מבטי גאון בכתיבת טקסטים והתאמתם לתמונה הטלוויזיונית.

טקסט תמונה : ספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988. ה- IBC בסיאול בירת דרום קוריאה. אנוכי יחדיו עם באד גרינספאן (Bud Greenspan) ועוזרת ההפקה הראשית שלו ננסי בפה (Nancy Beffa). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רבי משה אבן עזרא הביע כבר לפני שנים רבות רעיון חסכוני של מלל וקבע : “אם הקיצור יספיק – האריכות שגיאה”. קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם, יוֹרָם אָרְבֶּל, נִסִים קִיוִויתִּי, ובָּאד גְרִינְסְפָּאן אימצו את מחשבתו של רבי משה אבן עזרא ומשמשים אנטי תזה למשה גרטל.

אי אפשר להזכיר בסיום חוויית הביקורת הזאת את העובדה כי משה גרטל בן קיבוץ רמת יוחנן שחיין מחונן ויפה תואר נחשב בזמנו לאחד מגדולי השחיינים של מדינת ישראל. זה היה בעשור ה- 60 של המאה שעברה. הוא היה אלוף ישראל בכל משחי החתירה מ- 100 מ’ ועד 1500 מ’ (כולל), דרגת שחייה חסרת תקדים בארצנו הקטנטונת, וכן ייצג את מדינת ישראל בהצטיינות במשחקי אסיה ה- 5 בבנגקוק 1966 ובמשחקי אסיה ה- 6 בבנגקוק ב- 1970. לרוע מזלו אין לכישרונו כשחיין כל מכנה משותף עם הכישרון לאחוז את המיקרופון של הטלוויזיה. משה גרטל ניצב באולימפיאדת לונדון 2012 בשעת דמדומים. ברור שאיחלתי לו עם צאתו לפנסיה עוז רוח, פעילות, וחיוניות – ברכה שונה בתכלית מ- “מְנוּחַת נֶצַח” – שאיחל בטעות לצופיו בעת אולימפיאדת אטלנטה 1996.

ועוד דבר. צריך לזכור כי זכויות השידורים של המשחקים האולימפיים שנערכו ב- 2016 בבירת ברזיל ריו דה זָ’אנֵיְירוֹ, לא היו עוד קניין בלעדי של המְשָדֵר הציבורי הבינלאומי ושל איגוד השידור האירופי ה- EBU (רשות השידור וערוץ 1 נמנים על שורותיו). הן הועברו לידי גורמים פרטיים. ערוץ 1 יוכל לרכוש אותן אם יתעקש אך כפי הנראה יידרש לשלם ממון כבד הרבה יותר ממה ששילם עבור לונדון 2012 במסגרת ה- Share הכספי שלו ב- EBU. עלות זכויות השידורים ששילם ערוץ 1 ללונדון 2012 עמדו על סך של 1.659200 (מיליון ושש מאות וחמישים ותשע אלף ומאתיים) יוּרוֹ עבור העברת שידורים בטלוויזיה + 255000 (מאתיים חמישים וחמישה אלף) יורו עבור זכויות העברת השידורים באינטרנט + 1.000000 (מיליון) יורו עבור הוצאות הפקה טכנולוגיות ולוגיסטיות בלונדון ובירושלים, לרבות הטסת כוח אדם בן 29 אנשים ללונדון לתקופה של כחודש ימים, ומימון שהייתו שם (לינה, אוכל, הסעות וכיו”ב). סך כולל של 2.914200 (שני מיליון ותשע מאות וארבעה עשר) יורו ששווים בערכם ל- 14.571000 (ארבעה עשר מיליון וחמש מאות שבעים ואחד אלף) שֶקֶל. הוצאה כספית נמוכה יחסית. אין בכלל ספק כי אותו הגורם הפרטי שמכר את זכויות השידורים של אולימפיאדת ריו 2016 לערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בארץ, גבה מחיר גבוה הרבה יותר מזה של 2012 שהיו שייכים אז לערוץ 1.

הערה : הליך דומה של התייקרות זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006 באלפי אחוזים התרחש בראשית 1996, בשעה שנשיא ה- FIFA יוזף “ספ” בלאטר החליט להעביר את זכויות השידורים מחמשת איגודי השידור הציבוריים בתבל בראשות EBU (העשיר מכולם) לידי גורם פרטי, מיליארדר גרמני בשם ליאו קירש (Leo Kirsh). תמורת מונדיאל צרפת 1998 שילם המשדר הציבורי בעולם סכום גלובאלי של 135.000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים. ליאו קירש מכר את זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 לרשתות הטלוויזיה בעולם לכל המרבה במחיר באמצעות חברות תיווך משניות (כמו חברת “צ’ארלטון” בישראל) תמורת סך של 1.000000000 (מיליארד) דולר. עבור מונדיאל גרמניה 2006 דרש תוספת של % 25 (1.250000000 – מיליארד ומאתיים וחמישים מיליון) דולר.

נסים קיוויתי שימש שַדָּר ראשי ומוביל של ענפי הא”ק והשחייה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת השנים של 1988 – 1972. הוא כיסה את שני הענפים האלה בחמש אולימפיאדות : מינכן 1972, מונטריאול 1976, מוסקבה 1980, לוס אנג’לס 1984, וסיאול 1988. הוא כיסה גם שתי אליפויות עולם בא”ק : אליפות העולם ה- 1 בא”ק שנערכה בהלסינקי באוגוסט 1983 ואת אליפות העולם ה- 2 בא”ק שהתקיימה בסוף אוגוסט – ראשית ספטמבר ב- 1987 ברומא. משה גרטל שלט על המיקרופון של הטלוויזיה בתחרויות השחייה בשש אולימפיאדות רצופות בין השנים 2012 – 1992 : ברצלונה 1992, אטלנטה 1996, סידני 2000, אתונה 2004, בייג’ינג 2008, ו- לונדון 2012. המאמר הבא יידון בשידורי הא”ק של אולימפיאדת לונדון 2012 כפי שבוצעו ע”י השַדָּר המוביל מאיר איינשטיין והפרשן שלו ד”ר גלעד וויינגרטן. (ראה ביקורת טלוויזיה מס’ 7).

פתגמים ומכתמים עיתונאיים באמצעות שירותה של הטכנולוגיה הטלוויזיונית. שדר העַל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי באולימפיאדת מינכן 1972. 

הטכנולוגיה הטלוויזיונית ומשך זמן וחשיפת יתר של האירועים על מסך הטלוויזיה, מאפשרים לשדר נסים קיוויתי לייצר ולהפיק אִידְיוֹמִים, פִּתְגָמִים, מִכְתָּמִים, וסְלוֹגָנִים בעת השידורים הישירים של מקצועות הא”ק והשחייה. וגם ליורם ארבל אחריו בתחומי הכדורגל והכדורסל. צריך להבין כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית תיעדה את אירועי הספורט המקומיים שלה לרוב במצלמות Film שחור/לבן בעוד העולם עשה זאת באמצעות מצלמות Video בצבע (!). בעוד אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית התחלנו באמצעים הדלים שלנו את סיקור האירוע עם יריית הזינוק וסיימנו אותו עם הגיע הספורטאים לקו הסיום, הרי בעולם הגדול בעיקר ברשתות הטלוויזיה האירופיות והאמריקניות העניקו זמן אוויר להצגת גיבורי העלילה בטרם יריית הזינוק ואפשרו לשדרי הטלוויזיה לסכם את המצב גם לאחר שהספורטאים האלה חצו את חוט המטרה. דוגמא נפלאה לטיעונים הללו שלי הייתה אליפות אירופה בא”ק שנערכה באוקטובר 1971 בהלסינקי – פינלנד.

באוקטובר 1971 נשלח נסים קיוויתי ע”י מנהל מחלקת הספורט דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון וסגנו אלכס גלעדי להלסינקי בירת פינלנד כדי לשדר את אליפות אירופה בא”ק. הוא היה שַדָּר טלוויזיה נפלא שניחן גם באישיות מיוחדת ומעניינת. באוקטובר 1971 שימש נסים קיוויתי עיתונאי מוביל וראשי של העיתון “ידיעות אחרונות” בהנהלת נוח מוזס ז”ל ודוב יודקובסקי וגם שדר של ה- BBC. דן שילון ואלכס גלעדי הזעיקו אותו מלונדון להלסינקי. התחרות ההיא של אליפות אירופה בא”ק באוקטובר 1971 הייתה חשובה מפני ששימשה מבחן כוחות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 (טקס הפתיחה נערך ב- 26 באוגוסט 1972). ריצת 10000 מ’ באליפות אירופה בא”ק ההיא ב- 1971 הייתה מרתקת מאין כמותה. הרץ הפיני יוּהָא וָואטָאיְינֶן (Juha Vaatainen) נִיהֵל ב- 300 המטרים האחרונים מאבק צמוד ושווה כוחות נגד הרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה (Jurgen Haase). זאת הייתה מלחמת התשה כששני הרצים עייפים מאוד ורצים על מכמני האנרגיה האחרונה שלהם. יוהא וואטאיינן חצה ראשון את קו הגמר אך הוא לא נעצר כדי לשאוף חמצן בנחת ולהתאושש כמו יריבו יורגן האסה שכמעט התעלף בסיום. במפתיע המשיך לחוג בריצה מהירה את הקפת הניצחון כשהוא מנופף בידו ל- 60000 (שישים אלף) צופים פיניים שהתקבצו באצטדיון האולימפי בהלסינקי והריעו לו בהתלהבות עצומה. זה היה מראה יוצא דופן והטלוויזיה הפינית הציבורית YLE תיעדה אותה לפרטי פרטים. הכיסוי לא הסתיים לאחר חציית המתחרים את קו הסיום באותה הריצה ההיא ל- 10000 מ’ אלא נמשך מפני שחלקו האחר היה רלוואנטי לקו הסיום של התחרות. בעוד יוהא וואטאיינן חוגג את הקפת הניצחון בתום הריצה המתישה והמפרכת, נסים קיוויתי שידר ישיר למיקרופון את הטקסט הנפלא הבא כלהלן : “מהיכן נותר ליוהא וואטאיינן כוח…?”, והשיב מייד לשאלתו הרטורית בטקסט חסכוני : “למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים” (!). אני מוסיף ואומר שצריך לזכור שהוא נסים קיוויתי אמר זאת בעת שידור ישיר (!). אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית מעולם לא שמענו טקסט כזה בשידור א”ק. זה היה חידוש מרנין בגלל הכיסוי המרשים באמצעות ניידת שידור אלקטרונית של YLE שהייתה בעלת 8 (שמונה) מצלמות Video, ובשל משך זמן אוויר משופר של מעקב המצלמות האלקטרוניות אחרי המנצחים גם לאחר חציית קו הסיום.

באולימפיאדת מינכן 1972 חשף שוב נסים קיוויתי את יכולתו וכישרונו הטלוויזיוניים כמנסח עַל בשידור ישיר. כשעלו השחיינים על אדני הזינוק בבריכה האולימפית בטרם הזינוק למשחה הגמר ל- 100 מ’ בסגנון חופשי הגה נסים קיוויתי למיקרופון בסגנון השידור הייחודי והמדויק שלו כלהלן : “…הגענו למשחה הגמר ל- 100 מ’ בסגנון חופשי בבריכה. זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוּקרתי ביותר, ובסוֹפוֹ – מדליית זָהָב שמַרְק סְפּיץ רוצה בה יותר מכּל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ…”. הישג נפלא של שדר טלוויזיה שבונה דרמה ב- 30 (שלושים) מילים בטרם יריית אקדח הזינוק. טקסט ההצגה של גיבור העלילה מרק ספיץ ושבעת המתחרים הנוספים בתחרות ההיא בטרם יריית הזינוק באולימפיאדת מינכן 1972 ע”י השדר נסים קיוויתי היה חדשני עבורנו. מעולם לא שמענו עד אז טקסט טלוויזיה כזה שהוא השמיע באוזנינו. מעולם לא ראינו בטלוויזיה עד אז טֶקֶס מסודר שבו שַדָּר הטלוויזיה שיושב בעמדת השידור בבריכת השחייה האולימפית במינכן 72′ מוביל את הצופה שלו בישראל ממסלול למסלול ומשחיין לשחיין בטרם יריית הזינוק , יורה את האינפורמציה הרלוואנטית, ועורך לו היכרות אישית עמו. היה מדובר ברענון עצום. לפתע הגיח לעולם הטלוויזיה מונח חדש : Pre Game Show. געגועיי אל נסים קיוויתי מי שהציב סטנדרט חדש בשידורים ישירים בטלוויזיה – רבים (!). נסים קיוויתי ויורם ארבל אחריו היו שני אנשי טלוויזיה יצירתיים, אולם הם לא היו יכולים להפיק וליצור ניסוחי עַל בלתי נשכחים שכאלה בלעדי הטכנולוגיה הטלוויזיונית של DOZ במשחקים האולימפיים של מינכן 1972 וללא הטכנולוגיה הטלוויזיונית של TeleMexico במונדיאל מכסיקו 1986, ללא זמן שידור נוסף, ולא בימוי מתוכנן ומושכל, ונבון.

בקיץ 1976, באולימפיאדת מונטריאול 76′ ניצח הרָץ הַפִינִי לָאסֶה וִוירֶן וזכה במדליית הזהב בריצה גמר דרמטית מאין כמותה למרחק 5000 מ’ (13:24.76 דקות) והקדים בהפרשים זעירים את הרץ הניו זילאנדי דיק קואקס מדליין הכסף (13:25.16 דקות), ואת הרץ הגרמני קלאוס-פיטר הילדנבראנד שהתמוטט באפיסת כוחות מוחלטת על קו הסיום אך זכה במדליית הארד (בתוצאה 13:25.38 דקות), ואשר הקדים בסנטימטרים את רוד דיקסון (13:25.50 דקות) אף הוא מניו זילנד שדורג במקום הרביעי. לפתע הסיט בימאי הטלוויזיה הקנדי של CBC / ORTO את תשומת הלב מ- קלאוס-פיטר הילדנבראנד השרוע על קו הגמר וכיוון את המצלמות אל לאסה ווירן חוגג את הקפת הניצחון והזכייה במדליית הזהב על המסלול. באמצעות אפקט טלוויזיוני מיוחד עטה סביב לאסה ווירן את הקהל הקנדי הנרגש מהריצה הכבירה כשהרץ הפיני הרזה והמזוקן נראה במוקד. נסים קיוויתי בעל כושר ביטוי נשגב התעשת והגיב בטקסט חסכוני בלתי נשכח בשידור ישיר : “…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לאסה ווירן מפינלנד, הוא גדול יותר מפאבו נורמי, הוא גדול יותר מאמיל זטופק…”. זה פנטסטי, וצריך לזכור שהוא אמר זאת ב- שידור ישיר. שדרי טלוויזיה טובים ויעילים אינם מפזרים מילים לריק. יורם ארבל ונסים קיוויתי היו מדויקים.

kivity 1

טקסט תמונה : קיץ 1949. אצטדיון המכבייה בצפון תל אביב. האתלט נסים קיוויתי בן 23 מוכתר לאלוף ישראל בריצות 400 מ’ ו- 800 מ’. בחלוף שנים הפך לשדר האולימפי בהא הידיעה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בענפי הא”ק והשחייה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kivity 2

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. לונדון בירת אנגליה. העיתונאי המוערך נסים קיוויתי נושא בשלוש משרות : שדר ה- BBC, כתב העיתון “ידיעות אחרונות”, וגם שדר מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של דן שילון וסגנו אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kivity 7טקסט תמונה :  אולימפיאדת הלסינקי 1952. האצטדיון האולימפי. עיתונאי הספורט נסים קיוויתי (בן 26) משדר את תחרויות הא”ק האולימפיות לרדיו ה- BBC  ורדיו “קול ישראל”. הוא היה כוכב רדיו כבר מבראשית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kivity 8טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. לונדון. נסים קיוויתי (משמאל) היה מוסד שידור נכבד בפני עצמו זמן רב לפנינו. הוא היה שַדָּר ועיתונאי מוכשר משכמו ומעלה. כאן הוא מארח בשנות ה- 60 במאה הקודמת בעמדת השידור באִצטדיון “וומבליי” בלונדון את שחקן התאטרון והקולנוע הישראלי וחתן פרס ישראל, חיים טופול. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור חבות לנסים קיוויתי חוב עולם. כעבור שנים סיפר לי, “יואש, אולי לא תאמין לי, אבל חיים טופול שימש לעת מצא פרשן כדורגל טוב בשידורי ה- BBC שלי בלונדון”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני מבקש לסגת ולפנות לאחור לימי בראשית של הטכנולוגיה הטלוויזיונית, לימים ההם של שנת 1936. האולימפיאדה הגרמנית של מינכן 1972 נשענה בשני פקטורים עיקריים על מודל של משמעת, הכנות יסודיות, וארגון וגם מיסוד שירותי טלוויזיה הנוגעים לאולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936. כמובן שאין כלל מה להשוות את שיטות הביצוע, צורת השידור, אופן הצילום ואיכות הטלוויזיה ב- 1936 זאת של 1972. הדבר מוסבר במהלך הפוסט. כמו כן אי אפשר להתעלם בעת תיאור איכויות הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 בפוסט הקונקרטי מס’ 580 ממסע הדמים והאימים של קבוצת מחבלים פלסטינית שרצחו י”א ספורטאים ישראליים בתוך תקופת התחרויות במשחקים האולימפיים של מינכן 1972. שליש מהמשלחת הספורטיבית הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 חזר בארונות מתים הביתה.

אולימפיאדת ברלין 1936. 

הארגון, הניהול, וההובלה של גרמניה הנאצית בראשות הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר מאז ראשית 1933 הפכו אותה זה מכבר למעצמה צבאית וכלכלית עליונה בעלת שאיפות אימפריאליסטיות ופוטנציאל מלחמתי עצום. זה התרחש כאמור לאחר עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בינואר 1933. הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר יצר אומה בעלת תפישת עולם מדינית – מיליטריסטית, והגה את האמירה, “מה שלא הולך בכוח – הולך בעוד יותר כוח”. גרמניה הנאצית לא היססה לפתוח ב- 1 בספטמבר 1939 במלחמת העולם ה- 2 בעטיה נהרגו עשרות מיליונים של בני אדם (הערכה : כ- 65.000000). גרמניה הנאצית היא זאת שהשמידה בין השנים 1945 – 1941 על פי תורת הגזע האימתנית ומשנה סדורה מְנוּבֶזֶת כ- 6.000000 (שישה מיליון) יהודים. בחלוף 20 שנים מתום מלחמת העולם השנייה היא זכתה לרֵהַבִּילִיטַצְיָה מהקהילייה הבינלאומית. הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC, ראשי תיבות של International Olympic Committee) בראשות נשיאו האמריקני אוורי בראנדג’ (Avery Brundage), העניק ב- 1966 למינכן בירת באוואריה את הזכות לארח ב- 1972 את האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש. הכנותיה של הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות היו”ר וִוילִי דָאוּמֶה (Willi Daume) ששימש גם נשיא הוועד האולימפי הגרמני, הפיקו במשך 6 שנים 1972- 1966 תוכנית עבודה מדויקת שכללה בתוכה סדר, ארגון, יעילות, חריצות, ומשמעת לקראת. ההכנות של הוועדה המארגנת הגרמנית הניבו תוצאות מרהיבות ומרתקות וגם מושלמות. הכל היה ערוך ומוכן קפידה לקראת טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים שנועדו להתקיים בשבת אחה”צ של 26 באוגוסט 1972. ווילי דאומה התחייב לייצר משחקים אולימפיים שונים לחלוטין במראם וצביונם מאלה של ברלין 1936 שהופקו ע”י הרייך ה- 3 בראשות אדולף היטלר ושר התעמולה הארסי שלו ד”ר יוזף גבלס. ווילי בראנדט הגה בפני העולם את הסלוגן : “מינכן של 1972 – לא תהיה ברלין של 1936”. בית היוצר של רשתות הטלוויזיה הציבוריות של מערב גרמניה ARD ו- ZDF הקים את DOZ קבוצת הטלוויזיה המבצעית והמיוחדת שלו (ראשי תיבות של Deutsche Olympia Zentrum). הקבוצה המבצעית שימשה Host broadcaster מקומי והפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי המסועף של אולימפיאדת מינכן 1972. אולימפיאדת מינכן 1972 תיזכר כהופעתו המזהירה של בימאי הטלוויזיה הראשי הגרמני הורסט זייפארת (Horst Seifart), ולצִדו בימאי הא”ק של DOZ אוּלִי ווֹלְטֶרְס (Uli Wolters), וכן המנהל הכללי של DOZ רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה (Robert Lembke), המהנדס הראשי של DOZ קָארְל הָיינץ (Karl Heinz), ומפקח ראשי על פעילותם של 40 ציוותי הצילום בפילם של DOZ אוּלְרִיךְ בְּרָאוּן (Ulrich Braun). אולימפיאדת מינכן 1972 תיזכר גם בשל עלייתה לגדולה ספורטיבית של מזרח גרמניה הטוטליטארית שצברה 66 מדליות. הישג חסר תקדים של מדינה שמנתה רק 15.000000 (חמישה עשר מיליון) תושבים. מאוחר יותר הוברר כי המוטציה הזאת שנקראה מזרח גרמניה התאדתה פוליטית ב- 1990 / 1989 וחברה למערב גרמניה, שנקראה מעכשיו גרמניה.

בחודש אפריל של שנת 1966 החליט הוועד האולימפי הבינלאומי IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) בראשות נשיאו האמריקני אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג’ בהצבעה ברוב של קוֹל אחד 31 נגד 30 על קיום האולימפיאדה ה- 20 במינכן בירת מדינת באוואריה במערב גרמניה והעדיף אותה על פני העיר הקנדית מונטריאול. מונטריאול המתינה ארבע שנים וזכתה לארח את האולימפיאדה ה- 21 של העת החדשה ב- 1976. אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג’ נבחר לנשיא IOC ב- 1 בספטמבר 1952 זמן קצר לאחר תום אולימפיאדת הלסינקי 1952. אוורי בראנדג’ הביס בהצבעה של IOC הוועד האולימפי הבינלאומי בתוצאה 32:17 את מתחרהו הבריטי אָצָן העבר, דיוויד ברלי (David Burghley), מי שהיה אלוף אולימפיאדת אמשטרדאם 1928 בריצת 400 מ’ משוכות בתוצאה של 53.4 ש’. דֵיוִויד בֵּרְלִי זכה לתואר האצולה לורד ואח”כ נקרא “המַרְקִיז מְאֶקְסְטֶר” (Marquess of Exeter). אך זה לא עזר לו בהתמודדות נגד האמריקני אוורי בראנדג’. אוורי בראנדג’ האמביציוזי התמנה לתפקיד הרָם במקומו של הנשיא הקודם השוודי זיגפריד אדסטרום (Sigfrid Edstrom) בן ה- 82 והצהיר מייד כי הוא מתגייס למען התנועה האולימפית הבינלאומית ויעשה כל דבר למענה. אחת מהן הייתה העדפת מינכן על מונטריאול. בחירת העיר המארחת את המשחקים האולימפיים נקבעת שש שנים מראש כדי לתת לוועדה המארגנת המקומית ולמדינה המארחת די הותר זמן כדי להקים ולבנות את התשתיות הספורטיביות והלוגיסטיות העצומות הנדרשות לקיים אירוע בסדר גודל כזה. אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית של משחקי מינכן 1972 ידעו שעריכת האולימפיאדה במינכן תעורר מחדש את זיכרונות המשחקים האולימפיים שהתקיימו בברלין 1936 בתקופת גרמניה הנאצית של אדולף היטלר. מערב גרמניה ביקשה להתנער מטראומת העבר.

ד”ר ווילי דאומה (Willi Daume) יו”ר הוועדה המארגנת של משחקי מינכן 1972 ונשיא הוועד האולימפי הגרמני טָבַע כבר ב- 1966 עם קבלת הבשורה את הסלוגן, “מינכן לא תהיה ברלין”, והתכוון כי האווירה באולימפיאדת מינכן 1972 תהיה שונה לחלוטין במהותה מזאת של ברלין הנאצית ב- 1936. הכוונה הייתה כי במינכן 1972 תשרור רוח נעורים ורֵעוּת, עליצות, ועמן אחווה עולמית בינלאומית רוויה צבעים עזים ומלאה תקוות ושמחת חיים. בניגוד מוחלט לאולימפיאדת ברלין 36′ הרִשמית, האפורה, והמיליטריסטית שעוצבה בידי הדיקטטורה הנאצית שכוֹנֵן אדולף היטלר ונוצלה לצרכים פוליטיים ולהאדרת פני המשטר. מערב גרמניה הייתה ב- 1972 המדינה השלישית אחרי אנגליה וצרפת שאירחה שתי אולימפיאדות קיץ במאה שעברה. ווילי דאומה היה קיצוני בהשקפת עולמו ורצה להציג את ארצו מערב גרמניה נקייה מכל רבב צבאי וכתם לוחמני עד כדי כך שאפילו סביב הכפר האולימפי במינכן לא הופקדה כל שמירה צבאית ו/או משטרתית. לא הוצבו שם ע”י הוועדה המארגנת ומשטרת מינכן בראשות מנפרד שרייבר לפחות מאבטחים סמויים חמושים של שירות הביטחון הגרמני. הוא ווילי דאומה רק לא גילה לעולם כיצד הוא מתכוון להפיק ולארגן אולימפיאדה שרוויה באין ספור חלומות נעורים של אחווה ושלום ובצידם הישגים ספורטיביים מעולים אך ללא הענקת תעודת ביטוח. מדינת ישראל ושירותי הביטחון שלה לא ידעו כי הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות אותו ווילי דאומה החליטה זה מכבר להציב בכפר האולימפי וסביב הגדר שהקיפה אותו כאלפיים שוטרים – סדרנים ללא נשקים שלבשו תלבושת אחידה בצבע תכלת. העיקר היה להרחיק ממינכן כל אסוציאציה צבאית בצבע “חקי” על פי רצונו של ווילי דאומה. הגדר הנמוכה של הכפר האולימפי במינכן לא הייתה שמורה וכלל לא מאובטחת. לדלג מעליה היה משחק ילדים. הכפר האולימפי היה בעצם פרוץ וכפי שידוע והוברר מאוחר יותר היו לכך השלכות ביטחוניות מרחיקת לכת. ספורטאים ממדינות שונות שחזרו מאוחר בלילה לכפר מבילוי במרתפי הבירה ומועדוני הלילה של מינכן ומצאו את הכניסות הראשיות נעולות, פשוט דִלְגוּ בקלות מעל הגדר בדרכם לחדריהם, כשהשוטרים – סדרנים הגרמניים מעלימים עין. שמונת המחבלים הפלסטיניים המחופשים לאתלטים ולובשים בגדי אימון ונושאים תיקי ספורט “PUMA” ובתוכם כלי הרצח רובי קלאצ’ניקוב, מחסניות מלאות בכדורים, ורימוני רֶסֶס ניצלו את חוסר הערנות והאדישות הזאת מוקדם בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 ונהגו כמו הספורטאים האמיתיים. הם קפצו מעל הגדר ליד שער Gate 25  A, וחדרו לכפר האולימפי באשמורת בוקר ביום האחד העשר של המשחקים. הוועדה המארגנת בראשות ווילי דאומה השקיעה הון עתק במתקני הספורט הנפלאים, סכום בן 1.000000000 (מיליארד) דולר אך רק 2.000000 (שני מיליון) דולר ייוחדו לאבטחה ולביטחון. הבדל עצום שרר בין מינכן 1972 רוויית צבעים עזים של תקוות, מרץ ושמחת נעורים, ושאיפות לשלום בינלאומי לבין אולימפיאדת ברלין 1936 האפרורית, אלופת הסדר והמשמעת, והמיליטריסטית רווייה במצעדים צבאיים של הוורמאכט ובמצעדי גדודי הנוער ההיטלראי של בלדור פון שיראך.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. הפגנת כוח ו- עוצמה של גדודי הנוער הגרמני ההיטלראי בפיקודו של שר הנוער באלדור פון שיראך. סמל צלב הקרס השתרבב לעין מכל פינה וסימל את האמביציות הלאומיות והבינלאומיות המגלומניות והמטורפות של השלטון הנאצי בראשות אדולף היטלר. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. אדולף היטלר סוקר מסדר צבאי ב- 1 באוגוסט 1936 תאריך טקס הפתיחה של אולימפיאדת ברלין 1936. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. מסע צבאי ליד שער ברנדנבורג לצורך יצירת הוד והדר של המשחקים האולימפיים של ברלין 36′. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. 1 באוגוסט 1936 תאריך טקס הפתיחה של המשחקים. 105000 צופים עושים את דרכם לאצטדיון האולימפי המרכזי. כוחות הביטחון הגרמניים החמושים שומרים היטב על הסדר הציבורי. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. 1 באוגוסט 1936. טקס הפתיחה. עשרות אלפים שלא השיגו כרטיסים ונותרו מחוץ לאצטדיון, ממתינים לראות את הפיהרר אדולף היטלר מגיע לאצטדיון כדי לפתוח את המשחקים. גייסות ה- .S.S החמושים של הגסטאפו שומרים בקפידה על הסדר הציבורי. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. מצעד צבאי ברחוב מרכזי בברלין אונטר דן לינדן שנועד להאדיר את המשטר הנאצי. אזרחי גרמניה מקבלים את המצעדים הצבאיים בהתפעלות ובהצדעה במועל יד נאצי. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. מגוון צילומים עיתונאיים מתעד את דרך פעולתו של מנגנון המשטר הנאצי בראשות שר התעמולה ד”ר יוזף גבלס ושר הנוער הגרמני באלדור פון שיראך, כשהם מאדירים את המוניטין של המדינה באמצעות מסדרי ענק וכינוסים עצומים של הנוער הגרמני. שם המשחק היה סדר מופתי, צייתנות, ומשמעת ברזל של האומה כולה למען הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. המשטרה הגרמנית בסיוע אנשי הביטחון הפנימי של ה- SS, כולם חמושים, עורכים סדר מול קהל משולהב. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הגרמנים המיליטאריסטיים של 1936 לא לקחו שום סיכון. המשטרה האזרחית ומשטרת הביטחון הפנימי של הגסטאפו ה- .S.S על מאות אלפי סוכניו היו חמושים היטב כדי למנוע כל הפתעה. את המראות והתמונות המיליטאריסטיות האלה מ- 1936 רצה למנוע ווילי דאומה בכל מחיר מהציבור ב- 1972. וִוילִי דָאוּמֶה (Willi Daume) היה בחור צעיר בן 26 כשפרצה מלחמת העולם ה- 2 ב- 1939. מספיק מבוגר כדי לחוות את המראות הקשים של המלחמה. ב- 1945 הייתה גרמניה הרוסה ומובסת. לקח שנים לשר הכלכלה לודוויג ארהארד והקנצלר קונראד אדנהאואר בסיוע אמריקני רב ממדים לבנות ולשקם מחדש את המדינה החרבה. ב- 1966 כש – IOC העניק את למינכן את הזכות לארח ב- 1972 את האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש, ווילי דאומה היה בן 53. הוא החליט שהאולימפיאדה הזאת שהוא המארגן הראשי שלה תאפיין סדר עולמי חדש : נעורים, עליצות, צבעוניות, אדיבות, חירות, ואחוות ספורטאים. ווילי דאומה תיאם עם שר הפנים של ממשלת בָּאוָוארְיָה ד”ר ברונו מֵרְק ועם מפקד משטרת מינכן ד”ר מנפרד שרייבר מדיניות מכוונת בה נוכחותם של השוטרים וכוחות הביטחון במינכן והכפר האולימפי תוצנע לחלוטין עד כדי הלבשת השוטרים בכפר האולימפי במדי תכלת והסרת הנשקים. לשוטרים – סדרנים היה אולי כוח להתמודד עם שיכורים משתיית בירה אך לא עם טרוריסטים מזוינים ברובי קלאצ’ניקוב ורימוני רֶסֶס.

האם היה וִוילִי דָאוּמֶה תמים ו/או טיפש ? (נולד ב- 1913 ומת ב- 1996) הרי בארכיון של משטרת מינכן ניתן למצוא את דו”ח המודיעין הבא : “כוחות הביטחון הבאוואריים (משטרה ומשמר הגבול) התכוננו לקראת מצב אפשרי של ביצוע מעשה טרור במינכן 72′ במשך תקופת האולימפיאדה. הנחת העבודה של קבוצת המחקר המשטרתית של מדינת באוואריה בראשותו של הפסיכולוג הראשי גיאורג זִיבֶּר (George Zibber) בדבר מעשה טרור אפשרי במשחקים האולימפיים הייתה מדויקת. גיאורג זיבר העביר למפקד משטרת מינכן ד”ר מאנפרד שרייבר מִפְרָט פוטנציאלי בו טרוריסטים מזוינים בנשק חַם פושטים על משלחות ספורט שהגיעו לאולימפיאדת מינכן 72′ ממדינות הנמצאות באזורים של סכסוכים פוליטיים בעולם (כמו המזרח התיכון למשל). קבוצת המחקר של גיאורג זיבר הניחה כי המיקוד התקשורתי העצום במשחקים האולימפיים באמצעות טלוויזיה ורדיו לרבות עיתונות כתובה, מעניקים סיכוי טוב לקבוצות טרור וגרילה קיצוניות להתבלט, לדרוש דמי כופר, ולהפיק יתרונות אֵימָה נוספים. משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן 72′ הייתה נתונה כל העת לאיום פוטנציאלי של הטרור הפלסטיני. הרי היו לכך תקדימים מהעבר הקרוב : ב- 23 ביולי 1968 נחטף מטוס אל- על (הטיס אותו הקפטן עודד אברבנאל) שהיה בטיסתו מרומא לתל אביב ע”י מחבלים פלסטיניים. הוא הוסט ממסלולו וטס לאלג’יר. ב- 10 בפברואר 1970 הותקף מטוס אל – על ע”י מחבלים פלסטיניים בעת שהיה בחניית ביניים במינכן. בהתקפה נהרג אח דהנוסעים ושחקנית התיאטרון חנה מרון נפצעה ואיבדה את רגלה. ב- 8 במאי נחטף מטוס של חברת התעופה הבלגית “סבנה” (SABENA) ע”י מחבלים פלסטיניים והונחת בשדה התעופה לוד לצורך מיקוח של שחרור מאות מחבלים כלואים בישראל. גיאורג זיבר ראה את הנולד וקלע בול אך מאנפרד שרייבר דחה את התסריט. הנימוק שלו היה , שיו”ר הוועדה המארגנת של המשחקים ווילי דאומה ביקש להפיק משחקים שמחים, והוא כמפקד המשטרה איננו רוצה לטפל בענייני הביטחון באולימפיאדה בצורה רשמית מידי, נוקשה מידי, ובלתי גמישה. מעשה הטרור של קבוצת שמונה המחבלים מארגון “ספטמבר השחור” בפיקודו של לוטיף “עיסא” אפיף נגד הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972, כשכל שרשרת הביטחון הגרמנית פרוצה – נלמד והופקו הלקחים. ראינו את זה רק עכשיו באולימפיאדת לונדון 2012. יו”ר הוועדה המארגנת סבסטיאן קו וממשלת אנגליה לא לקחו שום סיכון. עליצות אולימפית איננה שקולה כנגד חיי אדם.

ראש המשלחת לאולימפיאדת מינכן 1972 האיש הנערץ על רבים מר שמואל ללקין (בן 90 היום) מוסיף לי בעדותו כלהלן : “רק משהתרחש האסון הוברר כי הסדרנות והפיקוח בכפר האולימפי היו אמורים להתמודד עם עבריינות מקומית כמו אלימות ושִיכְרוּת, אך לא עם טרוריסטים נחושים וחמושים בקלצ’ניקובים ורימוני רֶסֶס”.

צֵל העבר הכבד של האולימפיאדה הנאצית – ברלין 1936 רבץ כאות קַיִן על הוועדה המארגנת הגרמנית של מינכן 72′, אך צריך לזכור שהוועדה המארגנת הגרמנית של משחקי ברלין 1936 בראשותם של נשיא הוועדה ד”ר תִּיאוֹדוֹר לִיוָואלְד והמנכ”ל פרופסור קָארְל דִים, הפיקה אולימפיאדה לתפארת בעלת הישגים ארגוניים וחידושים טכנולוגיים רבים. תיאודור ליוואלד וקארל דים הציגו לראשונה באולימפיאדת ברלין באוגוסט – 1936 לא רק קומפלקס אולימפי מרהיב בתוכו מתקני ספורט איכותיים פנטסטיים אלא חשפו גם את אקדח הזינוק האלקטרוני המחובר למצלמת ה- Photo finish. זאת הייתה אחת ההמצאות הטכנולוגיות המפליגות ביותר בתקופה ההיא . שניהם גם היו הראשונים שהגו את רעיון הדלקת הלפיד האולימפי בעיירה אולימפיה ביוון העתיקה והבאתו ממרחק של מאות קילומטרים ע”י רצים שונים לברלין בירת גרמניה. האתלט הגרמני פְרִיץ שִילְגֶן נכנס לאצטדיון בברלין ב- 1 באוגוסט 1936 הקיף אותו פעם אחת והדליק את המשואה האולימפית בטקס חגיגי לעיני 105000 (מאה וחמישה אלף) צופים והקנצלר אדולף היטלר כסממן של שמירה על המורשת האולימפית של יוון העתיקה. עד אולימפיאדת ברלין 36′ כלל לא עלה על הפרק רעיון הדלקת הלפיד כמוקד האירועים בטקס הפתיחה האולימפי.

olympics complex berlin 1936

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. תצלום מרהיב ממטוס קל גרמני שנעשה באוגוסט 1936 ומראה חלק מהקומפלקס האולימפי רחב הידיים ובתוכו האצטדיון האולימפי המרכזי שתכולתו 105000 צופים, בו נערכו טקסי הפתיחה והנעילה, תחרויות הא”ק, ורכיבה על סוסים. וכן מראה את בריכת השחייה האולימפית שניצבת לאצטדיון האולימפי המרכזי ותכולתה 40000 צופים. (באדיבות Olimpiazeitung. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. הוועדה המארגנת של המשחקים מציגה את אקדח ההזנקה האלקטרוני בריצות על המסלול כשהוא פועל בסינכרוניזציה  עם מצלמת ה- Photo finish המוצבת ברוֹם מגדל באצטדיון האולימפי בברלין, על קו הגמר. (באדיבות OLYMPIA  1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. צילום מקרוב של אקדח ההזנקה. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט : אולימפיאדת ברלין 36′. זהו מנגנון מצלמת ה- Photo finish בתחרויות הריצה באולימפיאדת ברלין 1936. השימוש במצלמת הפוטו הפיניש כמצלמה שופטת לראשונה בתולדות המשחקים האולימפיים הפך את המדידה ודירוג המנצחים באולימפיאדת ברלין 36′ למדויקת ביותר ומנעה מחלוקות שיפוט מיותרות. הישג טכנולוגי מרשים של הוועדה המארגנת בראשותם של ד”ר תיאודור ליוואלד וד”ר קארל דִים. (באדיבות OLYMPIA 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. פרופסור קארל דים מנכ”ל הוועדה המארגנת של המשחקים. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. ד”ר תיאודור ליוואלד נשיא הוועדה המארגנת של המשחקים. הוא וקארל דים נחשבו לצוות ארגון מצטיין ובעל יכולות. (באדיבות Olympiazeitung 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

וצריך לזכור עוד דבר. מהנדסי הטלוויזיה הגרמנית של חברת “TELEFUNKEN” ב- 1936 ובראשם מהנדס האלקטרוניקה הנודע וולטר בְּרוּךְ (Walter Bruch) היו הראשונים בהיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית שהעבירו כבר באותה השנה ההיא של 1936 (לפני 79 שנים) בשידורים ישירים כ- 75 שעות באירוע ספורט בינלאומי ענק בסדר גודל כזה. שידורי הטלוויזיה הגרמנית אז ב- 1936 לא התקיימו במתכונת הטכנולוגית המוכרת היום. האנשים טרם החזיקו מקלטי טלוויזיה בסלון ביתם. יעדי סיגנל שידורי הטלוויזיה כוונו לנקודות צפייה ציבוריות מרוכזות. ב- ברלין עצמה הוקמו עשרים ושמונה מרכזי צפייה מיוחדים בספריות ובתאטראות בעיר למען האזרחים כדי לאפשר להם לצפות בטקסי הפתיחה והנעילה ובתחרויות הא”ק, השחייה, וההתעמלות. האצטדיון האולימפי היה מאוכלס כאמור מידי יום ביומו ב- 105000 (מאה וחמישה אֶלֶף) צופים כמוהו גם הבריכה האולימפית שאת יציעיה גדשו כל יום 40000 (ארבעים אֶלֶף) צופים. מרכזי הטלוויזיה המאולתרים היו פיצוי למאות אלפי אזרחים גרמנים שלא הצליחו לקנות כרטיסים אבל ראו את הפלא השמיני בהיווצרותו ובהתגלמותו. מהנדס הטלוויזיה וולטר ברוך (Walter Bruch) הפך לאלוהים בגרמניה. משרד הדואר והתקשורת הגרמני ב- 1936 באחריותו של שר התעמולה והמומחה הנאצי הראשי להסתה לאומית ד”ר יוזף גבלס ה- DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) הרחיק לכת ודחף את סיגנל הטלוויזיה גם מחוץ לברלין לעבר ערים מרוחקות כמו פוטסדאם הסמוכה, ולייפציג והמבורג המרוחקות. זה היה פלא טכנולוגי מזהיר בתולדות הטלוויזיה הגרמנית .DOZ בראשות הורסט זייפארת, רוברט למבקה, אולי וולטרס, קארל היינץ, ו- אולריך בראון והוועדה המארגנת בראשות ווילי דאומה נהנו ממורשת טלוויזיה שנוצרה ב- 1936.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. מהנדס האלקטרוניקה הראשי של חברת “TELEFUNKEN” וולטר ברוך (Walter Bruch, משמאל) בוחן את עבודת אחת משתי מצלמות ה- Video הענקיות שסיקרו את טקס הפתיחה האולימפי, את תחרויות הא”ק, ואת הגעת רצי המרתון לאצטדיון. (באדיבות מר אולריך ארדט מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שלוש מצלמות Video ענקיות שכל אחת מהן שקלה כמעט רבע טון סיקרו את תחרויות הא”ק והשחייה והגעת רצי המרתון לאצטדיון האולימפי. דרושים היו שישה אנשים כדי לתפעל את תותח הצילום הענק וגדל המידות. הטלוויזיה הגרמנית החדשנית פעלה ב- 1936 תחת עינו הפקוחה פיקוחו של משרד רשות הדואר והתקשורת ברייך ה- 3, ה- DRP, והייתה כפופה ישירות לשר התעמולה ד”ר יוזף גבלס. חוץ ממשימות הספורט נועדו לה מטרות פוליטיות. ד”ר יוזף גבלס כבר הכריז במארס 1935 בחנוכת צילומי הטלוויזיה הראשונים של חברת  “Telefunken” כי כל אמצעי התקשורת של הרייך ה- 3 הנאצי הגרמני מולאמים ויוקדשו למען המדינה וצרכיה. איש כמובן בגרמניה לא הטיל ספק בהצהרה הדיקטטורית הזאת.

טקסט תמונה : אחת התמונות הנדירות של מצלמת טלוויזיה אלקטרונית באולימפיאדת ברלין 1936 . זוהי אחת משלוש מצלמות ה- Video שמהנדסי האלקטרוניקה הגרמניים של DRP  (Deutsche  Reich  Post) השתמשו בהן בעת שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת ברלין 1936. המצלמה הנראית בתמונה הזאת (מצוידת בשפופרת הצילום איקונוסקופ פרי המצאתו של ד”ר וולדימיר זווריקין) נראית כמו תותח צילום ומוצבת באִצטדיון האולימפי המרכזי. שלוש מצלמות Video כיסו את תחרויות הא”ק , השחייה, ואת שלב ההגעה של רצי המרתון לאִצטדיון האולימפי. משקלה של מצלמת Video  כזאת היה כמעט רבע טון. המצלמות נזקקו למזג אוויר בהיר ואור יום חזק כדי לייצר סיגנאל תמונה באיכות ראויה לצורכי שידור. שלוש מצלמות ה- Video הגרמניות הפיקו 72 שעות שידורים ישירים בטלוויזיה הגרמנית במשך 16 ימי התחרויות אך חומר השידור לא הוקלט מעולם  [1]. (באדיבות OLYMPIAZEITUNG 1936. ארכיון יואש אלרואי . ל הזכויות שמורות). 

מהנדסי חברת האלקטרוניקה הגרמנית “TELEFUNKEN” הבלתי נלאים שפעלו תחת הוראות סיקור מפורשות של DRP העבירו חלק מהשידורים הישירים של אולימפיאדת ברלין 36′ גם באמצעות כמה ניידות שידור מיוחדות ששילבו הפעלת Film ו- Video בעת ובעונה אחת . המצלמה שהוצבה על גג הניידת שלהן צילמה אמנם בפילם אך בבטן הניידת הורכבה מעבדת מיוחדת ומתוחכמת שפיתחה את הפילם במהירות עצומה בפרק זמן של 40 (ארבעים) שניות בלבד ותרגמה אותו מייד באמצעים אלקטרוניים לתמונת Video כדי שניתן יהיה להעביר אותה בשידור ישיר לאולפן הטלוויזיה. בכך אפשרה חברת “טלפונקן” (Telefunken) להעביר שידורי ספורט בטלוויזיה כמעט באופן ישיר לאחר התמהמהות טכנית קצרה בת 40 שניות. ציבור הצופים כמובן לא היה מודע להשהיית הזמן הזאת.

טקסט תמונה : האולימפיאדה הנאצית של  ברלין 1936. צילום נדיר של ניידת שידור טלוויזיה של DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) מסוג מרצדס נושאת עליה מצלמת פילם. (באדיבות אולריך ארדט  מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936 . ניידת שידור של “TELEFUNKEN” מעבירה באמצעות כבל Video היוצא ממכונית המרצדס את סיגנל התמונה לעבר אולפן הטלוויזיה. (באדיבות אולריך ארדט מ- ZDF ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936 . מעבדת הפילם בתוך ניידת השידור מפתחת את החומר ומעבירה אותו לאינפורמציה אלקטרונית של תמונת Video המשודרת לאולפן הטלוויזיה. הישג טכנולוגי מרשים. (באדיבות אולריך מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיגנל השידורים הישירים בטלוויזיה הגרמנית הועבר ל- 28 מרכזי צפייה מיוחדים שהוקמו בברלין עיר הבירה לרבות הכפר האולימפי ששכן בפאתי ברלין אך מהנדסי האלקטרוניקה הגרמנים הצליחו לשלוח אותו כאמור לטווחים של עד 300 ק”מ שהיו מיועדים לערים מרוחקות כמו המבורג, לייפציג, ופוטסדאם. מאות אלפי אזרחים גרמניים צפו בפלא השמיני של שידורי הטלוויזיה. לא נשאר שום זיכרון מצילומי ה- Video האלה של ברלין 1936 מפני שהמהנדסים של חברת “TELEFUNKEN” טרם ידעו להקליט תמונת Video מס’ [2].

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. ה-  DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post)  באחריותו של שר התעמולה הגרמני ד”ר יוזף גבלס מקים מרכזי צפייה לטלוויזיה מיוחדים בכפר האולימפי בברלין, בברלין עצמה, ובערים נוספות כ- לייפציג, המבורג, פוטסדאם ואחרות. מאות אלפי אזרחים גרמניים צפו בפלא השמיני. (התמונה באדיבות אולריך ארדט מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיכרון הצילום היחיד שנותר מאולימפיאדת ברלין הוא סרטה הדוקומנטארי בן כארבע שעות “OLYMPIA” (בפילם) של הבימאית הגרמנית הנודעת גב’ לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefenstahl). “אולימפיה” הוא מסמך קולנועי – דוקומנטרי מרתק שהוכן והורכב ב- 1936 משני חלקים : הראשון נקרא, “פסטיבל העמים” (Fest der Volker) ושמו של החלק השני הוא “פסטיבל היופי” (Fest der Schonheit). לני ריפנשטאהל תיעדה את משחקי ברלין 1936 באמצעות 45 מצלמות פילם בנות 35 מ”מ, עליהן הורכבו עדשות מגוונות מסוגים שונים. צוות הצילום הענק שלה כלל כ- 300 אנשים וההפקה היקרה בעלות של כ- 3000000 (שלושה מיליון) מארקים גרמניים מומנה כולה ע”י מיניסטריון התעמולה בראשות השַר ד”ר יוזף גבלס ועל פי הוראתו המפורשת של הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. בימאית הקולנוע הגרמנייה הגדולה לני ריפנשטאהל (במרכז) בחברת שני מעריצה, אדולף היטלר (מימין) ויוזף גבלס (משמאל). (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

45 (ארבעים וחמישה) הצלמים של לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל ועוזריהם ירו כמות פנטסטית של יותר מ- 500000 (חצי מיליון) מטר של פילם מצולם, ביניהם שוטים רבי המוניטין המנציחים את זכייתו של האָצָן השחור האמריקני הפִּלְאִי ו/או אם תרצו המיתולוגי גֶ’סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) בארבע מדליות זהב בתחרויות הא”ק, בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מטרים (10.3 ש’) ו- 200 מטרים (20.7 ש’), קפיצה לרוחק (8.06 מ’), ומרוץ שליחים 4 פעמים 100 מטר בה קבעה הרביעייה האמריקנית שיא עולם של 39.8 ש’ (הרץ הראשון היה גֶ’סִי אוֹאֶנְס + הרץ השני רָאלְף מֶטְקָאלְף + הרץ השלישי פוֹי דְרֵיְיפֵּר + הרץ המסיים היה פְרָאנְק וָויְיקוֹף). לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל התעלמה מתורת הגזע הארי של גרמניה הנאצית והמצלמות שלה חשפו את גֶ’סִי אוֹאֶנְס וספורטאים שחורים נוספים בנבחרת ארה”ב במלוא הדרם הספורטיבי. הבימאית לא התייחסה לעימות הספורטיבי – פוליטי שהפגין הקנצלר הגרמני אדולף היטלר כשסירב ללחוץ את ידיהם של הספורטאים השחורים האמריקניים. לני ריפנשטאהל מציגה את היטלר בסרט “אולימפיה” כבן אנוש רגיל שצופה בהנאה בתחרויות.

טקסט תמונה מימין : אולימפיאדת ברלין 1936. טקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. הבימאית הגרמנייה רבת המוניטין גב’ לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl) והצלם שלה עוקבים אחרי ריצתו של נושא הלפיד ומדליק המשואה האולימפית פריץ שילגן. (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה משמאל : אולימפיאדת ברלין 1936. ג’סי אואנס (Jesse Owens, גובהו האישי היה 1.78 מ’) האתלט האמריקני השחור שזכה בארבע מדליות זהב בשתי הריצות ל-100 מ’ ו-200 מ’, קפיצה לרוחק, ומרוץ שליחים ארבע פעמים 100 מ’, והפך למושא הערצתה של הבימאית לני ריפנשטאהל. (באדיבות OLYMPIA ZEITUNG 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, “למילים יש וויזואליה משלהן”, במסגרת הסדרה בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי, וקרויה : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. אדולף היטלר חולף על פני שער ברנדנבורג  ב- Via Triumphalis (דרך הניצחון) בעיר ברלין במסעו המלכותי במכונית מרצדס מפוארת לעבר האצטדיון האולימפי, שם ייערך בעוד שעה קלה טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 11 במניין הזמן החדש. 40000 (ארבעים אלף) אנשי SS ומשטרה אבטחו את המסע של אדולף היטלר ב- “שדרת הניצחון” לעבר האצטדיון האולימפי המרכזי. (באדיבות OLYMPIAZEITUNG 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונות : 1 באוגוסט 1936. יום הפתיחה של אולימפירת ברלין 1936. אולימפיאדת ברלין נראתה כמגרש מסדרים צבאי אחד גדול. סדר מופתי שרר בעיר בעת שהרץ הגרמני נושא הלפיד פריץ שילגן (Fritz Schilgen) הבלונדיני מתקרב לאצטדיון האולימפי שילגן נבחר בקפידה למשימה ההיסטורית בשל מראהו הארי, בלונדיני ובעל עיני תכלת. (באדיבות OLYMPIAZEITUNG 1936. ארכיון יואש אלרואי).

 טקסט תמונה : 1 באוגוסט 1936. האִצטדיון האולימפי בברלין. טקס הפתיחה של אולימפיאדת ברלין 36′. קנצלר גרמניה אדולף היטלר צועד עם פמלייתו על מסלול הפחם באצטדיון האולימפי דקות לפני טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 11 של הזמן החדש . כניסתו לאצטדיון האולימפי עוררה התרגשות עצומה. 100000 (מאה אלף) הצופים באצטדיון זעקו בקול ניחר ובמועל יד “Sieg Heil , Sieg Heil”. ליד אדולף היטלר צועדים בשורה הראשונה שני גאוני הארגון של משחקי האולימפיאדה ה- 11 של העידן החדש תיאודור ליוואלד (Theodor Lewald) משמאלו וקארל דים (Carl Diem) לימינו, נשיא ויו”ר הוועדה המארגנת של המשחקים. ההצלחה הגדולה של אדולף היטלר הייתה בשיווק המשחקים. לני ריפנשטאהל עשתה זאת באמצעות 45 מצלמות ו-500 ק”מ פילם מצולם. סרטה המפורסם “אולימפיה” אודות משחקי ברלין 1936 הוצג בשני חלקים . החלק הראשון נקרא “חגיגת העם”. לחלק השני של הסרט היא העניקה את השם “פסטיבל היופי”. משרד הדואר הגרמני DRP של הרייך ה- 3  הנאצי (ראשי תיבות של Deutsche  Reich  Post) שיווק את אולימפיאדת ברלין 1936 גם באמצעות שידורי טלוויזיה שכללו שלוש מצלמות Video. הן נראו כמו תותחי צילום והניבו  72 שעות של שידורים ישירים . סיגנל השידור הטלוויזיוני נשלח מהאצטדיון בברלין למספר מוקדי צפייה מרכזיים בערי גרמניה וגם ל- 28 מוקדי צפייה בברלין . כמה מהם הוצבו בכפר האולימפי בברלין. (באדיבות OLYMPIAZEITUNG 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה: אולימפיאדת ברלין 1936. דוכן המנצחים בקפיצה לרוחק. לני ריפנשטאהל הנציחה במיומנות קולנועית רבה את הישגיו של האצן האמריקני ג’סי אואנס שזכה בארבע מדליות זהב תחרויות הא”ק (100 מ’, 200 מ’, קפיצה לרוחק, ומירוץ שליחים ארבע פעמים  100 מטר). ג’סי אואנס ניצב במרכז על דוכן המנצחים בקפיצה לרוחק. מימין, הקופץ הגרמני קארל לודוויג “לוץ” לונג בעל מדליית הכסף שהוכרח להצדיע במועל יד. משמאל הזוכה במדליית הארד היפני נאוטו טאז’ימה. סיטואציה ספורטיבית שהפכה בסופו של דבר להפגנה פוליטית. (באדיבות 1936 OLYMPIAZEITUNG. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. ג’סי אואנס מנצח בריצת הגמר ל- 100 מ’. (באדיבות 1936 OLYMPIAZEITUNG. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשחקים האולימפיים ה- 12 במניין של העֵת החדשה היו אמורים להיערך ב- 1940 בטוקיו, אך קנצלר גרמניה אדולף היטלר חולה מגלומניה שהעריץ את התנועה האולימפית תכנן כי החל מ- 1944 ייערכו האולימפיאדות באופן קבוע מידי ארבע שנים רק על אדמת גרמניה . ה- DRP שפעל במדויק על פי הוראותיו של שר התעמולה ברייך השלישי ד”ר יוזף גבלס ומעריצו של היטלר כבר הורה למהנדסי TELEFUNKEN להתחיל לתכנן את מצלמות הטלוויזיה האלקטרוניות של הדוֹר הבא, אלה שיכסו את המשחקים שייערכו שוּב בתוך שמונה שנים בברלין. מופעי הספורט הגדולים ומדע האלקטרוניקה צעדו כבר אז שלובי זרוע. הטלוויזיה נועדה לצילום אירועי ספורט אך ב- 1 בספטמבר 1939 פרצה כידוע מלחמת העולם ה- 2 ואירופה טבלה בנהרות של דם וכוסתה בתימרות עשן ואש.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. ניידת שידור משולבת בצילום פילם ו- ווידיאו מצלמת את ריצותיו של האתלט האמריקני ג’סי אואנס. לא נשאר שום זיכרון צילום  ב- Video של זכיותיו של ג’סי אואנס בארבע מדליות זהב בריצות ל-100 מ’, 200 מ’, קפיצה לרוחק, ומרוץ שליחים 4 פעמים 100 מטרים. (ZDF).

טקסט תמונה : מצלמת Video חדישה של חברת האלקטרוניקה הגרמנית  TELEFUNKEN שתוכננה  ב- 1940 לכיסוי האולימפיאדות הבאות. (בסיוע ובאדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בימאי הטלוויזיה הגרמני הורסט זייפארת (Horst Seifart) המנוח שנפטר בנובמבר 2004 בן 82 ונחשב לאחד מגדולי אנשי הטלוויזיה בדורנו וגם היסטוריון טלוויזיה בעל ידע רב וזיכרון מופלא , והאיש ששימֵש בימאי הטלוויזיה הראשי של שידורי אולימפיאדת מינכן 1972, זוכר בעת שיחות התחקיר עמי [3] : “מהנדסי האלקטרוניקה הגרמניים של חברת “טלפונקן” הרכיבו עוד שלוש מצלמות Video שהעבירו בשידורים ישירים את תחרויות הא”ק והשחייה באולימפיאדת ברלין 1936, וכן העבירו בשידור ישיר את שלב ההגעה לאצטדיון האולימפי של ריצת המרתון לצורך ההקפה האחרונה בתוך האצטדיון האולימפי שהיה גדוש מידי יום ביומו ב- 105000 צופים. חוץ מזה השתמשו מהנדסי “טלפונקן” גם בכמה ניידות שידור ששילבו הפעלת שיטת הצילום בפילם במצלמות 35 מ”מ והעברת או תרגום טכני של האינפורמציה הפילמאית בתוך הניידת לאינפורמציית Video, ובפחות מדקה אחת ניתן היה לקבל את התמונות האלקטרוניות. מצלמת Video גדולה הוצבה גם בבריכת השחייה. הסיגנלים האלקטרוניים נשלחו למרכזי צפייה בכפר האולימפי בברלין ולנקודות צפייה מרוכזות נוספות בבירה הגרמנית, ונשלח גם לערים מרוחקות – לייפציג, המבורג, ופוטסדאם”.

טקסט תמונה : זהו הורסט זייפארת המופלא, הבימאי הראשי של אולימפיאדת מינכן 1972. כאן הוא נראה מקבל את פרס הטלוויזיה הגבוה ביותר, “מצלמת הזהב”, בטקס מיוחד שערכה לו רשת הטלוויזיה הגרמנית ARD. (התמונה הוענקה לי באדיבות קלאוס בייסנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיומה של מלחמת העולם ה- 2 במאי 1945 מצאה את הרייך ה- 3 מְנוּצַח, חָרֵב, והָרוּס. המלחמה חצתה את גרמניה באופן שרירותי לשתי מדינות, מערב גרמניה שבירתה בּוֹן ומזרח גרמניה שעיר הבירה שלה היא ברלין. העולם החופשי בהנהגת ארה”ב, אנגליה, וצרפת שיקם את מערב גרמניה בה נבנה שלטון דמוקרטי והוקמה מדינה חופשית שבירתה בּוֹן. ברה”מ העניקה חסות למזרח גרמניה והפכה אותה למדינה גרורה אף היא בעלת אוריינטציה קומוניסטית – טוטליטארי כמו כל מדינות הגוש המזרחי ומנוהלת ע”י שלטון דיקטטורי ריכוזי, ובירתה ברלין. בסיום מלחמת העולם ה- 2 במאי 1945, נחצתה ברלין. בחלק מהעיר שלטו שלוש המעצמות הדמוקרטיות ובחלק האחר שלה משל השלטון המזרח גרמני תחת עיניה הפקוחות של ברה”מ ושליטה הגרוזיני יוסף דג’וגאשווילי סטאלין. בעוד מערב גרמניה בראשות שני המדינאים קונראד אדנאאואר ושר הכלכלה המבריק שלו לודוויג ארהארד קמה מהריסותיה, התפתחה, ושגשגה במהירות חסרת תקדים גם הודות לסיוע הנדיב האמריקני במשך שנים הנושא את השם “תוכנית מרשל” (על שם מזכיר המדינה של ארה”ב בשנים ההן ג’ורג’ מרשל שהתווה את תוכנית השיקום לאירופה בשנת 1947), שקעה מזרח גרמניה באפרוריות הרוסית והסתתרה מאחורי מסך הברזל שהורידה ברה”מ על גרורותיה וחצץ בינן לבין מדינות מערב אירופה. מזרח גרמניה הטוטליטארית הקימה סביב גבולה גדרות תיל והחלה בחינוך האידיאולוגי הספרטני והנוקשה של הילדים והנוער לצייתנות ונאמנות למפלגה הקומוניסטית ולחתירה למצוינות בספורט. המשטר הפריח סיסמאות באוויר המספרות על גן העדן שהוקם במדינה המזרח גרמנית אך העובדות היו אחרות. במשך 15 שנים בין 1946 ל- 1961 ערקו כ- 3.000000 (שלושה מיליון) אזרחים גרמנים ממזרח ברלין הקומוניסטית למערבה של העיר החופשית, הפורחת והדמוקרטית. תעשיית הספורט המזרח גרמנית טרם הניבה תוצאות. המלחמה הקרה בין המזרח הקומוניסטי לבין המערב הדמוקרטי הגיעה לשיאה והתפשטה על פני כל הגלובוס. הוויכוח ההיסטורי בין מדינות העולם החופשי לבין המדינות הטוטליטאריות נמשך במלוא עוזו. המדינות הטוטליטאריות הקומוניסטיות העריכו כי הצטיינות מופלגת של הספורטאים והספורטאיות שלהן בזירות הספורט הגלובליות השונות, בעיקר באולימפיאדות הקיץ והחורף, המונדיאלים, ואליפויות העולם בא”ק, יגבירו את הפופולריות הפוליטית והמדינית שלהן בקרב אומות העולם. מזכ”ל המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית וולטר אולבריכט הגה כבר בסוף שנות ה- 50 של המאה הקודמת את הסלוגן הפוליטי – ספורטיבי רב המוניטין שלו. שנשען על הפוטנציאל הבלתי נדמה של תקשורת המונים בדמותה של הטלוויזיה הבינלאומית : “מדליית זהב אולימפית אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומטיים”. כל המדינות הקומוניסטיות בעולם ובראשן ברה”מ אימצו אותו אל לִיּבָּן. זה מדהים אולם זאת הייתה האמת. כך נהגו ברה”מ, מזרח גרמניה, פולין, צ’כוסלובקיה, רומניה, בולגריה, הונגריה, יוגוסלוויה, קובה, והאחרות. מעניין להתבונן בוויכוח הפוליטי המר והנוקב שניהלו מנהיגי הפועלים האמריקניים נציגי העוחם החופשי ב- 1959 עם רודן ברה”מ ניקיטה סרגייביץ’ חרושצ’וב בעת ביקורו באותה שנה בבניין האו”ם בניו יורק.

 ב- 1959 התארח שליט ברה”מ ניקיטה חרושצ’וב בבניין האו”ם בניו יורק ונשא את נאומו המפורסם בזכות גן העדן הקומוניסטי שהוקם ב- ברה”מ עבור אזרחיה והמגן על מעמד הפועלים וזכויותיו. “עובדה”, טען חרושצ’וב, והוסיף, “גוש מדינות מזרח אירופה נוהה אחרי ברה”מ ומאמץ אף הוא את המשטר הקומוניסטי האידיאלי שהוא משטר חברתי טוב וצודק בהרבה ממבנה החיים הקפיטליסטי של מדינות המערב”. בעת הנאום הוריד את אחת מנעליו ורקע בה בבוטות על הדוכן לעיני מצלמות הטלוויזיה ועיני כל העולם כדי להיראות צודק. הוא היה מוּזִ’יק [4] ולא עשה שום חשבון לגינוני הנימוס האמריקניים.

הממשל האמריקני ערך למנהיג הסובייטי הכריזמטי והבוטה סיור בהוליווד בירת הקולנוע העולמי, ואח”כ אִרגֵן לוֹ בסַן פרנציסקו סעודת עֶרֶב משותפת עם מנהיגי ארגוני הפועלים בארה”ב ה- A.P.L. וְ- C.I.O, בראשותו של וולטר רוּתֶּ’ר נשיא איגוד פועלי המכוניות. נכחו שם עוֹד ג’יימס קארי נשיא איגוד פועלי החשמל, פאול פיליפס ראש איגוד פועלי הנייר, ז’וזף קאראן נשיא איגוד עובדי הים, אלברט נייט נשיא איגוד פועלי התעשיות הכימיות והאטומיות, וקארל פאלאר נשיא איגוד פועלי תעשיית הבירה. בארוחת העֶרֶב החגיגית התפתח וויכוח פומבי סוער לעֵין מצלמות הטלוויזיה האמריקניות של כל שלוש הרשתות הגדולות ABC ,CBS, ו- NBC בין ניקיטה חרושצ’וב מנהיג העולם הקומוניסטי הדוֹגֵל בדוקטרינת הממשל הריכוזית הכופה את דעתו על אזרחיו לבין נציגי הפועלים האמריקנים במדינה הדמוקרטית הגדולה בעולם שהמציאה את המשטר הקפיטליסטי וחופש הדעה. ניקיטה חרושצ’וב שטח את משנתו החברתית – כלכלית בה הציג את העולם הקומוניסטי – טוטליטארי כגן עדן לפועלים. מנהיגי הפועלים של הגדולה במדינות העולם החופשי – ארה”ב, לא עשו חשבון לעריץ הסובייטי ושאלו אותו שאלות קשות. כשהעלה ניקיטה חרושצ’וב לדיון בביטחון כה רב את הארגומנט, “כי העולם הקומוניסטי הוא אידיאל המשמש גן עדן לפועלים”, נדלקו מנהיגי הפועלים האמריקנים וממש רתחו. המחלוקת בוויכוח הפוליטי סביב טיבם של המשטרים הקומוניסטיים מול הקפיטאליזם המערבי הגיע לנקודת הרתיחה שלוֹ. וואלטר רות’ר, אלברט נייט, וקארל פאֶלאֶר הסתערו על ניקיטה חרושצ’וב ללא רחם וללא הנחות. התפתח שם רָב-שיח מדהים, חריג, ובוטה מאין כמוהו בסִגנוֹנוֹ, אחד המפורסמים בהיסטוריה, בין הרוֹדָן הסובייטי הטוטליטארי מצד אחד לבין אנשי החירות והדמוקרטיה מהעבר השני של המתרס. הנה החֵלֶק הרלוואנטי ממנו הנוגע לספר הזה. מפגן אמיץ ומרהיב של חירות המחשבה והביטוי – סַם החיים של הדמוקרטיה – מוּל העריץ הגדול בתבל בימים ההם מנהיגה של  ברה”מ ניקיטה סרגייביץ’ חרושצ’וב.

ניקיטה חרושצ’וב : ארה”ב מנצלת את עושרן של מדינות אחרות, מדינות נחשלות למען צבירת רווחים. אנחנו איננו מנצלים שום מדינה. אנו עוסקים במסחר בלבד.

וולטר רות’ר : אתם מנצלים את פועלי מזרח גרמניה.

ניקיטה חרושצ’וב : היכן חלמת זאת ?

וולטר רות’ר : אם אין אתם מנצלים אותם, מדוע עוברים שלושה מיליון מהם את הגבול למערב גרמניה ?

ניקיטה חרושצ’וב : אתה חולה אנוש בקדחת הקפיטליסטית.

וולטר רות’ר : הפועלים במערב גרמניה בני חורין הם.

ניקיטה חרושצ’וב : גם אנחנו בני חורין.

וולטר רות’ר : היש בידך כתב אמנה לדבר בשם פועלי העולם ?

ניקיטה חרושצ’וב : היש בידך כתב אמנה לתקוע חוטמך במדינת מזרח גרמניה ?

וולטר רות’ר  : (כשניקיטה חרושצ’וב מניע בידיו כדי להשתיק אותו) האם הוא פוחד מפני שאלותיי ?

ניקיטה חרושצ’וב : אני אינני פוחד מפני השָטָן והרי אתה בן אדם.

וולטר רות’ר : היכול אתה להביא מקרה אחד ויחיד שבו איגוד מקצועי של פועלים ב- ברה”מ חלק על מדיניות הממשלה ?

ניקיטה חרושצ’וב : מדוע אתה תוקע את חוטמך בעניינינו ?

וולטר רות’ר : החירות היא עניינו של כל אדם. אתה מביע תמיד את דאגתך לפועלי אסיה. יש עניין הקרוי סולידריות בינלאומית של פועלים. כשביקרתי ברוסיה הייתי חבר איגוד מקצועי, והייתה זאת מה שאנו מכנים בארה”ב “אגודה מטעם המִפעל”.

ניקיטה חרושצ’וב : ואנו קוראים מה שאתה מייצג בשֵם משרתי הקפיטאליזם.

אלברט נייט : מדוע אתה מתנגד להצבעה דמוקרטית בעניין איחודה של גרמניה ?

ניקיטה חרושצ’וב : אין דבר זה תלוי בי, אלא בשני חלקי גרמניה.

וולטר רות’ר : אתה ממליץ על הרחבת קִשרֵי המסחר. מדוע אתה מתנגד אפוא לזֶרֶם חופשי של רעיונות ?

ניקיטה חרושצ’וב : כראש מעמד הפועלים אגן על הפועלים מפני תעמולה קפיטליסטית.

קארל פאלאר : המפלגה הקומוניסטית מכריזה על עצמה שהיא משחררת מעמד הפועלים , אולם אנו רואים שבעקבות תפיסת השלטון ע”י הקומוניסטיים בארצות אחרות כמו במזרח גרמניה, עוזבים  אותן הפועלים בהמוניהם. היכול אתה להביא ולוּ מקרה אחד של כניסה המונית של פועלים ממדינות לא קומוניסטיות אל מדינה קומוניסטית ?

ניקיטה חרושצ’וב : האם זה הכל ? חשוב בעצמך בעניין הזה ! שתה את הבירה שלך ! אולי דבר זה יועיל לך למצוא את התשובה על שאלתך.

וולטר רות’ר : יש לנו חילוקי דעות בארה”ב בינינו לבין עצמנו, אך אנו זוכרים שהיו לך קצת חילוקי דעות עם וויאצ’סלב מוֹלוֹטוֹב (שר החוץ הסובייטי בתקופת סְטָאלִין). אך כשיש לנו חילוקי דעות, אין איש נשלח לגלוּת.

ב- 1961 הקים השלטון המזרח גרמני את חומת ברלין ובכך מנע בכוח את עריקת אזרחיו מגן העדן הקומוניסטי לעבר העולם החופשי. קו ייצור המדעי לייצור ספורטאים מצטיינים במזרח גרמניה פעל בכל עוזו בכל הענפים וההישגים הפנטסטיים בסופו של דבר לא בוששו לבוא. המדינה הריכוזית בעלת הדיוק הגרמני והמשמעת הקומוניסטית קנתה חיש מהר את המוניטין הפוליטי והמדיני שלה בזכות היכולת המדהימה של האתלטים והשחיינים שלה שהפכו לאלופים אולימפיים ושיאני עולם ופרסמו את שמה בכל פינה ברחבי תבל . מזרח גרמניה הפכם שֵם נרדף למצוינות בספורט.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. ניקיטה חרושצ’וב (במרכז בחליפה בהירה) מנהל את וויכוח “המטבח” המפורסם עם נשיא ארה”ב ריצ’ארד ניקסון (בחליפה הכהה) ביריד “סוקולניקי” במוסקבה ב- 1959 הדן טיבו של גן העדן הקומוניסטי מול הבלגן הקפיטליסטי של המערב. מתבונן בוויכוח מימין ליאוניד ברז’נייב.  חרושצ’וב טען בלהט כי הכלכלה הסובייטית הבריאה היא גן עדן לפועלים. ריצ’ארד ניקסון הדף את הטענות הקומוניסטיות ואמר כי הדרך היחידה להגיע לגן העדן הכלכלי הוא לנהל שוק חופשי קפיטליסטי ללא פיקוח ממשלתי. (AP. ארכיון יואש אלרואי).

ליאוניד ברז’נייב יורשו של ניקיטה חרושצ’וב בהנהגת ברה”מ וממשיך דרכו, תמך באופן טוטאלי בהשקפת עולמו הקומוניסטית של קודמו. שלטונות ברה”מ אומני התעמולה הקדישו מאמצים רבים בכסף, מתקנים, ומחקר ואימון לצורך פיתוח תעשיית הספורט שלהם. זה כבר לא היה סוד כי מצלמות הטלוויזיה באשר הן ובכל מקום יישאו את הצלחת הספורטאים הקומוניסטיים לעבר כל פינה ברחבי תבל. שגשוג הספורט הקומוניסטי בתחרויות הבינלאומיות סביב הגלובוס ורכש ניכר של מדליות זהב, נתפש בעיני השלטון הטוטליטארי ונתיניו כהצלחת פוליטית של המשטר. ברה”מ הפכה למעצמת ספורט אדירה ומודל לחיקוי עבור כל מדינות הגוש בקומוניסטי, וודאי גם עבור מדינת מזרח גרמניה הקטנה בה החיקוי השתווה למקור.

טקסט מסמך :  מפה מדינית משנת 1954 המציגה את חלוקתה של גרמניה ומיקומן של מערב גרמניה (צהוב) ומזרח גרמניה (לבן מרושתת בכבישים אדומים), זו ליד זו, בתום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 במרכזה של אירופה. מערב גרמניה גדולה פי שניים בשטחה ממזרח גרמניה . קו הגבול שלה אופף את המדינה הענקית בצבע ירוק – אפרפר ואילו צבעה של מזרח גרמניה על המפה הוא וורוד.

אולימפיאדת מינכן 1972.

יו”ר הוועדה המארגנת של משחקי מינכן 72′ (שימש גם כיו”ר הוועד האולימפי הגרמני) ד”ר ווילי דאומה תכנֵן ויזם אולימפיאדה שְמֵחָה של שלום, בעלת עליצות נעורים, ושטופה בצבעים עזים ומלאי חיים. ווילי דאומה (Willy Daume) יצא מגדרו במשך שֵש שנים מאז 1966 להציג גרמניה שונה מזו הזכורה כמדינה מיליטריסטית השואפת אלי מלחמות , והוא הצליח. טקס הפתיחה נקבע לשבת אחה”צ – 26 באוגוסט 1972 וטקס הנעילה ליום ראשון 10 בספטמבר 1972. אחת ההצלחות הגדולות של הוועדה מארגנת הייתה בניית כפר אולימפי משוכלל ואטרקטיבי ל- 7123 ספורטאים וספורטאיות (6065 גברים ו- 1058 נשים) מ- 121 מדינות הנוטלים חלק במשחקים. בכפר נבנו 5000 דירות עבור רבבת ספורטאים, מאמנים, שופטים, ומלווים. חלק מהבתים בכפר התנשאו לעשרים ושתיים קומות וחלק אחר נבנה כקוטגי’ם בגובה שתי קומות שהכילו דירות דו מפלסיות. כזה היה ביתן המגורים של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31. הבתים הגבוהים בכפר האולימפי היו רחבים בבסיסם וצרים בשיאם כדי להבטיח לכל דירה אור, חום, ושמש. הדירות האלה שימשו את הספורטאים במשך שלשוה שבועות ואח”כ נמכרו לציבור הגרמני. האדריכלים תכננו כפר אולימפי נוח בעל מרכז מסחרי ענק , מרכזי שעשועים ומשחקים, שלוש בריכות שחייה, אמפיתאטרון נוח, שירותי דואר, תיאטרון ועוד שירותים אחרים. ברחובות הכפר לא נעו כלל מכוניות. הכל היה מדרחוב אחד גדול. התחבורה התנהלה מתחת לכפר כדי לא לזהם את האוויר שנושמים הספורטאים. הכפר היה צבוע בצבעים עזים ושמחים. מתכנני האולימפיאדה ה- 20 במינכן בחרו מראש בצבעי פסטל של תכלת, צהוב לימון, ירוק, סגול, ולבן. על פי קביעה למפרע הורחקו לחלוטין הצבעים אדום ושחור שאִפיינו את דגל צלב הקרס. גם צבע החום ההיסטורי סולק מהספקטרום של הצבעים. הקומפלקס האולימפי שכלל את הכפר והמתקנים קושט באין ספור דגלים אך לא ניתנה כל עדיפות לדגל הגרמני. בדרך כלל ניתנה עדיפות לדגל האולימפי על חמש הטבעות השלובות שלו ולדגל המשחקים שנשא עליו את סמל התחרויות “השמש והשמיים” [5]. כדי למנוע כל אסוציאציה צבאית נבנתה סביב הכפר האולימפי במינכן 1972 גדר נמוכה וסביבה ביטחון רופף. כל ילד יכול היה לקפוץ מעל הגדר הזאת ולהתפלח לכפר האולימפי.

בעוד ד”ר ווילי דאומה הוגה אולימפיאדה שטופה בעליצות נעורים טבע המשטר הטוטליטארי במזרח גרמניה את אחת הסיסמאות ה- סכסכניות הנודעות והשחצניות ביותר בעידן המלחמה הקרה, “האולימפיאדה למינכן – המדליות למזרח גרמניה”, ובכך יצר זיקה ספורטיבית מכוונת לפוליטיקה ולאידיאולוגיה הקומוניסטית. מזרח גרמניה הפכה את הספורט לקונפקציה המונית . הנשים והגברים של המדינה הספרטנית הקטנה המונה 15.000000 (חמישה עשר מיליון) תושבים בלבד זכו במינכן 72′ ב- 66 (שישים ושש) מדליות אולימפיות לעומת 40 (ארבעים) של מערב גרמניה) ודורגו במקום השלישי במניין הכללי לאחר מעצמות הספורט המסורתיות של ברה”מ וארה”ב. על פי דעתם של שליטי המדינה המזרח גרמניה בראשות הוגה הדעות שלה וולטר אולבריכט המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, זה היה ניצחון של השיטה החברתית הצודקת והנאורה במזרח על פני הסיאוב והניוון הקפיטליסטי של מערב גרמניה. בשנים הראשונות של המלחמה הקרה לאחר תום מלחמת העולם ה- 2 וּבשעה שהעולם החופשי ראה במזרח גרמניה מדינה מלאכותית ולא נחוצה שהוקמה בכוח הזרוע ע”י ברה”מ כתשובה פוליטית למערב גרמניה, המציא המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה וולטר אולבריכט את הסלוגן המפורסם שהפך לנבואה ואת מדינתו מקובלת במשפחת העמים. אולבריכט היה פוליטיקאי מנוסה שראה את הנולד והבין שהטלוויזיה עומדת להכתיב את סדר היום העולמי והיא זאת שתשווק את ארצו על פני הגלובוס. כך אמר : “מדליית זהב אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומאטיים”. זה היה המסר לאומה המזרח גרמנית. וולטר אולבריכט פיתח את הרעיון והוסיף, “אתה צריך לעמוד על דוכן המנצחים האולימפי. הוועד האולימפי הבינלאומי יעניק לך מדליית זהב, התזמורת תנגן את ההמנון שלך, ודגל מזרח גרמניה יתנוסס בראש התורן. מיליארד צופי טלוויזיה יהיו עדים למאורע. אתה צריך לעשות זאת שוב ושוב עד שכל העולם יצדיע לך ויכיר בך כאומה משגשגת” [6].

האצניות של מזרח גרמניה הגשימו את חלומו של וולטר אולבריכט באולימפיאדת מינכן 1972. רנטה שטכר ממזרח גרמניה קובעת שיא עולם בריצה ל-100 מ’באולימפיאדת מינכן 1972 בתוצאה של 11.07 ש’ וזכתה במדליית הזהב. אנלי ארהארדט ממזרח גרמניה קבעה שיא עולם בריצה ל- 100 מ’ משוכות בזמן של 12.59 ש’ וזכתה במדליית הזהב. מוניקה זהרט ממזרח גרמניה קבעה שיא אולימפי בריצה ל-400 מ’בתוצאה של 51.08 ש’ וזכתה במדליית הזהב. וולטר אולבריכט צדק בנבואתו. מזרח גרמניה הקטנה הפכה ממדינת מריבה השנויה במחלוקת למדינה פופולרית ששמה נישא בגאון שוב ושוב בכל רחבי תבל בגין שידורי הספורט הבינלאומיים עתירי הרייטינג והמדרוג בטלוויזיה הבינלאומית. ספורטאי מזרח גרמניה צברו במשחקים האולימפיים של מינכן 72′ – 20 מדליות זהב, 23 מדליות כסף ו- 23 מדליות ארד פירושו של דבר היה כי ההִמנון המזרח הגרמני והדגל נחשפו עשרים פעמים במהלך שישה עשר ימי האולימפיאדה למיליארד צופי טלוויזיה. המוטציה הספורטיבית הזאת גישרה לרגע על פני חילוקי דעות פוליטיים והצדיקה את המוטו של וולטר אולבריכט. 66 (שישים ושש) מדליות אולימפיות של מדינה קטנה בסדר גודל של מזרח גרמניה היווה ניצחון גדול של המשטר. האדריכלים הגרמניים מתכנני הכפר האולימפי היפה והיעיל הגו רעיון בנייה מדויק ומסודר באופן מופתי וחשבו על כל פרט . הם אפילו הפרידו בין ההולכים ברגל לבין תנועת כלי הרכב. חניוני הרכב הוקמו מתחת לכפר האולימפי. הרעיון היה למנוע זיהום אוויר. הספורטאים קיבלו את השירות הטוב ביותר. הכפר האולימפי הפך לפסטיבל של אחווה ומפגש בינלאומי של אלפי ספורטאים צעירים מחמש יבשות תבל. לבסוף הפך למלכודת מוות לאחד עשר ספורטאים שלנו. פרופסור שאול לדני זוכר בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו : “הכפר האולימפי ומערכותיו היו מתוכננים היטב. הכל נקי, יפה, ומסודר ופועל ביעילות. הפדנטיות הגרמנית שאני מקנא בה, מורגשת בכל, שלא כמו באולימפיאדת מכסיקו 1968. יחד עם זאת כישראלי שעבר את השואה תכנון וסדר מופתיים אלה מזכירים לי דווקא את התכנון הקפדני עד לפרטי פרטים, והסינכרוניזציה של כל המערכות הלוגיסטיות של תובלה, מיון, הטעייה, ויעילות בביצוע של “הפתרון הסופי של בעיית היהודים”. לי כניצול שואה ומי שעוסק היום בניהול ייצור, זה מזכיר דווקא את הטרנספורטים שהופנו למאיידנק, טרבלינקה, סוביבור, ואושוויץ, שאנשיהם הוטעו כשהם נכנסים להתרחץ במקלחות ושאת גוויותיהם החנוקות מגַז שרפו ללא עקבות בקרמטוריומים , כמו בתהליך ייצור רציף, יעיל ומשומן היטב. האווירה בכפר נעימה. פרחים בכל מקום. המדים של עובדי הכפר האולימפי והנהלתו, ובכלל זה שומרי הכפר, הם צבעוניים ועליזים. כולם אדיבים. לשומרים אין נשק. האומה הגרמנית עשתה כל שביכולתה כדי להראות לעולם גרמניה ידידותית, חביבה, נעימה ועליזה – גרמניה אחרת, ולהשכיח כל רמז לעברה האפל והמיליטאריסטי”.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . אווירת עליצות ושמחה בכפר האולימפי הצבעוני באולימפיאדת מינכן 1972. תזמורת מכסיקנית אנשיה חובשים כובעי סומבררו מבדרת את הספורטאים. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שלוש ניידות שידור של DOZ שהכילו 12 מצלמות אלקטרוניות [7] צילמו את טקס הפתיחה המרהיב שנערך ברוב פאר והדר באצטדיון האולימפי החדש במינכן בשבת בארבע אחה”צ 26 באוגוסט 1972 והיה ססגוני ומרשים. 7134 ספורטאים וספורטאיות (6075 גברים ו- 1059 נשים) מ- 121 מדינות צעדו בסך. משלחת ישראל ובראשה נושא הדגל הקלע צבי הרשקוביץ קצרה תשואות מ- 80 אלף הצופים. האתלט גינתר צאהן (Gunter Zahn) אלוף הנוער הגרמני בריצת 1500 מ’ הדליק את המשואה האולימפית בטקס המרהיב. האתלטית היידי שילר (Heidi Schuller) נשבעה את שבועת הספורטאים. נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמאן הכריז על פתיחת המשחקים. מיליארד צופי טלוויזיה ברחבי העולם ראו את טקס הפתיחה בשידור ישיר, רק לא בישראל. הנהלת רשות השידור ובראשם המנכ”ל שמואל אלמוג, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו “שייקה” תדמור, ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית צבי גיל קבעו שטקס הפתיחה לא יועבר בשידור ישיר אלא יוקלט בירושלים, וקטעים נבחרים ממנו ישודרו באותו ערב במוצ”ש ב- “מבט ספורט”. אולימפיאדת מינכן 72′ הזוהרת התחילה טוב. אנחנו יודעים לצערנו הרָב כיצד זה נגמר.

טקסט תמונה :  שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 72′. המשלחות מתארגנות ומסתדרות בשטח הכינוס על הדשאים ליד הכפר האולימפי בדרכם הרגלית לעבר האצטדיון האולימפי הסמוך. משלחת ישראל במרכז. ברקע נראים בנייני הכפר האולימפי. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת – 26 באוגוסט 1972. כשעה לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72′ . נושא הדגל הנרי הרשקוביץ יחדיו עם נערה גרמנית נושאת שלט “ISRAEL” המובילה את המשלחת הישראלית בטקס. משמאל, מאמן ההיאבקות משה “מוני” וויינברג (מחזיק את הז’אקט בידו), רופא המשלחת ד”ר קורט ווייגל, ומאמן הקליעה קהת שור. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ARD רשת הטלוויזיה הציבורית הוותיקה המערב גרמנית (ראשי תיבות בשפה הגרמנית : Arbeitsgemeinschaft Rundfunkanstalten der Bundes Republic) והמקבילה שלה ZDF רשת הטלוויזיה הציבורית השנייה בגרמניה (ראשי תיבות בגרמנית : Zweites Deutsches Fernsehen), שתי הרשתות הציבוריות הללו בגרמניה הקימו לקראת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 את DOZ קבוצה מבצעית מיוחדת אד הוק שמנתה 3000 עובדים וכונתה (ראשי תיבות בגרמנית :Deutsche Olympia Zentrum). תפקידה של DOZ כ- Host broadcaster בינלאומי היה להפיק וליָיצֵר את סיגנל השידור האולימפי בסטנדרט טכני של 625 PAL B למען 72 רשתות טלוויזיה ו- 112 רשתות רדיו מ- 73 מדינות. כמו כן סיפקה DOZ לכל העולם שירותי צילום ועריכה ושימוש באולפנים, כולל הטלוויזיה הישראלית במינכן. DOZ נהנתה מתקציב ענק של 100.000000 (מאה מיליון) דולר. זה היה מבצע הפקה תקשורתי עצום ורָב ממדים. גדול הרבה יותר מזה של אולימפיאדת מכסיקו 1968. ללא כל השוואה. DOZ הפעילה 27 ניידות שידור (בצבע) וגייסה לצורך הכיסוי הטלוויזיוני 89 מצלמות אלקטרוניות. בשטח פעלו גם 67 צוותי צילום גרמניים בפילם. זה היה בטרם עידן ה- ENG. גרפיקאים גרמניים עמלו במשך ארבע שנים כדי לייצר את הסמלילים (Logo’s) המאפיינים את 25 (עשרים וחמישה) ענפי הספורט באולימפיאדת מינכן 72′. הגרפיקה הגרמנית המדויקת קנתה לה מוניטין בינלאומי.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. גרפיקאים גרמניים בשירות DOZ הצליחו לייצר איורים בעלי מכנה משותף אחיד המזהים בצורה קולעת ונעימה לעין את ענפי הספורט השונים באולימפיאדת מינכן 1972. הגרפיקה הגרמנית באולימפיאדת מינכן 72′ זכתה להערכה בינלאומית והייתה מרהיבה יותר משל אולימפיאדת מכסיקו 68′ ואולימפיאדת טוקיו 64′. (באדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי).

הבימאי והמפיק הגרמני הנודע הורסט זייפארת (Horst Seifart) אז ב- 1972 בן 50 היה המוביל הראשי של פילוסופיית הבימוי הטלוויזיונית החדשנית בתחרויות במשחקים האולימפיים במינכן 1972. הורסט זייפארת היה מתכנן תוכנית השידורים ה- Multi lateral הטלוויזיונית עבור כל העולם, ה- “Weltprogramm”, אך הוא היה יותר מאיש טלוויזיה. הוא היה מדען תקשורת מעמיק ויסודי. אדם בעל ניסיון טלוויזיוני מזהיר בתעשייה וגם בעל חזון שידור מרחיק לכת. הוא נחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה. הוא היה האיש הבולט בצוות הגרמני שפיתח את רעיון בימוי של כל אירועי הספורט בטלוויזיה. הורסט זייפארת נולד ב- 1922 בהמבורג. בעברו הרחוק היה טייס קרב ב- “לופטוואפה” חיל האוויר הגרמני בפיקודו של הרמן גרינג במלחמת העולם ה- 2. הוא הופל מעל שמי רוסיה ונלקח בשבי אך שרד אותו וחזר לגרמניה. לאחר המלחמה שָב לאהבתו הישנה, הטלוויזיה. הורסט זייפארת הטביע את חותמו האישי על קונספט הבימוי במשחקי אולימפיאדת מינכן של 1972. הוא היה הראשון בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית יחד עם הבימאי אוּלִי וולטרס (Uli Wolters) שהציבו מצלמות מיוחדות בזירת התחרויות ואשר תפקידן הראשי היה להציג ולחשוף את האתלטים והשחיינים בצילומי Close up, לפני תחילת העלילה, כלומר בטרם יריית הזינוק. צופי הטלוויזיה בעולם יכלו להתבונן מקרוב שוב ושוב בספורטאים המתייצבים ליד אדני הזינוק במסלולי הא”ק ושבילי הבריכה ומתכוננים לקראת ההתמודדות. זה היה חידוש מפליג בימים ההם מפני שבפעם הראשונה בתולדות שידורי הטלוויזיה יכלו יושבי הכורסה לצפות “במרחק נגיעה” בגופם ובפניהם של הנשים והגברים המתוחים והנרגשים גיבורי עלילת הספורט הטלוויזיונית, הנערכים לקראת המאבק המכריע, שאיש איננו יודע כיצד יתפתח. המאבק על המדליות האולימפיות הוא שידור הספורט החשוב בעולם. הורסט זייפארת ידע זאת והבין כי הטלוויזיה מיטיבה לשרת את צופיה באמצעות צילומי תקריב. הטלוויזיה היא  מִדיום תקשורתי המבוסס על צילומי Close ups. הוא ניצל זאת עד תום והציב את הצופים בסלון ביתם באמצעות מצלמות הטלוויזיה בסמוך מאוד לאתלטים והשחיינים המתחרים בזירה. בצילומים מרחוק נראים האתלטים הצעירים כמכונות ספורט אך בתצלומים מקרוב הם מתגלים כבני תמותה רגילים, ממש כמונו. הצגת גיבורי העלילה באמצעות צילומי Close up לפני התרחשותה הכרחית. זהו אחד מסודות בימוי הספורט הטלוויזיוני. בימוי כזה יוצר קשר נפשי והזדהות של הצופים עם גיבורי התחרויות ומחבר אותם מייד למרקע. פילוסופיית הבימוי של הורסט זייפארת הייתה מבורכת והישג בעל ערך. הורסט זייפארת בימאי ומפיק בדרגה העליונה ביותר של המקצוע השתמש בתבונה ובהיגיון ביתרון שהעניקו לו עדשות מצלמות הטלוויזיה. הורסט זייפארת תִּכְנֵן יחד עם מפיק – בימאי נוסף ב- DOZ אוּלִי ווֹלטרס (Uli Wolters), מנהל ההפקה רוברט למבקה (Robert Lembke), מנהל ההנדסה קארל היינץ (Karl Heinz), וראש ציוותי הצילום בפילם אולריך בראון את פילוסופיית הכיסוי של תחרויות הא”ק באולימפיאדת מינכן 1972.

טקסט תמונה :  הורסט זייפארת הבימאי הראשי של תוכנית השידורים הבינלאומית באולימפיאדת מינכן 1972 ה- World Program. (בסיוע ובאדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 אולי וולטרס הבימאי הראשי של תחרויות הא”ק (בסיוע ובאדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי).

ראשי DOZ תכננו בקפידה את מערך הצילום האלקטרוני ואת עקרונות שידור ה- Replays האיטי בכל אחד מ- 25 ענפי הספורט אך גם הם לא הקדימו את זמנם. הדבר בלט בצורה יתירה בשני ענפי הספורט המרכזיים באולימפיאדת מינכן 72′, א”ק, ושחייה. למרות העושר הטלוויזיוני הפעילה DOZ רק יחידת Replay אחת מאותה הזווית של המצלמה המובילה . הטלוויזיה קנדית CBC ויחידת הביצוע שלה ORTO הציבו באולימפיאדת מונטריאול 76′ כבר שתי יחידות Replays ואילו DOZ השתמשה במצלמה פרונטאלית בתחרויות הא”ק. צילומי הא”ק באצטדיון האולימפי נעשו תמיד משמאל לימין ומעולם לא ממול, אך הציבה בבריכת השחייה מצלמה עליונה הוריזונטאלית – אחורית שהקנתה ממד הסתכלות שונה ולא מוכר עד אז. החידוש הגדול של קבוצת DOZ היה מיסוד מצלמת ההיכרויות עם המתחרים בטרם יריית הזינוק. מהלך טלוויזיוני הכרחי והגיוני וגם פשוט. מפליא שאנשי הטלוויזיה ברחבי תבל לא חשבו על כך לפני כן.

טקסט תמונה : רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה המנהל הכללי של DOZ במשחקי אולימפיאדת מינכן 1972 (בסיוע ובאדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי).                           

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. אולריך בראון האחראי על עבודת 65 ציוותי הצילום בפילם של DOZ שתיעדו את אולימפיאדת מינכן 1972. (בסיוע ובאדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי).

הצוות המוביל הציב מראש 18 מצלמות אלקטרוניות באִצטדיון האולימפי מתוך הסך הכולל של 89 מצלמות שעמדו לרשות DOZ וכיסו את 25 הענפים במשחקי מינכן 72′ [8], מפני ששם נערכו התחרויות של ענף הספורט החשוב ביותר באולימפיאדה – האתלטיקה הקלה. את טקסי הפתיחה והנעילה כיסו 12 מצלמות.

טקסט תמונה : שבת אחה”צ – 26 באוגוסט 1972. טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72′. מימין, ניתן לראות צלם של קבוצת הטלוויזיה הגרמנית DOZ מאייש מצלמה אלקטרונית נישאת על כתף (נקראת בשפה האנגלית : Portable electronic camera) לצורכי צילומי Close ups של ספורטאי המשלחות. המצלמה מחוברת בכבל עבה לניידת השידור הגדולה החונה מחוץ לאצטדיון האולימפי. ב- 1972 זה היה חידוש ומבוא לקראת תקופת ה- ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering). (בסיוע ובאדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי).

פילוסופיית הכיסוי הטלוויזיונית הבסיסית הרב גונית שלהם הנוגעת ל- 25 ענפי ספורט במינכן 72′ שרירה וקיימת עד היום הזה. הורסט זייפארת זוכר בשיחות הטלוויזיה בינינו בשנים 1980 – 1974 כלהלן : “אף על פי כן לא הקדמנו את דורנו. היו לנו מעט מידי מצלמות אלקטרוניות ופחות מידי מצלמות Isolated (מצלמה Isolated מחוברת בנפרד ממערכת הצילום הכללית למכונת VTR עצמאית משלה שמאפשרת לה להעניק הילוך חוזר מזווית הצילום הייחודית שלה) בניידות השידור שחנו באצטדיון האולימפי, בבריכה האולימפית, ובהיכל ההתעמלות האולימפית. לכן שידרנו תמיד הילוך חוזר איטי אחד בלבד מהמצלמה המובילה של הכיסוי הכללי” [9]. הוֹרְסְט זָיְיפָארְת הגה מאוחר יותר יחד עם אולי וולטרס ועוזריהם ביניהם קְלָאוּס בֵּיְיסְנֶר (Claus Beissner) את רעיון המצלמות הפרונטאליות בצילום הריצות על המסלול אך הספרדי מנולו רומרו הגשים את החזון הטלוויזיוני הזה לראשונה באולימפיאדות סיאול 88′ וברצלונה 92′. הצילומים הפרונטאליים בטלוויזיה הבינלאומית ב- SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) של בן ג’ונסון בסיאול 88′ מביס בריצת 100 מ’ את קארל לואיס ולינפורד קריסטי, ואח”כ לינפורד קריסטי עצמו עושה את אותו הדבר ליריביו בתחרות הגמר ל- 100 מ’ בברצלונה 92′, כבשו את לב הצופים והיו בלתי נשכחים. פסגת הטכנולוגיה הטלוויזיונית. יתירה מזאת : אוסף ההילוכים החוזרים האיטיים ואומנות הצילום של הטלוויזיה הפכו את הריצה הקצרה ביותר במשחקים האולימפיים שנמשכת כעשר שניות לחוויית צפייה בת חמש דקות (!). מצלמות הטלוויזיה האריכו שוב ושוב את משך החוויה מזוויות צילום שונות ובהילוכים איטיים. זה היה הפיצוי שהעניקה הטלוויזיה לצופיה בכל רחבי בתבל וזה היה יתרונם על פני הצופים באצטדיון. בכך צריך להכיר תודה למר אלכס גלעדי והספרדי מר מנולו רומרו.

ראה שני הספרים עבי הכרס שחקרתי וכתבתי “למילים יש וויזואליה משלהן” ו- “הפקות חובקות ארץ עולם”, בסדרה בכוללת 13 ספרים וקרויה : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” .

מבצע השידורים באולימפיאדת מינכן 72′ היה כל כך גָדוּש, מפורט, ועמוּס עד שאפילו הגרמנים העשירים והמנוסים נדרשו לסיוע טלוויזיוני של מדינות מערב אירופה המאוגדות באיגוד השידור האירופי העשיר ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union). ה- BBC צילם במינכן 72′ את תחרויות האִגרוף, הטלוויזיה השווייצרית SRG כיסתה את תחרויות החתירה, ו- RAI האיטלקית הייתה הממונה על כיסוי תחרויות הסיוף. ציוותי הצילום החיצוניים נדדו גם לאִצטדיונים אחרים באולימפיאדת מינכן 1972 אך תמיד תחת עינם הפקוחה של המפיקים הגרמניים של DOZ. קבוצת DOZ הסתייעה גם ב- 65 מצלמות פילם בצבע בצילום ותיעוד המשחקים מפני שלא עמדו לרשותה מספיק ניידות שידור אלקטרוניות . DOZ מיסדה סך של 852 (שמונה מאות וחמישים ושתיים) עמדות שידור לרשתות הטלוויזיה והרדיו בכל אתרי התחרויות האולימפיים. הישג טכנולוגי כמותי ואיכותי מרשים ביותר. ב- IBC הגרמני (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במינכן הוקמו 27 סוויטות עריכה של VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording), וגם 37 חדרי עריכה בפילם, ועוד 20 אולפני טלוויזיה כשירותים למען רשתות הטלוויזיה החברות ב- EBU . DOZ העמידה את הארכיון האולימפי שלה לרשות כל רשתות הטלוויזיה והרדיו שהתארחו במינכן 72′.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. צוות צילום בפילם של DOZ מנציח את ניצחונו של ההלך המערב גרמני ברנד קננברג (Brend Kanneberg) בתחרות ל- 50 ק”מ הליכה. (בסיוע ובאדיבות DOZ . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו חדר בקרה של אולפן טלוויזיה גרמני משוכלל שהוקם ע”י קבוצת  DOZ באולימפיאדת מינכן 1972. אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית רק יכולנו לחלום בעת ההיא על טכנולוגיה מודרנית באיכות ובכמות כזאת. (בסיוע ובאדיבות  ZDF / ARD .ארכיון יואש אלרואי) .

טקסט תמונה  : אולימפיאדת מינכן 72′. זוהי תחנת הקרקע הגרמנית ללוויינים שהוקמה במישור רייסטינג (RAISTING). מכאן נשלח סיגנל השידורים של אולימפיאדת מינכן 1972 לכל רחבי תבל, וגם ללוויין האטלנטי ה- Primary, אליו מחוברת האנטנה – צלחת בעמק האלה ליד ירושלים. (בסיוע ובאדיבות DOZ ו-  ZDF / ARD. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הוועדה המארגנת המערב גרמנית בראשותו של ד”ר ווילי דאומה (Willi Daume) הדינאמי והבלתי נלאה השקיעה כאמור כמיליארד דולר (כ- 1.97 מיליארד מרקים גרמניים), הון עתק בימים ההם בבניית המתקנים האולימפיים ובתשתיות העיר. הפקת האולימפיאדה העניקה תנופה עצומה לפיתוח רשת כבישים הראשיים של מינכן, שיפור פרויקט הרכבת התחתית של העיר, הגדלת שדה התעופה הבינלאומי של המטרופולין, ותכנון מחודש של מערכת האירוח במינכן, מלונות וכיו”ב. הקומפלקס האולימפי היפהפה הוקם כ- 6 (שישה) ק”מ ממינכן ובראשו האִצטדיון האולימפי המרכזי והגג התלוי שלו העשוי מחומר סינתטי שקוף. מבנה ארכיטקטוני מרשים שעלותו למשלם המסים של מחוז באוואריה עמדה על כ- 45.000000 (ארבעים וחמישה מיליון) דולר. אבל במרכז העניינים ניצבה קבוצת DOZ במלוא עוצמתה יחדיו עם בימאי הטלוויזיה הראשיים של משחקי מינכן 72′ הורסט זייפארט ואוּלִי ווֹלְטֶרְס (Uly Wolters) שראויים להערכה רבה. הופעתו של הורסט זייפארת באולימפיאדת מינכן 1972 הייתה באמת מזהירה. אין מילה אחרת לתאר את יסודיות אופיו של הבימאי הראשי, רצינותו, וכישרונו הטלוויזיוני. הוֹרְסְט זָיְיפָארְת (Horst Seifart) הפקיד בידי השדרים האולימפיים את מטמון השידור החשוב מכל, כלי לזיהוי מכסימאלי של המשתתפים בעלילה בכל אחד משלבי הכיסוי שלה ויצירת אינטראקציה (Interactive) של השידור הטלוויזיוני עם הצופים בסלון ביתם. הקריטריונים שהציבה DOZ בהפקה וצילום הטלוויזיה הכשירו את הופעתו הבלתי נשכחת של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדגוּל נסים קיוויתי בתחרויות השחייה והא”ק במשחקי מינכן 72′.

באולימפיאדת מינכן 1972, הָגָה הוֹרְסְט זָיְיפָארְט (Horst Seifart) בימאי הטלוויזיה הראשי של שידורי האולימפיאדה המשותפים לשתי הרשתות הממלכתיות הגרמניות ARD ו- ZDF כאמור רעיון שידור מעניין. פשוט אך גאוני. הורסט זייפארט שהיה אז כבן 50 בעל ניסיון טלוויזיוני רב בהפקה וצילום החליט להפקיד בידי אחת המצלמות שלו הממוקמות באִצטדיון האולימפי (שם נערכו תחרויות הא”ק) ובבריכת השחייה האולימפית משימת טלוויזיה היסטורית וייחודית שטרם בוצעה עד אז. על המצלמה הקונקרטית הזאת הוטלה המשימה להציג ולחשוף בנפרד לפני יריית הזינוק בצילומי Close up ו- Medium close up את הספורטאים המתחרים על פי סדר השבילים שלהם, כדי לערוך היכרות עימם לטובת צופי הטלוויזיה. הדבר לא נעשה מעולם באולימפיאדות קודמות. הורסט זייפארט התייחס לתחרויות הספורט כאל דרמה . הוא גָרָס שחייבים “לערוך הכּרה” מוקדמת בין גיבורי העלילה לבין צופי הטלוויזיה בסלון ביתם טֶרֶם תחילת דרמת הספורט. הוא שאב את הרעיון מסרטי הקולנוע. הוא סָבָר שבדומה לאָלְפְרֶד הִיצְ’קוֹק אומן סרטי המתח בו חושף הבימאי את גיבורי העלילה שלו לצופים באולם הקולנוע מייד בתחילתה מבלי לגלות את סופה, ראוי שגם בִּימַאֵי הספורט בשידורי הא”ק והשחייה בטלוויזיה יחשפו את גיבוריהם לצופים בטרם תחילת העלילה רווית הדרמה וספוגת רייטינג. הורסט זייפארט חשב שעלילות המתח בשידורי הספורט בטלוויזיה הן בעצם כמו הצגות הקולנוע של אלפרד היצ’קוק ולכן יש מקום לזהות את המשתתפים באמצעות הצגה מוקדמת. חשיבה לא רק הגיונית אלא גאונית. הוא גרס שהיכרות טלוויזיונית מוקדמת עם הספורטאים המצטיינים המציגה לא רק את שמם וארץ מוצאם, אלא כוללת את חשיפת פניהם, מבנה גופם, והמראה הכללי שלהם באמצעות צילומים מקרוב, לרבות הישגיהם ויכולתם המקצועית בענף הספורט הקונקרטי שלהם, תהדק ותגביר את הקֶשֶר והזדהות צופי הטלוויזיה עם השידור ותקרב תקרב אותם ביתר שֵאת לעלילה המתפתחת על המסך ותשפר את הבנתם בתחוּם. הוא צָדָק. רעיון החשיפה המוקדמת בתחרויות הספורט וזיהוי גיבורי העלילה לפני התרחשותה הפכוּ לפרולוג טלוויזיוני מוצלח וחשוב. טריוויאלי היום אך מרחיק לכת מאין כמוהו בימים ההם של 1972. אין היום שום שידור ספורט טלוויזיוני המכבד את עצמו שמתכחש למִתְּוֶוה הורסט זייפארת. במובן הזה הורסט זייפארט היה מהפכן טלוויזיה. המצלמה הזאת שחשפה, זיהתה, והִציגה את הספורטאים לצופי הטלוויזיה במלוא תפארתם בטרם תחרות, זכתה לכינוי “מצלמת ההיכרויות החושפנית”.

הורסט זייפארט סיפר לי את העדות המעניינת והחשובה הזאת לראשונה כשנפגשנו בטהראן בירת איראן בחודש ספטמבר 1974 בעיצומם של משחקי אסיה ה- 7. שאלתי אותו מייד, “איך לא חשבו על זה קודם ?”, והוא השיב לי בפשטות, “אין לי מושג יואש, אינני יודע”. אנשי הטלוויזיה האיראנית הזעיקו את הורסט זייפארט ועוד כמה מומחים משתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF לטהראן (תמורת תשלום נאה) כדי שיסייעו להם במלאכת הבימוי של המשחקים. הם הזמינו לטהראן לצורכי ייעוּץ גם כמה מאנשי הוועדה המארגנת הגרמנית של משחקי מינכן 72′ ובראשם וולטר טרוגר מנהל הכפר האולימפי. יצא לי להיפגש עם הורסט זייפארט בהזדמנויות נוספות לשיחות טלוויזיה ארוכות גם באולימפיאדת מונטריאול 1976 ומונדיאל ארגנטינה 1978. הוא היה קולנוען ואיש טלוויזיה יסודי מהדרגה העליונה ביותר אציל נפש, מנומס ואדיב, שאהבתי והערכתי.

טקסט תמונה  :  הורסט זייפארת  (Horst Seifart, חי בשנים 2004 – 1922), היה הבימאי הראשי המצוין ורב המוניטין של אולימפיאדת מינכן 1972. הוא נחשב לאבי התפישה החדשה של כיסוי אירועי ספורט בטלוויזיה בשנות ה- 60 ו- 70 של המאה שעברה. איש טלוויזיה מופלא ונדיר. לא היו רבים כמותו בעולם. הורסט זייפארת היה מורם ורבם של בימאים ומפיקי טלוויזיה רבים ברחבי תבל וגם שלנו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית. הוא היה ידיד גדול של אלכס גלעדי  ושלי. (התמונה באדיבות קלאוס בייסנר – Claus Beissner. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קְלָאוּס בָּיְיסְנֶר (Claus Beissner) עוזרו הקרוב במשך שנים רבות של הוֹרְסְט זָיְיפָארְט ואיש טלוויזיה רָב מוניטין בזכות עצמו ברשת הטלוויזיה הגרמנית ARD וב- EBU (איגוד השידור האירופי), זוכר כלהלן [10] : “בראשית שנות ה- 2000 הייתי עֵד שמיעה לשבחים שהעניק מנולו רומרו לחשיבה הטלוויזיונית של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת. מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ אמר: “רעיונות הטלוויזיה של הורסט זייפארת היו תמיד הטובים ביותר”. תרומתו של הורסט זייפארת לא הייתה רק בתחום הטכנולוגי אלא גם בתחום הרקע הפילוסופי של הכיסוי הטלוויזיוני. בעיניו תחרויות הספורט הבינלאומיות היו דרמה אחת גדולה כמו במחזות הדרמה של יוון העתיקה. המשותף לספורט ולתיאטרון הוא בכך ששניהם מציעים דרמה של מנצחים ומפסידים. אך קיים בכל זאת שוני אחד. השוני היחידי בין דרמת הספורט לבין דרמת התיאטרון היווני על פי תפישתו של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת היה הסוף, הסיום. בתאטרון היווני הסוף ידוע. בספורט הוא תמיד פתוח. הורסט זייפארת היה האיש הראשון בין אנשי הטלוויזיה בדור שלוֹ שהעניק ממד אקדמי לכיסוי הספורט בטלוויזיה”.

נסים קיוויתי היה השַדָּר הישראלי הראשון שהפיק וניצל בשפתו העשירה והקולחת עד תום את מלוא היתרון מ- “מצלמת ההיכרויות החושפנית” של הורסט זייפארט. דן שילון מינה אותו בצֶדֶק לשַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה בת 4 שנים בשני ענפי הספורט המרכזיים באולימפיאדת מינכן 1972, תחרויות הא”ק והשחייה. שום שַדָּר טלוויזיה בארץ לא התקרב בימים ההם לרמת השידור Play by play של נסים קיוויתי. הוא פשוט ניצב ליד המיקרופון משכמו ומעלה. לעַד ייזכר קוֹלוֹ הבוטח ושפתו העשירה והתקנית כשתיעד בשידור ישיר את ריצת ה-100 מ’האחרונה של האצנית אסתר רוֹט – שחמורוב באולימפיאדת מינכן 72′ (לפני אסון רצח י”א הספורטאים הישראליים), “…שוב פּוֹעֵם הלֵב הישראלי כאן במינכן כשאסתר שחמורוב שלנו מתחממת על המסלול לקראת ריצת רבע הגמר…”, בשעה שדמותה של האתלטית הישראלית נִגלֵית ומופיעה בכל הדרה בצילום מקרוב על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם.

נסים קיוויתי הציב סטנדרט חדש באולימפיאדת מינכן 1972 בעת השידור הישיר Play by play של משחה הגמר ל- 100 מ’ בסגנון חופשי לגברים בהשתתפותו של השחיין היהודי – אמריקני האגדי מַרְק סְפִּיץ (Mark spitz). דן שילון היה העורך והמפיק הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית במינכן 72′ (בסיועו העצום של אלכס גלעדי) ובנוסף גם הגיש בעצמו את השידורים והיומנים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוקם ומוסד ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי בעיר מינכן. הבימאית שלו הייתה ורדינה אֶרֶז ז”ל. זאת כמות עבודה עיתונאית וארגונית רבה. השדרן והמגיש הפופולרי דן שילון ישב לראשונה בחייו באולפן שידור אולימפי והיה עֵד להישגים הספורטיביים העצומים שהושגו שם ע”י אולגה קורבוט, לאסה ווירן, וואלרי בורזוב, רנטה שטכר, ג’ון אקיבואה, ומרק ספיץ, ורבים אחרים. דן שילון היה השַדָּר באולפן במינכן 72′ שכתב לעצמו את הטקסטים (Lead in) והוביל את צופי הטלוויזיה בישראל למשחה הגמר ב-100 מ’, להיט אולימפי טלוויזיוני, בהשתתפותו של המֶגָה – סְטָאר מרק ספיץ. רגע לפני שהעביר את השידור לנסים קיוויתי בבריכת השחייה שידר למצלמת האולפן הגרמנית, “ערב טוב לכם ושלום רב, כאן מינכן”, והוסיף, “גם הערב שופעת הבריכה האולימפית שיאים והישגים. נדמה לי שהשחייה כאן מסכנת ברצינות את כתר מלכת הספורט, הא”ק. נעבור אל מַרְק שְפִּיצִי כפי שקוראים לו הילדים ואל נסים קיוויתי”. דן שילון נפרד מהצופים במין חיוך קל ושובבני. הוא עמד לחזות בהיסטוריה ספורטיבית וטלוויזיונית חסרת תקדים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. ה- IBC במינכן. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 47 שנים. דן שילון שימש ראש צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית במינכן 72′, והיה גם מגיש את השידורים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- International Broadcasting Center / מרכז השידורים הבינלאומי) במינכן. (מקור : הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) . 

הרבה מאוד ילדים ובני נוער ראו את התחרויות האולימפיות בשל שעת הצפייה הנוחה. ניתנה להם הזדמנות לחזות בשחיין מוכשר ודרמטי שהיו טמונים בו גם ערכים ולקח חינוכי מאלף. מַרְק סְפִּיץ (Mark Spitz) בן ה- 22 זכה כבר בטרם משחה הגמר ב- 100 מ’בסגנון חופשי בחָמֵש מדליות זהב באולימפיאדת מינכן וקבע גם בכל אחד מן המשחים גם שיא עולם חדש. הוא החל את הקריירה המזהירה שלו בגיל שֵש. על מנת להפוך לשחיין הטוב בעולם גמא באימוניו הקשים בקריירה הארוכה שלוֹ בבריכה קילומטראז’ שחייה בן 40000 (ארבעים אֶלֶף) ק”מ. מרחק השווה להקפת כדור הארץ. מרק ספיץ היה שחיין מזהיר ומוכשר בצורה יוצא דופן. אך הכישרון התנועתי  והקואורדינציה הגופנית, כמו גם משקלו הסגולי הנמוך של גופו, אינם מספיקים לבדם כדי להפוך אותו לאלוף. נדרשו מ- מרק ספיץ צייתנות ואהבה סגפנית מיוחדת וחסרת קֵץ לאימונים המפרכים שכפו עליו מאמניו וחזרות אין ספור. השחיין הוא ספורטאי בודד במים. מלבד כישרונו הגופני הוא צריך להיות מצויד ביכולת מנטאלית בעלת אופי מיוחד ותכונות נפשיות של כוח רצון, משמעת, ודבקות במשימה כדי לא לוותר ולעמול כל כך קשה בתוך המים במשך שנים כה רבות בדרך אל הפסגה ואל מדליית הזהב. מרק ספיץ כישרון נדיר בשחייה היה בין הבודדים שאהב וידע להתאמן וניאות לוותר על הנאות החיים של ילד רגיל בגילו. מן ההיבט הזה הוא היה ספורטאי הרואי ויסודי והוכיח זאת בעת אימוניו הרבים והקשים בשנים ההן בבריכה. לא בכדי העפיל בסופו של דבר לפסגה. סָפֵק אם אנשים כמונו, בני תמותה רגילים, היו מסכימים לנהוג כמותו ולאמץ דרך חיים נזירית – ספורטיבית שכזאת.

דן שילון העביר את השידור לנסים קיוויתי ועכשיו היה תורו לשָדֵר ישיר מבריכת השחייה האולימפית במינכן. נסים קיוויתי ניהל דיאלוג פנטסטי עם מצלמת “ההיכרויות” של DOZ והוֹרְסְט זַיְיפָארְט ואולי וולטרס. הוא הציג את מַרְק סְפּיץ בצורה מפורטת ועניינית וסיפר ברצינות רבה לצופי הטלוויזיה בישראל על הישגיו בבריכה עד כה ועל סיכוייו במשחה הזה. כך נהג עם כל שמונת השחיינים שהעפילו למשחה הגמר ב- 100 מ’בסגנון חופשי. זאת הייתה חשיפה קלאסית ומכובדת של גיבורי העלילה בטֶרֶם יריית הזִינוּק. בידענות ובקוֹל בוטח וסמכותי טווה ובנה את סיפור המתח בתוך הדרמה המתפתחת בבריכת השחייה באולימפיאדת מינכן 1972.

כשעלו השחיינים על אדני הזינוק אמר נסים קיוויתי למיקרופון בסגנון השידור הייחודי והמדויק שלו כלהלן : “הגענו למשחה הגמר ל-100 מ’ בסגנון חופשי בבריכה. זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוּקרתי ביותר, ובסוֹפוֹ – מדליית זָהָב ש- מַרְק סְפּיץ רוצה בה יותר מכּל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ”. באורח פלא ובמין צירוף מקרים שכזה, וכאילו על פי תיאום מראש עם השַדָּר הישראלי, לחץ הבימאי הגרמני בבריכה האולימפית שאיננו כמובן דובר עברית על מקש מצלמת ה- Close up בניידת השידור, ונִיתֵּב למסך הטלוויזיה את דמותו של מַרְק סְפּיץ ניצב על האדן במלוא הדרו ותפארתו וּיְפִי גוּפוֹ המושלם. נפח בית החזה שלו היה מרשים ושרירי הבטן בלטו על רקע בטן כמעט קעורה. הוא נראה כמו פוסיידון אל הים היווני. מרק ספיץ היה מאוד מרוכז בעצמו ודרוך. באותן השניות שמצלמת הטלוויזיה הגרמנית של DOZ הייתה נעולה עליו עסק בשחרור השרירים האחרון בטרם יתבע גופו למאמץ פיסי עליון, בחלקו אנאירובי, במשך כ- 50 שניות. ההזדהות עם מרק ספיץ הייתה מושלמת. פתאום הוברר כי DOZ המשוכללת הטילה על צופי הטלוויזיה בעולם, כמו הגיבור הראשי מרק ספיץ עצמו, לפַלֵס את דרכם לבדם בתוך נפתולי העלילה שהפכה לדרמטית יותר ויותר ככל שהמשחה התקדם אל קו הגמר. גֶ’רִי הָיְידֶנְרִיךְ, וְולָדִימִיר בּוּרֶה, ומָיְיקֶל וֶונְדֶן סיבכו את העלילה והיקשו על גיבורה. זאת הייתה אחת הפעמים הנפלאוֹת של שיתוף פעולה כה מוצלח ופורה בין ההוגה הטלוויזיוני הוֹרְסְט זָיְיפָארְת ובימאי ניידת השידור בבריכה וצלמיו לבין השַדָּרִים בבריכה.

אמירת הנֶצַח של נִסִים קִיוִויתִּי נשזרה לעַד על פַּס הרצועה המגנטית של טֵייפּ השידוּר וצמוּדה לתמונת ה- Video של השחיין היהודי – אמריקני האלמותי, גדול שחייני תבל בכל הזמנים. מעולם לא חזינו ולא האזנו עד אז בשידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית לטקסט פתיחה Lead in כה מרשים ומדויק של שַדָּר כלשהו הניחן ביכולת לזהות ולהעריך את סיכוייהם של המועמדים לניצחון וגם מְיוּמַן כדי לנתח את האפשרויות והאופציות בבריכה האולימפית עבור צופי הטלוויזיה שלוֹ. נסים קיוויתי הציג בכישרון רב את המתחרים ועשה זאת בצורה טבעית, צְלוּלָה, ומְמָצָה. בְּרָאווֹ לנסים קיוויתי. הכל היה מושלם למעט חיסרון אחד. צופי הטלוויזיה בכל העולם ראו את השידורים של DOZ בצבע. בישראל הם היו בשָחוֹר / לָבָן.

טקסט תמונה : קיץ 1972. עידן השחור / לבן בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הצלם איזי אברון ז”ל (יושב) ומגיש הטלוויזיה רם עברון ז”ל עורכים מבחן תקינות למצלמת Video באולפן ברוממה – ירושלים על פי מודל השידור הבריטי של ה- BBC. מצלמות האולפן הגדולות היו בריטיות מסוג  M A R C O N I . (באדיבות עדנה עברון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צופי הטלוויזיה במדינת ישראל ראו בטלוויזיה הישראלית הציבורית באוגוסט – ספטמבר 1972 את כל שבעת המשחקים בהם נטל חלק מַרְק סְפִּיץ (שלושה מהם היו משחי שליחים), ובהם קבע שבעה שיאי עולם וזכה מַרְק בשבע מדליות זהב. ואז אירע אסון הטרור הגדול של חטיפה ורצח י”א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. תמונת ה- Long shot של המתחרים במשחה הגמר ל- 100 מ’ חופשי לגברים באולימפיאדת מינכן 1972 בהשתתפות השחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ ובעקבותיה תמונת ה- Close up של המועמד לניצחון מרק ספיץ (בטרם יריית הזינוק), מגלמת את תפישת הבימוי הטלוויזיוני של הורסט זייפארט.   

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת בשחור / לבן (למרות שסיגנל הטלוויזיה של DOZ שהגיע לאולפנים בירושלים מ- Raisting היה כמובן בצבע). המצלמה המובילה של DOZ מציגה בצילום מרחוק (Long Shot) כולל את כל שמונת המשתתפים יחדיו במשחה הגמר ל- 100 מ’ בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972, שניות לפני הזינוק. השחיין האמריקני מרק ספיץ ניצב על אדן הזינוק שלישי משמאל. (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה DOZ. ארכיון יואש אלרואי.).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. בשעה שנסים קיוויתי שידר את משפט המחץ שלו , “זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוקרתי ביותר-ובסופו מדליית זהב שמרק ספיץ רוצה בה יותר מכל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ”, ניתב הבימאי הגרמני במפתיע “לאוויר” שוט של מרק ספיץ ב- Medium – Close up ניצב על אדן הזינוק מס’ 3 ובודד אותו משאר מתחריו, כאילו הבין את שפת העִברית של השַדָּר הישראלי. (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה DOZ. ארכיון יואש אלרואי).

מַרְק סְפִּיץ (Mark Spitz) לא רצה להשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ’ בסגנון חופשי שנועד ל- 3 בספטמבר 1972. זה היה המשחה השישי בסדרה מתוך שבעה ובאמתחתו נחו להן כבר חמש מדליות זהב. לפתע נתקף ביראה ואיבד את ביטחונו העצמי. מרק ספיץ נחשב לגדול שחייני תבל באולימפיאדת מינכן 72′ והיה מועמד וודאי לניצחון גם במשחה השישי שלו באולימפיאדה למרחק 100 מ’בסגנון חופשי אך חשש להפסיד לשני יריביו העיקריים והמסוכנים בבריכה, חברו לנבחרת האמריקנית גֶ’רִי הָיְידֶנְרִיךְ (Jerry Heidenreich) והאלוף האוסטרלי לפני ארבע שנים במשחקי מכסיקו 68′ במקצוע הזה מָיְיקְל וֶונְדֶן (Michael Wenden). מַרְק סְפִּיץ פחד לקלקל את מאזן הזהב המושלם שלו. צריך לציין כאן שגם הספרינטר הרוסי בעל הפוטנציאל למדליית זהב וְולָאדִימִיר בּוּרֶה (Vladimir Bure) ששחה בשביל מס’ 2 סיכן אותו. הדריכות בטרם משחה הגמר ל- 100 מ’ בסגנון חופשי הייתה עצומה. מַרְק סְפִּיץ (בן 22 וחצי במינכן 72′) היה טיפוס תחרותי מאין כמוהו ולא הסתפק בכסף. הוא רצה את הכל מזהב. הוא אמר לשדרנית רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC דוֹנָה דֶה וַוארוֹנָה (Donna De Varrona) כי עדיף לו להיזכר בהיסטוריה כבעל שש מדליות זהב משישה משחים על פני שש מדליות זהב ואחת מכסף ו/או ארד מתוך שבעה משחים. מרק ספיץ חשש להפסיד במשחה הגמר ל- 100 מ’ בסגנון חופשי לגברים ולהיזכר כמפסידן. הציבור לא יזכור את ניצחונותיו הרבים אלא את הפסדו הבודד. למרות שהיה טוב מכל השלושה ירא אותם מַרְק סְפִּיץ עד שנפוצו שמועות בכפר האולימפי כי ביטל את השתתפותו במשחה הקלאסי והמהיר ביותר בבריכה. החלה להתרוצץ רכילות בנבחרת האמריקנית כי מַרְק סְפִּיץ חולה. מאמן השחייה הראשי של המשלחת האמריקנית באולימפיאדת מינכן 1972 שאֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) החליט להתערב. הוא זימֵן את מרק ספיץ לשיחה אישית בין מאמן לחניכו והטיף לוֹ כלהלן : “מרק ספיץ, זכור רק דבר אחד. אם לא תשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ’ בסגנון חופשי שזהו משחה יוקרתי ומיוחד בתוכנית האולימפית בגלל פחדנותך, כל חמש מדליות הזהב שצברת עד היום אינן שוות דבר. הן לחלוטין חסרות ערך. משחה הגמר ל- 100 מ’בסגנון חופשי הוא המבחן האמיתי שלך כגדול שחייני תבל. אם לא תתייצב על אדן הזינוק העולם יזכור אותך כתרנגולת מרוטה ופחדנית” [1]. שֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) החליט לא לאפשר ל- מַרְק סְפִּיץ להשתתף במשחה השליחים לגברים 4 פעמים 100 מ’ בסגנון מעורב הנועל את תחרויות השחייה האולימפיות במידה ולא ייטול חלק במשחה הגמר ל- 100 מ’ בסגנון חופשי בו היה מועמד וודאי לניצחון למרות פחדנותו וחששו להתעמת בבריכה עם יריבו גֶ’רִי הָיְידֶנְרִיך.

לבסוף השתכנע מַרְק סְפִּיץ בעקבות השיחה עם שֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) והחליט להתייצב לקרב (ניתן לראות ולשמוע את כל סצנת היחסים המפורסמת הזאת בין השחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ למאמנו שֶרְם שָאבוּר בסרט הדוקומנטרי המרתק ורב העניין “THE  MAGNIFICENT  ONES” (במסגרת הסדרה התיעודית הטלוויזיונית המונומנטלית והבלתי נשכחת “OLYMPIAD”) שכתב, ביים, והפיק הבימאי היהודי – אמריקני המנוח בַּאד גְרִינְסְפַּאן (Bud Greenspan) בעשור ה- 70 של המאה שעברה.

spitz 1

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו הצד הקדמי של העטיפה של סרט ה- Video הדוקומנטרי שהפיק, ביים, וכתב בימאי הטלוויזיה והקולנוע היהודי – אמריקני המתעד האולימפי הדגול באד גרינספאן (Bud Greenspan), ואשר קרוי, “THE MAGNIFICENT ONES”. התיעוד מספר על שני הספורטאים האולימפיים הבלתי נשכחים השחיין האמריקני מרק ספיץ והרץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן. (באדיבות חברת Cappy productions. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

spitz 2

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה . זהו הצד האחורי של העטיפה של סרט ה- Video הדוקומנטארי הבלתי נשכח של בימאי הטלוויזיה והקולנוע היהודי – אמריקני המתעד האולימפי הדגול באד גרינספאן המנוח (מת ב- 2010), “THE MAGNIFICENT ONES”, המספר על שני הספורטאים האולימפיים הבלתי נשכחים השחיין האמריקני מרק ספיץ והרץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן. (באדיבות חברת “Cappy productions”. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שרר מתח רָב בבריכה לפני יריית הזינוק למשחה הגמר ל- 100 מ’ בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972. שקט שלפני הסערה מלווה בעצבנות. מצלמת ההיכרויות החושפנית של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת ואוּלִי וָולְטֶרְס וקולו של נסים קיוויתי האדירו את עוצמת המשחה. Masterpiece טלוויזיוני מלא הוֹד והדר. מאות מיליוני צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל התכנסו סביב המרקע והתבוננו בגאון השחייה מַרְק סְפִּיץ בן ה- 22 ששוּבַּץ לשביל מספר שלוש במשחה האולימפי הקצר ביותר והיוקרתי ביותר. מַרְק סְפִּיץ לא היה השחיין המהיר במוקדמות ולכן בשביל ארבע הוצב יריבו האמריקני גֶ’רִי הַיְידֶנְרִיךְ המתחרה המסוכן ביותר שלוֹ שקבע את הזמן הטוב ביותר בשלב המוקדם. בשביל חמֵש שחה האוסטרלי מַיְיקֶל וֶונְדֶן האלוף האולימפי היוצא של מכסיקו 1968 שהֵביס לפני ארבע שנים את מַרְק סְפִּיץ במשחה הגמר ל- 100 מ’בסגנון חופשי. בשביל הראשון הוצב השחיין המערב גרמניה קְלָאוּס שְטֵיְינְבַּאךְ. השביל השני היה של הרוסי וְולָאדִימִיר בּוּרֶה. בשבילים הרחוקים יותר 6, 7, ו- 8 הוצבו אִיגוֹר גְרָאבֶנִיקוֹב מברה”מ, מִישֶל רוּסוֹ מצרפת, ושחיין אמריקני נוסף ג’וֹן מֶרְפִי.

נסים קיוויתי שידֵר את התחרות הדרמטית בצורה פנומנלית שאין טוב ממנה. גם היום כשאני מקשיב מעת לעת לאותו השידור האולימפי ההוא של נסים קיוויתי עורי הופך לחידודין – חידודין. מַרְק סְפִּיץ וגם נסים קיוויתי היו בשיאם. אפילו הערתו המגומגמת של פרשן השחייה הטירון ד”ר גלעד ווינגרטן הנוגעת לזמן הביניים של מרק ספיץ בתום 50 המטרים הראשונים וקטעה ללא צורך את נסים קיוויתי המדהים לא פגמה בחוויית השידור. מַרְק סְפִּיץ קבע שיא עולם במשחה הגמר ל-100 מ’, 51.22 שניות וזכה במדליית הזהב השישית שלו. ג’רי היידנריך היה שני בזמן של 51.65 ש’ וקיבל את מדליית הכסף. וולדימיר בורה קבע 51.77 ש’ ועוּטַר במדליית הארד. בשעה שניצב מַרְק סְפּיץ על דוכן מספר אחת עטור מדליית זהב שישית וברקע מתנגן ההמנון האמריקני, ידעתי כי חזיתי אותו יום באחד מאותם השידורים הקלאסיים של שַדָּר ספורט בלתי רגיל העונה לשֵם נסים קיוויתי. שַדָּר המעביר ביכולת השידור שלוֹ רֶטֶט וצמרמורת בלב שומעיו עד עצם היום הזה. נסים קיוויתי הוכיח באולימפיאדת מינכן 1972 כי איכות השידורים הישירים מבריכת השחייה האולימפית של מינכן 1972 אינם פחותים מתוצאות שיאי העולם שקבע שם מרק ספיץ, וכי הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה יכולה להתקיים בלעדיו. טרם נמצא לו ממלא מקום בתחומי השידורים של הא”ק והשחייה גם בימים אלה של דצמבר 2015. כדאי לכם לקנות את עותק השידור ההוא מארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כולו חמֵש דקות. לא תתחרטו.

נסים קיוויתי היה מסוג השַדָּרִים המעטים שהיה בעברו ספורטאי מצטיין. מי שידע להתאמן כאתלט וידע להתכונן באופן יסודי כשדר לכל שידור ושידור בקריירה הענקית שלוֹ. הוא עשה את זה שעות – במשרד, בשטח, ובביתו. הוא ניחן באחריות עיתונאית והיה לו כושר עבודה יוצא דופן הדומה לזה של שַדָּר הספורט האמריקני הנודע הַוואָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell). רק מאיר איינשטיין השתווה לו בעבודת ההכנה הדקדקנית שלוֹ. נסים קיוויתי היה סוג של שַדָּר שיצא לשטחי האימונים ועקב והתבונן מקרוב בספורטאים שאותם עמד לשָדֵר. עם רבים מהם יצא לו לשוֹחֵח. הוא היה עיתונאי שטח סקרן מנוסה מאוד והשפה האנגלית שגורה היטב בפיו. אח”כ היה שב למרכז העיתונות, מעלעל ודולה אינפורמציה נוספת מהחוברות, הספרים ושפע דוקומנטים שסופקו ע”י הוועדות המארגנות. בסופו של דבר מילא לעצמו נייר שידור מיוחד בכתב ידו, גדוש בפרטים הנחוצים לו. החשובים ביותר הודגשו וסומנו ע”י לוֹרְדִים ומַרְקֶרִים בכל צבעי הקשת. הוטלה עליו אחריות עצומה לאורך שנים רבות. בתקופת שידורים כה דחוסה כמו למשל המשחקים האולימפיים נדרש היה לשָדֵר אלפי שמות של אתלטים ואתלטיות, עשרות מקצועות, תוצאות הישגיהם ודברי רקע אודות הספורטאים האלה מכל רחבי תבל. זאת כמות אדירה של אינפורמציה שהוטלה על שכמו של שַדָּר בודד. אין שידור טלוויזיה מסובך ומורכב יותר משידור ישיר של עשרת ימי תחרויות הא”ק באולימפיאדות. נסים קיוויתי נשא על גבו נטל כבד כשַדָּר בעיקר בשידורים האולימפיים. באולימפיאדת מינכן 1972 ובמשחקי מונטריאול 1976 הוא שידֵר ישיר מאִצטדיון הא”ק וגם מבריכת השחייה. זאת הייתה עבודת פרך ממש.השידור הישיר והתיאור הנפלא שלו באולימפיאדת מינכן 1972 את ריצת הגמר הדרמטית ל-800 מ’ גברים בה ניצח האמריקני דֵייב ווֹטְל (Dave Wattle) לא ישכחו לעולם. גם היום בגיל 76 כשאני צופה בשידור ההוא של נסים קיוויתי הופך עורי לחִידוּדִים וסומר. הטֵייפּ ההיסטורי ובעל ערך הזה שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. נסים קיוויתי שידר רגעי תהילה רבים במשחקי מינכן 72′ לרבות זכייתו של האצן הסובייטי וואלרי בורזוב בריצות ל- 100 מ’ ו- 200 מ’, וגם את ניצחונה הכפול של האצנית המזרח גרמנית רנטה שטכר בתי הריצות הקצרות לנשים. הוא תיאר את נצחונו המפתיע של הרץ האוגאנדי ג’ון אקיבואה בריצת 400 מ’משוכות והפסדו של דיוויד הֶאמְרִי מאנגליה אלוף מכסיקו 1968 בריצה הקשה הזאת, זכייתו של הפיני לָאסֶה וִוירֶן השש אלי קרב בריצה ל- 10000 מ’. נסים קיוויתי נשא על כתפיו במינכן 72′ את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא היה עוד אחד כמוהו.

בקיץ 1983 אירחתי את מַרְק סְפִּיץ (היה אורח משחקי כינוס הפועל בתל אביב) לריאיון באולפן הטלוויזיה הישראלית בירושלים בתוכנית “מבט ספורט”. חקרתי אותו בטרם הריאיון לסיפורו של באד גרינספאן על החשש הפתאומי שתקף אותו לפני תחרות משחה הגמר ל-100 מ’ בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972. מרק ספיץ הודה כי הדיווח נכון פחות או יותר אך הועצם יתר על המידה בסרט הטלוויזיה.

משסיים נסים קיוויתי את השידור הישיר בא”ק באצטדיון האולימפי הורה לו דן שילון לטוּס מייד לעמדת השידור בבריכה כדי לשדר ישיר משם את משחה הגמר לשליחות ארבע פעמים 100 מ’ בסגנון חופשי. נסים קיוויתי לא היה שַדָּר שחייה במקורו אך מפני שהיה איש לעִתּוֹת חירום של דן שילון התייצב בבריכה וכאיש צֶוֶות דרוך וממושמע מבלי להתכונן יתר על המידה, נטל את המיקרופון והחל לשָדֵר את אחד המשחים הדרמטיים בתולדות משחי השליחים במשחקים האולימפיים. המשלחת האמריקנית הציבו לתחרות הזאת את הרביעייה החזקה ביותר שלהם סנדרה נילסן (Sandra Neilson), ג’ניפר קמפ (Jeniffer Kemp), ג’יין ברקמן (Jane Barkman), ושירלי באבאשוף (Shirley Babashoff). מזרח גרמניה מעצמת שחייה השיבה לארה”ב במטבע דומה והציבה בהרכבה את גבריאל ווצקו (Gabriele Wetzko), אנדריאה אייף (Andrea Eife), אלקה שמיש  Elke Sehmisch), ואת השחיינית המסיימת הייתה המוכשרת מכולן קורנליה אנדר (Kornelia Ender) בת ה- 13 וחצי. שחיינית פנטסטית אך עדיין אנונימית ובלתי מוכרת דיה.

נסים קיוויתי איש עתיר ידע ועשיר בהשכלתו הספורטיבית הכללית הכיר את הרביעייה האמריקנית ובראשה השחיינית המסיימת המצטיינת בת ה- 15 שִירְלִי בָּאבָּאשוֹף. הוא לא הכיר אף שחיינית מזרח גרמנית. לרוע מזלו של נסים קיוויתי השחיינית המסיימת ברביעייה המזרח גרמנית הלכה וצמצמה כל הזמן את המרחק בינה לבין השחיינית האמריקנית עד כדי סיכון ניצחונן האמריקניות, נוצרה דרמה בבריכה, אך עבור נסים קיוויתי השחיינית המזרח גרמנית הייתה עלומת שם. הוא פשוט לא ידע את שמה כי לא היה לו זמן ללמוד את שמות כל השחייניות מפני שהיה בכלל שַדָּר א”ק. הוא כינה אותה לאורך כל התחרות, “המזרח גרמנית”. השחיינית המזרח גרמנייה הזאת זאת הייתה קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר האגדית ילדה שטרם מלאו לה 14 שנה (נולדה ב- 25 באוקטובר 1958). קורנליה אנדר סגרה את הפער ולבסוף פיגרה בסנטימטרים ספורים אחרי שירלי באבאשוף והעניקה לשחייניות מזרח גרמניה את מדליית הכסף וניצחון דרמטי על היריבה הפוליטית נשות מערב גרמניה. ארה”ב סיימה את משחה השליחים בזמן של 3:55.19 דקות. מזרח גרמניה הייתה שנייה 3:55.55 דקות. במדליית הארד זכתה היריבה הלאומית מערב גרמניה בתוצאה של 3:57.93 דקות.

בתרגום של זמן למרחק ניתן לומר כי שִירְלִי בָּאבָּאשוֹף הקדימה את קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר ב- 61 ס”מ בלבד. קורנליה אנדר הייתה השחיינית המוכשרת והטובה ביותר כבר אז בשורות מזרח גרמניה למרות שהייתה כה צעירה. עבור נסים קיוויתי היא הייתה אנונימית. ארבע שנים מאוחר יותר זכתה קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר בארבע מדליות זהב באולימפיאדת מונטריאול 1976 ובאחת מכסף.

אוסיף ואומר עוד המאמצים הכלכליים והארגוניים של מערב גרמניה אולימפיאדת מינכן 1972 היו כה מושקעים ומוצלחים עד ש- “ניקרו עיניים”. הקומפלקס האולימפי לרבות הכפר היה מרהיב ביופיו וביעילותו . חלק מאנשי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) חששו שערים אחרות בעולם שעמדו בתור וביקשו לארח את המשחקים האולימפיים הבאים לא יוכלו לעמוד במאמץ הכספי ובמלאכת הארגון המורכבת כפי שעשתה זאת הוועדה המארגנת המערב גרמנית בראשותו של ד”ר וִוילִי דָאוּמֶה. כמה מאנשי IOC התריעו על הוצאת הכספים הגרנדיוזית של הוועדה המארגנת המקומית שמהווה סכנה להמשך קיומם של המשחקים האולימפיים [2] במתכונתם המוכרת. ד”ר וִוילִי דָאוּמֶה חבר IOC בעצמו הרגיע אותם בדבריו בהם הגן על רעיון ההשקעה של הוועדה המארגנת בראשה ניצב. כך אמר :

The world would be a poorer place without the Olympic Games and since the experience gained in Munich, insofar as economic matters are concerned, can be used by other countries on a suitable scale and according to their particular circumstances, I wanted this report to show that the future of the Olympic Games need not be jeopardized by material (money) problems.

טקסט תמונה : מתקני הספורט היפהפים והפונקציונאליים בקומפלקס האולימפי של מינכן 1972 נחשפים ב- Aerial shot של DOZ. בתחתית התמונה ניתן לראות את החניון ה-תת קרקעי של האצטדיון האולימפי. הוועדה המארגנת הגרמנית עשתה כל מאמץ למנוע זיהום אוויר. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתוך הפארק האולימפי נבנה כפר אולימפי רחב ידיים ובו 5000 דירות (נמכרו אח”כ לציבור) לצורך אִכסון אלפי הספורטאים. הכפר המאוכלס הפך בקיץ 1972 לעיר של רבבת בני אדם . התגורר בו כ- 7000 ספורטאים מכל רחבי העולם ויחד עמם עוד 3000 מאמנים, מלווים, ועסקנים. הפארק והכפר האולימפי היו כה גדולים , מפורטים, ורחבי ידיים עד שהיה צורך להעניק שמות לרחובות. הוועדה המארגנת החליטה לקרוא אותם על שמם של גיבורי ספורט מהאולימפיאדות הקודמות. היה שם רחוב על שם הרָץ הפִינִי הנודע למרחקים ארוכים הָאנֶס קוֹלֶמָאיְינֶן שזכה במדליות הזהב בריצות ל- 5000 מ’ ו- 10000 מ’ באולימפיאדת סטוקהולם 1912 ואח”כ היה המנצח בריצת המרתון באולימפיאדת אנטוורפן ב- 1920. הוועדה המארגנת קראה רחוב נוסף על שם האתלט הניו – זילנדי ג’וֹן לָאבְלוֹק שניצח בריצה ל- 1500 מ’ באולימפיאדת ברלין 1936. רחוב אחר נקרא על שמו של מנצח ריצת 10000 מ’באולימפיאדת ברלין 1936 הרץ הפולני יָאנוּש קוּסוֹצִ’ינְסְקִי. כיכר העיר נקראה על שמו של הברון פייר דה קוברטיין. משלחת ישראל התגוררה בקומה הראשונה של בית דירות מספר 31 ברחוב ג’יימס קונולי על שמו של המנצח האמריקני בתחרות הקפיצה המשולשת באולימפיאדה הראשונה שנערכה באתונה ב- 1896. מגורי משלחת הספורטאים הישראלית היו נגישים לכל עובר אורח מפני שהיו ממוקמים סמוך לכביש הראשי בכפר האולימפי בניגוד מוחלט לכל תפישת ביטחון מינימאלית. אופציית שיכון הספורטאים הישראליים (גברים) ברחוב ג’יימס קונולי 31 נעשתה בעצה אחת עם אנשי הביטחון של השגרירות הישראלית במערב גרמניה. לאנשי המוסד בראשותו של צבי זמיר לא הייתה נגיעה לעניין. הם לא התערבו בשיקולי הביטחון של דיור ואכסון הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי. הכל נראה רגוע ושָלֵיו, זורם על מי מנוחות. האתלטית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית טור – נִיר (בת קיבוץ איילת השחר) התגוררו בנפרד לא הרחק כ- 150 מ’ בקו אווירי משָם, במקום שיועד למגורי הספורטאיות.

אומר ואוסיף כלהלן : השידור הישיר Play by play של אירועי הספורט והחדשות בטלוויזיה הוא המבחן העליון של השַדָּר. מעטים מצליחים בו. זאת הסיבה שהטובים באמת בשני התחומים האלה, ספורים. על החבורה המצליחנית המצומצמת הזאת של שדרי הטלוויזיה הכישרוניים נמנה נסים קיוויתי. נסים קיוויתי הוא לבטח גדול שדרי הא”ק והשחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים ואחד הטובים בתבל בתחום. רב אומן בבניית הדרמה בשידור ישיר על כל מרכיביה ובעל כושר ביטוי עילאי ונדיר. אחד משיאיו של נסים קיוויתי היה השידור הישיר שלו באולימפיאדת מונטריאול 1976 את ריצת הגמר ל- 5000 מ’ בהשתתפות הרץ הפיני המהולל לאסה ווירן (Lasse Viren). ה- Host broadcaster וספק סיגנל השידור הבינלאומי באולימפיאדת מונטריאול 1976 הייתה קבוצת השידור המבצעית אד הוק ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization) מיסודה של הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC.

ריצת הגמר ל- 5000 מ’ באולימפיאדת מונטריאול 76′ הייתה כמו בכל אולימפיאדה אירוע מרתק וסוער מאוד, וגם אחת הריצות המלהיבות ביותר בלוח תחרויות הא”ק ואחד ממוקדי שידורי הטלוויזיה ב- 1976. האִצטדיון האולימפי במונטריאול היה גַדוּש מפֶּה לפֶה. 80000 (שמונים אלף) אלף צופים כיסו כל פיסת שטח ביציעים והמתינו בכיליון עיניים ליריית הזינוק. מֵאות מיליונים ישבו דרוכים מול מסכי הטלוויזיה ברחבי תבל. שידורי הא”ק והריצות על המסלול הן לֵב התחרויות האולימפיות. גם נסים קיוויתי ישב דרוך במרכזה של עמדת השידור שלנו חבוש באוזניות כשהוא מכוון את המיקרופון של ה- Headset למרחק הדרוש מפיו.

היו ללָאסֶה וִוירֶן (Lasse viren) שלושה יריבים קשים בריצה הזאת. שניים מניו זילנד רוד דיקסון (Rodney “Rod” Dixon) ו- דיק קווקס (Dick Quax), ואחד מגרמניה קלאוס – פיטר הילדנבראנד (Klaus -Peter Hildenbrand). הוא לא הצליח לברוח מהם. לא עלה בידיו לנַעֵר אותם מעליו. הם לא אפשרו לו לעשות זאת. התפתחה ריצה דרמטית אפופת מתח מאין כמותה. נסים קיוויתי שידֵר אותה בצורה נפלאה שאין טובה ממנה. זה היה שידור ישיר Play by play בלתי נשכח המעביר רֶטֶט וצמרמורת בגופו של כל חובב א”ק עד עצם היום הזה. האִצטדיון האולימפי במונטריאול געש. היה שם רעש נוראי. 80000 (שמונים אֶלֶף) הצופים יצאו מדעתם נוכח הדרמה מורטת עצבים שנגלתה על המסלול. 300 (שלוש מאות) מטרים לפני הסוף פתח לָאסֶה וִוירֶן “בפיניש” המפורסם שלו אך זה לא היה עדיין פער המבטיח מדליית זהב. חבורת הרצים דלקה בעקבותיו. הוא לא ניתק מהם. לאסה ווירן לא הצליח לנַעֵר אותם. נצמדו אליו שני הניו – זילנדיים במדים השחורים המסורתיים של ארצם דִיק קְווֹאקְס (Dick Quax) ורוֹד דִיקְסוֹן (Rod Dickson), וגם הרָץ הגרמני קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָנְד (Klaus Hildenbrand). בישורת האחרונה כ- 80 מ’ מקו הסיום, הוביל לָאסֶה וִוירֶן בסנטימטרים. לרגע נדמה היה שהנֵה הוא יישבֵר ולא יזכה בבכורה. אלו הן השניות המכריעות בהתמודדות הספורטיבית המבליטות את תכונות המנצח ואת יכולת הדבקות במשימה. כל החבורה המובילה הייתה כבר עייפה מאוד. לא נותר בהם כוח. הם רצו על מכמני האנרגיה האחרונים של גופם. גם האתלט הפיני המחונן היה לבטח לֵאֶה אך לָאסֶה וִוירֶן קורץ מגזע של מנצחים. הוא לא וויתר וחצה ראשון בשארית כוחותיו את קו הסיום כשקבע זמן של 13:24.76 דקות. לאסה וִוירֶן הקדים את דִיק קְווּאֶקְס ב- 40 מאיות השנייה. בתרגום מתמטי של זמן למרחק מדובר בטווח ממוצע של 65 ס”מ בלבד. דִיק קוואֶקְס הקדים את קְלָאוּס-פִּיטֶר הִילְדֶנְבְּרָאנְד ב- 22 מאיות השנייה. קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד התמוטט על קו הגמר אך זכה בתהילה ובמדליית הארד. רוֹד דִיקְסוֹן סיים רביעי בזמן של 13:25.50 דקות. פחות משנייה אחת חצצה בין המקום הראשון לרביעי. זה היה סיום דרמטי לריצה מדהימה ושידור ישיר נפלא בטלוויזיה של נסים קיוויתי בשעה שהזוכה במדליית הארד האולימפית שָכוּב וּמְמוּטַט על קו הגמר. איכות הריצה וטיב השידור שלה לא יישכחו לעולם.

בימאי ניידת השידור של רשת הטלוויזיה הקנדית הציבורית CBC, הִיתֵּל לרגע בשַדָּרִים בעיצומה של הדרמה, והפתיע גם את נסים קיוויתי שלנו. הוא הסיט את המצלמות המתעדות את המאבק הצפוף שהתחולל על קו הסיום שם היה שרוע עדיין קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד על המסלול מעולף וחסר נשימה (אבל זכה במדליית הארד), וניתב אותן לעברו של לָאסֶה וִוירֶן המנצח הצוהל המתרחק לאיטו ממוקד הדרמה כשהוא מקיף בריצה קלילה את האִצטדיון, ומנופף בידיו הגרומות לקהל המריע. נסים קיוויתי שַדָּר עטור מוניטין, שעיניו התרוצצו ללא הפסק בין מוניטור הטלוויזיה המוצב בעמדת השידור שלוֹ, לבין הנעשה על המסלול באִצטדיון, היה מוכן ועירני ולא התבלבל. הוא העניק בסמכותיות חותמת היסטורית לתמונת הטלוויזיה שנגלתה לפתע, במוקדה נראה לָאסֶה וִוירֶן המאושר עטוף קהל (באמצעות אפקט טכני), וכך שידר למיקרופון את הטקסט הבלתי נשכח ההוא, כלהלן : “…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לָאסֶה וִוירֶן מפינלנד, הוא גדול יותר מאֶמיל זָטוֹפֶּק הוא גדול יותר מפָּאבוֹ נוּרְמִי, הוא גדול הרצים של הריצות הארוכות בהיסטוריה…”. הטקסט ההוא של נסים קיוויתי חרוּת לעַד בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

virenטקסט תמונה : אולימפיאדת מונטריאול 1976. הסיום הבלתי נשכח של ריצת ה- 5000 מ’ לגברים. אחת הדרמות הגדולות ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים. “מי מסתכל בנופלים כשמנצח מופיע במרכז התמונה…”, זעק נסים קיוויתי למיקרופון הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המנצח לאסה ווירן מפינלנד (מס’ גופייה 301) מקדים בפחות ממטר את דיק קואקס הניו- זילנדי (691) , ואת קלאוס – פיטר הילדנבראנד הזוכה במדליית הארד. הקיצוני משמאל הוא רוד דיקסון (689) אף הוא מניו-זילנד הגיע למקום הרביעי, ברנדן פוסטר מאנגליה (שני משמאל בין רוד דיקסון לדיק קואקס) היה חמישי, רביעי משמאל הוא האנגלי יאן סטיוארט שסיים שביעי, ראשון מימין מספר גופיה 96 הוא ווילי פולאוניס מבלגיה שהיה שישי בריצה הזאת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של מונטריאול 1976. (באדיבות CBC קנדה ו- IOC).

רק שַדָּר טלוויזיה עָנָק ודגול כ- נסים קיוויתי היה מסוגל לבנות כהרף עין בשידור ישיר טקסט כה ממצה, ולהעניק כותרת כל כך הגיונית וכל כך נכונה לסיטואציה הדרמטית במילים כה ספורות. כמו יורם ארבל גם נסים קיוויתי חונן ביכולת ניסוח בשידור ישיר. הוא היה כותב מעולה ועיתונאי ברוך כישרונות . הא”ק הייתה אהובתו האמיתית. הוא היה שַדָּר א”ק נפלא עוד בטרם לידתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולפני התייצבותם של דן שילון, מוטי קירשנבאום ז”ל, ואלכס גלעדי בזירת הטלוויזיה הציבורית ההיא בשנת 1968. ב- 23 בנובמבר 2016 יחגוג נסים קיוויתי שדר הטלוויזיה הדגול הזה את יום הולדתו ה- 90 (!).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (רבבה) עמודים ואשר קרוי, “למילים יש וויזואליה משלהן”. הספר הזה הוא אחד מ- 13 ספרים שאני חוקר וכותב ואשר מרכיבים את הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”

[1] ראה נספח : על פי עדותו של בימאי הטלוויזיה הגרמני, הורסט זייפארת (Horst Seifart).

[2] הקלטת תמונת ה- Video נעשתה לראשונה ע”י החברה האמריקנית AMPEX בראשותו של המהנדס צ’ארלס גינצברג.

[3] ראה נספח : אסופות מאמרים של מפיקי ובימאי טלוויזיה בינלאומיים בנושא התפתחות צילום וכיסוי אירועי הספורט האולימפיים בטלוויזיה, בסימפוזיון שנערך ב- 1998 בלוזאן – שווייץ, מקום מושבו של הוועד האולימפי הבינלאומי : “Television in the Olympic Games The New Era- International Symposium”. הסימפוזיון התקיים בלוזאן – שווייץ ב- 1998.

[4] אִיכָּר, אדם פשוט – בשפה הרוסית.

[5] דגל המשחקים “השמש והשמיים” שורטט ותוכנן ע”י רקטור ואסארלי.

[6] באולימפיאדת מונטריאול 1976 זכו ספורטאי וספורטאיות מזרח גרמניה ב- 90 מדליות אולימפיות (!) 40 מתוכן מזהב.

[7] על פי מידע של בימאי הטלוויזיה הגרמני הוותיק ב- DOZ מר אולי וולטרס (Uli Wolters) שהשתייך במקור לרשת ZDF.

[8] קבוצת AOB (ראשי תיבות של Athens Olympic Broadcasting) בראשות מר מָנוֹלוֹ רומרו שהפיקה את שידור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי הציבה באולימפיאדת אתונה 2004 יותר מ- אֶלֶף (1000) מצלמות Video ו- 60 ניידות שידור. אותה קבוצת מומחים בראשות מנולו רומרו שכונתה באולימפיאדת בייג’ינג 2008 – BOB (ראשי תיבות של Beijing Olympic Broadcasting) הפעילה אלף ומאה צלמות Video.

[9] הטקסט נאמר לי בעת מפגש בינינו בבואנוס איירס במונדיאל ארגנטינה 1978. הלקח הזה למדה רשת הטלוויזיה הציבורית של קנדה CBC (ראשי תיבות של Canadian Broadcasting Corporation) שהפיקה את סיגנל הטלוויזיה של אולימפיאדת מונטריאול 1976. CBC חידשה ושידרה בכל אחת מהתחרויות האולימפיות שני הילוכים חוזרים איטיים משתי זוויות צילום שונות . מאז אולימפיאדת סידני 2000 מוצבות בתחרויות הא”ק האולימפיות כ- 100 מצלמות.

[10] ראה נספח : מסמך קְלָאוּס בָּיְיסְנֶר (Claus Beissner) מתאריך 9 ביולי 2005.

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הספר נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 2000 ל 2014.

ציטוט : למילים יש וויזואליה משלהן”. (מרדכי “מוטי” קירשנבאום).

ציטוט : הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה”. (סוזן סונטאג).

ציטוט : סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון”. (אחד העם).

ציטוט : “אם הקיצור יספיק – האריכות שגיאה”. (ר’ משה אבן עזרא).

אמינות הכתיבה, כישרון השידור, ויכולת התיעוד (המשך).                                                                                                                                                                                                                                                                                 מתוך הספר “למילים יש וויזואליה משלהן” : זה נאמר כאן בראשית הפוסט מס’ 786 ו-זֶה נָכוֹן. למילים יש וויזואליה משלהן. אך בטלוויזיה הֵן זקוקות למצלמות. התמונות הן חַזוּת העין, אך הטקסט הוא מראה האינטליגנציה. כותבים מעטים בטלוויזיה וכמות מזערית של שַדָּרִים נֵחַנוּ בכישרון לייצר טקסט שייזכר לזמן רב. כולם עשו זאת בנסיבות מיוחדות ובאירועים מסוקרים בעלי רייטינג שהעניקו להם את ההשראה הטלוויזיונית לייצר את הסְלוֹגָנִים של חייהם. חיים יבין הצהיר בשידור ישיר במשדר מיוחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם סגירת הקלפיות של הבחירות לכנסת התשיעית בעֶשֶר בערב ביום שלישי – 17 במאי 1977 ועל פי תוצאות המדגם של הסטטיסטיקאי ד”ר חנוך סמית ז”ל, כלהלן : “גבירותיי ורבותיי – מהפך”. חַיִים יָבִין אמר לי בעת שיחות התחקיר עמו ב- 2005 במלון דן – אכדיה בהרצליה כי לא שלף את הסלוגן מהשרוול אלא תכנן אותו לאחר שנודעו תוצאותיו הדרמטיות של המדגם כחצי שעה לפני שעלה ל- “אוויר”. הוא חיים יבין ייזכר בגלל שלוש המילים האלה לדורות.

vizualia 1טקסט מסמך (1) : זהו שער הכריכה הקדמי של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי וקרוי “למילים יש וויזואליה משלהן” בן כ- 10000 (רבבה) עמודים. הספר הזה הוא אחד מתוך סדרת טלוויזיה רחבת היקף בת 13 ספרים ששמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : אנוכי מעריך שמחקר וכתיבת 13 הספרים יסתיימו ב- 2019 ו/או 2020 .

vizualia 2

טקסט מסמך (2) : זהו שער הכריכה האחורי של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי וקרוי “למילים יש וויזואליה משלהן” בן כ- 10000 (רבבה) עמודים. הספר הזה הוא אחד מתוך סדרת טלוויזיה רחבת היקף בת 13 ספרים ששמה הכולל הוא “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : אנוכי מעריך שמחקר וכתיבת 13 הספרים יסתיימו בשנת 2019 ו/או 2020.

מתוך הספר “למילים יש וויזואליה משלהן” : הייתה זו הלשונאית הנפלאה והיעילה של רשות השידור גב’ רוּת אַלְמָגוֹר , האישיות הראשונה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור ששוחחה עמי בסתיו 1971 על יפי ודייקנות השימוש בשפה העברית ועל הצורך להביע רעיון ככל שיהיה נשגב באופן חסכוני ובמינימום מילים. זה היה לפני 43 שנים אולם אנוכי זוכר כל פרט ממנה . רוּת אַלְמָגוֹר הייתה אשת מקצוע מרשימה בעלת ידע עצום בשפה העברית. מומחית מהדרגה העליונה ביותר. גב’ רוּת אַלְמָגוֹר, מר אלכס גלעדי, ובאד גרינספאן (Bud Greenspan) ז”ל לימדו אותי לכתוב לטלוויזיה. זה היה לפני יותר מ- 40 (ארבעים) שנים, אף על פי כן הם בלתי נשכחים אולי מפני שהיו הראשונים. אהבות ראשונות תמיד חקוקות על סֶלָע לִבֵּנוּ. בין אם נרצה – בין אם לאו.

יורם ארבל נזף פעמיים בעת שידור ישיר בשחקני נבחרת ישראל בכדורגל במשחקם נגד אוסטרליה ביום ראשון – 19 במארס 1989 באצטדיון ר”ג בעת שידור ישיר, משהכריז “ככה לא בונים חומה” והחריף את הטון בפעם השנייה כאילו היה מורה בכיתת תלמידים, “אמרתי לכם ככה לא בונים חומה”, לאחר שהשוער בוני גינזבורג ספג בשל חלמאות ורשלנות וחוסר הבנה מינימאלית באווירו – דינמיקה של הכדורגל שער מבעיטה חופשית ממרחק של 28 מטרים של צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס וחרת את שמו באותיות זהב בהיסטוריה של הטלוויזיה. נסים קיוויתי נשלח באוקטובר 1971 ע”י מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה דן שילון וסגנו אלכס גלעדי להלסינקי בירת פינלנד כדי לשדר את אליפות אירופה בא”ק ששימשה מבחן כוחות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 (טקס הפתיחה נערך ב- 26 באוגוסט 1972). ריצת 10000 מ’ הייתה מרתקת מאין כמותה. הרץ הפיני יוּהָא וָואטָאיְינֶן ניהל ב- 300 המטרים האחרונים ניהל מאבק צמוד ושווה כוחות נגד הרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה. זאת הייתה מלחמת התשה כששני הרצים עייפים מאוד ורצים על מכמני האנרגיה האחרונה שלהם. יוּהָא וָואטָאיְינֶן חצה ראשון את קו הגמר אך הוא לא נעצר כדי לשאוף חמצן בנחת ולהתאושש כמו יריבו יוֹרְגֶן הָאסֶה שכמעט התעלף בסיום . במפתיע המשיך לחוג בריצה מהירה את הקפת הניצחון כשהוא מנופף בידו ל- 60000 (שישים אלף) צופים פיניים שהתקבצו באצטדיון האולימפי והריעו לו . זה היה מראה יוצא דופן. נסים קיוויתי שידר למיקרופון : “…מהיכן נותר ליוהא וואטאיינן כוח…?”, והשיב מייד בעצמו לשאלתו הרטורית של עצמו בטקסט חסכוני, “…למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים…”. איזה יופי של ניסוח של השדר נסים קיוויתי. 

כבר דיברנו על כך מאות פעמים ועדיין יש ערך רב לשחזור הזה. במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 בשלב רבע הגמר במשחק ארגנטינה – אנגליה באצטדיון ה- “אצטקה” ב- 22 ביוני 1986, הרשיע יורם ארבל בשידור את קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה במעשה מרמה, בטקסט חסכוני בן תריסר מילים : “לא יכול להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן”, והפך אותו באחת לעבריין. יורם ארבל צדק . הוא לא היה יכול להגיע להבחנה מדויקת ונכונה ללא עבודת הצילום של קבוצת הטלוויזיה מכסיקנית TELEMEXICO שהפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי ו- 15 (חמש עשרה) המצלמות שלה באצטדיון, אך זהו כבר סיפור אחר בספר.

arbel 1

טקסט תמונה : 22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אצטדיון ה- “אצטקה” (AZTECA) במכסיקו סיטי. השדר יורם ארבל ועוזרת ההפקה שלי גב’ שמחה שיטרית בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם שריקת הפתיחה למשחק בשלב רבע הגמר בו גברה ארגנטינה על אנגליה בתוצאה 1:2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באולימפיאדת מונטריאול 1976 ניצח הרץ הפיני לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren) בריצה דרמטית ל- 5000 מ’ בהפרשים זעירים את הרץ הניו זילאנדי דִיק קוּאֶקְס ואת הרץ הגרמני קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד שהתמוטט באפיסת כוחות מוחלטת על קו הסיום אך זכה במדליית האָרָד. לפתע הסיט בימאי הטלוויזיה הקנדי של CBC את תשומת הלב מקו הגמר וכיוון את המצלמות אל לאסה ווירן חוגג את הקפת הניצחון על המסלול. באמצעות אפקט טלוויזיוני מיוחד עטה סביב לָאסֶה וִוירֶן את הקהל הקנדי הנרגש מהריצה הכבירה כשהפיני הרזה והמזוקן נראה במוקד. נסים קיוויתי בעל כושר ביטוי נשגב התעשת והגיב בטקסט חסכוני בלתי נשכח בשידור ישיר ופגע בול במטרה : “מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לאסה ווירן מפינלנד, הוא גדול יותר מפאבו נורמי, הוא גדול יותר מאמיל זטופק”. שדרי טלוויזיה טובים ויעילים אינם מפזרים מילים לריק . יורם ארבל ונסים קיוויתי היו מדויקים, פדנטיים, וחסכוניים. שניהם הניחו את יסודות של השידור הישיר Play by play בטלוויזיה כשם שנחמיה בן אברהם וגדעון עשו זאת ברדיו.

הספר הזה עוסק בשני מקרים אף הם בתחום הכישרון, הביטוי, הכתיבה, והנאום של שני מנהיגים ומדינאים נעלים, אייבראהם לינקולן ודוד בן גוריון. אין להם קשר עם שידורי הספורט אך הם נוגעים ליכולות הביטוי, הכתיבה, וה- יושרה של אנשי טלוויזיה באשר הם, שכמו המדינאים גם הם נדרשים לתכונות הללו, מפני שהם מופיעים בפני ציבור ומחויבים לו. מתי מעט השפיעו באמת על התפתחות שידורי הספורט (והחדשות) בטלוויזיה בארץ ובעולם בתחומי השידור, הכתיבה, העריכה, וההפקה. למען המעטים האלה אני מצדיע ומרכין את ראשי בהכנעה. כתיבה מדויקת וחסכונית היא כישרון טבעי. אך כמו בכל סקטור היא גם תוצאה של אימון ופרקטיקה הנשענת לא רק על החזקת עֵט אלא גם על קריאת סֶפֶר. הטקסט הטלוויזיוני הקלאסי מבוסס על ניסוח נבון של משפטים קצרים, פשוטים, וברורים ללא התחכמויות. זהו סוד כוחו. למרבית התמיהה מרבית עיתונאי הטלוויזיה שוללים זאת. לא מפני שהם באמת רוצים לשלול, אלא מפני שאין להם את הכישרון לא לשלוֹל. כתיבת טקסטים עיתונאיים מוצלחים בטלוויזיה היא מעשה אומנות ואיננה חזון נפרץ.

אילו ניהלתי בימים ההם את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דומני שהייתי שוֹכֵר את שירותי הכתיבה של אמנון אברמוביץ’ ואהוד יערי אומני המטפורות והניסוח לצורכי כתיבת טקסטים ופתיחים של שידורי מהדורות החדשות ובראשן “מבט”. פעם בסתיו 2004 התעניין שַדָּר גלי צה”ל רָזִי ברקאי בתוכנית האקטואליה שלוֹ “מה בוער” אצל אמנון אברמוביץ’ בשידור ישיר מה דעתו על חזרתו הצפויה של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לחיים הפוליטיים בישראל ולהנהגת מחודשת של מפלגת העבודה. אמנון אברמוביץ’ עיתונאי עַל וחַד הלשון השיב מייד בניסוח מזהיר : “אהוד ברק יגלה כי ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה”. זה היה מזמן והוא צדק. יופי של טקסט. מלבד שני אלה יש עוד כותבים ומנסחים טובים ברשתות הטלוויזיה בישראל, מוטי קירשנבאום ז”ל, דן שילון, יעקב אחימאיר, ירון לונדון, ואבי רצון, ואולי עוד כמה אך הם וודאי לא רבים. אמנון אברמוביץ’ ואהוד יערי חדי הלשון הם בעלי כושר ביטוי ייחודי רבי אומנים בניסוח ולהטוטני המטפורות. שפתם עשירה, מהוקצעת, וקולעת. הם מוכשרים. השאלה הרלוואנטית בטלוויזיה היא כמה זמן לוקח להם לרקוח את האמירות הבלתי נשכחות שלהם בלחץ העשייה, ותעשיית הטלוויזיה היא סיר לחץ. דבר אחד ברור ומוחלט. אין סיכוי שהאמירות השנונות של הטובים במנסחים הטקסטים בטלוויזיה נשלפות מהשרווּל. הן מחושבות מראש.

אשנה ואומר שוב : רבים חשבו שאמירותיו האימורטאליות של מנחה הטלוויזיה האמריקני רָב המוניטין ג’וֹנִי קָארְסוֹן המנוח נורו על ידו אינסטינקטיבית מהמותן. רבים סברו שההתחכמויות שלו, הטקסטים השנונים , הבדיחות החכמות, וההומור של גאון תוכניות ה- Talk Show בתוכנית הטלוויזיונית המפורסמת שלוֹ ברשת האמריקנית “NBC – The Tonight Show”, שרצה שנות דוֹר רצופות 1992- 1962 ברשת NBC, אומנם נשלפו מהשרווּל ונאמרו כלאחר יד. טעות, זה לא נכון. לאחר שפרש גילה לציבור כי מעולם לא אִלְתֵּר ולא הִמציא. הכל היה כתוב, מחושב, ומתוכנן לפרטים מראש. המפיקים והעורכים עשו חזרות קפדניות לקראת שידורה הישיר של כל תוכנית. הם ערכו חזרות מדויקות ותִּזמנו את האמירות של ג’וני קארסון, בעוד לצופי הטלוויזיה היה נדמה כאילו הן פרי תגובה של הרגע ונשלפו לפתע מהשרוול ע”י המנחה המוכשר.

טקסט תמונה : 1965. זהו ג’וני קארסון החד והשנון (נולד ב- 1925 ומת ב- 2005) מנחה את “The Tonight Show” ב- רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC בשנים 1992 – 1962. (באדיבות TV GUIDEׂ האמריקני).

ג’וני קארסון קבע כי הטקסט איננו מקרי והוא תמיד מחושב מראש גם אם נדמה כי הוא נשלף מהשרוול. זאת הייתה גאוניותו. כישרונו של ג’וֹנִי קָארְסוֹן היה טמון ביכולתו להתכונן ולהתאמן שבעים ושבע פעמים לקראת השידור הישיר. נדמה היה כי אמירותיו השנונות  באמת נאמרו כלאחר יד ונשלפו מפני שהדבר נעשה בחֵן ובטבעיות כה רבה וכמובן בעיתוי הנכון. אך הן תוכננו למפרֵע. זאת הייתה גאוניותו של המנחה. “לא השארתי דבר ליד המקרה”, אמר, והוסיף ג’וני קארסון, “הצהרות טלוויזיוניות הנשלפות מהשרווּל משולות ל- Gembling. הן הימור שעלולות להפוך לחֶרֶב פִּיפִיוֹת ואת אומרם לטמבל וטיפש גמור”. מן ההיבט הזה היה ג’וֹנִי קָארְסוֹן איש טלוויזיה מחושב וזהיר שלא נטל מעולם סיכונים מיותרים.

קריינות הפתיחים של מגישי ומגישות מהדורות החדשות בטלוויזיה הם בעלי חשיבות עליונה . כמוהו איכות הטקסט ומבנה הכתבה העומדת לעלות ל- “אוויר”. טקסט המגיש מהווה את האֶלֶמֶנְט הראשון המוביל את הצופה בסלון ביתו ומחבר וקושר אותו לאינפורמציה המשודרת. אין על זה וויכוח .יש יתרון ברור להופעה נאה של המגיש והמגישה מול המצלמה. יש חשיבות גדולה לסגנון הקריינות שלהם, לגוון הקול, וחיתוך הדיבור. אך חשוב מכל אלה ומכל אולפן נוצץ הוא מהות הטקסט ואיכות התוכן . כתיבת הטקסטים בטלוויזיה היא אומנות. הדוקומנטריסט האולימפי רב המוניטין, היהודי – אמריקני באד גרינספאן (Bud Greenspan) היה רָב אמן בכתיבת טקסטים לטלוויזיה. הטוב ביותר שהִכרתי בחיי בתחומו. עוד תגיע השעה לדוּן בסִדרה באיש הכביר והנדיר הזה שהשפעתו על התפתחות תיעוד הספורט בטלוויזיה היא מכרעת ומדהימה כאחת. הטקסט הכתוב והמתוכנן בטלוויזיה בו יש לכותבו שְהוּת זמן מספקת לסגנן , למחוק , לתקן ולעַצְבוֹ מחדש הוא יתרון עצום לעומת ניסוח הנאמר בשידור ישיר. לא כל שכן כשמדובר בשידורי ספורט ישירים בטלוויזיה שָם הדבר מורכב שבעתיים. תיאור אירועי ספורט הלובשים ופושטים צורה וחולפים ביעף כמו בסרט נע מצריך כּישוּרֵי עַל ליד המיקרופון . תמצית כִשרון שַדָּר הטלוויזיה מוצאת את ביטויה ביעילות מיתרי קוֹלוֹ לתרגם במהירות את מחשבות המוח למֶלֶל הגיוני וחסכוני תוך שינוי האינטונציה וגוון טון הדיבור בד בבד עם היכולת לבנות את הדרמה ולרגֵש את הצופים. זאת רטוריקה מבריקה. אומנות של ממש. בדיוק הסיבה מדוע מועדון שדרי הספורט האיכותיים מונה כה ספורים מהם. ראש וראשון להם הוא יוֹרָם אָרְבֶּל. במידה רבה עילוי. אני מכיר שַדָּרים רבים בקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה שהגיונם השתבש מסיבה כלשהי בעֵת עבודתם. דווקא בשעה שנדרש מהם ריכוז יתר של מחשבה הם היו זחוחים ופזורי נפש והמיקרופון שלידם הניב ניסוח מבולבל, אינפורמציה שגויה, וגם דברי שטות והבל . הם היו מוכנים בחפץ לֵב לקחת בחזרה את המילים שנאמרו על ידם בשידורים ישירים של מחלקת הספורט , בין אם הדבר נאמר בעמדות השידור באִצטדיונים, או בעֵת ההגשה באולפן ברגע של אִלְתּוּר. הם לא יוכלו לעשות זאת לעולם. כי מילתם חסרת ההיגיון כבר נאמרה למיקרופון , הוקלטה לנצח על טֵייפּ השידוּר, ונצרבה לעַד בתודעת הציבור שאליו שידרו. מעט מאוד שדרים ופרשנים במחלקת הספורט עמדו בהצלחה במשימות השידור הקשות ושמרו על אמינותם לאורך ימים. הטובים באמת היו דן שילון, אלכס גלעדי, יורם ארבל, נסים קיוויתי, מאיר איינשטיין, ורמי ווייץ והפרשנים יוסף טלקי ז”ל (שחייה), ד”ר גלעד וויינגרטן ומולי אפשטיין (א”ק), ז’קי ווישניה (התעמלות), אריה מליניאק ואלי סהר (כדורסל), ואבי רצון (כדורגל).  

משֶה גֶרְטֶל הוצב על ידי להיות שַדָּר – מחליף בתחרויות השחייה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 בתום עידן נסים קיוויתי. הרזומה האולימפי שלוֹ עד אז היה דַל. הוא שידר משחים ספורים באולימפיאדת לוס אנג’לס 84′ ועוד כמה נוספים ביום בודד (מתוך שבעה ימי תחרויות שחייה בכל אולימפיאדה) בחלוף ארבע שנים במשחקים האולימפיים של סיאול 1988. הוא היה שחקן מחליף שלישי ליד המיקרופון של הטלוויזיה. המנדט להציב את משה גרטל כשדר טלוויזיה ב- 1992 היה פרוזאי ונטול כל תשוקה מצִידִי, ולכן זמני. בלוס אנג’לס 1984 וסיאול 1988 הוא נהנה מיומרה רגעית שלי אך הכרחית מפני שלוחות הזמנים של תחרויות השחייה והא”ק האולימפיות חופפות האחת את השנייה יום או יומיים בכל אולימפיאדה. בשלב מסוים נהגתי להעביר את שַדָּר השחייה הדגול נסים קיוויתי מהבריכה לתחרויות הא”ק באצטדיון המרכזי של הקומפלקס האולימפי. יורם ארבל ומשֶה גֶרְטֶל נקבעו למלֵא את מקומו לפרקי זמן קצרים. נסים קיוויתי היה שַדָּר א”ק ושחייה מוביל בעל שיעור קומה בקנה מידה בינלאומי בדרגה שלימה מעל יוֹרָם אָרְבֵּל ובכמה רמות מעל משה גרטל. משפינה נסים קיוויתי בגיל 65 את כֵּס השידור של השחייה האולימפי לעַד בגלל יציאתו לפנסיה, הושבתי שם לרגע קט באין ברירה את משֶה גֶרְטֶל. נעליו של נִסִים קִיוִויתִּי היו גדולות עליו כבר מבראשית ולא רק עליו. זה היה מינוי של שעה, מעין מחדל ברירה, אך משֶה גֶרְטֶל הוכיח כי בשידור הציבורי אין דבר קבוע יותר מהזמני. הוא עשה שגיאות רבות כשַדָּר אולימפי. מינון, נבונות, ואיכות המֶלֶל שלו היו בעייתיים. מרוֹם עמדת השידור ב- ברצלונה 1992 דילג משֶה גֶרְטֶל לתחרויות השחייה האולימפיות באטלנטה 96′ (Atlanta 1996). באחד מלילות השחייה הארוכים והמרתקים באולימפיאדת אטלנטה 96′ הוריתי לו לסיים את השידור הישיר ולהחזירו הביתה לאולפן המְנַוֵוט בירושלים . משה גרטל רצה להיפרד בנימוס מצופיו בטלוויזיה הישראלית. לפתע יצא לוֹ לוֹמַר בתום לֵב ובהיסח דעת טקסט בלתי הגיוני למיקרופון של הטלוויזיה  הישראלית הציבורית, “לַיְלָה טוֹב לצוֹפִים בבַּיִת – נוּחוּ עַל מִשְכָּבְכֶם בְּשָלוֹם” [1]. משֶה גֶרְטֶל לא התכוון לכך כמובן אך לעולם לא יוכל לקחת את המילים האלה בחזרה מפני שהן צרובות לעַד על טֵייפּ השידור. האמירה הפתטית הזאת כמו רבות אחרות שלו ואוצר המילים הנבוב והבזבזני הסבו במשך השנים נֶזֶק כבד לאמינותו כשַדָּר ומוסר אינפורמציה לציבור. הן הפכו אותו לקוריוז ופגעו בעקיפין גם בדימויה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המחזיקה בשורותיה שַדָּר כה יָרוּד ברמתו [2]. אולי הוא השתפר מאז בכמה קריטריונים של השידור הישיר Play by play, אולם הכתם בה הוא מאחל לצופיו נוּחוּ עַל מִשְכָּבְכֶם בְּשָלוֹם” הוא בל יימחה והופך אותו לא רק לשדר גרוטסקי אלא לבן אדם דל ומגוחך. מעולם לא שמעתי שדר כלשהו בארץ ו/או בעולם נפרד באיחולים כאלה מצופיו. אין כאן שום הומור. יש כאן אוּמְלָלוּת ומִסְכֵּנוּת. 

באולימפיאדת אתונה 2004 שידר משֶה גֶרְטֶל בהתלהבות רבה את הטקסט הבא : “וֶורֶד בּוֹרוֹכוֹבְסְקִי חמישית עם אפשרות פריצה למקום השני”, שניות ספורות לפני שסיימה בכלל אחרונה במקצה שלה. משה גרטל איננו שדר ספורט במובן המקובל של המונח. ההסכמה הכללית הציבורית מסייגת ומתייגת אותו במידה בקטגוריה של קוריוז . הוא אפילו לא עלה לדרגה של שנוי במחלוקת בגלל שניצב מתחתיה. באולימפיאדת בייג’ינג 2008 זעק משה גרטל בשארית כוחותיו למיקרופון הטלוויזיה הציבורית ב- Leg האחרון של משחה השליחים ארבע פעמים 100 מ’ בסגנון חופשי לגברים, “צרפת תכה את ארה”ב שוק על ירך…! אני חותם לכם על זה…!. דווקא ארה”ב ניצחה. ידוע היטב למי ניתנה הנבואה. שַדָּר הא”ק הדָגוּל נסים קיוויתי היה מרוכז ומכונס בעצמו לקראת אחד מרגעי השיא של אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984, בעֵת השידור הישיר של ריצת הגמר ב- 100 מ’. דווקא בשיא הריכוז שלוֹ בשעה שאחת המצלמות באִצטדיון האולימפי נחה ב- Close up על פניו של האָצָן קָארְל לוּאִיס התִּקווה האמריקנית והמועמד הטבעי לניצחון, דרוך מאוד לפני הזינוק לריצה הקלאסית , הֵגיב נסים קיוויתי כאוטומט למיקרופון : “רוֹאִים שקָארְל לוּאִיס מתוח מאוד, הוא נראה לי חִיוֵור”, ואמר את מה שלא ראה. פרדוקס שסותר את השֵכֶל הישר. אבחנה בלתי הגיונית ושגוּיה לחלוטין מפני שצבע עוֹרוֹ של האָצָן האמריקני האגדי שָחוֹר כפֶחַם.

בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת, ווירטואוז השידור הישיר יורם ארבל לא היה עוד במחלקת הספורט. את מקומו כשדר כדורסל תפש אורי לוי. פעם בתום התוכנית “חצי פינה” שעסקה בסיכום משחקי הליגה הכדורסל ששודרה במקרה בחג ל”ג בעומר, נפרד מצופיו וסיפר להם בשידור ישיר בראוותנות יתר ובשליפה מהשָרְווּל כשדמותו ממלאת  ב- Close up את כל המסך : “כאן מסתיימת תוכניתנו, ערב טוב לכולכם, עכשיו אני הולך למדורת ל”ג בעומר של הבן שלי כדי לאכול עמו תפוחי אדמה צלויים”. טקסט מגוחך ופרידה פתטית שהפכו אותו ללעג. הדבר האחרון שעניין את צופי הטלוויזיה היה לאן באמת מועדות פניו של אורי לוי אנטי כוכב בתום השידור. בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים באתונה 2004 יצא לאוּרִי לֵוִי לומר בשידור ישיר לנוכח כניסת המשלחת האולימפית הענקית של ספורטאי ברזיל בשערי האצטדיון : “הנה המשלחת של ברזיל עם נבחרת ברזיל בכדורגל”. נבחרת ברזיל בכדורגל לא הייתה שם מפני שהיא לא העפילה בכלל לטורניר האולימפי בכדורגל. שגיאה מביכה ממנה אתה למד עד כמה הכתב הכין את שיעורי הבית שלו. פרשנית הג’וּדוֹ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באולימפיאדת אתונה 2004 יָעֵל אָרָד מונתה באופן מפתיע לשדרנית משנה של טקס הפתיחה לצִדוֹ של אורי לוי. שניהם ישבו בעמדת השידור המרווחת באִצטדיון האולימפי המפוֹאָר העמוס לעייפה כשלפתע מבלי שאיש הכריח אותה נפלטה לה אמירה שהיא שיא הטריוויה. היא הצהירה : “ככל הנראה יש כאן קהל רב מיָוָון”, וכמובן צדקה. רוב הקהל בטקס פתיחה האולימפי שנערך באתונה היה אומנם יווני, אלא מה. היא הייתה חסרת כל רקע עיתונאי, נעדרת כל ניסיון וכִישרון שידור של טקס פתיחה אולימפי, מעולם לא החזיקה מיקרופון טלוויזיה בידיה קודם לכן. אף על פי כן החליטה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 להפקיד בכל זאת את אחריות השידור שהייתה גדולה בהרבה מכפי מידותיה . בשעה ששידרו שניהם את תחרויות הג’וּדוֹ באולימפיאדת אתונה 2004 החליט אורי לוי לתאר לצופי הטלוויזיה בארץ את צפיפות הצופים בהיכל , ושידר בהתרגשות למיקרופון : “האולם מלא עד אֶפֶס מקום למרות שיש בו כמה כיסאות פנויים”. כל מילה מיותרת. שיא הביזיון של שניהם בא לידי ביטוי בשידור הישיר של טקס הפתיחה באולימפיאדת בייג’ינג 2008. שניהם לא זיהו ולא הכירו אין ספור של נושאי הדגלים שהובילו את המשלחות בסך בתוך האצטדיון האולימפי. ניהלתי, הפקתי, ערכתי, ושידרתי תשע אולימפיאדות. מעולם לא חזיתי ב- חטא עיתונאי טלוויזיוני כה מביש שבו שדרני טלוויזיה אינם מזהים לציבור הצופים שלהם את נושאי הדגלים של המשלחות.

אמיר בר- שלום (היום הכתב הצבאי של ערוץ 1) שידֵר את מסע הניצחון הימי של גַל פרידמן הזוכה במדליית הזהב בגלשני מִיסְטְרָאל באולימפיאדת אתונה 2004 והציג את שורת מאמניו של ספורטאי העַל האולימפי, “תרשו לי להציג את הצֶלַע השלישית בצֶמֶד”. טעות גסה במתמטיקה. מגישת הספורט אוֹרִית כָּסִיף בִּישְרָה באחד הימים לאומה בישראל באחת מתוכניות “משחק השבת” בסוף שנות  ה- 80 של המאה הקודמת, “הא”ק היא מלכת ההתעמלות”. היא עשתה זאת בביטחון רב אך לרוע מזלה אין הגדרה כזאת. היא הפכה את עצמה ואת התוכנית שהיא מגישה לחוכא ואיטלולא. סיבה טובה להדחתה המיידית מעמדת ההגשה.

מנהל מחלקת הספורט של ערוץ 1 סיפר לי פעם כי שדרנית “מבט ספורט” מירי אליקים שידרה בעשור הראשון של שנות ה- 2000 טקסט פרדוקסאלי כלהן : “אלוף ישראל בריצת 400 מ’, נאור גרין, שמר על שיאו כשסיים את הריצה בתוצאה של 46 מטרים ו- 50 סנטימטר”. שגיאה חסרת הגיון כזאת לא הייתה יכולה לקרות לעולם ליורם ארבל, מאיר איינשטיין, דייויד קולמן, קנת’ וולסטנהולם, או הווארד קוֹסל. גב’ מירי אליקים לא סולקה מתפקידה ולא שילמה כל מחיר מקצועי בגין טקסט כה מגוחך, חסר הגיון, וגרוטסקי.

שדרי טלוויזיה לא מעטים – בארץ וגם בעולם הפכו את הטקסט הפתטי שלהם רווי שגיאות לחֶרֶב פִּיפִיוֹת. הם היפכו ללעג וקלס, משל ושנינה, לחוכא ואיטלולא. לעומת הנופלים קיימים אישי שידור אחרים. שלושה אנשי טלוויזיה אוניברסאליים הביאו את השידור הישיר של הספורט הכדורגל בטלוויזיה לדרגת אומנות. האמריקני הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell), שַדָּר ה- BBC הבריטי קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kenneth Wolstenholme) , ויורם ארבל. הווארד קוסל הוביל את שידורי האגרוף וה- NFL במשך 20 שנה (1985 – 1965) ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC , וטבע את הסלוגן העיתונאי שרבים מאתנו התחנכו עליו, “Tell it like it is”. קנת’ וולסטנהולם היה שַּדָּר כדורגל אנגלי יוצא דופן של רשת הטלוויזיה הציבורית ה- BBC, ללא ספק אלוף האיפוק והאנדרסטייטמנט הבריטי. הדקה ה- 120 של משחק הגמר במונדיאל הכדורגל 1966 שנערך באצטדיון “וומבליי” בשבת – 30 ביולי 1966 בין נבחרות אנגליה ומערב גרמניה זכורה לנצח . לא רק בגלל הזכייה ההיסטורית הראשונה (והאחרונה עד כה) של נבחרת אנגליה בגביע העולם , אלא גם בשל השידור הישיר של קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם . אנגליה צעדה בדקה ה- 120 , הדקה האחרונה של ההארכה והמשחק, ביתרון  2:3. כל הנבחרת הגרמנית “שכבה” על השער האנגלי במאמץ להשוות את התוצאה ל- 3:3. אלה היו שניות הסיום . שופט המשחק השווייצרי גוֹטְפְרִיד דִינְסְט (Gottfried Dienst) הציץ בשעונו וכבר עמד לשרוק לתום המשחק , כשג’ף הרסט בלתי מכוסה קיבל לפתע כדור ארוך טווח מהקפטן שלו בּוֹבִּי מוּר והחל שועט עמו לעבר שערו של השוער הגרמני הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי. המגן הגרמני וולפגאנג אובראט דלק אחריו אך זה לא עזר לו . ג’ף הרסט ניצל את המקדמה, חדר לרחבה, ומ- 14 מ’ בעט בעוצמה דווקא ברגלו השמאלית והבקיע את שערו האישי השלישי והשער הרביעי לזכות נבחרתו . אנגליה ניצחה 2:4. קנת’ וולסטנהולם שידר ישיר את סיומו של האירוע שהכתיר את אנגליה בתואר אלופת העולם בכדורגל בקור רוח , ב- Understatement, באיפוק רב עוצמה יוצאים דופן בשעה שניסח את הטקסט הבלתי נשכח הבא במילים האלה :

…And here comes Hurst, he`s got…some people are on the pitch…They think it`s all over… it is now

(השלים את הניסוח לאחר ש- ג’ף הרסט מבקיע תוך כדי ההתייחסות של קנת’ ולסטנהולם את שערו השלישי וחותם את תוצאת המשחק 2:4). אנגליה ניצחה את נבחרת מערב גרמניה 2:4 וזכתה בגביע העולם. השַדָּר קנת’ וולסטנהולם מהווה זיכרון נצח עבור בני עמו הבריטיים וגם עבור אנשי טלוויזיה רבים בעולם, בעיקר שדרנים וכותבי טקסטים.

wolstenholme

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 60 של המאה שעברה. זהו הבריטי קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלִם (Kenneth Wolstenholme בן 46) שדר הכדורגל הדָגוּל של ה- BBC במונדיאל אנגליה 1966. מחליפו בעתיד דיוויד קולמאן (David Coleman בן 40) שימש המגיש הראשי באולפן המנווט של ה- BBC בלונדון. (באדיבות ה- BBC).

אחד הספרים עבי הכרס שאני חוקר וכותב במסגרת סדרת הטלוויזיה רחבת היקף בת 13 הספרים “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, קרוי,  “השער שלא היה”. הספר הזה עוסק בהפקה הנפלאה והיעילה של ה- BBC את מונדיאל אנגליה 1966. בראש ההפקה הטלוויזיונית הבריטית הבלתי נשכחת ההיא ניצבו בראיין קאוגיל (Bryan Cowgill) ו – אלק וויקס (Alec Weeks). 

בישראל של 1966 טרם הייתה קיימת טלוויזיה. הסרט התיעודי הזה “2:4” נקנה על ידי בתוקף תפקידי כמנהל מחלקת הספורט ושודר שוב ושוב בהזדמנויות שונות . פנינת שידור בעלת ערך תיעודי רב ששמורה בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. צריך לצפות בקטע ה- Video הזה כדי להבין את גדולתו האימורטאלית של השַדָּר האנגלי הנבון והבלתי רגיל הזה שאיננו עוד בין החיים. דן שילון ואלכס גלעדי התחנכו על מורשת השידור של ה- BBC ואימצו אותה אל לִבָּם. קטעי Video ו- Film רבים של Play by play מסוף עשור ה- 60 ועשור ה- 70 במאה הקודמת של דן שילון, אלכס גלעדי, וגם של יאיר שטרן השמורים בסרטיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מלמדים כיצד שידרו כאן אירועי ספורט לפני שלושים וארבעים שנה.

השַדָּר השלישי הוא ללא כל ספק יוֹרָם אַרְבֶּל. יורם ארבל בעל קול הבריטון היה קריין חדשות ברדיו “קול ישראל”, והחל בחורף 1972 את הקריירה שלו בחטיבת הספורט של טלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של דן שילון. הוא נמנה על צוות השידור שלי בהפקת שידורי הטלוויזיה הישירים בגביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1986. ב- 22 ביוני 1986 הפקדתי בידו את המיקרופון במשחק המסקרן בעל עניין בינלאומי בו התמודדו נבחרות אנגליה וארגנטינה בשלב רבע הגמר של האליפות באצטדיון ה- “אָצְטֶקָה” במכסיקו סיטי. ישבתי בעמדת הפיקוד שלי ב- IBC במכסיקו סיטי ועקבתי בעניין רב אחרי השידור שלוֹ. בדקה ה- 51 כבש דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָאָראדוֹנָה שער שנוי במחלוקת, ספק ביד ספק בראשו, לזכות ארגנטינה. השופט הטוניסאי עלי בֵּנַאסֶאר שניצב קרוב למקום ההתרחשות אישר את השער למרות מחאותיהם הנמרצות של השחקנים האנגליים. הטלוויזיה המכסיקנית TELEMEXICO כיסתה את המשחק הזה באמצעות כמות לא מבוטלת של 15 – 12 מצלמות ומערכת של 3 (לעיתים גם 4) יחידות Replays של הילוכים חוזרים איטיים ממוחשב, לרבות צילום מהזווית הנגדית ההפוכה – בכל אצטדיון. בעיטת הפתיחה של המשחק אנגליה – ארגנטינה נקבעה על פי הסכם מוקדם בין הוועדה המארגנת המכסיקנית לבין ה- EBU לשעה בלתי מקובלת, שתים עשרה בצהריים שעון מכסיקו שהקביל לשמונה בערב שעון אירופה ותשע בערב שעון ישראל. ההתמודדות שודרה ישיר בכל רחבי תבל וגם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית העברנו אותו בשידור ישיר ממכסיקו סיטי לירושלים. ב- Replay השלישי והאחרון של TELEMEXICO, סיכם יורם ארבל את הדִילֶמָה שהתחוללה על כר הדשא , היה או לא היה רק לפני שניות ספורות , ובנה טקסט מדויק וחסכוני בן תריסר מילים : “לא יכול להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן”. בכך אבחֵן בנחרצות את מה שהתחולל על כר הדשא וקבע עובדה : דייגו ארמאנדו מאראדונה הבקיע את השער בידו ולכן הוא עבריין ! הקפטן הארגנטיני עצמו העניק במסיבת עיתונאים הסבר תיאולוגי למעשה העבריינות שלו והכתיר את השער שהובקע בידו, “יד האלוהים”. הוא נקם בבריטניה שהביסה ב- 1982 את מולדתו ארגנטינה במלחמת איי פוקלנד. יורם ארבל הוא שַדָּר ספורט מחונן. ווירטואוז ורב אומן בניסוח בשידור ישיר. האחד שאולי אין שני לוֹ. על הניסוח וההבחנה ההיא ב- 22 ביוני 1986 הוא ראוי לפרס פוליצר.

arbel

 טקסט תמונה : היום מרום גילי 81, אני יכול לקבוע בביטחון כי יורם ארבל הוא גדול שדרי הספורט הישראליים בטלוויזיה בכל הזמנים. לא תמיד חשבתי ככה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי בשנת 1980. ארכיון יואש אלרואי).

brodie 2

טקסט תמונה : יום שישי בבוקר – 27 במארס 1981. נמל התעופה של העיר הצרפתית סטרסבורג. יורם ארבל (משמאל) והפרשן טל ברודי (מימין) יחדיו עם גביע אירופה לאלופות בכדורסל. עשר שעות קודם לכן זכתה מכבי ת”א בפעם השנייה בתולדותיה בגביע הנכסף לאחר שניצחה ב- סטרסבורג את הקבוצה האיטלקית סינודינה בולוניה בתוצאה 79:80. כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מיניתי את שניהם להוביל ישיר את השידור ארצה שזכה לכמעט % 100 רייטינג. יורם ארבל ירש את כיסאו של שדר הכדורסל הקודם אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לכוחה של המילה הנאמרת בשידור, בתקשורת המונים בטלוויזיה ובקולנוע, יש השפעה מָגִית עלינו. האירוע לא ייזכר תמיד בשל תוצאת הסיום שלו, אך ייצרֵב בזיכרון בגלל הכּוֹתֶּרֶת שהוענקה לו תוך כדי התרחשותו. איש כמעט אינו זוכר את תוצאת משחק הכדורגל ישראל נגד אוסטרליה ב- 19 במרס 1989. אך כולם יזכרו את הכותרת שיורם ארבל העניק למשחק הזה, “ככה לא בונים חומה”. אמירות קולעות יוצרות כותרות מילוליות. כותרות מילוליות מקבעות זיכרון צילומי והופכות את האירוע המצולם בטלוויזיה ובקולנוע לנִצחיים.

אלכס גלעדי ואנכי היינו פריקים של קולנוע בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. פשוט אהבנו סרטים. את “חלף עם הרוח” ו- “הארי המזוהם”, ראינו כמה וכמה פעמים יחדיו באולמות הקולנוע של תל אביב. בכל פעם שוחחנו על כמה מסצינות הצילום הייחודיות בסרטים והטקסט הנצחי הקצר הנלווה אליהן. זיכרון הצילום והמילולי הקצר הזה הוא שבונה לעַד את כותרת הסרט. הסרט הנִצחי “חלף עם הרוח” (GONE WITH THE WIND) ייזכר בשל שני טקסטים מפורסמים שנאמרו בסופו. טקסט הפרידה הדרמטי בן שבע המילים של רֶט בּאטְלֶר (בכיכובו של קלארק גייבל) המחליט לסיים את רומן האהבה הגדול ולנטוש את אהובתו סְקָארְלֶט א’וֹהָרָה (השחקנית וויויאן ליי) ואת הבית באחוזת טָרָה לאחר שנמאס לו מקשיות העורף ומכפיות הטובה שלה שהיא מפגינה כלפיו. הוא משיב לה בציניות בטון שליו ונוֹן – שָאלָאנְטִי : “Frankly my dear, I don’t give a damn”. במקור כותבת מחברת הספר מרגרט מיטצ’ל בת הדרום טקסט שונה טיפ-טיפה מזה הנאמר בסרט כלהלן : “My dear, I don’t give a damn אך התסריטאי סִידְנִי הָווֹאַרְד והמפיק דֵייוִיד סֵלְזְנִיק החליטו לצרף את המילה “Frankly” לאמירת הנצח הזאת. לעַד ייזכר גם טקסט הסיום של הסרט כולו, כשסקארלט א’והרה מבינה לבסוף שאכן רט באטלר שרק הרגע נטש אותה הוא באמת אהבת חייה ואיננה רוצה לוותר עליו, שחה לעצמה :                                                    

I will go home, I will think of some way to get him back, after all tomorrow will be another day.                   

אפשר לצרף לשתי האמירות האלה גם אמירה שלישית של האב ג’ראלד א’והרה שאומר לבתו סקארלט בתחילת הסרט על רקע אהבתה הנכזבת לאשלי ווילקס :

Land is the only thing in the world worth working for because it is the only thing that lasts.

הסרט “הסַנְדָק” (The Godfather) בן השלוש שעות, מ- 1972, המבוסס על סיפרו הידוע של מָאריוֹ פּוֹצוׁ, ובבימויו הנפלא של פְרָאנְסִיס פוֹרְד קוֹפּוֹלָה, ייזכר לעד בשל אמירה מפורסמת אחת של מרלון בראנדו המגלם את תפקיד הסנדק הארכי – מאפיונר, דוֹן וִויטוֹ קוֹרְלֵיאוֹנֶה. באחת הסצינות הידועות בסרט מבקש זָמָר ממוצא איטלקי ג’וֹנִי פוֹנְטָנָה את עזרתו של הסנדק כדי שיסדר לו תפקיד ב- Showbiz  באחד מסרטיו של מפיק הוליוודי קשוח. אמירתו האימורטאלית של הסנדק לג’וני פונטנה, I will make him an offer, he can’t refuse ”, נכנסה כבר מזמן לפנתיאון ההיסטורי של אמִירוֹת שהפכו כותרת לאירוע.

המערבון הנודע, “The Good, The Bad, and the Ugly” (“הטוב, הרע, והמכוער”) של הבימאי האיטלקי סרג’יו ליאונה שנעשה ב- 1966 בהשתתפות קְלִינְט אִיסְטְווּד ואֵלִי וַואלָאך ובוים בידי הבימאי האיטלקי סֶרְגְ’יוֹ לֵיאוֹנֶה, וסיפור עלילתו מתרחש בעת מלחמת האזרחים האמריקנית (נמשך שעתיים וארבעים דקות), ייזכר בשל אמירתו הנון שאלאנטית של הפושע המבוקש בשם “טוּקוֹ” (השחקן אֵלִי וָואלָאךְ) ברגע דרמטי בעת סצנת הרחצה באמבטיה לאחר שחיסל באקדחו יריב דבּרן והססן כלהלן : “If you have to shoot, shoot, don’t talk”.  

כותבי עֵט, סופרים ומשוררים מוכשרים, מחברי מחזות, אומנים, מדינאים ומנהיגי מדינות, מפיקים ובימאים גאונים בקולנוע ותסריטאים טובים, וגם שדרי הספורט יצרו וטבעו אמירות שנצרבו בזיכרון שלנו לתמיד. על פי אותו העיקרון פעלו גם שני שדרי העל יורם ארבל ונסים קיוויתי שטבעו מטבעות שידור שלא ישכחו.

ציטוט : “דברים שאינם יוצאים מן הלב – לא יעברו דרך האוזן”. (ר’ משה אבן עזרא).

אילו הייתי מנהל היום בי”ס ללימודי תקשורת ועיתונאות בטלוויזיה וברדיו, הייתי מחייב את הסטודנטים לא רק לקרוא את הטקסטים שהותירו מאחוריהם גדולי הכותבים בארץ ובעולם, אלא להתעמק בהם ולנתח אותם. נשיא ארה”ב אברהם לינקוֹלן (Abraham Lincoln) היה רָב אומן בניסוח. בעל יושרה מוחלטת, גאון כתיבה בכתב ובע”פ, ובעל הגיון ברזל. ב- 19 בנובמבר 1863 נשא נאום בן שתי דקות וחצי אולי פחות, בעיצומה של מלחמת האזרחים הנוראית בארצו (הצפון נגד הדרום) כשחנך את בית הקברות הלאומי בגֶטִיסְבֶּרְג (Gettysburg). בשדה הקרב בגטיסברג נהרגו ביולי 1863 כ- 7000 חיילים משני הצבאות ונפצעו כרבבה. נאומו של אייברהאם לינקולן היה יצירת מופת ונחרת באותיות של זהב בהיסטוריה האמריקנית והעולמית . הנשיא בן ה- 54 היה הנואם השני בטֶקֶס . קדם לוֹ נואם מקצועי אֶדוּאַרְד אֶוֶורֶט (Edward Everett) בן ה- 70 שהיה בעברו מזכיר המדינה ונשיא אוניברסיטת הרווארד. הוועדה המארגנת הזמינה את אֶדוּאַרְד אֶוֶורֶט להיות הנואם הראשון בהנחה שהנשיא אברהם לינקולן ידחה את ההזמנה בגלל עיסוקיו הרבים בניהול מלחמת האזרחים שהייתה באותה התקופה בעיצומה. אבל הנשיא הפתיע. הוא נענה להזמנה אך נקבע להיות הנואם השני למרות היותו הנשיא. אֶדוּאַרְד אֶוֶורֶט הנואם המקצועי שָגָה פעמיים ב- 19 בנובמבר 1863 ב- גֶטִיסְבֶּרְג. הוא איחר בשעה ונאם שעתיים. הנשיא אייברהאם לִינְקוֹלְן לעומת אדוארד אוורט כתב טקסט שהכיל כ- 250 מילה בלבד ונשא שם נאום בן שתי דקות וחצי, הידוע כנאום גטיסברג ושמו “לידה חדשה בחירות”. הנשיא עמל על תוכן הנאום הקצרצר כשבועיים ימים וליטש אותו סופית בעת נסיעתו ברכבת המיוחדת שלקחה אותו מעיר הבירה וושינגטון לשדה הקֶטֶל בגֶטִיסְבֶּרְג. הנה הנאום במלואו וכלשונו מ- 19 בנובמבר 1863.

lincoln 1

טקסט מסמך : 19 בנובמבר 1863. גטיסברג. זהו טקסט המקור של נאומו של נשיא ארה”ב אייבראהם לינקולן בעת חנוכת בית הקברות הלאומי בגטיסברג. (ארכיון יואש אלרואי).

תרגום לעברית : 

“לפני שמונה עשרות שנים ושבע שנים חוללו אבותינו על פני יבשת זו אומה חדשה, שהורתה בחירות והיא מקודשת להנחת היסוד האומרת, כי כל בני האדם נבראו שווים. הננו עסוקים כעת במלחמת אזרחים גדולה, המעמידה במבחן את האומה הזאת , או כל אומה אחרת שנוצרה בדרך זו והוקדשה בצורה זו, אם אמנם יש לאל ידה להתקיים לאורך ימים . הננו נפגשים בשדה קרב גדול של מלחמה זו. באנו להקדיש חלק משדה זה כמקום מנוחת עולמים לאלה שהקריבו את חייהם למען תוכל האומה הזאת לחיות. אכן, ראוי ומתאים עד למאוד שנעשה כן. ואולם, במובן רחב יותר, אין בכוחנו לא לחנוך ולא להקדיש, ואף לא לקדש את הקרקע הזאת. גיבורי החיל, החיים והמתים שנאבקו כאן – הם שקידשו אותו הרבה יותר משיש בכוחנו הדל להוסיף או לגרוע. העולם ייתן את דעתו אך מעט ולא יזכור זמן רב את הדברים שאנו אומרים כאן, אך הוא לא ישכח לעולם את מה שהם עשו כאן. לאמיתו של דבר שומה עלינו, החיים, להקדיש עצמנו כאן לתפקיד השלמת המלאכה, שאותה קידמו עד כאן בצורה כל כך נאצלת אלה שלחמו כאן. עלינו מוטל התפקיד להקדיש עצמנו למשימה הגדולה שעדיין עומדת לפנינו. מן המתים הנערצים האלה הננו שואבים מסירות מוגברת למטרה, שלמענה נתנו הם את קורבן – המסירות המלא והאחרון. ואשר על כן הננו מחליטים כאן, כי מתים אלו לא מתו לשווא, וכי אומה זו, בחסד אלוהים, תתחדש בכור החירות, וכי ממשלת העם, על ידי העם, בעבור העם, לא תסוּף מעל פני האדמה”.

lincoln 2

טקסט תמונה : אייברהאם לינקולן ב- 1860, בן 51, זמן קצר לאחר שנבחר לנשיא ארה”ב. יכולת ההבעה שלו בע”פ, טקסט נאומיו, וכשרון הכתיבה שלו היו כנים, פשוטים, וברורים ולכן גאוניים. מנהיג יחיד סגולה בהיסטוריה המודרנית של האנושות. קראתי את מרבית כתביו. (ארכיון יואש אלרואי).

הנשיא אייבראהם לינקולן (Abraham Lincoln) השקיע זמן עצום במלאכת כתיבת הטקסטים שלו. למרות שהיה נואם בעל מוניטין, מוכשר, והיטיב לכתוב – לקח לו זמן לגבש את הטקסט, לברור את המילים, ולהרכיב את המשפטים. הוא כתב, שִינה , ומחק , ושוב כתב ושוב תיקן , ושוב שיפץ, עד שהגיע לתוצאה הסופית שאותה החליט לאַמֵץ אל ליבו ולתת לה פרסום. כל כותב טקסטים מכיר את ההתלבטות הזאת על הנייר ואת השאיפה למצוינות הכתיבה שלעולם איננה תמה. תמיד נדמה לך לאחר קריאת הטקסט של עצמך, גם לאחר שהודפס, כי אילו היו לך עוד כמה דקות נוספות היית יכול לשפר ולכתוב את הגרסה האחרונה טוב יותר. כמו כל כותב טוב, נואם מוכשר, תסריטאי קולע, או שַדָּר מחונן גם הנשיא אייבראהם לינקולן בנה כותרת מסכמת לנאומו ההיסטורי הקצר בו קרא לזיכרון הנופלים שהקריבו נפשם למען חירות האדם. המשפט האחרון בנאום, “…מן המתים הנערצים האלה אנחנו שואבים מסירות מוגברת למטרה שלמענה נתנו הם את קורבן המסירוּת המלא והאחרון. ואשר על כן הננו מחליטים כאן כי מתים אלה לא מתו לשווא, וכי אומה זו בחסד אלוהים, תתחדש בכוּר החירות, וכי ממשלת העם, על ידי העם, בעבור העם, לא תסוּף מעל פני האדמה” שהוא תמצית כל שלטון דמוקרטי באשר הוא – ינון לנצח. כ- 20 אלף איש התכנסו בבית הקברות הלאומי בגֶטִיסְבֶּרְג (Gettysburg) והאזינו לטקסט קצר בן כ- 265 מילים שנקרא ע”י הנשיא מפתק נייר כתוב בכתב ידו. משסיים את נאומו בתוך שתי דקות ומשהו חזר למקומו. הכול היו מופתעים ואף מאוכזבים מהטקסט הקצר. חלק מהציבור שהתאסף בבית הקברות לא תפש כי נאום הנשיא תם, ולכן כמעט ולא מחאו לו כף. הנשיא אייבראהם לינקולן חשב לעצמו שאם זו תגובת הנאספים כנראה שהנאום לא היה מוצלח כל כך. למחרת קיבל מברק מהנואם הראשון בטקס אֶדוּאַרְד אֶוֶורֶט (Edward Everet) עצמו שכתב לו כך : “אדוני הנשיא, הייתי שמח אילו ניתן לי לשבח את עצמי ולומר כי אומנם התקרבתי אל הרעיון המרכזי של המאורע בנאום של שעתיים, כשם שאתה עשית זאת בשתי דקות”הנשיא השיב לו כדרכו בצניעות רבה : “אני שמח לשמוע, כי לפי  דעתך, לא היו דברי הקצרים כישלון גמור”. נאומו של הנשיא אייבראהם לינקולן חתוּם בליבה של האומה האמריקנית (והאנושות) לדוֹרי דוֹרוֹת.

lincoln 3

טקסט תמונה : אייבראהם לינקולן נשיא ארה”ב בעת מלחמת האזרחים בשנים 1865 – 1860 ימים ספורים לפני שנרצח. בתקופת נשיאותו בת ארבע שנים הזדקן לבלי הכר. האחריות העצומה שהוטלה עליו כמנהיג ונשיא של אומה השקועה במלחמת האזרחים בת ארבע השנים 1865 – 1861 בין הצפון לדרום, וכאדם המנסה לשמור על אחדות האומה, הטביעה עליו את חותמה, וגרמה לו צער רב. הנשיא בעל הפנים המיוסרים הזדקן עד למאוד. (ארכיון יואש אלרואי).  

אין לנאום ההיסטורי הזה של אייבראהם לינקולן דבר עם שידורי הספורט, אך יש לו הרבה מן המשותף עם יכולת הכתיבה, יעילותה, והכשרון לומר דברים בקיצור גם בנושאים מורכבים ושנויים במחלוקת . נאום גטיסברג של אייבראהם לינקולן ב- 19 בנובמבר 1863 השפיע עלי השפעה מכרעת לא רק בשל המסר האנושי אלא בגלל סגולתו וכשרונו של הכותב להביע את דעתו בתמצית. כל אחד מאתנו העוסק בכתיבה ואמירה בתקשורת מתלבט כיצד ובאיזה אופן לומר את דבריו. זה נכון בעיתונאות הכללית וקיים גם בעיתונאות הספורט בטלוויזיה. ניסיון הכתיבה של הנשיא אייבראהם לינקולן, כישרון ויכולת הביטוי שלו בכתב ובע”פ, וחוכמתו וגאונותו בתקשורת המונים הקנו לו מוניטין עצום ו-רָב כבר בימים ההם. הנאום הקצר, התמציתי, והגאוני של הנשיא אייבראהם לינקולן ב- 19 בנובמבר 1863 בגטיסברג, שוּוָק בהצלחה מאז כמסמך אנושי איכותי רָב הַשְרָאָה, אשר הפך במהירות לנחלת הכלל [1].

הנה טקסט נוסף לא כל כך מפורסם אומנם אך לא פחות מרשים ולא פחות אֵיכוּתי שנכתב אף הוא בנסיבות הירואיות. חייבים לקרוא ולשָנֵן אותו היטב כדי להכיר בכישרונו העצום של הכּוֹתֵּב ובחשיבותו העצומה של הכָּתוּב. בראשית שנת 1950 הביא בן ציון ישראלי (ממייסדי קבוצת כינרת בעמק הירדן, נִספָּה באסון ה- “פייפר” בקיבוץ מעגן בשנת 1954) לראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה דוד בן גוריון ששהה בחופשה קצרה במלון “גלי כינרת” בטבריה, את הסֶפֶר  “כִּינֶרֶת בּיְמֵי מִבְחַן”, המספר על מאבקה של קבוצת כִּינֶרֶת בעמק הירדן בימים הקשים רוויי אומץ לב בלתי רגיל, תעוזה, וגבורה של מלחמת העצמאות ב- 1948. דוד בן גוריון קרא את הספר ב- 25 במרס 1950 והֵשיב לבן ציון ישראלי במכתב נשגב. נושא מכתב התשובה היה, “על הבנים שנפלו” .

ben gurion 1

טקסט תמונה : 1950. של המאה שעברה. דוד בן גוריון (בן 64 בתמונה) ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון הדגול והנערץ של מדינת ישראל. היה לו כושר ביטוי מדהים ויכולת כתיבה מזהירה. קראתי את כתביו. דוד בן גוריון צעיר ממני בהרבה בתמונה הזאת בעת שאנוכי כותב את כתיבת הסדרה בת 13 הספרים “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ben gurion 2

טקסט מסמך (1) : 25 במארס 1950. מכתב התשובה הנשגב מלא ההוד וההדר של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון לבן ציון ישראלי. עמוד מס’ 1 מתוך 2. (באדיבות שמואל חדש ז”ל וארכיון קבוצת כינרת. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ben gurion 3

טקסט מסמך (2) : 25 במארס 1950 . מכתב התשובה הנשגב מלא ההוד וההדר של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון לבן ציון ישראלי. עמוד מס’ 2 מתוך 2. (באדיבות שמואל חדש ז”ל וארכיון קבוצת כינרת. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בן ציון היקר,

מסור נא בשמי לכל חברי הקבוצה תודתי הנרגשת על השי היקר “כינרת בימי מבחן”. לאחר שהלכת והשארת את הספר בידי – ישבתי וקראתי בו כל הערב. ואני כולי מזועזע. כאילו בפעם הראשונה שמעתי על מלחמת ישראל ועל ילדי הפלאים אשר זינקו בסערת נפש ובתרועות קול לעקידה, ובגבורה תמה וצנועה חירפו נפשם למות – על חירות המולדת והעם אשר כה אהבו.

איני יודע בתולדות עמנו שיאי גבורה ותפארת אדם נישאים מאלה שנתגלו בחייהם ובמותם של הזמירים והדנים והגורים וחבריהם המרובים בבקעת הירדן, בעמק יזרעאל, ברמות הגליל בערבות הנגב, בהרי ירושלים, בחיפה ובתל אביב. פרקי חייהם הקצרים והמפליאים בעבודה בלימוד, במשחקים ובקרבות – כאילו נחצבו באגדת-פלאים, בדמיון חוזים ומשוררים מני קדם, וקשה להאמין שכל אלה ילדי מציאות חיה וקרובה, ושכאן על ידינו, בתוכנו, בימינו – חיו, השתובבו, פעלו, והעפילו עד מרום פסגת הגבורה של האדם עלי אדמות – הבנים והבנות היקרים שהכרנו אותם מראשית ילדותם.

סמויים מעין זר, ואולי נסתרים גם מעצמם, היו חבויים בכפירי ישראל אלה גנזי-תום ויפעה גבורה ואהבה, רוך ועוז, ואולי רק לאימהות שמץ מהם. ובבוא הרגע הגדול, המר והמכריע – דרכו הנערים עוז, ומעל עקידת המולדת ניגר דמם הטהור, וחייהם הפורחים נגדעו באִיבָּם וכבה זיו עלומיהם – למען קוממיות ישראל…אפס זוהר גבורתם יעמוד לעד, ותפארת חייהם המקוצרים תבהיק לדורות הבאים.

“רבות ועשירות היו התקוות” שטיפחה אימא, “אך תמורת כל תקוותיה נשאר רק גל של אבנים”. לא, לא רק גלי אבנים, אימהות יקרות, ששכלתן חמודי – בניכן. לא ארהיב עוז בנפשי לנחם אם שכולה. ידעתי : אין תנחומים לתפארת החיים אשר נלקחה ואיננה. מי יתנה כאב אם ; מי ימתיק וירפא שברה האנוש , גם אם היא מסתירה כל אלה בענוות – תום ובעוז רוח מעין זרים ? אולם בני חמד אלה שנפלו השאירו יותר מגלי אבנים . ירושה חיה ובת – אלמוות הורישו לנו : מורשת דמויות, דמויות מאירות, מחנכות, נושאות ומרוממות. דמויות אלה יעמדו ויבהיקו באור יקרות גם לאחר שאיש מבני דורנו לא יהיה עוד בחיים.

ומעל דמות הנערים והנערות היקרים יזרחו דמויות ההורים. כפירי ישראל מופלאים אלה לא נולדו מסלעים ומאלונים . לביאות ואריות היו הוריהם, ונשי סגולה ואנשי מעלה היו הלביאות והאריות, והורים יקרים אלה , הם – הם שנתנו לדורם ולעמם – הזמירים, והדנים, והגורים ורבים כמותם, שעצמותיהם טמונות בכל רחבי הארץ וגם במצולות ים . נתייתמו אימהות , אבות, תינוקות, אהובות אחים, אחיות וגם חברים וחברות. אפס לא יתום הדור שבנים והורים כאלה קמו לו. מה קדושה האדמה שרגלי לוחמי ישראל דרכו עליה.

בספר שהוצאתם חברים יקרים, מפרפרים חיי גבורה, ומתוך הדברים המסופרים הומֶה משהו יקר מחיים ועַז ממוות.

יישר כוחכם.

חברכם הנאמן

דוד בן גוריון

[1]  ראה נספח : הספר “THE  LIVING  LINCOLN” אשר נכתב ונערך בידי פאול אנג’ל (Paul M. Angle) וארל שנק מירס (Earl Schenck Miers).

בפברואר 1990 כתב מ”מ צעיר בן 22 טקסט פרידה נפלא לחייליו. הטקסט נכתב בתום תקופה בת שנה וחצי בה פיקד, הנהיג ועיצב אותם כלוחמים בחודשי הטירונות שלהם, במסלול הקרבי של קורס מ”כים, ולאורכה של פעילות מבצעית מפרכת הרת סכנות ורבת סיכונים. בספר פלוגה ג’ של גדוד “שָקֵד” בחטיבת גבעתי, הוא כתב את הדברים הבאים שראויים לקריאה ועיון שוב ושוב :

“הגיע הזמן להיפרד. מהיום הראשון בצבא אמרתי לכם שתקופת המסלול תהיה התקופה היפה שלכם בצבא, אם לא היפה ביותר. אני זוכר אתכם מיומכם הראשון בבא”ח (בסיס אימונים חטיבתי), כיצד הגעתם לראיון ראשון מפוחדים ומבוהלים, דרך מסעות שגם כאשר לא הובלתי הצטרפתי והלכתי אחריכם. למדתי להכירכם דרך מסע הכומתה, קורס מ”כים, מארבים בהר דוב , אימון קיץ בטללים, ופעילות בראש הנקרה ובשטחים. למדתי אתכם ברגעים הקשים והיפים. בשיחת מחלקה ראשונה הצבתי לכם את המטרות העיקריות של המסלול. עכשיו כשחלקיכם הופכים למפקדים ראוי לכם לאמץ כמה מהן בדרכיכם הלאה.

1. כפי שקיבלתי אתכם, כך עלי להחזירכם לא שרוטים ולא פגועים.

2. אתם ראשית דבר בני אדם, ורק אח”כ חיילים.

3. מפקד חייב לאהוב את חייליו (זאת לא אמרתי לכם אז).

4. להפוך אתכם ללוחמים מקצועיים המסוגלים לעמוד במשימות קרב קשות ומבחנים גורליים. 

סעיף הראשון הוא החשוב ביותר ועליו יש להקפיד יותר מכל . זאת הסיבה למסדרי פריקת הנשקים פעמיים ביום, הפריקות המעיקות “מטיולית” עמוסה לאחר סיום תעסוקה בשטחים, להתעורר שמונה פעמים בלילה במוצב “וורד” (הזכור לטוב) על מנת לפרוק לכם את הנשק, עד לעונשים הכבדים ביותר בגין עבירות בטיחות. אני חייב לעשות הכל, כדי לא לעמוד מול הורה חסר הסברים ותשובות, ולא לומר, “אני מצטער יכולתי ולא הצלחתי למנוע”. נשבעתי להוריכם ביום ההורים הראשון, ואני שמח שעמדתי במילתי. את הסעיף השני זִכרו היטב כמפקדים . אתם קודם כל בני אדם ואח”כ חיילים. חבל שאת המשפט הזה לא אימצתם אל לבבכם בכל תקופת המסלול. חלק מכם מצא לנכון להציק לאחד החיילים באופן קבוע לאורך זמן. חבל עוד יותר שלא עמד לכם הכוח לעצור תופעה בזויה זו שהיא כל כך איננה מכובדת.

באשר לי. השתדלתי תמיד להקשיב, לעזור ולהסביר. ידעתם לפנות ותמיד קיבלתם תשובות מסבירות. גם מילה אחת “לא”, הייתה לעיתים תשובה.החברות שלכם וביניכם, הוא סיפור רגיש בפני עצמו. היה קשה להקשיח את הלב, להעניש ולהשאיר חייל בבסיס בחופשת שבת בגין שבירת שמירה, לאחר שלא ראה את חברתו מזה חמישה שבועות . הכל היה לטובתכם ולמענכם. לא שאבתי שום הנאה בעת הטפות המוסר בשיחות המחלקה שכל כך פחדתם וחששתם מהן.

הסעיף השלישי הוא המשכו של הסעיף השני. מ”מ שלא אוהב את חייליו, חייב להסיר את הדרגות, לומר יפה שלום וללכת הביתה. אהבתי אתכם לאורך כל הדרך המשותפת ואמשיך לאהוב.

הסעיף הרביעי הוא אולי הקל ביותר להגשמה. אני שב וחוזר ואומר משפט שאמרתי לכם כל כך הרבה פעמים.זה שאני קצין ומבוגר מכם בשנתיים – שלוש, אינו עושה אותי חכם יותר, אלא רק בעל ניסיון רב משלכם. ניסיון זה מצא את ביטויו בהקניית ערכי לחימה, מלווה לעיתים בצעקות, אני מקווה שלא בעלבונות , וגם בדרך רגועה ונינוחה. בלב שקט ושלם יצאתי עמכם למשימות הקרב שהוטלו עלינו, באימונים, בפשיטות, בניווטים, במארבים ובכל הפעילויות המבצעיות האחרות רבות הסכנות.

היה לי עניין רב להפוך אתכם ללוחמים. אתם מחלקה טובה וממושמעת. הרשו לי לומר לכם שוב שהמחלקות האחרות לא עניינו אותי ואינן מעניינות אותי גם היום לקראת הסיום”.

אף פעם לא קראתי טקסט כל כך אמיץ של מפקד כל כך צעיר המתקרב לרעיון המרכזי של המנהיגות הצבאית באשר היא. קידוש ערך חיי הנערים הצעירים הוא צַו עליון שלוֹ בד בבד עם טיפוחם כלוחמים. הקצין, עוּל הימים בעצמו, מעמיד בראש סולם העדיפויות שלו את הדאגה האנושית לשלום חייליו, אהבתו אליהם כבני אדם, והצורך להימנע מסיכון חייהם לשווא בעת הכשרתם הצבאית ובעת פעילותם בשדה הקרב . זהו טקסט פשוט אך מדהים ביופיו, ברצינותו ובגודל הרוח של מְחַבְּרוֹ. גם הטקסט הנ”ל הזה נכתב בעתות מלחמה.

זה מעניין וגם מוזר. גם שדרני העל בטלוויזיה המצליחנים שבהם אינם חסינים בפני אסונות שידור. יורם ארבל התנסח היטב ביום ראשון ההוא של 22 ביוני 1986 באצטדיון “אצטקה” במשחק רבע הגמר במונדיאל מכסיקו 1970 ארגנטינה – אנגליה 1:2, משזיהה בדקה ה- 51 של המשחק ההוא (בסיוען של 15 המצלמות של Telemexico ושלושה Replays שלהן) את התעלול ומעשה הקונדס של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה (Diego Armando Maradona) כשהוא גובר בידו על השוער הבריטי פיטר שלטון (Peter Shilton). יורם ארבל שישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון ה- “אצטקה” / AZTECA בעלת תצפית טובה על הנעשה בכר הדשא סיכם את הסיטואציה בתריסר מילים והתנסח במדויק : “לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שלטון”. ניסוח מזהיר מפני שהוא נאמר במינימום מילים ואף על פי כן קלע בול במטרה. יורם ארבל חשף את דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בן 26 וקפטן נבחרת ארגנטינה כ- רמאי.

maradona 1טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. יום ראשון בשבוע ההוא של 22 ביוני  1986. אִצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי. ארגנטינה – אנגליה 1:2. השעה אחת ושש דקות בצהריים שעון מקומי והדקה ה- 51 של המשחק. דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona) גובר בידו על שוער המצוין של נבחרת אנגליה בכדורגל פיטר שילטון (Peter Shilton) וגם על שופט המשחק הטוניסאי עלי בנאסר (Ali Benacer) אך איננו מכניע את מצלמות הטלוויזיה המכסיקניות וגם לא את שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל. תיעוד חשוב והכרחי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הבינלאומית והמעורבות שלה בכיסוי אירועים שנויים במחלוקת בספורט התחרותי בכלל ובכדורגל בפרט. (באדיבות קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית, “1986 TELEMEXICO”).

ניתוח טלוויזיוני של הבקעת השער ע”י “יד האלוהים” מסביר מדוע שופט המשחק עָלִי בֵּנָאסֶר לא ראה את מה שראו השחקנים האנגליים בצורה וודאית וכל כך בבירור ובראשם השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן. גופו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ניצב בפרופיל לשופט בעת הניתור לכדור. אֶגרוף יד שמאל של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זה שהדף את הכדור לשער האנגלי הוסתר כמעט במלואו ע”י ראשו של השחקן הארגנטיני. השופט הטוניסאי עלי בנאסר היה מצוי ב- כושר גופני מניח את הדעת ובסך הכול ניצב בסביבת האירוע ליד קשת ה- 16 מ’, והתמקם גם באופן סביר, משהו כמו תשעה אולי עשרה מטרים מנקודת המפגש בין דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לפִּיטֶר שִילְטוֹן והקרב על הכדור ביניהם. אולם לרוע מזלו זווית הראייה שלו הייתה שגויה לשבריר שנייה. דייגו ארמאנדו מאראדונה ניתר מעשה שָטָן בפרופיל והשופט ראה את הצדודית שלו. לכֵן סבר בטעות שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כבש את השער בנגיחה בראשו ולא הבחין במעשה הרמאות שלו. אפשר לראות את הסיטואציה הקצרצרה והמורכבת הזאת היטב על טייפ השידור בסופה הוענק לעבריין הארגנטיני הפרס שחשק בו. במקום שיונף לעברו כרטיס אדום אישר השופט את השער והעניק לארגנטינה יתרון חינם. בובי רובסון מאמן נבחרת אנגליה כעס ורגז אך צריך לציין שלא לא איבד את צלמו. המחאות לא עזרו לוֹ וגם לא לשחקני אנגליה.

אומר ואוסיף : שלוש דקות חלפו, וליורם ארבל הוענקה הזדמנות נוספת לשדר בשידור ישיר בשפתו העשירה ובקול הבריטון העמוק שלו עוד מהלך של גאון הכדורגל דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה. זה היה בדקה ה- 54 של המשחק. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה נטל את הכדור לעצמו כעשרה מטרים בתוך המחצית של נבחרתו ו- ת”ק פרסה מהשער האנגלי והתחיל לשעוט עִמוֹ לעבר פִּיטֶר שִילְטוֹן. במבצע פריצה אישי שטרם נראה כמותו בהיסטוריה, לאורך של יותר משישים מטר, חלף על פני ארבעה שחקנים אנגליים ובסופו מוֹטֵט את השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן בדחיקת כדור קטנה כזאת אופיינית בכף רגלו השמאלית. יורם ארבל שאג למיקרופון עוד פְּנִינַת שידור, “ש-ע-ר, מֵאָה אַחוּז חוּקי, אֶלֶף אַחוּז חוּקי (!)”. הוא שוב צָדָק. גָארִי לִינִיקֶר האנגלי רק צמצם את התוצאה בדקה ה- 80 של המשחק ל- 1:2. ארגנטינה העפילה לשלב חצי הגמר.

אינני זוכר שהמאמן האנגלי בּוֹבּי רוֹבְּסוֹן לחץ באותו המעמד את ידו של עמיתו קָארְלוֹס בִּילָארְדוֹ בתום המשחק. אנגליה נשדדה לאור היום, ושופט המשחק הטוניסאי לא חזר לשפוט עוד במהלך האליפות. הוא נשלח הביתה. ההתנסחות וההתמצאות של יורם ארבל בסבך המחלוקת של “יד האלוהים” בתוך זמן כה קצר, שניות ספורות ממש, ראויות לכל שבח. ברור שתמונות הטלוויזיה המתחלפות בזו אחר זו בעת ההילוכים החוזרים סייעו לו. השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן נכנע למעשה הרמאות, “יד האלוהים” של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה, ולהחלטה המוטעית של השופט עלי בנאסר, אך לא למצלמות של הקונסורציום הטלוויזיוני המכסיקני “1986 TELEMEXICO”. המצלמות כידוע אינן משקרות.

“ERA  LA  MANO  DE  DIOS”, הצהיר דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה, בפני העיתונאים כשנשאַל אם כבש את השער בידו או בראשו. “זו הייתה יד האלוהים”, כינה במסיבת עיתונאים למחרת המשחק את מעשה התרמית שהביא להבקעת שערו הראשון. ניסוּח תֵּיאוֹלוֹגִי מחושב שהותיר לוֹ לצאת בשלום מהסבך המוּסרי אליו נקלע כקפטן נבחרתו. כשנשאל שוב ושוב מדוע לא הודה בעבירה המתוחכמת שנסתרה מעיניי השופט, שִיוֵוק את עצמו לתקשורת כאילו היה שליח האֵל עלי אדמות ובמצוותו נקם את חרפת ארגנטינה. לכל הפונים הֵשיב שוּב ושוּב באותה מטבע, “זאת הייתה יד האלוהים”, הציע פרשנות משלו אך המצלמות היו בעוכריו. על כך אמרה האמריקנית סוּזַאן סוֹנְטָאג : “הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה”. היא צדקה. דייגו ארמאנדו מאראדונה הרשים אותי באותו המשחק ההוא ב- 22 ביוני 1986 ארגנטינה – אנגליה 1:2. למחרת המשחק ההוא התקיימה כאמור במכסיקו סיטי מסיבת עיתונאים מטעם המשלחת הארגנטינית. ברור ש- חשתי לשם. דייגו ארמאנדו מאראדונה הסביר את פשר התעלול שלו שהיה בעצם מעשה בלתי ספורטיבי ולא הגון, “זאת הייתה יד האלוהים”, אמר. התברר שהוא פרחח לְאוּמָן ארגנטיני אבל לא טיפש (דייגו ארמאנדו מאראדונה לא הסכים מעולם לשחק בליגה האנגלית למרות שהוצעו לו סכומי עתק. הוא שיחק בתום מונדיאל ספרד 1982 בספרד ואח”כ באיטליה). דייגו ארמאנדו מארדונה בילף את שופט במשחק הטוניסאי עלי בנאסר וכבש במעשה מרמה שער בלוף שהעלה את ארגנטינה ליתרון 0:1. הוא לא התנצל על כך באותה מסיבת העיתונאים ההיא. לא אז ולא מעולם. בעיניו “יד האלוהים” שלו הייתה מעשה נקם על כר הדשא באנגליה על מה שעוללה לארגנטינה מולדתו ב- “מלחמת פוקלנד”. זה מעניין : יורם ארבל ודייגו ארמאנדו מאראדונה הגו סלוגנים בלתי נשכחים והם מצטרפים לחברתם של הוגי הדעות מוטי קירשנבאום ז”ל ואייברהאם לינקולן.

yavin 1

טקסט תמונה : 1969. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 50 שנים. חיים יבין עלם חמודות בן 37 הופך למגיש החדשות האולטימטיבי של “מבט” ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שום פורמולה מתמטית לא הייתה יכולה לחזות את הצלחתו הטלוויזיוניות הפנומנאלית (בקנה מידה ישראלי). משהתמנה מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל ב- 18 באפריל 1993 למנכ”ל רשות השידור (וערוץ 2 שטרם קם כבר נשף בעורפו ותר אחרי כוח אדם מיומן), מיהר להכריז כלהלן : “על שלושה אישי ערוץ 1 אינני מוותר, ואלה שמותיהם חיים יבין, יעקב אחימאיר, ואהוד יערי”. משהגיע רגע המבחן קנה מוטי קירשנבאום את נאמנותו של חיים יבין בכסף. הוא שילם לו אז מ- 1993 1000 (אֶלֶף) דולר לכל מהדורת “מבט” שהגיש. הסכום הזה נחשב בימים ההם להון עתק. (התצלום באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום וחיים יבין נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. חיים יבין היה שדרן חדשות בעל מוניטין ב- רדיו “קול ישראל” בשנים 1968 – 1957. לאחר שפרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ (בן 90 היום) התמנה ביולי 1967 ע”י שר ההסברה ישראל גלילי לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה, הפך חַיִים יָבִין (בן 84 היום) לעוזר ראשי שלו, מעין מזכיר – יועץ. אגב, יחדיו עם עוד שני עוזרים מפורסמים בעת ההיא דוב שנער (היום פרופסור דוב שנער) והבימאי אביטל מוסינזון ז”ל. חיים יבין הפך כמעט באקראי בקיץ 1968 למגיש החדשות הראשי של מהדורות “מבט” בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אבל הוא היה הרבה יותר מזה. בחלוף שנים רבות הוברר כי בתוקף תפקידיו הביצועיים והמנהליים השונים ראה בו הציבור את אחד מאבות השידור הטלוויזיוני הציבורי של מדינת ישראל בכל הזמנים. אולם הזמנים האלה השתנו לבלי הכר. ב- 1993 נאלץ מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לרכוש את אמונו של חיים יבין לשידור הציבורי תמורת ממון כדי לשכנע אותו להישאר בשורותיו. חיים יבין נכנס לפנתאון הלאומי בזכות הכרזתו הטלוויזיונית באותו יום שלישי ההוא בעשר בערב ב- 17 במאי 1977 בתום מערכת הבחירות לכנסת ה- 9 : “גבירותיי ורבותיי – מהפך (!)”. ההכרזה הפכה לסלוגן לאומי.

shilon 10

טקסט תמונה : ליל הבחירות לכנסת ה- 9, יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. אולפן א’ בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים שעות ספורות לפני סגירת הקלפי. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה בישראלית הציבורית ב- “תור הזהב” שלה בשנים 1979 – 1973, דן שילון מנהל חטיבת החדשות, ד”ר חנוך סמית מומחה הסקרים והסטטיסטיקה של הטלוויזיה, והמפיק הראשי של משדר הבחירות אלכס גלעדי מתמוגגים מנחת. הצלחת חיזוי תוצאות של ד”ר חנוך סמית באמצעות הקלפי המדגמי הייתה מדויקת וסנסציונית (!). (באדיבות ארנון צוקרמן ויוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

              התוצאה המרעישה של מִדְגָם הטלוויזיה בראשות ובפיקוחו של חֲנוֹך סְמִית נגדה לחלוטין את תוצאות הסקרים המוקדמים עֶרֶב הבחירות ולכן תפשה את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מופתע. כמו רבים גם הוא לא האמין לתוצאה הדרמטית בה מפלגות הליכוד וד”ש הביסו בצורה כל כך נחרצת את מפלגת המערך. זה נראה כ- Flop. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הורה בתחילה לדָן שִילוֹן להשליך את נתוני המִדְגָם לפח. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הרגיש בטוח ולא סמך על תוצאות מִדְגָם הטלוויזיה שהיה פרויקט ראשוני ועדיין חסר מסורת בתולדות רשות השידור. צריך להדגיש כאן ש- דן שילון הכין היטב את שיעורי הבית שלוֹ. הוא ראה בחֲנוֹך סמית מדען סטטיסטיקה ומתמטיקה ואיש סקרים מהימן ורב ניסיון. הוא האמין בו בכל נפשו. אומנם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן אמר לו דקות אחדות לפני תחילת המִשְדָר הישיר, “זאת המלצתי לזרוק את תוצאות המִדְגָם לפח”, אך דן שילון דחה ללא כל היסוס את ההמלצה של הבוס שלו ויצא לקרב עם הנתונים הסנסציוניים שסיפק לוֹ ד”ר חנוך סמית. דָן שִילוֹן לא התייעץ יותר עם איש לאחר השיחה בתשע ורבע בערב עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם לא עם יִצְחָק לִבְנִי שבתוקף תפקידו כמנכ”ל רשות השידור היה ו/או נחשב לעורך הראשי שלה. כמו מצביא שִרְיוֹן וותיק פקד על חַיִים יָבִין את הפקודה שכל טנקיסט מכיר אותה היטב, “נוּעַ, נוּעַ, סוֹף”. בעֶשֶר בערב ביום שלישי – 17 במאי 1977, שידר חיים יבין בשידור ישיר בטלוויזיה את שלוש המילים האלמותיות , “גבירותיי ורבותיי – מהפך !”.

 

yavin 5

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. אולפן א’ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. השעה עשר בערב. ה- floor Manager (מנהל במה) יוסף “פונצי” הדר ז”ל באולפן מונה לחיים יבין ב- Count down את השניות האחרונות לקראת העלייה ל- “אוויר”. מימין, הסטטיסטיקאי ד”ר חנוך סמית ז”ל בודק שוב ושוב את הנתונים. בשורה השנייה מאחור נראים עמירם ניר ז”ל (משמאל, מוסתר קצת ע”י חיים יבין) ואריה שגיא איש מל”מ (קיצוני מימין בחולצה לבנה). בשורה האחרונה יושבות הטלפניות של משדר הבחירות. כעבור כמה שניות הגה חיים יבין את המשפט האלמותי, “גבירותיי ורבותיי ערב טוב – מהפך !” (באדיבות יוסף ‘”פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shilon

טקסט תמונה : אוקטובר 1968. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא. דן שילון בראשית הקריירה הטלוויזיונית ארוכת השנים שלו מגיש את מוסף הספורט ב- “מבט” העוסק באירועי אולימפיאדת מכסיקו 1968. בתוך זמן קצר ביותר מיסד דן שילון את התוכנית מבט ספורט” וחיש מהר הפך ל- שדר ספורט ומגיש תוכניות הספורט ברמה של כוכב טלוויזיה לאומי. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 3

טקסט תמונה : קיץ 1966. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא. התמונה צולמה בשיקאגו – ארה”ב. מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל (קיצוני מימין בן 27) עם קבוצת ידידים בשעה שהיה סטודנט לקולנוע וטלוויזיה בשנים 1968 – 1962 באוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס. שני מימין הוא יאיר גורן (גורין) בן מוצלח של קיבוץ אפיקים שלמד בשנה ההיא של 1966 הנדסת מכונות באוניברסיטת וויסקונסין, וכן עוד שני סטודנטים ישראליים הלומדים בארה”ב מנחם אסא וגיורא גרייבר. פרופסור שלמה אהרונסון מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה מינה בקיץ 1968 את מוטי קירשנבאום ז”ל לעורך “מבט” הראשון. לידו כיהנו כעורכי “מבט” נוספים גם דן שילון ואלי ניסן. (התמונה באדיבות יאיר גורין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

howard Cosell 1

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו מר האווארד קוסל (Howard Cosell) שדר הטלוויזיה הבלתי נשכח של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC. (באדיבות ABC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במידה רבה סדר הדברים הַיָשָן מתנהל גם ליד המיקרופון ועל מרקע הטלוויזיה. ההרכבים נשארים פחות או יותר קבועים לאורך זמן רב, אצלנו וגם בעולם. דן שילון היה הכוכב האחד והיחיד בעת שידורי הטלוויזיה הישירים של משחקי הכדורגל והכדורסל. יורם ארבל ירש את תהילתו. אח”כ נישל מאיר איינשטיין את יורם ארבל מבכורתו הטלוויזיונית והפך לשדר הכדורגל, הכדורסל, והא”ק הטוב במדינה. דיוויד קולמאן עשה את אותו הדבר בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה ב- BBC לאחר לכתו של קנת’ וולסטנהולם. שדר הכדורגל ברדיו ההונגרי גיורגי ספשי השכיח את שמו של קודמו בתפקיד אישטוואן פלוהאר לאחר תום מלחמת העולם ה- 2. שני שדרני ה- NBA מ- NBC מארב אלברט ובוב קוסטאס נטלו והפקיעו לעצמם ב- 1990 את המוניטין של קודמם מ- CBS דיק סטוקטון. שדר הספורט הנפלא האווארד קוסל מ- ABC יצר בשנים 1983 – 1970 את משדר הספורט הישיר “MONDAY NIGHT FOOTBALL” הבלתי נשכח יחדיו עם שני הפרשנים שלו פרנק גיפורד ודון מרדית’. אבל האימפריה הזאת של האווארד קוסל ורון ארלדג’ התמוטטה בסופו של דבר כמו כל האימפריות ונפלה. לוואקום שנוצר חדר צוות השידור של CBS ג’ון מאדן ופאט סאמרוול. שניהם נטלו והעבירו אליהם את תהילתו של האווארד קוסל.

kivity 1

טקסט תמונה : 1980. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 39 שנים. היכל הספורט ביד אליהו. שני השדרים ההם שאין בלתם. יורם ארבל (מימין) ונסים קיוויתי (משמאל). שניהם הציבו סטנדרטים גבוהים של שידורים ישירים בטלוויזיה שמשה גרטל רק יכול לחלום עליהם. בתווך עוזר השדר אמנון לנגזם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבל ראו, שלושה עשר חודשים לפני כן ב- 29 במאי 1985 ישב יורם ארבל בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון “הייסל” בבריסל ולא זיהה את האסון שהתרחש בתוך האצטדיון במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל בין יובנטוס האיטלקית ל- ליוורפול הבריטית. בטרגדיה ההיא נספו 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ו- 250 אחרים נפצעו ביציע “Z” של אצטדיון “הייסל” בהתנגשות אלימה עם אוהדים גלוחי ראש של הקבוצה האנגלית. יורם ארבל ישב בעמדת שידור נוחה בתוך האצטדיון אבל לא ידע מהחיים שלו. ביום ראשון – 19 במארס 1989 אותו יורם ארבל התעלה על עצמו באצטדיון ר”ג בדקה ה- 71 של משחק הכדורגל ישראל – אוסטרליה 1:1 (במסגרת קדם מונדיאל איטליה 1990) כשהכריז הכרזה כפולה לאחר שהאוסטרלי צ’ארלי יאנקוס הכניע ללא תנאי בבעיטה חופשית מטווח של 28 (עשרים ושמונה) מטרים את שוער נבחרת ישראל בוני גינזבורג, כלהלן : “…זה מה שאמרתי לכם…זה מה שאמרתי לכם…ככה לא בונים חומה…ככה לא בונים חומה…”.

טקסט תמונה : יום חמישי – 29 במאי 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. זהו מראה של חלק ממשרד ההפקה שלנו ב- IBC של מכסיקו סיטי 1986. מרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC הוקם באחריות קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית TELEMEXICO (ראשי תיבות של IBC הן International Broadcasting Center) במכסיקו סיטי 1986. זיהוי הנוכחים בתמונה כלהלן : יורם ארבל (יושב בקדמת התמונה) נראה מאושר וטוב לב. נסים קיוויתי (ראשון משמאל) – מהורהר. קיצונית מימין זוהי המפיקה המכסיקנית גב’ מוֹנִיקָה זָאמְבְּרָאנוֹ (Monica Zambrano). שני משמאל, אמנון ברקאי יד ימיני במשך שנים רבות בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שדר הטלוויזיה הנפלא נסים קיוויתי ניחן גם באישיות מיוחדת ומעניינת. באוקטובר 1971 נשלח נסים קיוויתי ע”י מנהל מחלקת הספורט דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון וסגנו אלכס גלעדי להלסינקי בירת פינלנד כדי לשדר את אליפות אירופה בא”ק. התחרות ההיא הייתה חשובה מפני ששימשה מבחן כוחות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 (טקס הפתיחה נערך ב- 26 באוגוסט 1972). ריצת 10000 מ’ באליפות אירופה בא”ק ההיא ב- 1971 הייתה מרתקת מאין כמותה. הרץ הפיני יוּהָא וָואטָאיְינֶן נִיהֵל ב- 300 המטרים האחרונים מאבק צמוד ושווה כוחות נגד הרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה. זאת הייתה מלחמת התשה כששני הרצים עייפים מאוד ורצים על מכמני האנרגיה האחרונה שלהם. יוהא וואטאיינן חצה ראשון את קו הגמר אך הוא לא נעצר כדי לשאוף חמצן בנחת ולהתאושש כמו יריבו יורגן האסה שכמעט התעלף בסיום. במפתיע המשיך לחוג בריצה מהירה את הקפת הניצחון כשהוא מנופף בידו ל- 60000 (שישים אלף) צופים פיניים שהתקבצו באצטדיון האולימפי בהלסינקי והריעו לו בהתלהבות עצומה. זה היה מראה יוצא דופן. נסים קיוויתי שידר ישיר למיקרופון את הטקסט הנפלא הבא כלהלן : “מהיכן נותר ליוהא וואטאיינן כוח…?”, והשיב מייד לשאלתו הרטורית בטקסט חסכוני : “למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים” (!). אני מוסיף ואומר שצריך לזכור שהוא נסים קיוויתי אמר זאת בעת שידור ישיר (!).

באולימפיאדת מינכן 1972 חשף שוב נסים קיוויתי את יכולתו וכישרונו הטלוויזיוניים כמנסח עַל בשידור ישיר. כשעלו השחיינים לעל אדני הזינוק בטרם הזינוק למשחה הגמר ל- 100 מ’ בסגנון חופשי הגה נסים קיוויתי למיקרופון בסגנון השידור הייחודי והמדויק שלו כלהלן : “הגענו למשחה הגמר ל- 100 מ’ בסגנון חופשי בבריכה. זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוּקרתי ביותר, ובסוֹפוֹ – מדליית זָהָב שמַרְק סְפּיץ רוצה בה יותר מכּל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ”. הישג נפלא של שדר טלוויזיה שבונה דרמה ב- 30 (שלושים) מילים בטרם יריית אקדח הזינוק. געגועיי אל נסים קיוויתי רבים. נסים קיוויתי ויורם ארבל היו שני אנשי טלוויזיה יצירתיים, אולם הם לא היו יכולים ליצור ניסוחי עַל בלתי נשכחים שכאלה בלעדי הטכנולוגיה הטלוויזיונית של DOZ במשחקים האולימפיים של מינכן 1972 וללא הטכנולוגיה הטלוויזיונית של TeleMexico במונדיאל מכסיקו 1986.

בקיץ 1976, באולימפיאדת מונטריאול 76′ ניצח הרָץ הַפִינִי לָאסֶה וִוירֶן בריצה גמר דרמטית מאין כמותה למרחק 5000 מ’ בהפרשים זעירים את הרץ הניו זילאנדי דיק קואקס ואת הרץ הגרמני קלאוס הילדנבראנד שהתמוטט באפיסת כוחות מוחלטת על קו הסיום אך זכה במדליית הארד. לפתע הסיט בימאי הטלוויזיה הקנדי של CBC את תשומת הלב מ- קלאוס הילדנבראנד השרוע על קו הגמר וכיוון את המצלמות אל לאסה ווירן חוגג את הקפת הניצחון על המסלול. באמצעות אפקט טלוויזיוני מיוחד עטה סביב לאסה ווירן את הקהל הקנדי הנרגש מהריצה הכבירה כשהפיני הרזה והמזוקן נראה במוקד. נסים קיוויתי בעל כושר ביטוי נשגב התעשת והגיב בטקסט חסכוני בלתי נשכח בשידור ישיר : “…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לאסה ווירן מפינלנד, הוא גדול יותר מפאבו נורמי, הוא גדול יותר מאמיל זטופק…” (הערה : צריך לזכור שהוא אמר זאת ב- שידור ישיר). שדרי טלוויזיה טובים ויעילים אינם מפזרים מילים לריק. יורם ארבל ונסים קיוויתי היו מדויקים.

ואז בא התאריך ההוא של 1 ביוני 1986 במונדיאל מכסיקו 1986. הטסתי את נסים קיוויתי לאצטדיון “חליסקו” בעיר גוודאלאחרה שם נערך המשחק ברזיל – ספרד. משימתו הייתה להעביר בשידור ישיר את המשחק ההוא ברזיל – ספרד בשלב המוקדם, ארצה. ואז קרה לו אסון שידור : במשך כ- 7 (שבע) דקות שידר נסים קיוויתי שער שלא היה לטובת ברזיל (עד שתיקן את עצמו) למרות שישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית מצוינת על כר הדשא באצטדיון “חליסקו”. האירוניה בפרשה המביכה עברה את גדותיה. שמונים אחוז מכלל רשתות הטלוויזיה העולמית ששלחו את צִוותיהן לאִצטדיון “חליסקו” ב- גְוָואדָאלָאחָרָה מכל רחבי תבל, לא הצליחו לשדר כלל את המשחק ברזיל – ספרד בשל תקלה טכנולוגית חמורה וחסרת תקדים (במפעל שידור בסדר גודל כזה) של רשת הטלוויזיה המכסיקנית המארחת TELEVISA בתפעול קווי שידור ה- 4W הבינלאומיים. אחד מלווייני התקשורת הביתיים של מכסיקו קרס ולא הצליח להוביל את קווי השידור הרבים מאִצטדיון “חליסקו” ב- גוואדאלאחרה למרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC במכסיקו סיטי (International Broadcasting Center). בדיעבד, ולרוע מזלו של נסים קיוויתי, היינו בין היחידים בחבורת התקשורת הבינלאומית הנכבדה שקיבלנו כהלכה את קו השידור ה- 4W (באיכות סבירה של kh 3.5) בדרך יבשתית המובילה מהעיר גוואדאלאחרה ל- IBC  הממוקם בעיר הבירה של המדינה הענקית. שגיאת השידור הטראגית והבלתי מובנת של נסים קיוויתי נשמעה בכל רחבי ישראל והונצחה לעַד על טֵייפּ השידוּר.

נסים קיוויתי היה שַדָּר כדורגל טוב. הכי טוב אחרי יורם ארבל. כשהתמודדה נבחרת ישראל ב- 1973 בדרום קוריאה במסגרת טורניר קדם גביע העולם בכדורגל , שלח לשם דן שילון (מנהל חטיבת הספורט אז) את נסים קיוויתי. הוא העדיף את אופציית נסים קיוויתי על נבחרת השַדָּרִים שעמדה לרשותו בארץ בימים ההם. לא היו חסרים במחלקת הספורט אז מועמדים יידועי שם ובראשם יאיר שטרן, איתן עמית, ואלכס גלעדי, ואפילו הטירון יורם ארבל. דן שילון בחר בנסים קיוויתי והעניק לו אשראי רב כשַדָּר ועיתונאי. נסים קיוויתי שידר ב- 28 במאי 1973 מסיאול את משחק הגמר של הטורניר אליו העפילו נבחרות קוריאה וישראל . החלוץ הקוריאני צֶ’ה בּוּם קוּן הבקיע את שער הניצחון בהארכה בדקה ה- 109, ושלח את ישראל הביתה ואת נבחרתו למונדיאל של גרמניה בקיץ 1974. דן שילון הזמין אותו שוב להצטרף למשלחת השדרים של הטלוויזיה הישראלית, שכיסתה את משחקי גביע העולם גרמניה . נסים קיוויתי שידר בתקופתי שלושה מונדיאלים. ספרד 1982, מכסיקו 1986, ואיטליה 1990. הוא היה שַדָּר כדורגל טוב . עיתונאים קטנים נטפלו אליו. עורך העיתון הידוע “The New York Times” מר הָאוֶול רוֹזֶנְטָל שהתפטר ב- 2003 מעריכת עיתונו המפורסם (פישל באיתור וזיהוי כתב בלופר שכתב במשך זמן רב בעיתון שלוֹ) , אמר פעם : “כשאתה טועה במקצוע הזה, נותר לך רק דבר אחד לעשות, והוא לתקן את עצמך מהר ככל האפשר”. נִסִים קִיוִויתִּי שהיה שַדָּר אהוּב והָגוּן נהג בתמימות כעצתו . הוא מיהר לתקן את עצמו בצורה כל כך גלויה וכנה (וגם תמימה) על המסך , וזכה לקיטונות של בּוּז מהציבור והעיתונות . אינני מכיר הרבה שַדָּרים שהיו נוהגים כמוהו בדרך האמיצה בה בחר להתנצל בפומבי על המסך .

יורם ארבל ונסים קיוויתי היו שַדָּרֵי ספורט מחוננים כל אחד בדרכו שלו . שניהם היו רבי אומנים בניסוח הטקסט בעת השידור הישיר. הדברים שיצאו מפיהם היו לא רק תולדה של כישרון אלא של רגש . הם יצאו מחדרי לִבָּם ונאמרו בדם לִבָּם. הם האמינו בטקסט ששידרו. טכנולוגיית התקשורת המיידית חשפה את גדולתם של יורם ארבל ונסים קיוויתי במשך שנים רבות . אך הייתה מסוכנת לשדרים כשתפשה אותם בלתי מוכנים לשידור ולכן שימשה ללא התראה כבומרנג. לשניהם קרה אסון שידור כבד באמצע שנות ה- 80 במאה שעברה. האחד התאושש כי היה עשוי מטֶפְלוֹן . דווקא השני שקורץ מפלדה – כּוּפַף. הטעויות הקשות של שני שדרי הספורט הבכירים, העלו מחדש ברשות השידור את שאלת חשיבות שכירת עמדות שידור ב- Venues. “המומחים” למיניהם ששרצו בטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר שידרו לי סיגנלים מאחורי גבי, “אם השַדָּרִים שלך טועים ממילא בצורה כל כך גסה בשעה שהם ישובים בעמדות שידור במגרש שעולות ממון רב, מוטב שילמדו מהטלוויזיה הירדנית, ולפחות ייעשו את השגיאה מהאולפן בירושלים”. את הטענה הקנטרנית הזאת ביטל באחת מנכ”ל רשות השידור אורי פורת. הוא כלל לא התייחס אליה. שידורי מונדיאל מכסיקו 86′ זעזעו את הציבור ובעיקר את העיתונות.

הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי “למילים יש וויזואליה משלהן”, עוסק בטלוויזיה וקולנוע ומייחד מקום לבימאי הטלוויזיה והקולנוע האולימפי הדגול בַּאד גְרִינְסְפַּאן שהיה רב אומן בכתיבה ותיעוד בסרטי הספורט שלו. אך הספר הזה דן גם בכישרון הביטוי, הכתיבה, והנאום הנַעֲלִים של אֵיְיבְּרָאהָם לִינְקוֹלְן ודָוִד בֵּן גוּרְיוֹן. לאייבראהם לינקולן ודוד בן גוריון אין כמובן קשר עם שידורי הספורט אך כישרון ההתנסחות שלהם בכתב ובע”פ והיכולת להעלות לדיון רעיון באופן בהיר נוגעים ללא ספק ליכולות הביטוי והכתיבה (וה- יושרה) של אנשי טלוויזיה באשר הם. עורכי ומגישי הטלוויזיה נדרשים גם הם כמו המדינאים לתכונות הללו של כישרון כתיבה וניסוח מיטבי בע”פ , מפני שגם הם מופיעים בפני ציבור ומחויבים לו.

כישלון השידור של יורם ארבל ב- 29 במאי 1985 לא העיב על קריירה השידור הטלוויזיונית שלו. נסים קיוויתי לעומתו ניזוק קשה בשל אותה הטעות הגסה שלו ב- 1 ביוני 1986 באצטדיון “חליסקו” בגוואדאלאחרה, מששידר במשך שבע דקות שער שלא היה והעניק בטרם זמן יתרון 0:1 לברזיל על ספרד.

הטניסאי השוודי הנודע בְּיוֹרְן בּוֹרְג היה הטוב בעולם באמצע שנות ה- 70 של המאה ועשרים . הוא זכה חמש פעמים ברציפות באליפות ווימבלדון בשנים 1980- 1976. ביורן בורג היה גבר יפה תואר בעל שיער בלונדיני ארוך שגלש לכתפיו. הנערות האנגליות השתגעו עליו. בילדותו זכה לחינוך ספורטיבי נוקשה וקפדני שהפך אותו לג’נטלמן מושלם בעל נימוסים טובים. מין ספורטאי – עַל, שתקן ושליו, שמעולם לא מתווכח עם השופטים ואיננו מתקוטט עם יריביו. קַר מֶזֶג, מדויק, ומאוזן להפליא. קרחון שוודי של ממש. ב- 1981 קרא עליו תיגר שחקן הטניס האמריקני ג’וֹן מֶקֶנרוֹ אִיטֵר יד ימין. ג’ון מֶקֶנרוֹ היה היפוכו של ביורן בּוֹרְג. מן הִיפִּי כזה מוכשר מאוד, אך צעקן וחם מזג שבא בטענות לשופטים , כועס על האחרים וגם על עצמו. להבה בוערת בעצמותיו.

טקסט תמונה : שנת 1978. מרכז הטניס ברמת השרון. ד”ר איאן פרומן נשיא מרכז הטניס הכל יכול מארח ב- 1978 את הטניסאי השוודי ביורן בורג במרכז הטניס ברמת השרון. ביורן בורג היה אלוף ווימבלדון חמש פעמים ברציפות בשנים 1980 – 1976. (התמונה באדיבות ד”ר איאן פרומן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במשחק הגמר בווימבלדון באותו קיץ של 1981 אירעה הפתעה גדולה. ג’ון מקנרו ניצח את בְּיוֹרְן בּוֹרְג והדיח אותו ממַלכוּתוֹ הרצופה בת חמש שנים . שידרנו קטעים נבחרים מן המשחק הזה כעבור ארבעה ימים בתוכנית הספורט “משחק השבוע”. אך משהו היה חסר לי בדברי הסיכום של צוות הטניס שלי שכתב וערך את התוכנית. שלושה ימים אח”כ קראתי בעיתון האמריקני היומי והנפוץ באירופה, “Herald Tribune International” מאמר אנליזה מקיף של כתב הטֶניס של העיתון , בו ניתח וסיכם את משחק הגמר ג’ון מקנרו נגד ביורן בורג בווימבלדון ביולי 1981 , וחילופי המשמרות שבאו בעקבותיו בשש מילים  בלבד : “תמה תקופת הקֶרַח – החלה תקופת האֵש”. טקסט נפלא שמנוסח בבהירות ובדייקנות. הבנתי מייד מה היה חסר לי בדברי הסיכום שלנו. ב- 1981 טרם הבשילה מערכת הספורט לדבר בשפה עיתונאית כה מבריקה שכזאת.

לכוחה של המילה הנאמרת בשידור, בתקשורת המונים בטלוויזיה ובקולנוע, יש השפעה מָאגִית עלינו. האירוע לא ייזכר תמיד בשל תוצאת הסיום שלו, אך ייצרֵב בזיכרון בגלל הכּוֹתֶּרֶת שהוענקה לו תוך כדי התרחשותו. איש כמעט אינו זוכר את תוצאת משחק הכדורגל ישראל נגד אוסטרליה ב- 19 במרס 1989. אך כולם יזכרו את הכותרת שיורם ארבל העניק למשחק הזה, “ככה לא בונים חומה”. אמירות קולעות יוצרות כותרות מילוליות . כותרות מילוליות מקבעות זיכרון צילומי והופכות את האירוע המצולם בטלוויזיה ובקולנוע לנִצחיים. באחד מביקוריי בארה”ב סיפר לי המארח שלי ב- CBS בניו יורק כי שדרן הספורט של הרשת ברנט מאסברגר כה התלהב מ- ג’רי ווסט הקלע המחונן של קבוצת הכדורסל לוס אנג’לס לייקרס עד שבשידור ישיר אחד סיפר לצופיו, “כאשר גֶ’רִי וֶוסְט (Jerry West) מתרומם לקליעת ג’אמפ שוט – יותר בטוח שהוא יקלע מאשר השמש תזרח מחר”. אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית מעולם לא שידרנו במונחים כאלה ובשפה ציורית שכזאת. האמריקנים חושבים שונה מאיתנו וכותבים שונה, לבטח כשהם מתעדים את היסטוריית ההווה ו/או את היסטוריית העבר. צריך לקרוא את הספר “Court room” (בית דין) של קוונטין ריינולדס כדי להבין אודות מה אני כותב.

אני שב לתאריך ההוא של יום ראשון – 22 ביוני 1986 במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. במשחק ההוא בשלב רבע הגמר במשחק ארגנטינה – אנגליה באצטדיון ה- “אצטקה”, הרשיע יורם ארבל בשידור ישיר את קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה במעשה שיקרי, בטקסט חסכוני בן תריסר מילים בעת שידור ישיר, כלהלן : “לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון”. בשפת טלוויזיה מְמַצָה וממוקדת גזר את דינו והפך אותו באחת לעבריין. יורם ארבל צדק. כבר דנתי בכך בפוסט הקודם , אולם לא ציינתי כי הווירטואוזיות בניסוח הזה עולה על ההתנסחות מאוחרת יותר שלו “ככה לא בונים חומה”. הניסוח אודות דייגו ארמאנדו מאראדונה ב- 1986 נבנה על קרקע בתולית. הקביעה ב- 1989 אודות חוֹמָה כושלת נאמרה על קרקע חרושה.

טקסט תמונה : יום ראשון – 22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי. השַדָּר יורם ארבל ועוזרת ההפקה שמחה שטרית יושבים בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כשעתיים לפני תחילת המשחק ארגנטינה – אנגליה ובטרם הגה את הסלוגן ההוא הבלתי נשכח שלו : “לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).         

אלכס גלעדי ואנכי היינו פריקים של קולנוע בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. פשוט אהבנו לראות סרטים. בבתי הקולנוע. “יואשיש הולכים לראות הערב לראות את “חלף עם הרוח” , יואשיש הולכים הערב שוב לראות את “הארי המזוהם” . ובאמת את “חלף עם הרוח” ו- “הארי המזוהם” (Dirty Harry), ראינו כמה וכמה פעמים יחדיו באולמות הקולנוע של תל אביב . בכל פעם שוחחנו על כמה מסצנות הצילום הייחודיות בסרטים והטקסט הנצחי הקצר הנלווה אליהן. זיכרון הצילום והמילולי הקצר הזה הוא שבונה לעַד את כותרת הסרט. הסרט הנִצחי “חלף עם הרוח” (Gone With The Wind), ייזכר בשל שני טקסטים מפורסמים שנאמרו בסופו. טקסט הפרידה הדרמטי בן שבע המילים של רֶט בּאטְלֶר (בכיכובו של קלארק גייבל) המחליט לסיים את רומן האהבה הגדול ולנטוש את אהובתו סְקָארְלֶט א’וֹהָרָה (השחקנית וויויאן ליי) ואת הבית הענק באחוזת טָרָה רחבת הידיים לאחר שנמאס לו מקשיות העורף ומכפיות הטובה שהיא אשתו סקארלט מפגינה כלפיו. כוכב הקולנוע האמריקני רב המוניטין בעת ההיא רט באטלר השרמנטי והמיוחד (קלארק גייבל היה גבר נאה בעל יופי לאטיני) משיב לה בציניות בטון שליו ונוֹן – שָאלָאנְטִי כלהלן : “Frankly my dear, I don’t give a damn”. במקור כותבת מחברת הספר “חלף עם הרוח” הסופרת מרגרט מיטצ’ל בת הדרום, טקסט שונה טיפ – טיפה מזה הנאמר בסרט רב המוניטין “חלף עם הרוח” כלהלן : “My dear, I don’t give a damn” אך התסריטאי סִידְנִי הָאווֹאַרְד והמפיק דֵייוִיד סֵלְזְנִיק החליטו לצרף את המילה “Frankly” לאמירת הנצח הזאת. לעַד ייזכר גם טקסט הסיום של הסרט כולו, כשסקארלט א’והרה מבינה לבסוף שאכן רט באטלר שרק הרגע נטש אותה הוא באמת אהבת חייה ואיננה רוצה לוותר עליו, מעודדת את עצמה כשהיא שחה למצפונה :

”I will go home, I will think of some way to get him back, after all tomorrow will be another day”.

אפשר לצרף לשתי האמירות האלה גם אמירה שלישית של האב ג’ראלד א’והרה שאומר לבתו סקארלט בתחילת הסרט על רקע אהבתה הנכזבת לאשלי ווילקס :

”Land is the only thing in the world worth working for because it is the only thing that lasts”.

עלילת הסרט “הָארִי המְזוֹהָם” (Dirty Harry) של הבימאי דון סיגל מ- 1971, נשענת על האמירה הידועה של השחקן קְלִינְט אִיסְטְוּוד (Clint Eastwood) יפה התואר המגלם את הבלש הקשוח הָארִי קָאלַהָאן במשטרת לוס אנג’לס. בסצנת מרדף היֶרִי המפורסמת של הבלש האמיץ אחר פורץ בנקים באחד מרחובות העיר , כשקְנֵה אקדח המָאגְנוּם שלוֹ מאיים על הפורץ השרוע פצוע על המדרכה וגם ידו לוֹפֶתת עדיין אקדח שלוף, ובעצם סכנת מוות מרחפת על שניהם, מהמר קלינט איסטווד על חייו. בטוֹן הדיבור הסמכותי, קר הרוח, והבוטח שלוֹ שהפך לסִמלו המסחרי, הוא פונה אל הפושע ואומר את האמירה המונומנטלית הבלתי נשכחת הנון שאלנטית בסרט הזה : “O. K. go ahead and make my day“, סלוגן שהפך חיש מהר ל- Headline של סרט הקולנוע רב המוניטין הזה שקנה לו מעריצים רבים. הפירוש לכוונה המסתתרת מאחורי אמירת הנצח של השוטר הקשוח מלוס אנג’לס , ברורה, “…או. קיי. תירה עלי ואני אפוצץ אותך במאגנום שלי…”. הסצנה המותחת הזאת מסתיימת באופן מפתיע . הפושע שנפגע כבר קודם לכן מקליע אקדחו של הבלש ושוכב פצוע על המדרכה ברחוב מבין עם מי יש לו עסק ומניח את נשקו. הָארִי קָאלַהָאן (קלינט איסטווד) לא מרפה . הוא סוחט את הֶדֶק אקדח המַאגְנוּם שלוֹ המכוון עדיין לעבר יריבו. נשמע קליק קטן. צליל הנוֹקֵר. לא נוצרה ירייה. מחסנית האקדח הייתה ריקה. לא נותרה בו עוד תחמושת. הארי קאלהאן השתמש כבר בכל כדורי האקדח. אלכס גלעדי ואנוכי ראינו שלוש פעמים בתוך שבוע ימים את הסרט “הארי המזוהם”.

הסרט “הסַנְדָק” (The Godfather) בן השלוש שעות, מ- 1972, המבוסס על סיפרו הידוע של מָאריוֹ פּוזוׁ, ובבימויו הנפלא של פְרָאנְסִיס פוֹרְד קוֹפּוֹלָה, ייזכר לעַד בשל אמירה מפורסמת אחת של מרלון בראנדו המגלם את תפקיד הסנדק הארכי – מאפיונר, דוֹן וִויטוֹ קוֹרְלֵיאוֹנֶה. באחת הסצנות הידועות ביותר ורבת המוניטין בסרט מבקש זָמָר ממוצא איטלקי ג’וֹנִי פוֹנְטָנָה את עזרתו של הסנדק כדי שיסדר לו תפקידב- Showbiz  באחד מסרטיו של מפיק הוליוודי קשוח . אמירתו האימורטאלית של הסנדק : “I will make him an offer he can’t refuse” נכנסה כבר מזמן ל- פנתאון ההיסטורי של האמירות שהפכו כותרת לאירוע.

המערבון הנודע, “The Good, The Bad, and the Ugly”  (“הטוב, הרע, והמכוער”) של הבימאי האיטלקי סרג’יו ליאונה שנעשה ב- 1966 בהשתתפות קְלִינְט אִיסְטְווּד ואֵלִי וַואלָאך – וסיפור עלילתו מתרחש בעת מלחמת האזרחים האמריקנית (נמשך שעתיים וארבעים דקות) , ייזכר בשל אמירתו הנון שאלאנטית “If you have to shoot , shoot , don`t talk” של הפושע מבוקש עז נפש וחסר רחמים בשם “טוּקוֹ” (השחקן אֵלִי וָואלָאךְ) בסצנת הרחצה באמבטיה לאחר שחיסל באקדחו יריב דבּרן והססן. כותבי עֵט, סופרים ומשוררים מוכשרים, מחברי מחזות, אומנים, מדינאים ומנהיגי מדינות, מפיקים ובימאים גאונים בקולנוע ותסריטאים טובים, וגם שדרי הספורט יצרו וטבעו אמירות שנצרבו בזיכרון שלנו לתמיד. על פי אותו העיקרון פעלו גם שני שדרי העל יורם ארבל ונסים קיוויתי שטבעו מטבעות שידור שלא ישכחו.

ציטוט : “דברים שאינם יוצאים מן הלב, לא יעברו דרך האוזן”. (ר’ משה אבן עזרא).

יורם ארבל היה בשעתו רב אמן במינון הטקסט ובחישוב כמויות המילים ששִיגֵר לצופיו / מאזיניו. הוא ידע לסַנֵן את כָּמוּתַּן בדרכן לעבר ממברנות המיקרופון שלו. אינני נִלְאֶה מלשוּב, לאָזְכֵּר, ולציין פעם אחר פעם בבלוג ובספרים את יכולת וכישרון ניסוחיו התמציתיים של יורם ארבל בשִיאוֹ כשַדָּר ומאבחן סיטואציות ספורטיביות מורכבות המתחוללות על כר הדשא, ב- טלוויזיה. הוא היה שַדָּר מיוחד ומומחה בתחום. הוא היה רב אמן, Super מיומן, שידע להעביר את תיאוריו ו- התרשמויותיו מזירת הפרקט ומכר הדשא בלשון חסכונית. בתוספת בונוס : קול בריטון יפהפה ו- סמכותי שצופיו נהנו להאזין לו, להקשיב לו, להטות לו אוזן, ולסמוך עליו ועל המידע שהוא מעביר להם מכל פינה ברחבי מדינת ישראל ומכל אתר כדורגל וכדורסל על פני הגלובוס. “…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…”, הוא ניסוח מתמטי מדויק, כֵּן, תמציתי, וחסכוני כמו המתמטיקה עצמה שנאמר בשידור ישיר (!). מעֵין תיאור קפדני של טוּר חשבוני עולה, רק בן תריסר מילים של סיטואציית כדורגל מסוימת שהָגָה Grand Master ברמתו של יורם ארבל למיקרופון שלו, בעמדת השידור שלנו באצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי, בדקה ה- 51 במשחק רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה 1:2 ב- 22 ביוני 1986, במונדיאל מכסיקו 86′. איזה יופי, איזה טקסט רב ערך, איזה כישרון אבחנה וביטוי, איזו יכולת להביע רעיון נכון, רלוואנטי, וצודק במינימום מילים (!). גם היום בחלוף 32 שנים מאז היום ההוא ב- 22 ביוני 1986 כשאנוכי נזכר בכישרון המדהים של יורם ארבל להגות טקסטים חסכוניים בקול הבריטון המרשים, היפהפה, והמשכנע שלו, עוֹרִי הופך לחידודין – חידודין. אלוהי הטלוויזיה והרדיו העניק ליורם ארבל אחד מגדולי שדרני הספורט בתעשיית הטלוויזיה הישראלית בכל הזמני מַתָּת אנושי עצום, תְּשוּרָה רבת ערך שלא תסולא ב- פז : לא רק מיתרי קול פנטסטיים אלא גם נבונות מיוחדת, אבחנה מיוחדת, וכישרון מינון מיוחד של כמויות המילים שהוא משגר למיקרופון שלו. יורם ארבל הוא אחד משדרני הספורט הבודדים שאני מכיר שצועד בבִטְחָה במלוא שיווי משקלו על קו תפר דקיק טלוויזיוני שמפריד בין שידור ל- בִּרְבּוּר, שחוצץ בין טקסט הגיוני, מחושב, ומנומק לבין פטפוט.

הנה תזכורת מהאירוע השנוי במחלוקת שהתרחש לפני 32 שנים ב- 1986 באצטדיון “האצטקה” במכסיקו סיטי. בהיעדר מערכת ה- VAR במונדיאל מכסיקו 1986 ב- 22 ביוני 1986 נהנה השחקן הארגנטיני דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armand9o Maradona) מההפקר והשער שהבקיע בידו במשחק רבע הגמר נגד אנגליה אושר מייד ע”י השופט המרכזי הטוניסאי עלי בנאסר (Ali Bensaour). עלי בנאסר אישר את שער “יד האלוהים” של דייגו ארמאנדו מאראדונה אולם ה- Replay השלישי של מצלמות הטלוויזיה של הקבוצה המכסיקנית TELEMEXICO, גילה וחשף את האמת. השופט טעה טעות מרה. דייגו ארמאנדו מאראדונה הוא עבריין שהכניע את השוער האנגלי פיטר שילטון (Peter Shilton) בידו. מיליארד צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל ראו את מה שלא ראה שופט המשחק. אנגליה הפסידה 1:2 לארגנטינה ונשלחה הביתה. תריסר שנים אח”כ פגשתי ב- IBC בפאריס במונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 את מאמן אנגליה בעת ההיא בובי רובסון (Bobby Robson). נקשרה בינינו חיש שיחה והמאמן המאוכזב התלונן בפני (באיפוק וקור רוח) כי אנגליה שהייתה לא פחות טובה מארגנטינה נשדדה בצהריי היום ב- 1986, וכי הכנות אינטנסיביות בנות ארבע שנים וגם כישרון ו- ממון ירדו כהרף עין שלא בצדק לטִמְיוֹן בשל טעות שיפוט חריפה.

maradona 1

טקסט תמונה : יום ראשון – 22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי. זוהי הדקה ה- 51 במשחק שלב רבע הגמר בין נבחרות ארגנטינה – אנגליה שהסתיים בתוצאה 1:2 לטובת ארגנטינה. דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona) קפטן ארגנטינה מכניע בידו את השוער האנגלי פיטר שילטון (Peter Shilton) ואת שופט המשחק הטוניסאי עלי בנאסר, אך לא את מצלמות הטלוויזיה של קבוצת TELEMEXICO, וגם לא את שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל שהביע את דעתו בתום ה- Replay השלישי כלהלן : “…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…”. פנטסטי (!). (באדיבות TELEMEXICO ו- TELEVISA. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ובכן, קיים הבדל רב בין שתי הפונקציות, שַדָּר וּפַרְשן. השַדָּר צריך לשַדֵר. הפַּרְשָן צריך לפַרְשֵן אולם לא תמיד, לא כל אירוע, לא כל התרחשות, ולא בכל הזדמנות. אין צורך להזכיר לצופה ש- בנוסחה המתמטית הפשוטה כמו המשחק, 1 + 1 תמיד שווה ל- 2.

הפרשנויות האין סופיות של חוקת הכדורגל הָסַפְרוּתִית מאז ימי השופטים הכושלים גוטפריד דינסט (שווייץ) ותופיק באחראמוב (אזרבאייג’אן) במונדיאל אנגליה 1966 והשופט עלי בנאסר (טוניסיה) במונדיאל מכסיקו 1986, נמשכת גם היום הזה בכל עוּזָה, בארץ וגם ברחבי העולם. חלק ניכר משופטי הכדורגל בישראל ובאירופה הם חלכאים ונדכאים שזקוקים בדחיפות לסיוען של מצלמות הטלוויזיה עֵין הנֵץ ו/או מערכת VAR.

חוקת משחק הכדורגל היא סַפְרוּתִּית ולא מתמטית ולכן פרובלמטית. היא בעייתית מפני שהיא נתונה לאין סוף פירושים ו- פרשנויות של אין סוף שופטים בארץ וגם בעולם אודות אותן העבירות, אותם המקרים, אותם האירועים, ואותן ההתרחשויות על כר הדשא. במתמטיקה 1 + 1 שווה לעולם 2. מוסד השיפוט בכדורגל (בארץ וגם בעולם) מתייחס לתרגיל החשבוני 2 = 1 + 1 באופן שונה. שופט X על כר הדשא יכול לבטל את התוצאה המתמטית הזאת ולהחליט ש 1 + 1 שווה לפי דעתו שָלוֹש. לעומתו שופט Y מסוכל למחוק את תוצאת התרגיל הזה שכל ילד וילדה בגן יודעים את המנה שלו, ולקבוע שלפי חוות דעתו 1 + 1 שווה בכלל אֶפֶס, כְּלוּם. זאת הסיבה שמצלמות הטלוויזיה וצילומי ה- Replays מכמה זוויות שונות ב- SSM עושות בהם שַמוֹת.

תזכורת (1) : החלטתי אם כן לחקור שוב ולהתייחס שוב לרגע לכישלונם של שופט המשחק הפולני שיימון מארצ’יניאק (Szymon Marciniak) וקוון הרחבה שלו פאבל ראצ’קובסקי (Pawel Raczkowski) במשחק הגומלין בשלב 1/8 הגמר בליגת האלופות, טוטנהאם (אנגליה) – יובנטוס (איטלה) 2:1, להבחין, לראות, ולזהות בדקה ה- 17 של המשחק כיצד מגן טוטנהאם יאן וורטונגהן (Ian Vertonghen) מכשיל הכשלה גסה בתוך רחבת ה- 16 האנגלית את חלוץ יובנטוס דאגלאס קוסטה (Douglas Costa), עבירה שיש לה רק פירוש אחד : כרטיס אדום + בעיטת עונשין מ- 11 מ’ לזכות יובנטוס. שיימון מארצ’יניאק נמנע מלקבל אותה. מדהים, מפני שארבעת ה- Replays ב- SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) שהפיקו מצלמות הטלוויזיה האנגליות, ונשענות על הפעלה טכנולוגית ואסמכתא וויזואלית מיידיות הופכות באִבְחָה אחת את שופט המשחק המרכזי ואת שופט הרחבה שלו ליד שערה של טוטנהאם לחוכא ואיטלולא, נוכח עשרות מיליוני צופי טלוויזיה באירופה וגם בישראל (שידור ישיר ביום רביעי – 7 במארס 2018 בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

תזכורת (2) : שופטי הכדורגל בישראל וגם באירופה (לא כולם) הפכו את כרי הדשא לזירות שיפוט סַפְרוּתִיוֹת במקום מתמטיות. הם היו כולם זקוקים בדחיפות לעזרתה של מערכת ה- VAR, לסיוען של מצלמות הטלוויזיה השופטות. ראו למשל את שערו ההוא של אבי ריקן שחקן מכבי ת”א שכבש בדקה ה- 19 שער חוקי למהדרין לזכות קבוצתו במשחק הצמרת ב- 4 בפברואר 2018 בנתניה נגד הפועל באר שבע. השופט המרכזי לירן דיאני ושופט הרחבה שלו איתן שמואלביץ’ לא ראו את השער הכשר למהדרין של אבי ריקן, בעוד 1/2 מיליון (500000) צופי טלוויזיה בישראל רָאוּ אותו רָאֹה היטב, באמצעות המצלמות של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. אף על פי כן ולמרות השיפוט החובבני שאין הדעת סובלת הסתיים המשחק ההוא בתוצאה 0:1 לזכות מכבי ת”א. מאות אלפי צופי טלוויזיה בארץ ראו גם את המקרה המצער של רועי זיקרי שחקן הפועל רעננה שנתפש בחולצתו ע”י מגן קבוצת הפועל במשחק בין שתי הקבוצות ב- 10 בפברואר 2018 ומופל לכר הדשא בתוך רחבת ה- 16, עבירה שמחייבת בעיטת עונשין מ- 11 מ’. במקום זאת החליט שופט המשחק החובבן אלי חכמון לשלוף לרועי זיקרי כרטיס צהוב באשמת התחזות. החלטה שיפוטית מטומטמת ובלתי נכונה, שמעוררת מחשבות נוגות אודות רמת שופטי הכדורגל בישראל. לפחות בחלקם. מדובר בשופטי כדורגל עלובים. רועי זיקרי נענש לחלוטין לא בצדק. חוקת הכדורגל הספרותית נתונה לפירושים שונים של שופטים רבים ב- אירועים זהים שנויים במחלוקת. לכן, זקוקים שופטי הכדורגל במדינת ישראל (לא כולם) לעזרתן וסיוען המיידי של מצלמות ה- Hawk eye.

טכנולוגייתמונדיאל מכסיקו 1986.

הילוך חוזר : מצלמות הטלוויזיה של TeleMexico קבעו ב- 22 ביוני 1986 בדקה ה-51 של משחק רבע הגמר ארגנטינה .Vs אנגליה במונדיאל מכסיקו 1986 כי קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה הוא שקרן, רמאי מתוחכם, ומעמיד פנים מדופלם בעת הבקעת שערו של שוער אנגליה פיטר שילטון, לאחריו צעדה ארגנטינה 0:1. שלוש דקות אח”כ, בדקה ה- 54 של אותה ההתמודדות ההיא, תיעדו אותן המצלמות המכסיקניות את אותו דייגו ארמאנדו מאראדונה כובש את שערו השני ומכניע שוב את פיטר שילטון, וקבעו שהקפטן הארגנטיני הוא גם גאון כדורגל. געגועיי לשדר יורם ארבל כנים.

בעת הרכבת תוכנית הסיכום השנתית הספורטיבית שלי ב- 1986 בטלוויזיה הישראלית הציבורית החלטתי להקרין שוב את שער “יד האלוהים” של קפטן נבחרת ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה במשחק רבע הגמר ארגנטינה נגד אנגליה במונדיאל מכסיקו 86′ שנערך באצטדיון “האצטקה” ב- 22 ביוני 1986. השער של דייגו ארמאנדו מאראדונה הובקע בדקה ה- 51 של המשחק בתומו ניצחה ארגנטינה את אנגליה 1:2. הנימוקים שלי לשְנוֹת ולהפיץ שוב את הַמֵידָע שהיה ידוע ומוכר אודות מבצע הבקעת שער “יד האלוהים” בתוכנית הסיכום ההיא היכן שהוא בדצמבר 1986, נשענו על חיבורם של שני ווקטורים טלוויזיוניים שפגשו זה את זה בשידור הישיר ההוא ב- 22 ביוני 1986 מ- מכסיקו לישראל, והפיקו אמפליטודה : עוֹשֶר כמותי ואיכותי של עוֹצְמָת טכנולוגיית הצילום של קבוצת 1986 TeleMexico מול כישרון הביטוי והַמֶלֶל של יורם ארבל מגדולי שדרי הספורט בתעשיית הטלוויזיה הישראלית בכל הזמנים, אולי הגדול שביניהם. בשידור הישיר של המשחק ההוא באצטדיון ה- “אַצְטֶקָה” (Azteca) קבע השַדָּר שלי יורם ארבל שיא לאומי חדש של ניסוח טלוויזיוני וביטוי ישראלי מזהיר ו- מוקפד, מתומצת, מדויק כמ ו מתמטיקה, מזוכך, וחסכוני (בעת שידור ישיר (!) כשהגה את הטקסט המזהיר ההוא בן תריסר מילים : “…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…”, והפך את קפטן נבחרת ארגנטינה לעבריין (!). שער הַרְמִיָיה ההוא של דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona) שודר על ידינו בתקופה שבין יוני 1986 – לדצמבר 1986 לפחות 50 (חמישים) פעמים בכל מיני הזדמנויות בתוכניות הספורט שלנו. העִילָה שלי לחַמֵם שוב אִטְרִיָית מַקָרוֹנִי קָרָה ולשַדֵּר אותה בפעם ה- 51 לציבור בישראל בתוכנית הסיכום ההיא של 1986, הייתה כאמור היכולת לחבר את הטקסט המועט והמצומצם אך הגאוני והמדויק של יורם ארבל, “…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…”, עם איכות וכמות הטכנולוגיה הטלוויזיונית המכסיקנית. קבוצת TeleMexico. כמות של 15 מצלמות שהציבה TeleMexico באצטדיון ה- “אצטקה” פלוס שימוש ב- 3 הילוכים חוזרים משלוש זוויות צילום שונות, אִפְשֶרָה ליורם ארבל בסופו של התהליך לאבחן ו- להגיע למסקנה כה נחרצת וכה נכונה בזמן כה קצר, כדי לבשר לציבור בארץ בשידור ישיר, כי דייגו ארמאנדו מאראדונה הוא בְּלוֹפֶר שהבקיע את השער האנגלי של פיטר שילטון (Peter Shilton) בידו ולא בראשו. אספר בקצרה כי TeleMexico העסיקה במונדיאל מכסיקו 1986 החל משלב 1/8 הגמר מבנה – מערך של 15 מצלמות שמוקמו ב- “אצטקה”, וקבעה תורת פילוסופיית צילום והקרנת Replays שהייתה פרי מחשבה ותכנון יסודי מראש. משהו בבחינת מִשְנָה סְדוּרָה. מבנה המערך של 15 המצלמות שסיקרו את המשחק ההוא ב- 22 ביוני 1986 ארגנטינה – אנגליה 1:2, כלל בתוכו גם את חישוב מיקום ו- הצבתן של אותן שלוש מצלמות מתוך ה- 15 (אחת מהן הייתה מצלמת Reverse angel), שהפיקו ו- סיפקו את אותן שלוש זוויות צילום שונות של אותם שלושת ההילוכים החוזרים, שתיעדו את שער “יד האלוהים” של דייגו ארמאנדו מאראדונה. כזכור שער הרמייה הזה העניק יתרון 0:1 לארגנטינה שאושר ע”י שופט המשחק המרכזי הקלוקל הטוניסאי עלי בנאסר. בתום הקרנת שלושת ה- Replays ע”י TeleMexico יכול היה יורם ארבל להצהיר מפורשות, ו- להבליט את ההכרזה הקולית הנחרצת רבת מוניטין שלו שנאמרה לפני 32 שנים, והתבססה על הוכחה וויזואלית עשויה Video נטולת ספק, כלהלן :   “…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…”. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית רק יכולנו לחלום ב- 1986 על איכות וכמות הציוד הטלוויזיוני ש- TeleMexico הייתה מצוידת בהם לפני שנות דור.

maradona 1טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. יום ראשון בשבוע – 22 ביוני 1986. אִצטדיון ה- “אצטקה” (Azteca) במכסיקו סיטי. השעה אחת ושש דקות בצהריים שעון מקומי. זווית צילום דומה חושפת את מזימת הזדון של קפטן נבחרת ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה גובר בידו על שוער נבחרת אנגליה פיטר שילטון, אך איננו מכניע את מצלמות הטלוויזיה המכסיקניות של TeleMexico, וגם לא את שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל. תיעוד חשוב בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הבינלאומית והמעורבות שלה בכיסוי אירועי שיפוט שנויים במחלוקת בספורט התחרותי בכלל ובכדורגל בפרט. רגעי המחלוקות הרבים ואין סוף טעויות שופטים הביאו את נשיא ה- FIFA החדש השווייצרי ג’יאני אינפנטינו (Gianni Infantino) למסד לראשונה בהיסטוריה של המונדיאלים את מערכת המצלמות השופטות ה- VAR (ראשי תיבות של Video Assitant Referee) במונדיאל רוסיה 2018. (באדיבות 1986 TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי).

הערה שלי : משחק רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה במונדיאל מכסיקו 1986 נערך ביום ראשון – 22 ביוני 1986 בשעה לא מקובלת, 12.00 בצהריים שעון מכסיקו (20.00 שעון אירופה ו- 21.00 שעון ישראל). ההחלטה לקיים את המשחק המדובר הנ”ל בצהריי היום נשענה על הסכם טלוויזיוני שנעשה בשעתו בין קונסורציום השידור הבינלאומי ובראשו ה- EBU (איגוד השידור האירופי אז הגדול והחשוב בעולם, וגם העשיר מכולם) לבין הוועדה המארגנת המכסיקנית ו- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית). השעות המרכזיות של תחילת כל 52 המשחקים בטורניר מונדיאל מכסיקו 1986 (בהשתתפות 24 נבחרות) נקבעו ל- 12.00 ו- 16.00 על פי השעון המקומי, 20.00 ו- שעת חצות באירופה, ו- 21.00 ו- 01.00 בישראל. ל- EBU הייתה הנציגות הגדולה ביותר של נבחרות לאומיות הנוטלות חלק במונדיאל מכסיקו 1986, כמות של 14 נבחרות מתוך 24. ה- EBU שילם גם את סכום זכויות השידורים הגדול ביותר ל- FIFA מבין ששת גופי השידור שהרכיבו את הקונסורציום אז : ה- EBU עצמו (איגוד השידור האירופי) + OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי) + OTI (איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה) + URTNA (מדינות אפריקה) + ASBU (המדינות הערביות) + ABU (מדינות מזרח אסיה). לכן הייתה ל- EBU השפעה גדולה מאוד על הוועדה המארגנת בעת תכנון וקביעת שעות המשחקים המרכזיות במפעל הכדורגל הממושך ההוא של מונדיאל מכסיקו 1986.

“ERA  LA  MANO  DE  DIOS”, הצהיר דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה, בפני העיתונאים כשנשאַל אם כבש את השער בידו או בראשו. “זו הייתה יד האלוהים”, כינה בסיום המשחק את מעשה התרמית שהביא להבקעת שערו הראשון. ניסוּח תֵּיאוֹלוֹגִי מחושב שהותיר לוֹ לצאת בשלום מהסבך המוּסרי אליו נקלע כקפטן נבחרתו. כשנשאל שוב ושוב מדוע לא הודה בעבירה המתוחכמת שנסתרה מעיניי השופט, שִיוֵוק את עצמו הקפטן הארגנטיני לתקשורת כאילו היה שליח האֵל עלי אדמות ובמצוותו נקם את חרפת מולדתו ארגנטינה. לכל הפונים הֵשיב שוּב ושוּב באותה מטבע, כלהלן : “זאת הייתה יד האלוהים”, אך המצלמות המכסיקניות היו בעוכריו. על כך אמרה סוּזַן סוֹנְטָאג, “הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה”. היא צדקה. ניתוח טלוויזיוני של הבקעת השער ההוא ע”י “יד האלוהים” של דייגו ארמאנדו מאראדונה מסביר מדוע שופט המשחק עָלִי בֵּנָאסֶר (Ali Bennacer) לא ראה את מה שראו השחקנים האנגליים בצורה וודאית וכל כך בבירור ובראשם השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן. גופו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ניצב בפרופיל לשופט בעת הניתור לכדור. אֶגרוף יד שמאל של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זה שהדף את הכדור לשער האנגלי הוסתר כמעט במלואו ע”י ראשו של השחקן הארגנטיני. השופט שהיה בכושר גופני מניח את הדעת ובס”ה ניצב בסביבת האירוע ליד קשת ה- 16 מ’, והתמקם באופן סביר, משהו כמו תשעה אולי עשרה מטרים מנקודת המפגש בין דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לפִּיטֶר שִילְטוֹן והקרב על הכדור ביניהם, אך לרוע מזלו זווית הראייה שלו הייתה שגויה לשבריר שנייה. דייגו ארמאנדו מאראדונה ניתר מעשה שטן בפרופיל והשופט ראה את הצדודית שלו. לכֵן סבר בטעות שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כבש את השער בנגיחה בראשו. אפשר לראות את הסיטואציה הקצרצרה והמורכבת הזאת היטב על טייפ השידור בסופה הוענק לעבריין הארגנטיני הפרס שחשק בו. במקום שיונף לעברו כרטיס אדום אישר השופט הטוניסאי עלי בנאסר את השער והעניק לארגנטינה יתרון בחינם. בובי רובסון מאמן נבחרת אנגליה כעס ורגז אך צריך לציין שלא לא איבד את צלמו. המחאות לא עזרו לוֹ וגם לא לשחקני אנגליה.

תזכורת (3) : יום ראשון בשבוע -22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. התכנסות השדרים והפרשנים יחדיו עם עוזרת ההפקה המצוינת שלי שמחה שיטרית בעמדות השידור של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל האצטדיונים הפרוסים לאורכה ורוחבה של מדינת מכסיקו, לפחות כ- שעתיים בטרם שריקות הפתיחה למשחקים הייתה פק”ל. יורם ארבל ועוזרת ההפקה שלי שמחה שיטרית קיבלו ממני את פקודת השידור של המשחק ארגנטינה – אנגליה 1:2 ממקום מושבי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC במכסיקו סיטי. מעולם לא השארתי את יורם ארבל לבד בשום עמדת השידור במונדיאל מכסיקו 1986. הוא תמיד היה מוּגָן. תפקיד היערכות ההפקה הטלוויזיונית ההיא בפיקודי במדינת מכסיקו הענקית הייתה להתייחס לשלושת השדרים שלי במונדיאל מכסיקו 1986 יורם ארבל, נסים קיוויתי, ו- יורם שימרון כאל “אתרוגים”. כלומר, לדאוג לכל צורכיהם התֹכניתיים, הטכנולוגיים, והלוגיסטיים. ובכן יורם ארבל היה שַדָּר טלוויזיה נטול דאגות. הוא היה צריך רק לשדר ונדרש לעשות זאת היטב. זה היה תפקידו. ובאמת במשחק ההוא ב- 22 ביוני 1986 בשלב רבע הגמר של מונדיאל מכסיקו 1986ארגנטינה – אנגליה 1:2, יורם ארבל הגיע לשיאו הטלוויזיוני. הפרשן בשידור הישיר הנ”ל ההוא לצדו של יורם ארבל בעמדת השידור שלנו ב- “אצטקה” היה מרדכי “מוטל’ה” שפגילר. אשנה ואוסיף כי מפיק המשנה המצוין שלי במונדיאל מכסיקו 1986 היה אמנון ברקאי (היום סמנכ”ל התפעול של חברת החדשות בערוץ 10). 

טקסט תמונה : מאי / יוני 1986. גביע העולם בכדורגל של מונדיאל מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 33 שנים. התצלום הזה מתעד אותי יושב בעמדת ניהול המבצעים, הפיקוד, הבקרה, העריכה, והתקשורת, והשליטה שלי – חובש אוזניות במשרד ההפקה, השידורים, והתקשורת שלנו ב- IBC במכסיקו סיטי. אנוכי מאזין כעורך ומפיק ראשי, ובקר המערכת לכל השידורים הישירים של שלושת השדרים שלי יורם ארבל + נסים קיוויתי + יורם שימרון הפזורים בעמדות השידור שלנו ברחבי מכסיקו הענקית. בתום הסלוגן ההוא שאמר יורם ארבל ב- 22 ביוני 1986, “…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה היותר מהידיים של שילטון…”, לחצתי על מתג ה- Talk back במערכת הבקרה והשידור שלי ואמרתי לו רק מילה אחת, “BRAVO”. הוא היה ראוי לכך (!). צריך לזכור שהוא הגה, אמר, ושידר את הסלוגן ההוא הבלתי נשכח בעת שידור ישיר (!). (הצילום והתיעוד של התמונה הנ”ל נעשו ע”י עוזרת ההפקה המצוינת שלי במונדיאל מכסיקו 1986, שמחה שיטרית. ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

ה- FIFA בראשות נשיאה ג’יאני אינפנטינו חוללה מהפכה דרמטית משהחליטה להשתמש בפרוס 2018 לקראת מונדיאל רוסיה 2018 במערכת ה- VAR הטלוויזיונית. אולם עדיין כל מני מוסדות כדורגל שמרניים אינם מעניקים חשיבות מספקת לטכנולוגיה הצילום והתיעוד החדשניים של הטלוויזיה הבינלאומית. טכנולוגיית הטלוויזיה החדשנית הפכה את הנשק שלה ביתר שאת ב- 2017 וב- 2018 למצלמות שופטות ואת קהל הצופים בסלון ביתם לשופטים עדכניים יותר, מדויקים יותר, וצודקים יותר מ- מכלול השופטים האותנטיים בני אנוש הניצבים על כרי הדשא. ריבוי מצלמות ושימוש מושכל בעדשות Zoom חזקות, ריבוי זוויות צילום והתבוננות על הנעשה בזירות הספורט, וריבוי יחידות Replay לרבות שימוש ב- SSM לא רק שיכללו את רעיון הביטוי המפורסם של מארשאל מקלוהאן כי “המדיום הוא המֶסֶר”, אלא האריכו את משך חוויית הצפייה ברגעי השיא המשודרים בטלוויזיה, זיהו את טעויות ושגיאות השופטים בזירות המשחק, ו- הושיבו בכישרון הצילום והתיעוד שלהם את הצופה בסלון ביתו במקום הטוב ביותר והמשתנה באצטדיון : פעם אחת ברום היציע המרכזי, פעם שנייה ליד ספסלי הקבוצות והמאמנים, ופעם שלישית מאחורי השערים, וכן הלאה.

טכנולוגיית הטלוויזיה ו-מונדיאל אנגליה 1966.

תזכורת : ה- התפתחות הדרמטית של התופעה הטכנולוגית של “המצלמות השופטות” ב- תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית (ובמידה רבה גם הישראלית) מעיקה ומכבידה בעיקר על השופטים במשחקי הכדורגל והכדורסל. כאילו האח הגדול מתבונן בהם כל הזמן ובוחן את פסיקותיהם. למשל, מצלמות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים גילו וחשפו חיש מהר לפני תקופת מה כי שוער קבוצת סכנין מחמוד קאנדיל הוא בלופר מפר ביודעין את החוק, מי שפעמיים נטש את קו שערו והתקדם, כ- מטר וחצי אולי שניים, כדי לקדם את בעיטת העונשין מ- 11 מ’ של ווידאר קיארטנסון שחקן מכבי ת”א בטרם נבעט הכדור, בעת משחק ליגת העל, (ולכן עצר אותו בפעם הראשונה), וגם חוצפן שבא בטענות לשופט המשחק המרכזי גל לייבוביץ’ שהורה בצדק על בעיטה חוזרת נגדו. ענף הטניס פתר בחלקה את בעיית השיפוט באמצעות מערכת ה- Hawk eye המתווספת למערכת הטלוויזיה שמשדרת ישיר את הטורנירים הגדולים. גם ענף הכדורסל צעד כברת דרך גדולה בנושא השיפוט האלקטרוני. ענף הכדורגל השמרני פיגר ומפגר גם היום אחרי הטניס הכדורסל, והפוטבול האמריקני עד כדי טמטום בעניין המצלמות השופטות. ה- FIFA וגם UEFA הפכו את השופטים בני אנוש למערכת צדק מגוחכת, ואת חוקת המשחק לסַפְרוּתִית בעלת 1001 פרשנויות שונות ומשונות, במקום להיות מתמטית. השופט הראשי המכהן על כר הדשא מפסיד לכל שופט מִשְנִי בדמותו של כל צופה הפשוט בסלון ביתו שמצויד במידע מדויק שמספקות לו אין סוף כמעט של מצלמות טלוויזיה. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים החמיץ הזדמנות לערוך בפרוס 2018 כתבה מדעית אודות התערבותן והשפעתן של מצלמות הטלוויזיה על מוגבלות השיפוט האנושי, מאז שערו השלישי השנוי במחלוקת ההוא (לא היה, אך אושר ע”י שופט המשחק המרכזי השווייצרי גוטפריד דינסט) של החלוץ הבריטי ג’ף הרסט (Geoffry Hurst) במשחק הגמר של מונדיאל אנגליה 1966, בלונדון, אנגליה – גרמניה. ג’ף הרסט הבקיע את השער שלא היה ולא נברא בדקה ה- 100 של ההארכה במשחק הגמר על גביע העולם בשבת – 30 ביולי 1966 בלונדון והעניק לנבחרתו יתרון 2:3. התוצאה הסופית בתום הדקה ה- 120 הייתה 2:4 לטובת אנגליה. המשחק אנגליה – גרמניה 2:4 הועבר בשידור ישיר ע”י ה- BBC וצפו בו 600.000000 (שש מאות מיליון) אנשים בכל רחבי תבל. שדר ה- BBC היה קנת’ וולסטנהולם (Keneth Wolstenholm) ללא פרשן (!). הבימאי הראשי של ניידת השידור של ה- BBC (מנתה 10 מצלמות אולם רק המצלמה המובילה / Leading camera במשחק הגמר ההוא במונדיאל אנגליה 1966 הייתה מחוברת למערכת מיושנת מאוד של Replay שנקנתה ברגע האחרון ע”י ה- BBC מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS תמורת הון של 150000 / מאה וחמישים אלף דולר). בימאי ניידת השידור של ה- BBC היה אלק וויקס (Alec Weeks).

תזכורת : טכנולוגיה טלוויזיונית. תזכורת טלוויזיונית שלי משבת-30 ביולי 1966. ראשית השימוש במערכת ה- Replay הישנה ההיא של ה-BBC במונדיאל הכדורגל של אנגליה 1966. אנגליה מנצחת באצטדיון “Wembley” בלונדון במשחק הגמר את גרמניה 2:4 וזוכה לראשונה וגם בפעם האחרונה בגביע העולם. ההיסטוריה של התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית בשידורי הספורט היא תיעוד רָב עניין ו- מדע מרתק ששינה לא רק את פני הטלוויזיה לעַד אלא גם את הצופים שלה. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים החמיץ דיון חשוב.

היכן שהוא בשנת 2004 התחלתי לחקור ולכתוב את הספר עָב הַכֶּרֶס “מונדיאל אנגליה 1966. השער שהיה או לא היה”. הַסֶפֶר הזה בן כ- 10000 (רבבה) עמודים רצוף הרבה מאוד תמונות בלעדיות ועדויות אקסקלוסיביות של גיבורי העלילה, השחקנים, השופטים, ואנשי הטלוויזיה של ה- BBC) והוא מהווה בעצם שִיר הָלֵל להפקה הדרמטית והמהוללת ההיא של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC (חלק מההפקה יחדיו עם ITV) את מונדיאל אנגליה 1966. המחקר שלי כולל את העדויות של אנשי ה- BBC אלק וויקס (Alec Weeks) ובראיין קואוגיל (Bryan Cowgill), הכרתי אישית את שניהם, וכמה אחרים נוספים שהובילו את ההפקה הטלוויזיונית הגרנדיוזית ההיא, וגם עדויותיהם של השופט המרכזי במשחק השווייצרי גוטפריד דינסט (Gottfried Dinst) ושל הקוון שלו האזרי – סובייטי טופיק באחראמוב (Tofik Bakhramov). טורניר אנגליה 1966 צולם ע”י ה- BBC רק בשָחוֹר / לָבָן על פי החלטה מוקדמת של הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית באותם הימים. דה עקא הטכנולוגיה הטלוויזיונית המיושנת והבודדת של ה- BBC בשנת 1966 על שלל המוגבלויות שלה, לא הצליחה להוכיח האם שערו של ג’ף הרסט בדקה ה- 100 בתקופת ההארכה במשחק הגמר נגד מערב גרמניה בשבת של 30 ביולי 1966 באצטדיון “וומבליי” ואשר העמיד את התוצאה על 2:3 לטובת אנגליה – היה חוקי ? והאם הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער של השוער הגרמני האנס טילקובסקי ? ה- BBC הבריטי שימש מטבע הדברים כ- Host broadcaster בינלאומי של משחק הגמר אנגליה – מערב גרמניה 2:4, ובימאי השידור הישיר ההוא אלק וויקס רב המוניטין טען בפניי בעת עריכת המחקר שלי, כי היה בטוח במאה אחוז בעת השידור הישיר ההוא בשבת של 30 ביולי 1966 כי השער הזה של ג’ף הרסט היה אומנם כשר למהדרין. השער נותר אבן נגף ושנוי במחלוקת עד עצם היום הזה בהפקה הנפלאה ההיא של ה- BBC גם בחלוף 52 (חמישים ושתיים) שנים. האנגלים טוענים גם היום ב- 2018 ששערו של ג’ף הרסט היה חוקי לחלוטין ולמהדרין. הגרמנים אינם מסכימים לכך ומתריסים גם כעת, כי לא רק שהכדור של ג’ף הרסט (Geoff Hurst) לא עבר במלוא היקפו של קו השער של האנס טילקובסקי (Hans Tilkowski), אלא היה רחוק ממנו כ- 30 (שלושים) ס”מ. המחקר הממושך שלי בארץ ובחו”ל הניב הרבה עדויות של אנשי טלוויזיה אנגליים וגרמניים כמו גם עדויות של שחקנים אנגליים וגרמניים שהיו מעורבים ונטלו חלק במשחק ההוא. המפורט ביותר כלפיי מבין כולם היה וולפגאנג וובר (Wolfgang Weber) שהיה סמוך למקום ההתרחשות וטען בשיחת הטלפון בינינו כי הוא בטוח שהרמת הידיים מרוב שמחה של החלוץ האנגלי רוג’ר האנט (Roger Hunt, אז שחקן ליוורפול) היא ש- שִכנעה מבחינה פסיכולוגית את הקוון האזרי – סובייטי טופיק באחראמוב כי אכן היה שער. וולפגאנג וובר סיפר לי כלהלן : “…צעקתי על רוג’ר האנט בגרמנית כמובן, תוריד את הידיים הרי ברור שלא היה שער…אני חושב שאפילו ניסיתי להוריד ידיו למטה בכוח…נורא כעסתי עליו. ברור שגוטפריד דינסט וטופיק באחראמוב שדדו לנו שער שלא היה…מאה אחוז לא היה שער… מר יואש אלרואי אני אומר לך בפירוש כי לא היה שער…ראיתי זאת מקרוב מאוד…הכדור של ג’פרי הרסט ניתז מהקורה ונחת לפני הקו, ולא אחריו, וודאי לא במלוא היקפו…”.

ב- מֵאוֹת בדיקות טלוויזיה ובחינות של תצלומי סטילס שאנוכי ערכתי בעצמי בארץ ובחו”ל בפרשת השיפוט ההיא מתברר כי הכדור הירוי של גֶ’ף הֶרְסְט זעזע את משקוף השער, נחת מטה, נַח על הדשא כמאית שנייה בלבד, וניתז לחלל האוויר. ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר הגיח במרוצה ונגח אותו החוצה. הקוון טופיק באחראמוב ניצב באצטדיון “וומבלי” על קו האורך המערבי של המגרש, 35 (שלושים וחמישה) מטרים ממקום נחיתת הכדור ליד קו השער הגרמני. חישוב המרחק שלי נעשה על פי נתוני – ממדי מגרש הכדורגל ב- וומבלי”, ונסמך על ההוכחה המתמטית של “משפט פיתגוראס ואוקלידס” הנוגעת למשולש יישר זווית) כשהוא בוחן את האירוע השנוי במחלוקת מזווית הראייה הקרקעית שלו. נקודת התבוננות מחורבנת. לא יכול להיות שמנקודת ההסתכלות הקרקעית של טוֹפִיק בַּאחְרָאמוֹב המרוחקת 35 מטרים מהכדור ש- נַח מאית שנייה בלבד על כר הדשא ליד קו השער הגרמני, יכול היה אותו הקוון הַאָזֶרִי – סוֹבְיֶיטִי טוֹפִיק בַּאחְרָאמוֹב לקבוע בוודאות כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער. שני הנתונים הבסיסיים האלה, עמדת התצפית של הקוון שהייתה נמוכה מִידַי (קרקעית בגובה כר הדשא) ומרוחקת מִידַי (35 מטרים ממקום נחיתת הכדור), והכדור ש- שהה פרק זמן כה קצר על כר הדשא (מאית שנייה בלבד) – פועלים במידה רבה נגד אמינות ומהימנות עֵדוּת הראייה של הקוון טופיק באחראמוב, והופכים אותה לבעייתית מאוד. אף על פי כן פסק הקַּוָון האזרי – סובייטי בהחלטיות ללא כל היסוס כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער הגרמני, ו- אומנם לפי דעתו היה גוֹל. השופט המרכזי השווייצרי גוטפריד דינסט קיבל את גִרסתו השגויה ואישר את השער. זאת הייתה הדקה ה- 100 של ההארכה ו- אנגליה צעדה ביתרון 2:3. השידור הישיר הבלתי נשכח ההוא של משחק הגמר ההוא ב- מונדיאל אנגליה 1966 ההוא ע”י רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC ההיא בראשות מנהל חטיבת הספורט של הרשת בראיין קואוגיל + השַדָּר המוביל קנת’ וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) + הבימאי הראשי אלק וויקס ב- ניידת השידור האנגלית שצילמה את המשחק, הביא מֶסֶר עתידני בעל חשיבות עליונה : מצלמות הטלוויזיה המתעדות שאינן יודעות לשקר יהפכו בתוך זמן קצר ל- “מצלמות שופטות”, ו- יָאָפִילוּ על השופטים בני אנוש. הן לא רק יאפילו עליהם אלא יסכנו את מעמדם ו- מהימנותם ואת המוניטין שלהם, על כר הדשא וסביב מוניטור הטלוויזיה.

טקסט תמונה : התמונה הפתוחה. שבת אחה”צ – 30 ביולי 1966. מונדיאל אנגליה 1966. אצטדיון “וומבליי”. הדקה ה- 100 של תקופת ההארכה הראשונה במשחק הגמר אנגליה – מערב גרמניה 2:4. זהו frame בודד מהסרט התיעודי “גוֹל” (GOAL) שעל פי הגרסה האנגלית מאשר כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער הגרמני של השוער האנס טילקובסקי. הכדור שניתז מהמשקוף הגרמני נח על כר הדשא בסמוך לקו השער של האנס טילקובסקי מאית שנייה בלבד. ראשו של הקוון טופיק באחראמוב מציץ מימין למטה. (מקור התמונה : הספר “DAS TOR des Jahrhunderts” שיצא לאור בגרמניה ב- 1966 ובאדיבות שחקן נבחרת מערב גרמניה שנטל חלק במשחק המפורסם ההוא, וולפגאנג וובר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : החלוץ האנגלי הקיצוני הימני אלאן בול (Allan Ball, מס’ 7), הקוון טופיק באחראמוב (ראשו מציץ למטה מימין), המגן הגרמני הורסט הטגס (Horst Hottges, לובש את החולצה הלבנה מס’ 2), השוער הגרמני האנס טילקובסקי (בתלבושת שחורה), המגן הגרמני ווילי שולץ (שוכב בחולצה לבנה), רוג’ר האנט (חולצה כהה), וולפגאנג וובר (חולצה לבנה), וג’ף הרסט שוכב קיצוני משמאל. (התמונה הוענקה לי באדיבות ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר מי שהיה שחקן נבחרת מערב גרמניה במשחק הגמר ההוא, בשבת – 30 ביולי 1966, אנגליה – מערב גרמניה 2:4. (מר וולפגאנג וובר המציא לי את המקור : הספר, “Das Tor des Jahrhunderts”). 

england germany 1966 1

טקסט תמונה : אותה התמונה רק מוגדלת ו- סגורה יותר ב- Zoom in. שבת אחה”צ – 30 ביולי 1966. מונדיאל אנגליה 1966. אצטדיון “וומבליי”. הדקה ה- 100 של תקופת ההארכה הראשונה במשחק הגמר אנגליה – מערב גרמניה 2:4. זהו frame בודד מהסרט התיעודי “גוֹל” (GOAL) שעל פי הגרסה האנגלית מאשר כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער הגרמני של השוער האנס טילקובסקי. הכדור שניתז מהמשקוף הגרמני נח על כר הדשא בסמוך לקו השער של האנס טילקובסקי מאית שנייה בלבד. ראשו של הקוון טופיק באחראמוב מציץ מימין למטה. (מקור התמונה : הספר “DAS TOR des Jahrhunderts” שיצא לאור בגרמניה ב- 1966 ובאדיבות שחקן נבחרת מערב גרמניה שנטל חלק במשחק המפורסם ההוא, וולפגאנג וובר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הקוון טופיק באחראמוב (ראשו מציץ למטה מימין), המגן הגרמני הורסט הטגס (Horst Hottges, לובש את החולצה הלבנה מס’ 2), השוער הגרמני האנס טילקובסקי (בתלבושת שחורה), המגן הגרמני ווילי שולץ (שוכב בחולצה לבנה), רוג’ר האנט (חולצה כהה), וולפגאנג וובר (חולצה לבנה), וג’ף הרסט שוכב קיצוני משמאל. (התמונה הוענקה לי באדיבות ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר מי שהיה שחקן נבחרת מערב גרמניה במשחק הגמר ההוא, בשבת – 30 ביולי 1966, אנגליה – מערב גרמניה 2:4. מר וולפגאנג וובר המציא לי את המקור : הספר, “Das Tor des Jahrhunderts”). 

הטקסט האנגלי המקורי מסביר את המתרחש ב- צילום / תמונה רבי המוניטין מ- 30 ביולי 1966 המופיעה למעלה, ו- מתעקש ל- אשש את הגרסה הבריטית בזו הלשון, כלהלן :

“Photographic proof that the ball crossed the line for England’s third goal in the Final against West Germany, from the film of “GOAL – WORLD CUP 1966”.england germany 1966 2

טקסט תמונה : שבת אחה”צ – 30 ביולי 1966. אִצטדיון “וומבליי”. משחק הגמר על גביע העולם בכדורגל אנגליה – מערב גרמניה 2:4. זאת הגרסה הגרמנית המקורית של הצלם סְוֶון סִימוֹן (Swen Simon) המנוח כפי שהתפרסמה לפני 51 שנים במגזין “QUICK”. הצלם שניצב בזווית הפוכה של 180 מעלות למצלמה האנגלית (מצדו הימני של השער) לחץ באותו שבריר השנייה על הֶדֶק המצלמה שלו. לרוע מזלו חדר אור השֶמֶש לצילום שלוֹ. הצלם יצר תמונת “פנטומימה” זהה לגרסה האנגלית רק מהכיוון ההפוך, מזווית התבוננות נגדית. השחקנים והקוון “הוקפאו” בשתי התמונות. המצב התנועתי בשתיהן חופף לחלוטין. התמונה של סוון סימון מוכיחה לטענת הגרמנים כי הכדור השנוי במחלוקת של ג’ף הרסט שניתז מהמשקוף לכר הדשא לא רק שלא עבר במלוא היקפו את קו השער, אלא היה רחוק ממנו כ- 30 ס”מ. יש לשים לב כי הקוון טופיק באחראמוב מתבונן האירוע אולם איננו מסמן כי השער נכבשזיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : החלוץ האנגלי אלן בול, הקוון טופיק באחראמוב, המגן הגרמני הורסט הטגס, השוער הגרמני האנס טילקובסקי, והמגן הגרמני ווילי שולץ. (QUICK). (התמונה ניתנה לי באדיבות ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר מי שהיה שחקן נבחרת מערב גרמניה במשחק הגמר ההוא ב- 30 ביולי 1966. וולפגאנג וובר המציא לי את המקור : הספר “Das Tor des Jahrhunderts” שיצא לאור בגרמניה ב- 1966). הערה : התמונה צולמה מהצד הדרומי – מזרחי לשערו של האנס טילקובסקי. ה- Flairs בתמונה של הצלם הגרמני סְוֶון סִימוֹן המנוח הן במקור. (ZDF).

לרוע מזלם של כל שדרי הטלוויזיה האחרים ששידרו ישיר את המשחק למדינותיהם (ואולי לטיב מזלם של הבימאי הראשי אָלֶק וִויקְס ושל השַדָּר שלו קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם ש- כָּמְהוּ כמו כל בריטי הגון לניצחון נבחרתם) הסתיר גופו המזנק של השוער הגרמני הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי את מסלול התזתו ומעופו של הכדור במהירות עצומה מהמשקוף לדשא בעת ההילוך החוזר היחיד מזווית ראייתה של המצלמה המובילה (Leading Camera) הממוקמת ברוֹם היציע המערבי המרכזי. ההסתרה התרחשה דווקא בחלקיק השנייה הקריטי ביותר. בכך מנע גופו של השועֵר הגרמני לחלוטין את זיהוי מקום נחיתתו על כר הדשא. חוק מֶרְפִי פעל במלוא עוזו. אם דבר מה עלול להשתבש הוא אכן ישתבש. דווקא עכשיו הסתיר גופו של השוער הגרמני האנס טילקובסקי את מקום נחיתת הכדור. השאלה היכן נחת הכדור והאם חצה את הקו במלוא היקפו נותרה חידה לא פתורה וחסרת מענה במהלך השידור הישיר. בימאי ניידת השידור אָלֶק וִויקְס דחף את ה- Replay (הילוך חוזר) המבוקש של השער השנוי במחלוקת של ג’ף הרסט (Geoff Hurst) ל- “אוויר” רק פעם אחת בלבד במהלך השידור הישיר. היה מדובר בכלל ב- Replay במהירות צילום רגילה (frames 25 בשנייה אחת, אפילו לא במהירות מוּאֶטֶת). מכל מקום המצלמה המובילה ממנה שודר ה- Replay הבודד שהוקלט על טֵייפּ נפרד במרכז השידורים של ה- BBC ב- אולפנים “שפרדס בוש” (Shepherds Bush) בלונדון (ולא בניידת השידור באצטדיון “וומבליי”), לא חשפה מעולם את התעלומה “בגלל” הָאנְס טילקובסקי שמסתיר בזינוק שלו את מיקום הכדור. ל- BBC רשת הטלוויזיה הטובה בעולם בעת ההיא לא הייתה תשובה לשער המחלוקת. שאר המצלמות של ה- BBC באִצטדיון שצילמו את האירוע השנוי במחלוקת נעדרו כל הוכחה לחוקיות השער מפני שסיגנלי השידורים שלהן לא הוקלטו מעולם ולא הונצחו על טייפים הכבדים שמונחים על מכונות ה- VTR (ראשי תיבות של Video tape Recording) נפרדות. צילומיהן אינם קיימים. מנקודת המבט הטלוויזיונית הזאת בשידור ישיר כל כך יוקרתי ופופולארי ה- BBC נכשל. הוא היה מצויד בטכנולוגיית Replays ישנה ומסורבלת יחסית לימינו אנו, אותה קנה ורכש ברגע האחרון מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS תמורת 150000 (מאה וחמישים אלף) דולר. במקרה הזה של שער המחלוקת של ג’ף הרסט מדובר ביחידת הילוכים חוזרים מהסוג הראשון האלמנטארי והראשוני ביותר שהומצאה בראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה, והייתה בעלת איכות דלה ולא כל כך אמינה [1].

שערו של גֶ’ף הֶרְסְט הקנה יתרון לאנגליה 2:3 והכריח את גרמניה להטיל את כל יהבה על משחק ההתקפה. מה זה כבר משנה באיזה תוצאה אתה מפסיד 3:2, 4:2, ו/או אפילו בפער משמעותי יותר. הלמוט שן (Helmut Schon) הורה לשחקניו להסתער שוב ושוב כדי להשוות. השחקנים הגרמנים שהו כמעט בכל הזמן שנותר במחצית המגרש האנגלי ובכך הפקירו ביודעין את ההגנה שלהם על שערו של האנס טילקובסקי. לפתע בשניות האחרונות של דקה ה- 120 מצא שחקן החוד גֶ’ף הֶרְסְט את עצמו כמעט בודד במחצית המגרש הגרמני. הוא קיבל מסירה ארוכת טווח מ- הקפטן בּוֹבִּי מוּר (Bobby Moore) ודהר עם הכדור לבדו לעבר הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי. ווֹלְפְגָאנְג אוֹבֶרָאט (Wolfgang Overath) רדף אחריו אך ללא הועיל. גֶ’ף הֶרְסְט חדר לרחבה ומ- 14 מטר בעט ברגלו השמאלית טִיל והבקיע את שערו השלישי במשחק. השוער הגרמני האנס טילקובסקי אפילו לא ממש ממקומו עד כד כך הייתה מהירות תנועת הכדור מסחררת. אנגליה ניצחה 2:4 והמלכה העניקה את גביע העולם ל- בּוֹבִּי מוּר קפטן הנבחרת. (בובי מור נפטר ממחלת הסרטן לפני שנים רבות). המאמן האנגלי אלף ראמזי הרכיב באורח קבע בשורות הנבחרת את שלושת כוכבי קבוצת ווסטהאם (Westham) גֶ’ף הֶרְסְט, מַרְטִין פִּיטֶרְס, והקפטן בּוֹבִּי מוּר בשורות נבחרת אנגליה. הייתה לכך משמעות מקצועית וחברתית חשובה ארוכת טווח על איכות הנבחרת.

[1] על פי הגדרתו ועדותו של ג’ונתן מרטין (Jonathan Martin אז בחור צעיר בן 22 ולימים מנהל חטיבת הספורט של ה- BBC) איש ה- BBC ומפעיל יחידת ההילוכים החוזרים האלקטרונית (VTR Replay unit) במשחק הגמר על גביע העולם בכדורגל ב- 30 ביולי 1966 באצטדיון “וומבליי” בין נבחרות אנגליה ומערב גרמניה, כלהלן :

“…There was a prototype used already during post – match analysis, but it was mostly of poor quality and unreliable…”.

בדיקות מחשב שערכה עבורי חברת “אוֹרְעַד” כעבור שנים רבות כמו גם בדיקת תצלומי סטילס בינלאומיים מזוויות שונות של השער השנוי במחלוקת ההוא, הפריכו לחלוטין את טענתו של אלק וויקס (Alec Weeks). הילוך חוזר של השער השנוי במחלוקת של ג’ף הרסט (Geoff Hurst) שהצעיד את אנגליה ליתרון 2:3 במשחק הועלה לאוויר רק פעם אחת בלבד ע”י אלק וויקס. ההילוך החוזר הבודד הזה של ה- BBC שהיה מחובר למצלמה המובילה והורץ מהאולפן המנווט בלונדון רק פעם אחת לא הוכיח דבר. בשבריר השנייה המכריעה מתברר כי השוער הגרמני האנס טילקובסקי (Hans Tilkowski) מסתיר בגופו את כדור המריבה. היו לי כל מיני שיחות והתכתבויות מעניינות עם אלק וויקס ואנשיו אודות ההפקה המרהיבה ההיא של ה- BBC ב- 1966. הם היו אנשים חרוצים ויסודיים בעלי מיומנות וניסיון שידעו לעשות טלוויזיה טובה אולם ברגע המבחן האמיתי לא עמדה לרשותם טכנולוגיה טלוויזיונית שתוכל לסתור ו/או לאשש את החלטתו של השופט גוטפריד דינסט (Gottfried Dinst). ללא סיועו של אלק וויקס (Alec Weeks) ואנשי ה- BBC וללא סיועם של ARD ו- ZDF, אנשי התאחדות הכדורגל הגרמנית ו- וולפגאנג וובר לא הייתי יכול לחבר ולכתוב את הספר, “השער שהיה ו/או לא היה”.

תנועת שדרים מערוץ X לערוץ Y בתעשיית טלוויזיה דומה ל-פרפטום מובילה. תנועה נצחית.

החל מספטמבר 1990 פמפמה העיתונות הישראלית עוד ועוד מידע ברובו שטחי ומטופש וגם רווי שגיאות ובלופים אודות סיפור פרישתו של יורם ארבל מהשידור הציבורי לעבר שידור המסחרי, זה של ערוץ 2 הניסיוני וגם של ערוץ הספורט בכבלים (אז מס’ 5 בממיר). כאילו העזיבה שלו אמורה לזעזע את יסודותיה של חטיבת הספורט. קראתי את מרבית הפוסטים וגיחכתי עד כמה הכותבים אינם בקיאים בחוקי תעשיית הטלוויזיה ובמנהיגות שלה, ובכך שיורם ארבל הוא אומנם שַדָּר טוב אולם נציג, שלוחה בלבד, ולא הראש. ההיסטוריה הטלוויזיונית רצופה מעברים של של שדרנים, מגישים, ומנחים מערוץ לערוץ. מרשת לרשת, וממקור X למקור Y. אין בכך כל רבותא וכל פוטנציאל של מיטוט. בתום מונדיאל אנגליה 1966 ולאחר שידור הטלוויזיה הישיר המוצלח של גמר המונדיאל בשבת – 30 ביולי 1966 באצטדיון “וומבליי” בו ניצחה אנגליה את גרמניה 2:4 (חזו בו 600.000000 צופים בכל רחבי תבל), נטש השַדָּר הראשי של ה- BBC קנת’ וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) את כור מחצבתו ועבר לארה”ב כדי לעשות לביתו. לנעליו נכנס בקלות יתירה דייוויד קולמאן (David Coleman) מי ש- שימש מגיש ומנחה של אולפן גביע העולם 1966 של ה- BBC בלונדון. דייוויד קולמאן היה גם שַדָּר א”ק דגול. קנת’ וולסטנהולם עזב אולם ה- BBC לא התמוטט. הערה שלי : קנת’ וולסטנהולם ודייוויד קולמאן אינם עוד בין החיים. לשורת שדרני הכדורגל של ה- BBC הצטרפו אז גם בארי דייוויס וג’ון מוטסון וב- ITV בלטו יו ג’ונס ובראיין מור. גדולתם של שדרני הספורט משתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות האלה הייתה בכך שהם ידעו והכירו תמיד בעובדה כי הם רק מתווכים של אירועי ספורט מסקרנים בין המציאות לבין צופיהם באמצעות מסך הטלוויזיה (!). באוקטובר 1975 היינו מר אלכס גלעדי ואנוכי אורחיהם של ה- BBC ו- ITV שחברו יחדיו ומיסדו Workshop טלוויזיה בינלאומי בלונדון שנמשך 10 ימים. הייתי עֵד שם להערה חמורת סבר שנזף בפרהסיה מנהל הספורט דאז של ה- BBC אלאן הארט בדייוויד קולמאן המגיש בעל המוניטין של התוכנית “Match of The Day”. התעניינתי לדעת אצל אחד העורכים ג’ונתן מרטין אם עניין הנזיפה הוא דבר מקובל ב- BBC ? ג’ונתן מרטין השיב לי כי הרשת כגוף לאומי ציבורי משדר חשובה יותר מהשדרנים והמגישים שלה וזוהי הפררוגטיבה של העורך.

תאגיד השידור הבריטי של ה- BBC נותר האוּרים ותוּמים שלנו. באוקטובר 1975 טסנו כאמור מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי ואנוכי ללונדון לתקופה של שבועיים על חשבוננו כדי ליטול חלק ב- Workshop רחב ממדים שארגנו שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC ו- ITV. כמאתיים אנשי טלוויזיה מכל רחבי תבל לקחו חלק בסמינר. הרצאת הפתיחה המשותפת והמפורטת של בימאי ה- BBC אָלֶק וִויקְס (Alec Weeks) ועמיתו מ- ITV הבימאי בּוֹבּ גָארְדָאם (Bob Gardam) עסקה בהפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל אנגליה מנקודות מבט של בימוי, טכנולוגיה, מצלמות מיקרופונים, ולוגיסטיקה. למדנו שם שיעור חדש בטלוויזיה. אני טסתי כרגיל בג’ינס ונעלי ספורט ואלכס גלעדי בלבוש מוקפד יותר. התגוררנו בלונדון בדירה של חבר של אלכס גלעדי ליד Marble Arch. אלכס גלעדי לא הסכים שהופיע ב- Workshop בלבוש הפשוט שלי ג’ינס ונעלי ספורט. הוא לקח אותי לחנות “C & A” ברחוב אוקספורד וביקש לחנוט אותי בתוך חליפה ענוד בעניבה ונעלי עוֹר חדשות. “אלכס גלעדי אתה פשוט השתגעת עם הרגישות שלך ללבוש”, שחתי לו בכעס. “יואשיש, אתה קיבוצניק שלא מבין דבר בלבוש, כשיהיו לך פעם כמה גרושים תחזיר לי”, השיב לי מניה וביה. בעוד החייט מודד את מידותיי באחד מאגפי החנות הענקית, סקר אלכס גלעדי את המבנה והעושר הקפיטליסטי שהגיח מכל פינה. לפתע לחש לי טקסט מוזר, “בטלוויזיה אני טוב – אבל בעסקים חלש. אני ממש כישלון”, והוסיף, “אילו הייתי Businessman ולמשל בעל מפעל למצבות ותכריכים, אני בטוח שהאנשים היו מפסיקים למות”. לכנס הטלוויזיוני רב המשתתפים בלונדון התייצבתי כשאני לובש לראשונה בחיי חליפה (בצבע כחול כהה) ועונב עניבה תכלת מפוספסת שאלכס גלעדי קנה לי מכיסו בחנות אופנה לונדונית. אלכס גלעדי התבונן בי ושוב לחש : “יואשיש, אתה ממש נראה כוכב קולנוע. אילו הייתי יפה כמוך לא הייתי יוצא מהמיטה”. האנשים לא מבינים כי למרות שהיה בוס שלי תמיד נהג עמי בחוסר רשמיות. הוא היה נדיב אלי. אלכס גלעדי היה האיש המוכשר ביותר והפורה ביותר שהכרתי בתעשיית הטלוויזיה הישראלית בכל ימי חיי.

באחת השבתות של חודש אוקטובר ההוא בשנת 1975 הוזמנו משתתפי ה- Workshop לאצטדיון “Highbury” של קבוצת הכדורגל המפורסמת ארסנל בלונדון כדי להתבונן בהפקת רשת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC שכיסתה את משחקה של המארחת שלא הייתה במיטבה באותה עונה נגד יריבתה העירונית קבוצת QPR (ראשי תיבות של Queens Park Rangers). הבימאי בניידת השידור היה אלק וויקס (Alec Weeks) עצמו ושַדָּר המשחק בארי דייוויס (Barry Davies). המשחק הזה היה אחד משלושה שהוקלט באולפני ה- BBC בלונדון עבור תוכנית הספורט “Match of The Day” בת 60 דקות, תוכנית טלוויזיה יוקרתית אחת מספינות הדגל של הטלוויזיה הציבורית בבריטניה, ה- BBC כאמור, ונועדה לשידור באותו ערב. כשהכול היה מוכן לתחילת הקלטת שידור הטלוויזיה הזה, ושחקני שתי הקבוצות ערכו את האימונים האחרונים שלהם על כר הדשא בטרם שריקת הפתיחה, החלה עדשת המצלמה המרכזית המובילה Leading Camera לנוע ב- Zoom out איטי מסמל התותח הגדול, הלוגו של מועדון ארסנל, שניצב ביציע המרכזי ממול. כעבור שתיים – שלוש שניות פקד בימאי ניידת השידור אלק וויקס את הצו הטלוויזיוני “Cue” לשַדָּר שלו היושב בעמדת השידור, ו- בארי דייוויס השַדָּר המוביל באותו היום, שידר למיקרופון טקסט פתיחה חסכוני, יעיל, וקולע בול בן שבע מילים בלבד. זה מה שהוא אמר לצופיו : “Same gun but not the same gunners”. אחזתי בתדהמה בשרוולו של אלכס גלעדי. גם אלכס גלעדי היה נפעם. שנינו הבנו כי נפל דבר. לא היכרנו טקסטים כה ממוקדים כאלה וכה חסכוניים, שפוגעים בול במטרה. הטקסט בטלוויזיה חייב להיות קצר, פשוט, וברור. טקסט שאיננו בומבסטי וגם לא מתוחכם. שַדָּר ה- BBC בארי דייוויס צדק. יעילותו והגיונו של הטקסט הטלוויזיוני ושיווק המסר במדיה האלקטרונית נובעים מהאלמנטריות שלו ומצניעותו, ומהיותו אמירה. לבארי דייוויס מלאו 38 שנים ב- 1975. הוא היה בן לדור השַדָּרִים הצעיר כמו גם ג’ון מוטסון שהצטרף לא מכבר לשדר הבכיר והמוביל דיוויד קולמאן המנוח יליד 1926. דורות של שדרי ספורט וכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, אלכס גלעדי, יאיר שטרן, יורם שימרון, יורם ארבל, רמי ווייץ, ומאיר איינשטיין צמח וגדל על המורשת ההיא של דור השדרנים הבריטיים ההוא מ- BBC קנת’ וולסטנהולם, דיוויד קולמאן, בארי דייוויס, ג’ון מוטסון ושני שדרני ITV מר הְיוּ ג’וֹנְס ובראיין מור, וגם על מורשתו של השדר הישראלי נסים קיוויתי [1].

coleman 1

טקסט תמונה : שנות ה- 70 המוקדמות של המאה שעברה. תמונה היסטורית. שורה רבת מוניטין של שדרי ספורט וכדורגל של רשת הטלוויזיה הציבורית של בריטניה ה- BBC. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : השדר אלאן וויקס (Alan Weeks), השדר בארי דייויס (Barry Davies), הפרשן ג’ימי היל (Jimmy Hill), השדר ג’ון מוטסון (John Motson), השדר דיוויד קולמאן (David Coleman), השדר פראנק באף (Frank Bough), ארצ’י מקפירסון (Archie Macpherson), וטוני גובה (Tony Gubba). (התמונה הוענקה לי באדיבות ה-BBC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] נסים קיוויתי עצמו אחד מגדולי שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים (נולד בארץ ישראל ב- 23 בנובמבר 1926) נסע ללונדון ב- 1946 ללמוד הנדסת טלפונים, חזר לארץ ב- 1948 כדי להשתתף במלחמת העצמאות, ובתומה שוב חזר לאנגליה כדי להמשיך בלימודי ההנדסה. כדי לממן את לימודיו הצטרף לשידורי השעה העברית של ה- BBC בלונדון. הוא הצטיין מייד בעיתונאות ושַדָּרוּת ובלט ביכולת הביטוי והכתיבה. נסים קיוויתי צמח והתחנך בעצמו על תרבות השידור הבריטית של ה- BBC ברדיו ובטלוויזיה. הוא תמיד נהג לומר : “ה- BBC היה בית הספר הטוב ביותר בעולם לתקשורת, עיתונאות, רדיו וטלוויזיה. הייתי בר מזל שזכיתי להימנות על שורותיו”. מאוחר יותר שכרו בעלי “ידיעות אחרונות” המו”ל נוח מוזס והעורך דוב יודקובסקי מנוחתם עדן את שירותיו כעיתונאי כללי שמכסה את המתרחש באנגליה ובכל האיים הבריטיים. ב- 1976 נשלח נסים קיוויתי ע”י שניהם נוח מוזס ודוב יודקובסקי לשמש כתב העיתון בוושינגטון בירת ארה”ב. בקיץ 1979 עזב את “ידיעות אחרונות” וחבר למערכת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות מר אלכס גלעדי. הצטרפותו למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שדרג והעלה מייד את רמת הסיקור והשידור הישיר, וגם את רמת הכתיבה בחטיבת הספורט של אלכס גלעדי. הכתיבה בטלוויזיה היא תחום התמחות מיוחד וקונקרטי. נסים קיוויתי היה רב אמן בכתיבה לטלוויזיה ואיש תקשורת איכותי ו- ייחודי.

אפילוג אחרון. מונדיאל ספרד 1982. אני תומך בהגות מחשבתו של ווינסטון צ’רציל שאמר: “יש אנשים שניגפים מפני האמת אולם הם חיש מהר קמים וממשיכים בדרכם כאילו לא קרה מאום”.

מגיעות הרבה מאוד תגובות לבלוג הזה הקרוי yoashtvblog.co.il בכלל ולסדרת הפוסטים הנוגעים ל- “הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותי את מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982” בפרט. ההפקה המורכבת והמסובכת ההיא של מונדיאל ספרד 1982 נושאת עמה מסע ארוך של הפקת לקחים בכל תעשיית הטלוויזיה על מרכיביה הרבים : ניצול הגיוני של המערך האנושי בעיקר בתחום ההפקה, העריכה, ו- השידור, בתחום הטכנולוגיה, בתחום הלוגיסטיקה, בתחומי מנהיגות, דרך ארץ, דוגמא אישית, חזון, דבקות במשימה, בתחומי הפרזנטציה ו- יכולת ניהול מו”מ, הבנת יתר ב- כלכלה טלוויזיונית, וכו’. הפקת מבצע השידורים הישירים של מונדיאל ספרד 1982 הייתה בסך הכל ההפקה הבינלאומית השנייה שלי בה התנפצו לרסיסים רבים מהחלומות שלי. אהבתי את יוסף “טומי” לפיד ז”ל וגם הערכתי אותו אולם הוא איכזב אותי בתקופת מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. עליו כעסתי הכי הרבה. הוא לא ידע, לא הבין, ולא הכיר את הדברים הכי בסיסיים בתעשיית הטלוויזיה היקרה הנוגעים לטכנולוגיה טלוויזיונית, לוגיסטיקה טלוויזיונית, והפקה, עריכה, ושידורים ישירים של מונדיאל כדורגל המתקיים הרחק מגבולות המדינה. הפקדת שתי שפות (עִברית ועַרבית) על אותו המיקרופון במונדיאל ספרד 1982 על פי צו של מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד הייתה מעשה אִיוֶולֶת שלא חזר על עצמו עוד לעולם . שידורם של 7 משחקים בלבד בשלב ששת הבתים המוקדמים מתוך סך של 36 משחקים היה טמטום ומעשה חֶלֶם. היו לי את כל האמצעים והכלים במונדיאל ספרד 1982 (שדרים + קווי שידור + לווייני תקשורת + פוטנציאל קבוע לשִריון עמדות שידור נוספות באצטדיונים השונים) על מנת להעביר כמות הרבה יותר גדולה של אינפורמציה למען הציבור בישראל, ולשדר אם לא את כל 36 המשחקים לפחות % 75 מהם. אם לא % 75 לפחות % 60. אם לא % 60, שדר % 50 מהם. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד התיר לי לשדר בסופו של דבר 7 משחקים בלבד מתוך סך של 36. מדובר היה במשימת כיסוי של רשת טלוויזיה ארצית את טורניר הכדורגל החשוב בעולם מונדיאל 1982. שני המוסדות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של טוביה סער ורשות השידור תחת מנכלותו של יוסף “טומי” לפיד אפילו לא קיימו מעולם בתום השידורים של ספרד 1982 שום פגישה לצורך הפקת לקחים והסקת מסקנות לקראת העתיד לבוא. אולי גם בגלל שאנוכי כמפקד כוחות השידור של הטלוויזיה בספרד נחתתי ב- 13 ביולי 1982 בנתב”ג עם שובי מספרד היישר למלחמת לבנון ה- 1. אחד הלקחים העיקריים שלי מאותה ההפקה הבינלאומית ההיא של מונדיאל ספרד 1982 נוגע ליושרה האנושית. יש מה לדבר על זה. יושרה איננה כנראה ערך עליון שאמורה להיות מובנת מאליה בעיקר כשהיא נעה במשעול שעובר בסמוך וליד המיקרופון והמסך. הלקח העיקרי שלי מתבסס על ונובע מכל מיני כותרות מופרכות שהתפרסמו בעיתונות הישראלית בתום משימת השידורים של מונדיאל ספרד 1982, כמו זו האחת מהן שמופיעה למטה. כל עיתונאי הגון באשר הוא, עיתונאי בטלוויזיה, ברדיו, ו/או בעיתונות הכתובה חייב להצליב מידע כאשר הוא מקבל ידיעה כלשהי לידיו, גם אם הוא חושב שמדובר במקור בטוח של % 100. קטע העיתונות המופרך והבלתי ייאמן בנכונותו ומהימנותו, שהופיע בזמנו בעיתון הוותיק “חדשות הספורט” בחודש יולי של שנת 1982 “הצוות הישראלי בספרד היה גדול מה – BBC”, ואשר צוטטו מפיו של אחד מאנשי משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר סולומון “סולי” מוניר, ופורסמו בעיתון הספורט הנפוץ בעת ההיא “חדשות הספורט ע”י עיתונאי בעל מוניטין בשם אֵלִי עַזוּר – הוא לקח מַר בלתי נשכח ואסור שיישנה. מה זה הדבר הזה שאדם כלשהו גם הוא נמנה על המשלחת הישראלית למונדיאל ספרד 1982 הולך לעיתונאי כלשהו ומעביר לו אינפורמציה ונתונים מופרכים והאיש מהצד השני מעניק לאותה האינפורמציה הקלוקלת והבלתי נכונה בעליל כותרת ראשית בעיתון שלו…???   

munir 2טקסט תמונה : יולי 1982. העיתון “חדשות הספורט”. כותרת מופרכת מיסודה שהגה סולומון “סולי” מוניר שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית במונדיאל הכדורגל של ספרד 1982, והעיתונאי אלי עזור אץ לפרסמה מבלי להצליב מידע ומבלי לבדוק את אמיתות הסיפור. היה מדובר בשקר מחורבן ומטונף. עסק עלוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

spain 7

טקסט מסמך : יולי 1982. המאמר הנרחב כפי שהודפס ביומון – עיתון “חדשות הספורט” . שדר הטלוויזיה בשפה הערבית מר סולומון “סולי” מוניר מתראיין לכתב אלי עזור מ- “חדשות הספורט”, ומצהיר בפניו כלהלן : “הצוות הישראלי בספרד 1982 היה גדול מה- BBC”. עוד אינפורמציה עלובה, פתטית, מטונפת, שקרית, ומופרכת לחלוטין. צוות ה- BBC הציבורי הבריטי במונדיאל ספרד 1982 מנה כמות גדולה של כוח אדם, 129 (מאה עשרים ותשעה) אנשים . לאחר שנבחרת אנגליה לא העפילה לסיבוב השני של הטורניר הוקטן הופחת הצוות של רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC ל- 79 אנשים. ראה בהמשך את הטלקס של ראש הצוות של ה- BBC  אלק וויקס אלי מ- 25 באוגוסט 1982. הידיעה הנבזית והשקרית הלא נכונה הזאת פורסמה ע”י הכתב אלי עזור בעיתון “חדשות הספורט” מבלי שהוא ועורכיו יצליבו מידע עמי ויבררו אם הנתונים נכונים. האינפורמציה העיתונאית השקרית הנ”ל גרמה שלא בצדק נזק תדמיתי למשך זמן קצר עד שהוכחה האמת. עסק עלוב. (ארכיון “חדשות הספורט” ובאדיבות הארכיונאי מר רוני דרור). 

הסקת המסקנות ברורה. אולם הלקח מהעיתונאות השלילית הזאת לא הופק מעולם. נקל לשער מה היה קורה בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובתוככי רשות השידור אילו אלק וויקס (Alec Weeks) מה- BBC היה מסרב לשלוח לי את נתוני האמת של הרכב וגודל משלחת ה- BBC למונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. כיצד זה יכול עיתונאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדווח לעיתונאי אחר מהעיתונות הכתובה כי צוות הטלוויזיה הישראלית במונדיאל ספרד 1982 היה גדול מה- BBC ? על איזה עובדות בדיוק הוא ביסס את המידע שלו בשעה שה- BBC נדרש להעביר בשידורים ישירים את כל משחקי שלוש נבחרות האיים הבריטיים אנגליה, סקוטלנד, וצפון אירלנד, שנטלו חלק בטורניר מונדיאל ספר 1982 לרבות כל 52 משחקי הטורניר ולרבות עשיית כתבות עיתונאיות – חדשותיות אודות צבע ו- אווירה ועל שחקני שלוש הנבחרות הבריטיות, ונבחרות אחרות – ע”י עשרת ציוותי ה- ENG שעמדו לרשותו במונדיאל ספרד 1982. כיצד זה העיתונאי ב- “חדשות הספורט” שמקבל ידיעה מופרכת שכזאת לא מעלה בדעתו להעלות קושיות, לבדוק, לאמת, ולהצליב מֵידָע בטרם הוא מפרסם קשקוש שכזה ? צוות הטלוויזיה של ה- BBC במונדיאל ספרד 1982 כלל בשורותיו 129 (מאה עשרים ותשעה) אנשים. לאחר שנבחרת סקוטלנד כשלה להעפיל למשחקי הסיבוב השני (נבחרות אנגליה וצפון אירלנד כן העפילו) – הופחת הצוות מ- 129 ל- 75 (שבעים וחמישה אנשים).

צריך להבין כי כל האינפורמציה המגוחכת הנ”ל שהופיעה בכותרות ראשיות בעיתון “חדשות הספורט” ההוא, נודעה לי באיחור ובדיעבד מפני שבאותה העת נלחמתי בגזרת ביירות בלבנון באוגדה של איציק מרדכי. הודעותיו הפתטיות של סולומון “סולי” מוניר לעיתונות יצרו בלבול והטילו לרגע דופי בהפקת מונדיאל ספרד 1982 באחריותי. לפתע נדרשתי להגן על האגפים שלי מבלי שאנוכי נמצא כלל בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. באחת החופשות שלי מהמלחמה פניתי למר אָלֶק וִויקְס (Alec Weeks) בלונדון, ידיד אישי שלי ב- BBC, ומי ששימש ראש המשלחת של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית של ה- BBC במונדיאל ספרד 1982 כדי שיספק לי את נתוני האמת הנכונים לגבי גודל המשלחת שלו בספרד 82′, הרכבה, ותפקודה. אָלֶק וִויקְס איש נאמן ויישר דרך נעתר לבקשתי ללא כל היסוס. הוא רק ביקש לשמור על האינפורמציה ב- טלקס (Telex) ההוא ש- שלח לי ב- 25 באוגוסט 1982 כ- “Highly Confidential” (סודית). מכיוון שחלפו מאז יותר משנות דור, יותר מ- 33 (שלושים ושלוש) שנים, אני רשאי לפרסם את המידע ברשות הרבים. הטלקס המפורט הזה של אָלֶק וִויקְס (Alec Weeks) מפריך לחלוטין את האינפורמציה האבסורדית והמגוחכת שמסר השַדָּר בשפה הערבית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית סולומון “סולי” מוניר לעיתונאי “חדשות הספורט” מר אֵלִי עַזוּר. הטלקס מפרט את הרכב משלחת רשת הטלוויזיה הציבורית ה- BBC באנגליה ותפקידי האנשים וציוותי השידור במשלחת ה- BBC למונדיאל ספרד 1982. הטלקס הזה ש- אלק וויקס שלח אלי מלונדון לירושלים ב- 25 באוגוסט 1982 מצביע על עובדה אחת בהירה שאין עלי עוררין. סולומון מוניר איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית שיקר את אלי עזור ומסר לו נתונים כוזבים.

alec 1

טקסט מסמך : 25  באוגוסט 1982. זהו מסמך ה- Telex המקורי  ששלח לי אלק וויקס (Alec Weeks) ראש משלחת השידור של רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC  למונדיאל ספרד 1982. המסמך קובע כי משלחת ה- BBC למונדיאל ספרד 1982 מנתה 129 (מאה עשרים ותשעה) אנשים בשלב הראשון של המשחקים צומצמה ל- 79 (שבעים ותשעה) בשלב השני. המסמך הזה מפריך לחלוטין את דיווחו של השדר בשפה הערבית סולומון מוניר לעיתונות הישראלית, בו סיפר כי צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותי במונדיאל ספרד 1982 היה גדול מה- BBC. רוֹש ולַעֲנָה. עסק מחורבן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נקדימון “נקדי” רוגל היה אחוז תדהמה והמום לאחר שהצגתי בפניו את הטלקס של ה- BBC ובו האינפורמציה של אלק וויקס (Alec Weeks). “…איזה סירחון הסריחו כאן כל מיני גורמים אינטרסנטיים…”, מלמל לעצמו והוסיף לי, “…הרי האינסטנציה הגבוהה ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מנהל הטלוויזיה טוביה סער הוא בעצמו שיבח את מבצע השידורים בראשותך…”. המדינה הייתה כמרקחה בגלל אירועי מלחמת לבנון הראשונה וגם בשל הביצה העיתונאית בה טבלו רגליהם של שדרני רדיו “קול ישראל” במונדיאל ספרד 1982. העובדות האמיתיות של הצלחת הפקת שידורי ספרד 1982 בטלוויזיה הוצנעו מעין הציבור והתבטלו מפני הרכילויות העיתונאיות. אני עצמי שבתי ארצה מספרד 1982 ב- 13 ביולי 1982 והתגייסתי מייד למלחמה כקצין קרבי מבלי שהייתי יכול להַגֵן על עובדיי ועל עצמי. ה- בחישה והשמחה לאידה של רשות השידור עלתה על גדותיה. נוצרה אווירת לינץ’ ציבורית נגד רדיו “קול ישראל” שהופנתה אוטומטית גם נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית, שני גופי שידור ציבוריים הכפופים לשררה ניהולית משותפת של מנכ”ל רשות השידור יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד. מנכ”ל רשות השידור יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד ידע את האמת ודחה מכל וכל את הביקורת על שידורי ספרד 1982 [2]“לדעתי הטלוויזיה הצליחה בשידוריה מספרד 1982. אינני רואה טעם בביקורת על צוות עיתונאי וטכני שהצליח להעביר בשידורים ישירים ללא תקלות 25 משחקים, וזה בפני עצמו הישג לא מבוטל”, אמר והוסיף בקטע אחר בריאיון, “אנשי צוות הטלוויזיה ייצגו אותנו בכבוד ולא נפלו מרשתות טלוויזיה אחרות. הטלוויזיה עשתה עבודה גדולה. הביקורת הפנימית בתוך הבניין על המשדרים באה בעיקר מאלה שלא נסעו”. למרות כתב ההגנה הפומבי של מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד שררה אווירה קשה בציבור וגם בין כתליה של רשות השידור. הציבור ביקש לדעת מה קרה בדיוק עם משלחת רשות השידור בספרד 1982 . הוא לא הבחין בין ההפקה המצוינת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין הכושלת של רדיו “קול ישראל”, בה העזו אנשיה לשדר חלק מהמשחקים מחדרי השינה שלהם במלונות בהם שהו. הרֶפֶש שהוטל על הרדיו ניתז גם לעברה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שבתי ממלחמת לבנון ה- 1 הביתה למשפחתי ולעבודה. 1982 הייתה שנת אובדן התמימות הטלוויזיונית שלי. הלקח שלי היה חד משמעי, אינך יכול לחלוק את אחריותך עם איש. ניווט וניהול שידורי הספורט בטלוויזיה אינם קטיף עגבניות ו/או קציר אספסת ותלתן לרפת בקיבוץ. אתה לבד. אין חֲבֵרִים ואין חֲבֵרוּת. יש אינטרסים. בעת טיפוח וקביעת מדיניות שידורים ארוכת טווח וכיסוי של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם שנשענים על ממון רב, טכנולוגיה מורכבת ויקרה, ומשאבי אנוש, עליך להיות חשדן כלפי ידידיך בעבודה בדיוק באותה מידת חשדנות שאתה חש כלפי המתחרים של, והקנאים והשונאים – מבית ומחוץ.

bbc

טקסט תמונה : מונדיאל ספרד 1982. עמדת שידור ופרשנות נוספת של רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית הציבורית ה- BBC בפעולה באחד מהאצטדיונים במונדיאל ספרד 1982 (בנוסף על עמדת השידור המקובלת בכל אצטדיון באזור עמדות השידור הכללי). משמאל המגיש ג’ימי היל (Jimmy Hill) ומימין המאמן הנודע בובי רובסון (Bobby Robson). (התמונה הזאת לקוחה מהספר המרתק ורב העניין שכתב בימאי ומפיק ה- BBC הדגול אלק וויקס המנוח, “Under Auntie’s Skirts”, והוענקה לי על ידו באדיבותו הרבה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC חוללה במונדיאל ספרד 1982 עבודה מקיפה ביותר. ראשית דבר היא העבירה בשידורים ישירים את כל 52 משחקי טורניר ספרד 1982. מפני שצוות השידור הענק שלה כלל 129 (מאה עשרים ותשעה) אנשים, הייתה הרשת מסוגל לטפל נכון, מהר, ויעיל בכל המשימות העיתונאיות שניצבו בפניה.

spain 17

טקסט תמונה :  21 ביולי  1982. קטע של ידיעה המתפרסמת בעיתון “הארץ”. סולומון “סולי” מוניר טוען בפני עיתונאי “הארץ” משה הר געש ז”ל כלהלן : “רק בזכות נציגי מדינות ערב נכנסתי למשחק הגמר”. היות ונלחמתי באותה שעה ב- בֵּיירוּת, איש מעיתון “הָאָרֶץ” לא טרח לשאול אותי אם הדבר נכון. גם לא לאחר ששבתי לארץ מהמלחמה בלבנון. היה מדובר בבלוף, בקשקוש מוחלט. כניסתו של סולומון מוניר לעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שמיסדתי באצטדיון “Santiago Bernabeu” במדריד (ושל כל אחד מהצוות שלי במונדיאל ספרד 1982), למשחק הגמר איטליה – גרמניה 1:3, התאפשרה רק מפני שהפקתי וסידרתי לכל אחד מהם, אנשי הצוות שלי, בטרם תחילת המונדיאל את ה- Accreditations הנדרש פלוס אישורי כרטיסים אדומים מיוחדים שהנפיקה עבורי הוועדה המארגנת הספרדית, הנוגעים רק  למשחק הגמר ההוא איטליה – גרמניה 1:3, ועל מנת למנוע הצפה של אזור עמדות השידור הסטרילי בכל מני מתפלחים. שרר מחסור בכרטיסים אדומים מיוחדים. (Accreditation בלבד ללא כרטיס אדום מיוחד הנלווה אליו, היה נטול רישיון, ולא הספיק כדי להיכנס לאזור עמדות השידור השמור היטב ע”י סדרנים מקומיים וגם אנשי משטרה). כל עמדת שידור באצטדיון “Santiago Bernabeu” במדריד כללה שלושה מושבים בלבד, לכן כל צוות טלוויזיה של כל מדינה קיבל 3 כרטיסים אדומים בלבד עבור שדר ושני פרשנים. במצב הזה ביקשתי את סיועו האישי של המנהל הראשי של ה- IBC הספרדי במדריד וידיד אישי יקר שלי מר מנולו רומרו (Manolo Romero). מנולו רומרו נעתר לבקשתי סיפק לי כרטיס אדום נוסף בעבור סולומון מוניר. זהו כל הסיפור. ארבעת האנשים שלי שאיישו את עמדת השידור שלי ב- אצטדיון “Santiago Bernabeu” במדריד, היו השדר המוביל יורם ארבל, הפרשן מרדכי שפיגלר, טכנאי הקול והתקשורת סעדיה קאראוואני, ולראשונה גם סולומון מוניר. הערה שלי : סולומון מוניר שידר אז את כל המשחקים שלו (פריצות בלבד לאחר הבקעת שערים) Off tube מהמשרד שלי ב- IBC במדריד. ובכן, יורם ארבל + מרדכי שפיגלר + סולומון מוניר איישו את שלושת המושבים בעמדת השידור. סעדיה קאראוואני שהיה אחראי על התפעול הטכני של עמדת השידור ותפעול קו התקשורת הבינלאומי ה- 4W בין העמדה באצטדיון לבין ה- Control הספרדי של RTVE לבין המפקח הטכני מיכה לוירר במשרד שלנו ב- IBC במדריד, לבין האולפנים שלנו בירושלים, ישב על הבטון בשורת עמדות השידור שמעל עמדת השידור שלנו. שני הטכנאים המצוינים שלי מיכה לוירר וסעדיה קאראוואני היוו את תעודת הביטוח של ההפקה המורכבת, המסובכת, הממושכת הזאת בת 40 (ארבעים) ימים רווייה מהמורות טכנולוגיות. (באדיבות עיתון “הארץ”).

הערה שלי : המידע המתפרסם בפוסט מס’ 731 מתבסס גם על האינפורמציה המופיעה בפוסטים 308 ו- 310. 

פצצת סִירחון מוטלת לזירת השידור של מונדיאל ספרד 1982. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד קורא לנקדימון “נקדי” רוגל לפרִק אותה. קנאה, שנאה, ונקמנות אופפים את המיקרופון והמרקע של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רעידת אדמה ברדיו “קול ישראל”. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל, היועץ הבכיר שלו נקדימון “נקדי” רוגל ז”ל, ואנוכי כמנווט, עורך, ומפיק את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ביום שלישי – 13 ביולי 1982 שבתי לישראל, היישר מהמטוס שנחת בנתב”ג למלחמה. הספקתי לנָשֵק את רעייתי וילדיי ולמחרת 14 ביולי התחיילתי במחנה בן עמי (ממוקם בין עכו לנהריה) כקצין קרבי לשירות מילואים ממושך. נכנסתי ללבנון כדי להילחם באוגדה של תא”ל איציק מרדכי ב-בֵּיירוּת.

ניצלתי את חופשתי הראשונה במלחמת לבנון ה- 1 כדי לקפוץ מבֵּיירוּת לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. ביקשתי לראות כיצד פועלת מחלקת הספורט בהיעדרי הכפוי ומצאתי חזית שנייה. המקום היה מוקף בקֵן צרעות. העיתונות האיצה את מלחמתה באנשי רדיו “קול ישראל” ששידרו חלק מהמשחקים במונדיאל ספרד 1982 מהמלונות, והגבירה גם את ביקורתה ותוקפנותה נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית. החל מסע שֵדים מניפולטיבי. אחד מחברי המשלחת שלי, שַדָּר הספורט בשפה העַרבית סולומון “סולי” מוניר, מצא לנכון להתראיין לכמה עיתונים, ביניהם “חדשות הספורט” ו- “הארץ”  [1] ולמסור להם גִרסאות מְשוּנוֹת וכה רחוקות מהמציאות על האמביציות שלי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי מונדיאל ספרד 1982. אינני יודע מדוע מצא לנכון להדליף ולספר עובדות לא נכונות לחלוטין, שקריות, משידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הישירים במבע הכיסוי של מונדיאל ספרד 1982. הכותרות שהוענקו לכתבות הנרחבות עִמוֹ הנוגעות למבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של ספרד 1982 היו בדותות ומערכות העיתונים שפרסמו אותן מבלי לבדוק ולהצליב מידע הפכו את עצמן לפָרְסָה. לבדיחה. לקשקוש מוחלט. בכותרת אחת שפורסמה ע”י אֵלִי עַזוּר ב- “חדשות הספורט” נטען על ידו, ע”י אותו סולומון מוניר, כלהלן : “…הצוות הישראלי בספרד היה גדול מה- BBC…”. לא נכון. קִשְקוּש מוחלט כפי שמתברר שוב בפוסט מס’ 731. בכותרת אחרת סיפר המרואיין לעיתונאי משה הר- געש ז”ל מעיתון “הארץ”, כלהלן : “…רק בזכות נציגי מדינות ערב נכנסתי למשחק הגמר…”. כבר הוסבר בסדרת הפוסטים האחרונה ובקודמת לה מדוע מדובר באינפורמציה לא נכונה לחלוטין. אותם העיתונאים שפרסמו דברים לא נכונים ולא מדויקים בעיתוניהם (בלשון המעטה) לא טרחו כלל לקבל את חוות דעתי.

תעשיית הטלוויזיה רוויה במדנים ורגעי מחלוקת. ב- 29 ביולי 1982 כתב סולומון “סולי” מניר באמצעות הבוס שלו יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית מכתב תלונה אישי נגדי למנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד על דרך ניהולי את הפקת שידורי ספרד 1982 [2]. אני נלחמתי באותה העת באוגדה של איציק מרדכי במלחמת לבנון ב- בֵּיירוּת ולא יכולתי להגיב על ההאשמות חסרות הבסיס. המכתב של מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה שפה הערבית שתפש טרמפ על השידורים בשפה העברית בספרד 1982 היה בוטה וארסי. סולומון “סולי” מוניר התייחס לריאיון נוקב שהענקתי לגב’ דִינָה וָנוֹן כתבת השבועון “העולם הזה” בימים ההם, בו תקפתי את ההחלטה הבלתי הגיונית לשלוח שַדָּר לספרד 1982 רק כדי לומר כמה משפטים בשפה הערבית Off Tube מהמוניטור במשרד ההפקה, התקשורת והשידורים שלי ב- IBC ב- מדריד, בשעה שהמשחקים המשודרים על ידו משוחקים בכלל הרחק ממנו בברצלונה, אליקנטה, סרגוסה, ו/או סביליה. אבסורד. מגוחך. פתטי. חתיכת ביזיון. הרי את זאת הוא יכול עשות מהאולפן בירושלים. סולומון “סולי” מוניר לקח את דבריי (הנכונים) קשה ל- ליבו וכתב למנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד בזה הנוסח : “…אם יואש אלרואי לא יתנצל בפניו בתוך שבוע באותו העיתון, הוא ייאלץ לנקוט באמצעים משפטיים נגד יואש אלרואי על הוצאת דיבה ואף ייאלץ לחשוף דברים שעד כה העדיף להימנע מלהוציאם מחוץ לכותלי בניין הטלוויזיה…”, והוסיף, “אנא טיפולך המיידי”. כמובן שהוא לא הזיז לי. המשכתי לגחך. לא היה לי על מה להתנצל בפניו ולא בפני כל איש אחר. מצדי שיחשוף מחוץ לכותלי הטלוויזיה מה שהוא רוצה. לי אין דבר להסתיר. לא היו לי שום סודות. הכול גלוי, חשוף, ושקוף. מצפוני נקי.

הואשמתי בפומבי אשמות שווא בצורה ישירה ובעקיפין, מבלי שתינתן לי ההזדמנות נאותה להגן על עצמי. נלחמתי בלבנון. אווירת העליהום על הטלוויזיה התחדדה וקיבלה משנה תוקף בשעה שעוזי פלד (מנכ”ל הזכיינית חברת “טלעד” בערוץ 2 החל מ- 1993) ודן שילון (מנכ”ל הזכיינית “רשת” בערוץ 2 החל מ- 1993) החליטו אף הם כל אחד מנימוקיו הוא, לתקוף בעיתונות את רמת השידורים ואיכות השַדָּרים שלי בספרד 1982. עוזי פלד קבע בנחרצות באחד העיתונים: “הצוות הישראלי בספרד 82′ היה מנופח. שדרי הטלוויזיה ופרשניה נכשלו בגביע העולמי”. דן שילון אמר אף הוא באחד העיתונים כלהלן : “רמת השידורים מהגביע העולמי תאמה את רמת השידורים הנמוכה בטלוויזיה” [3]. טענות קטנוניות, מגוחכות, ואבסורדיות. חשבתי לעצמי בעת המלחמה המתנהלת ב- בֵּיירוּת בירת לבנון בה נטלתי חלק אלו סיבות מניעות את עיתונאי הטלוויזיה כמו עוזי פלד ודן שילון, אלה שבפנים ואלה שעכשיו מחוצה לה ואשר הייתה פעם ביתם השני, אנשים שהכירו אותי היטב – לנסות לפגוע בי ובמוּצַר שהפקתי. יושבים להם בקיץ 1982 בשתי פינות נפרדות, שתי פיגורות טלוויזיוניות ממקימי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ב- 1968, ובחלוף 14 שנים מבקרים באופן ילדותי וחובבני מבצע שידורים של מונדיאל ספרד 1982 שצלח ושִגְשֵג למרות אין סוף מכשולים ומהמורות. לא יכולתי להתייחס אל שניהם ברצינות. הם נראו לי כהולכי רכיל.

א. ראה “ידיעות אחרונות” מ- יולי 1982. טקסט של מנכ”ל אולפני “טלעד” מר עוזי פלד , “שדרי הטלוויזיה ופרשניה נכשלו בגביע העולמי של ספרד 1982. הצוות הישראלי בספרד 82′ היה מנופח”. לא ייחסתי שום חשיבות לדעתו המקצועית. היא פשוט לא הייתה חשובה למרות שקיבלה Space  נרחב בעיתון “ידיעות אחרונות”. 

ב. ראה “ידיעות אחרונות” מ- יולי 1982. לא הופתעתי מביקורתו החריפה והשלילית של דן שילון שהיה פעם החונך שלי, כשאמר, “רמת השידורים מהגביע העולמי תאמה את רמת השידורים הנמוכה בטלוויזיה”, הוא לא צדק. דן שילון היה בעת ההיא איש מובס שהורחק בכוח ממוקד העשייה ע”י מנכ”ל רשות השידור יוסף טומי” לפיד. הקנאה הבוקעת מגרונם של אנשים מובסים משבשת כל היגיון. שניהם דן שילון ועוזי פלד הביעו לא אחת דעות בלתי הגיוניות בעת ההיא. לא הייתה לי כל כוונה לאמץ את הביקורת המגוחכת והבלתי עניינית שלהם. לא היה לי כל עניין להתחשב בפוסטים שכתבו אף על פי שהעיתון “ידיעות אחרונות” בחר להדפיסם ולהוציאם לאור. 

העברנו במשך חודש ימים מספרד 1982 לאולפן בירושלים 20 תקצירים מהשלב המוקדם של המשחקים ו- 25 שידורים ישירים בהיקף מלא ללא תקלה אחת. שלושת השדרים יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורפי גינת היו עכשיו שדרי כדורגל טובים לאין ערוך מדן שילון האיש שבא אליהם בטענות. ה- Host broadcaster הבינלאומי של שידורי ספרד 1982, הייתה RTVE הספרדית . היא הפיקה סיגנל שידורים ראוי להערכה. לא מובנת על כן הביקורת בה קבע דן שילון כי רמת השידורים מהגביע העולמי תאמה את רמת השידורים הנמוכה בטלוויזיה הישראלית הציבורית . זאת הייתה ביקורת שטחית ולא מנומקת שקל היה להדוֹף אותה. דן שילון ועוזי פלד נחשבו ב- 1982 לאנשי טלוויזיה בעלי שיעור קומה. לי הם נראו ביולי 1982 כשני אנשים קטנטנים, מגוחכים, ולא חשובים.

סערת הרוחות שפרצה במדינה לאחר שהתפוצצה הפרשה ונודע כי קבוצת שדרני רדיו “קול ישראל” שנשלחה לכסות את טורניר גביע העולם ספרד בכדורגל של ספרד 1982 (מנתה את גדעון הוד, דני דבורין, ורמי יצהר ושני טכנאים מאקס גורפינקל ודובי מאונטנר) שידרה חלק מהמשחקים ממכשירי הטלוויזיה בחדריהם המלון במקום מעמדות שידור באצטדיונים – הפכה למסע אישום ולבשה אווירת לינץ’ ציבורי. מסע האישום תוכנן על ידי חלק מהעיתונות בקפידה רבה. כל ידיעה עיתונאית יצקה שמן למדורה הענקית. לא רק נגד אנשי רדיו רדיו “קול ישראל” אלא התרסה גם כלפי מבצע שידורי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אווירת הלינץ’ לבשה אופי של מסע הכפשה מאורגן. לכל אחד היה עכשיו מה לומר. הרדיו והטלוויזיה נמצאים תחת קורה ניהולית משותפת אחת ברשות השידור, והדוֹמֶן שדבק ברדיו בעקבות שידור משחקי הכדורגל של מונדיאל ספרד 82′ מהמלונות הותז גם לעברי. לפתע החלו לצוץ שמועות מכל עבר, שגם אני הוריתי לשדרי הטלוויזיה לשַדֵר מהמלונות. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל הושפע מהשמועות בעיתונות ומהיוזמה של ח”כ דן תיכון להעביר את הפרשה המסריחה לביקורת המדינה. העיתונות הכתובה העניקה תנופה ותימוכין לח”כ דן תיכון ומכל עבר החלו לצוץ כותרות כי מבקר המדינה יבדוק את מחדלי הסיקור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו “קול ישראל” במונדיאל ספרד 1982. החבל נכרך סביב צווארי כעורך ומפיק שידורי גביע העולם בכדורגל של ספרד וכמי ששהה וניהל מהמפקדה במדריד את השידורים וגם סביב צווארה של רשת הטלוויזיה שלי, הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היה ברור כי הופצו בארץ אין סוף דיס-אינפורמציה ו- מידעים חלקיים לא נכונים שהפכו ל- שקרים, סביב מהלכי ההפקה והשידור המצוינים של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא יכולתי לעשות דבר באותו הרגע מפני שנלחמתי באותה העת בלבנון. לא ניתן היה להדוף את הכזבים ולהגן על עצמי ועל משלחת הטלוויזיה הידראלית הציבורית שלי בספרד 1982.

ראה “ידיעות אחרונות”, “מעריב”, ו- “חדשות הספורט” של יולי 1982. הכותרות הראשיות בעיתונות הכתובה : “מבקר המדינה יבדוק מחדלי הסיקור בטלוויזיה וברדיו מספרד 1982”. “כתב שידר ממלון בספרד 82′ את המשחק”. העיתונות מובילה מהלך ו- “משסה” את מבקר המדינה לבדוק את ציציות רשות השידור, רדיו “קול ישראל”, והטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת הנהגתם של יוסף “טומי” לפיד וטוביה סער בתום שידורי הטלוויזיה והרדיו במונדיאל ספרד 1982.

בידיו של מנכ”ל רשות השידור יוסף “טוֹמִי” לַפִּיד אם כן לא נותרה ברירה. הוא ביקש להקדים את מבקֵר המדינה ולערוך חקירה מקיפה וממצה בעצמו בתוככי רשות השידור שלו. ב- 29 ביולי 1982 מינה את יקירו ויועצו נקדימון “נַקְדִי” רוֹגֵל אחד האנשים המהימנים ביותר ובעל ניסיון ברשות השידור לבדוק את פרשת משלחת הספורט של רדיו “קול ישראל” ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לכיסוי אליפות העולם הכדורגל בספרד 1982 [4]. הוא ציווה על נקדימון “נקדי” רוֹגֵל לבדוק מה באמת קרה בעֵת שידורי ספרד 1982 בתוך ציוותי הרדיו והטלוויזיה של רשות השידור, והוסיף במכתבו, “אני כותב לך על דעת המשנה למנכ”ל (שלמה עבדי) ומנהלי המדיה (טוביה סער וגדעון לב ארי)”.

spain 32

טקסט מסמך : 29 ביולי 1982. מכתבו של מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד הממנה את נקדימון “נקדי” רוגל לבדוק את פרשת משלחות הרדיו והטלוויזיה למונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השמועות אודות הקמת וועדת חקירה לבדיקת שידורי הרדיו והטלוויזיה הציבוריים את מונדיאל ספרד 1982 בראשות נקדימון “נקדי” רוגל הגיעו עד ל- בֵּיירוּת בירת לבנון.  רתחתי מזעם. אני נמצא בחזית המלחמה והאנשים האלה ברשות השידור מתעסקים בוועדת חקירה של שידורי מונדיאל ספרד 1982 בגלל כמה חוות דעת לא חשובות של דן שילון ועוזי פלד וסיפורים כוזבים בעליל כפי שיתבררו מייד של סולומון “סולי” מוניר. הֵיי רק רגע, המתינו לי עד שאסיים את שירות המילואים כקצין קרבי במלחמת לבנון ה- 1. הֵיי רק רגע אחד, גם לי יש מה לומר. הרי אין ספק בכלל כי הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מונדיאל ספרד 1982 עמדה על הגובה על פי כל פרמטר מקצועי. הֵיי רק רגע אחד אדוני המנכ”ל יוסף “טומי” לפיד, מה פתאום אתה מקים וועדת חקירה וגורר אותי לתוכה מבלי לשמוע כלל מה יש לי לומר בעניין ומבלי יכולת להגן על עצמי ועל אנשיי. לדאבון לִבִּי שהיתי באותה העֵת במלחמה בפאתי בֵּיירוּת והייתי עסוק עם חייליי כל הזמן בפעילות מבצעית. לא היה לי מהיכן להתקשר למנהל הטלוויזיה טוביה סער ולמנכ”ל הרשות יוסף “טומי” לפיד כדי לעצור את הפארסה הזאת. לפחות אמרתי לעצמי כי אם צריך לבדוק את מעשיי הרי שאין בחירה טובה ואמינה יותר מנקדימון “נקדי” רוֹגֵל, אישיות תקשורתית דגולה מימים ימימה ברשות השידור. עיתונאי, עורך, מנהל חטיבת הביצוע ברדיו ובעצמו שַדָּר רדיו בעל מוניטין. איש מוכשר, עתיר ניסיון מאז שנות ה- 50 במאה הקודמת, ישר והגון, מי ששימש מנהל הטלוויזיה תקופה קצרה ב- 1971 – 1970. מאשְיוֹת רשות השידור של הרדיו והטלוויזיה הציבוריים – ממלכתיים בכל הזמנים. נקדימון “נקדי” רוגל הוא האיש שחיבר את הקוֹד העיתונאי של רשות השידור שנודע ברבות הימים בשם “מסמך נקדי”.

spain 33

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה ברדיו “קול ישראל”. נקדימון “נקדי” רוגל (עומד מימין) חוגג עם ציוותי הרדיו את סיום הפקת התוכנית, “מחפשים את המטמון”. (התמונה ניתנה לי באדיבות איש רדיו “קול ישראל” ומאוחר יותר בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאיר אביהוד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

spain 34

טקסט תמונה : נקדימון “נקדי” רוגל יועצו של  מנכ”ל  רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ב- 1982. ה- “שוּעָרֶבּ” הענקי שלו היה סמלו המסחרי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

spain 35

טקסט תמונה : מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד בשנים 1984 –  1979. הוטל עליו עול טלוויזיוני כפול שלא היה לו בו כל ניסיון קודם. לנהל רשות שידור בעת מלחמה (מלחמת לבנון ה- 1) וסיקור אירוע ספורט בינלאומי בסדר גודל של מונדיאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחופשתי השנייה הקצרצרה מהלחימה בלבנון נפגשתי לשיחה ארוכה עם נקדימון “נקדי” רוגל במקום להיות עם משפחתי. מטרתי הראשונה הייתה לנפץ ולנתץ לרסיסים את האשמה שטפל סולומון “סולי” מוניר עלי בה אמר קבל עם ועדה, “…משלחת הטלוויזיה הישראלית הייתה גדולה ממשלחת ה – BBC…”. אִיוֶולֶת ובּוּרוּת מוחלטים של המדליף מוסר הידיעה וחוסר בקיאותו המינימלית בחומר. נקדימון “נקדי” רוגל לא המתין אפילו שנייה אחת והשיב לי : “אני מעריך שהוא אמר את מה שאמר לא רק מטיפשות אלא גם מ-רִשְעוּת”. כעסתי מאוד על מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ונתתי לו לדעת זאת . “תראה טומי אם אתה חושב שיש גרעין של אמת בטיעון של סולומון “סולי” מוניר כי המשלחת בראשותי הייתה גדולה מזאת של ה- BBC לסיקור מונדיאל ספרד 1982, אזי מה כל כך קשה לך להרים טלפון למקביל שלך מנכ”ל ה- BBC, ל-ברר ולספר לו כי יש סערה בארץ בעניין כיסוי מפעל הכדורגל של ספרד 1982, וכי אתה מתעניין בנושא ומבקש לדעת את גודל משלחת ה- BBC לצורך בדיקת העניין ברשות”. הערה שלי : מנכ”ל ה- BBC בשנים 1982 – 1977 היה סיר איאן טרת’הוואן (Sir Ian Trethhowan). הוא האיש שאישר את תוכנית הכיסוי של מונדיאל ספרד 1982 ואת הקצאת כוח האדם של 129 (מאה עשרים ותשעה) אנשים לצורך ביצוע המשימה כפי שתוכנן ע”י מנהלי חטיבת הספורט של ה- BBC אז אלאן הארט (Alan Hart) ו- ג’ונתן מרטין (Jonathan Martin) וראש המשלחת של ה- BBC למונדיאל ספרד 1982 המפיק – בימאי אךק וויקס (Alec Weeks). את איאן טרת’הוואן החליף אלאסדייר מילן (Alasdaire Milne) מי שכיהן כמנכ”ל ה- BBC בשנים 1987 – 1982. העסק הזה של הדלפה מכוערת ובלתי נכונה לעיתונות כי הצוות של יואש אלרואי במונדיאל ספרד 1982 היה גדול מה- BBC לעיתונות הייתה מסריחה ומרגיזה. בעיקר מפני ששהיתי בחזית ביירות במלחמת לבנון ה- 1 ולא הייתי יכול להגן על אגפיי. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ומנהל רדיו “קול ישראל” גדעון לב ארי, וגם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער אכזבו אותי מאוד. היה מדובר בהנהלה קטנונית ועצלנית שיושבת על הגדר ומתבוננת בתככים שמוטחים בי.   

munir 2טקסט תמונה : יולי 1982. העיתון “חדשות הספורט”. כותרת מופרכת מיסודה שהגה סולומון “סולי” מוניר שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית במונדיאל הכדורגל של ספרד 1982, והעיתונאי אלי עזור אץ לפרסמה מבלי להצליב מידע ומבלי לבדוק את אמיתות הסיפור. היה מדובר בשקר מחורבן ומטונף. עסק עלוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

spain 7

טקסט מסמך : יולי 1982. זהו המאמר הנרחב כפי שהודפס ביומ