פוסט מס' 52.

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית וראשית עיצובו הגראפי.

הערה 2 : הפוסטים לחלוטין אינם נכתבים למטרות רווח ו/או למען הכנסות כספיות כלשהן.

הערה 3 : הבלוג כפוף לזכויות יוצרים . אין להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות. 

—————————————————————————–

פוסט מס' 52 : הועלה לאוויר ב- 18 בספטמבר 2012.

—————————————————————————–

טקסט תמונה : 2003 / 2002 . אנוכי עם סיום עבודתי בטריקת דלת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 52. האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שובע (5). פוסט מס' 52. כל הזכויות שמורות.

הסֶפֶר עב הכרס שחקרתי וכתבתי , "למילים יש וויזואליה משלהן" (במסגרת הסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"), עוסק בהתפתחות טקסט השידור באירועי הספורט בטלוויזיה – בארץ ובעולם, והופעתם והתפתחותם של שדרני ספורט ב- שטח (Play by play), פרשנים, ומגישי אולפן ידועים ורבי מוניטין – בארץ ובעולם, כמו גם המאבקים סביב המיקרופון והמסך. אני מבדיל היטב בין האמביציות האישיות שנועדו לשרת באופן אישי דמות כזאת ו/או אחרת לבין אמביציות של איש אחד כזה ו/או אחר שנועדו לשרת את הכלל. אמביציות השידור של מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי והמאבק המר אך הגלוי שניהל ב- 1980 נגד הבוס הישיר שלו מנהל חטיבת החדשות חיים יבין נועד לשרת את הכלל ולא את אלכס גלעדי באופן אישי. המסמך ההוא מ- 22 במאי 1980 שכתב אלכס גלעדי למנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני בו התלונן נואשות נגד חיים יבין מלמד משהו על טיב הפרטנזיות, ההתיימרויות , ההתרברבויות , והאמביציות שעוטות לעיתים לבוש אישי למרות שבס"ה מדובר במקום עבודה והן נוגעות לעיסוקם של האנשים בטלוויזיה. מייד אפרסם את המסמך ההוא שכתב אלכס גלעדי ומזכירתו הדפיסה אותו כלשונו. ומה תגידו על המאבקים בין יוסף בר-אל לסלים פתאל בימים ההם של עשור ה- 70 של במאה שעברה ? ומה תאמרו על המאבקים בין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לבוס הישיר שלו מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני בשנים 1979 – 1975 ? זיכרו את השמות הללו : אלכס גלעדי, חיים יבין, דֶן רָאתֶּ'ר, גאולה אבן, וולטר קרונקייט, דייויד קולמאן, קנת' וולסטנהולם, דן שילון, הווארד קוסל, מרב מיכאלי, אורית כסיף , שרי רז, כרמית גיא, דליה מזור, יורם ארבל, רפי גינת, יאיר אלוני, יאיר שטרן, אורלי יניב, מאיר איינשטיין, אבי רצון, נסים קיוויתי, אורלי יניב, אריה מליניאק, אלי סהר, ברנט מאסברגר, דיק סטוקטון, ג'ים מקאיי (מקמנס), באד גרינספאן, אישטוואן פלוהאר, גיורגי ספשי, רמי ווייץ, נחמיה בן אברהם, גדעון הוֹד, ורבים אחרים שהשפיעו על התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה וברדיו. יתירה מזאת. הוא דן לעומק במוסד השידור והפרשנות, ההגשה וההנחיה, והקריינות בטלוויזיה וברדיו – מזווית ראותה של המצלמה וכיוון ההאזנה של המיקרופון.

טקסט תמונה : יורם ארבל  בשנת 1972. פצצת אמביציות א'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : רפי גינת ב- 1975. פצצת אמביציות ב'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט תמונה : מאיר איינשטיין ב- 1985. פצצת אמביציות ג'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : רמי ווייץ ב- 1981. פצצת אמביציות ד'. (ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

הרדיו הישראלי בעידן טרום הטלוויזיה הוליד ויצר כוכב שידור זוהר מלא הוד וכריזמה , יחיד במינו ובודד בדורו. זהו נחמיה בן אברהם. הופעתו של נחמיה בן אברהם בשמי הרדיו הייתה כשל כוכב שביט, ובאקראי. ב- 8 בפברואר 1947 מינו מנהל הרדיו המנדטורי בארץ ישראל אדווין סמואל ומנהל התוכניות בשפה העברית מרדכי זלוטניק את נחמיה בן-אברהם לשדר ישיר את משחק הכדורגל המסקרן שנערך באצטדיון המכבייה בתל אביב בין נבחרת העיר תל אביב לבין אלופת הונגריה קבוצת M.T.K. המינוי היה מפתיע מפני שנחמיה בן-אברהם היה אומנם עיתונאי ספורט אך חסר כל ניסיון קודם בשידור רדיו. נחמיה בן אברהם בעל הקול הייחודי התגלה בבת אחת כשַדָּר מוכשר ומתאר צבעוני. הוא הפך את יעקב חודורוב, יהושע גלזר וחבריהם לגיבורי כדורגל ואת עצמו לכוכב רדיו לאומי. בתקופת נחמיה בן אברהם לא היו כל תככים ליד המיקרופון. ברוב כישרונו ריחף מעליהם. אולם משהצטופפו ליד אותו המיקרופון גדעון הוד יחדיו עם דני דבורין ורמי יצהר נוצרה אווירה תחרותית מאוד לא נוחה בלשון המעטה, למרות שגדעון הוד ניצב מעל שניהם בדרגה שלימה באיכות ושררה יחדיו.

טקסט תמונה : שנת 1947. אדווין סמואל מנהל הרדיו המנדטורי הארץ ישראלי. (באדיבות איזי מן מחבר הספר הדוקומנטארי המצוין "קול ישראל מירושלים".

טקסט תמונה : שנת 1947. מרדכי זלוטניק מנהל התוכניות בשפה העברית ברדיו המנדטורי הארץ ישראלי .(התמונה באדיבות איזי מן) .

טקסט תמונה : חודש יולי של שנת 1956. אִצטדיון רמת גן. בדידותו של שַדָּר למרחקים ארוכים. זהו שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם יושב בודד ביציעי אִצטדיון ר"ג ערב משחק הקדם אולימפי בכדורגל נבחרת ישראל- ברה"מ ב- 31 ביולי 1956. הוא היה שַדָּר רדיו יוצא דופן בעל אינטגריטי מושלם שמצויד בידע עצום , אבל היה בודד. הייתה מוטלת עליו מעמסת שידור אדירה שלא יכול היה לחלוק אותה עם איש. נחמיה בן אברהם ניצב תמיד לבדו בשולי כר הדשא, לידו המיקרופון וטכנאי רדיו שלוֹ. הוא שידר לאורך כל הקריירה שלוֹ, ללא פרשן . (התמונה באדיבות תמרה בן אברהם רעייתו של נחמיה בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1957. שוער נבחרת ישראל בכדורגל יעקב חודורוב (בן 30) יחדיו עם שחקנית הקולנוע מרילין מונרו (בת 31) בעת סיור משחקים של נבחרת "הפועל" בארה"ב. יעקב חודורוב היה שחקן הפעל ת"א ונחשב לגדול השוערים של ישראל בכל הזמנים. הוא לבש 15 שנה את מדי הנבחרת הלאומית ושיחק בשורותיה 31 משחקים בין ארציים. שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם הפך אותו לשחקן הכדורגל הפופולארי ביותר במשך 15 שנים . (התמונה באדיבות יעקב חודורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שום שַדָּר רדיו בישראל לא העפיל מעולם לרמת השידור הנדירה שלוֹ ולהערצה הלאומית שליוותה את נחמיה בן אברהם. חלפו יותר מ- 60 שנה מאז הופעתו הדרמטית הראשונה ברדיו המנדטורי הארץ ישראלי (נקרא אז שירות השידור) ב- 8 בפברואר 1947. ניתן לקבוע בוודאות כי לא נס לחו ואיכות קולו לא פגה. ראה הספר עב הכרס "סמן ימני" במסגרת הסדרה בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". אופן הגשת שידורי הספורט באולפן , עיצוב האולפן , ושידורם מהשטח הם אלמנטים טלוויזיוניים חשובים . חשובים מהם המנהיגות , הניהול , יעילות ומהירות עבודת המערכת, ורכישת זכויות השידורים הבלעדיות של האירוע המבוקש . רוּן ארלדג' (Roone Arledge) מנהיג השידור רָב המוניטין של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC טבע ב- 1970 סלוגן בלתי נשכח : "When you have the rights – you have the Show". הוא צדק. נתוני המשוואה המתמטית המצליחה הזאת היא טריוויה. עובדה עתיקת יומין. האמירה הטלוויזיונית ההיא יצאה לאור לאחר שידור תוכנית הטלוויזיה הראשונה בשידור ישיר ב- ארה"ב, "Monday Night Football", ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שחוללה מהפכת חשיבה ורייטינג . את תוכנית הספורט הזאת בערבי יום שני שעסקה בשידור ישיר שבועי של אחד ממשחקי הפוטבול בליגת ה- NFL הוביל השדר האווארד קוסל ולצדו שני הפרשנים פרנק גיפורד ודון מרדית'. שידור הפוטבול של ABC בערבי שני היה חידוש גמור מפני שהוצב לראשונה מול תוכניות הטלוויזיה המסורתיות למשפחה ששידרו בערב CBS ו- NBC. הניסיון צלח מעל למשוער. השידורים הישירים בתוכנית הכדורגל בערבי שני של ABC הפכה לכל כך פופולארית עד שחנויות ועסקים נסגרו מוקדם מהרגיל בכל רחבי ארה"ב והאנשים רצו לבתיהם לצפות בשידורים הישירים של "ABC Monday Night Football", שהכתה את שתי מתחרותיה CBS ו- NBC בגלל התוכן וגם בשל צוות שידור מוכשר במידה יוצאת דופן.

מי חשוב ממי התוֹכֶן או השַדָּר ? זאת לדעת . יורם ארבל לא הביא לטלוויזיה הישראלית אפס קצהו של אחוז רייטינג יותר בשידורי הכדורסל ממה שעשה זאת אורי לוי (למרות שיורם ארבל עולה עליו לאין שיעור). נסים קיוויתי שַדָּר א"ק רָב מוֹנִיטִין לא הביא יותר רייטינג בשידורי הא"ק ממאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין לא צבר יותר רייטינג בשידורי הכדורגל מרמי ווייץ. המגישה אורלי יניב לא הביאה למחלקת הספורט יותר צופים מאשר הבאות אחריה שתי המגישות מרב מיכאלי ואורית כסיף. המכנה המשותף של הצלחת האנשים האלה לאורך שנים היה ניהול מסודר ומערכת בעלת ניסיון שאִפשרה להם לעסוק רוב הזמן בחומרי שידור בלעדיים, וגם להתחרות ולנצח את יריבות השידור ולהכות בהן כשהיה צריך לעשות זאת בעת שידור משותף.

עמוּדת הרייטינג אינה מותנית במגיש והשַדָּר הניצב מול מסך הטלוויזיה והמיקרופון אלא במערכת העיתונאית שמלווה אותו בכתבים, העורכים, והמפיקים וכישרונם לטפל בחומרי השידור וגם להשיג אותם לפני המתחרים שלהם. המערכת מסתייעת במגיש או במגישה אך היא אינה תלויה בהם. מערכת עיתונאית יעילה וחרוצה שעובדת נכון ומשיגה בלעדיות, ראשוניות, ומהימנות לאורך שנים וחותמת על הסכמים בלעדיים ורכישת זכויות שידורים בלבדיות (בתחומי הספורט, החדשות, וגם הבידור) הופכת בבת אחת את המגישים לאנשי טלוויזיה מנצחים. מגישי ומנחי הטלוויזיה אינם שווים דבר ללא מפיקים מוכשרים לצדם ומשולים לקליפת השום. מחלקת הספורט זכתה במשך שנות דוֹר להישגים מפליגים בזכות הבלעדיות על חומרי השידור וחוזי הספורט שלה. ברגע שאיבדה אותם נשמט שלטונה.

טקסט תמונה : שנת 1979. רחלי חיים המגישה הראשונה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הקריירה שלה הייתה קצרצרה. היא הייתה זמרת ושחקנית אך לא קריינית – וודאי לא בשידורי הספורט בטלוויזיה שזהו תחום קונקרטי וייחודי. (באדיבות רחלי חיים. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

ההגשה וההנחיה באולפני הספורט והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית עברה מטמורפוזה מאז 1968. דן שילון שימש השַדָּר הראשי והמגיש האולטימטיבי כמעט של כל תוכניות הספורט בשנים 1974- 1969. פה ושם דרך כוכבם של אלכס גלעדי ויאיר שטרן. שניהם הגישו מעת לעת את תוכנית הספורט לנוער, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", ולעת מצוֹא גם את התוכנית , "משחק השבוע". אח"כ הגיע העידן הראשון קצר הימים של יורם ארבל. יורם ארבל החליט לפתע לחפש קריירה חדשה בארה"ב והפקיר את זירת המסך והמיקרופון למגיש בעל הקול הרועם עודד בן עמי. זה נמשך תקופת מה בשנים 1975 ו- 1976. ואז שָב יורם ארבל בסערה מארה"ב וכבש בחזרה את כֵּס "מבט ספורט". לאלכס גלעדי זה לא הספיק . הוא ביקש ליצור מודל זוגי בהגשת "מבט ספורט". גֶבֶר וְאִישָה. הצ'אנס הראשון ניתן ב- 1979 לכוכבת זֶמֶר צעירה וחסרת ניסיון מלהקה צבאית העונה לשם רחלי חיים. חיש מהר התברר כי היא אולי יודעת לשיר ולשחק על במה אך איננה יכולה לקריין טקסטים מורכבים הנוגעים לאירועי הספורט הארציים והבינלאומיים . החליפה אותה בכישרון רָב השדרנית אורלי יניב מגלי צה"ל. יוֹרָם אַרְבֶּל ואוֹרְלִי יָנִיב היוו זוג שידור טלוויזיוני מלכותי בעל נוכחות מרשימה. הם הובילו את כול שידורי הספורט במשך שמונה שנים מ- 1979 עד 1987. אני חושב שאלכס גלעדי היה האדם הפורה והמבריק ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 70 של המאה שעברה (לאו דווקא בשידורי הספורט), אולם הבוסים שלו מנכ"ל רשות השידור ה- 2 יצחק לבני ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ואחריהם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ומנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני – שהבחינו בכישרונו בלמו אותו. הם הסתפקו במינוי אד הוק שלו לתפקיד מפיק ראשי של מבצעי שידור מיוחדים כמו הבחירות לכנסת ה- 9 ב- 17 במאי 1977 , ואח"כ ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בתאריכים 21 – 19 בנובמבר 1977 בירושלים, ומאוחר יותר תחרות שירי הארו – וויזיון ב- 30 במארס 1979 בירושלים (הזמרת גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש" זכו במקום הראשון) . הנהלות רשות השידור והטלוויזיה מעולם לא הציעו לו לנהל למשל את חטיבת החדשות ו/או את חטיבת התוכניות , ו/או את הטלוויזיה. סטראוטיפ הספורט דבק בו לנצח והפך לכתם. הנהלות רשות השידור והטלוויזיה העריכו אותו אך בבד גיחכו אודותיו . כשהגיעה השמועה לבניין הטלוויזיה בירושלים כי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS (עוד לפני NBC) מעוניינת בשירותיו של אלכס גלעדי (תמורת משכורת אסטרונומית במונחים שלנו), מיהר הבוס שלו חיים יבין להגיב בבוז : "אם האמריקנים זקוקים לאלכס גלעדי סימן שמצבם רע". באופן פרדוקסאלי הפכו דברי הקנאה והלעג לקומפלימנט. ההנהלות העריכו אותו – מחד, אך בלמו אותו – מאידך. בעיניי זאת הייתה צביעות.

סיפורה של אוֹרְלִי יָנִיב הוא מדהים ומרתק כאחד מאז ביקש אלכס גלעדי את ידה ב- 1979 אך סופו החמצה. אוֹרלי יָנִיב הייתה שדרנית בת 22 שעבדה ברדיו גלי צה"ל בשעה שאלכס גלעדי הזמין אותה להגיש את "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל. הימים היו ימי המוֹנוֹפּוֹל. רק פָּנָס קֶסֶם אחד דָלָק במדינה ואורלי יניב לא חשבה פעמיים. היא נענתה מייד לאתגר שהוצב בפניה והתייצבה מול מצלמת הטלוויזיה הציבורית . מיקי חיימוביץ' שהייתה אז נערה בת 17 בוודאי לא חלמה בחלום הכי וָורוֹד שלה, שכעבור פחות מחצי יובל שנים, רשת טלוויזיה בישראל (ערוץ 10) תיאות לשלם לה משכורת שנתית בת מאות אלפי דולרים על אותה העבודה שאורלי יניב הסכימה לבַצֵע בחינם. אורלי יניב זיהתה יחדיו עם יורם ארבל את כל תוכניות הספורט לצופי הטלוויזיה . היא הייתה פוטוגנית (מאוד) על המסך, בעלת קול רדיופוני, וחוננה בדיקציה משובחת . אבל מהפכת הטלוויזיה המסחרית פסחה עליה. אורלי יניב החמיצה את השכר הגדול. ב- 1987 פרשה מהטלוויזיה הציבורית לאחר שמנהל הטלוויזיה חיים יבין לא הסכים להיטיב את משכורתה כעובדת Free lancer של הרשות ואת תשלומי ה- ש. ת. [1]. המונדיאל של מכסיקו 1986 היה אירוע הספורט הטלוויזיוני הבינלאומי האחרון של אורלי יניב במחלקת הספורט . בתוך פחות שנה בהיותה בת 30 פרשה אורלי יניב שבֵעת מרורים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית ומאוכזבת. היא הייתה סוג של כוכבת טלוויזיה שלא יכלה לקנות בזמנים ההם את תהילתה בכסף. רשוּת השידוּר לא הסכימה לשלם לאורלי יניב את מה שהיא חשבה שמגיע לה.

טקסט תמונה :  שנות ה- 80 . אורלי יניב בת 28 . קריינית ווירטואוזית שהקדימה את זמנה . אישה צנועה ויישרת דרך שהעידה על עצמה , "הטלוויזיה עושה אותי זוהרת. בחיים אני נמוכה ועגלגלה" . (לע"מ תמורת תשלום) .

אורלי יניב הייתה מבין קרייניות הטלוויזיה הראשונות ששמה לב ליפי המילה העִברית, להגייה הנכונה, ולדקדוק הנכון. מעניין שלמרות האהבה הגדולה אליה וגם הערכה רבה שרחשו לה רבים בטלוויזיה הישראלית וגם מחוצה לה, לרבות המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לפחות בשנות עבודתה הראשונות, היא דעכה והתמסמסה. הסתלקותה מאולפן ההגשה של תוכניות הספורט ב- 1987 הייתה אבֵדה אישית שלי. לא בטוח שאבדה ציבורית. אם הייתה כזוֹ היא לא הורגשה כלל. לא התחוללה שום רעידת אדמה. זאת לא הייתה מהלומה מהסוג שהעניקה מִיקִי חַיימוֹבִיץ' לערוץ 2 כשנטשה אותו ואת גָדִי סוּקֶנִיק, וחבְרָה מחדש ליַעֲקב אִיילוֹן הקולגה הוותיק שלה מערוץ 2 , שהגיש עכשיו את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10.

עזיבתה של אוֹרְלִי יָנִיב לא הייתה אפילו סנוקרת לטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההמונים לא יצאו לרחובות להפגין במחאה על נטישתה. מדורי העיתונות של רְכִילַאֵי התִּקְשוֹרֶת נשארו אדישים . אורלי יניב הייתה מגישה מוכשרת אך לא עיתונאית. נדמה לי ממרחק רב של שנים בעת כתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", שגם לא רצתה להיות כזאת. מכיוון שלא הייתה עיתונאית איבדה בהדרגה את מקומה בתחום הקונקרטי והמיוחד של שידורי הספורט שככלות הכול גם לא היוּ אהבת חייה . ב- 1985 בקשתי ממנה לראיין בשידור ישיר בהיכל הספורט ביד אליהו את שחקן הכדורסל הקרואטי דְרָאזֶן פּטֶרְוֹבִיץ' מקבוצת צִיבּוֹנָה זַאגְרֶבּ בטרם ההתמודדות נגד מכבי ת"א. היא חששה וסירבה והותירה את הבימה ליורם ארבל. משחָבְרָה מחדש ליורם ארבל בערוץ 2 (שבע שנים לאחר פרישתה מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) בעונת שידורי הכדורגל הראשונה של ערוץ 2 , בספטמבר 1994 בניסיון לשחְזֵר את עברם המשותף, קיוו רבים יחד עִמה שכך אומנם יהיה. לא היה לכך סיכוי ומלאכת השִחְזוּר לא צלחה לאורך זמן. אורלי יניב חזרה בסופו של דבר לכור מחצבתה ולעבודתה המסורתית מאחורי המיקרופון של רדיו גלי צה"ל שהיה סביבתה הטבעית. זכייני ערוץ 2  ונשיאי חברות הכבלים לא קראו עוד בשמה.

טקסט תמונה : קיץ 1986 . אולפן גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986 בבניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה – ירושלים. אורלי יניב בשיאה כמגישת ספורט בלעדית בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בחברת קולגה למקצוע, הבימאית שרה מלכה. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

* דצמבר 1990 . אורלי יניב חוברת שוב ליורם ארבל ב- 1990 בערוץ 2  הניסיוני . יורם ארבל נטש את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר מונדיאל איטליה 90' מבלי להודיע לי דבר ומבלי להיפרד . בדרכם לעבר ערוץ 2 מיהרו השניים לפרסם בריאיון מיוחד לעיתונאי רפי רשף את התירוצים שלהם מדוע ערקו מהשידור הציבורי לערוץ 2  המסחרי . יורם ארבל שרד . אורלי יניב החמיצה פעם שנייה ברציפות את הזדמנות חייה להיות כוכבת טלוויזיה . אם לא ב- ערוץ 1 אז לפחות בערוץ 2. בסופו של דבר לאחר סבב בן תריסר שנים ליד מצלמות הטלוויזיה חזרה לכור מחצבתה הטבעי, לתחנת הרדיו הצבאית של גלי צה"ל. לא קמה תנועת מחאה במדינת ישראל לאחר היעלמותה מהמסך. 

ביום שישי – 22 בדצמבר 1990 התפרסם ריאיון נרחב במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" עם אורלי יניב ויורם ארבל פורשי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 [2]. המראיין שלהם היה רפי רשף. מתחת לתמונת הענק של שני הכוכבים שהגישו פעם יחדיו את "מבט ספורט", וחיוכם בוקע עכשיו מהעיתון של המדינה, נכתבו הכותרות : "מאחורי החיוכים מסתתרת הרבה מרירות כלפי המתרחש בטלוויזיה ובמחלקת הספורט. טענות על חוסר מקצועיות ותאוות שלטון. לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יש תקציבים שאי אפשר להתחרות בהם, אבל אין לה את יורם ארבל ואורלי יניב". יורם ארבל התלונן נגדי בריאיון והאשים אותי ללא הרף. האשמה העיקרית הייתה כי הכרחתי אותו וכפיתי עליו לומר בעֵת שידור פוסט מורטם לאחר משחק ההכרעה הראשון של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרת קולומביה ב- באראנקייה ב- 15 באוקטובר 1989 בו הפסידה נבחרת ישראל 1 : 0 (משער של אוליביירו אוסורייאגה) כלהלן : "משחקה של נבחרת ישראל היה מחפיר", והוסיף, "אני מצטער שלא קמתי ואמרתי ליואש אלרואי, "אני מצטער מאוד. אני לא מגיש את התוכנית". בדיעבד  אפשר לומר תמיד מה שרוצים. זה הרי איננו מחייב.

יורם ארבל ידע היטב מדוע לא קם מכִּיסֵא המגיש. ברור שאילו היה עושה זאת הייתי מפטר אותו בשידור ישיר באותו הרגע . לאחר מכן ביצע יורם ארבל מעשה התרפסות מביש ללא ידיעתי ומאחורי גבי כמי ששימש אחראי ראשי להפקת ועריכת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא סיפר לרפי רשף : "אַצתי לאימון הנבחרת באִצטדיון ר"ג והתנצלתי בפני השחקנים וצמד המאמנים יעקב גרונדמן ויצחק שניאור על שאמרתי כי הנבחרת שיחקה משחק מחפיר", והוסיף,"הקפטן משה סיני אמר שהם מקבלים את ההתנצלות".

כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1989 מעולם לא התנצלתי בפני נבחרת ישראל בכדורגל . גם לא מצאתי צורך לכך . הנבחרת הלאומית שיחקה נגד קולומביה על פי תפישתי משחק נרפה , עלוב , ומחפיר , ללא שיטה ובחוסר כישרון . השחקנים נעדרו כל כבוד לסמל המדינה הרקום על התלבושת הלאומית ששלחה אותם להתמודדות , והמונח על לוח ליבם . כל זאת בשעה שבני גילם שלא שפר עליהם להיות שחקני כדורגל והמשרתים בצה"ל ביחידות קרביות כמו גבעתי, גולני, הצנחנים, והשִריון וכוחות המילואים לא ישנים ימים כלילות , עושים מאמצי עַל כשהם נלחמים מידי יום ביומו, ושומרים עד כלות כוחותיהם על גבולות המדינה . הטלוויזיה הישראלית היא ציבורית ולא לאומית וחובתי העיתונאית הייתה לומר להם בריש גלי את האמת כדלקמן : "נבחרת ישראל משחקת משחק מחפיר חסר כל שאפתנות", ובשום פנים ואופן לא להתחנֵף אליהם. רבים מהשחקנים המפונקים בנבחרת ישראל חשבו לעצמם שלרדוף אחר הכדור המתגלגל על כַּר הדֶשֶא הוא שיא המאמץ הגופני. בתום המשחק נגד קולומביה החולצות שלהם נשארו יבשות . טיפה אחת של זיעה לא ניגרה שם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ולא האחרונה שהתביישתי בחלק מהשחקנים הנבחרים של ישראל (לא בכולם) שמייצגים בצורה כל מחפירה את המדינה וגם אותי על כר הדשא. אני קיבלתי חינוך שונה מהם בקיבוץ אפיקים ובצה"ל בחטיבת "גולני". מנכ"ל רשות השידור באותם הימים אַרְיֵה מֶקֶל הגיב לרפי רשף על דבריו של יורם ארבל במקומי, ואמר כהאי לישנא : "יואש אלרואי אחראי על תוכניות הספורט, והוא זה שחייב לקבוע מה ייאמר בשידור ולא המגישים. זה בדיוק כמו ב- "מבט". העורך כותב את הטקסטים ולא המגישים".

כתבת העיתון "ידיעות אחרונות" גב' אוֹרָה עָרִיף סיפרה באותה הזדמנות לקוראיה : "עובדים במחלקת הספורט ידעו לספר שכשיורם ארבל הלך לראיין את דייגו ארמאנדו מאראדונה הוא סיפר , "הנה השאלות שיואש אלרואי המ"פ אמר לי לשאול'. העובדים סיפרו שיואש אלרואי רואה את עצמו כעורך ראשי אחראי ובלעדי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ולכן הוא נוהג להתערב בהצגת השאלות לספורטאים. עוד כתבה אורה עריף , "כי העובדים שמעו את יואש אלרואי מכנה את משחק נבחרת ישראל נגד קולומביה "תת כדורגל ותת רמה", ודרש שהדברים יובאו בשידור. יואש אלרואי הכתיב גם את השאלות לאבי רצון כשראיין את יעקב גרונדמן מאמן נבחרת ישראל בכדורגל לקראת המשחק נגד ברה"מ באוקטובר 1990". חלקה של אורלי יניב בריאיון היה מצומצם יותר היא ביכתה בפרהסיה את מר גורלה בדרך אל הבנק ולא היססה לומר לרפי רשף : "בשיא ימי הגשת "מבט ספורט" קיבלתי 60 שקל לתוכנית. ביקשתי 350 שקל עבור הגשת תוכנית האקטואליה "רואים עולם", וחיים יבין התמקח אתי ממש כמו בשוּק הכרמל. לבסוף קיבלתי 200 שקל", והוסיפה, "דַי עם העריצות הזאת". קראתי את הריאיון במלואו. תמיד אהבתי אותם אך עכשיו ריחמתי עליהם.

טקסט מסמך : 30 במארס 1985 . אחד ממכתביה של מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית אורלי יניב להנהלת רשות השידור (מנכ"ל הרשות + מנהל הטלוויזיה), בו היא תובעת לשפר את משכורתה הדלה. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

בשעה שנמוגה דמותה של אורלי יניב בטלוויזיה והמסך ירד עליה, דרך כוכבו של אמנון ברקאי מאחורי המצלמות כמפיק. במונדיאל מכסיקו 1986 נָסָק כאיש טלוויזיה. זאת הייתה הפקה הבינלאומית הראשונה שלו בשטח. הבאתי אותו עִמי לשידורי מכסיקו 1986 כיד ימיני. הוא היה מפיק בחֶסֶד עליון, מוכשר מאוד, אינטליגנטי ודבק במשימה. הייתה לו עוד תכונה חשובה כאיש טלוויזיה. הוא היה קר מזג וידע לפעול בשקט נפשי תחת לחץ. בכך חונן ביתרון חשוב על פני כל מתחריו לתפקיד החשוב הזה של מפיק שידורי הספורט.

עם כל הכבוד וההערכה לאורלי יניב הרי שכוחה של מחלקת הספורט לא היה במגישים ומגישות אלא בתכניה. ב- 1987 סיימה אורלי יניב את תפקידה כמגישה במחלקת הספורט של הטלוויזיה . בינואר 1988 הכשרתי שתי קרייניות ספורט חדשות, מרב מיכאלי ואוֹרִית כָּסִיף. שתיהן הגישו תקופה קצרה לצִדם של יורם ארבל , נסים קיוויתי, ואורי לוי. ב- 1990 נטש יורם ארבל את השידור הציבורי ועבר לשורות ערוץ 2 ובכבלים. ב- 1991 הפך נסים קיוויתי לפנסיונר. את עמדת ההגשה היוקרתית תפשה השלישייה מאיר איינשטיין, אורי לוי, ורמי ווייץ. הם לא היו גברים נאים, וודאי לא נוצצים וגם רחוקים מהמַלְכוּת, אך הם היו ראשית דבר עיתונאים. מעלה נדרשת ובעלת ערך יותר מהיופי והנוצץ. אל השלישייה העיתונאית הזאת חבר הפרשן אבי רצון. השלישייה מאיר איינשטיין, אורי לוי, ואבי רצון הובילה את שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית בעשור ה- 90 . כל חוזי הספורט הרלוואנטיים הוחזקו באופן בלעדי בימים ההם בידי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לכֵן גם הרייטינג היה בידינו. המגישים חשובים. חשוב מהם התוכן.

טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1991. השלישייה העיתונאית המובילה של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1  בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מאיר איינשטיין , רמי ווייץ , אורי לוי . (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אותו עיקרון הרייטינג פועל בכל תחום. גם בחטיבת החדשות. מה לא עשו מנהלי החטיבה במשך שנים רבות כל אחד בתקופתו, בעידן המונופול וגם בתקופת התחרות, בתחום הקונקרטי הזה של ההגשה וההנחיה באולפן. חיים יבין היה המגיש הראשון של "מבט". דן שילון היה השני. הגישו גם אריה אורגד, טוביה סער, שמעון טסלר, וכרמית גיא. ב- 1974 המציא דן שילון את ההגשה הגברית הזוגית. בסופו של דבר תוצאת הרייטינג הייתה אחת ושווה. לא היה יתרון כלשהו להגשה של יחיד ו/או בזוגות. חיים יבין לא הביא מעולם יותר רייטינג מגאולה אֶבֶן. גאולה אֶבֶן לא גייסה מהציבור יותר מניות צפייה מיעקב אחימאיר, ויעקב אחימאיר לא צבר יותר נקודות מגִלעד עַדין . מערכת "מבט" על מפיקיה, כתביה וצלמיה, והעורכים שלה היא שהייתה הפקטור הקובע את מהות ה- "ספציאליטה" וההתמחות בשידורי חדשות ועִמם הרייטינג הנכסף . בימיה הטובים בעשור ה- 90 בעִידָן התחרות מול ערוץ 2 המסחרי צברה מהדורת "מבט" נציגת השידור הציבורי רייטינג שנע בין % 20 ל- % 30. לא בגלל חַיִים יָבִין. בעשור הראשון של שנות ה- 2000 התחזקו מערכות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10 לבלי היכר ובצורה משמעותית מאוד והורידו את "מבט" עם חַיִים יָבִין כמגיש ראשי בנוק-אאוט לקרשים. חברת החדשות נעה סביב רייטינג יומי של  % 20 ואין זה משנה אם המגישה היא יוֹנית לֵוי, גדי סוקניק, או דני קושמרו. חדשות ערוץ 10 מלקטים רייטינג יומי של  % 15. "מבט" עם חיים יבין המיתולוגי מדשדֵש סביב % 4 בלבד.

ויש עוד דבר. המונופול. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ערוץ אקסקלוסיבי ללא תחרות במשך רבע מאה של שנים. היא הייתה מונופול ב- "אוויר" של מדינת ישראל ושאבה מהבלעדיות הזאת כל מיני יתרונות כלכליים. ללא ההתמודדות המוכרת היום בשוּק הרב ערוצי היא הייתה יכולה לשלֵם פרוטות עבור חוזי שידורי הספורט הבלעדיים ולשלֵם פרוטות גם למייצגי השידור (Presenters) שלה על המרקע.

כבר דנתי באחד הפוסטים הקודמים כי אין תשובה ברורה וחַד משמעית מי חשוב ממי ולמי עומד היתרון ברגע נתון על המרקע, האם לשידורי החדשות או שידורי הספורט. שתי החטיבות נהנות מתקציבים גדולים. התשובה תלויה כמובן בנסיבות השידור, שיקולי העריכה, והגיון ההנהלה . היריבות הזאת בה השדרנים והמפיקים משני צִדֵי המתרס מסרבים להשתמש בהגיונם ומעדיפים להזדקק לרִגשותיהם, מולידה מעת לעת שנאות וקנאות משני הכיוונים. לפתע הופכת המחלוקת לאישית. צריך לקרוא את המִסְמַך חסר התקדים בחריפותו שכתב אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה ב- 22 במאי 1980 למנהל הטלוויזיה צחי שמעוני והופנה לעבר הבוס הישיר שלוֹ חיים יבין מנהל חטיבת החדשות, כדי להבין עד להיכן עלולים להרחיק הדברים לכת, ועד לאיפוא יכולים להרקיע הרוגז, המדון, ומפח נפש בין אנשי שידור הנמנים על אותה רשת טלוויזיה. המסמך המקורי (כמו מאות רבות נוספים בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה") מופיע במלואו כאן במלואו ומדווח על דרמת המאבק שהתחוללה אז בין מנווט שידורי הספורט בטלוויזיה למוביל שידורי החדשות. ראה גם עשרת הכרכים של הספר, "הפקות חובקות ארץ ועולם".                                                                          

טקסט תמונה : חיים יבין מנהל חטיבת החדשות ב- 1978. הניח את מחלקת הספורט על פי הבנתו של אלכס גלעדי  סמוך לשלב התחתון בסולם העדיפויות של חטיבת החדשות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                            

טקסט תמונה : מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי ב- 1978. ראה בהתנכלותו של חיים יבין למחלקת הספורט התנכלות אישית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 במאי 1980. מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי מביע את דעתו הנחרצת על הבוס הישיר שלו חיים יבין בפני מהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני (עמוד מס' 1 מתוך 2). טקסט חסר תקדים בחריפותו : "השתוללותו של מנהל חטיבת החדשות שכל שצעק כל הזמן הוא , שלא מעניינים אותו שידורי הספורט המטופשים, שאינם אלא בזבוז כסף, אינם אלא עדות לשנאה התהומית של חיים יבין כלפי וגם כלפי העובדים במחלקתי . סיכומו של אותו יום , הודעתו של חיים יבין ליצחק גליקסברג, "כל אנשי הספורט דפרים והעומד בראשם הוא הדפר הראשי". זה הכינוי לו זכו האנשים שבזיעתם הקנו לחטיבת החדשות חלק נכבד מהישגיה", כתב אלכס גלעדי את דעתו על חיים יבין למנהל הטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 במאי 1980. מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי מביע את דעתו הנחרצת על הבוס הישיר שלו חיים יבין בפני מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני (עמוד מס' 2 מתוך 2) : "רק אלה שמשכילים לזכור יכולים להעריך. תכונה כזאת אינני מוצא בראש חטיבת החדשות הנוכחי ואין לי לכן כל ציפיות. יתירה מזו : הערכתו או אי הערכתו חשובים בעיניי כנבלת הצבוע. אשר לי אישית בלעתי כבר הרבה צפרדעים מדו פרצופיותו של חיים יבין, אך מאחר שטובת הטלוויזיה (וגם טובתי האישית) עמדה לנגד עיניי – הבלגתי", הוסיף אלכס גלעדי במכתבו למנהל הטלוויזיה אודות התנהגותו של חיים יבין כלפי מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המִסְמַך הזה שכתב אלכס גלעדי לצחי שמעוני אודות חיים יבין ב- 22 במאי 1980 מסביר באיזה אקלים תחרותי ואמביציוזי , רָב צדדי ובעל פנים רבות – מקדמים המפיקים את שידורי הטלוויזיה הקונקרטיים של "עצמם" . מנהל דסק הספורט אלכס גלעדי עשה כל מאמץ לשפר את שידורי בספורט עליהם היה מופקד. חיים יבין הבוס הישיר של אלכס גלעדי קידם את שידורי החדשות והעניק להם עדיפות ברורה באמצעי הפקה, צילום, ועריכה על פני דסק הספורט. מובילי השידורים מנהלים מאבק חסר פשרות לטובת האגפים עליהם הם מופקדים, מאבק שהופך לעיתים להתכתשות אישית, ומנהלים תחרות בינם לבין מצפונם על השגת תשומת לִבּוֹ של הצופה. הם לעולם אינם מסתפקים בטיב המוצר שהפיקו. עבורם המצוינות היא האויב של הטוב מאוד. המסמך שחיבר אלכס גלעדי בגנותו של חיים יבין העיד כאלף עדים על אמביציות השידור המחלחלות בכל פינה בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. אלכס גלעדי היה מנהיג שידור שהִתווה את מסלול חיי בטלוויזיה. לטקסט החריף שכתב ודבקותו בשליחות העיתונאית שלוֹ כעורך שידורי הספורט ורוח דבריו היו השפעה גדולה עלי לאחר שהתמניתי במקומו למנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אתה חייב לשמור על אגפיך לא רק משונאיך אלא גם מידידיך. בעיקר מידידיך.

חיים יבין היה מנהיג שידור אך לא בדרגתו של ארנון צוקרמן (כפי שאני מבין את המושג מנהיגות שידור), וגם לא מבריק כדן שילון ואלכס גלעדי, ו/או מוטי קירשנבאום. אף על פי כן הוא דמות בלתי נשכחת. לא מפני היותו קריין טקסטים דָגוּל אלא בגלל אופיו המתון והאחראי, וגם הדייקני . אין לו את הכריזמה (כפי שאני תופש את מוּנַח הכריזמה) שיש לארבעת הגדולים ארנון צוקרמן , דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום אך הוא ניחן בקֶסֶם אישי מסוג אחר, וודאי בעת כשהוא פוסע לפני עדשת המצלמה. כמו כולם הוא כועס כשצריך ונעלב כשלא צריך, אך בניגוד לאחרים הוא איננו קנאי ואיננו שומר טִינָה. היו ימים בהם נחשב לאבינו הטלוויזיוני. שבעה חודשים אח"כ בחודש דצמבר 1980 ערך אלכס גלעדי קבלת פנים ונשף למאות אורחים במלון "דן אכדיה" בהרצליה בטרם מעברו לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. היה זה חיים יבין שהוזמן ובא, חיבק את אלכס גלעדי, לחץ את ידו, וטפח על שכמו בחמימות ואיחל לו : "אלכס ידידי בהצלחה". ראיתי ושמעתי זאת. הייתי שָם.

ראה המשך בפוסט מס' 53 של "פרטנזיות, התיימרויות, התרברבויות, ואמביציות (6).