הערה 1 : הבלוג שרוי עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי .

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים .

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי , ו/או כדי להפיק יתרונות מסחריים , ולא לצורך פרסום אישי . 

————————————————————————

פוסט מס' 119 : הועלה לאוויר ב- 18 בדצמבר 2012.

———————————————————————— 

פוסט חדש מס' 119 : הועלה לאוויר ביום שלישי בלילה – 18 בדצמבר 2012. 

ניקיון התמונה הטלוויזיונית (רשימה מס' 2). פוסט מס' 119. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. לא הצטערתי על כך לרגע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ניקיון התמונה הטלוויזיונית (רשימה מס' 2). פוסט מס' 119. כל הזכויות שמורות.

הקדמה 1.

נדמה לי שעד היום הזה פרסמתי בבלוג https://yoashtvblog.co.il בתוך ארבעה חודשים וקצת כ- 120 פוסטים . 120 הוא מספר בעל משמעות בתורה היהודית שדורש חשבון נפש (כלשהו). הטכנולוגיה של ה- WordPress היא דרמטית וגדושת אופציות. אנוכי ככותב הבלוג בסגנון ה- Old School מקבל המון – המון תגובות. חלקן מתפרסם. אני חושב שמרבית קוראי הבלוג הזה והמעיינים בפוסטים הרבים והשונים בתוכו הנוגעים לתעשיית הטלוויזיה (כמות ה- Entries לבלוג חצתה זה מכבר את רָף הרְבָבָה) מבינים מבין השורות עד כמה היה מורכב ומסובך התפקיד שלי כמנהיג חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2002 – 1980 מהיבטי הפקת התוכן, שימוש חכם ומדעי בטכנולוגיה ולוגיסטיקה, וניצול נבון של כוח האדם והתאמתו למשימות ההפקה והשידור – בארץ ובעולם. לא כל שכן תפקידם האחראי בתקופה המצוינת לעיל של הבוסים שלי לדורותיהם ברמת מנהל חטיבת החדשות, ברמת מנהל הטלוויזיה, וברמת מנכ"ל רשות השידור. בעבודת הטלוויזיה שלי לא היה שום זוהר, לא גימיקים, ולא סנסציות. רק עבודה קשה ויסודית ללא הרף ודבקות במשימה. ב- 14 באפריל 2007 פרסם העיתונאי מר אהרון ווייסברג באתר Ynet כתבה רצופה פרטים לא נכונים שכותרתה הייתה "כאן תמו שידורינו. לילה טוב מירושלים". בכתבה הזאת ריאיין מר אהרון ווייסברג את פרשן הכדורסל בעבר שלי אריה מליניאק (וגם את משה גרטל) בה נמסרו לו עובדות לא נכונות (בלשון המעטה) הנוגעות להנהגתי את שידורי הספורט בתקופה שבין 1980 ל- 2002 . ברור שהעיתונאי הנכבד הזה שקוראים לו אהרון ווייסברג לא ראה לנכון לפנות אלי כדי לאשר ו/או לאַמֵת ו/או לדחות את העובדות – בדותות האלה ששיגרו אליו אריה מליניאק ומשה גרטל , ו/או לפחות להעניק לי הזדמנות הוגנת ללמד על עצמי כתב סנגוריה על מנת להתגונן בפני אותו כתב האישום המופרך. ברור שהוא לא פנה אלי כדי שלא אקלקל את המאמר הפריך הזה. חלפו מאז יותר מחמש שנים וחצי מאז התפרסמו בפרהסיה עדויות הנֶפֶל הללו והפכו לכל מיני שמועות שאין להן שום אחיזה במציאות, שום דבר איננו אמת, אך אין זה אומר שחַל עליהן חוק ההתיישנות.

טקסט מסמך : 14 באפריל 2007. מר אהרון ווייסברג מפרסם את הכתבה שלו "כאן תמו שידורנו. לילה טוב מירושלים" באתר האינטרנט Ynet ובו כתב אישום מופרך נגדי, רווי עובדות לא נכונות בלשון המעטה, מבלי לבקש את תגובתי ומבלי להעניק לי אפשרות בסיסית ללמד סנגוריה על עצמי. "עשינו טלוויזיה מכלום", מספר אריה מליניאק למר אהרון ווייסברג ומוסיף, פעם הגענו למשחק בעיירה נידחת בברה"מ או צ'כוסלובקיה , עוד לפני נפילת הקומוניזם. אנחנו נכנסים לאולם, וחושך. יש לנו עמדה וכיסא. רבע שעה לפני המשחק הגיע שליח הדואר וחיבר שני חוטים , ובסוף הצלחנו איך שהוא להרים שידור. לא היה לנו מושג אם רואים אותנו , שומעים אותנו. יורם ארבל לימד אותי כלל : תמיד תאמין ששומעים ורואים אותך". מה אתה אומר אריה מליניאק …??? אתה ויורם ארבל, שניכם עשיתם טלוויזיה מכלום…??? מה אתה אומר אריה מליניאק אתה ויורם ארבל שידרתם מעיירה נידחת בברה"מ ו/או צ'כוסלובקיה…??? באמת אריה מליניאק מה אתה שח…??? מה אתה אומר אריה מליניאק, התקשרו אליך יום אחד והודיעו לך שיותר אתה לא ממשיך לפרשן את מכבי ת"א…??? באמת אריה מליניאק ככה העניינים התנהלו אצלי…מישהו צלצל אליך והודיע לך שאינך יותר פרשן…באמת אריה מליניאק…מי בדיוק התקשר אליך??? מה אתה אומר שקרן קטן…??? הפרשן המודח ההוא יודע היטב מדוע סולק על ידי מכֵּס הפרשן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . הגיע הזמן לרסק ולנפץ את השמועות חסרות השחר האלה שמרחפות כבר סביבנו כ- 21 שנים כאילו מכבי ת"א עומדת מאחורי הדחתו. שקר וכזב. אריה מליניאק יודע היטב שלעו"ד שמעון מזרחי ולאיש ממכבי ת"א לא היה יד בדבר. הוא יודע היטב את הסיבות שהניעו אותי לסלקו לעַד מכֵּס הפרשנות.

המסמך המופיע לעיל מטעמו של אהרון ווייסברג התפרסם בפני הציבור ב- 14 באפריל 2007 לפני 5 שנים ו- 7 חודשים . זה היה די מזמן אולם אין פירושו של דבר כי חל עליו חוק ההתיישנות . (באדיבות Ynet) .

הקדמה 2.

משחק הכדורגל אמש ביום שני – 17 בדצמבר 2012 באצטדיון "קריית אליעזר" בין קבוצות מכבי חיפה ומכבי ת"א היה מפח נפש מהיבט הרמה. מצלמות ערוץ 1 שיגרו אלינו סיגנל של כדורגל עלוב. כדורגל לא מעניין. כדורגל לא אטרקטיבי. כדורגל לא חשוב. כדורגל  ללא טיפת השראה. כדורגל שכולו שעמום. זה לא אותו המשחק שניבט אלינו מהליגה הספרדית, האנגלית, ואו/ הגרמנית. אותם החוקים. לא אותו המשחק. מעניין, אותן המצלמות האלה שחשפו כדורגל כה ירוד העניקו איזה שהוא Glimmer למראה הארכיטקטוני של האצטדיון החיפאי לאווירה ביציעים, ולסידור הסימטרי של שלטי הפרסומת לאורכם ורוחבם של קווי המגרש. במשך כמה רגעים שיוו מצלמות ערוץ 1 בבואה אירופית לכדורגל הישראלי. לאחר שריקת הפתיחה הכל נמוג בבת אחת.

ניקיון התמונה הטלוויזיונית (רשימה מס' 2). 

רעיון השמירה על הציבור מחשיפת יתר לפרסומות מסחריות היה נכון אך ביצועו היה סגפני. רשות השידור נרתמה למשימה בכל המרץ וראתה את עצמה ככלב שמירה לא רק של העיתונות חופשית אלא גם של הצרכן. היא נהגה בחומרה רבה בעניין חשיפת הפרסומות המסחריות בשידורי הספורט הישירים והמוקלטים ואכפה בחדווה את תשעת העקרונות של ה- EBU. רשות השידור הייתה אדוּקה בסוגיה הזאת יותר מן האפיפיור. ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה, דן שילון מנהל חטיבת החדשות, ואלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט נדרשו ע"י הוועד המנהל של רשות השידור להקפדה יתירה בעניין הזה. בסופו של דבר הפיקוח הציבורי ההדוּק של רשות השידור התרופף ולא עמד במבחן הזמן. ההקפדה המופרזת הייתה מוכרחה להביא במוקדם או במאוחר לעימות גלוי בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששילמה פרוטות מאז 1969 בגין זכויות השידורים עבור צילום משחקי הכדורגל (החל מ- 1976 שילמה הטלוויזיה זכויות שידורים גם למועדון הכדורסל של מכבי ת"א עבור הזיכיון לצלם את משחקיה בגביע אירופה) לבין הוועדות המארגנות שחשו נגזלות. השילוט המסחרי במגרשים והפרסומת על חולצות השחקנים היו מרכיב חשוב בתערובת הדֶלֶק שהניע את תעשיית הספורט בארץ. מנהיגי הספורט בישראל של המועדונים המצליחים ראו בהחלטות האלה של רשות השידור שרירות לֵב וצָרוּת עין. הם סברו שצמצום היקף החשיפה הטלוויזיונית של פרסומות מסחריות בשילוט ועל תלבושות השחקנים בתחרויות הספורט בגלל הגבלוֹת והאיסורים של השידור הציבורי עלול לחנוק כלכלית את האגודות . הם חששו שהאיסור הלא מוצדק לדעתם, יגדע במוקדם או במאוחר את הענף הכספי עליו יושב הספורט הישראלי. בעיקר ייפגעו מכך הענפים הגדולים  הכדורגל , הכדורסל והטניס . היו להם גם טענות כבדות נגד רשות השידור המונופוליסטית שמשלמת ממילא מעט מידי בעבור זכויות השידורים אך מוצאת לנכון להָצֵר את צעדיהם בשילוט המסחרי. העימות בין הטלוויזיה הישראלית הלא מסחרית לבין אגודות הספורט בדבר כמות חשיפת הפרסומות המסחריות בתחרויות הספורט בשידור הציבורי היה בלתי נמנע . לא רק בארץ . גם בכל רשתות הטלוויזיה הציבוריות – ממלכתיות  ב- EBU. רשות השידור לא נסוגה ולא הגמישה את עמדותיה בוויכוח הזה . היא הייתה נאמנה לתשעת עקרונות הצילום של אירועי ספורט בטלוויזיה כפי שהוכתבו ע"י ה- European Broadcasting Union, איגוד השידור האירופי ה- EBU – כלשונם. בארה"ב התמונה שונה. רשתות הטלוויזיה משלמות הון עתק תמורת זכויות השידורים של ה- NBA, ה- NFL, הבייסבול, והטניס. לכן הן יכולות לדרוש מהוועדות המארגנות מסך נקי משלטי פרסומת במגרשים. הן מחזירות לעצמן את ההשקעה באמצעות תשדירי פרסומות מסחריות המופקות ומשודרות בתוך שידורי הספורט תמורת ממון רב.

עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי תל אביב, עמיתו במועדון הכדורגל של האגודה מר אליעזר ווקסמן (קבלן בניין בחברת רובינשטיין), וגם ד"ר איאן פרומן אבי מהפכת הטניס בישראל ונשיא מרכז הטניס ברמת השרון, החליטו להילחם בשררת רשות השידור . הם ביקשו להעמיד את המאבק הזה למבחן ולדיון ציבורי. האֶמֶת, רשות השידור הענייה ששילמה סכומי כסף מגוחכים תמורת זכויות השידורים של אירועי הספורט החשובים הייתה יכולה להקֵל על גופי הספורט וללכת לקראתם בפּרסום בשילוט, ובתמורה לממן את שידוריה באמצעות חסויות מסחריות כפי שעשתה שנים מאוחר יותר. היא לא עשתה זאת והמשיכה להתעקש. אף אחד בתוככי רשות השידור לא חשב אז בכיוון היוזמה הזאת. זאת כמובן הייתה טעות גדולה. (גיוס כספים באמצעות חסויות למימון שידורי הספורט היקרים הייתה מחשבה מאוחרת של יוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים). רשות השידור הציבורית כאילו העבירה מֶסֶר לפני שנות דוֹר לגופי הספורט במדינה, "אנחנו עניים אז גם אתם תהיו כמונו". היא הייתה גוף שידור ציבורי מסורבל ומונופוליסטי בעל שיכרון כוח בימים ההם וכך גם התנהגה עם הסובבים אותה. אולי שיכרון הכוח מנע ממנה כל יכולת של מחשבה מקורית כיצד להרוויח כסף, חוץ כמובן מהאגרה שהגיעה אוטומטית לקופתה באמצעות חוֹק מדינה. למרות שהייתה גוף שופע כוח , ספגה רשות השידור בסופו של דבר תבוסה מוחצת ואולי בלתי נמנעת במאבקה נגד הפּעַפּוּעַ המתמיד וחִלְחוּלָן של הפרסומות המסחריות לעבר מסך שידורי הספורט. ריבוי הערוצים החליש את המלחמה בפירטיות של שלטי הפרסומות המסחריות שצצו כמו פטריות לאחר הגשם. שיא כיעורו של העולם השלישי. אין דין ואין דיין . את ציבור הצופים לא עניינה רשות שידור שומרת החוֹק . הוא היה אדיש לחלוטין למאבקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נגד ריבוי הפרסומות הנשקפות לעיניו ומטמטמות את שִכְלוֹ. הוא מאס בהטפות מוסר ורצה את ליטרת הבשר שלו בדמותם של שידורים ישירים רבים ככל האפשר ממגרשי הכדורגל והכדורסל. תהיה כמות הפרסומת הזורמת למסך ככל שתהיה.

הסכם הפשרה ארוך השנים בין גופי הספורט לגוף השידור היחיד בישראל בדבר כמות הפרסומת המסחרית המותרת בשידור הציבורי קָרָס. ריבוי ערוצי הטלוויזיה בתחילת שנות ה- 90 רק הֵאִיץ את התבוסה הבלתי נמנעת של רשות השידור. צופי השידור הציבורי נחשפו לכמות הולכת ותופחת של פרסומות מסחריות לעיתים רבות בצורה מוגזמת עד כדי פגיעה שלא לצורך באמינות ואיכות התמונה המשודרת. במרבית מגרשי הכדורגל והכדורסל מופקת תמונת טלוויזיה לא אסתטית רוויה שלטי פרסומת מכל המינים והסוגים. הצבת השילוט במגרשי הספורט נעשית ביד גסה ללא כל ביקורת עד כדי כיעור תמונת הטלוויזיה בזדון. לדאבון לב אי אפשר היה להילחם בתופעה המבישה לאורך כל כך הרבה שנים ללא הגשמה מסוימת. בסופו של דבר שילמה רשות השידור ועִמה הטלוויזיה הישראלית מחיר כבד במאבקיה בפרסומות המסחריות. בתחילת המאבק נקטה בצעד חריג. היא פשוט החרימה את צילום אירועי ספורט שבהם חשבה כי הפרסומת מסחרית היא שופעת וחסרת גבולות. מכיוון שהייתה גוף שידור מונופוליסטי איש לא הורשה לצלמם מלבדה. היא הייתה מלכת השכונה אך גם הצליחה לקוֹמֵם ולהרגיז את ציבור משלמי האגרה המממן היחיד של תקציבה ואיבדה מיוקרתה.

ב- 22 ביוני 1975 אירחה מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו את נבחרת אירופה בכדורסל למשחק פרידה חגיגי מאחד מגדולי שחקני המועדון תנחום "תני" כהן מינץ שחקן הציר הגבוה 2.04 מ'בן ה- 36. זה היה מבצע אִרגוני מסובך בימים ההם וגם יקר. ראשי התאחדות הכדורסל הבינלאומית (FIBA) לא ששו לרעיון לקיים משחק מהסוג הזה בישראל אך לבסוף ניאותו לממש את בקשתו של עו"ד שמעון מזרחי, איש כדורסל מוערך במשרדי ה- FIBA במינכן. השחקנים הנוצצים ביותר של אירופה הגיעו לתל אביב כדי לכבד את פרישתו של תנחום "תני" כהן מינץ, ובראשם הכוכבים הספרדיים והאיטלקיים, וֵויין בְּרָאבֶּנְדֶר וכָּרְמֶלוֹ קָבְּרֶרָה מריאל מדריד, פְּיֶיר לוּאִיגִ'י מָארְזוֹרָאטִי מקָאנְטוּ, דִינוֹ מֶנֶגִין ואִיבָן בִּיסוֹן מ- וָוארֶזֶה, ורָאנְצוֹ בָּארִיוְויֶירָה מ- מילנו. החמישייה של מכבי ת"א כללה את תָּנִי כּהן מִינְץ עצמו וחתן השמחה, טַל בְּרוֹדִי, מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ', אֶרִיק מֶנְקִין, וגִ'ים "גִ'ימְבּוֹ" בּוֹטְרָיְיט.

כדי לצמצם את העלויות של משחק היוקרה, הציב עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי יו"ר מועדון מכבי ת"א לראשונה את פרסומת חברת השוקולד "עֵלִית" על הגופיות הצהובות של שחקניו. חשיפת הפרסומת של "עֵלִית" בשידור הישיר המתוכנן של הטלוויזיה (הוענק לנו בחינם) הייתה אמורה לשלשל כמה דולרים נחמדים לקופת המועדון. מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומנהל חטיבת החדשות דָן שִילוֹן התייחסו לפרסומת "עֵלִית" על הגופיות כאל פרסומת חריגה וביטלו בו במקום את השידור הישיר למגִנת ליבם של אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט ומאות אלפי צופי הטלוויזיה. אלכס גלעדי שלח ליד אליהו צֶוֶות צילום מצויד במצלמת פילם ישנה כדי לתַּעֵד את האירוע להיסטוריה. הוא חשב שיגיעו במהרה ימים אחרים וניתן יהיה בכל זאת לשָדֵר לפחות כמה דקות ממשחקו האחרון של אחד מגדולי שחקני ישראל בכל הזמנים תַּנְחוּם "תני" כּהֵן מִינְץ , באחת מתוכניות הספורט שבאחריותו. הוא טעה. חומר הצילום שוכב עד היום בארכיון הטלוויזיה הישראלית. סרט הפילם לא שוּדַר מעולם. נבחרת אירופה ניצחה את מכבי ת"א 115 : 88 . התוצאה לא הייתה חשובה. חשוב היה שהטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית רבת הכוח והשררה התנהגה הפעם הזאת בצורה לא הגיונית ויצאה רַע מאוד מן המפגש הזה . מועדון מכבי ת"א בראשותו של עו"ד שמעון מזרחי הלך לבג"ץ נגד רשות השידור בעניין הנוגֵע לפרסומת של שורה אחת בת ארבע אותיות על גופיות השחקנים כנהוג באירופה ובשידור הציבורי באירופה . שמעון מזרחי זכה והטלוויזיה הפסידה. מן ההיבט הזה היה משחק הפרידה של נבחרת אירופה מ- תַּנְחוּם "תַּנִי" כּהֵן מִינְץ נקודת מפנה בתולדות כיסוי הספורט בטלוויזיה. מאז נפרץ הסכר ומועדוני הכדורסל והכדורגל בישראל הציבו פרסומות של חברות מסחריות על גופיות וחולצות השחקנים והטלוויזיה שידרה אותם.

בקיץ 1976 העפילו קבוצות הכדורגל של מכבי ת"א ובית"ר ירושלים למשחק הגמר על גביע המדינה. מחלקת הספורט השלימה את הכנותיה לשידור הישיר. מיליון צופי טלוויזיה המתינו לו בכיליון עיניים. יו"ר מועדון מכבי ת"א אֶלִיעֵזֶר וָוקְסְמַן החליט להציב בפעם הראשונה באותה עונה פרסומות מסחריות על חולצות שחקניו של  "אופנת ברוך", ו- "בירה גולדסטאר" מבלי להתחשב עוד במדיניות הטלוויזיה. ארנון צוקרמן ודן שילון התנגדו. אליעזר ווקסמן לא וויתר, "ירצו יבואו – לא ירצו לא יבואו", אמר. ניידת השידור יצאה ברגע האחרון לאִצטדיון ר"ג שהלך והתמלא ב- 45000 (ארבעים וחמישה אלף) צופים בתּקווה שאומנם יתקיים השידור הישיר בסופו של דבר . כשהגיעה לשער הגיא קיבלה פקודה לחזור לירושלים. אליעזר ווקסמן לא נסוג מהחלטתו והשידור הישיר בוטל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נלחמה מלחמת חרמָה בפרסומות המסחריות. היא החרימה את צילום המשחק. רק מצלמת פילם בודדה בשחור / לָבָן של הכתב אורי גולדשטיין שעקבה ועסקה אותו שבוע בכתבה אודות אורי מלמיליאן כוכבה הצעיר והפופולארי בן ה- 21 של  בית"ר ירושלים (לצורכי שידור ב- "יומן השבוע") הנציחה במקרה את שער הניצחון של אורי מלמיליאן שהובקע בבעיטה חופשית ממרחק של עשרים מטרים בדקה ה- 117 בתקופת ההארכה. בית"ר ירושלים ניצחה 2 : 1 זכתה לראשונה בתולדותיה בגביע המדינה בכדורגל . הטלוויזיה הישראלית הציבורית זכתה שוּב ולא בפעם הראשונה ב- קיטוֹנוֹת של רותּחין. היא לא סיפקה את הסחורה. מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן עמד כחומה בְּצוּרָה מול הפרסומות המסחריות הניתכות מכל עבר על מסך הטלוויזיה הציבורי שהוא היה המנהל שלה. לבסוף הוא הפסיד במערכה . הפרסומות המסחריות ניצחו אותו.

בחג הסוכות של 1983 שידרתי באחד מימי חמישי בתוכנית "משחק השבוע", סרט ישראלי על מרוץ מכוניות שהתקיים בעפולה בהפקת ירחון הרכב "טוּרְבּוֹ".  עורך מגזין הרכב היוקרתי היה מר רוֹנִי אָהרוֹנוֹבִיץ'. רוני אהרונוביץ' איש אינטליגנטי ומוכשר היה פריק של מרוצי מכוניות ושימש מעת לעת פרשן טלוויזיה שלנו בשידורים מוקלטים (חלקיים) של מרוצי Formula 1 ברחבי העולם. את הסרט ביים אֶדוּאַרְד אֶטְלֶר עולה חדש מפולין ששימש בימאי בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שניהם חובבי מרוצי מכוניות. הסרט היה מעניין. יותר אולי בגלל ראשוניותו מאשר תוכנו. הוא ניסה להציג את הפוטנציאל הקיים בישראל בעריכת מרוצי מכוניות. במירוץ ניצח מר פְרֶדִי פְרָיְיהוֹף נהג מקצועני. המכוניות שהתרוצצו על המסלול המאולתר בעפולה היו אפופות בפרסומות מסחריות מכל הסוגים כנהוג במרוצי המכוניות בעולם. בעיני רשות השידור זה לא מצא חן. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד הקים וועדת בדיקה על מנת שתבחן את כמויות הפרסומת המסחרית שהופיעו בסרט המכוניות בראשותו של האומבודסמן של רשות השידור מר ארי אבנר. נמצאתי אָשֵם. הבודקים לא אהבו את שיקולי העריכה שלי. הסברתי ליוסף "טומי" לפיד את שיקולי העריכה שלי שהביאו אותי לשדר את הסרט התיעודי הזה במסגרת תוכניות חיטבת הספורט שאני אחראי עליהן , ואת נימוקי מדוע אינני מקבל את מסקנות האומבודסמן. המנכ"ל השיב לי בשני מכתבים מנומסים ומנומקים מ- 6 באוקטובר ו- 14 בנובמבר 1983 [1] את חוות דעתו לגבי חשיפת הפרסומות המסחריות בשידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית. המכתבים האלה שנכתבו לפני שנים רבות, מְמַסְמֵכִים פַּן חשוב בעיצובו של השידור הציבורי בימים ההם .

טקסט מסמך : 23 בספטמבר 1983 . מכתבי למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בו אני מסביר לו את נימוקיי מדוע אינני מקבל את דו"ח האומבודסמן ארי אבנר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 באוקטובר 1983 . מכתב התשובה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בו הוא מסביר מדוע אני חייב לקבל את מסקנות האומבודסמן . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד אימץ לצערי את טענות האומבודסמן . גם התמונות הרוויות פרסומות מסחריות מהעולם בהשוואה לנהג הישראלי שהצגתי בפניו לא שִכנעו אותו . יוסף "טומי" לפיד הלך עם הממסד בכיוון הפוך משלי . ב- 9 באוקטובר 1983 הקים המנכ"ל וועדת חברים "אד – הוק" שתבדוק את עניין שידורם של מרוצי מכוניות בטלוויזיה הישראלית ותנסח הנחיות ברורות למחלקת הספורט בכל הנוגע לגבולות הפרסומת המסחרית המותרת בשידורים האלה. בראש הוועדה ישב מר נקדימון "נקדי" רוגל והחברים בה היו היועץ המשפטי של רשות השידור נתן כהן , אומבודסמן רשות השידור ארי אבנר , מבקרת הפנים של הרשות ואנוכי . הוועדה לא הניבה שום תוצאות . המציאות הייתה חזקה ממנה .

טקסט תמונה : שנת 1983. נהג המירוצים הישראלי פרדי פרייהוף עוטה סרבל נהיגה רווי פרסומות מסחריות כנהוג בעולם . שידרתי אותו כמות שהוא כפי שנהגתי לעשות בשידור מרוצי מכוניות מהעולם. הדבר לא מצא חן בעיני כמה אנשים ברשות השידור ובראשם האומבודסמן ארי אבנר . (באדיבות ירחון הרכב "טורבו").

טקסט תמונה :  לצורך השוואה . זהו נהג המרוצים הצרפתי אלן פרוסט . מראהו כנושא פרסומות מסחריות לא שונה מזה של הנהג הישראלי פרדי פרייהוף . (באדיבות ירחוני הרכב "אוטו" ו- "טורבו").

טקסט תמונה : זוהי הקסדה נושאת הפרסומות המסחריות של הנהג הישראלי פרדי פרייהוף . (באדיבות ירחוני הרכב "אוטו ו- "טורבו").

טקסט תמונה :  לצורך השוואה . וזאת קסדה של נהג מרוצי מכוניות זר כפי ששידרתי תדירות ב- "מבט ספורט" .(באדיבות ירחוני הרכב "אוטו" ו- "טורבו").

טקסט תמונה : זוהי מכונית המירוץ של הנהג הישראלי פרדי פרייהוף הנושאת בפרהסיה את שם ירחון הרכב הישראלי "טורבו" שעורכו היה רוני אהרונוביץ'. (באדיבות ירחוני הרכב "אוטו" ו-"טורבו").

טקסט תמונה : לצורך השוואה. וזוהי מכונית מירוץ זרה. מרוב פרסומות וסטיקרים לא רואים את המכונית. (באדיבות ירחוני הרכב "אוטו" ו-"טורבו").

קידום רעיון הספורט המוטורי בישראל קרם עוֹר וגִידִים מהיר מהמצופה ולוּ מפני שקָנָה לוֹ אחיזה חלקית בשידורי הספורט שלנו. ביום חמישי – 1 במאי 1986 שידרנו ב- "מבט ספורט" כתבת ענק על מרוץ המכוניות של "הרָאלִי – קְרוֹס" שנערך באשקלון. 30000 (שלושים אֶלֶף) אלף צופים מכל קצוות הארץ הגיעו לחזות במירוץ. יותר צופים מאשר לכל משחקי המחזור בליגה הלאומית בכדורגל. לרגע תהיתי לעצמי האם נבואתו של רוני אהרונוביץ' (אישיות סוּפֶּר מוכשרת) אומנם התגשמה, או שמא זאת הצלחה זמנית פרי חזון אישי ואולי שיגעון פרטי של האיש. אין ספק שרוני אהרונוביץ' היה איש מוכשר ומקצועי מאוד, רהוט בפרשנות שלו בטלוויזיה, בעל יכולות כתיבה , וידע רָב ביחסי ציבור ושיווק סחורתו. כרזות ומדבקות של מגזין הרכב החדשני והפופולארי "אוֹטוֹ" שהיכה גלים עם הופעתו בארץ מילאו עד בלי דַי את אתר התחרויות. התעשיין דָנִי פְרוּמְצֶ'נְקוֹ ופְרֶדִי פְרָיְיהוֹף בעלי חברת "אניטל" חברה להשקעות בתעבורה והמממנים של מגזין הרכב בעריכתו של רוני אהרונוביץ' דאגו להציף את השטח בשלטי עֵץ ובַּאנֶרִים עשויים בד. למרות עודף הפרסומות המסחריות אי אפשר היה להימנע מהיבט הסיקור העיתונאי-חדשותי של התחרות הספורטיבית שמשכה אליה מעריצים רבים. התחרות צולמה ושודרה כפי שהיא, רווית פרסומות מסחריות, בתוכנית השבועית "מבט ספורט". המנכ"ל אורי פורת ומנהל הטלוויזיה חיים יבין לא מצאו צורך להתערב בשידורה כפי שעשה יוסף "טומי" לפיד שנתיים וחצי קודם לכן. כמו בכל מקום הגון הידידות האמיצה בין שני חובבי מרוצי המכוניות רוֹני אהרונוביץ' ואֶדוּאַרְד אֶטְלֶר הולידה קנאות וסִכסוּכים בין שניהם. אֶדוּאַרְד אֶטְלֶר עזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית והפך להיות עורכו של המגזין המתחרה "טוּרְבּוֹ" ויריב מַר של רוֹני אהרונוביץ'. אֶדוּאַרְד אֶטְלֶר ידידו של הבימאי הנודע בן ארצו רוֹמַן פּוֹלָנְסְקִי לא התאקלם בארץ. הוא היה ידיד אישי וסיפר לי פעם שהוא פשוט לא מסוגל להתרגל למנטליות האסיאתית של מדינת ישראל . כעבור כמה שנים עזב את המדינה יחד עם אשתו עורכת הסרטים וָובְקָה אטלר ושניהם חזרו לעַד למכורתם פולין. גם רוני אהרונוביץ' נעלם מהמפה. עם הסתלקותם של שני העורכים היריבים גוועו שני ירחוני הרכב "אוֹטוֹ" ו- "טוּרְבּוֹ" , ומירוצי המכוניות בישראל התאדו מעצמם גם הם. רעיון מרוצי מכוניות בישראל הוא רעיון ישים בשנות ה- 2000, אך לא היה כזה לפני שנות דוֹר. רוני אהרונוביץ' ואדוארד אטלר פשוט הקדימו את זמנם.

יוסף "טומי" לפיד שמר על הכללים הנוגעים לחשיפת פרסומת מסחרית בשידור הציבורי אך היה פחות קיצוני מחבריו. הוא היה ליברל מהם. ערב משחקי חצי הגמר והגמר על גביע המדינה בכדורגל ב- 1983 נחלקנו יו"ר התאחדות הכדורגל מר חיים הברפלד ז"ל ואנוכי בדעתנו על גובה זכויות השידורים והיקף הפרסום. הכנסתי פתק לטומי לפיד (ישב בראש ישיבה מקצועית בבניין הטלוויזיה) בו ביקשתי את עצתו . מנכ"ל רשות השידור היה כרגיל חסכוני וענה לי בכתב ידו בארבע מילים בלבד, "הם שלטים – אנחנו חינם" [2]. חיים הברפלד הג'נטלמן הגדול של הכדורגל הישראלי הסכים לניסוח. ההתאחדות חשפה באירועים האלה כמויות עצומות של שלטי פרסומת מסחרית באִצטדיון ר"ג. הקבוצות הורשו להציג פרסומת מסחרית על תלבושת שחקניהן. הניסוח בן ארבע המילים של יוסף "טומי" לפיד "הם שלטים – אנחנו בחינם", היווה תקדים, ואִפְשֵר לנו לצַלֵם בבטחה את משחק הגמר על גביע המדינה בו גברה הפועל ת"א על מכבי ת"א   3 : 2, בו הוֹכִיחוּ מצלמות הטלוויזיה של מחלקת הספורט מעל לכל צל של ספק כי את שער הניצחון כבש חלוץ הפועל ת"א גִיל לַנְדָאוֹ בידו.

באוגוסט 1984 שבתי מותש לארץ מקרבות השידור המרתקים של אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' . את מה שאנחנו שידרנו ישיר במשך 16 ימים, ערבים ולילות הארוכים שנמשכו עד אור הבוקר כתבו על כך העיתונים באיחור של יממה . אין ספק שמחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית גנבה את ההצגה ממדורי הספורט היומיים של העיתונות הכתובה, אך בעיקר נגסה בעיתון "חדשות הספורט", שהספורט היה לחם חוקו הבִּלְבַדִי. עכשיו נכונו לי בארץ קרבות שידור מסוג אחר. בספטמבר 1984 הובאו לישראל ע"י העיתון "חדשות הספורט" שבעליו בעת ההיא היה הפרסומאי מר דוד אדמון שבנוסף כיהן בתפקיד המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וחברת "ספורט טורס אינטרנשיונאל", שתי קבוצות כדורסל מ- NBA, ניו יורק נטס והפניקס סאנס לצורך הופעות ראווה בהיכל הספורט ביד אליהו. ביזנס מסחרי טהור. כדי למַמֵן את העַלוּת הגבוהה של קרקס הכדורסל האנכרוניסטי הזה, החליטו המארגנים להלביש פרסומות מסחריות שונות מטעמם כמו "בירה מכבי", "טושיבה", "וולבו", ו- "באדווייזר" על גופיות השחקנים האמריקניים כמובן כדי לחשוף אותן בטלוויזיה. כשנודע לי הדבר , הודעתי לאנשי "חדשות הספורט" ובראשם מר יזהר "זוֹריק" ברנר העורך הראשי של העיתון וגם למר דוד אדמון מבעלי העיתון "חדשות הספורט" ובאותה העת המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור , מי שנשא בכפל תפקידים בעלי אינטרסים מנוגדים , בזו הלשון : "אין בכוונתי לצלם אפילו פריים אחד ממשחקי הראווה בשל הפרסומת האסורה על הגופיות . גם לא לצורכי חדשות לשידור ב- "מבט", והוספתי, "מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית שהיא ערוץ ציבורי, מנועה מלכסות את אירועי ה- NBA בישראל בשל הפרסומת החריגה". האשמתי את מר דוד אדמון ואמרתי לו זאת כהַאי לִישָנָא : "בהיותך חבר בוועד המנהל הציבורי של רשות השידור , היה עליך ליָידֵעַ קודם לכן את אנשי הוועדה המארגנת של משחקי הכדורסל בישראל בהשתתפות שחקני ה- NBA כי מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מנועות מלצלם פרסומות מסחריות". זה היה בדיוק תפקידו הציבורי ברשות השידור ואין הוא יכול לחמוק מאחריותו זאת כדי לומר אח"כ לחבריו, "יופי, הצלחנו, זה היה באוויר בטלוויזיה".

טקסט תמונה : ספטמבר 1984. היכל הספורט יד אליהו. דוד אדמון המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לוחץ בגאווה את ידי שחקני ה- NBA ובראשם לארי בירד (Larry Bird) שחקנה המפורסם של בוסטון סלטיקס. מגופייתו של לארי בירד מבצבצת הפרסומת המסחרית של חברת "טושיבה" . מימין לדוד אדמון זהו יהודה גבאי (בחולצת פסים) מבעלי העיתון "חדשות הספורט". הראשון מימין הוא אברהם שריר שר התיירות בממשלת ישראל ומראשי המפלגה הליבראלית בישראל, ובמידה רבה המטרייה הפוליטית של דוד אדמון.                                                                                                                          

דוד אדמון התמנה לתפקידו הרם ברשות השידור לא בשל כישוריו הטלוויזיוניים. הוא היה מינוי פוליטי. חבר מוצהר במפלגה הליבראלית של אברהם שריר ויצחק מודעי שחברה לגוש הימין הפוליטי גח"ל (גוש חירות – ליבראלים). (התמונה באדיבות יהודה גבאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 הוריתי מפורשות לצוותים שלי לא לצלם את המשחקים האלה. בשום אופן לא. משחקי ה- NBA בארץ לא רק שלא שודרו ישיר אלא גם לא כוסו על ידינו כלל. נהר אליהם קהל מועט. צופי הספורט בישראל התבגרו. נמאס להם ממשחקי ראווה. עבר זמנו של הגימיק הזה. עיתון "חדשות הספורט" ניסה לשחזר הצלחה מפוקפקת שלו שלוש שנים קודם לכן, כשייבא לישראל ב- 1981 קבוצה של כוכבי ה- NBA בראשותם של ד"ר ג'יי (Dr. J – Julius Erving) שחקנה המפורסם של "פילדלפיה 76" ומוֹזס מֶלוֹן לשלושה משחקים  בישראל.

טקסט תמונה : אמנון ברקאי (משמאל) מביים ב- 1981 כתבה לתוכנית "מבט ספורט" אודות ביקורו של ג'וליוס ארווינג הלא הוא ד"ר ג'יי (מימין) בעת ביקורו בכותל המערבי בירושלים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  שנת 1981. נתב"ג. שלחתי את כתב מחלקת הספורט משה גרטל (מימין) לסקר את בואו לישראל של ד"ר ג'יי (במרכז) כוכב כדורסל נערץ ואחד מגדולי השחקנים ב- NBA  בכל הזמנים ב- 1981. זאת הייתה ידיעה עיתונאית בעלת עניין. משמאל, אבנר מכטינגר כתב העיתון "חדשות הספורט" (העיתון הנפוץ והפופולארי נסגר במחצית עשור ה- 80 של המאה שעברה). זה לא אומר שניתן היה לעצום עין ולהתעלם מהפרסומות מסחריות שהונחו על הגופייה שלו ושל שחקנים אחרים מטעם הוועדה המארגנת כדי לממן את הגעתם של כוכבי ה- NBA לביקור בישראל. ראשי הטלוויזיה הציבורית ורשות השידור הנחו אותי לא לצלם משחקים של כוכבי ה- NBA  הנושאים פרסומות מסחריות. כך עשיתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השמירה מטעמי ועל ידי כמצווה על פי חוק השידור בעניין טוהר וניקיון המסך הטלוויזיוני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבש ממדים אישיים , סכסוכים , וריבים . ב- 18 ו- 25 בספטמבר 1984 תקף אותי אישית בלשון חריפה חסרת תקדים העורך הראשי של "חדשות הספורט" יזהר ברנר בעיתונו. הוא עשה זאת בעקבות החלטתי שלא לכסות את משחקי הראווה בכדורסל בהשתתפות מכבי ת"א והפועל ת"א בגלל שפע הפרסומות האסורות שהודבקו לגופיות השחקנים, וגם בשל הצהרותיי הלוחמניות נגד ההתאחדות הישראלית בכדורגל, "כי אם לא תתיר לנו לצלם את משחקי הליגה הלאומית שלנו , לא תהיה בידינו הברירה אלא לשדר את משחקי הליגה האנגלית במקומם". יזהר "זוריק" ברנר כינה אותי בכותרת גנאי בולטת מעל עמודי עיתונו [3], והוסיף בגוף המאמר, "(…) בעקבות שני פרסומים מגמתיים ב- "העיר" ו- "כל העיר" אותם הפך יואש אלרואי לבימות התקפה חד צדדיות על העיתון "חדשות הספורט", דוד אדמון , ביקור קבוצות ה- NBA בישראל – אין לי אלא דרך אחת לקבוע חד משמעית : יואש אלרואי מנהל הספורט של הטלוויזיה הישראלית משקר בריש-גליי. אני מקווה שבעקבות קביעה זאת יואש אלרואי יתבע לדין אותי אישית ו/או את "חדשות הספורט" , שיש לי הכבוד להיות עורכו הראשי ואחד מבעליו , כדי שאפשר יהיה לחשוף את שקריו (…) מאמר זה אינו בא להגן על שותפי  דוד אדמון, אשר בוודאי ימצא לעצמו את הדרך הנאותה להגיב על שקריו הדמיוניים של יואש אלרואי (…)" .

טקסט מסמך : 14 בספטמבר 1984. קטע מהעיתון היומי "חדשות הספורט". עורך העיתון "חדשות הספורט" יזהר "זוריק" ברנר מאבד את כבודו וברוב כעסו קורא לי ב- 18 בספטמבר 1984 שקרן. זה כמובן לא היה נכון  . אילו האשמותיו היו נכונות הייתי מודח מייד ע"י הממונים עלי מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית . (ארכיון "חדשות הספורט" . באדיבות הארכיונאי רוני דרור).                                                            

טקסט מסמך : העיתון "חדשות הספורט" מפרסם נגדי שוב האשמות חמורות מופרכות ב- 25 בספטמבר 1984. אילו היו נכונות הייתי אמור להיות מפוטר מייד מתפקידי. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דחו את האשמותיו של יזהר ברנר על הסף . הם הגנו עלי והשליכו את העיתון 'חדשות הספורט' לסל האשפה. (באדיבות ארכיון "חדשות הספורט" והארכיונאי רוני דרור).

בעל העיתון "חדשות הספורט" מר דוד אדמון ששימש כאמור באותה תקופה גם כמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור רגז עלי מאוד ואַץ להודיע במקומונים "העיר" של תל אביב ו- "כל העיר" בירושלים , שם הצהיר ב- 14 בספטמבר 1984, "לא ייתכן שעובד הרשות ישמיץ בפומבי חבר בוועד המנהל וייצא נקי מהעניין , יואש אלרואי יצטרך לתת את הדין בגין התנהגותו" [4].  עוד באותו היום הטסתי מכתב תגובה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת , ליו"ר הוועד המנהל עו"ד מיכה ינון , וליועץ המשפטי של רשות השידור נתן כהן , והעברתי לידיעתם את תוכן מאמריו הבלתי מתקבלים על הדעת של יזהר ברנר כלפי בהם כינה אותי שקרן [5] . ביקשתי מהם להגיב בצורה נחרצת לדבריהם של יזהר ברנר ודוד אדמון. "הגנו עלי אם אני צודק. פטרו אותי אם אני משקר", אמרתי לשלושתם.

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית                                     18.9.1984

מחלקת הספורט – ירושלים.                                                                                                      

אל : המנכ"ל באמצעות מנהל הטלוויזיה (טוביה סער) ובאמצעות מנהל החדשות (יאיר שטרן).

מאת : יואש אלרואי.

למנכ"ל שלום רב ,

 בשאט נפש אני מעביר לך את "האינפורמציה" שנכתבה נגדי בעיתון "חדשות הספורט" מהיום – יום שלישי 18 בספטמבר 1984. "האינפורמציה" הבזויה היא פרי עטו של יזהר ברנר עורך העיתון "חדשות הספורט". מיותר להזכיר שיו"ר מועצת המנהלים של העיתון "חדשות הספורט" הוא מר דוד אדמון המשמש גם כמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. ניצבות בפניך שתי ברירות לא נעימות כמנכ"ל ומפקד עליון שלי. אם יזהר ברנר ודוד אדמון צודקים בטענותיהם –  פַּטֵר אותי, אם אינם צודקים – הַגֵן עלי.

                                                              בברכה ,

                                                              יואש  אלרואי

עותקים : יו"ר הוועד המנהל

             היועץ המשפטי

טקסט מסמך : 18 בספטמבר 1984. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בעקבות האינפורמציה העוינת נגדי שהתפרסמה בעיתון "חדשות הספורט" הגווע. "פטר אותי אם אני אשם – הגן עלי אם אנוכי צודק" – אמרתי לו וליו"ר הוועד המנהל עו"ד מיכה ינון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המנכ"ל אורי פורת ויו"ר הוועד המנהל של רשות  השידור עו"ד מיכה ינון הדפו את האשמותיהם של יזהר ברנר ודוד אדמון נגדי. שניהם העניקו גיבוי מוחלט להחלטות שלי ונימוקיי שלא לצלם את משחקי הראווה של שחקני ה- NBA עטורים פִּרסומות מסחריות . אני הייתי המְבַצֵע של מדיניות רשות השידור שבראשה הם ניצבו. שניהם זרקו בנוכחותי את העיתון "חדשות הספורט" לפח.

אבל מלחמת החוֹרְמָה שניהלה רשות השידור כנגד הפרסומות המסחריות בשידורי הספורט נחלה בסופו של דבר תבוסה מוחצת. מאוחר יותר כעבור שנים , כשגופי שידור נוספים חדרו לחלל האוויר בישראל, לא רק שכמות הפרסומות שנחשפה על מסך הטלוויזיה תפחה לבלי היכר מכל עבר באלפי אחוזים , גם זכויות השידורים האמירו בצורה חסרת תקדים . רשות השידור ניזוקה במאבק הזה ויצאה חבולה קשה מן העניין בשל התחרות נגד ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) ונגד ערוץ 2. היא הפסידה בשתי החזיתות גם יחד . גם את זכויות השידורים וגם לא הייתה מסוגלת יותר לשמור על מאזן הפרסומת המסחרית בשילוט ועל ניקיון תלבושות השחקנים . הפרסומות המסחריות חדרו למסך ללא כל בקרה. העיתונאי בן – ציון ציטרין (עורך "מבט" תקופה קצרה בערוץ 1) התייחס בחומרה רבה לפרשת הפרסומות המסחריות המשתרבבות לשידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית שאמורה להיות לחלוטין נטולת פרסומות, במאמרו המצוין "דמי חסות" שהתפרסם בירחון "מוניטין" בספטמבר 1987 [6] .

רק בשני אָתָּרֵי ספורט לאומיים נשמרו בדרך כללי הפרסום על פי אמות המידה שקבעה הטלוויזיה הישראלית היו אלה אִצטדיון ר"ג והיכל הספורט ביד אליהו. במגרשי הכדורסל והכדורגל העירוניים האחרים צצו שלטי הפרסומות כמו פטריות לאחר הגשם. כמעט כל חלל פנוי באתרי הספורט הללו כוסה בשֶלֶט. הוועדות המארגנות ניצלו את חולשת רשות השידור. הֵן השיבו לה כגמולה והעמידו אותה במבחן, כאילו אמרו לה, "נראה את רשות השידור מבטלת שידור ישיר בגלל כמה שלטי פרסום וסטיקרים מיותרים בהיכלי ומגרשי הספורט". היוצרות התהפכו. צילומי הספורט של הטלוויזיה הציבורית הביאו בעל כורחן למסך יחד עם הכדורגל והכדורסל שפע של פרסומות מסחריות גלויות וסמויות. זה היה פתטי. יום שלישי – 7 באפריל 1998 נצרב בזיכרוני . אירוע הספורט ששודר ישיר על ידינו בתאריך הזה היה בלתי נשכח. ימים ספורים לפני כניסתו של אורי פורת לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של מוטי קירשנבאום, נערך בהיכל הכדורסל בחולון משחק הגמר על גביע המדינה לנשים בין קבוצות אליצוּר רמלה ואליצוּר חולון . זכויות השידור הישיר של המשחק היו בידי הטלוויזיה הישראלית מתוקף ההסכם שלנו עם ערוץ 5 בכבלים . שילמנו באותה עונה כרבע מיליון דולר לאיגוד הכדורסל בעבור זכויות השידור . סיכמתי את כל פרטי ההפקה והיקף השילוט המסחרי במגרש עם יו"ר איגוד הכדורסל מר דני קסטן , איש הכספים של האיגוד איתן רוֹבּ ומזכ"ל האיגוד מר יהודה שקמה. כשהגעתי להיכל שלוש שעות לפני תחילת השידור הישיר חשכו עיני. הפרקט היה מרוּח כולו בסטיקרים מסחריים מכל הסוגים, ושכבות של שלטי פרסומת בגובה של שתיים ושלוש קומות הקיפה את המגרש. דיווחתי ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על המתרחש, אך הוא היה חסר אונים לחלוטין כמוני. הוא לא ביטל את השידור הישיר, אבל שנינו חשנו שאיגוד הכדורסל טמן לנו מארב. במשך שעתיים שידרנו ישיר תמונת טלוויזיה מכוערת . מרוב שלטים וסטיקרים לא ראו את השחקניות הנעות על הפרקט. הן פשוט הלכו "לאיבוד" בפריים. זאת הייתה תמונה לחלוטין לא שְדִירָה ששוּדְרָה בלחץ התנאים. סְטִיקֶרִים ממוסחרים מרוחים בדֶבֶק על פרקט הכדורסל בליגת הכדורסל הפכו למעשה שבשגרה. תמונת הטלוויזיה שהופקה מליגת הכדורסל בשנות ה- 90 הייתה מכוערת. גם היום. הכיסוי הטלוויזיוני של משחקי דרבי הכדורסל התל אביבי מאולם "אוסישקין" בין הפועל ת"א ומכבי ת"א מעוררים חלחלת צילום. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נלחמה בשיניה בתופעה השלילית הזאת, אך ערוץ 5 שהחזיק בזכויות השידורים של הכדורסל הישראלי מאז 1992, עשה יד אחת עם איגוד הכדורסל והעלים עין כדי למזעֵר את נזקי עלות הזכויות. בכך הֵאיץ את תהליך כִיעוּר התמונה הנמשך בחלק ממגרשי הכדורסל בישראל עד עצם היום הזה.

ב- 2004 נפתח שוב קרב "גוֹג ומַגוֹג" (בזעיר אנפין לעומת מלחמת הכדורגל ב – 1999) בין ערוץ הספורט בכבלים לבין חברת צ'ארלטון על רכישת זכויות השידורים של משחקי ליגת העל בכדורסל. איגוד הכדורסל המחזיק בקניין השידורים יצא המנצח במאבק הזה בין שני הקונגלומרטים. ערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5) זכה אז בבכורה לשלוש עונות (2007/2006 – 2004/2005), אך נאלץ לשלם סכום כספי הגדול ביותר מ- % 400 מאשר שילם קודם לכן , למרות עידוּדוֹ והסכמתו לחשוף ולצלם את עסקאות הסטיקרים על הפרקטים . נוצר מצב מוזר מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה. הן נדרשות לשלם כסף רב תמורת הבלעדיות של צילום התמונות אך מפיקות מסגרת צילום גסה ולא אסתטית. מכוערת ממש. ערוץ 5 משלם החל מעונת 2005 / 2004 לעונת שידורים אחת קצת יותר מ- 1.600000 (מיליון ושש מאות אלף) דולר , במקום כ- 000 400 (ארבע מאות אלף) דולר בעונת 2004 / 2003 .

לידיעת קוראי הבלוג : רשימת האנשים האלה יזהר ברנר, דוד אדמון, אליעזר ווקסמן, אורי פורת, יוסף "טומי" לפיד, אברהם שריר, ארי אבנר, עו"ד – ד"ר נתן כהן, ירדנה הראל, ונקדימון "נקדי" רוגל – אינם עוד בין החיים וכולם זיכרונם לברכה.

 סוף הפוסט מס' 119. הועלה לאוויר ב- 18 בדצמבר 2012.

ראה המשך ניקיון התמונה הטלוויזיונית ברשימה מס' 3.