פוסט מס' 14.

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בראשית הקמתו, התפתחותו ועיצובו.

הערה 2 : התמונות והטקסט שמורים תחת זכויות יוצרים. אין להעתיקם ו/או לעשות בהם שימוש.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או לטובת מטרות מסחריות ו/או לצורך פרסום אישי.

————————————————————————–

פוסט מס' 14 הועלה לאוויר ב- 25 באוגוסט 2012. 

————————————————————————–

פוסט מס' 14. זכויות שידורים ספורטיביות בתעשיית הטלוויזיה. ביקורת טלוויזיה. פוסט מס' 14. כל הזכויות שמורות. 

זכויות השידורים הפנטסטיות שמשלמות רשתות הטלוויזיה בארץ ובעולם לוועדות המארגנות של הספורט ובראשן UEFA , FIFA , IOC , ו- IAAF , וגם להתאחדויות הכדורגל המקומיות – הן שמניעות אותן ואת האירועים שלהן קדימה.(חלק א').

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

פוסט מס' 14. זכויות שידורים ספורטיביות בתעשיית הטלוויזיה. ביקורת טלוויזיה. פוסט מס' 14. כל הזכויות שמורות. 

פוסט – מאמר מס' 1  

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצבת בין המצרים . שעת בין ערביים. עת של דמדומים מצוקה קשה. אולימפיאדת לונדון 2012 היא זיכרון בעל עוצמה של השידור הציבורי אך שייך לעבר. המְשָדֵּר הציבורי הבינלאומי ובראשו איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) גוף השידור החשוב והעשיר בעולם רכש את זכויות השידורים האולימפיות מאז שהוועד האולימפי הבינלאומי IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee)  תבע זכויות שידורים בשנת 1960. ה- EBU שידר בהצלחה רבה מאוד 14 אולימפיאדות קיץ רצופות בזו אחר זו מאז אולימפיאדת רומא 1960 ועד זאת של לונדון 2012 . (הערה לקורא : הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצטרפה לראשונה למירוץ הכיסוי האולימפי במשחקי מינכן 1972 שהפכו לאולימפיאדת בדמים). ה- EBU היה הרוח החיה והוביל גם את הכיסוי הבינלאומי של אולימפיאדות החורף מאז אולימפיאדת סקוו – וואלי ב- 1960 בארה"ב . ה- EBU  הציבורי המאגד בשורותיו כ- 62 רשתות טלוויזיה היה בן ברית איתן של IOC במשך למעלה מחצי מאה. אך זכותו זו לא עמדה לו לרוע מזלו של ערוץ 1 הישראלי לקראת אולימפיאדת ריו דה ז'אניירו 2016 בעוד ארבע שנים . IOC בראשות נשיאה הבלגי ז'אן רוגה מכרה לראשונה בהיסטוריה את זכויות השידורים העולמיות של הסחורה האולימפית לחברה תיווך מסחרית בעלת מוניטין ושם בינלאומי "SPORT FIVE". היא זאת שתמכור את זכויות השידורים האולימפיות לרשתות הטלוויזיה בתבל לכל המרבה במחיר , וכמובן על פי משנה כספית סדורה מראש : "מי שישלם יותר – יקבל יותר". משהו בדומה למה שעשתה ה- FIFA בראשות נשיאה ספ בלאטר כבר ב- 1996 משניתקה מגע מ- EBU (ומיתר גופי השידור הציבוריים הבינלאומייםURTNA  , ASBU , ABU , OTI , OIRT) ומכרה את זכויות השידורים של שני ה- מונדיאלים יפן / קוריאה 2002 ו- גרמניה 2006 למיליארדר הגרמני ליאו קירש (Leo Kirsh) תמורת סכומי כסף חסרי תקדים של 1.000000000 (מיליארד) דולר ו- 1.250000000 (מיליארד ורבע) דולר בהתאמה . לאו קירש נדד ממדינה למדינה ומכר את הסחורה למתווך ביניים. במדינת ישראל הייתה זאת חברת "צ'ארלטון" בראשות פנחס זהבי ואלי עזור ומנהל הכספים שלהם אדר זהבי.

צריך להבין ש- EBU האיגוד הציבורי העשיר ורב העוצמה ביותר על 62 רשתות הטלוויזיה הציבוריות שלו, שילם עבור מונדיאל צרפת 1998 רק סך של 135.000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) פראנקים שווייצריים. ה- Share הכספי שלי כמנהל שידורי הספורט ושל מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בעוגת התשלום הזאת של ה- EBU עבור מונדיאל צרפת 1998 , נסב על סכום מזערי יחסי של 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר. בעבור זכויות השידורים המצומצמות האלה והוצאות הפקה לא יקרות במיוחד שידרנו ישיר את כל 64 משחקי טורניר גביע העולם בכדורגל של צרפת 1998 מעמדות שידור בעשרת האִצטדיונים הפרוסים לאורכה ורוחבה של צרפת הגדולה. ספ בלאטר התעשת וחזר לעצמו מאוחר יותר משהעניק מחדש את זכויות השידורים של שני ה- מונדיאלים של דרום אפריקה 2010 וריו דה ז'אניירו 2014 ל- EBU, אך צריך לזכור שבסך הכל אין צדק בכלכלה הטלוויזיונית. אנשי הוועדות המארגנות הם חמדניים ולא עושים שום חשבון לנאמנות ומסורת.

הרייטינג של ערוץ 1 הרקיע שחקים בעת שידורי אולימפיאדת לונדון 2012 . בטקס הפתיחה חזו כ- % 24 . ריצת הגמר ל- 100 מ' בהשתתפות יוסיין בולט הביאה למסך ערוץ 1 % 17.9 למרות שהיא התקיימה סמוך לחצות הלֵיל. צפיית הציבור במהדורות "מבט" בתקופת לונדון 2012 הייתה יותר מכפולה בהשוואה לעבר. רשות השידור מסרה כי נרשם גידול של פי שלושה בכמות הצופים שהתחברה לערוץ 1 בעת המשחקים האולימפיים מאשר קודם לכן . עלות הפקת שידורי אולימפיאדת לונדון 2012 עבור ערוץ 1, זכויות שידורים + הפקה, עמדה על 14.500000 (ארבעה עשר מיליון וחצי ) שקל. החסויות כיסו את מחצית העלויות. נפלא. אולם זאת הייתה שירת הברבור האולימפית של ערוץ 1 הציבורי.

האם אפסה תקוותו של ערוץ 1 ? לא בהכרח. מותנה בכישרון הניהול והמנהיגות של הקברניטים .ערוץ 1 חתם ב- 2010 עם התאחדות הכדורגל הישראלית על חוזה שידורים בן שלוש שנים (2013 – 2010) של המשחק המרכזי בליגת העל תמורת סכום כולל של 45.000000 (ארבעים וחמישה מיליון) שקל. זהו בהחלט עוגן שידור. מונדיאל ריו דה ז'אניירו 2014 גם כן שלו. ויש באמתחתו עוד כמה נדבכי שידור בתחום הפריפריה הזאת שמכונה ספורט. שאלת קיומו כשידור ציבורי מותנית בבניית לוח שידורים מגוון ואטרקטיבי בנוסף לשידורי הספורט. בפני הנהלת הרשות והנהלת הטלוויזיה ומנהל חטיבת התוכניות של ערוץ 1 ניצב אתגר לא פשוט אך הוא איננו בלתי פתיר . שידור ציבורי איננו מבוסס רק על הכישרון והניסיון של קברניטי השידור הציבורי והפרטנזיות שלהם מה הם רוצים להראות לציבור , אלא גם מה הציבור שלהם רוצה לראות . הטענות שנשמעות מכיוונים שונים מעת לעת כאילו אין זה תפקידו של ערוץ 1 הציבורי לשדר כדורגל הן מגוחכות . שידורי ספורט רלוואנטיים כמו שידורי בידור רלוואנטיים בעלי מקדם רייטינג גבוה משמשים פלטפורמות איתנות לתוכניות נוספות אחרות "רציניות" יותר. מנהל תוכניות מוכשר שיקבל Backing ממנכ"ל הרשות יוני בן מנחם ויו"ר הוועד המנהל של הרשות ד"ר אמיר גילת יכול להתוות דרך חדשה ולחולל נצורות . לשידור הציבורי מותר להפיק תוכנית כמו "הישרדות" כמו להקרין את המחזה "המלט" של וויליאם שייקספיר. היופי בשידור טלוויזיוני מגוון הוא לא רק התווך אלא גם  הקצוות, והניגודים בין הקצוות. אני יכול להעיד  על עצמי כאישיות של קצוות. אני אוהב מאוד ומאזין מידי יום לאלביס פרסלי, החיפושיות, ריקי נלסון, פט בון, טומי סנדס, הפלייטרס, ברנדה לי, פרי קומו, פרנק סינטרה, פול אנקה, פגי לי, רוי אורביסון, פאטס דומינו, לואי ארמסטרונג, אדי קאלוורט, גרשווין, ומי לא…אך בד בבד אני מקשיב מידי יום למוצרט, בטהובן, היידן, באך, מנדלסון, צ'ייקובסקי, חצ'אטוריאן, הנדל, שוברט, וויוואלדי, בורודין, ברהאמס, יָאן סִיבֶּלְיוּס (השתמשתי ביצירה המוסיקלית "פינלנדיה" שלו, כאדיטוריאל בסרט הדוקומנטארי בן 75 דקות שהפקתי, ביימתי, וערכתי, "המסלול הארוך", אודות הרצים האולימפיים הגדולים של פינלנד למרחקים ארוכים וההישגים המזהירים שלהם ובראשם האנס קולמאיינן ופאבו נורמי באולימפיאדות סטוקהולם 1912 , אנטוורפן 1920, פאריס 1924 , אמשטרדם 1928 , לוס אנג'לס 1932, ו- ברלין 1936, ואח"כ של לָאסֶה וִוירֶן באולימפיאדות מינכן 1972 ומונטריאול 1976), ורבים אחרים. הפוסטים הללו כמו הסדרה רחבת ההיקף בת 13 הספרים הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", נחקרים ונכתבים לצלילי המוסיקה של אלביס פרסליי ו- וולפגאנג אמדיאוס מוצרט לסירוגין . אני לא חושב שיש רבים כמוני שמעורים כה עמוק במחזות של וויליאם שייקספיר. יש לי את כולם וקראתי את כולם בעברית וחלקם גם באנגלית. את המחזה "המלט" יש לי בחמישה תרגומים שונים לעברית ואני קורא אותו שוב ושוב גם היום. (הכי אני אוהב את זה של אברהם שלונסקי). ראיתי את הסרט "המלט" בכיכובו של לורנס אוליבייה מ- 1948 עשר פעמים אך אין זה מפריע לי לראות בחדווה את הסרטים "Jailhouse rock" ו- "King Creole" של אלביס פרסליי. ראיתי את "Gone With the Wind" עם קלארק גייבל ו- וויאן ליי לפחות שלושים פעם בחיי אך גם עשרים פעם את "Dirty Harry" עם קלינט איסטווד. כנער וכבוגר צעיר ראיתי את כל הצגות "הבימה" בשעתו עם השחקנים אהרון מסקין, חנה רובינא, ושמעון פינקל , ואחרים. זה לא התנגש עם אהבתי ליעקב חודורוב, יהושע גלזר, ונחום סטלמך. אני אוהב עד למאוד את "הפרח בגני" של זוהר ארגוב אך באותה שעה אוזני כרויה לאריק איינשטיין, יורם גאון, ושלמה ארצי. "החלונות הגבוהים" היו שלישייה בלתי נשכחת ושמואל קראוס הוא יוצר וקומפוזיטור נפלא. יהודה פוליקר ולהקת "בנזין" שלו אף הם בלתי נשכחים, כמו גם צמד הדודאים" (ישראל גוריון ובני אמדורסקי), ושלישיית "גשר הירקון", וה- "שְלוֹשָרִים", והזמרים בני קיבוץ משמרות כיחידים שלום חנוך, מאיר אריאל, וחנן יוֹבֵל , ועופרה חזה, ירדנה ארזי, יהודית רביץ, והרבה אחרים ואחרות. וכיצד זה אפשר לשכוח את מקהלת קיבוץ אפיקים בניצוחו של לוֹבָה רָבִּיץ שביצעה והפיקה מידי שנה צליל עָרֵב ונפלא בערב "לֵיל הסדר" בעשורי ה- 40 ו- 50 של המאה שעברה, כששרה את המַסָּה של חיים נחמן ביאליק, "מתי מדבר האחרונים". "הגשש החיוור" נפלאים אך את אותו הדבר ניתן לומר על וודי אלן וג'וני קארסון . השידור הטלוויזיוני הציבורי ברמתו הגבוהה חייב להיות מגוון מפסיפס של כל מיני היבטים בתחומים שונים של חיינו, וכמובן שלנדבך הספורט בתוכו יש ערך רב בחלון הראווה הקדמי של הערוץ.

הפוסט הזה מביא אותי לעסוק בהיסטוריה של רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לדורותיו כאובייקט שידור נחשב ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה. דן שילון מייסד מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1969 סבר מייד שהליגה הלאומית הישראלית בכדורגל (ליגת העל היום) היא המרכיב החשוב ביותר בשידורי הספורט שלו . ההצדקה למיסוד התוכנית "מבט ספורט" בימים ההם מידי מוצ"ש הייתה סיקור משחקי הליגה הלאומית בשבתות. הוא עבד בפרך למען מימוש הרעיון .כבר מבראשית נוצרו יחסים מתוחים ביותר שהביאו לסכסוכים וריבים בין הטלוויזיה שרצתה לצלם את המשחקים לבין היו"רים של ההתאחדות כל אחד בתורו יצחק זאבי, יוסף "יושו" ענבר, יצחק פנאי, מנחם הלר, זאב בר סבר, מיקה אלמוג, חיים הברפלד, שאול סווירי, עזריקם מילצ'ן, וגברי לוי – שחשקו בממונה וכספה של רשות השידור. התאחדות הכדורגל כמו כל וועדה מארגנת הייתה חמדנית. הכסף עניין אותה עד למאוד. דן שילון ומנהל המחלקה הכלכלית של  רשות השידור ב- 1969 אליהו בן עמרם ניהלו מו"מ קשים ומורכבים כדי לרכוש את זכויות השידורים של הכדורגל בתקופה ההיא לפני 43 שנים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה הייתה אמנם מונופול אך אנשי ההתאחדות הבינו שהם מחזיקים בסחורת שידור מבוקשת והתעקשו. המאבקים המַרִים חסרי הקֵץ בין רשתות הטלוויזיה על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ ובעולם יצרו את סלוגן הטלוויזיה : אי אפשר אִתּוֹ בגלל הממון והכסף אך גם אי אפשר בלעדיו בשל הפופולריות והיוקרה. הכדורגל הוא הסַמָן הימני של הקשרים ההדוקים הבלתי נמנעים בין הטלוויזיה לבין כלל אירועי הספורט. התפתחות  צילום  וכיסוי משחק הכדורגל בטלוויזיה הייתה אבולוציה אולם עליית גרף מחיר זכויות השידורים תמורתו הייתה רבולוציה. מסמכי הטלוויזיה ורשות השידור מהימים ההם של 1969 מלמדים על הקשיים הרבים שליוו את המו"מ בין שני הגופים הציבוריים הללו. 

6 במאי 1969. מכתב תלונה דן שילון של מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה להתאחדות הכדורגל בו נטען כי נציגי קבוצות הליגה הלאומית ופקידי ההתאחדות מפריעים לציוותי הצילום של הטלוויזיה לעשות את מלאכתם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

19 בספטמבר 1969. עמוד 1 מתוך 2 מתוך דו"ח כספי שהכין מנהל המחלקה הכלכלית של הרשות אליהו בן עמרם בעקבות פגישותיו עם אנשי ההתאחדות לכדורגל צבי ברים וזאב שחר, ואשר נשלח להנהלת רשות השידור והנהלת הטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

19 בספטמבר 1969 עמוד 2 מתוך 2 מתוך דו"ח כספי שהכין מנהל המחלקה הכלכלית של רשות השידור אליהו בן עמרם בעקבות פגישותיו עם אנשי התאחדות הכדורגל צבי ברים וזאב שחר, ואשר נשלח לאנשי הנהלת רשות השידור ואנשי הנהלת הטלוויזיה. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, סמנכ"ל כספים וכוח אדם ארנון צוקרמן, מנהל המחלקה הכלכלית אליהו בן עמרם, מנהל הטלוויזיה חגי פינסקר, מנהל חטיבת החדשות יורם רונן , מנהל מחלקת הספורט דן שילון, מנהל חטיבת התוכניות יצחק "צחי" שמעוני, המהנדס הראשי של הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" שלמה גל. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

27 באוקטובר 1969. מכתבו של מנהל מחלקת הספורט דן שילון למנהל המחלקה הכלכלית אליהו בן עמרם בנוגע לשידור כתבת כדורגל שאורכן עלה על שלוש דקות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : דן שילון מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1974 – 1969, ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977 – 1974. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1969. הימים ההם – הזמן ההוא. הנהלת רדיו "קול ישראל" מתכנסת לפגישה במשרדי הרדיו ברח' הלני המלכה בירושלים יחדיו עם הנהלת רשות השידור – מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, הסמנכ"ל ארנון צוקרמן, ומנהל המחלקה הכלכלית אליהו בן עמרם. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : צדוק בן מאיר מנהל השידורים בשפה הערבית ברדיו, מנהל המחלקה הכלכלית אליהו בן עמרם, אליהו כרמל, דרורה בן אב"י (רעייתו של משה חובב), קריין החדשות הראשי ברדיו "קול ישראל" משה חובב ומי שכיהן בתפקיד מנהל חטיבת הקריינים ברדיו, סמנכ"ל הכספים וכוח אדם של רשות השידור ארנון צוקרמן, מנהל רדיו "קול ישראל" ד"ר ישעיהו שפירו, מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, מזכירת המנכ"ל גב' לאה זהבי, ראש חטיבת המוסיקה ברדיו "קול ישראל" גב' מיכל זמורה כהן, מהנדס רדיו "קול ישראל" משה ברזובסקי, קריין רדיו "קול ישראל" יצחק פרי, אריה האוסליך מנהל מחלקת הקריינים בשפה האנגלית ברדיו "קול ישראל". (התמונה באדיבות אליהו בן עמרם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייעה בזיהוי הנוכחים בתמונה גב' לאה זהבי.

פרק 1.

קיץ 1993 . מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום , מנהל הטלוויזיה היאיר שטרן ואנוכי נערכים לעידן של כיסוי מרבי של הליגה הלאומית בכדורגל בטלוויזיה בעונת 1994 – 1993 .נפתח מו"מ עם ראשי התאחדות הכדורגל חיים הברפלד , עזריקם מילצ'ן , ויעקב אראל . הדי השידור הישיר הבלתי נשכח בטלוויזיה הישראלית לפני שבע שנים ב- 24 במאי 1986 מאצטדיון "בלומפילד" של משחק ההכתרה של הפועל ת"א נגד מכבי חיפה , מרחף בחלל האוויר . המו"מ של רשות השידור עם מר גד יעקב יו"ר אלופת המדינה החדשה בכדורסל קבוצת הפועל גליל עליון נכשל . המועדון הגלילי מסרב להצעת מיליון דולר של הרשות עבור זכויות השידורים וקושר את גורלו עם ערוץ 5 בכבלים . הכסף מתפנה לכדורגל הישראלי . הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מגייסת בשבתות בעונת 1994 – 1993 את מכסימום המאמצים הטכנולוגיים והלוגיסטיים ומייצרת מידי מוצ"ש מסמך עיתונאי – דוקומנטארי שלם של "משחק השבת". הרייטינג מרקיע שחקים. בפעם הראשונה בהיסטוריה אנחנו משדרים ישיר 20 משחקים בהיקף מלא. רשות השידור משלמת להתאחדות הכדורגל 50000 (חמישים אלף) דולר עבור כל שידור ישיר. יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף תומך בשידור הציבורי.

מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן היו אנשי תקשורת וותיקים ומנוסים. אף על פי כן נדרשתי להכין להם מפת עבודה מפורטת ארוכת טווח ומנומקת תקציבית. נפגשנו שלושתנו לפגישת עבודה ראשונה מסודרת ביום שלישי – 13 ביולי 1993, שלושה ימים לפני פגישת המו"מ החשובה עם התאחדות הכדורגל, בה היינו אמורים להטיל את "פצצת השידורים הישירים" של משחקי הליגה הלאומית בשבתות . הליגה הלאומית מנתה 14 קבוצות. ההתאחדות תכננה שלושה סיבובי משחקים . פרשתי בפני מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן בפגישת העבודה הזאת את תוכנית ההערכות שלי להפקת שידורי הטלוויזיה של 39 המחזורים (בשבתות) בעונת הכדורגל הארוכה ביותר בתולדות המדינה , זאת של 1994- 1993. הצגתי בפניהם את רצוני העַז לשדר ישיר בצורה שיטתית לפחות בכל שבת שנייה בעונה הקרובה ואת העלות הכספית הכרוכה בדבר ,

תכננתי בפניהם את "ליין אפ" שידורי הספורט הכפולים בשבתות , שידור ישיר שיימשך כשעתיים פלוס משדרמסכם בן שעה של כל שאר משחקי המחזור ב- "משחק השבת" לרבות ריאיונות, פרשנות, ניתוחים, הצגת רגעי מחלוקות השיפוט, ופינת הניחוש הנכון בטוטו. סקרתי את אמצעי השידור וכוח האדם העומדים לרשותנו בשבתות ואת יכולת העמידה של הטלוויזיה הישראלית להתמודד עם שאיפותיי העיתונאיות, וגם את מורל העובדים והמוטיבציה שלהם, וכן את מבנה זכויות השידורים וההסכם הבלעדי עם ההתאחדות ותוקפו של החוזה. מוטי קירשנבאום נענה לאתגר . החידוש הגדול היה הסכמתו המיידית של מנכ"ל רשות השידור למַסֵד מערכת שידורים ישירים קבועה של 20 מתוך 39 מחזורי הליגה הלאומית בכדורגל בשבתות , ובמקביל לצַלֵם גם את שאר משחקי המחזור . מוטי קירשנבאום ניאות מייד לשלם להתאחדות 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר עבור כל שידור ישיר של משחק בליגה הלאומית . פירושו של דבר , 000 100 1 (מיליון ומאה אלף) דולר תמורת 22 שידורים ישירים , וזאת בנוסף לתשלום של 000 300 2 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר עבור זכויות השידורים הרגילות . מעשה נועז אך מתבקש שלא היה כדוגמתו מאז נוסדה הטלוויזיה הישראלית בשנת 1968. מנכ"ל רשות השידור גם קיבל באופן טבעי את רצוני להמשיך בשידורה הקבוע של התוכנית "משחק השבת" במוצ"ש כמִשְדָר מסכם בן שעה של כל משחקי המחזור בתום השידור הישיר עצמו . עַלוּת 'שבת של כדורגל' בטלוויזיה הישראלית בעונת 1994- 1993 הייתה אמורה לקַזֵז כ-  110000 (מאה ועשרה אלף) דולר מידי שבת מתקציבה של רשות השידור. אי אפשר לסיים את הקטע הזה מבלי לציין את תרומתו המוסרית והחומרית של יו"ר מועצת ההימורים והטוטו מר אריה זייף לשידורי הכדורגל בטלוויזיה הציבורית בעונת 1994- 1993. אריה זייף תומך נלהב של שידור הכדורגל בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל מימן כשליש מהעלויות באמצעות שקופיות חסות ותשדירים של הטוטו . הייתי אסיר תודה לו מקרב לבי. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן הפקידו בידי תקציבי ענק ואמצעי צילום והפקה שרק יכולתי לחלום עליהם בעידן יוסף בר-אל. הם עמדו בציפיות שלי ואני בשלהם . ניצבתי בצומת מרכזית מאין כמותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא בגלל העיניים היפות שלי. שניהם ידעו ידוע היטב מה אני שווה עבורם.

ניתן היה לחולל את יוזמת השידורים הישירים של משחקי הכדורגל בשבתות כבר בתקופת יוסף "טומי" לפיד ז"ל וטוביה סער יבד"ל, זמן רב לפני הופעתו של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל בשמי רשות השידור. הייתה לכך הצדקה אך היוזמה הזאת נכשלה באִיבָּה. הצעתי לטוביה סער ששימש מנהל הטלוויזיה הישראלית כבר ביום שני – 12 באפריל 1982, לשָדֵר ישיר את המשחק המכריע על אליפות הליגה הלאומית בין שתי הקבוצות הטובות ביותר במדינה בעת ההיא מכבי נתניה לבין הפועל כפר סבא בשבת של ה- 17 באפריל 1982. הוא סירב [1]. הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור דחו את בקשתי כלאחר יד. אִיוֶולֶת. מכבי נתניה והפועל כפר סבא היו שתי קבוצות כדורגל מערים קטנות שהאפילו על המועדונים התל אביביים והחיפניים. הפועל כפר סבא זכתה בגביע המדינה בשנים 1975, 1980, ו- 1990 ובאליפות המדינה ב- 1982. מכבי נתניה זכתה באליפות המדינה בשנים 1971, 1974, 1980 ו- 1983. הקבוצה מעיר היהלומים הייתה מכונת כדורגל שכבשה שערים רבים והוציאה מתוכה במשך 20 שנה מאז 1966 ועד 1985 שנה שוב ושוב מלכי שערים בדמותם של השחקנים מרדכי שפיגלר, עודד מכנס, ודוד לביא. באליפות 1971 כבשה מכבי נתניה 44 שערים וסגניתה שמשון ת"א רק 31. באליפות 1978 הבקיעה נתניה 50 שערים . סגניתה בית"ר ירושלים רק 32 . באליפות 1980 הבקיעה מכבי נתניה 53 שערים . סגניתה הפועל ת"א רק 28 . באליפות 1982 זכתה הפועל כפר סבא עם 42 נקודות והפרש שערים של 45 : 28 . השנייה קבוצת מכבי נתניה צברה 41 נקודות, אך הפרש השערים שלה היה טוב בהרבה מזה של האלופה ועמד על 29:63. באליפות 1983 צברה מכבי נתניה 61 נקודות והפרש שערים של 31:54. שמשון ת"א במקום השני השיגה 47 נקודות והפרש שערים של 27:35. הישגיה המרשימים של מכבי נתניה תועדו ע"י הטלוויזיה הישראלית במצלמות פילם ו- ווידיאו. מרבית השערים שכבשה הקבוצה בשנות הזוהר שלה שמורים בארכיון השידור הציבורי.

טקסט תמונה : קיץ 1980. אצטדיון ר"ג. הצלם יואב בן – דוד (על כתפו מצלמת פילם BL) וכתב מחלקת הספורט בני עורי מראיינים את שחקן הפועל כפר סבא ישראל פוגל, שעה קלה לפני תחילת משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בו גברה הפועל כפר סבא על מכבי רמת עמידר 1:4. הפועל כפר סבא הייתה אחת מקבוצות הכדורגל הטובות בארץ במחצית שנות ה- 70 של המאה הקודמת וראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. קיצוני מימין בקצה התמונה זהו שלמה שרף. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : הבקשה שלי מ- 12 באפריל 1982 לשידור ישיר של המשחק המכריע על אליפות המדינה בכדורגל בין קבוצות מכבי נתניה והפועל כפ"ס. לאחר שהמכתב הודפס כבר הוספתי בכתב ידי, "מקווה שתגבר על טומי לפיד…". יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה המכשול וטוביה סער במידה רבה היה שופרו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה כפופה הרבה מאוד שנים להסכמי עבודה ארכאיים והסדרים מעוותים לחלוטין, שמנעו ולא אִפשרו לנו להגיע ליותר הישגים עיתונאיים . טוביה סער יכול היה לקנות לו כֵּס של כבוד בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית כחלוץ השידורים הישירים בטלוויזיה של משחקי הכדורגל בשבתות, אך הוא בחר להישאר שמרני ופסיבי . שלוש המילים בכתב ידו על מכתב הבקשה שלי "התשובה היא לא", מעידות עדות מרחיקת לכת על כניעתו ללא תנאי של מנהל רשת טלוויזיה והתבטלותו בפני אישיותו הדומיננטית של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל. זאת הייתה נאמנות חסרת פשרות של מנהל הטלוויזיה טוביה סער למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל. לא תמיד הייתה מוצדקת . על פי תפישתי לעיתים פתטית ומרגיזה. התוצאה, סטגנציה של גוף שידור מונופוליסטי המחזיק בזכויות השידורים של אירוע הספורט הפופולרי ביותר במדינה לא בשל כּישרונו אלא מפני שאין לו תחרות בשוּק. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצטיירה כגוף תקשורתי עצלן שאֵינוֹ שש אלי קרב ומסרב בעקשנות לחדור לתחום השידורים ישירים, כדי לא לשנות "סדרי עולם" בבית ומחוצה לו. הנהלת רשות השידור חששה מכל מו"מ עם וועד עובדי ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הקשור לשינוי הסטטוס-קוו והסכמי העבודה בשבתות. היא גם פחדה להיכנס "לעימותים כספיים" עם התאחדות הכדורגל שדרשה בצדק את ליטרת הבשר תמורת השידורים הישירים בנוסף על הזכויות הרגילות המקובלות . הנהלת רשות השידור העדיפה לא להתאמץ. הכי קל היה לומר, "שלילי", לבקשתו של יואש אלרואי. טוביה סער היה איש תקשורת מוכשר אך נפל טֶרֶף קל בידי מְמַנוֹ. הוא לא דיבר מגרוֹנוֹ שלוֹ, אלא יִיצֵג את השקפת עולמו של מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא יוסף "טומי" לפיד ז"ל. זאת הייתה בחירה מרצון של הנהלת רשות השידור לקפוא על שמריה. איש לא הפריע לה לפרוץ דרך. לפחות לנסות. רשות השידור התעקשה לא לפעול ולא ליזום , והיכן שאפשר גם לא לשָדֵר. זאת דרכו של כל מונופול באשר הוא. בקיץ 1984 נקרתה לטוביה סער בערוב ימיו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הזדמנות היסטורית למַצֵב את עצמו כמנהיג שידור ולהקדים בעשור שנים את מוטי קירשנבאום . עמדה בפנינו אופציה בלתי חוזרת להתחיל בשידורים ישירים שיטתיים בעונת 1985 – 1984 את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בשבתות . טוביה סער התנה את פוטנציאל השידורים הישירים (במקרה וייחתם החוזה בין הטלוויזיה הישראלית להתאחדות הכדורגל) בשידור ישיר של המחציות השניות בלבד ואיחודן עם "מבט ספורט". הוא פסל על הסַף גם שידורים ישירים מהליגה הלאומית בכדורסל. הייתי צריך להמתין עם חלומותיי עוד עשור שנים עד למינויו של מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור ב- 1993. המסמך הבא מלמד על הלך הרוחות בטלוויזיה בקיץ 1984.

טקסט מסמך : 11 ביולי 1984. כך מתנהג מונופול. בחלוף 10 שנים סייע לי מוטי קירשנבאום לשנות את תמונת השידור של משחקי הכדורגל הישראלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית מקצה לקצה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשבת – 24 במאי 1986 עמדה הפועל ת"א לארח באִצטדיון "בלומפילד" את מכבי חיפה אלופת המדינה בשנתיים האחרונות במשחק האחרון והמכריע במחזור ה- 30 על אליפות הליגה הלאומית (ליגת העל היום) לעונת 1986 – 1985. שתי הקבוצות ניצבו בראש הטבלה לאחר המחזור ה- 29 עם 57 נקודות . המשחק עורר התעניינות וסקרנות שיא בארץ ואני נרתמתי למאמץ השידור הישיר. לא שיערתי אז כי שידור הטלוויזיה הישיר המתוכנן שלי יזעזע את אמות הסִפִּים של מִמְסַד הכדורגל בישראל ויביא לעימות כה ממושך ובלתי נחוץ בין רשות השידור לבין ההתאחדות. טוביה סער יבד"ל ויוסף "טומי" לפיד ז"ל כבר היו הרחק מחוץ לרשות השידור. הצלחתי לשכנע בקלות רבה את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בנחיצות השידור הישיר ואת הצורך לחצות את הקווים האדומים של הרשות וההתאחדות האוסרים על הפקת שידורים ישירים של משחקי כדורגל מהליגה הלאומית בשבתות. מנכ"ל רשות השידור שִכנע את מנהל הטלוויזיה חיים יבין שלא השתגע מהרעיון, שאומנם הדבר דרוּש וחִיוּנִי. ביום רביעי – 21 במאי 1986 טסתי עם צוות החלוץ שלי למכסיקו סיטי להפקת משחקי המונדיאל . אני זוכר היטב את מילות הפרידה של אורי פורת, "יואש אלרואי סע למכסיקו. אל תדאג. יהיה שידור ישיר".

יו"ר התאחדות הכדורגל בימים ההם היה שאול סווירי. פרטנר נוח למו"מ ואישיות מקסימה ורבת חֵן בפני עצמה. שאול סווירי בניגוד גמור לסגנו עזריקם מילצ'ן ניאות ללכת לקראתנו והסכים לשידור הישיר של המשחק הפועל ת"א – מכבי חיפה תמורת הענקת תשדירי שירות חינם להתאחדות. נדמה לי שיותר משאני הייתי יריבו של יו"ר ההתאחדות כנציג התקשורת האלקטרונית המונופוליסטית במו"מ על השידור הישיר, חשש שאול סווירי חשש מסגנו עזריקם מילצ'ן . המ"מ הנצחי של יו"ר ההתאחדות היה מתנגד חריף לכל יוזמת שידור ישיר של משחק כדורגל. אם זה היה תלוי בעזריקם מילצ'ן לעולם לא היינו משדרים ישיר את המשחק המבוקש אלא אם היינו משלמים להתאחדות סכום כסף גדול שלא עמד לרשותנו אז. עזריקם מילצ'ן גִיחֵך למראה עסקת החסויות ותשדירי השירות שעשה יו"ר ההתאחדות שאול סווירי עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת וסמנכ"ל הכספים שלוֹ יוחנן צנגן.

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקדנציה הראשונה שלו בשנים 1989 – 1984) הוא האב המייסד של שידור הכדורגל הישיר הראשון בשבת בתולדות הטלוויזיה הישראלית מאז ומעולם . זה נשמע לא הגיוני אבל זה נכון. הוא היה קשוב ללחץ הציבור וקיבל את הצעתי. ניידת השידור ה- "וֶורֶד" על 60 עובדיה , אך מצוידת בארבע מצלמות בלבד, התייצבה באִצטדיון "בלומפילד" בשבת בבוקר – 24 במאי 1986 כדי להתקין את אביזריה במועד ועל מנת לכסות כיאות את משחק ההכרעה על אליפות הליגה הלאומית בין הפועל ת"א של דוּביד שווייצר לבין מכבי חיפה עם מאמנה שלמה שָרְף, היו"ר שלה צבי וויצנר, והספונסר הבלתי נלאה מ- VOLVO מר יעקב שחר. שַדָּר המשחק בטלוויזיה היה יורם ארבל, בימאי השידור בניידת היה יואב פלג, ושופט המשחק צבי שָרִיר יורם ארבל שידר ישיר את משחק הניצחון של הפועל ת"א 1 : 0 על מכבי חיפה משער שנוי במחלוקת של גילי לנדאו, שהובקע ספק מעמדת נבדל בדקה  ה- 86 של המשחק. השופט צְבִי שָרִיר אישר מייד את השער. הוא לא התלבט לרגע ובכך העניק את האליפות לקבוצת הפועל ת"א. במגרש פרצה סערת רוחות חסרת תקדים. שחקני מכבי חיפה אלופי השנתיים האחרונות ב- 1984 ו- 1985 ומאמנם שלמה שרף טענו לנבדל. הם לא יכלו להשלים עם גזירת השופט. ברוך ממן וציון מרילי בקושי שלטו ברוחם. לחיפאים הספיקה תוצאת תיקו כדי לזכות באליפות, אך לפתע ארבע דקות לפני הסיום הם חשו ששדדו אותם לפני 20 אלף צופים באִצטדיון ומיליון וחצי צופי טלוויזיה. שופט המשחק צבי שָרִיר דחה את טענותיהם לנבדל. לרוע מזלנו ואולי לטיב מזלו של השופט היו בידינו באותה העת ארבע מצלמות בלבד ורק זווית צילום אחת של הילוך חוזר המחוברת ל- Integrated feed של השידור. זאת הייתה כמות בלתי מספקת של טכנולוגיה כדי להוכיח בצורה וודאית האם השער היה חוקי והאם היה נבדל או לאו. היה בלגן גדול במגרש ויואב פלג בימאי ניידת השידור הצליח להשחיל בקושי הילוך חוזר בודד אחד מאותה הזווית של המצלמה המובילה. ממש כמו במשחק הגמר על אליפות העולם בין אנגליה וגרמניה ב- 1966, אך ההילוך החוזר שלנו אפילו לא היה איטי אלא שודר במהירות רגילה (25 פריימים בשנייה אחת) מ- VTR מסורבל שהותקן בניידת השידור. אַף על פי כן הצליח יורם ארבל לאַבְחֵן בצורה שקולה את הסיטואציה המורכבת ולהתנסח בלשון מדויקת שהייתה לחם חוקו וכמעט אינה מותירה ספקות, "כי למרות ההרצה המהירה של טייפ ההילוך החוזר אני כמעט משוכנע שהשער חוקי והחלטתו של צבי שריר נכונה". יורם ארבל היה שַדָּר מדויק אך הוא לא פתר לחלוטין את המחלוקות שפרצו בעיתונות הכתובה . מאמן הפועל ת"א דוד "דוביד" שווייצר פסל מכל וכל את צילומי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית ובשפתו העממית אמר "שהטלוויזיה לא תבלבל את המוח, זה שער חוקי ב- 100 אחוז, אלי יאני היה פסיבי לחלוטין". השופט הבכיר מנחם אשכנזי שצפה במשחק מרום היציע קבע מייד עובדה הפוכה, "השער של גיל לנדאו הובקע ממצב נבדל ברור", ולמחרת הביע את דעתו בעיתון "חדשות".

בתוכנית "מבט ספורט" ששודרה במוצ"ש – 24 במאי 1986 חשף הבימאי יואב פלג שוב ושוב את שער המחלוקת בפינה "רגע של מחלוקת" . נסים קיוויתי הגיש את התוכנית במקומו של יורם ארבל והמערכת זימנה את השופט נפתלי איתן לפַרְשֵן את מהלך השיפוט של צבי שריר . נפתלי איתן גמגם והיה אמביוולנטי. נסים קיוויתי לעומתו היה נחרץ ופסק, "השער של גיל לנדאו הובקע ממצב נבדל של מאה אחוז", והוסיף, "זאת היא דעתנו", ומייד הדליק מדורה גדולה . מנהל הטלוויזיה חיים יבין ניסה לכבות את התבערה ונזף בפומבי בנסים קיוויתי : "על פי "מסמך נקדי" אין לך רשות להביע את דעתך האישית בטלוויזיה". הנזיפה בנסים קיוויתי דלפה לעיתונות (מעניין איך…?) . מדינת ישראל התחלקה לשניים. מצדדי השער ומתנגדיו. אוהדי צבי שריר ונסים קיוויתי והפוסלים אותם. כל בר בי רב בעל עט מצא צורך להביע את דעתו על מה שהתחולל ב- 24 במאי 1986 בדקה ה- 86 של המשחק הפועל ת"א – מכבי חיפה בו העניק שערו השנוי במחלוקת של גיל לנדאו את האליפות לקבוצת הפועל ת"א בפעם השנייה בעשור ה- 80 . עיתונאים רבים חיכו לנסים קיוויתי בפינה . וזו לא איחרה לבוא ב- 1 ביוני 1986 במשחק ברזיל – ספרד באצטדיון "חליסקו" בגוואדאלאחרה במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 86'.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי , "למילים יש וויזואליה משלהן" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאנוכי חוקר וכותב ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

הפקת השידור הישיר והבימוי של משחק הכדורגל החשוב ביותר של עונת 1986- 1985 נעשו בתנאי צילום מינימאליים ולכן התוצאה על המרקע לא הייתה חד משמעית . השער המפורסם של גיל לנדאו שהובקע ב- 24 במאי 1986 שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מי שרוצה ללמוד כיצד לא מפיקים ומביימים נכון משחק כדורגל כה מכריע וחשוב עם ארבע מצלמות אלקטרוניות בלבד צריך להציץ בדקה ה- 86 של המשחק. למשחק הזה לא שוריינה טכנולוגיית צילום מספקת כדי לעסוק ביעילות מרבית ברגעי המחלוקת הנוגעים למצבי נבדל. כדי לטפל נכון וברצינות בבעיית הנבדלים במשחק הכדורגל יש להציב ברוֹם היציע לפחות שתי מצלמות על קווי ה- 16 של רחבות השערים ולחברן לשתי יחידות Replays  נפרדות.

ב- 24 במאי 1986 שהיתי כבר ב- IBC (ראשי תיבות של  International Broadcasting Center) במרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי לצורך הפקת שידורי המונדיאל, אך הייתי מחובר משם בקו תקשורת 4W למערכת בירושלים ולניידת השידור באִצטדיון "בלומפילד". האזנתי לשידור הישיר. הרגשתי תסכול עצום משלא יכולנו להוכיח בעזרת המצלמות האם השער החשוב ביותר שנכבש בעונת 1986- 1985 היה חוקי. אין תּסכוּל טלוויזיוני גדול מזה . סיבות פרוזאיות מנעו מאתנו לתגבר את ניידת השידור בעוד מצלמות וצלמים . כמות כוח האדם באותה הפקה היסטורית בשבת הוגבלה ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין שחשש מפריצת הסכם מכסת "השעות הנוספות" – מחד, ומאידך הנהלת הטלוויזיה הייתה מצווה לשמור על חוק המנוחה בשבתות כפי שניסחה בשעתו ממשלת ישראל . הטלוויזיה הציבורית התנהגה כמונופול . במקום להרחיב את יריעת השידור התכנסה בדלת אמותיה בסיוע כל מיני עיוותים ואיסורי עבודה שונים ומטופשים בשבתות ובחגים שנוגעים לאנשי חטיבת ההנדסה שלה. למשל, הטכנאים שצוותו לעבודה בניידת השידור בשבת היו רשאים להתחיל את עבודתם בשמונה בבוקר, ואילו חבריהם ששובצו לעבודה בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים הורשו להתחיל את עבודתם ב- Master רק בשלוש אחה"צ. ההגבלות היו מגוחכות ופתטיות. הורשיתי להציב ברשימת העובדים באותה שבת של 24 במאי 1986 רק ארבעה צלמים. לא להאמין…? להאמין…! מבקר  הטלוויזיה של העיתון "דבר" טדי פרויס הגה כעבור יומיים רעיון "הטלוויזיה כשומרת שבת" ופרסם אותו בעיתונו ב- 26 במאי 1986.

רעיון השידור הישיר היה סיפור הצלחה פנטסטי. אך לא המשכוֹ. חשבתי אז לעצמי במכסיקו – סיטי, שהנה אוֹ טוֹ טוֹ אני הולך לחולל את השינוי הגדול בטלוויזיה הישראלית הציבורית עליו חלמתי שנים רבות . שידורים ישירים של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בשבתות. נוצרה לפתע נקודת מפגש וחיבור חדשה בין המדיה למשלם האגרה שלה. חשבתי שצלחה דרכי והנה פתחתי עידן של תרבות שידורים שונה. תרבות של שידורים ישירים ממגרשי הספורט בסופי השבוע. כמו באירופה. כמו בארה"ב. בקופת רשות השידור הצטברו כ- 100.000000 (מאה מיליון) דולר עודפים פרי מדיניותו הכלכלית של סמנכ"ל הכספים בעת ההיא של הרשות יוחנן צנגן. היה לנו מהיכן לשלם זכויות שידורים להתאחדות הכדורגל עבור השידורים הישירים בשבתות שהיו בבחינת "אקסטרה" מעל המכסה המקובלת של צילום והקלטה של חלק מהמשחקים בשבתות ועריכתם לתוכנית מאוחרת של "משחק השבת" ששודרה מידי מוצ"ש". זאת הייתה אשליה . התאחדות הכדורגל של ישראל ובראשה חיים הברפלד ז"ל ועזריקם מילצ'ן הוותיקים לא רצתה וגם לא ידעה להתמודד מבחינה ארגונית עם תופעת השידור הישיר של משחק מרכזי מידי שבת . גם מנהל הטלוויזיה חיים יבין לא התלהב מהרעיון. בלשון המעטה. הוא חשש מהסתבכות ארגונית במוסד שעליו חלש.

טקסט מסמך : מאי 1986. המקומון הירושלמי "כל העיר". העיתונאי רוני דיאון היטיב לתאר את המצב הפוליטי ברשות השידור וכתוצאה מכך, מערכת יחסי העבודה המורכבים בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות המקומון הירושלמי "כל העיר" ומו"ל הארץ מר עמוס שוקן) .

נדרשתי להמתין עוד שבע שנים לבואו של מוטי קירשנבאום (התמנה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושרת החינוך גב' שולמית אלוני ב- 18 באפריל 1993). דבר לא התרחש בעונת שידורי הכדורגל של 87' – 1986, אך הדבר לא מנע ממני להגדיר את  המנכ"ל אורי פורת "כמנוע הטורבו" של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בקדנציה הראשונה שלו. עם אורי פורת התחלתי ב- 1984 את "מהפכת רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) הראשונה" בשידורי הספורט שלנו, מהפכת שידור שקראתי אותה על שמו של מחוללה האמריקני רוּן אָרְלֶדְג' מרשת הטלוויזיה ABC בארה"ב ששינה בשנות ה- 60 של המאה שעברה את שידורי הספורט בטלוויזיה מן הקצה אל הקצה. עם מוטי קירשנבאום השלמתי אותה. מגוחך לחשוב באלוּ תנאים עבדנו אז ואלוּ אמצעי צילום הוענקו אז לתוכנית "משחק השבת". בקשתי לשיפור מה של הכיסוי באמצעות תִּגבּוּר שתי מצלמות אלקטרוניות בשתי ניידות שידור, נענו בשלילה במכתב מנומק של מנכ"ל רשות השידור בכבודו ובעצמו, בו הסביר לי כי קופת רשות השידור ריקה [2].

עם תחילת הקדנציה הראשונה ב- 1984 של אורי פורת כמנכ"ל רשות השידור, שיגרתי לו מסמך מפורט המציע לשנות את מבנה שידורי הספורט בטלוויזיה מיסודם לרבות תגבור מסיבי של מחלקת הספורט באמצעי שידור, צילום, והפקה ובכוח אדם. בעת כתיבת המסמך למנכ"ל החדש שנסך בי תקוות חדשות הייתי עדיין עייף מאוד ומאוכזב מאוד מהמנכ"ל הפורש יוסף "טומי" לפיד ז"ל ש- "העביד" את מחלקת הספורט בסוף הקדנציה שלו בתנאים מקצועיים מבישים. הנה חלקו האחרון של הטקסט שהופנה על ידי אל אורי פורת ז"ל ב- 25 במאי 1984 ונימק מדוע עליו לשנות סדרי בראשית הלא הגיוניים ששררו בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נוסדה ב- 1968 [3].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט – ירושלים                                                          25  במאי  1984

(…) אדוני המנכ"ל ,

המסמך הזה נכתב אליך על סמך ניסיון עבודה בן 13 שנים . כותב אליך אדם עייף , עייף מאוד , לא בגלל שנמאס לוֹ מעבודתו , וגם לא מחוסר עניין . לעייפות הזאת סיבה אחת . חלוקה לא נכונה מיסודה של אמצעי שידור והפקה המוקצים למחלקת הספורט .

אני רוצה לומר לך את מה שאמרתי למנכ"ל רשות השידור הקודם יוסף 'טומי' לפיד . אני מאמין בכוחנו ובצדקת דרכנו להגשמת מטרות השידור . אני סומך על כוח שיפוטך , ידיעתך , והכרתך כי מחלקת הספורט בטלוויזיה מפלסת את דרכה כל העת בין מהמורות ומכשולים . אף על פי כן היא משיכה לראות לפניה את קדושת המסך , ודבקה במשימות השידור ללא דופי וללא ליאות .

מחלקת הספורט איננה מבקשת מהנהלת רשות השידור תוספת שכר לעובדיה , אלא תובעת לעצמה מינימום אמצעי שידור והפקה ומינימום כוח אדם כדי לעשות את תוכניות הספורט טובות יותר ומעניינות יותר .

 מחלקת הספורט לא איימה מעולם בסנקציות או האפלת המסך . מעולם לא נכנענו לקשיים הנערמים עלינו . מעולם לא שאלנו לעצמנו דברי תודה או מאמרי שבח . מעולם לא ביקשנו פרסים . גם לא כתרים .

המוטיבציה של מחלקת הספורט היא אדירה ! אף פעם לא היו צריכים לדחוף אותנו , להאיץ בנו , או להצליף על גבינו . יש לך סוסים אבירים נפלאים שמושכים את העגלה ללא תנאי ! השאלה היא רק עד מתי ומה התכלית ?

התחושה שמלווה אותי מאז התחלתי לנהל את מחלקת הספורט היא כשל סוס דוהר ששַמוּ לו רסן בפיו ורוכבו מושך כל העֵת את המושכות לאחור. הסוס שואף לדהור. הרוכב לא. מוטיבציה איננה תכונה נקנית. גם לא נלמדת. כמוה מנהיגות, יושרה, דרך ארץ, ונאמנות .

אתה חייב לשנות את מבנה שידורי הספורט בטלוויזיה ויחד עמם לשנות לחלוטין את מבנה מחלקת הספורט ולתגבר אותה מייד באמצעי הפקה וכוח אדם .

אני מבקש להזכירך כיצד בנויות מחלקות / חטיבות הספורט ברשתות הטלוויזיה המודרניות בעולם . נפח השידורים הגדול של מחלקת הספורט הנשען על תקציב עצמאי , כשרון תכנון רב היקף שלה , ויכולת ניהול והפקה של שידורים ארציים ובינלאומיים גדולים ומורכבים , מחייב את ניתוקה של מחלקת הספורט מחטיבת החדשות והפיכתה לחטיבה עצמאית הכפופה ישירות למנהל הטלוויזיה .זה נשמע אולי מהפכני , זה נראה אולי לא מקובל ברגע הראשון , אך נדמה לי שזה מה שיקרה בעתיד .

אני חייב להדגיש שוב שאין הדברים נכתבים כאן על בסיס אישי . אני מכבד מאוד את מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן. מעבר לכך יאיר שטרן הוא ידיד וחבר טוב שעשה את מיטבו כדי לסייע למחלקת הספורט במסגרת תפקידו.

הפיכת מחלקת הספורט לחטיבה עצמאית איננה צורך אישי שלי . זהו צורך של הטלוויזיה בשל הסיבות שפורטו לאורכו ורוחבו של המסמך הזה .

(…) ובאשר לי. אינני חושב שנולדתי לנהל את מחלקת הספורט לנצח. במצב הנוכחי אני חש עייף מאוד. נטל העבודה כבד. כמוהו גם האחריות. באחריות אי אפשר להתחלק. בשל תנאי העבודה המקצועיים הקשים הנוכחיים, המחר איננו יותר האתגר כפי שהיה האתמול. אך את זאת ניתן לשנות. ככלות הכל המחר הוא העתיד של כולנו .המחר נושא עמו תקוות חדשות , והתקוות הן האנרגיה שלנו, של כולנו ברשות השידור.

אורי, אף על פי כן, יש לך עם מי לצאת למלחמה מבלי שתחשוש להפסיד אותה (…) .

                                                                       בברכה,

                                                                      יואש  אלרואי

היו לנו קשיים רבים בהפקת "משחק השבת" גם בתחילת הקדנציה הראשונה של אורי פורת . ההבטחות שהבטיח לי בסופה של שנת 1984 לא מומשו בתחילת 1985 . זה לא היה פשוט למַמֵש את ההבטחות המקצועיות שלוֹ בטלוויזיה ציבורית רְווּיָת הסכמי עבודה מעוותים . ב- 27 בינואר 1985 מצאתי את עצמי מדווח לוֹ על העליבות שפושה בהקצאת אמצעי הפקה וצילום למען מחלקת הספורט [4] .

רשות השידור- הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט – ירושלים                                                                              27.1.1985

 אל    :  המנכ"ל באמצעות מנהל החדשות

מאת  :  יואש  אלרואי

הנדון  :  ניידות שידור לצילום משחקי כדורגל בליגה הלאומית  בימי שישי בשבוע ובשבתות לצורך שידורם ב- "משחק השבת"

למנכ"ל שלום רב ,

1.  ביום שישי- 18 בינואר 1985 היינו אמורים לצלם את המשחק מכבי פ"ת – הכוח ר"ג באמצעות ניידת השידור "רקפת" (מש"ק + מצלמה אחת) . הניידת הייתה צריכה לצאת מירושלים למשימתה ב- 10.00 בבוקר

וכאילו על חשבון חטיבת החדשות (שמחלקת הספורט היא ת. פ. שלה) . היא לא יצאה לעבודתה בסופה של דבר בגלל שלא מצאו חשמלאי , ובטענה מגוחכת כי הדבר נוגֵד את הסכמי העבודה של הטכנאים עם הנהלת רשות השידור . הערה :  ניידת "הרקפת" שובצה בתאריך הנ"ל לכוננות במסגרת חטיבת החדשות , אך על פי גִרסת הטכנאים הכוננות נכנסת לתוקף רק החל מ- 14.00 ולא לפני כן !

2.  ביום שישי – 25 בינואר 1985 ולמחרת בשבת – 26 בינואר 1985 היינו אמורים לצַלֵם את המשחק מכבי נתניה נגד מכבי חיפה ביום שישי באמצעות ניידת  ה- " מש"י " (מכונית שידור ירוקה) + 2 מצלמות , ואת המשחק שמשון ת"א נגד הפועל ת"א בשבת באמצעות ניידת "רקפת . כמובן שלא צילמנו את שני המשחקים הנ"ל , שוב בגלל וויכוח על מהות הסכמי העבודה בין הטכנאים להנהלה.

3.  אינני יכול להסכים למצב שבו הכל נעשה על גב שידורי הספורט , ולהמשיך להיראות על המסך כפי שאנו נראים . זה הרבה יותר מבדיחה עצובה .

4.  אני מבין שבשבת- 2 בפברואר 1985 נוכל לקבל את ניידת  ה- "נרקיס" על שלוש מצלמותיה ואת ניידת "הרקפת". להזכירך המנכ"ל, זאת אמורה להיות השבת הגדולה של הכדורגל הישראלי , בה מארחת מכבי חיפה הראשונה בטבלה את בית"ר ירושלים באִצטדיון בקריית חיים, ומכבי ת"א מתמודדת באצטדיון "בלומפילד" את הפועל ת"א.

אינני חושב שניתן לצַלֵם את אחד משני משחקי הצמרת הנ"ל עם ניידת שידור המצוידת במצלמה אחת בלבד. אינני חושב שאפשר לעלות "לאוויר" בצורה כזאת. יתירה מזאת אינני חושב שבכלל אפשר להמשיך לעבוד ככה .

אבקשך להתערב מייד ולהסדיר את העניין הזה אחת ולתמיד .

                                   בברכה ,

                                   יואש  אלרואי

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל התערב ושינה בהדרגה את התמונה העגומה . אוזנו הייתה כרויה לשינויים הטכנולוגיים ההכרחיים בסיקור אירועי הספורט החשובים בטלוויזיה לרִווחתם של צופי הטלוויזיה שלו , רובד שכבתי עבה כשמדובר בצפייה באירועי ספורט רלוואנטיים .

טקסט מסמך : 28 בנובמבר 1984. תשובתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הנוגע לטענתי לדלות הטכנולוגיה הטלוויזיונית כמות המצלמות הקטנה המשתתפת בסיקור אירועי הספורט החשובים, ובראשם מחזורי המשחקים של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העַל היום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בימיו של אורי פורת כמנכ"ל רשות השידור בקדנציה הראשונה לאחר אמצע שנות ה- 80 , יכולתי להביא למסך את רוב תמונות הספורט החשובות שהיו רלוונטיות למשלם האגרה. למרות הטכנולוגיה הדלה יחסית ומיעוט האמצעים הלוגיסטיים, ופיזורם בין החטיבות השונות, הצעיד אורי פורת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקדנציית הניהול הראשונה שלו בשנים 1989 – 1984, יותר מכמה צעדים גדולים קדימה. הוא היה המנכ"ל הראשון שתרגם את שידורי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם למאמץ עיקרי כלכלי + טכנולוגי + לוגיסטי + הפעלה מוגברת של כוח אדם – שכדאי להשקיע בו. הוא החשיב את שידורי הספורט לנדבך ואבן מסד חשובה לבניינו של לוח השידורים הציבורי הישראלי הכללי. השקפת עולמו תאמה את השקפת עולמם של מרבית המנכ"לים ב- EBU. זה מצא את ביטויו ביכולתה של מחלקת הספורט לממֵש את הישגיה העיתונאיים באמצעות שימוש בטכנולוגיה מיידית שעמדה לרשותה בתקופה ההיא למרות דלותה. מספר המצלמות המשתתפות בסיקור האירועים הוגדל, כוח האדם הטכני התרחב, ונפח זמן שידור טפח. בזמנו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקדנציה הראשונה שלו קיבלו מונחי הטלוויזיה "Pre Game Show" ו- "Post Game Show" בשידורי הספורט משמעות חדשה ושונה . הדברים כלל לא היו מובנים מאליהם . לא יכולתי שלא לאהוב אותו ולכבדו.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. אצטדיון ר"ג. הימים ההם – הזמן ההוא. שידור Pre Game Show  ישיר בטרם שריקת הפתיחה בעֵת אחד השידורים הישירים של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל באִצטדיון ר"ג. היציעים טרם התמלאו אך צופי הטלוויזיה ישבו כבר רכונים בסלון ביתם מול מרקע הטלוויזיה. רעיון שידור ה- Pre Game Show היה בבסיסו "לבנות" נכון את האירוע בשידור הישיר לקראת רגע השיא שלו. זה היה כרוך בהבאת מידע כערך מוסף לצופים בטרם המשחק כמו ראיונות עם המאמנים והשחקנים, סטטיסטיקה ופרשנות, וקטעי Video נבחרים בטרם ההתמודדות המכרעת המציגים את דרכן של שתי הפיינליסטיות אל משחק הגמר. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת קיבל את דעתי כי מידע מהסוג הזה הוא רלוואנטי לשידור האירוע. אז זה היה חידוש גדול. היום זה טריביאלי. אורי לוי (משמאל) מראיין בעת Pre Game Show מתוכנן בעת בשידור ישיר בתחילת שנות ה- 80' של המאה הקודמת את גיורא שפיגל (שני משמאל) ואת שמעון בן-יונתן. כורע ומחזיק את מיקרופון "הבום" מפקח הקול והתקשורת יוסי ששון. בהיעדר תלבושת אחידה של אנשי הטלוויזיה קשה לדעת מי כאן המראיין ומי הם המרואיינים. (מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. מרכז הטניס ברמת השרון . גב' אורלי יניב בעת Pre Game Show של שידור ישיר בטניס. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השידור הישיר של משחק ההכרעה בליגה לאומית בין קבוצות הפועל ת"א ומכבי חיפה ב- 24 במאי 1986 היה ספורדי עד לשידור הישיר הספורדי הבא אחריו. כעבור שבע שנים . בשבת – 13 במרס 1993 נערך באִצטדיון "טדי" בירושלים משחק העונה בין שתי הקבוצות בית"ר ירושלים ומכבי ת"א. מיד חלמתי על שידור ישיר. משה דדש יו"ר בית"ר ירושלים דרש ממני 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר תמורתו. יוסף בר-אל התנגד ליוזמת השידור הישיר שלי, אולם לא מטעמי תוֹכֶן .אני משער שהוא ראה בי מין סוס פרא שהשתחרר מ- מוֹסְרוֹתָּיו ומשתולל ולכן מסכן את אוּרוָות הטלוויזיה שלוֹ. נדמה היה לו שאיבד שליטה עלי. הוא היה בטוח שאני עוקף אותו ביזמותיי ומנהל ערוץ הידברות ושיחות ישירות עם מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ו- יו"ר הוועד המנהל של הרשות עו"ד מיכה ינון. זה כמובן לא היה נכון. הייתי ממושמע ונאמן לחלוטין ליוסף בר-אל ולרשת הטלוויזיה שאותה הוא מנהל על פי תפישתי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא אהבת חיי אך הייתי ראשית דבר עיתונאי חופשי ואזרח בן חורין ברשת שידור ציבורית – ממלכתית אומנם אך עצמאית . ברוח ההבנות האלה נתתי דרור לידע העיתונאי ולכישרון הטלוויזיה שלי , ולהבנתי בתחום תיעוד שידורי הספורט למען ולטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא הפרתי בכוונה תחילה וביודעין את החוק הראשון של עליונות הנחותים, הקובע : "לעולם אל תיתן לממונים עליך לדעת שאתה טוב מהם". נתתי ליוסף בר-אל לדעת פעמים רבות את דעתי השלילית עליו בוויכוחים בינינו. לא כדי להתנצח עמו אלא כדי להיטיב עם שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מעולם לא חשבתי שאני עולה עליו בשום קריטריון. כך רצה יוסף בר-אל לנהל את הטלוויזיה על פי דרכו. האם הייתה זאת זכותו…? זה כבר נושא לדיון שונה. אני סברתי שאין זו זכותו לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית כפי שהוא מנהל אותה ואמרתי לו זאת בהַי לִישְנָה קבל עם ועדה, ובכל פורום. מכסימום הוא היה יכול לפטר אותי. הוא מעולם לא פיטר אותי.

טקסט מסמך : 10 ביולי 2002. אני מביע את דעתי בעיתון "מעריב" על אופן וצורת ניהול רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ע"י מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. יוסף בר-אל מונה לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון הציבה אותו בקיץ 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. כעבור שלוש שנים אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה הדיחו אותו מתפקידו בהאשמות חמורות של שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של רשות השידור ובפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן באמצע כהונתו. (באדיבות העיתון "מעריב) .

על כל פנים מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל דחה את בקשתי לשָדֵר ישיר את משחק העונה בית"ר ירושלים – מכבי ת"א באותה שבת של 13 במארס 1993 באצטדיון "טדי" בירושלים. ברור שהשתמשתי בקשריי הטובים עם מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הועד המנהל של רשות השידור עו"ד מִיכָה יִנוֹן שאהבו עד למאוד את הרעיון וגם אותי. הדבר קסם להם ולכן נפנפו ונִטרלו את יוסף בר-אל. "תביא חסויות וכסף", ביקשו ממני המנכ"ל והיו"ר, ואישרו את השידור הישיר בכפוף לעלויותיו. למִיכָה יִנוֹן לא היה קַל ולא דבר של מה בכך לאשר שידור ישיר בשבת. הוא היה אדם דתי שומר מסורת ונציג של המפד"ל בפלורליזם של השידור הציבורי. אף על פי כן התעלה כשראה לנגד עיניו את טובת הציבור כולו . מיכה ינון היה בעיניי אישיות מיוחדת במינה שתרמה בקור רוחו ושיקול דעתו לאיחוד השבטים הרבים של העם היהודי. ימים ספורים בטרם השידור הישיר הגעתי להסכם כספי חשוב ומשמעותי עם אריה זייף יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ, אוהד ותומך נלהב של השידור הציבורי. אריה זייף הסכים לשלם % 65 מתשלום הזכויות של השידור הישיר בטלוויזיה . עשינו זאת באמצעות הקרנת שקופיות חסות של הטוֹטוֹ במהלך השידור הישיר בגובה של 32500 (שלושים ושניים אֶלֶף וחמש מאות) דולר . סכום עַתֵּק בימים ההם. אנחנו שילמנו את חלקינו שעמד על 17500 (שבעה עשר אֶלֶף + 500) דולר . מר אריה זייף נהג ביד נדיבה ורוחב לב כלפי השידור הציבורי ברדיו ובטלוויזיה. איש הגון שראה במתן החסות מעשה שליחות וצורך חשוב לאפשר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל לפרוץ את טבעת המַצוֹר הפיננסית , על מנת להיכנס בצורה מסיבית לתחום שידורי הכדורגל הישירים (והיקרים) . הייתי מאושר עד הגג .

טקסט תמונה : שנת 1993. מר אריה זייף יו"ר מועצת ההימורים והספורט היה תומך נלהב של שידורי הכדורגל הישראלי ליגה , גביע המדינה, ונבחרת ישראל בטלוויזיה הציבורית. (באדיבות אריה זייף. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990. (באדיבות לשכת המנכ"ל אריה מקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָמִי וָוייץ שידר את המשחק שהסתיים בתיקו אחת . ההסכם הכספי שהושג בינינו לבין הגוף שמממן את הספורט במדינה היה חשוב הרבה יותר מהתוצאה שהושגה במשחק . להסכם הכספי עם הטוֹטוֹ הייתה השפעה חשובה ומרחיקת לכת לקראת עידן מוטי קירשנבאום שהתמנה 35 ימים אח"כ למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק רַבִּין ועל פי המלצת שרת החינוך והתרבות גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי שבתוקף תפקידה הייתה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור.

"משחק העונה" / "המשחק המרכזי" (שתי הגדרות שהתחלתי להשתמש בהן בראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה) בית"ר ירושלים נגד מכבי ת"א  ב- 13 במרס 1993 התקיים במחזור ה- 24 מתוך 33 מחזורי משחקים באותה עונה , ועורר עניין רב בציבור . מוטי קירשנבאום שהיה עתיד להתמנות בתוך חודש למנכ"ל רשות השידור הבא במקומו של אריה מֶקֶל , צפה בשידור הישיר . המשחק הזה שִימֵש נקודת מפנה היסטורית בפילוסופיית כיסוי משחקי הכדורגל במדינת ישראל ע"י רשות השידור . הוא היווה תקדים ונקודת זינוק מצוינת לקראת עונת 1994- 1993 ולקראת הגעתו של המנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום לרשות השידור. ביקשתי לפתח ולהמשיך את יוזמת השידורים הישירים הזאת גם לאחר ה- 13 במארס 1993 באותה עונה, אך היא נמנעה ממני. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בלם אותה .השידור הישיר הבודד והאקראי של המשחק בית"ר ירושלים – מכבי ת"א סייע לי לשנות מקצה לקצה את מדיניות השידורים של הטלוויזיה קצת מאוחר יותר. חשתי את קול פעמיו של מוטי קירשנבאום. החלה תקופת הלִבְלוּב.

 לתוך חלל השידור הזה שהותיר אחריו יוסף בר-אל פרץ מוטי קירשנבאום והביא עמו תגבורת חיונית לניהול הטלוויזיה בדמותו של יאיר שטרן. (יאיר שטרן שימש עד אז כתב הטלוויזיה הישראלית  בוושינגטון בירת ארה"ב מאז קיץ 1989) .מוטי קירשנבאום היה מהיר מחשבה ויוזמה שתיעב ביורוקרטיה. הוא לא בּזבֵּז אפילו יום אחד. בפעם הראשונה מזה שנים החל גלגל הטלוויזיה להסתובב במהירות . ענייני השידור התגלגלו לטובתי.

ביום שישי – 25 ביוני 1993, הכנתי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום את פגישת המו"מ הראשונה שלו עם אנשי ההתאחדות. זאת הייתה בעצם יותר פגישת היכרות. בשיחת הגישוש עלה רעיון השידורים הישירים בשבתות כסיסטמה. יו"ר ההתאחדות חיים הברפלד וסגנו עזריקם מילצ'ן התעניינו בתמורה . מוטי קירשנבאום ביקש לדעת כמה שילמנו בעבור השידור הישיר האחרון בליגה שלושה חודשים קודם לכן עבור זכויות השידורים של המשחק בית"ר ירושלים – מכבי ת"א. השבתי לו כי שילמנו 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר ולאוזנו לחשתי את החלוקה הפנימית של הסכום בינינו לבין מועצת ההימורים והטוֹטוֹ. מוטי קירשנבאום שאל את חיים הברפלד ועזריקם מילצ'ן אם הסכום הזה הוגן ומקובל עליהם. הם כמובן חטפו אותו בשתי ידיים. המנכ"ל ואנוכי נפרדנו מהם בלחיצת יד וקבענו להיפגש שוב בתוך שלושה שבועות . כל צד היה אמור להכין את שיעורי הבית שלו לקראת החתימה על החוזה של 22 שידורים הישירים. נדמה היה לי שנוצרה כימיה בפגישה הזאת בין מנכ"ל רשות השידור לבין אנשי ההתאחדות.

הודיתי למוטי קירשנבאום על הפגישה המוצלחת , ומיהרתי לנתב"ג לפגוש את נבחרת ישראל בכדורסל חוזרת הביתה מובסת מאליפות אירופה 1993 המתקיימת בקארלסרואה שבגרמניה. ישראל הפסידה לנבחרת איטליה 92:83, ניגפה בפני לאטביה 101:84, וניצחה את יוון 74:79. עדי גורדון קלע במשחק הזה 34 נקודות .נבחרת ישראל הודחה וחזרה הביתה. הוריתי לאורי לוי ולמפיק שלו ששי אפרתי לחזור הביתה יחד עם הנבחרת המובסת. ביקשתי לראיין בעצמי את שחקני הנבחרת ואת מאמנה כדי להבין את פשר המפולת בקארלסרוהה. ניידת השידור של המפקח הטכני מאיר חיימי כבר חיכתה לי בנתב"ג. התירוצים שודרו ב- "משחק השבת" למחרת. ביום ראשון – 4 ביולי 1993 שידר אורי לוי מהאולפן בירושלים את משחק הגמר הסנסציוני על אליפות אירופה בכדורסל לשנת 1993 בו ניצחה גרמניה את רוסיה 70:71 וזכתה במדליית הזהב של הטורניר. למחרת יום שני – 5 ביולי התייצב יחד עם מאיר איינשטיין בעמדת השידור באִצטדיון ר"ג כדי לשָדֵר ישיר את טקס הפתיחה של משחקי המכבייה ה- 14.

תוכן השיחה הדיסקרטית של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ושלי לבין ההתאחדות דלף "לידיעות אחרונות" ביום שני – 28 ביוני 1993, והפך לידיעת שער במוסף הספורט של העיתון [5]. שום כתב לא היה חתום עליה. כותרת גדולה במוסף הספורט של העיתון, "שידור טלוויזיה ישיר של משחק מהליגה הלאומית בכל שבת כבר בעונה הקרובה, הטלוויזיה הכללית תשלם עבור כל משחק כ- 50 אלף דולר", לרבות תמונת פורטרט של מוטי קירשנבאום הפכו אותו למנכ"ל בעל שררה בטרם נידון הדבר בוועד המנהל של רשות השידור. מוטי קירשנבאום רתח על ההדלפה. הוא חשש שיחסי הציבור המחמיאים שנעשו למענו בטרם זמן וללא ידיעתו יעוררו שֵדִים מרבצם ויחזרו אליו בסופו של דבר כבומרנג . האמת , הוא לא היה צריך להיות מוטרד יותר מידי. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון וחבר נוסף בוועד המנהל מני וויצמן (האיש שהדליף את הידיעה הסנסציונית) רחשו הערכה מקצועית גדולה למוטי קירשנבאום וכיבדו אותו עד למאוד. הפרויקט עבר ואושר. ביום שישי – 16 ביולי 1993 באחת עשרה לפני הצהריים נערכה הפגישה המכרעת במלון רמת אביב בין הנהלת רשות השידור בהשתתפות המנכ"ל מוטי קירשנבאום, שני הסמנכ"לים שלו מוטי לוי (כספים) ועמרם עמר (כוח אדם), מנהל הטלוויזיה החדש יאיר שטרן, ואנוכי – לבין הנהלת התאחדות הכדורגל בראשה היו"ר חיים הברפלד, עזריקם מילצ'ן, והמנכ"ל שלהם יעקב אראל – לגבי אופי השידורים הישירים, כמותם, והיקפם. ציידתי את ההנהלה שלי בנייר עבודה מפורט שהכנתי להם לקראת הפגישה [6]. רצינו לקרב את הנהלת ההתאחדות לצלחת השידור של הטלוויזיה ולתת להם לדעת שהם שותפים מלאים למהלך היסטורי שטרם היה כמותו בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נוסדה ב- 1968.

טקסט תמונה : 28 ביוני 1993. קטע מהעיתון "ידיעות אחרונות". מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום קורא מושבע של מדורי הספורט בעיתונות הכתובה, מצא את תמונתו מככבת בעמוד השער הראשי של מוסף הספורט. הוא נדהם מההדלפה ומעצמת התהודה הציבורית של הטקסט בעיתון "ידיעות אחרונות". (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות") .

טקטס תמונה  :  28 ביוני 1993. מוטי קירשנבאום החל בקיץ 1993 עידן חדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . השאלה היחידה שנותרה בלתי פתורה הייתה מדוע המנכ"לים של רשות השידור שקדמו לוֹ, לא נהגו כמוהו. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

עונת הכדורגל 94' – 1993, הייתה הארוכה ביותר בתולדות הליגה הלאומית. הליגה מנתה אומנם 14 קבוצות באותה עונה (המספר המרבי בעונות הקודמות היה 16 קבוצות), אך ההתאחדות כפתה שיטת משחקים בת שלושה סיבובים בהם נערכו 39 מחזורים, 7 משחקים בכל מחזור. ס"ה 273 משחקים. זו הייתה עונת משחקי הכדורגל הראשונה בטלוויזיה של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל רשות השידור ולרוע המזל גם האחרונה שלוֹ ושלנו. עונת המשחקים של 94' – 93' הייתה קרן אור טלוויזיונית של תקווה חדשה. היא הבליחה לרגע בשמי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ונעלמה כשם שהופיעה. צריך להבין שמסגרת החוזה החדש בין שני הצדדים, רשות השידור והתאחדות הכדורגל, הייתה ייחודית, מלאת השראה, וחסרת תקדים. מעולם לא נערך הסכם זכויות שידורים כזה ב- 25 שנות קיומה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נוסדה  ב- 1968, המאפשר 20 שידורים ישירים של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעונת 1994- 1993. עוצמת חשיפת הכדורגל הישראלי בטלוויזיה הציבורית במסגרת 45 תוכניות "משחק השבת" (כל 273 המשחקים המתקיימים ב- 39 מחזורים צולמו ע"י המצלמות האלקטרוניות שלנו), 20 שידורים ישירים מהמגרשים, ו- 30 תוכניות "שער לשבת" ששודרו בערבי חמישי לפני "מבט" ועסקו באופן שיטתי בקידום משחקי המחזור וקידום הניחוש הנכון בטופס הספורט טוטו , היוו קטליזטור להתגייסותה של מועצת ההימורים והטוֹטוֹ לטובת מאמץ השידור של הטלוויזיה הישראלית . עד אז לא תמכה מועצת ההימורים והטוֹטוֹ מעולם בצורה כל כך מסיבית בשידורי הכדורגל בשידור הציבורי כפי שעשתה זאת אז, באותה עונת משחקים של 1994 – 1993. יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ מר אריה זייף הזרים לקופת רשות השידור סכום שיא של יותר מ- 650000 (שֵש מאות וחמישים אלף) דולר תמורת תשדירי שירות ושקופיות חסות.

בקיץ 1992 חתמנו מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל , מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל , ואנוכי , על הסכם זכויות שידורים דו – שנתי חדש (1994 – 1992) עם התאחדות הכדורגל בראשותו של היו"ר עזריקם מילצ'ן ומנכ"ל ההתאחדות יעקב אֶרְאֶל. החוזה התיר לצלם את משחקי הליגה הלאומית להקלטה בלבד ללא שידורים ישירים. היה מדובר בשידור תקציר ערוך של המשחקים במוצ"ש ב- "משחק השבת". רשות השידור שילמה להתאחדות בעבור ההסכם הדו – שנתי הזה סכום נאה במונחי הזמן ההוא של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אֶלֶף) דולר. חבר הוועד המנהל בימים ההם מני ווייצמן היה שושבין ההסכם . הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של מנהלה יוסף בר-אל לא ניצלה את ההסכם הבלעדי וכיסתה באופן חלקי בלבד מידֵי שבת את משחקי המחזור. שניים – שלושה משחקים מתוך שישה. לעיתים רחוקות ארבעה. התוכנית "משחק השבת" הייתה מסמך עיתונאי – דוקומנטארי קטוע וירוד ברמתו. הדבר עורר תרעומת קשה בציבור וגם בהתאחדות הכדורגל. חיכיתי בכיליון עיניים בעת ההיא לבואו של מוטי קירשנבאום ו/או מי ברמתו. לא שרר שום מתאם בין זכויות השידורים ששילמנו  למאמץ הטלוויזיוני לסיקור המשחקים על מנת להביא למסך מסמך תיעודי מושלם. ובאמת הגעתו של מוטי קירשנבאום לרשות השידור באפריל 1993 שינתה את התמונה מקצה לקצה. לפתע לאחר תקופת יוסף בר-אל נוצר מִתְּאַם הגיוני בין כמות הכסף ששולמה להתאחדות הכדורגל עבור זכויות השידורים לבין כמות ואיכות האמצעים שיוחדה לכיסוי המשחקים, וזמן המסך לצורך חשיפתם. עכשיו על כוס קפה ועוגה במלון רמת אביב, ביקשה ההתאחדות תוספת הגונה של דולרים לעשרים המשחקים שביקשנו להעביר בשידור ישיר בעונה הזאת. זאת הייתה שאלת מיליון הדולר ולֵב ליבו של המו"מ. מוטי קירשנבאום היה כרגיל מהיר ויעיל. הוא לא חזר בו מהבטחתו לשלם 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר לכל שידור ישיר. קופת רשות השידור התדלדלה במיליון דולר נוספים אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יצאה נשכרת מאוד מן היוזמה . רשות השידור שילמה עכשיו לחוזה שלה בן השנתיים עם התאחדות הכדורגל , סכום של 3.300000 (שלושה מיליון ושלוש מאות אֶלֶף) דולר. אריה זייף יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ ומנכ"ל המועצה שלוֹ שאול סווירי (יו"ר ההתאחדות לשעבר) היו ידידי אֶמֶת של השידור הציבורי וניאותו להזרים 650000 (שֵש מֵאות וחמישים אֶלֶף) דולר לקופת הרשות תמורת תשדירי שירות ושקופיות חסות. בכך הקטין אריה זייף בעונת 1994- 1993 את העלות הכללית של תשלום הזכויות ב- % 19.6. היה לכל העסקה הזאת מחיר עיתונאי. זאת הייתה הפעם הראשונה שמחלקת הספורט התעסקה בצורה מערכתית עם הניחוש הנכון בטופס הספורט טוֹטוֹ בכל ערב חמישי ובכל מוצ"ש ושיווקה אותו בעוצמה חזקה לציבור. בכל תוכנית ספורט מקדימה בערב חמישי שכונתה "שער לשבת", הוזמנו לאולפן הספורט אישי ציבור ידועים כדי להציע את הטוּר הנכון למנחשים בטופס הספורט טוטו. הטוֹטוֹ הפך לספונסר הראשי והבלעדי כמעט של שידור משחקי הכדורגל הישראליים בשידור הציבורי . בשבועות שפרסי הטוֹטוֹ נסקו לשיאים של 20.000000 (עשרים מיליון) שקל נשלחו צוותי צילום בימי חמישי לתחנות הטוטו הומות האנשים כדי להביא את סיפור המולת ה- "טוֹטוֹ מַנְיָה" שפשתה במדינה. במוצ"ש נשלחה ניידת שידור מיוחדת למשרדי הטוטו ברחוב הארבעה בתל אביב כדי לחשוף את תוצאות הניחושים והזוכה בפרס הגדול. שיתוף הפעולה בין הטלוויזיה הציבורית והמועצה להסדר ההימורים והטוֹטוֹ הוא היסטורי מקדמת דנה עוד מימיהם של הבוסים הכלכליים ברשות השידור ישראל דורי ויוחנן צנגן. זה החל בראשית שנות ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת, וצבר תאוצה גדולה בתחילת שנות ה- 90 גם כן במאה הקודמת. פרסום טופס הניחוש הנכון באולפן "מבט ספורט" למען מאות אלפי המנחשים היה שירות עיתונאי מובהק עבור משלם האגרה אך גם בעל ערך מוניטארי. רשות השידור קיבלה כסף מזומן מהטוֹטוֹ בכמויות שלא חלמה עליהן.

טקסט תמונה : שנת 1979. אולפן "מבט ספורט" בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים . ששי אפרתי (מונה בחלוף שנות דור למנהל מחלקת הספורט) ניצב ליד מצגת הניחוש הנכון של "טופס הספורט טוטו" הניצב באולפן הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים . ששי אפרתי נולד בירושלים ב- 15 בספטמבר 1958 . הוא החל את עבודתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1974 כנער שליח , מגלגל את טקסט ה- TELEPROMPTER, ואחראי על תוצאות הניחוש בטוטו בתוכנית "מבט ספורט"  התמונה הזאת צולמה על ידי בשנת 1979 דקות ספורות לפני תחילת ה- SHOW של תוכנית "מבט ספורט". כעבור שנות דור התמנה למנהל מחלקת הספורט. איש יישר דרך והגון מאין כמוהו, חרוץ, ונבון, בעל יכולות, ובעל ניסיון עצום בעבודה הקונקרטית והמורכבת הזאת של שידורי ספורט בטלוויזיה באשר היא. הוא אחד האנשים הבולטים היום בשידור הציבורי בישראל. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ב- 24 באוגוסט 1993 הצגתי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן את הרעיון שלי כיצד יש להבליט את הניחוש הנכון בטופס הטוֹטוֹ בכל הפקות הספורט שבתחום אחריותי [7]. המוטו של התוכנית "שער לשבת" , היה ליצור את "אשליית המיליונר" . כשלוש דקות מהתוכנית הקדשתי למילוי טופס הניחוש הנכון בטוֹטוֹ . נוצרה מציאות חדשה לחלוטין בשידורי הכדורגל על המסך הציבורי. ספק אם היינו יכולים לחולל אותו ללא עזרתו העצומה של יו"ר המועצה אריה זייף תומך מובהק של השידור הציבורי. 650000 (שש מֵאוֹת וחמישים אֶלֶף) דולר היה בהחלט סכום הגון. חמישית מעלות זכויות השידורים. זאת הייתה ההתחלה. הכסף שהציעה מועצת ההימורים לטלוויזיה הישראלית המתין בפינה. היה צריך רק לבוא ולאסוף אותו . רבים בשידור הציבורי עיקמו את האף נוכח שידור התוכנית, "שער לשבת". הם פשוט לא הבינו את כלכלת הטלוויזיה בתקופת התחרות נגד ערוץ 2 וחברות הכבלים הממשמשת ובאה וניצבת כבר בשער. בעלי האפים העקומים היו אותם האנשים שהביעו פליאה מדוע השידור הציבורי מכסה בשידור ישיר את ההגרלה השבועית של מפעל הפיס. היה ברור למוטי קירשנבאום, יאיר שטרן ולי כי משלם האגרה איננו יכול עוד למַמֵן לבדוֹ מכיסו את העלויות היקרות של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ומשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה. היינו זקוקים לעזרתה של מועצת ההימורים והטוֹטוֹ. באקראי ניצבו שם באותה שעה שני אנשים ממלכתיים , אריה זָיְיף ולידו שאול סווירי.

טקסט מסמך : 24  באוגוסט 1993. זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 1 מתוך 2) ששלחתי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן המציע כיצד להבליט ולשווק לציבור את הניחוש הנכון בטופס הספורט טוטו על מרקע הטלוויזיה הישראלית. מועצת ההימורים והטוטו בראשותו של היו"ר אריה זייף הפכה לספונסר הגדול של השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 2 מתוך 2) ששלחתי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן המציע כיצד להבליט ולשווק לציבור את הניחוש הנכון בטופס הספורט טוטו על מרקע הטלוויזיה הישראלית. מועצת ההימורים והטוטו בראשותו של היו"ר אריה זייף הפכה לספונסר הגדול של השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחלוף שלושה ימים הגיע תשובתו של מנהל הטלוויזיה, "יואש יקירי, שוחחתי עם המנכ"ל בעניין מתן חשיפה לטוֹטוֹ בשידורי הספורט. גישתו חיובית בעיקרון. אולם על פרטי הביצוע, אתה ואני חייבים לשוחח. ואני מציע שנעשה זאת בראשית השבוע הקרוב. בברכה , יאיר שטרן".

טקסט מסמך : 27 באוגוסט 1993. זהו המסמך המקורי ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בעניין פינת הניחוש הנכון של טופס הספורט טוטו.

הטיפול החדש ב- "משחק השבת", העניק הישג עיתונאי חשוב ביותר לטלוויזיה הישראלית הציבורית בתחרות מול ערוץ 5 הנושף בעורפינו ומול ערוץ 2 הניצב בכל קומתו המאיימת עֶרֶב השקתו בחודש נובמבר 1993. מייד בתום הפגישה סיכמנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן ואנוכי כי מחלקת הספורט תצלם מידי שבת את כל שבעת משחקי המחזור לאורך כל 39 המחזורים באמצעות כל ניידות השידור ואמצעי ההפקה העומדים לרשות בטלוויזיה הישראלית. בפעם הראשונה מאז 1968 היה מִתְּאַם מלא והגיוני בין כמות הכסף שהושקעה בזכויות השידור הבלעדיות לבין ההשקעה באמצעי ההפקה , הצילום, והשידור שייוחדו לכיסוי המשחקים. אצתי להכין את 22 מסגרות השידורים הישירים שהיו ליבת ההסכם .

טקסט מסמך : 17 ביולי 1993. זהו המסמך המקורי של תכנון 22 השידורים הישירים בעונת 1994 – 1993 של משחקי הכדורגל הלאומית, כפי שנשלח למר יעקב אֶרְאֶל מנכ"ל התאחדות הכדורגל. (עמוד מס' 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 17 ביולי 1993. זהו עמוד מס' 2 (מתוך 2) של המסמך המפרט את רעיון של 22  שידורים ישירים של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בעונת 1994 – 1993, הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי מאז ומעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תמה תקופת יוסף בר-אל . החלה תקופת מוטי קירשנבאום .

סוף פוסט מס' 14. ראה המשך בפוסט 15 , מאמר 2 שיראה אור בקרוב בביקורת טלוויזיה מסי 15 .

כל הזכויות שמורות למחבר ובעל הבלוג יואש אלרואי .