הערה 1 : הבלוג yoashtvblog.co.il על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות. האינטרנט איננו מוסד תקשורת פרוץ לכל דיכפין. 

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : פרסום התמונות הרבות בבלוג נשען על השגת אישורים מתאימים מהגורמים הרלוואנטיים והענקת קרדיט ואשראי מקובלים לבעלי התמונות. אולם יחד עם זה אני מבקש לציין כי חרף המחקר והכתיבה בני שנים ארוכות המרכיבים את כתיבת הבלוג (מודגש כאן כי הבלוג איננו נכתב למען מטרות רווח כספי ו/או לטובת רווח מסחרי) ייתכן ונעשו שגיאות ו/או טעויות באיתור וזיהוי בעלי התמונות. אני מודה מראש לכל בעל זכויות של תמונה כזאת ו/או אחרת המתפרסמת בבלוג, באם ייאות ויפנה אלי, כדי לתקן ולעדכן אותי בנוגע לתמונות שהוא חושב שהן דורשות תיקון והכנסת פרטים רלוואנטיים חדשים.

—————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 316 : הועלה לאוויר בשעות אחה"צ של יום ראשון – 10 בנובמבר 2013. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

—————————————————————————————————-

פוסט מס' 316. רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל במוצ"ש של 4 בנובמבר 1995 ע"י בן עוולה בכיכר העיר בתל אביב מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 שלא היו שם. (רשימה מס' 3 מתוך 4). פוסט מס' 316. כל הזכויות שמורות.     

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את השידור הציבורי בטלוויזיה וברשות השידור. עזבתי בטריקת דלת כאות מחאה נגד מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו אותו לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 , הדיחו וסילקו אותו כעבור שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 מכהונתו ה-נכבדה בשל סיבות כבדות משקל. הוא הואשם בעוון שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ובהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 316. רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל במוצ"ש של 4 בנובמבר 1995 ע"י בן עוולה בכיכר העיר בתל אביב מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 שלא היו שם. (רשימה מס' 3 מתוך 4). פוסט מס' 316. כל הזכויות שמורות.

 רשימה מס' 3 מתוך 4 

האומה ביכתה מרה את רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל בעיר בתל אביב. המשוררת והמלחינה הדגולה נעמי שמר ז"ל בת קבוצת כינרת שבעמק הירדן תרגמה והלחינה את השיר "הו, רב חובל" של המשורר האמריקני וולט וויטמן אותו כתב באוסף השירים המפורסם שלו בכרך "עלי עשב" (Leaves of Grass) לאחר הירצחו של נשיא ארה"ב אייברהאם לינקולן באביב 1865 בתום מלחמת האזרחים העקובה מדם בארה"ב. השיר "הו, רב חובל" היווה בשעתו לפני מאה ארבעים ושמונה שנים קינה לאייברהאם לינקולן. נעמי שמר הפכה אותו קם לשיר הספד ונהי ליצחק רבין. נעמי שמר בחרה בזמרת המוכשרת והנפלאה מיטל טרבלסי לשיר את שיר האֵבֶל הבלתי נשכח ההוא. "…אבוי , ליבי , ליבי , ליבי, הו כתם דם שותת, באשר רב החובל שלי צונח קר ומת…", שרה מיטל טרבלסי את שיר האבל לכרו של יצחק רבין , והאומה בכתה עמה.

זה היה נורא אולם החיים היו חזקים מהמתים. בחלוף חודשים ספורים מאז רצח יצחק רבין האהוב ניצבה חטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפסגת הישגיה בתחום הסיקור הבינלאומי . חטיבת הספורט הפיקה 350 (שלוש מאות וחמישים) שעות שידורים מאליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה ביוני – יולי 1996 באנגליה (Euro 1996) ומהאולימפיאדה ה- 26 במניין הזמן החדש שהתקיימה ביולי – אוגוסט באטלנטה בירת המדינה הדרומית ג'ורג'יה בארה"ב. הפוסט נכתב מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 שעזבו את זירת הרצח מוקדם מידי ולא תיעדו אותו. רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ב- מוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב. בֵּן הַמַלְכוּת נָפַל. הַנֵּזֶר וְהַאֶצְעָדָה נִגְזֵלוּ מִמֶנוּ. הפוסט הזה נכתב מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 שנעדרו מזירת הרצח. כל ערוץ מסיבותיו. הן סיקרו את עצרת השלום הענקית שהתכנסה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב באותו מוצ"ש ההוא של 4 בנובמבר 1995 ליד בניין העירייה בהשתתפות ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ובנוכחות של כ- 400000 (ארבע מאות אלף ויש אומרים אף 1/2 מיליון) אזרחי מדינת ישראל שבאו להביע את תמיכתם במדיניות השלום וההתפייסות עם העם הפלסטיני שהוביל ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (לאחר הרצח הוסב שמה של כיכר מלכי ישראל ל- "כיכר רבין"). הסיקור הטלוויזיוני של ערוץ 1 וערוץ 2 את עצרת השלום הענקית חסרת תקדים בממדיה באותו מוצ"ש ההוא של 4 בנובמבר 1995 כלל כמה פריצות בודדות קצרות למהדורות החדשות של שתי הרשתות ששודרו בין 20.00 ל- 21.00. לא יותר מזה. מר גדי סוקניק היה השדר של ערוץ 2 בעצרת השלום וגב' קרן נויבך שידרה לערוץ 1. שתי ניידות השידור של ערוץ 1 וערוץ 2 קיפלו את ציודן ב- 21.00 ואיפסנו בתוכן את המצלמות האלקטרוניות ואת הכבלים שלהן ושל מערכת הקול והמיקרופונים. ניידת השידור של ערוץ 2 ששידרה את העצרת והעבירה את המידע לאולפן החדשות של ערוץ 2 בתל אביב באמצעות צלחת אנטנה SNG (ראשי תיבות של Satellite News Gathering) הקדימה והתקפלה לפני ניידת השידור של ערוץ 1 והצליחה לחמוק בעוד מועד מבעד לעצרת ההמונים הצפופה. ניידת השידור של ערוץ 1 שהעבירה את המידע מהעצרת לאולפן החדשות שלה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים באמצעות השיטה הישנה של צלחת Microwave קרקעית – נתקעה בכיכר מלכי ישראל בגלל ההמונים ולא יכלה לפרק את מתקן התקשורת שלה. צלחת השידור של ערוץ 1 על מכמניה הטכנולוגיים הוצבה על גג עיריית תל אביב משם נשלח סיגנל השידור לצלחות Microwave המותקנות ברוֹם מגדל שלום, משם נשלח הסיגנל לתחנת "איתנים" של חברת "בֶּזֶק" בהרי יהודה בירושלים, ומשם נשלח סיגנל הטלוויזיה הזה לאולפני ערוץ 1 בירושלים. זירת הרצח הופקרה ע"י שתי רשתות הטלוויזיה הארציות של מדינת ישראל. מצלמות ערוץ 1 וערוץ 2 לא היו נוכחות ברגע המכריע במקום. לוואקום חדר צלם חובב בשם רוני קמפלר. הוא ניצב באקראי על הגג של בניין "גן העיר" הסמוך לבניין העירייה. מר רוני קמפלר עמד עם המצלמה שלו במרחק של כ- 7 (שבעה) מטרים מהמקום בו ירה הרוצח יגאל עמיר שלושה כדורי אקדח מטווח אפס בגבו של יצחק רבין ז"ל ורצח אותו. רוני קמפלר לא החמיץ את אירוע הרצח במצלמת החובבים שלו. הוא השתמש ב- מצלמת Video קטנה ופשוטה. במסגרת המחקר הענֵף וכתיבת הספר עב הכרס על ידי "רצח ראש ממשלה בישראל בכיכר העיר בתל אביב במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995", נפגשתי וחקרתי גם את מר רוני קמפלר. לאחר הרצח הוסב שמה של כיכר מלכי ישראל לכיכר יצחק רבין   הפוסט הזה רשימה מס' 1 נכתב מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ושל חברת החדשות של ערוץ 2 – שנעדרו מזירת הרצח בתשע וחצי בערב במוצ"ש של 4 בנובמבר 1995 . מוצ"ש – 4 בנובמבר 1995, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל נרצח בתום עצרת השלום הענקית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב מאקדחו של מתנקש בן עוולה מהימין הקיצוני יגאל עמיר. הרוצח יורה בגבו של בן המלכות שלוש יריות קטלניות. שתי הרשתות הארציות של ערוץ 1 וערוץ 2, שניידות השידור שלהן מכסות את עצרת השלום (בהשתתפות של כמעט חצי מיליון אנשים), מחמיצות את הרצח. צלם חובב בשם רוני קמפלר שניצב על הגג של "גן העיר" מתעד במצלמת ה- Video הקטנה שלו בתנאי תאורה לא טובים את מעשה התנקשות של הרוצח ביצחק רבין. שלוש יריות בגבו מטווח אפס. חלפו 18 שנים מאז נרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב ע"י המתנקש יגאל עמיר . עכשיו בעֵת כתיבת הפוסט השני הנוגע לרצח יצחק רבין (יום שני – 4 בנובמבר 2013) אנוכי מוצא את עצמי מבוגר יותר מראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בן 73 בעת שנורה בגבו ע"י בן עוולה עלוב.                                              טקסט תמונה : לפני שנות דור. עשור ה- 90 של המאה שעברה. זה מה שראיתי במשך 32 שנות עבודתי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 : משרדי הפקה, תקשורת ושידורים, כבלים, שקעי חשמל, מיקרופונים, קווי שידור 4W, מוניטורים, מכשירים, ציוד טלוויזיה, אולפנים, משרדי הפקה ותקשורת, אצטדיוני ספורט, ואת המיטות שלי במלונות במאה וחמישים ערים בעולם ובחמש יבשות תבל. אני שותה כרגיל קוקה-קולה, המשקה המרענן הרשמי באולימפיאדות ובתחרויות הכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1. הקדמה קצרצרה.

חלפו 18 שנים מאז נרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ב- 4 בנובמבר 1995 ע"י בן עוולה בכיכר העיר בתל אביב . שנתיים ו- 7 חודשים קודם לכן ב- 18 באפריל 1993 מינה ראש הממשלה יצחק רבין (על פי המלצתה של שרת החינוך גב' שולמית אלוני והממונה על ביצוע חוק רשות השידור) את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור . התקופה ההיא הייתה נואשת בדברי הימים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור . אלוהי התקשורת התערב ביציר כפיו והודיע "עד כאן" . אלוהים שלח אלי את מוטי קירשנבאום . מדהים איזה הבדל תהומי בכל תחום חצץ בין המנכ"ל החדש שנסק לפתע בשמי רשות השידור לבין שליט הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990. הראשון – נראה לי כבן רומא. האחרון – כמי שמנהל את טירת אֶלְסִינוֹר.

הערכתי למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל היא טוטאלית מהצד השני של המִשְוָואָה. מעברה האחר השלילי שלה. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון שמינתה אותו את יוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 למנכ"ל רשות השידור הצטרפה לדעתי (אם כי באיחור רב) והדיחה אותו לאלתר מכהונתו הרָמָה ב- 2 במאי 2005. החזקתי בשלוש אסמכתאות, שלושה מכתבי הערכה, שיוסף בר-אל הקדיש לי בעת מפגשיי עמו (כמנהל שלי) לאורך ציר ארוך של הפקות טלוויזיה מקומיות ובינלאומיות. לכאורה הייתי אמור להסתפק בצל"שים הללו ולהיות מרוצה מעצם העובדה שמנהל הטלוויזיה הקדיש לי מזמנו ומהלל את פרי עבודתי הטלוויזיונית . האמת , לכמה אנשים בטלוויזיה כבר הטריח יוסף בר-אל את עצמו לכתוב באופן אישי מכתבי הללויה ? התיעוד הועלה לבּוֹיְידעֶם, העלה אבק במשך השנים, ועכשיו הוסר ממנו. התיעוד היָשָן הזה שהועבר לפוסט הנוכחי בעצם כבר לא חשוב. זאת לדעת : יוסף בר-אל התמנה במכרז ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מינוי פוליטי שהחזיק אומנם מעמד שלוש שנים אך לחלוטין לא שִגְשֵג ולא צלח . שרת החינוך גב' שולמית אלוני הפרה אותו או מנעה את המשכו. על פי המלצתה והחלטתו של ראש הממשלה יצחק רבין מונה מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור במקום אַרְיֵה מֶקֶל שעזב את תפקידו (בטרם השלים קדנציית ניהול בת חמש שנים) תמורת קבלת ג'וב של קונסול ישראל באטלנטה. "פקדתי על מוטי קירשנבאום להעיף מייד עם מינויו למנכ"ל הרשות את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה. לא רציתי אותו יותר שָמָה מפני שכל הזמן התחנף לפוליטיקאים", הסבירה לי שולמית אלוני בשיחת התחקיר בינינו ב- 2005 בעת כתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". ליתר דיוק גב' שולמית אלוני לא פקדה על מוטי קירשנבאום אולם ביקשה ממנו במפורש להדיח לאלתר את יוסף בר-אל, ומייד מבלי להמתין לסוף קדנציית הניהול שלו. כזכור, יוסף בר-אל זכה במכרז מנהל הטלוויזיה ב- 10 ביולי 1990, מכרז שהתנהל בראשות מנכ"ל רשות השידור איה מקל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל. הוא הביס בקלות את המועמד שהתחרה נגדו נסים משעל. לאחר ניצחונו הכריז יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה החדש בפרהסיה "ידעתי שאנצח". לרבים נשמעה ההכרזה הזאת כדברי רָהָב.

ראה "מעריב" מ- 11 ביולי 1970 . יוסף בר- אל נבחר למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית והוא מכריז בפומבי למחרת ב- 11 ביולי 1990 בעיתון "מעריב" על ניצחונו במכרז למנהל הטלוויזיה . "אני מרגיש על הכיפאק – ידעתי שאנצח" , הצהיר בארוגנטיות . להכרזת הניצחון שלוֹ והזכייה במינוי היה צליל וגוון טוֹן של דברי שחץ חסרי תקדים . רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הרָהָב הזאת ומתי העיז קודם לכן מנהל טלוויזיה להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות . 

בחלוף תריסר שנים התמנה למנכ"ל רשות השידור ביוני 2002 על פי המלצת השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ועל פי החלטת ראש הממשלה אריאל שרון . המינוי התברר כמופרך והוא סולק באמצע כהונתו ע"י אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהפקידו בידו למשמרת בת חמש שנים את אחד ממוסדות השידור החשובים במדינת ישראל, רשות השידור. בטרם טריקת הדלת על יָדִי בקיץ 2002 נתתי לו לדעת את דעתי השלילית עליו למרות הצל"שים שהעניק לי, ונטשתי. (ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי שמכיל כ- 10000 (רבבה) עמודים, וקרוי, "רוֹש וְלַעֲנָה – הפוליטיזציה בשידור הציבורי (שנות האוֹפֶל 2005 – 2001). הכרך נכתב במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ שחקרתי וכתבתי ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". טקסט מסמך : 25 במאי 1985. זהו מכתבו של מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אלי בתום שידורי עונת הכדורגל של 1985 – 1984 בתוכנית "משחק השבת". חטיבת הספורט בפיקודי שידרה באותה עונה סך של 300 שעות שכללו את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום), אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, משחקי המכבייה ה- 11, טורניר הטניס של ווימבלדון, משחקי הגמר של גביעי אירופה בכדורגל לקבוצות אלופות ומחזיקות גביע, אליפויות אירופה בכדורסל וכדורגל, אליפויות ישראל בא"ק, שחייה, והתעמלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. זהו מכתבו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אלי בתום מבצע השידורים הישירים הארוך והמורכב של מונדיאל איטליה 1990. חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרה מאיטליה לירושלים סך של 125 שעות בשידורים ישירים בפרק זמן של 35 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. זהו מכתבו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל אלי בטרם טיסתי עם הצוות שלי למבצע שידורים ארוך ומסובך של אולימפיאדת ברצלונה 1992. שידרנו מברצלונה לירושלים 155 שעות בשידורים ישירים בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ראשית יולי 1992. שער הכריכה הראשי של פקודת מבצע / ספר השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 כפי שכתבתי וחיברתי בטרם תחילת מבצע השידורים. פקודת המבצע נשלחה בכתב יָדִי (היא לא הודפסה כמקובל והייתה לכך סיבה יוניוניסטית. וועד עובדי הדירוג המשולב בטלוויזיה הישראלית הציבורית נקט עיצומים בגיבוי ההסתדרות נגד רשות השידור בראשות אריה מקל ונגד הטלוויזיה בראשות יוסף בר-אל) למאה וחמישים פונקציות ברשות השידור. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל קיבל לידיו ממני את העותק הראשון. הוא העיר לי , "כתב ידך יפה יותר מאותיות הדפוס תענוג לקרוא אותו", והוסיף כמו תמיד, "שתהיה לי בריא". בתוך אווירת המאבקים הלא סימפטית והבלתי מקצועית הזאת בלשון המעטה הייתי צריך גם להפיק את השידורים האולימפיים היקרים, ולא רק להתקוטט ולַרִיב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. מישהו תפס אותי לאחר חודש ללא שֵינָה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. אליפות העולם ה- 6 בא"ק באתונה – יוון. אנוכי יחדיו עם השדר הנפלא מאיר איינשטיין ז"ל בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי באתונה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2. החיים היו חזקים מהמתים.

ציטוט : "אין צער שאינו מתרכך וחולף במרוצת הזמן". (קיקרו).

החיים היו חזקים מהמתים. זמן קצר לאחר רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל במוצאי שבת – 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל בתל אביב (שמה הוסב ל- "כיכר רבין") שָבָה חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למסלולה ולפעול בכל עוּזָה. למרות העצב הנורא המשכתי בתהליכי ההפקה של שני אירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים הקרבים ובאים, אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (96 EURO) ואולימפיאדת אטלנטה 1996. טורניר Euro 1996 נועד להיערך במהלך חודש יוני לראשונה בהשתתפות שש עשרה הנבחרות הטובות ביבשת. פי שתיים יותר נבחרות מאשר ב- Euro 1992 לפני ארבע שנים בשוודיה. משחק הפתיחה התקיים באצטדיון "וומבלי" בלונדון ב- 8 ביוני 1996 ומשחק הגמר בו ניצחה גרמניה את צ'כיה נערך באותו מקום ב- 30 ביוני 1996 . כעבור פחות משלושה שבועות ב- 19 ביולי 1996 נערך באטלנטה בירת מדינת הדרום ג'ורג'יה בארה"ב טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 26 במניין העת החדשה . טקס הנעילה נערך בחלוף 17 יום ב- 4 באוגוסט 1996 . שבעה חודשים לאחר האסון הגדול של רצח ראש ממשלה בישראל כבר הפקתי וניהלתי בפקודתם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יותר מ- 300 (שלוש מאות) שעות במפקדות השידור שלי שהקמתי ראשית דבר בלונדון ואח"כ באטלנטה.

מוטי קירשנבאום שָב לרשות באביב של תשנ"ג באפריל 1993. זה היה ביום ראשון בשבוע ב- כ"ז בניסן תשנ"ג – 18 באפריל 1993 , משהתייצב בפסגת ההיררכיה של השידור הציבורי . הוא התמנה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 על פי המלצת שרת החינוך שולמית אלוני ולפי החלטת ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. מוטי קירשנבאום בן ה- 54 החזיק עכשיו בתפקיד הרָם והחשוב כשהוא עטור תהילה ושטוף זיכרונות שלא נמחקו מההיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חלפו כבר שבע עשרה שנה מאז זכה ב- 1976 בפרס ישראל לטלוויזיה בגין הפקת התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" וגם בשל כישרון התיעוד שלו וסרטיו הדוקומנטאריים כפי שבאו לידי ביטוי על המרקע במשך רבע מאה של שנים, אך הציבור לא שכח אותו, וודאי לא עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במידה רבה קסמו הטלוויזיוני לא הוּעַם. הידיעה המרעישה כי מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל עשתה לה חיש מהר כנפיים בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ובבניין "החוּטִים" הסמוך אליו בו היה ממוקם רדיו "קול ישראל". הייתי עֵד כמו אחרים לשמועה שעברה מפה לפה ושותף כמו רבים לשמחה הגדולה . אני זוכר היטב את אווירת התרוממות הרוח של הימים ההם. ניצבתי שָם עֵד להתרחשויות. הבחירה להציב את מוטי קירשנבאום מאנשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 בצמרת השידור הציבורי של מדינת ישראל סימלה את סוף העִידָן הכושל של יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשלוש השנים של 1993- 1990. לפתע זרחו באביב של 1993 שוב תקוות חדשות בבניין בטלוויזיה הישן הממוקם בשכונת רוממה בירושלים.

מוטי קירשנבאום פרש מרשות השידור בראשית שנות ה- 80 בגלל וויכוחים מקצועיים מרים ומחלוקות קשות עם מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף "טומי" לפיד ז"ל. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד מונה למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979 במקומו של יִצְחָק לִבְנִי. מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י שַר החינוך זבולון המר וראש הממשלה מנחם בגין סיים את עידן שלטונם של יצחק לבני ברשות השידור (שימש מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974) ושל ארנון צוקרמן (מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973) מנהלו הישיר של מוטי קירשנבאום בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי קירשנבאום שימש באותה העת כבר כמה שנים בתפקיד הבכיר של מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה. הוא הטיל דופי ביכולתו וכישרונו של יוסף "טומי" לפיד לנהל את רשות השידור על מרכיביה הציבוריים הרבים. כזכור הוזעק יוסף "טומי" לפיד לניהול רשות השידור ב- 1 באפריל 1979 לאחר ששני המועמדים הראשונים לתפקיד הרם מזכיר הממשלה מר אריה נאור והסטיריקן אפרים קישון סירבו להצעת ראש הממשלה מנחם בגין ושר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זבולון המר. מוטי קירשנבאום האיש שטבע בלשונו הסרקסטית והשנונה בראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת את הסלוגן ההוא : "יוסף "טומי" לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע להרכיב אותה מחדש".

לאחר שפרש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית הובילו אותו כשרון היצירה, הכתיבה, והעיתונאות שלוֹ להפיק ולביים תוכנית סאטירה בתיאטרון המסחרי שנקראה , "יורדים על השבוע". מוטי קירשנבאום כתב טקסטים שנונים לשלישיית "הגשש החיוור", ביים סרטי תדמית ושיווק עבור התעשיין המיליארדר סטף וורטהיימר, והמשיך גם לתעד את קורות חיינו בטלוויזיה . מוטי קירשנבאום כמו הבימאי האולימפי האמריקני הדגול באד גרינספאן (Bud Greenspan) והבימאית המופלאה לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl) הוא מתעד כפייתי במובן החיובי של המילה. לני ריפנשטאהל קנתה את המוניטין הבינלאומי העצום שלה לאחר שביימה שני סרטים דוקומנטאריים חשובים ורבי עוצמה בשנות ה- 30 של המאה שעברה. הראשון , "כנס המפלגה הנאצית הגרמנית בנירנברג 1934 בראשותו של הקנצלר אדולף היטלר", והשני "אולימפיאדת ברלין 1936". באד גרינספאן התפרסם בעולם כמתעד האולימפי הגדול והמוכשר ביותר בדורנו . אלכס גלעדי ואנוכי שידרנו רבים מסדרת סרטיו הנפלאים (הסדרה נקראה "OLYMPIAD") בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשורי ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה . מוטי קירשנבאום רכש את פרסומו בישראל כמתעד טלוויזיה רב גוני במשך ארבעה עשורים מאז 1968. שלושת המתעדים הייחודיים האלה מוטי קירשנבאום, לני ריפנשטאהל, ובאד גרינספאן נולדו עם מצלמה ביד ודחף בלתי נלאה ללחוץ על ההֶדֶק שלה.

הייתה למוטי קירשנבאום סבלנות רבה למושאי כתבותיו . הוא ידע לכתוב תסריט ולתכנן היטב את מערך הצילום, היה נחוש להשיג את מטרתו, וסובלני דיו כדי להקשיב לקול מצלמתו. די להתבונן בשתי כתבותיו הנפלאות ששודרו במגזין החדשות של ערב שישי, האחת ב- 1972, "עם ישראל מבלה את חופשתו בשמורת עין גדי ב- 1972", והשנייה בהפרש של עשרים שנה בכתבה העוסקת, "במזג האוויר הסוער והגשום שפקד את המדינה בינואר 1992" – כדי להבין את הרכב תכונותיו כבימאי דוקומנטארי. האינטליגנציה הקולנועית שלו מורכבת מכישרון וידע , חוש הבחנה בין הניואנסים הדקים, יכולת ביטוי וכישרון לכתוב טקסט מדויק . הומור וסרקאזם הפכו את מוטי קירשנבאום לאיש טלוויזיה ייחודי. הוא לבטח אחד מגדולי המתעדים של תקופתנו בכל שטחי חיינו בטלוויזיה. במשך שנים רבות כיסתה המצלמה שלו תחומים רבים ומסגרות שונות לאורכה ורוחבה של המדינה : צבא וביטחון, פוליטיקה, ההתיישבות החדשה בחבלי אבות לאחר מלחמת ששת הימים  ב- 1967 והמחלוקות בצדה, חברה וכלכלה, יהודים וערבים, תרבות הפנאי, חיינו בכפר ובעיר, חי וצומח, טבע וחקלאות, ספורט, ומה לא בעצם.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. מוטי קירשנבאום (משמאל) באחד מרגעי השיא והתהילה שלו בטלוויזיה כמי  שיצר, הפיק, וערך את התוכנית הסאטירית הראשונה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית "לא הכל עובר". זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שמואל מזרחי איש האביזרים של הטלוויזיה הישראלית בראשית ימיה, העיתונאי והסופר דן בן אמוץ מהבודדים שהייתה בידו עט חדה מתער, ומוטי קירשנבאום שמתבונן בעיניים מעריצות בדן בן אמוץ. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בסוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת התמנה מר אליעזר "גייזר" יערי לעורך ומגיש מגזין החדשות "יוֹמָן" המשודר מידי ערב שישי בערוץ 1 בזמן צפייה ראשי בשמונה בערב. אליעזר יערי עשה את עסקת חייו. הוא גייס לשורותיו את מוטי קירשנבאום ככתב ועיתונאי Free lancer. אליעזר יערי העניק זמן מסך לכתבותיו המעניינות של מוטי קירשנבאום ובתמורה נשמרה תודעתו של היוֹצֵר בציבור. זה היה דִיל מצוין. צריך לומר בגלוי כי מוטי קירשנבאום לא רק תִּחְזֵק בכתבותיו את ה- "יומן" של אליעזר יערי ב- 1990 (בדיוק כפי עשה עשרים שנה קודם לכן במגזין "יומן השבוע" שערך והגיש יורם רונן ז"ל), אלא גם הפך אותו מרוטיני ושבלוני להרבה יותר מעניין ומרתק. הכתבות המיוחדות שלו האפילו על שאר התכנים במגזין. שתי כתבות של מוטי קירשנבאום בעידן אליעזר יערי בראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת זכורות לעַד. האחת, הכתבה אודות "המסתערבים" שנעשתה בקיץ 1991. השנייה עסקה ב- "מזג האוויר החורפי הסוער שפקד את ישראל בינואר 1992". התייצבותו של מוטי קירשנבאום אחד מאנשי הטלוויזיה הכישרוניים והמוצלחים בארץ בפסגת השידור הציבורי ב- 1993 התאפשרה לא בגלל כישרונו אלא בשל נסיבות פוליטיות ובהן חזרתו של יצחק רבין לשלטון . יצחק רבין מנהיג מפלגת העבודה ניצח בבחירות ב- 23 ביוני 1992 את יריבו ראש מפלגת הליכוד יצחק שמיר בפער מנדטים שאִפשֵר לו להרכיב ממשלה עם מפלגת ש"ס ומפלגת מר"צ בראשותה של אישה נאורה גב' שולמית אלוני. יצחק רבין הפקיד את בידיה את תיק החינוך והתרבות . מנהיגת מר"צ הזדרזה והגתה Deal. היא ביקשה להחזיר את המנכ"ל המכהן אריה מֶקֶל למשרד החוץ ממנו הושאל לרשות השידור ולמנות במקומו את מועמדה מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם. גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי זכרה את פועלו העצום ומורשתו הטלוויזיונית של מוטי קירשנבאום. אַרְיֵה מֶקֶל התנה את וויתורו על משרת מנכ"ל רשות השידור ושובו למשרד החוץ בקבלת תפקיד הקונסול באטלנטה (בירת מדינת הדרום ג'ורג'יה). העניין סודר. באפריל 1993 חזר אריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור מוקדם מהצפוי למשרד החוץ מבלי להשלים את שנת כהונתו החמישית. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אישר במהירות וללא שום וויכוח את מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. שמו הרי לא נשלף מהבויידֶעם.  לימים תוך כדי עריכת המחקר וכתיבת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" (מכילה כ- 110000 / מאה ועשרה אלף עמודים) שאלתי את גב' שולמית אלוני כיצד ידעה שמוטי קירשנבאום אומנם מוכשר דיו ובעל יכולות להתייצב בפסגת השידור הציבורי כדי להנהיג ולנהֵל אותו. "יש להבדיל בין כישרון כתיבה, עריכה, ובימוי טלוויזיוניים לבין יכולת לנהל מוסד שידור ציבורי כה מורכב ומסובך המונה 2000 (אלפיים) עובדים", הצבתי בפניה עובדה. מבלי להמתין ירתה את תשובתה בפניי : "מוטי קירשנבאום הפיק וערך בשנות ה- 70 מוצר שידור מצוין בדמותה של תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש". הוא לא רק ערך את התוכנית אלא ניהל גם צוות גדול של אנשים שעבד תחתיו בהפקת התוכנית. בכך הוכיח שהוא גם יוצר וגם מנהל. הוא מצא חֵן בעיניי. זאת הסיבה שרציתי אותו בתפקיד מנכ"ל רשות השידור".

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה . אווירת הימים ההם בטרם ימי התהילה של תוכנית הטלוויזיה הסאטירית "ניקוי ראש". זיהוי מימין לשמאל : אישה לא מזוהה, דן בן אמוץ, אורי זוהר, הסופר יורם קניוק ז"ל, שחקן הקולנוע האמריקני גדל הגוף באד ספנסר, ז'אק כהן שחקן טלוויזיה בתוכנית בשפה הערבית "המסעדה הגדולה", מוטי קירשנבאום, ואדם לא מזוהה. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות השידור הראשון שפעל בעידן תחרותי . זה לא היה פשוט . בעת מינויו באפריל 1993 הייתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית עדיין ערוץ שידור ארצי מונופוליסטי ללא יריבים ושלטה שלטון ללא מיצרים במדינה . בתוך שישה חודשים השתנה המצב תכלית השינוי . בנובמבר 1993 החל ערוץ 2 המסחרי לשדר את תוכניותיו . מול מוטי קירשנבאום ניצבו יריבי תקשורת מרים וגם עשירים . שמות מוכרים היטב מהשורה הראשונה של וותיקי רשות השידור בדמותם של דן שילון ויוחנן צנגן מנכ"לים משותפים של הזכיינית "רשת" , אלכס גלעדי מנכ"ל הזכיינית "קשת" , ועוּזִי פֶּלֶד שהיה סגנו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ בצוות ההקמה של הטלוויזיה בשנים 1969- 1967 , ועכשיו שימש מנכ"ל הזכיינית "טלעד". המתחרים האלה היו תאבי הצלחה, עתירי ממון, וחדורי רצון עז להוכיח את עצמם, וגם לא פחות מוכשרים ממוטי קירשנבאום עצמו. חייהם של מוטי קירשנבאום ושל המנכ"לים ברשות השידור שבאו בעקבותיו השתנו בבת אחת מאז נובמבר 1993 . המאבק נגד ערוץ 2 הנמרץ היה כה חריף עד שחלקם סבלו מסיוטי לילה. אֵיילוֹן שָלֵו התמנה למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 והציב את יעקב איילון בכורסת המגיש הראשי . כעבור זמן קצר הודח איילון שלו ובמקומו התמנה שלום קיטל ששימש שנים רבות קודם לכן כ- כתב ושדר חדשות ברדיו "קול ישראל" . שָלוֹם קִיטָל חולל תיכף מהפכה בחברת החדשות. הוא הרכיב את צמד ההגשה האטרקטיבי יעקב איילון ומיקי חיימוביץ , וגייס לשורותיו כוח עיתונאי מקצועי רב ניסיון מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרדיו "קול ישראל", וגם מתחנת הרדיו הצברית של גלי צה"ל. הוא לא הכשיר עובדים. הוא קנה כוח אדם מקצועי מוכן. שמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית או כפי שחלק מהציבור קרא לה עדיין "הטלוויזיה הכללית" הומר בשם חדש, ל- "ערוץ 1". נפתחה תחרות טלוויזיה קשה שטרם נודעה כמותה עד אז בארץ ישראל בין ערוץ 1 הציבורי הוותיק לבין ערוץ 2 המסחרי הצעיר והלוחמני – על לבו ועיניו של הצופה.

מייד לאחר מינויו למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 ביצע מוטי קירשנבאום מהלך ניהול דרמטי. הוא החליט לא להאריך את כהונתו של יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית בשנים 1993- 1990. למעשה החליט להיפטר ממנו והדיח אותו מתפקידו. במקומו הציב את יאיר שטרן שהיה אז כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בוושינגטון בירת ארה"ב. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם עיתונאי בכל רמ"ח אבריו ידע שרשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ניצבת ב- 1993 בצומת דרכים ונקודת זמן היסטורית. מוטלת עליה משימת כיסוי רחבת היקף של חזון חדש, יוזמת השלום שנקטו ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס כלפי העם הפלסטיני. רשות השידור פתחה בסיקור טלוויזיה ורדיו מורכב, ארוך, ויקר שעסק ודן בהסכם אוסלו בין ישראל לבין הפלסטינים, הסכם שעתיד להביא את ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין וראש אש"פ יאסר עראפאת ללחוץ ידיים לראשונה על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון , ב- 13 בספטמבר 1993 .

טקסט תמונה : יוסף בר- אל בראשית דרכו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1969 . עלה לישראל ממצרים שם רכש תואר אקדמאי ברוקחות . כמו רבים אחרים זנח את מקצועו ופנה לעיסוק בתקשורת. הוא התמנה למנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית לאחר עידן שלמה ענברי. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוסף בר-אל בשיא כוחו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום לא רצה את יוסף בר-אל. הוא זכר שהטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת הנהגתו של יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 הגיעה לנקודות שֵפֶל חסרות תקדים בכל תחומי השידור הציבורי, חדשות, הפקות ספורט, תוכניות בידור, תיעוד, ודרמה. יוסף בר-אל היה האיש שעל פי דעתו דִרְדֵר את הטלוויזיה הישראלית למקומה הנמוך ולכן חסר כל כשרון להזניק אותה מחדש למקומה הטבעי בו נדרשה להימצא זה מכבר, אך היא לא הייתה שָם. מוטי קירשנבאום רצה במישהו שלוֹ ומכוחותיו. דמות שמקובלת עליו ועל המקצוע בכל פרמטר טלוויזיוני . צבר ישראלי בעל מנטאליות ישראלית, עיתונאי מהיר מחשבה, בעל ניסיון וכושר ביצוע, וגם יכולת מנהיגות. ולפני הכול איש של יושרה. מנכ"ל רשות השידור החדש מצא את התכונות האלה ביאיר שטרן . יאיר שטרן היה כתב הטלוויזיה בוושינגטון באותה עת ולפני כן מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה במשך שש שנים (1989 – 1983). דרכם של מנכ"ל רשות השידור החדש ומנהל הטלוויזיה החדש הצטלבה שוב לאחר שנים רבות . מוטי קירשנבאום נולד בכפר סבא ויאיר שטרן ברמת גן. יאיר שטרן הוא בנו של מנהיג תנועת לח"י יאיר שטרן שנרצח ע"י הבריטים ב- 1942 . אִמו רוני הייתה בהריון כשבעלה נורה ע"י שוטרי הבולשת הבריטית . היא הנציחה את שם בעלה וקראה לבנה התינוק יאיר . מאוחר יותר התחתנה רוני שוב ועקרה עם בנה יאיר שטרן מרמת גן לנתניה . מוטי קירשנבאום נולד בכפר סבא. בהיותו בן שבע החליטו הוריו אברהם ובת שבע לעזוב את כפר סבא והתיישבו אף הם בנתניה. אביו הקים את חנות הנעליים "נעלי חֵן" בעיר . מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן גדלו יחדיו בנתניה עיר קיט קטנה ונקייה בימים ההם הבנויה על שפת הים. מוטי קירשנבאום מבוגר מיאיר שטרן בשלוש שנים והיה מדריך שלו בתנועת "הצופים" בנתניה. שניהם חובבי ספורט ידועים שהיו גם אוהדים שרופים של קבוצת מכבי נתניה בכדורגל ומעריצים מושבעים של מרדכי שפיגלר. מוטי קירשנבאום הגיע לצוות ההקמה ולחטיבת החדשות של פרופסור שלמה אהרונסון בטלוויזיה בשנת 1968. יאיר שטרן עיתונאי ב- "מעריב" עשה זאת שנתיים אחריו לאחר שהצטרף לצוות שידורי הספורט באחריות דן שילון.

בקיץ 1993 הדיח מנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מר יאיר שטרן נקרא לבוא בדחיפות ארצה משליחותו ככתב רשות השידור בבירת ארה"ב וושינגטון, והוצב במקומו של המודח. בחירה ראויה. גב' שולמית אלוני הדעתנית ובעלת היוזמה התמנתה לשרת החינוך בממשלת יצחק רבין ב- 1992. היא הייתה פוליטיקאית וותיקה שייסדה ב- 1973את התנועה למען זכויות האזרח והקימה את מפלגת ר"צ. שולמית אלוני הייתה מודעת לאופי שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה וביקשה לסלקו מייד. היא מינתה את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור וזוכרת היטב את הנעשה מאחורי הקלעים וגם לפניהם כפי שתיעדה את העובדות בפניי : "…לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור במקומו של אריה מקל ביקשתי אותו לפטר תיכף ומייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה ולא להמתין עד להשלמת הקדנציה שלו. יוסף בר-אל היה מקושר עם הרבה גורמים פוליטיים ועשה טלוויזיה מאוד לא טובה. ראו את זה. גם אני הבחנתי בכך. מוטי קירשנבאום היה רחמן ממני והחליט לתת לו לסיים את תקופת הניהול ורק אז להדיחו…".

טקסט תמונה : חורף  1973. גב' שולמית אלוני הנאורה מקימה  ב- 1973 את התנועה הפוליטית לזכויות האזרח "רצ" ונכנסת בראש רשימתה לכנסת. אישה נאורה וממלכתית שביקשה לעצב שידור ציבורי בישראל נקי וחף מכל שיקולים פוליטיים.  כאן היא נואמת נאום בחירות בקיבוץ אפיקים. (באדיבות גב' שולמית אלוני וארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אַרְיֵה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור לפני עידן מוטי קירשנבאום, זוכר כפי שסיפר לי בשיחות התחקיר שערכתי עמו, כלהלן : "יוסף בר-אל מונה לתפקיד מנהל הטלוויזיה בתקופתי. וועדת המכרזים בראשותי העדיפה אותו על פני נסים משעל ובחרה בו לקדנציה של שלוש שנים. זה היה ב- 10 ביולי 1990. הוא בפירוש היה איש לא מוכשר וגם מנותק מההוויה הישראלית והתרבות שלה. הוא תמיד נראה לי עולה חדש ממצרים. אני זוכר שפעם הצעתי לו לקחת את ענת עצמון כמגישה ראשית של תוכניות התרבות בשידור הציבורי, והאיש שאל אותי, "מי זאת ענת עצמון ?". מייד הבנתי מי זה יוסף בר-אל, מישהו שאין לו מושג, ואני הייתי האיש שמינה אותו לתפקיד הרָם. מודה בטעותי".

חיש מהר הוברר למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן כי שניהם נכנסו לוָואקוּם טלוויזיוני (אדיר) שנוצר בשנים של 1993- 1990. "עֵדוּת למעללי יוסף בר-אל", כפי שהעיד יאיר שטרן. רִיק מכל היבט שהוא. הטלוויזיה הציבורית הייתה כה רדודה, כה נחותה, וכה מקורקעת בעידן ההוא עד שנותרה בידי שני הבוסים החדשים רק אפשרות אחת. להמריא מחדש. מוטי קירשנבאום מונה ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור שתקציבה השנתי נאמד במיליארד שקל מאגרה וחסויות . שני מנהיגי השידור החדשים, מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, החליטו להעניק כיסוי טלוויזיוני טוטאלי ומרבי לתהליך מדיני חדש במזרח התיכון בדרך להסכם שלום עם העם הפלסטיני אותו החל וטווה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין (יחדיו עם שר החוץ שלו שמעון פרס). את הפיוס ההיסטורי והשלום קיווה להשיג עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. זה היה מבצע יקר וממושך של רשות השידור  (טלוויזיה ורדיו בשתי השפות עברית וערבית) שתבע התגייסות גדולה של כוח אדם ושימוש לאורך ולרוחב בטכנולוגיה מכסימליסטית שעלתה ממון רב. הסכם אוסלו גובש במשך זמן רב ע"י ד"ר יוסי ביילין ואנשי צוותו ביניהם יאיר הירשפלד, יואל זינגר, רון פונדק, ואורי סביר. זה היה בעצם הישג ביניים אך נקודת ציון חשובה בדרך ארוכה והקשה שהייתה אמורה להוליך להתפייסות חוזה שלום כללי בין מדינת ישראל והרשות הפלסטינית. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס העניקו את חסותם למהלכים החשאיים של ד"ר יוסי ביילין ואנשיו. התגובות בארץ ללחיצת היד ההיסטורית בין יצחק רבין ליאסר עראפאת  ב- 13 בספטמבר 1993 בוושינגטון מול מבטו המאושר של נשיא ארה"ב ביל קלינטון (Bill Clinton) המחבק את שניהם, היו מעורבות. השמאל תמך בהסכם מול הימין הזועם שהפגין נגדו. מדינת ישראל נחצתה לשניים, למברכי השלום על פי משנתו המדינית של יצחק רבין ולשולליו. ב- 4 בספטמבר 1993 הגיעו 40000 (ארבעים אֶלֶף) מאנשי השמאל לכיכר מלכי ישראל כדי להפגין בעד ההסכם. יומיים אח"כ צעדו 50000 (חמישים אֶלֶף) מהימין ברחובות ירושלים וזעקו בוז להסכם. 2500 (אלפיים וחמש מאות) שוטרים מנעו ממפגיני הימין להסתער על משרדי הממשלה בקריה בירושלים. ב- 9 בספטמבר 1993 חתם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בתל אביב על ההסכם עם אש"פ. יָאסֶר עָרָאפָאת חתם עליו במקביל בטוניס והתחייב לבטל את עשרים ושישה סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראת להשמדת מדינת ישראל. איש לא שיער ולא תיאר לעצמו כי הסכם אוֹסְלוֹ ולחיצת היד בין יצחק רבין ליאסר עראפאת ב- 13 בספטמבר 1993 בוושינגטון, יובילו כעבור שנתיים לפילוג ומחלוקת כה סוערת בעַם ולרציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין בכיכר מלכי ישראל בתל אביב משלוש יריות אקדח של מתנקש בן עוולה מהימין הקיצוני.

חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של דוד "דוּדוּ" גלבוע והמפיק הבכיר שלו אמנון ברקאי החלה בספטמבר 1993 לכסות בצורה מסיבית את תהליך ההסכם המדיני בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית. עשרות מאנשי רשות השידור, טלוויזיה בעברית ערבית ורדיו "קול ישראל" בשתי השפות עִברית ועַרבית כולל מנכ"ל רשות השידור בעצמו , טסו בראשית ספטמבר לארה"ב על מנת להעביר בשידורים ישירים את טקס החתימה על מדשאות הבית הלבן בין מדינת ישראל לאש"פ ואת לחיצת היד בין יצחק רבין ליאסר עראפאת . מבצע הפקת השידורים הישירים מוושינגטון ושידורם בטלוויזיה וברדיו הממלכתיים היה יקר וחרג בהרבה מתקציבו. מבצעי שידור פוליטיים בינלאומיים מהסוג הזה שכרוכים בשימוש בתקשורת לוויינית Unilateral עולים מיליוני שקלים. מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור נאלץ להזהיר את מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן מחריגת יתר וסכנה לקריסת תקציב חטיבת החדשות באם ימשיכו לשפוך כסף בקצב הזה. היו שמועות שהדבר נעשה באופן מתוכנן וכי אברהם "בייגה'" שוחט שר האוצר בממשלת יצחק רבין הבטיח למוטי קירשנבאום לסייע ולכסות את  ה- Over draft של הטלוויזיה שייווצר בגלל הכיסוי החדשותי היקר, המקיף, והארוך של תהליך ההסכם המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית. בדצמבר 1994 העניקה וועדת פרס נובל באוסלו בירת נורווגיה את פרס נובל לשלום ליצחק רבין, שמעון פרס, ויאסר עראפאת. אין ספק כי רשות השידור בפיקודו של מוטי קירשנבאום עשתה עבודה עיתונאית בלתי רגילה וחשובה בסיקור התהליך על כל היבטיו. העלויות הכלכליות של כיסוי מהלכי השלום של ממשלת יצחק רבין בידי הצוותים הרבים של הטלוויזיה והרדיו בשנים 1995 – 1993 הסתכמו בכמה עשרות של מיליוני שקלים. בהיותו מנהיג אמת של השידור הציבורי העניק מוטי קירשנבאום לטלוויזיה בשתי השפות העִברית והעַרבית ולרדיו "קול ישראל" בעברית ובערבית, את אמצעי ההפקה והשידור הנחוצים. כולם ידעו כי רוחו של מנכ"ל רשות השידור שורה במקום. יתירה מזאת. היא מנשבת בחוזקה ובחוֹם כין כותלי ארבעת גופי המדיה של הרשות.

לחיצת היד בין ראש ממשלת ישראל לבין יו"ר הרשות הפלסטינית האיצה את המו"מ לשלום אמת בין ישראל לבין המשטר המלוכני בירדן. ב- 26 באוקטובר 1994 הייתה ירדן למדינה הערבית השנייה אחרי מצרים שחתמה הסכם שלום עם מדינת ישראל. ראש ממשלת ישראל יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן חתמו על ההסכם בטקס מרשים ומכובד בערבה בנוכחותו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון. בין יצחק רבין למלך חוסיין נרקמו יחסים חמים וקרובים מאוד מעבר לפורמליים המקובלים בין מנהיגי מדינות. שני האישים בטחו וסמכו לחלוטין איש על רעהו. מוטי קירשנבאום ואנשי רשות השידור היו שָם וסיקרו שוב בצורה מרבית את השלום שנוצר בין ישראל לירדן לאחר ארבעים ושש שנות מלחמה. מנכ"ל הרשות מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בנו ועִיצְבוּ את Media בדמותם. דוד "דוּדוּ" גלבוע התמנה למנהל חטיבת החדשות. רפיק חלבי היה עורך "מבט". מיכאל קרפין בעל המבט הקשוח נקבע להיות עורך ומגיש התוכנית "מבט שני". דליה גוטמן החליפה את אליעזר יערי בניהול התוכניות. הרכב אנושי מבטיח. אך בל אקדים את המאוחר.

טקסט תמונה : שנת 1994. ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה יצחק רבין בשיחה עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. (לע"מ, תמורת תשלום).

טקסט תמונה : אוקטובר 1994. יחסים אישיים חמים וקרובים נרקמו בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין לבין חוסיין מלך ירדן, הרבה מעבר ליחסים הפורמליים המקובלים בין ראשי מדינות. המלך חוסיין העריך עד למאוד את אישיותו של יצחק רבין. מה הפלא ? נשיא ארה"ב ביל קלינטון העריץ את יצחק רבין ורחש לו כבוד עצום. (לע"מ, תמורת תשלום).

בתום טורניר אליפות אירופה לאומות בכדורגל של שוודיה 1992 (92' EURO) החליטה התאחדות הכדורגל האירופית (UEFA)  להכפיל את מספר הנבחרות הנוטלות חלק בטורניר הגמר משמונה לשש עשרה ועִמו גם כמות המשחקים. אליפות אירופה לאומות בכדורגל הנערכת מידֵי ארבע שנים מאז 1960 נועדה להתקיים בקיץ 1996 באנגליה. הטורניר מנה שש עשרה נבחרות אירופיות והתארך לשלושה שבועות וחצי. היו אמורים להיערך בו שלושים ואחד משחקים. מפעל כדורגל רב ממדים הדומה בהיקפו למתכונת אליפויות העולם בכדורגל של שנות ה- 70 במאה הקודמת. אירופה קפצה מדרגה. זה היה חידוש גדול שחייב היערכות טלוויזיונית טכנולוגית ולוגיסטית בסדר גודל שונה לחלוטין מבעבר והכנה מדוקדקת של כוח אדם מיומן בשני מוקדי השידורים בירושלים ולונדון. הפקה רחבה ויקרה בהרבה מזאת של אליפות אירופה האחרונה שנערכה בשוודיה ב- 1992. זכויות השידורים האמירו בהתאם. יוסף בר-אל סולק ולא היה עוד בשטח גם לא המנכ"ל היוצא של רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל. גורלי אינה לי לפגוש שוב את מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן.

הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את טורניר אליפות אירופה לאומות בכדורגל – שוודיה 1992 (טורניר המכונה 1992 – EURO ) התקיימה בתקופת שלטונו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. ההפקה התנהלה בקמצנות יתירה. הטורניר בהשתתפות שמונה נבחרות הטובות באירופה, שוודיה, צרפת, אנגליה, הולנד, סקוטלנד, רוסיה, גרמניה, ודנמרק – החל ביום רביעי – 10 ביוני 1992 והסתיים ביום שישי – 26 ביוני 1992 . שידרנו ישיר את משחק הגמר בו ניצחה דנמרק במפתיע את גרמניה 0:2. את נבחרת דנמרק אלופת אירופה ב- 1992 אימן אז ריכרד נילסן שהפך שֵש שנים אח"כ למאמנה של נבחרת ישראל. הגשתי ליוסף בר-אל כמקובל את ספר השידורים של שוודיה 92 למרות חילוקי הדעות הקשים בינינו. בלתי אפשרי היה לעבוד עמו . יוסף בר-אל רצה לשדר ישיר רק שישה משחקים מתוך ה- 15 שהתקיימו. מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל תמך בתוכנית השידורים הישירים המכסימליסטית שהצעתי וכללה את כל חמישה עשר המשחקים של הטורניר. שילמנו 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר עבור זכויות השידורים של המפעל . מנכ"ל רשות השידור מר אַרְיֵה מֶקֶל ואנוכי התכוונו לנַצֵל כל רגע ממנו . לבסוף התפשרנו על 11 משחקים בשידור ישיר מתוך סך כולל של 15 לרבות משחק הגמר ששוחק בלֵיל שישי בתשע בערב של 26 ביוני 1992. יוסף בר-אל נכנע. שידרנו ישיר משחק מהאליפות גם בלֵיל שבת.

טקסט מסמך : ספר השידורים של מבצע שידור משחקי אליפות אירופה לאומות בכדורגל – שוודיה 1992. (הטורניר קרוי גם : 92' EURO). את שני העותקים הראשונים שלחתי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. "לא תצטערו על ההשקעה, על זמן המרקע , ועל הביצוע של חטיבת הספורט בפיקודי", כתבתי והקדשתי לשניהם את הספר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטסתי לשוודיה 92' את מאיר איינשטיין ורמי ווייץ כשדרים בודדים, ללא טכנאים וללא פרשנים לצִדם. הייתי צריך לקוות שהם לא יפשלו כמו יורם ארבל בכמה רגעי חולשה שלוֹ ב- 1985 ו- 1989.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל שרצה לחסוך כסף לא הסכים לבקשה שלי לשלוח צוות שידור כמקובל היום. הוא ראה בהצלחתם של שידורי הכדורגל משוודיה 1992 דבר מובן מאליו גם ללא פרשנים וטכנאים נלווים ובלי צוות הפקה המנהל ומכוון את השידורים הישירים ממוקד התרחשותם. מנהל הטלוויזיה התנכל לכמות, איכות, ומהות הצוות שנשלח לשוודיה, אך לא העֵז לפגוע במסורת השידור של המפעל הזה שתחילתה (המוצלחת) הייתה ארבע שנים קודם לכן באליפות אירופה 1988 שנערכה במערב גרמניה בתקופתם של המנכ"ל אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין. חוסר ההבנה של הנהלת רשות השידור בניהול שידורים סבוכים כאלה הכריח אותי להושיב את אבי רצון פרשן הכדורגל שלנו באולפן  בירושלים. הוא פִירְשֵן את המשחקים שנערכו אלפי קילומטרים ממנו כשהוא מנותק מהם, ועשה זאת באמצעות המסך הקטן באולפן השידור, בשיטת ה- Off Tube הנלוזה והידועה לשִמצה.

טקסט מסמך : 26 במאי 1992. הפקת אליפות אירופה לאומות בכדורגל – שוודיה 1992. פרוצדורה כספית מסורבלת של רשות השידור מכבידה על מהירות ויעילות ההפקה של שידורי חטיבת הספורט של הטלוויזיה. אירוני לחשוב שסמנכ"ל הכספים הוא המייעץ והממליץ למנכ"ל רשות השידור בעניינים עיתונאים טהורים הנוגעים להטסת שני השדרים מאיר איינשטיין ורמי ווייץ ליעדי השידור ב- 1992 EURO. לוגיסטיקה פתטית. אני עוקף בהתכתבות הדנה בדולרים ספורים את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בדרכי  לסמנכ"ל הכספים מוטי לוי שממליץ בפני מנכ"ל רשות השידור לאשר את בקשתי. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל מאשר את המלצתו של מוטי לוי לשפר את תנאי המגורים של שני השדרים בשוודיה 1992, בתנאי שמאיר איינשטיין יסדיר את חובותיו למחלקה הכספית של רשות השידור. הדבר לא שנה ולא חזר על עצמו מאוחר יותר בעידן מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 26 ביוני 1992. טורניר Euro 1992 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל) הנערכת בשוודיה. זוהי עמדת השידור של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון בגטבורג במשחק הגמר בין נבחרות דנמרק וגרמניה באליפות אירופה לאומות בכדורגל בשוודיה – 1992 EURO. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית רמי ווייץ, מאיר איינשטיין, ואמיר אפרת כתב העיתון "ידיעות אחרונות". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                      

טקסט מסמך : מאי 1992. תוכנית השידורים המאושרת של טורניר אליפות אירופה לאומות בכדורגל – שוודיה – 1992 (EURO 92) בהשתתפות 8 נבחרות בלבד בעת ההיא ע"י מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. נבחרת דנמרק הצטרפה ברגע האחרון לטורניר Euro 1992 לאחר שיוגוסלוויה הודחה ממנו בשל נסיבות פוליטיות. (נלקח מתוך פקודת המבצע שכתבתי וחיברתי לקראת שידורי שוודיה  92'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אליפות אירופה בכדורגל גם במתכונתה הישנה עם מספר נבחרות מצומצם נחשבה לאירוע הכדורגל השני בחשיבותו ואיכותו בעולם אחרי טורניר אליפות העולם בכדורגל (מונדיאל) . את יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה זה ממש לא עִניֵין והבּוֹס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם לא התערב בוויכוח בינינו .

טקסט תמונה : קיץ 1992. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – שוודיה 92', טורניר המכונה 1992 – EURO. השַדָּר רמי ווייץ (משמאל) חזר מסטוקהולם עם מזכרת חביבה, צילום משותף עם הגרמני פרנץ בקנבאואר שהיה פעמיים אלוף העולם בכדורגל. ב- 1966 כשחקן, ב- 1990 כמאמן. אך בעוֹל השידור העיקרי נשא מאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין שידר ישיר בליל שישי – 26 ביוני 1992 את משחק הגמר בו זכתה נבחרת דנמרק בפעם הראשונה בתולדותיה (והאחרונה בינתיים) באליפות אירופה תחת שרביטו של המאמן ריכארד נילסן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חודשים ספורים לפני תחילת אליפות אירופה של שוודיה 1992 ידעתי כבר כי הבחירות לכנסת באותה שנה של 1992 הוקדמו מחודש נובמבר לחודש יוני (על פי חוֹק) ואמורות בשל כך להתנגש עם מבצע שידורי הטלוויזיה היקר והיוקרתי של שוודיה 1992. החלטתי לפנות ביזמתי ועל דעת עצמי אל יו"ר וועדת הבחירות המרכזית כבוד השופט העליון בדימוס מר אברהם חלימה על מנת שיתחשב בתכנון לוח שידורי הטלוויזיה הישירים שלנו מאליפות אירופה בכדורגל ולא יקיים את הבחירות לכנסת ביום של אחד ממשחקי הטורניר. הסברתי לשופט העליון כי שידורי הטלוויזיה הישירים של מחלקת הספורט מאליפות אירופה מרתקים אליהם בעַרבֵי השידור ציבור צופי טלוויזיה גדול, מה עוד שההפקה עצמה וזכויות השידורים עולים ממון הממומנים מכספו של משלם האגרה. כבוד השופט אברהם חלימה הודה לי על פנייתי והבטיח להתחשב בבקשתי. היא לא נראתה לו מוזרה אלא הגיונית. בפועל לא הצליחה ממשלתו של יצחק שמיר להשלים את תקופת כהונתה. ב- 4  בפברואר 1992 נקבע חוק התפזרות הכנסת. הבחירות לכנסת הוקדמו בשלושה חודשים ונקבעו ליום שלישי – 23 ביוני 1992 שהיה יום מנוחה במשחקי שוודיה. 11 משחקי שוודיה 1992 שודרו כמתוכנן בטלוויזיה הישראלית הציבורית . מפלגת העבודה שנישאה על הסיסמה , "ישראל מחכה לרבין", זכתה ב- 44 מנדטים לעומת 32 של הליכוד. יצחק רבין שהיה כבר בן 70 הֵבִיס בבחירות האלה את ראש הממשלה היוצא יצחק שמיר בן ה- 76 והתמנה לראש הממשלה הבא של מדינת ישראל.

בנאום הניצחון הטלוויזיוני המפורסם שנשא יצחק רבין באחת עשרה בלילה של יום שלישי – 23 ביוני 1995 מוקף בתומכיו ורעייתו לאה בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב , וכשעה לאחר היוודע תוצאות מִדְגָם הטלוויזיה (האָמִין) שפרסם חיים יבין בטלוויזיה הישראלית הציבורית, טבע יצחק רבין סְמוּק פנים ונרגש, כמעט שיכור ניצחון, את הסלוגן, "אני אנווט…אני אנווט…" . יצחק רבין שב לשלטון חמש עשרה שנה לאחר התפטרותו מראשות הממשלה בליל יום חמישי – 7 באפריל 1977. מעשה נסים פוליטי וכנראה גם חסר תקדים בישראל ובעולם . המצלמות והמיקרופונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נכחו במקום והנציחו את השעה ההיסטורית. יצחק רבין מגדולי המנהיגים בתולדות העם היהודי והאומה הישראלית חזר למקומו הטבעי. ההיסטוריה המתעתעת. יצחק רבין הנער התל אביבי יפה המראה והתמים בנם של נחמיה ורוזה, תלמיד ביה"ס החקלאי "כדורי", רצה בכלל להיות מהנדס מים. בכורח הנסיבות הפך למפקד ולוחם הפלמ"ח המהולל במלחמת העצמאות ב- 1948, היה אלוף פיקוד הצפון בשנות ה- 50, מונה לרמטכ"ל צה"ל ב- 1964 והוביל את צה"ל לניצחון מפואר במלחמת ששת הימים 1967. אח"כ נשלח ע"י ממשלת ישראל לשמש שגריר בוושינגטון בירת ארה"ב. ב- 1974 בהיותו בן 52 נבחר לכהן כראש ממשלת ישראל בקדנציה הראשונה שלו בשנים 1977- 1974. ב- 23 ביוני 1992 משנבחר שוּב לראשות הממשלה בגיל 70 ידע יצחק רבין שזאת ההזדמנות האחרונה.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. ראש הממשלה ושר הביטחון הנערץ של מדינת ישראל דוד בן גוריון בצילום משותף עם אלופי המטה הכללי צה"ל ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס. יושבים מימין לשמאל : האלוף דן טולקובסקי מפקד חיל האוויר, האלוף צבי "צ'רה" צור , שמעון פרס מנכ"ל משרד הביטחון, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, הרמטכ"ל משה דיין, והאלוף מאיר עמית. עומדים מימין לשמאל : מזכירו הצבאי של דוד בן גוריון סא"ל נחמיה ארגוב, אל"מ גדעון שוקן ראש אכ"א, האלוף שמואל טנקוס מפקד חיל הים, האלוף יצחק רבין, האלוף משה צדוק ראש מל"ח, האלוף יהושפט הרכבי, האלוף חיים בר- לב, אל"מ מאיר אילן ראש אג"א. (באדיבות לע"מ ו- ארכיון הפלמ"ח).

טקסט תמונה : חודש אוקטובר – שנת 1974. ראש הממשלה יצחק רבין (בן 52) ורעייתו לאה רבין יחד עם גב' גולדה מאיר (בת 76) בהלוויה של נשיא המדינה זלמן שז"ר. ניצב מאחור איש השב"כ עוֹבַד, גבר יפה תואר (מרכיב משקפי שמש ומעונב), ששימש מאבטח של ראשי הממשלות בישראל בימים ההם. (באדיבות לע"מ וארכיון הפלמ"ח).

שנת 1992 האירה פנים ליצחק רבין אך גם למוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום שהה בימים ההם כבר זמן רב מחוץ לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. הוא היה עכשיו איש תקשורת פרטי אך הערוץ הציבורי נשאר האכסניה הטבעית לכתבותיו הדוקומנטאריות . הדבר סייע לקַבֵּע ולשָמֵר את כישרונו כמתעד טלוויזיה מוצלח בתודעת הציבור .

חודש ינואר של שנת 1992 היה גָשוּם מאוד. בפעם הראשונה מאז 1950 ירד שוב שֶלֶג קל בתל אביב וחיפה . מדינת ישראל מַלְאָה מי גשמים. אגם הכינרת איים להציף את קיבוצי הסביבה . האחראים נדרשו לפתוח את סכר הירדן ולאפשר למים השוצפים לזרום דרומה אל ים המלח . נחלי איילון והירקון עלו על גדותיהם. גם נחל אשדוד ונחל שִקְמָה ואגם שִקמה ליד קיבוץ זיקים התמלאו במי גשמים . השיטפונות הקשים האלה הציפו את המדינה וסגרו את הכבישים. בחודשים ינואר ופברואר של שנת 1992 התקדרו שמי ישראל בעָבִים כבדים. מזג האוויר הסגרירי החשיך את ישראל. שרר בארץ חורף אמיתי. התושבים הסתגרו בבתיהם, אבל לא מוטי קירשנבאום. הוא ארז את ציודו ויָצָא דרומה לתעד את מראות החוֹרֶף עם צלם הטלוויזיה הוותיק מאיר דיסקין למגזין ה- "יוֹמָן" של אליעזר יערי מי שכונה בידי חבריו "גֵיְיזֶר". בדרכו חזרה מאגם שִקְמָה לירושלים הבחין בתופעה מוזרה . הכביש הראשי ליד אשדוד המוביל לצפון המדינה נותר יָבֵש למרות הגשמים העזים , אך העורק הראשי המקביל לוֹ הנמתח מצפון לדרום החל לעלות על גדותיו וטבע במים . מוטי קירשנבאום לא היסס. הוא הוריד את המצלמה ופקד על מאיר דיסקין לארוב לפיתיון. "כדי לעקוף את השיטפון היה על הנהגים לבצע עיקוף של כ-60 ק"מ. הנהג הישראלי לא בנוי לעיקופים ותכנון לטווח ארוך. הוא עובד על קיצורים ואִלתורים", סיפר לי מוטי קירשנבאום את מה שאמר לצלם שלוֹ והוסיף, "זה היה רק עניין של זמן עד שהטֶרֶף ייפול לידינו". השמיים השחורים המטירו גשמי זעף כל העת והיה גם קר מאוד . כתבים אחרים היו אולי נוטשים את המערכה ושבים הביתה אך מוטי קירשנבאום ומאיר דיסקין ניצבו שם בסבלנות ממתינים לסיפורם. המתעד הדָגוּל לא טעה בשיקוליו. נפל לידיו סיפור דרמטי והוא לא החמיץ אותו. הכתב והצלם אומנם נרטבו כהוגן בעת ההמתנה במזג האוויר הקשה אך בדיעבד זה השתלם להם. עד מהרה הופיעה משאית גדולה שנהגה לא עשה חשבון לגשם הזִלעפות . כמו רבים מאיתנו הוא אִלְתֵּר וקיצר. מכוניתו נלכדה מייד בשלולית הענקית שהפכה לאגם ונתקעה. המנוע כבה. המים עלו והמשאית שקעה. הנהג אובד העצות טיפס על גג הקבינה של מכוניתו הטובעת. זה קרה ממש ליד אשדוד. רגע לפני שהנהג שוקע במים וטובע בעצמו הוא חולץ מגג הקבינה של מכוניתו ע"י הליקופטר שהוזעק למקום והביא אותו למקום מבטחים. רק מוטי קירשנבאום עם צוות הצילום שלוֹ ניצב שָם במזג האוויר הסגרירי והגָשוּם. העין העיתונאית הרגישה שלו תפשה את הסיפור במלואו. האם הגיע למוקד ההתרחשות למקום טביעת המשאית באקראי ? התשובה לכך איננה חשובה. ה- Timing והמזל הולכים עם הטובים. הכתבה האיכותית הבלתי רגילה הזאת (בלתי רגילה מפני שהיא מספרת בצורה מרתקת סיפור בנושא כל כך טריביאלי כמו גֶשֶם) שודרה בערב שישי במגזין ב- "יומן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאליעזר יערי שימש עורכו ומגישו. אליעזר יערי עשה עסקה טובה והיה בר מזל שהיה לו כתב Free lancer ברמתו של מוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום בעל טביעת העין והניסיון שהיה כבר שנים מחוץ לרשות השידור ניווט בעל כורחו כקפטן באמצעות הכתבות שלוֹ את אחת מספינות הדגל של ערוץ הטלוויזיה הציבורי, וגנב את ההצגה. הוא אומנם לא היה לבדו, היו ל- "יומן" עוד כמה כתבים טובים אך לא ברמתו. איש לא התחרה בכישרון והיכולת שלו לספר סיפור באמצעות מצלמת הטלוויזיה.

בלֵיל שִישִי – 21 ביוני 1991, חשף מוטי קירשנבאום בכתבתו ב- "יומן" לראשונה את קיומן של יחידות המסתערבים של צה"ל, "שמשון" ו- "דובדבן", ואת דרך פעולתן ומִבצעיהן בשטחים. צה"ל פנה אל מוטי קירשנבאום ולמרבה התדהמה לא אל הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותם הימים משה שלונסקי. הצבא ביקש ממנו לתעד את יכולתן המבצעית של יחידות העילית שלוֹ בשטחים . מוטי קירשנבאום התנה את עשיית הכתבה באפשרות להסתערֵב בעצמו יחד עם הצלם שלו צ'ארלי שטרית כדי לשהות בעצמם בשטח ולצלֵם את פעולת חיילי צה"ל בדרך בלתי אמצעית מקרוב. שניהם גידלו זיפֵי זקן, התאפרו ולבשו בגדים בהתאם על מנת להיטמע כראוי בתוך האוכלוסייה הערבית . הם הפכו למסתערבים לכל דבר. כתבת "המסתערבים" של מוטי קירשנבאום הייתה חשיפה מרתקת וסנסציונית, וסְקוּפּ עיתונאי – טלוויזיוני מקומי ובינלאומי מן המדרגה העליונה ביותר. מהגדולים ביותר ששוּדָר אי פעם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ע"י כתב Free lancer שהיה פעם בן משפחה אך לא נמנה עוד על שורותיה. הכתבה עוררה הדים עצומים על דרכי פעולתו הסמויה של צה"ל בשטחים וממשלת ישראל כמעט עברה מהעולם בעקבות החשיפה והגילויים הדרמטיים. רשתות טלוויזיה בינלאומית רבות מיהרו לרכוש את הכתבה As is (כמו שהיא) לשידור ברשתות שלהן לרבות פס הקול האורגינאלי של הכתב. מוטי קירשנבאום היה אוֹצָר בָּלוּם ל- "יומן" ולשידור הציבורי.

מוטי קירשנבאום נשאר אוהד השידור הציבורי אך היה עכשיו איש טלוויזיה פרטי. כתבת "המִסתערבים" שלוֹ העמידה באור מביך את הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותם הימים מר משה שלונסקי שנותר בידיים ריקות . נקֵל לשַעֵר מה הייתה תחושתו של משה שלונסקי בשעה שצפה באותו ערב שישי בכתבת "המסתערבים", מעשה ידיו של איש אחר, שהיה בכלל אורח וכתב Free lancer מחוץ לכותלי רשות השידור. כתבת "המסתערבים" של מוטי קירשנבאום עסקה בנושא צבאי פֶּר אֶקְסַלָאנְס שהיה בתחום הישיר של ה- Desk הצבאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ולרגע הטילה צֵל כבד על הכתב הצבאי במקור. צרכן הטלוויזיה באשר הוא מצפה שנושאים ספציפיים יטופלו ויוגשו לו באמצעות המומחים של רשת הטלוויזיה, כל אחד בתחומו המקצועי הקונקרטי. לא כל שכן כשמדובר בנושאים צבאיים – ביטחוניים רגישים ביותר. הציפייה היא שהנושאים המרכזיים מהסוג הזה יכוסו ע"י המומחה מספר אחת ברשת הטלוויזיה המופקד על תחום הדסק הצבאי. היה כאן משגה ניהולי וטעם גדול לפגם. רבים ברשות השידור וגם מחוצה לה זקפו גבה ושאלו את עצמם כיצד ייתכן הדבר. גם אנוכי. מדוע את הכתבה הזאת על "המסתערבים" עשה דווקא מוטי קירשנבאום ולא משֶה שְלוֹנְסְקִי. מי הם המקורות הביטחוניים של מוטי קירשנבאום שאִפְשֵרוּ לו לחדור לליבת עשיית צה"ל בשטחים , לדלות פרטים ואיסוף חומר, ולהגיע למידע צבאי כל כך מסווג עד כדי יצירת כתבת טלוויזיה דוקומנטארית כה דרמטית ומסקרנת. האם משֶה שְלוֹנְסְקִי נרדם על משמרתו. הדבר לא היה יכול לקרות לאלון בן דוד בערוץ 10, וגם לא לרוני דניאל בערוץ 2. וודאי לא לרוֹן בן-יִשָי בתקופה ששימֵש ככתב צבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רוֹן בן – יִשָי לעולם לא היה מוותר ולא נותן לאיש לגזול ממנו את מטה לחמו . מוטי קירשנבאום פשוט גנב למשה שלונסקי את ההצגה והעמיד אותו באור מגוחך. הכתב הצבאי המקורי חטף סטירה בפרהסיה ויצא מובס מהעניין. ככה אני ראיתי ופרשתי את העובדות בשטח.

טקסט תמונה מימין : ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. רון בן ישי בתחילת הקריירה שלו ככתב צבאי אמיץ ונערץ בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מאוחר יותר הפך למפקד תחנת הרדיו של גלי צה"ל הייתה לי הערכה עצומה לסוג העיתונאות של רון בן ישי ולדבקות במשימה שלו  עיתונאי לעילה ועילה. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אף פעם לא היה יכול לקרות מצב דומה אצלי במחלקת הספורט בו הייתי מאפשר לשַדָּר פרילאנסר ליטוֹל לעצמו את המיקרופון על חשבונו של מאיר איינשטיין או יורם ארבל באירוע ספורט נחשק. אהוד יערי הכתב לענייני ערבים במשך שנים רבות בשידור הציבורי הציע לא אחת את עצמו כשַדָּר של משחק מרכזי בכדורגל . הוא חש את עצמו מוכשר ומיומן לעשות זאת . תשובתי אליו הייתה תמיד אחת : "חפש את החברים שלך". במבט היסטורי מרוֹם שבעים ושלוש שנותיי ניתן לקבוע כי מוטי קירשנבאום היה בעת ובעונה אחת מדען טלוויזיה, אסטרטג ואיש חזון, אמן ואיש רוח, וגם איש מעשה. 16 (שש עשרה) נבחרות מהיבשת העפילו לטורניר גמר אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 96' הקרוי 1996 EURO. מפעל כדורגל שהתפתח מאז 1960 ולראשונה מספר הנבחרות שנטלו בו חלק השתווה לאלו של מונדיאל הכדורגל בארגנטינה 1978. נבחרת ישראל אומנם לא השתתפה בו כהרגלה אך הדבר לא פגם בעניין הציבורי במפעל. הייתה זאת אליפות כדורגל שהתארכה ל- 23 ימים (30.6.1996 – 8.6.1996) וכללה בתוכה 31 משחקים. התארכות המפעל ייקרה בהרבה את עלות זכויות השידורים וגם את עלויות ההפקה. משחק הפתיחה של הטורניר בין נבחרות אנגליה ושווייץ התקיים באִצטדיון "וומבליי" בלונדון בשבת – 8 ביוני 1996. משחק הגמר נערך באותו מקום ביום ראשון – 30 ביוני 1992. משך ארוך כזה של זמן הטורניר, מָסָה נכבדה של כמות המשחקים , ועלויות זכויות השידורים (פי שמונה יותר משוודיה 92') – חייבו אותי להיערכות קַפדנית ותִּכנון טכנולוגי ולוגיסטי מדויק של מבצע השידורים מאנגליה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שִידְרֵג את הפקת אנגליה 96' לעומת שוודיה 92' והעניק לי כמעט את כל אמצעי השידור הנדרשים. טריאומווירט השלטון של השידור הציבורי בראשותו המנכ"ל מרדכי "מוטי" קירשנבאום הדומיננטי ולצִדו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות דוד "דוּדוּ" גִלבּוֹע וגם מנהלת חטיבת התוכניות גב' דליה גוטמן, פעל בתיאום מלא. הצוות הזה הֵבִיס בקיץ 1996 ללא תנאי את הגווארדיה השלטונית הקודמת ברשות השידור בראשות המנכ"ל אריה מֶקֶל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, ומנהל חטיבת החדשות אֶלִימֶלֶך רָם. לא היה ספק בכך. אווירת העשייה ברשות השידור הייתה עכשיו יצרנית והרמונית. דוּדוּ גִלְבּוֹע אמר לי פעם, כלהלן : "מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן הם שני האנשים והסיבות בגללן הסכמתי ליטול את אחריות הניהול של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא הייתי עושה זאת בשום אופן במציאוּת העגומה שכפו עלינו יוסף בר-אל ואלימלך רם". לא היה כל בסיס להשוואה באיכות האנושית של שתי קבוצות הניהול האלה. יוסף בר-אל לבד מהיותו מנהל טלוויזיה לא מוכשר , מצא צורך לנַהֵל מאבק כוחות מתמיד עם המנכ"ל שלוֹ . נדמה היה שעשה כל ניסיון לנַטְרֵל וּלמַגֵר את אַרְיֵה מֶקֶל (תקוותי היחידה במארג השלטון ההוא) מהנעשה בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

מוטי קירשנבאום הלך אתי לאורך כל הדרך . הוא אישר לי לשַלֵם 400000 (ארבע מֵאות אֶלֶף) דולר (ל- UEFA באמצעות ה- EBU) תמורת זכויות השידורים של 96' EURO , אִפְשֵר לי לשַדֵּר ישיר במלואם ובהיקף מלא את כל שלושים ואחד משחקי הטורניר , והעניק לי את מלוא התמיכה הטכנולוגית והלוגיסטית בתכנון ובניין מערך השידור ובחירת כמות כוח האדם הנדרשת כדי לחוֹלֵל את מבצע השידור הארוך והמורכב . בפברואר 1996 כארבעה חודשים לפני תחילת משחקי אליפות אירופה בכדורגל טסתי לאנגליה כדי להכין את מערך הפקה והשידורים משם . צרפתי אלי את המפיק ששי אפרתי ממחלקת הספורט ומפקח הקוֹל והתקשורת המוכשר סעדיה קאראוואני . קבעתי את מפקדת השידור שלי בלונדון . בפגישות שקיימתי עם שתי המפיקות הבכירות והוותיקות הבריטיות גב' פֶּטְרִישִיָה גרֶגוֹרי מרֶשֶת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC  וגב' מַרְגוֹט הוֹלִידֵיי מרשת הטלוויזיה המסחרית  ITV  (שתי הרשתות נודעות בטיב ואיכות שידורי הכדורגל שלהם שימשו כ- Host broadcaster  של משחקי האליפות) , הוברר שהן אינן מתכוונות כלל למַסֵד IBC (מרכז שידורים בינלאומי) בלונדון . לא עלה בדעתי להפיק שידור בסדר גודל כזה של אליפות אירופה לאומות בכדורגל ללא משרד הפקה , תקשורת , ושידורים במקום . נפרדתי באכזבה גדולה משתי הגבירות הנכבדות ומיהרתי להיפגש עם מר פול בינסטד (Paul Binsted) מנהל משרדי חברת התקשורת והטלוויזיה של "רוֹיְטֶרְס" (Reuters TV London) באנגליה ששכנו אף הם בלונדון . בפגישה הזאת נכח גם מר טרי בארטון (Terry Barton) מומחה התקשורת של החברה . שניהם העניקו לנו תנאי עבודה ושירותים מקצועיים ברמה טכנולוגית גבוהה . בסיור קדם ההפקה ההוא נקבעו על ידי עקרונות ההפקה והשידור של 31 משחקי 1996 EURO , ודרך פעולתו של משרד ההפקה שלנו שעתיד להיות ממוקם בקומפלקס בנייני ההנהלה של "רוֹיְטֶרְס". המנכ"ל מוטי קירשנבאום אישר את פִּרְטֵי מבצע השידורים כפי שתכננתי אותו ואת העלות בת 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר ששולמה ל- "רוֹיְטֶרְס" כשכר דירה ותמורת השימוש במתקניה . החלטתי להקים את משרד ההפקה ב- 30 במאי 1996 בלונדון ולפרקו בתום השלמת משימת השידור האחרונה ב- 1 ביולי 1996. הייתה לקומפלקס "רוֹיְטֶרְס" רק מגרעת אחת . המסעדה הקטנה במקום שירתה את לקוחותיה מספר שעות מצומצם ביום. רעייתי יָעֵל שהתלוותה אלי למסע השידורים הממושך באנגליה התגייסה לפנק את צוות השידור מידֵי בוקר וערב.

טקסט תמונה : קיץ 1996. לונדון. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (Euro 96). רעייתי יָעֵל תָּגֵ'ר מכינה סנדוויצ'ים לצוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במפקדה שלי במשרדיה של סוכנות הטלוויזיה של "רויטרס" בלונדון. את מפקדת השידורים שלי בטורניר Euro 96 הקמתי בקומפלקס של "Reuters" בלונדון. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ב- 1 במאי 1996 כתבתי את פקודת המבצע – סֶפֶר השידור של משחקי 1996 EURO. אי אפשר להפיק ולנהל מבצעי שידור בינלאומיים הרחק מגבולות המדינה ללא כתיבת פקודת מבצע מפורטת לפרטי פרטים של תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. פקודת המבצע היא כמעין ספר תנ"ך טלוויזיוני על פיו פועל הגוף המשדר בארץ ובחו"ל בתקופה הקונקרטית האמורה לעיל. הטריאומוויראט קיבל את שלושת העותקים הראשונים. יצאנו מוכנים לדרך ללא מהמורות וחסרת חתחתים . זאת הייתה אחת ההפקות הבודדות במהלך הקריירה הארוכה שלי שחשתי בטוח וללא פגע. ההצלחה הייתה מובטחת. מוטי קירשנבאום ניצב לימיני, יאיר שטרן לשמאלי, והמפיק ששי אפרתי מאחוריי. מהנדס הקול והתקשורת שלי בהפקה היה סעדיה קאראוואני. בלונדון המתינו לי שני המקצוענים והבלתי נשכחים של "רוֹיְטֶרְס", פּוֹל בִּינְסְטֶד וטֶרִי בָּארְטוֹן. במשרדי הטלוויזיה של "רוֹיְטֶרְס" בלונדון הקמתי את מערכת ההפקה, התקשורת, והשידור שלי הנוגעת לכיסוי אליפות אירופה לאומות בכדורגל באנגליה – 96' EURO.

טקסט מסמך : זוהי פקודת המבצע / ספר השידורים המקורי שכתבתי לקראת שידורי אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (96' EURO) בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בהקדשה המסורתית על ספר השידור כתבתי למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן את הסלוגן שהיה המוטו שלי מימים ימימה בשנות עבודתי הארוכות בטלוויזיה הישראלית הציבורית : "יש לכם עם מי לצאת למלחמה ותוצאותיה אינן מוטלות בספק". לסלוגן היה כיסוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : תוכן העניינים של פקודת המבצע / ספר השידורים הכולל לו"ז, היערכות טכנולוגית , והיערכות לוגיסטית באנגליה ובירושלים. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : דף התדריך הכללי בפקודת המבצע הפונה לכל אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הנוטלים חלק בהפקה הבינלאומית הממושכת הזאת. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : רקע  כללי  ולו"ז של הפקת 96' EURO. (מתוך פקודת המבצע שחיברתי וכתבתי לקראת 31 (שלושים ואחד) השידורים הישירים של מחקי הטורניר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  ארגון מפעל 96' EURO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שיטת המשחקים של 96' EUEO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : תאריכים ולו"ז של מבצע שידורי הטלוויזיה של 96' EURO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יוני – יולי 1996. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996. מפת אנגליה ושמונת הערים המארחות את 31 משחקי הטורניר של 96' EURO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יוני – יולי 1996 – EURO . ריכוז הנתונים בטבלה מסכמת של פקודת המבצע של ההפקה ו- 31 (שלושים ואחד) השידורים הישירים של אליפות אירופה בכדורגל באנגליה – 96' EURO. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן אישרו את תוכנית השידורים המכסימליסטית שהצעתי להם , שידורים ישירים בהיקפים מלאים של כל 31 משחקי הטורניר . (מתוך פקודת המבצע) .

טקסט מסמך : יוני / יולי 1996 – EURO . הסבר המִפְרָט הטכנולוגי של מבנה קווי שידור ה- 4W כפי שתכננתי עם מהנדס הקול והתקשורת סעדיה קאראוואני המסביר את הקשר בין עמדות השידור שלנו הפרושות ברחבי האצטדיונים באנגליה לבין משרד ההפקה והתקשורת שלנו בקומפלקס הטלוויזיה של "רויטרס" בלונדון . (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : הסבר המִפְרָט הטכנולוגי של חיבור קווי שידור ה- W4 שלנו מהאצטדיונים השונים והעברתם למרכז התקשורת של הדואר הבריטי בלונדון (British Telecom) בדרכם לירושלים. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : לונדון בירת אנגליה. חודשים יוני – יולי של קיץ 1996. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996. אנוכי בודק את צירי התנועה של הרכבת התחתית בלונדון ומכין את עבודת השידור שלי עם המפיק ויד ימיני ששי אפרתי ברכבת התחתית בלונדון. מימין, מפקח ה- Video עמירם שטדלר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שילמנו כ- 400000 (ארבע מֵאות אֶלֶף) דולר, מחיר יקר אך הוֹגֵן תמורת זכויות השידורים הבלעדיות של 1996 EURO במדינת ישראל. פועל יוצא הנקבע על פי הפורמולה של ה- Share הכספי של ה- EBU. בעבור הוצאות תּפעול ההפקה והשהייה במשך 34 יום במרכז התקשורת של "רויטרס" בלונדון שילמנו כ- 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר נוספים. עלויות השידורים ה- Multilateral על לוויין התקשורת האירופי ה- ECS היו אפסיות בשל המספר הרב של המשתתפים. כל 55 רשתות הטלוויזיה הציבוריות – ממלכתיות המאוגדות ב- EBU היו חתומות על חוזה השידורים הכפול עם UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) שכלל בתוכו את משחקי  1996 EURO שנערכו באנגליה ואת האליפות הבאה של 2000 EURO שעמדה להיערך לראשונה בשתי מדינות במקביל, הולנד ובלגיה. ערוץ 5 של מיילן טנזר היה מחוץ לתמונת שידורי 96' EURO ולא סיכן אותנו. טכנולוגיית הטלוויזיה היא הכלי המאפשר את העיתונאות המיידית. בעזרתו האדיבה של פול בינסטד ומנהל ההנדסה הראשי שלו מר טרי בארטון, הקמתי משרד הפקה, תקשורת, ושידורים קטן אך פונקציונאלי ויעיל בתוך מרכז תקשורת הטלוויזיה הענקי של חברת "רוֹיְטֶרְס" (Reuters) שאִפשֵר שידורים ישירים נטולי שגיאות. סעדיה קאראוואני יחד עם עוזרו עודד להב-שפיץ הקימו את מערך קווי השידור המתוחכם והבקרה של ההפקה. בכך הפך המשרד בלונדון למרכז שליטה ומיתוּג. מבנה קווי השידור שלנו אִפשר לי להיות בַּקָּר ראשי של השידורים ולשלוט בעת ובעונה אחת ממרכז הטלוויזיה של "רוֹיְטֶרְס" בלונדון על השַדָּרִים שלי באנגליה ועל האולפן המנווט בירושלים. זהו יתרון טכנולוגי תלת ממדי ורב עוצמה המצמצם מראש את התקלות האפשריות למינימום ומאפשר פתרון מיידי כשהן קוֹרוֹת. בעת התרחשותן. צֶוֶות השידורים הראשון באנגליה הורכב מהשַדָּר מאיר איינשטיין, הפרשן אבי רצון וטכנאי התקשורת מפקח ה- Video עמי שְטָדְלֶר. צוות השידורים השני כלל את השַּדָּר זוהייר בהלול, הפרשן חיים ברעם וטכנאי התקשורת יוסי אשכנזי. ששי אפרתי שימש כמפיק בלונדון והיה עוזרי הקרוב ויד ימיני במבצע השידורים הארוך הזה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום אישר לי בפעם הראשונה להביא לקבוצת השידור באנגליה את עוזרת ההפקה הוותיקה דליה מונטיליו – מזון.

טקסט תמונה : אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996. עוזרת ההפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גב' דליה מונטיליו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1996. לונדון. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996. שיעור מאלף ביחסי ציבור ו- שיווק. אני מתבונן בפאתי אצטדיון "וומבלי" (Wembley) באחת מסיסמאות השיווק והדילים המסחריים הדרמטיים והמרתקים ביותר שנחתמו בין חברת המשקאות "קוקה קולה" לבין הוועדות המארגנות הראשיות של הספורט העולמי הכדורגל הבינלאומי FIFA ,UEFA ,IOC, ו- IAAF – במחצית השנייה של המאה ועשרים. אנשי השיווק של "קוקה קולה" אינם נחים לרגע ואינם שוקטים לעולם על השמרים. (תיעוד וצילום במצלמת הסטילס שלי ע"י ששי אפרתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את השידורים באולפן בירושלים ערכו יגאל שמעוני ויוני קנלר , והגישו והִנחו אותם לסירוגין אורי לוי והעיתונאי אבי בטלהיים מ- "מעריב" מגיש בעל קוֹל רדיופוני ערֵב ועיתונאי מוכשר שפִסְפֵס קריירה טלוויזיונית . הרכב כוח אדם כזה באנגליה וגם בירושלים בשעה שרוחו של המנכ"ל מוטי קירשנבאום שוֹרָה בתָּוֶוךְ ומנשבת בכל עוצמתה בגבּי מנעו כל טעויות. כל שלושים ואחד המשחקים הועברו בשידורים ישירים בהיקפים מלאים באמצעות לוויין התקשורת האירופי  ה- ECS  (ראשי תיבות של European Communication Satellite) בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ובערוץ 33 (עליו היה ממונה בעת ההיא יוסף בר-אל) בצורה חלקה נטולת שגיאות. כ- Host broadcaster של אליפות אירופה לאומות בכדורגל שהתקיימה באנגליה ב- 1996 (96 EURO) שימשה קבוצת הטלוויזיה הבריטית "FORTO 1996". הקבוצה הורכבה ממומחי שידורי הספורט של ה- BBC  ו- ITV, ובראשה ניצב מנהל מחלקת הספורט של ה- BBC ג'ונתן מרטין (Jonathan Martin) . פילוסופיית השידורים באליפות אירופה לאומות בכדורגל 1996- EURO, הייתה מעניינת ומקורית אך שנויה במחלוקת מהיבט ההילוכים החוזרים של הטלוויזיה. צֶוֶות ההיגוי המשותף של שתי הרשתות שהרכיבו את קבוצת “FORTO 96”, קבע קו בימוי אחיד. כ- 18 מצלמות בממוצע סיקרו כל אחד מ- 31 משחקי האליפות. בִּימַאֵי ניידות השידור שהוצבו בשמונה אִצטדיונים בשמונה ערים ברחבי אנגליה לונדון, בירמינגהאם, נוטינגהא , ליוורפול, מנצ'סט , שפילד, לידס וניוקאסל, נדרשו להמעיט בשידור הילוכים חוזרים תוך כדי מהלך המשחקים , למעט אלה החיוניים ביותר. שאר ההילוכים החוזרים שהצטברו במאגר מכונות ההקלטה Beta-VTR במרכזי השידור של שתי הרשתות המארחות שוּדַר בהפסקה בת רבע שעה בין שתי המחציות . קבוצת הטלוויזיה המבצעית הבריטית שהורכבה מאנשי ה- BBC ו- ITV (כונתה כאמור , “FORTO 96”) הציבה בין חמש עשרה לעשרים ואחת מצלמות במשחקים השונים . מחצית מהן היו "מצלמות Isolated". כל אחת מהן מחוברת בנפרד ל- Beta VTR. יתרון טכנולוגי עצום בשידורי ספורט בטלוויזיה, מפני שכל מצלמה מסוגלת לשָדֵר את ה- Replay של עצמה על פי הוראת הבימאי בניידת השידור.

                                                                                                                                    בפעם הראשונה בהיסטוריה של צילומי כדורגל בטלוויזיה הוצבו מצלמות צדדיות גם מעל נקודות שתי הקרנות  בנוסף למצלמות ה-16 מ', המסוגלות לעקוב אחרי מהלכי הכדור לאורך קווי הרוחב של המגרשים וקווי השערים. הצבתן הייתה לקח לשערו ההיסטורי (השנוי במחלוקת עד היום) של גֶ'פְרִי הֶרְסְט במשחק הגמר במונדיאל 1966 שנערך באִצטדיון "וומבליי" (Wembley) ב- 30 ביולי 1966, בו ניצחה אנגליה את גרמניה 2:4 וזכתה בגביע ז'יל רימה. מצלמות קווי הרוחב במערך הצילום של “FORTO 96” הוצבו בנוסף למצלמות קווי ה- 16. תמיד יש מישהו שמפיק לקחים . נורמה חשובה כל כך בכל תחום מתחום חיינו. מוֹדֶל כיסוי הטלוויזיה של משחקי אליפות אירופה באנגליה 96' -EURO, היה קרוב מאוד לאופטימאלי. שיאו של הכיסוי הטלוויזיוני היה במשחק הגמר בין נבחרות גרמניה וצ'כוסלובקיה באִצטדיון "וומבליי" ביום ראשון – 30 ביוני 1996. קבוצת השידור המבצעית האנגלית “FORTO 96” העמידה לרשותו של בימאי ניידת השידור הוותיק ורב הניסיון הבריטי ג'וֹן שְרוּסְבֶּרִי (John Shrewsbury)  ציוד טלוויזיה מיטבי וחדשני שכלל בתוכו 21 מצלמות ו- 10 מקורות של הילוכים חוזרים. 21 המצלמות כללו בתוכן גם שתי מצלמות Super Slow- Motion שהיו מחוברות כל אחת בנפרד למכונת VTR Replay (יחידת הילוך חוזר) משל עצמה. הישג הפקתי מרשים מאין כמוהו. מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור הוא עיתונאי בנפשו ואיש טלוויזיה בכל רמ"ח אבריו. הוא הבין היטב את חשיבות רכישת אירועי הספורט הרלוואנטיים כנדבך שידור חשוב בעיצוב פניו של ערוץ הטלוויזיה הציבורי ומאידך הכיר גם במגבלות הממון. הוא הסכים לבקשתי לשלֵם את מחירי הקנייה וההפקה כל עוד סבר שהתשלומים הגיוניים , כאלוּ שאינם מטילים צֵל כבד מידַי על קופת רשות השידור. זכויות השידורים של משחקי 1996 EURO היו מחירים סבירים אז ומחירי מציאה היום. הם התנהלו בתקופה פוליטית סוערת מאוד, רגישה, וקריטית בישראל. בנימין נתניהו יו"ר מפלגת הליכוד הִכה בבחירות אישיות ב- 29 במאי 1996 את ראש הממשלה היוצא ויו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס, ונבחר לראש הממשלה החדש של מדינת ישראל. שמעון פרס הוביל בקלות בכל סקרים בטרם הבחירות. כולם היו בטוחים שהוא ינצח ויזכה בבכורה, אך הוא הובס. פועלו של יצחק רבין המֵת היה צריך להניע את גלגלי מערכת הבחירות של שמעון פרס, אך גם דמותו הדגולה של ראש הממשלה שנרצח לא סייעה למפסידן הנצחי של הפוליטיקה הישראלית.

ההכנות להפקת שידור משחקי 1996 EURO –  בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התנהלו בצֵל תקופה פוליטית סוערת מאוד וקריטית במדינה. ב- 22 בנובמבר 1995 שמונה עשר יום לאחר רצח יצחק רבין מונה שמעון פרס שהיה שר החוץ בממשלתו של יצחק רבין לראש הממשלה ושר הביטחון. הוא התחייב להמשיך בדרכו של יצחק רבין דרך השלום ולממֵש את הסכמי אוסלו א' ו- ב' שנחתמו עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. הבחירות הבאות לכנסת ולראשות הממשלה היו אמורות להיערך רק כעבור שנה בנובמבר 1996, אך שמעון פרס שהיה בטוח בניצחונו ביקש להקדימן בשישה חודשים . סֶקֶר בחירות שנערך לאחר רצח יצחק רבין תמך בתחזיתו של שמעון פרס וקבע שאילו נערכו מייד לאחר הרצח היה שמעון פרס מביס את בנימין נתניהו תבוסה טוטאלית. יו"ר הליכוד בנימין נתניהו היה זוכה על פי הסקר רק  ב- % 23 מקולות הבוחרים. ובאמת, בחודש פברואר 1996 הודיע ראש הממשלה שמעון פרס על הקדמת הבחירות ועריכתן ב- 29 במאי 1996. תאריך סמוך לתחילת מבצע השידורים הבינלאומי הגדול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, 31 שידורים ישירים מאליפות אירופה לאומות בכדורגל שהייתה אמורה להיערך בקיץ 1996 באנגליה. משחק הפתיחה של טורניר 96' – EURO אנגליה נגד שווייץ נקבע לשבת – 8 ביוני 1996 באִצטדיון "וומבלי" בלונדון. במהלך הדיווח הישיר בליל הבחירות ההוא בשעות הלילה המאוחרות של 29 במאי 1996, קבע הפרשן הפוליטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר אמנון אברמוביץ' בביטחון כשהוא מגובה במומחית הסקרים גב' מינה צמח שיושבת לידו באולפן בירושלים : "…ההפרש בין שמעון פרס לבנימין נתניהו עומד על אחוז וחצי לטובת מועמד מפלגת העבודה שהוא ראש הממשלה הנוכחי , והפער הזה ילך ויעמיק לקראת שלבי הספירה הסופיים…". עורבה ופרח. בבוקר התעוררנו למציאות שונה מזאת שהבטיח לנו אמנון אברמוביץ'. שמעון פרס (בן 72) ספג תבוסה מיְדֵי ביבי נתניהו (בן 46) והודח . ראש הממשלה החדש בנימין נתניהו נקלע לקשיים רבים בעת הרכבת ממשלתו. שידורי הטלוויזיה הישירים של אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 96' כבר יצאו לדרך ובנימין נתניהו היה עסוק עדיין במיקח וממכר עם השרים המיועדים ליטול חלק בממשלתו.

ביום שלישי – 18 ביוני 1996 הודיע בנימין נתניהו לנשיא המדינה מר עזר ווייצמן כי הוא נכון להציג את ממשלתו בכנסת. באותו יום שלישי – 18 ביוני 1996 עמד להתקיים בתשע בעֶרֶב באִצטדיון "וומבליי" (Wembley) בלונדון המשחק המסקרן והחשוב על ראשות בית א' באליפות אירופה בין נבחרות אנגליה והולנד. המשחק הזה היה קניין שידור בלעדי שלנו ונחשב ל- "משחק העשור". הוא עורר עניין עצום באירופה ובישראל, וגם בעולם. 80 רשתות טלוויזיה באירופה, אסיה, מרכז ודרום אמריקה, אוסטרליה, וגם דרום אפריקה קנו את זכויות השידורים של המשחק ועמדו לשדר אותו ישיר לחצי מיליארד צופי טלוויזיה בעולם. ה- EBU העריך כי באירופה לבדה עומדים לצפות בו 150 מיליון בני אדם. בישראל התעתדו לראות אותו כמיליון צופי טלוויזיה , אך בדיוק באותו ערב ב- 18 ביוני 1996 השביע ראש הממשלה החדש בנימין 'ביבי' נתניהו את שריו בכנסת. זה היה שלושה שבועות לאחר שהֵבִיס במפתיע את שמעון פרס שכיהן כראש ממשלה כחצי שנה מאז רצח יצחק רבין ב- 4 בנובמבר 1995. מלאכת הרכבת הממשלה התמהמה כאמור שלושה שבועות. יומיים לפני ההשבעה הודיעו אריאל שרון, דן מרידור, בֵּנִי בֶּגִין, ומשֶה קָצָב (לימים נשיא המדינה) לראש הממשלה החדש כי לא יכהנו כשרים בממשלתו . ביום ההשבעה עצמו הודיע דָוִד לֵוִי כי הוא מחרים את טקס ההשבעה בשל החלטת ראש הממשלה שלא לצרף את חברו אריאל "אריק" שרון לממשלתו. לבסוף "נפלה" השבעת הממשלה בכנסת כאמור על אותו עֶרֶב של יום שלישי – 18 ביוני 1996 בו התקיימה התמודדות הכדורגל החשובה ביותר של עשוֹר ה- 90 בלונדון באִצטדיון "וומבלי" (Wembley) בלונדון בין הנבחרות הלאומיות של אנגליה והולנד. שידורי הספורט והפוליטיקה התערבבו זה בזה ומוטי קירשנבאום ויאיר שטרן ניצבו בפני דילמה.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הורה למנהל הטלוויזיה שלו יאיר שטרן לשָדֵר יָשִיר את טקס ההשבעה של הממשלה במלואו ועד תּוּמוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת המשחק אנגליה – הולנד שתוכנן להיות משודר בערוץ המרכזי של השידור הציבורי הֵסִיט לערוץ 33 למגִנת ליבם של משלמי אגרה רבים חובבי הכדורגל שלא היו מחוברים לכבלים. ערוץ 33 איננו ערוץ Terrestrial (ארצי) כמו ערוץ 1 או ערוץ 2, וניתן היה לקלוט אותו רק באמצעות התחברות לכבלים. אנשי הפריפריה, בהם עיירות, קיבוצים רבים וגם מושבים רבים, וכלל ההתיישבות  העובדת – בעמק הירדן, עמק יזרעאל, בגליל, ובנגב – לא היו מחוברים בימים ההם לכבלים. נמנע מהם התענוג לצפות במשחק העשור. לא בטוח שמבחינה חוקית היה מותר בכלל לשָדֵר אירוע ספורט בינלאומי כל כך מבוקש בערוץ טלוויזיה השייך לרשות השידור אומנם אך איננו נקלט ע"י כל משלם אגרה באשר הוא אלא רק ע"י אלה המחוברים לטכנולוגיית הכבלים . הם אומנם הרוֹב אך על הרשות להתחשב גם במיעוט. משום שאף משלם אגרה מבין המיעוט לא מחה , לא התלונן, ולא רץ לבג"צ, שוּדַר המשחק אנגליה – הולנד בסופו של דבר במלואו וכפי שהוא בערוץ 33. השימוש בערוץ 33 כערוץ טלוויזיה ממלכתי למשימת שידור ישיר של אירוע ספורט עשיר רייטינג היה פתרון מוגבל אך בלֵית ברירה טוֹב מלא כלום. המשחק אנגליה נגד הולנד החל בתשע ורבע בערב. מאיר איינשטיין ואבי רצון שידרו אותו ישיר. אנגליה הביסה במשחק מזהיר את הולנד בתוצאה 1:4 והשידור צבר רייטינג של % 32.6, אך כאמור זאת הייתה פריבילגיה שהייתה שמורה רק לצופי הטלוויזיה הישראלית שהתחברו לכבלים.

לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצֵל מנכ"ל רשות השידור את יתרון אופציית שני ערוצי הטלוויזיה הציבוריים  שעמדו לרשותו : ערוץ 11 וערוץ 33 . סיטואציה מִקרית של שני שידורים ישירים במקביל של שני אירועים ציבוריים חשובים ושונים במהותם בלב ה- Prime time מצאה את פתרונה. זה היה תקדים חשוב והישג הפקה ואִרגון של מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה. מוֹדֶל שידור דוּ-ערוצי שהזכיר את חזון השידור הציבורי המשותף בבריטניה של 1- BBC  וְ  2- BBC. לדאבון לֵב דֶגֶם השידור האידיאלי הזה לא שָנָה ולא חָזָר על עצמו יותר בתקופת מוטי קירשנבאום וגם לא בקדנציה השנייה של מחליפו אורי פורת. זאת הייתה הברקה חד פעמית ולא פריצת דרך. ערוץ 33 נשאר צ'אנל "פרטי" כמעט של מנהלו יוסף בר- אל . ראה הספר עב הכרס המכיל כ- 8550 (שמונת אלפים וחמש מאות) עמודים, שחקרתי וכתבתי , ואשר קרוי, "רוֹש ולַעֲנָה" . פעמים אחדות שאלתי בהמשך הדרך את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן מדוע מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום איננו מצליח להגשים הלכה למעשה את חזון השידור הציבורי הדוּ – ערוצי המשותף בערוץ 1 וערוץ 33. תשובתו בכל המקרים הייתה דיפלומטית וזהה : "יואש אלרואי, אני אינני הכתובת".

רצח יצחק רבין נקשר אם כן בעקיפין לשידורי 96' – EURO . הרצח היה הסיבה להקדמת הבחירות שהובילו להתנגשות שידורי הבחירות והרכבת הממשלה עם שידורי אליפות אירופה בכדורגל של אנגליה 1996. את ראש ממשלת ישראל הדגול ושר הביטחון יצחק רבין אהבתי והערכתי בכל לבבי. ראיתיו רק פעמיים בחיי. בפעם הראשונה בקיץ 1956 כשהייתי חייל טירון בגדוד 12 בחטיבת גולני . הייתי בן 18 והוא 34 יצחק רבין היה אז אלוף פיקוד הצפון ובא לסקור אותנו בעת האימונים הקשים ב- "שטח אֵש תשע" בגליל ליד הכפרים הערביים עַרָבֶּה, סַחְנִין  ואילעבון. הוא שאל אותי מהיכן אני. "בן קיבוץ אפיקים , המפקד", השבתי לוֹ בגאווה. הפעם השנייה הייתה בקיץ 1992 . יצחק רבין הגיע לחדר האיפור של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשכונת רוממה בירושלים לצורך ריאיון עיתונאי מייד לאחר שנבחר לכהונה שנייה של ראש ממשלת ישראל . שימשתי אז מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ירדתי מהקומה החמישית לקומת המרתף של הבניין שם שכַן חדר האיפור כדי לומר לו שמשפחתנו תומכת בו תמיכה מובהקת. יצחק רבין ישב כנוע לידיה של גב' דליה אטקין המאפרת הראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית .

טקסט תמונה : 1970. גב' דליה אטקין המאפרת הראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מראשית ימיה. תחת ידיה האמונות עברו ראשיהם של נבחרי הציבור ומנהיגי המדינה לדורותיהם. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באותם ימים קנינו רעייתי ואני את סִפרו של יצחק רבין, "פגישות עם מנהיגי עולם", שַי לשני בנינו ששירתו בצה"ל כחיילים קרביים בחטיבות הצנחנים וגבעתי. משנבחר יצחק רבין בפעם השנייה ב- 1992 לתפקיד ראש הממשלה כבר לא היה איש צעיר. בן 70. המדינאי הדָגוּל שכיהן עכשיו כראש הממשלה ושר הביטחון הציב בראש סולם העדיפויות שלוֹ את חזון השלום ומיגור סִכסוך הדמים ההיסטורי עם העם הפלשתיני. חזון השלום של יצחק רבין כלל וויתורים מרחיקי לכת גם על אדמה שהייתה רוויה בדם יהודים ונחשבה לחלקי מולדת היסטוריים . בשלהי 1994, לאחר שכבר חוֹלֵל שנה קודם לכן את התפנית המדינית המפורסמת שהביאה להסכמי אוסלו עם הפלשתינים ושיבתו של יאסר עראפאת לעזה, נוצרה מחלוקת קשה בעם. תֶּפֶר גַס חצה את האומה והפריד אותה לשני גושים פוליטיים מרכזיים. הימין והימין הקיצוני מול המרכז והשמאל . אנשי הימין הקיצוני והסהרורי רחשו לראש הממשלה אֵיבָה גלויה בתמיכתו הגלויה של הימין שנחשב לשפוי. הם לא בחלו להביע אותה בכל דרך אפשרית לרבות איומים על חייו. הזדמן לי לשוחח עם דוברו של ראש הממשלה עוֹדֵד בן – עמי שהיה ידיד אישי שלי עוד מימי עבודתנו המשותפת במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצע עשור ה- 70 של המאה הקודמת. אני כעורך התוכנית "מבט ספורט" והוא כמגישה. סיפרתי לוֹ שראש הממשלה השרוי במחלוקת בעם , אהוּד ואהוּב מאוד על בני משפחתי. עודד בן – עמי הציע לי לכתוב לוֹ, והוסיף לי כדלקמן : "כל דבר תמיכה יעודד אותו". לא התעצלתי. ראש הממשלה נראה לי בודד. ב- 30 בנובמבר 1994 שלחתי לו מכתב חַם בשם כל משפחתי  התומך במדיניות השלום שלו. יצחק רבין נחשב בעיניי לגיבור מלחמה, מפקד נערץ בפלמ"ח, רמטכ"ל צבא ההגנה לישראל בניצחון המזהיר במלחמת ששֵת הימים ב- 1967, ומדינאי דָגוּל ברמתו של דוד בן-גוריון היה כאלוף העולם בשח-מט. הוא היטיב לחשֵב ולצפות מראש מהלכים רבים נסתרים קדימה. שנים רבות לפני שאריאל שרון החליט לבַצֵע אותם. הייתי כבר בן 56 אך הבעתי בפניו במכתב המשפחתי הזה גם את רצוני להתנדב ולהתגייס כקצין קרבי בעברי בחטיבת גולני לשירות מילואים יחד עם עוד קצינים אחרים לתקופה מוגבלת, כדי לסייע במלחמה בטרור. חודשיים ימים אח"כ, ב- 29 בינואר 1995, השיגה אותי תשובתו [1].

טקסט מסמך : 29 בינואר 1995. מכתב תשובתו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין למשפחתנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

                                                                                                                                     ירושלים, כ"ח בשבט תשנ"ה                                                            29   בינואר  1995                                                                                                                                                                 ליעל, רועי, גור, הגר, ויואש אלרואי שלום רב,

קיבלתי וקראתי מכתבכם אלי מיום 30.11.1994  בעניין תמיכתכם. לא היה בידי להשיב עליו בגלל עומס העבודה ואירועים שמנעו ממני לעשות כן . אני מתנצל על כך מעומק הלֵב, אך אמון על המימרה, "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא", אשיב לכם היום. לא אסתיר מפניכם כי התרגשתי לקרוא את דברי תמיכתכם החמים. אין זה חיזיון נפרץ במקומותינו בימים אלה. מכל מקום, תודה מעומק הלֵב על הדברים הנעימים שהם לי מקור עידוד להמשך הדרך.

ובאשר לעניין ההתנדבות : שקלנו זאת והחלטנו שלא לעשות כן. אני סבור שמפקדי צה"ל היום מעולים ועושים מלאכתם כהלכה, אף כי אינני כופר בדבריך שהניסיון והגיל הבוגר חשובים למפקדים. מכל מקום, היחלצותך ונכונותך להתנדב ראויים לכל שבח. איחולי הצלחה לכם, משפחת אלרואי, בכל אשר תפנו.

תודה .

יצחק רבין

ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין נרצח ב- 4 בנובמבר 1995.

בקיץ 1992 נבחר יצחק רבין בפעם השנייה בחייו לכהונת ראש הממשלה . יצחק רבין מינה את שולמית אלוני לתפקיד שרת החינוך. מכאן הייתה קצרה הדרך להחלפתו של מנכ"ל רשות השידור אז אריה מקל במוטי קירשנבאום. נעשתה עסקת Trade in. אריה מֶקֶל איש משרד החוץ במקור פרי מינויו של ראש הממשלה הקודם יצחק שמיר הועבר מתפקידו תמורת פיתיון של משרת קונסול ישראל באטלנטה – ארה"ב, ומוטי קירשנבאום הובא במקומו לרשות השידור. זה קרה ב- 18 באפריל 1993. מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום הדיח כזכור בתוך תקופה קצרה את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה ומינה במקומו את יאיר שטרן. למנהל חטיבת החדשות התמנה דודו גלבוע במקומו של אלימלך רם. זה היה רצונו של יאיר שטרן. עורך "מבט" היה רפיק חלבי. לעורך התוכנית "מבט שני" נקבע מיכאל קרפין. גב' דליה גוטמן מונתה למנהלת התוכניות במקומו של אליעזר יערי. צוות טלוויזיה מנצח לכל הדעות. לפחות כזה שהיה אמור להביס את טרסט המוחות של ערוץ 2 המסחרי.

טקסט תמונה :  29  במאי 1996. ההתכוננות והאווירה באולפן הבחירות לכנסת ה- 14  של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ( אולפן A בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים) דקות ספורות לפני העלייה "לאוויר". זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יעקב אסל הבימאי הראשי של שידור הבחירות, דודו גלבוע מנהל חטיבת החדשות, נסים משעל, יוסי ששון מפקח הקול והתקשורת (בגבו למצלמה), יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, יעל חן עורכת משדר הבחירות, וחיים יבין המגיש הראשי של המשדר. מוסתרים יעקב אחימאיר והסוקרת מינה צמח. איש מהחבורה הזאת לא חזה את עלייתו של בנימין "ביבי" נתניהו ונפילתו של שמעון פרס. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום חמישי בבוקר – 30 במאי 1996 טסתי ללונדון לעמוד בראש מבצע השידורים המורכב. משחקי טורניר 1996- EURO עוררו עניין גדול בישראל למרות שהנבחרת שלנו נעדרה כרגיל מטורניר הכדורגל החשוב הזה. מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור ואנוכי רכשנו כאמור בעֵת ההיא את זכויות השידורים הבלעדיות עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית תמורת סכום של 400000 (ארבע מֵאות אֶלֶף) דולר. רכישת טורניר 1996 EURO ולאחריו קניית זכויות השידורים של אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד / בלגיה 2000 (2000 EURO) תמורת 660000 (שש מֵאות ושישים אֶלֶף) דולר, התאפשרה הודות להסכם מיוחד שהושג ב- 1994 בין ה- EBU (איגוד השידור האירופי) שרשות השידור הישראלית היא חברה מלאה בו לבין UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית). נשיא UEFA השוודי לינארט יוהנסון (Leanart Joahnsson) בעל חזון שידור מרחיק לכת ביקש להציב את משחקי אליפויות אירופה בכדורגל על מסך רשתות הטלוויזיה הציבוריות של אירופה (ולא המסחריות). הוא ביקש שכל ילד באירופה באשר הוא יוכל לצפות בטורנירי הכדורגל שחשובים מהם רק המונדיאלים. לכן בחר לכרות את החוזים עם ה- EBU גוף שידור ציבורי – ממלכתי העשיר והגדול בעולם המייצג כ- 55 רשתות טלוויזיה. לינארט יוהנסון התנגד לעשות עסקים עם חברות הכבלים והלוויינים המסחריות , לא עם חברות ה- Pay per view שדורשות סכומי כסף מופלגים מעבר לכל מידה , וגם לא עם סוכני תיווך פרטיים שגזרו קופונים וייקרו את עלויות זכויות השידורים בעשרות אחוזים אם לא מאות אחוזים ללא שום הצדקה. המו"מ בין לינארט יוהנסון איש מופת וישר דרך לבין ה- EBU היה ישיר והוגן ותמיד ללא מתווכים. בניגוד גמור לבחירה שעשה נשיא ה- FIFA  סֶפּ בלאטר (Sepp Blatter) שנתיים מאוחר יותר כשהעדיף למכור את זכויות השידורים של שני המונדיאלים של  יפן / קוריאה – 2002  וגרמניה – 2006 למתווך פרטי המיליארדר הגרמני וטייקון התקשורת ליאו קירש (Leo Kirsh) תמורת חופן דולרים נדיב . בכך דחק הצדה את המְשָדֵר הציבורי. לֵאוֹ קירש שילם לסֶפּ בלאטר 1.000000000 (מיליארד) דולר תמורת זכויות השידורים של מונדיאל 2002 שנערך ביפן וקוריאה (פי עשרים ושמונה יותר ממה ששילמו 55 מדינות ה- EBU ביחד עבור משחקי המונדיאל של צרפת 1998), 1.240000000 (מיליארד ומאתיים וארבעים מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של מונדיאל 2006 שהתקיים בגרמניה בקיץ של שנת  2006. מחירים דמיוניים ואסטרונומיים חסרי כל הגיון בגינם הוכרז לא מכבר כפושט רגל.

טקסט תמונה : 18 ביוני 1996. לונדון בירת אנגליה. אנוכי בעמדת הניהול, הפיקוד, ומיתוג השידור הישיר של המשחק  אנגליה – הולנד, במשרד התקשורת שלנו במשרדי הטלוויזיה במרכז "רויטרס" (Reuters) בלונדון. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הגיע ללונדון ביום שלישי – 25 ביוני 1996 כדי ללוות מקרוב את ציוותי השידור במקום. זה היה יום אחד לאחר תחילת אליפות ווימבלדון בטניס וחמישה ימים לפני משחק הגמר של 1996 EURO בין גרמניה לצ'כיה. הוא ואורי פורת היו המנכ"לים היחידים ברשות השידור שייחסו לביקורי ההפקות בשטח חשיבות מקצועית , וביקשו לראות מקרוב כיצד אני מוציא לפועל את מבצעי שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים הגדולים שהם מימנו במיטב כספו של הציבור. לביקורים האלה שלהם במקום התרחשות השידור הייתה חשיבות רבה בעיניי. מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל קרוב אלי כמו אורי פורת בשעתו. אדם רגיש ואכפתי . מוטי קירשנבאום ליווה אותי בשלושה מבצעי שידור טלוויזיוניים בינלאומיים במקום התרחשותם . מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994, אליפות אירופה בכדורגל – אנגליה 1996 ( המונח הבינלאומי : 1996 EURO ), ואולימפיאדת אטלנטה 1996. ראיתי בשלושת מבצעי השידור הענקיים והממושכים האלה מעֵין קרבות שידור ובמנכ"ל הרשות הבוחן וקורא את מפת הקרב יחד עִמי , רמטכ"ל שידור. אני יודע שהיו אנשים ברשות השידור שריננו מאחורי הגַב , מה יש למנכ"לים לחפש באולימפיאדה או במונדיאל . אני חשבתי אחרת . סברתי שזאת חובתם להיות נוכחים בשטח ובמוקד השידורים לידי, בארץ ובחו"ל, ולוּ לתקופה קצרה על מנת להבין מקרוב כיצד מתנהלים קרבות שידור מורכבים כאלה בתעשייה הטלוויזיה הסוּפֶּר – יקרה הזאת המוּנַעַת ע"י מיליוני דולרים . את זכויות השידורים הבלעדיות של ווימבלדון, טורניר הטניס החשוב בעולם קנינו שוב לשלוש שנים רצופות  1996, 1997, ו- 1998 מיָאן מֶנֶקֶן (Jan Menneken) האחראי על מכירות זכויות השידורים של משחקי הטניס בחברת התיווך UFA הגרמנית שמקום מושבה בהמבורג. מוטי קירשנבאום היה מן ההיבט הזה של שידורי ווימבלדון בטניס, ממשיך דרכו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בקדנציה הראשונה שלוֹ בשנות השמונים. בדצמבר 1995 אירחנו המנכ"ל מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן, ואנוכי, את יָאן מֶנֶקֶן לארוחת צהרים במסעדת "טוּרְקִיז" בתל אביב. מוטי קירשנבאום היה מהיר כהרגלו וסגר את עסקת השידור בתוך שעה של ארוחה. כשקינחנו בכפיות מדודות ובזהירות את המנות האחרונות ה- "Deserts" המתוקים עתירי הקלוריות, החלטנו כבר לשָלֵם ל- UFA סכום של 40 אֶלֶף דולר לעונת 1996, ותוספת של % 10 לכל שנת שידורים נוספת. 50 אֶלֶף דולר ב- 1997, ו- 60 אֶלֶף דולר ב- 1998. לאחר שפרש מוטי קירשנבאום מרשות השידור ב- 1998 נמוג גם חוזה שידורי הטניס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם הוועדה המארגנת של טורניר ווימבלדון.

הזדמן לי פעם בתום אחד מהשידורים הישירים של משחקי 1996 – EURO לסעוד סעודת עֶרֶב עם מנכ"ל הרשות ורעייתו החביבה והמקסימה יוֹנָה ז"ל במסעדה נחמדה בלונדון בלֵב הרחוב ההומה Oxford Street. מוטי קירשנבאום היה במובנים מסוימים איש נערץ. נדמה לי שהוביל והותיר אחריו שוֹבָל נקי מכל רבב. מורשת עיתונאית יוצאת דופן. הוא היה אדם ולכן לא פסח על שגיאות אך שימֵש לרבים מאִתנו מורה דרך ומנהיג שידור שחַף מפוליטיקה. שוחחנו באותה ארוחת ערב על עתיד שידורי הספורט בערוץ הטלוויזיה הציבורי לנוכח ההתפתחות הטכנולוגית מרחיקת הלכת של שידורי הכבלים ואלה של הלוויין העומדים בשער ועל התחרות הצפויה לנו , על ערוצי הנִישָה המתמחים בשידורי ספורט , וגם על מרכיבי השידור השונים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וענייני רשות השידור שהוא ניצב בראשה.

צריך להבין שמוטי קירשנבאום איננו איש מהשורה. הוא מוכשר יותר מרבים בתעשיית הטלוויזיה ולכן ניצב בתוכה משכמו ומעלה. מנהיג תקשורת אמיץ שחונן בשקט נפשי וגם ידע ליטול אחריות. אהבתי להתבונן במבט ה- Cool שלו, מין ארשת מזוגגת שנראית לעיתים כחסרת הבעה. מבט שהיה כמו כתב חידה. בדרך כלל יש לו יכולת קֶשֶב וסבלנות להאזין כשגופו קפוא. האיש איננו מתנועע . הוא לא מסגיר רגשות ולא מגלה את קלפיו. אינני שוכח את הבעת הפנים הזאת האופיינית לוֹ בעֵת הקשבתו לפונים אליו. יש לו מבט של "Poker face". ייחודי. תמיד שאלתי את עצמי בפגישות בינינו כיצד הראש שלו עובד ברגע זה, איזה תשובה ישיב לי, איזה טקסט ישלוף משרוולו , והאם ההיגיון ההגיוני שלוֹ יעמוד ויתייצב לצד ההיגיון ההגיוני שלי. אבל אוי ליריבו בר שיחו משפתח את פיו. מוטי קירשנבאום מאבד את סבלנותו במהירות והופך מג'נטלמן לפולני יורק להבות שמדבר בתנועות ידיים . זהו כבר היה סיפור אחר לגמרי .

טקסט תמונה : 1968. עורך "מבט" מוטי קירשנבאום רכון על מכונת כתיבה בראשית הקריירה המופלאה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב ויוסף "פונצי" הדר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דווקא מפני שאישיותו הייתה במידה רבה מעוצבת ומלוטשת , ואולי בגלל שהניסוחים המדויקים שלו הפגינו תמיד חוכמה ושידרו ביטחון עצמי, נשאו אותי לפתע מחשבותיי הרחק ממנו מאותה מסעדה לונדונית בה ישבנו חזרה לארץ. אולי כדי לבַרֵר מדוע נכשל וניגַף האיש המוכשר הזה בתוך שנה וחצי בשני קרבות תקשורת מכריעים והיסטוריים מול ערוץ 2 על בכורת שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל. האחד – הפסד זכויות שידורי הכדורגל במאי 1994 והשני – תבוסת החדשות בנובמבר 1995 בכיסוי רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. בשניהם הפסיד ליריבי השידור המַרים שלוֹ ושלנו מערוץ 2 המסחרי. לא הוא אישית. רשת הטלוויזיה שהוא היה מפקדה והעורך הראשי שלה. מינויו של מוטי קירשנבאום באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור הייתה הפעם הראשונה בה נבחר לתפקיד הרָם איש מקצוע מוכשר ורב זכויות מתוך בניין הטלוויזיה ברוממה בירושלים. איש לא הטיל ספק כי המנכ"ל המוכשר נערך לקרב העתידי הקשה הצפוי נגד ערוץ 2 המסחרי העומד לקום בנובמבר 1993. משהחלו קרבות השידור בין ערוץ 1 לבין ערוץ 2 וערוצי הכבלים בישראל, שאלו רבים את עצמם האם הטלוויזיה הממלכתית בראשותו של מוטי קירשנבאום וחברי קבוצת הניהול המנוסה שלוֹ אומנם נערכת כראוי לקראתם. קבוצת הניהול הבכירה כללה את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע, עורך "מבט" רפיק חלבי, מנהלת חטיבת התוכניות גב' דליה גוטמן, המפיק הראשי של חטיבת החדשות אמנון ברקאי, עורך "מבט שני" מיכאל קרפין, ומנהל שירותי ההנדסה דוד יוגב, ומנהל הביצוע בחטיבת הנדסה דוב "דובל'ה" גולדשטיין.

לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמד בעֵת יריית הזינוק בנובמבר 1993 כוח אדם מנוסה , לא מעט כסף ציבורי , טכנולוגיה טובה יותר משל ערוץ 2 הצעיר לרבות חמש ניידות שידור אלקטרוניות וציוותי צילום ENG למכביר כמעט, וגם מוניטין. היום ברור כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא התייצבה בנובמבר 1993 במלוא עוזה ובאגרסיביות הדרושה מול השידור המסחרי ולא הציעה תחרות ממשית לערוץ 2 בקרב על לִבָּם של הצופים בישראל, לפחות לא עִם הישמע קול הגוֹנְג ו- וודאי לא בתחילת הדו- קרב. זה החל בלוח תוכניות חסר השראה ומעוף ואחריו הפסד של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי במאי 1994. שיאו בתבוסת חטיבת החדשות של הערוץ הציבורי בנובמבר 1995 לחברת החדשות של ערוץ 2 בכיסוי שבוע האבל של רצח יצחק רבין. היה כאן בפירוש כישלון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וכישלון מול ראשי ערוץ 2 גם בהפקת יחסי ציבור וחוסר ידע בארגון ושיווק המסר של עקרונות השידור הציבורי ותפקידיו. ערוץ 2 המסחרי בראשו ניצבו דָן שִילוֹן ויוֹחָנָן צַנְגֵן המנכ"לים המשותפים של הזכיינית "רשת", מנכ"ל "קשת" אלכס גלעדי, ומנכ"ל "טלעד" עוּזִי פֶּלֶד – נערך בקפדנות רבה למאבק הצפוי בשידור הציבורי. תְּכַנִית  וטכנולוגית. הצלחתו הראשונה של ערוץ 2 הצעיר הייתה בניית יחסי ציבור וכשרון שיווק. אלכס גלעדי מנכ"ל זכיינית "קשת" הוא רב אומן ביחסי ציבור ושיווק. ב- 1993 היו לאלכס גלעדי כבר שלוש עשרה שנות וותק כסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. אין כמו האמריקניים המתמחים בפרסום, יחסי ציבור, ושיווק. הקפיטליסטים נולדים עם התכונות האלה. זה בגנים שלהם. ב- DNA של כל אמריקני באשר הוא לאחר שהגיח מרחם אימו. האמריקנים נולדים היישר לסביבה תחרותית. לאלכס גלעדי היה אם כן ממי ללמוד. הוא היה הראשון שהגה את סלוגן השיווק הבלתי נשכח ההוא, "אנחנו משדרים למסעודה משדרות". אפשר לחשוב שמוטי קירשנבאום והטלוויזיה הציבורית לא שידרו למסעודה משדרות . וודאי שהשידור הציבורי פנה גם למסעודה משדרות, רק מוטי קירשנבאום לא הצהיר, לא אמר את זה, ולא ניסח טקסט – סלוגן תקשורתי מהסוג שאלכס גלעדי הגה. אלכס גלעדי לא רק שהרכיב אמירה אלא שינן אותה קבל עם ועדה באוזני הציבור והפך כמעט לממציא שידורי הטלוויזיה בישראל.

טקסט תמונה : המחצית השנייה של שנות ה- 70 במאה שעברה. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום משדר לצופים וגם ל- "מסעודה משדרות" את תוכנית הבידור הפופולרית "4 דקות ו- 20 שאלות" בהפקת יצחק "איציק" קול עם המנחה אורי זוהר. צוות ההפקה יוסף "פונצי" הדר (מימין) והמפיק איילון גויטין (במרכז) בהתייעצות מאחורי הקלעים עם המנחה אורי זוהר (ראשון משמאל) בטרם החל את תהליך החזרה בתשובה שלו. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יאיר שטרן הציג את פילוסופיית הניהול שלו והצהיר בתחילת כהונתו בפני המראיין שלוֹ דן שילון בתוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית : "פילוסופיית הניהול שלי ברורה. אני רוצה להוביל טלוויזיה ציבורית ולהידמות באיכותה לעיתון "הארץ" שנועד לאנשים חושבים". ההצהרה במובנים מסוימים לא צלחה. יאיר שטרן לא שנה על הצהרתו זאת. מוטי קירשנבאום סיפר לי פעם בשיחה אישית בינינו בתחילת דרכו כמנכ"ל רשות שידור כי את איכותם של כמה נושאים טלוויזיוניים הוא מודד באמצעות הרייטינג. אך לא את כולם. את כוונותיו אלה הוא לא הסביר לציבור. יאיר שטרן, דודו גלבוע, רפיק חלבי, ודַלְיָה גוּטְמַן תמיד הנהנו בראשם למשמע הצעותיו. דבריו תמיד התקבלו בהבנה וזכו לקונצנזוס . לא הייתה שם יוזמה חופשית והפריה הדדית. במובנים מסוימים היה מוטי קירשנבאום "גוּרוּ" ה- "אוראקל מדלפי" שהאפיל על פיקודיו. הוא זכה להסכמה כללית בקרב הגנרלים שלוֹ אך לא בטוח שמלוא כישרונו אומנם חִלְחֵל לעברם. אט – אט גילו קברניטי השידור הציבורי נטול יחסי הציבור וההסברה כי הרייטינג נושר בהתמדה ועובר למתחרה הצעיר והנמרץ. משלם האגרה היה מבולבל. במקרים מסוימים הפך הערוץ הציבורי לשַק חבטות. אליעזר יערי ניתח פעם בפניי את תבוסת השידור, וכה אמר לי : "…זהו משבר זמני של הטלוויזיה הציבורית בישראל מול הטלוויזיה המסחרית…ככה זה בכל העולם… זה רק עניין ארעי…".  ההסבר של אליעזר יערי היה שגוי לגמרי ו- לא נכון. המשבר הממושך לא היה כפוי. האנלייזר הזה שמעולם לא היה איש טלוויזיה דגול הצטייר בפני כתבוסתן. הוא לא הבין את המבנה החדש של תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל. הוא לא קרא נכון את המפה והמציא תירוצים. הניתוח שלו היה חמקמק וילדותי. כפי שהתברר היה מדובר באוסף של המון שגיאות ובסופן תבוסה.

ערוץ 2 המשיך לחבוט בערוץ 1 באמצעות יחסי ציבור אגרסיביים בעיתונות וגם בשלטי חוּצוֹת . הציבור המבולבל נתלה בשידורי הבידור של ערוץ 2 והחל ללעוג לערוץ 1. איכות השידור הציבורי נבלעה ע"י ריקנות השעשועונים והחידונים נושאי הפרסים העצומים של ערוץ 2. השידור המסחרי החל במסע הסִימוּם הטלוויזיוני הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל. תוכניות הריאליטי המדומה והקלוקל שהפיק ערוץ 2 שלטו בכל וזכו לגיבוי טוטאלי של מנהיגי הציבור וההנהגה הכלכלית והמדינית של ישראל. הרי מדובר במדינה חופשית בה כל הישר בעיניו יעשה . כאילו אין עוד שום צורך בפיקוח והכוונה. ערוץ 1 החזיק עדיין באיכות בכמה תחומי שידור לרבות הצטיינותו בכיסוי בלעדי של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם אך יחסי הציבור שלו היו בשפל הוא הצטייר טרם זמנו כערוץ מובס. אנשי ערוץ 2 חששו מאוד בתחילה ממנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. הוא נחשב לאחד הטובים בארץ בתעשיית התקשורת . איש בעל מוניטין רב וחתן פרס ישראל לטלוויזיה ב- 1976 כשהיה בן 37 בלבד. בארסנל שלו הייתה מצויה תחמושת נפיצה ובחשבון הבנק של הרשות גם לא מעט כסף. דן שילון, יוחנן צנגן, אלכס גלעדי, ועוזי פלד הבינו שאין טעם להשקיע בשלב הראשון בשידורי חדשות. מהדורות "מבט" ושידורי החדשות והאקטואליה בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נחשבו למקצועיות ואמינות . מומחי התקשורת ודעת הקהל קבעו ש- "מבט" היא מדורת השבט. ארבעת המנכ"לים של ערוץ 2 המסחרי סברו שלא ניתן להתחרות בסְפֶּצְיָאלִיטֶה של השידור הציבורי ולכן התמקדו בתחילה בעיקר בשידור תוכניות בידור לסוגיו השונים, Talk Show (כמו תוכנית "המעגל" בהנחיית דן שילון), סדרות טלוויזיה, וסרטי קולנוע. המנכ"לים של שלוש הזכייניות, "קשת", "רשת", ו- "טלעד" העריכו שקַו התֶּפֶר המפריד בין השידור הציבורי למסחרי דרכו יוכלו לבעבע ולפרוץ אל מיליוני צופי הטלוויזיה במדינת ישראל מצוי באלטרנטיבת שידור אחרת קלילה יותר מזו של הערוץ הראשון, זו המבוססת על הצחקה, השתעשעות, ובילוי מהנה מול המסך ובסופו הרייטינג המיוּחַל. בבוא העֵת הם תּכננו גם לגנוב את הכדורגל הישראלי מהשידור הציבורי. רביעיית המנכ"לים הזאת צדקה כפי הנראה בהנחות היסוד שלה. למרבה ההפתעה ההתמודדות עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה קלה מהצפוי. הטלוויזיה הממלכתית לא הגיבה כמעט ללוח התוכניות המרשים והנמרץ של ערוץ 2 הצעיר ולמעשה נכנעה ללא קרב . מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה וכמה מהכפופים להם לא התרשמו יתר על המידה מלוח השידורים הקליל שהציעה הטלוויזיה המסחרית . הם היו בטוחים שדרכם אל לֵב הצופים סלולה מול הערוץ המסחרי החדש שנראה נחות וחסר סיכוי . הם טעו .

זמן לא רב לאחר מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור הציעו אנשי ערוץ 2 לו וליאיר שטרן לערוך הסכם לחילופי חומרי שידור. קטעי חדשות או ארכיון עד שתי דקות יועברו מערוץ לערוץ בחינם. מעבר לכך ייקבע תשלום סביר כמקובל ברשתות טלוויזיה מתחרות בעולם . מוטי קירשנבאום דחה את ההצעה בעוד יאיר שטרן היה פאסיבי לידו. מוטי קירשנבאום טען שחומרי הארכיון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שווים זָהָב ואינם סחורת שידור למו"מ . הוא התחפר בבונקר הפיקוד שלו יחדיו עם יאיר שטרן ועם דוּדוּ גלבוע, דליה גוטמן, ורפיק חלבי. "הבּוֹר" נחשב פעם בימי המונופול לחסין ובלתי פגיע. אנשי ערוץ 2 הגיעו למסקנה שהמנכ"ל המוכשר ואנשיו פשוט לא מבינים כי נוצרה מציאות שידור חדשה בארץ. תבוסת שידורי החדשות של הערוץ הציבורי לערוץ 2 בחודש נובמבר 1995 סימנה בדיוֹ אדומה את נפילת המעוז האחרון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ערוץ 2 החל לזנֵב ברייטינג של ערוץ 1 מוקדם מהצפוי. פתאום התברר כי בתנאי התחרות שנוצרו איש איננו מסביר למשלם האגרה מהו בדיוק השידור הציבורי, מה הם תפקידיו, ובמה הוא שונה מערוץ 2 המסחרי. ערוץ 2 לא בחל בשום אמצעי. הוא עשה כל מאמץ לגרוף את הצופים אליו באמצעות תוכניות בידור וחידונים נושאי פרסים כספיים גדולים ומכוניות. מנהל חטיבת התוכניות של "קשת" אֶרֶז טַל עלה ל- "אוויר" עם התוכנית "גלגל המַזָל'. הוא כמנחה וגב' רות גונזלס כמגלגלת. לפתע היו כולם בטוחים שאֶרֶז טַל הוא ממציא הטלוויזיה בישראל. שכחו כבר שארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום שידרו בסוף שנות ה- 70 את התוכניות, "4 דקות ו- 20 שאלות" עם המנחה אורי זוהר (בטרם הפך לרב אורי זוהר), ו- "תשע בריבוע" בהפקתו של יצחק "איציק" קוֹל מאולפני הרצליה . מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא הצהיר מעולם בחוצות המדינה על כוונות השידור הציבורי. היו לו וליאיר שטרן את כל הסיבות לפנות לאזרחי המדינה ולהסביר להם בגאווה כיצד מתכוונים שניהם להשתמש בכספו של משלם האגרה. הנה מֶסֶר השִיווּק שלא שוּוָק : "הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 צועדת בנתיב ציבורי. ערוץ 2 ישדר את תוכנית "גלגל המזל' ואנחנו נשדר את הסדרה "עמוד האש" של יגאל לוסין. ערוץ 2 ישדר את "הראשון בבידור" עם דודו טופז ואנחנו נשדר את הסדרה "תקומה'" של גדעון דרורי. ערוץ 2 ישדר את חידוני השעשועים ואנחנו משדר את "החמישייה הקאמרית" עם קרן מור. ערוץ 2 ישדר את תחרות "מלכת היופי" ואנחנו נשדר את "מבט שני". ערוץ 2 ישדר את "היפים והאמיצים" ואנחנו נשדר את סדרות הדיוקו- דרמה "קו 300", "פרשת קסטנר" , ו- "עו"ד סיטון". ערוץ 2 ישדר סרטי קולנוע ואנחנו נשדר את תוכניות הספורט "משחק השבת", "מכבי ת"א בגביע אירופה", אולימפיאדות ומונדיאלים, ואת משחקי נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל". לפתע חשבתי לעצמי באותה המסעדה הלונדונית שתבוסת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 2 החלה בכלל עוד בטרם רצח יצחק רבין ז"ל. רחשתי אמפטיה מקצועית (ואישית) למוטי קירשנבאום ומי לא הפגין למענו חיבה. אך האם מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הביא בניגוד לכל הציפיות לנקודת מפנה שלילית במאבק על הרייטינג וקהל צופי הטלוויזיה ? ההיסטוריה תיטיב לשפוט ממני. יריביו (ורֵעַיו) בערוץ 2 דן שילון ויוחנן צנגן, אלכס גלעדי, ועוזי פלד היו שועלי קרבות ובעלי ניסיון טלוויזיוני כמוהו ותאבי שידור. מה שהפך אותם למתחרים מסוכנים. הם כל הזמן שאפו להוכיח את עצמם מההיבט המתמטי של ספרות הרייטינג ובקשו למצוא חן בעיני מחזיקי המניות שלהם. חלפו רק ימים ספורים מאז הֵבִיס בנימין נתניהו ראש הממשלה החדש את שמעון פרס. רוח מזַן פוליטי שונה נשבה לעברה של הטלוויזיה הממלכתית. את מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום תפסה עכשיו הצהרתה הדרמטית של שרת התקשורת החדשה בממשלת בנימין נתניהו והממונה על ביצוע חוק רשות השידור הגב' לימור לבנת. השרה אמרה בלגלוג לוחמני : "…מוטי קירשנבאום יצטרך מעתה להתחיל להַזִיע…(!)". רשות השידור הציבורית הייתה על הכוונת שלה. זאת הייתה אמירה פוליטית פוגענית, בוטה, ומעליבה במנכ"ל רשות השידור שהיה חתן פרס ישראל לטלוויזיה. לאמירה לא היה דבר עם כישרונו ויכולתו המקצועית הגבוהה של מוטי קירשנבאום בתחום התקשורת. ההתערבות הלא עניינית של השָרָה המגוחכת בענייני רשות השידור הולידה סערה בקרב עובדי רשות השידור. אולי זאת הייתה שעתו היפה של מוטי קירשנבאום מפני שנוכח לדעת שוב איזו נאמנות והערצה רוחשים לוֹ נתיניו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". הוא אסף את עובדי הטלוויזיה בחצר האחורית של הבניין ברוממה והגיב בפומבי לדבריה הנלוזים של לימור לבנת : "אנחנו אנשי רשות השידור ממשיכים בדרכינו וביושרה עיתונאית שלנו בכל תחום. איננו חייבים דבר לשלטון ולא חשוב באיזה ממשלה מדובר. אנחנו טלוויזיה ורדיו ריבוניים בני חורין". מוטי קירשנבאום היה מנהיג שידור. לא היה ספק בכך.

התבוננתי מקרוב בפניו של מוטי קירשנבאום באותו ערב בסופו של חודש יוני ב- 1996 כשסעדנו במסעדה הלונדונית ברחוב אוקספורד והאזנתי דרוך לדבריו . גם רעייתו יונה ז"ל הקשיבה אך לא התערבה בשיחה. מנכ"ל רשות השידור שוחח עמי בניחותא ולא ניכר עליו שום לחץ. גם אורח דיבורו וניתוח מצב התקשורת בארץ ובעולם וסיכויי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשְרוֹד בתחרות הפתוחה עם הערוצים האחרים בארץ, היה מתון והגיוני. פעם אמר לי : "כמנכ"ל רשות השידור הציבורית אינני חייב דבר לממשלה. אינני חייב דבר לגב' לימור לבנת. אני חייב דו"ח למצפוני, למסך הטלוויזיה, ולמשלם האגרה". מוטי קירשנבאום הוא אדם מוכשר ובעל סגולות רבות. אישיותו מורכבת. לטיב מזלי הוא היה לא רק איש טלוויזיה רציני מהדרגה העליונה ביותר אלא גם פְרִיק של שידורי הספורט שניהלתי, הפקתי, וערכתי עבור רשות השידור שאותה ניהֵל ובראשה ניצב. אינני יודע אם היה מאושר בעבודתו בתפקיד רָב האחריות שנשא על כתפיו כמנהיג השידור הציבורי. בתוקף תפקידי העיתונאי הייתי סמוך אליו מהאספקט המקצועי אבל לא קרוב כחֲבֵר כדי לחדור אל נבכי נפשו. אינני יודע אם היו לוֹ חֲבֵרִים בכלל ברשות השידור. הוא משום מה נראה לי תמיד אינדיבידואליסט ובודד. ענק שידור שאיננו משתף את האחרים בהתחבטויות ונפתולי נפשו. אבל אני יודע שבגלל הישגי העבר שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בסוף עשור ה- 60 ולאורך עשור ה- 70 של המאה שעברה (היה העורך הראשון של "מבט", היה העורך והמפיק של "ניקוי ראש", ונחשב גם למתעד הראשון במעלה של השידור הציבורי ואין לשכוח כי היה כבר בגיל 37 (!) חתן פרס ישראל לטלוויזיה) הייתה לו השפעה רבה על מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן, מנהל חטיבת החדשות דוּדוּ גלבוע (וגם על מנהלת חטיבת התוכניות גב' דליה גוטמן) ואח"כ גם על רפיק חלבי שהתמנה למנהל חטיבת החדשות בנובמבר 1996 בתום הקדנציה של דָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ. הייתי אומר אפילו השפעה מָאגִית. מוטי קירשנבאום הותיר עלי רושם רָב בחמֵש שנות ניהולו את רשות השידור למרות תבוסותיו. היה לי עניין להקשיב לדבריו ולאופן הצגת הדברים שלוֹ וחשיבתו המסודרת (וגם המהירה). ההיגיון שלו היה הגיוני. הוא נהג לבנות את טיעוניו בשלבים והציב אותם נדבך על נדבך כבניינה של פירמידה ענקית. בסיסה רחב ואיתן ושיא החוֹד שלה מזדקר לשמיים.

טקסט תמונה : 1995. מנהיג רשות השידור מוטי קירשנבאום (משמאל) יחד עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ודובר רשות השידור צבי "צבילי" לידר. מוטי קירשנבאום זכה להערכה גדולה ברשות השידור אך ספק אם היו לו חברים שם. ידידים השותפים לדרכו המקצועית – כן. חברים… ? לא בטוח. המנהיג הוא אדם בודד בכל רמת מנהיגות. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למרות יתרונותיו היה מוטי קירשנבאום מנהיג שידור מוּבַס בחלק מהזמן. הוא ספג בתקופת כהונתו כמנכ"ל רשות השידור שתי תבוסות מרות וקשות לערוץ 2 המסחרי שקָם על רגליו רק בחודש נובמבר 1993. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה איבדה כתוצאה משתי התבוסות האלה את ההגמוניה כרשת שידור המובילה ללא עוררין במשך שנים ארוכות את שידורי הספורט והחדשות במדינת ישראל.

ב- 17 במאי 1994 הפסיד מוטי קירשנבאום את זכויות השידורים הבלעדיות של הכדורגל הישראלי לערוץ הטלוויזיה ה- 2 המסחרי. זאת הייתה מפלה סנסציונית בלתי כפויה. שלוש הזכייניות בערוץ 2 המסחרי היו טירוניות שידור ופעלו כערוץ טלוויזיה רק כחצי שנה אך גברו עליו. חבריו לשעבר של מוטי קירשנבאום בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, דן שילון ויוחנן צנגן המנכ"לים המשותפים של "רשת", אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת", יחד עם דייויד פדרמן בעל מניות "ברשת", ועוזי פלד מנכ"ל "טלעד" – לא עשו לוֹ כל חשבון. הם טמנו לו מארב. אלכס גלעדי זוכר היטב את אשר התחולל באותו היום ההוא בעת שיחות התחקיר שלי עמו : "…יוֹאָשִיש, עשינו במאי 1994 בית ספר למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור…". אמר לי בלא מעט גאווה. לא האשמתי אותו. זכייניות ערוץ 2 ניצחו אותו אז ללא קרב ממשי במלחמה הטלוויזיונית החשובה הזאת בעלת השלכות מרחיקות לכת. הכדורגל הישראלי היה נֶכֶס שידור ציבורי חשוב ומובהק של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 במֶשֶך 25 שנה ברציפות מאז 1968. הוא אבד ונלקח ממנה ע"י ערוץ 2. שימשתי בימים ההם מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הרגשתי שאני נשדד לאור היום . אני זוכר עד היום את תאריך השוֹד ואת השעה המדויקת שלוֹ. שתיים עשרה בצהריים ב- 17 במאי 1994 . אבל זה היה שוֹד חוקי . מוטי קירשנבאום שלא ידע להגן על עצמו , נִיגָף .

כשנה וחֵצי לאחר תבוסת הכדורגל ספגה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שוב מהלומה קשה מידי ערוץ 2 באגף שנחשב לסְפֶּצְיָאלִיטֶה שלה של הטלוויזיה הציבורית – תחום סיקור החדשות והאקטואליה. זה החל בסיקור הקטוע והצילום הכושל של רצח ראש הממשלה יצחק רבין בתום עצרת השלום במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל. המשכה בהתמודדות חסרת כּישרון עד כדי תמיהה של קבוצת עיתונאים מנוסה בערוץ הציבורי מול חברת החדשות הצעירה של ערוץ 2 בקרָב הכיסוי העיתונאי בשבוע האֵבֶל. בעוד חברת החדשות של ערוץ 2 משיגה ראיונות בלעדיים וקונקרטיים עם האלמנה גב' לֵאָה רָבִּין ז"ל, עם נועה ויונתן בן ארצי הנכדים של יצחק רבין, ושחזור מסע הפינוי של יִצְחָק רָבִּין ירוי ע"י נהגו מְנַחֵם דָמְתִּי מזירת הרצח לבית החולים המרכזי של ברחוב ווייצמן בתל אביב ,"איכילוב" – היה עסוק ערוץ 1 בכל מיני צילומי Long shot כלליים של נוֹעַר הַנֵרוֹת בזירת הרצח בכיכר מלכי ישראל. ערוץ 2 היה נועז וממוקד בשבוע האבל. ערוץ 1 התנהג בכלליות יתירה ושילם בריבית דה ריבית . בתום מלחמת השידור הזאת בשבוע האֵבֶל הוברר כי הערוץ הציבורי ספג נוֹק אַאוּט מכפפות הערוץ המסחרי והוטל לקרשים גם בתחום סיקור החדשות והאקטואליה. לשתי התבוסות הבלתי צפויות האלה היה מכנה משותף : שעה של Black out . פיסת זמן של חוסר עֵרנות ושִגְרָה שלוותה בביטחון עצמי מופרז והולידו שאננות. שני ההפסדים הקשים האלה הפכו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לזמן קצר ל- עַי ל- גַל חוֹרבות. שעה קלה של Black out היא נֶצַח בשידורי טלוויזיה . ערוץ 2 הצעיר, ינוקא במונחים מקצועיים, ניצל היטב את פִּרְצַת הזמן. ניתן לקבוע בצער רָב כי הערוץ המסחרי קם על הריסותיה ולוּ גם הזמניות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

התבוסה הטלוויזיונית השנייה הייתה בלתי צפויה ולכן מדהימה ומהממת לא פחות מהפסד זכויות הכדורגל. תחילתה בעֶרֶב רווי תקוות חדשות במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכנס עצרת השלום הענקית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב בהשתתפות ראש הממשלה ושריו . כמעט חג לאומי לחצי מדינה. סיומה היה טרגי. יִצְחָק רָבִּין נרצח מידי מתנקש בן בליעל נָבָל מהימין הקיצוני איש דתי חובש כיפה בשם יגאל עמיר. מצלמות ערוץ 1 וערוץ 2 נכחו בעצרת ההיא לפרק זמן קצר אך הֵן לא היו שָם ברגע המכריע ולא תיעדו את הרצח. ערוץ 2 התאושש ראשון מטראומת הצילום שלא התרחשה. לערוץ 1 זה לקח הרבה יותר זמן. המשכה הדָוּוי של ההיעדרות הזאת ניכר עליו לאורך כל תחרות השידור בין שני הערוצים בשבוע האֵבֶל הלאומי. הערוץ הציבורי איבד בבת אחת בתוך ימים ספורים את ההגמוניה והמוניטין שלוֹ דווקא בתחום שבו היה לוֹ עליונות מסורתית ברורה וניסיון שידור רָב – בכיסוי החדשות. זה פשוט לא ייאמן, אבל זה קרה.

סוף הפוסט מס' 316. הועלה לאוויר בשעות אחה"צ של יום ראשון – 10 בנובמבר 2013.  כל הזכויות שמורות לחוקר, כותב, ועורך הבלוג יואש אלרואי.