פוסט מס' 55. כל הזכויות שמורות לחוקר המחבר, והכותב יואש אלרואי. פוסט מס' 55 הועלה על ידי לאוויר ב-20 בחודש ספטמבר של שנת 2012.

הערה 1 : הבלוג  שהועלה על ידי לאוויר בתאריך של 20 בחודש ספטמבר ב- שנת 2012, ׂנמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית וראשית עיצובו הגראפי…(!).

הערה 2 : הבלוג וחומריו נמצאים תחת זכויות יוצרים.

הערה 3 : הבלוג איננו נכתב למטרות רווח ולא למען הרייטינג. הוא הוקם כניסיון ליצור מוצר איכות ונכתב לטובת פלח צר (מאוד) באוכלוסייה. הצלחת הבלוג היא לפי שעה דרמטית. כמות הנכנסים היא בלתי משוערת ומפתיעה.

הערה 4 : באותה מידה שהקוראים הרבים אומרים את המילה "תודה" (בעצם כניסתם שוב ושוב לקריאה ועיון ב- בלוג הדרדק ובפוסטים שהתפרסמו), אז במבנה יחסי הגומלין הזה ביניכם לביני, אני משיב לכם דבר ו-מילת "תודה" משלי.

הערה 5 : כתיבת ועריכת הפוסטים על ידי ומטעמי, מורכבת ולוקחת זמן משני היבטים – תכנית וטכנולוגית.

————————————————————————————————————-

פוסט מס' 55 : הועלה על ידי לאוויר ב- 20 בחודש ספטמבר של שנת 2012. כל הזכויות שמורות לחוקר, המחבר, והכותב יואש אלרואי.

———————————————————————————————————— 

טקסט תמונה : 2003 / 2002. אנוכי עם סיום עבודתי ב-טריקת דלתות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוא ואת דלתות רשות השידור ההיא, לאחר מינויו של יוסף בר-אל ההוא לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ההיא בקיץ ההוא של שנת 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצה חמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, אותו רענן כהן החנפן ההוא…

אותה הממשלה ההיא ואותו ראש הממשלה ההוא אריאל שרון…התעשתו בחלוף שלוש שנים והדיחו וסילקו ב- 2 במאי 2005 את יוסף בר-אל מהכס הרם של רשות השידור ההיא… לשולי ההיסטוריה של אותה רשות השידור ז"ל ההיא…היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי…!!! (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 55. ד"ר אִיָאן פְרוֹמַן (בן 75 בעת כתיבת הפוסט הנוכחי מס' 55) הוא לעד אָבִי הַטֶנִיס בישראל וחתן פרס ישראל בשנת 1989 (!). אישיות נדירה ואדם ואזרח נדיר. לא היה כמותו, אין כמותו, ו-ספק אם יהיה כמותו. (פוסט מס' 1 בסדרה אודות פועלו של ד"ר איאן פרומן, מתוך 3). פוסט מס' 55. כל הזכויות שמורות לחוקר, המחבר, והכותב יואש אלרואי.

טניס גביע דייוויס. 16.9.2012 –  14. נבחרת ישראל מנצחת ביפן את נבחרת יפן 2:3 ומעפילה מהבית התחתון לבית העליון. 

נבחרת הטניס של ישראל בגביע דייוויס חוללה לפני ימים ספורים סנסציה משגברה על נבחרת יפן בביתה בתוצאה 2:3 ושבה לבית העליון. התוצאה מטפחת תקוות אם כי אני שותף לדעתה של הפרשנית – עיתונאית ב- "ישראל היום" גב' אילנה ברגר-הרפז שקבעה מפורשות : "לטניס הישראלי אין עתיד – למרות הניצחון". יש לקחת את הצהרתה הראויה מפני שהיא פרשנית טניס מצוינת ויודעת על מה היא מדברת. הפוסט הזה איננו מתעניין יתר על המידה ברמת הטניס של השחקנים הישראליים שהשתתפו בניצחון על יפן אמיר וויינטרוב, דודי סלע, והזוג יוני ארליך ואנדי רם בראשות הקפטן אייל רם, שכבודם במקומם מונח – אלא כיצד ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים והעיתונות טיפלו בדיווח אודות האירוע המוצלח . שמו של מפעל הטניס הבינלאומי הוותיק "גביע דייוויס" בעיקר בעת שגשוג (כמו ניצחונה ב- 1987 של נבחרת ישראל בראדו – קראלובץ על נבחרת צ'כוסלובקיה 2:3, כמו גם טורנירי הטניס ברמת השרון בסוף שנות ה- 70 וראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה מעורר אצלי רפלקס זיכרון מותנה . שמו של ד"ר איאן פרומן אבי הטניס המודרני בישראל מהעבר הלא כל כך רחוק, צף ועולה. כך קרה גם הפעם בעת ההתמודדות של נבחרת ישראל לפני ימים אחדים נגד יפן ב- יפן. איאן פרומן הוא בן גילי. נפלה לידי הזכות הגדולה כמנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה ישראלית הציבורית ומתווה מדיניות שידורי הספורט שלה תכנית וכלכלית – לתעד באקראי את מפעל חייו. הניצחון המפתיע של ישראל על יפן נותן לי הזדמנות  לפתוח צוהר כדי לשפוך אור על פועלו העצום במשך שנים ארוכות לטובת הטניס בישראל (בעיקר עבור הדור הצעיר). סיפורו של ד"ר איאן פרומן יליד דרום אפריקה שעלה לישראל ב- 1964 עם רעייתו רותי הוא מרתק, דרמטי, וגם ציוני. אך קודם לכן דיון קצר בערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים והעיתונות הכתובה.

ערוץ מס' 55 ב-כבלים נקט מדיניות נבונה משרכש את זכויות השידורים של ההתמודדות יפן – ישראל בגביע דייוויס למרות נחיתותה של הנבחרת שלנו על הנייר. פעולה ברוכה. משימת שידורים ישירים לא פשוטה ולא זולה מההיבט הטכנולוגי ומהיבט זכויות השידורים. אני מצר על שיטת השידור ה- Off tube מהמוניטור בתל אביב (אולי אחד השיקולים נבע גם מיתרונה הברור של יפן בטרם התחרות) אך שבע רצון ממדיניות הניהול ומהכיסוי הארוך, המקיף, והרצוף של שלושת ימי התחרות. ניצחונה של נבחרת ישראל הוא גם ניצחון לאומי של ערוץ 5 שהשקיע ברכישת זכויות השידורים ובהעברת סיגנל השידור הטלוויזיוני מיפן לישראל סכום שנע סביב 75000 (שבעים וחמישה אלף) דולר. זה סכום פעוט אף על פי כן איננו מצדיק שידור Off tube. צופי הטלוויזיה באשר הם ראויים לדיווח עיתונאי מהשטח בכל תנאי, ולא מהמוניטור. אמש שודר ישיר בערוץ 5 Off tube גם המשחק צ'לסי – יובנטוס 2:2. זהו סיפור שונה מפני שמדובר בראשיתו של המפעל לעומת מאבק הטניס יפן – ישראל שעוסק בנבחרת לאומית של המדינה . קיים הבדל עצום בין שידור עיתונאי מהשטח לבין שידור Off tube. אתם יכולים לבדוק את אמיתות העובדה הזאת אצל כל שַדָּר, רמי ווייץ, יורם ארבל, מאיר איינשטיין ו/או ניב רסקין. אין כמו חווית השידור הישיר מעמדת השידור באצטדיון. אם כבר דנים בשני ציוותי השידור של ערוץ 55 אתמול בערב בנושא ליגת האלופות הרי שיורם ארבל בשידור ה- Off tube מאפיל לחלוטין על הפרשן הדַל שלו אלי אוחנה (למרות שזאת לא חוכמה כל כך גדולה), כשם שעושה זאת השַדָּר אבי מלר בפאנל ה-אולפני. עיתונאי ידען, רהוט, מהימן, ומעורר אמפתיה רבה. נכס אנושי חשוב ביותר של הערוץ . יורם שימרון הוא שדר טניס טוב בעל ניסיון ו- וותק רבים. מר דניאל זילברשטיין הוא פיגורה חדשה יחסית עבורי. הפרשן שלמה צורף יודע עליות ומורדות.

בעיה חריפה הרבה יותר מערוץ 5 נעוצה בעיתונות הכתובה שמסגלת לה פעמים רבות מידי מדיניות של כתיבת Off tube וההעתקה מהמסך. העיתונות הכתובה קושרת אין סוף כתרים לטניסאים הישראליים במשחק העלייה נגד יפן מבלי שהעיתונאים שעושים זאת נוכחים כלל בשטח . נראה כי ערוץ 5 מפרנס במודע את העיתונות הישראלית המעתיקה לגווניה, "הארץ ", ידיעות אחרונות", "מעריב", ו- "ישראל היום", בכך שהוא מאפשר למערכות העיתונים האלה להתחבר לסיגנל הטלוויזיה שלו שהוא יוזם ומפיק, ולהעתיק ממנו, מבלי צורך להיות עדים לאירוע במקום התרחשותו. אפשר לנסח את התופעה גם אחרת : העיתונות הישראלית מתפרנסת מערוץ 55 בכבלים. העיתונאים הישראליים אנשי העיתונות הכתובה (…לא כולם…הם אינם צופים רגילים משהשורה… אלא מין יד שנייה של שואבי אינפורמציה…) ברור שכל מיני כתבי הטניס של העיתונות הכתובה שנשארים בארץ עושים את עבודתם פלסתר (ביודעין). הם מתעלקים על המוניטור של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, מחקים אותו ללא בושה, ומעתיקים עבור הקוראים שלהם את אותה האינפורמציה שהם כ-צופי טלוויזיה כבר קיבלו אותה הרבה קודם לכן מאותו מקור ההעתקה הקרוי ערוץ 55 בכבלים…חבורת פלגיאטורים (!). אין שום מִתְּאָם בין קורותיה של נבחרי ישראל ביפן לבין שירי ההלל ששרים לה העיתונאים בארץ. אם תחרות הטניס הזאת כל כך חשובה וקריטית לטניס הישראלי מה כל כך קשה להמריא ליפן ולדווח מהשטח ?

20 בחודש ספטמבר של שנת 2012. הערה חריפה וּמרה מטעמי :

ביזיון עיתונאי ישראלי עתיר מורשת : העתקות עיתונאיות ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ע"י העיתונות הכתובה הפכו זה מכבר לעסק מקובל…!!! הנהלות מערכות העיתונים השונים לרבות ערוץ הכבלים מס' 55 מרשים, מאפשרים, ו-מטילים על השדרנים והכתבים ועל השדרניות ו-הכתבות הרבים והשונים שלהם, המסקרים את אירועי הספורט שלהם, להעתיק את האינפורמציה ממסך הטלוויזיה שלהם…(!!!) וגם ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיא לא שלהם…(!!!) במקום להטיס אותם למוקדי התחרויות השונות בעולם, כדי לדווח לקוראיהם דיווח עיתונאי מהמקור המתחולל בשטח…!!! הם אינם מקפידים ל-ספר תמיד את האמת לצופיהם בריש גלי…ונמנעים מלומר להם באמצעות הדגשה וכותרת ראשית כי הם שדרני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אינם שם…והם בכלל מבצעים את הסיקור הישיר שלהם מהאולפן בארץ…הם אינם משדרים מעמדת שידור מ-אותם ה-אצטדיונים ב-חו"ל שם נערכות ומתקיימות התחרויות… האם אין זאת הונאה…??? האם אין זאת בושה, כלימה…וחרפה…??? תשיבו אתם לעצמכם…!

ראה עיתון "הארץ" מהתאריך ההוא של יום רביעי – 19 בספטמבר 2012. כתב הטניס של העיתון אלון עידן נותר ו-נשאר בארץ… ו-אז הוא מעתיק בפומפוזיות והתלהבות יתר את האינפורמציה שלו מ-סיגנל הטלוויזיה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים…כאילו הוא היה שם…! מדובר בעיתונאות עלובה מחורבנת…וגם רחמנות על כל עיתונאי באשר הוא שמסכים להיות מעתיקן טלוויזיוני…במקום להתייצב בשטח…ולדווח לציבור הקוראים שלו ממקור ראשון…!!!

ראה העיתון ההוא "ישראל היום" ההוא בתאריך ההוא של יום רביעי – 19 בחודש ספטמבר של שנת 2012. כתבי העיתון ההוא "ישראל היום",  מיקי שגיא וגב' אילנה ברגר – הרפז נשארים בארץ ומעתיקים את האינפורמציה העיתונאית שלהם מסיגנל הטלוויזיה של ערוץ הספורט בכבלים מס' 55 (!). הם לא שם…(!) הם כאן…(!) הם נותרו בישראל (!)…והם מעתיקים את האינפורמציה שלהם למען העיתון שלהם…שוב ושוב… ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם ממסך הספורט של ערוץ הטלוויזיה מס' 55 בכבלים…(!). הנ"ל אינם מספרים ל-צופים שלהם את האמת…כי הם בכלל לא נמצאים במוקדי ההתרחשויות ברחבי העולם…(!!!) אלא נותרים בארץ…(!!!) ו-עושים חלק גדול מ- מלאכתם העיתונאית העלובה והמכוערת הזאת כשהם מעתיקים את האינפורמציה המשודרת ממסך הטלוויזיה המותקן באולפן שלהם בהרצליה…!!! בושה וחרפה…!!! הם לא שם…הם פה…הם כאן…הם אינם מדווחים מהשטח…!!! 

הערה : אילנה ברגר – הרפז כותבת היטב ומצליחה להביע את הרעיון המרכזי שלה "…לטֶנִיס הָ-יִשְֹרָאֵלִי אין עתיד – למרות הניצחון…" באמצעות מעט מילים… (!)…אך אין הדבר משחרר אותה ו-את העיתון שלה מחובת הנוכחות בשטח כ-עיתונאית מסקרת…(!!!). 

ראה העיתון "מעריב" יום רביעי – 19 בספטמבר 2012 . פירגון עצום של עיתונאי "מעריב" ל-אמיר וויינטרוב מבלי להיות נוכחים בשטח. 

ראה העיתון "מעריב" מ- 19 בספטמבר 2012 . כתב "מעריב" אלמוג שריד נפעם מ-אמיר וויינטרוב מבלי שנכח בשטח וראה זאת במו עיניו.

ראה העיתון "ידיעות אחרונות" מיום רביעי 19 בספטמבר 2012 . נדב צנציפר מעניק כותרת Follow up לכתבתו הדנה בניצחונו המכריע של טניסאי אמיר וויינטרוב במשחק היחידים האחרון בהתמודדות יפן – ישראל בגביע דייוויס. הכותרת הראשית וכותרת המשנה ביום שאחרי עשויות בתחכום עיתונאי, אך אינן עוקפות את הפואנטה ולא יכולות להסתיר את העובדה כי הכתב לא חווה את החוויה המפתיעה בשטח במו עיניו.

off tube הוא מוּנַח טלוויזיוני שלילי…(!) ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מַרְבֵּה ו-הִרְבָּה  לחבוש על ראשו כתר עשוי פלסטיק רווי אבני חֵן מלאכותיות… 

ברור שמדיניות שידור וכתיבת ה- Off tube (וגם Off Com) נובעות משיקולים כלכליים. אולם צריך להבין שציבור הצופים והקוראים מממן מכיסו את עיתונאות השטח. מערכות רשתות הטלוויזיה ומערכות העיתונים אינם עושים כל טובה בשיגור האנשים שלהם למוקד ההתרחשויות. השירות העיתונאי (והבידורי) איננו ניתן בחינם לצופי הטלוויזיה וגם לא לקוראי העיתונים (למעט החינמון "ישראל היום"). הרשויות גובות מהציבור את מלוא המחיר והוא איננו זול. אינני מכיר את דינמיקת הכוח ואת אופי המוטיבציה המפעפעת מהכתב אל עורך המדור שלו, ומעורך המדור אל עורך העיתון, ומעורך העיתון אל המו"ל. ברור שמי שנושא באחריות הראשית לעניין מדיניות ה- Off tube הם העורכים הראשיים. מעניין לדעת האם עורך עיתון "הארץ" אלוף בן מסכים לעקרון ההעתקה של הכתבים שלו מהמוניטור ? האם עורך "ישראל היום" עָמוֹס רֶגֶב מקבל את צורת העיתונאות הזאת של התבוננות ודליית אינפורמציה ממסך הטלוויזיה ? אותה השאלה מופנית גם לעורכי "ידיעות אחרונות" (העשיר והנפוץ) ו- "מעריב" שמט ליפול ואולי אין זה הוגן לבוא אליו בשאלות מהזוג הזה בימים אלה). אינני יודע מי ואיזה פונקציה בעיתונות הכתובה בלמה את הטסת העיתונאים ליפן אולם מדיניות החלטורה הזאת של שידור ה- Off tube וכתיבת ה- Off tube חייבת להיפסק. השיטה הזאת של ההעתקה מהמוניטור של ערוץ הספורט (ו/או העתקה מסיגנלים של רשתות טלוויזיה אחרות) מעוררת גיחוך ותמיהה. ובעיניי גם סלידה. עוברת לה בעיתונות הכתובה איזה מין שמועה כי ערוץ 5 מייבא ארצה את סיגנל הטלוויזיה מיפן (תמורת ממון רב. מדובר ב- One taker בלבד של שידור לווייני Unilateral ) אז הבה ו-נתחכם לקוראים שלנו. נישאר בארץ ונעתיק ממנו ובכך נחסוך כמה דולרים לקופת העיתון. ממילא הקוראים לא אמורים להרגיש אם מדובר בהעתקה ואו עיתונאות שטח מקורית. נבחרת ישראל הוגרלה להתמודד בפברואר 2013 נגד צרפת החזקה בחוץ. הניצחון על יפן וההעפלה החוזרת של ישראל לבית העליון איננו מעיד על חוסנו של הטניס הישראלי. גם אם מדובר ברגע של התעלות הרי שערוץ 5 מוכיח שהטֶנִיס הישראלי פגיע. הוא חסר עומק ורווי חולשות . ספק גדול אם הוא מסוגל לקחת נשימה ארוכה ולשהות זמן רב מידי במימי אוקיינוס הטניס הבינלאומי, גם אם מדובר בתחרויות גביע דייוויס, בו יש לישראל יתרון יחסי מראש בגלל חוזקו של הצֶמֶד "אנדיוני…".

הערה שלי : נוהל הליך הטסת שדרים, כתבים, וציוותי הפקה של רשות השידור (טלוויזיה + רדיו) על ידי ומטעמי לצורך סיקור אירועי ספורט ב-חו"ל ע"י רשות השידור (טלוויזיה + רדיו "קול ישראל"), דרש תמיד ובכל מקרה את אישורם האישי (בכתב) של המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לדורותיה…(!).

יחסי האוהד לטניס החל לאחר מלחמת העצמאות ב- 1948. העיתונים "דבר", "על המשמר", ו- "הארץ" החלו להגיע לחדר הקריאה בקיבוץ אפיקים (נולדתי בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן) ובתוכם מדורי הספורט המצומצמים שלהם בני כמה שורות . אז התוודעתי ועשיתי הכרה לראשונה עם טורנירי הגראנד סלאם (ובראשם ווימבלדון) ועם שורת הטניסאים הראשונה בעולם האמריקניים ג'ק קרמר, פאנצ'ו גונזאלס, טד שרודר, באדג' פאטי, שני שחקני הטניס האוסטרליים פרנק סדג'מן וקן מקגריגור , האמריקניים דיק סאביט ו- וויק סיישס, הצ'כוסלובקי הגולה יארוסלאב דרובני ורבים אחרים. ב- 1973 , מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה אלכס גלעדי ואנוכי יזמנו לראשונה את הבאת טורניר ווימבלדון למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ווימבלדון (WIMBLEDON).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתייחסת באדישות מוחלטת לשידור טורניר ווימבלדוֹן (Wimbledon) בטניס בעשור ה- 80 בניגוד מוחלט למרבית רשתות הטלוויזיה הציבוריות החברות ב- EBU שמייחדות לו "Space" נרחב ומשדרות אותו ישיר. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC מקדישה במשך שנים רבות תשומת לב מיוחדת לטורניר הטניס ווימבלדון. אורי פורת היה המנכ"ל הראשון בתולדות רשות השידור שאִפשר לי עם כניסתו לתפקיד ב- 1984 לרכוש את זכויות השידורים של טורניר הטניס בווימבלדון באנגליה באמצעות חוזה מסוּדר (לא זוֹל) במסגרת חברותנו באיגוד השידור האירופי ה- EBU לטווח ארוך ולשדר אותם ישיר. זה היה חידוש עצום בימים ההם. ב- 1984 הקפיצה הוועדה המארגנת של משחקי ווימבלדון הנחשב לטורניר היוקרתי ביותר מבין ארבעת טורנירי הגרנד סלאם בטניס את מחירי הזכויות במאות אחוזים בשל העניין העולמי הגדֵל והולך בהם ורִשתות הטלוויזיה הסכימו לשלֵם. במשך עשור שנים בתקופת המנכ"לים של רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ויוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד בשנים 1984- 1974 נמכרו זכויות השידורים של ווימבלדון לטלוויזיה הישראלית הציבורית כמעט בחינם. שניהם היו אדישים לחלוטין למשחק הטניס ולעניין כיסוי הטורניר. בתקופתם הסתכמו משחקי טורניר ווימבלדון בתוכנית מוקלטת שבועית אחת בת כ- 50 דקות "משחק השבוע" (שודרה בזמן צפייה ראשי בימי חמישי בשבוע בין 20.00 ל- 20.50) בשעה שמרבית רשתות הטלוויזיה ב- EBU ראו בווימבלדון אירוע טניס ראוי וחשוב , ואומנם שידרו ישיר את המשחקים לגברים ונשים החל משלב שמינית הגמר. הגדילה לעשות רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC שיִצְחָק לִבְנִי ויוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד כה רצו להידמות לה  כששִידרה מידֵי יום ביומו לפחות 12 שעות שידורים ישירים בערוץ 1 BBC ובערוץ 2 BBC. הטורניר נמשך כשבועיים ו- BBC הקדיש לו באופן מסורתי מידֵי שנה כ- 150 שעות. ה- Share שלנו במסגרת החלוקה הכספית של ה- EBU  הֶאֶמיר מ- 1000 (אֶלֶף) דולר בתקופת מנכ"ל רשות השידור ה- 2 יִצְחָק לִבְנִי (בשנים 1979 – 1974) ל- 1500 (אֶלֶף וחמש מאות) דולר בחמש שנות ניהולו של מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ה- 3 (בשנים 1984 – 1979), וקפץ בבת אחת לְ- 10000 (רבבה) דולר בימָיו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ה- 4. אורי פורת בניגוד לקודמיו לא נבהל והסכים לשָלֵם מפני שסבר שזה שירות חשוּב לציבור. בשנות ניהולו את רשות השידור בשנים 1989 – 1984 כפה בנועם את דעתו על מנהלי הטלוויזיה טוביה סער וחיים יבין וגם על מ"מ מנהלי הטלוויזיה (הזמניים) יאיר אלוני ויוסף בר-אל בתקופה ההיא, שלא היו ידועים באהדתם הגדולה לשידורי הטניס.

בתחרויות הטניס של ווימבלדון ביוני 1980 גרם אלוף ישראל בטניס שלמה גליקשטיין שמחה גדולה לאלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית  וכאב ראש ליוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור. שלמה גליקשטיין העפיל לשלב השני של המשחקים ונתקל בביורן בורג השוודי אלוף הטורניר בארבע השנים האחרונות . הציבור דרש שידור ישיר ואלכס גלעדי התייצב כמובן לימין צופי הטלוויזיה. משחקי ווימבלדון נחשבו לאירוע טלוויזיוני חשוב המתאים לשעות הצפייה בישראל. זכויות השידור שלנו היו מינימאליות. שילמנו 1500 דולר בלבד. אָלֶכְּס גִלְעָדִי כבר ראה בדמיונו את שלמה גליקשטיין מחולל סנסציה בשידור ישיר ומדיח את הקרחון השוודי מהטורניר. דה עקה עלוּת שידור לווייני Unilateral של המשחק הבודד הזה מ- ווימבלדון לאולפן בירושלים (One taker). הטלוויזיה השוודית SVT קיבלה את סיגנל השידור באמצעות קווי הקרקע של ה- EBU) נסבה סביב סכום של 10000 (עשרת אלפים) דולר. אלכס גלעדי פתח לוויין מיוחד מלונדון לירושלים והושיב את נסים קיוויתי באולפן ב' בירושלים על מנת לשדר ישיר Off Tube מהמוניטור את המשחק שלמה גליקשטיין – בְּיוֹרְן בּוֹרְג . מי חשב לשלוח שַדָּר לווימבלדון בימים ההם. לרוע המזל המשחק המסקרן הופסק פעמים רבות במהלכו בשל הגשם בלונדון, ולבסוף נדחה המשכו למחרת. לאוזנו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל גונבה השמועה כי עלות השידור הלווייני הישיר הייתה גבוהה יותר מרבבת דולרים עבור תחרות שכלל לא הגיעה לסיומה בגלל גֶשֶם. יוסף "טומי" לפיד היה המום ופשוט יצא מדעתו. פניו האדימו. הוא תקף והאשים את אלכס גלעדי במישרין בבזבוז כספי רשות השידור לשווא. מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל ומנהל חטיבת החדשות חיים יבין שהיו הבוסים הישירים של אלכס גלעדי ואישרו את שידור הטניס הישיר מילאו את פיהם מים נוכח המנכ"ל הבוטה הרגזן (וגם חכם). בקושי ניתן היה לאלכס גלעדי לשכנע את יוסף "טומי" לפיד ז"ל להמשיך במשימה ולשָדֵר ישיר את המשחק המחודש למחרת היום של השחקן הישראלי נגד האלוף השוודי בעל השֵיעָר הבלונדיני הארוך וקר הרוח מושא שידור טלוויזיוני של יותר – 100 (מאה) רשתות טלוויזיה בעולם ומושא הערצה של בנות אנגליה. הייתי נוכח ליד אלכס גלעדי שהושאר חשוּף ע"י מנהליו. "ומה יהיה אם עוד פעם ירד גֶשֶם בווימבלדון ?", הקשה המנכ"ל על אלכס גלעדי. "ומה יהיה אם שלמה גליקשטיין ינצח את ביורן בורג ?", שאל – השיב אלכס גלעדי, והוסיף, "הטלוויזיה הישראלית חייבת להתגייס בכל כוחה כדי לשדר ישיר משחק שכזה בו טמונה יוקרה רבה, סקרנות עצומה, ופוטנציאל צפייה ענקי". בנקודה הזאת נכנע מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. בסופו של דבר שידרנו למחרת את המשחק ביורן בורג – שלמה גליקשטיין במלואו. גֶשֶם לא ירד. אך כרגיל, כגודל מאמצי ההפקה הטלוויזיונית ואמביציות השידור שלנו כן היה עומק הכישלון הספורטיבי. שלמה גליקשטיין השחקן הטוב ביותר בישראל בימים ההם ו- "שחקן ראשי" בתוכניות הספורט שזכה לחשיפה גדולה בטלוויזיה הוּבָס ויוסף "טומי" לפיד המשיך לרדת לחייו של אלכס גלעדי. יוסף "טומי" לפיד חפץ בשידורי ספורט רוטיניים. הוא התנגד להפקות ספורט מורכבות ויקרות. ההתנגשויות שלו עם אלכס גלעדי היו כרוניקה ידועה מראש. מחזה לא מַרנין. בלשון המעטה.

טקסט תמונה. 

הזמן : תקופת ה- סתיו ההוא ב-שנת 1979 ההיא. מקום התיעוד : אצטדיון "קנדה" הממוקם במרכז הטניס ברמת השרון.

כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא משה גרטל (מימין) מזמין את שלמה גליקשטיין (משמאל, מי שנחשב ל- רקטה מס' 1 של הטניס הישראלי בימים הרחוקים ההם שחלפו…!) לריאיון בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתום ניצחונו בתחרות. שחקן הטניס הישראלי שלמה גליקשטיין היה גיבור ספורט מקומי שלנו במשך עשור של שנים. (תיעוד וצילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף "טומי" לפיד ז"ל העריך בסתר את יכולתו המקצועית הטלוויזיונית של אלכס גלעדי ז"ל…אך נזהר מיוזמות השידור שלוֹ… זמן לא רב אח"כ בעת שידורי אולימפיאדת מוסקבה ביולי 1980, האשים מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד את אלכס גלעדי בנוכחות אנשים נוספים בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים האשמה חסרת שחר הנוגעת לפגם טכנולוגי של סיגנל השידור האולימפי (הגיע מתחנת הקרקע ללוויינים של דנמרק הסמוכה לקופנהגן). אלכס גלעדי ז"ל המופתע מ-בורותו הטלוויזיונית של מנכ"ל רשות השידור היה כבר בדרכו החוצה משורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעבר קריירה מזהירה ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, לא נשאר חייב והשיב מלחמה שערה. הוא הודיע למנכ"ל רשות השידור באמצעות הממונים עליו מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ומנהל חטיבת החדשות חיים יבין, כי אם יוסף "טומי" לפיד לא יתנצל בפניו בפורום המתאים, יהיה רשאי להגיב ולפעול כראות עיניו. אל יוסף "טומי" לפיד ואלכס גלעדי עוד אשוב בהמשך ספרי.

בואו של אורי פורת ז"ל שינה את כללי המשחק. טרם הופעתו ברשות השידור שידרנו וכיסינו את טורניר ווימבלדון בצורה מסויגת וחובבנית מנקודת מבט עיתונאית. תמיד באמצעות טייפ מוקלט ובאיחור זמן עצום. משחקיהם של אלופי ואלופות הטניס של ווימבלדון הצ'כי יָאן קוֹדֵאש והאמריקנית בִּילִי גִ'ין קִינִג ב- 1973, האמריקנים גִ'ימִי קוֹנוֹרְס וכְּרִיס אֶוֶוארְט ב- 1974, אָרְתּוּר אָש הטניסאי השחור הראשון שזכה ב- 1975, והשוודי המופלא קַר הרוח בְּיוֹרְן בּוֹרְג שניצח חמש פעמים ברציפות בשנים 1980- 1976 ולידו הופעותיה המזהירות של הטניסאית ה-צ'כוסלובקית מַרְטִינָה נַאבְרָאטִילוֹבָה ואחריה משחקיו של האמריקני הסוער ג'וֹן מֶקֶנְרוֹ שניצח ב- 1981, ושוב ה- Comeback של גִ'ימִי קוֹנוֹרְס ב- 1982 כשגבר במשחק הגמר על ג'ון מקנרו – כל אלה הובאו באיחור רָב לשידור על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית, כארבעה – חמישה ימים לאחר שהטורניר הסתיים כבר ותוצאותיו היו ידועות לצופים. זאת הייתה טלוויזיה רדודה, איטית, ומסורבלת. הצופים שלנו ברחו לטלוויזיה הירדנית JTV (ראשי תיבות של Jordanian Television) אף היא חברה מלאה באיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), ששידרה ישיר באורח קבע בערוץ 6 שלה את משחקי חצי הגמר והגמר לנשים וגברים. עשור ה- 70 של המאה הקודמת היה איום לטלוויזיה הישראלית הציבורית מבחינת שידורי הטניס.

טקסט תמונה : קיץ 1976. הטניסאי השוודי ביורן בורג הופך למלך טורניר "ווימבלדון" בלונדון – אנגליה בשנים ההן של 1980- 1976, וזוכה בו חמש פעמים ברציפות. אנחנו רדפנו אחריו במשך שנים יחד עם רשתות הטלוויזיה רבות ברחבי תבל. הוא עלה לטלוויזיה הישראלית לא מעט כסף וממון רב, ו- וודאי לטלוויזיה השוודית הציבורית SVT  שהייתה מחויבת לחשוף אותו בפני צופיה. ביורן בורג הפך אז לאיש עשיר מאוד לא רק מהפרסים הכספיים ההם שצבר בטורנירים, אלא גם מפני שנשא על תלבושתו Logo`s של ספונסרים וחברות ידועות שם בתחום הלבוש וההנעלה הספורטיבית. הוא גם שיחק במחבט עץ שאי אפשר היה לטעות ב-יצרן שלו. (WIMBELDON. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  קיץ 1975. אָרְתּוּר אָש ברגע של מדיטציה משמאל, וגִ'ימִי קוֹנוֹרְס בעת מנוחה, במשחק הגמר ליחידים של ווימבלדון בקיץ 1975. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית העבירה אז את משחק הגמר ההוא בשידור ישיר. ארתור אש חולל סנסציה לאחר שניצח את ג'ימי קונורס 1:6, 1:6 ,7:5, ו- 4:6. הם היו הטניסאים הראשונים שהפכו את תוכנית הטלוויזיה שלנו "מבט ספורט" למגזין ספורט רב גוני יותר, מעניין יותר, ומרתק יותר. הכדורגל איננו חזות הכול. הבנו שיש חיים בטלוויזיה אחריו. (WIMBELDON. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי).

ההליך הלוגיסטי של הבאת החומר מאנגליה היה איטי ומסורבל. ה- BBC הקליט עבורנו על פי הזמנה ותשלום מראש את שני משחקי הגמר בלבד לנשים וגברים על טייפים ענקיים וכבדים בני שני אינטשים (הטכנולוגיה של הימים ההם) ושולח אותם למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית באמצעות מטוסי חברת "אֶל-עַל" או חברת התעופה הבריטית BA (ראשי תיבות של British Airways) שהמריאו מלונדון לנתב"ג. בירושלים קיימנו צפייה מוקדמת במשחקים המצולמים שמשכם שעות. אח"כ ערכנו את הקטעים המרתקים ביותר ללקט נבחר בן 50 דקות , ששודר בימי חמישי בשמונה בערב בתוכנית "משחק השבוע". זאת הייתה עיתונאות ארכאית ומיושנת שכפופה לטכנולוגיה איטית ומסורבלת , ואפיינה את הטלוויזיה הישראלית שנים ארוכות בימים ההם. מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי ניסה לשנות את השיטה אך לא היו לוֹ תומכים בהנהלה. לא היה לו בדיוק עם מי לדבֵּר. זה לא יהיה מוגזם לומר שהדבר האחרון בסדרי העדיפויות של המנכ"לים ברשות השידור בעשור ה- 70 וראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה היה להתעסק בשידורי הספורט בכלל והטֶניס בפרט. זה לא הדאיג אותם יתר על המידה. הייתה לנו בימים ההם תחרות עיקשת עם הטלוויזיה הירדנית (JTV והייתה חברה ב- EBU כמונו) השכנה הדוּ – ערוצית, ששידרה ישיר בערוץ 6 שלה את משחקי חצי הגמר והגמר של הנשים והגברים מ- ווימבלדון, והביסה אותנו ללא תנאי. יוסף "טומי" לפיד ז"ל ספג ביקורות קשות  בעיתונות מפני שהתעלם שנה אחר שנה מבקשתנו ובקשת הציבור לשדר ישיר את תחרויות הגמר לנשים וגברים של ווימבלדון בטלוויזיה הישראלית. הוא סִיכֵּל כל יוזמה של אלכס גלעדי ואח"כ גם שלי. בשנות ה- 70 ו- 80 הפך הטניס בישראל בהשראתו והכוונתו של ד"ר איאן פרומן מנהל מרכז הטניס ברמת השרון ולימים חתן פרס ישראל, מספורט אצילי של אנשים אמידים למשחק המוני שכל הציבור נוטל בו חלק . תרבות הטניס קנתה לה אחיזה איתנה בארץ. לפתע צצו מאות מגרשי טניס במדינה וצמחו מאות אלפי שחקנים חובבים שהעריצו את הענף. זאת הייתה עובדה. היה ידוע שמאות אלפי חובבי ספורט וטניס ישראליים צופים בשידורים הישירים של הטלוויזיה הירדנית ובזים לטלוויזיה הישראלית שנמנעת מלבצע את רצונו ובקשתו של ציבור רחב. שידורי הטלוויזיה הישירים של ווימבלדון היו מבצע טכנולוגי פשוט. יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה רק צריך לסַמֵן לי אוֹר ירוֹק. אך פקודתו בוששה להגיע. העיתון "ידיעות אחרונות" התגייס ללעוג למנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה באמצעות קריקטורה של מייק שהתפרסמה ב- 5 ביולי 1983 בהבלטה בעמוד האחורי של הגיליון לאחר זכייתו השנייה של ג'ון מקנרו האמריקני בתואר, כשניצח במשחק הגמר את האוסטרלי כְּרִיס לוּאִיס 0:3. בקריקטורה של מייק נראה המלך חוסיין מלכה ההָאשֶמִי של ירדן מֵגיח לביתו של אזרח ישראלי הצופה בשידורי ווימבלדון בטלוויזיה הירדנית ותובע ממנו את תשלום האגרה [1]. הקריקטורה הלעגנית נתנה ביטוי לפופולאריות של הטורניר בישראל. היא העצימה את חוויית הצפייה של הציבור הישראלי בהם מחד, ואת שמרנותו הבלתי מובנת של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד מאידך, האיש שחסם בגופו ממש את שידורי הטניס האלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : תזכורת חשובה ו-קריקטורה מדהימה בכנותה של מייק בעיתון "ידיעות אחרונות" הנפוץ במדינה מ- 5 ביולי 1983.

המלך חוסיין שליט הממלכה ה-האשמית ירדן, תובע לעצמו את אגרת הטלוויזיה לאחר שנודע לו כי מאות אלפי חובבי טניס בישראל צופים בשידורי תחרויות הטניס של ווימבלדון המשודרים ישיר בטלוויזיה הירדנית JTV (חברה מלאה ב- EBU כמונו). משהראיתי את הקריקטורה למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, הלועגת לעג מר לו ולרשות השידור שלו, גיחך והשיב לי, כלהלן : "אנשי "ידיעות אחרונות" לא יטיפו לי מוּסַר !". (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המונח EBU הוא ר"ת של המילים :  European Broadcasting UnIon 

הבדל תהומי היה פרוש בין גישתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל לשידורי הספורט ו-הטניס, לבין תפישת השידור של הבאים אחריו אורי פורת ז"ל ומאוחר יותר של מוטי קירשנבאום ז"ל.

יוסף "טומי" לפיד ז"ל החזיק בדעתו של אברהם טַל מבקר הטלוויזיה בימים ההם בעיתון "הארץ". אברהם טל הוא מי ש-העניק פעם כותרת מרה ו- מזלזלת למאמר שלו ומטעמו שהתפרסם בעיתונו ב- 17 בחודש יוני של שנת 1985, בעקבות כתבה שלנו על ואודות שני שחקני הטניס הישראליים המצטיינים ו-הבכירים ההם : שלמה גליקשטיין ו-עמוס מנסדורף (!). הכתבה החדשותית ההיא שודרה ב-תוכנית החדשות ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ו-אשר הייתה קרויה, "יומן השבוע". עיתונאי "הארץ" אברהם טל היה זה ש-כינה את אותה הכתבה ההיא…בכינוי…"פאק – פאק , פאק – פאק". כך בפירוש כתב… (!), זה היה סגנונו ה-מכוער…העלוב…והדוחה (!)…ו-בו לא היסס ל-השתמש…(!). 9 [2].

זה היה עיתונאי "הארץ" אברהם טל ההוא וסגנון כתיבתו וסיקורו הדוחה, הנלעג, והעלוב ההוא שלו…(!). הנה קטע הדיווח העלוב, הדוחה, והמכוער של אותו הכתב אברהם טל ההוא...כפי שפורסם בעיתון "הארץ" בתאריך ההוא של 17 בחודש יוני של שנת 1985 ההיא…

"…טניס משאיר אותי קר לגמרי. לדעתי זהו משחק משעמם, חד גוני, מעייף (את הצופה) הנמשך בדרך כלל הרבה מעבר לסָביר. פאק – פאק, פאק- פאק, פאק- פאק, כמה זמן אפשר ?! אבל אני מבין שמשחק זה זוכה בשנים האחרונות לפופולאריות רבה, אם משום שנחשב למשחקם של יפים ויפות, עשירים ועשירות, ואם משום שאפשר לבוא למגרש ולראות ספורט בלי להסתכן בסכנת נפשות. לא שורפים שם טריבונות, לא משליכים חזיזים אלא מוחאים כפיים בנימוס. עכשיו אפילו שישראל קיסר משחק טניס, המשחק הפך לעממי ומושך אלפי צופים. פאק- פאק, פאק- פאק. לא מתרשם מחבטות ההעברה של שלמה גליקשטיין. ברור שעורכי הכתבה נוטים לטובת הישראליים. פאק- פאק, פאק- פאק. מתחיל להתעייף. למה מראים את זה "ביומן" ? מנחש שנגמר למחלקת החדשות תקציב החודש, והם לקחו בהלוואה כמה מאות מטרים מצולמים ממחלקת הספורט. פאק- פאק…".

ראה עיתון "הארץ" מ- 17 ביוני 1985. ביקורת טלוויזיה שלילית של העיתונאי אברהם טל בעיתון "הארץ" הנוגעת לשידורי הטניס הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

העיתונות הכתובה השפיעה על מהלכי השידור של מנכ"ל הרשות לטוב ולרע. יוסף "טומי" לפיד בחר להיות רחוק מהטֶנִיס. אולי חשב שזה משחק לעשירים. בערוב ימיו כמנכ"ל רשות השידור שיחקו כבר בישראל מאות אלפי חובבי טֶניס הודות לתושייתו של ד"ר אִיָאן פְרוּמַן. רובם היו אגב ממעמד הפועלים. הם היו גם צופי הטלוויזיה הפוטנציאליים הרבים של שידורי ווימבלדון. לכֵן הופעתו של אורי פורת בשמֵי רשות השידור בחודש אפריל 1984 לאחר הסתלקותו של יוסף "טומי" לפיד הייתה דרמטית ומהפכנית מנקודת המבט של התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה. הוא פשוט ייחד זמן שידור נוסף לענפי הספורט הפופולאריים על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית והקדיש לי יֶתֶּר אמצעי הפקה וצילום לטובת כיסוי אירועי הספורט הרלוואנטיים על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אורי פורת מנכ"ל רשות השידור החדש שינה לחלוטין את תפישת עולמו של המנכ"ל היָשָן יוסף "טומי" לפיד. הוא הכניס את אירועי הספורט הבינלאומיים החשובים לסַל השידורים של משלם האגרה של הטלוויזיה הישראלית. פתאום יכולתי לשָדֵר ישיר את משחקי הגמר של גביעי אירופה בכדורגל לקבוצות אלופות ומחזיקות גביע, שידורי אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' הורחבו לאין שיעור. בתוך מעטפת מטריית השידורים הגלובאלית הזאת סייע לי המנכ"ל לחתום גם על חוזי השידורים הישירים של הטניס עם ה- EBU והוועדה המארגנת של משחקי ווימבלדון ולהביאם בשידורים ישירים ארצה . בכך חוֹלֵל שינוי מפליג. זה נראה טריוויאלי היום, אך זה היה הישג שידור עצום לפני יותר מעשרים שנה.

מאות אלפי חובבי הספורט הלָבָן בישראל יכלו החל מאמצע שנות ה- 80 לצפות בצורה שיטתית בשידורים ישירים בהיקף כמעט מלא של משחקי חצי הגמר והגמר לנשים וגברים בטורניר הטניס הבינלאומי החשוב והפופולארי ביותר בעולם. לפתע בקיץ 1985 פתחנו  ב- Weekend ארוך בן ארבעה ימים של שידורי טניס ישירים מווימבלדון. זה החל ביום חמישי – 4 ביולי 1985 בשתיים בצהרים . שידרנו ישיר את משחקי חצי הגמר לנשים בהם מַרְטִינָה נַאבְרָאטִילוֹבָה וכְּרִיס אֶוואֶרט מעפילות למשחק הגמר. "משחק השבוע" באותו ערב ייוחד לסיכום משחקי חצי הגמר לנשים לטובת הצופים שלא יכלו לראות את המשחקים בשידור ישיר. ביום שישי – 5 ביולי 1985 שידרנו ישיר את משחקי חצי הגמר לגברים. הדרום אפריקני קֶווין קָארֶן והנער הגרמני בן ה- 17 בּוֹרִיס בֶּקֶר העפילו לגמר. בלילה שידרנו שוב תוכנית מסכמת של משחקי חצי הגמר של הגברים. שני השידורים הישירים של משחקי הגמר, בשבת – 6 ביולי 1985 בגמר הנשים, בו הביסה מַרְטִינָה נַאבְרָאטִילוֹבָה את כְּרִיס אֶוואֶרט 1:2, וביום ראשון – 7 ביולי 1985 במשחק הגמר לגברים בו הפתיע בּוֹרִיס בֶּקֶר והביס את קֶוִוין קָארֶן בניצחון 1:3, הפכו לסנסציה בארץ. הופתענו כאשר מצלמות ה- BBC חשפו את נער הפלא הגרמני אוכל בננות בהפסקות הרבות במשחקים (בנות דקה ותמיד בתום סיכום הנקודות הלא זוגי במערכות). זאת הייתה הפעם הראשונה בה מאות אלפי צופי הטלוויזיה במדינת ישראל ראו כשווים לעשרות מיליוני עמיתיהם באירופה את הטֶניס הטוב בעולם בשידורים ישירים. המתנו יותר מידַי שנים כדי להפוך לרשת טלוויזיה מתקדמת יותר במחיר כספי זעוּם . אֶפשָר היה לעשות את זה הרבה קודם לכֵן . בס"ה נדרשנו להתחבר לשידורים לווייניים Multilateral (רבי משתתפים). אפילו עמדת שידור באצטדיון המרכזי ב- ווימבלדון בלונדון עדיין התביישתי להזמין. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הרשה לי להגשים את חלומי ונתן לי לפתע לשדר ישיר את משחקי ווימבלדון. לא רציתי להיות חזיר ולבקש ממנו גם עמדת שידור. לכן דוּבַּר בשלב הראשוני על שידורי Off Tube בלבד מן המוניטור באולפן בירושלים.

באופן פרדוקסאלי היתרון הגדול של טורנירי הטניס ב- "ווימבלדון" – בלונדון שאִפשֵר את שידורם הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית, היה נעוץ דווקא בקיומם של המשחקים בזמן צפייה לא נוֹח. בשעות אחה"צ ולפנות עֶרֶב על פי שעון ישראל. לא ב- Prime time. אילו נערכו המשחקים בשעות העֶרֶב לא ניתן היה לשָדרַם, בין אם הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה מונופול שידור בשנות ה- 80 של המאה הקודמת ו/או בת תחרות בעידן הרָב עַרוּצִי בשנות ה- 90 במאה הקודמת. שום מנכ"ל רשות השידור ו/או מנהל טלוויזיה ששאפו בכל מאודם להידמות למופת השידור של ה- BBC הבריטי לא היה מרהיבים עוז בנפשם ולא היו מֵהִינים לשַדֵר ישיר את תחרויות גמר ווימבלדון לנשים וגברים בטניס בלֵב ה- Prime Time הישראלי. רבים מהקולגות שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית טענו בפני אז שטורניר הטניס של ווימבלדון הוא אירוע בריטי ייחודי ולכן ה- BBC משקיע מאמץ לא קטן ברכישת זכויות השידורים שלוֹ. אַל לה לטלוויזיה הישראלית להידמות בעניין הזה ל- BBC. ישראל איננה אנגליה. זאת הייתה אִיוֶולֶת וגישה חסרת אופק . טורניר הטניס של ווימבלדון הוא אירוע ספורט בינלאומי בעל עניין עולמי שחרג מזמן מגבולות בריטניה. הוא חשוב ופופולארי מסוגו בעולם. כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- EBU מייחדות לוֹ מסורת שידור ארוכה ו- Space נרחב בלוח השידורים שלהן, ומשדרות ישיר את משחקי הטורניר. חלקן מהשלבים הראשונים שלוֹ, אחרות משלב שמינית הגמר ואילך, ויש כאלה גם משלב רבע הגמר. אנחנו תמיד החילונו לשַדֵר ישיר רק משלב חצי הגמר. את משחקי הנשים והגברים כאחד.

תשלומי זכויות השידורים שמשלמות רשתות הטלוויזיה באירופה, וגם בעולם, ובראשן רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC וערוץ 7 האוסטרלי (Channel 7) לוועדה המארגנת של משחקי ווימבלדון מידֵי שנה בשנה צברו ברבוֹת השנים תאוצה אדירה. הם אִפשרו לבעלי מועדון הטניס הפרטי הזה להפוך את הטורניר לנושא פרסים ראשון במעלה בו המנצח והמנצחת קיבלו ב- 2005 כל אחד מיליון דולר תמורת שבועיים "עבודה". אך מועדון הטניס של ווימבלדון הגיע להישג מפליג רָב יותר מהכסף. הוא יצר מסורת משחקים נפלאה ורצופה מאז 1877. דוֹר אחר דוֹר, במשך 130 (מאה ושלושים) שנה, הפכו המארגנים את טורניר הטניס לאירוע ספורט תרבותי מיוחד במינו , זמן רב לפני שהממון קיבע את מקומו המרכזי בספורט הבינלאומי וגם בתחרויות הטניס כמובן . צריך לראות את התורים הארוכים המשתרכים לאורך קילומטרים של צופים המבקשים להבטיח לעצמם כרטיסים. חלקם מקימים אוהלי סיירים במקום וישנים שם בלילות כדי להתייצב בבוקר בראש התור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר שידרה בהיסטוריה שלה הרבה מאוד אירועי ספורט ב- Prime time שלה מבלי שנציגים ישראליים ייטלו חלק באירועים האלה. לווימבלדון אין סיכוי. ווימבלדון יוֹק. בפעמים שהשידורים הישירים של משחקי חצי הגמר והגמר של ווימבלדון התארכו ופלשו ללֵב ה- Prime time הישראלי, הם נקטעו באכזריות ע"י חלק ממנהלי הטלוויזיה ובראשם יוסף בר-אל. הקטיעה המפורסמת ביותר התרחשה בסופו של משחק הגמר לגברים בקיץ 1985 בין בוריס בקר הנער הגרמני בן ה- 17 לבין קווין קארן מדרום אפריקה. קוטע השידור היה יוסף בר-אל המנהל הזמני בימים ההם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

אִילוּ משחקי הגמר של טורניר הטניס ברמת השרון היו נערכים ב- Prime Time, הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הייתה מתייחסת אליהם כלל, ולעולם לא הייתה משדרת אותם בשידור ישיר. אולי מפני שהם עדיין נתפשים ע"י מנהיגות השידור בהווייתם כ-סטריאוטיפ ספורט ולא טניס ישראלי טהור. אלכס גלעדי ואנוכי הסברנו לד"ר אִיָאן פְרוּמַן בסוף שנות ה- 70 ותחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת את מהות יחסי הגומלין בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לטניס הישראלי. שידורים ישירים אפשריים רק בשעות אחה"צ . לעולם לא בזמן צפייה ראשי. ד"ר איאן פרומן קיבל את ההסבר. למנהיג הטניס הישראלי בימים ההם הספיקה חשיפה בערוץ המונופוליסטי גם בזמן צפייה לא נוח שנחשב ל- Non prime time. משחק הגמר לנשים בווימבלדון מתקיים תמיד בשבת אחה"צ ומשחק הגמר לגברים ביום ראשון אחה"צ. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ומנהלי הטלוויזיה הישראלית נציבורית בתקופתו לא ידעו או שמא לא רצו לדעת ולהכיר בעובדה כי רֶשֶת הטלוויזיה הציבורית האנגלית ה- BBC  פסגת חלומותיהם הטלוויזיוניים, משדרת עוד מימי המונופול באנגליה, מאז שנת 1937, שנה אחרי שנה את טורנירי הטניס של ווימבלדון באופן בלעדי. שני הערוצים הציבוריים – ממלכתיים בבריטניה 1-BBC  וְ-  2-BBC  מייחדים להם מידֵי יום בכל אחד  מ- 14 ימי המשחקים של הטורניר כ- 12 שעות שידורים ישירים, לרבות סיכומים ותקצירים עדכניים. יתירה מזאת. המנכ"לים של ה- BBC לדורותיהם שילמו ממון רב לוועדה המארגנת של משחקי ווימבלדון שהיא ארגון ספורט פרטי לחלוטין ולא בריטי לאומי, כדי לשַמֵר בידיהם את זכויות השידורים של טורניר הטניס החשוב בעולם בידי השידור הציבורי. צריך להבין שמאז ימיו של שחקן הטניס הבריטי הנודע פְרֶד פֶּרִי מי שזכה בשלוש אליפויות ווימבלדון ליחידים ב- 1934, 1935, ו- 1936, לא קמו לאנגליה גיבורי טניס כלשהם, ואף על פי ה- BBC עסק בטורניר מבוקר עד ערב. עיתונאות השטח של ה- BBC היא פנטסטית . אם אתם חובבי טלוויזיה וטניס ומזדמן לכם לבקר באנגליה בעת טורניר ווימבלדון כדאי לכם להתיישב במלון שלכם מול מרקע השידור הציבורי הבריטי ולצפות בעיתונאות שטח במיטבה.

הגדיל לעשות המנכ"ל המוכשר של ה- BBC בשנים 2004 – 1999 גרג דייק (Greg Dyke) כשעִם מינויו למשרה הרמה חתם על חוזה שידור בלעדי ל- 5 שנים עם מועדון הטניס האנגלי והעלה את רף התשלומים ל- 10000000 (עשרה מיליון) דולר לעונה. 50000000 (חמישים מיליון) דולר לחמֵש שנים [3]. צריך להבין ולזכור שטורניר הטניס בווימבלדון איננו אירוע ספורט לאומי אופייני בו נוטלת חלק נבחרת אנגליה (איננה נחשבת למעצמת טניס). זהו אירוע ספורט המאורגן לתפארת ע"י וועדה מארגנת פרטית וזוכה להתעניינות תקשורתית לאומית ובינלאומית ערה. למשחקי חצי הגמר והגמר לנשים וגברים בווימבלדון מעפילים בדרך כלל טניסאים מלאומים שונים, שוודיים אמריקניים, אוסטרלים, גרמניים, צ'כוסלובאקיים, שווייצריים, וספרדים, אך מעולם לא שחקני טניס אנגליים. הטניסאית הבריטית האחרונה שזכתה בווימבלדון הייתה וִוירְגִ'ינְיָה וֵוייד (Virginia Wade) בשנת 1977, ובין הגברים היה זה פְרֶד פֶּרִי (Fred Perry) שלוש פעמים רצופות בשנים 1934, 1935, ו- 1936. אף על פי כן משדרת רשת הטלוויזיה הציבורית באנגליה ה- BBC  באהבה גדולה את משחקי טורניר הטניס הזה ומשלמת עבורם הון תועפות. עשרות רשתות טלוויזיה ציבוריות באירופה המסונפות ל- EBU הלכו בעקבות ה- BBC. הן שילמו ממון כדי לשדר ישיר לצופי הטלוויזיה שלהם את תחרות הטניס החשובה אולי החשובה והפופופלארית בעולם – ווימבלדון (Wimbledon). הכרך עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "הפקות חובקות ארץ ועולם – הייתי שם", עוסק ודן שוּב ושוּב בשאלת "מיליון הדולר" הנצחית. האם על השידור הציבורי לייחֵד מָמוֹן רב למען שידורי הספורט היוקרתיים בטלוויזיה הכולל בתוכו מאמץ טכנולוגי גדול ואמצעי הפקה משמעותיים. ואם כן  כיצד, באיזה אופן, ובאיזו תדירות עליו לעשות זאת, וכמה עליו לשַלֵם. או שמא מוטלת עליו החובה להתעלם במתכוון משידורי הספורט כדי להתרכז במשימות שידור ציבוריות אחרות שלרבים נראות חשובות יותר, כמו חדשות, תיעוד דוקומנטארי, אומנות, מוסיקה, מדע, ועשיית דרמות וסדרות טלוויזיה מקוריות ישראליות, ובכך להַפְקִיר את זירת רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט היקרים והיוקרתיים בידיו של השידור המסחרי.

ה- BBC מתנגד באורח מסורתי לתזת ההפקרה. הוא רואה בשידורי הספורט נדבך מסורתי חשוב בלוח השידורים הציבורי שלוֹ מימים ימימה. רק בשנת 2000 שידר ה- BBC כ- 1900 שעות ספורט בשני ערוצי הטלוויזיה שלוֹ. זאת ועוד. למלחמתו של ה- BBC העקובה מדם ירוק של דולרים מרשרשים נגד שידורי הטלוויזיה בלוויין BSKYB המסחריים של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק על אירועי הספורט היוקרתיים והחשובים למשלם האגרה הבריטי, הצטרפה ב- 1991 ממשלת בריטניה, שהחליטה כי שורה של אירועי ספורט חשובים, גדולים ורלוואנטיים לציבור הבריטי , יוכלו להיות משודרים על פי חוֹק (Listed Events Legistlation), אך ורק בשלושת ערוצי הטלוויזיה הציבוריים הארציים באנגליה, ב- BBC, ו/או ITV, ו/או Channel 4. ממשלת בריטניה קבעה כי המשחקים האולימפיים, המונדיאלים של הכדורגל, משחק הגמר השנתי על הגביע האנגלי בכדורגל (FA Cup), משחק גמר על הגביע הסקוטי בכדורגל, משחקי קריקט (Cricket) בהשתתפות נבחרת אנגליה, טורניר משחקי ווימבלדון בטניס, מרוץ הסוסים השנתי הדרמטי ומלא ההפתעות בליוורפול המכונה, "The Grand National", ומרוץ הסוסים נוסף הקרוי, "The Derby", הם קניין של השידור הציבורי בלבד [4].

משחקי חצי הגמר בווימבלדון מתחילים באחת בצהריים שעון לונדון ומשחקי הגמר בשתיים אחה"צ. בשלוש וארבע אחה"צ על פי שעון הקיץ של ישראל. השידורים הישירים שלנו לא חדרו בדרך כלל ללֵב  ה- Prime time. החיסרון הגדול של שידור ישיר של משחק טֶנִיס בטלוויזיה נעוץ בחוקת המשחק שלוֹ. משחק הטֶניס אינו מוגבל בזמן. סיומו מותנה בכמות צבירת הנקודות של המנצח ולא בזמן ההתמודדות המוגדר ע"י שעון כמו במשחקי כדורגל וכדורסל למשל. הדבר מסבך את חישובי מִשְכוֹ של משחק הטניס והופך אותו לקריטי בעיקר ברשת טלוויזיה ציבורית מסוגה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעומד לרשותה אפיק שידור יחיד עליו יש לה שני שותפים הטלוויזיה החינוכית והטלוויזיה בערבית. הוא יכול להיות פעם קצר מידי לצורך חישובי השידור ולעיתים ארוך מידי. בדרך כלל הוא מתארך וחוצה את גבולות השידור שהקציבו לנו. "השותפות" המאולצת הזאת בין שלושה גופי שידור (על פי חוֹק השידור במדינת ישראל) עַל אותו סיגנל שידור העניקה לטלוויזיה החינוכית את הזכות לשָדֵר עליו משמונה בבוקר ועד תום "עֶרֶב חדש" בחַמֵש וחֵצי אחה"צ, ואח"כ הותירה אותו משֵש וחֵצי עד שמונֶה בערב בידי הטלוויזיה בשפה הערבית. לטלוויזיה הישראלית הוקצתה שעת שידור אחה"צ לילדים והנוער, ומשמונה בערב עד חצות. הקצאת זמנים מיושנת מראשיתה ואנכרוניסטית מיסודה.

החלוקה הכפויה הזאת הולידה מחלוקות בשידורי ספורט מתמשכים כמו שידורי הטניס כשכל גוף שידור כמו הטלוויזיה הלימודית – חינוכית והטלוויזיה בשפה העַרָבִית אוחזים בחלקת זמן פרטית שלהם ואינם מסכימים לוותר למען אינטרס השידור הכללי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הַעִבְרִית. שידורי ווימבלדון סבלו מכך. יוהנה פרנר ז"ל מנהלת התוכניות בטלוויזיה החינוכית הבינה את ערך שידורי הספורט והסכימה לפנות את זמן השידור עבור שידורי ווימבלדון מארבע עד חמֵש אך לעולם לא וויתרה על "עֶרֶב חדש". יוסף בר-אל הסכים בטוּבוֹ להקריב חצי שעה מנתח השידור שלוֹ משֵש וחֵצי עד שֶבַע בעֶרֶב אך כמו יוֹהָנָה פְּרֶנֶר לא וויתר על יומן החדשות שלוֹ שהחל בשֶבַע (19.00). השידור הישיר ההיסטורי הראשון בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופתי כמנווט שידורי הספורט העוסק ב- משחק הגמר לגברים בטורניר הטניס של ווימבלדון, נערך ביום ראשון – 7 ביולי 1985 בין בּוֹרִיס בֶּקֶר הנער הגרמני בן ה- 17 לדרום אפריקני קֶוִוין קָארֶן. ההתמודדות בין השניים התארכה ולא הגיעה לסיומה בשבע בערב (19.00) כמצופה. המערכות השנייה והשלישית נמשכו כנצח והסתיימו ב-Tie Break ופעמיים בהכרעה מינימאלית 6:7 לכל אחד משני השחקנים. במערכה הרביעית ניצב הנער בּוֹרִיס בֶּקֶר על סַף ניצחון סנסציוני. אורי לוי שידר ישיר את המשחק Off tube מהאולפן בירושלים יחדיו עם הפרשן יוסי שטבהולץ. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה צריכה להמתין עוד כמה שניות לסיום ההתמודדות הדרמטית, אך יוסף בר-אל המנהל הזמני בימים ההם ובו בזמן גם המנהל של הטלוויזיה בשפה הערבית, קטע את השידור הישיר שלנו ועבר לשָדֵר את החדשות בשפה הערבית. יצאתי מדעתי. גם המנכ"ל אורי פורת יצא מדעתו ושָלָף לעברו של יוסף בר-אל כרטיס צהוב אך לא העיף אותו מ-כר הדשא הטלוויזיוני. מנהל הטלוויזיה ההוא יוסף בר-אל (ולא רק הוא), ראו בשידור הישיר שלנו את תחרויות הטניס בארץ ובעולם מעין סטריאוטיפ ספורט, כזה ש-מתאים להיות Filler, מילוי זמן שידור בשעות אחר הצהריים.

בּוֹרִיס בֶּקֶר הגרמני המדהים ניצח 1:3 במערכות, 3:6, 7:6, 6:7, ו- 4:6, והניף את הגביע אך מאות אלפי צופי הטניס בישראל לא זכו לראות את התמונות האלה. הם היו צריכים להחליף תחנה ולעבור לצפות בערוץ 6 של הטלוויזיה הירדנית ה- הָאשֶמִית ששִידֵר ישיר את המשחק עד תומו וכמובן את טקס הענקת הגביע המסורתי. העיתונות לא עשתה חשבון וירדה על אותו יוסף בר-אל ההוא כפי שלא עשתה מעולם לשוּם מנהל טלוויזיה אחר שקדם לוֹ. קטיעת השידור הישיר שניות אחדות לפני סיומו הייתה אִיוֶולֶת . יהושע שגיא מעיתון "הארץ" נתן למחרת ב- 8 ביולי 1985 דרור לעֵט הסרקסטית שלוֹ, וכה כתב בעיתון שלו… [5].

"…תודה לך קינג חוסיין, הוד מעלתו, בלי שום קשר לדעות פוליטיות ולתוכניות על עתיד הגדה והיחסים בין שני עמינו, אני רוצה להודות לך על השירות הספורטיבי הנהדר שמעניק לנו ערוץ הטלוויזיה שלך. ברגע שבטלוויזיה שלנו נאלצים להפסיק באמצע משחק הגמר את השידור מווימבלדון, אין לחובבי הספורט בישראל שום בעיה. עוברים לערוץ 6 או שעוברים לערוץ 3, ומקבלים את כל ההצגה הגדולה בטלוויזיה הירדנית עד לסיומה הדרמטי. כולל הצילומים של אימא ואבא בֶּקֶר הנרגשים, המצלמים מן היציע במצלמה משפחתית קטנה את הבן הקטן שלהם עושה היסטוריה. נא הואֵל בטובך להעביר לאנשי מחלקת הספורט של הטלוויזיה שלכם את תודת כל שוחרי הספורט בישראל. אתם באמת עושים לנו שירות מצוין. בהתחשב בכך שאפילו בעד האגרה אינכם דורשים תשלום – זה באמת מעל ומעבר. תודה לך קינג חוסיין בשם כל שוחרי הספורט בישראל. תודה רבה…".

בקיץ 1974 מונה אלכס גלעדי לתפקיד מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של דן שילון. הוא דן שילון הופקד ע"י ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לנהל את חטיבת החדשות ל-מגינת לִבָּם של מוטי קירשנבאום וחיים יבין, שראו את עצמם כמתאימים לתפקיד לא פחות ממנהל הספורט היוצא ההוא דן שילון. ארנון צוקרמן זוכר בעת שיחות ה-תחקיר עמי (ב-שנת 2006), וכה אמר לי אז, כלהלן : "…דן שילון היה המועמד המועדף שלי ואין ספק שהיה המתאים ביותר לתפקיד מבין כולם. חיים יבין ומוטי קירשנבאום לא הגיעו לרמתו. הוא היה עיתונאי מצוין ומפיק ברמה גבוהה שהוכיח את עצמו במחלקת הספורט. את שידורי הספורט הוא הרי הקים מכלום. הוא היה איש בעל יכולות ו-זכה בצדק במכרז…".   

מנהל מחלקת הספורט החדש אלכס גלעדי קיבל לא מעט יוזמות שידור שלי והכניס תנופה חדשה להפקות הספורט. כיסינו אז ענפי ספורט רבים. אחת ההחלטות החשובות שלו בשנים ההן הייתה לאמֵץ את שידורי ווימבלדון בטניס אך החיבור היה מסורבל ואיטי. טרם שידרנו אז ישיר. ה- BBC הקליט עבורנו בלונדון על הטייפים הכבדים של שני אינטשים את משחקי חצי הגמר והגמר לנשים וגברים . את הטייפים הטסנו לישראל. לקח להם כמה ימים להגיע לישראל . באותה שנה של 1974 יכלו צופי הספורט לראות לראשונה בתוכניות "משחק השבוע" (ביום חמישי) ו- "מבט ספורט" (בשבת) הקלטות מצולמות (היטב) ב-Video, כיצד הטניסאי האמריקני הצעיר ג'ימי קוֹנוֹרס (Jimmy Connors) בן ה- 22 מביס במשחק הגמר לגברים את הטניסאי האוסטרלי הוותיק קֵן רוֹזְוֹול (Ken Rosewall) בתוצאה 0:3, וכריס אוורט (Chris Evert) מנצחת במשחק הגמר לנשים את הטניסאית הרוסייה אולגה מורוזובה (Olga Morozova) בתוצאה 0:2. זאת הייתה ההתחלה. ב- 1975 שידרנו את ניצחונותיהם בשני משחקי הגמר של ארתור אש (Arthur Ashe) ובילי ג'ין קינג (Billy Jean King). אח"כ הגיעו ההצלחות הפנומנליות של הטניסאי השוודי ביורן בורג שהפכו את שידורי הטניס מווימבלדון למסורת. ענף הטניס קנה לו אחיזה איתנה בתוך מִגוָון גדול של ענפים ששודרו בתוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והפך אותן למעניינות יותר.

טקסט תמונה : משחק הגמר בתחרות הטניס לגברים בווימבלדון ב- 1975. ארתור אַש (Arthur Ashe) הביס באותה שנה את Jimmy Connors (ג'ים קונורס)  1:6, 1:6, 7:5, ו- 4:6 והפך לטניסאי השחור הראשון שזכה אי פעם בטורניר הטניס היוקרתי הזה. הוא שבה את ליבנו בטניס המדויק שלו וגם בכושרו המנטאלי המיוחד. הנצחנו את דמותו בפתיחה הטלוויזיונית המיוחדת של מִשְדָר הספורט האיכותי, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". שידורי ווימבלדון שִדרגו את איכותה של מחלקת הספורט והיטיבו עם דמותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כנותנת שירות שידור ציבורי. (WIMBELDON. כל הזכויות שמורות).

ד"ר איאן פרומן עולה מדרום אפריקה ו-בנה של מדינת ישראל הוא האחד, היחיד, והמיוחד. ד"ר אִיָאן פְרוֹמַן (בן 75, בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 55) הוא אָבִי הַטֶנִיס במדינת ישראל וחתן פרס ישראל בשנת 1989. אישיות נדירה ואדם נדיר. לא היה כמותו, אין כמותו, וספק אם יהיה כמותו…

זה היה לפני לפני יותר משנות דוֹר. ב- 1974 החליט ד"ר איאן פרומן רופא שיניים בן 37 (בעל קליניקה מפורסמת בתל אביב) להִירתם לפיתוח משחק הטניס בישראל. ד"ר איאן פרומן עלה לישראל מדרום אפריקה ב- 1964 ונמנה מייד על נבחרת ישראל במשחקי גביע דייויס. הוא היה כמובן שחקן חובב. משחק הטניס בדרום אפריקה הוא חלק מהמורשת הבריטית ואיאן פרומן התאהב בו. לפרנסתו עבד כרופא שיניים מצליח. הוא ניהל קליניקה גדולה בתל אביב בשותפות עם פרופסור הרברט יודס. בשיאה טיפלה הקליניקה שלו ב- 6000 (ששת אלפים) פציינטים. ב- 1974 עשה את תפנית חייו ונטש את רפואת השיניים לטובת הטניס. אשנה ואומר שוב, ד"ר איאן פרומן עולה מדרום אפריקה ובנה של מדינת ישראל הוא האחד, היחיד, והמיוחד.

טקסט תמונה : מאי  1969. מגרשי הטניס הישנים עשויים כורכר ברמת גן . נבחרת ישראל בטניס בגביע דייויס מתכוננת לקראת משחקה נגד נבחרת רומניה . עומדים מימין לשמאל בז'אקטים הכהים : אלעזר דווידמן, יוסי שטבהולץ, ד"ר איאן פרומן (רופא שיניים), מנהל המשלחת בני דויטש ואיש לא מזוהה. שלישי משמאל בנבחרת רומניה (בתלבושת הלבנה) זהו איליה נאסטאסה ורביעי משמאל יון טיריאק. רומניה גברה על ישראל בתוצאה 1:4. (התמונה באדיבות ד"ר איאן פרומן ובאדיבות ספרו התיעודי החשוב והמעניין של מר דוד "דדי" הרניק "60 שנות דייוויס". ארכיון יואש אלרואי).

משמוניתי למנהל מחלקת הספורט בנובמבר 1980 ע"י טריאומוויראט רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית שמנה את מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער יבד"ל – החלטתי להעמיק את אחיזתנו בטניס הישראלי והבינלאומי. הטניס הישראלי היה ספורט של מעטים בשנות ה- 70 של המאה הקודמת. במגרשי הטניס הספורים בגוּש דָן אפילו לא היו עמדות שידור וצילום. הצלמים שלנו הציבו את מצלמות הפילם ה- BL וה- BOLEX על שולחנות וכיסאות כדי לקבל זווית צילום טיפה גבוהה יותר מהמגרשים עצמם.

טקסט תמונה : קיץ 1975. הצלם רוני ליפץ מצלם משחק טניס לתוכנית "מבט ספורט" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעמדת צילום מוגבהת אך מגוחכת. הוא ניצב על שולחן כדי להשיג צווית צילום נוחה יותר בהיעדר עמדת צילום ושידור ראויה. תנאי הצילום במגרשי הספורט בשנות ה- 70 ותחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת היו פתטיים. מימין הכתב – שדר יורם שמרון ומשמאל איש הקוֹל יורם רובין (מהטלוויזיה הלימודית- חינוכית). (התמונה באדיבות הצלם אלכסנדר זיסקינד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטניס הוא משחק טלוויזיוני. לא בכדי משלמות רשתות הטלוויזיה של ה- EBU ורשתות הטלוויזיה האמריקניות הון עתק עבור זכויות השידורים וכדי לשדר ישיר בהיקפים מלאים את טורנירי ה- Grand Slam בטניס של ווימבלדון בלונדון, רוֹלָאן גָארוֹס בפאריס, אליפות ארה"ב הפתוחה בניו יורק, ואליפות אוסטרליה הפתוחה במלבורן. נוח לצַלֵם את משחק הטניס מסיבות מובנות ונַקֵל גם להפיק את שידורי הטלוויזיה הכרוכים בו. ד"ר איאן פרומן ידע היטב עד כמה אני כרוך וקשור לספורט הטניס. לאחר שהתמניתי למנהל מחלקת הספורט קיבלתי עשרות מכתבי ברכה מאישֵי ספורט, תקשורת, וטלוויזיה בישראל. אחד מהם היה של ד"ר איאן פרומן נשיא מרכז הטניס ברמת השרון. זה היה ב- 24 בדצמבר 1980[6]. הוא כתב אותו באנגלית.

טקסט מסמך :  24 בדצמבר 1980. זהו מסמך הברכה המקורי שכתב לי  ד"ר איאן פרומן לאחר שהתמניתי ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני + מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער לתפקיד מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ד"ר איאן פרומן בירך אותי וכתב לי כלהלן :

Knowing of your wide Knowledge, interest and determination, I have no doubt you will make a success of the job and that will continue to be in close contact – with no more problems or aggravation between us.

(ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

ד"ר אִיָאן פְרוּמַן היה איש מקצוע אמין ורציני, ביצועיסט בעל יכולות, וגם אדם נבון מאוד ומשכיל בעל קסם אישי שמקרין חום ואנושיות. הוא מצא חן בעיניי מאוד מהרגע הראשון. הערכתי אותו מאוד כשם שרחשתי הערכה רבה בעת ההיא לעו"ד שמעון מזרחי. אִיָאן פְרוּמַן היה אדם מאופק אולם לא קַל בעת התהוות יחסי הגומלין הראשונים בין שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין הטניס. דמותו החייכנית וחזותו הרגועה והג'נטלמנית נוטות להטעות לרגע. הוא נתפש כאיש רך ועדין ע"י מי שלא הכיר אותו היטב. אך לא כך היה הדבר. ד"ר איאן פרומן הוא ג'נטלמן קשוח ואיש מקצוע רציני ויסודי שיודע בדיוק מה הוא רוצה. רחוק מלהיות איש וותרן ואדם נוח. הוא היה מחויב לפעול ב- 1980 על פי האינטרסים של מרכז הטניס שבראשו ניצב, ואילו אני דבקתי במטרות השידור שהִנחו את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. נוצרו בינינו כמה וויכוחים מקצועיים בתחילת הדרך בעיקר בנוגע לכמות שלטי הפרסומות המסחריות שהוצבו במגרשי הטניס ברמת השרון. תפקידי כנציג הטלוויזיה הציבורית  היה להגיע עמו לעמק השווה. בסופו של דבר כוננו יחסים נאותים. זמן רב רָץ לי בראש אותו המונח האנגלי Aggravation (עוגמת נפש) שד"ר איאן פרומן פרש במכתבו בעקבות אותו טורניר "הפרס הגדול' בטניס שנערך באוקטובר 1980 ברמת השרון שהוליד בינינו משקעים (מקצועיים). הייתי מחויב למצוא את שביל הזהב המוביל את השידורים הישירים אל לֵב הוועדות המארגנות בראשם ניצבו אישים חשובים כמו ד"ר איאן פרומן ועו"ד שמעון מזרחי (וגם אחרים) מבלי לוותר על עקרונות השידור שלי ועל עקרונות כמות הפרסומת המסחרית המותרת לחשיפה בשידורים הישירים שלנו . הוועדות המארגנות בארץ לא הבינו מדע אנוכי וקודמי אלכס גלעדי כל כך מתעקשים בעניין המשמעת והסדר בהצבת שלטי פרסומות בזירות המשחקים והספורט. הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה רשת מסחרית. היא נהנית מתשלום האגרה ואיננה רשאית לצלם ולחשוף פרסומות מסחריות ככל העולה על רוחה. לאו דווקא במגרשי הטניס. בכל מגרשי הספורט במדינה. המחלוקת סביב ריבוי הצבת שלטי פרסומות סביב המגרשים במרכז הטניס ברמת השרון והלבשת השופטים, הקוונים, ונושאי תפקידים שונים תחת פיקודו של ד"ר איאן פרומן הפכה לעיתים להתכתשות גלויה בין שנינו. איאן פרומן איש בעל יוזמה משגשגת הצליח לגייס בעת ההיא רשימה ארוכה של ספונסרים לטובת מֵיזָם הטניס הלאומי שלו. בעלי חברות מסחריות ידועות שֵם עמדו בתור אצלו כדי לפרסם את מוצריהן תמורת תשלום רב – אך בתנאי שמצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית יהיו נוכחות בשטח. הוועד המנהל של רשות השידור הסכים לחשוף בצילומי הטניס והספורט פרסומות מסחריות אך הצבת השלטים הרבים הייתה חייבת להתבצע על פי תשעת עקרונות הפרסום בספורט שקבע בשעתו איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union). למשל אסור היה שגובה השלטים יעלה על מטר אחד. כמו כן אסור היה להציב את השלטים בין אובייקט הצילום לבין המצלמות. ברור שאלכס גלעדי ואנוכי התחבטנו בסוגיה הזאת. מחד – רצינו מאוד לחשוף את הטניס הישראלי הצעיר לכל בית בישראל. מאידך – היינו חייבים להגביל את ד"ר איאן פרומן בכמות שלטי הפרסומות שדרש להציב בעת השידורים הישירים של תחרויות הגראנד פרי שהוא הפיק ויזם . מצד שלישי הפרסומות המסחריות היוו את התשתית הכלכלית של כל פרויקט הטניס . מצד רביעי הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בנוסף לכל סירבה לשלם זכויות שידורים ל- ד"ר איאן פרומן.

ב- 1972 רכש איאן פרומן את המוניטין הראשון שלו כמנהל, מפיק, משווק, ומתרים במסגרת התפתחות משחק הטניס במדינת ישראל. ד"ר איאן פרומן עדיין רופא שיניים טס לדרום אפריקה בעניין פרטי שלו, ולראשונה בתולדות הטניס הישראלי גייס תרומות מיהודי המקום ביוהנסבורג, קיפטאון, וערים אחרות סכום של 60000 (שִישִים אֶלֶף) דולר. יו"ר איגוד הטניס ב- 1972אברהם פָיְיגֶר אמר לו, "תשמע איאן אם תצליח להביא משהו לטניס שלנו, אז האיגוד יממן לך את כרטיס הנסיעה". אברהם פייגר נפל מהכיסא כשאיאן פרומן סיפר לו כי גייס תרומה של 60000 דולר. זה נחשב בימים ההם להון עתק. כעבור כמה ימים הודיע אברהם פייגר לאיאן פרומן כי איגוד הטניס שקל את העניין, ואיננו מסכים לממן את כרטיס הטיסה שלו לדרום אפריקה.

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. הצמד ד"ר איאן פרומן (מימין) ואלעזר דווידמן מייצג את ישראל במשחק הזוגות נגד הזוג הרומני איליה נאסטאסה ויון טיריאק . (התמונה ד"ר באדיבות איאן פרומן ובאדיבות ספרו התיעודי החשוב והמעניין של מר דוד "דדי" הרניק "60 שנות דייוויס". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1972 הייתה ההתחלה של ד"ר איאן פרומן כמגייס תרומות למען הטניס הישראלי. משפרש ב- 1974מחדר הקליניקה שלו לטובת הטניס הישראלי (ב- Full time job), התברר כי רופא השיניים לשעבר הוא גאון האִרגון, השִיוּוק, ויחסי הציבור. אולי מבלי שהיה מודע לכך. בסיועם הנדיב של יהודים אמריקניים, קנדיים, ואנגליים עתירי ממון כמו ד"ר ביל ליפי, ג'ו שיין, הרולד לנדסברג, רובי ג'וזפס, אלברט האטלר, סימו ברואוד, לסטר רוזנברג, פיטר קולינס, וג'ו פרייברג – הצליח לגייס לטובת הטניס הישראלי בין השנים 1996 – 1974 הון עתק ודמיוני חסר תקדים של יותר מ- 150000000 (מאה וחמישים מיליון) דולר כדי להקים ארבעה עשר מרכזי טניס ברחבי ישראל. ד"ר איאן פרומן בעל הכריזמה והחזון הפך את הטניס בישראל ממשחק של מעטים ועשירים לענף ספורט של המונים ביניהם פועלים רבים ובני פועלים. נחלת הכלל. על יוזמתו ופועלו המבורך הוענק לד"ר איאן פרומן ב- 1989 פרס ישראל. ד"ר איאן פרומן הוא אדם בעל אישיות דגולה.

טקסט תמונה : 1984. מרכז הטניס המודרני ברמת השרון. ד"ר איאן פרומן הנשיא המזהיר של מרכז הטניס ברמת השרון (משמאל) יחד עם אלוף ווימבלדון הטניסאי האמריקני ג'ים קונורס (היה פעמיים אלוף ווימבלדון בשנים 1974  ו- 1982). התמונה צולמה ב- 1984 במרכז הטניס ברמת השרון. מאחור נשקף אִצטדיון "קנדה" המגרש המרכזי של המרכז. ד"ר איאן פרומן חתן פרס ישראל לספורט התגלה כבעל קסם אישי רב, רב אומן ביחסי ציבור ושיווק , ומוכשר מאוד בארגון טורנירי טניס. (התמונה באדיבות ד"ר איאן פרומן. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : 1978. מרכז הטניס ברמת השרון. ד"ר איאן פרומן נשיא מרכז הטניס המוכשר ובעל קשרים בינלאומיים ענפים, מארח ב- 1978 את הטניסאי השוודי ביורן בורג במרכז הטניס ברמת השרון. ביורן בורג היה אלוף ווימבלדון חמש פעמים ברציפות בשנים 1980 – 1976. (התמונה באדיבות ד"ראיאן פרומן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                           

טקסט תמונה : קיץ 1977. מרכז הטניס הראשון במדינת ישראל שהוקם ברמת השרון. זוהי אחת התמונות התיעודיות החשובות ביותר בתולדות הטניס של מדינת ישראל. קבוצת התורמים היהודית הגדולה מצפון אמריקה יחד עם מנהיג הטניס הישראלי ד"ר איאן פרומן. הקבוצה תרמה כ- 150000000 (מאה וחמישים מיליון) דולר לטניס הישראלי בפרק זמן של עשרים ושתיים שנה, 1996 – 1974. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : הרולד לנדסברג ז"ל מארה"ב (היה אחד מששת היזמים), ג'ו שיין ז"ל מארה"ב (היה אחד מששת היזמים), ראלף האלברט מטורונטו קנדה, אלכס פישר ז"ל מקנדה, הארולד בנג'מין ז"ל מלוס אנג'לס ארה"ב, ג'רי גולדברג ממונטריאול קנדה, ג'ו פרייברג (מזוקן) מקנדה. זיהוי שורת כורעים מימין לשמאל : אורין נימן מארה"ב, ד"ר ביל ליפי (רופא אוזניים) מאוהיו ארה"ב, נורמן אדידין ז"ל מארה"ב, ד"ר איאן פרומן, רובי ג'וזפס מארה"ב, וגדעון הירש מנכ"ל מרכזי הטניס בישראל בעת ההיא. חבורת התורמים היהודית המכובדת הזאת מארה"ב וקנדה תרמה לטניס הישראלי בתקופה היא סכום עצום של כ- 150.000000 (מאה וחמישים מיליון) דולר. פנטסטי (!). (התמונה הזאת צולמה ב- 1977 ונמסרה לי באדיבות ד"ר איאן פרומן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה  :  זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה עבורי ע"י ד"ר איאן פרומן .

ד"ר איאן פרומן הוא אבי הטניס המודרני מחולל מהפכת משחק הטניס בישראל. איאן פרומן נולד ב- 5 במאי 1937 ביוהנסבורג דרום אפריקה למשפחה ציונית. הוא נשא את חברתו רוּת לאשתו והחליט יחד עמה להקים את ביתם בישראל. ב- 1964 עלו שניהם לארץ. איאן פרומן הקים בתקופה קצרה (יחסית) כ- 15 מרכזי טניס בכל מדינת ישראל והפך את המשחק להמוני. אהוב גם על פשוטי העם. הוא יצר את התשתית הרחבה ממנה קמו אלופי טניס נודעים כמו שלמה גליקשטיין ועמוס מנסדורף. את תולדות הטניס במדינת ישראל ניתן לחלק לשתי תקופות. עד הגעתו של ד"ר איאן פרומן ומרגע הגעתו. עד בואו של ד"ר איאן פרומן היה משחק הטניס בישראל מנת חלקו של ציבור קטן. רק שִכבה מצומצמת התעניינה בו. שחקנים ספורים שעסקו בו וקומץ עיתונאים שעקב אחריהם. אפילו אצטדיון טניס אחד לא היה קיים אז בכל מדינת ישראל. המשחקים הרשמיים בגביע דייויס נערכו על מגרשי חול קשיח (כורכר) ברמת גן ליד מועדון הנכים "ספיבק". לא היה דרוש מתקן טוב מזה. ממֵילא היו לענף הספורט הזה מעט מאוד אוהדים.

טקסט תמונה : מאי 1971. הימים ההם – הזמן ההוא. מגרש הטניס הדל ברמת גן עשוי כורכר ליד עצי האיקליפטוסים. כאן אירחה ישראל את תחרויות הטניס שלה. בתמונה הזאת נראות נבחרות ישראל ונורווגיה מתכוננות לתחרות גביע דייויס . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אליעזר (לזר) דווידמן, יהושע "שוקה" שלם, יוסי שטבהולץ, המאמן רון סטיל, והקפטן ד"ר איאן פרומן. מעבר לאיאן פרומן זאת נבחרת נורווגיה. יו"ר איגוד הטניס הישראלי אברהם פייגר מברך את האורחים וחונך את טקס הפתיחה. (באדיבות ד"ר איאן פרומן ובאדיבות ספרו התיעודי החשוב והמעניין של מר דוד "דדי" הרניק "60 שנות דייוויס". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : מאי 1971. הימים ההם – הזמן ההוא. מגרש הטניס עשוי כּוּרְכַּר ברמת גן. נבחרת ישראל מתכוננת לקראת מפגש גביע דייויס עם נבחרת נורווגיה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אלעזר דווידמן, יהושע "שוקה" שלם, יוסי שטבהולץ, מאמן נבחרת ישראל רון סטיל, והקפטן ד"ר איאן פרומן (בן 34). (שתי התמונות באדיבות ד"ר איאן פרומן ובאדיבות ספרו התיעודי החשוב והמעניין של מר דוד "דדי" הרניק "60 שנות דייוויס". ארכיון יואש אלרואי).

נדרש אדם בעל חזון כמו ד"ר איאן פרומן כדי לשנות במחי יד את מציאות הטניס במדינת ישראל. הוא עשה את זה. התמונות הבאות של מרכז הטניס החדיש שהקים ברמת השרון לעומת מגרש הכורכר ברמת גן מוכיחות איזו קפיצה נחשונית התחוללה כאן במחצית השנייה של עשור ה- 70 של המאה שעברה. פועלו העצום של ד"ר איאן פרומן הפך אותו בעיניי ועל פי חוות דעתי לבלתי נשכח (!). נהגתי לומר לקולגות שלי כי אם היו עוד כמה "איאנים פרומנים" בארץ הרי שמדינת ישראל הייתה טובה יותר ונראית אחרת לגמרי. ד"ר איאן פרומן היה לא רק איש הפקה וארגון מעולה ברמה עולמית – בינלאומית ובעל חזון לאורכן של שנים רבות. הוא ראשית דבר ולפני הכל איש אֶמֶת של מוסר עליון.

טקסט תמונה : שנת 1980. מבט מהאוויר של מרכז הטניס ברמת השרון הכולל 16 מגרשים, מצפון לדרום . משמאל המגרש המרכזי הקרוי "אִצטדיון קנדה" המכיל כ- 7000 מקומות. בתווך בניין המשרדים, מסעדה, וחדרי הלבשה. ברבות השנים קמו עוד 15 מרכזי טניס במדינת ישראל הודות ליוזמתו המבורכת של איאן פרומן והודות לתרומתם הכספית הענקית, הנדיבה, ויוצאת הדופן בת  כ- 150.000000 (מאה וחמישים מיליון)  דולר של יהודים ציוניים, חמים, טובים, ועשירים מארה"ב וקנדה. (התמונה באדיבות ד"ר איאן פרומן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1980. מראה מהאוויר של מרכז הטניס הראשון במדינת ישראל שנבנה ברמת השרון. הצילום ממערב למזרח. (התמונה באדיבות ד"ר איאן פרומן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ד"ר איאן פרומן זוכר היטב בעת שיחות התחקיר בינינו, כלהלן : "מרכז הטניס הראשון בישראל היה אמור לקום במקום שבו נמצא היום גן החיות רחב הידיים ה- "סאפארי" של העיר רמת גן. גייסתי כבר מספיק כסף מהתורמים היהודים היקרים בארה"ב. נפגשתי לצורך העניין עם ראש עיריית רמת גן דאז ישראל פלד שכיהן בתפקיד של סגן יו"ר מכבי העולמי. ישראל פֶּלֶד שהיה "מכביסט" מובהק הסכים להקצות את הקרקע לבניית מרכז הטניס בתנאי שיוקם לטובת ילדי מכבי ישראל. הזדעזעתי וסירבתי בו במקום. באותה תקופה עוד הייתי רופא שיניים פעיל. יום אחד התקשרה אלי לקליניקה שלי מזכירתו של ראש המועצה של רמת השרון פסח בלקינד וביקשה ממני שאעניק לו טיפול חירום לכאבי השיניים שלוֹ. בעודי מזריק לו זריקה לשיכוך הכאב סיפרתי לו על הקושי העצום להשיג פיסת קרקע באזור לבניית מרכז הטניס הראשון בישראל. פסח בלקינד לא המתין והשיב לי מייד : "בוא אלי לרמת השרון. תקים את מרכז הטניס שלך אצלנו". עוד באותו היום בחצות הליל הגענו לאיזה מִשטח רחב ידיים רווי בגינות תותים הסמל המסחרי של רמת השרון. פסח בלקינד האיר עם הפנס שלו את המקום ולמרות שכמעט לא ראיתי כלום, אמר לי : "כאן יקום מרכז הטניס של איאן פרומן". ואומנם כך היה. האיש עמד בדיבורו. פסח בלקינד נתן את הקרקע היקרה והתורמים היהודים היקרים בעלי האמצעים מארה"ב העניקו את הממון. לממשלה ולהתאחדות הספורט לא הייתה נגיעה בדבר. הכול היה חזון שלי ושל האנשים הקרובים אליי".

טקסט תמונה : ספטמבר 1980. מרכז הטניס ברמת השרון . אצטדיון "קנדה". בקדמת התמונה ממוקמת עמדת השידור הזמנית שלנו . להלן זיהוי שורת היושבים מלפנים, משמאל לימין : אתי ברקאי (רעייתו של אמנון ברקאי) בימים שהייתה מזכירת הפקה במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, שלומי – עוזר שדר, שדר הטלוויזיה יורם שמרון (מרכיב אוזניות ומשקפי שמש), הטניסאי גלעד בלום (מלקק ארטיק קצת מאחור בין השדר והפרשן), הפרשן יוסי שטבהולץ (מרכיב אוזניות ומשקפי שמש). שנייה מימין מלקקת ארטיק היא ירונה פרומן בתו של ד"ר איאן פרומן. (תיעוד וצילום  יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו ספרו התיעודי החשוב והמעניין של דוד "דדי" הרניק (ידיד אישי שלי) מי שהיה יו"ר איגוד הטניס הישראלי במשך 22 שנים, "60 שנות דייוויס". הספר הדוקומנטרי בן כ- 230 עמודים בו הושקעה עבודת מחקר רבה וידע היסטורי של דדי הרניק יצא לאור ב- 2010 בהוצאת כינרת. הספר ראוי ביותר לעיון וקריאה.