פוסט מס' 118.

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או כדי להפיק יתרונות מסחריים, ולא לצורך פרסום אישי.

———————————————————————–

פוסט מס' 118 : הועלה לאוויר ב- 17 בדצמבר 2012.

———————————————————————–

פוסט חדש מס' 118. הועלה ל- "אוויר" ביום שני בלילה – 17 בדצמבר 2012.

פוסט מס' 118. ניקיון התמונה הטלוויזיונית (רשימה מס' 1). פוסט מס' 118. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. אינני מצטער על כך לרגע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פוסט מס' 118. ניקיון התמונה הטלוויזיונית  (רשימה מס' 1). פוסט מס' 118. כל הזכויות שמורות.

אינני צופה אדוק של התוכנית "שער לשבת" שמפיק ערוץ 55 בכבלים. יש שם מעט מאוד כדורגל איכותי , מעט כדורגל כמותי (רק 4 משחקים של המחזור מתוך 7), שדרים שבחלקם הם בינוניים , והמון דיבורים ופטפוטים מסביב של הפאנל בין קטעי ה- Video של המשחקים (במסווה של כאילו ניתוחים). להפקה הכללית מצטרף הכיסוי הטלוויזיוני של חברת "צ'ארלטון" שבחלקו האחד מעורר רחמים ובחלקו האחר רחמנות. טלוויזיה רדודה שמראה עד כמה חלק מהעוסקים בה אינם שייכים באמת לתעשיית הטלוויזיה.

אינני רואה שום סיבה להצטרף לתוכנית "שער לשבת" על מנת צפות ולהאזין לאראל סגל, עומרי אפק, ויונתן כהן. בעיניי אין להם שום סמכות עיתונאית ומקצועית לדון במה שהם דנים. אני נזהר מלומר שהם אינם נבונים אך אותי באופן אישי לחלוטין הם לא מדרבנים ומשלהבים , מה עוד שהם מתעסקים במסמך דוקומנטארי קטוע ועל פי רוב משעמם. אולי התרגלתי יתר על המידה לאבי רצון. עם הצלע הרביעית בפאנל המרובע, הלא הוא אייל ברקוביץ העניין שונה. בשל עברו הוא בר סמכא. הוא ראה משהו בקריירה שלו באנגליה. אני מדבר על כדורגל וגם על טלוויזיה. ה- BBC ו- ITV היו במשך עשרות שנים האורים ותומים שלי, לא רק בתחום הכיסוי הקונקרטי של ענפי הספורט בכללם ומשחקי כדורגל בפרט, אלא גם בדרך הניהול והמנהיגות, הכשרה וכישרון וטיפול בכוח אדם, התייחסות הגיונית לניקיון התמונה הטלוויזיונית שלהם וגם לאופי השילוט המסחרי המאופק ושאיננו מנקר עיניים באצטדיונים ברחבי בריטניה . אל ה- BBC ו- ITV צריך להוסיף מזה שתי עשרות שנים גם את הרשת הלוויינית הבריטית של רופרט מרדוק SBS.

טקסט תמונה : מוצ"ש – 15 בדצמבר 2012. פאנל ערוץ 5 בכבלים בתוכנית "שער לשבת". זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : שלושת אנשי הפאנל אראל סגל, עומרי אפק, אייל ברקוביץ', והמנחה יונתן כהן (קיצוני משמאל). אייל ברקוביץ' שם את השלישייה הזאת בכיס הקטן. (באדיבות ערוץ 55 בכבלים).

טקסט תמונה : מוצ"ש – 15 בדצמבר 2012. אייל ברקוביץ' בתוכנית "שער לשבת". נוכחותו בדיונים בולטת בשל עברו המקצועי באיים הבריטיים. רואים שהוא בר סמכא ושמים לב שהוא מגמד את האחרים לידו בפאנל. במשך עשור שנים שאב לקרבו את מסורת הכדורגל האנגלי וספג את מורשת הטלוויזיה של ה- BBC , ITV , ו- SBS. יתרון עצום שמציב אותו בדרגה אחת שלימה מעל חבריו. (באדיבות ערוץ 5 בכבלים).

אֶיָיל בֶּרְקוֹבִיץ' צמח והתפתח במשך עשור שנים על ברכי המסורת האנגלית בכדורגל וטלוויזיה. זה המון. תוספת ענקית. אינני רואה שום מכנה משותף בין אייל ברקוביץ' לאראל סגל ועומרי אפק. הוא פשוט שם אותם בכיס הקטן בכל פרמטר של הבנת כדורגל וגם טלוויזיה. לא הופתעתי שהוא היה הראשון שהעיר לקראת סיום התוכנית על שילוט מסחרי המוני לא אסתטי המופיע במגרשה של רמת השרון שמתעסק בפרסומת לשיפודים. נכון שהאחרים הֶחֶרוּ – הֶחְזִיקוּ והתבדחו בעקבותיו כאילו מדובר בעניין שולי. אראל סגל בעל חוש הומור ירוד דיבר גם על ריח הבשר שעולה בנחיריו. ה- Back announcement של אראל סגל טפל וירוד. פרשנצ'יק עלוב. אייל ברקוביץ' היה צנוע מידי אך העלה לדיון ציבורי תופעה חמורה באופן מיוחד שדנה באסתטיקה של המִרְקָע. תמונה הטלוויזיה שהפיקה ניידת השידור של חברת "צ'ארלטון" במשחק רמת השרון – אשדוד איננה שְדִירָה מפני הפרסומת המסחרית הגסה (ולא חוקית) המוצבת במגרש . הפרסומאים לא רק יוצקים את השילוט המסחרי על כפית ודוחפים אותה בכוח לפיו של צופה הטלוויזיה אלא גם משפריצים אותה לתוך אישוניו. סקנדל אחד גדול. השחקנים נבלעים שוב ושוב בתוך הפרסומת הענקית המופיעה על מסך הטלוויזיה. אני מתפלא מדוע וכיצד כבוד שופטת בית המשפט העליון בדימוס גב' דַלְיָה דוֹרְנֶר מי שמכהנת מאז 2006 כנשיאת מועצת העיתונות הישראלית כיצד – נשארת שאננה ושלוות נפש כבר לא מעט שנים מול גלי הפרסומות המסחריות העכורים ששוטפים ממגרשי הספורט את עינינו ללא צורך ובעל כורחנו. הפרסומת הטמאה חסרת הגבולות שניבטת אל צופי הטלוויזיה ממגרש הכדורגל של רמת השרון איננה דבר חדש ולא עניין שולי. מנהלי ערוצי הטלוויזיה השונים מודעים לתופעה המכוערת אך נותנים יד, מעלימים עין, ומשתפים פעולה ביודעין עם הוועדות המארגנות השונות. כולם זוכרים למשל עדיין את מגרש הקופסה" הישן בנתניה רווי פרסומות מסחריות מכוערות. פרוץ לכל עבר.

טקסט תמונה : שבת – 15 בדצמבר 2012. מגרש רמת השרון. שחקני רמת השרון ואשדוד חוסים בצִילָה של פרסומת מסחרית ענקית, נבלעים בבליל השלטים והולכים לאיבוד על מסך הטלוויזיה. סקנדל. (באדיבות ערוץ 5 בכבלים).

התמונות המכוערות האלה עושות שירות רע למוסד התאחדות הכדורגל והעומד בראשו ניצב מר אבי לוזון , לדובריו ואנשי יחסי הציבור שלו מר אמיר אפרת וגב' מיכל גרונדלנד, וגם למועצת ההימורים והטוטו. המִמְסַד פורץ ברגל מסחרית גסה לביתם של אזרחי המדינה ומכריח אותם בעל כורחם להזין את עיניהם בתמונות טלוויזיה מכוערות בעליל.

הפרסומת חסרת האסתטיקה שעליה דיבר שלשום אֶיָיל בֶּרְקוֹבִיץ' ב- "שער לשבת", מחזירה אותי באחת להופעתו המזהירה של מר יעקב שחר בנוף הכדורגל הישראלי לפני כרבע מאה של שנים . לא רק מנהיג כדורגל דָגוּל , איש בעל יושרה ודוגמא אישית למופת , מורה מחנך , אלא גם אדם בעל חוש אסתטי מפותח . אצטדיון "קריית אליעזר" רכש את המוניטין נודע שלוֹ בשל הסדר והארגון השוררים בתוכו לרבות הצבת שלטי הפרסומת הודות לניהול מצוין של מר חיים ניב. אני קובע זאת כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהתארח פעמים רבות באצטדיון "קריית אליעזר". היה קל ונוח לפרוס במהרה את הציוד הטלוויזיוני המצלמות והכבלים באצטדיון החיפני. ב- 1991 רכש יעקב שחר את מועדון מכבי חיפה והפך אותו לטוב ביותר במדינת ישראל . המנהיגות הדגולה ויישרת הדרך של יעקב שחר הם אינם רק מופת ניהול, אלא אבן יסוד ביחסי הגומלין בין כל רשת טלוויזיה באשר היא לבין כל וועדה מארגנת באשר היא. מן ההיבט הזה היה לי העונג להכיר היטב את יעקב שחר לאורך כברת דרך טלוויזיונית לא קצרה. שיתוף הפעולה שלי עמו הגיע לשיאו בעונת הכדורגל של 1994 – 1993 שהייתה עונת הזהב עבור שנינו. זאת הייתה הליגה הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי מעולם שכללה בתוכה 39 מחזורים בתומם זכתה מכבי חיפה באליפות הליגה הלאומית (ליגת העל היום). 15 מתוך 22 השידורים הישירים בעונה ההיא של 1994 – 1994 יוחדו למכבי חיפה. השידור הישיר הראשון של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התקיים כבר במחזור הפתיחה בשבת – 28 באוגוסט 1993. במשחק המרכזי במחזור הראשון באִצטדיון "טֶדִי" אירחה האלופה בית"ר ירושלים באִצטדיון "טֶדִי" את הטוענת לכתר מכבי חיפה. יריתי בכל התותחים. שמונה מצלמות וחמישה הילוכים חוזרים כיסו את המשחק . בימים ההם זה היה המאכסימום. התמונה שהפקנו הייתה איתנה ומוסרית גם הודות לכך שיו"ר בית"ר ירושלים הציב את השילוט המסחרי במגרש בדיוק על פי ההסכם שהיה לי עם התאחדות הכדורגל. השידור הציבורי שמר על ניקיון התמונה הטלוויזיונית שהפיק. בלי וויתורים וללא כחל כחל ושרק. בעמדת השידור הצבתי את מאיר איינשטיין ואבי רצון. השידור הישיר החל בחמש ארבעים וחמש לפנות ערב והסתיים בשמונה בערב. מכבי חיפה עם מאמנה גיורא שפיגל ניצחה את האלופה 3 : 2. השידור הישיר הפך לסנסציה טלוויזיונית. הרייטינג נסק במהירות ונשק ל- % 45. מייד עם סיום השידור הישיר מאִצטדיון "טֶדִי" ב- 28 באוגוסט 1993, החל בשמונה בערב שידור התוכנית "משחק השבת" שנמשכה כשעה. היא כללה את תקצירי שבעת משחקי המחזור ואת כל 23 השערים שהובקעו בשבעת המשחקים האלה. מכבי ת"א ניצחה בביתה את עירוני אשדוד 0:1, הפועל באר שבע ניצחה בחוץ את הפועל חיפה 1:3, מכבי נתניה סיימה בתיקו אחת את משחקה עם בני יהודה, צפרירים חולון גברה בביתה 1:3 על הפועל פתח תקווה, מכבי הרצליה והפועל כפר סבא סיימו תוצאת תיקו 2:2, והפועל ת"א ניצחה במשחק חוץ את מכבי פתח תקווה 1:2. זיהיתי את שידורי הכדורגל בטלוויזיה לציבור הצופים בארץ באמצעות שלושה אנשים. שני השדרים – מגישים מאיר איינשטיין ואורי לוי והפרשן אבי רצון. שלושתם היו ראשית דבר עיתונאים . זה לא בונוס. זה הכרח חשוב. לא היה עוד זכר ליורם ארבל. וודאי לא לאורלי יניב, מרב מיכאלי, ו/או אורית כסיף.

לא ראיתי שום משמרות של מפגיני מחאה ליד בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים הקוראים לי להחזיר את ארבעת הנשכחים מול פני המצלמה והמיקרופון. שוב הוכח בפעם המי יודע כמה כי זכויות השידורים הבלעדיות וחומרי השידור הראשוניים המוחזקים בידי כל רשת טלוויזיה באשר היא חשובים לאין ארוך מן אלה המגישים אותם. לא היה עכשיו שום דמיון עיתונאי בין התוכנית "משחק השבת" העכשווית שלי תחת מנהיגותו של מוטי קירשנבאום לבין זו של עידן יוסף בר-אל המופרך. נסקתי לשחקים. הייתי ברקיע השביעי. יוסף בר-אל הציע לי במשך שלוש שנות כהונתו אלטרנטיבות וחלופות חלקיות. אלטרנטיבה היא סוג של בחירת מחדל וגם ייאוּש. מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום הציע לי תיקווה ותרבות שידור שונה. אם להשתמש במטפורה מתמטית, יוסף בר-אל היה שֶבֶר עשרוני או שבר פשוט – היינו אך, תמיד אחד חלקי משהו. מוטי קירשנבאום היה השָלֵם.

בפעם הראשונה מאז נוסדה הטלוויזיה ב- 1968, מאז ימיהם של דן שילון ואלכס גלעדי, ניתנה לי האפשרות והוענקו האמצעים הטכנולוגיים (והלוגיסטיים) להביא למסך במוצ"ש בשמונה בערב, מסמך עיתונאי – דוקומנטרי שלם. מוטי קירשנבאום אמר לי : "יואש, המפתחות בפנים, סע…!". משהו כזה. בפעם הראשונה מזה 25 שנה יכלו משלמי האגרה לראות בביתם מידֵי שבת את כל השערים שהובקעו בשבעת משחקי המחזור, את כל הרגעים המרתקים, את כל רִגעי מחלוקות השיפוט, את הכרטיסים האדומים והצהובים, ריאיונות תגובה עם השחקנים והמאמנים הרלוואנטיים , וכתבות אווירה וצבע . בפעם הראשונה מזה רבע מאה של שנים באיחור זמן עצום זכה הציבור בישראל לצפות מידי מוצ"ש במסמך עיתונאי – תיעודי שלם בדמותה של התוכנית "משחק השבת". זה גם היה המוֹטוֹ שלנו בשידורי ה- Promo. שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעונת 1994- 1993 הציבו בעת ההיא את השידור הציבורי בפסגת פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. לא היה ספק בכך. עונת השידורים ההיא תיזכר כעונת הזהב שלנו. היו לנו פוטנציאל עיתונאי, אמצעים טכנולוגיים לא מבוטלים, ויכולות הפקה ועריכה שלא נוצלו ולא באו לידי ביטוי עד כניסתו של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. משעה שרכישת זכויות השידורים הבלעדית על ידינו הפכה לעובדה מוצקה בעונת 94'- 1993 ועמם אמצעי השידור המוקדשים להפקת תוכנית "משחק השבת" ואירועי הכדורגל , אימצתי מדיניות שיווק שונה מהמקובל של התוכן המשודר. הפצה וקידום (Promotion) של שידורי הכדורגל בתודעת הציבור נעשתה על ידי באגרסיביות. קַל היה לכבוש את דעת הקהל בארץ ולהפיץ את המֶסֶר מפני שתוכנו היה אטרקטיבי. היה לנו עוד יתרון זעיר. החזקנו בנֶכֶס שידור בלעדי שמוגן מפיראטיות. כדורגל על כל גווניו אפשר היה לראות רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התוכנית "משחק השבת" הפכה חיש מהר לספינת הדגל בהא הידיעה של השידור הציבורי.

המזל הולך עם הטובים . קבוצת מכבי חיפה בהנהגתו הנשיא המוצלח של המועדון יעקב שחר והמאמן עתיר הידע גיורא שפיגל צעדה בראש הטבלה כל הזמן לאורך דרך ארוכה בת 39 מחזורים . היה כֵּיף מקצועי גדול להגיע עם ניידת השידור שלנו על 60 עובדיה שוב ושוב לאִצטדיון "קריית אליעזר" כדי לצַלֵם את משחקי מכבי חיפה. מנהל האצטדיון מר חַיִים נִיב האיר את פניו אלינו . המועדון והעירייה העניקו לנו באִצטדיון "קריית אליעזר" תנאי עבודה וצילום מהמעולים בישראל. האִצטדיון אסתטי וקומפקטי. היה נוח לפרוש בו במהירות את ציוד הטלוויזיה על מצלמותיו וכבלי ה- Video ו- Audio הארוכים. החיפאים הם אנשים רציניים ומסבירים פנים . מנהל האצטדיון חיים נִיב ונשיא המועדון יעקב שחר שמרו על מסגרת פרסומית נאותה בשילוט במגרש. כמות השלטים וגובהם תאמו את עקרונות הצילום שלנו ואת הנחיות ה- EBU. מילה שלהם הייתה מילה. תמונת הטלוויזיה שהופקה מאצטדיון "קריית אליעזר" הייתה מרשימה. 15 מתוך 22 השידורים הישירים באותה עונה ייחדתי לקבוצת מכבי חיפה. הייתה לי זכות גדולה כמנהל חטיבת הספורט ועורך "משחק השבת" באותה עונת הזהב הבלתי נשכחת של 94' – 1993 לעבוד מול נשיא הקבוצה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל. משזיהיתי את השגשוג המתמשך של מכבי חיפה בראשות הצוות המוביל, זימנתי את שניהם לאולפן "משחק השבת" ב- 13 בנובמבר 1993 לריאיון ארוך. הקבלתי אישית את פניהם בכניסה לבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים וליוויתי אותם לאולפן השידור. שניהם היו לבושים בחליפות וחנוטים בעניבות. לא הופתעתי מרהיטות דיבורם אך התפעלתי מהענווה והשקט הנפשי שלהם. יעקב שחר וגיורא שפיגל היו שני מצליחנים ששיווקו את עצמם בצורה מאופקת ומכובדת מאוד באמצעות מצלמות אולפן "משחק השבת".

מכבי חיפה , מועדון כדורגל מסודר ומטופח , הפגינה תצוגת כדורגל איכותית לאורך כל אותה העונה הארוכה בת 39 מחזורים . 39 שבתות הציגה מכבי חיפה כדורגל מסודר ושיטתי וזכתה בצדק ב- 4 ביוני 1994 באליפות המדינה . הקבוצה צברה 95 נקודות מתוך 117 אפשריות . הישג  של % 81.2. באותה עונה מזהירה הביסה מכבי חיפה במגרשה ב- 26 בפברואר 1994 את מכבי ת"א 0:5, ואח"כ ב- 2 באפריל 1994 גם את בית"ר ירושלים 1:5. היא ניצחה ב- 28 משחקים וסיימה 11 בתיקו. הקבוצה של יעקב שחר וגיורא שפיגל לא הפסידה אפילו פעם אחת. הפרש השערים שלה היה מדהים וחסר תקדים. 97 לזכות (ממוצע של 2.48 למשחק) ו- 27 חובה. מועדון מכבי חיפה בכדורגל הוא מועדון בר מזל מפני שבראשו ניצב נשיא כה מוכשר, כה יציב , כה מאוזן , וכה הגון וישר בשם יעקב "יענקל'ה" שחר. יעקב שחר הוא האחד והיחיד בתחום הכדורגל בישראל כמו שעו"ד שמעון מזרחי הוא אחד והיחיד בשדה הכדורסל . מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הוא בר מזל על שבראשו עומד שמעון מזרחי. יעקב שחר ושמעון מזרחי הפכו זה מכבר למופת של ניהול ומנהיגות ספורט.

פוטנציאל המנהיגות הספורטיבית של יעקב שחר וכישרון הניהול הייחודי שלו התגלו חיש מהר ובאו לידי ביטוי בהובלת מכבי חיפה לפסגת הכדורגל של ישראל מאז שנת 1984 ועד עצם היום הזה. דרך הצעדתו את מכבי חיפה לפסגת הכדורגל הישראלי ראויה להערכה רבה. יעקב שחר (שוכטוביץ') נולד למשפחה שוכטוביץ' הוותיקה בנס ציונה ב- 8 באפריל 1941. הוא היה חניך בשורות אגודת "מכבי הצעיר" של נס ציונה וכמו כל מכביסט אמיתי היה אוהד ומושבע ומעריץ של מועדוני הכדורגל והכדורסל של מכבי ת"א. הכדורסלן אברהם שניאור והכדורגלן יהושע "שייע" גלזר היו אליליו. יעקב שחר היה ספורטאי פעיל בעצמו . שחקן כדורגל וכדורסל בסקציה הספורט של היישוב הקטן בנס ציונה. הוא התגייס לחיל האוויר והיה מדריך ספורט בבית הספר הטכני של החיל. ב- 1960 נסע עם נבחרת חיל האוויר בכדורסל לסדרת משחקים בקפריסין נגד נבחרת חיל האוויר האנגלי (RAF) . ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון חייב את נציגי המדינה לעַבְרֵת את שמותיהם . יעקב שוכטוביץ' גבה הקומה (1.90 מ') שינה את שם משפחתו משוכטוביץ' לשחר. ב- 1977 כשהיה בן 36 החל החיבור הראשון שלו עם הכדורגל הישראלי ברמה הגבוהה שלו. המפגש  הראשון היה דווקא עם קבוצת בית"ר ירושלים תחת הנהגתו של היו"ר ראובן "רוּבִּי" רִיבְלִין. יעקב "יענקל'ה" שחר היום איש עסקים פורה ומוצלח, זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הייתי בעצמי שחקן כדורגל וכדורסל בסוף שנות ה- 50 בסקציה הספורט של נס ציונה . נשארתי אוהד כדורגל גם לאחר שהפסקתי להיות שחקן פעיל. ב- 1977 נפגשתי עם רובי ריבלין ונתתי את הסכמתי להיות נותן החסות (Sponsor) של מועדון בית"ר ירושלים. הצבנו את הפרסומת של חברת המכוניות השוודית VOLVO על חולצות קבוצת בית"ר ירושלים. אני זוכר שאלכס גלעדי שהיה אז מנהל מחלקת הספורט הגיע אלינו כדי למדוד בסרגל את גודל האותיות של VOLVO. על פי חוקי הטלוויזיה היה מותר אז להדפיס אותיות של פרסומת מסחרית על החולצות שגודלן לא יותר מ- 12 סנטימטר. שאלתי את רובי ריבלין עם מי אני אמור לחתום על חוזה הצבת הפרסומת. רובי ריבלין קם ממושבו ערך סיבוב סביב עצמו , ואמר, אתה רואה יענקל'ה אין כאן אף אחד חוץ ממני. אתה תחתום איתי. VOLVO לא שילמה אז כסף לבית"ר ירושלים אלא מימנה את קניית התילבושות, הכדורים, נעלי הכדורגל לשחקנים ואת כל ציוד הספורט הנלווה. הקשר ביני לבין בית"ר ירושלים נמשך כשנתיים עד 1979 וגווע. חמש שנים לא עסקתי יותר באימוץ קבוצת כדורגל".

ראה "הארץ" מ-שנת 1979. שחקני בית"ר ירושלים נושאים את סמל המנורה מעוטרים בפרסומת VOLVO  זכו זה עתה בגביע המדינה בכדורגל לאחר שגברו על מכבי ת"א 1:3. גובה האותיות של VOLVO חורג מעבר ל-12 ס"מ, אך אלכס גלעדי וויתר ברגע האחרון ליו"ר המועדון רובי ריבלין. 

טקסט תמונה : שנת 1959. זוהי קבוצת הכדורגל של סקציה ספורט נס ציונה ב- 1959. זיהוי העומדים מימין לשמאל : דבוש, יגאל קמחי, יעקב שוכטוביץ' (שחר), ברוך רוזנשטיין, דודו קרמר (מאמן – שחקן, לשעבר שחקן נבחרת ישראל והפועל פ"ת), משה חבני, וכוכי בן גרא . זיהוי הכורעים מימין לשמאל : הקמע של הקבוצה יעקב "ז'קי" ווישניה בן 8 (היום פרשן ההתעמלות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) , מישקה מוסקוביץ', השוער עמי גרובשטיין, צבי רינצלר, ואברהם אשכנזי. (התמונה באדיבות נילי ויעקב שחר. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

ב- 1984 הזדמן יענקל'ה שחר לשני משחקים שנערכו במסגרת הליגה הלאומית באִצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. באחד מהם נטלה חלק קבוצת מכבי חיפה שהייתה אז אלופת המדינה לראשונה בתולדותיה. ה- Sponsor שלה היה הקבלן זכריה דרוקר. יעקב שחר ראה את הקבוצה והתאהב בה. משהו ניצת בלִבּוֹ. יו"ר מחלקת הכדורגל של מכבי חיפה היה אז צבי ווייצנר. הדוֹד של צבי ווייצנר היה מנהל הלוגיסטיקה אצל יעקב שחר בעסקי VOLVO. אחותו של צבי ווייצנר קנתה מכונית VOLVO אצל יעקב שחר. עולם קטן. כך נוצר לראשונה הקשר ההיסטורי בין יעקב שחר למכבי חיפה . יעקב שחר מוסיף לי : "חוזה האימוץ המסחרי הראשון ביני לבין מכבי חיפה נחתם לקראת עונת 85' – 1984. VOLVO קישט את חולצות מכבי חיפה תמורת סכום שנתי של 70000 (שבעים אֶלֶף) דולר שנתתי למועדון ורכב למאמן שלמה שרף . בפעם הראשונה הוסעה הקבוצה למשחקיה באוטובוס מיוחד ונוח מטעם VOLVO". הקשר בין VOLVO של יעקב שחר לבין מכבי חיפה של צבי ווייצנר הלך והעמיק . סכום האימוץ תפח ל- 120000 (מאה ועשרים אֶלֶף) דולר בשנה . הברית נמשכה עד 1992. ב- 1992 רכש יעקב שחר את המועדון.  יעקב שחר זוכר עוד בשיחות התחקיר עמי : "מכבי חיפה הפכה למועדון מסודר וקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי. הקבוצה זכתה בשמונה שנים בתקופת האימוץ של VOLVO  בארבע אליפויות המדינה בשנים 1984, 1985, 1989, ו- 1991 ופעם אחת גם בגביע המדינה ב- 1991 . באותה שנה הוברר כי חובות הקבוצה למס הכנסה הלכו ותפחו והגיעו ב- 1991 לממדים מבהילים של  8.000000 (שמונה מיליון) ₪. יו"ר וועד האגודה דני אסנין העניק לי מנדט לנהל את מו"מ מול אגף מס הכנסה באוצר על תשלומי החובות . אני טענתי כי סך החובות של מכבי חיפה איננו גדול יותר מ- 2.5 מיליון ₪. מס הכנסה טען כי החוב עומד על 3.5 מיליון ₪. לבסוף הגענו לפשרה כספית. סיכמנו כי מכבי חיפה תשלם מייד 2.5 מיליון ₪ למס הכנסה ואם המועדון ישלם כחוק גם את מִסָיו בשנתיים הבאות , או אז מס הכנסה יבוא לקראת המועדון ויוותר על מיליון ₪ החסרים . הבעיה הייתה כי למכבי חיפה לא היה מהיכן לשלם את חובותיה למס ההכנסה. וועד האגודה בראשות דני אסנין ביקש אותי לעזור ולשלם עבורם. הסכמתי, ואגב חיוך, הסברתי לאנשי האגודה שתשלום בסדר גודל כזה ראוי לקושאן. דני אסנין וחברי וועד האגודה השיבו לי, "הנה לך הקושאן…". כך קניתי ורכשתי את המועדון כשהניהול שלי הוא עצמאי לחלוטין . מכבי חיפה הועברה לבעלותי בתחילה לתקופה של כשלוש שנים עד 1995, ואח"כ עברה לידי לצמיתות. עשיתי בחיים עסקאות הרבה יותר טובות מאשר קניית מכבי חיפה. אבל זאת הייתה אולי המשמעותית ביותר בעיקר מן ההיבט הספורטיבי שלה. המטרה שלי הייתה להביא את מכבי חיפה לאירופה".

רכישת מועדון הכדורגל של מכבי חיפה על ידי יעקב שחר היוותה ציון דרך היסטורי בתולדות הכדורגל הישראלי. עד אז נוהלו כל המועדונים ע"י מרכזי הספורט הארציים, הפועל, מכבי, בית"ר, ואליצור באמצעות הנהלות וולונטאריות. רכישת מכבי חיפה ע"י יעקב שחר הייתה הפעם הראשונה בה גורם פרטי מבקש לנהל מועדון כדורגל ישראלי כעסק כלכלי מסודר העומד בזכות עצמו. יעקב שחר מוסיף :לי כלהלן : "מאז 1991 ועד היום הזה (2 בינואר 2007 מועד התחקיר והפגישות עמו) השקעתי בקבוצת מכבי חיפה כ- 150 מיליון שקל. אלו משאבים כלכליים כבירים אבל צריך לזכור שהשקעתי בקבוצה את מיטב המשאבים האנושיים והנפשיים שלי. זהו מאמץ עצום".

ההערכה היא שיעקב שחר השקיע עד עצם היום הזה (תאריך כתיבת הפוסט) במועדון מכבי חיפה כ- 250000000 ( מאתיים וחמישים מיליון) שקל. הסכום האדיר הזה טבול בדם ליבו. מכבי חיפה תחת מנהיגותו של יעקב שחר זכתה מאז 1991 בעוד 8 (שמונה) אליפויות המדינה בשנים 1994, 2001, 2002, 2004, 2005, 2006, 2009, ו- 2011 ועוד שלוש פעמים בגביע המדינה בשנים 1993, 1995, ו- 1998 . במועדון אימנו מאמנים רבי מוניטין כמו שלמה שרף, גיורא שפיגל, אברהם גרנט, רוני לוי, ואלישע לוי. אך התהילה האמיתית שמורה לנשיא ומנהיג המועדון, ומתווה הדרך יעקב שחר.

טקסט תמונה : שנת 1965. קבוצת הכדורגל סקציה נס ציונה. עומדים מימין לשמאל : אברהם לחמי, ברוך רוזנשטיין, יעקב שחר (שוכטוביץ'), השוער עמי גרובשטיין, זאב "פישקע" פרישברג, יצחק קליינפלד, ומשה חבני. כורעים מימין לשמאל : כוכי בן גרא, אריה ברומר, אברהם שטמברג, וגברי בן שמעון. (התמונה, באדיבות נילי ויעקב שחר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא הכל הלך לנו חלק בהתחלה בעונת 1994- 1993 מפני שלא כל היו"רים שבשמם חתמה ההתאחדות על ההסכם עם רשות השידור תפשו את גודל השעה ואת חשיבות רעיון השידורים הישירים . רוני קליימן יו"ר מכבי ת"א בעת ההיא לא התיר לי לשדר ישיר את משחק העונה הראשון בין מכבי ת"א למכבי חיפה שעמד להיערך באִצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993 , מפני שסָבָר שמגיע לו יותר מ- 50 אלף דולר כפי שנקבע בהסכם . הוא התעקש , שאם יתיר שידור ישיר בטלוויזיה הצופים יישארו בבתיהם ולא יגיעו לאִצטדיון, והוסיף , "יואש אתה מוכרח להבין אותי , זה אצטדיון גדול , שכרי יצא בהפסדי , זה ביזנס , אני לא מוכן להפסיד כסף , התאחדות הכדורגל לא יכולה לכפות עלי שידור ישיר" . כל הסבריי לא הועילו . לא הצלחתי לשכנע אותו. המשחק הזה מכבי ת"א – מכבי חיפה היווה נדבך חשוב במסורת השידורים הישירים הקצרה שזה אך יצאה לדרך. הוא נחשב בעיניי למטרת עַל . ביקשתי את התערבות כבוד נשיא המדינה עזר ווייצמן מפני שהיה אחד מהעם וקשוב לענייני הספורט . הנשיא העריך את ההישגיות בספורט . רק לפני כחמישה שבועות ביקש לארח ב- 17 באוקטובר בבית הנשיא בירושלים את נבחרת ישראל בכדורגל שגברה על צרפת 3 : 2 במשחק סנסציוני בקדם גביע העולם שנערך בפאריס . אי אפשר היה לשכוח את דרכי הליכתו העממיות ורחשי ליבו ואהבתו לשחקני הנבחרת ובראשם אייל ברקוביץ' וראובן עטר. ביום רביעי – 24 בנובמבר 1993 פקססתי את בקשתי לנשיא המדינה [1].

לא הייתי מערב את נשיא המדינה בענייני השידורים של הטלוויזיה הממלכתית לולא הערכתי הרבה למנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן . שניהם סייעו לי סיוע רב במחשבה , ממון , ורצון טוב כדי לבנות עונת שידורים מפוארת בשנים 1994 – 1993 . מן הדין היה שאני אשיב להם כגמולם ואתאמץ עבורם . פניתי לנשיא המדינה מר עזר ווייצמן . ביקשתי את התערבותו כדי שיאפשר שידור ישיר של משחק העונה הראשון מכבי ת"א – מכבי חיפה שנועד להתקיים בתוך שלושה ימים בשבת ב- 27 בנובמבר 1993 .

טקסט מסמך : 24 בנובמבר 1993. זהו המסמך המקורי שפקססתי לנשיא המדינה עזר ווייצמן כדי שיאות להתערב בוויכוח ביני לבין יו"ר מכבי ת"א על הצורך בשידור ישיר בטלוויזיה של המשחק מכבי ת"א – מכבי חיפה באצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נשיא המדינה עזר ווייצמן היה קשוב לבקשה שלי . הנושא עניין אותו . הוא שלח את מנכ"ל בית הנשיא מר אריה שוּמֶר לסייע לי. ביום חמישי – 25 בנובמבר 1993 הִזמנו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי את רוֹנִי קְלָיְימַן וחברי ההנהלה שלו במכבי ת"א לארוחת צהרים במסעדת "מי ומי" ברח' פינסקר פינת בוגרצ'וב. גם אריה שוּמֶר שכונה אלוף הפשרות נכח בפגישה אך זה לא עזר. רוֹנִי קְלָיְימַן יו"ר מכבי ת"א איש אדיב ותרבותי, ומנומס אך קשוח בניהול פיננסים התעקש וסירב לבקשת השידור הישיר. הוא חשש שאוהדי הכדורגל ידירו את רגליהם מהיציעים. הוא לא הסכים בשום אופן לשידור ישיר. יאיר שטרן שילם בשם הטלוויזיה את מחיר הארוחה ואני את מחיר האכזבה. ניידת השידור התייצבה במלוא תפארתה באִצטדיון ר"ג. המשחק הסתיים בתיקו אחת ותקציר נרחב ממנו שודר בתוכנית "משחק השבת" באותו ערב.

שלושה חודשים אח"כ בשבת – 26 בפברואר 1994 נערך "משחק העונה" השני באִצטדיון קריית אליעזר בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א. נשיא מכבי חיפה מר יעקב שחר נהג אחרת לחלוטין מהקולגה התל אביבית שלו רוני קליימן ואִפשֵר שידור ישיר. "הסכם זה הסכם ואתם אורחים רצויים אצלנו", אמר לי בטלפון בטוֹן הדיבור המתון והשקט שלוֹ. יעקב שחר היה איש עסקים אך אדם יוצא דופן בנועם הליכותיו . מנהל האִצטדיון בקריית אליעזר חיים ניב קיבל בשבת בבוקר בחביבות את צוות השידור הענק. האירוח בקריית אליעזר היה מרשים. יום קודם לכן רצח מתנחל יהודי מקריית ארבע בחברון ד"ר ברוך גולדשטיין כ- 30 ערבים מוסלמים שבאו להתפלל במערת המכפלה . ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין ז"ל התקשר אישית ל- יאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית והביע צער ובושה . הוא התנצל בפני יו"ר הרשות הפלסטינית . חטיבת החדשות בראשותו של דוד '"דוּדוּ" גלבוע נכנסה לפעילות כיסוי מואצת . נשמעו קולות לביטול השידור הישיר מקריית אליעזר אך מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן עמדו בפרץ . השידור הישיר של משחק העונה השני נשמר . מכבי חיפה עם ראובן עטר ואייל ברקוביץ' הביסה את מכבי ת"א 5 : 0 . רָמִי וָויְיץ היה בר המזל לשדר את המשחק הנפלא. חיש מהר הצבתי בשידורים הישירים שלנו את המצלמות האחוריות, מצלמות קווי ה- 16, ומצלמות ה- Close up  ששינוּ את סטנדרטי הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מקצה לקצה. יכולתי לשָדֵר שישה הילוכים חוזרים מזוויות צילום שונות . להצבת מצלמות ה- Close up (תפקידן היה להתמקד בשחקנים הסובבים את תנועת הכדור), הייתה חשיבות עליונה. הן לכדו את הפגיעות הקשות והעבירות האדומות , והביאו מידי שבת למסך את הניגוד החריף בין רוח הספורט הקוראת למתחרים לחתור בהתמדה ובהגינות למען הניצחון, לבין האלימות והברוטליות שגילו חלק מהשחקנים איש כלפי רעהו . מצלמות ה- Close up  בעלות עדשות ה- Zoom החזקות, לכדו בקלות את מפירי החוק ותיעדו את רִגעי המחלוקת הקשים. מעבר להיותן מצלמות חושפניות , הן היו גם מצלמות שופטות ומצלמות מחנכות. הן סייעו בידי לחבר ולרתק את הצופים למסך ולהפוך אותם בעל כורחם למין סוג של שופטי טלוויזיה "אינטראקטיביים". פינת השידור שמיסדתי בשבתות "רגע של מחלוקת" הפכה למִשְנָה סְדוּרָה. מאות אלפי צופים המתינו בכל שבת למוצא פיהן של מצלמות ה- Close up האלה.

בשנים 1993 – 1990 התייחסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת שִלטונו של יוסף בר-אל בבוז גלוי לשידורי הכדורגל. יוסף בר-אל הקצה מראש אמצעי צילום מזעריים לנֶכֶס שידור מובהק ופופולרי למרות שידע כי רשת הטלוויזיה אותה הוא מנהל שילמה הון רב עבור זכויות השידור . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התנהגה כגוף שידור מונופוליסטי , נהגה "בקמצנות" כלפי המממן הציבורי שלה משלם האגרה, וצברה שיאים שליליים בכמויות ובטיב הכיסוי שלה את אירועי הספורט. הטלוויזיה הציבורית לא כשלה רק בסיקור אירועי הספורט . התנהלות חטיבת החדשות שלה תחת ניהולו של אלימלך רָם הייתה בלתי מוצלחת בשנים ההן בלשון המעטה. חטיבת שירותי ההפקה בראשותו של יוסי משולם עושה דברו של יוסף בר-אל באותן השנים שבין 1990 ל- 1993 לא ניצלה היטב את הפוטנציאל הטמון בכמות הטכנולוגיה הבלתי מבוטלת שעמדה לרשות הטלוויזיה, וסיפקה בקמצנות גדולה אמצעי שידור לכיסוי פעילות הכדורגל הישראלי בשבתות. חלק מניידות השידור שתפקידן היה לכסות את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל עמדו שוממות במוסך. יוסי משולם נכנע וסַר ללא עוררין למרותו של מנהל הטלוויזיה ללא כל ניסיון מצִדו לייצר יוזמה שונה , ולנהל וויכוח ענייני פורה שיביא לשיפור הופעתה של התוכנית "משחק השבת" בכל מוצ"ש. לעזאזל החמישי חשבתי לעצמי, הרי "משחק השבת" איננה תוכנית פרטית שלי. לוָואקוּם השידור הפתטי הזה נשאבה גם חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודו של המהנדס הראשי שלה מר דוד יוֹגֵב (יוצא חיל האוויר שהובא מבחוץ לנהל את חטיבת ההנדסה בטלוויזיה) . חטיבת ההנדסה לא הייתה עצֵלה . שירתו בה אנשים נפלאים אך המנהיגות שלה הייתה אימפוטנטית חסרת כל כריזמה שחיפשה כל הזמן איך לא לעשות במקום איך כן .

כשמוטי קירשנבאום נחת ברשות השידור באפריל 1993 היה לוֹ רק להיכן להמריא. עם מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור השתנה הכל בבת אחת. שידורי הכדורגל בעונת 1994- 1993 בתחילת עידן שִלטונם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן בשעה שיוסף בר-אל כבר לא היה בסביבה, היו מופת שידור. מופת השידור נבע מהעושר הטכנולוגי היחסי ואמצעי הצילום שהוענקו לתוכנית "משחק השבת" ולשידורים הישירים באותה עונה וגם הודות לנבחרת שדרים – עיתונאים טובה שעמדה לרשותי . הטכנולוגיה המיידית שפעלה באמצעות שלושה ציוותי מיקרוגל להעברת הסיגנלים מאִצטדיונים השונים הפרוסים במדינה לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית (ממוקם בשכונת רוממה בירושלים) לעבר סוויטות עריכת ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) במאסטר קונטרול והעיתונאות בצידה, העלו את "משחק השבת" לדרגה עליונה של דיווח מהיר ומהימן מהשטח, ויצירת מסמך עיתונאי שלם. בנתוני הזמן ההוא ורמת הטכנולוגיה ההיא ניתן היה לכנות את תקופת השנים של 1994- 1993 כ- "עונת הזהב" שלנו. הבאתי למחלקת הספורט את הגרפיקאית המצטיינת וורוניקה רבוטניקוף, שהעניקה אמירה גרפית אחידה לכל שידורי הספורט . באותה עונה נפלאה גייסתי לחטיבת הספורט גם את שַדָּר רדיו "קול ישראל" דני דבורין לצִדָם של שני השַדָּרִים הקבועים שלי מאיר איינשטיין ורמי ווייץ . החלטתי להכשיר אותו כשַדָּר טלוויזיה שלישי לקראת טורניר גמר גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94', שהמתין לנו בקיץ הבא. יריתי עכשיו בכל התותחים. נגעתי בשמיים. מי זכר בכלל את יוסף בר-אל.

ההצלחה הגדולה של סיקור משחקי הליגה הלאומית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מידי מוצ"ש בעונת 1994- 1993 ושידור התוכנית "שער ראשון" תוכנית הכדורגל הבינלאומית הפופולארית מידי יום ראשון ב- Prime time הביאה לקנאה במסדרונות הטלוויזיה. התוכנית "שער ראשון" עסקה גם ב- Follow up ל- "משחק השבת". שידורי הספורט הפכו לחלון הראווה הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו ההסתודדויות של המנהלים הבכירים והטענות הישנות, "כי יש יותר מידי ספורט בשידור הציבורי בזמן צפייה ראשי. נשמעו טענות מדוע השידור הציבורי עוסק בליגות הכדורגל האירופיות. אמרו כי צריך לקצץ". לבסוף הוחלט להוריד את "שער ראשון" תוכנית עיתונאית וקצבית מהאוויר בתום עשר שנות שידור רצופות. את התוכנית "שער ראשון" ששודרה בימי ראשון בשבוע (מכאן שמה) לפני "מבט", מיסדתי ב- 1983 בסיועו של מנהל הטלוויזיה דאז טוביה סער. עלותה הכספית הייתה שוות ערך לפרוטות כשמדובר במונחי מחירים של טלוויזיה. התוכנית החדשותית והקצבית הזאת שאורכה היה בס"ה כ- 20 דקות בלבד, והמגישים והמנחים שלה היו לסירוגין נסים קיוויתי יורם ארבל, ואורי לוי (אח"כ הצטרף גם אבי רצון) הראתה את השערים שהובעו במשחקים החשובים בליגות האיטלקית, הגרמנית, ההולנדית, והספרדית. מידי פעם השתרבבו לתוכנית גם קטעי Highlights  מבלגיה, יוגוסלביה וגם ליגות אחרות ממדינות נוספות. כוחה של התוכנית היה בטריות שלה. היא הייתה “Absolutely up to date”. מעודכנת לחלוטין. השערים שהובקעו בליגות הבכירות ברחבי אירופה בשבתות ובימי ראשון אחר הצהריים, שודרו בערב יום ראשון בשבוע על מרקע הטלוויזיה הישראלית. את השערים קיבלנו באדיבות רשתות הטלוויזיה ב- EBU במסגרת ה- EVN מגזין החדשות האירופי היומי (Eurovision News). מעת לעת נדרשנו גם לפתוח שידורים Unilateral כדי להביא את העדכון למאכסימום. לתוכנית הקלילה הזאת הייתה קליינטורה רחבה ורייטינג חביב. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז מר יאיר שטרן החליט משום מה להניף עליה את הגרזֵן.

[1]  ראה נספח : ראה מכתבי לנשיא המדינה מ-  24 בנובמבר 1993 המבקש את התערבותו למען שידור ישיר של משחק הכדורגל בליגה הלאומית בין קבוצות מכבי ת"א ומכבי חיפה באִצטדיון ר"ג בשבת- 27 בנובמבר 1993.

אייל ברקוביץ' העיר שלשום את תשומת ליבו של הציבור לעניין האסתטיקה של שלטי הפרסום במגרשי הכדורגל. זה מוצא חן בעיניי. חוץ מזה הוא טבע שלשום ב- "שער לשבת" סלוגן ששבה את אוזני: "אנחנו מבקשים גולים-אך לא על חשבון הגנות מופקרות". אינני מכיר את אייל ברקוביץ' . מעולם לא דיברתי עמו . אף פעם גם לא הזדמן לי לברך אותו בשלום (ולא הוא אותי) . יחסי אליו הוא אמביוואלנטי . פעם הצהיר שכאשר הוא לא משחק הוא רוצה שקבוצתו תפסיד . כשחקן כדורגל מוכשר הוא הוביל ארבעה קמפיינים , שניים לעבר מונדיאלים ארה"ב 1994 וצרפת 1998 , ושניים לעבר Euro 1996 ו- Euro 2000 – ובכולם נכשל . בכל זאת אני מוצא בו משהו מבורך שיש בו גרעין חיובי בעל פוטנציאל .

סוף הפוסט מס' 118. הועלה לאוויר ב- 17 בדצמבר 2012.

ראה המשך ניקיון התמונה הטלוויזיונית בפוסט הבא, רשימה מס' 2.

סוף הפוסט מס' 118. הועלה לאוויר ב- 17 בדצמבר 2012.