הערה 1 :הבלוג נמצא עדיין בשלבי בנייתו הטכנולוגית וראשית עיצובו הגראפי.

הערה 2 : הבלוג על תכולת כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 3 : הבלוג איננו נכתב למטרות רווח ו/או למען פרסום אישי.

———————————————————————–

פוסט מס' 68 : הועלה לאוויר ב- 7 באוקטובר 2012.

———————————————————————–

1. מדוע אני מקשיב לרדיו גלי צה"ל. 2. פוליטיקה וטלוויזיה.   3. רדיו גלי צה"ל ביום שלישי – 2 באוקטובר 2012. פוסט מס' 68. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה :  דצמבר 1991. מסעדה ירושלמית. אני נפרד מנסים קיוויתי (מימן בן 65) בערוב ימיו הטלוויזיוניים . הוא נחשב בעיניי לאחד מגדולי העיתונאים והשדרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים. משמאל רעייתי יעל תג'ר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הערה : מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות שלו אלימלך רם הוזמנו גם הם להיפרד מנסים קיוויתי. הם לא באו. לעומתם מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ולצדו חיים יבין וגם אלכס גלעדי הגיעו למסיבת הפרידה כדי לחלוק כבוד למי שנשא על כתפיו את עול השידורים האולימפיים בחמש אולימפיאדות רצופות : מינכן 1972, מונטריאול 1976, מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984, ו- סיאול 1988.

1. מדוע אני מקשיב לרדיו גלי צה"ל. 2. פוליטיקה וטלוויזיה. 3. רדיו גלי צה"ל ביום שלישי – 2 באוקטובר 2012. פוסט מס' 68. כל הזכויות שמורות.

הקדמה.

זוהי הפרשנות שלי למשמעות ביצוע חוק רשות השידור כפי שאני מבין אותה : רשות השידור היא פיקדון . על כל מנכ"ל רשות שידור למסור אותה לבא אחריו בתום חמש שנות שירותו במצב טוב יותר מאשר קיבל אותה מקודמו.

אנוכי איש רשות השידור אולם מזה עשור מאז 2002 אני מאזין קבוע מידי יום לרדיו "גלי צה"ל . בעיקר לתוכניות האקטואליה בראשות עיתונאים ושדרנים טובים כמו ניב רסקין , רזי ברקאי , יעל דן (Numero uno . מהירה , חדה , ושנונה שאיננה מבזבזת זמן) , רינו צרור (בימי חמישי) , ירון ווילנסקי , טלי ליפקין שחק , ומולי שפירא בבוקר של ימי שישי . אני מקשיב גם לצועדים בשורה השנייה קצת מאחוריהם ספי עובדיה ועידן קוולר . היו שם בזמנו עוד שתי עיתונאיות רהוטות שנעלמו והיה מעניין להאזין לשידור שלהן , מצוידות בגוון קול דומה האחת לשנייה , ליעד מודריק וגלית אלטשטיין . אני גדל על גלי צה"ל או שמא מזדקן לקולות שדרניה . אני מדיר את אוזניי לחלוטין כמעט מרדיו "קול ישראל" . לא מפני שיש שם עיתונאים פחות טובים מאשר בגלי צה"ל , אלא בגלל שגוף השידור הזה "קול ישראל" הוא אגף ברשות השידור ואני ב- 2002 טרקתי את הדלת בשל המחלוקות המהותיות והערכיות שהיו לי עם מנכ"ל ההוא בתקופה ההיא ברשות השידור יוסף בר-אל . אני זוכר היטב את התאריך ההוא של יום רביעי – 24 באפריל 2002 שתיים וחצי בצהריים בו התקיימה הפגישה הגדולה בלשכתו בבניין "שערי צדק" בהשתתפות כעשרים מנהלים בדרגים שונים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (ואנוכי בתוכם כמנהל מחלקת הספורט)  וגם כמה ממנהלי רדיו "קול ישראל" . יוסף בר-אל עוד טרם הוכרז ע"י ממשלת ישראל כמנכ"ל הרשות , אולם היה מועמד וודאי ובלעדי לתפקיד הרָם , והתנהג כבר כמנכ"ל לכל דבר . הוא פירט בפני ציבור המנהלים ההוא ב- 24 באפריל 2002 חלק ממשנת הניהול העתידית שלו כמנכ"ל רשות השידור . בין השאר התייחס גם לרכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 וסיפר כיצד רכש אותן ואיך הוא חושב צריך לכסות את הטורניר בשיטת ה- Off tube . על פי תפישתי העיתונאית , משנתו הניהולית כפי שהוצגה ב- 24 באפריל 2002 הייתה לא הגיונית , רצופה ליקויים על פי תפישתי העיתונאית והכלכלית את שידורי הספורט בטלוויזיה , וגם לא מוסרית . פשוט הייתי המום ממנו . נדהמתי מחוסר כישרונו . אמרתי לו בשיחה בין שנינו בסופו של חודש אפריל 2002 כי אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שנכונים היום להציב אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל הם אלה שידיחו אותו בבוא העת לאחר שפרצופו הטלוויזיוני ייחשף , וגם נימקתי מדוע : "העיתונאות והממלכה צועדים בשני נתיבים מקבילים. קיימת אקסיומה מתמטית שקובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. אבל המנכ"ל המיועד מפר את החוק המתמטי הזה ביודעין והמקביל שלו חוצה את המקביל השלטוני . ברור שזאת שגיאה בלתי הגיונית ונטולת מינימום מוּסָר שאחריתה כֵּאוֹס". הוא לא פיטר אותי אולם נפניתי ממנו בכעס עצום ובטריקת דלת . הבנתי שזאת סוף הדרך . לא הופתעתי מכך שהייתי לבד לגמרי . כל הקולגות שלי בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" , מפקדיי ופיקודיי כאחד , רובם עיתונאים , מפיקים , ושדרים נבונים ובעלי השכלה אקדמית שנחשבו לזקופי קומה ומובילי דרך – נעלמו . לא רק שלא תמכו בי (למרות שידעו שאני צודק ב- % 100 בחוות דעתי אודות יוסף בר-אל ואודות הצפוי להם) , אלא בחרו להתבטל בפניו , חדלו מלבקר אותו , הסכימו בהכרה מלאה עם מהלכיו השגויים ומחדליו , ובעצם השליכו מעליהם את הגְדוֹלָה שבזכויות אנוש להיות אדם ריבוני . כידוע, במאי 2005 הודח יוסף בר-אל ממשרתו הרמה ע"י אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בגין שחיתות ושוחד מסך. מאידך- אותה קבוצת מנהלים ברמות שונות ואותם אישים בתוככי הרדיו והטלוויזיה שתמכו בו והיללו אותו וקיבלו את מרותו , אלה שסירבו להיות עיתונאים ריבוניים ו- וויתרו מרצון על יושרתם בשנים 2005 – 2002 – נותרו על כנם . הפרידה ממוסד השידור שהיה פעם ביתי השני היא בעצם חסימה מצפונית על מנת שלא לשוב לשָם עוד לעולם . מצפוני מורה לי להתנתק מרדיו "קול ישראל" ומערוץ 1 המרכיבים את רשות השידור. ההתרחקות הזאת ממוֹסדוֹת השידור הציבוריים שמתוחזקים ע"י תשלום אגרה היא כבר בת עשור . בפועל זאת בעצם התרחקות מהאנשים ומהתוכניות שהם מפיקים ומשדרים . התחברתי לרדיו גלי צה"ל לפני עשר שנים ואינני מש ממנו למרות שביום שלישי – 2 באוקטובר הוא נרדם על משמרתו . כותרות העיתונים של יום רביעי – 3 באוקטובר 2012 העירו אותו. ההתחברות שלי לגלי צה"ל וההירדמות של התחנה לפני כמה ימים בעניין סנסציית ההתנגשות ראש הממשלה ושר הביטחון שלו הן אולי אנקדוטות ובלתי חשובות לאיש . אך הן חשובות לי. לא האזנתי כלל לגלי צה"ל עד 2002 . אולי פה ושם . מכורתי הייתה רשות השידור על שני אגפיה, הטלוויזיה הציבורית ורדיו "קול ישראל" . אנוכי מתאר חלק מתהליך ההתנתקות שלי ב- 2002 ממנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ומרשות השידור עצמה בטרם אתפנה לדוּן ברדיו גלי צה"ל שאני מאזין לו ברֶצֶף מרצון ומבחירה מאז 2002. חשיפת מניעי והרגלי תעשיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בלוויית ובאמצעות המסמכים המקוריים לרבות טקסט התיעוד שלי – היא הכרחית. אני מודע היטב לעובדה כי תיעוד מהסוג הזה עבור קוראי הבלוג אודות תקופות שנויות במחלוקת רוויות אמביציות ולכן גם התכתשויות – דורשת הוכחות . המסמכים המצ"ב אמורים להקל על הקוראים להתמצא בסבך האינטרסים וקרבות השידור על המרקע ומחוצה לו. או ליתר דיוק מאחורי הקלעים.

טקסט תמונה : שלהי 1992 . אנוכי (בן 54) עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסף בר-אל (בן 57) . הבעיה לא הייתה עם כוחניותו. כל שורת המפקדים ברמות השונות בכל רשת טלוויזיה באשר היא הם כוחניים ותאבי אמביציות. הבעיה הקונקרטית עם יוסף בר-אל הייתה חוסר כישרונו השיפוטי כמאבחן איכות של קריטריונים עיתונאיים במדינה חופשית, בשעה ששימש מנהל הטלוויזיה הציבורית בשנים 1993 – 1990 ומאוחר יותר כשכיהן כמנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 והודח באמצע כהונתו באשמת שוחד מסך ושחיתות ע"י ממשלת אריאל "אריק" שרון. בפעם הראשונה ועד כה האחרונה בתולדות רשות השידור וההיסטוריה של מדינת ישראל סולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן . ביולי 1993 החליט מנכ"ל רשות השידור החדש מרדכי "מוטי" קירשנבאום שלא להאריך בשום אופן את כהונתו של יוסף בר-אל שהיה אז מנהל ערוץ 1. הוא מינה תחתיו לתפקיד הנכבד את יאיר שטרן. אי הארכת המינוי של יוסף בר-אל התפרשה כהדחתו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                          

ב- 1998 כתב דן שילון בספרו "בשידור חי" כלהלן : "שני המנהלים של של השידורים בשפה הערבית – יוסף בר-אל מנהל החדשות וסלים פתאל מנהל התוכניות – האמינו בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית . שניהם שאפו להשתחרר מחיבוק הדוב של השידורים בשפה העברית וביקשו להקים ישות טלוויזיונית עצמאית בערבית. חלומם התממש במחצית שנות ה- 70. רמת השידורים בערבית הייתה ירודה אף מהשידורים בעברית. אבל המערכת הפוליטית אהבה אותם. לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורות החדשות בשפה ערבית. טלפון לעורך, לכתב, למנהל – וצוות צילום הוחש ללשכת השר. מהדורות החדשות בערבית, נקיות יחסית מתקלות טכניות, הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים , של כיבודים, ו- "עליות לתורה". ראשי ממשלות, שרים ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בערבית , כבתוך שלהם . כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול, בירדן, מצרים, וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי "שוחד מסך".  הערה : צריך לציין כאן ש- בין השנים 2002 ל- 2005 בשעה שיוסף בר-אל שימש מנכ"ל רשות השידור ולאחר שדן שילון העיר את מה שהעיר לגביו ב- 1998, חבר דן שילון כמגיש לצדה של מגישת "היומן" גב' גאולה אבן כשידע היטב שיוסף בר-אל בתוקף תפקידו כמנכ"ל משמש גם עורך ראשי של שידורי הטלוויזיה והרדיו. אף על פי כן ביקש להצטרף ולעבוד תחת שיקולי העריכה ומקבל ההחלטות הראשי יוסף בר-אל.

טקסט מסמך : ספרו של דן שילון "בשידור חי" שיצא לאור ב- 1998 בהוצאת "חמד / ידיעות אחרונות" וכולל 346 עמודים . (באדיבות המחבר דן שילון) .

פוליטיקה וטלוויזיה (א').

בין 1980 ל- 1990 התגוררנו שנינו אנוכי כמנהל מחלקת הספורט ויוסף בר-אל בתפקיד רם בהרבה ממני כמנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית  (מנהל מדיה שמקביל ברמת תפקידו ושכרו למנהל הטלוויזיה בשפה העִברית) בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה, דלת מול דלת. לא היה בינינו שום קשר מקצועי. לא הייתי כפוף לו. אמרנו תמיד שלום ובוקר טוב איש לרעהו. מעת לעת הזמין אותי לשתות עמו קפה. הוא היה איש בעל גינונים ושארם אירופי שהקפיד בלבושו. מחויט, מעונב, ולובש חליפה בעוד אני לובש ג'ינס ונועל נעלי ספורט. אני זוכר היטב שליד שולחן הישיבות הייתה תלויה תעודה ממוסגרת המעידה כי הטלוויזיה בשפה הערבית שהוא היה מנהלה קיבלה ב- 1985 את פרס ישראל לתקשורת. הוא היה גאה במסמך הזה למרות שלא קיבל את הפרס באופן אישי. במהלך שנת 1985 הגשים יוסף בר-אל שטוף האמביציות את אחד מהחלומות  הניהוליים שלו. הוא התמנה ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת למנהל הטלוויזיה בפועל במקום טוביה סער (סיים את קדנציית הניהול שלו בת שלוש שנים 1985 – 1982). עם גמר עונת משדרי הכדורגל בטלוויזיה ע"י חטיבת הספורט בפיקודי בעונת 1985 – 1985, מצאתי על שולחני ב- 27 במאי 1985 מכתב חם ממנהל הטלוויזיה בפועל שנשלח אלי וזה לשונו.

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מנהל הטלוויזיה בפועל יוסף בר-אל מעניק צל"ש לחטיבת הספורט בפיקודי בתום עונת הסיקור של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום). ה- מסמך נשלח אלי באמצעות המנהל הישיר שלי יאיר שטרן מי ששימש בעת ההיא מנהל חטיבת החדשות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זמן לא רב אח"כ הודח יוסף בר-אל מתפקידו הזמני כמ"מ מנהל הטלוויזיה ע"י הממנה שלו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. במקומו של יוסף בר-אל הפקיד אורי פורת בשלהי 1985 את יאיר אלוני כמ"מ מנהל הטלוויזיה. כעבור כמה חודשים פינה יאיר אלוני את מקומו לחיים יבין שזכה בתפקיד במִכְרָז ב- 1986 והתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חיים יבין כיהן בתפקיד עד נובמבר 1989. המפגש השני שלי עם יוסף בר-אל שנבחר במִכְרָז לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לתקופה של שלוש שנים 1993 – 1990 (גבר ב- 10 ביולי 1990 על המועמד המתחרה נגדו נִסִים מִשְעָל), התקיים חמישה ימים לאחר שהתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה היה ב- 15 יולי של שנת 1990. חזרתי עם צוות השידור שלי מרוֹמָא בתום מבצע שידורים אינטנסיבי של מונדיאל איטליה 1990 מבצע שנמשך 35 ימים. זה היה לשונו של המסמך.

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. צל"ש של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסף בר-אל למבצע הסיקור של מונדיאל איטליה 1990 שעמדתי בראשו וניהלתי אותו ברומא בירת איטליה. לא לקח לי זמו רב מידי כי המסמך נכתב בידי אופורטוניסט ולא מנהיג שידור ציבורי. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

המפגש השלישי מהסוג הזה התרחש בטרם המראתי עם משלחת השידור שלי לכיסוי אולימפיאדת ברצלונה 1992 . מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל היה עֵד לתהליך הפקה בלתי מתקבלת על הדעת בתנאים שנוצרו בימים ההם (אחד הפוסטים בעתיד יוקדש לאולימפיאדת ברצלונה 1992) ושלח לי ב- 14 ביולי 1992 את המסמך המצורף הבא .

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מסמך הערכה ששלח אלי יוסף בר-אל כעורך ראשי ומפיק ראשי ומנווט את שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992. בתקופה של 16 ימי האולימפיאדה שידרנו ישיר מברצלונה לירושלים 155 שעות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות .

אני מדלג על עשור ושָב לאותה הפגישה רבת המשתתפים שהתנהלה בלשכתו של המועמד הוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל באותו יום רביעי ההוא של 24 באפריל 2002 . ברור כי משהו מעין "קְרָב דֵעוֹת חָדָש" התחולל ביני לבין המנכ"ל המיועד. בעבר נחשבתי ליקירו . הוא העריך עד למאוד מן ההיבט המקצועי את שידורי הספורט בהנהגתי ודאג גם למַסְמֵךְ את הערכותיו . עכשיו באפריל 2002 השתנו הדברים מקצה לקצה. אם מישהו מבינינו הפגין זרות ונבדלות זה היה הוא. אני הכרתי אותו בשנות ה- 80 כג'נטלמן אבירי, אך זאת הייתה היכרות בשטח גיאוגראפי צר של הקומה החמישית בבניין הטלוויזיה ולכן כפי הנראה היכרות שטחית . אני משוכנע  שנשארתי אותו דבר. נתתי לשוני בינינו ביטוי במסמך שתוכנו חד משמעי ואיננו מוטל בספק , כפי שכתבתי למחרת ב- 25 באפריל 2002 למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי . חתימת החוזה עם חברת "צ'ארלטון" ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל  ובתמיכתם של כמה מחברי הוועד המנהל בראשותו של היו"ר מר נחמן שי בדבר רכישת זכויות השידורים של 8 משחקים בלבד במונדיאל יפן / קוריאה 2003 תמורת סכום אטומי בן 3800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר הייתה כישלון קולוסאלי. אפשר היה לעשות את זה הרבה יותר טוב והרבה יותר בזוֹל. רשות השידור השתנתה לרעה באחת. היה ברור שהחל שלב הקריסה. העברתי כאמור את חוות דעתי לממונה הישיר שלי רָפִיק חַלָבִּי שלי שנכח אף הוא באותה פגישה בזו הלשון :

טקסט מסמך : יום חמישי –  25 באפריל 2002. המסמך (עמוד מס' 1 מתוך 2) שכתבתי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מי שהיה הממונה הישיר שלי אודות הפגישה מאתמול יום רביעי – 24 באפריל 2002 עם יוסף בר-אך המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבא במקום רן גלינקא. חלק מהפגישה הנ"ל עסק ברכישת זכויות השידורים של 8 (שמונה) משחקים בלבד במונדיאל יפן / קוריאה 2002 ע"י המנכ"ל המיועד תמורת סכום פנטסטי של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. תשלום של 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר עבור משחק בודד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 1 : עבור כל 64 השידורים הישירים של 64 המשחקים במונדיאל צרפת 1998 שילמנו סך זכויות שידורים של 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר. תשלום של 7344 (שבעת אלפים ארבעים וארבעה)דולר עבור כל משחק בודד.

הערה 2 : המשחק אנגליה – ארגנטינה במונדיאל יפן / קוריאה שודר לבסוף ישיר בערוץ 1. 

טקסט מסמך : יום חמישי –  25 באפריל 2002. המסמך (עמוד מס' 2 מתוך 2) שכתבתי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מי שהיה הממונה הישיר שלי אודות הפגישה מאתמול יום רביעי –  24 באפריל 2002 עם יוסף בר-אך המיועד לתפקיד מנכ"ל  רשות השידור הבא במקום רן גלינקא. חלק מהפגישה הנ"ל עסק ברכישת זכויות השידורים של 8 משחקים בלבד במונדיאל יפן / קוריאה 2002 ע"י המנכ"ל המיועד תמורת סכום פנטסטי של 3800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר . תשלום של 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר עבור משחק בודד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 1 : עבור כל 64 השידורים הישירים של 64 המשחקים במונדיאל צרפת 1998 שילמנו סך זכויות שידורים של 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר. תשלום של 7344 (שבעת אלפים ארבעים וארבעה) דולר עבור כל משחק בודד.

בחלוף 3 שנים. פוליטיקה וטלוויזיה ( ב' ).

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. אמנון דנקנר עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות העיתון "מעריב").

באוקטובר 2000 התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה המפורטת בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" ובתוכה הספר עב הכרס בן 8000 עמודים שהענקתי לו את השם "רוֹש ולַעֲנָה". לא שיערתי בנפשי כי בחלוף חמש שנים אוסיף לו את הכותרת "רוש ולענה – עידן האופל ברשות השידור בשנים 2005 – 2001". ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט הצטרפה לדעתי אודות תקופת האופל , והדיחה בחודש מאי של שנת 2005 את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אותו מינתה לתפקיד הרם שלוש שנים קודם לכן .

קטע קצר מתוך הספר :

רוֹש וְלַעֲנָה. הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. ימי האוֹפֶלבשנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל.

1. ב- 2005 קבע כבר היועץ המשפטי של ממשלת ישראל מני מזוז כי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל פעל בניגוד לחוק ולכללי המנהל התקין בהקשרים שונים.

2. ב- 2005 הודח יוסף בר-אל מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לאחר דו"ח קשה של מבקר המדינה.

לאחר פרישתי הכפויה והבלתי טבעית מביתי השני מצאתי לפתע זמן פנוי בשפע שמעולם לא עמד לרשותי. הרהרתי רבות כיצד נקלעתי למצב הבלתי אפשרי הזה ברשות השידור שבו מנכ"ל הרשות מבקש לסַלֵק אותי משורות הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לאחר שנים כה רבות של עבודה. התייצבתי פעם אחר פעם ביני לבין נפתולי נפשי ושאלתי את עצמי שוּב ושוּב , האם הייתי יכול להימנע מהסיטואציה הזאת של התמודדות אישית נגד המִמְסַד בראשותו של מנכ"ל רשות השידור שאחריתה ידוע מראש. האם היה זה ציווי להתנגד לוֹ ? מדוע הייתי צריך להתעמת עם יוסף בר-אל ובכך לקַפֵּד את הקריירה שלי ? את מי אני מייצג ומה יועיל מאבקי לכלל הציבור שסובב אותי ? מדוע אני צריך להעמיס על כתפיי אחריוּת בלתי אפשרית ולשמֵש עמוּד האֵש ההולך לפני המחנה ? הרי אני ממונה על הפקת ועריכת שידורי הספורט בערוץ 1 בלבד . אינני מנהל הטלוויזיה. מה דחף אותי להקריב את עצמי על מזבח האֶמֶת (שלי) ? מדוע דרשתי מעצמי לשמֵש דוגמא אישית, מוּסַר, ודֶרֶך אֶרֶץ לקבוצת אנשים שדרך מאבקי ליושרה ואמינות בעבודתי העיתונאית אינם מעִניינה ? מדוע אני צריך את זה וּמה זה יוֹסיף ? איזה יתרון אני יכול להפיק ומה יֵצֶא לי אישית מזה ? לא יָצָא לי מזה דָבָר. כלום. רק היכולת להתייצב מוּל המראה למחרת בבוקר ולראות שנשארתי בן אדם . לא Yes man של שום איש . לא עושה דברו של אף אחד . אדון לחירות המחשבה והביטוי של עצמי . זה המון בחיי שלי . זה לא פחות חשוב מלהפיק שידורים אולימפיים או לנהל את שידורי המונדיאלים עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

אני יכול להשתמש ללא חשש בפסוק א' בפרק הראשון של ספר תהילים ולומר לעצמי בגאווה, "אַשְרֵי הָאִיש אֲשֶר לא הָלַך בַּעֲצַת רְשָעִים , וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לא עָמָד , וּבְמוֹשָב לֵצִים לא יָשָב". מעטים מאוד ברשות השידור יכולים להֵישִיר מבט מידי בוקר מול המראה ולהישאר זקופים. נדמה לי שהמחזה "הַמְלֶט" של וויליאם שייקספיר, וסִפרם המצוין של ד"ר רוברט קופר ואיימן סאווף "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רִגשִית בעולם העסקים", מעניקים תשובות חד משמעיות להתלבטויות הפרט הנוגעות לערכים של יושרה , אתיקה ואמינות מוּל חזיון הכדאיות והרִווחיוּת בתוך מערכות אנושיות מורכבות. דייויד קולב (David Kolb) יו"ר המחלקה להתנהגות אִרגוּנית באוניברסיטת קייס ווסטרן, תיאר את המושג יושרה "כצורה הנעלה ביותר של התבונה האנושית" [1] . תיאור נפלא. דייויד קולב קובע : "היושרה היא תודעה מתוחכמת וכילולית- אינטרוגטיבית של חקירה ודרישה , וכן מצב עמוק של עיבוד חוויות, שבו משולבים יצירתיות, ערכים, יכולת אינטואיטיבית ורגשית , כמו גם יכולת לניתוח רציונאלי". וויליאם שייקספיר, וגם ד"ר רוברט קופר (Ph.D Robert K. Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) מחזקים בכתביהם את האמונה כי מטרתה של המנהיגות היא להקשיב ולשָרֵת את הציבור ולא לצבור כוח וזכויות יתר. הם משמשים מַקוֹר לא אַכְזָב לעידוד רוחו של האדם באשר הוא אדם מפני שהם דברי אֶמֶת. מצאתי בדבריהם של שייקספיר, קופר, וסאווף תמיכה גדולה בשעה של התמודדות בודדה לחלוטין עם סוג של דילמות בהן הייתי נתון ומאבק נגד הממסד, מאז הפך יוסף בר-אל למנהיג שלי משהתיישב על כֵּס מנכ"ל רשות השידור.

היה מנוי וגמור עִמי כי אני מייצג רק את עצמי בוויכוח העקרוני עם המנכ"ל ולא אף אחד אחר . אינני נזקק לתמיכת הרוֹב. אני זקוק לתמיכת מצפוני. היה גם מנוי וגמור עִמי שאין מהוויכוח הזה כל דרך חזרה. אילו הייתי נדרש לכך, הייתי נאבק ביוסף בר-אל שוב ועושה אותו הדבר. אינני זקוק לתמיכת החֶבְרָה שסובבת אותי. ממילא אני אדם בודד באופיי נטוּל חֲבֵרִים.

את מִילוֹתיי הברורות ודבַריי הנחרצים אמרתי למנכ"ל יוסף בר-אל בע"פ וגם כתבתי אותם. טקסט כתוב אי אפשר למחוֹק. לא ניתן לעולם לנקות ולהסיר אותו מהנייר שעליו נכתב מפני שזה איננו כתם. גם אינני רוצה לעשות זאת. טקסט שנאמר בע"פ ולא הוקלט ניתן להכחשה. טקסט כתוב הוא עֵדוּת נֶצַח .מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ודוֹבריו, הִצהירוּ פעמים רבות בפומבי וברוח הדברים כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור הם גן עדן לעיתונאים . הצהרה צינית ותמוהה מאוד. אם רשות השידור היא גן עדן לעיתונאים מדוע כה רבים מהם נטשו ונוטשים אותה ועורקים למקורות שידור אחרים. מנכ"ל דמוקרט לא היה נדרש ולא היה מעלה על דעתו לעולם להכריז על "גן עדן" וקיומו של חופש עיתונאי בגזרתו, מפני שזאת אמורה להיות אמנה כל כך יסודית, טבעית וברורה מאליה. מדוע אם כך נטשו כל כך הרבה עיתונאים ושדרי טלוויזיה את גן העדן העיתונאי שלוֹ וערקו לערוצים המתחרים. מדוע דרך העריקה הזאת הייתה חַד סִיטְרִית ? מדוע לא קרה מעולם אפילו מקרה אחד בכיוון ההפוך בו עיתונאים בעלי שיעור קומה עזבוּ את ערוצי 2  ו- 10, ונהרוּ לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אשר בשליטתו ? השאלות האלה לא נשאלו מעולם . נוצרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אווירת פחד , חשש , ונכאים כמו במדינה טוטליטארית הנעדרת כל חֵירוּת דיבור ומחשבה.

המצב העגום וסתימת הפיות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העלה הִרהורים נוּגים והזכיר לי סיטואציה פוליטית מפורסמת מאוד שאירעה בשנת 1959. השורה התחתונה שלה הייתה הזכות למַמֵש את חֵירוּת המחשבה וחופש הביטוי מול העריצוּת. הנה משהו על קצה המזלג בעניין הזה.

בחירתו של ג'וֹן פִיצְגֶ'רָאלְד קֶנֶדִי החכם ויפה התואר לנשיא ארה"ב בנובמבר 1960 ומאבקו הבינלאומי הנמרץ וחסר הפשרות כמנהיג העולם החופשי נגד הדיקטטורה הקומוניסטית של ברה"מ ושליטה ניקיטה חרושצ'וב הפכו אותו לדמות נערצת בתבל . בביקורו במערב ברלין הצהיר ליד החומה המפרידה בין שני חלקי העיר, "אני ברלינאי", וזכה לתשואות עולמיות. משהחליט לסלק את הטילים הסובייטים מקובה הסמוכה המאיימים על ערי ארה"ה (מאבק שנשא פֵּרוֹת), הגיעה הפופולאריות של הנשיא האמריקני לשיא. מספרים שבמסדרונות האו"ם התפתח בימים ההם של 1959 וויכוח עקרוני בין עיתונאי אמריקני לבין עיתונאי סובייטי על הערך האמיתי של מושגי חירות הביטוי וחופש העיתונות והדמוקרטיה. העיתונאי האמריקני התפאר בפני עמיתו הרוסי, ואמר לו, "תראה, למרות הפופולאריות של הנשיא ג'ון פיצג'ראלד קנדי, אין לי שום בעיה להניף שֶלֶט מחאה נגד הנשיא שלנו ברחבת הבית הלבן בוושינגטון ולצעוק לעברו, Kennedy go home". העיתונאי הרוסי לא נשאר חייב לוֹ, והשיב : "זה ממש לא בִּיג דִיל, גם אצלנו יש דמוקרטיה , אני יכול להתייצב ללא קושי בכיכר האדומה במוסקבה מול הקרמלין ולצעוק, קֶנֶדִי לך הביתה".

אני רוחש הערצה גדולה לאנשים שדוגלים ומְמַמְשִים ללא יראה וללא כחל ושרק את העיקרון החשוב הזה. זאת בדיוק הסיבה מדוע הערכתי פעם דמויות כמו דן שילון ומוטי קירשנבאום . הם היו נאמנים ראשית דבר לצַו מצפונם ולא למוּסַר המושחת של מלכם. אין דבר נפלא מזה .בשיאה של המלחמה הקרה ערך שליט ברה"מ הטוטליטארית והקומוניסטית הרודן ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב לראשונה ביקור חריג ויוצא דופן במוסדות האו"ם בניו יורק. בנאומו המפורסם בעצֶרֶת תקף ניקיטה חרושצ'וב בחריפות רבה את המערב הקפיטליסטי ובראשו את ארה"ב מחרחרת המלחמה . בעת הנאוּם הֵסִיר ניקיטה חרושצ'וב, (מוּזִ'יק בעברו) את נעלוֹ, וללא כל בושה רקע בה בבוטות רבה מעל דוכן הנאומים . סצנת צילום טלוויזיונית בלתי נשכחת. הממשל האמריקני ערך למנהיג הסובייטי (היה במידה רבה כריזמטי) סיור בהוליווד בירת הקולנוע העולמי, ואח"כ אִרגֵן לוֹ בסַאן פרנציסקו סעודת עֶרֶב משותפת עם מנהיגי ארגוני הפועלים בארה"ב ה- A.P.L. וְ- C.I.O , בראשותו של מר וולטר רוּתֶּ'ר נשיא איגוד פועלי המכוניות. נכחו שם עוֹד ג'יימס קארי נשיא איגוד פועלי החשמל, פאול פיליפס ראש איגוד פועלי הנייר, ז'וזף קאראן נשיא איגוד עובדי הים , אלברט נייט נשיא איגוד פועלי התעשיות הכימיות והאטומיות, וקארל פאלאר נשיא איגוד פועלי תעשיית הבירה .בארוחת העֶרֶב החגיגית התפתח וויכוח פומבי סוער לעֵין מצלמות הטלוויזיה, בין מנהיג העולם הקומוניסטי הדוֹגֵל בדוקטרינת הממשל הריכוזית הכופה את דעתו על אזרחיו, לבין נציגי הפועלים במדינה הדמוקרטית שהמציאה את המשטר הקפיטליסטי וחופש הדעה. ניקיטה חרושצ'וב שטח את משנתו החברתית – כלכלית בה הציג את העולם הקומוניסטי – טוטליטארי כגן עדן לפועלים . מנהיגי הפועלים של הגדולה במדינות העולם החופשי – ארה"ב, לא עשו חשבון לעריץ הסובייטי ושאלו אותו שאלות קשות. כשהעלה ניקיטה חרושצ'וב לדיון בביטחון כה רב את הארגומנט, "העולם הקומוניסטי הוא אידיאל המשמש גן עדן לפועלים", נדלקו מנהיגי הפועלים האמריקנים וממש רתחו. המחלוקת בוויכוח הפוליטי סביב הקומוניזם והקפיטאליזם הגיע לשיאה. וואלטר רות'ר, אלברט נייט, וקארל פאֶלאֶר הסתערו על ניקיטה חרושצ'וב ללא רחם וללא הנחות. התפתח שם רָב – שיח מדהים, חריג, דרמטי, ובוטה מאין כמוהו בסִגנוֹנוֹ, אחד המפורסמים בהיסטוריה, בין הרוֹדָן הסובייטי מצד אחד לבין אנשי החירות, החופש, והדמוקרטיה מהעבר השני של המתרס. הנה החֵלֶק הרלוואנטי ממנו. מפגן אמיץ ומרהיב של חירות המחשבה והביטוי – סַם החיים של הדמוקרטיה – מוּל העריץ הגדול בתבל בימים ההם מנהיגה של  ברה"מ ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב.

ניקיטה חרושצ'וב : ארה"ב מנצלת את עושרן של מדינות אחרות, מדינות נחשלות למען צבירת רווחים. אנחנו איננו מנצלים שום מדינה. אנו עוסקים במסחר בלבד.

וולטר רות'ר : אתם מנצלים את פועלי מזרח גרמניה.

ניקיטה חרושצ'וב : היכן חלמת זאת ?

וולטר רות'ר : אם אין אתם מנצלים אותם, מדוע עוברים שלושה מיליון מהם את הגבול למערב גרמניה ?

ניקיטה חרושצ'וב : אתה חולה אנוש בקדחת הקפיטליסטית.

וולטר רות'ר : הפועלים במערב גרמניה בני חורין הם.

ניקיטה חרושצ'וב : גם אנחנו בני חורין.

וולטר רות'ר : היש בידך כתב אמנה לדבר בשם פועלי העולם ?

ניקיטה חרושצ'וב : היש בידך כתב אמנה לתקוע חוטמך במזרח גרמניה (…) ?

וולטר רות'ר : (כשניקיטה חרושצ'וב מניע בידיו כדי להשתיק אותו) האם הוא פוחד מפני שאלותיי ?

ניקיטה חרושצ'וב : אני אינני פוחד מפני השָטָן והרי אתה בן אדם.

וולטר רות'ר  :  (…) היכול אתה להביא מקרה אחד ויחיד שבו איגוד מקצועי של פועלים בברה"מ חלק על מדיניות הממשלה ?

ניקיטה חרושצ'וב : מדוע אתה תוקע את חוטמך בעניינינו ?

וולטר רות'ר : החירות היא עניינו של כל אדם. אתה מביע תמיד את דאגתך לפועלי אסיה. יש עניין הקרוי סולידריות בינלאומית של פועלים. כשביקרתי ברוסיה הייתי חבר איגוד מקצועי, והייתה זאת מה שאנו מכנים בארה"ב "אגודה מטעם המִפעל".

ניקיטה חרושצ'וב : ואנו קוראים מה שאתה מייצג בשֵם משרתי הקפיטאליזם.

אלברט נייט : מדוע אתה מתנגד להצבעה דמוקרטית בעניין איחודה של גרמניה ?

ניקיטה חרושצ'וב : אין דבר זה תלוי בי, אלא בשני חלקי גרמניה.

וולטר רות'ר : אתה ממליץ על הרחבת קִשרֵי המסחר. מדוע אתה מתנגד אפוא לזֶרֶם חופשי של רעיונות ?

ניקיטה חרושצ'וב : כראש מעמד הפועלים אגן על הפועלים מפני תעמולה קפיטאליסטית.

קארל פאלאר : המפלגה הקומוניסטית מכריזה על עצמה שהיא משחררת מעמד הפועלים, אולם אנו רואים שבעקבות תפיסת השלטון ע"י הקומוניסטיים בארצות אחרות כמו במזרח גרמניה, עוזבים אותן הפועלים בהמוניהם. היכול אתה להביא ולוּ מקרה אחד של כניסה המונית של פועלים ממדינות לא קומוניסטיות אל מדינה קומוניסטית ?

ניקיטה חרושצ'וב : האם זה הכל ? חשוב בעצמך בעניין הזה ! שתה את הבירה שלך ! אולי דבר זה יועיל לך למצוא את התשובה על שאלתך.

וולטר רות'ר : יש לנו חילוקי דעות בארה"ב בינינו לבין עצמנו, אך אנו זוכרים שהיו לך קצת חילוקי דעות עם וויאצ'סלב מוֹלוֹטוֹב (שר החוץ הסובייטי בתקופת סְטָאלִין). אך כשיש לנו חילוקי דעות , אין איש נשלח לגלוּת.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב (במרכז בחליפה בהירה) מנהל את וויכוח "המטבח" המפורסם עם נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון (בחליפה הכהה) ביריד "סוקולניקי" במוסקבה ב- 1959. מתבונן בוויכוח מימין ליאוניד ברז'נייב. ניקיטה חרושצ'וב טען בלהט כי הכלכלה הסובייטית הבריאה היא גן עדן לפועלים. ריצ'ארד ניקסון הדף את הטענות הקומוניסטיות ואמר כי הדרך היחידה להגיע לגן העדן הכלכלי הוא לנהל שוק חופשי ללא פיקוח ממשלתי. (באדיבות סוכנות AP).

הטקסט הזה סימבולי לרשות השידור ומתאר סיטואציה אנושית כל חשובה לעולם החופשי באשר הוא. אנשים פשוטים אומרים את מה שהם חושבים מבלי לחשוש ומבלי להתבלבל. הם מתעקשים על חירות המחשבה שלהם . כשקראתי את הטקסט הזה לפני 45 שנה לא יכולתי שלא להעריך את מנהיגי הפועלים האלה מר וולטר רות'ר וחבריו. הם היו האנשים ! לחלק לא מבוטל מאנשי ועיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" בשנים 2005 – 2002 היה מה ללמוד ממנהיגי הפועלים האמריקניים בתחום חירות המחשבה והביטוי. רשות השידור תחת שִלטונו של יוסף בר-אל איננה עצמאית . היא מושחתת מעניקה שוחד מסך, ומנסה למצוא חן בעיני שלטון הממלכה. אין להאמין לכוונת המילים השְדוּפוֹת שמשחרר המנכ"ל וחבורתו לחלל האוויר מעֵת לעֵת על חופש העיתונות והיצירה הקיימים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מפני ששום מחשבה כנה ורצינית איננה מניעה את המילים המַטְעוֹת האלה. וויליאם שייקספיר הגדיר את התופעה הזאת של, "אחד בפה – ואחד בלב", בטקסט גאוני במחזה "המלט". באחת מתמונות המחזה המורכב, מבקש קלאודיוס המלך הבוגדני לחזור בתשובה בפני בורא עולם, אך מביע חרטה לא כֵּנָה על הפשע הנתעב שביצע. ווילים שייקספיר מסכם את הסצנה הזאת כך : "מִילִים יַגְבִּיהוּ עוּף , הַמַּחְשָבוֹת תִּכְרַעְנָה . מִילִים בְּלִי מַחְשָבוֹת שָמַיְמָה לא תַּגַּעְנָה". ניסוח ווירטואוזי. הפגיעה הראשית ברשות השידור מאז מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל הייתה באמינותה ומהימנותה כמדווחת חסרת פניות לציבור. הפגיעה הזאת חלחלה לעומק ולרבדים שונים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בין כה וכה הפך השידור הציבורי לשדה קֶטֶל של ממש. שני מנכ"לים של רשות השידור אורי פורת ורן גלינקא הודחו בעצם מתפקידיהם בתוך שמונה חודשים. נגד אורי פורת נפתח הליך הדחה היסטורי ע"י הוועד המנהל ומליאת רשות השידור שאילץ אותו בסופו של דבר להתפטר מתפקיד מנכ"ל רשות השידור. זה היה בראשית חודש אוגוסט 2001. רָן גָלִינְקָא עף במארס 2002. עובדה שבסופו של דבר הבחינה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט במצב החמור שנוצר ברשות השידור והדיחה אותו מתפקידו הרָם באמצע כהונתו.

 ציטוט : "כל אמתלה תשרת עריץ". (אזופוס).

ביום חמישי – 18 באפריל 2002, אָץ יוסף בר-אל (יועצו הקרוב אך זה מכבר של רָן גַלִינְקָא) אל העיתון "גְלוֹבְּס", כדי להצהיר ולכנות את המנכ"ל המודח והבּוס שלו רק לפני ימים ספורים בתואר "דָפוּק". ציטוט. כך כתוב בעיתון הכלכלי של המדינה שחור על גבי לבן. גווייתו של המנכ"ל המוּדח טרם הספיקה להתקרר , אך המנכ"ל החדש בחר להתקלס בה בפומבי. הוא עשה זאת בריאיון שהעניק לאביבה קרול כתבת העיתון "גלובס" [1]. שמונה ימים אח"כ ביום שישי – 26 באפריל 2002 התפרסם במוסף "סוף שבוע" הפופולרי של העיתון "מעריב" עוד ריאיון ארוך, חסר תקדים ומדהים בתוכנו עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ערב מינוי הקבע שלו ע"י ממשלת ישראל והעומד בראשה אריאל שרון. את הריאיון עִמו ערכה העיתונאית גב' שָרִי מָקוֹבֶר [2]. יוסף בר-אל הציג בריאיון את המניפסט הניהולי המֵביש שלוֹ והסביר למראיינת כיצד הוא עתיד לנהל את רשות השידור. ראשו של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא נערף. זה היה רק עניין של זמן עד שראשו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ייערף גם כן. המראיינת הציבה כותרת בשער המוסף, "יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור מצהיר אמונים לראש הממשלה", והמנכ"ל לא הכחיש אותה . הצהרת האימונים העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור לראש הממשלה הייתה מעשה חנפני ומתרפס מהסוג הגרוע ביותר שטרם נראה בארץ. יוסף בר-אל חצה את כל הקווים האדומים של גבולות המוּסַר העיתונאי כפי שאני מבין אותו. נורא יותר מזה הייתה רק שתיקתם של עיתונאי רשות השידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" גם יחד. הם כולם קראו את הריאיון של המנכ"ל שלהם עם גב' שרי מקובר. ידעו והחרישו. ביזיון. גם חיים יבין מאבות השידור הציבורי החריש. טקסט הריאיון הגשים את עצמו. איש לא תיאר אז עד כמה ההבטחה העיתונאית הזאת של יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר להפקיע את רשות השידור לטובת ראש הממשלה שמינה אותו למשרה הרמה, תמוּמַש ותגשים את עצמה במלוא עוּזָה.

המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל ניסח ללא בושה באותו ריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 ב- "מעריב" כותרת משלו : "(…) אלוהים קרא לי… !  ג'ו סיים את המשימה שלך ! (…)". שום צניעות , שום ענוָוה , שום דֶרֶךְ אֶרֶץ , שום דוגמא אישית , שום כִּישָרוֹן.

טקסט תמונה : יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת שחצנית ב- "מעריב" של האיש שמונה להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה דמוקרטית. יוסף בר- אל מכריז ב- 26 באפריל 2002  בעיתון "מעריב" ערב מינויו למנכ"ל רשות השידור, "אלוהים קרא לי לסיים את המשימה…". מעולם לא נשמעה הכרזה כזאת של מנכ"ל רשות שידור לפניו בטרם מינוי . רבים מהפוליטיקאים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. עובדי רשות השידור שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר –  החרישו. (באדיבות "מעריב").

בגוף הכתבה דאג מנכ"ל רשות השידור לפַאֵר את קשריו הפוליטיים ואת הפוליטיזציה של עצמו בה היה נגוּע מזה שנים ארוכות : "(…) חבורה גדולה של שרים ופוליטיקאים הם חברים שלי (…) דן מרידור, דליה איציק, פואד בן אליעזר, אברהם בורג , רענן כהן , מאיר שטרית , רובי ריבלין , אריה דרעי , יאיר פרץ (…)" , והוסיף על עצמו : "(…) אני אדם שכנראה יוצר קשרים טובים עם אנשים יודע לשווק את עצמי , ויוצר קומוניקציה בקלות…קל להתיידד איתי (…)" .                                                                       

טקסט תמונה : יום שישי –  26 באפריל 2002 . עיתון "מעריב" . מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר- אל מונה בפומבי וללא בושה את ידידיו הפוליטיקאים במדינת ישראל : "ידידי הם דן מרידור, דליה איציק, סילבן שלום, פואד בן-אליעזר, אברהם בורג, רענן כהן, מאיר שטרית, רובי ריבלין, אריה דרעי, יאיר פרץ. אני אדם שיוצר כנראה קשרים טובים עם אנשים, יודע לשווק את עצמי, ויוצר קומוניקציה בקלות. קל להתיידד אתי", אמר לעיתונאית גב' שרי מקובר [3] . (באדיבות העיתון "מעריב").      

כל אחד רשאי להתייחס לטקסט הנ"ל כרצונו . בעיניי הוא פתטי ומביך . איש מהרשימה הנכבדה לא התייצב בפומבי ולא הכחיש את חברותו עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שלבסוף סולק מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון . אף פעם לא ידעתי כי לעיתונאים יש ידידים פוליטיקאים . אחד מחוקי המוסר העיתונאיים קובע בבירור : "עיתונאי שיש לו ידידים פוליטיים –  חשוד מראש" . העיתונות מתרחקת מהידידות שמציעה לה הפוליטיקה . העיתונות והפוליטיקה נעות בקווים מקבילים שאינם נחצים כמו באקסיומה המתמטית . לא רק שנזקק לחברים כה רבים המבוֹססים בביצת הפוליטיקה הישראלית , אלא בחר גם להתפאר ולהודיע על כך לציבור ולחשוף אותם בפרהסיה . מנכ"ל רשות השידור המיועד נמנע מלספר משום מה בריאיון הזה על חברים סופרים משוררים או אומנים המיודדים עִמוֹ אם היו לוֹ כאלוּ בכלל , או אנשי חקלאות , תעשייה , וְ- High Tech . ברוב צניעותו וללא כל חרטה המשיך יוסף בר-אל לתָּאֵר ולהלֵל בפני המראיינת את כריזמת המנהיגוּת שלוֹ בשידור הציבורי : "(…) מה פירוש ראיס ? ראיס זה פרזידנט . בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות , לכן קראו לי ככה. מתוך כבוד. אנשים בעל כורחם מכבדים אותי. אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר. כשאני נכנס לחדר כולם עומדים. אף פעם לא אמרתי למישהו "קום אני מדבר אליך", אבל כולם קמים מעצמם. אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים . תמיד אמרו "הראיס נכנס" מתוך כבוד (…)" . (ראה את גיליון "מעריב" מתאריך יום שישי – 26 באפריל 2002) . לא ייאמן למראה העיניים הקוראות את המילים האלה. בעצם ייאמן !

אנוכי טרקתי ליוסף בר-אל ומ"מ מנהל טלוויזיה יוסי משולם את הדלת. ביוני 2002 העמיד אותי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל למשפט אישי אצלו בלשכה שלו. הוא היה הטוען נגדי, הקטגור, ו- Executioner שלי בעת ובעונה אחת. רָן גלינקא הובא לרשות השידור ביוזמתו של השר הממונה על הרשות רענן כהן אך לא אושר ע"י ראש הממשלה אריאל שרון להמשיך בתפקידו בתום כהונתו הזמנית בת חצי השנה , וסוּלַק. עִמוֹ הוּדַח גם מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ע"י המנכ"ל הזמני החדש יוסף בר-אל. תחת יאיר אלוני מונה למ"מ זמני חדש של מנהל הטלוויזיה יוסי משולם. יו"ר הועד המנהל של רשות השידור מאז דצמבר 2000  נחמן שי, האיש שתִּכנֵן וטָוָוה עם אנשיו את חוּטֵי ה- Impeachment  נגד אורי פורת, לא הצליח גם הוא להשלים תקופת כהונה שלימה והודח מתפקידו ע"י ראש הממשלה אריאל שרון באשמה של נשיאה בכפל תפקידים. הממשלה מינתה לתפקיד היו"ר החדש של רשות השידור את מר אברהם נתן תומך מובהק של מפלגת השִלטון וחבר מרכז הליכוד. יו"ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור ד"ר יהודית אוֹרבּך התפטרה מתפקידה בשל ויכוח עקרוני מַר עם המנכ"ל יוסף בר-אל. במקומה גויס לתפקיד מר יעקב שחם אף הוא איש מרכז הליכוד. לא חלף זמן רב וגם מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי הודיע שהוא מתפטר מתפקידו, כי איננו יכול לעבוד עוד תחת ניהולו של יוסף בר-אל. רפיק חלבי יקירם של שני המנכ"לים הקודמים אורי פורת ורָן גָלִינְקָא (הזמני) ומי נחשב למועמד מוֹבִיל מטעמם למשרת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הוּדַח. בינתיים בעת תקופת מנכלותו של יוסף בר-אל נקשר שמו של רפיק חלבי לפרשה של ניצול מיני של עובדת שלוֹ . הוא הוּבַס במכרז למנהל הטלוויזיה.

לתפקיד נבחר בניגוד לכל הציפיות מר מוטי עדן ששימש קודם לכן שנים רבות ככתב מן השורה בצפון תחת ניהולו של רפיק חלבי. מוטי עדן, האיש שניסיון הניהול שלו במשך שנים רבות הסתכם בהפעלה וניהול צֶוֶות צילום ENG  בן שלושה אנשים , הוצב לפתע בפסגת פירמידת הניהול של ערוץ הטלוויזיה הציבורית המונה יותר מ- 1000 (אֶלֶף) עובדים . דומה המצב לטוּראי שקיבל לפתע לידיו אוגדה. לאחר שמוטי עדן התמנה לתפקיד הרם מישהו סח לי כי תמיד יימצא המועמד התורן הלא מתאים לנהל את המוסד הציבורי הזה המכונה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך תמיד יימצא גם האיש הפחות מתאים שיאשר את המינוי. מוטי עדן לא ידע לנהל. לא היה לוֹ שום כשרון מנהיגות , לא ניסיון והשכלה טלוויזיונית קודמים בדרג ניהול בכיר , ולכן גם חוסר ידע כיצד לייצר ולהרכיב לוח שידורים ציבורי אטרקטיבי בעידן תחרותי . חסרונו הגדול היה נעוץ לא רק בחוסר ניסיונו וחכמתו לנהל מפעל תקשורת כל כך מורכב כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אלא בהסכמתו להיות מינוי של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שבחר בו . כאילו הכל מסתכם בתארים . בריאיון מאוד לא חכם בלשון המעטה שהעניק מוטי עדן ב- 29 באפריל 2005 למוסף השבועי "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות", ארבעה ימים לפני הדחתו ההיסטורית של הבוס שלו , ניסה ללמד סניגוריה על יוסף בר-אל . הכתבת – מראיינת גב' שוֹש מוּלָא העניקה לריאיון עמו כותרת משפילה : "יומן הפקיד". בריאיון חיווה מנהל הטלוויזיה מוטי עדן את דעתו על הבוס שלוֹ יוסף בר-אל כלהלן : "המלחמה נגד יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור היא אישית – יצרית , ולא מקצועית . תאמיני לי שאם הייתי רואה משהו לא תקין, הייתי קם ומדבר. המצב בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כיום, הוא הרבה יותר טוב מאשר בתקופה שבה דן שילון עבד כאן בשנות ה- 70 כשרשות השידור נוהלה ממש ע"י משרד ראש הממשלה. היום רשות השידור מבטאת את כל הדעות שנשמעות בציבור, ואם יש לחצים פוליטיים הם נהדפים ברמת המנכ"ל. צריך לחלק את העוגה באופן שווה. ביני לבין יוסף בר- אל יש הבנה". להערת המראיינת שוש מולא, "כי דן שילון שהגיע ל- "יומן" והודח ע"י יוסף בר- אל כמעט מייד, טען שהאיש הוא משרת פוליטי והכפופים לו הם נושאי כלים כנועים", התרתח מנהל הטלוויזיה מוטי עדן והשיב, "יוסף בר- אל הוא איש חזק. איש משפיע. הוא 47 שנים ברשות השידור. מכיר אותה כמו בנאי מהאבן הראשונה עד לגג. ואני מבטיח לך שאני לא איש כנוע. ממש לא איש כנוע". לא להאמין…? כן להאמין…ועוד איך להאמין…!

מוטי עדן היה שותף מלא לפרסה בימים ההם שבקעה מידֵי ערב ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שאותה ניהל. מספיק היה לצפות בעצם לרגע בערבי שישי "ביומן" ולראות את העיתונאית והמגישה גְאוּלָה אֶבֶן מנהלת רב שיח כפוי , מאולץ , ובוטה עם אנשי הפַּנֶל שלה מר אורי דן ועו"ד אמנון זיכרוני, לא מפני שהם לא אוהבים אותה אלא בגלל שהיא לא מעריכה אותם  ואז פשוט לברוח למתחרים שלהם.

ההיסטוריה הטלוויזיונית רושמת בדייקנות כל פרט ופרט. מחוללי ההיסטוריה הזאת בשנים האחרונות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בעיקר אלה המאיישים את דרגי ושכבות הניהול והנוהים אחר מנהיגם, יידרשו להסביר באחד הימים מה ואיך קרה שם בדיוק מה שקרה. חבירתו של דן שילון ליוסף בר-אל הדהימה אותי. הייתי המום. מה לדן שילון אבי ואביר השידור הציבורי, ההגון, והדמוקרט עם העיתונאות של מנכ"ל רשות השידור הנוכחי יוסף בר-אל. דן שילון היה לפני שנים רבות חונך שלי ושל רבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לכן זקפתי גבה משחָבַר בסתיו 2003 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (כדי להגיש במשותף את ה- "יומן" עם גאולה אֶבֶן). דן שילון ייצג פעם בכבוד גדול ובנאמנות רבה את עיקרון העיתונאות הציבורית הקובע כי העיתונאות הזאת חייבת להתנהל בציר המקביל לציר התנועה של הממלכה והשלטון הפוליטי. כל עיתונאי מתחיל מאמץ מייד אל לבו את האקסיומה המתמטית הזאת הקובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. זהו עיקרון קדוש הנצוּר בנפשו של כל עיתונאי אמת והוא שומר עליו כעל בבת עינו. עיקרון הקווים המקבילים מהווה חלק חשוב בקוֹד העיתונאי המרכיב את "מסמך נקדי". מִבחנה היומי של העיתונות וגם העיתונאות הטלוויזיונית במדינה דמוקרטית בכל רגע  ובכל שעה, היא לוודא שאקסיומת "הקווים המקבילים"  תּשמֵר לעַד. אין על כך וויכוּח. אין על זה עוֹררין. השאלה מה למקצוען עם החובבן ומדוע חָבַר עכשיו המוכשר אל הלא מוכשר, לא אני צריך לשאול את דן שילון אלא הוא את מצפונו. הרי דן שילון שחָבַר לרשות השידור של יוסף בר-אל בספטמבר 2003 הוא אותו דן שילון שכינה בפרהסיה ב- 3 במאי 2002  בעיתון "מעריב" בריאיון עם מר רובי ריבלין שר תקשורת את המנכ"ל הנוכחי האיש שניפץ את מֵנִיפֶסְט השידור הציבורי לרסיסים : 1. "בן ערובה ועבדו האישי של ראש הממשלה". 2. "מנהל מסע חנופה למען ראש הממשלה". 3. "עֶבֶד נרצַע". 4. "מלקט פירורים שיפלו משולחנו של ראש הממשלה" .

חידלון חיבורם של המקצוען עם החובבן איננו טבעי . לכן גם אינו יכול להחזיק מעמד ולהתקיים לאורך ימים. סופו להישבר. כשמרצלוּס לוֹחֵש לאוזנו של הוֹרָצְיוֹ בתחילת המחזה "המלט נסיך דנמרק" מאת הדרמטורג הגאון האנגלי וויליאם שייקספיר, "משהו רקוב בממלכת דנמרק" (בעברית), "Something is rotten in the state of Dennmark" (באנגלית), הוא מתכוון גם לרשות השידור וערוץ 1 במתכונתה ההיא העידן יוסף בר-אל הנוכחית. "המלט" הוא מחזה ורשות השידור היא טרגדיה.

מינויו של מר יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לא נעשה מטעמי כישרון אלא מסיבות פוליטיות מובהקות . המנכ"ל הזמני הקודם רָן גָלִינְקָא (טירון עיתונאי) הודח מפני שאִפְשֵר בדצמבר 2001  ליו"ר הרשות הפלסטינית יריבה המר של מדינת ישראל לומר את דברו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (באמצעות ריאיון עם עודד גרנות). הריאיון הזה לא מצא חן בעיני אריאל שרון. שמו של יוסף בר-אל כמועמד לנהל את רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא הועלה מירכתי האוֹב של ערוץ 33 ע"י השר הממונה מר רענן כהן . כדאי לדעת שערוץ 33 תחת ניהולו של המנכ"ל הנוכחי צובר במשך שנים ארוכות רייטינג יומי שנע בין  % 0.0  ל- % 0.7 . סיבות מינויו של יוסף בר-אל למשרה הרָמָה מדאיגות. הן נעלמו מעיניו של רענן כהן אך אינַן נסתרות מאִישוֹנָיו של שר התקשורת ב- 2002 בממשלת אריאל שרון מר ראובן ריבלין (היום יו"ר הכנסת) שמבחין במתרחש בין כתלי הרשות . נדמה שלמנכ"לים שקדמו ליוסף בר-אל לא הייתה את היכולת הנחוצה בערוב ימיהם כדי לטפל טיפול שורש בערוץ 33 הזניח ומנהלו שהכריז לא אחת בגלוי, "כי יש לוֹ חברים רבים בפוליטיקה הישראלית". תש כוחם להזיז הרים כסלעים . שניהם היו עייפים מאוד ומותשים וחסרים את החיוניות הדרושה בסוף תקופת שירותם . הם הסכינו עם מציאות מאוד לא מלבבת שהייתה מנת חלקם – לא בגלל שרצו בה , אלא מפני שלא עמד להם כוחם לשנותה. רשוּת השידור הממלכתית איננה ריבּוֹן עוד. שני ערוצי השידור העיקריים שלה רדיו "קול ישראל" כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפכו החל מחודש מאי 2002 במקרים רבים אין ספור לשופרה של ממשלת ישראל. זהו דבר שהדעת איננה סובלת במדינה דמוקרטית חופשית . מסמך מפורט בעניין הזה נכתב על ידי ישירות למנכ"ל יוסף בר-אל ב- 16 במאי 2002 , וגם לחברי הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור. הטקסט הזה רלוואנטי גם היום לאחר הדחתו וגירושו של אחד מבכירי העיתונאים של מדינת ישראל דן שילון משורות תוכנית החדשות החשובה של הטלוויזיה הישראלית, ה- "יומן" . אני בחרתי בזמנו שלא להחריש ופרשתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיה פעם ביתי השני ולפעמים גם הראשון.

עיתונאים רבים בטלוויזיה הישראלית ו- רדיו "קול ישראל, מודעים היטב לשערורייה העיתונאית הקלוקלת הזאת הניבטת מהמרקע ובוקעת מהמיקרופון, ומסכינים עמה. כמו במדינה טוטליטארית הם ממשיכים לשחק ביודעין משחק מכוּר מראש וממלאים את פיהם מים. מדהים שעיתונאים נכבדים ורבי מוניטין בטלוויזיה הציבורית ו- רדיו "קול ישראל" משליכים ביוזמתם האישית ברגעים אלוּ ממש את הגדוֹלה שבזכויות בן אנוש – להיות אדם בן חורין. שתיקתם לא תעזור להם. ההסרחה גדולה והמציאות חזקה מהם. הערוץ במצבו הרעוע הנוכחי, מוסרי וכלכלי כאחד, יקרוס על מנהלם ויושביו האילמים. זה רק עניין של זמן. במקום להתנער מייד ולפרוש לאלתר מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, בחר רפיק חלבי להתמהמה ולהמשיך להתפלש בביצת הרקק הטלוויזיונית, ולספוג עלבונות בזה אחר זה מאנשים שנפלו ממנו בכמה דרגות אֵיכוּת. כמה עצוב ומגוחך היה לצפות בתהפוכות ההיסטוריה בשעה שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש מוֹטִי עֵדֶן ומ"מ מנהל חטיבת החדשות יורם כהן – שני אנשים שהיו פעם פיקודיו – מחלקים עכשיו לאיש שהיה כל יכול בחטיבת החדשות פירורים מרוֹם מעמדם, ומציעים לרפיק חלבי לשמֵש כתב מן השורה של חטיבת החדשות בצפון .  הם גם לא היססו להתקלס בו ולהתמקח עִמו על מספר השעות הנוספות שהוא ראוי להן במסגרת תפקידו החדש.  שיא הצחוק והטרגדיה . (סוף הקטע הקצר מתוך הספר : "רוש ולענה . הפוליטיזציה בשידור הציבורי של מדינת ישראל בשנות האופל 2001 – 2005".

רדיו גלי צה"ל ביום שלישי – 2 באוקטובר 2012.

עכשיו ברור למה התנתקתי מרשות השידור. בינתיים אני עומד בנדר. כף רגלי לא דרכה שָם מזה עשור מאז 2002 . לפני זמן מה התמנה מר יָרוֹן דֶקֶל למפקד גלי צה"ל. שמעתי כל מיני ניסוחים לא חשובים אודות מינויו הנוגעים ל-"סגירת מעגל" וכל מיני סממנים חיצוניים מהזָן הזה . החשוב הוא שירון דקל הוא עיתונאי מן המעלה הראשונה. ישר, הגון, בעל ניסיון עצום בשתי המדיות של הטלוויזיה והרדיו, ובעל מקורות טובים. בענייני הניהול והניווט של הרשת הצבאית עוד נראה ונבחן אותו. ברור שגאוות גל"צ סובבת סביב ספינת הדגל שלה חטיבת החדשות והאקטואליה , אולם הסיסמא החדשה שמקדימה את מהדורות החדשות בתחנה הצבאית "מה שקורה עכשיו", איננה מעידה בינתיים על כלום. כי הנה בבוקרו של יום רביעי – 3 באוקטובר 2012 דווח בעיתונות הכתובה כהַאי לִישָנָא כי בארץ מתחוללת סערה פוליטית. כל הכותרות הראשיות בעיתונים היומיים של המדינה דיווחו על התנגשות אלימה בין שני נפילים – טיטאנים בממשלת ישראל : ראש הממשלה ושר הביטחון. לא שמעתי דבר על הסערה הנוראית המתרגשת עלינו ביום שלישי – 2 באוקטובר 2012 ברדיו גלי צה"ל. ואם היה משהו כמה שעות קודם לכן ברשת הצבאית הוא וודאי דמה לרוח חרישית. זה מדהים. פתאום אתה מבין שתוכנית הבוקר רבת המוניטין "מה בוער" שמוביל רזי ברקאי ואשר סביבו פרוסים לא מעט כתבים , היא יותר Follow up , מאשר חקירה ודיווח חדשות בזמן אמת. כיצד זה ייתכן שכתבי העיתונות הכתובה יונתן ליס "הָאָרֶץ", נחום ברנע "ידיעות אחרונות", מזל מועלם "מעריב", ומתי טוכפלד "ישראל היום", יורים בכל התותחים שעומדים לרשותם כותרות ענק לאורכם ורוחבם של העיתונים שלהם ביום רביעי בבוקר – 3 באוקטובר בעוד בין כתלי תחנת גלי צה"ל ביפו מנשבות להן רק רוחות זפיר, משבי צפריר קלים, וגלי אדווה. אני מתכוון לומר שאם היה דיווח כלשהו ברדיו גלי צה"ל בנידון הוא נעשה בטונים מינורים ורוגעים ובחוסר נחרצות בהשוואה לעיתונות הכתובה הנמרצת. כיצד מתרחש דבר כזה בו רשת שידור מתנמנמת לה בפרהסיה. הכותרות המרעישות של ארבעת עיתוני הבוקר הראשיים במדינת ישראל ברביעי – 3 באוקטובר 2012 מסגירות את תנומת גלי צה"ל.

טקסט מסמך :  יום רביעי – 3 באוקטובר 2012. כותרת ראשית בעיתון "הארץ". (באדיבות "הארץ").  

ראה גם "ידיעות אחרונות" מ-יום רביעי – 3 באוקטובר 2012. כותרת ראשית בעיתון "ידיעות אחרונות". 

ראה גם "ישראל היום" מ- יום רביעי – 3 באוקטובר 2012. כותרת ראשית בעיתון "ישראל היום". 

ראה גם "מעריב" מ- יום רביעי – 3 באוקטובר 2012. כותרת ראשית של העיתון "מעריב". 

מולי שפירא (בן 70) מגיש בימי שישי בשבוע בין תשע לאחת עשרה בבוקר תוכנית תרבות "בילוי נעים" קולחת ומעניינת ולטעמי גם חשובה. הוא עֵרָנִי ומלא ידע ועושה זאת בחן ובדומיננטיות עד שהוא פוגש בשעה השנייה קצת לאחר עשר בבוקר את פרשן הספורט שלו מוטי קירשנבאום (בן 73). לך תדע מה מניע את מולי שפירא פתאום לבטל כל כולו את אישיותו מפני אישיותו של הפרשן שלו. מוטי קירשנבאום מטבל את הפרשנות שלו במופע Stand up וחידודי לשון. בתחום הזה אין לו מתחרים. הסטנדאפיזם ודברי הפרשנות חוצים ומתערבבים זה את זה. אתה כבר לא יודע אם מדובר בקומיקאי ו/או באמת בפרשן ספורט. אני דווקא נהנה להאזין למופע הסטנד – אפ הארוך של מוטי קירשנבאום אולם ברור שהוא איננו פרשן ספורט. הוא מאכסימום סַמָּל תרבות, נַגָּד בתוך מוסף ספורט (ארוך מידי משום מה) שמולי שפירא מחפש ומחבב, ונזהר מאוד בכבודו.

תוכנית הספורט של אלי ישראלי (הוותיק) ואפי טריגר מסתלבטת, מסתחבקת, דביקה, ונחמדת יתר על המידה ללא שום צורך. מותר לשאול שאלות הרבה יותר רציניות ונוקבות. אחת מנקודות התורפה של התוכנית הוא פרשן ומבקֵר התקשורת ליאור דובדבני. משעמם, שטחי, ומעורר גיחוך. ניב רסקין חסר.

תוכנית הבוקר של ניב רסקין בימים ראשון – חמישי בין שמונה לתשע כמו גם זאת שמגישים משה שלונסקי ואיתן ליפשיץ הוותיקים בימי שישי בשבוע בין שמונה לתשע בבוקר – נבונות.

אינני מבקר את רדיו גלי צה"ל. אני מעיר את הערותיי כמאזין שמקשיב לה מזה עשור מאז 2002, ושומע אותה הרבה יותר ממה שאני רואה טלוויזיה.

סוף הפוסט מס' 68. הועלה לאוויר ב- 7 באוקטובר 2012.