הערה : הבלוג נמצא עדיין בראשית התפתחות הטכנולוגית ותחילת עיצובו.

—————————————————————————————————-

פוסט מס' 40 : הועלה לאוויר ב- 9 בספטמבר 2012.

—————————————————————————————————-

טקסט תמונה : אנוכי מסיים את עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בטריקת דלת בשנים 2003 / 2002 (ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "רוֹש וְלַעֲנָה – הפוליטיזציה בשידור הציבורי . שְנוֹת האוֹפֶל 2005 – 2001" . 

השידור הישיר שלשום מבָּאקוּ נקטע בסיומו . יורם ארבל מעניק קרדיט מקצועי לכמה אנשים שסייעו בהפקה , ונפרד בחטף מהפרשן המנומנם והישנוני שלו שלמה שרף , אבל איננו מסביר מדוע הוא לא יורד מעמדת השידור לעמדת הראיונות כדי לשאול את המאמן הלאומי אלי גוטמן רק שאלה אחת בת ארבע מילים : "מה זה צריך להיות…?" . אין עיתונאות ואין ראיונות סיכום . כלום . מחזירים את סיגנל הטלוויזיה הביתה . רגע , מה דחוף כל כך ? מה בוער ? הפתיעה אותי לטובה הטלוויזיה הציבורית המיושנת של אזרבאייג'אן . למרות כמות מועטת של מצלמות , בימוי לא אחיד ושגיאות בניתוב התמונה – הרי שהתוצאה הטלוויזיונית הסופית הייתה מספיק בקושי ולא בלתי מספיק . השער בדקה ה- 50 של ביבראס נאתכו שהעניק יתרון לישראל 1 : 0 זכה לארבעה הילוכים חוזרים מארבע זוויות ראייה שונות . זה לא מעט . אפשר להבחין באחד מהם בהבעת פניו התימהונית של אגאייב , "אופס , איך זה קרה לי…?" . הטלוויזיה האָזֶרִית חושפת מקרוב והיטב את רִיטוּאָל ההמנונים . צילומי ה- Close up של שחקני נבחרת ישראל מחובקים ושָרִים את "התקווה" בקול רם נטעו תחושה כי הם נחושים והשאלה איננה ניצחון אלא באיזה הפרש . אני פטריוט . התיישבתי בכורסה שלי לצפות בשחקנים שלנו וב- "גרמני" כפי שרבים מכנים את המאמן הישראלי אלי גוטמן .

זה נכון , יורם ארבל שַם בכיס הקטן את המאמנים – פרשנים שלמה שרף בכדורגל ואת צבי שרף בכדורסל למרות שזאת לא חוכמה גדולה . הוא שַדָּר Play by play מיטבי . אולם כשהעניין מגיע לעיתונאות זה כבר סיפור אחר . הוא מקריא טקסט מגוחך שיוצר הִילָה בטרם עת סביב השוערים של שתי הנבחרות . מאיפוא הוא ממציא את זה ? השוער האָזֶרִי אָגָאיֶיב חוטף שער מביך מ- 30 מטרים מרגל ימין של נאתכו . הוא בכלל לא היה צריך ליפול . אפשר היה לאסוף את הכדור ביד אחת ו/או להרחיקו ברגל . כל ילד בגן היה עוצר אותו . דודו אאווט על פי יורם ארבל עושה חייל וקריירה נפלאה בקבוצת מיורקה הספרדית כבר חמש שנים . אך השוער הישראלי סופג שער מ- 16 מטרים מפַּס (מדויק אומנם) מהאזרבייג'אני רוסלאן אָבִישֶב בו הכדור מתגלגֵל לפנים במהירות של צַב. היה לדודו אאווט את כל הזמן שבעולם לבצע צעד אחד בלבד כדי להציב זֶרֶת מול הכדור . איך זה יכול להיות שהחברה הישראליים האלה שמשחקים בליגות בכירות באירופה ומשתכרים הון עתק , מגיעים לשורות הנבחרת הלאומית ועושים במכנסיים . נבחרת ישראל בכדורגל במצבה הנוכחי שלשום היא בדיחה . אולי נבחרת אך לא קבוצה . החברה האלה מחו"ל תומר חמד, דודו אוואט, גיל  וורמוט , איתי שכטר , יוסי בניון , מאור מליקסון , יובל שפונגין ואחרים מתנהגים בעליבות דווקא ברגע שהם עוטים את המדים הלאומיים , ממש כמו אייל ברקוביץ' וחיים רביבו בשעתם . שניהם היו באמת שחקנים מוכשרים ששיחקו בשעתו באנגליה וספרד (תמורת ממון רב) אך נכשלו במדי הנבחרת במשך ארבעה קמפיינים רצופים. יחדיו עם מאמנם דאז שלמה שרף לא הצליחו להעפיל למונדיאל ארה"ב 1994,ואח"כ ל-  Euro 1996, ואח"כ למונדיאל צרפת 1998, ואח"כ ל- Euro 2000 . ברור שמתקיימת מייד השוואה בין צעירי הכדורגל הלאומיים לבני גילם שמשרתים בצבא ובמילואים . ישנם כאלה שָם בין הכדורגלנים שחושבים ברצינות כבר שנים שלרוּץ על כר הדשא זה הדבר הכי קשה בעולם .

שלמה שרף מבין כדורגל אך הוא איננו יודע כיצד לתרגם את הידע לשפת הטלוויזיה. דברי הטריוויה שלו מגוחכים. "אפשר לנצח את המשחק" , הוא מגלה לנו אבל לא מסביר איך . את ארבעת המילים הטפלות והנדושות האלה יכול לומר כל בַּר בֵּי רָב .  בדקה ה- 70 פורץ יורם ארבל בצהלה : "נותנים להם גול" . הפרשן מחרה – מחזיק אחריו , "הלוואי , הלוואי , הלוואי…" . קודם לכן מסתבך הפרשן בלשון מסורבלת אודות שופט המשחק שעל פי יורם ארבל מקפח אותנו : "השופט רוצה להצליח כדי לקצור מוניטין…" באמת שלמה שרף…? איזה שופט לא רוצה להצליח…? זאת לא פרשנות . שלמה שרף גם כותב לא טוב . טור הפרשנות שלו היום בעיתון "ישראל היום" – רָדוּד . בדברי הסיכום הוא כותב : "אפשר להפתיע את רוסיה , אבל הנבחרת צריכה להתעלות . מה שראינו עד עכשיו מהחבורה של אלי גוטמן לא יספיק" . באמת שלמה שרף…? את זה גם מוטי קירשנבאום יכול לומר למוּלִי שַפִּירָא בגלי צה"ל ואנוכי לכתוב ב- בלוג שלי , אבל אנחנו לא יודעים להסביר מה צריך לעשות כדי להתעלות . זהו תפקידך . אולי בעלי הבית של שלמה שרף בערוץ 5 ובעיתון "ישראל היום" לא מתדרכים ולא מכוונים אותו. או שמא הוא באמת כה בלתי מוכשר. לומר פרשנות בטלוויזיה ולכתוב אותה בטור אישי בעיתון זה מקצוע .

השידור הישיר שלשום היה שיעמומון במיטבו . לא בגלל מצלמות הטלוויזיה . לערוץ 5 היה אפילו מספיק זמן כדי להריץ על המסך שלו במהלך השידור הישיר חידון טריוויה . עיתונאים מגוחכים . מסתיים לו המשחק אזרבייג'אן – ישראל ועל המרקע מופיע "יציע העיתונות". הרי אלה הם אותם החֶבְרֶה מערוץ 5 שהמציא את שידור ה- Off tube מהמוניטור בתל אביב והפך אותו לאומנות. ואייל ברקוביץ' ביניהם. זהו האיש שהצהיר בשעתו, כלהלן : "…כשאני יושב על הספסל אני רוצה שהנבחרת תפסיד…". עכשיו הוא קופץ על המציאה וממהר להשמיץ את השחקנים שהכזיבו נוכח המנחה ניב רסקין . הדיון משמים . שום תובנות מרעננות . הייתי מְזָמֵן ל- "יציע העיתונות" אנשי אקדמיה ברמתם של פרופסור מנחם מוֹר ופרופסור אברהם בן צבי מאוניברסיטת חיפה , פרופסור משה צימרמן מאוניברסיטת ירושלים, פרופסור דן כספי מאוניברסיטת באר שבע (ואחרים) כדי להשכיל באמת ועל מנת לקיים דיון רציני אודות נבחרת ישראל בכדורגל לרבות הפקת לקחים. אייל ברקוביץ', מוטי איוואניר, ומשה פרימו ודומיהם אינם מוכשרים לספק פולמוס ושיקול דעת מעניינים . אני מת על שידורי הקידום וה- Promotions של ערוץ הספורט בכבלים מס' 55. בזה הם הכי טובים בארץ . אולם כשמגיעים לעיתונאות, תוכן, ועיסוק, ניתוח, ובדיקת חומרים זה כבר סיפור אחר.

נמתין בסבלנות לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מחרתיים ב- 11 בספטמבר 2012 יהיה זה תורו להעביר בשידור ישיר את המשחק השני של ישראל נגד רוסיה מאצטדיון רמת גן במסגרת הקמפיין של מונדיאל ברזיל 2014 . במקרה הזה ערוץ 1 לא צריך להתאמץ מידי כדי להוכיח שהוא טוב (בהרבה) מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים .

סוף הפוסט מס' 40. הועלה לאוויר ב- 9 בספטמבר 2012.