הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי. התוכנה מורכבת מידי ורווייה אופציות יתר על המידה.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. לא במאגרי ידע פרטיים ו/או מסחריים.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, וגם לא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי. הפוסטים מתעדכנים מעת לעת בעת הצורך.

————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 204 : הועלה לאוויר בצהריים של שבת – 4 במאי 2013.

————————————————————————————————–

פוסט מס' 204. עיתונאות היא חלק אינטגרלי בלתי נפרד משידורי הכדורגל בכל רשת טלוויזיה באשר היא, בארץ ובעולם. וגם על כתיבה ועריכה. "בעיני המתבונן", מדורו של מר אַלוֹן עִידָן בעיתון "הָאָרֶץ", יום חמישי – 3 במאי 2013. פוסט מס' 204. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הערה 4 : צוות שידור משותף של ערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 שמנה ארבעה אנשים השדר יורם ארבל, הפרשן אלי אוחנה, המפיק יצחק גליקסברג, והטכנאי דני לנקרי חווה השבוע באצטדיוני כדורגל ספרדיים "סנטיאגו ברנביאו" במדריד ו- "נואו קאמפ" בברצלונה חוויות טלוויזיה היסטוריות. הוא ראה שתי קבוצות כדורגל בכירות גרמניות בורוסיה דורטמונד ובאיירן מינכן מקעקעות שתי קבוצות כדורגל בכירות ספרדיות ריאל מדריד וברצלונה בשני מפגשי חצי הגמר של ה- Champions League. שתי הגרמניות אינן בדיוק קבוצות גרמניות , כמו ששתי הספרדיות אינן ספרדיות נטו, אלא אוסף של הרבה מאוד שחקני חיזוק טובים מאירופה ודרום אמריקה. השידורים הישירים של הצוות הישראלי מעמדות שידור באצטדיונים הוא הישג עיתונאי אולם התמונה איננה מושלמת והעבודה העיתונאית נראית למתבונן מהצד עצלנית ולא גמורה . חסרים ראיונות עם המאמנים ושחקני מפתח. אין לי מושג כיצד עובדות מערכות החדשות והספורט של ערוץ 5 וערוץ 2 , מידת הסקרנות שלהם , ומדוע כל כך קשה להפיק ולהשלים את תמונת הסיקור בעריכת ראיונות בטרם ההתמודדויות ואחריהן עם יופ היינקס מאמן באיירן מינכן ומחשבת הכדורגל שלו כדי לעַמֵת אותו עם טִיטוֹ וִוילַנוֹבָה שנראה כי חזון המורשת של פֶּפּ גווארדיולה גדול עליו בכמה מידות. מדוע אי אפשר להפיק ראיונות עם יורגן קלופ וז'וֹזֶה מוֹרִינְיוֹ ו/או עם לֵיאוֹ מֶסִי ו/או עם אָנְדְרֶאס אִינְיֶיסְטָה לטובת צופי הטלוויזיה בישראל. הכי קל זה להתחבר לסיגנל הלווייני ה- Multilateral ולגנוב בסוף איזה  Flash interviews אקראי עם סֶרְגְ'יוֹ רָאמוֹס ו/או נגיד עם צָ'אבִּי הֶרְנָנְדֶז כדי שנדב יעקובי יתרגם אותם חלקית באולפן בתל אביב . זאת עבודה עיתונאית חלקית ששייכת לדור הישן. עבודה בלתי גמורה של ערוץ טלוויזיה שקנה את המוניטין שלו בשידורי Promo נשגבים אולם מסתגר בדלת אמותיו של מוניטור Off tube במקום להגיח לעיתונאות שטח. ערוץ 5 בכבלים מחזיק בזכויות השידורים הבלעדיות של ה- Champions League . סחורת שידור נכבדה . הוא צובר רייטינג נאה (כ- % 14.5) וגובה ממון רב ממינויי הכבלים כמו גם רווי לא מעט פרסומות מסחריות, אך מטפל באותה סחורת שידור בצורה חובבנית כדרכו בקודש . ערוץ 5 חוסך כסף לאורך כל הדרך על גב מינוייו וגומל להם בעיתונאות מקומית דלה. אי אפשר להסכין עם מדיניות שידור כזאת כשיטה ומצעד טלוויזיוני כל כך רדוד שכולו מסתכם ב- Plug in. כמו בעבר גם הפעם נאלץ ערוץ 5 בכבלים למכור את בכורתו לחברת "רשת" של ערוץ 2 תמורת סכום של כ- 2.000000 (שני מיליון) שקל. האם מעיד הדבר על קשיים פיננסיים ? "רֶשֶת" שידרה שני משחקים בחצי הגמר (בורוסיה דורטמונד – ריאל מדריד 1:4 ב- Leg הראשון ואת ברצלונה – באיירן מינכן 3:0 ב- Leg השני) והיא זאת שתשדר ישיר גם את משחק הגמר עצמו באיירן מינכן – בורוסיה דורטמונד ב- 25 במאי 2013 מאצטדיון "וומבליי" בלונדון . ציבור צופי הטלוויזיה בארץ רשאי לתבוע לפחות מחברת "רֶשֶת" והמפיק שלה יצחק גליקסברג עבודה עיתונאית מקיפה יותר לרבות היערכות רצינית מוקדמת הנוגעת לכיסוי החלק שלה. אין שום סיבה ש- "רֶשֶת" תקפח את ציבור הצופים ולא תכלול במסגרת ההפקה גם עריכת ראיונות עם דמויות קרדינליות ומשפיעות (למשל עם נשיאי מועדוני ריאל מדריד וברצלונה פלורנטינו פרז וסאנדרו רוסל) שנושלו מגדולתם בשעה שהשדר הראשי שלה יורם ארבל והמפיק הראשי יצחק גליקסברג זוכים לתעד את חילופי השלטון בכדורגל האירופי. לא מדובר בחזון טלוויזיוני מי יודע מה אלא באספקת שירות יסודי לצופים.

הערה 5 : קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א היא עדיין הטובה בארץ (לא בזכות צוות המאמנים שלה אלא בשל בעלי המניות) אולם בשל כך היא פגיעה מאין כמותה . שמעון מזרחי ודיוויד פדרמן הם המממנים אך דיוויד בלאט הוא הרשות המבצעת. הסכר שבנה נפרץ במידה רבה ואמש הפסידה שוב מכבי ת"א והפעם בביתה בהיכל הספורט ביד אליהו לקבוצת הפועל ירושלים 84:82. הבלוג הזה דן לא פעם אחת בחולשות הסכר שאיננו איתן כבעבר ודולף מעת לעת . מכבי ת"א של מאי 2013 דומה במשהו ללביאה בודדה שנקלעה בסוונה האפריקנית ללהקה של צבועים משחרים לטרף. לביאה יחידה תמיד תפסיד ללהקת צבועים . שום אריה ו/או לביאה בודדים לא החזיקו מעמד מול להקת צבועים אמביציוזית ורעבה וגורלם נגזר לשבט . רואים את זה שוב ושוב בערוץ ה- National Geographic בטלוויזיה .

הערה 6 : הפוסט שכתבה אתמול גב' תמר ריפל בעיתון "ישראל היום "הכדורגל הגרמני כאן כדי להישאר" עוסק בגדולתו ורמתו העליונה של הכדורגל הגרמני . גב' תמר ריפל מנמקת מדוע ומדגישה את הפן החינוכי, האקדמי, והמקצועי של הכדורגל הגרמני ואת המשמעת והסדר הטבועים בו. מאמר חיובי שנתקל בהרמת גבה קלה כשהכותבת הולכת לסטטיסטיקת עזר וקובעת : "הפן החינוכי והמקצועי מביא לתוצאות ידועות : הנבחרת הבוגרת הגיעה למקום ה- 3 במונגיאל גרמניה 2006, לגמר יורו 2008, למקום השלישי במונדיאל 2010, ולחצי גמר יורו 2012. בקצב הזה לא רק שנראה גביע אלופות בארון גרמני, ייתכן והקפטן הלאומי פיליפ לאהם, יכול כבר להתאמן על הנפת גביע העולם לקראת ברזיל 2014 בשנה הבאה". נוצר רושם מוטעה כאילו שגשוגה של גרמניה כמעצמת כדורגל (בגין הפן החינוכי – מקצועי כביכול) החל לפני זמן לא רב ב- 2006. מוזר שגב' תמר ריפל שכחה (ו/או נמנעה מלהזכיר) שגרמניה זכתה בגביעי העולם במונדיאלים של שווייץ 1954 , גרמניה 1974, ואיטליה 1990. כמו כן הייתה פיינאליסטית במשחקי הגמר של מונדיאל אנגליה 1966 ומכסיקו 198, ואף זכתה ביורו אנגליה 1996. זה קרה זמן רב לפני שגב' תמר ריפל נטלה את המקלדת והחליטה אתמול, יום חמישי – 2 במאי 2013, לרשום את הפוסט המלומד שלה שעוסק בשבחו של הכדורגל הגרמני. אני מתפלא שעורך מדור הספורט של "ישראל היום" איננו מתערב ולא מעיר לה על כך.

פוסט מס' 204. עיתונאות היא חלק אינטגרלי בלתי נפרד משידורי הכדורגל בטלוויזיה. וגם על כתיבה ועריכה. "בעיני המתבונן", מדורו של מר אלון עידן בעיתון "הארץ", יום חמישי – 3 במאי 2013. פוסט מס' 204. כל הזכויות שמורות.

המאמר של אלון עידן אתמול ב- "הארץ" במדורו "בעיני המתבונן" המלמד סנגוריה על יורם ארבל בו מבקש הכותב לעשות אידיאליזציה ולהעניק אשראי לטעויות הזיהוי של השדר הוותיק – מגוחך. האם יעלה על הדעת כי אנוכי בפוסט הזה אשבש את שמם של נשואי הביקורת ואקרא להם חיים עידן ומשה ארבל…? סלחנותו של אלון עידן לשגיאותיו של יורם ארבל כפי שהוא כותב, "לפחות בעיניי טעויות הזיהוי של יורם ארבל נסבלות לחלוטין", היא אידאה מופרכת, בלתי מובנת , ולא מוצדקת לחלוטין. טעויות זיהוי ושיבוש שמות הן בלתי מקובלות ולא נסלחות לשַדָּר טלוויזיה טירון בן 18 ו/או לשַדָּר בן 71 אפילו אם במשך חמישים שנים חרת בהצטיינות את קולו על הרצועות המגנטיות של סלילי הרדיו וקלטות הטלוויזיה. אין לו שום פריבילגיה. הגיל איננו מהווה פקטור ולא ארגומנט. דיקציה מחורבנת היא עונש לשחקן תיאטרון מתחיל כמו גם לשחקן תיאטרון בערוב ימיו. ירון לונדון ומוטי קירשנבאום (בני 74) מחזיקים מעמד בתוכנית האקטואליה "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 חרף גילם. אולם ברגע שיאבדו את צלילותם וסקרנותם על המסך איש לא יסלח להם ולא יעשה להם חשבון. הטלוויזיה איננה מוסד צדקה ולא בית אבות. אין זה תפקידה לסייע לשדרנים ועיתונאים מבוגרים בעלי מוניטין ככל שיהיו לסיים את הקריירה שלהם כאילו בכבוד גם אם הם טועים. עניין אחר הוא התייחסותו של מר אלון עידן לטוקבקיסטים עלומי שם שמתגרים ביורם ארבל. תגובתו לתגובתם מעוררת תמיהה מפני שאנשים שמגיבים באלימות (באינטרנט ו/או בכל מקום אחר) בעילום שם ומסתתרים מאחורי ווילון נחשבים לצֵל הרים. יש להתייחס אליהם כאל לא כלום. מֵי אָפְסַיִים.

עוד יותר גרוטסקי ואבסורדי מהענקת סנגוריה לטועים ומשבשי שמות הוא ניסיונו של אלון עידן להפריד בין שידור תחרויות ספורט לבין עיתונאות – כאילו שידור ישיר של משחק כדורגל עוסק במופע בידור טלוויזיוני בלבד ולא באירוע חדשותי. קראתי את הטקסט ולא האמנתי למראה עיניי. בעיקר מפני שאלון עידן נהנה מקרדיט נכבד שמעניק לו העורך הראשי של "הארץ" מר אלוף בן בשעה שהוא ממנה אותו לעורך מאמרי הדעות של העיתון. במאמרו שכותרתו , "אתם באמת לא מצליחים לראות את זה ?" , קובע אלון עידן כהאי לישנא: "גדולתו של יורם ארבל נובעת מהנחת הבסיס הקבועה שלו ביחס לספורט : בניגוד לעמיתיו יורם ארבל מבין שספורט הוא תרבות. הוא מבין שכדורגל וכדורסל הם קודם כל מופעי בידור טלוויזיוניים. הוא לא מגיע אליהם כעיתונאי חוקר , לא כנזפן לאומי , ולא כנשיא הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה. יורם ארבל בא להיהנות. כשהוא נהנה גם הצופה נהנה". זאת חתיכת נְבִיבוּת. אולי תסייג את עצמך מר אלון עידן. מה פירוש ההכללה האוטומטית שלך, "כשיורם ארבל נהנה גם הצופה נהנה ?". יורם ארבל אמור להיות ראשית דבר עיתונאי שבא קודם כל לשטח כדי עבוד ולא להיהנות. תפקידו הראשון של יורם ארבל הוא למסור מידע חדשותי עיתונאי אמין לציבור. לשם כך נשלח ו- הוטס ע"י רשת הטלוויזיה שלו לאתרי הספורט בארץ ובעולם. ונניח שהוא בא להיהנות, האם בכל מקרה שיורם ארבל נהנה אזי גם אנוכי כצופה טלוויזיה שלו נהנה…? איזה מן קשקוש זה ? מה מביא אותך לרשום דברי להג כאלה ? מה זאת אומרת , "יורם ארבל מבין בניגוד לעמיתיו כי ספורט הוא תרבות ?" מה צריך להסיק מההשוואה הזאת , שהקולגות שלו מבינים שספורט הוא מלחמה ויורם ארבל חושב שמדובר בתרבות? על מה אתה מדבר בדיוק מר אלון עידן? המונח "תרבות" הוא מושג רחב ידיים. תרבות הספורט היא ביזנס חובק עולם שטומן בחובו ממון רב, תהילה עצומה, ויריבות עוצמתית חסרת תקדים. תהילה, פרסום וממון שיוצרים אמביציות מטורפות ועמם קונפליקטים, סכסוכים, עוינות, ושחיתויות. בעקבותיהם נכנסים הסמים לזירות התחרויות. מה שאלון עידן מכנה "תרבות" הופך בקלות לתת תרבות. משחקי הכדורגל והכדורסל בארץ ובעולם (ולא רק) הם כבר מזמן קניין קפיטליסטי לא טהור ופעמים רבות גם לא תרבותי בו הספורטאים ממהרים למכור את עצמם וכבודם תמורת כסף ומוניטין. הדוגמאות רבות מספור. ראה למשל סיפורם של בן ג'ונסון , מריון ג'ונס , ולאנס ארמסטרונג. ברור לחלוטין שעל שדרני הספורט להיכנס בחרדת קודש לעמדות השידור העיתונאיות שלהם במוקדי ההתרחשויות השונים ולעמוד על המשמר. אסור להם לטעות. אני מתנגד לחלוטין להגדרה שיורם ארבל משדר מופעי בידור. סתם ככה שאלה לאלון עידן : כשעוזי דן ואריה לבנת נשלחים לכסות עבור "הארץ" משחקי כדורגל וכדורסל גם הם מגיעים למוקדי ההתרחשות כדי להיהנות ממופעי בידור ומשילים מעצמם את תווית העיתונאי החוקר ? ו/או שמא אצלכם בעיתונות הכתובה העניין שונה מאשר בטלוויזיה וב- "הָאָרֶץ" מסקרים את אירועי הספורט ראשית דבר עיתונאים שבאים לעבוד בניגוד לשדרני הטלוויזיה שמגיעים להיהנות ואוחזים בידם מיקרופון בידורי ?

בשבת של 2 מאי 1998 העביר יורם ארבל בהנאה רבה בשידור ישיר בשֵירוּת ערוץ 2 מאצטדיון קריית אליעזר בחיפה את "משחק השרוכים" המפורסם בין הפועל בית שאן לבית"ר ירושלים מבלי להבחין כי על כר הדשא נערכת מכירה כללית. הפועל בית שאן בראשות שחקנה איתן טייב עשתה כל מאמץ לא רק לא לשחק כדורגל אלא להפסיד בכוונה כדי שבאליפות תזכה בית"ר ירושלים ולא הפועל ת"א. יורם ארבל שהעיתונאות הייתה ממנו והלאה שידר ישיר את המשחק המכור ההוא כאילו מדובר בהתמודדות אֶמֶת על כר הדשא. אלון עידן טוען שזה בסדר מפני שיורם ארבל מגיע לעמדת השידור לא על תקן של עיתונאי חוקר אלא כשַדָּר מעולם הבידור. ועוד יתירה מזאת : על פי הגדרתו של אלון עידן כשיורם ארבל נהנה גם יואש אלרואי נהנה. את אותה שבת ביליתי במשרדי בחטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשכונת רוממה בירושלים. הייתי טרוד בכתיבת ספר השידורים/פקודת המבצע של שידורי חטיבת הספורט בפיקודי את מונדיאל צרפת 1998. ראיתי את השידור ההוא והתחלחלתי. אילו הייתי העורך והמפיק שלו הייתי מפטר אותו On air בו במקום. מצדי שיהיה שידור ישיר ללא שַדָּר דֶמֶה. יורם ארבל היה אז במשחק ההוא שַדָּר בְּלוֹף. אם זכור לי היטב הפרשן שלו באותו המשחק המכור היה אבי כהן ז"ל. אני מקווה שאנוכי מדייק. על כל פנים ביורם ארבל דבק לעַד כֶּתֶם בל יימחה. כתמים כאלה אי אפשר להסיר גם אם אתה שַדָּר טֶפְלוֹן. אולם אני מבין על פי כתב הסנגוריה שמלמד עליו אלון עידן כי זה דווקא בסדר גמור. יורם ארבל "זכאי" לחלוטין מפני שאיננו לובש מדים של עיתונאי חוקר. בעיני המתבונן של עצמו ראה יורם ארבל במשחק הכדורגל ההוא הפועל בית שאן – בית"ר ירושלים 3:2 שהיה על גבול הפליליים מופע בידור טלוויזיוני. העסק הזה של שידורי כדורגל וספורט בטלוויזיה איננו מתנהל על פי חזונו של אלון עידן ולא כפי ש- אלון עידן היה רוצה שזה יעבוד.

אסון אצטדיון "הייסל בבריסל בירת בלגיה ביום רביעי ההוא של 29 במאי 1985. 

בטרם קריאת המשך הפוסט הזה מס' 202 הבה ניזכר במשנתו של אלון עידן עיתונאי "הארץ" שטוען כלהלן : 

טענה א' : "לפחות בעיניי טעויות הזיהוי של יורם ארבל נסבלות לחלוטין" מדובר ב-אידאה מופרכת, בלתי מובנת, ולא מוצדקת לחלוטין.

טענה ב' : במאמרו של אלון עידן ש- כותרתו, "אתם באמת לא מצליחים לראות את זה ?", כותב  ו-קובע אלון עידן כהאי לישנא : "גדולתו של יורם ארבל נובעת מהנחת הבסיס הקבועה שלו ביחס לספורט : בניגוד לעמיתיו יורם ארבל מבין שספורט הוא תרבות. הוא מבין שכדורגל וכדורסל הם קודם כל מופעי בידור טלוויזיוניים. הוא יורם ארבל לא מגיע אליהם כעיתונאי חוקר, לא כ- נזפן לאומי, ולא כנשיא הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה. יורם ארבל בא להיהנות. כשהוא נהנה גם הצופה נהנה". מדובר חתיכת נְבִיבוּת. הבה נבדוק את העובדות של הסיפור הבא.

לפני עשרים ושמונה שנים ב- 29 במאי 1985 הטסתי את יורם ארבל לבריסל כדי לשדר ישיר משם מעמדת שידור ששכרתי עבורו באצטדיון "הייסל" את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בין ליוורפול האנגלית ליובנטוס האיטלקית. בטרם שריקת הפתיחה אירעה בתוך אצטדיון "הייסל" ביציע "Z" התנגשות אלימה בין האוהדים גלוחי הראש הברוטליים של אלופת אנגליה לבין האוהדים האיטלקים. קרה אסון נוראי. 39 (שלושים ותשעה) אוהדי יובנטוס נהרגו בתקרית הנוראית ובעיטת הפתיחה נדחה בשעה ורבע. ניהלתי את השידור הישיר ההוא הבלתי נשכח והזכור לשמצה מעמדת הפיקוד שלי ב- Control של אולפן ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. כ- Host broadcaster של הטלוויזיה הבינלאומית שימשה הרשת המסחרית הבלגית RTBF שהעניקה שירותים טכנולוגיים טובים ל- 70 (שבעים) רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל לרבות רשתות ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) הידוע בשמו כ- איגוד השידור האירופי. יורם ארבל קיבל עמדת שידור מצוינת ביציע הטלוויזיה הבינלאומית ב- "הייסל" במרכז המגרש. נסים קיוויתי ניווט את השידור הישיר ההוא מאולפן הספורט בירושלים. היה ברור שמשהו חריג ביותר קורה באצטדיון "הייסל" שמשבש את תחילת המשחק עוד ועוד. כמובן שלא ידעתי שמדובר בהריגתם של 39 אוהדים איטלקיים בתוך האצטדיון. לשאלותיי החוזרות ונשנות על קו השידור ה- 4W אל יורם ארבל מדוע שריקת הפתיחה מתמהמהת, הוא לא ידע להשיב  פשוטו כמשמעו. יורם ארבל לא ידע מה קורה מימינו ומשמאלו, לא הבין מדוע בעיטת הפתיחה של המשחק החשוב שהועבר בשידור ישיר מתאחרת שוב ושוב , ומה הן הסיבות לכך. יורם ארבל הגשים את אותה משנתו של אלון עידן שטען רק לפני רגע, כלהלן :  "…גדולתו של יורם ארבל נובעת מהנחת הבסיס הקבועה שלו ביחס לספורט : בניגוד לעמיתיו יורם ארבל מבין שספורט הוא תרבות. הוא מבין שכדורגל וכדורסל הם קודם כל מופעי בידור טלוויזיוניים. הוא יורם ארבל לא מגיע אליהם כעיתונאי חוקר, לא כ- נזפן לאומי, ולא כנשיא הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה. יורם ארבל בא להיהנות. כשהוא נהנה גם הצופה נהנה…". מי שסיפר לי כמפיק ומנווט השידור הישיר ההוא מירושלים מעשה הקֶטֶל הנוראי שהתרחש ביציעי "הייסל" היה קָשָב רדיו "קול ישראל" מִיקִי גוּרְדוּס שטרח וטלפן אלי מחדר התקשורת שלו בביתו הפרטי בתל אביב. דיווחתי מירושלים לשַדָר שלי ב- "הייסל" אודות האסון שמתרחש ממש לידו בתוך האצטדיון. הוא לא ידע דבר והיה המום לחלוטין מהאינפורמציה שמיקי גורדוס העביר לי כי 39 אוהדי יובנטוס נספו בהתנגשות עם אוהדי ליוורפול באחד מיציעי האצטדיון. הוא יורם ארבל היה גם מבויש מאוד והבין שפישל בגדול. מדהים לחשוב כי הפוסט המגוחך של אלון עידן בו הוא כותב , "כי יורם ארבל  מבין שמשחק כדורגל הוא קודם כל מופע בידור טלוויזיוני ואיננו עניינו של עיתונאי חוקר", מבטל בטיפשות רבה את כתב האישום נגד שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית שישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון "הייסל" ולא ראה ולא שמע כי 39 אוהדי כדורגל איטלקיים נהרגו לידו. לקולתו של יורם ארבל צריך להדגיש כי עוד כמה שדרים בודדים בסביבתו לא עלו על האינפורמציה הנוראית ההיא ויש לומר גם שבתקופה המדוברת לפני עשרים ושמונה שנים שדרי חטיבת הספורט כולם לרבות יורם ארבל טסו למשימות שידור בודדות בחו"ל בגפיהם,ללא פרשנים, ללא מפיקים, וללא טכנאים. מדהים לחשוב שהסניגור שלו מעיתון "הָאָרֶץ" אלון עידן מטיף לתיאוריה סלחנית חסרת שחר שכזאת ומסיק כי המשחק ההוא ליוורפול – יובנטוס ב- 29 במאי 1985 היה סך הכל אירוע בידורי. המסקנה המתבקשת לפי דעתו כפי שהוא מביע אותה בפוסט שלו אתמול כי השַדָּר הוותיק המחזיק מכורח תפקידו במיקרופון בידורי משוחרר מכל עוֹל, ובעצם אין לו שום מחויבות עיתונאית – חדשותית לצופיו מעֵבֶר לתיאור מסירה בכדור של פלוני לאלמוני. בלתי מתקבל על הדעת. למחרת השידור הישיר של אסון "הייסל" פרצה בטלוויזיה הישראלית הציבורית סערה רבתי. איש בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הבין כיצד זה יורם ארבל שיושב בעמדת שידור נוחה באצטדיון לא מבין במשך כשעה ורבע כי קרה דבר נורא בתוככי האצטדיון , הרג של 39 אוהדים איטלקיים בידי חוליגנים בריטיים בסמוך לו. הטלוויזיה הייתה כמרקחה. עורך "מבט" מיכאל קרפין קרא לפטר את יורם ארבל ולהעבירו מייד מתפקידו. אחרים בחטיבת החדשות כינו אותו "לֵיצָן" שהמיט קלון על חטיבת הספורט וחטיבת החדשות ועל כלל עיתונאי הטלוויזיה (ראה בפוסט הבא). היה שם עליהום נורא עליו. הייתי צריך לטקס עצה עם מנכ"ל רשות השידור כיצד להגן על יורם ארבל מזעם חטיבת החדשות. מצאתי דרך ויורם ארבל ניצל.

מונדיאל איטליה 1990. ציר גֶנוֹאָה – טוֹרִינוֹ – מִילָאנוֹ – וֶורוֹנָה (כ- 150 ק"מ מפרידים בין מילאנו לשלוש הערים האחרות). ניסיתי להקל עליו ועל ציוותו (הטכנאי אמנון אלטשולר והפרשן אמציה לבקוביץ') והצמדתי לוֹ ליורם ארבל רֶכֶב שכוּר של ההפקה מכונית חדשה מדגם מֶרְצֶדֶס לבנה 190, נושאת תו זיהוי רשמי גדול של הטלוויזיה + לוגו המשחקים. הוא היה שַדָּר מוביל ועָסוּק מאוד שעיתונאות השטח הייתה ממנו והלאה.

הפוסט הזה מס 204 אינו נועד להבאיש את ריחו של יורם ארבל אך ברור שהוא סוּג של בֶּן אֶנוֹש שנוהג לוֹמר ולא לשאוֹל. לא להתעניין בנעשה סביבוכלומר, שַדָּר מוכשר בעל קול בריטון יפהפה שמנהל במשך יוֹבֵל שנים רומן יציב עם המיקרופון אולם פשוט איננו סקרן דיו כדי לחקוֹר ולהתעניין. יורם ארבל איננו עיתונאי במובן המקובל של המילה. הוא גם לא מפיק. כמו שדרים אחרים בעלי מוניטין שנושאים בעול עצום מפני שהם ניצבים בקדמת חלון הראווה של רשת טלוויזיה שאותה הם מייצגים, גם הוא חשוף לביקורת. לעיתים מוחצת כשהוא טועה. והוא טועה. יורם ארבל זקוק לידו למעין "בייביסיטר" פרטי צמוד. זאת איננה הערת גנאי. מישהו שהוא גם מפיק טוב, גם עיתונאי עירני גם מדרבן, וגם יוזם בלתי לֵאֶה. ליוויתי אותו והתייצבתי מאחוריו במשך שנים ארוכות. אני יודע שעשיתי כל מאמץ לא לתת לוֹ למעוד. וכשמַעַד, והוא מעד לא פעם ולא פעמיים, ברור שתמכתי בו מייד (ובאחרים) ללא שמץ של היסוס. זה היה תפקידי להוביל אותם ולהגן על עובדיי ולתמוך בהם בשעת הצורך. הציבור איננו מבין עד כמה כל משעול טלוויזיה טומן בחובו מכשולים, לא כל שכן כשמדובר בהפקות הטלוויזיה המורכבות והמסובכות של אירועי הספורט הגדולים הבינלאומיים. ההפקות הממושכות האלה הרחק מגבולות המדינה רוויות אין סוף, כחול על שפת הים – מהמורות עיתונאיות, טכנולוגיות, ולוגיסטיות. קל לדרוך עליהן ולמעוד. באחת המעידות הללו יורם ארבל כמעט ושילם ביוקר רב. זה קרה בשידורי גביע העולם בכדורגל של איטליה 1990. מיניתי אותו באופן טבעי לשַדָּר מוֹביל. הוא התייצב בקלות בראש החבורה לפני נסים קיוויתי ורמי ווייץ . חלק ממשימותיו – משחקיו התקיימו בחבל הצפוני של ארץ המָגָף . מכיוון שנע עם צִיוותו על ציר גֶנוֹאָה – טוֹרִינוֹ – מִילָאנוֹ – וֶורוֹנָה, (כ- 150 ק"מ מפרידים בין מילאנו לשלוש הערים האחרות), ניסיתי להקל עליו ועל ציוותו (הטכנאי אמנון אלטשולר והפרשן אמציה לבקוביץ') והצמדתי לוֹ רכב שכוּר של ההפקה מכונית חדשה מדגם מֶרְצֶדֶס לבנה 190, נושאת תו זיהוי רשמי גדול של טלוויזיה + לוגו המשחקים. הוא היה שַדָּר מוביל ועָסוּק מאוד . במוצ"ש של 23 ביוני 1990 הגיע עם איש התקשורת שלו אַמְנוֹן אָלְטְשוּלֶר והפרשן אַמָצְיָה לֶבְקוֹביץ' למילאנו בתום אחד השידורים הישירים והחנה את הרכב בחֶניון מלון "קְרִיסְטָאלוֹ" ששכרתי עבורם . ביום ראשון – 24 ביוני 1990 שידר ישיר מ- אִצטדיון "סַן – סִירוֹ" את משחק שמינית הגמר גרמניה – הולנד 1:2. למחרת יום שני – 25 ביוני 1990 נסע עם הרכב השכוּר ל- גֶנוֹאה כדי לשדר ישיר מחצית שנייה ועוד משחק בשלב שמינית הגמר אירלנד (אֵייר) – רומניה שהסתיים בתיקו אפס בתום 120 דקות, ו- 4:5 לאירלנד בבעיטות הכרעה מ-11 מ'.

טקסט תמונה : מונדיאל איטליה 1990. מפת 12 הערים המארחות את 52 משחקי הטורניר והמרחקים ביניהן . (מתוך ספר השידור / פקודת המבצע בן 150 עמודים שחיברתי לקראת שידורי הטלוויזיה של הטלווויזיה הישראלית הציבורית . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

בעֶרֶב שָב הצוות מגֶנוֹאה למלון במילאנו כדי לנוח ולהתכונן לנסיעה נוספת למחרת והפעם לוֶורוֹנה לצורך שידור ישיר של המשחק יוגוסלביה – ספרד. כשהגיע הצוות למלון "קְרִיסְטָאלוֹ" לעת לילה התברר שתפוסת החֶניון מלאה. יורם ארבל כאחראי מטעמי על צוות השידור הצפוני החנה את הרכב השכור במקום כלשהו בקרבת המלון. הוא לא שאל ולא בדק אם בכלל מותר לחנות במקום, אולי בגלל שמיהֵר עם עמיתו אמנון אלטשולר לאיזה סרט קולנוע איטלקי הומוריסטי חסר ערך. בתום הסרט הלכו החֵבְרֶה לישון במלון שמחים וטובי לב. אולם אבוי, כששב הצֶוות למחרת בשעות הבוקר המאוחרות אל רִכבו כדי לדהור עִמוֹ ל- וֶורוֹנָה גילה שה- מרצדס הלבנה נושאת תג הטלוויזיה נעלמה כלא הייתה. לא רק שנעלמה אלא שהצֶוֶות ההמוּם גם לא זיהה לפתע את הטופוגרפיה של המקום. משהו השתנה במבנה השטח . אבד לוֹ לגמרי חוּש ההתמצאות . בצַר להם צלצלו אלי למרכז השידורים הבינלאומי ברומא כדי לדווח ולבקש עזרה . "יורם, הנך לא רק שדר מוביל אתה גם ראש צוות השידור ב- מילאנו", והוספתי, "התקשר מייד למשטרת מילאנו ודווח להם על המקרה . השתמש ב- Accreditation (תג זיהוי מיוחד של אנשי הטלוויזיה במונדיאל) שלך כשַדָּר טלוויזיה במונדיאל איטליה 1990 ואני בטוח שהם ישמחו לסייע לכם וייחלצו אותך מה- מֵיצָר". חיש מהר הוּברר שהצֶוֶות החנה את רכבו לחניית לילה במקום אסור. ה- 26 ביוני 1990 היה יום שלישי שהוא תאריך מסורתי של השוּק השבועי של העיר מִילָאנוֹ. זאת הסיבה שמכונית המרצדס השכורה שלנו נגררה משם ע"י המשטרה (למקום חנייה בטוח). הרכב והצֶוֶות ניצלו. השוּק שהוקם בשעות הבוקר המוקדמות שינה את פני הסביבה ובִּלְבֵּל לגמרי את האוריינטציה וחוש ההתמצאות של יוֹרָם אָרְבֵּל ואַמְנוֹן אָלְטְשוּלֶר. כמובן שאפשר היה להימנע מהטעות המיותרת הזאת שסיכנה את מבצע השידור. מתברר כי עירנות ושליטה בלוגיסטיקה בעיקר בחו"ל חשובים כמו העיתונאות . הצוות היה צריך רק קצת להתעניין ולשאול שם בזמן מישהו מקומי במילאנו, אם מותר להחנות את הרכב במקום האסור שחנה . "מה פתאום מיהרתם כל כך להצגת קולנוע כל כך לא חשובה בהשתתפות איזה כוכבת איטלקייה פתטית", שאלתי את צוות השידור הנבוך והמבולבל. אמנון אלטשולר התעשת הראשון והשיב בהומור כמו בסרט שראה : "אני לא יודע מה היו מניעיו של יורם ארבל, אך אותי עִניֵין לעמוד על טיבה של עבודת ה- Sound  בסרט הזה". זאת הייתה תשובתו המדויקת. מכיוון שהביא להגנתו טיעון מקצועי כל כך מקורי ודיבר אמת אי אפשר היה לכעוס עליו, על הגִ'ינְגִ'י החמוד הזה. לשמחתי נותר להם די זמן והותר כדי להגיע במועד ל- וֶורוֹנָה לשידור ישיר של המשחק יוגוסלביה – ספרד. חסר להם היה שלא יגיעו במועד לביצוע המשימה. יוגוסלביה ניצחה את ספרד בתוצאה 1:2 (בתום  120 דקות) והעפילה לרבע הגמר. השידור הרוטיני שהפך בטעות לפרובלמטי עבר בשלום. יוֹרָם אָרְבֵּל שידר היטב את המשחק הדרמטי. בתחום השידור והמֶלֶל לא היו לו מתחרים. הוא היה שדר Play by play מושלם. קול הבריטון שלו והאינטונציות גברו על כל מהמורה.

טקסט תמונה : יולי 1990. מונדיאל איטליה 90'. רומא. ימים ספורים בטרם תחילת המונדיאל. זוהי עמדת הפיקוד, הניווט, וניהול השידורים שלי במשרד ההפקה, השידורים, והתקשורת במרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC  (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בבירת איטליה רומא. משמאל, זהו אמנון אלטשולר מטובי הטכנאים בתחום הקוֹל והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ג'ינג'י נחמד ואדיב ובעל חוש הומור וידע רב בתחום מקצועו. אהבתי אותו עד למאוד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אף על פי כן מיניתי באופן טבעי את יורם ארבל לשָדֵר ישיר את משחק הגְמָר בין נבחרת ארגנטינה אלופת העולם לבין נבחרתה של גרמניה. אירוע השיא הנועל את משחקי מונדיאל איטליה 1990, שעמד להיערך בעַרבוֹ של יום ראשון – 8 ביולי 1990 באִצטדיון "אוֹלִימְפִּיקוֹ" ברומא. הוא היה שַדָּר הספורט הטוב בישראל. מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל היה אורח שלי במשך כמה ימים ברומא. הוא הגיע למוקד ההפקה ברומא כדי לבחון להיכן מתגלגל הכסף שיואש אלרואי נוהג לבזבז אותו בכמויות. בצהריים נפרד המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל ממני ומצוות השידורים שלי במשרד ההפקה ב- IBC בדברי ברכה ובחשיבות משדרי הספורט הרלוואנטיים בלוח השידורים הציבורי. הוא היה חייב לחזור ארצה מפני שב- 10 ביולי 1990 התקיים בירושלים המכרז למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חדש (במכרז זכה יוסף בר-אל שגבר בקלות על נִסִים מִשְעַל). הודיתי לאַרְיֵה מֶקֶל מקרב לֵב על שאִפשר לי להפיק ולנהל מבצע שידורים ממושך ורחב היקף שזכה כמו תמיד לצפייה מרבית ורייטינג איתן בארץ.

טקסט תמונה :  8 ביולי 1990. משרד ההפקה והשידורים שלנו  ב- IBC  ברומא בגביע העולם בכדורגל של איטליה 90'. מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל (יושב לפנים ומשמאל במשקפיים) נושא דברים בזכות חשיבות שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי של מדינת ישראל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : המפקח הטכני אריה קולקר, השדר רמי ווייץ, סולומון מניר השדר בשפה הערבית, מאחוריו טכנאי של רדיו "קול ישראל", ומאחור קיצוני משמאל גדעון הוד שדר רדיו '"קול ישראל" (מוסתר במקצת ע"י אריה מקל). אנוכי ניצב ראשון משמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוזר, מביך, ומפתיע מאוד כי עורך "הָאָרֶץ" מר אָלוּף בֵּן ועורך מדור הספורט של העיתון מר שלומי ברזל מאשרים ומתירים פרסום פוסט מגוחך שכזה "בעיני המתבונן" מבלי שהם נוזפים בכותבו. ברור שעיתונאות היא חלק אינטגרלי בלתי נפרד משידורי הכדורגל בטלוויזיה. אלון עידן כבר כתב בעברו פוסטים טובים יותר. הוא יצא פתטי כמו מושא הפוסו ההוא שלו.

הפוסט הבא יתייחס לכישלון השידור הישיר המאכזב ההוא של יורם ארבל במשחק ההוא בין קבוצות ליוורפול ויובנטוס, שהתקיים ביום רביעי בערב – 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" על כל לקחיו והשלכותיו הטלוויזיוניות. והם היו רבים.

סוף הפוסט מס' 204 .