פוסט מס' 46.

הערה : הבלוג נמצא עדיין בהתפתחותו הטכנולוגית וראשית עיצובו .

————————————————————————-

פוסט מס' 46 : הועלה לאוויר ב- 13 בספטמבר 2012.

————————————————————————- 

בשולי התבוסה לרוסיה 0:4. מנהיגות בכדורגל.

והארץ סערה. תבוסתה של ישראל 0:4 שלשום (יום שלישי בערב – 11 בספטמבר 2012) לרוסיה באצטדיון רמת גן במשחק הבית הראשון במסגרת המערכה להעפיל מונדיאל ברזיל 2014 מחוללת זעם עצום בציבור. בצדק. ההתמודדויות של ספורטאים ישראליים בזירה הבינלאומיות חשופה כל העת מאז 1949 להשוואה מתמידה עם בני גילם שנושאים מידי יום בעול הביטחון הכבד. שירות סדיר ושירות מילואים. צורת ושיטת המשחק של נבחרת ישראל היא מרכיב אחד בתבוסה. חוסר השאפתנות וההתלהבות של השחקנים על כר הדשא שגובל באי אכפתיות הוא פקטור שונה, והוא זה שמעורר חימה כלפיהם. מדינת ישראלית היא ייחודית ולכן כל הזמן עסוקים בה בהשוואות. בעוד מאות אלפי בני גילם משרתים בחטיבת הצנחנים, גבעתי, גולני, בסיירות, בשריון  ותותחנים, וחיל האוויר – ומגינים באומץ ובמסירות ללא תנאי על גבולות המדינה , הרי שלקפטן יוסי בניון (מעורר גיחוך בעיניי) וחבריו נדמה שלרוץ על כר הדשא זה הדבר הכי קשה בעולם. זה לא רק השירות הצבאי. זה מימד הפטריוטיות ומסירותם של הנבחרים הלאומיים למען הדגל וסמל המדינה, פרופורציה שנמוגה, והולכת היכן שהוא לאיבוד . אלו נבחרים לאומיים שמשתכרים הון עתק במועדונים שלהם בחו"ל, ועושים במכנסיים כשהם לובשים את המדים הלאומיים מול שחקני כדורגל אזרבייג'אניים ורוסיים. העניין הזה מכעיס ומקוֹמֵם את הציבור.

נבחרת ישראל בכדורגל ספגה לא מעט תבוסות בתולדותיה בתחרויות רשמיות : 0:6 ב- 21 באוגוסט 1949 ליוגוסלוויה בבלגראד. 0:5 ב- 11 ביולי 1956 לברה"מ במוסקבה.  4:0 ב- 17 בפברואר 1993 לצרפת באצטדיון ר"ג. 0:5 ב- 2 ביוני 1993 לשוודיה בסטוקהולם. ומאוחר יותר בתקופת המאמן שלמה שרף הפסידה בתוצאה 0:5 נגד דנמרק. ואפשר להזכיר גם תבוסות במשחקי רעים : פולין – ישראל 2:7 ב- 21 ביוני 1959 בוורוצלאב. ישראל – ברזיל 0:5 ב- 19 במאי 1963 באצטדיון ר"ג. ארגנטינה – ישראל 2:7 ב- 4 במאי 1986 באצטדיון ר"ג.

אולם התבוסה הפעם הזאת שלשום נגד רוסיה יוצרת סוּפָה של תגובות שליליות מכל קצוות הארץ שאינה זכורה לי בעוצמתה. במהלכה האנשים מבלבלים בין נושאי האחריות . חלק מהאנשים מבקשים את ראשו של אבי לוזון ושוכחים ששתי התוצאות העלובות נגד אזרבאייג'אן ורוסיה הם באחריותו הישירה של המאמן אלי גוטמן והשחקנים שלו. אין לתבוסה דבר עם מנהיגותו בעת הזאת של יו"ר ההתאחדות אבי לוזון. היו לי בזמנו טענות חמורות למנהיגותו של היו"ר בפרשת הדיינים במשחק המריבה מכבי פ"ת – הפועל חיפה , אבל הפעם העניין הוא אחר . שאלת השאלות היא איזה קשר דו צדדי מתפתח בין המפקד לחייליו , בין בעל הסמכות לחניכיו , ו/או במקרה הזה בין אלי גוטמן שהוא מאמן לאומי חדש לשחקניו בנבחרת. שלטון איננו יוצר בהכרח סמכות , והפקדתו של אלי גוטמן על הנבחרת על ידי אבי לוזון איננה מעניקה לו אוטומטית את הבכורה. מנהיגות היא מונח נרחב שכולל בתוכו יושרה, דוגמא אישית, אומץ לב, ידע מקצועי, טולרנטיות, שכר ועונש, ענווה, וגם ייסורים – בה הסמכות ניצבת בקצה הפירמידה. היא איננה מכנית. מעולם לא שוחחתי עם אלי גוטמן. אינני יודע אם ראיתיו בכלל. אני יודע שהוא ניצב על פרשת דרכים בין אם המערכה על ברזיל 2014 הסתיימה בין אם לאו. הוא עומד בפני אתגר ספורטיבי לאומי מתמשך. מעניין יהיה לעקוב אחרי מנהיגותו והאם השחקנים נוהים אחריו, גם אם הנבחרת שלו בינתיים מחוץ לתמונת הסיכויים. משחקי נבחרת ישראל בכדורגל במסגרות רשמיות תמיד מעניינים ומעוררים סקרנות.

יו"ר ההתאחדות אבי לוזון צודק בסופו של דבר בהערכה הכספית שלו כי כל משחק רשמי של נבחרת ישראל בכדורגל בין אם הוא משוחק באצטדיון ר"ג ו/או בין אם הוא נערך בחו"ל – גם אם נבחרת ישראל מחוץ לתמונת הסיכויים – מושך תשומת לב ציבורית וטלוויזיונית. ב- 13 באוקטובר 1993 התמודדה נבחרת ישראל בכדורגל באצטדיון "Parc de Princes" בפאריס נגד נבחרתה של צרפת . רכשתי את זכויות השידורים של המשחק הזה זמן רב לפני כן במארס 1993 מחברת CWL (מקום מושבה בשווייץ בראשות גינטר נצר) תמורת 37500 (שלושים ושבעה אלף וחצי) דולר. אולם משהגיעה יום המשחק 13 באוקטובר 1993 בפאריס הנבחרת שלנו כבר הייתה מחוץ לתמונת הסיכויים ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן לא הסכים לשדר ישיר את המשחק בטענה מופרכת שאין לו ערך ספורטיבי. כל נימוקיי כי מדובר במשחק מעורר סקרנות ציבורית גדולה של נבחרת לאומית בענף הספורט הפופולארי ביותר בארץ נגד אחת הנבחרות הטובות באירופה נפלו על אוזניים ערלות. יאיר שטרן התעקש. ארבעה שבועות דִרבנתי אותו אך ללא הואיל. ככל שהצלפתי בבוס שלי עוד ועוד הוא הפך יותר ויותר לסרבן, עד שכמו פרד קשה עורף נעצר באמצע הדרך ולא רצה להתקדם. "יואש אלרואי לא יהיה שידור ישיר. ישראל איננה בתמונת האליפות. אין לה סיכויים והמשחק שאתה כל כך רוצה לשדר אותו ישיר משולל ערך ספורטיבי. תקליט אותו בירושלים ואח"כ נמצא לך רבע שעה פנויה לתקציר", והוסיף, "אל תהיה נודניק". בצַר לי פניתי אל ידיד משותף של שנינו, עו"ד רוני בר-און. את מה שאני לא הצלחתי לעשות בחודש ימים רוני בר-און הצליח לעשות בחמש דקות. יאיר שטרן אישר את השידור הישיר ואני הטסתי לפאריס את מאיר איינשטיין ואבי רצון. ישראל שכבר לא הייתה בתמונת הסיכויים להעפיל למונדיאל ארה"ב 1994 ניצחה ניצחון סנסציוני 3:2 את צרפת. הרייטינג נשק ל- % 70. ברור שיאיר שטרן הודה אח"כ בטעותו.

באוקטובר 1975 טסתי עם הבוס שלי מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי ל- Workshop טלוויזיוני בינלאומי שהפיקו במשותף שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות רבות המוניטין , ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי. נקרתה בפניי הזדמנות מיוחדת במינה לפגוש ולשוחח עם כמה מאנשי טלוויזיה בריטיים דגולים בדמותם של אָלֶק וִויקְס (Alec weeks) , סֶם לִיטְץ' (Sam Lietch) , אָלָן הָארְט ( Alan Hart) , דֵיוִויד קוֹלְמָאן (David Coleman) , ג'ונתן מַרְטִין (Jonathan Martin) , בראיין קָוֹאוגִיל (Bryan Cowgill – מי שהיה מנהל חטיבת הספורט של ה- BBC שהפיקה בהצלחה פנטסטית את שידורי המונדיאל בכדורגל של אנגליה 1966), וגם את פרשן הכדורגל של ה- BBC בעת ההיא בִּילִי רָיְיט (Billy wright – מי שלבש 105 פעמים את מדי נבחרת אנגליה בתפקיד רץ ימני וגם בלם בשנים 1959 – 1945, ושימש קפטן שלה במשך תקופה ארוכה). חקרתי אותו אודות מנהיגות בכדורגל והקשר המיוחד שמתהווה בין המאמן לשחקניו בימים ההם של ההתמודדות הכפולה בין נבחרות אנגליה והונגריה בנובמבר 1953 ומאי 1954. תשמע סיפור אומר לי הג'נטלמן הבריטי המקסים הזה : "ב- 25 בנובמבר 1953 אירחנו למשחק רֵעים באצטדיון "וומבליי" את נבחרת הונגריה רבת המוניטין בראשות פֶרֶנְץ פּוּשְקָש, נַאנְדוֹר הִידֶגְקוּטִי, שָאנְדוֹר קוֹצִ'יש, יוֹזֵף בּוֹזִ'יק ואחרים. שמענו דיווחים רבים על יכולת המשחק של המאגייארים אבל לא ייחסנו לכך יתר חשיבות. גם אנחנו לא היינו קוטלי קנים מה עוד שמעולם לא הפסדנו בביתנו. ברור שבשעה שאני כקפטן אנגליה לחצתי יד והחלפתי דגלים למזכרת עם פֶרֶנְץ פּוּשְקָש הייתי במצב רוח מרומם. כולנו וגם המאמן שלנו וָולְטֶר וִוינְטֶרבּוֹטוֹם (Walter Winterbotom) פיזרנו חיוכים לכל עבר בטרם שריקת הפתיחה . הרגשנו בטוחים ונחושים . כמובן שהכול השתנה באותו הדקה ה- 90 כשהשופט ההולנדי ליאו הורן שרק לסיום המשחק. לוח התוצאות הורה על תבוסה אנגלית. 3:6 להונגריה. לקחנו את התבוסה בביתנו קשה מאוד. כל האומה הבריטית הובסה יחד עמנו . ברור שאנחנו והמאמן שלנו וולטר ווינטרבוטום נשאנו באשמה. שיטת המשחק שלנו WM הייתה חידלון לעומת השיטה ההונגרית המתקדמת של גוּסְטָב שֶבֶּש ומַרְטוֹן בּוּקוֹבִי שגרסה שיטת העמדה שונה של השחקנים במגרש ודמתה לראשית ה-  4 – 2 – 4.                                                                     

טקסט תמונה : 25 בנובמבר 1953. אצטדיון "וומבליי" בלונדון. ה- "ARANYCSAPAT" (נבחרת הזהב) של הונגריה דקות ספורות לפני תחילת ההתמודדות נגד נבחרת אנגליה בו הביסה אותה בתוצאה 6:3. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : הקפטן פרנץ פושקש, השוער גיולה גרושיץ, גיולה לוראנט, נאנדור הידגקוטי, יאנו בוז'אנסקי  מיהאלי לאנטוש, יוזף זאכארייאש, זולטאן ציבור, יוזף בוז'יק, לאסלו בודאי, ו- שאנדור קוצ'יש. מרבית השחקנים הם כאמור מקבוצת "הונבד". (התמונה באדיבות אנשי הטלוויזיה הונגרית הציבורית MTV. ארכיון יואש אלרואי).

בִּילִי רָיְיט ממשיך : "משחק הגומלין נקבע ל- 23 במאי 1954 ב- "נפ – סטדיון" בבודפשט. וולטר ווינטרבוטום שוב לא קרא נכון את מפת הקרב והפעם הזאת הובסנו בשיעור גבוה יותר בתוצאה 1:7. אנגליה הייתה כמרקחה . הלכלוך וההאשמות צצו מייד מכל פינה. הציבור קרא להדיח את כל אנשי ההתאחדות מתפקידם לרבות ה- Chairman אמוס ברוק הירסט (Amos Brook Hirst). אנשים קראו לבנות את תשתית הכדורגל האנגלי מבראשית. הכל נחרב. התחושה הייתה נוראית גם מפני שבתוך זמן קצר החלו משחקי המונדיאל של שווייץ 1954 ואנחנו הנבחרת האנגלית נטלנו בהם חלק. 21 שנים אח"כ אני יודע מה שידעתי אז. להתאחדות שלנו לא היה דבר עם שתי התבוסות. אנחנו השחקנים, אני כקפטן, חבריי השחקנים, ו- וולטר ווינרבוטום היינו האשמים הבלעדיים. וולטר ווינטרבוטום לא הכיר את שיטת ה- "Wall pass" ההונגרית ולא את "The third man theory", חשיבה הונגרית מקורית כבר בראשית שנות ה- 50 .פשוט הובלנו לטבח. אחד הפוסטים הקרובים ייוּחַד להבנת "תיאוריית האדם השלישי" במשחק הכדורגל, כפי שהמציא בשעתו בראשית שנות ה- 50 של המאה שעברה צוות המוחות ההונגרי מרטון בוקובי, יאנו קאלמאר, וד"ר גזה קלוצ'אי. מועדון ברצלונה בראשות שני מאמניו יוהאן קרויף בעשור ה- 90 ו- פפ גווארדיולה בעשור ה- 2000, ונבחרת ספרד הלאומית בראשות שני מאמניה לואיס ארגונאס ווויסנטה דל בוסקה בוסקט פיתחו את "תיאוריית האדם השלישי" לדרגת שיא באמצעות שני שחקניה הנודעים אינייסטה וצ'אבי , והביאו אותה לרמת ביצוע עליונה. השיחה בת השעתיים ביני לבין בילי רייט הבלתי נשכח באותו ה- Workshop שקיימו ה- BBC ו- ITV בלונדון ב- 1975 גלשה מטבע הדברים גם לנושאים טלוויזיוניים אבל פרטיה אינם רלוואנטיים עכשיו. אני זוכר שהוא סיים את פרק ה- Leadership בכדורגל במילים האלה : "הכדורגל הוא אולי משחק פשוט אך הוא נועד לאנשים חושבים".

נבחרת איטליה בכדורגל זכתה פעמיים תחת הדרכתו של מאמנה וִויטוֹרְיוֹ פּוֹצוֹ בגביע העולם במונדיאלים של איטליה 1934 וצרפת 1938. וִויטוֹרְיוֹ פּוֹצוֹ לא היה רק מאמן כדורגל. הוא קודם כל היה מחנך ומורה דרך. השחקנים לא רק העריצו את מנהיגותו, אלא אהבו אותו כילד שאוהב את אביו. הם נתנו את הכל בשבילו. נבחרת איטליה תחת שרביט אימונו של וויטוריו פוצו גם זכתה במדליית הזהב באולימפיאדת ברלין 1936. ההצלחה הפנומנאלית האיטלקית נקטעה עם פרוץ מלחמת העולם ה- 2 בספטמבר 1939.

טקסט תמונה : מונדיאל צרפת 1938. מאמן נבחרת איטליה וויטוריו פוצו (במרכז בז'אקט שחור) מניף בפעם השנייה ב- 19 ביוני 1938 בפאריס את גביע העולם בכדורגל ע"ש ז'יל רימה לאחר שאיטליה ניצחה לפני דקות ספורות במשחק הגמר את הונגריה 2:4. עומדים משמאל לימין : אמדאו ביאבטי, המאמן וויטוריו פוצו, סילביו פיולה, ג'יובאני פרארי , ג'ינו קולאוסי.  כורעים משמאל לימין : אוגו לוקאטלי, ג'וזפה מֵיאָצָה, אלפרדו פוני, השוער אלדו אוליביירי , פייטרו ראבה , מישל אנדריאולו . יושב מלפנים : פייטרו סרנטוני . שחקני נבחרת איטליה היו מוכנים למות עבור המנהיג, המחנך, ומאמנם וויטוריו פוצו. (התמונה הוענקה לי ע"י הטלוויזיה הציבורית האיטלקית RAI).                                                                                           

וִויסֶנְטֶה פֵאוֹלָה השתקף למתבונן מהצד כמו פרופסור למדעי החברה באוניברסיטת ריו דה ז'אניירו. הוא לא נראה כמאמן כדורגל. אבל הוא כן. וִויסֶנְטֶה פֵאוֹלָה היה מנהיג ומחנך. הוא הוביל את נבחרת ברזיל לזכייתה הראשונה בתואר אלופת העולם במונדיאל שוודיה 1958, בו קנה פֶּלֶה בן 18 את עולמו. גָארִינְצָ'ה, דידי, פֶּלֶה, זָאגָאלוֹ, וָואוָוה, זִיטוֹ, אוֹרְלָאנְדוֹ, צמד המגינים נִילְטוֹן סָאנְטוֹס ודְזָ'אלְמָה סָאנְטוֹס, והשוער גִ'ילְמָאר – נלחמו למענו של וויסנטה פאולה ולמען הקפטן שלהם הִידֶרָאלְדוֹ לוּאִיס בֶּלִינִי. אני חושב שזה פנטסטי שהשחקנים נלחמים עבור המאמן שלהם. הקורא צריך להבין שאין הסוציולוגיה הזאת מתקיימת באופן ספונטני ולא מתרחשת מעצמה.

טקסט תמונה : מונדיאל שוודיה 1958. וויסנטה פאולה (1975 – 1909) מאמן נבחרת ברזיל במונדיאל שוודיה 1958. הוא היה מנהיג כדורגל מן הדרגה העליונה ביותר שהעניק חופש יצירה מוחלט לשחקניו ובראשם האשף ורב האומן בשליטה בכדור, מנואל פרנצ'סקו דו סאנטוס, הלא הוא גארינצ'ה הבלתי נשכח. החבֵרוּת האמיתית והאמיצה בין כל השחקנים הייתה מרכיב חשוב בהצלחת הנבחרת הברזילית. (התמונה באדיבות TV GLOBO).

טקסט תמונה : יום ראשון אחה"צ – 29 ביוני 1958. מונדיאל שוודיה 1958. סטוקהולם – שוודיה. זוהי נבחרת ברזיל אלופת העולם בכדורגל במונדיאל של שוודיה 1958 דקות אחדות לפני שריקת הפתיחה למשחק הגמר בהשתתפות נבחרות ברזיל ו- שוודיה. עומדים משמאל לימין השחקנים האלה : דְזָ'אלְמָה סָאנְטוֹס, זִיטוֹ, בֶּלִינִי (הקפטן והכדורגלן היפה ביותר באליפות), נִילְטוֹן סָאנְטוֹס, אוֹרְלָאנְדוֹ, והשוער גִ'ילְמָאר. כורעים משמאל לימין השחקנים הבאים : גארינצ'ה, דִידִי, פֶּלֶה (בן 17 ו- 9 חודשים), וָואוָוה, זַאגָאלוֹ, והמעסה הוותיק אָמֶרִיגוֹ. (התמונה באדיבות TV  GLOBO). 

ב- פברואר / מארס 1978 פקד עלי אלכס גלעדי לטוס למדריד. שידרתי ישיר מהפאביליון את משחק הכדורסל בגביע אירופה, ריאל מדריד – מכבי ת"א 77:98. מכבי ת"א ניגפה אך התבוסה ההיא כמעט לא זכורה לי משום שבתומה ארגן לי הקולגה הספרדית וידיד קרוב שלי הֶקְטוֹר קִירוֹגָה מִפְגָש עם ההונגרי פֶרֶנְץ פּוּשְקָש שהיה בעת ההיא אזרח ספרדי מזה 22 שנים. מועדון הכדורסל הפיק נשף בקומה השנייה של הפאביליון והזמין גם את שחקני הכדורגל ושחקני עבר נודעים שלו ובראשם פרנץ פושקש. "יואש אלרואי אני יודע שאתה מעריץ נלהב של הכדורגל ההונגרי ופֶרֶנְץ פּוּשְקָש אז סידרתי לך מפגש עם פֶרֶנְץ פּוּשְקָש אחרי המשחק", סַח לי הֶקְטוֹר קִירוֹגָה בחיוך המפורסם שלו בטרם פתיחת המשחק והשידור הישיר שלי לאולפנים בירושלים.

טקסט תמונה : 1982. מדריד. הקטור קירוגה (מימין) עם הבוס של מנולו רומרו בעת הפקת סיגנל שידורי הטלוויזיה של גביע העולם בכדורגל – מונדיאל ספרד 1982 ע"י הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE. (באדיבות  RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

המפגש עם פרנץ פושקש כמו עם בילי רייט נסב על מנהיגותו שלו כקפטן נבחרת הונגריה בכדורגל ושל המאמן הלאומי דאז של הונגריה בשנים 1954 – 1949, גוסטב שבש. פרנץ פושקש (בן 51 בעל כרס ענקית) ואנוכי התחבקנו והתנשקנו. "יואש קרא לי "פֶרִ" ביקש כפי שקוראים לי חבריי, לא מר פּוּשְקָש", ואז החל הסיפור שלו (פֶרֶנְץ פּוּשְקָש דיבר חמש שפות ביניהן אנגלית) : "גוּסְטָב שֶבֶּש כיהן כתת שר הספורט בממשלת הונגריה ב- 1949. הונגריה עברה טלטלה מדינית והפכה להיות מדינה קומוניסטית בראשות מתיאס רָאקוֹשִי וסמוכה לשולחנה של ברה"מ. גוּסְטָב שֶבֶּש היה האיש החזק בספורט ההונגרי דאז. מורשת הכדורגל בהונגריה היא עצומה. צריך לזכור שהונגריה העפילה לגמר מונדיאל צרפת 1938 (הפסידה לאיטליה של המאמן וויטוריו פוצו בתוצאה 2:4) ונחשבה אז למעצֶמֶת כדורגל לצידן של איטליה, אוסטריה, וצ'כוסלובקיה. זה היה הסדר הספורטיבי באירופה הישנה . היו בהונגריה מומחי כדורגל גדולים מגוּסְטָב שֶבֶּש אולם לא מנהיגים ברמתו. גוּסְטָב שֶבֶּש בנה נבחרת שהושתתה באורח קבע על שישה – שבעה שחקנים שבאו מהאלופה קבוצת "הוֹנְבֶד" (Honved) וגם על כמה שחקנים מקבוצת MTK (כמו נַאנְדוֹר הִידֶגְקוּטִי למשל). נעזוב לרגע את חוכמת המשחק שלו שנעזרה ביועצים בעלי מחשבה מקורית כמו מַרְטוֹן בּוּקוֹבִי למשל, ונתרכז במנהיגות שלו. הוא ביטל לחלוטין את האֶגוֹ של כל השחקנים למען הקבוצה. הוא הכיר במנהיגותי על כר הדשא וסמך על שיקול דעתי במגרש ומחוצה לו. מעולם לא היה מצב שרבנו ו/או התווכחנו. גוסטב שבש כמאמן ואנוכי כקפטן היינו סמכות עליונה. השחקנים האמינו בנו בעיניים עיוורות. בנבחרת שררה אווירה הרמונית. היינו חברים. יצאנו יחדיו לבילויים. נבחרת הונגריה הייתה מקצוענית לחלוטין בימים ההם. התאמנו במתקני האימונים של "הוֹנְבֶד". הכרנו בעיניים עצומות איש את רעהו. בחמש השנים שבין 1949 ל- 1954 ניצחנו נדמה לי בשלושים וחמישה משחקים בינלאומיים רצופים . היינו נבחרת של מדינת הונגריה אך שיחקנו למען איש אחד , למען גוּסְטָב שֶבֶּש . הוא היה איש נבון , חכם , בעל נוכחות ו, וכריזמה . המוטו של גוּסְטָב שֶבֶּש היה התקפי והוא נהג להכריז : "על כל שער שהונגריה תספוג – היא תכבוש שניים" . עד שהגיע אותו משחק הגמר ההוא של מונדיאל שווייץ 1954 ב- 4 ביולי 1954 באצטדיון "וואנקדורף" בברן נגד נבחרת מערב גרמניה של המאמן סֶפ הֶרְבֶּרְגֶר והקפטן שלו פְרִיץ וָואלְטֶר. הפסדנו בטעות 2:3. היו לנו לפחות עשרים הזדמנויות פז לכבוש אבל הכדור פשוט לא נכנס. איחוליי לפריץ וואלטר היו כֵּנִים אך הונגריה הייתה בהלם מוחלט. דווקא במשחק החשוב ביותר שלנו ושלי הפסדנו ואיזה הפסד טיפשי זה היה. היינו טובים מהגרמנים בדרגה שלמה. חזרנו חפויי ראש ברכבת מברן לבודפשט . האשמה הייתה כולה שלנו. קלון. גוסטב שבש שילם מייד את המחיר. איש בהתאחדות הכדורגל ההונגרית לא זכר לו את הצלחות העבר. ביום אחד הוא הפך מאישיות מכובדת לאדם נרצע". (פֶרֶנְץ פּוּשְקָש טס עם נבחרתו לאולימפיאדת מלבורן 1956 כדי להגן על התואר האולימפי בו זכתה הונגריה באולימפיאדת הלסינקי 1952. בתום המשחקים האולימפיים ערק לספרד יחדיו עם עוד שני שחקנים מצטיינים בנבחרתו שאנדור קוצ'יש וזולטאן ציבור).

אני מסיים לחקור ולכתוב בימים אלה את הספר השביעי עב הכרס (7000 עמודים) , "שיר הלל לרשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC שהפיקה בהצטיינות כה רבה את שידורי מונדיאל אנגליה 1966" במסגרת הסדרה בת 13 הספרים הקרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". ראיינתי עשרות רבות של אנשים באנגליה ובגרמניה לצורך הכתיבה ביניהם גם את ווֹלְפְגָאנְג וֵויְיבֶּר (Wolfgang Weber) ששימש מגן (לבש את החולצה מס' 6) בנבחרת מערב גרמניה שהפסידה במשחק הגמר ב- 30 ביולי 1966 באצטדיון "וומבליי" לאנגליה בתוצאה 2:4 (כולל פרשת השער השנוי במחלוקת של החלוץ האנגלי גֶ'ף הֶרְסְט). ווֹלְפְגָאנְג וֵויְיבֶּר ציין כי שחקני הנבחרת העריצו את המאמן הֶלְמוֹט שֶן ושיחקו בשבילו. והוסיף כי הוא שמע מפריץ וולטר כי שחקני גרמניה ב- 1954 העריצו את מאמנם ספ הרברגר ונלחמו בשבילו . אני יודע מאנשי ה- BBC כי השחקנים האנגליים שיחקו ב- 1966 עבור מאמנם אלפרד "אלף" ראמזיי שהיה מנהיג אהוד, צנוע ועניו. שחקני נבחרת ישראל שיחקו בסוף עשור ה- 60 וראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה עבור מאמנם עמנואל שפר. אם כי צריך לזכור שהעפלתה ההיסטורית לגמר מונדיאל מכסיקו 1970 נעשתה מהבית האוקייאני בו התמודדה נגד נבחרות לאומיות זוטרות כמו ניו זילנד ואוסטרליה.

 

טקסט תמונה : 1966. שַדָּר ה- BBC נסים קיוויתי מראיין חלק משחקני נבחרת אנגליה שהעריצו את מאמנם אלף ראמזי . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : המאמן אלף רמזי, ג'ימי גריבס, ג'ורג' איסטהאם, השוער המחליף בּוֹנֶטִי, נסים קיוויתי, והבלם ג'קי צ'ארלטון. (התמונה באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

הספר השמיני בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", קרוי "סמן ימני", ועוסק בקשר הדו צדדי ההדוק בין רשתות הטלוויזיה בעולם (וגם בארץ) לבין הכדורגל. הספר עב הכרס (סביב 6500 עמודים) דן בין השאר בסכומים הפנטסטיים של זכויות שידורים שרשתות הטלוויזיה באשר הן מסכימות לשלם שוב ושוב להתאחדויות הכדורגל במישור המקומי וגם במישור הבינלאומי ל- FIFA ול – UEFA. הספר עוסק גם בקריטריון המנהיגות של המאמן בהשראת ההתאחדות . שחקני נבחרת ישראל בראשות יעקב חודורוב ויהושע "שייע" גלזר בסוף עשור ה- 40 וראשית ה- 50 של המאה שעברה הסתפקו במועט . הם כולם השתתפו כחיילים קרביים בחזיתות במלחמת העצמאות בשנת 1948. אח"כ הם היו פועלים. שייע גלזר היה נהג בחברת "אגד" שנים רבות על קו תל אביב – ירושלים – תל אביב . יעב חודורוב היה עובד חברת "מקורות". החברה האלה לא היו מפונקים. כשהיה צריך הם טסו לתחרויות בחו"ל גם במטוסי דקוטה והעריצו את מאמנם ג'רי בית הלוי. התמונה הפנטסטית הזאת שצולמה במלחמת העצמאות ב- 1948 מלמדת משהו על העבר. היא מראה קבוצת חיילים וביניהם שני ספורטאים בכירים ובעלי מוניטין הכדורגלן יוסף "יוסל'ה" מירמוביץ' והכדורסלן אברהם שניאור, משרתים ביחידת הסיור "שועלי שמשון" בעת הקרבות נגד הצבא המצרי.

טקסט תמונה :  קיץ 1948. הנגב. מלחמת הקוממיות בחזית הדרום. זהו תצלום של כיתה בפלוגת "שועלי שמשון". החיילים מצוידים בסטנים, רובים אנגליים, ומקלע ברן. יוסל'ה מרימוביץ' שוכב קיצוני מימין ולידו שני מימין אברהם שניאור שחקן הכדורסל של מכבי ת"א (בגופיה וחובש כובע טמבל בהיר). שוכב שלישי מימין דובל'ה קירשנבאום. שלושתם היוו את חוליית המקלע האנגלי "ברן" של אחת הכיתות בפיקודו של המ"כ דיסקין בפלוגת "שועלי שמשון". שאר החיילים מצוידים בסטנים ורובים אנגליים. שורה אחורית משמאל לימין : המ"כ דיסקין (נהרג בקרבות הדרום), מנחם ברוצקי (נהרג בקרבות לכיבוש משטרת עירק – סואידן), לוחם לא מזוהה, יצחק (כורע), אלימלך, דוד פינקל (כורע). שורה קדמית משמאל לימין :  לוחם לא מזוהה, צבי "צווק" ברוק, דובל'ה קירשנבאום, אברהם שניאור, ויוסל'ה מרימוביץ'. יוסל'ה מרימוביץ' נשלף מיחידתו בספטמבר 1948 בעיצומם של הקרבות כדי לייצג את נבחרת ישראל בכדורגל במשחקיה בארה"ב. (התמונה ניתנה לי באדיבות יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע"י יוסף "יוסל'ה" מרימוביץ' בעצמו.

טקסט תמונה : 1951. נבחרת ישראל בכדורגל טסה למשחק כדורגל באיסטנבול – טורקיה במטוס דקוטה. השחקנים ישובים כצנחנים לאורך המטוס כאילו מתכוננים לצניחה קרבית. ראשון מימין הוא אלי פוקס. עומד במרכז הבלם יצחק שניאור לבוש גופייה. ראשון משמאל יוסל'ה מרימוביץ'. שני משמאל יצחק גמבש. חמישי משמאל הוא העיתונאי יעקב אפלויג. שישי מימין – אדמונד שמילוביץ'. (התמונה ניתנה לי באדיבות העיתונאי יהודה גבאי  ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה יהודה גבאי בעצמו.

אינני יודע עד כמה שיחקו נבחרי ישראל למען מאמנם שלמה שרף בארבעה מסעות העפלה רצופים (כולם הסתיימו בכישלון) לקראת מונדיאל ארה"ב 1994, Euro 1996, מונדיאל צרפת 1998, ו- Euro 2000. אני כן יודע ששלמה שרף ניהל לאורך עשור שנים התנצחות מטופשת וחסרת תוחלת עם פרשן הכדורגל המצוין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אבי רצון. אני זוכר גם סצנה טלוויזיונית אחת מכוערת בעת שידור ישיר של ערוץ 5 בה כינה קבל עם ועדה את שהשוער הלאומי של רפי כהן "איזה אפס", לאחר שזה ספג שער מבעיטה חופשית מסובבת של השחקן הספרדי פרנאנדו הְיֶירוֹ. אינני יודע עד כמה כיבד את השחקנים שלו ובאיזה מידה הם גמלו לו. אני כן יודע שבעת ששימש מאמן ומנהיג לאומי שלהם, חלק מהם התעלם מכבודו האישי, בז לו, ולא התבייש להביא לחדרם נערות ליווי למרות נוכחותו.

דוגמאות לאינטגרציה מהוללת של יחסי עבודה נפלאים בין מאמן לשחקניו אפשר למצוא בדמותם של שני מאמני הכדורסל האמריקניים הדגולים, ג'ון וודן מאמנה במשך שנים רבות של אלופת ה- NCAA אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס, ורד אוורבאך מאמנה ומנהלה של בוסטון סלטיקס עמה זכה באין ספור אליפויות NBA מאז 1957. ואוסיף לרשימה הנכבדה את שלושת מאמני הכדורגל האנגליים מאט באסבי (מנצ'סטר יונייטד), וביל שיינקלי ובוב פייזלי (ליוורפול), מנהיגים ואנשי חינוך, סמל ליושרה אומץ לב, ודוגמא אישית – שהובילו את קבוצותיהם להישגים כבירים.

טקסט תמונה : קיץ 1979. תל אביב. מר בוב פייזלי מנהיג הכדורגל של מועדון ליוורפול (מימין) מקדם בברכה את אבי כהן שחקן מכבי ת"א ומזמין אותו להצטרף לשורות אחת הקבוצות הטובות באנגליה ובעולם. (התמונה באדיבות יוסף "יוסל 'ה" מרימוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני מסכם את הפוסט הזה כלהלן : האחריות למתחולל בשורות הנבחרת במגרש ומחוצה לו, חלה בראש וראשונה על המאמן אלי גוטמן. כמפקד עליון הוא אינו יכול לחלוק אותה אפילו עם עוזרו יוסי אבוקסיס. לפי האינפורמציה שנמצאת ברשותי יו"ר ההתאחדות אבי לוזון העניק לאלי גוטמן את כל הכלים והתנאים שדרש. אלי גוטמן והנבחרת החלשה שלו ניצבים בפני אתגר מורכב שלציבור יש עדיין עניין בו. נראה אם נותר בהם הכוח להשיב בכל זאת מלחמה שערה.

סוף הפוסט מס' 46. הועלה לאוויר ב- 13 בספטמבר 2012.