הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בתהליכי התפתחות ועיצוב. 

הערה 2 : חלק מהפוסטים מתעדכנים גם לאחר שראו כבר אור. 

הערה 3 : החלק "אודותיי" מסביר מדוע יש לי את הסמכות המוסרית והמקצועית לכתוב את הבלוג הזה נמצא בראשית התפתחותו. 

————————————————————————————-

פוסט מס' 9 : הועלה לאוויר ב- 17 באוגוסט 2012. כל הזכויות שמורות.

————————————————————————————-

פוסט מס' 9. כמה הערות בשולי אולימפיאדת לונדון 2012. שני שדרני ערוץ 1 באולימפיאדת לונדון 2012, יורם ארבל ואורי לוי, נכשלו כליל במילוי תפקידם. מדובר בחרפה טלוויזיונית. על כל עורך, מפיק, שדר, ועיתונאי בטלוויזיה להציב את הערכים יושרה ומהימנות בשלב העליון ביותר בצמרת סולם העיתונאות שלו. ביקורת טלוויזיה. פוסט מס' 9. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון מינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור והציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל . אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו אותו הבינו באיחור זמן עצום כעבור שלוש שנים את גודל טעותם, והדיחו אותו בחודש מאי של שנת 2005. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל סולק מנכ"ל רשות שידור מכהן מתפקידו הרם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 9. כמה הערות בתום אולימפיאדת לונדון 2012. פוסט מס' 9. כל הזכויות שמורות.

1. מנכ"ל רשות השידור הנוכחי יוני בן מנחם (עיתונאי בעל שיעור קומה והישגים בעברו) עסוק בימים אלה בשיפור הפנסיה התקציבית שלו כפי שמפרסם עיתון "הארץ". אני תמה לדעת האם שלח כבר לשַדָּר ה- Free lancer המצטיין של ערוץ 1 מאיר איינשטיין מכתב תודה והערכה בתום שידורי אולימפיאדת לונדון 2012. מאיר איינשטיין שַדָּר הא"ק הראשי והמזדמן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשא על כתפיו כמעט לבד את מסת השידורים האולימפיים. הוא האפיל לחלוטין על יורם ארבל, משה גרטל, אורי לוי, מירי נבו, ועמית הורסקי. רמה בפני עצמה שהעמידה באפלולית את הקולגות שלו. אולי מיהרתי להצביע מהר מידי על יורם ארבל כגדול שדרי הספורט בטלוויזיה הישראלית על ערוציה השונים בכל הזמנים. מאיר איינשטיין עשה עבודת שַדָּרוּת – עיתונאית ברמה גבוהה באולימפיאדת לונדון 2012. הוא הציג באופן נבון ביותר על פי משנה סדורה את גיבורי העלילה ובנה היטב את הדרמות בטרם התרחשותן. משהחלו להתפתח תיאר אותן בעצימות בקולו הרוֹעֵם והקוֹלֵח. שַדָּר נפלא שהוא ורמת הא"ק הנפלאה שהופגנה בלונדון 2012 הצדיקו את חוק הכלים השלובים. לפעמים אני נתקף בגעגועים אל מאיר איינשטיין אותו גייסתי לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מרדיו "קול ישראל", בספטמבר 1991, בשיחת וועידה טלפונית אחת בת רבע שעה עם מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. זה היה מייד לאחר שיורם ארבל נטש אותי מבלי ליידע אותי. "לא אַלְמָן יִשְרָאֵל" מתאים לכל וואקום טלוויזיוני באשר הוא, גם כשיורם ארבל פנה לכבלים ומאוחר יותר לערוץ 2. כשחיים יבין נטש בקיץ 1997 את שורות ערוץ 1 ועבר לחברת הטלוויזיה "קשת" בערוץ 2, שַח לי יום אחד מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום במלון "הילטון בתל אביב (זה היה בתום חתימת החוזה החדש בן מיליוני דולרים עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בראשות עו"ד שמעון מזרחי והתעשיין דיוויד פדרמן) את אותו הטקסט בן שלוש מילים : "לא אַלְמָן יִשְרָאֵל". יורשתו המוכשרת והיפה בערוץ 1 גב' גְאוּלָה אֶבֶן בת 25 הצדיקה את האמירה ההיא מהתנ"ך "לא אַלְמָן יִשְרָאֵל" – כפי שהגה אותה הנביא ירמיהו בפרק נ"א פסוק מס' 5. 40 שנות חיים וניסיון טלוויזיוני מפרידות בין גאולה אבן לחיים יבין (שהלך לעשות לביתו). אף על פי כן החליקה בקלות לנעליו. ואוסיף, בקלות מפתיעה. היא הייתה מגישת החדשות המובילה והבלבדית באולפן , איכותית , וגם הצעירה ביותר בתולדות הטלוויזיה מעולם. ידידותה עם המיקרופון והמצלמות ניכרה מייד לעין ולאוזן מפני שהייתה סוּפֶּר מוכשרת וגם מפני שנתמכה מקיר לקיר בתוככי רשות השידור ע"י ה- טריאומוויראט מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה היחשראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן , ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. במסיבת הפרידה שערך ערוץ 1 לחיים יבין ב- 29 בספטמבר 1997 ב- "גלריה הלבנה" בירושלים בטרם מעברו לחברת "קשת" של ערוץ 2, חיבק הפורש את יורשתו, שיבח את איכותה הטלוויזיונית (וגם את יופייה), והצדיע לה. בחלוף כמה חודשים עזב לפתע חיים יבין את ערוץ 2 וחזר לערוץ 1 כשזנבו מקופל בין רגליו . לא מפני שהיה לפתע עיתונאי רשלן אלא בגלל שהשידור המסחרי לא התאים לדרכו המקצועית כפי שהיה השידור הציבורי בעִתּוֹ. בקיץ 1998 שרר כבר שלטון אחר ברשות השידור. אורי פורת ז"ל החליף את מוטי קירשנבאום והיה זה שהושיב את חיים יבין מחדש על כֵּס "מבט" כמגיש יחיד וראשי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ורפיק חלבי החרישו. גאולה אבן הודחה. חיים יבין שזה אך עתה שיבח את גאולה אבן הצעירה ונושאת התקוות לא עשה לה כל חשבון. מבלי לומר לה מילה ניצל את ההזדמנות והתיישב על הכס כשהוא נושא שוב את עיניו אל ה- Teleprompter. בעת עריכת התחקיר ומהלך הכתיבה של הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" נפגשתי עם חיים יבין ב- 2005 לשיחה ארוכה בת חמש שעות במלון "דן אכדיה" בהרצליה. הוא אמר לי : "אתה יודע יואש אלרואי כי גאולה אבן איננה מדברת עמי". השבתי לו בו במקום : "בצדק". אבל זהו כבר סיפור אחר.

מפני שהערכתי את מאיר איינשטיין – טיפחתי אותו עד למאוד. המונח "טיפוח טלוויזיוני" הוא מונח מורכב ומפורט. בהגיע המועד אסביר אותו בהרחבה לקוראים. מה שחשוב הוא שבתוך זמן קצר הצבתי אותו בפסגת שידורי הספורט של הטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1. כשַדָּר מוביל ומנחה ומגיש ראשי. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן תמכו בגרסתי. גם הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי גרס ב- 1998 שמאיר איינשטיין הוא הטוב בשדרני הספורט בארץ. הגעגועים אליו כמו אל נסים קיוויתי בשעתו לא חלפו אך הימים ההם אינם עוד בנמצא . הם עברו לבלי שוב. נתתי למאיר איינשטיין לדעת את דעתי עליו בתום מבצע השידורים הענק של מונדיאל צרפת 1998 שעמדתי בראשו. הוא היה אז הטוב בשדרני הכדורגל בתעשיית הטלוויזיה בישראל ועמד בחזית חלון הראווה שלנו . בין השנים 1990 לבין 2002 הוא היה האיש. הוא היה שַדָּר הספורט המוביל והראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בענפי הכדורגל, הכדורסל, והא"ק. זה התבטא בנוכחות העצומה שלו ליד המיקרופון והמסך באולימפיאדת ברצלונה 1992, באליפות העולם ה- 4 בא"ק ב- שטוטגרט 1993, במונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994, באליפות העולם ה- 5 בא"ק בגטבורג 1995, באולימפיאדת אטלנטה 1996, באליפות העולם ה- 6 בא"ק באתונה 1997, בואכה מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998, וכן הלאה . מאיר איינשטיין היה בין אנשי הטלוויזיה המעטים שהבין את המורכבות והמסובכות של הפקה ממושכת, עריכה, הכוונה, פיקוד ושליטה, וניהול פרויקטים של שידורים בינלאומיים בסדר גודל כזה על ידי הרחק מגבולות המדינה. לא הופתעתי כי מצא צורך להפקיד בחדרי במלון בפאריס ב- 13 ביולי 1998 בתום מבצע 64 השידורים הישירים הממושך של מונדיאל צרפת 98 מעטפה ובה פתק תודה קטן.

טקסט מסמך : 13 ביולי 1998. פאריס. מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. מאיר איינשטיין כשדר ראשי שלי ואנוכי עברנו כברת דרך ענקית יחדיו. פרויקט מונדיאל צרפת 1998 היה אחת הפסגות אליה העפלנו שלובי זרוע אפילו ללא תקלה אחת. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : מכתב ההערכה שכתבתי למאיר איינשטיין בתום מבצע 64 השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל צרפת 1998. נתתי לו לדעת שהוא בכיר שדרני הכדורגל בתעשיית הטלוויזיה בישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. מאיר איינשטיין (מימין) ואנוכי בתום אחד השידורים הישירים של תחרויות הא"ק באצטדיון האולימפי. זאת הייתה האולימפיאדה הראשונה שלו כשדר א"ק. השדר הדגול והוותיק כבר לא היה בסביבה נסים קיוויתי. (צילום RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) . 

מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 הייתה יעד שידור שהתפרס על פני 35 ימים אותו כבשנו בסערה. הציבור לא מודע לקשיי התכנון הטכנולוגי והלוגיסטי ומרכיב כוח האדם בתוכו. בצדק. הוא רוצה ללחוץ על השַלָט ולקבל את השירות עבור האגרה שהוא משלם. לא ניתן להרים מבצע שידור רחב ממדים שכזה ללא הבנה והסכמה של הדרג העליון ביותר ברשות השידור המנכ"ל מוטי קירשנבאום ומחליפו אורי פורת כי אומנם שירות כזה חשוב מהיבטי התוכן והכלכלה שאמורה לממן תוכן שידור כזה שהוא פופולארי ומניב רייטינג, אך גם יקר. המוטו שלי היה לא רק לשדר ארצה טלוויזיה איכותית ברמה של גביע העולם בכדורגל אלא להביס את ערוץ 2 ואת ערוץ 5 בכבלים, כל אחד לחוד ואת שניהם ביחד. ברור שעשיתי זאת. לא לבד. אבל הייתי המוביל והנווט הראשי. אני חושב שמכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע שידורי מונדיאל צרפת 1998 מבטא את העליצות, השמחה, התרוממות הרוח, ושביעות רצון מהעובדה שערוץ 1 ניצב בחודשים יוני ויולי של שנת 1998 בפסגת שידורי הטלוויזיה של מדינת ישראל. אין זה דבר של מה בכך.

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע שידורי הטלוויזיה בן 64 שידורים ישירים ממונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

2. יורם ארבל ואורי לוי הוותיקים אִכזבו קשות. כל אחד בתחומו. השידור הישיר של טקס הפתיחה ע"י שניהם ב- 27 ביולי 2012 מהווה תעודת עניות. יורם ארבל הוא קריין פרסומות מצוין אך שַדָּר אולימפי כושל חסר כל חוש עיתונאי. כשחקן חיזוק של צוות השידור של ערוץ 1 לא הביא עמו שום יתרון. קול בָּארִיטוֹן יפה איננו מספיק. בהיעדר מערכת עיתונאית עוטפת סביבו, מדריכה, ומכוונת – יורם ארבל קוֹרֵס. השידור הישיר של משחק הגמר בכדורגל בין נבחרות מכסיקו וברזיל על מדליית הזהב באולימפיאדת לונדון 2012 שבוצע ע"י יורם ארבל מעמדת Off tube ב- IBC בלונדון – הופך אותו באופן אישי לשֶבֶר כְּלִי. במקביל, הטסת Special של הפרשן דני נוימן מירושלים ללונדון בנימוק שעליו לשמש פרשן צמוד של יורם ארבל באותה עמדת ה- Off tube המסכנה, הופכת את הטלוויזיה הציבורית לגְרוּטָאָה.

טקסט תמונה : נובמבר 1984. אולם הכדורסל בקיבוץ כפר גלעדי. השדר יורם ארבל בתקופות הזוהר שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי עורך ומפיק השידור, השדר יורם ארבל, המפיק יוסי לנדאו, והצלם שלמה גרשנגורן – ספיטירקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורי לוי הוא שַדָּר ג'ודו אולימפי וותיק ובעל ניסיון שמבין את תורת הג'ודו. אך מה מביא אותו להתבטל כל פעם מחדש בפני הפרשנית המשעממת שלו גב' יעל ארד (ראה התייחסות אליה בפוסט נפרד בעתיד הקרוב) ? מדוע הוא מוותר לה ? מה מניע אותו לחסות לפתע בצִלָה . יעל ארד נטלה ללא כל בושה את היוזמה מאורי לוי ובעזרת שימוש בכמות מלל מעל המותר שיחקה תפקיד כפול של שדרנית מובילה וגם פרשנית בעת ובעונה אחת. אין ספק שהיא הייתה הדומיננטית בעמדת השידור בלונדון 2012. אורי לוי הרצסיבי נעלם. יעל ארד היא טיפוס אסרטיבי ולוחמני. הג'ודוקאית הבחינה מייד כי בעמדת השידור של הג'ודו נוצר וואקום. היא לא עשתה חשבון לאורי לוי ולא היססה אפילו לשנייה אחת להיכנס לתוכו. בכמה מקרים לא רק שהובילה אלא גם האפילה. בעת אחד המאבקים בין ג'ודוקאית יפנית לצרפתייה הפנתה את תשומת ליבם של צופי הטלוויזיה לעובדה שהג'ודוקאית הצרפתייה הפילה את יריבתה באופן מסוכן ולכן תיפסל ע"י השופטים. היא צדקה. ה- Commentary שלה הקדים בהרבה את השַדָּר המוביל שלה. ב- 31 ביולי 2012 התמודדה הג'ודוקאית הישראלית אָלִיס שְלֶזִינְגֶר נגד יריבתה הסלובקית אוּרְסְקָה זוֹלְנִיר (Urska zolnir). אָלִיס שְלֶזִינְגֶר הפגינה בקרב הקונקרטי הזה ג'ודו משעמם , חסר דמיון והשראה, ונטול יוזמה וקומבינציות, שדָמָה לג'ודו האפרורי והמונוטוני שהפיקה יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992 (למרות שזכתה במדליית הכסף). אוּרְסְקָה זוֹלְנִיר הכניעה את אליס שלזינגר ללא תנאי. הג'ודוקאית הישראלית נכנעה למלכודת שטמנה לה יריבתה ודפקה שלוש פעמים בכף ידה על המזרן, סימן מובהק להרמת ידיים. יעל ארד ראתה זאת. השדר המוביל – לא. הפרשנית פשוט עשתה בי"ס לשַדָּר שישב לידה בעמדת השידור אך משום מה לא שם לב לכניעתה של אליס שלזינגר. היה היו ימים אחרים טובים הרבה יותר בעברו של אורי לוי בשידור הציבורי.

טקסט תמונה : 14 בספטמבר 1988. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון האולימפי בסיאול 88'. אורי לוי (מימין) ואנוכי בתפקיד עורך ראשי ומפיק ראשי של מבצע השידורים האולימפי בעת בדיקת קווי השידור שלנו ה- Four Wire שלנו בין סיאול לירושלים, שלושה ימים לפני השידור הישיר של טקס הפתיחה האולימפי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הערה לתיקם של שני העורכים הראשיים מאיר בר וטובי גאני והמפיק הראשי שלהם יונתן קנלר. הפסדו המפתיע של אריק זאבי כבר בקרב הראשון בשלו משקל כבד בחלוף 45 שניות , תפש את מערכת ערוץ 1 בלתי מוכנה עם המכנסיים למטה. הקרבות הבאים על המזרן במשקל כבד היו כבר בלתי רלוואנטיים לחלוטין לצופה הטלוויזיה הישראלי עם נפול התקווה האחרונה. תוכנית השידור המקורית השתבשה לפתע לחלוטין מבלי להעלות ל- "אוויר" פתרון יצירתי – עיתונאי מתבקש. לעורכים הראשיים משלמים כדי לחשוב ולתכנן כמה מסעים מראש קדימה. מדוע לא חשבו לאייש בו במקום ולוּ לחצי שעה בלבד את האולפן האולימפי (שקיים ממילא בירושלים) במומחי ג'ודו בסיוע מְנָוֵוט של שני המנחים גב' שרון פרי ובוני גינזבורג ? זאת הייתה הזדמנות עיתונאית – חדשותית כדי לסכם את הקריירה יוצאת דופן של הג'ודוקא הישראלי הוותיק בן 35 ואף להצדיע לוֹ . במקום זאת בחרו העורכים והמפיקים להמשיך ברוטינה של שידור ישיר של קרבות ג'ודו שהיו כבר חסרי כל עניין לציבור הישראלי. תבוסתו של אריק זאבי חשפה חוסר מוכנות ושיקולי עריכה מוטעים של ערוץ 1.

אני באופן אישי חסיד גדול של ספורט הג'וּדוֹ מאז שנת 1961 בה זכה הג'ודוקא ההולנדי הנפלא אנטון חייסינק באליפות העולם שנערכה בפאריס. ב- 1961 הוא היה ג'ודוקא אנונימי אך המגזין האמריקני הפופולארי "LIFE" חשף את גדולתו לכל העולם בשל הופעתו האטרקטיבית. הוא דמה להרקולס. ב- 1961 הייתי רפתן בקיבוץ אפיקים. בטרם אחת מחליבות הלילה עיינתי ב- "LIFE" במועדון החברים הקטן של הקיבוץ בימים ההם. אז התוודעתי בפעם הראשונה לאנטון חייסינק שהתנשא לגובה של 1.99 מ' ושקל 120 ק"ג. עבורי זאת הייתה הפתעה מפני שכנערים בקיבוץ התחנכנו על המסורת היפנית של קאפ"פ, ז'יאו-ז'יטצו, ו- ג'ודו. אבותינו סיפרו לנו כי היפנים הצטיינו במלחמת העולם ה- 2 בקרבות פנים אל פנים בשל עוז רוחם והתכסיסנות שטבועה בהם. אנטון חייסינק היה הולנדי וזאת הייתה הפתעה רבתי. אין דבר כזה ג'ודוקא הולנדי. יש ג'ודוקא יפני. אנטון חייסינק הוכיח בראשית עשור ה- 60 של המאה שעברה כי משקל + גובה + כוח בתוספת מהירות וזריזות בג'ודו הם תשובה לעורמה והתכסיסנות היפנית. ספורט הג'ודו הוא במידה מסויימת מיסטי, מרתק ורב עניין, ומלא תחבולות, לעיתים בלתי צפויות. ממציא הג'ודו היפני זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (Jigoro Kano – נולד ב- 1860 ומת ב- 1938, ושימש גם חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC מ- 1909 ועד יום מותו) העריך בתחילת פיתוח הענף כי למשקל ולגובה של הספורטאי אין חשיבות. ג'ודוקאי יפני חכם ותכסיסן אפילו במשקל קל יכניע כל יריב גם אם הוא כבד ממנו. אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק הענק סתר לחלוטין את המחשבה הזאת. הג'ודו קנה לו אט – אט מוניטין בינלאומי בזכות ווירטואוזים מסוגו של אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק שהיה ג'ודוקא יצירתי בעל יוזמות התקפיות מאין כמותו שהפך לאלוף אולימפיאדת טוקיו 1964 במשקל פתוח. הקרב שלו בגמר נגד יריבו היפני אָקִיוֹ קָאמִינַאגָה (גובה 1.73 מ' ומשקל 110 ק"ג) הוא בלתי נשכח . אנטון חייסינק הכניע אותו בריתוק למזרן במשך 30 שניות על פי החוק וזכה במדליית הזהב . התאחדות הג'ודו היפנית הייתה המומה מהניצחון ההולנדי והבינה שחלו תמורות בענף . היא ביקשה מאנטון חייסינק להישאר ביפן כדי להעביר את מורשתו לדור הצעיר תמורת משכורת שמנה. משהתמניתי למנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית קיבלתי את צילום הטלוויזיה של הקרב ההוא אנטון חייסינק – אקיו קאמינאגה (נעשה ע"י רשת הטלוויזיה היפנית NHK ששימשה Host broadcaster של סיגנאל הטלוויזיה  הבינלאומי) חינם אין כסף מהטלוויזיה הולנדית הציבורית NOS בגלל הערכתי הרבה לאנטון חייסינק והג'ודו ההולנדי. אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק הופיע כג'ודוקא אורח במשחקי המכבייה ה- 7 בשנת 1965. אי אפשר היה שלא להבחין בממדי גופו בשעה שהוא מוביל את המשלחת ההולנדית בטקס הפתיחה של המשחקים באצטדיון ר"ג, כשהוא לופת בכף ידו הענקית ומחזיק בקלות בתורן הדגל הכבד של הולנד ללא נקודת משען בראשו. אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק ערך קרבות ראווה באצטדיון הפתוח של יד אליהו בזה אחר זה נגד אלופי הג'ודו במשקלים השונים במשחקי המכבייה . לאחר מכן פרצו לזירה עשרות ילדים חניכי חוגים לג'וּדוֹ בארץ, התנפלו על ההולנדי עצום הממדים והחזק, והפילו אותו למזרן. הם כיסו אותו  לפתע נעמד ה- "גוליבר" הזה על רגליו וניער אותם מעליו. 5000 הצופים הריעו למופע. ברור שמיהרתי לקנות כרטיס כדי להתבונן בג'וֹדוּקָא נפלא שאולי לא יהיה עוד כמותו. יורשו של אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק בזירה הבינלאומית, וִוים רוּסְקָה אף הוא ג'ודוקא הולנדי יוזם והתקפי, היה אלוף אולימפיאדת מינכן 1972 במשקל כבד ופתוח. ג'ודוקאים רבים אחרים תרמו ברבות השנים תחבולות משלהם לאוצר התרגילים והפכו את הג'ודו לענף ספורט מרהיב, ביניהם גם הג'וֹדוּקָא המבריק של ישראל אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה. מאידך הג'ודו הופך לספורט משעמם עד מוות כשאתה נדרש להתבונן ביעל ארד ושכמותה.

המחלוקת שלי עורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת ברצלונה 1992 עם יעל ארד ויו"ר ענף הג'ודו בישראל דוב בן דוב בארבעת החודשים של אוגוסט – דצמבר 1992 שווה פוסט מיוחד בעתיד הקרוב. במחלוקת החריפה הזאת ביני כמנהל מחלקת הספורט ומתווה מדיניות השידור שלה בטלוויזיה תְּכָנִית וכלכלית לבין ספורטאית ישראלית שזכתה במדליית כסף הראשונה של ישראל מעולם, היו מעורבים גם שרת החינוך ותרבות גב' שולמית אלוני וסגנה ח"כ מיכה גולדמן, וגם שלושת הבוסים שלי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה יִנוֹן , מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל , ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. הוויכוח ההוא שגלש לכיוונים שונים מלמד על עוצמת הטלוויזיה כמדיה לתקשורת המונים, חשיבות העיתונאות האלקטרונית ושימוש בטכנולוגיה מיידית, חשיבות המדווחים בסמיכות למוקד ומקום ההתרחשות, וגם עצמאות השידור הציבורי כנגד הלחצים הפוליטיים. הפוליטיקאים מתערבים ובוחשים לא רק בסיקור חדשות כלליות אלא גם בעת סיקור ספורטיבי. בעצם מתי שנוח להם. אומר בטרם כתיבת הפוסט העתידי "יואש אלרואי – יעל ארד" (או אם תרצו "יעל ארד – יואש אלרואי") בשפה ברורה ביותר כי  מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל עמד באופן מוחלט לצִדִי כמו גם מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון.

3. גב' מִירִי נְבוֹ איננה שדרנית ספורט. לבטח לא בתחום ההתעמלות הספורטיבית וההתעמלות האמנותית. היא מכסה על חולשתה הטלוויזיונית בפלקט עטוי אמירות וסלוגנים בומבסטיים. היא איננה שווה אגורה שחוקה ללא נוכחותו של הפרשן ז'אקי ווישנייה לצידה בעמדת השידור. מעניין לדעת מדוע הנהלת רשות השידור לא גייסה לשורותיה אד הוק לצורך שידורי ההתעמלות באולימפיאדת לונדון 2012 את השַדָּר הקבוע שלה דני לבנשטיין (בן 68 ונמצא בפנסיה מחוץ לערוץ 1 מזה שנה), אך עדיין בקי היטב ברזי ההתעמלות הבינלאומית. דני לבנשטיין היה האיש שהוביל בידע ובבִטְחָה את שידורי ההתעמלות האולימפיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 8 אולימפיאדות רצופות מאז אולימפיאדת מוסקבה 1980 ועד אולימפיאדת בייג'ינג (כולל). אין שום הצדקה להציב את גב' מירי נבו בזירת ההתעמלות בנימוק של רִענון השורות בשעה שהפנסיונר הצעיר עדיין טוב ממנה עשרת מונים. בקיץ 1997התירו לי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן להפיק את שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת החורף הממשמשת ובאה ועתידה להתקיים בפברואר 1998 בעיר היפנית נַאגָאנוֹ. עיקר הכיסוי שלנו התמקד מטבע הדברים במקצוע ה- Figure Skating שכלל את התחרויות לגברים יחידים , נשים יחידות, זוגות, וגם Ice Dance. לפתע החלו להגיע אלי כל מיני שליחים בעלי מֶסֶר אחד משותף : "יואש אלרואי אתה חייב להטיס לנאגאנו את המומחית גב' מירי נבו". אפילו לא עניתי להם. הטסתי לנאגאנו את אורי לוי, המפיק ששי אפרתי, ואת מפקח התקשורת והקול אמירן בכורי.

טקסט תמונה : המחצית הראשונה של עשור ה- 70 במאה שעברה. השדר דני לבנשטיין בראשית הקריירה הממושכת שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא היה כתב ושדר ספורט מוצלח ומהימן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

4. עמית הורסקי איננו שַדָּר ולא עיתונאי. הוא מתחזה. אינני בוטה וגם השקפת עולמי איננה גסה. עמית הורסקי גויס לשורות ערוץ 1 היכן שהוא בשלהי המחצית הראשונה של שנת 2000 על תקן של מושיע. אולי עוד קודם לכן. בבת אחת הוצב בעמדה קדומנית של שַדָּר ספורט ראשי ומוביל במגרש הכדורגל ובזירת הכדורסל. מישהו חשב שהוא כל מוצלח עד שהטיס אותו לאוֹסָאקָה ביפן כדי לשדר ישיר את אליפות העולם ה- 11 בא"ק. מקצוע שלא שידר מעולם, לא היה מחובר אליו, וגם לא הבין אותו. בינתיים חלו תמורות מרחיקות לכת מנקודת מבטו. אותם הבוסים שראו בו מַצִיל הדיחו אותו לפתע כעבור זמן מה מעמדת השידור באצטדיוני הכדורגל במשחקים מכריעים וחשובים, והפקידו את המיקרופון בידיהם של מאיר איינשטיין ויורם ארבל. אותו התהליך חִלְחֵל לעמדת השידור של ערוץ 1 בהיכל הכדורסל. בשעת מבחן וברגע אמת זומן אליה יורם ארבל על חשבונו. עמית הורסקי גם סולק לעַד ממיקרופון הא"ק. הבוסים של עמית הורסקי בערוץ 1 לא אמרו לו זאת , אך הם נוהגים בו כמתחזה. עמית הורסקי הוטס לאולימפיאדת לונדון 2012 כשדר משנה מהשורה השנייה. עיתונאי "הארץ" אַלוֹן עִידָן נחלץ בשעתו להגנתו של עמית הורסקי המושפל מן ההיבט המוסרי של ההדחה. מי אומר שקיים מוּסָר, נימוסים טובים, ודרך ארץ בין כתליה של רשת שידור באשר היא. לקראת סוף העשור סולק מאיר איינשטיין ממיקרופון הכדורגל של ערוץ 10 ויורם ארבל הוצב שם במקומו. לא שמעתי את יורם ארבל מתנצל בפני מאיר איינשטיין. אח"כ גם הגיע תורו של יורם ארבל לעוּף. הוא הודח ממיקרופון הכדורסל של ערוץ 10 ובמקומו נקרא לדגל ניב רסקין. הפרשן של יורם ארבל עופר שלח לא שמר נאמנות למוביל שלו וחבר לניב רסקין. הטלוויזיה איננה מוסד דמוקרטי. גם לא בית דין גבוה לצדק. אין כאן גם עניין של נאמנות. כשעמית הורסקי הוזז מהמיקרופון הפרשן שלו דני נוימן לא מחא ולא התנצל בפני המוביל שלו, אלא שילב ידיים חיש מהר גם עם זה וגם עם ההוא. ההחלטות בטלוויזיה אֵינַן מתקבלות בהצבעה בהרמת ידיים . ההיררכיה בין הדרגים השונים ברורה. לעמית הורסקי יש פוטנציאל טלוויזיוני אך הוא צריך לעבור הכוונה ואימון מסודרים בתחום השידור העיתונאי, מבראשית. שַדָּר הספורט הנפלא של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC הָאוֹואָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell) בשנים 1985 – 1965 הגה סלוגאן עיתונאי שאין למוּש ממנו : "Tell it like it is". אני גדלתי והתחנכתי עליו. אני בטוח שזה היה גם המוטו של החונכים שלי בשעתו בטלוויזיה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום . "Tell it like it is" הייתה הסִיסְמָה על פיה נהגתי כעיתונאי גם בפרשת זכייתה של יעל ארד במדליית הכסף בג'ודו באולימפיאדת ברצלונה 1992. גם אם נדחק (לפי שעה) לשוליים הוא איננו יכול להישמע כחנפן. הטניס של גב' שחר פאר משמים לעומת זה של מריה שאראפובה (מתנשאת לגובה של 1.88 מ'). טניס רדוד ומונוטוני מצד אחד של הרשת לעומת טניס יעיל ואגרסיבי מעברו. עמית הורסקי הוא שדר – עיתונאי ולא חסיד של הטניסאית הישראלית. דברי השבח שלו שנשא לעברה של שחר פאר בתום התבוסה – מגוחכים. עמית הורסקי, אינך חבר של שחר פאר גם לא של אֶנְדִיוֹנִי, ולא של שום ספורטאי ישראלי אחר ו/או מחוצה לה. לא נשלחת לזירת השידור כפטריוט לאומי. אתה חבר בלבד של המיקרופון והמסך בשם ההגינות העיתונאית והיושרה. הצופים שלך רואים את אותה התמונה שאתה רואה. לכן כשַדָּר טלוויזיה, "אֶמוֹר אֶת זֶה כְּמוֹ שְזֶה". עמית הורסקי טרם מאוחר לשוב לפסגה.

5. אם תיאוריית השידור הישיר של משה גֶרְטֶל מהבריכה קְבִילָה, כמו גם התיאוריה כי המיקרופון הוא מַשְפֵּךְ מילים, מדוע מנהל הטלוויזיה ומנכ"ל רשות השידור לא כופים אותה על מאיר איינשטיין ? אם תאוריית קשר ה- SMS של משה גרטל עם צופי הטלוויזיה במהלך השידורים הישירים מהבריכה ראויה למחמאה מדוע אין מנהל הטלוויזיה ומנכ"ל הרשות מכריחים גם את מאיר איינשטיין לפתוח את ה – iphone שלו במהלך השידורים הישירים מאצטדיון הא"ק כדי לתקשר עם צופיו, הם שואלים והוא עונה באמצעות ה- SMS ? משה גרטל השחיין ומשה גרטל שדרן הטלוויזיה הן שתי דמויות שונות.

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 60 של המאה שעברה . משה גרטל (משמאל) יחדיו עם מאמנו יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל. משה גרטל היה באותה העת אלוף ישראל בשחייה בסגנון חופשי בכל המרחקים מ- 100 מ' ועד 1500 מ' (כולל). (באדיבות גרשון שפע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

6. מאמרו של הפִּרסומאי גִיל סַמְסוֹנוֹב, לשעבר יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (באתר אייס) אודות משה גרטל, מגוחך ומסגיר את נקודת המוצא הפוליטית של כותבו. תוכנו איננו מתמיה. גִיל סַמְסוֹנוֹב נבחר לכהן חבר הוועד המנהל של הרשות והתמנה אח"כ ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (בסוף עשור ה- 90 ושנת 2000) ע"י נאמנו ראש הממשלה מר בנימין נתניהו. באותה העת נבחר חברו וידידו האישי אלון אלרואי לכהן אף הוא בוועד המנהל של רשות השידור מטעם נאמנו סִילְבָן שָלוֹם. גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי חברי ליכוד צעירים ושאפתנים, נעדרי כל השכלה טלוויזיונית וכישרון עיתונאי היו שליחים פוליטיים בוועד המנהל שנועדו לתמוך ולחזֵק את שלטון הליכוד במסווה של פיקוח ציבורי. שניהם לא רחשו כל אהדה בלשון המעטה למנכ"ל רשות השידור בעת ההיא מוטי קירשנבאום ולמנהל הטלוויזיה שלו יאיר שטרן. הם אף התנכלו חזור והתנכל למנכ"ל אורי פורת פרי מינוי של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ומי שהחליף את מוטי קירשנבאום ב- 1998, משום שנחשד בהערכת יתר למנהל חטיבת החדשות בעת ההיא רָפִיק חַלָבִּי. גִיל סַמְסוֹנוֹב שאף לחולל יחדיו עם אַלוֹן אַלְרוֹאִי סדר חדש ברשות השידור, בעיקר בטלוויזיה. שניהם נתפשו כ- קוֹמִיסָרִים. פוליטרוקים. במבט לאחור הם לא קידמו את השידור הציבורי לפנים אפילו בסנטימטר אחד, גם לא בתחום שידורי הספורט בשנים ההן שאני הייתי מפקדם, ואל אף אהדתם האישית לי. אפילו מכתבי ההערכה ששלח לי גיל סמסונוב מעת לעת לרבות מכתב הפרידה החַם שרשם בכתב ידו בשנת 2001 לאחר שעזב את תפקידו כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ושָב למשרד הפרסום שלו בתל אביב – אינם יכולים לחפות ולכסות על כישלון הפיקוח הציבורי שלוֹ . גִיל סַמְסוֹנוֹב היה איש מוכשר שלא השפיע במאום בקדנציה שלו על המציאות המורכבת ברשות השידור בכלל ובטלוויזיה בפרט. הוא היה שליח של פוליטיקאים שעשו שַמוֹת ברשות השידור. כיצד לא הבין זאת ? הרי הוא לא היה תמים. חלפו מאז תריסר שנים. שמם של גִיל סַמְסוֹנוֹב כמו גם של אַלוֹן אַלְרוֹאִי נשכח זה מכבר. לא ראיתי את גיל סמסונוב מאז אך מתברר שהאוריינטציה והנאמנות הפוליטית שלו לבנימין נתניהו לא השתנו . מה הפלא שהוא משבח עכשיו ב- 2012 את שַדָּר הטלוויזיה משה גֶרְטֶל הפטריוט ולא את משה גרטל העיתונאי. גִיל סַמְסוֹנוֹב מתפעל מגילויי אמפתיה ופטריוטיזם שמגלה משה גֶרְטֶל כלפי השחיינים הישראליים. בעיניו יש לכך עדיפות על פני קריטריונים חשובים יותר בעת השידורים הישירים מהבריכה. הוא שוכח כי משה גֶרְטֶל נשלח ע"י ערוץ 1 הציבורי ללונדון 2012 לא כדי להַלֵל את השחיינים הישראליים שאמורים לעשות זאת בכוחות עצמם, אלא למשימות שידור עיתונאיות בעלות משקל כבד שונות לחלוטין. רמת הדיווח הישיר של משה גרטל לא תאמה את רמת השחייה האולימפית ולא את איכות סיגנל הטלוויזיה שהופק עבורו והועמד לרשותו ע"י קבוצת OBS בראשות מַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ. אבל משה גרטל שנתפס בעבר כקוריוז ע"י היו"ר לשעבר של הוועד המנהל של רשות השידור (ציטוט מדויק משיחת עבר בין שנינו) אותו הגדיר "כשַדָּר שפולט שלל רֶפְלִיקוֹת מוקצנות ומוזרות" הוא עכשיו בעיניו שריד של ישראל הישנה, הטובה, והיפה. גיל סמסונוב משייך את משה גרטל לדור שלחם למען עצמאות ישראל ללא היסוס, שחלם למען מדינה, ולא חשב על עצמו. באמת גיל סמסונוב ? מה אתה אומר ? האומנם משה גרטל שייך לדוֹר שלחם למען עצמאות ישראל…? אם גיל סמסונוב כל כך דואג לעידוד רמת השחייה במדינת ישראל עליו לייעץ לבנימין נתניהו כי ימנה את המאמן הישראלי המרשים ויוצא דופן באיכותו ליאוניד קאופמן לשַר השחייה בממשלתו.

טקסט מסמך : שנת 2000. מכתב הפרידה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב עם סיום תפקידו. הוא היה איש מוכשר ובעל יכולות אך השיטה הפוליטית שבשמה נשלח לרשות השידור הכשילה אותו מראש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח אלי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב לאחר שמחלקת הספורט בראשותי הכתה שוק על ירך את ערוץ 5 בכבלים בעת השידורים הישירים של משחקי ה- Final four בכדורסל בסלוניקי 2000. ב- 18 באפריל 2000 צבר ערוץ 1 רייטינג של % 27 מול % 6 של ערוץ 5 בכבלים. ב- 20 באפריל 2000 צבר ערוץ 1 רייטינג של % 30 מול % 5.5 של ערוץ 5 בכבלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : קיץ 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע 31 השידורים הישירים במסגרת טורניר 2000 EURO (אליפות אירופה למדינות בכדורגל) שהתקיימה במדינות הולנד ובלגיה. את מפקדת ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי מיסדתי ב- IBC באמשטרדאם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

7. העיתונאים אברי גלעד וג'קי לוי מוצאים חן בעיניי. אני מאזין לתוכניתם "המילה האחרונה" בגלי צה"ל כבר שנים רבות. שניהם עולים לאין ערוך על הקולגות שלהם חנוך דאום, עירית לינור, קובי אריאלי, ואורי אורבך. בעיקר אני חש הערכה לשַדָּר המוביל אברי גלעד שמשדר אמינות , יושרה , ואינטליגנציה . הוא נטול לחלוטין כל פוזה ורברבנות. אלא מאי : במהלך אולימפיאדת לונדון 2012 הוא הביע דעה לא צנועה כי אינו רוחש כל הערכה למשחקים האולימפיים שלטעמו לא קידמו במאום את האנושות (מבלי שהשותף שלו הגיב) . שחצן ו/או פטפטן ?כמובן שמייד מופנית שאלה נגדית ולא קנטרנית לצמד : אם המשחקים האולימפיים אינם מקדמים את האנושות (והם כן…!) כיצד בדיוק "המילה האחרונה" שלהם, והאם היא לצורך השוואה, מצעידה אותנו לפנים כבני אנוש ?

8. עָמִיר פֶּלֶג כתב העיתון "ידיעות אחרונות" הוא עיתונאי מושחז בעל מקלדת מחודדת. איש שָנוּן (מאוד) . כמו אברי גלעד הוא כותב ומתבטא באופן מהימן, חכם, בקיצור, ובצורה ישירה. כשאתה קורא אותו אתה מאמין לו. הוא מזכיר לי בכמה מובנים את עיתונאי הספורט המוכשר ביותר שצמח בדור האחרון במדינת ישראל, אבי רצון.עמיר פלג ניהל דיון נוקב עם איכות השידור הציבורי של ערוץ 1, טיב העיתונאות, וההבנה העיתונאית של חלק משדרניו כפי שהתגלו במשחקים האולימפיים של לונדון 2012. עמיר פלג ערך גם חשבון בוטה עם חלק מהספורטאים הישראליים הכושלים ועם ראשי הוועד האולימפי הישראלי . אני לא מסכים עם כל דבריו . אני חושב שיו"ר הוועד האולימפי הישראלי הוא איש מוכשר ובעל יכולות . כלל לא בטוח אם החלפתו שלו ושל גיל לוסטיג תועיל לספורט האולימפי הישראלי . אך מה שמותר לעמיר פלג אסור לעיתונאי אריה מליניאק . ב- 2 באוגוסט 2012 קטל אריה מליניאק ב- "ידיעות אחרונות" את מעידותיה של המתעמלת הישראלית וַולֶרְיָה מַקְסְיוּטָה בתחרויות באולימפיאדת לונדון 2012 והשווה אותן לנפילה ממכשיר הקורה של המתעמלת לִימוֹר פרידמן באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 . הכותרת הלעגנית של מאמרו הייתה "נפילה לעולם חוזרת" . הדור הצעיר במדינת ישראל איננו יודע כי בראשית שנות ה- 80 בעת היותו פרשן כדורסל (מצטיין) במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (תחת פיקודי) החליטה הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל בראשות עמי שלף ז"ל להפקיד בידיו את אימון נבחרת ישראל. עַמִי שֶלֶף שהיה עמית שלי ביקש ממני לחדול להעסיק את אריה מליניאק כפרשן בנימוק כי אין זה הוגן שמאמן לאומי יפרשן בטלוויזיה קבל עם ועדה את שחקניו , גם אם מדובר במשחקי כדורסל בהם מעורבות קבוצות ולא נבחרות. במאי 1984 יצאה נבחרת ישראל לצרפת בראשות המאמן אריה מליניאק ועוזרו פיני גרשון לטורניר הכדורסל הקדם אולימפי שהתקיים בגראנובל ופאריס, בטרם אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 . נבחרת ישראל הייתה פייבוריטית בטורניר והסיכויים להעפיל  ללוס אנג'לס 1984 נטו לצדה מפני שלידה השתתפו גם נבחרות בינוניות ומטה כמו אנגליה, שוודיה, יוון, גרמניה, צרפת, הולנד, ובולגריה. העדיפות בטורניר הקדם האולימפי ההוא ניתנה מראש לשתי נבחרות המובילות ברה"מ וספרד. אריה מליניאק היהיר ורווי ביטחון עצמי התפאר בפני העיתונאי יאיר עמיקם מהעיתון (יומון) "חדשות הספורט" ב- 11 במאי 1984 כי הלך למגדת עתידות אלמונית שגילתה לו בסודי סודות , כי נבחרת הכדורסל הישראלית בראשותו תדורג בסיום הטורניר הקדם אולימפי בצרפת במקום הרביעי, ממנו תעפיל בפעם הזאת לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. התברר כי מאמן הכדורסל הלאומי איננו רק שחצן אלא גם רברבן ובעל חלומות. עורכי העיתון "חדשות הספורט" עַטוּ על הסיפור והפכו את הביקור של אריה מליניאק אצל מגדת העתידות למציאה ו- דיווח מרכזי בעמוד הראשון של העיתון. כמה ימים אח"כ התפרסמה ב- 15 במאי 1984 עוד כותרת בעיתון "חדשות הספורט" ובה הצהרה דרמטית של המאמן הלאומי אריה מליניאק, "יש עם מי לצאת למלחמה". הציבור האמין לו וקיווה. צריך לזכור שנבחרת הכדורסל של ישראל נעדרה מטורניר הכדורסל במשחקים האולימפיים מאז הלסינקי 1952. עכשיו נקרתה לה הזדמנות פז. אריה מליניאק חסר ניסיון בתקשורת המונים עשה טעות גסה כטִירוֹן לפני הטיסה לצרפת . במקום להנמיך ציפיות – רומם אותן. הטסתי את יורם ארבל לגראנובל ופאריס על מנת להעביר מידי ערב את כל משחקיה של הנבחרת הלאומית בשידורים ישירים . הסוף המַר ידוע : נבחרת ישראל הפסידה בשישה משחקים ביניהם לבריטניה ושוודיה החלשות, ניצחה רק בשלושה, והודח . הביזיון היה כה קולוסאלי עד שהחזרתי את השַדָּר שלי ארצה לפני תום הטורניר שהפך לחסר עניין. המאמן אריה מליניאק חזר עם הזנב בין הרגליים. עַמִי שֶלֶף ז"ל אמר לי בעצב וברגשות חמלה : "יואש אלרואי אתה יכול לקחת אליך בחזרה את אריה מליניאק . מאמן כדורסל הוא כבר לא יהיה". לקחתי אותו. אריה מליניאק בן 34 התגלה כמאמן לאומי דַל שעשה את כל השגיאות האפשריות בעת מילוי תפקידו. אף על פי כן ולמרות התבוסה חשבתי שהוא אדם מוכשר. השבתי אותו לכֵּס הפרשנות. לדַבֵּר הוא ידע. וזאת לדעת : אריה מליניאק היה פרשן כדורסל משכמו ומעלה, הטוב ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה. חַד עין, מהיר אבחנה שלעיתים מילותיו היו מהירות ממחשבותיו, בעל כושר ניסוח וביטוי, וחכם. וגם פרובוקטיבי במידת הצורך ובעל חושים עיתונאיים. הוא הניח אצלנו לראשונה את יסודות הפרשנות של מחק הכדורסל . את זאת אינני שוכח ואינני רוצה לשכוח. יורם ארבל כמו אלכס גלעדי לפניו , ואורי לוי אחרי עידן יורם ארבל – לא יכלו לצלוח דרך שידור רבת מהמורות ללא הסיוע הישיר שלוֹ. לא יכולתי שלא להתפעל מאריה מליניאק. שמרתי לו את כס הפרשן לא בגלל הידידות אלא בשל הכישרון שלו. אך כשהעיתונאי אריה מליניאק נוטל לעצמו את הסמכות לבַקֵר בבוטות את המתעמלת לימור פרידמן שנפלה מהקורה באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 – העניין שונה. הוא והציבור שאליו הוא פונה כעת כעיתונאי, חייבים לזכור שבהיותו ספורטאי ישראלי פעיל הוא אפילו לא הגיע לשָם, למשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 1984, ונכשל עוד בטרם יריית הזינוק.

טקסט תמונה : 11 במאי 1984. כותרת ראשית פנטסטית מתפרסמת ביומון "חדשות הספורט" ומספרת כלהלן : "…מגדת עתידות אמרה לאריה מליניאק, תתפשו את המקום הרביעי – אבל תעלו…". סיפור ביזארי אישי של אריה מליניאק שדאג להעביר במו ידיו לידיעת העיתונות. במקום להנמיך ציפיות – העלה אותן. (באדיבות הארכיונאי רוני דרור – "חדשות הספורט"). 

השנים נקפו. מר אריה מליניאק הודח על ידי מכס פרשנות הכדורסל של השידור הציבורי ב- 1991. הוא יודע היטב את הסיבות מדוע סולק לפני 21 שנים ממיקרופון הכדורסל של מחלקת הספורט. אילו הייתי איש מאפיה – הייתי מנשק אותו אז על השפתיים. כל הרכילויות ב- בראנז'ה העיתונאית  בשני העשורים האחרונים כאילו עו"ד שמעון מזרחי ואנשי מכבי ת"א ביקשו ממני לסלק אותו ואני נעניתי לדרישתם – הן קשקוש מוחלט ודברי הֶבֶל. עורבה ופרח. היחסים שלי עם הנהלת מכבי ת"א היו קורקטיים לחלוטין ונשענו על ביזנס. עסקים בלבד. מעולם לא עסקנו בצוותי השידור שלנו. זה לא היה עניינם ולא עִסְקָם. "אתם אובייקט שידור מוצלח ומניב רייטינג ואנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני בראשם מוכנים לשלם לכם זכויות שידורים בהתאם ועל בסיס מו"מ וחתימת הסכם וחוזה שידור כדין" , אמרתי להם במפגשי העסקים עימם. הטלוויזיה ניצבה מצד אחד של מתרס המו"מ ומכבי ת"א מעברו השני. לא היו כאן כל חברויות ולא קשרים אישיים. התחולל כאן ריספקט הדדי על בסיס עסקי מחושב. הם לא העזו להתערב במינוי פרשן, ואילו היו עושים כך הייתי עונה להם כי אינני עובד אצל מכבי ת"א. נאמנותי לטלוויזיה הישראלית הציבורית היא מוחלטת. כל המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם בתקופתי כמנהל ומתווה מדיניות שידורי הספורט – תכנית וכלכלית, יוסף "טומי" לפיד, אורי פורת (בקדנציה הראשונה), אריה מקל, מוטי קירשנבאום, אורי פורת (בקדנציה השנייה), יצחק "צחי" שמעוני, טוביה סער, חיים יבין, יוסף בר-אל, ויאיר שטרן תמכו תמיכה מוחלטת ללא סייג לאורך שנים רבות במדיניות ההתקשרות שלי עם אלופת ישראל מכבי ת"א. התנאי היחיד שהעמדתי בפני הנהלת מכבי ת"א עליה נימנו היו"ר שמעון מזרחי, אריה ברנוביץ', שמואל "שמלוק" מחרובסקי, אמנון אבידן, דיוויד פדרמן, ואחרים, נבנה מטקסט קצר כלהלן : "אם אתם רוצים את מצלמות הטלוויזיה הציבוריות שלנו לידכם – עליכם להיות אלופים". בקיץ 1993 זכתה קבוצת הפועל גליל עליון באליפות המדינה בכדורסל. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי נפגשנו עם יו"ר המועדון הגלילי גד יעקב (חבר קיבוץ מנרה)בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה ורשות השידור הצענו לקבוצת כדורסל ישראלית 1.000000 (מיליון) דולר עבור זכויות השידורים לעונת 1994 – 1993. הכוונה שלנו הייתה לשים את הגליל על המפה הספורטיבית . גד יעקב סירב ופנה לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים. הכסף שנותר בקופה הושקע על ידינו ב- 22 שידורים ישירים בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) בעונת 1994 – 1993 הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי, וכללה 39 מחזורי משחקים. באותה עונה של 1994 – 1993 שידר ערוץ 2 (השדר היה רפי גינת) את משחקיה של קבוצת מכבי ת"א בכדורסל במסגרת גביע קוֹרָאץ'. אנחנו כלל לא התעסקנו בכדורסל אלא רק בכדורגל. העונה ההיא קדמה למונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994. את 22 השידורים  הישירים ההם חילקתי בין השַדָּר מס' 1 שלי מאיר איינשטיין לבין שני שַדָּרִים נוספים רמי ווייץ ודני דבורין אותם נטלתי עמי (בנוסף למאיר איינשטיין) למונדיאל ארה"ב 1994.

כאמור, אריה מליניאק מכיר מצוין את נסיבות הפסקת עבודתו לאלתר על ידי ולמה הוּעַף ב- 1991 מכֵּס הפַּרְשָן. אחד הפוסטים הקרובים יידון בפרוטרוט בפרשת הדחת אריה מליניאק על ידי ב- 1991 והבאת הפרשן אלי סהר (סרוסי) בשלב מאוחר יותר במקומו. התיעוד חשוב מפני שהוא מלמד ומצביע שוב על האגואיזם והאמביציות האישיות לעיתים חסרות גבולות שרוחשים עד בלי די סביב המיקרופון והמרקע של הטלוויזיה.

(ראה הספר עָב הכרס (10000 עמודים) שחקרתי וכתבתי אודות הקשר הארוך והממושך וגם המיוחד בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי תל אביב בכדורסל , בתקופת השנים 2007 – 1970, וקרוי בשם : "הקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי" . הספר הזה עבר כבר עריכה והדפסה מקדמית . זהו אחד הספרים בסדרה בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז שנת 2000 ששמה הכללי הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" / THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY). 

טקסט תמונה : סתיו 1981. הימים ההם – הזמן ההוא. היכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי בראשית הקריירות החדשות שלנו. אני כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והוא פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, תחת פיקוד ישיר שלי. הוא היה פרשן כדורסל יוצא מן הכלל טוב. הצרה הייתה שמילותיו היו לפעמים מהירות ממחשבותיו. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

9. כתבת השער שהעניק אביעד פוהורילס לשַדָּר משה גרטל במוסף "מעריב" של יום שישי – 10 באוגוסט 2012 איננה עיתונאית. היא תוצר מביך שבין מעריץ לנערץ. העיתונאי שאל את השַדָּר בערך שמונה עשרה שאלות . אף אחת מהן איננה חשובה. שותפות התגובות שיצר הזמר אריק איינשטיין עם אביעד פוהורילס בעיתון "מעריב" שנוגעות למשחקים האולימפיים של לונדון 2012 , יותר ממביכה.

10. בחירתו של אֵלִי פִינִיש כמנחה תוכנית בידור שאמורה לשמש פלטפורמה יומית מידי ערב לקראת המעבר לשידורים האולימפיים של לונדון 2012 נידונה לכישלון מראש. מדובר בניסיון נפל טלוויזיוני. ניסינו זאת עם הבדרן אלי יצפאן בעת השידורים הישירים של מונדיאל צרפת 1998, וגם אנחנו נפלנו. אין לכך הצדקה. פיניש ויצפאן מוכשרים ככל שיהיו וגם טאלנטים אחרים אינם מסוגלים להתמודד עם אולימפיאדה ומונדיאל ולהעניק חותמת משלהם. הם מיותרים לגמרי.

11. צמד המגישים האולימפי של ערוץ 1 בוני גינזבורג וגב' שרון פרי טוב יותר מכל מגישי ערוץ 5 בכבלים ועולה לאין שיעור על מגיש אולפן Euro 2012 שלום מיכאלשווילי. מכל היבט. שלא לדבר על האולפן האולימפי של ערוץ 1 ששם בכיס הקטן את האולפנים המנווטים של ערוץ 5 בכבלים ושל חברת "צ'ארלטון". בוני גינזבורג עשה כברת דרך ענקית לפנים כעיתונאי ומגיש בטלוויזיה אך הוא צריך לזכור שג'נטלמניות, טוב לב, וחביבות אינן יכולות לבוא בשום אופן על חשבון חובותיו העיתונאיות. דוגמאות לא חסרות ונעזוב זאת כעת.

12. אולימפיאדת לונדון 2012 תמה. זכויות השידורים של אולימפיאדת רִיוֹ דֶה זָ'אנֶיְירוֹ – 2016 אינם עוד בידי המְשַדֵּר הציבורי. הם מוחזקים בידי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שהמנכ"ל שלו הוא תומר תורג'מן. ערוץ 1 חוזר אם כן לאפרוריות ומלחמת הקיום שלו, מנת ההישרדות הקבועה שלוֹ בעשור האחרון. מאבקו טרגי מפני שהוא איננו יכול להשתחרר מלפיתת הפוליטיקאים . בפני המנכ"ל יוני בן מנחם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אמיר גילת פרי מינויָים של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ניצבת כעת משימה אנושית נוראית. עליהם לפטר ולשלוח הביתה 750 (שבע מאות וחמישים) מעובדי הטלוויזיה ורשות השידור. כיצד אומרים לאדם אחד שזיעתו ניגרה לאורך שנים בשידור הציבורי, קח עכשיו את חפציך ותתחפף מכאן ? לא כל שכן ל- 750 אנשים ? איש איננו יכול לשרטט בשעה זאת את הדיוקן העתידי ואיכויותיו של השידור הציבורי במדינת ישראל המתכוון להיקרא בשם חדש : "תאגיד השידור הציבורי החדש".

סוף הפוסט מס' 9. הועלה לאוויר ב- 17 באוגוסט 2012.