הערה 1 : הבלוג נצמא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או פרסום אישי.

———————————————————————————

פוסט מס' 87 : הועלה לאוויר ב- 30 באוקטובר 2012.

———————————————————————————

טקסט תמונה : אוגוסט 1992. בתום אולימפיאדת ברצלונה 1992. אנוכי מציג בפני מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון את עיקרי מדיניות שידורי הספורט שלי ואת חזון רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם בשנים 1996 – 1992. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : עמרם עמר סמנכ"ל כוח אדם, דוד יוגב (מרכיב משקפיים כהות) המהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, המפקח הטכני שלום נתנאל, אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (עומד, מרצה, ומסכם), מני ווייצמן חבר הוועד המנהל ויו"ר וועדת הספורט של המליאה, עו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, אריה מקל מנכ"ל רשות השידור, שלמה קור המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. משמאל בחולצת הפסים אמנון ברקאי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : מאי 1989. בטרם דיון אודות הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990 עם מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : סתיו 1990. אולם הכדורסל בראשל"צ. עמדת השידור הצנועה של הטלוויזיה ישראלית הציבורית בפעולה בעת שידור ישיר. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : אבי רצון, אלי בואנוס, אנוכי, איש הסטטיסטיקה זיגי זיגל, איש הסטטיסטיקה מוטי גיא, השדר אורי לוי, הפרשן אריה מליניאק, והמסעדן נרי אבנרי. מאחור ב- ווסט וחולצת טי שירט לבנה איש הביטחון יגאל שמעוני. (באדיבות אדוארדו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 87. שנת 2000. ערוץ 1 נגד ערוץ 5. לעולם אל תתרפס בפני אויבך. אתה יכול להפסיד לאחרים אך אסור לך להפסיד לעצמך. פוסט מס' 87. כל הזכויות שמורות.

29 באוקטובר 2012. ערוץ 2. תשע בערב. הסרט התיעודי בן 50 דקות של הבימאי דני ענבר "בחזרה למינכן" ששודר לפני דקות אחדות בערוץ 2 הוא עדיין חשוב למרות החלקיות שבו והיעדרה של דמות מפתח ממנו, זאת של מר שמואל ללקין ראש המשלחת האמיץ, ה- Chief de Mission של קבוצת ספורטאי ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972. הרי שמואל "מוליק" ללקין בן 87 חי בינינו, צלול, חיוני, ומלא מרץ. כיצד זה הבימאי דני ענבר פסח עליו ולא שיתף אותו כלל בסרט הזה שלוֹ . התיעוד הנוסף (הקטוע והחלקי) הוא אף על פי כן בעל ערך מפני שהוא מעניק זווית וויזואלית נוספת לטרגדיה נוראה בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים תמימים ב- 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ע"י טרוריסטים פלסטיניים . הספורטאים הישראליים נערפו מבלי שהיה בידיהם נשק מגן, מבלי שהמדינה המארחת גרמניה תבטיח את שלומם , ומבלי שכוחות הביטחון של מדינת ישראל שמרו עליהם. בסרט התיעודי הזה בולט בחסרונו הנאום ההירואי מלא ההשראה והתקוות של שמואל ללקין בטקס האזכרה שנערך באצטדיון האולימפי ביום רביעי בבוקר של ה- 6 בספטמבר 1972 לזכר 11 הנרצחים. בקולו המהדהד, הצלול, והבוטח הכריז קבל מאות מיליונים : "בשם ספורטאי ישראל ובשם חברי המשלחת אנו מבכים מרה את ספורטאינו הנערצים ומשתתפים באבלן של המשפחות השכולות. כמו כן מבכים אנו את האנשים שנהרגו במילוי תפקידם. עלי להבטיח לכם נאמנה כי ספורטאי ישראל לא ירתעו בגלל המעשה השפל. אנו נוסיף גם בעתיד להשתתף בתחרויות המשחקים האולימפיים ברוח האחווה וההגינות. ספורטאי ישראל עוזבים את מינכן בתדהמה עמוקה וברגשות קשים". שמואל ללקין קיפל את נייר הנאום וחזר לשבת במקומו. הוא זכה על נאומו במדליית זהב בשם מדינת ישראל. ה- Sequence הזה נעדר באופן תמוה מסרטו של דני ענבר הערב בערוץ 2, "בחזרה למינכן".

טקסט תמונה : 23 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 72'. עמיצור שפירא (מימין) עם חניכתו אסתר שחמורוב וראש ומנהל המשלחת האולימפית שמואל ללקין במינכן שלושה ימים לפני טקס הפתיחה. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

עשר שנים מחיי בין 2000 ל- 2010 השקעתי בחקר וכתיבת הטרילוגיה בת כ- 10000 (רבבה) עמודים מה קרה באמת באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ומה היה חלקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות שני כתביה דן שילון ואלכס גלעדי בכיסוי התחרויות וסיקור האסון. לא הכל נחשף ולא הכל ידוע עדיין . הנה השערים הקדמיים והאחוריים של שלושת הספרים שחקרתי וכתבתי בטרילוגיה של "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". 

טקסט מסמך : זהו השער הקדמי של הכרך הראשון בטרילוגיה של אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הקרוי "ההכנות". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : זהו השער האחורי של הכרך הראשון בטרילוגיה של אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הקרוי "ההכנות". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער הקדמי של הכרך השני בטרילוגיה של אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הקרוי "הרצח והטבח". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : זהו השער האחורי של הכרך השני בטרילוגיה של אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הקרוי "הרצח והטבח". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : זהו השער הקדמי של הכרך השלישי מתוך שניים 3 (1) ו- 3 (2) בטרילוגיה של אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הקרוי "מטמורפוזה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער האחורי של הכרך השלישי (מתוך שנים 3 (1) ו- 3 (2) בטרילוגיה של אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, הקרוי "מטמורפוזה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : השערים הקדמי והאחורי של הכרך הרביעי "מטמורפוזה" 3 (2) זהים לכרך השלישי. 

29 באוקטובר 2012. סיקור ליגת הכדורסל אמש בעיתונות בארץ. ליגת הכדורסל בערב הופכת בבוקר את מדור הספורט של "ישראל היום" לקוריוז . ההתעלמות ביודעין ממידע הסטטיסטיקה של המשחקים כאילו רק רשימת קולעי הנקודות במשחקים היא עולם ומלואו – מקוממת . האנשים המופקדים על עריכת המדור נוהגים ברשלנות עיתונאית ללא כל הצדקה ופוגעים לא רק בהמוני הקוראים אלא גם בעצמם. כתבי הכדורסל של "ישראל היום" אלי סהר ואבי סגל אינם נופלים מעיתונאי "הארץ" אריה לבנת ואייל גיל, לא מאריה מליניאק ורפי נאה ב- "ידיעות אחרונות", וגם לא מ- אודי הירש ומעיין אפרת מומחי הכדורסל של "מעריב". אולם אגף סטטיסטיקת הכדורסל של מדור הספורט ב- "ישראל היום" שהם האחראיים עליו הוא רשלני ומגוחך. גם אם הגיליון ניתן לקוראיו בחינם אפשר עדיין לכבדם ולעצב את זירת הכדורסל במדור טוב הרבה יותר. אגף הסטטיסטיקה של "ישראל היום" כפי שהוא מתפרסם הבוקר של 29 באוקטובר 2000 חופף את זה של העיתונים "על המשמר" ו- "דבר" מראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. כאילו שקולעי הנקודות הוא הקריטריון היחיד במדדי המיומנות והביצוע של המשחק.

טקסט מסמך : מימין בצהוב : העיתון "ידיעות אחרונות" ניצב על הגובה . המידע הסטטיסטי רווי האינפורמציה של המשחק אמש (28 באוקטובר 2012) בהיכל הספורט ביד אליהו מכבי ת"א – מכבי ראשל"צ  64 : 81 כפי שמופיע בעיתון "ידיעות אחרונות". משמאל בכתום : המידע הסטטיסטי העני ודל של אותו משחק כפי שמפרסם העיתון "ישראל היום". (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובאדיבות "ישראל היום").

שנת 2000. ערוץ 1 נגד ערוץ 5 בכבלים.  

"טוב לי למות על רַגְלָיי מאשר לחיות עַל בִּירְכָּיי". לא אני המצאתי את הסלוגן אך אלו היו המילים שאמרתי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ביום שלישי בבוקר של 4 באפריל 2000 בטרם נכנסנו לפגישת המו"מ עם מנכ"ל ערוץ 5 בכבלים מיילן טנזר בנושא כיסוי ה- Final four האירופי בכדורסל שאמור היה להתקיים בתוך שבועיים ב- 18 ו- 20 באפריל של שנת 2000 בסלוניקי. הפגישה התקיימה כמובן במשרדו של מיילן טנזר ברחוב קרימניצקי 14 בתל אביב ולא בירושלים . הוא היה הגְבִיר ואנחנו מקבצי הנדבות שבאנו להתחנֵן . הייתה סיבה לתחנונים. זכויות השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 היו בידי ערוץ 5 בכבלים. סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי עשה לאורך השנים כמה שגיאות פַאטָאלִיוֹת שלא יאומנו מנקודת מבטינו של יאיר שטרן ושלי הנוגעות להחמצת רכישת זכויות השידורים של כל מיני אירועי ספורט רלוואנטיים בארץ, באירופה, ובתבל. ביניהן שערוריית הפסד זכויות השידורים על ידינו של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל בווינה ב- 28 באוקטובר 1992 כשלא ענה למחזיק זכויות השידורים הגרמני כריסטוף שרדט בעל חברת APF שמקום משכנה ב- וָואדוּז בירת ליכטנשטיין. המסמכים של הכישלון הבלתי כפוי ההוא באוקטובר 1992 שהפך לפרשה מביכה חסרת תקדים וסערה גדולה שהרעידה את אמות הסיפים של רשות השידור ושל שוק הטלוויזיה הישראלי – שמורים . כמו גם הוויתור הבלתי נחוץ על חוזה הכדורסל של ה- FIBA בשנים 2003 – 1998 שכלל בתוכו גם את משחקי ה- Final four האירופי בכדורסל (הצרפתי ז'רום וואלקה מרשת הטלוויזיה הצרפתית "+ Canal" היה הנושא ונותן מטעמם). כשר האוצר של רשות השידור שגה מוטי לוי מכוונות טובות בטענה המוכרת שהקופה הציבורית מדולדלת . הדרך לגיהינום הטלוויזיוני אליו נשלחתי הייתה רצופה אומנם כוונות טובות אבל לי זה לא עזר . כסמנכ"ל כספים של הרשות הוא היה לא מוכשר בעיניי ונפל בכמה דרגות מקודמו בתפקיד יוחנן צנגן , ש- שַם אותו בכיס הקטן . בשתי הפעמים הללו בהם הופקרה הזירה ע"י רשות השידור ב- 1992 וב- 2000 נשאב אל הוָואקוּם יריב שידור מסוכן שלנו , ערוץ 5 . ואז ברגע המכריע שלאחר התבוסות האלה ובניסיון למַזְעֵר נזקים, התעשתה לפתע הרשות , ואנוכי נשלחתי לבדי בשנת 1992 (ע"י מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מִיכָה יִנוֹן) לתקן את המציאות העגומה הבלתי מחויבת המציאות ולא נתפסת. איזה עליבות. לאחר מכן בשנת 2000 נשלחנו יָאִיר שְטֶרְן ואנוכי (ע"י מנכ"ל רשות השידור ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב) – לחולל את מה שהאמריקנים מכנים "Damage Control", על מנת להגן באיחור רב על האינטרסים האבודים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסלוניקי 2000 כששנינו במצב נחות. על ברכינו. העסק היה רדוד כביצה טובענית ודַל כ- צְנִים יבש. ברגע של ייאוש ואובדן תקווה אתה צובט את עצמך ושואל כיצד אנשים נבונים נוהגים באִיוֶולֶת כזאת, והאם יש אמת באקסיומה של מר קול, שאומר : "כמות האינטליגנציה בעולם קבועה – אולם האוכלוסייה גדלה בהתמדה".

לא אהבתי את אנשי ערוץ 5 (לעומת רבים שסגדו להם) ומי אוהב את יריביו אולם הייתי חייב להעריך אותם ולחלוק להם כבוד באותו הרגע של המפגש עימם. אני הוא זה שבאתי להתחנן הם שדדו את זכויות השידורים שהיו פעם שלנו לא מפני שהיו מוכשרים יותר מאיתנו , אלא מפני ההתנהלות הכבדה יכולת התגובה האיטית והבלתי יעילה, והמסורבלות והפְּקִידוּת נוטפת השומן של רשות השידור. אם להשתמש במטפורה צבאית הרי שרשות השידור רוותה באנשי אפסנאות, פְּקִידוּת , ואנשי שירות ומִנְהָל , והייתה מחוסרת עד למאוד בחילות מסתערים כמו הצנחנים, גבעתי, וגולני. "פקידים יוצרים תעסוקה האחד למשנהו", כפי שקובעת האקסיומה של פרקינסון. רשות השידור השמנונית והבלתי יעילה הייתה זאת שהמציאה את עיקרון הביורוקרטיה, "כדי להילחם בביורוקרטיה – דרושה ביורוקרטיה". ב- 17 במאי 1994 הפסיד מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2 הצעיר ותאב האמביציות. מוטי קירשנבאום  ניגף מבלי שתנאי הקרב חייבו זאת . מנכ"ל הרשות איבד נכס שידור חשוב, יוקרתי, ומניב ושופע רייטינג שהיה בלעדי של רשות השידור במשך רבע מאה, בשנים 1994 – 1969. יתירה מזאת :  הכדורגל (כמו כל אירוע רלוואנטי לאו דווקא ספורטיבי) בימים ההם של מחצית עשור ה- 90 של המאה שעברה דמה לדֶבֶק שמחבר את אותם חלקי הפאזל הרבים שמשיקים לאותו אובייקט שידור נחשק . הדֶבֶק הטלוויזיוני הזה הבלתי נראה הוא אותו החומר שממנו מפיקים רייטינג . לאחר התבוסה כינס מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מסיבת עיתונאים ביום חמישי בצהריים – 19 במאי 1994 בלשכתו בניין "כלל" בירושלים, וטבע את הסלוגן שנועד לנמק את כישלונו במִכְרָז, "כמנכ"ל רשות השידור אינני מתכוון להניח את הז'יטונים הציבוריים על שולחן הרולטה". ההתנסחות הייתה כה מבריקה עד שיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא מיכה ינון אמר לי בעקבותיה כשהוא מסתיר חיוך קל מבצבץ מזוויות פיו : "אם כך, מי אני שאתווכח עם מנכ"ל רשות שידור שמבין בספורט טוב ממני וסובר שאפשר להסתדר בלי הכדורגל". חבר הוועד המנהל של רשות השידור מני ווייצמן איש נס ציונה ויו"ר וועדת הספורט של המליאה ישב לידי חיוור, לופת את ראשו בשתי ידיו, וממלמל בבכי מר : "אילו היה לי רק את כושר הניסוח של מוטי קירשנבאום. לדבר הוא יודע. איזה הפסד, איזו תבוסה". כולם היו המומים. סיסמאת הז'יטונים הציבוריים על שולן הרולטה הייתה נאה אך לחלוטין בלתי מדויקת כפי שהוסבר זה מכבר באחד הפוסטים הקודמים . בעיקר נוכח העובדה שיו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ מר אריה זייף הבטיח לשאת בעוֹל והשתתף עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל מקרה בשליש מהעלויות. אולם משנאמרה בחֵן ובשנינות ע"י אישיות רמת מעלה ברשות השידור כמו מוטי קירשנבאום היא תפסה תאוצה והתקבלה כמובן מאליו אצל חלק גדול מהציבור. זאת הייתה הצהרה בלָשוֹן כל כך משובחת עד שהייתה יכולה לעכב את בדיקת האותנטיות של עצמה למשך חמישים שנים הבאות . האנשים האמינו למוטי קירשנבאום. איזה יופי , האיש המנווט איננו מסכים להניח את הז'יטונים הציבוריים על משטח הרולטה, כאילו מאבק הגיוני על נכס שידור שחייב בתשלום, דומה למשחק פוקר. רק אלכס גלעדי לא המתין 50 שנים, אפילו לא רגע ואחד, ושח לי מייד בלעג מוסווה: "יואשיש , דיוויד פדרמן ואני עשינו בי"ס למנכ"ל רשות השידור שלך מוטי קירשנבאום". המנכ"ל מוטי קירשנבאום היה אדריכל נחוש של רשות השידור בתקופת השנים של 1998 – 1993. אולם בדיוק על ארכיטקט כמוהו אמר מר רייט באופן נחרץ בעקבות תבוסת זכויות הכדורגל ב- 17 במאי 1994 את הביטוי כלהלן : "רופא יכול לקבור את שגיאותיו. אולם שגיאותיו של הארכיטקט יישארו תמיד גלויות לעין כול". תבוסת זכויות הכדורגל ב- 17 במאי 1994 הדגישה את חולשתו ופגיעותו של השידור הציבורי במאבקו נגד השידור המסחרי על עינו וליבו של הציבור. במובן מסוים שָם החלה הגלישה במדרון.

יאיר שטרן ואנוכי הגענו ב- 4 באפריל 2000 ללשכתו של מיילן טנזר כדי לדון אודות אופציית רכישת חלק מזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי שערוץ 5 בכבלים החזיק בהן מזה שנה. ענייני ה- Final four האירופי של סלוניקי באפריל 2000 היו גמורים. שילמנו לו כמעט חצי מיליון דולר כדי להיות שותפים. זהו המחיר פחות או יותר שנדרש מאיתנו ב- 1998 כדי להיכנס לחוזה הכדורסל הכללי. כעת שילמנו על טיפשותנו בריבית דה ריבית. ביקשנו את שותפות הכדורגל עם ערוץ 5. יאיר שטרן ואנוכי הצענו למיילן טנזר סכום רב של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר עבור עונת 2001 – 2000. אני מוכרח להודות שאווירת המו"מ הייתה תרבותית ומיילן טנזר התנהג כג'נטלמן אמריקני. אני פירשתי זאת כפעולת הסוואה. נכון שכאיש השידור הציבורי נחשבתי למסורבל וכבד אולם ידעתי לעבוד. והוא ידע שאני יודע לעבוד. האווירה הרוגעת במשרד ערוץ 5 הייתה יכולה להטעות. היה מדובר בשיח תחרותי בין שני יריבים. מיילן טנזר לא עניין אותי. עניינה אותי הרשת שלי. הנושא ונותן מצד הכבלים לא השיב לנו תשובה ברורה. הוא אמר כלהלן : "בתוך שבועיים – שלושה אני מתכוון לתת לכם תשובה חיובית. לא נראה לי המשך שיתוף הפעולה עם ערוץ 2 . אני מעדיף שיתוף פעולה עם ערוץ 1". יאיר שטרן ואנוכי חזרנו לירושלים. הייתי מוטרד. "יאיר שטרן אנחנו נושאים ונותנים עם איש ציני. אינני סומך עליו ועל מילתו", אמרתי למנהל הטלוויזיה והתרווחתי במושב שלצדו במכונית ה- TOYOTA שלו שהייתה בעצם רכב שרד שקיבל בגין תפקידו הרָם מהרשות. לא התכוונתי לעשות למיילן טנזר וחבריו חיים קלים בסלוניקי 2000, וחשבתי לעצמי שאם הוא יהיה מספיק טיפש למכור לנו גם את זכויות הכדורגל של עונת 2001 – 2000, אזי אלחם בו שוב בכל כלי הנשק שעומדים לרשותי – והם לא מעטים.

ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 הביס ערוץ בסלוניקי את ערוץ 5 ברייטינג שוק על ירך לאורך כל הדרך . כבר דנתי בכך בפוסטים הקודמים. בשבת אחה"צ של 22 באפריל 2000 הגישו השַדָּר מאיר איינשטיין והפרשן שלו אבי רצון ברדיו "קול ישראל את התוכנית, "שירים ושערים". התוכנית עסקה גם בשולי המאבק בין ערוץ 1 לבין ערוץ 5 בסלוניקי 2000 וברייטינג שהוכרע בנקל לטובת השידור הציבורי . ואז אמר אבי רצון בדרכו המיוחדת שהיא תמיד אינה אמביוולנטית כלהלן: "אנשי ערוץ 5 של מיילן טנזר הם ילדים לעומת יואש אלרואי", ובכך חרץ את גורלי. מיילן טנזר שמע את ההצהרה, נחרד, ונעלב. היה מנוי וגמור עמו לשלול ממני את הזכות לשדר בערוץ הציבורי את הכדורגל הישראלי באותה העונה ההיא של 2001 – 2000. בסתר ליבו הבין שאנוכי עיתונאי ויריב מסוכן שיודע לעבוד ונחוש להביס אותו שוב. הנה ארבעת המסמכים שהחלפנו אנוכי ומיילן טנזר שנשתמרו מהימים ההם שמתעדים ומלמדים משהו אודות היריבות בעסקי טלוויזיה ובתעשיית הטלוויזיה. אין שָם כל יְדִידוּת. אין שָם כל רֵעוּת. אין שָם כל חֲבֵרוּת. יש שָם אמביציות ושאפתנות יתר. את זכויות השידורים של הכדורגל לא קיבלנו בסופו של דבר. 

טקסט מסמך : 5 באפריל 2000 . מסמך סיכום הפגישה של יאיר שטרן ושלי עם מיילן טנזר ב- 4 באפריל 2000 במשרדו ברחוב קרימניצקי 14 בתל אביב בטרם הובס על ידינו ב- Final four של סלוניקי 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 15 במאי 2000. יאיר שטרן סיים ב- 30 באפריל 2000 שבע שנות ניהול את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לממלא מקומו התמנה יאיר אלוני (הזכור לטוב). זהו המסמך השני שנכתב למיילן טנזר לאחר שהבסנו אותו באופן טוטאלי בשידורי ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 30 במאי 2000. זוהי תשובתו של מיילן טנזר אלי כ- 40 ימים לאחר שניגף בתחרות השידורים הישירים "ראש בראש" מול ערוץ 1 בסלוניקי 2000. לא האמנתי לאף מילה שלו וכך גם אמרתי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ולמ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני בעותק ששלחתי לשניהם. המו"מ נגרר שוב ושוב ללא תכלית. ב- 31 במאי 2000 בטרם טסתי לאמשטרדם כדי לנהל את הפקת הטלוויזיה הבינלאומית בת 31 שידורים ישירים של Euro 2000 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בתאריכים 2.7.2000 – 10.6.2000 בהולנד ובלגיה) עניתי לו את תשובתי באריכות כפי שניתן לראות במסמך הבא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 31 במאי 2000. (עמוד מס' 1 מתוך 3). מכתב התשובה שלי למיילן טנזר אודות סחבת המו"מ. היה ברור לי שהוא ממזמז את הזמן כדי לפגוע בערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 31 במאי 2000. (עמוד מס' 2 מתוך 3). מכתב התשובה שלי למיילן טנזר אודות סחבת המו"מ. היה ברור לי שהוא ממזמז את הזמן כדי לפגוע בערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 31 במאי 2000. (עמוד מס' 3 מתוך 3). מכתב התשובה שלי למיילן טנזר אודות סחבת המו"מ. היה ברור לי שהוא ממזמז את הזמן כדי לפגוע בערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מההיבט העיתונאי ערוץ 5 בכבלים כלל לא הטריד אותי. הוא היה ערוץ נישה בלבד עשיר מהשידור הציבורי בממון אך לא יותר מכך . מאז היווסדו התמחה ברכישת זכויות שידורים (דבר חשוב ביותר בפני עצמו) אולם מבלי לדעת זמן רב במשך שנים כיצד לטפל בחומרים שקנה . שידורי ה- Off tube למכביר שלו גם היום הם עדות לקו מחשבה לקוי שנשתמר מהעבר ואומר כלהלן : "מה זה משנה היכן נמצאת עמדת השידור שלערוץ 5 בברצלונה ו/או בתל אביב , הערכים העיתונאיים של ביצוע השידור מהשטח אינם חשובים מידי , לא עד כדי כך חשובים כמו קניין השידור . לקליינטים של ערוץ 5 לא כל כך משנה אם הדיווח העיתונאי הוא ממוקד ההתרחשות ו/או מהמוניטור באולפן מתל אביב". התחרות שלי בימים ההם נגד ערוץ 2 המסחרי ונגד ערוץ 5 בכבלים הייתה מפרכת וגם לא הוגנת. הם נעלו נעלי ריצה של "Nike" ורצו על רקורטאן בעוד אנוכי נעלתי נעלי עבודה מקיבוץ אפיקים ורצתי על מסלול בוץ ספוג שלוליות . לפני שיאיר שטרן פרש לעד מהטלוויזיה ב- 30 באפריל 2000 אמרתי לו : "יאיר, אילו הייתם נותנים לי מוֹט טלוויזיוני עשוי זהב ונקודת משען מכסף – הייתי מרים את כל העולם". ההתמודדות שלי עם ערוץ 5 לא הייתה עם הכישרון שלהם – היא הייתה עם הממון שלהם.

יחסי היום לערוץ 5 מרום 75 שנותיי הוא אמביוולנטי. אני אוהב אותו – מחד, ומרחם על אנשיו – מאידך, אלה שנכפים מזה עשרות שנים כשיטה ואורח מחשבה של הבוסים שלהם לשדר אירועי חו"ל מהמוניטור בתל אביב. אולם לכתבים והשדרנים המקופחים הללו יש אלטרנטיבה. הם יכולים להצית את אש מרד העיתונאים ולהניח את המפתחות על השולחן. מגוחך בעיניי שאנשים כמו אבי מלר ונדב יעקובי שהם נשמת אפו של ערוץ 5, מסכינים עם מציאות מטופשת שכזאת, וממשיכים ללבוש את גלימותיהם כאילו לא קרה דבר. אני יודע דבר אחד על עצמי : משמוּנָה יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובכך הופקד על השידור הציבורי, נטשתי מייד את משמרתי לעַד בטריקת דלת.

סוף הפוסט מס' 87. הועלה לאוויר ב- 30 באוקטובר 2012.