הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או מטרות מסחריות , ו/או למען פרסום אישי.

הערה 4 : הפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת .

———————————————————————

פוסט מס' 111. הועלה לאוויר ב- 4 בדצמבר 2012.

———————————————————————

פוסט מס' 111. מצלמות הטלוויזיה השופטות. מ- מאיר מליקה ב- 1994 ועד גיא פניני ב- 2012. פוסט מס' 111. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1. הטלוויזיה איננה יכולה לייצר דרמה. היא יודעת לכסות דרמה, היא יודעת לשווק דרמה, היא לא יודעת לייצר דרמה. את הדרמה מייצרים השחקנים.

יום ראשון בערב – 2 בדצמבר 2012. היכל הספורט ביד אליהו. מכבי ת"א מארחת את הפועל ת"א במחזור ה- 8 של ליגת העל בכדורסל. ערוץ 5 בכבלים משדר ישיר את המשחק. 1:46 דקה לפני תום הרבע השלישי כשלוח התוצאות מראה 51:66 לטובת מכבי ת"א, לוחץ הבימאי זִיו רָסְקִין על אחד ממקשי המצלמות בניידת השידור ומנתב לצופים בישראל בפריים הטלוויזיה שלו תמונה ב- Close Up הַמַרְאָה את גיא פניני שחקן מכבי ת"א בגופייה צהובה צמוד מאוד קצת מאחור לכתפו הימנית של יונתן שולדבראנד שחקן מכבי ת"א. ניתן להבחין בקלות כי שפתיו של גיא פניני נעות. רואים שהוא מדבר, אך אל מי ? כל צופה טלוויזיה שואל את עצמו מייד האם גיא פניני מדבר אל עצמו ו/או פונה אל יונתן שולדבראנד ? יונתן שולדבראנד שומע את הטקסט הארסי אך פניו נשארים אטומים והוא איננו מגיב. למרות הוויזואליה המצוינת שמשדר לנו זיו רסקין אי אפשר לשמוע את קולו של גיא פניני. ה- Video טוב מה- Audio. כאן נכנס לתמונה שַדָּר המשחק ניב רסקין שהוא גם עיתונאי שאפשר לסמוך עליו ועושה סדר בעניינים. ניב רסקין פונה אל הפרשן שלו צבי שרף, עושה סדר בעניינים, ומסייע לצופים להבין את המתרחש. הוא שח לפרשן את הטקסט הבא : "רואים שגיא פניני אומר ליונתן שולדבראנד אתה זבל…תראה את השפתיים שלו…אתה דפוק בראש". צבי שרף מחזיר לו : "אתה קורא שפתיים…?". ניב רסקין : "כן". צבי שרף : "אתה עברת קורס למה לא לקחת אותי ?". ניב רסקין : "אני לא מת על זה שאתה יכול לבוא לשחקן ולהגיד לו שאתה זבל…אתה אפס…לא מת על זה…לא אוהב את זה…". צבי שרף : "אז למה לא התייחסת קודם לקטטה המילולית בין שון ג'יימס לג'ף אלן…?" ניב רסקין : "כי גיא פניני הוא היום קפטן מכבי ת"א…כי גיא פניני הוא קפטן מכבי ת"א…". והייתי מוסיף משלי לניב רסקין : "…גיא פניני הוא קפטן מכבי ת"א אך הוא קודם לכן וראשית דבר אמור להיות בן אדם…". גיא פניני חשף את עצמו בפני מצלמות ערוץ 5 בכבלים ומיליוני צרכני תקשורת עליהם נמנים צופי טלוויזיה, קוראי עיתונים , וגולשי אינטרנט – כאיש רדוד, ירוד, ועלוב, וגם מטונף. מה מניע ספורטאי ברמה של קפטן של מועדון פאר לאומי ואירופי בכדורסל, מי שאמור לשמש השראה למאות אלפי ילדים ובני נוער ולהוות דוגמא אישית עבורם – לפעול כפי שפעל כפרובוקטור מחליא ומסריח, וללא כל סיבה ? מדובר במעשה נבלה של שחקן וקפטן שמתיימר להיות ספורטאי. אני משאיר את התשובות (אם יש כאלה) למאמרי המערכת בעיתונות הכתובה והמדיה האלקטרונית. אותי מעניין כיצד הטלוויזיה טיפלה בנושא.

ראיתי אמש בערוץ הבית שלי, ערוץ 10, את גיא זוהר חושף במהדורה המרכזית את הטקסט המדויק, מילות נאצה קשות, שהטיח גיא פניני (שחקן עלוב ו- מטונף של מכבי ת"א כפי חשף את עצמו במשחק הכדורסל מכבי ת"א – הפועל ב- 2 בדצמבר 2012) לעברו של יונתן שולדבראנד באמצעות כתוביות : "יא בן של זונה…יא גרמני נאצי…זבל…שאבא שלך ימות מסרטן בראש…אתה זבל…שאבא שלך ימות". הגורל בדרך כלל מתחשבן בבוא העת עם כדורסלנים מטונפים מהסוג הנקלה הזה שמתקראים בטעות ספורטאים. מתברר שמר אורי דגון העורך הראשי הערני של אתר האינטרנט של ערוץ 5 בכבלים הוא אבי הכתבה שסיפק ערוץ הכבלים שלו לערוץ 10. אורי דגון עלה על פרשת הטקסט המביש כבר בלילה של 2 בדצמבר 2012 לאחר תום השידור הישיר של המשחק בערוץ 5 בכבלים. (ערוץ 5 הוא ה- Originate של שידור הישיר של המשחק מכבי ת"א – הפועל ת"א ובעל הזכויות). אורי דגון ניצב על המשמר ובאינסטינקטים העיתונאיים שלו חשד מייד בגיא פניני. הוא חש שיש לו סיפור. אורי דגון פעל במהירות והזמין את המומחית המיומנת לקריאת שפתיים גב' צבייה בורנשטיין כדי לפענח את טקסט הנְאָצוֹת הנוראי. לביאור הטקסט הנבזי והמחליא ופרסומו בפני הציבור יש ערך עיתונאי וחינוכי בל ישוער. צריך לומר כאן בריש גלי וכהאי לישנא כי אורי דגון חולל כאן עבודה עיתונאית מהירה וערכית חשובה ביותר. אתר האינטרנט של ערוץ 5 בכבלים הגיש אם כן לערוץ 10 כתבה בלעדית מוכנה ומגובשת. אתר האינטרנט של ערוץ 5 בכבלים וערוץ 5 עצמו ראויים לשבחים על עבודתם העיתונאית המצוינת. בימאי ניידת הטלוויזיה זיו רסקין, העורך שלו עופר גרוס, ועורך אתר האינטרנט של ערוץ 5 אורי דגון שווים קומפלימנטים כפולים. אנוכי סמוך ובטוח ששלושת האישים האלה רשאים להיות גאים בהישגם המקצועי על מרקע הטלוויזיה וגם על צַג המחשב. לטלוויזיה יש מעמד ותפקיד מיוחד בשל הכלים העומדים לרשותה כדי לשמור על דין צדק, הגינות ויושרה. היא כלב שמירה על טוהר הספורט. ערוץ 5 בכבלים הגשים זאת הלכה למעשה.

טקסט תמונה : 2 בדצמבר 2012. מר אורי דגון עורך אתר האינטרנט של ערוץ 5 (ערוץ הספורט) בכבלים. האיש הזה עשה עבודה עיתונאית ראויה לכל שבח ועל כן זכאי לכל המחמאות. (התמונה באדיבות אורי דגון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ערוץ 1 הציבורי הקדיש אמש את מרבית תוכנית ה- Late show שלו, "בועטים", לפרשה המבישה. המגישה ומנווטת התוכנית גב' שרון פרי הייתה חייבת כמי שנושאת בעול ההנחיה לדרוש בעליל מהעורך והמפיק שלה לזָמֵן לאולפן קורא שפתיים מיומן כדי לחשוף במדויק עבור צופי ערוץ 1 את הטקסט המבחיל שהטיח גיא פניני ביונתן שולדבראנד. דבר כל כך פשוט ואלמנטרי שלא נעשה. היעדרותו של קורא שפתיים מאולפן "בועטים" הביא את התוכנית לאבד מחיוניותה (ואמינותה). הכתבה הכללית ששודרה בפתח המהדורה אודות הדרבי התל אביבי המחודש הייתה לא רק לא מעניינת ולא חשובה אלא גם בזבוז זמן מיותר. "בועטים" צוברת רייטינג קָלוּש עד מַשְמִים של % 2 אולי % 3 במקרה הטוב. צופי הטלוויזיה המעטים שמתפנים לראות את התוכנית מכירים היטב את היסטוריית הדרבי התל אביבי ואינם נזקקים לכתבת "חימום". אחד מאורחי "בועטים" אמש מר משה שלונסקי פלט שם משהו אודות הטקסטים הבעייתיים שנאמרים באצטדיוני הכדורסל והכדורגל , משהו כמו : "מותר לקלל…זה לא קונצרט…אבל יש גבולות…". המנחה גב' שָרוֹן פֶּרִי לא הייתה קשובה והעורך שלה ב- Control לא היה דרוך לקראת ההערה המקוממת. לא גב' שרון פרי ולא איש מאנשי הפָּנֶל, נזעקו להגיב ומייד. הם לא שאלו את משה שלונסקי היכן מקומם של גבולות הקללות שלו. זהו, שלקללות אין גבולות. מופע ספורט נבחר הוא בפירוש קונצרט עבורי ועבור רבים אחרים. אני מגיע ליציעים עם ילדיי ונכדיי ועשרות אלפים אחרים כדי להינות ולא על מנת לקלל. "בועטים" היא תוכנית בעייתית במתכונתה הנוכחית. מילא האורח החִיוֵור משה שלונסקי אך מה נותר לומר אודות האורח השני דורון ג'מצי שמעורר רק רחמים. אפשר לעשות את "בועטים" טוב הרבה יותר. תנו אותה לאבי רצון שהוא יערוך אותה וגם יגיש וינחה אותה.

ב- 1978 הפיק מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי חידוש עיתונאי מפליג בתחום כיסוי משחקי הכדורגל ע"י ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה "ה- OB הלָבָן". הוא תלה בהסתר מיקרופון Wireless על דש חליפתו של השופט מנחם אשכנזי ז"ל. המיקרופון החבוי הפך ל- סנסציה. ב- "מבט ספורט" באותו מוצ"ש חשף המיקרופון הנסתר את הטקסט הפְרֶחִי הפרחחי של שחקני הכדורגל. עילגות לשונם, קללות, אי מתן כבוד לזולת ולמוסד השיפוט, זלזול, זיוף, וחוסר מוּבְנֶה של משמעת. בקיצור התברר כי במשחק הכדורגל הכל מותר וכל הדרכים כשירות כדי להשיג ניצחון. איגוד השופטים נבעת מעוצמת החשיפה ההיא. הוא הורה לשופטיו לא רק להתרחק ממיקרופון ה- Wirless אלא מכל מיקרופון אחר של הטלוויזיה. יו"ר איגוד השופטים מר דָנִי שַפִּירָא הוריד הוראה לפיקודיו : אין יותר להתראיין לטלוויזיה.

במארס 1979 הפקתי וערכתי כתבה בת 25 דקות ל- "מבט ספורט" שקראתי לה : "מה שראתה המצלמה במגרש ואתם בבית לא ראיתם". הכתבה הייתה אוסף בן שנה של כל מיני שאריות Trims בפילם, מאגר Shots שנותרו על ה- Bin, ולא השתמשו בהם, ולכן נצברו. הכתבה הייתה סנסציה מפני שבפעם הראשונה נחשף קהל הטלוויזיה לחולשות הרבות של שופטי הכדורגל בישראל, בעיקר של שני השופטים הוותיקים בעלי המוניטין אברהם קליין ונפתלי איתן. הכתבה הארוכה חשפה את הזלזול המופגן והמתמשך של שחקנים רבים מקבוצות שונות באנשים בשחור עד כדי התעמתות גופנית עמם ללא תגובת השופטים. בקטעי הפילם השונים ביניהם של המשחק מכבי יפו – מכבי ת"א (ביפו) נראה שחקני מכבי יפו ובראשם מוצי ליאון מטלטלים את השופט נפתלי איתן בצורה אלימה מפני שחשבו שהוא לא צודק, ללא תגובת השופט המותקף. במשחק אחר שמשון תל אביב – הפועל באר שבע (ב- "בלומפילד") נראים שחקני שמשון ת"א דוחפים את אברהם קליין מבלי שהוא מניף כרטיס אדום לעברם.

ב- 1986 החליט ה- Commissioner של ליגת ה- NFL בארה"ב מר פִּיט רוֹזֶל (Pete Rozzele) להפוך את המצלמות של שלוש הרשתות הגדולות NBC ,CBS, ו- ABC שמכסות את משחקי ה- NFC וה- NFA למצלמות שופטות במקרים חריגים ושנויים במחלוקת . השופטים קיבלו אישור להפסיק את המשחק לרגע כדי להעיף מבט בתיעוד הטלוויזיוני המפורט (בתיעוד הטלוויזיוני נוטלות חלק בין 25 ל- 40 מצלמות כשרובן הן מה שמכונה במינוח הטלוויזיוני Isolated Cameras) ועל סמך מראה הטלוויזיה לקבל החלטה צודקת). המצלמות מנעו אי צדק אולם הן לא סייעו לגלות ספורטאים שמנאצים את יריביהם ב- Trash Talk כפי שעשה גיא פניני שלשום ליונתן שולדבראנד מפני שהמיקרופונים נותרו כבויים . וועדות מארגנות שונות הלכו ברבות השנים בעקבות פיט רוזל המיתולוגי. הטניס הבינלאומי נסמך על ה- Hawkeye. ה- NBA וה- Euroleague נעזרים במצלמות הטלוויזיה. אפילו ה- FIFA השמרנית החליטה לאחרונה להיעזר בעת רגעי מחלוקת בשירות המדעי של מערכת ה- Hawkeye . הקושי הגדול נותר באיתור הספורטאים המקללים.

מייד לאחר שמוניתי על ידי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בנובמבר 1980 למנהל חטיבת הספורט מיסדתי חודשיים אח"כ בפברואר 1981 את המוסף "רגע של מחלוקת" ששודר תדירות בתוכנית שטופת הרייטינג "מבט ספורט". מטרת המוסף הייתה לחשוף את טעויות השופטים, להגן על המקופחים, לתמוך ביושרה הספורטיבית, ולשמור על טוהר ההתמודדות הספורטיבית. הניצחון הוא הדבר החשוב ביותר אך לא בכל מחיר ולא על חשבון ההגינות. את המוסף הזה הגיש השַדָּר אורי לוי. הוא עשה היטב את עבודתו העיתונאית לאורך הרבה שנים. "רגע של מחלוקת" הייתה מִשְנָה סְדוּרָה שזכתה לרייטינג פנטסטי, לאהדת הציבור, וגם לאימת השופטים. עדשת הטלוויזיה כמו עינו של "האח הגדול" הייתה פקוחה והתבוננה בשחקנים ובשופטים מבעד לזכוכית מגדלת . המצלמה איננה משקרת. היא חשפה את טעויות השחקנים, טעויות השופטים, וקלונם של הסופגים כרטיסים אדומים. המוסף "רגע של מחלוקת" היה כה אמין וכה פופולארי עד שהשחקנים והשופטים אמרו זה לזה בעתות מחלוקת ביניהם במגרשים, בואו נמתין ונראה מה אומרים במוסף "רגע של מחלוקת" בטלוויזיה שעורך יואש אלרואי ומגיש אותו אורי לוי. בעשור ה- 80 של המאה שעברה הוזמנתי כמה וכמה פעמים ע"י איגוד השופטים לשאת הרצאות אודות "השיפוט במגרש הכדורגל בעידן הטלוויזיה". הצעתי לאיגוד השופטים להפוך את מצלמות הטלוויזיה שלנו למצלמות שופטות במקרים טעונים במיוחד, רגישים, וחריגים אך הם התנגדו. התירוץ היה שהשופטים טועים כמו שהשחקנים טועים ולכן אין לערב במחלוקת את מצלמות הטלוויזיה. הוויכוח שלי עמם נסב אודות עבירות מורל שאין ביניהם דבר עם הכדורגל. המצלמות שלנו תיעדו במשך שנים אין סוף עבירות מוּסָר ועבירות אדומות. פעם תיעדנו את שחקן בית"ר ירושלים אוּדִי אָשָש תופש באשכיו של רוני לוי ממכבי נתניה, ואת אבינועם עובדיה יורק על שחקן יריב במשחק בינלאומי כשהוא לובש את מדי נבחרת ישראל, וגם את אלי אוחנה מבצע תנועת נקמה מגונה ביד ימין שלו כלפי קהל אוסטרלי. המראות המבישים הללו נחשפו בכל קלונן על מסך הטלוויזיה, אולם ההתאחדות סירבה להשתמש בהם כעדות מרשיעה.

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה. משרדי חטיבת הספורט בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים. אורי לוי (מימין) ואנוכי בעת עריכת המוסף "רגע של מחלוקת" שהפך למשנה סדורה בתוכניות "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית הגיעה להישגים מפליגים בתחום ה- Video שחושף בקלות אין סוף טעויות שיפוט אולם נותרה חסרת ישע בתחום ה- Sound. המיקרופונים  של הטלוויזיה (והרדיו) אינם מספיק רגישים כדי לקלוט Trash Talk ולבודד אותו מרעש הקהל הכללי (International sound), אותו ה- Trash Talk הנבזי שנאמר תדירות שוב ושוב בין השחקנים ליריביהם. נקודת התורפה של התיעוד המצוין ב- Video של ערוץ 5 בכבלים את פרשת גיא פניני הייתה כאמור טכנולוגיית ה- Sound. צופי הטלוויזיה היו זקוקים למר אורי דגון ולשירותיה של קוראת השפתיים גב' צבייה בורנשטיין כדי לדעת מה אמר בדיוק גיא פניני ליונתן שולדבראנד . האירוע שלשום מזכיר לי את עצמי לפני 18 שנים. שלחתי את ניידת השידור הגדולה שלנו לכסות באחת השבתות של חודש מארס 1994 את המשחק המרכזי באצטדיון "קריית אליעזר" בין שתי הטוענות לכתר מכבי חיפה נגד מכבי תל אביב. במשחק הזה פצע שחקן מכבי ת"א מאיר מליקה את שחקן מכבי חיפה רוֹמָן פֶּץ בצורה חמורה במיוחד. המצלמה הראתה כי החלוץ מאיר מליקה נכנס בתנופה אדירה ברגלו של הבלם  רוֹמָן פֶּץ לאחר שהשחקן החיפני כבר שחרר את הכדור. מאיר מליקה שבר בכניסה הפראית את רגלו של רוֹמָן פֶּץ, ואז עשה את המעשה המכוער ביותר. בעוד השופט יַעֲקב שָיְינֶר מפסיק את המשחק ושולף כרטיס צהוב לעבר התוקפן , נמלט מֵאִיר מֶלִיקָה (סבא שלו אַהֲרוֹן מֶלִיקָה היה שוער קבוצת הפועל ת"א בכדורגל ונבחרת ישראל בשנות ה- 30 עד ראשית שנות ה- 50 של המאה שעברה) השחקן הפוגע מזירת הפשע כשהוא צועק בקול רם לעבר ספסל מכבי ת"א טקסט שהמיקרופונים לא קלטו. מצלמות ה- Video תיעדו את האירוע הנִבְזִי בשלמותו אולם המיקרופונים דממו. באמצעות טכנולוגיית ה- ווידיאו (DPM) הגדלתי את התמונה של מאיר מליקה ל- Extreme Close Up והזמנתי קורא שפתיים מיומן כדי לדלות את הטקסט ששיגר מאיר מליקה לעבר הספסל שלו. הטקסט היה מזוויע ובלתי מקובל לחלוטין. אודי אשרי ז"ל כתב מקומון "העיר" של תל אביב הקדיש ב- 1 באפריל 1994 מאמר לפרשה ההיא של "מאיר מליקה – רומן פץ".

ראה "העיר" מ- יום שישי – 1 באפריל 1994. מקומון "העיר" תל אביב. העיתונאי אודי אשרי ז"ל מתייחס לפרשה הנבזית בה חלוץ מכבי ת"א מאיר מליקה מכסח את בלם מכבי חיפה רומן פץ. רומן פץ שחקן כדורגל מקצועני סיים בעקבות הפציעה החמורה את הקריירה שלו על כר הדשא לעולם.

מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 5 בכבלים הפכו שלשום לרגע בזירת הפרקט של היכל הספורט ביד אליהו להיות מצלמות שופטות. הן הוכיחו לנו כי הן מגינות על היושרה וטוהר הספורט. אנשי ערוץ 5 בכבלים ואנשי האתר שלו זכאים להערכה רבה על פועלם. זאת הייתה שעתם היפה.

ראוי להעיר כאן כי מצלמות הטלוויזיה של חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לכדו בעדשותיהן במשך השנים הארוכות אירועים רבים שנויים במחלוקת בעיקר במשחקי הכדורגל והכדורסל שנעלמו מעיני השופטים. אחד מהם היה סַל ששווה 3 נקודות שנקלע ע"י שחקן הפועל ת"א ווילי סימס בדרבי התל אביבי נגד מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו ב- 25 בספטמבר 1984 בשנייה האחרונה של המשחק והשווה את התוצאה ל- 88:88. אחד משופטי ההתמודדות נפתלי עובדיה פסל את סל שלוש הנקודות והעניק לווילי סימס "סל רגיל" ש- שווה שתיים בלבד בטענה שווילי סימס דרך בעת הזריקה על קו הקשת המרוחקת 6.25 מטרים מטבעת הסל. המשחק הסתיים בניצחונה של מכבי ת"א על הפועל ת"א בתוצאה 87:88. בדקנו את סרט ה- Video בדיעבד על מכונות ה- VTR שלנו וחיש מהר גילינו כי צמד השופטים נפתלי עובדיה ודוד דגן טעו. סל שלוש הנקודות של ווילי סימס היה חוקי.

טקסט מסמך : 26 בספטמבר 1984. העיתונים "חדשות הספורט" ו- "על המשמר" מדווחים לקוראיהם על הצלחתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית להוכיח כי הסל שקלע ווילי סימס שחקן הפועל ת"א בשנייה האחרונה של המשחק נגד מכבי ת"א במצב של 85:88 לטובת מכבי ת"א היה שווה 3 נקודות ולא 2 כפי שפסק אחד השופטים נפתלי עובדיה. (באדיבות מר רוני דרור וארכיוני "חדשות הספורט" ו- "על המשמר", ותודה לאנשי חטיבת העיתונות ב- בית אריאלה בתל אביב).

הערה שלי : שני העיתונים "חדשות הספורט" ו- "על המשמר" נסגרו לפני שנים רבות ולא מופיעים יותר. הפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת. 

2. מצלמות הטלוויזיה שופטות את שחקן הפועל ת"א גיל לנדאו (1 ביוני 1983 באצטדיון ר"ג) ואת קפטן נבחרת ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה (ב- 22 ביוני 1986 באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי).

"יד האלוהים" של דייגו ארמאנדו מאראדונה מכניעה ב- 22 ביוני 1986 את שוער נבחרת אנגליה פיטר שילטון אך לא את מצלמות הטלוויזיה של , TELEMEXICO 1986 וגם לא את השַדָּר יורם ארבל. התפתחות צילום וכיסוי משחקי הכדורגל בטלוויזיה היא עצומה ומרשימה. הצבת מספר רב של מצלמות טלוויזיה באצטדיון, עושר זוויות הצילום, גודל העדשות שלהן, ולא פחות חשוב חיבורן למכשירי VTR נפרדים לצורך יצירת כמות גדולה של מערכת הילוכים חוזרים מאפשרות להן לחשוף ללא כל קושי את פשעו של דייגו ארמאנדו מאראדונה. 1 ביוני 1983. אִצטדיון רמת גן. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין הפועל ת"א ומכבי ת"א. שחקן הפועל ת"א גיל לנדאו מבלף ומכניע בידו את שוער מכבי ת"א משה מרכוס. הוא מביס את שופט המשחק עובדיה בן – יצחק, אך לא את מצלמות הטלוויזיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם לא את השדר נסים קיוויתי. 

52 המשחקים במונדיאל מכסיקו 86' שוחקו בשני זמנים מרכזיים על פי השעון המקומי . לפחות אחד מהם בשעה מאוד לא שגרתית, שתיים עשרה בצהרים על פי שעון מכסיקו . זמן צפייה טלוויזיוני מאוד לא נוח למדינה המארחת ולכל מדינות מרכז ודרום אמריקה תאבות הכדורגל , אך מועד מתאים לצופי הטלוויזיה באירופה וגם בישראל. צוהריי היום במכסיקו הקבילו לשעה שמונה בערב באירופה ותשע בישראל. השעה המרכזית השנייה נקבעה לארבע אחה"צ על פי שעון מכסיקו שהייתה שעת חצות הלֵיל באירופה והשעה אחת לפנות בוקר בישראל. שעות המשחקים נקבעו בלחץ הקבוצה המבצעית של ה- EBU (איגוד השידור האירופי) בראשה ניצבו מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ הספרדי ויָארְלֶה הוֹיְסָאטֶר הנורווגי. איגוד השידור האירופי היה גוף השידור העשיר ביותר, החזק ביותר , והמשפיע ביותר בתבל מבין ששת איגודי השידור העולמיים שהיו קיימים אז, OIRT – איגוד השידור המזרח אירופי, OTI – איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה, URTNA, איגוד השידור האפריקני ASBU – איגוד השידור של המדינות הערביות, ABU – איגוד השידור של מדינות מזרח אסיה והאזור הפסיפיק לרבות אוסטרליה , ולכן שילם גם את זכויות השידורים הגבוהות ביותר ל- FIFA  בתקופה ההיא. ל- EBU (וְ- OIRT) הייתה עדיפות בתכנון וקביעת שעות המשחקים. 14 מבין 24 הנבחרות הנוטלות חלק בטורניר הגיעו מאירופה. לשני גוּפֵי השידור האירופיים הייתה השפעה על TELEMEXICO, קבוצת הטלוויזיה המבצעית המקומית שהייתה האחראית על כיסוי הטורניר ושימשה Host broadcaster בינלאומי שלוֹ, והוועדה המארגנת המקומית, בקביעת לוחות הזמנים הראשיים של המשחקים. שתיים עשרה בצהריים וארבע אחה"צ. הפרש של שמונה שעות חצץ בין שעוני מכסיקו ואירופה. תשע שעות הפרידו בין שעון מכסיקו לשעון ישראל. שידור המשחק הראשון החל בישראל בתשע בעֶרֶב והשני באחת בלילה אחר חצות. המשחק ארגנטינה – אנגליה בשלב רבע הגמר של מונדיאל מכסיקו 86' ביום ראשון – 22 ביוני 1986 עורר עניין עצום בכל העולם ונקבע לשעת צפיית שיא בישראל ובאירופה. בדיוק ב- 12.00 ב- צוהריי היום במכסיקו סיטי, תשע בעֶרֶב בישראל ושמונה בערב באירופה. עמדה לרשותנו עמדת שידור מוזמנת זמן רב מראש עַל יָדִי באִצטדיון ה- "אצטקה". השַדָּר הבכיר שלי יורם ארבל נקבע מטעמי להיות שַדָּר המשחק ארגנטינה – אנגליה ומרדכי שפיגלר הפרשן שלו.

מאמנה של נבחרת אנגליה בּוֹבִּי רוֹבְּסוֹן הציב למשחק הזה את השוער מספר אחת שלו והטוב בשוערי אנגליה פִּיטֶר שִילְטוֹן מסאותהמפטון. שורת שחקני ההגנה הורכבה מגָארִי סְטִיבֶנְס מאֶוֶורְטוֹן, טֶרִי פֶנְוִויק מ- ק.פ.ר., טֶרִי בּוּצֶ'ר שחקו גלאזגו ריינג'רס, וקֶני סַאנְסוֹם מארסנל. את חוליית הקישור איישו טְרֶוֹור סְטִיבְן מקבוצת אוורטון, גְלֶן הוֹדְל – מטוטנהאם, ופִּיטֶר רִיד – מאברטון. שלושת החלוצים היו פִּיטֶר בּירְדְסְלִי – מניוקאסל, מבקיע השערים המחונן גָארי לִינִיקֶר אז שחקן ברצלונה, וסְטִיב הוֹדְג' – מאַסְטוֹן וִוילָה. כל שחקני נבחרת אנגליה ומאמנה היו מוכרים היטב לחובבי הכדורגל בארץ מהקרנת משחקי הליגה האנגלית הבכירה בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית ששידרה לציבור מונוגמי.

טקסט תמונה : יום ראשון בשבוע – 22  ביוני  1986 . שתיים עשרה בצהריים על פי שעון מכסיקו . מונדיאל מכסיקו 1986. אִצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. נבחרת אנגליה מתייצבת נוכח מצלמות הטלוויזיה של TELEMEXICO לפני היציאה לקרב נגד ארגנטינה בשלב רבע הגמר של גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : טרי בוצ'ר, גארי ליניקר, טרי פנוויק, גלן הודל, גארי סטיבנס, והשוער פיטר שילטון. זיהוי שורת כורעים משמאל לימין : פיטר בירדסלי, פיטר ריד, סטיב הודג', טרבור סטיבן, קני סאנסום. (במשחק השתתפו גם ג'ון בארנס שחקן קבוצת ווטפורד וקריס וודל שחקנה של טוטנהאם). (התמונה באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי).

המאמן הארגנטיני ד"ר קָארְלוֹס בִּילָארְדוֹ יורשו של סֶזָאר לוּאִיס מֶנוֹטִי הציב בשער את נֶרִי פּוּמְפִּידוֹ ובהגנה את אוֹסְקַר רוּגֶ'רִי, חוֹזֶה בְּרָאוּן, חוֹזֶה קוּסִיוּפוֹ, וסֶרְגְ'יוֹ בַּאטִיסְטָה. בקישור שיחקו חוּלְיוֹ אוֹלָרטִיקוֹצֶ'אָה, רִיקָארְדוֹ גְ'יוּסְטִי, וחוֹרְחֶה בּוּרוּצָ'אגָה, לידם שיחקו דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה מנהיג וקפטן הנבחרת והֶקְטוֹר אֶנְרִיקֶה, בחוד ההתקפה הוצב חוֹרְחֶה וָואלְדָאנוֹ. שופט המשחק היה עָלִי בֵּנַאסֵר מטוניס. השחקנים הארגנטיניים היו כמעט אנונימיים בארץ למעט כמובן דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ששיחק במדי אלופת איטליה קבוצת נאפולי וחורחה וואלדאנו שחקן ריאל מדריד . היה בסגל הארגנטיני עוד שחקן מוכר דָנִיאֵל פַּאסָארֶלָה, הבלם הנפלא שהניף את גביע העולם ב- 1978 ועכשיו שחקן הקבוצה האיטלקית אִינְטֶר, אך הוא היה כבר בן 33 והמאמן קַרְלוֹס בִּילָארְדוֹ אפילו לא נתן לוֹ צ'אנס כשחקן מחליף. יורם ארבל ומצלמות "1986 TELEMEXICO" הגיעו לשיא יכולת האבחנה המדויקת שלהן בעת השידור הישיר של המשחק ארגנטינה נגד אנגליה. זה התרחש בצוהרי יום ראשון – 22 ביוני 1986 באִצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" במכסיקו. תשע בערב שעון ישראל. כל חובבי הספורט במדינת ישראל הסתופפו סביב מסך הטלוויזיה של הערוץ הציבורי המונופוליסטי. נדמה היה שאיש במדינה לא החמיץ אותו.

בדקה ה- 51 של המשחק נִיתֵּר דְיֶיגוֹ אָרְמָנְדוֹ מָאראָדוֹנָה לעבר כדור גובה שנהדף בטעות מקו ה- 16 ע"י סְטִיב הוֹדְג' (Steve Hodge) לעבר רחבת השער של פִּיטֶר שִילְטוֹן. השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן יצא לקַדֵם את פני הסכנה כשבעה מטרים מהשער וניתר מול הקפטן הארגנטיני אל הכדור כדי להדפו, אך דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָדוֹנָה הזריז הקדים אותו וכבש את השער בעזרת ידו השמאלית המאוגרפת שהייתה צמודה לראשו. גנבת השער נעשתה במיומנות אך נראתה חשודה מראשיתה. שופט המשחק המגוחך הטוניסאי עלי בֵּנָאסֶר (Ali Bennaceur) לא ראה שום דבר פגום בהבקעה ולכֵן לא היסס ואישֵר את השער מייד. שני שופטי הקו הרדומים והישנוניים אוּלוֹאַ מוֹרֵיירָה (B. Ulloa Morera) מקוסטה ריקה ובּוֹרִיס דוֹטְשצֶ'ב (Boris Dotschev) מבולגריה לא הבחינו אף הם בשום דבר חריג בהבקעת השער של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ונעו למרכז המגרש כדרכם של הקוונים לאחר הבקעת שער. זאת הייתה טעות שיפוט קטסטרופלית אך יש לה הסבר אנושי. השחקנים האנגליים ומאמנם בובי רובסון יצאו מדעתם. חלק מהם רצו נסערי נפש אל השופט המרכזי וזעקו לעברו מרות כדי שיבטל את רוע הגזרה. הם טענו שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה הבקיע את השער הלא חוקי בידו ולא בראשו אך השופט לא שהה לתחינותיהם . הוא הורה להם לחדש את המשחק מקו האמצע.

המאמן בּוֹבִּי רוֹבְּסוֹן היה המִסְכֵּן והמפסיד הגדול מכולם. הוא הכין במשך שנים את נבחרת אנגליה לסוג כזה של התמודדות. מפגש מכריע אחד בגביע העולם על כל הקופה . להיות או לחדול . הגורל זימן לו בשלב רבע הגמר במכסיקו 1986 את נבחרת ארגנטינה ובראשה הקפטן דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ואת השופט הטוניסאי עלי בנסאר. המשחקים בין היריבוֹת בשלב רבע הגמר בגביע העולם הם התמודדות של הכול או לא כלום. זה דבר ידוע. לפתע העניק שופט המשחק מקדמה בחינם לקבוצה היריבה. בובי רובסון נשאר ג'נטלמן על הספסל אך התפוצץ מפנים. הוא חש שהוא ונבחרתו נשדדו ע"י דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ושופט המשחק לאור היום. הוא הקדיש את מיטב שנותיו לכדורגל הבריטי. הוא היה שחקן בנבחרת הלאומית, שימש כמאמן רב מוניטין ומבוקש בליגה הבכירה האנגלית וגם מחוץ לגבולות האיים הבריטיים, ועכשיו היה מאמן הנבחרת הלאומית . אישיות דגולה שהייתה הרבה יותר ממאמן כדורגל. בובי רובסון היה מורה ומחנך. הוא מסוג האנשים שנתן את כל כולו למען הכדורגל. ההדרכה והאימון בכדורגל עלו לו בבריאות. ראשו האפיר מוקדם מהצפוי והפך לסַב.

1986 TELEMEXICO ורשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA בראשות נשיאה זָ'אן אֶמִילְיוֹ אֶסְקָארָאגָה אימצה קונספציה בימוי ממוּחשבת שקבעה מראש את השימוש במערכות ה- Replays  (הילוכים חוזרים) בניידות השידור ושיטת ההרצה שלהם. בכל ניידת שידור הותקנו ארבע יחידות הילוכים חוזרים בהם השתמשו הבימאים לאחר כיבושי השערים . משך הזמן של שידור ארבעת ההילוכים החוזרים באופן רָצִיף בזה אחר זה על המרקע, עמד על כעשרים וחמש שניות . לא כולם שודרו ב- Slow motion (הילוך איטי) . חלקם הוזנו במהירות צילום רגילה של 25 פריימים בשנייה אחת. שיטת הביצוע של שידור של שלושה או ארבעה הילוכים חוזרים מוחשבה ונקבעה מראש. בתחילה שוּדרוּ שני הילוכים חוזרים משתי מצלמות מובילות שונות מכיוון עמדות השידור המרכזיות (מצלמות מס' 1 ומס' 2 במערך הצילום) או ממצלמה שהוצבה על קווי ה- 16. ההילוך החוזר השלישי הובא מהמצלמה האחורית וההילוך הרביעי ב- Reverse Engel (זווית נגדית ההפוכה לכיוון המצלמות המרכזיות המובילות). הצבת מצלמה בצד השני של האִצטדיון היה חידוש מעניין וחשוב של TELEMEXICO 86 ונעשה על ידה בפעם הראשונה בהיסטוריה של צילומי כדורגל בטלוויזיה. ההילוך החוזר האחרון (השלישי ולפעמים רביעי) שהובא מהמצלמה שניצבה מאחורי השער (שנכבש) היה האחרון שנעל גם את מסֶכֶת ההילוכים החוזרים. לא כל הבימאים הקפידו להזין את ההילוכים החוזרים על פי הסדר הנַקוּב, אך ההוראה הבסיסית שניתנה לכולם בניידות השידור באִצטדיונים השונים, חייבה אותם במפגיע להגיע במועד לצילום חידוש המשחק מקו האמצע לאחר השער שהובקע. במובן מסוים זאת הייתה אוטומטיזציה של מחשבת האדם . היה בכך יתרון כי היא מנעה טעויות אֶנוֹש, אך בהיותה ממוחשבת ומתוכנתת מראש ונתונה בסַד של זמן, חסְרה השיטה את הרגישות ואת הגיון האדם היכן להתחיל את ההילוך החוזר והיכן לסיימו. האוטומציה התזזית והקופצנית המכסיקנית של ההילוכים החוזרים שיבשה במשהו את ההמשכיות הטבעית של מהלכי הכדורגל השלמים לפחות את אלה שהיו ראויים להקרנה נוספת וממושכת יותר. השיטה הממוחשבת והמסרים הקצרים האלה מנעו מצופי הטלוויזיה בשל מסגרת הזמן סוג של נינוחות ורגיעה קולנועית . מין תחושה שרגע השיא נגמר מהר מידי. ההילוכים החוזרים של כיבוש השערים אמורים להאריך את רגעי השיא ולהעצים את החוויה הטלוויזיונית . זהו סוד כוחם . השיטה במכסיקו 86' קיצרה אותה לעיתים. שער "יד האלוהים" של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זכה לשלושה הילוכים חוזרים משלוש זוויות שונות : מצלמת קו 16, מצלמה מהזווית ההפוכה, ומצלמה אחורית מאחורי השער האנגלי.

צפיתי מעמדת הפיקוד שלי ב- IBC בשידורים של "TELEMEXICO 86" בקנאה מקצועית רבה. הייתי מרותק אליהם. אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית רק יכולנו לחלום בעת ההיא על עושר טכנולוגי מודרני שכזה. כיבוש השער ע"י דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בידו היה מלאכת מחשבת אך בעצם מעשה מִרְמָה מחוּשב ומתוחכם בתוך שבריר שנייה של גאון ו- וִוירטוּאוֹז כדורגל . היה קשה להבחין בתחילה בעת הבקעת השער האם הובקע  ביד או בראש. שהיתי במכסיקו כמנהל שידורי הטלוויזיה עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית וראיתי הכול. הייתי עֵד ראייה למעשה הרמייה של קפטן נבחרת ארגנטינה ועֵד שמיעה לטקסט הנבון של יורם ארבל שתיאר בשידור ישיר את האירוע והחוויה, והיה לא פחות מרשים מהווירטואוזיות של דְיֶיגו אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה.

זה הלך ככה : 

טקסט יורם ארבל לאחר הבקעת השער :  "שער…השופט מסמן למרכז …דייגו ארמאנדו מאראדונה כובש את השער הראשון…אנגליה טוענת לנגיעת יד אולי לעבירה על השוער פיטר שילטון…אבל שחקני ארגנטינה חוזרים למרכז עם השופט…".

אחת ממצלמות ה- Close up של ניידת השידור "רדפה" אחרי דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה והביאה את קפיצות השמחה שלו כמו ריקוד ניצחון כשאגרופו מתנופף באוויר. כל שחקני ארגנטינה רצו לחבק ולנשק אותו. מצלמה אחרת הראתה את טֶרִי פֶנְוִויק (Terry Fenwick) האנגלי רודף אחרי השופט ומסמן לו כי דייגו ארמאנדו מאראדונה הבקיע את השער בידו. הוא ממש התחנן בתנועות ידיים בפני השופט שיבטל את החלטתו. מצלמות האווירה שעקבו אחרי תרועות הגיל של 115000 (מאה וחמישה עשר אֶלֶף ) הצופים הנרגשים באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" העניקו תחושה ברורה על מסך הטלוויזיה כאילו השער שנכבש היה חוקי והובקע בדרך ראויה. ייאמר לזכותו של יורם ארבל שהואָ מייד חשד בדייגו ארְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה.

טקסט יורם ארבל בהילוך החוזר ה- 1 של מצלמת  ה- 16 : "מאראדונה…זוהי הכנסת כדור לא טובה של ההגנה האנגלית…נגיעת יד של מאראדונה או לא…".

טקסט יורם ארבל בהילוך החוזר ה- 2 של המצלמה האחורית : "בואו נבדוק שוב…אולי מן הזווית הזוֹ…אני כמעט בטוח שכן…". 

טקסט יורם ארבל בהילוך החוזר ה- 3 של המצלמה מהזווית ההפוכה : "עוד מבט אחד מן הזווית ההפוכה, לא יכול להיות שהראש של דייגו ארמאנדו מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של פיטר שלטון.

טקסט נפלא, מדויק, וחסכוני בשידור ישיר. בהילוך החוזר השלישי כבר לא היה לוֹ סָפֵק. יורם ארבל הביע את דעתו הנחרצת ומנוסחת היטב בשידור ישיר ניסוח בן תריסר מילים שלא יישכח לעַד על ידי. אבחנה מדויקת ומַרשִימה של שַדָּר דָגוּל שהפך באחת את וִוירטוּאוֹז הכדורגל דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לעבריין. הללויה לווירטואוז המיקרופון יורם ארבל. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה גבר בידו על פִּיטֶר שִילְטוֹן אך לא יכול היה לנצח את מצלמות הטלוויזיה המכסיקניות של TELEMEXICO, ונכנע לאבחנה דקת העין של השַדָּר יורם ארבל (האחד והיחיד). דייגו ארמאנדו מאראדונה גאון כדורגל ערמומי דחף במו ידו השמאלית את מונדיאל מכסיקו 1986 לעבר פסגה דרמטית עטופה בסקרנות, מתח, ועניין בינלאומי עצום.

"לא יכוֹל להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן", הייתה אבחנה נבונה אפילו נפלאה של יורם ארבל ויכולת ביטוי מרשימה בשידור ישיר ובלחץ זמן . זאת הייתה בעינַיי פסגת שידוריו של יורם ארבל בטלוויזיה הישראלית הציבורית . הברקה כזאת בשידור ישיר ראויה לפרס פוליצר. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה פֶנוֹמֶן שסחף את נבחרתו ארגנטינה לזכייה שנייה בגביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1986. כוכבו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זרח ביתר שאת על רקע נבחרת ארגנטינית אפרורית דלת הכוכבים. הוא היה שחקן כדורגל כל כך גדול שאישיותו הדומיננטית על כר הדשא ויכולתו הווירטואוזית הפכה גם את חבריו האלמונים לשחקנים מצטיינים ידועי שם באותה העֵת. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה שִימֵש מנהיג וקפטן של נבחרתו והבקיע בעצמו חמישה שערים במהלך האליפות . ובאשר לפרשן שלנו מרדכי שפיגלר . האיש ישב המום בעמדת השידור . הוא היה נבוך ולא רצה להאמין כי גאון הכדורגל הארגנטיני הסתייע ביודעין ובכוונה תחילה בידו כדי להבקיע שער. מרדכי שפיגלר שהיה בעצמו רב אמן בכדורגל (בקנה מידה ישראלי) חַש נבגד למראה עיניו. כשיורם ארבל סיים את אבחנתו שידר מרדכי שפיגלר למיקרופון , "ציפיתי ממָארָאדוֹנָה שייעשה הכול , אבל להבקיע שער ביד במעמד כזה…? זה כבר יותר מידי…!". זאת לא הייתה פרשנות טלוויזיה. לא את זה ציפיתי לשמוע ממנו. זאת הייתה הבעת דעה אישית על מוּסַר בספורט. רציתי לשמוע ממנו פרשנות על מוסד השיפוט ומדוע לא ראה השופט המרכזי והקוונים שלוֹ את מה שראו השחקנים האנגלים, והאם יש צורך עתידי במקרים כגון אלה לעַרֵב את מצלמות הטלוויזיה בהחלטות השופטים השגויות ולהכריח את מוסד הכדורגל השמרני להיעזר בעדשות המצלמות. במקום זה שמעתי הטפת מוּסַר לקפטן הארגנטיני השובב והרמאי.

טקסט תמונה : יום ראשון – 22  ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. הפרשן מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר (חובש Head set ומחזיק מיקרופון Lip mic) ועוזרת ההפקה המצוינת שלי שמחה שטרית בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעה קלה בטרם ההתמודדות בשלב רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

 טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. יום ראשון בשבוע – 22 ביוני 1986. אִצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. השעה אחת ושש דקות בצהריים שעון מקומי. דייגו ארמאנדו מאראדונה גובר בידו על שוער נבחרת אנגליה פיטר שילטון, אך איננו מכניע את מצלמות הטלוויזיה וגם לא את השדר יורם ארבל. תיעוד חשוב בהתפתחות שידורי הטלוויזיה והמעורבות שלה בכיסוי אירועים שנויים במחלוקת בספורט התחרותי בכלל ובכדורגל בפרט. (באדיבות TELEMEXICO.

“ERA  LA  MANO  DE  DIOS”, הצהיר דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה, בפני העיתונאים כשנשאַל אם כבש את השער בידו או בראשו. "זו הייתה יד האלוהים", כינה בסיום המשחק את מעשה התרמית שהביא להבקעת שערו הראשון. ניסוּח תֵּיאוֹלוֹגִי מחושב שהותיר לוֹ לצאת בשלום מהסבך המוּסרי אליו נקלע כקפטן נבחרתו. כשנשאל שוב ושוב מדוע לא הודה בעבירה המתוחכמת שנסתרה מעיניי השופט, שִיוֵוק את עצמו לתקשורת כאילו היה שליח האֵל עלי אדמות ובמצוותו נקם את חרפת ארגנטינה. לכל הפונים הֵשיב שוּב ושוּב באותה מטבע, "זאת הייתה יד האלוהים", אך המצלמות היו בעוכריו. על כך אמרה סוּזַן סוֹנְטָאג : "הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה". היא צדקה.

ניתוח טלוויזיוני של הבקעת השער ע"י "יד האלוהים" מסביר מדוע שופט המשחק עָלִי בֵּנָאסֶר לא ראה את מה שראו השחקנים האנגליים בצורה וודאית וכל כך בבירור ובראשם השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן. גופו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ניצב בפרופיל לשופט בעת הניתור לכדור. אֶגרוף יד שמאל של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זה שהדף את הכדור לשער האנגלי הוסתר כמעט במלואו ע"י ראשו של השחקן הארגנטיני. השופט שהיה בכושר גופני מניח את הדעת ובס"ה ניצב בסביבת האירוע ליד קשת  ה- 16 מ', והתמקם באופן סביר, משהו כמו תשעה אולי עשרה מטרים מנקודת המפגש בין דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לפִּיטֶר שִילְטוֹן והקרב על הכדור ביניהם, אך לרוע מזלו זווית הראייה שלו הייתה שגויה לשבריר שנייה. דייגו ארמאנדו מאראדונה ניתר מעשה שטן בפרופיל והשופט ראה את הצדודית שלו. לכֵן סבר בטעות שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כבש את השער בנגיחה בראשו. אפשר לראות את הסיטואציה הקצרצרה והמורכבת הזאת היטב על טייפ השידור בסופה הוענק לעבריין הארגנטיני הפרס שחשק בו. במקום שיונף לעברו כרטיס אדום אישר השופט את השער והעניק לארגנטינה יתרון בחינם. בובי רובסון מאמן נבחרת אנגליה כעס ורגז אך צריך לציין שלא לא איבד את צלמו. המחאות לא עזרו לוֹ וגם לא לשחקני אנגליה.

שלוש דקות חלפו, וליורם ארבל הוענקה הזדמנות נוספת לשדר בשידור ישיר בשפתו העשירה ובקול הבריטון העמוק שלו עוד מהלך של גאון הכדורגל דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה. זה היה בדקה ה- 54 של המשחק. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה נטל את הכדור לעצמו כעשרה מטרים בתוך המחצית של נבחרתו ו- ת"ק פרסה מהשער האנגלי והתחיל לשעוט עִמוֹ לעבר פִּיטֶר שִילְטוֹן . במבצע פריצה אישי שטרם נראה כמותו בהיסטוריה, לאורך של יותר משישים מטר, חלף על פני ארבעה שחקנים אנגליים ובסופו מוֹטֵט את השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן בדחיקת כדור קטנה כזאת אופיינית בכף רגלו השמאלית. יורם ארבל שאג למיקרופון עוד פְּנִינַת שידור, "ש – ע – ר ! , מֵאָה אַחוּז חוּקי , אֶלֶף אַחוּז חוּקי" . הוא שוב צָדָק. גָארִי לִינִיקֶר החלוץ אנגלי מריח השערים רק צמצם את התוצאה בדקה ה- 80 של המשחק ל- 1:2. ארגנטינה העפילה לשלב חצי הגמר.

אינני זוכר שהמאמן האנגלי בּוֹבּי רוֹבְּסוֹן לחץ את ידו של עמיתו קָארְלוֹס בִּילָארְדוֹ בתום המשחק . אנגליה נשדדה לאור היום, ושופט המשחק הטוניסאי לא חזר לשפוט עוד במהלך האליפות . הוא נשלח הביתה. ההתנסחות וההתמצאות של יורם ארבל בסבך המחלוקת של "יד האלוהים", בתוך זמן כה קצר, שניות ספורות ממש, ראויות לכל שבח. תמונות הטלוויזיה המתחלפות בזו אחר זו סייעו לו . השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן נכנע "ליד האלוהים" של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ולהחלטה המוטעית של השופט, אך לא למצלמות של הקונסורציום הטלוויזיוני המכסיקני “1986 TELEMEXICO”. המצלמה אינה משקרת .למעשה הרמאות של גאון הכדורגל הארגנטיני דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה שימוש במתכוון בידו לצורך כיבוש שער אין אח ורֵע בתולדות המונדיאלים . אף על פי כן ציבור אוהדי הכדורגל בעולם סלח לוֹ על המעשה הנפשע. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה נתפס בעיניו כגיבור וכַך גם שוּוָק בסרט הטלוויזיה "Hero" שהוא כוכבו. שום כוכב כדורגל בינלאומי נערץ ברמתו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כמו פֶרֶנְץ פּוּשְקָש, פֶּלֶה, או יוֹהָאן קְרוֹיְף לא היה מעז ולא היה מעלה בדעתו לעשות מעשה קונדס שכזה נוכח יציעי ה- "אצטקה" העמוסים לעייפה ב-  115000 (מאה וחמישה עשר אלף) אנשים, 15 מצלמות טלוויזיה הפרושות באִצטדיון, ומיליארד צופי טלוויזיה ברחבי העולם החוזים בשידור הישיר. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה גאון כדורגל שנהג כפִּרְחַח. הוא הכניע את פִּיטֶר שִילְטוֹן אבל לא את מצלמות הטלוויזיה שחשפו את קלונו. זה היה עונשו.

טקסט תמונה : זהו בובי רובסון המנוח מאמן נבחרת אנגליה במונדיאל מכסיקו 1986 . פגשתי אותו כעבור 12 שנה יחד עם יוסל'ה מרימוביץ' במשרד ההפקה והשידורים שלי ב- IBC בפאריס במונדיאל צרפת 1998. שאלתי אותו, "מה קרה שם באִצטדיון "האצטקה" במכסיקו 86' עם "יד האלוהים" של דייגו ארמאנדו מאראדונה…?" . הוא חייך חיוך מריר והשיב, "שדדו אותנו לאור היום". 22 שחקני שתי הקבוצות, המאמן הארגנטיני קארלוס בילארדו ואני , ועמנו 100 אלף צופים באִצטדיון ראו שדייגו ארמאנדו מאראדונה כבש את השער בידו , חוץ משלושת השופטים. הם לא ראו דבר ואישרו את השער". (באדיבות יוסף "יוסל'ה" מרימוביץ' ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהפקות הטלוויזיה הבינלאומיות אתה פוגש הרבה מאוד דמויות ופיגורות שקשורות לביזנס הזה שנקרא "הסימביוזה הבלתי נמנעת של הטלוויזיה והכדורגל". מונדיאל צרפת 1998 לא היה יוצא דופן מהבחינה הזאת בשעה שעל דלת הכניסה למשרד ההפקה והשידורים שלי ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בפאריס נשמעו כמה הקשות קלות . בפתח ניצבו יוסל'ה מרימוביץ וחברו בובי רובסון. יוסל'ה מרימוביץ הוא ידיד אמת שלי (ושל רבים אחרים בארץ ובעולם) שאיננו מחמיץ לעולם שום מונדיאל. הוא חייך ואמר לי, "יואש, תכיר, זהו בובי רובסון, חבר שלי". הזמנתי אותם פנימה בחפץ לב. התפתחה שיחה על כוס תה וקפה . הם שתו תה ואני קפה. החזרתי את בובי רובסון 12 שנה לאחור ל- "יד האלוהים" של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה. רציתי לשמוע ממקור ראשון מה קרה אז מנקודת מבטו ב- 22 ביוני 1986 באִצטדיון ה- "אצטקה". הוא נשאר ג'נטלמן אנגלי גם עכשיו. הוא דיבר בשקט, לא הרים את קולו, וסיפר בצורה שלווה על ההשקעה האישית שלו באימונים והכנות של נבחרת אנגליה לטווח ארוך בדיוק לקראת סוג כזה של מפגשים על כל הקופה. היו לו תלונות מאוד קשות נגד השיפוט ההוא, על עיוורונם של כל שלושת שופטי המשחק, ועל עבודתו רבת שנים שירדה בבת אחת לטמיון . הוא לא איבד את צלמו ונשאר Cool. אי אפשר היה שלא להעריך את הופעתו והתנהגותו באותה פגישה ביוני 1998 בפאריס. היה בו משהו מאוד אצילי ומאופק. לא רבים מכירים את הקריירה המקצועית העשירה של בובי רובסון . הוא נחשב לבר סמכא ואחד ממומחי הכדורגל הגדולים בעולם. המאמן הבריטי בובי רובסון נולד בלונדון ב- 1933. בגיל 17 החל את קריירה הכדורגל שלו בקבוצת פולהאם (Fulham). הוא היה שחקן מרכז שדה מצטיין. ניהול וראיית המשחק היו תחום התמחותו . ב- 1956 הועבר לקבוצת ווסט אלביון ברומיץ' (West Bromwich Albion) שם שיחק שֵש שנים ואח"כ חזר לקבוצת נעוריו פולהאם. בובי רובסון שיחק 15 שנה בליגה הבכירה והשתתף ב- 584 משחקים. הוא הבקיע 133 שערים . לאחר שסיים את הקריירה בפולהאם הצדיע לוֹ המועדון והעניק לו את תפקיד המנהל.  ב- 1968 עבר בובי רובסון לעונה אחת לקנדה שם אימן את קבוצת הכדורגל, "גַלֵי הקֶצֶף הלָבָן", של העיר וואנקובר (Vancouver Whitecaps). שנת 1969 הייתה נקודת המפנה שלו כמאמן. בובי רובסון נטל לידיו את מִשרת המאמן של קבוצת איפסוויץ' (Ipswich) ושהה בה שלוש עשרה שנה. הוא הקים דוֹר של שחקנים צעירים. ב- 1978 זכתה איפסוויץ' בגביע האנגלי ובשנת 1981 לקחה את גביע יואפ"א (UEFA Cup). התאחדות הכדורגל האנגלית שמה עליו עין. ב- 1978 מונה בובי רובסון ע"י ההתאחדות הבריטית למאמן נבחרת ב' של אנגליה. ב- 1982 מונה למנג'ר נבחרת אנגליה. התבוננתי עכשיו בפניו היפים של בובי רובסון. הוא היה כבר בן 65 וראשו סַב לגמרי. יש משהו שמעורר הדרת כבוד כלפי הכדורגל האנגלי וגם למצלמות הטלוויזיה של ה- BBC , ITV , ו- BSKYB, שמכסות ומשדרות אותו. הודיתי לבובי רובסון ויוסל'ה מרימוביץ' ז"ל  (האָהוּב) על הביקור ולחצתי בחוֹם לשניהם את היד.

טקסט תמונה : 1970. לפני 44 שנים. יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל (מימין) יחדיו עם חברו הטוב בובי רובסון המנוח במגרש האימונים של איפסוויץ' ב- 1970. (התמונה באדיבות יוסל'ה מירמוביץ' ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הניסוח התיאולוגי של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כי הייתה זאת "יד האלוהים" שכבשה את שערה של אנגליה ב- 22 ביוני 1986 היה מעניין ומחושב. בעל השראה. שתי המילים "יד האלוהים" כללו בתוכן פירוש וויזואלי מובהק של ייסורי ההיסטוריה הארגנטינית : חזון תיאולוגי ומעשה נקמה נגד האימפריה הבריטית בראשות אשת הברזל מרגרט תאצ'ר שכבשה ב- 1982 את איי פוקלנד (מאלווינאס) מידי ארגנטינה והסבה לאומה הארגנטינית אבדות צבאיות כבדות והשפלה מדינית. דייגו ארמאנדו מאראדונה לא שכח זאת. הוא תיעב את האנגלים והיה אחד מאותם הארגנטינאים שמעולם לא לבש את מדיו של מועדון כדורגל אנגלי כלשהו כפי שעשו בזמנו חבריו לנבחרת ארגנטינה אוֹסְבָאלְדוֹ אָרְדִילֶס וריקארדו וויז'ה.

ההיסטוריה סובבת על צירה. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לא היה הראשון שהשתמש במונח "יד האלוהים" כדי לתרץ כיבוש שער . עשה זאת לפניו ווירטואוז אחר מישראל המשורר עֵלִי מוֹהַר ברפורטאז'ה עיתונאית שלוֹ במדורו "בשער", במקומון התל אביבי "העיר", ביום שישי – 10 ביוני 1983. עלי מוהר הקדים את דייגו ארמאנדו מאראדונה והשתמש בניסוח תיאולוגי המנמק את הבקעת שער הניצחון של גִילִי לַנְדָאו במשחק הגמר על גביע המדינה בו ניצחה הפועל ת"א את מכבי ת"א 2:3. עֵלִי מוֹהַר עיתונאי וכותב מחונן וגם אוהד שרוף מוצהר של אגודת הספורט הפועל ת"א, טבע בכישרון רב מאמר הומוריסטי מיוסר בעל השראה במקומון "העיר" המנתח את אותו רגע המחלוקת המפורסם בו הכניע גיל לנדאו בידו את שוער מכבי ת"א משה מרכוס ושופט המשחק עובדיה בן – יצחק אך לא גבר על מצלמות הטלוויזיה הישראלית ולא על השַדָּר נסים קיוויתי. עלי מוהר ז"ל לא ראה יד (שהייתה) וגייס את חבר מרעיו פול רנייה, פולמוסא, קולמוסאי  ושאר ידידיו כדי שיתמכו בגרסתו. למאמרו העניק את הכותרת, "יושם קץ למחלוקת", וכך כתב : "האם הייתה זו ידו של גילי לנדאו ? ! – זוהי השאלה המוחצת ! ידו של מי התערבה שם, שואלים אתם – ואני עונה ואומר : יד הגורל הייתה זו , חברים, יד הגורל. ואולי רק אצבע, אצבע אלוהים, ולא בהכרח ידו של גילי !" [1].

ראה "העיר" מ- 10 ביוני 1983. מקומון "העיר" תל אביב. המשורר המחונן עלי מוהר מכנה במקומון "העיר" את שער הניצחון של גילי לנדאו (הובקע ביד) כ- "אצבע אלוהים", במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל של 1983, בו גברה הפועל ת"א על מכבי ת"א 2:3. 

ביום רביעי אחה"צ – 1 ביוני 1983, התקיים באצטדיון רמת גן משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין קבוצות הפועל ת"א ומכבי ת"א. דרבי סוער ויוקרתי בין שתי יריבות וותיקות שמעורר עניין רב ברחוב הספורטיבי של המדינה. בונוס. לא יכולתי לצפות ליותר מזה. זכויות השידורים נרכשו על ידי בחינם במו"מ קצר עם יו"ר ההתאחדות חיים הברפלד ז"ל תמורת הצבת שלטי פרסומת מסחרית באצטדיון כאוות נפשם . חוזה השידור הישיר נחתם ברוח הסלוגן הכספי – כלכלי שטבע מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ב- 23 במאי 1983 בכתב ידו המסורבל והמגושם, "הם פרסומות – אנחנו בחינם".

טקסט מסמך :  23 במאי 1983. "הם שלטים – אנחנו בחינם", כתב לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי'"לפיד. האותיות היו מגושמות ומסורבלות, ורחוקות מלהיות אסתטיות. חלפו שנים רבות מאז, אך המסמך שקבע תקדים חשוב –  נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באִצטדיון ר"ג הוצבה כמות גדולה של שלטים שנשאו פִּרסומות מסחריות לרוֹב , הרבה מעבר למקובל . חריגה מוחלטת מתשעת עקרונות של מסמך ה- EBU המציבים כללים ברורים של הצבת שלטי פרסומות מסחריות בשידורי ספורט בטלוויזיה. רשות השידור כחברה מלאה ב- EBU הייתה מחויבת למסמך הזה וההוראות הכלולות בו. קו האורך המזרחי של המגרש והאזורים שמאחורי השערים היו רוויים בשלטי פרסומת מסחרית לעייפה, אך אנחנו שידרנו ישיר את המשחק בחינם. יוסף "טומי" לפיד עשה כל מאמץ לשמור על תקציב מאוזן של רשות השידור אך הוא היה האיש שהתיר בגלוי את חדירתה הגלויה של הפִּרסומת המסחרית הסמויה למסך שידורי הספורט בטלוויזיה. לא הייתה לו ברירה. אולי חשב שמאבק הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד חדירת הפרסומת המסחרית בשילוט במגרשי הספורט , בעיקר באצטדיוני הכדורגל והיכלי הכדורסל, הוא מאבק אבוד וחסר סיכוי, והחשוב ביותר ככלות הכול מנקודת מבטו הוא לשמור על תקציב מאוזן.

לשמחתי יכולתי להעמיד לרשותו של השַדָּר נסים קיוויתי את ניידת מט"ח של הטלוויזיה החינוכית שהפיקה שידור בצבע בפיקוחו הטכני של מאיר בן ארי [2]. לרשות ניידת השידור הזאת עמדו חמש מצלמות. מספר שיא בימים ההם. ממש אותה כמות מצלמות שעמדה לרשות ה- BBC  בעת כיסוי משחק הגמר על גביע העולם ב- 1966. ניידת השידור הזאת כללה טכנולוגיה רב צדדית משופרת. הפעילו אותה כ- 30 צלמים וטכנאים. לראשונה עמדו לרשותנו שני מקורות של הילוכים חוזרים, אומנם במהירות רגילה מפני שלא היה קיים אז הילוך חוזר איטי בטלוויזיה הישראלית הציבורית , אך אחד מהם היה נפרד מ- Integrated feed של הצילום הכללי. מכשיר ההקלטה של ההילוך החוזר הנפרד התחבר למצלמה האחורית הקרקעית שהוצבה ליד השער הצפוני. המצלמה הזאת הייתה Camera Isolated והייתה מקושרת ל- VTR בן 2 אינטשים משל עצמה.

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה שעברה. זהו שדר הספורט הוותיק והמצוין מר נסים קיוויתי. נסים קיוויתי היה גם עיתונאי בחסד עליון וכותב טקסטים מעולה. עבורי אישיות טלוויזיונית בלתי נשכחת. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נסים קיוויתי שידר ישיר את המשחק. כרגיל למגִנת לבו של יורם ארבל. שער הניצחון של חלוץ הפועל ת"א גִיל לַנְדָאוֹ בדקה ה- 67 הובקע ביד . לא היה כל ספק בכך. דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ניסה בשעתו להסתיר את מעשה הפשע . הוא היה שחקן כדורגל מתוחכם ודאג להצמיד את האגרוף המרוּשָע לראשו. גילי לנדאו עשה זאת בגלוי. הוא לא עמד בפיתוי ושלח זרוע ארוכה לעבר הכדור ובראשה האגרוף הקפוץ שלוֹ . מצלמות הטלוויזיה שלנו חשפו ללא כל קושי את מעשה התרמית . שוער מכבי ת"א משה מרכוס יצא משערו עד לקו ה- 16 כמעט כדי לבלום מסירה ארוכת טווח שנבעטה לעברו של גִיל לַנְדָאוֹ. הוא הגיע הראשון לכדור וניסה להרחיק אותו בבעיטה אך הכדור פגע ברגלו של גיל לנדאו וניתז כריקושט לעבר שער מכבי ת"א . למקום הסכנה חש בלם מכבי ת"א אבי כהן. גיל לנדאו הגיע במרוצה גם הוא, ניתר והתרומם לעבר הכדור האווירי בסמוך מאוד לשער מכבי ת"א כשאבי כהן עם פניו לשער ובגבו לגיל לנדאו מנסה לסוכך על הכדור בגופו. בשהייתו הקצרה באוויר כשהוא גוחן מעל כתפיו של בלם מכבי ת"א אבי כהן התפתה גיל לנדאו ליֶצֶר הרַע ושלח את אגרוף יד ימין שלוֹ לכדור. הוא הכה בו בכף ידו ממש כמו בתנועת הנחתה במשחק כדורעף. הכדור טַס לשער. הקוונים לא הגיבו ושופט המשחק עובדיה בן – יצחק אישר את השער. אבי כהן ממש התחנֵן לפני השופט כי יבטל את השער שהובקע ללא כל ספק ביד, אך עובדיה בן – יצחק לא שעה לתחינותיו. שתי המצלמות האלקטרוניות של ניידת השידור , המצלמה המובילה ברוֹם האִצטדיון ומצלמת ההילוך החוזר האחורית ליד שער מכבי ת"א, גילוּ את מעשה התרמית של גיל לנדאו והצליחו להוכיח מעל לכל ספק , במאת האחוזים , כי השער אומנם הובקע ביד . הפועל ת"א ניצחה 2:3 וזכתה בגביע. נשיא המדינה חיים הרצוג העניק אותו למשה סיני קפטן הפועל ת"א. כעבור ימים אחדים הודה גיל לנדאו בעיתונות שאומנם כבש את השער בידו . נסים קיוויתי היה צריך להודות לאלוהי הטכנולוגיה שאִפשֵר לו להיות חכם וגם צודֵק On line בזמן אמת . TELEMEXICO חשפה את פשעו של דייגו ארמאנדו מאראדונה בעזרת 15 (חמש עשרה) מצלמות טלוויזיה ושלושה הילוכים חוזרים . אנחנו חשפנו את החטא של גיל לנדאו באמצעות חמש מצלמות בלבד ושני הילוכים חוזרים.

עורך הספורט של "מעריב" ישראל רוזנבלט פרסם ב- 4 ביוני 1983 בעיתונו ביקורת טלוויזיה בשבח האבחנה הטלוויזיונית של נסים קיוויתי, והכתיר את מאמרו בכותרת, "הניצחון הידני". כך כתב בעיתון "מעריב" דאז [3].

"מצלמות הטלוויזיה הישראלית התעלו אתמול למעמד של "הבלש הלאומי", כאשר חשפו בצורה בהירה וחדה את המשחקים האסורים של גיל לנדאו. אתמול הוכח מעל לכל ספק כי שער הניצחון במשחק גמר גביע המדינה הובקע במהלומת אגרוף. מה שלא ראו אלפי הצופים בגלל מבנהו הלקוי של אִצטדיון ר"ג, מה שלא ראו השופט הראשי עובדיה בן יצחק והקוון שלו יצחק אורגד מסיבות שקשה מאוד להבינַן – ראו המצלמות האלקטרוניות והן דיווחו "ב- Slow Motion" מעורר התפעלות כיצד פוגע הכדור פעם אחת בידו של גיל לנדאו בשעה שהוא פורץ מול השוער מרכוס, ומה שחמור יותר, כיצד מתרומם גיל לנדאו באוויר מעל אבי כהן ומנחית את הכדור לתוך הרשת בידו הימנית . הניצחון הידני במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל ב- 1983 ייכנס לפולקלור של הכדורגל הישראלי יחד עם עוד מקרים שקרו בעבר כמו שערו של דרור בר-נור "שנגח" שער בידו ב- 1976 במשחק מכבי ת"א נגד מכבי נתניה, פעולה שנראתה ע"י 20 אלף צופים, אך נעלמה מעיני השופט נפתלי איתן. אוהדי הפועל ת"א ימשיכו להניף את הגביע ואוהדי מכבי ת"א יוכלו תמיד לטעון כי לדידם הסתיים המשחק ללא הכרעה 2:2".

שחקן הפועל ת"א גִיל לנדאו לא הצטייר במשחק הזה כצדיק גדול. כמו דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה סירב להודות באשמה בזמן אמת . הוא בחר לעשות זאת ארבעה ימים מאוחר יותר בווידוי פרטי בפני אבי רצון ששימש אז כעיתונאי ב- "מעריב" [4]. לאולפן הטלוויזיה שלנו הוא חשש לבוא.

ראה "מעריב". שחקן הפועל ת"א גיל לנדאו מתוודה בפני העיתונאי אבי רצון מ- "מעריב" כי אכן הבקיע את שער הניצחון בידו במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל באצטדיון ר"ג ב- 3 ביוני 1983, בו ניצחה הפועל ת"א את מכבי ת"א 2:3. גיל לנדאו עשה שגיאה גדולה משלא הסכים להתייצב בפני מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתום המשחק כדי להכות ללא דיחוי ובפומבי על החטא. הוא צבר תדמית ציבורית שלילית בדמותו של "גילי – טריקי". 

אין עונג גדול יותר לשַדָּר ספורט בטלוויזיה מלגלות ולחשוף את האֶמֶת On line באמצעות הטכנולוגיה העומדת לרשותו. אין אושר רב יותר לשדר כדורגל לשמֵש קָטֵגוֹר (או סָנֵגוֹר), שוֹפֵט, פּוסֵק, ואֶקְזֶקְיוּטר של שופטי המשחק בעת ובעונה אחת בשידור ישיר לעיני מיליון צופים – והאמינו לי שאני יודע על מה אני מדבר. זוהי משאת נפשו של כל שַדָּר טלוויזיה. העונג הזה נפל הפעם בחלקו של נסים קיוויתי.

סוף הפוסט מס' 111. הועלה לאוויר ב- 4 בדצמבר 2012.