הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח ולא לצורך פרסום אישי.

הערה 4 : מסיבת העיתונאים המאולתרת שהפיק בשעתו פיקוד הדרום בראשות אלוף הפיקוד טל רוסו היא ביזיון ארגוני ובלגניסטי מכל היבט, וכתב אישום נגד כמה כתבים צבאיים של רשתות הטלוויזיה שאינם מכבדים את עצמם, אינם מכבדים את הקולגות שלהם, ואינם מכבדים את הגנרל הישראלי שניצב בראש מבצע צבאי מורכב מאוד ומסובך מאוד. ההידחפות, ההתפרצויות, חוסר המשמעת, והשאלות הבלתי נבונות של מחזיקי המיקרופון מבלי לאפשר לאלוף טל רוסו להשלים את תשובותיו, הזכירו לי את התוכנית הצעקנית חסרת הכבוד "פופוליטיקה" של ערוץ 1 הציבורי בימים הטובים שלה. מאידך גם על מחלקת הדוברות של צה"ל מוטלת אחריות כבדה. הפקת מסיבת עיתונאים מאולתרת איינה חייבת להיות ברדק ובלגן. חרפה. 

——————————————————————————————-

פוסט מס' 101 : הועלה לאוויר ב- 17 בנובמבר 2012.

——————————————————————————————-

בימוי טלוויזיוני. היסטוריה קצרצרה של הימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פוסט מס 101. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי.

טקסט מסמך : 2001. מכתב פרידה ששלח לי בראשית שנת 2001 יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב לאחר שסיים את תפקידו ברשות השידור. היה מדובר באדם הגון, ערכי, ותרבותי, וגם בעל יכולות שרחשתי לו הערכה, אולם הוא לא הצליח לקדם את רשות השידור אפילו ב- מ"מ אחד לפנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בימוי טלוויזיוני. היסטוריה קצרצרה של הימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פוסט מס' 101. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי.

הקדמה.

בעקבות פִּרְסוּם הפוסט ב- 14 בנובמבר 2012 שדן בכלכלה טלוויזיונית בשידורי הספורט ואיכות וטיב הבימוי של הבימאי אַמְנוֹן אוֹסְמַן של השידור הישיר של המשחק המרכזי באצטדיון "בלומפילד" ב- 11 בנובמבר 2012 הפועל ת"א – מכבי ת"א 0:1 (רשימה מס' 5) – הגיעו אלי כמה emails שביקשו הבהרות והסבר קצר אודות בימוי הספורט בטלוויזיה. להלן הבהרה והקדמה קצרה :

עיקרון הבימוי הטלוויזיוני החשוב ביותר בשידור ישיר של תחרויות ספורט למיניהם הוא, "הושבת צופי הכורסה בסלון ביתם במקום הטוב ביותר ביציעי האצטדיון". הדיון הזה מובא בחלקו האחרון של הפוסט הזה. תעשיית הטלוויזיה המודרנית פונה בעצם להמוני צופי תחרויות ספורט פוטנציאליים ואומרת להם כהאי לישנא : "לא נורא אם לא תשיגו כרטיסים לתחרות יוקרתית כזאת או אחרת כמו כדורגל, כדורסל, א"ק, שחייה, טניס, ו/או ראגבי ותיאלצו להישאר בבית. אנחנו אנשי תעשיית הטלוויזיה נשדר ישיר לבתים שלכם את האירועים המבוקשים בסיוע עשרות מצלמות והמון הילוכים חוזרים איטיים של האירועים החשובים מזוויות צילום שונות. לא תצאו מופסדים".

אקדים ואומר זאת כך : בימוי אירועי הספורט השונים בעת שידורים ישירים היא תורה טלוויזיונית מורכבת בעלת היסטוריה ארוכה מהיבטים טכנולוגיים ועיתונאיים. תחילתה באולימפיאדת ברלין 1936. כ- מיליון אזרחי גרמניה שלא השיגו כרטיסים לתחרויות הספורט השונות באולימפיאדת ברלין 1936 ראו אותן לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית על מסכי הטלוויזיה של חברת "טלפונקן" באתרי צפייה ציבוריים כמו ספריות ציבוריות ותאטראות. המהנדס הראשי של חברת האלקטרוניקה הגרמנית Telefunken וָולְטֶר בְּרוּךְ (Walter Bruch) העמיד לרשות ה- DRP משרד הדואר והתקשורת של ממשלת גרמניה הנאצית (Deutsche Reich Post) בראשות שר התעמולה ד"ר יוזף גבלס כמה מצלמות Video ספורות לצורך סיקור ישיר של תחרויות האולימפיות החשובות ובראשן תחרויות הא"ק, השחייה, וההתעמלות, וגם שידורים ישירים של טקס הפתיחה שנערך ב- 1 באוגוסט 1936 וטקס הנעילה ב- 16 באוגוסט 1936. תחרויות הא"ק וטקסי הפתיחה והנעילה של אולימפיאדת ברלין 1936 התקיימו באצטדיון האולימפי המרכזי בברלין. היה מדובר בחידוש כביר בתקשורת המונים. צריך לציין כאן שהטכנולוגיה הטלוויזיונית הגרמנית של Telefunken נשענה על טכנולוגיית ה- Video האמריקנית כפי שהמציאו בראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה שני מהנדסי האלקטרוניקה והטלוויזיה והאמריקניים המזהירים ורבי המוניטין ולדימיר זווריקין (Vladimir Zvorykin) ו- פילו טיילור פארנסוורת' (Philo Taylor Farnsworth).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. צילום מהאוויר הממקם את האצטדיון האולימפי המרכזי ואת בריכת השחייה האולימפית בקומפלקס הכללי הענק והמזהיר של אולימפיאדת ברלין 1936. (באדיבות Olympiazeitung 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "המצאת הטלוויזיה" במסגרת סדרת 13 ספרים רחבת היקף שקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

הדוֹר הראשון של מצלמות ה- Video הגרמניות הללו בשנת 1936 היה כבד ומסורבל. הן נראו כמו תותחי צילום ענקיים. מצלמת ווידאו אחת הוצבה באצטדיון האולימפי המרכזי. מצלמת ווידאו נוספת מוקמה בבריכת השחייה. מצלמת ווידאו שלישית מוסדה באמפיתאטרון בברלין שאירח את תחרויות ההתעמלות. למרות שדובר בהקצאת מצלמה אחת לאירוע, הוצב לידן בימאי. הבימאי היה צריך להחליט לאיזה מקצוע בתחרויות הא"ק המתקיימות בעת ובעונה אחת על המסלול ובשדה תינתן עדיפות בצילום. רבות מהתחרויות השונות נערכות במקביל. התמודדויות בריצות למרחקים השונים על המסלול, ויידוי פטיש, הטלת כידון, זריקת דיסקוס, והדיפת כדור ברזל בשדה. סיגנל השידור הטלוויזיוני של Telefunken הוזרק ל- 28 מרכזי צפייה ציבורים מיוחדים שמוסדו בספריות, תיאטראות, ואולמי קולנוע בעיר הבירה ברלין. כמובן שטרם היו מוניטורים בבתים והמצלמות המסורבלות והענקיות היו זקוקות לאור יום בהיר וצלול כדי להפיק את תמונת ה- Video שלהן. חברת Telefunken הצליחה כבר אז לייצר צלחות שידור מיוחדות (Microwave dishes) שהיו מסוגלות להעביר את סיגנל הטלוויזיה לערים המרוחקות 300 – 200 ק"מ ממוקד ההתרחשויות ב- ברלין כמו המבורג, לייפציג , ופוטסדאם שהייתה קרובה הרבה יותר. כמיליון אזרחים גרמניים צפו בשידורי הטלוויזיה ה- היוליים של Telefinken. הטלוויזיה נחשבה ב- 1936 לפֶּלֶא השמיני.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. אחת משלוש מצלמות ה- Video הענקיות של חברת Telefunken בראשות וולטר ברוך (Walter Bruch) שהוצבה באצטדיון האולימפי המרכזי. המצלמות נראו כמו תותחי צילום ושקלו כמעט רבע טון. הן פעלו היטב רק באור יום חזק. (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באולימפיאדת ברלין 1936 שידרה הטלוויזיה הגרמנית לראשונה בהיסטוריה כ- 72 שעות שידורים ישירים מתחרויות הספורט האולימפיות. זה היה חידוש טכנולוגי ועיתונאי כביר. כמעט בלתי נתפש. על הבימאים האולימפיים הגרמניים הוטלה אחריות כבדה. היה עליהם להבין בעיתונאות ולהכיר על בוריים את ענפי הספורט אותם הם מצלמים לרבות חוקת הספורט המאפיינת אותם. תפקידם היה להביא את הטוב ביותר לצופי הטלוויזיה שלהם ולתת להם תחושה כאילו הם יושבים באצטדיון האולימפי עצמו. היו אלה צעדים היוליים של בימוי טלוויזיוני ישיר ב- 1936 וכפי שהתברר צעדים טלוויזיוניים בעלי פוטנציאל ענק.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. המהנדס הראשי של חברת Telefunken וולטר ברוך (Walter Bruch) בודק את Frame הצילום של מצלמת ה- Video הענקית באמצעות ה- Viewfinder שלה. (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "המצאת הטלוויזיה" במסגרת הסדרה בת 13 הספרים רחבת ההיקף שאני חוקר וכותב, וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

חלפו מאז שנים רבות. את מונדיאל הכדורגל של שווייץ 1954 כיסו שתי ניידות שידור קטנות של רשת הטלוויזיה הציבורית של שווייץ SRG שכל אחת כללה שלוש מצלמות. את 31 המשחקים של טורניר הכדורגל Euro 2012 שהתקיימו הקיץ באוקראינה ופולין כיסו ניידות שידור בהפקת UEFA שכל אחת כללה 32 מצלמות וכולן Isolated Cameras כלומר מחוברות למקור הילוך חוזר עצמאי משלהן. שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר של Euro 2012 כוסו ע"י ניידות שידור שהכילו בתוכן 35 מצלמות. את תחרויות הא"ק בארבע האולימפיאדות האחרונות של סידני 2000, אתונה 2004, בייג'ינג 2008, ולונדון 2012 כיסו בין 75 (שבעים וחמש) ל- 100 (מאה) מצלמות טלוויזיה ואין סוף כמעט של יחידות Replays אִטִיים, איטיים מאוד, ואִטִיים מאוד מאוד. כיסוי תחרויות ה-א"ק ע"י כל רשת טלוויזיה באשר היא, הוא מורכב ומסובך ביותר. התחרויות מסווגות לקבוצות משנה של ריצות על המסלול, קפיצות אופקיות, קפיצות אנכיות, ותחרויות יידוי פטיש, זריקת דיסקוס, הטלת כידון, והדיפת כדור ברזל. חמש ניידות שידור ענקיות נפרדות משתתפות במלאכת הכיסוי בראשות בימאי נפרד וצוות עבודה רק שלו. מעליהן ניצב בימאי עַל. הוא שמחליט מה יראו הצופים בכל רגע נתון בשידור הישיר ב- Integrated Feed. תפקידו של בימאי הטלוויזיה ברור ומוחלט : עליו להושיב את צופה הטלוויזיה במקום הטוב ביותר ביציע האצטדיון – מחד, ולהאריך עבורו את משך חוויית הצפייה ברגעי השיא. למשל הצופים באצטדיון האולימפי בלונדון ראו את יוּסֵיין בּוֹלְט גומא 100 מטרים בקצת יותר מתשע שניות וחצי . צופי הטלוויזיה ברחבי תבל נהנו מסיגנל השידור של ה- Host broadcaster חברת הטלוויזיה OBS שסיפקה להם עשרים הילוכים חוזרים מזוויות צילום שונות לרבות Replays אִטִיים, אִטִיים מאוד, ו- אִטִיים מאוד מאוד. הצופים ביציעי האצטדיון ראו את יוּסֵיין בּוֹלְט רץ על המסלול וחולף על פני מאה המטרים בפחות מעשר שניות . שני מיליארד צופי הטלוויזיה ברחבי העולם היושבים בנחת בכורסאות בסלון ביתם חזו באמצעות ה- Replays הרבים בזיו פניו של הפנומן ובכישרון הריצה המדהים שלו במשך כ- 12 דקות רצופות. הטלוויזיה האריכה עבורם את משך השיא של חוויית הצפייה ב- % 7200 (שבעת אלפים אחוזים). בעת התארכות חוויית הצפייה יכלו צופי הטלוויזיה ברחבי העולם לראות הילוכים חוזרים אִטִיים מאוד מאוד יפהפיים של האָצָן יוּסֵיין בּוֹלְט שנעו בין 125 ל – 175 Frames בשנייה אחת. יתרון צופי הטלוויזיה על הצופים ביציעי האצטדיון הוא בכמות ההילוכים החוזרים הרבים וזוויות הצילום שמספקת להם המדיה האלקטרונית הוויזואלית. יתרון הצופים ביציעים על פני צופי הטלוויזיה הוא באווירה.

זהו בדיוק העניין ותפקידם של בימאי הטלוויזיה במשחקי הכדורגל והכדורסל שכל כך מקובלים במדינת ישראל. בימאי טלוויזיה שלרשותו עומדות 12 מצלמות לרבות מצלמת SSM חייב להבין את רגישות האחריות המוטלת עליו בטרם הוא עובר את סַף מִפְתָּן ניידת השידור, על מנת להעביר את האינפורמציה הוויזואלית לצופיו. אנוכי כצופה טלוויזיה מן השורה הייתי מאוכזב מרמת הבימוי ושיקול הדעת הלוקה בשימוש ביחידות ההילוכים החוזרים שעומדות לרשותו בניידת השידור "מזמור" של מהנדס הטלוויזיה מר דָנִי לָנְקְרִי. שימוש טכנולוגי ועיתונאי מושכל ב- Replay נוגע לא רק למִשְכוֹ (כמות ה- Frames בשנייה אחת) אלא גם לנקודת הזרקתו, מהיכן הוא מתחיל, ואפוא הוא מסתיים. למשל ה- Replay הנודע של שערו השני של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה נגד אנגליה במשחק רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה 1:2 באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" במכסיקו סיטי – החל מאוחר מידי משיקולים לא נבונים של חברת TELEMEXICO. הקונסורציום של Telemexico (הורכב מ- Televisa ו- Channel 13) שימש Host broadcaster של סיגנל הטלוויזיה המכסיקני שהופץ ברחבי העולם באמצעות לווייני התקשורת.

היסטוריית בימוי קצרצרה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם של פעם. 

וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל היא בימאית הספורט הראשונה והחשובה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים בשנים 1975 – 1969. היא הניחה את יסודות הבימוי הטלוויזיוני בתחרויות הספורט בארץ עבור השושלת שבאה בעקבותיה , למרות שאת שידור הספורט הישיר הראשון בתולדות הטלוויזיה, הלא הוא משחק הכדורסל בין קבוצות הפועל ת"א ומכבי ת"א שנערך ב- 13 בנובמבר 1968 באצטדיון "בלומפילד", ביים הבימאי חַגַּי מַאוּטְנֶר. השַדָּר למרבית הפליאה היה גִדְעוֹן הוֹד מרדיו "קול ישראל" (ולא דָן שִילוֹן) והפרשן שלו היה זוֹהָר כּהֵן (לשעבר שחקן במכבי ת"א וגם בהפועל ת"א). דָן שִילוֹן איש צוות ההקמה של הטלוויזיה בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד היה אז בעמדת המתנה. הוא פרש מקריינות והגשת "מבט" (לצדו של חַיִים יָבִין) והיה עסוק בהקמת מחלקת הספורט של הטלוויזיה . וַרְדִינָה אֶרֶז הייתה הבימאית הראשית של כל תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מ- 1969 עד 1975 ("מבט ספורט", "משחק השבוע", ו- "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר") לרבות כל השידורים הישירים של אירועי הספורט הבכירים במדינת ישראל בימים ההם . וַרְדִינָה אֶרֶז הייתה בפירוש יד ימינם של דן שילון ואָלֶכְּס גִלְעָדִי והייתה הבימאית של ארבעת אירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים האלה : כינוס הפועל ה- 9 ב- 1971 בתל אביב , אולימפיאדת מינכן 1972 (היא ביימה את הריאיון המפורסם שערך דָן שִילוֹן עם קנצלר גרמניה וִוילִי בְּרָאנְדְט (Willi Brandt) ב- 5 בספטמבר 1972 ב- IBC במינכן), משחקי המכבייה ה- 9 ב- 1973 בתל אביב, ומשחקי אסיה ה- 7 בטֶהֶרָאן בהשתתפות משלחת ענק של ספורטאי ישראל בספטמבר 1974. ב- 1975 תפש את מקומה יואב פלג, ואליו הצטרפו מאוחר יותר ראובן "רוּבִיק" פּוֹדְגוֹר, אַמְנוֹן אוֹסְמַן, וצְבִי סְלֶפּוֹן.

בימאי הטלוויזיה חַגַּי מַאוּטְנֶר ערך בקיץ 1968 בקומה החמישית בבניין היהלומים בשכונת רוממה בירושלים את ה- Screen test לאנשי הטלוויזיה שביקשו להיות מגישי מהדורת "מבט" העתיד לקום בתוך זמן קצר. חַגַּי מַאוּטְנֶר דמה לוועדת איתור בת איש אחד שחיפשה את מגיש החדשות האולטימטיבי בטלוויזיה. הוא זכר ששני המועמדים הטובים ביותר היו חַיִים יָבִין ודָן שִילוֹן. כעבור שנים רבות סיפר לי כי דָן שִילוֹן הביא עמו נוכחות וכריזמה מול מצלמת הטלוויזיה שלא נפלו מאלה של חַיִים יָבִין. באופן מפתיע סגנון וצורת הקריינות והגיית האותיות הגרוניות של דָן שִילוֹן לא מצא חן בעיני כמה קרייני חדשות מקצועיים שהגיעו לטלוויזיה הצעירה מרדיו "קול ישראל" הוותיק ובראשם אַרְיֵה אוֹרְגָד, חיפשו אף הם קריירה חדשה. הם באו מאסכולת הקריינות הרשמית של הרדיו ולא היססו להתלונן בפני מנהל צוות ההקמה פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ על צורת הקריינות של דָן שִילוֹן. הם ביקשו להדיח אותו מקריינות החדשות בטלוויזיה משום שמעולם לא היה קריין חדשות מקצועי ברדיו.

ב- 7 בינואר 2003 נפגשתי עם דָן שִילוֹן בקפה "בַּאזֶל" בתל אביב. הוא היה בין הראשונים מתוך יותר מ- 1200 אנשי טלוויזיה בארץ ובעולם עמם שוחחתי ואותם תחקרתי לצורך כתיבת 13 הספרים עבי הכרס של הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" . חקרתי אותו חקירת שתי וערב כחמש שעות. דָן שִילוֹן זוכר היטב בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "התככים בתוך הטלוויזיה נולדו מייד עם הקמתה ב- 1968. אַרְיֵה אוֹרְגָד התלונן בפני ראש צוות ההקמה פרופסור אֵלִיהוּא כַּץ על כך שאינני מבטא כהלכה ועל פי המקובל את האותיות הגרוניות "ע", "ח", ו- "ר" , על פי מסורת רדיו "קול ישראל". אֵלִיהוּא כַּ"ץ קיבל את הטענות האלה שהיו לפי  דעתי בלתי מוצדקות והציע לי לעבור מחדש קורס קריינים אצל הבימאי יוֹסִי צֶמַח. לא הסכמתי. הייתי קריין טוב. עובדה שהטילו עלי את משימת הגשת מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה לאחר שחיים יבין הגיש את הראשונה. לאחר שהודחתי מהגשת "מבט" פניתי לשידורי הספורט. הניסיון הראשון שלי בתחום היה הגשת מוסף ספורט אולימפי של אולימפיאדת מכסיקו 1968. אח"כ אִפשר לי אֵלִיהוּא כַּ"ץ להקים את דסק הספורט בתנאי שיהיה כפוף למנהל חטיבת החדשות. אני קראתי לדסק מחלקה. כך זה התחיל".

טקסט מסמך :  12 בנובמבר 1968. דוב עצמון (קוסטקובסקי) עורך מדור הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות" שלח את הכתב שלו אלכס גלעדי לבקר באימון שתי הקבוצות במגרש הפרקט שהוקם באצטדיון "בלומפילד" יממה לפני הדרבי ולהעביר את רשמיו לקוראים. (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).                                                            

דָן שִילוֹן היה מייסדה של מחלקת הספורט ב- 1968 והפך אותה לבעלת חשיבות יתירה במערך השידורים של הטלוויזיה הישראלית. הוא היה עורך ומפיק מצוין ונתפש מייד ע"י הציבור כבַר סמכה בתחום הקונקרטי של שידורי ספורט גם מפני שהיה שדרן ומגיש בעצמו. כאיש טלוויזיה מוכשר ובעל יוזמה חיפש את אתגרים. משחקי הליגה הלאומית בכדורסל לעונת 1969- 1968 החלו באוקטובר מייד לאחר סיומה של אולימפיאדת מכסיקו 68'. הדרבי התל אביבי בין הפועל למכבי נקבע להיערך במסגרת המחזור השמיני ביום רביעי – 13 בנובמבר 1968. בשל שיפוצים באצטדיון יד אליהו הפתוח וכדי לאפשר לקהל רב ככל האפשר לצפות בו החליט איגוד הכדורסל באופן חריג לקיים את המשחק באצטדיון הכדורגל "בְּלוּמְפִילְד" ביפו. ההתמודדות עוררה עניין רב בציבור והעיתונות היטיבה לתאר את המתרחש במחנה שתי הקבוצות לקראת הדרמה הממשמשת ובאה. מאמן פועל ת"א שִמְעוֹן "צִ'ינְגָה" שָלַח התייצב לקרב מחוזק בהרכב שכלל חמישה שחקנים אמריקניים ובראשם בָּארִי לֵיְיבּוֹבִיץ' מול שני מאמני מכבי ת"א רָלְף קְלָיִין ויְהוֹשֻע רוֹזִין שאיבדו את השחקן הטוב ביותר שלהם טַל בְּרוֹדִי שהתגייס לצבא ארה"ב. אבל יהושֻע רוזין הבטיח לכתב "ידיעות אחרונות" אלכס גלעדי שקבוצתו עליה נמנו תַּנְחוּם כּהֵן מִינְץ ז"ל, אַמְנוֹן אָבִידָן, וחַיִים "חַיְימוֹן" שְטַרְקְמָן היא שתנצח בסופו של דבר בדרבי היוקרתי. גם מנהלי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד מצאו עניין בדרבי התל אביבי בכדורסל. בחודש נובמבר של שנת 1968 בעיצומו של שלב ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשעה שמהדורת החדשות "מבט" (את השם "מבט" המציא הבימאי הוותיק חַגַּי מַאוּטְנֶר) שודרה רק פעמיים בשבוע, החליטו שניהם אֵלִיהוּא כָּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד לשלוח את ניידת השידור היחידה שנקראה ה- "OB הַכָּחוֹל" (ראשי תיבות של Out Broadcasting) לאצטדיון "בלומפילד" כדי להעביר את האירוע בשידור ישיר בהיקף מלא . זאת הייתה אותה הניידת שעוּזִי פֶּלֶד רכש והביא מאנגליה במארס 68' ובאמצעותה הועבר בשידור ישיר מצעד צה"ל שנערך בירושלים בחג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל ביום חמישי – 2 במאי 1968. עכשיו הוטלה על הניידת משימת שידור ספורטיבית. בימאי הטלוויזיה חַגַּי מַאוּטְנֶר האיש שקנה את ניסיון העבודה שלו בארה"ב נקבע לשמש הבימאי בניידת שלראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית תעביר תחרות כדורסל בשידור ישיר. מלאכת השידור הישיר הופקדה בידי שַדָּר רדיו "קול ישראל" גִדְעוֹן הוֹד. גִדְעוֹן הוֹד היה אחד מאותם אנשי רדיו מוכשרים ו- וותיקים ובעלי יכולות שהזדקף וראה את מוסד הטלוויזיה הולכת ומוקמת לנגד עיניו. כמו רבים אחרים ברדיו גם הוא רצה לנסות את כוחו.

גִדְעוֹן הוֹד שַדָּר נפלא ומצטיין ברדיו "קול ישראל" (יליד 1934) בעל וותק ומוניטין עצומים זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "התייצבתי בפני וועדת קבלה לטלוויזיה שכללה את פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ , הקריין יָרוֹן לוֹנְדוֹן, ופרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן. הייתי בטוח בעצמי בשיחה עמם ובין יתר השאלות נשאלתי אם אהיה מוכן להשתלב דומיננטית במחלקת הספורט של הטלוויזיה. השיבותי להם כי יקשה עלי לעזוב את רדיו "קול ישראל" והעשייה הענקית שם, אך אמרתי להם שכן בא בחשבון מבחינתי להשתתף בהקלטת משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בשבתות".

טקסט תמונה : קיץ 1960. שדר רדיו "קול ישראל" גדעון הוד מראיין את האצן הישראלי אלוף המדינה בריצות קצרות הארי קנה מראשל"צ. כמו רבים מאנשי הרדיו רצה גם גדעון הוד לנסות את כוחו בטלוויזיה הישראלית הציבורית שזה אך נעמדה על רגליה. (באדיבות גדעון הוד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גִדְעוֹן הוֹד מגדולי שדרני רדיו "קול ישראל" בכל הזמנים, מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : "זה היה עדיין בטרם פרצה תוכנית הרדיו הפופולארית "שירים ושערים" לאוויר ב- 1970 ולתודעת הקהל. בינתיים התארגנה מחלקת הספורט של הטלוויזיה עם דָן שִילוֹן בראשה . נשלחתי לכסות ארבעה משחקים שבסיכומם החלטתי שהעסק לא בשבילי מפני שהוא דורש הקדשת זמן רבה מידי למסך. נפרדתי מהטלוויזיה ונשארתי ברדיו אהבת חיי". ואז ביום בהיר אחד מקבל גִדְעוֹן הוֹד שיחת טלפון מבימאי הטלוויזיה חַגַּי מַאוּטְנֵר המזמין אותו לשדר ישיר את משחק הדרבי התל אביבי בכדורסל במסגרת פעולות צוות ההקמה של הטלוויזיה. גדעון הוֹד בחר בזוהר כהן ששיחק בעבר במדי שתי הקבוצות להיות פרשן שלו. אנשי חטיבת ההנדסה של הימים ההם אוצרים בזיכרונם עובדות שונות הנוגעות להעברת סיגנל הטלוויזיה מיָפוֹ לירושלים. על פי התכנון המוקדם היה סיגנל הטלוויזיה אמור להישלח מניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הנמצאת באִצטדיון "בלומפילד" ביפו אל בניין הטלוויזיה הלימודית – חינוכית הממוקם ברמת אביב (שֵייח מוּנִיס הישנה) ומשם מועבר ישירות לתחנת המִמְסַר "אֵיתָנִים" בהרי יהודה ואח"כ לבניין "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים ובו השתכנה הטלוויזיה הישראלית הציבורית .לעניין העברת סיגנל ה- OB הכחול מאצטדיון "בלומפילד" לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים יש כאמור כל מיני גרסאות. זקני הטלוויזיה כבר לא זוכרים בדיוק את סדר השתלשלות העניינים הטכנולוגיים המסובכים ב- 13 בנובמבר 1968. אנוכי עדיין לא נמניתי על שורות הטלוויזיה הצעירה. מה שנראה פשוט וטריביאלי היום היה מסובך אז לפני 43 שנים. התברר כי בנייניה הגבוהים של תל אביב יוצרים מיסוך ומונעים קו ראייה ישיר בין הניידת הממוקמת ביפו לבין מרכז הטלוויזיה הלימודית ברמת אביב, ולכן אי אפשר יהיה לשדר ישיר את האירוע אלא רק להקליט אותו ולשדר קטעים נבחרים ממנו במועד מאוחר יותר. העיתון "מעריב" כבר פרסם ידיעה ביום המשחק כי לא יתקיים שידור ישיר בשל המיסוך. טרם מוסדה ב- 1968 תחנת המִמְסַר על "מִגְדָל שָלוֹם" בתל אביב. הקמת מערך תִּשְדוֹרֶת מיקרוגל בין אצטדיון "בלומפילד" הממוקם בדרום העיר לעבר בניין הטלוויזיה הלימודית ברמת אביב שנבנה בצפון תל אביב היה מורכב ויקר מידי עבור הטלוויזיה הישראלית הצעירה שזה אך נעמדה על רגליה. לפתע קרה נֵס וטכנאי התקשורת של הטלוויזיה יַעֲקב זַכָּאי ושְמוּאֵל שְוָורְץ מצאו סֶדֶק צַר מעין פִּרְצָה בין הבניינים שהקיפו את האצטדיון דרכה הועבר סיגנל השידור מיפו לרמת אביב.

טקסט תמונה : 13 בנובמבר 1968. אצטדיון "בלומפילד". מהפכת המידע  הגדולה בהיסטוריה מגיעה לישראל. שתי מצלמות אלקטרוניות RCA אמריקניות של הטלוויזיה הישראלית הצעירה מוצבות ביציע המערבי של אצטדיון "בלומפילד" בתל אביב לצורך כיסוי משחק הדרבי התל אביבי בכדורסל בין קבוצות הפועל ת"א ומכבי ת"א. חזיון בלתי נפרץ בימים ההם . שני הצלמים המופקדים על המצלמה התחתונה הם שאול ג'ורג' כהן (מימין) ועזרא כליפא (מרכיב משקפי שמש). הצלם העליון הוא יוסף "פונצי" הדר ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 8 בנובמבר 1968. יהושע כהנא כתב "מעריב" מסביר לקוראי עיתונו חמישה ימים לפני הדרבי התל אביבי בכדורסל באצטדיון "בלומפילד" בין הפועל ת"א למכבי ת"א מדוע לא יועבר המשחק בשידור ישיר בטלוויזיה. ("מעריב"). לבסוף דווקא כן היה שידור ישיר. השדר היה גדעון הוד והבימאי בניידת השידור של הטלוויזיה (ה- OB הכחול) באצטדיון בלומפילד היה חגי מאוטנר. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : אפריל 1968. רחבת בניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים . משמאל, זאת היא ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה ( ה- "OB הכחול") שעוזי פלד קנה באנגליה מחברת THAMES והגיעה במארס 1968 מלונדון לירושלים. כאן היא נראית חונה ליד בניין הטלוויזיה (כונה גם "בית היהלומים") הממוקם בשכונת רוממה בירושלים בטרם הפך למשכנו הקבוע של שידור הטלוויזיה הציבורי בישראל. מימין נראית כתובת של סניף בנק "איגוד" לישראל בע"מ שהיה ממוקם בבניין היהלומים. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית" במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים (שונים) הקרויה בשמה הכולל, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

מר אָלֶכְּס גִלְעָדִי שהיה אז כתב בעיתון "ידיעות אחרונות זוכר את השידור הישיר ההיסטורי של הדרבי התל אביבי בכדורסל ב- 13 בנובמבר 1968 מאצטדיון "בלומפילד" ומספר לי אודותיו כלהלן : "יוֹאָשִיש, היה ועוד איך היה שידור ישיר. גִדְעוֹן הוֹד שידר את שידור הטלוויזיה הראשון והאחרון שלו . אח"כ אירעה לו תאונת דרכים קשה. דן שילון היה בקהל ואפילו היה עליו קלוז- אפ אחד. גדעון הוד הזכיר אותו בשמו, אבל אז דן שילון לא היה במחלקת ספורט כי לא הייתה עדיין כזו. זה היה מוכרח להיות ה- "OB הכחול" כי לא היה אחר".

טקסט תמונה : אפריל 1968. ניידת השידור ה- "OB הכחול" חונה בקדמת "בניין היהלומים" השומם בשכונת רוממה בירושלים. המבנה הנטוש תוכנן במקור להיות מלטשת יהלומים. המבנה הגדול שימש אכסניה זמנית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך הפך ברבות הימים למשכן הקבע שלה מאז ועד עצם היום הזה. (באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השַדָּר גִדְעוֹן הוֹד זוכר בשיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "ביום בהיר אחד אני מקבל טלפון מירושלים כשעל הקו בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי מאוטנר. "החלטנו", הוא אומר לי, "לשדר את הדרבי התל אביבי בכדורסל בין הפועל למכבי"  וממשיך : "אתה מוכן" הוא שואל אותי. "וודאי" השבתי לו אוטומטית ומבלי לחשוב באותה שנייה על ההבדל הגדול בין אופי השידורים של רדיו וטלוויזיה. על השולחן בעמדת השידור באצטדיון "בלומפילד" הוצב מוניטור כשאליו אנו מתייחסים. לפתע ראיתי על המסך בין הצופים את דן שילון . מייד התייחסתי אליו בשידור ושידרתי : "אָה הִנֵה דָן שִילוֹן, שָלוֹם דָן". לקחתי בחשבון שאני חייב פרשן לידי. את מי לוקחים ? הבחירה שלי נפלה על חברי מילדות זוהר כהן, מי ששיחק בעבר הן במכבי ת"א והן בקבוצת הפועל ת"א. זוהר כהן הסכים מייד וסיכמנו בינינו את דרך השידור הישיר. כבר אז היה ברור לי שאני מתנתק מיידית מהתיאור הרציף של זה מוסר לזה, וזה מוסר לזה. אין חיה כזאת בשידורי טלוויזיה. קיימת כמובן הזכרה או ציון שמות השחקנים תוך כדי, וכמובן הספורים הקטנים שעושים את השידור. הכינותי את כל הפרטים והפיקנטריה לאחר פגישות עם השחקנים. עבודת הכנה ראויה. לא פלא שהכל דפק נפלא. גם מיקום עמדת השידור שלנו ליד שולחן המזכירות והיכולת להיות בתוך המשחק עשו את שלהם ותרמו לשידור מוצלח מאוד שזכה לשבחים מפי הבימאי חַגַּי מַאוּטְנֶר וכמובן כל המכרים והחברים".

גִדְעוֹן הוֹד ממשיך לדווח לי כלהלן : "הסיפור הענק שאפיין את המשחק הזה ששודר ישיר לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית שהייתה בכלל בשלבי ההקמה שלה ע"י פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ והסגן שלו עוּזִי פֶּלֶד, היה דבר ההלשנה של מכבי ת"א ל- FIBA אודות הקריירה המקצוענית של שחקן הרכש האמריקני של הפועל ת"א בָּארִי לֵייבּוֹבִיץ' בעבר בארה"ב , והאיסור עליו ליטול חלק במשחק . הפועל ת"א ניצחה 70:78. לא זכור לי שבאיזשהו עיתון או מדור ספורט הוזכר השם שלי כשדר המשחק. מבחינתי עשיתי היסטוריה".

לשורות הפועל ת"א הצטרף אז כדורסלן יהודי – אמריקני אנונימי יפה מראה בן 22 שגובהו 1.88 מ'והעונה לשֵם בַּארִי לֵייבּוֹבִיץ'. כפי שהתברר מאוחר יותר הוא היה רָב אָמָּן בכדורסל , פשוטו כמשמעו יהודי. הוא שימש רכז המשחק של הפועל ת"א ובעל האוטוריטה המרכזית בה. בָּארִי לֵייבּוֹבִיץ' בעל הזרועות הגמישות והאצבעות הארוכות ניחן בשליטה פנומנלית בכדור והפך חיש מהר לאטרקציה כדורסל בישראל. לקבוצת הפועל ת"א הצטרפו אז בנוסף לבַּארִי לֵייבּוֹבִיץ' עוד ארבעה שחקני חיזוק יהודים אמריקניים שהגיעו לישראל ב- 1968, מַרְק טוֹרֵנְשַיִין, אָיְיבֵן לִישִינְסְקִי, אָלֶן צוּקֶרְמַן, ולָארִי ז'וֹלוֹט. והיו בשורותיה גם כמה שחקנים ישראליים מצוינים ששיחקו בנבחרת הלאומית כמו, רָמִי גוֹט, גרשון "גֵרְשִי" דֶקֶל, ודָוִד קָמִינְסְקִי. המשחק בין שתי היריבות המסורתיות משך קהל רב והועתק לאִצטדיון "בלומפילד" בו נבנה מגרש כדורסל מיוחד ועל כר הדֶשֶא של הכדורגל הונחה רצפת פרקט מתקפלת של כדורסל במרחק של כ- 15 מטרים מהקהל. רבבת צופים מספר שיא בימים ההם נדחסה ליציע המערבי של האִצטדיון כדי לחזות במשחק בו קראה הפועל ת"א תגר ממשי על מכבי ת"א  השידור גרר לראשונה בקשה לתשלום זכויות שידורים מצד הפועל ת"א ומכבי ת"א. יו"ר הוועד האולימפי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר חבר קיבוץ גבעת חיים נקבע בהסכמת שני הצדדים, הטלוויזיה (עוּזִי פֶּלֶד) ונציגי הקבוצות התל אביביות , להיות הבורר שיקבע את גובה הסכום שעל הטלוויזיה לשלם. שני ראשי צוות ההקמה פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד (לימים מנכ"ל מוצלח של זכיינית "טֵלְעַד" בערוץ 2) לא אבו בתחילה לשלם והשהו את תשובתם ולא ענו למכתבי הבורר. הדבר גרם לסכסוך כספי בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה למוסדות הספורט בישראל ואיים על תקינות היחסים בין שני הגופים.

בינתיים התלהטה האווירה ערב הדרבי המסקרן. נוֹח קְלִיגֶר יו"ר מכבי ת"א בימים ההם לפני עידן עו"ד שמעון מזרחי ידע שלבָּארִי לֵיְיבּוֹבִיץ' יש עבר מקצועני בכדורסל האמריקני . הוא שלח מכתב למזכ"ל ה- FIBA ד"ר וִוילִיאָם ג'וֹנְס וביקש ממנו לפסול את השתתפותו של בָּאִרי לֵיְיבּוֹבִיץ' "המקצועני" מלהשתתף במשחק כדורסל של חובבים. בָּארִי לֵייבּוֹבִיץ' כבר הגיע לאִצטדיון "בלומפילד" עם חבריו כדי להתכונן למשחק אך התבשר כי לא יוכל ליטול בו חלק . מזכ"ל ה- FIBA נעתר לבקשתו של נוֹח קְלִיגֶר אך מכתב הפסילה הגיע דווקא לידיו של עסקן "הפועל" הוותיק חַיִים גְלוֹבִּינְסְקִי. צער רב כמעט יגון, ודמעות נגרו על לחייו של בָּארִי לֵייבּוֹבִיץ הצעיר. "This is a dirty trick", אמר לעיתונות. בקבוצת הפועל ת"א שיחקו אז עוד כמה שחקני כדורסל יהודים אמריקניים, מַרְק טוֹרֵנְשַיִין, אָלן צוּקֶרְמַן, אָיְיבֶן לִישִינְסְקִי, ולָארִי ז'וֹלוֹט וגם הישראליים רָמִי גוֹט, דָוִד קָמִינְסְקִי, גֵרְשוֹן "גֵרְשִי" דֶקֶל ואחרים. גם ללא בָּארִי לֵייבּוֹבִיץ' המושהה ניצחה הפועל ת"א את מכבי ת"א 70:78. ב- 24 ביוני 1969 העפילו שתי הקבוצות התל אביביות למשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל. המשחק התקיים שוב באצטדיון "בלומפילד" (המגרש ביד אליהו היה בשיפוצים) והפועל ת"א הביסה גם בפעם הזאת את מכבי ת"א בתוצאה 70:88. מַרְק טוֹרֶנְשָיִין הרבה לקלוע להפועל ת"א 31 נקודות , אלן צוקרמן 19 , אייבן לישינסקי 14, רָמִי גוֹט 10, דוד קמינסקי 10, ולָארִי ז'וֹלוֹט 4. למכבי ת"א הרבו לקלוע גָבִּי נוֹיְמַרְק 16 ואַמְנוֹן אָבִידָן 14. לאוהדי מכבי ת"א זה היה מספיק. עו"ד צעיר בשם שמעון מזרחי בן 30 נבחר בספטמבר 1969 באסיפת הקבוצה במלון רמת אביב ליו"ר מכבי ת"א. יחד עם מנהל הקבוצה שְמוּאֵל "שַמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי והגזבר אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ חולל שִמְעוֹן מִזְרָחִי מהפכה בכדורסל הישראלי וגם האירופי.

עו"ד שמעון מזרחי זוכר בשיחות התחקיר שניהלתי עמו במשרדו כלהלן : "מעולם לא תכננתי להיות יו"ר קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. הדלת פשוט נפתחה.  הייתי אוהד מכבי ת"א משחר נעוריי. 1969 הייתה שנת שפל למועדון מכבי ת"א. הפסדנו את האליפות וגם את הגביע לקבוצת הפועל ת"א. יו"ר מחלקת הכדורסל של מכבי ת"א ב- 1969 היה יִשְרָאֵל גוֹרָל. הוא עבד בחברת "הפניקס" יחד עם אבא שלי ז"ל. ביולי 1969 נבחרתי במלון רמת אביב ליו"ר חוג האוהדים של המועדון. כעבור חודש הציע ישראל גוֹרָל לוועד האגודה למנות אותי ליו"ר מחלקת הכדורסל במקומו. זה היה מין צירוף מקרים שכזה. חברת "דיינרס קלאב" הציעה לישראל גוֹרָל לעמוד בראשה ומכיוון שהפך לאיש עסקים ולא היה לו זמן לניהול המועדון הציע אותי ליו"ר. ישראל גוֹרָל הכיר אותי היטב וידע שכאוהד מושבע אינני מפסיד אף משחק של הקבוצה. הוא חשב שאני ראוי להיות היו"ר למרות שלא היה לי ניסיון ניהולי בסדר גודל של מועדון גדול כמו מכבי ת"א. וועד האגודה אישר את המינוי. הייתי אז בן 30. עבדתי במקצוע שלי כעו"ד מזה חמש שנים ונשוי לציפורה רעייתי לבית קרסו. אריה ברנוביץ' נבחר לגזבר המועדון ושמואל "שמלוק" מחרובסקי היה מנהל הקבוצה. ראיתי במינוי שלי לראש מחלקת הכדורסל של מכבי ת"א מינוי זמני בלבד. המינוי הזמני הזה נמשך כבר 43 שנים. בימים ההם בראשית שנות ה- 70 התנהלו משחקי הליגה בערבי שישי. מגרש הבית של מכבי ת"א שכן ליד קולנוע אוריון הישן, היה עשוי מרצפות ופרוץ לכל עבר. המשחקים עוררו עניין רב. גגות הבתים מסביב למגרש היו עמוסים לעייפה בצופים. בשלב הראשון כיסינו את גדר המגרש בבד יוטה כדי להכריח את האוהדים לקנות כרטיסים. כשזה לא עזר בנינו גדר תיל ואח"כ גדר מבלוקים. היה שם איזה קצין משטרה בשם בידרמן אוהד הפועל ת"א שהאשים אותנו בבנייה לא חוקית. על כל פנים אני וחבריי שימשנו דוגמא אישית. גם אנחנו שילמנו עבור הכרטיסים. הפסקנו את הכניסה בחינם. הקופאי שלנו היה איש בשם  רֶוָוח שישב על המדרגות המובילות למשרדי המועדון וגבה כסף מהנכנסים. ברור שהאנשים שהתרגלו לצפות במשחקים מבלי לשלם ונדרשו עכשיו לשלם לא אהבו את הרעיון. חלקם הופתעו והתרגזו. גם עלי. היה ברור לכולם שמורשת, יוקרה, ואהבה למועדון אינם מספיקים עוד כדי להיות אלופים וכדי לשחק באירופה. היינו זקוקים לממון כדי להגשים את חלומותינו. זאת הייתה ההתחלה".

בתקופה בת 41 שנים בין 1969 ל- 2010 מאז התייצב עו"ד שמעון מזרחי בראש המועדון זכתה קבוצת מכבי ת"א ב- 39 אליפויות המדינה, ב- 29 גביעי המדינה, והוכתרה גם חמש פעמים בתואר אלופת אירופה בכדורסל. בין השנים 1971 ל- 2006 העניקה חברת "עֵלִית" (חברה לממתקים וקפה) סכום פנטסטי של עשרות מיליוני דולרים (סכומי החסות המפורטים והמדויקים מתפרסמים בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "הקשר הסימביוטי") דמי חסות מסחרית למועדון. האיש הראשון ב- "עֵלית" שהחליט לתרום לקהילה כ- Sponsor עשיר ולשלם למכבי ת"א ממון תמורת חשיפת חברת הממתקים בטלוויזיה היה התעשיין מַארְק מוֹשֶבִיץ' יחד עם שותפו אַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ. בין "עֵלִית" לבין עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון מכבי ת"א נרקמו יחסי אהבה ואימון חסרי תקדים במובן המסחרי של הביטוי. מכבי ת"א הפכה למוסד כדורסל אהוּד שמנוהל היטב. מגרשה הביתי בהיכל הספורט ביד אליהו צבר בזכותה מוניטין עצום והפך למושג אייקון ומבצר בעוד קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א התמוטטה ונעלמה ממפת הכדורסל בארץ ואולמה "אוּסִישְקִין" בצפון העיר על גדות הירקון נהרס והיה לגינת נוי המהווה חלק מנוף ה- "ספורט טק" התל אביבי בצפון הישן של העיר.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער (קיצוני משמאל בצדו למצלמה) מראיין את תעשיין "עלית" מַרְק מוֹשֶבִיץ' (מימין) והשר יצחק מודעי (במרכז). האיש משמאל בין טוביה סער ליצחק מודעי איננו מזוהה. (התמונה באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טכנולוגיית המיקרוגל הטלוויזיוני וקשר העין עם תחנות הממסר הראשיות במדינה "הַר כְּנַעָן" ליד צפת , בניין "מִגְדָל שָלוֹם" בתל אביב, ו- "איתנים" בהרי יהודה אפשרו כבר בסוף שנות ה- 60 וראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה העברת שידורים ישירים של אירועי חדשות וספורט. מנהל מחלקת הספורט דָן שִילוֹן והמפיק הראשי שלו אלכס גִלְעַדִי עטו על כל הזדמנות. ב- 1970 העבירה מכבי ת"א את משחקי הבית שלה בגביע אירופה לאולם "נעמן" (במפרץ עכו) [1] מפני שהיכל הספורט ביד אליהו עבר שיפוצים ועמד בפני הגדלה והרחבה. בלית ברירה הרחיקה מכבי ת"א נדוד והפכה את היכל הכדורסל ב- "נעמן" למגרשה הביתי הזמני שלה. היא עמדה לארח שָם ב- 24 בנובמבר 1970 את אלופת בלגיה קבוצת סְטָנְדָרְד לִיאֶז'. בבדיקה מוקדמת של תשדורת מיקרוגל הוברר כי יש קשר עין בין "נעמן" לבין תחנת המִמְסַר הראשית ב- "הַר כְּנַעָן". שני קברניטי מחלקת הספורט דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי החליטו להעביר את המשחק בשידור ישיר בהיקף מלא. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נַקְדִימוֹן "נַקְדִי" רוֹגֵל ז"ל נתן להם אור ירוק. זה היה מבצע טכנולוגי מרוחק ומלא סיכונים בימים ההם אבל לרשותם עמדו טכנאים חרוצים שרצו להוכיח את עצמם ובימאית הספורט הטובה ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא, וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל.

טקסט תמונה : קיץ 1981. משחקי המכבייה ה- 11. בריכת השחייה של אוניברסיטת ת"א. צלחת מיקרוגל (Microwave Dish) שהיא בעצם תחנת ממסר קטנה מותקנת על עמדת שידור פרוביזורית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבריכת השחייה באוניברסיטת רמת אביב, ומכוונת לעבר מגדל שלום. ליד הסולם עומד המפקח הטכני הוותיק אלכס לבריק. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָן שִילוֹן שִידֵר ישיר את המשחק ההיסטורי שהפך ללהיט טלוויזיוני . כל המדינה צפתה בו . היכל הספורט ב- "נעמן" היה מלא מפֶּה לפֶה. משה דַיָין שר הביטחון שהיה ידיד קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א כיבד את המשחק בנוכחותו. מכבי ת"א ניצחה את סטנדרד לִיאֶז' 62:74 אך לא הצליחה למחוק פיגור בן 21 נקודות (הפסידה במשחק הראשון בבלגיה 86:107). הקבוצה נשרה באותה עונה מהמפעל האירופי. היה לדָן שִילוֹן עוזר קרוב מהמעלה הראשונה . אָלֶכְּס גִלְעָדִי. שניהם הפיקו שידור ישיר של משחק כדורסל שהיווה מהפכה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההצלחה המזהירה של שידורי הספורט בטלוויזיה בסוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת בראשות דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הולידה מייד וויכוחים מרים עם הוועדות המארגנות הנוגעים לזיכיון הצילום. התאחדות הכדורגל ואיגוד הכדורסל דרשו תמלוגים בעוד מנהל המחלקת הכלכלית ברשות השידור אֵלִיָהוּ בֵּן עַמְרָם ומנהל מחלקת הספורט דן שילון סירבו בנימוק היה כי אין לשלם זכויות שידורים עבור הקרנת קטעי ספורט שאורכם בטלוויזיה איננו עולה על שלוש דקות (לא קיים יותר הסכם כזה). עבור שידורים ישירים הם הסכימו להעניק קמצוץ [1]. נוצרה מייד אווירה עכורה בין רשות השידור לוועדות המארגנות שהסתיימה בסכסוכים ורִיבִים. אחד מהם נסב זמן רב סביב השידור הישיר של הדֶרְבִּי התל אביבי מאצטדיון "בְּלוּמְפִילְד" ב- 13 בנובמבר 1968.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. היכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. קודש הקודשים של הכדורסל הישראלי ומכבי ת"א. (באדיבות גרשון פורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 הערה : ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "הקשר הסימביוטי" בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי אודות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם , ואשר קרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הספר "הקשר הסימביוטי" מספר על היחסים המיוחדים ששררו בין מועדון הפאר של מכבי תל אביב לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך תקופה כה ארוכה של 37 שנים, 2007 – 1969. 

טקסט תמונה : 1970. יו"ר המועדון עו"ד שמעון מזרחי (מימין) ומנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי (משמאל) בימים הראשונים שלהם כאדריכלי מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. (באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צוות ההקמה בראשות אֵלִיהוּא כַּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד ששידר ישיר את משחק הדרבי בכדורסל ב- 13 בנובמבר 1968 מאִצְטָדְיוֹן "בְּלוּמְפִילְד" והתחייב לשלם זכויות שידור לאיגוד הכדורסל, התמהמה. חמישה חודשים נמשכה ההתכתבות על גובה התשלום עבור השידור הישיר של דרבי הכדורסל באצטדיון "בלומפילד". ב- 14 באפריל 1969 שיגר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר (חבר קיבוץ גבעת חיים) מכתב חריף למנכ"ל רשות השידור החדש שְמוּאֵל אַלְמוֹג (שימש בתפקידו כשבועיים בלבד), בו איים כי אם הרשות לא תשלם את חובה בגין המשחק ההוא, ייווצר משבר בין מוסדות הספורט בישראל לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית [2].

טקסט מסמך :  14 באפריל 1969. זהו המסמך המקורי שכתב יו"ר הוועד האולימפי יוסף "יושו" ענבר ז"ל (חבר קיבוץ גבעת חיים) למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל בו הוא קובל על זלזול רשות השידור המתבטא באי מתן תשובות למכתבים ואי היענות לסדור עניין תשלום זכויות שידורים עבור צילום אירועי ספורט בישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"במכתבינו בנדון מיום : 5.1.1969 , 28.1.1969 ו- 13.2.1969 בקשתי לזרז אתת ההליכים הנוגעים לגמר הסכם בעניין צילומי אירועי ספורט בטלוויזיה לרבות התשלום עבור משחק הדרבי בכדורסל מנובמבר 1968 שלא שילמתם עליו, מבלי שקיבלתי מענה כל שהוא. הנני להודיעכם אפוא, שאין באפשרותי – בגלל לחץ המעוניינים – להבטיח את המשך ביצוע  הצילומים של אירועי ספורט אלא אם נגיע לסיכום הדיונים בזמן סביר וקרוב ביותר. אינני יכול שלא לציין כי למרות שהשקעתי מאמצים גדולים וזאת נוכח התנגדותן של האגודות העיקריות לאפשר המשך עבודתכם בשטח צילומים של אירועי הספורט (ותוכלו לקבל אישור על זה ממר דן שילון), נתקלתי בזִלזול מצִדכם שהתבטא באי מתן תשובה למכתבים, ואי היענות מצִדכם לסידור העניין", כתב יוסף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר.

יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר יליד אוסטריה היה יהודי – יֶיקֶה ישר והגון שהכיר רק דרכי עבודה מסודרות. הוא לא הבין כיצד רשות השידור הממלכתית מעזה לא לענות למכתביו במשך חודשים ארוכים. לבסוף התרצתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ושִילמה לאיגוד הכדורסל את חובה בן כמה אלפי שקלים.

התוכנית "מבט ספורט" שודרה בפעם הראשונה ביום ראשון – 17 בנובמבר 1968 כמעין מוסף בתוך מהדורת "מבט" וזכתה להצלחה סנסציונית. דן שילון היה העורך והמגיש של התוכנית. מדובר היה בצילום חדשותי בפילם חלקי של משחקי הכדורגל בליגה הלאומית שנערכו בשבתות אחה"צ. בגלל הלוגיסטיקה המורכבת והמסורבלת של ליקוט החומר מהמגרשים ברחבי הארץ בימים ההם והבאתו במוניות מיוחדות למעבדת פיתוח הפילם בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים, משך פיתוח הפילם במעבדה הזאת בראשות שני עובדיה עַמוֹס בִּינְקִין ויחזקאל גְרוּפֶּר, וזמן העריכה המקצועית של חומר הגלם על שולחנות ה- Steenbeck תוצרת גרמניה – הם הוקרנו רק למחרת בערבו של יום ראשון בשבוע אבל דָן שִילוֹן הפך בן לילה לכוכב טלוויזיה. דָן שִילוֹן הבין שבלעדי אנשי מקצוע סביבו, לא יוכל להמריא. הוא בנה סגל כתבים – שדרנים שרובם נמנו על העיתונות הכתובה ובראשם ניצבו דוֹב עַצְמוֹן (קוֹסְטַקוֹבְסְקִי) עורך מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות" שהיה מדור פופולארי ובלט בהיקפו בקרב העיתונות הארצית וכתב העיתון אָלֶכְּס גִלְעָדִי. שניהם שימשו חיש מהר אנשי מעש במחלקת הספורט המתפתחת בצעדי ענק והיו יועצים מקצועיים קרובים של דָן שִילוֹן.

דָן שִילוֹן מייסד ואבי מחלקת הספורט הגה את דרך פעולתה ושימש לא רק העורך והמפיק של "מבט ספורט" אלא גם המגיש הראשי של התוכנית. אך בהוראת מנהל הטלוויזיה פרופסור אֵלִיהוּא כַּץ נחשבה מחלקת הספורט בעצם לדֶסְק (Desk) ולמרות היקף פעילותה הייתה כפופה בהיררכיה הניהול ישירות למנהל חטיבת החדשות יורם רונן שהיה כפוף למנהל הטלוויזיה חַגַּי פִּינְסְקֶר ז"ל. דָן שִילוֹן הלך בעקבות השֵם "מבט" וקרא לתוכניתו "מבט ספורט". הלוגיסטיקה השתכללה מעט והתוכנית הוקדמה מיום ראשון והועתקה למוצ"ש. בבת אחת הפכה "מבט ספורט" לתוכנית אקטואליה חמה וזכתה להערכה רבה. נדמה שכשרונו הטלוויזיוני של דן שילון מצא את ביטויו ראשית דבר באות הפתיחה הקליל של התוכנית שהפיק, ערך, ושידר. את האנימציה של אות פתיחת התוכנית העשויה מדמויות ממוחשבות המבצעות תנועות ספורט שונות של כדורגל, א"ק, וכדורסל עיצֵב אחד מוותיקי הגרפיקאים בטלוויזיה יוֹחָנָן לָקִיצֶבִיץ'. יִגְאָל שִילוֹן אחיו של דָן שִילוֹן בחר את פס הקול המוסיקלי הבלתי נשכח שהותאם לאנימציה הטלוויזיונית שיצר יוֹחָנָן לָקִיצֶבִיץ'. פס הקול המוסיקאלי של "מבט ספורט" הקרוי "JAGERLATIN" נלקח מרצועת התקליט מפורסם "Non Stop Dancing" של המלחין והמנצח הגרמני גֵ'יְימְס לָאסְט (James Last). חיש מהר התברר כי הלחן הזה הוא נעימה מוסיקלית אדיטוריאלית , קליטה ובעלת אמירה, ומתאימה ל- "מבט ספורט" כמו כפפה ליד. JAGERLATIN הייתה לא רק מוסיקת מבוא שהובילה אחריה תוכנית נושאת רייטינג אלא גם קלילה ונגישה לכל אוזן. זה היה סוד כוחה. היא הייתה כה פופולארית עד שכל ילד יכול היה לשרוק אותה ברחוב . נעימת פתיחה שהיא הרבה יותר מעיטור מוסיקאלי ומהווה את מהות הכותרת של תוכנית הטלוויזיה האהודה. האוֹת הוויזואלית – מוסיקלית שהפכה ל- "פתיחה מיוחדת" הכניסה את הצופה לאווירת התוכנית וחדרה בקלוּת לאוזנם של הצופים ובכך סייעה להפוך את "מבט ספורט" בן לילה לשלגר טלוויזיוני בישראל ואת מגישה לכוכב. כשאמרת "מבט ספורט", אמרת "דָן שִילוֹן". עד כדי כך הייתה התוכנית מזוהה עם מייסדה והמגיש והעורך שלה.

יגאל שילון נולד ב- 1945 כחמש שנים אחרי אחיו. כמו אחיו למד בתיכון עירוני ד' בתל אביב ומשם המשיך טרם השירות הצבאי היישר לטכניון בו סיים ארבע שנות לימוד באווירונאוטיקה והפך למהנדס תעופה. באופן טבעי התגייס לחיל האוויר והוצב ביחידת הצילום של החיל. יִגְאָל שִילוֹן התאהב במצלמה ולא חזר יותר לעסוק במדע האווירונאוטיקה. משם הייתה קצרה הדרך לקולנוע ולטלוויזיה. יִגְאָל שִילוֹן הוא אחד מבימאי הטלוויזיה והקולנוע המוכשרים והפוריים בישראל. אני מכיר אותו מקרוב. הוא קולנוען מחונן, בעל חוש הומור, איש חכם ובעל Touch נהדר לקולנוע וטלוויזיה. יש לו אוזן מוסיקאלית נפלאה ובספרייה הפרטית שלוֹ נמצא אוסף של 3000 תקליטים. הוא היה קולנוען מקצוען וכל כך מוכשר עד שחשבתי שילך בדרכם של שני בימאי הקולנוע האמריקניים הצעירים בני גילו פִּיטֶר בּוֹגְדָנוֹבִיץ' ופְרָאנְסִיס פוֹרְד קוֹפּוֹלָה . זה היה לפני ארבעים שנה. יִגְאָל שִילוֹן לא נפל במאום משניהם. הוא התמחה בתחומי עשייה רבים בקולנוע ובטלוויזיה אך ייזכר בתחום ה- "פִסְפוּסִים". יגְאָל שִילוֹן היה האיש שבחר לדָן שִילוֹן ב- 1968 את פס הקול המוסיקאלי של "מבט ספורט", והאיש שבחר עבורי באוקטובר 1984 את פס הקול המוסיקלי שליווה את אות הפתיחה של התוכנית , "משחק השבת".

יִגְאָל שִילוֹן זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "תשמע סיפור", הוא אומר לי בחן האופייני לו ובסיגר הנצחי התקוע בין שיניו, "אני מחזיק בידיי עשרות תקליטים של הקומפוזיטור הגרמני ג'יימס לאסט. איתרתי את אחת הרצועות באחד התקליטים הידועה בשם "JAGERLATIN" , אך אחי לא רצה בתחילה להשתמש ב- "JAGERLATIN" כפס הקול של התוכנית. אני שכחתי מזה והוא חיפש משהו אחר. בינתיים הספקנו גם לריב. כעבור זמן, ביום השידור הראשון של שידור "מבט ספורט", דָן צִלצֵל אלי בטלפון ואמר לי, יגאל אחי, אני מכין לך הפתעה, צפה ב- "מבט ספורט" הערב. באותו ערב נוגנה בפעם הראשונה מוסיקת ה- "JAGERLATIN" ששימשה אות הפתיחה של "מבט ספורט והושמעה בכל בית בישראל שבו שכן מוניטור טלוויזיה. השאר היסטוריה". דָן שִילוֹן לא שמע ב- 1969 על גאון הטלוויזיה האמריקני רוּן ארלדג' (Roone Arledge) ולא ידע מיהו. רוּן אָרְלֶדְג' היה האיש שיחד עם מורו ורבו אֵד שֶרִיק (Ed Scherick) ייסדוּ ב- 1960 את התוכנית המפורסמת והפופולארית בעלת המוניטין העצום של רשת הטלוויזיה האמריקנית , "ABC- Wide World of Sports". "מבט ספורט" האמריקני. מגיש התוכנית היה גִ'ים מֵקָאיי (Jim McKay). אנשי ABC נהגו לומר, כשאתה אומר, "ABC – Wide World of Sports", אתה בעצם אומר גִ'ים מֵקָאיי. ואנשי הטלוויזיה הישראלית אמרו כשאתה אומר "מבט ספורט" אתה אומר בעצם דָן שִילוֹן.

טקסט תמונה : 1969. דן שילון (איש טלוויזיה וורסאטילי ומוכשר עד למאוד בכל תחומי התעשייה) מגיש את מהדורת "מבט ספורט" הראשונה בטלוויזיה ב- 1968. מרדכי שפיגלר והפסל של זורק הדיסקוס האולימפי מתקופת יוון העתיקה עיצבו את מראה פניו של אולפן הספורט בראשית ימיו. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גִדְעוֹן הוֹד היה בין הפורשים הראשונים מהטלוויזיה בדרכם חזרה לרדיו "קול ישראל" . גדעון הוד נולד ב- 5 במאי 1934 בתל אביב ולמד בביה"ס "בית חינוך". כבר בהיותו ילד התגלה כמומחה בתחומי הספורט והמוסיקה. הוא זכה בחידוני רדיו שערכו שמולי'ק רוֹזֵן ויַעֲקב בֵּן הֶרְצֵל. אהבתו למיקרופון מגיל צעיר לא ידעה גבולות. מייד לאחר שירותו בצה"ל קיבלו אותו גב' חַנָה בֵּן אָרִי וגב' לֵאָה פּוֹרָת לעבודה ברדיו "קול ישראל". חיש מהר הפך לעורך וקריין. גִדְעוֹן הוֹד נבחר ע"י משֶה חוֹבָב להגיש ב- 1955 את תוכנית הרדיו "ממגרש הספורט" בת חמש דקות במוצ"ש שערך אלכסנדר אלכסנדרוני. הוא היה שַדְרָן ועיתונאי בחסד עליון בעל קול ייחודי ואוזן מוסיקאלית שהרדיו התאים לו כמו כפפה ליד. מבין המעטים שחרת את שמו באותיות של זהב בתולדות שידורי הספורט ברדיו "קול ישראל" במשך תקופה כה ארוכה בשנים 2000 – 1955. אין ספק כי גִדְעוֹן הוֹד החמיץ את הטלוויזיה והטלוויזיה החמיצה אותו.

ביום שלישי – 24 ביוני 1969 התקיים באצטדיון "בְּלוּמְפִילְד" ביפו משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין קבוצות הפועל ת"א ומכבי ת"א . הפועל ת"א שוב ללא בָּארִי לֵיְיבּוֹבִיץ' המושעה הביסה את מכבי ת"א בתוצאה המכרעת 70:88. לא היה שידור ישיר הטלוויזיה הישראלית כיסתה את המשחק במצלמת פילם. זאת הייתה הפעם האחרונה בה זכתה הפועל ת"א באליפות הליגה ובגביע המדינה. היא לא חזרה יותר מעולם על ההישג הזה. אח"כ עשו דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי כמה צעדים נוספים קדימה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית העבירה לראשונה בתולדותיה בשידור ישיר ב- 24 בנובמבר 1970 מהיכל הספורט "נעמן" (במפרץ עכו) [3] את המשחק בגביע אירופה לקבוצות אלופות בו ניצחה מכבי ת"א את אלופת בלגיה סְטָנְדַרְד לִיאֶז' 62:74. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "שמונה ימי בראשית" , שמזכיר גם את סיפור שיתוף הפעולה יוצא הדופן והדרמטי בין מכבי ת"א לבין נותנת החסות שלה חברת הממתקים והקפה "עֵלִית", מאז 1970 ועד עצם היום הזה. מועדון מכבי ת"א לדורותיו חייב חוֹב עולם למַרְק מוֹשֶבִיץ ואַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ, לדָוִד מוֹשֶבִיץ בנו של מַרְק מוֹשֶבִיץ ואָבִי פִילוֹסוֹף חתנו של אַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ (היה נשוי לתָּמִי בִּתּוֹ של אבא פרומצ'נקו), וכמובן לדֵייוִיד פֶדֶרְמַן ולמִיכַאֵל "מַיִיק" שְטְרָאוּס. בלעדיהם לא הייתה יכולה מכבי ת"א להעפיל שוב ושוב , ופעם אחר פעם לעבר הפסגה. ללא סיועה המסיבי של "עֵלִית" בכל השנים הארוכות האלה היה הדבר בלתי אפשרי. חברת "עֵלִית" הביאה הרבה כסף מהבית כדי לתחזק את מכבי ת"א. במשולש הספורטיבי הזה שווה הצלעות , הטלוויזיה הישראלית – מכבי ת"א – חברת "עֵלִית", טמון אחד הפרקים החשובים ביותר בהתפתחות ההפקה ושידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית לדורותיה. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "הקשר הסימביוטי". נשאלתי פעמים רבות בקריירה הארוכה שלי בת 32 שנה בטלוויזיה הישראלית מי עשה את מי, אנחנו (כלומר הטלוויזיה) את מכבי ת"א או מכבי ת"א את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התשובה שלי היא דו סיטרית : "מכבי ת"א הביאה את הכישרון ואנחנו את המצלמות". ב- 1970 זרחה השמש מעל קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א ולא שקעה מזה עשרים ושלוש שנים . דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי החלו את מסע מצלמות הטלוויזיה הנעות אחרי מכבי ת"א הקבוצה שהייתה אלופת ישראל בכדורסל ומחזיקת גביע המדינה, וגם השתתפה במשחקי גביע אירופה. קרתה בישראל תופעה ספורטיבית מדהימה שאין לה אָח ורֵע בהיסטוריה המקומית והבינלאומית. מכבי ת"א זכתה מידי שנה מאז 1970 בבכורה ואספה ברציפות עד 1992 עשרים ושלושה תארי אליפות . אליפות הליגה הפכה לרִיטוּאַל ו- "עֵלִית" השביחה את דמי החסות בהתאם . כל הפרטים הכספיים והכלכליים בין מכבי ת"א לבין בעלי חברת "עלית" לבין רשות השידור מופיעים בפרוטרוט בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "הקשר הסימביוטי". מכבי ת"א ו- "עֵלית" היו עכשיו מודל עסקי לקבוצות ספורט רבות , בעיקר כדורגל וכדורסל, אך שום מועדון ספורט בישראל לא זכה לגיבוי כספי כפי שהעניקה חברת "עֵלית" למכבי ת"א . ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "הקשר הסימביוטי", במסגרת סדרת הטלוויזיה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי וקרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל הייתה בימאית הטלוויזיה שביימה את שידור הכדורסל ההיסטורי ב- 24 בנובמבר 1970 מהיכל הספורט הצפוני ב- "נעמן". היא הייתה אישה מופלאה בעלת ידע רב בבימוי טלוויזיה, בעלת אישיות קורנת וגם ענווה וצנועה. אישיות מיוחדת שדָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי רחשו לה הערכה רבה.

טקסט תמונה : שנת 1968. אולפן C בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה – ירושלים. זוג בימאי הטלוויזיה ורדינה ארז ז"ל (מימין) וחגי מאוטנר יבד"ל בראשית ימי ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שניהם למדו את תורת בימוי הטלוויזיה במשך חמש שנים באוניברסיטאות בארה"ב. (באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל שימשה בתחילת הקריירה שלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתפקיד נתב תמונה (Vision mixer) למרות שהייתה כבר בימאית מדופלמת. זמן קצר אח"כ הפכה וַרְדִינָה אֶרֶז לבימאית הספורט הראשונה והראשית בטלוויזיה שזה אך נעמדה על רגליה. היא הייתה בלתי נשכחת. כבימאית ספורט והאישה היחידה בבניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה ירושלים ששימשה בתפקיד, הובילה בהצלחה גדולה אין סוף שידורים ישירים מאִצטדיוני הכדורגל ומגרשי הכדורסל. היא הייתה במשך שש שנים הבימאית הראשית של כל שידורי הספורט הישירים ותוכניות הספורט בטלוויזיה לרבות ספינת הדגל "מבט ספורט". אישיות טלוויזיונית נדירה. וַרְדִינָה אֶרֶז הניחה כאמור ב- 1970 את יסודות הבימוי והצילום האלקטרוני בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית. דָן שִילוֹן סמך עליה וכיבד אותה. יוֹאָב פֶּלֶג שימש באותן השנים עוזר הפקה ובימוי שלה ואח"כ הפך לבימאי ספורט וחדשות בפני עצמו. אישה רצינית ומִקצועית מאוד. וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל הייתה אחותה של אוֹפִירָה נָבוֹן ז"ל רעייתו של הנשיא החמישי של מדינת ישראל יִצְחָק נָבוֹן. במשך שמונה שנים 1968 – 1960 למדה טלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת ניו יורק וקנתה ניסיון עשיר בתחום. בשנים ההן בהן למדה ועבדה בניו יורק הייתה נשואה לזָמָר בעל הקוֹל הערב איתמר כהן, אחיהם של הזמרים יִזְהָר כהן וחוֹפְנִי כהן לבית משפחת סוליימאן הגדול. רבים נטו להתבלבל בין קולו המיוחד של איתמר כהן לזה של הזמרת הלאומית שושנה דָמַרִי.

כשחזרה לישראל התמנתה וַרְדִינָה אֶרֶז לבימאית הספורט הראשית בטלוויזיה הישראלית הצעירה שזה עתה קמה על רגליה. מטבע הדברים הופקדה על שידור הספורט הבינלאומי הישיר הראשון שהתקיים אי פעם בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה היה ביום שלישי – 24  בנובמבר 1970. מכבי ת"א אירחה בהיכל הספורט "נַעֲמָן" במפרץ עכו (ליד הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ) את הקבוצה הבלגית סטנדרד לִיאֶז' למִפגַש הגומלין בגביע אירופה לקבוצות אלופות. אִצטדיון הכדורסל ביד אליהו טרם היה מקורה בימים ההם . בלית ברירה הרחיקה מכבי ת"א נדוד והפכה את היכל הכדורסל ב- "נַעֲמָן" למגרשה הביתי הזמני שלה. שיירה שהורכבה מניידת השידור ה- " OB הלָבָן" ורכבים שהסיעו את הציוד הנלווה ואת ה- Utility וגם את שישים וחמישה עובדי הניידת יצאה לדרכה מירושלים למפרץ עכו בבוקרו של יום ראשון בבוקר – 15 בנובמבר 1970, תשעה ימים לפני מועד המשחק והתמקמה בצהריים בהיכל הכדורסל "נעמן". למרבית העובדים היה רק שֶמֶץ של ניסיון בתחום השידורים הישירים ולכן היה דרוש מרווח זמן על מנת להתכונן לשידור הישיר ההיסטורי. דן שילון מנהל מחלקת הספורט ושַדָּר המשחק כל כך דאג וחשש מכישלון מבצע שידור הכדורסל הישיר הראשון בתולדות הטלוויזיה עד ששלח את צוות הניידת בראשות המפיק המוצלח שלוֹ אלכס גלעדי ל- "נַעֲמָן" כדי להתאמן ולהתכונן טכנולוגית ולוגיסטית לקראת ביצוע המשימה זמן רב לפני ה- Dead line. עשרות עובדי הניידת התגוררו במלונות בחיפה ועסקו תשעה ימים בבדיקות , התקנות, וחזרות. אלה היו הקריטריונים וכך עבדו בימים ההם למען ביטחון השידור. מבצע השידור הישיר בסופה של 1970 מהיכל הספורט המרוחק של "נַעֲמָן" לא היה כה פשוט מההיבט הטכנולוגי. אחת המשימות של אנשי ההנדסה בטלוויזיה הייתה למצוא קשר עין ונתיב ראייה ישיר מ- "נעמן" לתחנת הממסר של "בֶּזֶק" הממוקמת במרומי הַר כְּנַעָן לצורך העברת סיגנל השידור של הניידת ממקום התרחשות האירוע. שתי מערכות של צלחות גל שידור קצר (Microwave), אחת לצורך גיבוי, שהוקמו ע"י אנשי הטלוויזיה ב- "נַעְמָן" היו צריכות לדחוף במקביל את הסיגנל לרוֹם הַר כְּנַעָן ומשם לעבר מַשְדֵר רָב העוצמה של "בֶּזֶק" המוצב בתחנת "איתנים" בהרי יהודה. תחנת הממסר ב- "איתנים" דחפה את הסיגנל לעבר אולפני הטלוויזיה ברוממה בירושלים. לאחר קבלת הסיגנל (תמונה וקול) בחדר הבקרה המיוחד בירושלים ובדיקת איכותו הוא הוחזר באותה דרך באמצעות תחנות הממסר לעבר מקלטי הטלוויזיה של תושבי במדינה. חברת "בֶּזֶק" הציבה שתי תחנות מִמְסַר גדולות באתרי טבע גבוהים כמו ב- "אֵיתָנִים" בהרי יהודה וגם ברוֹם הַר כְּנַעָן ליד צפת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית השתמשה בהם אך נאלצה להתקין גם צלחות מִמְסַר משלה על גגות בניינים גבוהים בארץ כמו "מִגְדָל שָלוֹם" בתל אביב ומאוחר יותר גם בקומה העליונה במגדל הענק של אוניברסיטת חיפה לצורך העברת סיגנל השידורים שלה ברחבי הארץ. טכנאי המיקרוגל מחטיבת ההנדסה של הטלוויזיה עבדו בפרך בעבודה שהצריכה דיוק רב.

וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל הייתה בימים ההם בימאית הספורט מספר אחת בטלוויזיה. היא בחרה את מיקום המצלמות וזוויות הצילום שלהן , והעניקה לכל מצלמה ומצלמה את משימתה הייחודית במערך הכולל של הצילום. היא הייתה הבימאית הראשונה שפקדה על חיתוך הגיוני וניתוב עבודת המצלמות "באוויר" בניידת השידור בעת שידור ישיר של משחק כדורסל. וַרְדִינָה אֶרֶז הייתה חלוצת הבימאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שמימשה את בְּשוֹרַת הבימוי הטלוויזיוני החבוי בתפעול מצלמות רבות בשידור ישיר של אירוע ספורט ושולחת מֶסֶר נחרץ : "לא משנה איזה מצלמה מנותבת ל- "אוויר" והיכן היא ממוקמת – החשוב הוא שלכל מצלמה הנמצאת באותו הרגע ב- "אָוִויר" בעת השידור הישיר יש את האופציה ההגיונית להושיב את צופה הטלוויזיה במקום הטוב ביותר ביציע באִצטדיון". זהו בעצם על קצה המזלג כל התורה של פילוסופיית הצילום והבימוי בטלוויזיה והכלל הראשון המעצב את היחסים בין המִרְקָע לבין הצופה. "הושבת כל אחד מצופי הכורסא בסלון הבית במקום הטוב ביותר ביציע", הוא חוֹק ברזל בתּקְשוֹרֶת הָמוֹנִים ובבימוי ושידור ישיר של תחרויות ספורט בכל רשת טלוויזיה באשר היא. מכאן ברור שככל שכמות המצלמות בניידת השידור גְדֵלָה וככל שמתווספים יותר הילוכים חוזרים מזוויות שונות , גְדֵלוֹת גם האופציות של הבימאי להגשים את החזון "הושבת כל אחד מצופי הכורסא בסלון הבית במקום הטוב ביותר ביציע", ובכך לקָדֵש את הברית הבלתי כתובה בין רשתות הטלוויזיה לבין צופיהן. ב- 1970 כיסו משחק כדורסל בשידור ישיר עם ארבע מצלמות. ב- 2012 מכסים משחק כדורסל בשידור ישיר עם ניידות שידור שכוללות 12, 14, 16, 18, 20, ואפילו 22 (עשרים ושתיים) מצלמות.

טקסט תמונה : יום שלישי –  24 בנובמבר 1971. תמונה היסטורית. היכל הספורט ב- "נעמן" ליד הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ. קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א מארחת הרחק מביתה את הקבוצה הבלגית סטנדרד ליאז' בגביע אירופה בכדורסל. בימאית שידורי הספורט ורדינה ארז ז"ל (בחולצה לבנה) בודקת עם הצלם הוותיק קרלוס פּוֹפּ יבד"ל את ה- Frame של אחת מארבעת המצלמות האלקטרונית המופקדות על כיסוי המשחק. וַרְדִינָה אֶרֶז (אחותה של אוֹפִירָה נָבוֹן ז"ל אשתו של נשיא המדינה לשעבר יִצְחָק נָבוֹן) הניחה את יסודות הבימוי בשידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא למדה שש שנים קולנוע וטלוויזיה בארה"ב. תרומתה כבימאית לשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה משמעותית וחשובה מאין כמותה. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התמונה האלקטרונית שהפיקה נידת השידור בהיכל הספורט ב- "נַעֲמָן" הייתה אומנם בשָחוֹר / לָבָן אך בלטה באיכותה לעומת תמונות הפילם הישנות והבלתי חדות ששודרו בתוכניות הספורט אז. הבדל האיכות התהומי בין תוצרת המצלמות האלקטרוניות העדיפות על מצלמות הפילם נבע ממגבלה טכנית של שידור פילם בטלוויזיה. בעת שידור פִילְם (Film) מפרוז'קטור הטֶלֶסִינִי (Telecine) בימים ההם היה צורך טכנולוגי "לתרגם" אותו באמצעות הווידיקון (Vidikon) של התמונה לאינפורמציית ווידיאו (Video) אלקטרונית בשעה ששידרו אותו "לאוויר". הדבר הביא מייד להפחתה באיכות תמונת הטלוויזיה בשיעור של כ- % 25.

מאות אלפים רבים של צופי טלוויזיה במדינת ישראל תמהו אז תמיהה טכנולוגית, מדוע תמונת הפילם בסרטי הקולנוע המוקרנים בבתי הקולנוע עולה לאין ערוך באיכותה על תמונת הפילם של אותם סרטי קולנוע הבוקעים ממרקע הטלוויזיה בסלון ביתם. זוהי אם כן התשובה. מכונת ההקרנה הגדולה בבתי הקולנוע משדרת את תמונת הפילם בן 35 מ"מכמו שהוא (As is) על מסך לבן גדול, בעוד מכונת ההקרנה הטלוויזיונית "מתערבת" באיכות הפילם בן 16 מ"מ, בשעה שהיא הופכת אותו באמצעות שפופרת הווידיקון מסרט פילם רגיל לאינפורמציית שידור אלקטרונית. פעולת ההמרה הטלוויזיונית הזאת מפחיתה ופוגעת באיכות התמונה שהטלוויזיה עצמה מקרינה.

טקסט תמונה : 1968. זוהי אחת ממכונות VTR (Video Tape Recording) שני אינטשים מתוצרת חברת האלקטרוניקה האמריקנית "AMPEX" שהותקנו ע"י טכנאי CBS באולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- "בית היהלומים" ברוממה – ירושלים. צילומי ה- Video ומכונות ה- VTR היוו חידוש עצום בנוף הטלוויזיה הישראלית בצעירה. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1968. תקופת צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית בראשות פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. זוהי קומה ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים, וזהו חדר מכונות ה- Telecine המקרינות את סרטי הפילם. מכונות הפרוז'קטורים של ה- Telecine הותקנו ע"י טכנאי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. על צוות ההקמה ב- 1968 נמנו העיתונאים מנהל חטיבת החדשות הראשון פרופסור שלמה אהרונסון, יורם רונן, טוביה סער, מוטי קירשנבאום, דן שילון, שרי רז, דן בירון, ורבים אחרים (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השידור הישיר ב- 24 בנובמבר 1970 מ- "נַעֲמָן" בידי השַדָּר דָן שִילוֹן והמפיק שלו אָלֶכְּס גִלְעָדִי היה הצלחה סנסציונית. דורון רוזנבלום אז עיתונאי ב- "דָבָר" הפליג בשבחים ב- 29 בנובמבר 1970 במדור ביקורת הטלוויזיה בעיתונו [4]. כך כתב : "…רעיון מצוין – ביצוע מבריק. שידור תחרות הכדורסל בין מכבי ת"א לבין נבחרת "סְטָנְדָרְד- לִיאֶז' ", היה מבצע מזהיר אשר הטלוויזיה יכולה בהחלט להתגאות בו לאורך זמן. הרעיון עצמו, שידור משחק חשוב בשידור ישיר, הוא טוב מאוד. הביצוע הטכני של העברת השידור ואון תיאורו היו מצוינים. שלא כבהעברת שידורי כדורגל, היו הצילומים "נקיים" מאוד. המצלמות היו ממוקמות בצורה נבונה וידעו להתעכב על האנשים הנכונים במקומות הנכונים. המבצע היפה והחלק הזה שהתנהל בשטף מרתק הדגיש לא רק את אווירת המתח שבהתמודדות, אלא גם את היופי, האלגנציה  והחֵן שבמשחק הכדורסל. "כל הכבוד" כפי שאומרים , "כל הכבוד…".

סוף הפוסט מס' 101. הועלה לאוויר ב- 17 בנובמבר 2012.