הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב מעת לעת גם לאחר צאתם אור.

הערה 2 : הבלוג נמצא עדיין בראשית התפתחותו הטכנולוגית ותחילת עיצובו.

הערה 3 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 4 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 5 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 6 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי בתום ה- WBM הראשון בסידני (לקראת אולימפיאדת סידני 2000) והם נמשכו ביתר שאת עם סיומה של אולימפיאדת סידני 2000 ולאחר ההפקה הנפלאה של SOBO. המחקר והכתיבה טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מתריסר שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

———————————————————————————–

פוסט מס' 24 : הועלה לאוויר ב- 1 בספטמבר 2012.

———————————————————————————–

פוסט מס' 24. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (רשימה מס' 5). פוסט מס' 24. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (5). פוסט מס' 24. כל הזכויות שמורות.

הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן1972" נעשה על ידי במשך עשור בין השנים 2000 ל- 2010.

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17

הערה : הבלוג נמצא עדיין בראשית התפתחותו הטכנולוגית ותחילת עיצובו . אני מתנצל על הטעויות הטכניות (של קפיצות ונדידת מילים ושורות ממקומן). אני מודה מעומק לבי לכל המתקשרים, הפונים המתעניינים, והמגיבים. הפוסטים אודות "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" מועלים ל- "אוויר" ראשית דבר בשל ציון 40 שנים לרצח וטבח י"א הספורטאים הישראליים במינכן 72'. אך הפוסטים נועדו גם למען הדור הצעיר שחייב לדעת כי בטרם תוכניות הריאליטי והבידור קל למיניהן ואשר משודרות חדשים לבקרים מזה שנים בשני ערוצי הטלוויזיה המסחריים 2  ו- 10 וגורפות רייטינג עצום – התחוללו כאן דברים שונים לחלוטין. קבוצת אנשים צעירה אמיצה ודבקה במשימה שבראשה ניצבו ב- 1968 פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד חוללה תפנית תקשורתית מדהימה בתולדות מדינת ישראל. היא הקימה לפני 43 שנים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. הקבוצה הזאת מנתה את דן שילון, אלכס גלעדי, מוטי קירשנבאום, חיים יבין, טוביה סער, רן אדליסט, רון בן ישי, דן בירון, שרי רז, נעמי קפלנסקי, חגי מאוטנר, ורדינה ארז ז"ל, איילון גוייטין, לואי לנטין, סטן גרנדייזי, בוב גולדמן, הרברט קרוסני, טוני האטץ' ורבים אחרים. המפקדים שלהם בשנים הראשונות לאחר עידן אליהוא כץ ועוזי פלד היו מאז 1969 מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג ז"ל, סמנכ"ל הכספים וכוח אדם שלו ארנון צוקרמן, ועוזרו אליהו בן עמרם, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- 3 חגי פינסקר ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- 4 נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- 5 ישעיהו "שייקה" תדמור, מנהל ההנדסה שלמה גל, מנהל חטיבת החדשות הראשון פרופסור שלמה אהרונסון, מנהל חטיבת החדשות השני יורם רונן ז"ל, מנהל חטיבת החדשות ה- 3 דן שילון (תקופה קצרה בת חצי שנה (מאי 1971 עד נובמבר 1971), מנהל חטיבת החדשות ה- 4 צבי גיל, ומנהל חטיבת התוכניות הראשון יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. הספר עב הכרס (10000 עמודים) שחקרתי וכתבתי בין שנת 2000 ל- 2010 "8 ימי בראשית" על חמשת כרכיו, מתאר את פועלם הבלתי נשכח בשנים 1972 – 1967. צריך להבין : השידור הציבורי היה פעם דבר חיוני, נפלא, ובעל ערך עצום, והאנשים הצעירים שהקימו אותו היו טהורים לחלוטין מצוידים בחזון אמת. אך הפוליטיקה לדורותיה משני צידי המתרס של שמאל וימין עשתה בו שמות כבר משחר נעוריו. 

טקסט מסמך : השער הראשי של הספר עב הכרס בן שלושה כרכים שחקרתי וכתבתי בשנים 2010 – 2000 וקראתי לו "8 ימי בראשית". הספר הדן בהקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בין 1967 ל- 1972. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : השער האחורי של כרך א' (אחד משלושה כרכים) המרכיבים את הספר "8 ימי בראשית" שעוסק בהקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1972 – 1967. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני שב לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972.       

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17. 

                                                                                 ב- 1979 נטש נסים קיוויתי את עבודתו בעיתון "ידיעות אחרונות" . הוא היה בן 53 והחליט לעשות שינוי בחייו . אלכס גלעדי שניהל אז את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית נקט יוזמה והזמין אותו להצטרף לשורותיה זה אומנם נעשה באיחור אך גלעדי בעל טביעת העין הטלוויזיונית קטף פרי בָּשֵל ואיכותי מזן משובח והצהיר אז בימים ההם של 1979 : "אני מביא שַדָּר מצוין ועיתונאי איכותי שיודע גם לכתוב, אדם משכמו ומעלה שיקדם את שידורי מחלקת הספורט וישפר את הישגיה". אלכס גלעדי צָדָק. גם בשנים שהיה כתב ושַדָּר Free lancer מאז 1968 שחי בכלל באנגליה הייתה לו השפעה גדולה על התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא כל שכן בתקופה שהתחבר בכל גופו ונשמתו אלינו ב- 1979,עזב את לונדון, ועבר לגור בירושלים. הוא ייחשב לעַד כאחד מגדולי השַדָּרִים העיתונאיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל תקופותיה ושייך לעידן שחלף ללא שוב.

נסים קיוויתי היה שַדָּר א"ק ברמתו של שַדָּר הא"ק האגדי והבלתי נשכח של  רדיו ה- BBC  הבריטי הארולד אייברהאמס (Harold Abrahams) שהיה בעברו אלוף אולימפיאדת פאריס בריצה ל-100 מ'. יתרונו בצורת השידור של Play by play בטלוויזיה של ענף הספורט הייחודי והמורכב הזה על פני קולגות אחרות בטלוויזיה הציבורית (וגם בערוצי טלוויזיה אחרים בישראל) נבע ממיומנויות שידור טבעיות בהן ניחן אך גם מפני שהיה אתלט מצטיין בעברו כמו הארולד אייברהאמס. נסים קיוויתי נשם א"ק וחש אותה על בשרו. שהיתי בתעשיית הטלוויזיה כ- 40 שנים ואין בכלל ספק כי שידור ישיר בטלוויזיה של תחרויות א"ק באירועים בסדר גודל של אולימפיאדות ואליפויות עולם היא משימה סבוכה וקשה ביותר מבין כל האחרות בענפי הספורט השונים . נסים קיוויתי עשה זאת בכשרון והצלחה עצומים. דן שילון לא טעה בבחירתו כשהחליט להביאו למינכן 72'.

טקסט תמונה : קיץ 1944. זיכרון צילום רחוק וישן נושן. נסים קיוויתי בן 18 מנצח באליפות ארץ ישראל לנוער ב- 1944 בריצה ל- 800 מ'. ב- 23 בנובמבר 2016 ימלאו לנסים קיוויתי 90. עד 120 כ- 20.(באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שדר הטלוויזיה שלנו נסים קיוויתי נשא על כתפיו גם את כל שידורי הא"ק והשחייה באולימפיאדות מינכן 1972, מונטריאול 1976, מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984, וסיאול 1988. הוא ייזכר כשַדָּר א"ק דגול בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" במשך כמעט רבע מאה בשנים 1991- 1969. פרישתו ב- 1991 הייתה אבדה עצומה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך למה להקדים את המאוחר.

דן שילון היה מודע להיסטוריה העיתונאית של קיוויתי אך נעזר במינכן 72' גם בעיתונאי דוֹב עצמון עורך מדור הספורט של "ידיעות אחרונות" ואהרון "ארהל'ה" להב עורך מדור הספורט בעיתון "דָבָר" . לא היה ספק . הפקת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 בידי דן שילון נבלמה ע"י ההנהלה הראשית עליה נִמנו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור או כפי שנקרא אז "הממונה על ענייני הטלוויזיה", מנהל חטיבת החדשות צבי גיל [1] ומנהל שירותי ההנדסה של הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" שלמה גַל.

בראשית 1972 הצטרף למחלקת הספורט של דן שילון בטלוויזיה יורם ארבל שנודע כקריין חדשות ברדיו "קול ישראל" ובעל קול בריטון נפלא. דן שילון נתן לו את ההזדמנות להיות שַדָּר ספורט בטלוויזיה כפי שהעניק שעת כושר כזאת לרבים לפניו. יורם ארבל הצטרף באחת השבתות של ינואר 1972 לצוות צילום של הטלוויזיה שכיסה משחק כדורגל ב- "בלומפילד". נקודת המפגש הראשונה בינו לבין הצוות תואמה חמישה ימים מראש ונקבעה לשער מס' תשע באצטדיון. קולו של יורם ארבל היה מוכר אך חזותו בימים ההם הייתה אנונימית. לשאלת ראש צוות הצילום כיצד יזהה את יורם ארבל מבין קהל האלפים הנכנס לאצטדיון הודיע יורם ארבל לדן שילון כי ילבש חולצה עם פסים אדומים-לבנים וכך יזהו אותו. דן שילון תמה וסח מניה וביה בינו לבין עצמו, "מיהו הגבר הזה יורם ארבל שיודע חמישה ימים למפרע איזה בגד ילבש לגופו". יורם ארבל התגלה כבר מבראשית כשַדָּר טלוויזיה מוכשר אבל דָן שִילוֹן לא ראה בו קנדידאט למינכן 1972. הוא כלל לא חשב עליו. מי שיער אז כי יורם ארבל יהפוך בתוך שנים ספורות לא רק לשַדָּר הספורט הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, האחד שאין בִּלְתּוֹ (כמעט), אלא גם למנחה ומגיש הראשי של כל תוכניות הספורט שלה.

טקסט תמונה :  דצמבר 1979. אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית ברוממה – ירושלים. טכנולוגיה טלוויזיונית ישנה בדמותו של  Rear projector מקרינה שקופית דהויה של אליפות העולם בהתעמלות ב- פורת וורת' בדאלאס בירת טקסס ברקע של שני המגישים המובילים יורם ארבל ואורלי יניב. יורם ארבל ואורלי יניב היו במשך שנים רבות  Team שידור טוב , אפילו ברמה בינלאומית. הם הגישו והנחו את תוכניות הספורט בטלוויזיה בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 במאה הקודמת, בדרגה גבוהה וזוהרת. באמצעות שני כוכבי ההגשה האלה זיהינו לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל את תוכניות הספורט. הציבור הזדהה עִמם, ושניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדגל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . זהו חלק מתפקידה של המדיה בתקשורת המונים . על האנשים הניצבים בחלון הראווה שלה מוטלת המשימה למשוך אליהם צופים רבים ככל האפשר כדי להעביר להם בכישרון מידע וויזואלי. רייטינג הוא אמנם איננו חזות הכל אך בכל זאת מרכיב חשוב בתעשיית הטלוויזיה וגם בשידור הציבורי. יורם ארבל ואורלי יניב עשו היטב את המוטל עליהם. (צילום משהל"ה פרידמן מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

ראה הספר עב הכרס המכיל כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי "למילים יש וויזואליה משלהן", בסדרה בת 13 ספרים שקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, רשת הטלוויזיה הציבורית האנגלית ה- BBC , והטלוויזיה הישראלית הציבורית – היו שלוש מבין 72 רשתות טלוויזיה שכיסו את אולימפיאדת מינכן 1972. אך איזה הבדל תהומי חצץ בינם לבין רשות השידור. ABC הטיסה צוות של 150 אנשים לכסות את משחקי מינכן. ה- BBC הבריטי שלח לאולימפיאדת מינכן 72' נבחרת נכבדה בת 65 עובדי טלוויזיה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטיסה למינכן ארבעה אנשים בלבד ועוד שלושה הצטרפו אליה כאמור על בסיס Free Lancer. אולימפיאדת מינכן 72' נפתחה בטקס רב רושם תשעה חודשים לאחר מינויו של צבי גִיל למנהל החדשות. דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות עמי כלהלן : "צבי גיל החליף אותי בתפקיד מנהל חטיבת החדשות לאחר התפטרותי בנובמבר 1971. הייתי כפוף לו עכשיו בהיררכיה של הפיקוד בטלוויזיה מפני ש- מחלקת הספורט הייתה "Desk" בחטיבת החדשות. צבי גיל לא סייע לי במיוחד אך גם לא הפריע במיוחד. ההתנהלות שלי הייתה ישירה מול מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ומנכ"ל הרשות שמואל אלמוג. איש שם לא התלהב יותר מידי מתכנון שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 ".

במובן הזה של תכנון והפקת שידורים של מפעל ספורט בינלאומי כה פופולארי ורב עניין התנהגה הנהלת רשות השידור כצוות חובבני, ביורוקרטי, איטי, ומסורבל. היא הצטיירה כעצלנית המצוידת בהשקפת עולם טלוויזיונית קרתנית ופילוסופיית שידור פרובינציאלית קטנת ממדים. המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 היוו את אירוע הספורט הבינלאומי האטרקטיבי ביותר של שנת 1972 המתרחש קרוב למדינת ישראל. חשוב מאין כמוהו למשלם האגרה של הטלוויזיה הישראלית גם מההיבטים הפוליטיים וההיסטוריים שלוֹ אך ההנהלה גילתה חוסר יוזמה ונעדרה כל להיטות לשָדֵר אותו. עלויות ההפקה היו מִזעריות . כמותם זכויות השידורים של המשחקים. ישראל דוֹרִי מנהל הכספים והכלכלה של רשות השידור נדרש להפקיד ב- EBU צ'ק ע"ס 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר בלבד תמורת זכויות השידורים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית קיבלה בעצם את אולימפיאדת מינכן 72' כמתנת שידור אך היא לא ידעה לנצל את ההזדמנות ולהפוך אותה למנוף תקשורתי ותמריץ של פיתוח טכנולוגי רב שלוחות וגדול ממדים לקראת העתיד לבוא. התחברות עמק האלה ללוויין האטלנטי ה- Primary העניקה לטלוויזיה הישראלית הציבורית אפשרויות תקשורתיות שהיא הייתה יכולה רק לחלום עליהן קודם לכן. עכשיו משנקרתה לה ההזדמנות לא השכילה הנהלת רשות השידור וגם לא הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לטפס שלב אחד הכרחי נוסף בסולם בשנת 1972. שירתו בה אנשים צעירים ומוכשרים ובעלי חזון בשלושת התחומים העיקריים מהם היא מורכבת : חטיבת החדשות והספורט, חטיבת התוכניות, וחטיבת ההנדסה אך כגוף שלם היא הייתה קטנה מסכום חלקיה ונותרה מאחור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית התנהגה ב- 1972 כסניף שידור. אולימפיאדת מינכן 72' הייתה בעלת משמעות היסטורית מיוחדת הנוגעת לעם היהודי וליחסים הספורט בין ישראל לגרמניה משום שהתקיימה בפעם הראשונה על אדמתה של מדינה שהשמידה בשם אידיאולוגיה מטורפת שישה מיליון יהודים . תוך פחות משנות דוֹר זכתה גרמניה לרהביליטאציה מוחלטת מצד מרבית אומות העולם. 27 שנה מתום מלחמת העולם ה- 2 ולאחר שהתגלו ממדי האסון הנורא של השמדת יהדות אירופה , עמדה משלחת ספורטאים רשמית של מדינת ישראל ליטוֹל חלק בתחרויות ספורט בינלאומיות הנערכות על אדמת גרמניה.

למינכן יש צליל היסטורי צוֹרֵם. במרתפי הבירה של בירת באוואריה טווה אדולף היטלר ב- 1923 את משנתו הנציונאל-סוציאליסטית ההרסנית ושם חיבר את סִפרו "מיין קאמפף" וטווה את השנאה המטורפת ליהודים. אף על פי כן עוררה אולימפיאדת מינכן 72' עניין ציבורי רב במדינת ישראל. לא רק בגלל ההשתתפות הצפויה הגדולה יחסית של 15 ספורטאים ישראליים ובראשם האצנית המצטיינת אסתר רוט – שחמורוב ובשל ה- Build up והחשיפה הציבורית המקומית הגדולה שהוענקו להם בתוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט", אלא מפני שפשוט זאת ההצגה הגדולה ביותר בעולם בהשתתפות 7123 ספורטאים וספורטאיות מכל העולם המתחרים ב- 25 ענפי ספורט מגוונים שכוללים 195 תחרויות אולימפיות.  האולימפיאדה הייתה בעת ההיא גם מופע פוליטי שטמן בחובו מאז תום מלחמת העולם השנייה ב- 1945 התנגשות ספורטיבית גלובאלית ויוקרתית מאין כמותה בין שתי תרבויות שלטון שונות לחלוטין של מדינות המערב הדמוקרטי מול ארצות המזרח הטוטליטארי. תחרויות הספורט הפכו למאבק איתנים בן 16 ימי תחרויות על מוניטין ותהילת עולם בין טובי נציגי הספורט של העולם החופשי לבין המצוינים שבאתלטי המזרח הקומוניסטי. סקרנות רבה נוצרה סביב קרבות הספורט המרתקים בין ארה"ב ומדינות מערב אירופה, לבין הדיקטטורות של ברה"מ וגרורותיה מזרח גרמניה, פולין, צ'כוסלובקיה, בולגריה, הונגריה, רומניה וגם קובה הרחוקה, ומאוחר יותר סין. המדינות האלה הצהירו בגלוי וראו בהישגים המדהימים של ספורטאיהן ובשיאי העולם הפנטסטיים שלהם הוכחה, הצדקה, ותעודת הכשר לגַן העדן הפוליטי והרווחה החברתית שיצר השלטון הקומוניסטי עבור האזרחים שלו . העניין העולמי והבינלאומי באולימפיאדה גבר ביתר שֵאת עם חדירתם המתמדת של אתלטי אפריקה ובראשם הרצים הצנומים למרחקים ארוכים של קניה ואתיופיה וגם רצי ארצות המַאגְרֶבּ, לשוּק המדליות האולימפיות. המפגש של כל הגורמים האלה התנקז לאולימפיאדת מינכן 72'.

דן שילון עיתונאי צעיר מלא מרץ ומקצוען בלתי נשכח ניצב כמעט לבדו מול הגבארדיה המשולשת שניהלה את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית . קבוצת הניהול הזאת חסמה את תוכניות ההפקה והשידור שלו. לא מרוֹע לֵב אלא מחוסר ידע . הנהלת רשות השידור הקצתה והעמידה לרשותו מראש לצורך כיסוי האירועים כמות שעות שידורים מינימאלית, טכנולוגיה מועטה, כמות כוח אדם מזערית, ולוגיסטיקה אפסית. ממדי אבסורד. זה היה ניהול רָדוּד שנבע לא מְרוֹעַ לֵב אלא מחוסר מקצועיות ומקצוענות מכל היבט שהוא. זאת הייתה מנהיגות שהייתה מורכבת אומנם מאנשים שקולים ומחושבים אך עסקה כל העת במאבקים עם הממסד הפוליטי ולא שאפה די למצוינות השידור. נעשה מעט מידַי בהפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972. מאוחר יותר הוברר כי המעט הזה הפך למורשת אך בל אקדים את המאוחר. דן שילון עמד להתפוצץ. אף על פי שהיה קר מזג ותמיד Super cool הפעם הזאת כמעט השתגע מדרך המחשבה והניהול של הבוסים שלוֹ. הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי אך הוא היה לפחות בַּר מזל בצדה השני של המטבע בגלל שהמפיק אלכס גלעדי (סגנו ועוזרו הראשי) והשַדָּר נסים קיוויתי ניצבו לימינו ו- נמנו על צוות השידור שלוֹ במינכן. יאיר שטרן ואנוכי שימשנו העורכים של השידורים האולימפיים בירושלים. יואב פלג היה עוזר ההפקה באולפן בירושלים וסייע להריץ את גלגלי ההפקה המצומצמת.

קיימת קורלאציה מדויקת בין חוסר העניין שגילתה רשות השידור בהפקות הספורט בראשית ימיה של הטלוויזיה לבין האדישות שגילתה המנהיגות המדינית בתחילת הדרך לענייני הספורט של המדינה ותרבות הגוף והחינוך הגופני שלה. "נפש בריאה בגוף בריא", היא אמירה עתיקה שטבע הרמב"ם אך הסלוגן הזה נשאר טמון במגירות ממשלות ישראל לדורותיהן. היו להן סדרי עדיפויות שונות לחלוטין. הספורט נתפש כ- סטריאוטיפ בעל דימוי כוללני נדוש. כמה פעמים שמענו בימי חיינו את האמירות המזלזלות של מחנכים, מורים, ומדריכים, כי, "לספורטאים יש שכל ברגליים". דוד בן גוריון העניק חשיבות בריאותית לספורט ההליכה רק בערוב ימיו ורק משהיה כבן 70 לימד אותו פרופסור משה פלדנקרייז לעמוד על הראש. גם לוי אשכול וגולדה מאיר לא התעניינו בספורט הישראלי. הם נפגשו עם הספורטאים הישראליים רק בטרם יציאה למשימות ממלכתיות וחזרה מהן כמו משחקי כדורגל חשובים, או השתתפות במשחקי אסיה.

טקסט תמונה : בספרו "ספורט ישראל" כותב נחמיה בן אברהם, "ההתעניינות של המנהיגים בספורט הייתה אופיינית, חלקית לפחות, גם לימי "המדינה שבדרך" ". התמונה הזאת צולמה ב- 1936 בה נראה יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית דוד בן גוריון (בן 50) מתארח יחד עם רעייתו פולה באירוע של ספורט הפועלים באותם הימים ההם. שני מימין הוא אריה שריג (סירקין) גבה הקומה ששימש מזכיר מרכז הפועל באותם הימים. (ארכיון מרכז "הפועל". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. ראש הממשלה לוי אשכול מקבל את פניה של נבחרת הנוער של ישראל בכדורגל לאחר זכייתה בגביע אסיה. מלווה אותו מאחור (מוסתר) יו"ר התאחדות הכדורגל מנחם הלר. הרביעי מימין הוא שמוליק רוזנטל (אז שחקן הפועל פ"ת). צביקה רוזן (אז שחקן מכבי ת"א)במרכז, מתבונן בלחיצת היד של ראש הממשלה את ידו של שחקן לא מזוהה לאחר שקודם לחץ את ידו וחלף על פניו. (באדיבות הארכיונאי רוני דרור והתאחדות הכדורגל. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : שנת 1978. אתר הנופש  "Camp David" בניו יורק. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין (שני מימין בגבו למצלמה) ונשיא ארה"ב ג'ימי קרטר (קיצוני משמאל) עורכים הפוגה ועוצרים לרגע במגרש טניס בקמפ דייויד כדי לומר שלום לשני שחקני הטניס סמיואל "סם" לואיס (מימין) שגריר ארה"ב בישראל וסיירוס וואנס (שני משמאל) מזכיר המדינה האמריקני. אין להעלות על הדעת את ראש הממשלה מנחם בגין עוטה בגדים לבנים, נועל נעלי ספורט, ואוחז מחבט וכדור טניס בידו. כמנהיג המדינה הוא היה רחוק מאוד מהספורט. (התמונה באדיבות יהודה גבאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראש הממשלה מנחם בגין לא היה שונה מהם. מנהיג דָגוּל ודמוקרט למופת אך טיפוח תרבות הגוף וענייני הספורט היו זרים לו ורחוקים מלבו. זה היה ידוע וראו את זה היטב פעם אחת בוועידת השלום ב- 1978 בקמפ דייויד בארה"ב. בעוד מזכיר המדינה האמריקני סיירוס וואנס והשגריר סמיואל "סֶם'" לואיס שיחקו טניס בהפסקות שבין השיחות כדי להפיג את הלחץ וכדי לשמור על כושרם הגופני ורעננותם הנפשית, פגש אותם ראש ממשלת ישראל כשהוא לבוש בבגדיו האזרחיים . קשה לדמיין את מנחם בגין ראש ממשלת ישראל בבגדי טניס לבנים, נועל סניקרס, ואוחז מחבט בידיו ומתרוצֵץ במגרש אחרי הכדור. לא היה לו זמן פנוי לכך, ואם היה, הרי שתרבות הספורט לא הייתה פעילות מועדפת בעיניו בעִתות הפנאי שלוֹ. מכסימום בהפוגות מהדיונים שיחק ראש הממשלה שחמט עם זביגנייב בז'ז'ינסקי היועץ לביטחון לאומי של הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר.

טקסט תמונה : שנת 1978. Camp David  בניו יורק. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין (מימין) מנהל קרב שחמט נגד זביגנייב בז'ז'ינסקי יועצו של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר לביטחון לאומי. צופה בהתמודדות יחיאל קדישאי יועצו האישי של ראש הממשלה. (התמונה באדיבות העיתונאי יהודה גבאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראש הממשלה ושַר הביטחון יצחק רבין היה המנהיג הראשון שהקדיש בצורה שיטתית מזמנו היקר לעיסוק בספורט ולטיפוח הכושר הגופני שלו. הוא היה אדם מיוחד ושחקן טניס קבוע במרכז הטניס המטופח שהקים ד"ר איאן פרומן ברמת השרון. בכך נתן ביטוי ודוגמא אישית לחשיבות הפעילות הגופנית בשעות הפנאי כאלמנט של שמירה על הכושר הגופני ובריאות הגוף. יצחק רבין מעולם לא הטיף בפומבי לציבור לעסוק בספורט כדרך חיים לשמירה על בריאותו אולי מפני שלמרות אהבתו למשחק הטניס ולספורט בכלל נודע כמעשן כבד. למרות חיבתו לסיגריה היה יצחק רבין האהוּב בעל כושר גופני מצוין ונודע גם כאוהֵד נלהב מימים ימימה של נבחרות ישראל בכדורגל והכדורסל וגם של קבוצת מכבי ת"א בכדורסל.

טקסט תמונה : יום ראשון – 18  בספטמבר 1949. הימים ההם – הזמן ההוא. יציעי אִצטדיון המכבייה בצפון ת"א גדושים מפה לפה. ישראל מארחת את יוגוסלביה במשחק הגומלין במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל – ברזיל 1950. בין הצופים הרבים היה נוכח גם האלוף יצחק רבין (בן 27 למעלה מימין בכובע מצחייה של צה"ל מרכיב משקפי שמש). בשורה הראשונה נראים חיילי המשטרה הצבאית של צה"ל מאבטחים את המשחק  השורה השנייה ביציעי המגרש שייכת לעיתונאים הרבים והסקרנים. יושבים מימין לשמאל : בן ציון פט חובש מגבעת לבנה, משה טרסי – טריווקס, יחיאל ארזי, קצין צה"ל לאימון גופני קורט בנימין, ליפא לוויתן, ישראל פז (גולדשמידט), שמעון פינס, דן פתיר (פחטר) מרכיב משקפי שמש, אליעזר בנאי (נשען על כף ידו השמאלית) , אמנון חֶלֶד, דוב לווין , ואיש לא מזוהה. נבחרת ישראל הפסידה במשחק 5:2 אך שחקניה הפכו ליקירי האומה כמו גם השַדָּר נחמיה בן אברהם ששידר ישיר את המשחק ברדיו "קול ישראל". (התמונה באדיבות רוני דרור וארכיון ההתאחדות לכדורגל).

טקסט תמונה : קיץ 1939. ביה"ס החקלאי "כדורי" בגליל התחתון למרגלות הר תבור [2] . זאת נבחרת הכדורגל של ביה"ס החקלאי "כדורי" שניצחה את קבוצת הפרשים הבריטית וזכתה בגביע. יצחק רבין  בן 17 (עומד שלישי מימין) נמנה על נבחרת הכדורגל של המוסד החינוכי. זיהוי העומדים מימין לשמאל :  יוחנן גולדברג (דובז'ה) , יהודה בן דוד, יצחק רבין , עמיחי הלוי (בן מושבת כינרת שנרצח ב- 1941 ע"י פורעים ערבים בכביש בין מושבת כינרת לטבריה), מאיר ליכטנשטיין (מחדרה), ד"ר ארתור קם מורה לפלחה וגידול ירקות בביה"ס כדורי ששימש כמאמן וגם שופט כדורגל, ונתן פיאט המנהל המיתולוגי של המוסד החינוכי.  זיהוי הכורעים מימין לשמאל : עמוס פינק, אורי ברפל, ליידה, ראובן צינדר (פועל מסג'רה), יהושע "זיגי" זייגר , והמשורר חיים גורי (גורפינקל).  זיהוי שני השוכבים מימין לשמאל : שאול ביבר והשוער משה נצר (נוסוביצקי). (לע"מ תמורת תשלום).

הערה : ב- 2009 , סייעו לי בזיהוי הנוכחים שאול ביבר וחיים גורי .

שאול ביבר (יליד 29 בנובמבר 1922) זוכר היטב בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2010 כלהלן : "המאמן ד"ר ארתור קם הציב את יצחק רבין כסטופר (רץ מרכזי בלם) וכבר אז טען שליצחק רבין יש ראש". כמי שניהל והתווה את מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2002 – 1980, אני זוכר היטב את הימים שיצחק רבין היה מגיע תדירות בעשור ה- 80 למרכז הטניס ברמת השרון על מנת לצפות בתחרויות הבינלאומיות בטניס שאנחנו כיסינו אותן בשידורים הישירים. התברר לי מאוחר יותר כי יצחק רבין היה צופה נאמן של שתי תוכניות הדגל שהפקנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית, "מבט ספורט" ואח"כ "משחק השבת".

טקסט תמונה : יצחק רבין ז"ל משחק טניס בשנות ה- 80 של המאה הקודמת במרכז הטניס ברמת השרון. (באדיבות ד"ר איאן פרומן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה הקודמת. מרכז הטניס היפהפה ברמת השרון. יצחק רבין מתקבל בברכה ע"י ד"ר איאן פרומן במרכז הטניס ברמת השרון. למרות שהיה מדינאי עסוק פינה מזמנו כדי לצפות מהיציע בתחרויות טניס וגם לרדת ממנו על מנת לשחק טניס. יצחק רבין היה צופה נאמן של שתי תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, "משחק השבת" ו- "מבט ספורט". (באדיבות ד"ר איאן פרומן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס' 24. הועלה לאוויר ב- 1 בספטמבר 2012.

ראה נספחים. ראה המשך בפוסט "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1971" (6).