הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.

הערה 2 : הבלוג נמצא עדיין בראשית התפתחותו הטכנולוגית ותחילת עיצובו.

הערה 3 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 4 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 5 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 6 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הרחב על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (כולם בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, ואשר קרויה: "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972".  את המחקר והכתיבה התחלתי בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO , והם טרם הסתיימו . לא שיערתי בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מתריסר שנים ותכלול בתוכה כ- 100000 (מאה אלף) עמודים.

—————————————————————————————————-

פוסט מס' 30 : הועלה לאוויר ב- 3 בספטמבר 2012.

—————————————————————————————————-

פוסט מס' 30. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (רשימה מס' 8). פוסט מס' 30. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (8).

הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך יותר מעשור של שנים בין 1998 ל- 2010.

אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (8). פוסט מס' 30. כל הזכויות שמורות.

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עַמָלֵק (כפי שנכתב בתנ"ך בספר דברים פרק כ"ה פסוק 17)

 צופי הטלוויזיה במדינת ישראל ראו בטלוויזיה הישראלית הציבורית את כל שבעת המשחים בהם נטל חלק מַרְק סְפִּיץ (שלושה מהם היו משחי שליחים), ובהם קבע שבעה שיאי עולם וזכה מַרְק בשבע מדליות זהב. ואז אירע אסון הטרור הגדול של חטיפה ורצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת בשחור / לבן (למרות שסיגנל הטלוויזיה של DOZ שהגיע לאולפנים בירושלים מ- Raisting היה כמובן בצבע). המצלמה המובילה של DOZ מציגה בצילום לונג שוֹט (Long Shot) כולל יחדיו כל את שמונת המשתתפים במשחה הגמר ל-100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972, שניות לפני הזינוק. השחיין האמריקני מרק ספיץ ניצב על אדן הזינוק שלישי משמאל . (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה  DOZ) .

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . בשעה שנסים קיוויתי שידר את משפט המחץ שלו , "זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוקרתי ביותר – ובסופו מדליית זהב שמרק ספיץ רוצה בה יותר מכל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ", ניתב הבימאי הגרמני במפתיע "לאוויר" שוט של מרק ספיץ ב- Medium – Close up ניצב על אדן הזינוק מס' 3 , כאילו הבין את שפת העִברית של השַדָּר הישראלי. (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה  DOZ).

מַרְק סְפִּיץ (Mark Spitz) לא רצה להשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי שנועד ל- 3 בספטמבר 1972. זה היה המשחה השישי בסדרה מתוך שבעה ובאמתחתו נחו להן כבר חמש מדליות זהב. לפתע נתקף ביראה ואיבד את ביטחונו העצמי. מרק ספיץ נחשב לגדול שחייני תבל באולימפיאדת מינכן 72' והיה מועמד וודאי לניצחון גם במשחה השישי שלו באולימפיאדה למרחק 100 מ'בסגנון חופשי אך חשש להפסיד לשני יריביו העיקריים והמסוכנים בבריכה, חברו לנבחרת האמריקנית גֶ'רִי הָיְידֶנְרִיךְ (Jerry Heidenreich) והאלוף האוסטרלי לפני ארבע שנים במשחקי מכסיקו 68' במקצוע הזה מָיְיקְל וֶונְדֶן (Michael Wenden). מַרְק סְפִּיץ פחד לקלקל את מאזן הזהב המושלם שלו. צריך לציין כאן שגם הספרינטר הרוסי בעל הפוטנציאל למדליית זהב וְולָאדִימִיר בּוּרֶה (Vladimir Bure) ששחה בשביל מס' 2 סיכן אותו. הדריכות בטרם משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי הייתה עצומה. מַרְק סְפִּיץ (בן 22 וחצי במינכן 72') היה טיפוס תחרותי מאין כמוהו ולא הסתפק בכסף. הוא רצה את הכל מזהב. הוא אמר לשדרנית רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC דוֹנָה דֶה וַוארוֹנָה (Donna De Varrona) כי עדיף לו להיזכר בהיסטוריה כבעל שש מדליות זהב משישה משחים על פני שש מדליות זהב ואחת מכסף ו/או ארד מתוך שבעה משחים. מרק ספיץ חשש להפסיד במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים ולהיזכר כמפסידן. הציבור לא יזכור את ניצחונותיו הרבים אלא את הפסדו הבודד. למרות שהיה טוב מכל השלושה ירא אותם מַרְק סְפִּיץ עד שנפוצו שמועות בכפר האולימפי כי ביטל את השתתפותו במשחה הקלאסי והמהיר ביותר בבריכה. החלה להתרוצץ רכילות בנבחרת האמריקנית כי מַרְק סְפִּיץ חולה. מאמן השחייה הראשי של המשלחת האמריקנית באולימפיאדת מינכן 1972 שאֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) החליט להתערב. הוא זימֵן את מרק ספיץ לשיחה אישית בין מאמן לחניכו והטיף לוֹ כלהלן : "מרק ספיץ, זכור רק דבר אחד. אם לא תשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי שזהו משחה יוקרתי ומיוחד בתוכנית האולימפית בגלל פחדנותך, כל חמש מדליות הזהב שצברת עד היום אינן שוות דבר. הן לחלוטין חסרות ערך. משחה הגמר ל- 100 מ'בסגנון חופשי הוא המבחן האמיתי שלך כגדול שחייני תבל. אם לא תתייצב על אדן הזינוק העולם יזכור אותך כתרנגולת מרוטה ופחדנית" [1]. שֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) החליט לא לאפשר ל- מַרְק סְפִּיץ להשתתף במשחה השליחים לגברים 4 פעמים 100 מ' בסגנון מעורב הנועל את תחרויות השחייה האולימפיות במידה ולא ייטול חלק במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בו היה מועמד וודאי לניצחון למרות פחדנותו וחששו להתעמת בבריכה עם יריבו גֶ'רִי הָיְידֶנְרִיך.

לבסוף השתכנע מַרְק סְפִּיץ בעקבות השיחה עם שֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) והחליט להתייצב לקרב (ניתן לראות ולשמוע את כל סצנת היחסים המפורסמת הזאת בין השחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ למאמנו שֶרְם שָאבוּר בסרט הדוקומנטרי המרתק ורב העניין "THE MAGNIFICENT ONES" (במסגרת הסדרה התיעודית הטלוויזיונית המונומנטלית והבלתי נשכחת "OLYMPIAD") שכתב, ביים, והפיק הבימאי היהודי – אמריקני המנוח בַּאד גְרִינְסְפַּאן (Bud Greenspan) בעשור ה- 70 של המאה שעברה.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה . זהו הצד הקדמי של העטיפה של סרט ה- Video הדוקומנטארי של בימאי הטלוויזיה והקולנוע היהודי – אמריקני המתעד האולימפי הדגול באד גרינספאן , "THE MAGNIFICENT ONES" , המספר על שני הספורטאים האולימפיים הבלתי נשכחים השחיין האמריקני מרק ספיץ והרץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן. (באדיבות חברת Cappy productions. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה . זהו הצד האחורי של העטיפה של סרט ה- Video הדוקומנטארי הבלתי נשכח של בימאי הטלוויזיה והקולנוע היהודי – אמריקני המתעד האולימפי הדגול באד גרינספאן המנוח (מת ב- 2010) , "THE MAGNIFICENT ONES" , המספר על שני הספורטאים האולימפיים הבלתי נשכחים השחיין האמריקני מרק ספיץ והרץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן . (באדיבות חברת Cappy productions . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

שרר מתח רָב בבריכה לפני יריית הזינוק למשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972. שקט שלפני הסערה מלווה בעצבנות. מצלמת ההיכרויות החושפנית של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת ואוּלִי וָולְטֶרְס וקולו של נסים קיוויתי האדירו את עוצמת המשחה. Masterpiece טלוויזיוני מלא הוֹד והדר. מאות מיליוני צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל התכנסו סביב המרקע והתבוננו בגאון השחייה מַרְק סְפִּיץ בן ה- 22 ששוּבַּץ לשביל מספר שלוש במשחה האולימפי הקצר ביותר והיוקרתי ביותר. מַרְק סְפִּיץ לא היה השחיין המהיר במוקדמות ולכן בשביל ארבע הוצב יריבו האמריקני גֶ'רִי הַיְידֶנְרִיךְ המתחרה המסוכן ביותר שלוֹ שקבע את הזמן הטוב ביותר בשלב המוקדם. בשביל חמֵש שחה האוסטרלי מַיְיקֶל וֶונְדֶן האלוף האולימפי היוצא של מכסיקו 1968 שהֵביס לפני ארבע שנים את מַרְק סְפִּיץ במשחה הגמר ל- 100 מ'בסגנון חופשי. בשביל הראשון הוצב השחיין המערב גרמניה קְלָאוּס שְטֵיְינְבַּאךְ. השביל השני היה של הרוסי וְולָאדִימִיר בּוּרֶה. בשבילים הרחוקים יותר 6, 7, ו- 8 הוצבו אִיגוֹר גְרָאבֶנִיקוֹב מברה"מ, מִישֶל רוּסוֹ מצרפת, ושחיין אמריקני נוסף ג'וֹן מֶרְפִי.

נסים קיוויתי שידֵר את התחרות הדרמטית בצורה פנומנלית שאין טוב ממנה. גם היום כשאני מקשיב מעת לעת לאותו השידור האולימפי ההוא של נסים קיוויתי עורי הופך לחידודין – חידודין. מַרְק סְפִּיץ וגם נסים קיוויתי היו בשיאם. אפילו הערתו המגומגמת של פרשן השחייה הטירון ד"ר גלעד ווינגרטן הנוגעת לזמן הביניים של מרק ספיץ בתום 50 המטרים הראשונים וקטעה ללא צורך את נסים קיוויתי המדהים לא פגמה בחוויית השידור. מַרְק סְפִּיץ קבע שיא עולם במשחה הגמר ל-100 מ', 51.22 שניות וזכה במדליית הזהב השישית שלו. ג'רי היידנריך היה שני בזמן של 51.65 ש' וקיבל את מדליית הכסף. וולדימיר בורה קבע 51.77 ש' ועוּטַר במדליית הארד. בשעה שניצב מַרְק סְפּיץ על דוכן מספר אחת עטור מדליית זהב שישית וברקע מתנגן ההמנון האמריקני, ידעתי כי חזיתי אותו יום באחד מאותם השידורים הקלאסיים של שַדָּר ספורט בלתי רגיל העונה לשֵם נסים קיוויתי. שַדָּר המעביר ביכולת השידור שלוֹ רֶטֶט וצמרמורת בלב שומעיו עד עצם היום הזה. נסים קיוויתי הוכיח באולימפיאדת מינכן 1972 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה יכולה להתקיים בלעדיו. כדאי לכם לקנות את עותק השידור הזה מארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כולו חמֵש דקות. לא תצטערו.

נסים קיוויתי היה מסוג השַדָּרִים המעטים שהיה בעברו ספורטאי מצטיין. מי שידע להתאמן כאתלט וידע להתכונן באופן יסודי כשדר לכל שידור ושידור בקריירה הענקית שלוֹ. הוא עשה את זה שעות – במשרד, בשטח, ובביתו. הוא ניחן באחריות עיתונאית והיה לו כושר עבודה יוצא דופן הדומה לזה של שַדָּר הספורט האמריקני הנודע הַוואָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell). רק מאיר איינשטיין השתווה לו בעבודת ההכנה הדקדקנית שלוֹ. נסים קיוויתי היה סוג של שַדָּר שיצא לשטחי האימונים ועקב והתבונן מקרוב בספורטאים שאותם עמד לשָדֵר. עם רבים מהם יצא לו לשוֹחֵח. הוא היה עיתונאי שטח סקרן מנוסה מאוד והשפה האנגלית שגורה היטב בפיו. אח"כ היה שב למרכז העיתונות, מעלעל ודולה אינפורמציה נוספת מהחוברות, הספרים ושפע דוקומנטים שסופקו ע"י הוועדות המארגנות. בסופו של דבר מילא לעצמו נייר שידור מיוחד בכתב ידו, גדוש בפרטים הנחוצים לו. החשובים ביותר הודגשו וסומנו ע"י לוֹרְדִים ומַרְקֶרִים בכל צבעי הקשת. הוטלה עליו אחריות עצומה לאורך שנים רבות. בתקופת שידורים כה דחוסה כמו למשל המשחקים האולימפיים נדרש היה לשָדֵר אלפי שמות של אתלטים ואתלטיות, עשרות מקצועות, תוצאות הישגיהם ודברי רקע אודות הספורטאים האלה מכל רחבי תבל. זאת כמות אדירה של אינפורמציה שהוטלה על שכמו של שַדָּר בודד. אין שידור טלוויזיה מסובך ומורכב יותר משידור ישיר של עשרת ימי תחרויות הא"ק באולימפיאדות. נסים קיוויתי נשא על גבו נטל כבד כשַדָּר בעיקר בשידורים האולימפיים. באולימפיאדת מינכן 1972 ובמשחקי מונטריאול 1976 הוא שידֵר ישיר מאִצטדיון הא"ק וגם מבריכת השחייה. זאת הייתה עבודת פרך ממש.השידור הישיר והתיאור הנפלא שלו באולימפיאדת מינכן 1972 את ריצת הגמר הדרמטית ל-800 מ' גברים בה ניצח האמריקני דֵייב ווֹטְל (Dave Wattle) לא ישכחו לעולם. גם היום בגיל 76 כשאני צופה בשידור ההוא של נסים קיוויתי הופך עורי לחִידוּדִים וסומר. הטֵייפּ ההיסטורי ובעל ערך הזה שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. נסים קיוויתי שידר רגעי תהילה רבים במשחקי מינכן 72' לרבות זכייתו של האצן הסובייטי וואלרי בורזוב בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ', וגם את ניצחונה הכפול של האצנית המזרח גרמנית רנטה שטכר בתי הריצות הקצרות לנשים. הוא תיאר את נצחונו המפתיע של הרץ האוגאנדי ג'ון אקיבואה בריצת 400 מ'משוכות והפסדו של דיוויד הֶאמְרִי מאנגליה אלוף מכסיקו 1968 בריצה הקשה הזאת, זכייתו של הפיני לָאסֶה וִוירֶן השש אלי קרב בריצה ל- 10000 מ'. נסים קיוויתי נשא על כתפיו במינכן 72' את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא היה עוד אחד כמוהו.

בקיץ 1983 אירחתי את מַרְק סְפִּיץ (היה אורח משחקי כינוס הפועל בתל אביב) לריאיון באולפן הטלוויזיה הישראלית בירושלים בתוכנית "מבט ספורט". חקרתי אותו בטרם הריאיון לסיפורו של באד גרינספאן על החשש הפתאומי שתקף אותו לפני תחרות משחה הגמר ל-100 מ'בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972. מרק ספיץ הודה כי הדיווח נכון פחות או יותר אך הועצם יתר על המידה בסרט הטלוויזיה.

משסיים נסים קיוויתי את השידור הישיר בא"ק באצטדיון האולימפי הורה לו דן שילון לטוּס מייד לעמדת השידור בבריכה כדי לשדר ישיר משם את משחה הגמר לשליחות ארבע פעמים 100 מ' בסגנון חופשי. נסים קיוויתי לא היה שַדָּר שחייה במקורו אך מפני שהיה איש לעִתּוֹת חירום של דן שילון התייצב בבריכה וכאיש צֶוֶות דרוך וממושמע מבלי להתכונן יתר על המידה, נטל את המיקרופון והחל לשָדֵר את אחד המשחים הדרמטיים בתולדות משחי השליחים במשחקים האולימפיים. המשלחת האמריקנית הציבו לתחרות הזאת את הרביעייה החזקה ביותר שלהם סנדרה נילסן (Sandra Neilson), ג'ניפר קמפ (Jeniffer Kemp), ג'יין ברקמן (Jane Barkman), ושירלי באבאשוף (Shirley Babashoff). מזרח גרמניה מעצמת שחייה השיבה לארה"ב במטבע דומה והציבה בהרכבה את גבריאל ווצקו (Gabriele Wetzko), אנדריאה אייף (Andrea Eife), אלקה שמיש  Elke Sehmisch), ואת השחיינית המסיימת הייתה המוכשרת מכולן קורנליה אנדר (Kornelia Ender) בת ה- 13 וחצי. שחיינית פנטסטית אך עדיין אנונימית ובלתי מוכרת דיה.

נסים קיוויתי איש עתיר ידע ועשיר בהשכלתו הספורטיבית הכללית הכיר את הרביעייה האמריקנית ובראשה השחיינית המסיימת המצטיינת בת ה- 15 שִירְלִי בָּאבָּאשוֹף. הוא לא הכיר אף שחיינית מזרח גרמנית. לרוע מזלו של נסים קיוויתי השחיינית המסיימת ברביעייה המזרח גרמנית הלכה וצמצמה כל הזמן את המרחק בינה לבין השחיינית האמריקנית עד כדי סיכון ניצחונן האמריקניות , נוצרה דרמה בבריכה, אך עבור נסים קיוויתי השחיינית המזרח גרמנית הייתה עלומת שם. הוא פשוט לא ידע את שמה כי לא היה לו זמן ללמוד את שמות כל השחייניות מפני שהיה בכלל שַדָּר א"ק. הוא כינה אותה לאורך כל התחרות, "המזרח גרמנית". השחיינית המזרח גרמנייה הזאת זאת הייתה קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר האגדית ילדה שטרם מלאו לה 14 שנה (נולדה ב- 25 באוקטובר 1958). קורנליה אנדר סגרה את הפער ולבסוף פיגרה בסנטימטרים ספורים אחרי שירלי באבשוף והעניקה לשחייניות מזרח גרמניה את מדליית הכסף וניצחון דרמטי על היריבה הפוליטית נשות מערב גרמניה. ארה"ב סיימה את משחה השליחים בזמן של 19. 55 : 3 דקות. מזרח גרמניה הייתה שנייה 55. 55 : 3 דקות. במדליית הארד זכתה היריבה הלאומית מערב גרמניה בתוצאה של 93. 57 : 3 דקות.

בתרגום של זמן למרחק ניתן לומר כי שִירְלִי בָּאבָּאשוֹף הקדימה את קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר ב- 61 ס"מ בלבד. קורנליה אנדר הייתה השחיינית המוכשרת והטובה ביותר כבר אז בשורות מזרח גרמניה למרות שהייתה כה צעירה. עבור נסים קיוויתי היא הייתה אנונימית . ארבע שנים מאוחר יותר זכתה קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר בארבע מדליות זהב באולימפיאדת מונטריאול 1976 ובאחת מכסף.

המאמצים הכלכליים והארגוניים של מערב גרמניה אולימפיאדת מינכן 1972 היו כה מושקעים ומוצלחים עד ש- "ניקרו עיניים". הקומפלקס האולימפי לרבות הכפר היה מרהיב ביופיו וביעילותו . חלק מאנשי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) חששו שערים אחרות בעולם שעמדו בתור וביקשו לארח את המשחקים האולימפיים הבאים לא יוכלו לעמוד במאמץ הכספי ובמלאכת הארגון המורכבת כפי שעשתה זאת הוועדה המארגנת המערב גרמנית בראשותו של ד"ר וִוילִי דָאוּמֶה . כמה מאנשי IOC התריעו על הוצאת הכספים הגרנדיוזית של הוועדה המארגנת המקומית שמהווה סכנה להמשך קיומם של המשחקים האולימפיים [2] במתכונתם המוכרת. ד"ר וִוילִי דָאוּמֶה חבר IOC בעצמו הרגיע אותם בדבריו בהם הגן על רעיון ההשקעה של הוועדה המארגנת בראשה ניצב. כך אמר :

The world would be a poorer place without the Olympic Games and since the experience gained in Munich , insofar as economic matters are concerned , can be used by other countries on a suitable scale and according to their particular circumstances , I wanted this report to show that the future of the Olympic Games need not be jeopardized by material (money) problems

טקסט תמונה :  מתקני הספורט היפהפים והפונקציונאליים בקומפלקס האולימפי של מינכן 1972 . בתחתית התמונה ניתן לראות את החניון התת קרקעי של האצטדיון . הוועדה המארגנת הגרמנית עשתה כל מאמץ למנוע זיהום אוויר . (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתוך הפארק האולימפי נבנה כפר אולימפי רחב ידיים ובו 5000 דירות (נמכרו אח"כ לציבור) לצורך אִכסון אלפי הספורטאים. הכפר המאוכלס הפך בקיץ 1972 לעיר של רבבת בני אדם . התגורר בו כ- 7000 ספורטאים מכל רחבי העולם ויחד עמם עוד 3000 מאמנים, מלווים, ועסקנים. הפארק והכפר האולימפי היו כה גדולים , מפורטים, ורחבי ידיים עד שהיה צורך להעניק שמות לרחובות. הוועדה המארגנת החליטה לקרוא אותם על שמם של גיבורי ספורט מהאולימפיאדות הקודמות. היה שם רחוב על שם הרָץ הפִינִי הנודע למרחקים ארוכים הָאנֶס קוֹלֶמָאיְינֶן שזכה במדליות הזהב בריצות ל- 5000 מ' ו- 10000 מ' באולימפיאדת סטוקהולם 1912 ואח"כ היה המנצח בריצת המרתון באולימפיאדת אנטוורפן ב- 1920. הוועדה המארגנת קראה רחוב נוסף על שם האתלט הניו – זילנדי ג'וֹן לָאבְלוֹק שניצח בריצה ל- 1500 מ' באולימפיאדת ברלין 1936. רחוב אחר נקרא על שמו של מנצח ריצת 10000 מ'באולימפיאדת ברלין 1936 הרץ הפולני יָאנוּש קוּסוֹצִ'ינְסְקִי. כיכר העיר נקראה על שמו של הברון פייר דה קוברטיין. משלחת ישראל התגוררה בקומה הראשונה של בית דירות מספר 31 ברחוב ג'יימס קונולי על שמו של המנצח האמריקני בתחרות הקפיצה המשולשת באולימפיאדה הראשונה שנערכה באתונה ב- 1896. מגורי משלחת הספורטאים הישראלית היו נגישים לכל עובר אורח מפני שהיו ממוקמים סמוך לכביש הראשי בכפר האולימפי בניגוד מוחלט לכל תפישת ביטחון מינימאלית. אופציית שיכון הספורטאים הישראליים (גברים) ברחוב ג'יימס קונולי 31 נעשתה בעצה אחת עם אנשי הביטחון של השגרירות הישראלית במערב גרמניה. לאנשי המוסד בראשותו של צבי זמיר לא הייתה נגיעה לעניין. הם לא התערבו בשיקולי הביטחון של דיור ואכסון הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי. הכל נראה רגוע ושָלֵיו, זורם על מי מנוחות . האתלטית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית נִיר (בת קיבוץ איילת השחר) התגוררו בנפרד לא הרחק כ- 150 מ' בקו אווירי משָם, במקום שיועד למגורי הספורטאיות.

 פרופסור שָאוּל לַדָנִי זוכר היטב בשיחות התחקיר עמי : "כשבוע לפני הנסיעה לאולימפיאדת מינכן 72' קיבלנו תדריך ודף עם הוראות התנהגות מקצין הביטחון של משרד החינוך אריה שומר. הוראותיו הסתכמו באזהרה מפני חבילות נפץ ונטילת חבילות מזרים , ואזהרה שלא להתבלט בשטח . איש לא דיבר עמנו על סכנת טרור" [3] . בחמש הדירות ברחוב ג'יימס קונולי 31 התגורר גם מנהל המשלחת "שֶף דֶה מִיסְיוֹן" (Chief de Mission) שמואל "שמוליק" ללקין ורופא הספורטאים שלנו ד"ר קורט ווייגל. ראש המשלחת לאולימפיאדת מינכן 72' היה יוסף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר איש קיבוץ גבעת חיים . ענבר ממנהיגי הספורט הראשיים של ישראל בימים ההם כיהן בעת ובעונה אחת כיו"ר הוועד האולימפי הישראלי ושימש גם מזכ"ל אגודת "הפועל" הארצית. יוסף "יוֹשוֹ" ענבר התגורר יחד עם נציגים בכירים נוספים במשלחת הישראלית במלון "שרתון" במינכן ולא בכפר האולימפי. בכפר האולימפי על אלפי ספורטאיו ובליל השפות ואין ספור התלבושות הצבעוניות בתוכו – שררה אווירה של חופש, עליצות, ושמחת נעורים, אך הוא לא היה מאובטח דיו. ביום העשירי של המשחקים ב- 5 בספטמבר 1972 הפך למלכודת מוות לאחד עשר מספורטאי ישראל. פרופסור שאול לדני ידע שהאבטחה בכפר האולימפי הייתה רופפת ורשלנית. מין פיקוח ושמירה אך רק למראית עין. כל אחד יכול היה להתפלח לכפר האולימפי כרצונו. הסידורים הביטחוניים העלובים היו גלויים לעין כל. פרופסור שאול לדני ומנהל המשלחת שמואל ללקין היו מודעים לה היטב אך משום מה היא נעלמה מעיני שירותי הביטחון של מדינת ישראל. בדיעבד התברר כי חיי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי במינכן 72' הם הפקר. האינפורמציה הטריביאלית הזאת הנוגעת לביטחון ספורטאי ישראל בכפר האולימפי לא הייתה ידועה למומחי הביטחון של ישראל וגם לא למשטרת באוואריה. ואם אכֵן הייתה ידועה הדבר חמור שבעתיים. שירותי הביטחון של מדינת ישראל נעדרו מודיעין חשוב ולא נערכו מראש כדי למנוע את הטבח המתוכנן.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . הכפר האולימפי . בקדמת התמונה זהו רחוב קונולי על אחד עשר גושי הבניינים הגבוהים והנמוכים שלו שהיה הרחוב הדרומי ביותר בכפר האולימפי , ומימין לו מבני הבונגלו . משלחת ישראל התגוררה ברחוב קונולי 31 שאורכו כ- 220 מ' בשורת הבניינים הנמוכה השלישית מלמטה מצד שמאל . מימין מגורי הבונגלו . (בסיוע DOZ . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

פרופסור שאול לדני זוכר בדרמטיות את כל מה שהתחולל ביום ההוא כפי שסיפר לי [4] : "הכפר האולימפי היה פרוץ לגמרי. כל אחד יכול היה להתפלח אליו לוּ רצה. השחיין המצטיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן (מקום 9 באולימפיאדת מכסיקו 1968 במשחה ל-100 מ' בסגנון פרפר) לא נשלח הפעם לאולימפיאדת מינכן 72' ע"י הממסד הספורטיבי. העיתון "מעריב" שהכיר בצדקת מאבקו העניק לו נסיעה למינכן על חשבון העיתון כפיצוי על אי הכללתו במשלחת האולימפית. אברהם מלמד הגיע לכפר האולימפי והתפלח למגורים שלנו ללא קושי. ההתפלחות הייתה דבר שבשגרה. מי שנכנס בבגדי אימון ספורטיביים (טרנינגים) כלל לא נעצר בשערים. ואם בכל זאת עוכב ע"י השומרים, הרי אמירה כמו "זה בסדר" והופעה בטוחה ולא מהוססת אפשרו בדרך כלל את הכניסה. במקרה נדיר כשמישהו נתקל ונחסם בשערי הכניסה, הוא היה יכול לסוב לאחור ולהיכנס לכפר האולימפי של מינכן דרך שערי היציאה. העם הגרמני הוא ממושמע. חציית רחוב במעבר להולכים ברגל באור אדוֹם, גם כאשר אין כל תנועת כלי רכב והמעבר בטוח לחלוטין, היא חזיון נדיר ביותר ושונה לגמרי מ- ניו יורק. בגרמניה הולך הרגל ימתין בסבלנות מתוך סגידה לתקנות התעבורה ולאור הירוק. לכן בשערי היציאה מהכפר האולימפי אין שומרים ורק מוצבים שם שִלְטֵי "אין כניסה". איש לא ייכנס דרכם חוץ מאלה שמתכוונים מראש להפר את התקנות. הכפר האולימפי גדוש במבקרים כשרבים מהם מתפלחים פנימה. לשלומית ניר לא היה מאמן במינכן 1972 והיא הייתה זקוקה למישהו שימדוד לה זמנים בעת אימוניה. כשהשחיין אברהם מלמד הגיע למינכן ביקשה השחיינית שלומית ניר משמואל ללקין לאשֵר לוֹ לגור בדירה מס' 2 של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 תמורת עזרתו באימונים שלה. היא שכנעה אותו ושמואל ללקין הסכים. כך בנצלו את המיטה הפנויה בחדר מס' 2  בו אני התגוררתי הפך אברהם מלמד לשותפי לחדר. אברהם מלמד נכנס לכפר האולימפי על תקן של מתפלח לכֵן לא קיבל מפתח לדלת הכניסה. לעיתים חזר לדירה בשעות הערב המאוחרות וגילה דלת נעולה. מפני שלא רצה להעירנו היה נכנס לדירה דרך החלונות הפתוחים. לפעמים נאלץ לטפס כחתול עד לאיזה שהוא חלון פתוח בקומה השנייה. מכיוון שאני אכלתי רק שתי ארוחות ביום, נתתי לאברהם מלמד את תלושי האוכל הבלתי מנוצלים שלי. כך התגורר וחי  לוֹ אברהם מלמד בכפר האולימפי דה- פאקטו. נוכחותו במגורים שלנו ברחוב קונולי 31 לא דווחה להנהלת הכפר. כוח הביטחון הגרמני שגונן על הכפר לא עלה על מעשה התרמית שלנו".

המשחקים האולימפיים הם ביזנס כלכלי ענק וגם מאבק פוליטי . בראש הוועד האולימפי הבינלאומי IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) ניצב מזה עשרים שנה מאז 1952 הנשיא האמריקני רב ההשפעה והכל יכול מר אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage). אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' ניהל את הוועד האולימפי הבינלאומי ביד רמה והגן על עצמאותו הייחודית . בדרך כלל חברי 200 הוועדים האולימפיים הלאומיים ברחבי העולם אינם נמנים על הוועד האולימפי הבינלאומי , למעט מר אלכס גלעדי. הוועד האולימפי הבינלאומי מורכב מאנשים פרטיים שאינם מייצגים את מדינותיהם אלא את עצמם ואת האינטרסים של IOC . הוועד האולימפי הבינלאומי הוא גוף הבוחר את עצמו מפני שזוהי חוקתו. אוורי בראנדג' חסם ונעל בזמנו את שערי הוועד האולימפי בפני עסקני הוועדים הלאומיים. יו"ר הוועד האולימפי האיטלקי ג'וליו אונסטי תקף את אוורי בראנדג' בחריפות רבה במושב IOC שהתכנס באמשטרדם ב- 1970. הוא טען שחוקת האִרגון מיושנת ומגבילה, ומתאימה לימיו של הברון פייר דה קוברטיין [5], אך לא לימים האלה של שנות ה- 70. אוורי בראנדג' ענה לוֹ שאם הוועד האולימפי הבינלאומי ישנה את החוקה שלו, יקיץ אזי הקֵץ על עצמאות הספורט הבינלאומי, הפוליטיקה תשתלט על הספורט ו- IOC יהפוך לאִרגון הדומה לאו"ם [6].

אוורי בראנדג' היה מתנגד מובהק כל חייו לחדירת הספורט המקצועני לזירה האולימפית (אולימפיאדת ברצלונה 92' הייתה הראשונה שפתחה את שעריה בפני הספורט המקצועני). אוורי בראנדג' היה איש מבוגר באולימפיאדת מינכן 72' בן 84 אך נודע בעקשנותו. הוא היה למוד קרבות, אידיאליסט בלתי מתפשר, תכסיסן ודיפלומט. אוורי בראנדג' הבין שהספורט הבינלאומי התחרותי השתנה לבלי היכר, וכי ההישגים האדירים ושיאי העולם שלא היו דומים במאום לאלה שהיו בראשית תקופת כהונתו ב- 1932 צורכים הכנות, זמן וממון.

אוורי בראנדג' ידע שהממשלות של המדינות הקומוניסטיות מצד אחד מממנות לאורך שנים ארוכות את הישגי ספורטאיהן, אלה המפארים את יוקרתן הפוליטית, אך מאידך היה גם עֵר לעובדה שגופים פרטיים במערב מנצלים את הספורטאים לצורכי פרסומת מסחרית. זאת הייתה מקצוענות, אולי סמויה, אך מקצוענות לכל דבר. אוורי בראנדג' הבין שתמיכה סמויה הופכת במקרים רבים את החובבנות המוצהרת של ספורטאי הייצוג מהמדינות השונות למעשה רמייה ואת השבועה האולימפית החגיגית שלהם לשבועת שווא. אוורי בראנדג' האידיאליסט האמין בכל ליבו שביטול מושג החובבנות הישן והתרת כל סייג הקשור לטוהר המידות האולימפי עלול להוביל לחיסול הספורט במתכונתו הנוכחית. הוא חשש מטיפוח חוג מצומצם של ספורטאי עַל ולוּדֶרִים מקצועניים שיהפכו את המשחקים האולימפיים למעין קרקס גלובאלי. במהלך דיוני הוועד האולימפי הבינלאומי ב- 1970 הדן בסעיף החובבנות הספורטיבית באולימפיאדה, הציע אוורי בראנדג' את הצ'ארטר המפורסם שלו שהפך לתקנון אולימפי בו נקבע כי, "כדי להיות ראוי להשתתף במשחקים האולימפיים, על הספורטאי והספורטאית לשמור על מסורת הרוח האולימפית ועל האתיקה שלה. על הספורטאים האולימפיים מוטלת החובה להיות בעלי עבר נקי לחלוטין מעיסוק בספורט מקצועני אלא רק בעלי עבר של השתתפות בספורט החובבני, ומבלי שקיבלו הטבות ותגמולים כלשהם עבור השתתפותם".

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה הפיקה במסגרת מצומצמת את שידורי אולימפיאדת מינכן 72'. דן שילון נלחם בטחנות רוח. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג דחה בקיץ 1972 את בקשתו של מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה יוסף בר-אל לסקר את המשחקים האולימפיים גם בשפה הערבית. הופעתו המזהירה של השדר נסים קיוויתי במינכן 72' היא בלתי נשכחת גם בחלוף 40 שנים. ההיסטוריה האולימפית המצולמת של ספורטאי ישראל מאז אולימפיאדת הלסינקי 1952 הראשונה שלהם הייתה מקופלת בתמונות סטילס. דן שילון ואלכס גלעדי העבירו את הציבור הישראלי מעידן הסטילס לעידן ה- Video בטלוויזיה.

ב- 15 בנובמבר 1971 שלח דן שילון מסמך ראשון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור הנוגע להפקת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972. זה היה עדיין לפני עידן התקשורת הלוויינית הבינלאומית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. דן שילון תיאר במסמך את משימות השידור, ההפקה, והעריכה הרבות הניצבות בפניו וביקש בענווה מקצועית, ממש בדחילו ורחימו מהנהלת רשות השידור, לצרף אליו למינכן שניים או שלושה כתבים כדי שיטוסו עִמוֹ למינכן ויסייעו לוֹ לעמוד באתגר העצום של השידורים האולימפיים. הוא רצה לצִדוֹ את אלכס גלעדי ואת דוב עצמון (קוסטקובסקי) עוזרו מימי "מבט ספורט" הראשונים שהיה עובד Free lancer בטלוויזיה ושימש במקביל כעורך בעל שם של מדור הספורט המורחב בעיתון "ידיעות אחרונות". דן שילון רצה לידו גם את נסים קיוויתי שהתגורר בלונדון ושימש שדר של ה- BBC וגם כתב של העיתון "ידיעות אחרונות" שָם. שַדָּר אולימפי הוא אתגר עיתונאי מהמעלה הראשונה אך עיסוקו של נסים קיוויתי על תקן Free lancer בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנת 1972 היה מִשְנִי ועבודתו בה צדדית, מעין חלטורה מקצועית זמנית, ששימשה מקור הכנסה נוסף לפרנסתו. חיש מהר התברר כי הרעיון לשתף את נסים קיוויתי בצוות השידור האולימפי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה נבון ובעל ערך ומשקל. זאת הייתה האולימפיאדה הראשונה שהטלוויזיה הישראלית סיקרה בשידורים ישירים וכוחו הטלוויזיוני של נסים קיוויתי היה בלתי נודע עד אז. באולימפיאדת מינכן 1972 הוכיח נסים קיוויתי את גדולתו כשַדָּר ספורט ועיתונאי מוכשר בעל שיעור קומה בינלאומי וכי שום רשת טלוויזיה רצינית המכבדת את עצמה אינה יכולה להסתדר בלעדי איש טלוויזיה ברמתו . הנה מכתבו ההיסטורי של דן שילון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור מ- 15 בנובמבר 1971 הנוגע לצירופו של נסים קיוויתי למשלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מינכן 72' [7].

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה . לונדון . נסים קיוויתי היה מוסד שידור נכבד בפני עצמו זמן רב לפני בני דוֹרי . הוא היה שַדָּר ועיתונאי מוכשר משכמו ומעלה . כאן הוא מארח בשנות ה- 60 בעמדת השידור באִצטדיון "וומבלי" בלונדון את שחקן התיאטרון והקולנוע הישראלי חיים טופול . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור חבות לנסים קיוויתי חוב עולם . כעבור שנים סיפר לי , "יואש אלרואי, לא תאמין לי אבל חיים טופול שימש לעת מצא פרשן כדורגל טוב בשידורי ה- BBC שלי בלונדון". (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 בנובמבר 1971 . זהו המסמך המקורי הדן בגודלו של צוות הטלוויזיה לאולימפיאדת מינכן 72' , ששלח דן שילון מנהל מחלקת הספורט לישעיהו "שייקה" תדמור מנהל הטלוויזיה . (עמוד מס' 1 מתוך 2. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  בעת הזאת דן שילון כבר לא היה מנהל חטיבת החדשות . במקומו מונה לתפקיד מר צבי גיל . "רצוי לדעתי להוסיף על הצוות הנ"ל את נסים קיוויתי ולהודיע למארגנים כי אנו רואים בו איש שלנו . נסים קיוויתי מצוי היטב בעבודת הטלוויזיה ויכול לתרום מניסיונו הספורטיבי והעיתונאי להצלחת השידורים" , כתב דן שילון לשייקה תדמור .(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  15 בנובמבר 1971 . זהו המסמך המקורי שכתב דן שילון למנהל הטלוויזיה שייקה תדמור בעניין הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 . (עמוד מס' 2 מתוך 2 . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות ).

המכתב התקבל באטימות ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור. לא מפני שהיה קמצן אלא בגלל שלא היה מעולם עיתונאי ואיננו מפיק טלוויזיה. שייקה תדמור חניך ביה"ס הריאלי היה מפקד צבאי בעברו. בתפקידו האחרון לפני הגיעו לטלוויזיה הישראלית הציבורית שימש סגן קצין חינוך ראשי של צה"ל בדרגת סא"ל. שייקה תדמור הושאל לטלוויזיה מצה"ל בקיץ 1971. הוא לא קרא נכון את המפה ולא הבין ולא היה מודע למהות האירוע האולימפי כאובייקט שידור טלוויזיוני בינלאומי חשוב ביותר ונחשק גם בישראל. ישעיהו "שייקה" תדמור גם לא הכיר את היקף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה הנדרשת להפקת אירוע ספורט גדול ממדים שכזה ולא העריך את כמות כוח האדם המקצועי הנחוצה לכסותו . ישעיהו "שייקה" תדמור לא היה לבד ולא רק הוא לא היה בקי בנושא השידורים האולימפי הכל כך מורכב ומסובך טכנולוגית והדורש תכנון קפדני ומדויק ארוך טווח. כל צמרת רשות השידור בעת ההיא הציבה את נושא שידורי הספורט שלה במקום האחרון כמעט בסולם העדיפויות שלה. האולימפיאדה הייתה כלולה בתוך סל סטריאוטיפים יחדיו עם המונח "ספורט". המושג "ספורט" עורר בעיני רבים קונוטציה חסרת ערך והדימוי הכוללני שלו היה תפל. מעטים בטלוויזיה הישראלית הצעירה הכירו בחשיבות חזון שידורי הספורט כנדבך עתיר רייטינג בלוח השידורים הכללי של כל רשת טלוויזיה באשר היא ואנשים ספורים בלבד הבינו והיו מודעים לקשיים הטכנולוגיים המסובכים המרכיבים את הפקות מבצעי שידורי הספורט בטלוויזיה. הבוסים של דן שילון לא טיפלו בהפקת אולימפיאדת מינכן 1972 כראוי. צורת הטיפול החובבנית הזאת גרמה נזק מיידי, כמותי ואיכותי, וגם פגיעה בטווח הארוך של השידורים . קבלת ההחלטות השגויה וצורת הטיפול הרשלנית הזאת שימשה תקדים בהפקות העתידיות של שידורי הטלוויזיה באולימפיאדות הבאות ובהפקות אירועי ספורט בינלאומיים אחרים. הנהלת רשות השידור הציבה ב- 1972 סטנדרט הפקה נמוך. זה היה זמני אך לרוע המזל ההנהלות הבאות שבאו אחרי שמואל אלמוג ושייקה תדמור ראו בסטנדרט הזה מודל לחיקוי והשתמשו בו. לאולימפיאדת מינכן 1972 נשלחו שני שַדָּרִים, מפיק שהיה גם מגיש, ולצִדם בימאית, והרשאה להשתמש באולפן שידור מקומי בעיר מינכן עצמה. הם היו צריכים להשתלט על כמות פנטסטית של חומר. אין פלא שהמתינו להם בפינה קשיים רבים וכישלון.

12 שנים אח"כ החליט מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל לשלוח לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 צוות שידור בסדר גודל דומה. הזמני הפך לקבוע. יוסף "טומי" לפיד ז"ל גרס שמפיק ושלושה שדרים מסוגלים לכסות ולשָדֵר ישיר פעילות של יותר מ- 7000 ספורטאים וספורטאיות מ- 92 מדינות שמתחרים ב- 221 תחרויות ב- 22 ענפי ספורט שונים. נכון שלמשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הקטנטונת הזאת צורפו כמה טכנאים וצוות צילום פילם בודד שנועד לכסות באמצעות כתבות את פעילות 33 הספורטאים הישראליים המתחרים בלוס אנג'לס, אך עוֹל הדיווח הישיר הוטל על מפיק אחד וקומץ שַדָּרִים. משימה כבדה. כמעט בלתי אפשרית. משלחות טלוויזיה של רשתות אירופיות קטנות הדומות לישראל שכיסו את משחקי מינכן 72' כמו שוודיה, נורווגיה, פינלנד, אוסטריה, דנמרק ואחרות היו גדולות פי חמש יותר מצוות השידור של דן שילון.

ב- 26 ביוני 1972, חודשיים ימים לפני טקס הפתיחה , שלח דן שילון לישעיהו "שייקה" תדמור את מסקנות לקחי סיור קדם ההפקה שלו במרכזי השידור של  DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) במינכן וביקש שוב להגדיל את מצבת כוח האדם שלו [8]. כך כתב למנהל הטלוויזיה שלו : "עקרונית , אין אנשי מרכז השידורים במינכן מבינים כיצד נצליח לבצע את לוח השידורים שלנו באמצעות צוות כה מצומצם (ה- BBC למשל מגיע למינכן עם צוות של 65 אנשים). בזמנו אישרה ההנהלה בראשות המנכ"ל שמואל אלמוג ארבעה אנשי צוות (שני עיתונאים, צלם ומקליט). מאחר שאין לנו צורך בצלם ומקליט, מוצע לשלוח עיתונאי שלישי (נסים קיוויתי) וכן בימאי ומפקח שידור. אשר לעיתונאי השלישי למותר לציין את גודל המאמץ שיידרש מצוות העיתונאים שיעבוד שם. הכנת תוכנית יומית על כל מרכיביה תצריך צוות גדול במינכן. שלושה אנשים מהווים מינימום הכרחי. זאת בנוסף לעיתונאים ישראליים אחרים שישהו בלאו הכי במינכן מטכם מערכותיהם ואשר נבקש אותם לסייע לנו בעבודתנו . הגרמנים ממליצים בכל פה להביא עמנו למינכן בימאי ומפקח שידור. בימאי גרמני לא יוכל לבצע שידורים בעברית מן האולפן הגרמני. השידורים היומיים בלוויין מצריכים גם איש טכני שיפקח על יציאת השידורים ועל חדר בקרה מרכזי במינכן, בכל הקשור לשידורי ישראל.  אם אמנם יאושר צוות זה, יש לפנות לאלתר לגרמנים ולבקשם להגדיל את הצוות ל- 5 אנשים. עקרונית הם הביעו את הסכמתם לכך בשיחה בע"פ עמי, אבל מבקשים תשובה מיידית מצִדנו, בצירוף התשלום עבור איש הצוות החמישי. אם קיימות בעיות תקציביות בהגדלת הצוות, ניתן לקצץ במעט את המשדרים היומיים ובכך להשיג עודף תקציב למטרה זו".

טקסט מסמך : 26 ביוני 1972. זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 1 מתוך 3), "לקחי סיור הכנה במינכן 72' לקראת האולימפיאדה – סיכום דיון", שכתב דן שילון למנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור חודשיים ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'.  (הערה : מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג לא התיר לכנות את ישעיהו תדמור בתואר המקצועי מנהל הטלוויזיה , אלא העניק לו את ה- Title "הממונה על ענייני הטלוויזיה". שמואל אלמוג הסביר לי בשיחות התחקיר בינינו כי סבר שבתוקף תפקידו כמנכ"ל רשות השידור והעורך הראשי של המשדרים ברדיו ובטלוויזיה , הוא בעצם מנהל הטלוויזיה וגם מנהל רדיו "קול ישראל" , והניצבים בראש המדיות הם ממונים ולא מנהלים) . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך  :  26 ביוני 1972 . חודשיים לפני טקסט הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72' . זהו המסמך המקורי . עמוד מס' 2 מתוך 3 . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך  :  26 ביוני 1972 . חודשיים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72' . המסמך המקורי . עמוד מס' 3 מתוך 3 . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

לבסוף לאחר אין סוף וויכוחים וניסיונות שִכנע דן שילון את ישעיהו "שייקה" תדמור לאשר לו לקחת עמו למינכן שלושה אנשים . אלכס גלעדי בתפקיד מפיק מִשְנֶה וגם שַדָּר Off tube, נסים קיוויתי שַדָּר מרכזי ומוביל של תחרויות ה- א"ק והשחייה, והבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל לצורך בימוי שידור היומנים מהאולפן האולימפי ב- IBC במינכן [9]. הוא לא אישר את צירופו ההכרחי של מפקח טכני למשלחת השידור האמור להעניק ביטחון לשידור למרות שהבין מדן שילון כי הפונקציה הזאת חשובה מפני שההפקה הזאת מורכבת ומסובכת וגם ממושכת , רצופה אתגרים טכנולוגיים הדורשים פתרונות מידיים תוך כדי ביצוע השידור, זאת הפקה קשה לביצוע ומאומצת מאוד, וודאי לרשת טלוויזיה חסרת ניסיון בהפקות ספורט בינלאומיות כמו הטלוויזיה הישראלית. הוא כן אישר את שכירתה של מזכירת הפקה. גב' רונית שטיינהיימר ישראלית שהתגוררה בגרמניה נקבעה ע"י דן שילון לשמש מזכירת ההפקה של צוות השידור במינכן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור ומנהל המחלקה הכלכלית ברשות השידור מר אליהו בן עמרם הסכימו לשלם לה שכר של 3400 מרקים גרמניים [10].

דן שילון צירף אליו כעובדים פרילאנסרים את דוב עצמון ואת אהרון לָהָב עורך מדור הספורט של עיתון "דבר". בדרכו למינכן תפס דן שילון באקראי את ד"ר גלעד וויינגרטן (אתלט עבר מצטיין שהיה אָצָן וגם שיאן ישראל לשעבר בקפיצה לרוחק, ואת הדוקטורט שלו עשה בארה"ב בתחום הפסיכולוגיה) וביקש ממנו לשַמֵש כעוזרו של נסים קיוויתי. אולימפיאדת מינכן 72' הייתה ערש לידתו של ד"ר גלעד וויינגרטן כפרשן א"ק .כששמעו טכנאי ההנדסה בטלוויזיה כי מנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור ומנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג החליטו לחסוך כסף ולא לצרף איש טכני למשלחת השידור היוצאת למינכן 1972, והמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל תומך בהחלטת ההנהלה הראשית , חשו שפוגעים בהם ומזלזלים בידע שלהם. מפקח טכני צעיר בשם דוב גולדשטיין נזעק להגן על כבודם המקצועי של טכנאי הטלוויזיה ועל ביטחון השידור. ב- 27 ביוני 1972 עקף את מנהלו הישיר שלמה גַל, ושלח מכתב מחאה להיררכיה הציבורית הגבוהה ביותר ברשות השידור ל- וולטר איתן יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור , בו התריע על סכנות השידורים רבי משימות הנשלחים מגרמניה לישראל ועל החשיבות המכרעת של שיתוף טכנאי טלוויזיה במשלחת השידור. הוא הזהיר אותו מפני כשלים טכניים של ההפקה. בעיניו הצמדת טכנאים למשלחת העיתונאית של הטלוויזיה הנוסעת למינכן 72' היא מעין הפקת פוליסת ביטוח של ההפקה.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זהו המפקח הטכני דובל'ה גולדשטיין . הוא היה ממקימי הטלוויזיה הישראלית ומטובי  טכנאי ה- Video  שלה בכל הזמנים. איש הגון וישר , חרוץ , ומסור מאוד למקום עבודתו בכל רמ"ח אבריו. אהבתי אותו אהבה רבה. בקשתו לכלול טכנאי טלוויזיה במשלחת השידור לאולימפיאדת מינכן 72 לא נענתה . דן שילון שילם מחיר יקר . קו ה- 4W של השידור הישיר המתוכנן מטקס הפתיחה באולימפיאדת מינכן 1972 לא הגיע לירושלים .(התמונה באדיבות CBC קנדה ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דוב גולדשטיין רכש את השכלתו הטלוויזיונית בארה"ב והיה מבין הטכנאים הראשונים שהצטרפו לטלוויזיה הישראלית בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. הוא חזה מראש את הסכנות הטמונות בשידור טלוויזיה ישיר מחו"ל ללא צירוף טכנאים למשלחת השידור. גולדשטיין צירף חתימות נוספות של עמיתיו למכתב המחאה ועשה מעשה בלתי מקובל . הוא עקף את שני הבוסים הישירים שלוֹ מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ואת מנהל ההנדסה שלמה גל ושלח בהול את המסמך ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וולטר איתן. זה נראה כמו קריאה למֶרִי בשורות חטיבת ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית אך המפקח הטכני דוב גולדשטיין ראה את הנולד וצדק בתוכן מכתבו [11]. שום רשת טלוויזיה שמכבדת את עצמה איננה מפיקה את שידוריה, לא בארץ ולא בחו"ל, ללא סיוע צמוד של טכנאים מומחים בקוֹל, תמונה, ותקשורת. אך הימים היו ימי בראשית והצבתם ההכרחית של שני מפקחים טכניים במשלחת השידור של מינכן 72' נתפשה כמותרות. לא נשלח איש.

טקסט מסמך  :  27 ביוני 1972 . זהו המסמך המקורי ששלח המפקח הטכני דוב גולדשטיין ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר וולטר איתן , המבקש מנו לשלוח טכנאי צמוד עם משלחת השידור של הטלוויזיה היוצאת לאולימפיאדת מינכן 72' . המסמך התגלגל במשך זמן רב בין נושאי התפקידים והבכירים ואפיין את התנהלות הטלוויזיה הישראלית ורשות השידור בשנים ההן . התגובות וההוראות השונות בכתב יד מעידות על הבלבול והסחבת . להלן הבהרת חתימות האישים :

מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ב- 20 ביולי 1972  :  י. תדמור / ש. גל אנא טיפולכם .

הממונה על הטלוויזיה שייקה תדמור ב- 21 ביולי 1972 : חיה , זמני את המפקחים + שלמה גל + יעקב סווירי .

מהנדס הטלוויזיה שלמה גל  ב- 3 ביולי 1972 :  לשמואל אלמוג , מי שהוא עורר עניין זה .

מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור גב' רוחמה איילון ב- 8 באוגוסט 1972 :  שמואל (אלמוג), ראה נא תשובתו של היו"ר (וולטר איתן) למכתב זה . בעקבותיה פניתי אל שייקה (תדמור) אשר הפנה אותי אל ש. גל . בקיצור איש לא ראה אותם ואף לא השיב כל מכתבם.

ד"ר וולטר איתן המתין שמונה ימים ואז ענה לדוב גולדשטיין. במקביל העביר יו"ר הוועד המנהל של הרשות את המכתב למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג . המכתב נדד מיד ליד . שמואל אלמוג העביר אותו למנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ומהנדס הטלוויזיה הראשי שלמה גל. לא יצא מזה כלום. מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור גב' רוחמה איילון ראתה שאיש איננו מטפל בבעיה ולכן החליטה ב- 8 באוגוסט 1972 לזרז שוב את המנכ"ל שמואל אלמוג להתייחס למכתב כדי לקדם את העניינים. המסמך של דוב גולדשטיין עבר את ידי המנהלים הבכירים כשכל אחד מהם העיר בדרכו המסורבלת כיצד יש להתקדם בפתרון הבעיה.

פענוח הטקסטים של כתבי היד על מסמך הבקשה של דוב גולדשטיין היה אופייני לצורת ההתכתבות והתקשורת הפנימית של הפונקציות השונות בינן לבין עצמן בתוככי ברשות השידור .שמואל אלמוג כתב ב- 20 ביולי 1972 בכתב יד על המסמך : "י' תדמור / ש' גל , אנא טיפולכם. שא (שמואל אלמוג)". שייקה תדמור כתב ב- 21 ביולי 1972 בכתב ידו : "חיה , זמני את המפקחים + שלמה גל + סווירי לשיחה בנדון". מהנדס הטלוויזיה שלמה גל  ב- 3 ביולי 1972 : "לשמואל אלמוג , מי שהוא עורר עניין זה…". גב' רוחמה איילון כתבה ב- 8 באוגוסט 1972 בכתב ידה לשמואל אלמוג : "שמואל , ראה נא תשובתו של היו"ר למכתב זה . בעקבותיה פניתי אל שייקה תדמור אשר היפנה אותי אל שלמה גל . בקיצור איש לא ראה אותם ואף לא השיב על מכתבם". הבעיה לא נפתרה. שום טכנאי לא נשלח עם צוות השידור לאולימפיאדת מינכן 72'. ההנהלה החובבנית התנהגה ברשלנות. נראה היה שהיא בורחת מאחריות. צוות השידור במינכן 72' היה עתיד לשלם על כך מחיר יקר. קו השידור הישיר של דן שילון בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72' בשבת – 26 באוגוסט 1972 הגיע בסופו של דבר ל- טימבוקטו במקום לאולפן בירושלים.

טקסט תמונה :  1972. הימים ההם – הזמן ההוא. המהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" מר שלמה גל (מימין) יחדיו עם הבוס שלו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור במסעדה ירושלמית. (התמונה באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן לא התרשם יתר על המידה מתוכנו של המכתב . הוא היה איש משרד החוץ ודיפלומט בעברו ואמון על ההיררכיה. לשון תשובתו מ- 2 ביולי 1972 הזכירה את מוצאו. חוץ מזה גם במשרד החוץ היו מחלוקות וסכסוכי עבודה. הוא לא נבהל. מכתב התשובה לדוב גולדשטיין לווה בעותקים להנהלה. זה היה 55 ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 [12].

טקסט מסמך :  2 ביולי 1972 . זהו המסמך המקורי שכתב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר וולטר איתן לדוב גולדשטיין . "בדקתי את העניין ונראה כי הוא כולו טכני ולא אישי. הנו בטיפול הממונים עליכם ואייעץ לכם לנסות לגמור אותו אתם . הרי הם בקיאים בצרכים ובאפשרויות  ויש לסמוך על שיקול דעתם ועל שיפוטם", השיב יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן לדוב גולדשטיין . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ד"ר וָולְטֶר אֵיְתָּן שימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במשך שש שנים , 1978- 1972 (החליף את היו"ר הקודם ד"ר חיים יחיל). הוא היה מינוי ציבורי של ממשלת גולדה מאיר והגיע לתפקידו הרָם ברשות השידור ממשרד החוץ שם שימש כמנכ"ל המשרד. ד"ר וולטר איתן התחנך על האסכולה האירופית. הוא היה איש מנומס ותרבותי שלא התאים לאקלים האסייתי של רשות השידור. כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לא השכיל לסייע לדָן שִילוֹן בהפקה המורכבת והמסובכת של שידורי אולימפיאדת מינכן 1972. הוא לא התערב ולא ניסה לשכנע את שְמוּאֵל אַלְמוֹג בחשיבות צירופם של אנשי הנדסה לצוות השידור. דן שילון נותר חשוף וטס לשם עם אנשים ספורים ללא טכנאים ושילם מחיר מקצועי כבד. לקח כישלון שידורי מינכן 1972 נלמד ולאולימפיאדת מונטריאול 76' נשלחו שני מפקחים טכניים דוב גולדשטיין בתחום ה- Video ועקיבא מלמד בתחום התקשורת והקוֹל.

טקסט תמונה : הנהלת רשות השידור טלוויזיה ורדיו "קול ישראל" בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג , המהנדס הראשי של רשות השידור שלמה גל , סמנכ"ל הכספים ארנון צוקרמן (נושף עשן) , שר החינוך והתרבות יגאל אלון , עוזרו של השר , ונקדימון "נקדי" רוגל. (התמונה באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התחוללה סערה ברשות השידור מפני איש מההנהלה לא ענה למתמרמרים שהעלו טענה מקצועית כנה, חוץ מ- וולטר איתן. עניינם נתקע. המנהל הישיר שלהם המהנדס הראשי שלמה גַל נבהל מהמצב והעיר משהו בהסתר ב- 3 ביולי 1972 לשמואל אלמוג, "מישהו עורר עניין זה" ודמם. רוחמה איילון המנהלת הנמרצת של לשכת מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג הבחינה בהתמרמרות הבוקעת משורות הטלוויזיה ונטלה את המושכות לידיה ב- 8 באוגוסט 1972, "שמואל אלמוג", היא אמרה לו, והוסיפה, "ראה נא תשובתו של יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן למכתב הזה בעקבותיו פניתי אל שייקה תדמור, אשר הפנה אותי אל שלמה גל, בקיצור איש לא ראה ולא דיבר עם הטכנאים, ואף אחד לא השיב על מכתבם". זה היה שמונה עשר יום לפני טקס הפתיחה של האולימפיאדה. ככה התנהלה ופעלה בחובבנות גלויה ההנהלה המקצועית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בימים ההם. היא חשבה בתום לֵב שהיא פועלת בצורה הטובה ביותר, אך למעשה לא ידעה להתמודד עם המצב, השהתה את קצב התפתחות ההפקה, לא ענתה לפונים, ודחקה את הקֵץ. בסופו של דבר לא נשלח שום טכנאי לאבטח את השידורים המורכבים.

דן שילון היה שטוף אמביציות מקצועיות אך ניצב לא רק מול סבך ביורוקרטי בתוככי רשות השידור, אלא נאלץ להתמודד עם אנשי הפיקוד העליון של הרשות והטלוויזיה שנראו כפקידים האדישים לגורל ההפקה ההיסטורית. לרשותו של שילון עמדו ב- 1972 הכלים הטכנולוגיים הדרושים כדי לחולל מהפכה ולשדר ישיר לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית ישיר את אולימפיאדת מינכן 72'. הוא הכיר היטב את הסיבות שהביאו להיעדר כל כיסוי טלוויזיוני של ספורטאים וספורטאיות ישראליים בחמש אולימפיאדות רצופות שקדמו למינכן 1972 מאז המשחקים של הלסינקי 1952 הראשונים בהם נטלה חלק מדינת ישראל. לא היה גם זכר לצילומי טלוויזיה של ספורטאים ישראליים באולימפיאדות הבאות של מלבורן 1956, רומא 1960, טוקיו 1964, ומכסיקו 1968 למעט כמה תמונות סטילס דהויות בעיקר מטקסי הפתיחה ההם. לא הייתה סיבה לצלמי העיתונות הבינלאומית ולמצלמות הטלוויזיה העולמיות של ה- Host broadcasters בימים ההם להסתער על הספורטאים הישראליים האולימפיים שנשרו מהתחרויות כבר בשלבים המוקדמים. הם בס"ה ייצגו מדינה שהגשימה את חזונו של הברון פייר דה קוברטיין, "ההשתתפות במשחקים האולימפיים חשובה מהניצחונות בהם".

מן ההיבט הזה נדמה כאילו ההיסטוריה הטילה על דן שילון ואלכס גלעדי להעביר את אזרחי מדינת ישראל מסוף עידן הסטילס לראשית תקופת ה- Video בטלוויזיה. זיכרון הצילום החזק ביותר שלי כילד בן 14 בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן היה טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 15 בהלסינקי ב- 1952. זאת הייתה תמונת סטילס שהנציחה את משלחת ספורטאי ישראל בת 36 אנשים, 26 ספורטאים פעילים ו- 10 מאמנים ומלווים צועדים לראשונה בסך בתולדות המדינה בטקס פתיחה אולימפי ובראשם נושא הדגל שחקן הכדורסל של מכבי ת"א ונבחרת ישראל אברהם שניאור . מי חשב אז על שידורי טלוויזיה.

טקסט תמונה :  19  ביולי  1952 . הייתי ילד בן 14  בשעה שמשלחת ספורטאי ישראל השתתפה לראשונה במשחקים האולימפיים וצעדה באון בטקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 15 בהלסינקי . הכדורסלן אברהם שניאור קפטן נבחרת ישראל ושחקן קבוצת מכבי ת"א נושא את דגל המדינה ומוביל משלחת אולימפית של 36 אנשים . זיכרון צילומי בלתי נשכח בהיעדר תיעוד הטלוויזיה . (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי . ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה  :  חודש מאי – שנת 1952. תל אביב. נבחרת ישראל בכדורסל לפני צאתה לאולימפיאדת הלסינקי 52'. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהנבחרת הלאומית בכדורסל נוטלת חלק בטורניר האולימפי . זיהוי הנוכחים שעומדים משמאל לימין : יהושע רוזין , אליהו עמיאל , מנחם קורמן , עמוס לין (חבר קיבוץ משמר העמק) , המאמן מוריס "טבי" רסקין משה 'מוסה' דניאל (חבר קיבוץ חולתה) , רלף קליין , ראובן פכר (חבר קיבוץ מזרע) , זכריה עופרי , ודוב "בולק"  פרוסק . זיהוי הנוכחים שכורעים ויושבים משמאל לימין : דני ארז , שמעון "צ'ינגה" שלח , מרסל חפץ , אברהם שניאור , פרדי כהן , ויהודה "קנבוס" ווינר . (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  זיהוי הנוכחים בתמונה : יואש אלרואי.

טקסט תמונה : יולי 1952 . נבחרת ישראל בכדורסל בדרכה לאולימפיאדת הלסינקי 1952 . שלושה בני קיבוצים נמנו בימים ההם על נבחרת ישראל , משה "מוסה" דניאל , ראובן פכר , ועמוס לין . זיהוי הנוכחים בשורה ראשונה מלפנים משמאל לימין : המאמן מוריס "טבי" רסקין, חיים וויין ראש המשלחת, דני ארז (הפועל ת"א ), יהודה ווינר (מכבי ת"א ) , שמעון "צ'ינגה" שלח (הפועל ת"א) פרדי כהן (הפועל חולון) , אברהם שניאור (מכבי ת"א) , מרסל חפץ (הפועל חולון) , משה 'מוסה' דניאל (קיבוצניק מחולתה ששיחק בקבוצת הפועל  מעיין ברוך) , ראובן פכר (קיבוצניק מהפועל מזרע), אליהו עמיאל (הפועל חולון), זכריה עופרי  (מכבי ת"א), עמוס לין (קיבוצניק מהפועל משמר העמק). זיהוי הנוכחים בשורה אחורית משמאל לימין : מנחם קורמן,  ורלף קליין מנופף בידו (שניהם ממכבי ת"א). הערה : שלושת שחקני הפועל חולון , אליהו עמיאל , מרסל חפץ , ופרדי כהן היו עולים חדשים ממצרים ששיחקו במדי מכבי אלכסנדריה ומכבי קהיר . (התמונה , באדיבות מנחם קורמן . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) . זיהוי הנוכחים בתמונה : יואש אלרואי .

ב- 1948 ניהלה מדינת ישראל את מלחמת העצמאות שלה ונבצר מספורטאיה שכולם היו מגויסים להשתתף במשחקים האולימפיים של לונדון 48'. האולימפיאדה  ה- 15 בהלסינקי 1952 הייתה הראשונה בה נטלו חלק ספורטאי מדינת ישראל . אפקט משחקי העוינות בין אברי בראנדג' לבין הטלוויזיה הבינלאומית לא השפיע על מדינת ישראל בת ארבע השנים שלא הייתה בה כלל טלוויזיה. ראש הממשלה דוד בן גוריון התנגד נחרצות להקמתה אך ביקש להיפגש עם ספורטאי המשלחת. הוא ראה חשיבות רבה בהשתתפות אתלטים ישראליים במשחקים האולימפיים. בפגישה עם מטילת הדיסקוס והודפת כדור הברזל אוֹלְגָה וִוינְטֶרְבֶּרְג התפלא על מיעוט נשים במשלחת וקרא לארגוני הספורט להגביר את החינוך הגופני גם בין הנשים. דוד בן גוריון הזכיר לספורטאי המשלחת כי שם המדינה קשור במאבקו של יעקב אבינו עם המלאך וכי עם ישראל תמיד ידע להיאבק, והוסיף , "העיקר הם ההגינות וההשתתפות ולא רק הניצחונות, אולם גם הם חשובים !" [13].

טקסט תמונה : ראש הממשלה דוד בן גוריון נפגש בקיץ 1952 עם משלחת הספורטאים הישראלית לפני צאתה לאולימפיאדת  הלסינקי 1952 . בתמונה הוא משוחח עם האתלטית אולגה ווינטרברג . ממתין לתורו מימין , הכדורסלן הגבוה זכריה עופרי . (באדיבות מנחם קורמן . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה  :  תמונת מחזור של המשלחת האולימפית הישראלית טרם יציאתה למשחקי הלסינקי ב- 1952 . המשלחת כללה 13 כדורסלנים, 7 אתלטים ואתלטיות, 4 קלעים, שחיין אחד, קופץ למים אחד, 2 מאמנים אמריקניים : אירווינג  מונדשיין בא"ק ומוריס "טֶבִּי" רסקין בכדורסל (אינם מופיעים בתמונה), ו- 8 מלווים . (באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

אם הא"ק היא מלכת הספורט הרי שתמר מטל היא מלכת הא"ק. תמר מטל נטלה חלק בתחרויות הקפיצה לגובה והקפיצה לרוחק באולימפיאדת הלסינקי 1952. היא דורגה אחרונה בקפיצה לגובה לאחר שעברה רף בגובה של  1.40 מ'. היא לא הצליחה לעבור את המינימום הנדרש של 4.90 מ' בקפיצה לרוחק באולימפיאדה והודחה מהמשך התחרויות.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952 . הקופץ למים הישראלי יואב רענן (יליד דרום אפריקה) מימין מדורג במקום התשיעי במקצוע הקפיצות למים במשחקים האולימפיים של הלסינקי 52' . (ארכיון יואש אלרואי) .

ראוי עוד לציין כי השחיין נחום בוך סיים אחרון במקצה המוקדם ה- 1 בשחיית 100 באולימפיאדת הלסינקי 1952 בזמן של 1:05.6 דקה. הקופץ למים יואב רענן השיג את ההישג המכובד ביותר כשדורג תשיעי בקפיצות למים ממקפצה בגובה של 3 מטרים (נקראת באנגלית Springboard Diving). בטורניר הכדורסל הפסידה ישראל פעמיים בבית ב' , לפיליפינים 57 : 47 וליוון 54 : 52 והודחה מהמשך הטורניר אך מישהו דאג להנציח אותה בתמונה משותפת עם האלופה האולימפית ארה"ב שניצחה במשחק הגמר את ברה"מ 25:36. בשורות נבחרת ארה"ב שיחקו שני הענקים בוב קורלנד (Bob Kurland) שגובהו 2.16 מ' וקלייד לאבלט (Clyde Lovellette) שהתנשא ל-2.10 מ'. 4925 ספורטאים וספורטאיות מ- 69 מדינות השתתפו באולימפיאדת הלסינקי 1952.

למרות הכישלונות באולימפיאדת הלסינקי 1952 נכתב פרק חדש בהיסטוריה של הספורט כששורה גאה של אתלטים מהישוב ייצגה בפעם הראשונה את מדינת ישראל במשחקים האולימפיים מאז אתונה 1896. מר ברניי איין יו"ר הנהגת הוועד האמריקני למען הספורט בישראל כתב מניו יורק מכתב מרגש לוועד האולימפי הישראלי בתום משחקי הלסינקי 1952, "היום נרשמה באהדה רבה העובדה בדבר השתתפותה של מדינת ישראל במשחקים האולימפיים. קבוצתכם הייתה קרבית מאוד, חבריה היו ספורטאים במלוא מובנה של המילה הזאת ובהתאמה מלאה לחוקה האולימפית. אלה מאִתנו שההצלחה האירה להם פנים וזימנה אותם למקום בתור חברים של הוועד האמריקני המאוחד לטובת הספורט בישראל , לא ישכחו לעולם את הרוח הטובה שגילו ספורטאי מדינת ישראל בשדה הספורט ובכפר האולימפי גם יחד. כבודכם עלה בעינֵי כל העמים. אנו מקווים לראות את ההתקדמות המהירה של האתלטים שלכם לקראת המשחקים האולימפיים של מלבורן 1956". חברי הוועד האולימפי הישראלי ב- 1952 היו :  עו"ד נחום חת, מרדכי ז'יליסט, יוסף יקותיאלי, אריה שריג, מרדכי בן-דרור, נחום הרצברג, חיים גלובינסקי, א. בן צבי, ד"ר מ. הרניק, ז. רוסצקי, האלוף מצה"ל יגאל אלון, וח"כ ג. פלש. הנהלת ההתאחדות לספורט בישראל מנתה את :  י. כרמי, מרדכי ימפולסקי, עמנואל גיל, ח. ברגר, יצחק כספי, ב. א. פס, מיכה שמבן, י. דניאל, ר. פרלשטין, פ. לוינזון, ד"ר קורן, י. פינשטיין, חיים וויין, רפאל פנון, ר. וויינברג, ד"ר אורי זמרי, י. פרחי, ו- מ. ימיני. ראשי המשלחת נפגשו במהלך המשחקים עם האלוף האולימפי בריצות 5000 מ', 10000 מ', ומרתון הצ'כוסלובקי אמיל זטופק ורעייתו דנה זטופקובה שזכתה במדליית הזהב בהטלת כידון. הם העניקו להם ספר אודות מדינת ישראל הצעירה. עוד זיכרון צילום של התחלה צנועה.

טקסט תמונה : הנהלת המשלחת האולימפית של ישראל באולימפיאדת הלסינקי 1952 מעניקה לרץ הצ'כוסלובקי הדגול אמיל זטופק (זכה באולימפיאדת הלסינקי 52' ב- 3 מדליות זהב בריצת 5000 מ ,10000 מ' וריצת מרתון) ורעייתו דנה זטופקובה (אלופת הטלת הכידון באולימפיאדת הלסינקי 52')  שי בצורת ספר בשפה האנגלית "THE  FACE  OF  ISRAEL", המספר על מדינת ישראל. מימין לשמאל : עמנואל גיל, נחום חת, הרעייה דנה זטופקובה , אמיל זטופק, ועיתונאי הספורט של העיתון "דבר" אליעזר רוֹאִי. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי).

ראה המשך בפוסט מס' 31 : "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (9).

סוף הפוסט מס' 30. הועלה לאוויר ב- 3 בספטמבר 2012. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

---