הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים מובהקות. אין להעתיק ו/או לעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או לטובת רווח מסחרי ו/או לצורך פרסום אישי.

  הערה 4 : בשל כמות האינפורמציה האדירה אשר נכתבת, נדחסת, ומאוכסנת בבלוג הזה – הפוסטים מתעדכנים מעת לעת.

———————————————————————————————

פוסט חדש 140 : הועלה לאוויר ביום רביעי אחה"צ – 16 בינואר 2013.

———————————————————————————————

פוסט מס' 140. כתיבה מדויקת ומפעל חיים. פוסט מס' 140. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כתיבה מדויקת ומפעל חיים.

ערכתי סיכום של כמות צופים בשבעת משחקי המחזור ה- 18 המפוצל (בגלל הטלוויזיה) של ליגת העל בכדורגל על פי דיווחי העיתונות . 33000 (שלושים ושלושה אלף) צופים בלבד . כיצד זה כמות כה זעומה של אנשים שמתעניינים בכדורגל הישראלי ומטריחים את עצמם להגיע ליציעים מממנים משכורות עתק של שחקנים רבים מאגודות שונות ? במשחק הבית של רמת השרון נגד בני יהודה בתוצאה 2 : 1 נכחו באצטדיון "גרונדמן" 1000 (אלף) צופים בלבד. אנשי הפנל של התוכנית "בועטים" בערוץ 1 התעניינו אצל יו"ר רמת השרון טל אזגד אודות פיטוריו של המאמן מנחם קורצקי אולם נותרו אדישים לעניין הכלכלי של המועדון הקטנטן שמצליח לפי שעה לנווט את דרכו בצמרת הכדורגל הישראלי. כיצד זה מצליח טל אזגד לתחזק קבוצה כשלרשותו רק 1000 צופים במשחק בית ? מצלמות הטלוויזיה של "צ'ארלטון" עושות שמות בכדורגל הישראלי בשעה שהן חושפות שוב ושוב יציעים ריקים. שערים אינם פיצוי לתפאורה דלה. הכדורגל הישראלי איננו מעניין. אולם כמו בכל מערכת אבסורדית שנשענת על פרדוקסים ולמרות היציעים הדלילים הוא מסדר ומספק תעסוקה (לא מעטה) לאנשי העיתונות והטלוויזיה. על אף שיממונו על כר הדשא וכאמור ביציעים,לא בכולם – במרביתם, הוא זוכה להד תקשורתי עצום. לא מתקיימת קורלציה בין כישרונו הזעום לבין חשיפתו השופעת.

באולימפיאדת מונטריאול 1976 נפגשתי לראשונה עם בימאי הטלוויזיה והקולנוע הדגול היהודי – אמריקני בַּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan), מי שכתב, ביים, והפיק את סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית הבלתי נשכחת "OLYMPIAD". בַּאד גְרִינְסְפָּאן הפך כבר מזמן למושא הערכה והערצה טלוויזיוניים בכל העולם. סמל ומופת לדייקנות בתיעוד וכתיבה. "OLYMPIAD" על 22 פרקיה (כל פרק באורך של 50 דקות) שודרה בזמנו ביותר מ- 100 רשתות טלוויזיה בכל רחבי תבל וקצרה שבחים רבים. התחקיר, ההפקה, איסוף החומר הנושן, עריכתו, וכתיבתו ע"י הצוות של "Cappy Producyions" עמדו על רמה גבוהה. אָלֶכְּס גִלְעָדִי ואנוכי שידרנו את הסדרה כולה בין אוקטובר 1975 ליולי 1976. הפרק האחרון "Olympic Simphony" שודר ממש כמה ימים לפני השידור הישיר של טקס הפתיחה האולימפי באצטדיון היפהפה של מונטריאול. בטרם טיסתי מהארץ עם משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אָלֶכְּס גִלְעָדִי למונטריאול 1976 כתבתי לבַּאד גְרִינְסְפַּאן בניו יורק מכתב בו הבעתי את התרשמותי העמוקה מההפקה המזהירה שלו . הוא היה אדיב מספיק כדי לומר תודה ללא שהיות. טקסט מסמך : 1 ביוני 1976. תשובתו של באד גרינספאן אלי. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). 

נפגשתי עם באד גרינספאן לארוחת ערב באחת ממאות המסעדות הנחמדות הפזורות במונטריאול הקנדית עיר בעל החזות האירופית. בַּאד גְרִינְסְפָּאן ישב במסעדה עטוף הערצה של ממש. הוא היה דמות פופולארית, מוכרת מאוד, ובעל מוניטין עצום כדוקומנטאריסט אולימפי בטלוויזיה. כל רגע ניגש לשולחן שלנו ספורטאי עבר ידוע , קרא לו "Hi Bud" ולחץ את ידו. ליד באד גרינספאן ישבה אשתו האהובה קָאפִּי פֶּטְרָאש (Cappy Petrash) אישיות נערצת בפני עצמה, שהייתה המפיקה הראשית שלו ושתי עוזרות ההפקה שלו האחיות יפות התואר נֶנְסִי וסוּזָאן בֶּפָה (Nancy and Suzanne Beffa). בַּאד גְרִינְסְפָּאן ניצב ב- 1976 בשיאו הטלוויזיוני . הסדרה "OLYMPIAD" הופקה ע"י בַּאד גְרִינְסְפָּאן בשיתוף פעולה ובסיוע מימון של ג'וני איסואו (Johnny Esaw) מנהל חטיבת הספורט ברשת הטלוויזיה הקנדית המסחרית CTV . ג'וֹנִי אִיסוֹאוֹ הכיר בגדולתו הטלוויזיונית הייחודית של בַּאד גְרִינְסְפָּאן וציוותו הקטן. הוא היה נדיב גם בעניין הרולר קרדיטס שרץ על המסך בתום כל פרק ולא נדחף למרות שהיה המממן. בסוף כל Chapter  של הסדרה הדוקומנטרית "OLYMPIAD" היה כתוב באופן ברור ובלעדי : "Wrritten directed and Produced by Bud Greenapan". בַּאד גְרִינְסְפָּאן הרוויח ביושר את תהילתו הטלוויזיונית וג'וני איסואו נותר מרצונו בצֵל. השיחה ההיא שלי ביולי 1976 במונטריאול עם בַּאד גְרִינְסְפָּאן נסבה גם על יכולת הכתיבה התמציתית והמדויקת שלו לטלוויזיה. עניין אותי לדעת מה הוא חושב על עצמו ועל סוד כוחו ככותב לטלוויזיה. אני מדגיש כ- כותב לטלוויזיה. בַּאד גְרִינְסְפָּאן חיפש שלימות . מכיוון שחיפש פרפקציוניזם היה מסוג הכותבים שכותב, מוחק, ומתקן. ושוב מוחק ומתקן. סוד כוחו של כתיבתו הטלוויזיונית הייתה צניעותו. הענווה שלו בחייו כמו התנהגותו המאופקת יצרה כתיבת Understatement שהתבססה על ניסוחים פשוטים ברורים וקצרים. כפי שהעיד על החיים בכלל : "כל הגזמה היא שגיאה. אנשים מדברים הרבה פעמים גבוהה גבוהה, יותר מידי בפרפרזות, במקום להתנסח בפשטות, ואז גם הכל ברור יותר". הכיתוב של באד גרינספאן הוא חסכוני ומדויק . מִילותיו פשוטות ולכן חקוקות בסלע. קל לזכור אותן. המשפטים כאמור קצרים , פשוטים , וברורים. זה הוא סוד כוחו של ה- Narrative שלו בטלוויזיה. אני מדגיש שוב – בטלוויזיה. תיאור מהלך האירועים הוא הגיוני והטקסט מעולם איננו דרמטי יותר מהתמונה ואיננו מאפיל עליה. בַּאד גְרִינְסְפָּאן הוא עילוי ביכולת הכתיבה הפשוטה שלו לטלוויזיה . אך אין זה בא לוֹ בקלוּת כפי שהעיד בפניי על עצמו. הנה דוגמא אחת (מִינֵי רבות) לטקסט טלוויזיוני פשוט, בהיר, וחסכוני. הניסוח מתאר במילים ספורות ומדויקות סיטואציה ספורטיבית ידועה ב- Item אחד שנגלה על מסך הטלוויזיה באולימפיאדת מלבורן 1956. הכתבה הזאת סיקרה את המאבק ההירואי בין שני האתלטים הדגולים של שנות ה- 40 ו- 50 במאה שעברה, הרץ למרחקים ארוכים אֶמִיל זַטוֹפֶּק (Emil Zatopek) מצ'כוסלובקיה והרץ למרחקים ארוכים הצרפתי אָלָן מִימוּן (Alain Mimoun). במשך שמונה שנים רצופות מ- 1948 עד 1956 ניצח "הַקַטָּר הצֶ'כִי" אֶמִיל זַטוֹפֶּק רָבָּן הריצות הארוכות בעולם את מתחרהו העיקרי אָלָן מִימוּן יהודי – צרפתי שעבד כמלצר לפרנסתו במסעדה בפאריס. הוא הביס אותו בכל הריצות הארוכות בתחרויות החשובות ל- 5000 מ', 10000 מ' וריצת המרתון. באליפויות אירופה וכלה בתחרויות האולימפיות. אָלָן מִימוּן היה השֵני הנצחי. באולימפיאדת מלבורן 1956 נפגשו שני היריבים המושבעים בפעם האחרונה. זה היה בריצת המרתון ביום הנועל של האולימפיאדה. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה בן 34 ואָלָן מִימוּן בן 35, ואז זה קרה.

מצלמת פילם אוסטרלית בודדה תיעדה ב- Long Shot (צילום מרחוק) מרוֹם היציע את כניסת רצי המרתון לאִצטדיון האולימפי במלבורן להקפת הסיום האחרונה. היא הנציחה את אלן מימון מופיע במפתיע ראשון בשער האצטדיון. נותרו לו עוד 400 מטר לסיום הריצה המפרכת. למרות הצילום המרוּחק ניתן להבחין כי לאחר שנכנס עייף לאצטדיון מסב אָלָן מִימוּן בדאגה מבט לאחור כדי לראות מי דולק אחריו והאם מישהו מהרצים מאיים על בכורתו. כבר היו דברים מעולם בו הפסידו מובילי ריצת המרתון את בכורתם האולימפית דווקא בהקפה האחרונה באִצטדיון. אלן מימון חשש בעיקר מאֶמִיל זַטוֹפֶּק. לשמחתו אף אחד ממתחריו לא היה שם כדי לאיים על בכורתו. גם לא אֶמִיל זָטוֹפֶּק שניצח אותו כפי שנאמר בכל התמודדות ביניהם מאז אולימפיאדת לונדון 1948.בַּאד גְרִינְסְפָּאן היטיב לתאר את אותו הרגע בו אלן מימון מסתכל לאחור בטקסט יעיל ופשוט, ולכן ווירטואוזי :

“Alain Mimoun looks behind and first time in eight years Emil Zatopek is not there”.

רק חמש עשרה מילים. אח"כ התיר לתמונת הטלוויזיה לדבר בעבור עצמה. עריכה גאונית. Masterpiece. הניסוח התיעודי הזה מרשים מפני שהוא כל כך מדויק, פשוט, והגיוני, קצר, ונגיש לכל צופה טלוויזיה באשר הוא. כאמור יותר מ- 100 רשתות טלוויזיה בעולם קנו ב- 1975 מ- בַּאד גְרִינְסְפָּאן את הסדרה הנפלאה שלוֹ "OLYMPIAD". למרות שזכה להערכה והוקרה בינלאומיים ומוניטין עולמי את הכסף הגדול באמת הוא לא ראה. רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) מנהל חטיבת הספורט של רשת ABC שאמור היה לשלם ל- בַּאד גְרִינְסְפָּאן מיליוני דולרים תמורת זיכיון השידור של הסדרה האולימפית בארה"ב לקראת אולימפיאדת מונטריאול 1976 (רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC החזיקה בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של מונטריאול 1976) סירב לרכוש אותה בטענה שלא יכול להיות שאת ה- Masterpiece הזה עשו מחוץ לשורות ABC. הוא לא רכש אותה.

טקסט תמונה : אוגוסט 1987. רומא בירת איטליה. אנוכי (בן 49) עם באד גרינספאן המיתולוגי (בן 61), Grand Master בטלוויזיה בעת אליפות העולם ה- 2 בא"ק של רומא 87'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מנהאטאן – ניו יורק 1980. באד גרינספאן ז"ל (משמאל) ורעייתו האהובה קאפי פֶּטְרָאש ז"ל הבלתי נשכחים. הם היו זוג אנושי, קולנועי, וטלוויזיוני יצירתי ומופלא. Buddy היא קראה לו – תרתי משמע. תרומתם לשידורי הטלוויזיה האיכותית הייתה עצומה שתיזכר לדורות. (התמונה באדיבות באד גרינספאן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במשך הזמן התהדקו הקשרים בינינו .חברת "Cappy Productions" ובראשה הנשיא באד גרינספאן הציעה לי ביוני 1977 לחבור אליה לניו יורק ולהימנות על צוות הטלוויזיה שלה. סירבתי, מפני שלא מיציתי עדיין את עצמי בכור ההיתוך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ביוני 1977 היה אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט, דן שילון היה מנהל חטיבת החדשות, מוטי קירשנבאום היה מנהל חטיבת התוכניות, ארנון צוקרמן היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ויִצְחָק לִבְנִי היה מנכ"ל רשות השידור.

טקסט מסמך : 5 ביוני 1977. מכתבה של גב' ננסי בפה אלי המציע לי להצטרף לחברת "Cappy Productions". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במובנים רבים היה באד גרינספאן מנטור טלוויזיוני שלי. הוא העניק לי כלים חדשים ונוספים כדי להתבונן בדייקנות יתר בתעשיית הטלוויזיה. לאחרונה סיימתי לקרוא את ספרה המעניין והמרתק של גב' עדי מרקוזה "העיתון". קראתי אותו בעניין רב ביום אחד (אני מיומן בתורת "הקריאה המהירה") לא רק בגלל העלילה המוכרת אלא גם מפני שהוא ערוך וכתוב בכישרון והיטב. גב' עדי מרקוזה הס כותבת מצוין. היא מתעכבת מעת לעת בספרה על כישרון הכתיבה של ד"ר עזריאל קרליבך (גם יוסף "טומי" לפיד הפליג בשבחי כתיבתו) ושל עיתונאים אחרים. מה שמביא אותי להתוודות כי אני נהנה לקרוא כל מיני פוסטים בתחומים שונים של חלק מצומצם מהעיתונאים הפזורים לאורכה ורוחבה של העיתונות הישראלית כמו מורן שריר, אריה מליניאק, עמיר פלג, נחום ברנע, אבי רצון, אילנה ברגר, קובי ניב, ציפי שמילוביץ', ועוד כמה אישים ספורים. הם כולם כותבים יעיל, חסכוני, ומושך. מעניין אותי לדעת באיזה מהירות הם מחברים את הפוסטים שלהם מבלי לאבד את כיוון והגיון המאמר. מורן שריר כותב בעיתון "הָאָרֶץ" היום מאמר פוליטי בן כ- 500 מילים בשם "ארץ חדשה ומטרידה". כתוב הדוק ובכישרון, ומנומק בחוכמה. אנוכי תאב לדעת כמה זמן לקח לו להתנסח בבהירות שכזאת וכמה פעמים מחק ותיקן ושוב מחק ותיקן. הפוסט עוסק בעו"ד אלדד יניב, מתיימר פוליטי ובתנועתו "ארץ חדשה". נושא טריוויאלי. סופר טריוויאלי . אולם לא הכתיבה ברוכת הכישרון והמנומקת של מורן שריר. עיתון "הארץ" הוא עיתון הבית של רעייתי ושלי מזה שנים רבות . "הארץ" הוא עיתון טוב וגם מדור הספורט הוא מדור טוב (אם כי מצומצם מידי). העורך שלומי ברזל משקיע מחשבה בטיפוח החלקה שלו ובשמירה על איכות ורמת הכתיבה. אולם בפוסט שלו משלשום יום ראשון – 13 בינואר 2013 "כמעט כמו פפ גווארדיולה" חוטא דווקא עורך המדור לרעיון הניסוח הכללי שמטיף לו "הארץ", מוטיב שמוצא חן בעיניי בו מציע העורך הראשי אלוף בן לכתוב ולהתבטא בלשון המעטה ב- Understatement . ל- "הארץ" יש דעות פוליטיות וחברתיות מגובשות אולם הוא איננו עיתון צעקני. זה מוצא חן בעיניי. "אריק בנאדו, אומר זאת ולא אברח, עשוי להיות עבור מכבי חיפה כמעט כל מה שפפ גווארדיולה היה עבור ברצלונה. מיותר לציין שהוא לא יזכה עמה בליגת האלופות. ובכל זאת", כותב שלומי ברזל בפוסט. בן אדם נסחפת לגמרי. פפ גווארדיולה שייך לסְפֵירָה אחרת. גלגל רקיע שנע בגובה שונה משל הכדורגל הישראלי. מבט בעל פרספקטיבה היסטורית מגלה כי בסְפֵירָה העליונה הזאת מככבים אנשים ספורים שהמציאו את מחשבת ופילוסופיית הכדורגל. ביניהם אפשר למצוא את וויטוריו פוצו, גוסטב שבש, מרטון בוקובי, וויסנטה פאולה, רון גרינווד, אלף ראמזי, אריגו סאקי, יוהאן קרויף, וויסנטה דל בוסקו (אימץ את מחשבת הכדורגל של פפ גווארדיולה), וכמובן פפ גווארדיולה בכבודו ובעצמו רווי אין סוף תארים. גם אם אריק בנאדו יזכה עם מכבי חיפה באליפות המדינה לעונת 2013 / 2012 יהיה זה מגוחך לקשור לו את הילת פפ גווארדיולה. מעניין אותי לדעת כמה זמן הקדיש שלומי ברזל לחיבור הפוסט והאם מחק ותיקן בטרם הדפסתו , ומהיכן שאב את הכתיבה הבלתי מאופקת בה השווה את אריק בנאדו לפפ גווארדיולה. דורון קרמר יודע לכתוב . אולם הוא כותב תמיד בדם ליבו ולכן גולש לעיתים קרובות מידי . ביום שישי האחרון – 11 בינואר 2012 ניתח בעיתון "ישראל היום" את גדולתו של מורן רוט שחקן מחליף בקבוצת מכבי ת"א בכדורסל בהתמודדות בהיכל הספורט ביד אליהו נגד הקבוצה הטורקית פנרבאחצ'ה אולקר, 91 : 73 למכבי ת"א. לפוסט שלו העניק את הכותרת "על חילוף מאולץ שהפך את המשחק, ותודה לסיטואציה". בגוף הפוסט הוסיף : "פעמים רבות אומרים לשחקנים שעולים מהספסל לא לנסות להציל את המולדת אלא לתת למשחק "לבוא אליך" ולהיכנס אליו בפעולות קטנות ופשוטות. לא רוט, לא אתמול. ואם מכבי ת"א הייתה המולדת (והיא לא) אז מורן רוט היה אביגדור קהלני של אוקטובר 1973". כתיבה מסובכת , רוויית פתוס , פומפוזית , ומעוררת בחלקה תהיות. אריה מליניאק כתב בקצרה והיטב את הפוסט שלו אודות רכז המשחק המחליף מורן רוט , "פליימייקר זה מקצוע". המשפטים בכתיבה שלו קצרים, פשוטים, וברורים. הוא פרשן הכדורסל הטוב ביותר בעיתונות הכתובה לטעמי (צריך לזכור שבנוסף להיותו כותב ועיתונאי עירני הוא נהנה ממקדמה מקצועית. אריה מליניאק היה בעברו גם שחקן נבחרת ישראל בכדורסל ומאמן בכיר בליגה הלאומית בכדורסל) . הוא וודאי משמש נכס בתחום עבור "ידיעות אחרונות". גם דורון ברוש מאבחן נכון את המצב ב- "סוף השבוע" : "מכבי ת"א צריכה יותר . היא לא יכולה להסתפק ביוגב אוחיון". מצאה חן בעיניי גם הפרשנות המעניינת של אודי הירש מהעיתון "מעריב" : "רוט שבר את השבלונה. לפעמים הוא לוקח סיכונים, לעיתים צעד וחצי מוזר מארבעה מטרים, אך הוא התברך בתכונה חשובה אחת שקצת חסרה למכבי ת"א : הוא משחק צפון – דרום במקום מזרח – מערב. לפיק'נרול תמיד יש פואנטה שתגיע מהר מאוד, גם אם השליטה של המאמן במתרחש תהיה מינימאלית. רוט לא רק הדליק את ההיכל והחדיר בחבריו תשוקה שנדמה שהייתה חסרה להם העונה, הוא גם סימן את הכיוון שאליו דיוויד בלאט צריל ללכת מעכשיו : סמול בול". 

ראה "מעריב" מ- יום שישי – 11 בינואר 2013 . העיתון "מעריב". פרשנות מושכת תשומת לב. זהו המאמר המעניין של פרשן הכדורסל של העיתון "מעריב" שראוי לעיון , ודן ברכז המחליף של מכבי ת"א מורן רוט במשחק בו גברה מכבי ת"א על הקבוצה הטורקית פנרבאחצ'ה אולקר בתוצאה 91 : 73. 

אלי סהר ואבי סגל עיתונאי "ישראל היום" אוכלים, נושמים, וישנים כדורסל אולם הרשימות שלהם נפגעות מדף סטטיסטיקה מיושן שכאילו מגבה את כתיבתם. בלתי מתקבל על הדעת כי שלושת העיתונים הגדולים "ידיעות אחרונות", "הארץ", ו- "מעריב" יספקו לקוראים שלהם דף סטטיסטי מלא תוכן של המשחק מכבי ת"א – פנרבחצ'ה אולקר ואילו "ישראל היום" יתעלם ויסתפק במידע חלקי של קולעי הנקודות בלבד כפי שנהגו לעשות לפני שנים רבות "דבר" ו- "על המשמר". היות וכל חיינו מתבססים על יחסות, יחסיות, והשוואה – אז הנה עוד אחת. תהרגו אותי אך אינני יודע מדוע העיתון "ישראל היום" מתעקש לפגוע בקוראיו. מגוחך.

ראה "ידיעות אחרונות", "הארץ", "מעריב", "ישראל היום" מ- יום שישי – 11 בינואר 2013. דפי המידע הסטטיסטי של המשחק מכבי ת"א – פנרבחצ'ה אולקר 91 : 73 במסגרת מחזור המשחקים השלישי ב- Top 16 של ה- Euroleague כפי שהם מופיעים בארבעת העיתונים היומיים הגדולים. 

האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה העניקה לפני ימים אחדים למוטי קירשנבאום (בן 74) פרס על מפעל חיים . הוא ראוי לכך אך צריך לזכור שמוטי קירשנבאום קיבל את פרס ישראל לטלוויזיה כבר ב- 1976 בהיותו בן 37 בלבד בגין התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" וכישרון התיעוד המרשים שלו . עכשיו ביום שישי האחרון – 11 בינואר 2013 בתום קבלת הפרס ובעשור ה- 8 של חייו סיפר מוטי קירשנבאום לקהל אודות פועלו העצום בן 45 שנים בזירת הטלוויזיה כלהלן : "במאי 1968 ייסדנו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רשתות הטלוויזיה האמריקניות וה – BBC נראו עבורנו חלום רחוק בלתי מציאותי. לבסוף הגענו". מוטי קירשנבאום שוב צדק. הוא בין הבודדים שיכולים ורשאים להעיד על עצמם כי הם עשו בעת ההיא טלוויזיה מכלום. ועוד דבר שייאמר לזכותו. הוא נשאר עומד יציב על הקרקע, לא מסתחרר, ונשאר תם – רחוק מלהיות שחצן וארוגנטי למרות ההילה הטלוויזיונית העצומה שמרחפת מעליו. תכונה אנושית נאצלת. מה שכן הוא רגזן. פתיל הסבלנות שלו קצר מידי. לא בטוח שבהיותו מנכ"ל רשות השידור היה מאשר לעיתונאים מראיינים באולפן טלוויזיה להתייחס בבוטות וגסות למרואיינים שלהם כפי שנהג לפני זמן לא רב בסגן ראש הממשלה סילבן שלום באולפן ערוץ 10 בבית הוורד בגבעתיים. סיפור חייו הטלוויזיוני של מוטי קירשנבאום הוא ארוך, מעניין, מרשים, ומרתק – ומגולם בחלקו בספר שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית". בתום אולימפיאדת סידני 2000 התחלתי לכתוב את הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" ובראשה הספר עב הכרס "8 ימי בראשית" המכיל כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים. הספר חוקר ודן בהקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בחמש השנים של  1972 – 1967. מוטי קירשנבאום נמנה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית מימי בראשית בראשות פרופסור ֵאִליהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. אֵלִיהוּא כָּ"ץ התמנה לתפקידו הרם ע"י ישראל גלילי מי שכיהן כשר ההסברה בממשלת לוי אשכול. מוטי קירשנבאום למד טלוויזיה וקולנוע במשך שש שנים 1968 – 1962 באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. בטרם ההקמה ייסד פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ בראשית 1968 וועדות קבלה בארץ, באירופה, באנגליה, ובארה"ב לאיתור האנשים המתאימים שיסייעו לו לצאת למסע הארוך והמורכב על מנת להקים את הטלוויזיה הישראלית מכלום. מוטי קירשנבאום התקבל חיש מהר לצוות הטלוויזיה בשל השכלתו המקצועית הרחבה, ארז את מטלטליו בלוס אנג'לס, ושב ארצה עם משפחתו. יחד עמו התקבלו לצוות ההקמה עוד כמה ישראליים שלמדו טלוויזיה שנים ארוכות בארה"ב, ביניהם חגי מאוטנר, נחמד בן ישי, איילון גוייטין, וורדינה ארז, דוב גולדשטיין, ליאור רותם, ועוד כמה אחרים. בין אנשי הטלוויזיה המפורסמים בארץ שאיישו את צוות ההקמה היו פרופסור שלמה אהרונסון, יורם רונן, צבי גיל, דן שילון, טוביה סער, חיים יבין, דן בירון, רן אדליסט, שרי רז, שמעון טסלר, רינה הררית, שלמה ענברי, סָלִים פַתאָּל, גלוריה סטיוארט, גדעון הוֹד, יעקב בן הרצל, אפרים אבא, יוסף "פונצי" הדר, ועוד רבים. פרופסור אליהו כ"ץ נעזר בתחילה בצוותים ומומחי טלוויזיה זרים בעלי ניסיון טכנולוגי, ניסיון עיתונאי, וניסיון בהפקה ובימוי – מארה"ב (המומחים האמריקניים היו כולם עובדי רשת הטלוויזיה CBS בניו יורק), מאנגליה, ומאירלנד. שבעת המומחים החשובים ביותר שלו היו ג'וזף "ג'ו" סטרן , לואיס "לואי" לנטין, אנת'וני "טוני" האטץ', סטנלי "סטן" גרנדייזי, הרברט "הֶרְבּ" קרוסני, רוברט "בוב" גולדמן , ופול סאלינג'ר ז"ל . בעת המחקר העָנֵף אודות אותם שמונה ימי בראשית ההם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפלגתי לארה"ב אנגליה, ואירלנד כדי לתהות על קנקנם של אותם ששת המומחים (כולם בעשור ה- 8 ו- 9 של חייהם היום) ואת מידת השפעתם על הקמתה והתפתחותה של הטלוויזיה הישראלית משלב כה מוקדם להיווסדה. נחשפתי אל שישה. האירי לואי לנטין והאמריקני טוני האטץ' זכרו היטב את מוטי קירשנבאום, דן שילון, וחיים יבין והרעיפו בפניי דברי שבח ל- "סטודנטים" הישראליים שלהם לטלוויזיה בירושלים שלמדו מהר מאוד את העסק, מוקדם מהצפוי.

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 2 במאי 1968. חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. הבימאי היהודי – אירי לואיס "לואי" לנטין בן 34 (Louis "Louie" Lentin) ועוזרת ההפקה והבימוי שלו (שאיש איננו זוכר את שמה גם לא לואי לנטין) יושבים בחדר הבקרה (Control) של ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (ה- OB הכחול) דקות ספורות לפני תחילת השידור הישיר ההיסטורי של מצעד צה"ל בירושלים. לואי לנטין לא הראה אפילו פעם אחת במשך השידור הישיר בן השעתיים את ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דוד בן גוריון  ואת שר הביטחון משה דיין צופים במצעד. תקלה עיתונאית מביכה. שדר הטלוויזיה היה יורם רונן והמפיק בשטח והיועץ של לואי לנטין בניידת השידור של הטלוויזיה היה חיים יבין. לואי לנטין לא דיבר עברית, רק אנגלית. בעת שיחות התחקיר שלי עמו שיבח את ה- "סטודנטים" הישראליים בצוות ההקמה של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד ובראשם מוטי קירשנבאום, דן שילון, וחיים יבין. צריך לזכור שמוטי קירשנבאום סיים בהצטיינות את לימודי הטלוויזיה והקולנוע שלו בשנים 1968 – 1962 באוניברסיטת  UCLA בלוס אנג'לס בטרם חבר לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית" ודן בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1972 – 1967. הספר בן 10000 עמודים מכיל אלפי עדויות אישיות של אנשי צוות ההקמה וממשיכי דרכם כמו גם אלפי תמונות אקסקלוסיביות שטרם ראו אור .  

 

טקסט תמונה : קיץ 1968. סטן גרנדייזי (בן 41) המהנדס הראשי המצטיין בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית בטיול על שפת ים המלח . הוא שימש במקור מהנדס טלוויזיה ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בניו יורק והובא ארצה ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ. סטן גרנדייזי שימש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודשים פברואר ומארס 1969 לאחר פרישתו של ראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ"ץ בשל ריב מר ומתוקשר עם יו"ר הוועד המנהל שלר שות השידור ד"ר חיים יחיל. סטן גרנדייזי (היום בן 85) שיבח באוזניי את אנשי הטלוויזיה הישראלית הצעירה, עיתונאים וטכנאים כאחד. הוא ציין את ההתלהבות העצומה ואת רוח הנעורים החלוצית שפיעמה בקרבם של אנשי צוות ההקמה. (באדיבות ז'אנט וסטן גרנדייזי . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית" ודן בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1972 – 1967. הספר בן 10000 עמודים מכיל אלפי עדויות אישיות של אנשי צוות ההקמה וממשיכי דרכם כמו גם אלפי תמונות אקסקלוסיביות שטרם ראו אור .

טקסט תמונה : 1968. זהו פול סאלינג'ר ז"ל יהודי – בריטי בימאי מרשת הטלוויזיה  BBC שגילה את אהבתו למדינת ישראל ערב מלחמת ששת הימים ב- 1967, ואח"כ כך התנדב לשמש צלם Video בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968. משמאל, זוהי נועה שפלר עוזרת ההפקה בצוות ההקמה. פול סאלינג'ר דיבר בשבח אנשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. נפטר בארץ באִיבּוֹ. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית" ודן בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1972 – 1967. הספר בן 10000 עמודים מכיל אלפי עדויות אישיות של אנשי צוות ההקמה וממשיכי דרכם כמו גם אלפי תמונות אקסקלוסיביות שטרם ראו אור .  

טקסט תמונה : שנת 1968. זהו העורך והמפיק האמריקני אנת'וני "טוני" האטץ' מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS ואשתו גב' לֶנוֹר האטץ'. טוני האטץ' שימש מדריך שידורי החדשות הראשי בצוות ההקמה. הוא היה המורה של עיתונאי הטלוויזיה הישראליים הראשונים בטלוויזיה, דן שילון, מוטי קירשנבאום, חיים יבין, ורבים אחרים. טוני האטץ' זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "מצאתי כאן חניכים ישראליים מוכשרים מאוד . לפעמים חשבתי לעצמי שהם כלל לא צריכים אותי. הם למדו ותפשו חיש מהר את עסק הטלוויזיה. חשוב לי לציין שהם ידעו להפיק לקחים וללמוד מהשגיאות של עצמם". (התמונה הוענקה לי באדיבות אנת'וני "טוני" האטץ' ורעייתו לנור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית" ודן בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1972 – 1967. הספר בן 5000 עמודים מכיל אלפי עדויות אישיות של אנשי צוות ההקמה וממשיכי דרכם כמו גם אלפי תמונות אקסקלוסיביות שטרם ראו אור .

טקסט תמונה : השער הקדמי של כרך א' (מתוך 5 כרכים) המרכיבים את הספר עב הכרס בן כ- 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי, וקרוי, "8 ימי בראשית". הספר "8 ימי בראשית" הוא הראשון בסדרה בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בארץ ובעולם ושמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : השער האחורי של כרך א' (מתוך 5 כרכים) המרכיבים את הספר עב הכרס בן כ- 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי, וקרוי, "8 ימי בראשית". הספר "8 ימי בראשית" הוא הראשון בסדרה בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בארץ ובעולם ושמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

מומחי הטלוויזיה  האנגלו סאכסיים הועסקו על פי חוזים אישיים ונהנו ממשכורות שמנות ששילם להם משרד ראש הממשלה (ראש הממשלה היה לֵוִי אֶשְכּוֹל והאחראי הפוליטי מטעמו על הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה השר יִשְרָאֵל גָלִילִי) . המומחים התגוררו כמעט כולם במלון אסתטי ונוח "אָמֶרִיקָאן קוֹלוֹנִי" ששכן במזרח ירושלים . ב- 1969 הם גילו לפתע כי נשארו מחוסרי עבודה כפי שסיפר לי לוּאִי לֶנְטִין. העיתונאים אנשי הטלוויזיה הישראליים שהיו סקרנים מטבעם , נועזים , ששו אלי קרב , חלקם מוכשרים ומקצועניים , פיתחו יוזמה משלהם ומשכו את מוסד השידור אחריהם . הם עלו על מלמדיהם . בפברואר 1969 הסתיים שלב ההקמה . המומחים מחו"ל חזרו לארצותיהם . המייסד פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ עזב במפח נפש את מפעל חייו וחזר לאוניברסיטה העברית בירושלים לאחר וויכוח מר ומתוקשר עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר חַיִים יָחִיל . סגנו עוּזִי פֶּלֶד נטש את הספינה מייד אחריו. מהנדס הטלוויזיה מ- CBS סְטֶן גֶרֶנְדֵייזִי התמנה למנהל הטלוויזיה למשך חודשיים ימים בתקופת המעבר עד ה- 1 באפריל 1969. ב- 31 במארס 1969 מינתה ראש הממשלה גב' גולדה מאיר על פי עצת השר ישראל גלילי את שְמוּאֵל אַלְמוֹג למנכ"ל רשות השידור שכללה לראשונה בשורותיה יחדיו תחת קורת ניהול משותפת את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה . שְמוּאֵל אַלְמוֹג מינה את חַגַּי פִּינְסְקֶר למנהל הטלוויזיה במקומו של סְטֶן גֵרֶנְדֵיְיזִי שחזר ל- CBS בניו יורק. לפני ארבעים וארבע שנים ב- 1969 החלו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובראשם מוטי קירשנבאום, דן שילון, יורם רונן, רם עברון, רון בן ישי, שמעון טסלר, אלכס גלעדי, יאיר אלוני, יגאל לוסין, ג'ודי לוץ ועוד רבים וטובים במסע תלאות ארוך, קשה, ומייגע על מנת להפוך את השידור הציבורי לחיוני ו- רלוואנטי עבור משלם האגרה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ידעה במשך יותר מארבעה עשורים גם זמנים יפים אולם בשל סיבות ונסיבות פוליטיות המסע שלה למען עצמאות ואי תלות פוליטית (מוחלטת) טרם הסתיים ועדיין שרוי בעיצומו.

סוף הפוסט מס' 140. הועלה לאוויר ביום רביעי אחה"צ – 16 בינואר 2013.