הערה 1 : הבלוג נמצא בראשית התפתחותו הטכנולוגית ותחילת עיצובו. לא מצאתי עדיין פתרון לחלק מהמילים והשורות שקופצות. 

הערה 2 : הבלוג נמצא עדיין בראשית התפתחותו הטכנולוגית ותחילת עיצובו.

הערה 3 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או ל- אכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 4 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 5 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 6 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת כותרת ראשית ו- Title משותפים ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO, והם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר משלוש עשרה שנים ותכלול בתוכה יותר מ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

———————————————————————————————————-

פוסט מס' 37 : הועלה לאוויר ב- 6 בספטמבר 2012.

———————————————————————————————————-

פוסט מס' 37. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (רשימה מס' 14). פוסט מס' 37. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פוסט מס' 37. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (רשימה מס' 14). פוסט מס' 37. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךּ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17

11 ספורטאים ישראליים חוזרים בארונות ממינכן הביתה.

עם היוודע מעשה הרצח הנורא פורקה משלחת השידור האולימפית הקטנה של הטלוויזיה הישראלית במינכן. נִסִים קִיוִויתִּי ודוֹב עַצְמוֹן (קוסטקובסקי) אנשי העיתון "ידיעות אחרונות" במקורם נטשו את דן שילון והתגייסו לטובת עיתונם לצורך הסיקור. זו הייתה דרישתם המובהקת של הבעלים ומעסיקיהם נוֹח מוֹזֶס ודוֹב יוּדְקוֹבְסְקִי. השידור והדיווח של משחקי מינכן 72' בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו עבור נסים קיוויתי ודוב עצמוֹן מעין עסקת חלטורה זמנית . אהרון לָהָב איש מערכת העיתון "דָבָר" שסייע גם הוא לצוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית סַר מעכשיו למרותה של העורכת שלו גב' חנה זֶמֶר.

דן שילון ואלכס גלעדי נותרו בודדים. הם היו צריכים להשתלט לבדם על עבודה עיתונאית טלוויזיונית רחבת היקף. מנכ"ל רשות השידור מר שְמוּאֵל אָלְמוֹג ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ישעיהו "שייקה" תָּדְמוֹר לא העלו בדעתם לשלוח למינכן תגבורת עיתונאית. אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "דן שילון ואני לא נכחנו יחד עם המשלחת בליל יום שני – 4 בספטמבר 1972 בתיאטרון מינכן בפגישה שלאחר ההצגה עם שמואל רודנסקי. היינו בארוחת ערב. בשש בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 העירו את דן שילון מהארץ וסיפרו לו על חדירת המחבלים הפלסטיניים למגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. טסנו מייד ל- IBC מרכז השידורים במינכן שמוקם בסמוך לכפר האולימפי ומשם חשנו במהירות למקום ההתרחשות. עמד לרשותנו צוות צילום גרמני ואחה"צ פתחנו גם קו שידור ה- 4W בין מינכן לירושלים. עקבנו אחרי המאורעות רק בזכות הקשרים הטובים שהיו לנו עם רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC ועם רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. לא תודרכנו ע"י ההנהלה בירושלים. דן שילון ואני הדרכנו את חטיבת החדשות ומנהלם צבי גיל מה יש לנו ומה אנחנו עומדים ליזום".

אלכס גלעדי שיחזר עם צוות צילום גרמני בכתבה מסמרת שיער את מסע הדם והרצח של המחבלים לעבר חדרי המשלחת ואת הרצח עצמו בדירה מס' 1 ברחוב ג'יימס קונולי 31. דן שילון איתר את אחד הניצולים טוביה סוקולסקי וראיין אותו בשמונה וחצי בבוקר באולפן השידורים של הטלוויזיה הישראלית במינכן. טוביה סוקולסקי היה מאמנם של שלושת מרימי המשקלות הנרצחים זאב פרידמן ז"ל, דוד ברגר ז"ל, ויוסף רומנו ז"ל. הוא הצליח לברוח לבוש פיז'מה בשנייה האחרונה דרך המרפסת האחורית התחתונה בחדרו בדירה מס' 1, ובכך להינצל. בעת הריאיון עם דן שילון לבש טוביה סוקולסקי ההמום עדיין את אותה הפיז'מה בה נַס על נפשו מדירת המוות. הוא היה המום, נפחד, ונרגש מאוד וטרם הסיר אותה. בינתיים ירד העֶרֶב. חלפו כבר יותר מ- 16 שעות מאז תחילת החטיפה ורצח מוני ווינברג ויוסף רומנו. הממשלה הפדראלית הגרמנית ושלטונות באוואריה ניהלו עדיין מו"מ עם המחבלים המחזיקים בתשעת בני הערובה הישראליים ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. הם אומנם הרשו לגרמנים להכניס אוכל ושתייה לחטוּפים הכפותים והתשושים אך היו נחושים בדעתם לשחרר 234 מחבריהם הכלואים בישראל תמורת חייהם של תשעת בני הערובה השבויים בידיהם או רצח.

דן שילון זוכר בשיחות התחקיר עמי את הריאיון שערך עם טוביה סוקולסקי ב- IBC במינכן 72' : "טוביה סוקולסקי היה המום בעת הריאיון. הוא היה עצוב ומדוכא מאוד מההתרחשויות וגם קצת מבולבל. ראו את זה היטב על פניו וגם באופן דיבורו. קבוצת DOZ (מיסודה של ARD ו- ZDF) העמידה מצלמות אלקטרוניות משני צִדֵי בניין מגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 והעבירו את סיגנל הטלוויזיה הגרמנית בשידור ישיר בגרמניה. הבימאית שלנו וַרְדִינָה אֶרֶז  ז"ל (אחותה של אוֹפִירָה נָבוֹן – אֶרֶז ז"ל רעיית נשיא המדינה יצחק נבון ז"ל) למדה טלוויזיה שמונה שנים בניו יורק, 1968 – 1960) הציבה ברקע הריאיון עם טוביה סוקולסקי באמצעות אפקט ה- Blue screen בשולחן הניתוב באולפן הטלוויזיה את תמונת המרפסות של הביתן הישראלי. בתמונת הסטילס של הריאיון רואים מימין את המרפסת העליונה והתחתונה של דירה מס' 1 ממנה ברח טוּבְיָה סוֹקוֹלְסְקִי וכך ניצל".

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. דן שילון (משמאל) מראיין בצוהרי יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 באולפן במינכן את טוביה סוקולסקי ההמום (מאמנם של מרימי המשקולות) שהצליח להימלט מציפורני החוטפים בעור שיניו. כאן נראה טוביה סוקולסקי בעת הריאיון עדיין עוטה את חולצת הפיז'מה שלו. הוא סיפר במילים מצמררות אודות החוויה הטראומתית שחווה. הבימאית ורדינה ארז ז"ל השתמשה בעת שידור הריאיון באפקט ה- Blue Screen  והציבה את בניין המגורים של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 (מצד המרפסות) בכפר האולימפי במינכן, ברקע הריאיון הטלוויזיוני. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָן שִילוֹן שהה כל העֵת ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במינכן ועִדכֵּן משם את מהדורות החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה המום. 27 שנים אחרי רצח יהודים במחנות ההשמדה אושוויץ ודאכאו שוב נרצחים יהודים על אדמת גרמניה. בתשע בערב התרוצצה שמועה כי הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט בא במיוחד למינכן כדי לעקוב אחר ההתפתחויות מקרוב ועכשיו הוא מגיע ל- IBC במינכן כדי להתראיין לרשתות הטלוויזיה הגרמניות הציבוריות ARD ו- ZDF בעקבות מעשה הטבח של טרור הפלסטיני בו נרצחו שני ספורטאים ישראליים ותשעה ספורטאים ישראליים נוספים מוחזקים כבני ערובה. דן שילון אַץ לשָם. בתום הריאיון לרשתות הגרמניות הציג דן שילון את עצמו בפני ווילי בראנדט וממש "חטף" אותו לאולפן השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששכן ליד אולפני הטלוויזיה הגרמניים ב- IBC בעיר מינכן. הקנצלר הגרמני הסכים להעניק ריאיון לדן שילון. שובל של מאות עיתונאים וציוותי טלוויזיה מכל העולם רדף אחר שניהם. דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2004, כלהלן : "הייתי נסער מאוד מכל מה שהתחולל בכפר האולימפי במינכן בו ספורטאים ישראליים נחטפים ונרצחים בידי מחבלים ערביים. ניהלתי עם הקנצלר הגרמני ריאיון נוקב ואגרסיבי, אולי תוקפני יתר על המידה. ווילי בראנדט השיב באדיבות לשאלות שלי. הוא הרגיש מאוד לא נוח בעקבות מה שקרה. רצח שני הספורטאים הישראליים מאמן המתאבקים מוני וויינברג ומרים המשקולות יוסף רומנו והחזקתם של תשעת החטופים האחרים תחת איומי רובי הקלצ'ניקוב התקשר אצלי לתקופה האפלה של השואה בשנים 1945 – 1939. רצו לי המון מחשבות בראש. חשבתי על השמדת יהדות אירופה בידי גרמניה הנאצית. והנה שוב לנגד עינינו רצח ישראליים רק מפני שהם יהודים. אחד עשר ספורטאים ישראליים נרצחים בדם קר על אדמת גרמניה".                        

מפני שכל רשתות הטלוויזיה היו עסוקות בכיסוי מעשה הטרור ולוויין התקשורת ה- Primary האטלנטי היה תפוש (תחנת הקרקע ללוויינים עמק האלה הייתה מחוברת ב- 1972 רק ללוויין האטלנטי ה- Primary) החליט דן שילון להקליט את הריאיון עם ווילי בראנדט ב- IBC במינכן כדי לשדרו מאוחר יותר בישראל. מצלמות הטלוויזיה באולפן חשפו את ווילי בראנדט יושב לבוש חליפה כהה וענוב מול מראיינו, נרגש ומזועזע. דן שילון לא לבש ז'אקט וגם לא ענב עניבה כמקובל בעת ריאיון רשמי מהסוג הזה עם ראש מדינה. הוא היה המום ונסער אך לא הפגין את רגשותיו. הוא נראה ונשמע מאופק וקר רוח. פניו לא הסגירו את רחשי לבו. זה היה אחד מיתרונותיו כל השנים כשַדָּר ומגיש טלוויזיה. וַרְדִינָה אֶרֶז התיישבה על כֵּס הבימאי בחדר הבקרה במינכן. באמצעות האפקט הטלוויזיוני Blue Screen הציבה ברקע של המראיין והמרואיין את האִצטדיון האולימפי הניצב רֵיק ושומֵם ומואר באור יקרות, אנטי תזה לרצח בדם קר שהתחולל לידו רק לפני שעות אחדות. המשחקים האולימפיים הופסקו בינתיים לשעה קלה.

ורדינה ארז סימנה לדן שילון "Cue" והורתה לוֹ להתחיל את הריאיון. טכנאים גרמניים הקליטו את הריאיון על טייפ VTR שני אינטשים. באותן דקות ממש בהן ניהל דן שילון את השיחה עם הקאנצלר ווילי בראנדט היו כבר שתי גופות של נרצחים ישראליים מוטלות מנגד. משה וויינברג ויוסף רומנו לא היו עוד בין החיים. האנס דיטריך גנשר שַר הפנים של ווילי בראנדט המשיך לנהל מו"מ עם המחבלים על גורל חייהם של שאר תשעת בני הערובה הישראליים החטופים, עמיצור שפירא, קהת שור, אנדרה שפיצר, יוסף גוטפרוינד, יעקב שפרינגר, אליעזר חלפין, מרק סלאבין, דוד ברגר, וזאב פרידמן שהוחזקו כפותים בידיהם ורגליהם תחת איום רובי קלאצ'ניקוב ורימונים בחדר מספר 1 ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי.

הקנצלר ווילי בראנדט ידע בעֵת קיום הריאיון עם דן שילון כי שני ספורטאים ישראליים כבר נרצחו ע"י המחבלים, וחייהם של שאר תשעת החטופים תלויים על בלימה. הוא ידע שבשעה זו מתנהל מו"מ על חייהם תחת איומם של רובי קלצ'ניקובים, אך לא הִיסֵס ואמר במהלכו לדן שילון, "כי אם לא יישפך דם נוסף אז אין צורך להפסיק את המשחקים האולימפיים". זה נשמע נורא. הקנצלר הגרמני אמר בעצם שדמם של שני נרצחים בלבד משה "מוני" וויינברג ז"ל ויוסף רומנו ז"ל איננו עילה מספקת להפסקת המשחקים האולימפיים.

תזכורת : במהלך עריכת המחקר על ידי ב- 2006 לא זכרתי את כל פרטי הריאיון. חלפו מאז 34 שנים. עכשיו משהיה הריאיון בידי, הרצתי את טייפ ה- VHS שוב ושוב הלוך וחזור. לא האמנתי למשמע אוזניי. לשאלתו של דן שילון, "מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים האולימפיים בעקבות הרצח ?", משיב הקנצלר הגרמני ללא כחל ושרק בפנים חתומות בשפה האנגלית : "דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם, אז אסור להפסיק את המשחקים האולימפיים…". פתאום אתה מבין שיחסים  בינלאומיים בין מדינות מושתתים על אינטרסים ולא על רגשות. האינטרס הפוליטי של ווילי בראנדט היה שהמשחקים האולימפיים בהם השקיעה מערב גרמניה מאמצים כספיים וארגוניים כבירים במשך שש שנים – אומנם יימשכו גם אם ואף על פי ש- שני ספורטאים ישראליים נרצחו.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. דן שילון (משמאל) מראיין ביום שלישי בערב – 5 בספטמבר 1972 באולפן במינכן את קנצלר מערב גרמניה ווילי ברנדט. בעת הריאיון היה ידוע כי המחבלים רצחו כבר את מוני וויינברג ויוסף רומנו . תשעת החטופים האחרים היו עדיין בחיים. לשאלתו של דן שילון, "מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים", השיב הקנצלר ללא היסוס, "דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם אסור לחלוטין להפסיק את המשחקים האולימפיים". הבימאית ורדינה ארז השתמשה באפקט Blue screen כדי להכניס את  תמונת האִצטדיון האולימפי הריק ששבת ממלאכה ברקע הריאיון. (התמונה שצולמה ממוניטור הטלוויזיה ניתנה לי באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנה התמליל המלא והמדויק של הריאיון עם הקנצלר שנמשך כ- 7 דקות בלבד. "עֶרֶב טוב אדוני הקנצלר", אמר לו דן שילון והחל את הריאיון בשפה האנגלית. ווילי בראנדט השיב אף הוא בשפה האנגלית שהייתה שגורה היטב בפיו. הריאיון הוקלט במינכן ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בתשע בערב בשעה שתשעת בני הערובה הישראליים הוחזקו עדיין בשבי המחבלים בדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, ושודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשעה אחת עשרה בלילה.

דן שילון : מר ווילי בראנדט מה אתה יכול לומר לאומה בישראל ברגע הזה ?

הקנצלר : ניסיתי לומר לראש הממשלה גולדה מאיר עד כמה אני מזועזע מן המעשה כמו העם הגרמני כולו. אני יודע כי למילים אין משמעות רבה במצב זה, אך מצד שני אנו חשים זאת בכנות. ניסינו למצוא פתרון במו"מ עם החוטפים, אך לא מצאנו אותו עד לרגע זה, אך בכל אופן הצלחנו למנוע שפיכות דמים נוספת . פעולותינו מתרכזות במצב האיום הזה, ואומנם נמנעה שפיכות דמים נוספת.

דן שילון : מה היו אמצעי הביטחון המיוחדים שננקטו כאן לגבי ביטחון הישראליים ?

הקנצלר : ביקשתי את הגורמים הנוגעים בדבר לדווח לי על כך יש כאן אצלנו שיטה מסובכת כלשהי שבה האחריות הביטחונית מתחלקת בין הממשלה הפדרלית לבין המדינות הפדרליות. זוהי אחריותו של ארגון הביטחון הבאווארי ואנחנו מצפים לפרטי הדיווח שלו. אינני במצב שבו יש באפשרותי להאשים מישהו כאן על דברים שלא נעשו, מפני שאנחנו יודעים מן הניסיון שקשה לבלום אנשים אשר חייהם של עצמם לא חשובים להם …

דן שילון : (לא ממתין לסיום התשובה וקוטע את תשובת הקנצלר), מבקש סליחה, ושואל אותו האם לא יכלה ממשלת גרמניה לחזות מראש התרחשות כזאת ביחס לישראל ?

הקנצלר : כמובן… היה צריך להיות ברור לכל הנוגעים בדבר כאן לגבי המשלחת הישראלית, ועוד כמה לְאוּמִים, שקיימות בעיות מיוחדות. אני אהיה מזועזע אם הדבר הזה לא הובא בחשבון…

דן שילון : האם יש לך מגעים  ברגע  זה עם ממשלת ישראל ואיזה סוג של מגעים ?

הקנצלר : אני מקיים מגעים עם ממשלת ישראל באמצעות שגריר גרמניה בישראל. השגריר שלנו נכח בפגישות עם ממשלת ישראל ודיווח לי על מה שאמרה ראש הממשלה גולדה מאיר באותה פגישה. במשך היום התנהלו עוד מגעים . אין טעם לדווח על הפרטים אך מידע זרם בשני הכיוונים. אני לא שוחחתי אישית עם גב' גולדה מאיר או מר משה דיין. המגעים נעשו באמצעות השגריר.

דן שילון : האם דיברת אישית עם גולדה מאיר ומשה דיין ?

הקנצלר : לא…לא דיברתי עמ .

דן שילון : האם יש לך אינפורמציה על בואו של משה דיין לכאן ?

הקנצלר : לא ידוע לי על בואו הצפוי של משה דיין לכאן. כל מה שאוכל לומר שממשלת ישראל נמצאת בתמונה.

דן שילון : האם צריך להמשיך בתחרויות האולימפיות ?

הקנצלר : הדבר מותנה בהחלטת IOC (בוועד האולימפי הבינלאומי). ההתאחדות שלנו היא רק המארגנת את המשחקים . אני מניח כי הדבר תלוי בשאלה אם תהיה עוד שפיכות דמים. זאת החלטה קשה מאוד. מצד אחד אי אפשר להמשיך במשחקים כאילו דבר לא קרה. מאידך יש להביא בחשבון את ההשלכות על הפסקת המשחקים ואת העובדה שקבוצה קטנה של טרוריסטים יכולה לחרוץ את גורלו של אירוע ספורט בינלאומי בסדר גודל כזה.

דן שילון : מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים ?

הקנצלר : דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם אסור להפסיק את המשחקים האולימפיים…לחלוטין.

דן שילון : האם אתה מציע למשלחת הישראלית לעזוב את אדמת גרמניה מייד ?

הקנצלר : אצטער מאוד אם המשלחת הישראלית תעזוב מייד, אך איני יכול לבקֵר את ההחלטה ולגלות אליה חוסר הבנה.

דן שילון : תודה רבה לך מר ווילי בראנדט.

נשפך עוד דם רב. תשעה ספורטאים ישראליים נרצחו ומניינם עלה לאחד עשר אך המשחקים שהופסקו ליממה נמשכו אח"כ כרגיל. השתררה אווירת פחד במינכן. המשלחת האמריקנית חששה לחייו של השחיין היהודי שלה מרק ספיץ, זכיין שבע מדליות זהב ורבן של שבעה שיאי עולם חדשים במשחקי מינכן 72', והחליטה להבריח אותו ולהטיסו מייד בחזרה לארה"ב.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. גאון השחייה היהודי – אמריקני מרק ספיץ (בן 22) ניצב על דוכן המנצחים באולימפיאדת מינכן 72'. השחיין שניצח בשבעה משחים, קבע שבעה שיאי עולם, וזכה ב- 7 מדליות זהב הוברח לארה"ב בשל חשש להתנקשות בחייו. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ ו- IOC הוועד האולימפי הבינלאומי).

משחקי אולימפיאדת מינכן 1972 חודשו על פי הוראתו של נשיא IOC אוורי בראנדג' בתמיכת הוועד המנהל האולימפי בטענה שהטרור לא ינצח את האולימפיאדה. מייד בתום המשחקים עסקו מו"לים מערב גרמניים בהוצאה לאור של חמישה ספרים שונים המסכמים ודנים באולימפיאדת מינכן 72'. ארבעה מהם בהוצאות מערב גרמניות פותחים את המהדורה שלהן בסיקור הרצח הנפשע של 11 הספורטאים האולימפיים הישראליים. ההוצאה לאור הרשמית של מדינת מזרח גרמניה הקומוניסטית ההיא, מעצמה ספורטיבית בינלאומית, מי שכינתה את עצמה בראשי תיבות DDR (ראשי תיבות של Deutsche Democratic Republic), התעלמה במופגן בהוראת המדינה ממעשה הטרור הברברי. הספר האולימפי של מדינת מזרח גרמניה ההיא, איננו עוסק המעשה הטרור והחטיפה וברצח והטבח של אחד הספורטאים הישראליים. היה ברור כי בעוד המשחקים האולימפיים של מינכן 72' נמשכים כרגיל (לאחר יום הפסקה) על פי החלטת הוועדה המארגנת הגרמנית ובתמיכת נשיא IOC האמריקני אוורי בראנדג' (Avery Brundage בן 84, שאמר, "The games must go on"), הרי שמשלחת ישראל חוזרת מייד הביתה עם 11 ארונות הספורטאים שלה. הופעתה הבלתי נשכחת של האצנית אסתר רוט – שחמורוב בת ה- 20 נקטעה בבת אחת. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות צבי גיל ומנהל חטיבת התוכניות יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ובסיוע של מנהל חטיבת ההנדסה הראשי בטלוויזיה שלמה גל, נערכו לשידורים ישירים מיוחדים בעקבות האסון.

חברת "אל-על" שלחה מטוס מיוחד למינכן כדי להחזיר את חברי משלחת ישראל אפופי יגון הביתה יחד עם עשר ארונות הנרצחים. ארונו של דוד ברגר הוטס על פי בקשת משפחתו לארה"ב ושם נקבר . גם אנשי הטלוויזיה הישראלית דן שילון , אלכס גלעדי והבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל שָבוּ במטוס הזה לארץ . אֵבֶל כבד השתרר במדינת ישראל ההמומה והמזועזעת. למחרת יום חמישי – 7 בספטמבר 1972 חידש נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי האמריקני אוורי בראנדג' את המשחקים האולימפיים בעתה אחת ובשיתוף עם יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ווילי דאומה ובחסות ממשלת מערב גרמניה על פי הסיסמה שטבע, "THE GAMES MUST GO ON".

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 7 בספטמבר 1972. 11 ארונות הנרצחים עטופים בדגלי הלאום טרם הטסתם משדה התעופה הבינלאומי של מינכן במטוס "אל – על" לנמל התעופה בלוד. ארונו של דוד ברגר הוטס לקבורה באוהיו – ארה"ב על פי בקשת המשפחה.

טקסט תמונה : בוקרו של יום חמישי – 7 בספטמבר 1972. שדה התעופה הבינלאומי של מינכן. נותרו שני שליש משלחת שממתינה לעלייה למטוס "אל על" יחד עם השליש האחר שחוזר הביתה בארונות מתים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ד"ר קורט ווייגל, דן אלון, אסתר רוט – שחמורוב, יהודה וויינשטיין, יוסף "יושו" ענבר, טוביה סוקולסקי מציץ, ספורטאי ישראלי לא מזוהה, גד צברי, שלומית ניר, ושר החוץ הגרמני וולטר שִיל שבא להיפרד מהמשלחת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 7 בספטמבר 1972. שדה התכופה הבינלאומי של מינכן. בעוד אנשי אל על מעמיסים את ארונות הנרצחים, נפרד שר החוץ המערב גרמני וולטר של (Walter Scheel) במרכז מהמשלחת הישראלית החוזרת עטופה יגון ארצה. יו"ר הוועדה המארגנת ד"ר ווילי דאומה החליט לוותר על הפרידה מהמשלחת הישראלית השכולה. מימין בכובע לָבָן זהו יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההיסטוריון עמנואל גִיל כותב בספרו "המשחקים האולימפיים", הטרגדיה האיומה שעברה על המשלחת הישראלית האפילה על כל מה שהיה לפניה. ההישגים והכישלונות נראים מבעד לערפל וקשה לנתח את מבצעי ספורטאי ישראל ניתוח ספורטיבי רגוע. הנה סיכום עובדתי יבש בדבר תוצאות ההשתתפות במשחקים [1].

טקסט תמונה : אסתר שחמורוב בקיץ 1972 יממה לפני הרצח. האסון גדע את תהילתה האולימפית. (באדיבות אסתר רוט-שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הישגיה של אסתר רוט – שחמורוב באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972, היו כלהלן : אסתר שחמורוב השיגה בריצת 100 מ' במוקדמות – מקום ראשון בזמן של 11.45 ש'. ברבע הגמר היא השיגה מקום רביעי 11.46 ש' ובחצי הגמר הגיעה למקום החמישי 11.49 ש'. (הזוכה במקום הרביעי ב. פאראל השיגה גם כן 11.49 ש'. בינה לבין שחמורוב הבדילו אלפיות שנייה). בריצת 100 מ'משוכות במוקדמות תפשה מקום רביעי 13.17 ש' והעפילה לשלב חצי הגמר. היא לא השתתפה בגלל האסון בריצת חצי הגמר. היו לה סיכויים טובים להעפיל לגמר.

טקסט תמונה : שנת 1971. ד"ר שאול לדני משתתף באליפות העולם בהליכה למרחק 100 ק"מ באוקטובר 1971 בלוגאנו. קשה להאמין באיזו מהירות הוא הולך עד שתה לא צועד לידו. שאול לדני גמא כל 1000 (אלף) מ' באימון ההליכה שלו בזמן ממוצע של 4:50 דקות. (התמונה באדיבות פרופסור שאול לדני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההישג של שאול לדני באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : שאול לדני דורג במקום ה- 19 מבין 41 מתחרים בתחרות ההליכה למרחק50 ק"מ. זמנו היה 4:24.28 שעות .

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. השחיינית שלומית ניר עם הקלע זליג שטרוך. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההישג של שלומית ניר באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : שלומית ניר תפשה את המקום ה- 6 בתחרויות המוקדמות ל-200 מ'בסגנון חזה בזמן של 2:53.6 ד' ודורגה במקום ה- 7 במוקדמות ב- 100 מ'חזה בזמן של 1:20.9 ד'. 

טקסט תמונה : שנת 1971. סופיה – בולגריה. אליפות העולם בהיאבקות. המתאבק גד צברי אלוף ישראל בקבוצת המשקל עד 48 ק"ג (מימין) עם אלוף העולם היפני ג'י וואדי. היפני גבר על גד צברי בנקודות אך לא הכניע אותו. (באדיבות גד צברי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הישגו של גד צברי באולימפיאדת מינכן 1972 : המתאבק גד צברי במשקל 48 ק"גהפסיד במאבק הראשון להונגרי אטילה לאטק לאחר 2:29 דקות ולאחר מכן נוצח גם על ידי ניקולוב מבולגריה בהשכבת פרקדן על הגב 50 שניות לאחר תחילת הסיבוב השני.

הישגו של אליעזר חלפין באולימפיאדת הדמים מינכן 1972 : המתאבק אליעזר חלפין במשקל 68 ק"ג נוצח במאבק הראשון ע"י שהין אמור מטורקיה 4:7. במאבק השני גבר אליעזר חלפין על המתאבק ההודי ג'ארבוק בתוצאה 3:7. במאבק השלישי הפסיד אליעזר חלפין ליוזף רושניאק מהונגריה בסיבוב השלישי.

טקסט תמונה : מרק סלאבין (בן 18) טרם צאתו לאולימפיאדת מינכן 1972. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מרק סלאבין לא זכה לייצג את ישראל באולימפיאדת מינכן 72'. הוא נרצח בטרם השתתף. בעת האימונים המוקדמים עם מתאבקי הולנד ובלגיה הוא הרשים ביכולתו ושימש נושא לשיחות בין המאמנים.

טקסט תמונה : 1965. אלוף ישראל טוביה סוקולסקי (מימין) יחדיו עם זאב פרידמן חברו למועדון הרמת המשקולות של הפועל קריית חיים. (באדיבות טוביה סוקולסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הישגו של זאב פרידמן באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : מרים המשקולות זאב פרידמן (במשקל 56 ק"ג) השיג תוצאה של 330 ק"ג בקרב שלוש ושבר את שיאו הישראלי שעמד על 322.5 ק"ג בקרב שלוש. בלחיצה השיג 102.5 ק"ג(שיא ישראלי), בהנפה – 102.5 ק"ג (שיא ישראלי) ובדחיקה – 125 ק"ג (שווה לשיא הישראלי). זאב פרידמן דורג במקום ה- 12 מבין 24 מרימי משקלות בקבוצת המשקל שלו. 

טקסט תמונה : לקראת אולימפיאדת מינכן 1972. המשקולן יוסף רומנו בעת פעולה בארץ בטרם המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. (התמונה באדיבות גב' אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הישגו של יוסף רומנו באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : יוסף רומנו התחרה בקבוצת המשקל עד 75 ק"ג. הוא לא עמד במבחן בסגנון לחיצה ויצא ממעגל התחרויות באולימפיאדת מינכן 72' בגלל קריעת המִניסקוס בברכו. לאחר פציעתו דידה על קביים. 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מינכן 1972. דוד ברגר מתחרה בהרמת משקולות במשקל 75 ק"ג. (באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הישגו של דווד ברגר באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : דוד ברגר לחץ 132.5 ק"ג והניף 122.5 ק"ג אך נכשל בסגנון הדחיקה וצבר בסיכום 255 ק"ג.

טקסט תמונה : הנרי הרשקוביץ באחת מתחרויות הקליעה בטרם אולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הישגו של הנרי הרשקוביץ באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : הנרי הרשקוביץ תפש את המקום ה- 22 בקליעה בשכיבה (60 כדורים) וצבר 593 נקודות. בתחרות הקליעה משלושה מצבים (40 כדורים) דורג במקום ה- 46 כשהשיג 1114 נקודות. 

טקסט תמונה :  הקלע זליג שטרוך. (באדיבות זליג שטרוך).

הישגו של זליג שטרוך באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : זליג שטרוך דורג במקום ה- 56 בקליעה במצב שכיבה עם 60 כדורים.

הישגו של יהודה וויינשטיין באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : יהודה וויינשטיין ניצח בסיוף ברומח (פלורט) בשני מפגשים את נונה מארה"ב 3:5 ואת פאול גרהאם מאנגליה 3:5, אך נוצח בארבעת המפגשים הבאים לבולגרי דניסיוב, נודרי מאיטליה (5:4), דוברובסקי הפולני (5:3), וסימונטאני מאיטליה (5:3). יהודה וויינשטיין הפסיד מאוחר יותר גם בכל ארבעת מפגשיו בשלב שמינית הגמר.

טקסט תמונה  :  הסייף דן אלון . (באדיבות דן אלון) .

הישגו של דן אלון באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : דן אלון ניצח בשלב המוקדם בשלושה מפגשים ברומח (פלורט) את פינלי האיטלקי ורייכרט הגרמני בתוצאה זהה 3:5 וגבר גם על האירי בוצ'י הייס 1:5. דן אלון נוצח בשני קרבות ע"י יהונס מקובה 5:3 וטלווארד מצרפת 5:0. אף על פי כן העפיל לשלב שמינית הגמר. בשמינית הגמר ניצח בשני קרבות והפסיד בשלושה. בקרב האחרון והמכריע הוביל נגד האנגלי פיל גרהאם (אחיו של פאול גרהאם) כבר ביתרון מכריע 1:4 ונוצח על ידו בסיום 5:4.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. לוח התוצאות בטרם התחרויות בסיוף ברומח בהשתתפות הסייף הישראלי דן אלון (נראה משמאל מתכונן לקרב). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הישגם של יאיר מיכאלי ויצחק ניר באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : שני השייטים יאיר מיכאלי ויצחק ניר נטלו חלק בתחרויות למפרשיות מדגם "ההולנדי המעופף" אולם לא דורגו מפני שלא סיימו את סדרת השיוטים בשל האסון.

מדינת ישראל של 1972 לא השלימה עם מעשי הטרור הפלשתיניים אך למדה לחיות בצִלוֹ. ב- 9 במאי 1972 הצליחו לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק (בפעולת החילוץ השתתפו גם הקצינים שני האחים יוני נתניהו ובנימין נתניהו, ודני יתום) את 100 נוסעי ואנשי צוות המטוס של החברה הבלגית "סָבֶּנָה" שנחטף והונחת בנתב"ג. בקרב שנמשך דקות אחדות בלבד הרגו לוחמי סיירת מטכ"ל את שני המחבלים ושבו את שתי המחבלות. ב- 30 ביוני 1972 בשעה עשר בערב נחת בארץ מטוס של חברת התעופה צרפתית "אייר פראנס". שלושה נוסעים יפניים עברו את ביקורת הדרכונים, ואז שלפו מתיקיהם רובי קלצ'ניקוב ורימונים וריססו את אולם הנוסעים. 25 בני אדם נרצחו. יותר מ- 70 נפצעו. במקום לא נכחו כוחות הביטחון. שני מחבלים יפניים נהרגו כנראה מתקלה בה התפוצץ רימון בידיהם. המחבל השלישי קוזו אוקאמוטו נלכד ע"י אחד מאנשי "אל-על". נחיתתם של מחבלים יפניים ללא כל הפרעה בנתב"ג כשהם מזוינים בכלי נשק רצחניים הייתה מחדל ביטחוני קשה. לכך נוספה הטראומה של הרצח במינכן. מדינת ישראל של 1972 הייתה מדינה דשנה ושבעה שנחה בשלווה על זרי הניצחון של מלחמת ששת הימים ב- 1967. בגבולותיה החדשים מתעלת סואץ ועד לרמת הגולן, נהר הירדן, וים המלח שכנה לפתע אומה חדשה, אולי חמדנית במקצת, וודאי – שוֹחֶרֶת חומר ומָמוֹן, ולבטח לא עֵרֵנִית. בתחילת 1972 התמנה דָוִד "דָדוֹ" אֵלְעָזָר לרמטכ"ל התשיעי של צה"ל במקומו של הרמטכ"ל היוצא חיים בר לב. בקיץ אותה שנה הזמינה ראש הממשלה גולדה מאיר את נשיא מצרים אנוואר סאדאת לפגישה פנים אל פנים עִמה כדי להגיע להסכם שלום בין שתי המדינות. נשיא מצרים סירב והצהיר כי הוא מוכן להקריב מיליון חיילים מצריים כדי לשחרר את חצי האי סיני מהכיבוש הישראלי.

פְּגִיעוּת הטרור הפלשתיני בישראל השאננה ב- 1972 היה כְאַיִן וּכְאֶפֶס לעומת האיום המסוכן שנפרש על המדינה כעבור שנה ומצא אותה לא מוכנה בעִימוּת הצבאי הקשה עם מדינות מצרים וסוריה בעת מלחמת "יום כיפור" של אוקטובר 1973. מדינת ישראל בעלת הביטחון העצמי המופרז שילמה מחיר יקר במלחמה. היא איבדה בעשרים ימי לחימה כשלושת אלפים הרוגים וכמעט רבבת פצועים.

בשעה שהמשחקים האולימפיים התחדשו במינכן התייחדה מדינת ישראל עם חלליה והממשלה הכריזה על אבל לאומי. חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית בראשות צבי גיל שידרה ישיר ביום חמישי – 7 בספטמבר 1972 בשתיים בצוהריים את טקס ההתייחדות בנמל התעופה לוד בו הורדו עשרת ארונות הנספים מהמטוס והוצבו על 10 קומנדקרים צבאיים בשדה התעופה [2]. בכל קומנדקר ישב משמר כבוד של שישה חיילים. שר החינוך והתרבות יגאל אלון חובש כיפה נאם נאום חוצב להבות אך לא היה יכול להשבית את הכאב הנורא של המשפחות וניצולי המשלחת. המכוניות הצבאיות הניצבות בשורה אחת עליהן מונחים עשרה ארונות עטופים בדגלי הלאום לא נתנו לאיש לשכוח את הטרגדיה. אחת המצלמות נחה על האצנית אסתר שחמורוב. היא הייתה הלומת צער ויגון ובכתה בכי תמרורים. לצִדָה ניצב חברה פטר רוט שהיה אח"כ בעלה. עמיצור שפירא בן ה- 40 היה מאמנה האישי מאז ראשית הקריירה שלה בגיל 14. הוא איתר את כשרונה הספורטיבי העצום בנוף הא"ק המצומצם של ישראל והקדיש לה במשך כשֵש שנים את חייו כמאמן. עמיצור שפירא היה בעצם מאמן הא"ק הראשון בישראל שהפך למאמן אישי צמוד של ספורטאי או ספורטאית צמרת באשר הם. מאמני הא"ק האחרים בישראל היו מאמנים כלליים באגודות ספורט שונות של קבוצות ספורטאים. עמיצור שפירא התמקד רק באסתר שחמורוב. היא הייתה פרוייקט חייו המקצועיים.

טקסט תמונה : אוקטובר 1964. אולימפיאדת טוקיו 64'. עמיצור שפירא ז"ל (שני משמאל בן 32) היה אחד ממאמני הא"ק הידועים בישראל. בשלב מסוים בחייו החליט להקדיש את קריירה האימון שלו לאסתר שחמורוב בלבד. כאן הוא נראה באולימפיאדת טוקיו 1964 עם שלום זיסמן (ראשון מימין) והשדר נחמיה בן אברהם ז"ל (שני מימין בן 43). ניצבת במרכז מתורגמנית יפנית. עמיצור שפירא ז"ל היה בן 40 כשנרצח באולימפיאדת מינכן 1972. (התמונה באדיבות גב' תמר בן – אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעונה שלקראת אולימפיאדת מינכן 1972 בנה עמיצור שפירא עבור אסתר שחמורוב תוכנית אימונים אישית שכללה ארבעה מפגשים שבועיים על המסלול. כמות יוצאת דופן בהוויה הספורטיבית הישראלית. עמיצור שפירא היה יותר ממאמנה של אסתר שחמורוב. הוא היה גם מנהלה האישי והמפיק שלה תופעה שלא הייתה מוכרת אז בישראל. כל מאמני הא"ק בארץ אימנו קבוצות גדולות של חניכים בתחומים המגוונים של הענף : ריצות קצרות, בינוניות, וארוכות, קפיצות לרוחק, גובה, מוט, וזריקת דיסקוס, הטלת כידון, יידוי פטיש והדיפת כדור ברזל. רק עמיצור שפירא השקיע את כל הידע המקצועי והחינוכי שלו בספורטאית אחת , אסתר שחמורוב . עמיצור שפירא התמחה בריצת ספרינט ובריצת משוכות והשילוב ביניהן. מעבר לכך דאג לכל הסידורים הטכניים והלוגיסטיים סביב הקריירה שלה. היא הייתה צריכה רק להתאמן ושוב להתאמן בדרך לפסגה האולימפית של מינכן 72'. הוא הביא אותה שנים רבות במכוניתו מביתה ומבית הספר לאימונים באגודת הפועל ת"א ובסיומם דאג להחזירה לבֵיתה . נוצר ביניהם קשר מקצועי הדוק. אסתר שחמורוב האמינה עד תום ביכולתו של מאמנה להביא אותה לפסגה. שניהם היו שילוב נדיר של ספורטאית ומאמנה. שילוב לא מקובל בימים ההם. לאיש לא היה ספק כי עמיצור שפירא הוא המאמן והאדם שעומד מאחורי הצלחתה כאצנית על המסלול.

טקסט תמונה : המחצית השנייה של שנות ה- 60 במאה שעברה. אסתר רוט – שחמורוב (עומדת ראשונה מימין) בתחילת הקריירה המשותפת שלה עם מאמנה האישי עמיצור שפירא. (התמונה באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אסתר שחמורוב העפילה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מ' משוכות באולימפיאדת מינכן 1972. היא הייתה רק בת 20. נשקף לה עתיד ספורטיבי מזהיר. היא ומאמנה עמיצור שפירא היו כמו שני אָטוֹמִים שהרכיבו מולקולה אחת. הם כה התאימו האחד לשני. עכשיו הכל נקטע בבת אח. היָגוֹן והשְכוֹל הִכּוּ ושָלְטוּ בכל.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההמומה ייחדה את כל זמן השידור שלה לאסון רצח אחד עשר הספורטאים מאז יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. בעוֹל הראשי של הכיסוי נשאה חטיבת החדשות בניהולו של צְבִי גִיל. הטבח במינכן תפש גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים בלתי מוכנה. כמה מעורכי החדשות נתפשו לפאניקה ועל מנת  לחשוף במהירות את תמונות הנרצחים בשידורי החדשות נלקחו מארכיון הטלוויזיה סרטי מקור בפילם והושחתו ללא הכנת Dupe (עותק) מתאים . העיקר כדי לרצות את הרגע . לשני סרטים באורך של 15 דקות כל אחד "הזינוק הנמוך" ו- "הריצה הקצרה" ששודרו באפריל 1972 בסדרה "כך עושים זאת נכון" בתוכנית הטלוויזיה "מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר" בהשתתפות המאמן עמיצור שפירא וחניכתו אסתר רוט – שחמורוב, נגרם נזק בלתי הפיך. בשל אי סדר וחוסר המשמעת הדרושים לחייה של הטלוויזיה הוצאו שוטים ארוכים אותנטיים של שניהם בעת פעולה, פשוט נקרעו מהסרטים המקוריים, ומעולם לא הוחזרו למקומם. שרר אי סדר בולט בחטיבת החדשות שבלט בסיקור הישיר ביום חמישי – 7 בספטמבר 1972 בנמל התעופה לוֹד של הטקס הממלכתי בעת הגעת ארונות י"א הנרצחים ממינכן. היה דרוש שָם מפיק בשיעור קומתו של אלכס גלעדי. הפקת שידורים נאותה של ישירים בטלוויזיה במסגרות של חדשות ושל שידורי ספורט היא מקצוע. לא כל מפיק שמכנה את עצמו מפיק הוא באמת מפיק. ברור שהייתה חסרה שם חותמתם של דן שילון ואלכס גלעדי.

מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור בשיתוף פעולה עם מנהלי חטיבות החדשות והתוכניות הוציא ליין אפ שידורים מתוכנן לשלושה ימים בתאריכים של 5, 6, ו- 7 בספטמבר [3]. הוא קרא לכך, "משדרי הטלוויזיה בימי פרשת הרצח במינכן, 5 עד 7 בספטמבר 1972". מנהלת לשכת מנהל הטלוויזיה גב' יפה מישורי רשמה את הוראותיו בדייקנות ובקפידה כהרגלה והפיצה אותו בין המכותבים. במרכז הכיסוי החדשותי עמדה ההודעה הדרמטית מטעם ממשלת ישראל הנוגעת למלחמת חֹרמה באִרגוני הטרור. ראש הממשלה גולדה מאיר הייתה הקיצונית והקשוחה מכולם . היא כבר אמרה פעם, "שאין עם פלשתיני", והוסיפה ואמרה לרשת הטלוויזיה הציבורית האנגלית ה- BBC, כי, "מפני שלא קיים עם פלשתיני אין למדינת ישראל על מה לדבר עם הפלשתינים". מבחינתה הם לא היו קיימים. היא הורתה על סיקול ממוקד של הטרוריסטים הפלשתינים הנושאים באחריות לרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 72'.

טקסט תמונה : ספטמבר 1972. אלי ניסן (מימין) מראיין את ראש הממשלה גב' גולדה מאיר. זיהוי צוות הטלוויזיה שמקיף את ראש הממשלה משמאל לימין : כתב החדשות יגאל גורן, מנהל הבמה פיטר מיליק, התפאורנית עדה מאירי, ואיש הקול יצחק ליכטנבאום. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1973 – 1971 ישעיהו "שייקה" תדמור. (באדיבות שייקה תדמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 בספטמבר 1972. נמל התעופה הלאומי של מדינת ישראל בלוד. אנשי הרבנות הצבאית בראשות הרב הראשי של צה"ל שלמה גורן מתכוננים לטקס ההתייחדות וממתינים להגעת עשרת הארונות של נרצחי מינכן. ארונו של מרים המשקולות דוד ברגר הוטס לקבורה בארה"ב על פי בקשת משפחתו. (לע"מ תמורת תשלום).

להלן Line up שידורי הטלוויזיה הישראלי הציבורית כפי שתוכננו מחדש ע"י מנהל הטלוויזיה שייקה תדמור בעצה אחת עם מנהל חטיבת החדשות צבי גיל ומנהל חטיבת התוכניות יצחק "צחי" שמעוני לשלושת התאריכים של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972, יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 , ויום חמישי – 7 בספטמבר 1972. 

טקסט מסמך : ספטמבר 1972. ליין אפ משדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימי פרשת הרצח באולימפיאדת הדמים של מינכן 72', בתאריכים 5 עד 7 בספטמבר 1972. (עמוד מס' 1 מתוך 3). בעול השידור העיקרי נשאה חטיבת החדשות תחת ניהולו של צבי גיל והעורך הראשי של "מבט" מרדכי "מוטי" קירשנבאום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספטמבר 1972. ליין אפ משדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימי פרשת הרצח באולימפיאדת הדמים של מינכן 72', בתאריכים 5 עד 7 בספטמבר 1972. (עמוד מס' 2 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספטמבר 1972. ליין אפ המשדרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימי פרשת הרצח באולימפיאדת הדמים של מינכן 72', בתאריכים 5 עד 7 בספטמבר 1972. (עמוד מס' 3 ואחרון מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי – 7 ספטמבר 1972. האופק האפור. טקס ההתייחדות הלאומי בשתיים בצהריים בנמל התעופה לוד. עשרה קומנדקרים של צה"ל בליווי משמרות כבוד נושאים את עשרת הארונות של ספורטאי ישראל שנרצחו באולימפיאדת מינכן 72'. ארונו של מרים המשקלות דוד ברגר הוטס לקבורה בארה"ב על פי בקשת משפחתו. משמאל למעלה נראית המצלמה המובילה של ניידת השידור האלקטרונית ה- " OB הלבן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטקס הועבר בשידור ישיר ע"י הטלוויזיה  הישראלית הישראלית. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה :  יום חמישי שתיים בצהריים – 7 בספטמבר 1972. נמל התעופה בלוד. ארונו של שופט ההיאבקות הבינלאומי יוסף גוטפרוינד מובא לקבורה. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

הגיעו תגובות גינוי מכל רחבי העולם לרבות אלה של נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון, ראש ממשלת בריטניה הרולד ווילסון, נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמן, נשיא רומניה ניקולאי צ'אוצ'סקו, ומזכ"ל האו"ם ד"ר קורט וולדהיים. חוסיין מלך ירדן נקט אז בצעד נועז כששיגר את תנחומיו למשפחות הנרצחים הישראלים במינכן. מזרח גרמניה הצטרפה אף היא למגנים את הטרור הפלשתיני. ראש עיריית מינכן לשעבר יואכים פון פוגל השתתף בהלוויות הנרצחים כנציג רשמי של ממשלת מערב גרמניה והיה מזועזע עד עמקי נשמתו ממעמד הקבורה, "העיר הנהדרת הזאת מינכן הפכה לשדה קֶטֶל משני הצדדים של המלחמה במזרח התיכון. הייתי בשדה התעופה בתל אביב כאשר עשרת אלפים ישראלים חלקו כבוד אחרון לספורטאים המתים. באותו רגע השתייכו המשחקים התוססים לעבר. מי שראה את קרוביי המשפחה של ההרוגים בוכים מעל הארונות, מי ששמע את הרבנים ואת תפילותיהם, איבד כל ערך ויחס לשמחה ועליצות. וברקע האולם. אותו אולם שבו נטבחו בספטמבר 1971 עשרים וחמישה איש שנפלו קורבן לאותו סוג של קנאות כמו זאת של אנשי צבא הכוכב האדום היפני של קוזו אוקומטו. כל אלה חזקו את הרושם של הסצנה קורעת הלב הזו. עם זאת גם בהזדהות הגדולה של הציבור בטקס הזיכרון שנערך במינכן וגם בפרידה מהקורבנות בלוד התגלו סימנים של תקווה : החיים חזקים יותר מכל אלימות והאנושות תתגונן נגד כל אלה שרוצים להחזיר אותה לברבריות. זה היה המסר של מינכן 72' זהו גם המסר של נמל התעופה לוֹד שמקבל את אחד עשר הארונות של ספורטאי ישראל. אין זה חילול השם להזכיר את  שתי הערים בנשימה אחת".

ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 בשעה שמונה וחצי בערב שידרה הטלוויזיה תוכנית אולפן מיוחדת בת שעה "על הרצח במינכן" בה השתתפו שבעה ממכריהם האישיים של הנרצחים , וגם שלום חרמון הממונה על החינוך הגופני במשרד החינוך, דן פתיר שהיה אז עיתונאי ספורט ועיתונאי פוליטי, יוחנן מרוז סמנכ"ל משרד החוץ, דוב ינון פרשן לעניינים ערביים, פרופסור צבי יעבץ ורבים אחרים. אח"כ שודרה אתנחתא אֵבֶל מוסיקלית בת חצי שעה . קטע מוסיקלי אחד עם יואל אנגל בביצוע תזמורת רשות השידור, וקונצ'רטו לכינור של מנדלסון בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בעשר ורבע שודרה שוב מהדורת חדשות מורחבת של "מבט", ובה כתבה על אזרחים בישראל החותמים על עצומה התומכת בעונש מוות במחבלים , כתבה על שלושה מהמחבלים שנתפשו במינכן, ופרטים על סדרי ההלוויה. אבל לאומי כבד השתרר במדינת ישראל.

שמואל ללקין זוכר בעת שיחות התחקיר הממושכות עמי, כלהלן : "דאגתי בעצמי לסידורי הקבורה של עשרה מהספורטאים בקריית שאול. מרים המשקולות דוד ברגר נקבר בארץ הולדתו ארה"ב. עמיצור שפירא, קהת שור, אליעזר חלפין, מרק סלאבין, ואנדריי שפיצר נקברו בבית הקברות בקריית שאול. מוני וויינברג נקבר בפתח תקווה. יעקב שפרינגר נקבר בחולון. יוסף גוטפרוינד נקבר בירושלים. יוסף רומנו נקבר בהרצליה. זאב פרידמן נקבר בחיפה. דוד ברגר נקבר בארה"ב. אני זוכר שביקשתי ממשורר הפלמ"ח חיים חפר שיכתוב טקסט הנצחה על מצבות האבן כי הנרצחים נפלו בשירות האומה. חיים חפר נענה לפנייתי והציע כיתוב, "נפל בידי מרצחים באולימפיאדת מינכן בשליחות הספורט הישראלי" . זה היה המעט שעשינו למענם". ואז קרה דבר מדהים. אחד עשר ספורטאי ישראל נטמנו באדמה ואילו ארבעת ראשי הוועד האולימפי הישראלי יוסף ענבר, חיים גלובינסקי, יצחק כספי, וחיים וויין החליטו לשוב למינכן כדי להשתתף כנציגי ישראל בהמשך המשחקים האולימפיים. שמואל "שמוליק" ללקין מוסיף בכעס עמוק בשיחות התחקיר עמי, כלהלן : "זה היה דבר שלא ייעשה ובלתי מתקבל על הדעת. ארבעת עסקני הוועד האולימפי יוסף "יושו" ענבר, חיים גלובינסקי, חיים וויין, ויצחק כספי חזרו לאולימפיאדת הדמים לתחרויות במינכן 72' והטילו עלי להתעסק לבד עם כל סידורי הקבורה".

טקסט תמונה : במהלך השנים הללו של עריכת התחקיר וכתיבת הספר "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" עליתי לקברם של הספורטאים הישראליים הקבורים בכמה בתי עלמין בארץ. דוד ברגר נקבר בארה"ב. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השידורים הישירים בטלוויזיה הצעירה של טקס ההתייחדות הממלכתי בנמל התעופה לוֹד והלוויית חללי אולימפיאדת מינכן 72' ביום חמישי – 7 בספטמבר 1972 היה רצוף תקלות טכניות. ההפקה הייתה רשלנית. למרות ההכנות והתיאומים המוקדמים הרבים התרחשו אין סוף תקלות טכניות ממושכות. אחת מהן אירעה בזמן נאומו הממלכתי של שר הביטחון משה דיין ז"ל וגם של נואמים אחרים. מצלמה אחת מתוך השלוש יצאה מכלל פעולה. רק 20 יום אח"כ נערך בטלוויזיה Post mortem מקצועי בהשתתפות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו תדמור, המהנדס הראשי שלמה גל, גב' מיכל זמורה – כהן מנהלת הרדיו, יוסי לנדאו מנהל שירותי הפקה, ארי אבנר, הבימאים והמפיקים יוסי צמח ואיילון גוייטין, ר' אמיר, מנהל ההפקה יוסי משולם, והעורך מוטי קירשנבאום שהיה אז איש חטיבת החדשות והעורך הראשי של "מבט" [4]. הפקת הלקחים חשפה את חולשתה המבצעית של הטלוויזיה בכיסוי אירועים מורכבים . מנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור, אמר בתחילת הדיון : "מטרת הישיבה היא להפיק לקחים מסיקור הלוויית חללי מינכן, בכדי למנוע תקלות בעתיד , ובכדי לשפר את רמת הכיסוי הן של הטלוויזיה והן של הרדיו".

מוטי קירשנבאום טען בפוסט מורטם ההוא : "הנואמים בטקס לא דיברו אל המיקרופון של הטלוויזיה שנקבע להם מראש . על בימת הנואמים היה מיקרופון אחד שסיפק קול הן לרדיו והן לטלוויזיה. ברגע האחרון הוסיפו מיקרופון ל- Public Address. איש הרבנות הצבאית שדיבר ראשון, דיבר למיקרופון הנכון, אך השאר לידו ושאר הנואמים דיברו למיקרופון של ה- Public Address ולכן לא שמעו אותם. ה- Floor Manger שלנו לא היה יכול להתקרב לבמה בשל הפאניקה והמאומה. אינני מבטל את ערכו של תכנון מראש, אך בשטח מוצאים מציאות שונה לגמרי. התחלנו להתפרס רק ביום השידור בשעה 11.30, משום שעד אז וועדת הטקסים לא החליטה עדיין על מיקום הטקס . לדעתי יש להבהיר לוועדת הטקסים שטקס המועבר באמצעות הטלוויזיה איננו מיועד לאלפים הבודדים הנוכחים בו אלא למיליונים הצופים בטלוויזיה, ולפיכך על הטלוויזיה לביים אותו ולהציב את דרישות המיקום ודומה להן בהתאם לדרישות המסך" [5]. יוסי צמח, איילון גוייטין, ויוסי משולם, העלו טענות דומות לאלו של מוטי קירשנבאום. המהנדס הראשי שלמה גל העלה את אחד הרעיונות החשובים בדיון כשאמר, "בהפקת טלוויזיה באירוע המוני, ניידת השידור חייבת לפעול באזור סטרילי מגודר בגדרות עם שומרים, ועל המשטרה להנפיק Accreditations (תגי מעבר חופשיים מיוחדים) לאנשי הטלוויזיה בעלי התפקידים" [6]. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ישעיהו "שייקה" תדמור סיכם את הישיבה אך לא חידֵש דבר : "האירוע הצטיין בחוסר ארגון ונוצר מצב של פניקה כללית , אשר אפשר להבינה , ועלינו להיערך גם למצבים כאלה . נראה לי שהגורמים הממלכתיים מתחילים להבין יותר ויותר את תפקיד הרדיו והטלוויזיה באירועים מסוג זה, וחַל שינוי ביחסם אליו. הם מבינים שראוי לשתפנו לא רק בבעיות הניסוי של האירוע, אלא גם בתִכנונו ועיצובו. הצעתי למשטרה למנות קצין קישור משלה לרדיו ולטלוויזיה אשר יהיה צמוד להפקה של אירועים ממלכתיים, דבר שיוכל לפתור חלק מהבעיות. היעדר תווי מעבר הם אחת הבעיות החמורות שלנו. עתה כדאי לחדֵש את המגע עם המשטרה בנושא זה . כמו כן יש לגַדֵר את מכונית השידור של הטלוויזיה ע"י מערכת גידור משלנו, כדי למנוע התקרבות הקהל למכוניות ולמכשירים. הטלוויזיה הפיקה ממבצע שידור זה לקחי הפקה, היערכות, בימוי, וכוננות ליציאת מכוניות שידור" [7].

טקסט תמונה : מוטי קירשנבאום עורך "מבט" מאז 1968. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : איילון גוייטין בימאי – מפיק וותיק בטלוויזיה הישראלית הציבורית מימי ראשיתה מאז 1968. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוסי צמח ז"ל בימאי ראשי בטלוויזיה הישראלית מיום הולדתה ב- 1968. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" שלמה גל ורדיו בשנים 1976 – 1967. (באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קבוצת הפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש התאורה והחשמל אליעזר הנדלמן, מתאם הפעולות בחטיבת ההנדסה דוד שניידר, המפיק יוסי משולם, ומפקח הקול והתקשורת מיכה לוירר. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 בספטמבר 1972. זהו פרוטוקול מישיבה בנושא סיקור הלוויית חללי אולימפיאדת מינכן 72'. (עמוד 1 מתוך 2 עמודים). נטלו חלק בישיבה, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור, א. אבנר, ר. אמיר, מרדכי "מוטי" קירשנבאום, יוסי צמח ז"ל, איילון גויטין, יוסי משולם, והמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 בספטמבר 1972. פרוטוקול מישיבה בנושא סיקור הלוויית חללי אולימפיאדת מינכן 72' (עמוד מס' 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עוד בטרם תמו שידורי אסון מינכן של הטלוויזיה הישראלית שהיו רצופים כישלונות ארגוניים וטכנולוגיים , אַץ המהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל להודות ביום חמישי – 7 בספטמבר 1972 לטכנאי הטלוויזיה והרדיו על תרומתם למבצע השידורים . הוא הדפיס מסמך מיוחד ויצא מגדרו להודות לא. טל ומשה ברוזובסקי מנהלי הנדסת הרדיו בתל אביב וירושלים וליעקב סווירי מנהל חטיבת ההנדסה בטלוויזיה [8]. "ברצוני להביע הערכתי הרבה על המאמץ הניכר והמסירות שהשקעתם בשידור האירועים הקשורים במאורע הטראגי במינכן. אני מאחל שנה טובה ואומץ רוח לך ולמשפחתך". הוא דאג לשלוח עותקים למנכ"ל שמואל אלמוג ז"ל, למנהל הרדיו משה חובב ז"ל, ומנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור.

טקסט מסמך : 7 בספטמבר 1972. זהו מכתב ההערכה המקורי ששלח המהנדס הראשי של רשות השידור שלמה גל לעובדיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שישי – 8 בספטמבר 1972 ערה"ש תשל"ג (כ"ט באלול תשל"ב), שלח מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג מכתב הערכה למנהלי המדיה שלו ישעיהו "שייקה" תדמור וגב' מיכל זמורה-כהן (ממלאת מקומו באותם הימים של משה חובב), ולמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גַל, בו שיבח את השידור מקצועי המכובד של סיקור שלושת הימים שלאחר ההתנקשות בחיי אחד עשר הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. הנה לשונו של המכתב [9].

טקסט מסמך : 8 בספטמבר 1972. זהו מסמך התודה המקורי ששלח מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור, מנהלת רדיו "קול ישראל" (בהיעדרו של משה חובב) ולמהנדס הראשי של הרשות שלמה גל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : גב' מיכל זמורה – כהן מנהלת רדיו "קול ישראל" בעת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 בהיעדרו של המנהל הקבוע משה חובב. (שתי התמונות הוענקו לי באדיבות מר איזי מן מחבר הספר "קול ישראל מירושלים").

טקסט תמונה : משה חובב מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1973 – 1970. (באדיבות איזי מן איש רדיו "קול ישראל" ומחבר הספר הדוקומנטארי המעולה "קול ישראל מירושלים").

טקסט תמונה : ספטמבר 1972. כנס הנהלת רשות השידור (הטלוויזיה הציבורית ורדיו "קול ישראל") לאחר רצח 11 ספורטאי ישראל באולימפיאדת הדמים של מינכן 72' . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מ"מ מנהל הרדיו גב' מיכל זמורה כהן, מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, רבקה בהירי, ומהנדס הטלוויזיה שלמה גל. (באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות)  .

דומה היה כי האבל הלאומי על נרצחי מינכן יימשך זמן רב אך הטלוויזיה המעצבת את דעת הקהל ומצב הרוח שלו חזרה חיש מהר לשגרה ולשידורים הרגילים שלה. החיים היו חזקים מהמתים. ב- 26 בספטמבר 1972 שידר דן שילון ישיר מאִצטדיון "בלומפילד" את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין קבוצות הפועל ת"א והפועל ירושלים. ב- 8 בנובמבר 1972 נישאה אסתר שחמורוב לבחיר לבה פטר רוֹט מתעמל ישראלי שהיה מועמד ליטול חלק במשחקי מינכן, אך לא עבר את המבחנים. שניהם למדו יחדיו במכון ווינגייט להכשרת מורים לחינוך גופני. אסתר רוֹט – שחמורוב בּיקשה לפרוש מהמסלול אך הזמנה מפתיעה ליטול חלק בתחרות בינלאומית בדרום אפריקה שינתה את דעתה. בעלה הפך למאמנה. ללא אימונים היא ניצחה בריצה ל- 100 מ' משוכות ביוהנסבורג. "הדבר דחף אותי קדימה להמשך הקריירה הספורטיבית שלי ומנע את פרישתי", היא זוכרת היטב בשיחות התחקיר עמי כעבור שנים.

טקסט תמונה : אחד עשר ספורטאי ישראל שנרצחו באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. הם הפכו לסמל של גבורה וטראומה יחדיו במדינת ישראל לפני ארבעים שנה. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

בעוד ישראל קוברת את מתיה נמשכו התחרויות באולימפיאדת מינכן 72' על פי המתוכנן מראש ולפי הוראתו של נשיא IOC אוורי בראנדג'. טקס הנעילה היה ססגוני ומרהיב וטרגדיית רצח י"א הספורטאים נשכחה בן רגע. על הלוח האלקטרוני הגדול ברום האצטדיון נכתבה העיר המארחת הבאה "מונטריאול" בעוד ארבע שנים ב- 1976 לצד הלוגו האולימפי של חמש הטבעות השלובות.

טקסט תמונה : 10 בספטמבר 1972. טקס הנעילה של אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. משלחות הספורטאים עולצות ועל הלוח האלקטרוני הגדול ברום האצטדיון זוהרות הנורות של מונטריאול העיר המארחת את האולימפיאדה הבאה בשנת 1976. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ).

הוועד האולימפי הישראלי בשיתוף עם עיריית תל אביב הקימו ברחוב ווייצמן – פינת רחוב בארי אנדרטה לזכרם של י"א הספורטאים שנרצחו ב- 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת מינכן . מידי שנה מתקיימת שם אזכרה לקורבנות.

טקסט תמונה : 1974. טקס האזכרה לי"א הנספים באולימפיאדת מינכן 1972 ליד האנדרטה בתל אביב . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שלמה " צ'יץ' " להט ראש עיריית ת"א, אהרון ידלין שר החינוך והתרבות, יוסף "יושו" ענבר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי, ואיש לא מזוהה. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 1974. אנקי שפיצר אלמנתו של מאמן הסיוף אנדריי שפיצר ובתם הקטנה אנוק מדליקות לפיד זיכרון. (לע"מ תמורת תשלום).