ברית שידור מיוחדת במינה נרקמה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים 2007 – 1970. כל הזכויות שמורות (רשימה מס' 1).

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי . 

הערה 2 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים קפדניות.

הערה 3 : הבלוג איננו נכתב למטרות רווח ו/או למען רייטינג, ו/או לצורך פרסום אישי. 

————————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 232. פוסט מס' 232 הועלה על ידי ומטעמי ל-אוויר בשעות הערב של יום שני – 17 ביוני 2013 (רשימה מס' 1 מתוך 2). וגם : פוסט מס' 233 הועלה במקביל להעלאתו לאוויר של פוסט מס' 234.

————————————————————————————————————

פוסט מס' 232. הנושא הראשי בפוסט הנוכחי הוא כלהלן : חטיבת הספורט ההיא בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוא, מביסה ללא תנאי את אנשי ערוץ 5 בכבלים (נודע מאוחר יותר בשמו "ערוץ מס' 55 בכבלים") בשידורי הטלוויזיה הישירים ה-הם של אירועי ה- Final four האירופי בכדורסל ההוא בסלוניקי – יוון, ב- תאריכים ההם דאז של 18 ו- 20 ב-חודש אפריל ההוא של שנת 2000 ההיא (!).

הפוסט הנוכחי הזה מס' 232 שחקרתי ו-כתבתי מהווה תשובה ל-טקסט מגוחך ו-מופרך של מר אביב לביא שהתפרסם בשעתו ב-תאריך ההוא של 11 בחודש יוני של שנת 2013 ההיא, ב-אתר האינטרנט Forbes Israel. (רשימה מס' 1 מתוך 2). פוסט מס' 232. כל הזכויות שמורות לחוקר והכותב יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2000 – 1999. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. אנוכי בעת ניהול והפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את טורניר ה- Final four בכדורסל בסלוניקי באפריל 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל, ומייד אחריו ביוני 2000 ניהול והפקת שידורי הטלוויזיה של טורניר הכדורגל Euro 2000 (אליפות אירופה למדינות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000) בהולנד ובלגיה, ואח"כ בספטמבר – אוקטובר 2000 ניהול והפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 232. הנושא הראשי בפוסט הנוכחי : חטיבת הספורט ההיא תחת פיקודי של הטלוויזיה הישראלית ההיא – ערוץ 1 ההוא, מביסה ללא תנאי את אנשי ערוץ 5 ההוא בכבלים (נודע מאוחר יותר בשמו ערוץ מס' 55 ב-כבלים) ב-עת ה-שידורים הישירים ה-הם של תחרויות ה- Final four האירופי בכדורסל ב-תאריכים ההם של 18 ו- 20 בחודש אפריל של שנת 2000 (!). פוסט מס' 232 מהווה תשובה ל-טקסט מגוחך ו-מופרך שכתב מר אביב לביא ואשר התפרסם ב- 11 בחודש יוני של שנת 2013 באתר האינטרנט Forbes Israel. (רשימה מס' 1 מתוך 2). פוסט מס' 232. כל הזכויות שמורות לחוקר, המחבר, והכותב יואש אלרואי.

פוסט מס' 232 מהווה חלק מפרק מס' 6 ב-סֶפֶר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 עמודים הקרוי, "הקשר הסימביוטי", שמספר מדוע צעד השידור הציבורי שלוב זרוע עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל במשך 37 שנים 2007 – 1970. (רשימה מס' 1 מתוך 2).

6. 1. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מביסה שוק על ירך את ערוץ 5 בכבלים ואת ערוץ 2 המסחרי, את שניהם ביחד וכל אחד לחוד, בקרב השידורים "ראש בראש" של ה- Final four האירופי בכדורסל בחודש אפריל 2000 בסָלוֹנִיקִי. (רשימה מס' 1 מתוך 2).

6. 2. מרבית צרכני הטלוויזיה בעולם (וגם בארץ) לא מכירים את מבנה תעשיית הטלוויזיה מבפנים ולא מבינים כי המדיה האלקטרונית הזאת מופעלת ע"י שני  ווקטורים מרכזיים : ממון וטכנולוגיה. המפיקים, העורכים, הטכנאים, השַדָּרִים, והמגישים בטלוויזיה – חשובים. הממון והטכנולוגיה חשובים מהם. ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 נכפה על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאבק טלוויזיוני "ראש בראש" נגד ערוץ 5 בכבלים שעסק בארבעה שידורים ישירים של טורניר ה- Final four האירופי בכדורסל בהשתתפות אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א (לראשונה מזה תשע שנים), והתרחש בזירת הכדורסל של עיר הנמל היוונית סלוניקי.

ובכן, ללא הסיוע ה-כלכלי ה-מסיבי ההוא שהוענק לנו לחטיבת הספורט ההיא בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, ע"י חברת "פלא פון" ההיא בראשות יו"ר הדירקטוריון יעקב "קובי" בן גור הבלתי נשכח ההוא – באותם שני התאריכים המדוברים ההם של יום שלישי – 18 בחודש אפריל של שנת 2000 ההיא ויום חמישי – 20 בחודש אפריל של שנת 2000 ההיא, לא היינו יכולים אנשיי ואנוכי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא, להביס בצורה כה אגרסיבית ו-מוחצת מכל היבט, וכמובן בראש וראשונה מהיבטי ה-מדרוג וה- רייטינג את ערוץ 5 ההוא ב-כבלים (!). אך בל אקדים את המאוחר. (רשימה מס' 1 מתוך 2).

ציטוט שהפך ל-ערך בחיי שלי : "מוטב למות על רגליך מאשר לחיות על ברכיך".  (דולורס לברון). 

ציטוט שהפך למדריך טלוויזיוני אישי שלי : "יש לעקוֹב אחרי בעל ברית בדיוק כמו אחרי האויב". (ליאון  טרוצקי).

טקסט תמונה : ספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988 בדרום קוריאה. אנוכי (משמאל) יחדיו עם מפקח הקול והתקשורת יוסי ששון (אחד מהטובים ביותר בתחום המקצועי הזה בכל הזמנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא), עושים ו-עורכים את עבודות ההכנה בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב-אצטדיון האולימפי ב-סיאול בירת דרום קוריאה. אנחנו בודקים את ההתקנה (של חברת SORTO) ומוודאים את ביצועי משימות התקשורת של קווי התקשורת ה- 4w שלנו, בין עמדת השידור הטלוויזיונית שלנו ב-אצטדיון האולימפי המרכזי ב-סיאול לבין האולפן שלנו בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-ירושלים (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה קצרה (רשימה מס' 1 מתוך 2).

לפני כמה ימים שלח לי אחד מקוראי הבלוג הנבונים לעיון את רשימתו של מר אביב לביב שהתפרסמה בעיתון האינטרנטי "Forbes Israel" תחת הכותרת "הפרטה ? הלאמה ? זה לא משנה – בישראל אתם מפסידים מכל הכיוונים". המאמר תוקף את רשות השידור של 2013 באמצעות טקסט מופרך ועובדות חסרות שחר שנוגעות לתחרות הטלוויזיונית שנערכה "ראש בראש" בין ערוץ 1 לבין ערוץ 5 בכבלים ב- 18 ו – 20 באפריל 2000 בעת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. כמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניהלתי, הפקתי, וערכתי אז את השידורים הישירים התחרותיים נגד ערוץ 5 שבראשו עמד מיילן טנזר. התחרות הטלוויזיונית ההיא בין שני ערוצי טלוויזיה ישראליים התנהלה לפני 13 שנים אולם אני זוכר כל פרט ממנה, דווקא משום שהייתה מורכבת ומסובכת מאוד ללא נשוא. בשידורים הישירים ההם הבסנו קליל את ערוץ 5 שהיה Favorite בהתמודדות. הטלנו אותו לקרשים. ב- 18 באפריל 2000 צברו השידורים הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רייטינג של % 27.3 מול % 7.6 של ערוץ 5. ביום חמישי צברנו % 30.1 מול % 5.3 של ערוץ 5 . בארץ השתררה תדהמה כללית. האנשים והעיתונות (לקחה צד לטובת ערוץ 5) לא הבינו כיצד ערוץ 1 הוותיק והמסורבל עם יואש אלרואי הזָקֵן והסָב מביס את מיילן טנזר הצעיר והדינמי מ-ערוץ 5 באופן כה טוטאלי (!). אני זוכר שביום רביעי בבוקר – 19 באפריל 2000, תשע / עֶשֶר שעות מתום ההתמודדות הראשונה (בליל שלישי – 18 באפריל 2000) צִלְצֵל אליי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא יאיר שטרן מלשכתו בקומה השלישית של הבניין כשהוא זועק לטלפון מופתע ונרעש : "…יואש אלרואי ניצחת את ערוץ 5…!!!".

זה היה כאמור בתום יום השידורים הישירים הראשון. המתין לנו סֶבֶב נוסף למחרת ביום חמישי – 20 באפריל 2000. אני דווקא לא הייתי מופתע וגם לא נרעש. נותרתי Cool והשבתי לו ב-רוגע, ב- "קוּלִיוּת", וב-ביטחון כ-להלן : "…יאיר שטרן תירגע…אתמול הרגנו אותם – מחר נקבור אותם…!". ו-אומנם כך היה !

קראתי את המאמר המופרך ההוא של מר אביב לביא ב- Forbes Israel והחלטתי להגן על אגפיי ועל אגפיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באותם ימי המאבק ההם נגד ערוץ 5 בכבלים בחודש אפריל ההוא של שנת 2000 ההיא, בעיר היוונית סלוניקי.

זהו חלק מטקסט המאמר ההוא של מר אביב לביא ההוא כפי שהתפרסם ב- "Forbes Israel" לפני ימים אחדים…ואשר הניע אותי מאוחר יותר להשיב לו :

כך כתב אביב לביא, וזה היה כתב הקטגוריה הכול כך לא מדויק שלו (ה- הנהלות ההן של רשות השידור ההיא והטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ראו בטקסט של אותו אביב לביא ההוא טקסט נכלולי) והנה הוא, כלהלן :

"…את ליל הסדר תש״ס עשיתי בסלוניקי. נמניתי אז על צוות פרשני ערוץ הספורט, ובאביב של שנת 2000 נשלחנו לשדר מיוון את הפיינל פור האירופי בכדורסל, שהסתיים בגמר בלתי נשכח בין מכבי תל אביב לעודד קטש ו-פאנאתינאיקוס (קטש ניצח). במקביל למאבק האדיר במגרש התחולל קרב חזיתי גם בעמדות השידור, בשעה ש-מולנו התייצב הצוות הוותיק של ערוץ 1. אני לא זוכר מה היו הנסיבות שגרמו לכך שבאותה שנה המשחק שודר בשני ערוצים במקביל; אבל אני זוכר היטב עם אילו מסקנות חזרתי מסלוניקי. המסקנות העגומות נגעו לפער המכאיב שבין ההתנהלות של ארגון שידור ציבורי לזה הפרטי. אני לא מדבר על השדרים והפרשנים. ערוץ 1 שלח אל המסך צוות ראוי ביותר – מאיר איינשטיין ורלף קליין המיתולוגי. אני מתכוון לתרבות הארגונית, למחויבות להקפיד על כל פרט ולהפיק את התוצר האיכותי ביותר. אם תרצו, הכל התנקז לתמונה אחת, שהתרחשה בעמדת השידור בטרם העלייה לאוויר. כשעתיים לפני תחילת השידור הגענו לעמדה שמוקמה במעלה היציע. העמדה של המתחרים מערוץ 1 הייתה צמודה אלינו. את השעתיים הקרובות העבירו אנשי ההפקה, הטכנאים והצלמים של ערוץ הספורט בעבודת נמלים, כדי לייצר רקע ויזואלי מרשים ככל הניתן לפתיחת השידור, כזה שיהלום את הדקות שמכינות את הצופים לאירוע הפסגה של הכדורסל ביבשת. הם התקינו בעורפה של עמדת השידור לוחות אסתטיים עם הלוגו של הערוץ, והורו לנו, השדרים, לעמוד כך שהצופים יראו אותנו על רקע האולם היפהפה והיציעים הגועשים. כל פריים תוכנן בקפדנות, כל זווית חושבה בדייקנות. בעוד אנשינו מתרוצצים, הצצתי למתרחש בעמדה השכנה של ערוץ 1. ובכן, דבר לא התרחש שם. לא תפאורה, לא זוויות צילום. דקות ספורות לפני שעת השין הגיעו האנשים הטכניים, חיברו כמה כבלים ובדקו שהמיקרופון עובד. מה שהצופים ראו בתחילת השידור בערוץ הממלכתי זה שדר ופרשן שיושבים בעמדה כעורה, על רקע הבטון האפור של היציע ועשרות חוטים וכבלים משתלשלים. ככה לא בונים תמונה .באותן דקות נפל אצלי האסימון (אז עוד היו אסימונים) : רשות השידור היא מקרה אבוד. כן, כבר לפני 13 שנה התחולל הוויכוח מה צריך לעשות איתה, האם כדאי ל-השקיע ול-שפר את הקיים או שמא כדי לקבל שידור ציבורי ראוי, צריך לסגור אותו ולפתוח מחדש. וכבר אז הייתה האגרה אויבת העם ותדלקה את ה-איבה לרשות…". 

זהו סיפור העלילה המורכבת והמסובכת של מסכת השידורים הישירים של שידורי ה- Final four האירופי ההוא ב-כדורסל של סלוניקי 2000, ואשר התבצעו "ראש בראש" ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מול ערוץ 5 בכבלים. הוכרחתי לספר את העלילה הזאת (בשני פוסטים) לפרטיה השונים שהתרחשה לפני יותר מ- 13 שנים, כדי לסתור את הטקסט המגוחך והמופרך שכתב מר אביב לביא ההוא ב- Forbes Israel.

זאת פרשה טלוויזיונית מורכבת ומסובכת, יקרה ויוקרתית, שהתפרשה על פני שלושה שבועות – והתרחשה לפני יותר מ- 13 שנה באפריל 2000 בעיר הנמל היוונית סלוניקי. אף על פי כן אני זוכר כל פרט ופרט ממנה מפני ששיחקתי בפרשה ההיא שהרעידה את אמות הסיפים של תעשיית הטלוויזיה בישראל תפקיד ראשי בקִדמת הבמה. כדי לסתור את דבריו המגוחכים והמופרכים של מר אביב לביא יש להפנות מבט לאחור לעבר ההיסטוריה הדרמטית שהחלה לקרום עור וגידים בליל חמישי – 30 במארס 2000. בליל חמישי של 30 בחודש מארס 2000 נוצר מצב טלוויזיוני אבסורדי לאחר הניצחון של אלופת ישראל בכדורסל קבוצת הפאר של מכבי ת"א על אלופת איטליה פָּאף בולוניה במשחק השלישי והמכריע בהיכל הספורט ביד אליהו בתוצאה 63:79 (על הזכות להעפיל לטורניר "ארבע הגדולות" שאמור להיפתח ב- 18 באפריל 2000 בעיר הנמל היוונית סלוניקי), התמודדות שהועברה בשידור ישיר ע"י חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הניצחון הזה הבטיח את העפלתה של מכבי ת"א לראשונה מזה תשע שנים ל- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי באפריל 2000. האבסורד היה נעוץ בשאלת זכויות השידורים. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שידרנו ישיר ובלעדית את כל  23  משחקי מכבי ת"א בבית ובחוץ עד לשלב הגמר של ה- Final Four האירופי בסלוניקי 2000, אך נשללה מאתנו בפעם הראשונה מזה שלושים שנה הזכות לשדר את מכבי ת"א במשחקי טורניר הגמר עצמו . זאת מפני שזכויות השידורים של מפעל ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 היו של ערוץ 5 בכבלים (אגב , גם אלה של אליפות אירופה בכדורסל ואליפות העולם בכדורסל). השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בעונה הרגילה בערבי חמישי בגביע אירופה לאלופות בכדורסל בעונת 2000- 1999 (בהיכל הספורט ביד אליהו ובחו"ל) יצרו מחדש עניין רָב ושברו את כל שיאי הרייטינג בעונה רגילה. עוֹדֵד קָטָש הנפלא אומנם כבר לא שיחק בקבוצה (עבר למועדון היווני העשיר פאנאתאנאייקוס) אך המועדון גייס לשורותיו שני שחקני חיזוק מצטיינים מארה"ב נאט האפמן שחקן ציר ענק שגובהו 2.12 מ'  ואת הרכז אריאל מקדונלד (1.90 מ'). יחד עם שחקנים מצטיינים אחרים כמו דוֹרוֹן שֶפֶר , נָדָב הֶנֶפֶלְד , מַרְק בּרִיסְקֶר, דֶרִיק שָארְפּ, ואחרים הצליח פּינִי גֵרְשוֹן לייצב את שורות הקבוצה ולהצעיד את מכבי ת"א לעבר הפסגה. זה היה מדהים. דווקא ללא שחקנה הווירטואוזי עוֹדֵד קָטָש הצליחה מכבי ת"א לנצח ולהעפיל בפעם הראשונה מזה עשור לגמר הכדורסל האירופי. קרי : ה- Final four של סלוניקי חודש אפריל 2000. מכבי ת"א והשידורים הישירים שלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעונת 2000 – 1999 הגיעו יחדיו לשיאם בשלושת המפגשים הקובעים נגד הקבוצה האיטלקית פָּאף בּוֹלוֹנְיָה בסופו של חודש מארס 2000. בשלב ההצלבה השנייה של המִפְעָל היה למכבי ת"א את יתרון הביתיות נגד פָּאף בּוֹלוֹנְיָה. היתרון לא נוּצל במשחק הבית הראשון ביד אליהו ביום שלישי – 21 במארס 2000. מכבי ת"א הפסידה. היא הייתה זקוקה לנֵס וגם לתיאום מרבי ויכולת מופלגת של כל שחקניה ומאמנה פיני גרשון במשחק הגומלין כעבור ארבעים ושמונה שעות ב- בולוניה . אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היינו שם ב- 21 במארס 2000. למרות הפסד מכבי ת"א זכה השידור הישיר של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לרייטינג ממוצע של % 23.82.

מכבי ת"א ניצחה במשחק הגומלין בבּוֹלוֹנְיָה ביום חמישי – 23 במרס 2000 , והשידור הישיר מבולוניה צבר רייטינג ממוצע של % 28.15. שיאו של השידור הישיר מבולוניה חצה בעֶשֶר ושלושים בערב את גבול % 30.0 ועמד על  סך של % 30.2. במשחק השלישי והמכריע בבחינת "להיות או לחדול" שנערך כעבור שבוע שוב בזירה הביתית של מכבי ת"א ביום חמישי – 30 במרס 2000 בהיכל הספורט ביד אליהו, הביסה אלופת ישראל את בולוניה בתוצאה 63:79 ועלתה לתחרויות "ארבע הגדולות" המכונה טורניר ה- Final Four האירופי בסלוניקי 2000. הבאנו להיכל ביד אליהו את ניידת השידור הגדולה שלנו על עשרת מצלמותיה ושֵש יחידות הילוכים חוזרים שלה. יותר מ- 70 אנשים השתתפו בשידור הישיר השלישי והמכריע שגרף רייטינג ממוצע מזהיר של % 33.38. מאיר איינשטיין והפרשן אֵלִי סַהַר שידרו ישיר את המשחק יחדיו עם צוות השידור השני שמיקמתי בצפון ההיכל וכלל את השַדָּר אורי לוי והפרשן רלף קליין ז"ל. אמנון אוסמן היה הבימאי ושָשִי אֶפְרָתָּי שימש המפיק שלי בניידת ה- "וֶורֶד" שהתמקמה ליד שער מס' 6 בהיכל הספורט ביד אליהו. ניהלתי את השידור כרגיל מעמדת השידור שלנו הממוקמת על זירת הפרקט ליד קו האורך המזרחי של המגרש. עם תחילת המחצית השנייה בעֶשֶר בעֶרֶב, הגיע השידור הישיר שלנו ל-שיא רייטינג חדש חסר תקדים של  % 36.40, ובעֶשֶר ורֶבַע בערב לקראת סיומו של המשחק המותח העפיל הרייטינג לצמרת חסרת תקדים בשידור כדורסל אירופי כלשהו בעונתו הרגילה בהיכל לעוד שיא חדש של % 39.60. אלו לא היו עדיין שידורי ה- Final Four…אלה היו המשחקים שקדמו לוֹ אולם הרייטינג הפנטסטי שצברה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא הרעיד את אמות הסִיפִּים של כלל תעשיית הטלוויזיה בארץ.

טקסט מסמך : יום שלישי – 21 במארס 2000. מפת המדרוג של השידור הישיר הראשון מהיכל הספורט ביד אליהו של משחק ההצלבה הראשון בין אלופת ישראל מכבי ת"א לבין אלופת איטליה פאף בולוניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום חמישי – 23 במארס 2000. מפת המדרוג של השידור הישיר השני מבולוניה של משחק ההצלבה השני בין אלופת ישראל מכבי ת"א לבין אלופת איטליה פאף בולוניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום חמישי – 30 במארס 2000. מפת המדרוג של השידור הישיר השלישי מהיכל הספורט ביד אליהו של משחק ההצלבה השלישי והמכריע בין אלופת ישראל מכבי ת"א לבין אלופת איטליה פאף בולוניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת הייתה תקופה ש-בה מאמן מכבי ת"א ההוא פיני גרשון סירב להתראיין בתום המשחקים אצל מאיר איינשטיין ז"ל ו-אלי סהר יבד"ל, בטענה ששניהם אינם מבינים את נושא הכדורסל שאותו הם משדרים לציבור צופי הטלוויזיה בארץ…!!!

בתגובה העניש אותו השדר מאיר איינשטיין ו-כינה אותו בשידורים הישירים "פִּנְחַס" במקום "פִּינִי". בתום הניצחון ההוא 63:79 של מכבי ת"א על פאף בולוניה נדרשתי בעצמי להוביל את פיני גרשון לעמדת השידור ולהשלים בין שני הניצים…אחריו התראיין עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון מכבי ת"א. התרכובת הטלוויזיונית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א הוכיחה את עצמה. נוצרה כימיה טלוויזיונית…באותו שבוע ההוא סתמנו את הפה למתנגדינו, מתחרינו, ויריבינו הקנאים בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (כאלה לא היו חסרים שם) וגם את מתחרינו ב- ערוץ 2 ואת ערוץ הספורט מס' 55 (אז ערוץ 5) בכבלים , ואת כל ערוצי השידור האחרים בארץ (!). חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצבה באותו ערב של יום חמישי – 30 במרס 2000, לבדה ובכל עוצמתה בפסגת פירמידת השידורים הטלוויזיוניים ההם במדינת ישראל (!). שום תוכנית טלוויזיה מתחרה (גם לא בתחומי הבידור), לא איימה על ההצלחה הטלוויזיונית המשותפת ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומועדון הפאר ההוא של מכבי ת"א ההיא. השידור הישיר ההוא בימים ההם את "טקס בחירת מלכת היופי" ע"י חברת "רשת" צבר % 27.2, התוכנית "שֶמֶש" של חברת "קשת" בערוץ 2 השיגה רייטינג של  % 25.3, התוכנית "בשִידוּר חוֹקֵר" של רפי גינת ב- "רשת" קיבל % 23.4, תוכניתו של רָפִי רֶשֶף ב-חברת "קשת" הגיעה למאזן טלוויזיוני של % 22.4, תוכנית "הראשון בבידור" של דוּדוּ טוֹפַּז צברה % 22.2, תוכנית מיליונר" בהגשתו והנחייתו של הבדרן – שַדְּרָן הספורט יוֹרָם אָרְבֵּל ההוא ב- "רֶשֶת" נשרכה מאחור עם % 20.4, יחד עם תוכנית קולגה "מִשְעָל חַם" של נִסִים מִשְעָל (גם כן ב- "רֶשֶת") עם % 20.1 . בקיצור כמות הרייטינג המדהימה שצברו השידורים הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את משחקי מכבי ת"א בעונת 2000 – 1999 פגעה קשות ביוקרת ערוץ 2 המסחרי ו-גם בכיס שלו (!).

עכשיו מש-תם בהיכל הספורט ביד אליהו המשחק השלישי והמכריע מכבי ת"א – בולוניה 63:79 ניצבה לידי ובסמוך לניידת השידור שלנו (קרוב לשער 6 בהיכל הספורט ביד אליהו), בשעה אחת עשרה ורבע בלילה הטלוויזיוני ההוא, כל צמרת ההנהגה של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 : ה-מנכ"ל אורי פורת ז"ל, סמנכ"ל כוח אדם עמרם עמר, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב, יו"ר וועדת הכספים של מליאת רשות השידור אַלוֹן אַלְרוֹאִי, מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי, ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן – כולם נבוכים, חפויי ראש, מבולבלים, ומאוכזבים. כולם נועצים בי מבטים מבוהלים, מודאגים וממלמלים לעצמם, "…מה יהיה ? הרי ה- Final Four איננו שלנו ! איך קרה כדבר הזה…? מה יגיד עלינו הציבור הענק ש-אוהד את שידורי מכבי ת"א אם לא נשדר את ה- Final four שאליו העפילה קבוצת מכבי ת"א זה עתה…?". זכויות השידורים הטלוויזיוניות של ה-Final Four ההוא לא היו בידינו. הן היו שייכות בשל שגיאה קולוסאלית של הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, לערוץ הספורט מס' 55 בכבלים…!!!

נוצרה תמונה עגומה בלתי נשכחת וסבוכה. חשכה ירדה על ההיכל וגם על ניידת השידור והפיצה אווירת עצב ו-נכאים…רבבת הצופים כבר הסתלקה מזמן מההיכל. כמה כוכבים נצנצו ברקיע ושקט קריר ואביבי השתרר סביבנו. זאת הייתה תקופה שבה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב וחבר הוועד המנהל אַלוֹן אַלְרוֹאִי הקדורניים כבר החלו במאמץ משולב, מתואם, וסודי להדיח את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ההוא מתפקידו ובאותו מהלך לסלק מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא את יאיר שטרן. באשר ליאיר שטרן הם לא היו צריכים להתאמץ יתר על המידה מפני שכהונתו הגיעה לסיומה ממילא. בקיץ 1999 הסתיימה כ-חוֹק תקופת כהונתו השנייה הרצופה של יאיר שטרן כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא… מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שלמד להכיר אותו מאז חודש מאי 1998, השכיל גם ל-אהוב אותו, להעריכו, ולהוקירו. הוא אורי פורת שינה לחלוטין לטובה את דעתו על יאיר שטרן וגם את חוות דעתו אודות מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי…!!! ובכן, דעה סוּפֶּר שְלִילִית קודמת אותה גיבש אודות שניהם בחודש מאי של שנת 1998, הפכה לסוּפֶּר פּוֹזִיטִיבִית במארס 2000 !!!.

הימים ההם של מוצ"ש – 9 מאי 1998 תאריך זכייתה של קבוצת בית"ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל היו כזכור ימי הקָלֶטֶת הַלוֹהֶטֶת שהפיקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשתיעדה את חגיגות האליפות של אוהדי קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים בכיכר ספרא בירושלים. באותו המקום של כיכר ספרא ליד עיריית ירושלים הייתה נוכחת ניידת השידור ה- "וֶורֶד" על ציוותה אך משום מה לא נכלל בציוותה שדר – עיתונאי. הניידת הגדולה על ציוותה הגדול נשלחה ע"י יוֹסֵף בַּר- אֵל (מנהל ערוץ 33 הנידח של רשות השידור) והוצבה בכִיכָּר סַפְרָא כדי להקליט למען ערוץ 33 את אירועי הבידור, השמחה, והשירה שארגנו אוהדי בית"ר ירושלים בראשות הזמר המקצועי חיים משה, כאמור לכבוד זכיית קבוצתם היקרה באליפות המדינה בכדורגל באותו מוצ"ש של 9 במאי 1998. באקראי לחלוטין ובהפתעה מוחלטת התגלגל לידי הבימאי נתן מנספלד מאולפני הרצליה והמצלמות שלו תפוח אדמה גזעני לוהט בדמות אוהדים קנאים וקיצוניים שהתקבצו והתגודדו בכיכר כשהם זועקים שוב ושוב בגרון ניחר, "…מָוֶות לערבים …מָוֶות לערבים…". אך לא היה מי שיטפל באירוע הגזעני כי כאמור, מראש לא הופקד שום שדר – עיתונאי בניידת כדי לסקר את המחזה מעבר לכוונת הבידור ההתחלתית שלו, ואשר בגללו נשלחה הניידת למקום. בימאי הניידת היה כאמור נתן מנספלד. המצלמות של ניידת ה- "וֶורֶד" הראו וחשפו במהלך החגיגות את ראש הממשלה מר בנימין "ביבי" נתניהו שהגיע לכיכר ספרא כדי לגזור קופון פוליטי כשהוא ניצב סמוך ולצִדוֹ של ראש העירייה מר אהוד אולמרט בקדמת בניין העירייה בירושלים. אהוד אולמרט נטל לידיו את מיקרופון האפקטים המיותם שהיה תלוי על המעקה, הציג את ראש הממשלה, והעביר לידו את המיקרופון. בנימין נתניהו יודע לדבר ולהתסיס וגם לברך. ובאמת בעוד ראש הממשלה מברך את בית"ר ירושלים על זכייתה באליפות המדינה בכדורגל, החל ה סערת רוחות רבתי וההמון החל לזעוק, "מוות לערבים… מוות לערבים…" מבלי שבנימין נתניהו מהסה אותם . מנכ"ל רשות השידור אורי פורת האשים אשמת שווא את עורכי החדשות של "מבט" אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן כי כאילו בישלו וערכו את הקלטת, ושינו את מהלך האירועים בשעה שהצמידו את זעקות אוהדי בית"ר ירושלים "מוות לערבים" לנאום ראש הממשלה לאחר שזה כבר עזב את השטח. במעשה הנפל הזה כעורך ראשי של רשות השידור הפגין נאמנות לראש הממשלה ביבי נתניהו האיש שמינה אותו חודש קודם לכן באפריל 1998 למנכ"ל רשות השידור, אך לא אמר את האמת. יאיר שטרן ורפיק חלבי העניקו גיבוי אוטומטי לשני העורכים שלהם אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן. מייד נוצרה התנגשות בין קברניטי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למנכ"ל החדש שרצה לרצות את שולחיו. אורי פורת ביקש לערוף את ראשם של שני מתנגדיו. רק התמנה וכבר יש לו בלגן בטלוויזיה. בקיץ 1998 ביקר אותי בפאריס בעת שידורי מונדיאל צרפת 1998 ולא הפסיק לסנן לעברי מבין שיניו, "יאיר שטרן ורפיק חלבי מפוטרים…הם רק לא יודעים את זה". בינתיים גוועה הפרשה ואורי פורת שלא היה טיפש הפך לאוהבו (ומעריכו) של יאיר שטרן. הוא ראה בו איש נאמן לשידור הציבורי ובעל יושרה. המנכ"ל החליט להאריך את כהונתו של יאיר שטרן בשנה אחת למרות אופוזיציה מָרָה שהובילו בוועד המנהל שני האנשים בעלי ההשפעה הרבה היו"ר גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי נגד ההארכה הזאת. גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי לא רחשו כל הערכה מקצועית ליאיר שטרן ודרשו להחליפו לאלתר אך המנכ"ל אורי פורת עקף אותם בסיבוב לעֵת הזאת. יתר על כן. הוא קיווה למנות באמצעות מכרז רשמי את רפיק חלבי לתפקיד מנהל הטלוויזיה בבוא העת, עד כדי כך רחש לו הערכה מקצועית. גם רָפִיק חַלָבִּי לא היה אהוב ליבם של גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי, ואולי של עוד כמה חברים בוועד המנהל והמליאה.

יאיר שטרן הסכים להארכת מינויו כמנהל טלוויזיה, אך התנה זאת חד משמעית ברכישת נתח שמן מהכדורגל הישראלי ללא שום תירוצים הפעם, וכן הארכת מינויו של רפיק חלבי לתפקיד מנהל חטיבת החדשות. עכשיו עמדה לפוג כהונתו ממילא בתוך חודש ב- 30 באפריל 2000 . גיל סמסונוב ואלון אלרואי נעמדו על רגליהם האחוריות נגד הארכה נוספת ליאיר שטרן. "על גופותינו", הכריזו ועמדו בהכרזתם. ב- 1 במאי 2000 התמנה יאיר אלוני ל- מ"מ מנהל הטלוויזיה במקומו של יאיר שטרן המודח. המאמץ העיקרי שלהם הופנה כעת נגד אורי פורת שכהונתו הייתה אמורה להימשך עוד זמן רב עד חודש אפריל של שנת 2003. גיל סמסונוב ואלון אלרואי רחשו הערכה מועטה לצוות המקצועי המוביל של הרשות אם בכלל, ולגלגו על רצונם של אורי פורת ויאיר שטרן לקדם את רפיק חלבי לתפקיד מנהל הטלוויזיה הבא בסיום כהונתו של יאיר שטרן. בלילה הקריר ההוא הספקתי להיפרד דקות ספורות קודם לכן באופן אישי מהצלמים והטכנאים שהשתתפו בשידור הישיר.

בעוד אנשי ניידת השידור הצלמים, הטכנאים "והרִיגֶרִים" (פועלי עזר שכירים המסייעים בפירוק וסחיבת המצלמות הגדולות ואביזרי הצילום הכבדים מהיכל הספורט והעמסתם על ניידת השידור) מכלים את מלאכתם בסיפוק ושביעות רצון מפרקים את ציוד התקשורת הרב המפוזר סביב ניידת השידור, מגלגלים במרץ בחזרה לתוּפִּים את מאות המטרים של כבלי המצלמות והמיקרופונים, ואורזים את הציוד הרבה והכבד אל קִרְבָּה, עמדה שם הנהלת הרשות דוממת כמו חפצי השידור האילמים שזה עתה שבתו ממלאכתם. היו שם כזכור מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת, מנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן , מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי, יו"ר הועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב וחבר הועד המנהל של רשות השידור אַלוֹן אַלְרוֹאִי ששימש בתפקיד החשוב של יו"ר ועדת הכספים של מליאת רשות השידור. הם היו שרויים בפאניקה מוחלטת ואובדי עצות בשל העובדה המצערת  שזכויות השידור של ה- Final Four אינם בידם (באשמתם ובאשמתו של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מר מוטי לוי), אלא בידי ערוץ הספורט בכבלים.

טקסט תמונה :  חודש דצמבר בשנת 1981. מראה לילי של ניידת השידור שלנו הממוקמת בהיכל הספורט ביד אליהו ליד שער מס' 6. אנוכי נראה בתמונה בצוותא עם ה-מאבטחים של ניידת השידור "ה- OB  הלָבָן" (שידרה אז בשחור / לבן בלבד) באחד ממבצעי השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בימים ההם לפני יותר משנות דור. טכנאי הניידת פרשו בכל שידור ישיר בהיכל הספורט ביד אליהו עשרות גלילים ואלפי מטרים של כבלי חשמל, Video, ו- Sound  לפני תחילת כל שידור הישיר  ונדרשו לאוספם בתומו. טכנאי וצלמי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היו חרוצים ומקצועניים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                     

ראיתי בצִוותי ניידות השידור שלי את עמוד האש ההולך לפני כל מחנה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הערצתי את יכולתם המקצועית ואת מסירותם הגדולה ודבקותם במשימות ואתגרי השידור שהצבתי בפניהם. הערכתי את אהבתם היוקדת לי ולשידורי הספורט שלי. נפרדתי גם מצוות השידור המתוגבר שלי שאהבתי והערכתי, השַדָּרִים מאיר איינשטיין ואורי לוי, וצֶמֶד הפרשנים אלי סהר ורלף קליין ז"ל. הודיתי להם במילים חמות על מקצועיות ומקצוענות השידור שלהם. מצאתי צורך להודות לבימאי השידור ראובן "רוּבִיק" פּוֹדְגוֹר ולחבק חיבוק חם את מפיק השידור המצוין שלי ששי אפרתי איש טלוויזיה משכמו ומעלה. הוא היה בעיניי האיש החשוב ביותר בהפקה שנשא לצִדִי באחריות למלאכת היצירה, הלוגיסטיקה, התיאום, ו- Line up השידור הכולל. הבטחתי להם שיהיה מה שיהיה, אנוכי יחדיו עם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן נעשה כל מאמץ שאומנם נתראה בסלוניקי 2000. נפרדתי מקבוצת אנשים גאה, טכנאים, צלמים, ועיתונאים שזה עתה סיימה עוד מבצע שידור בהצלחה, ופסעתי צעדים ספורים בלבד לעבר אנשי הנהלת רשות השידור שניצבה ליד ניידת השידור המפורקת . הלילה היה קריר ובהיר. תאורת הרחוב האירה את מבטיהם הכבויים והמודאגים. לא היה ספק שררה שם אווירת דכדוך. השידור הציבורי ניצח יחד עם מכבי ת"א אך לא העפיל עִמה לשלב הגמר . גמלה בלבי הדרך לומר את דבריי מייד למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ויו"ר הוועד המנהל של הרשות גיל סמסונוב ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן : "אין טעם לבכות ולהתבכיין על מהלכים שנעשו ו/או לא נעשו בעבר ע"י ההנהלה. עכשיו צריך לעשות כל מאמץ לרכוש מייד את זכויות השידורים מידי ערוץ הספורט (ערוץ 5 ההוא) בכבלים. אפשר לקנות כל מוצר טלוויזיה וכל אחד בכסף. גם את מיילן טנזר", והוספתי, "או למצוא דרך לשדר ישיר במשותף יחד עימם . אם נדרש לשדר "ראש בראש" מולם נכה אותם בתחרות הזאת שוֹק על יָרֵךְ. יאיר שטרן ואנכי מנהלים כבר מו"מ עם ערוץ הספורט, אך אלוּ הם צעדי גישוש בלבד. שום דבר לא סגור. שום דבר לא חתום ושום דבר לא מובטח". מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן תמך מייד בדבריי. הוא עבר עִמי את אין סוף שבילי ייסורים שהיה מוכרים כל כך טוב לשנינו וידע היטב על מה ובמי מדובר. "יואש צוֹדֵק", אמר לסובבים. השני שהתעשת בין אנשי החבורה היה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גִיל סַמְסוֹנוֹב, שאמר נחרצות ובקול רם כלהלן : "יואש, קח 1.000000 (מיליון) דולר והביא לנו את ה- Final Four. הוועד המנהל יאשר זאת. אין לנו ברירה אחרת", ופנה אל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת והוסיף, "אנחנו צריכים לתת ליואש אלרואי לנצח את ערוץ 5". גיל סמסונוב זרק את המספר העצום הזה בן שבע הספרות לחלל האוויר רק מחמת הבושה. החרה – החזיק אחריו חברו וידידו האישי בוועד המנהל של רשות השידור מר אלון אלרואי שאמר אף הוא בכעס ואכזבה גלויה : "כן יואש, יש לך את האישור שלנו, אני חושב שיש לך את הגיבוי של כולנו כאן. לא יכול להיות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית –  ערוץ 1 לא תשדר את מכבי ת"א ב- Final Four , לאחר שקודם לכן שידרה את כל 23 המשחקים שהובילו את מכבי ת"א לסלוניקי. איך נסתכל בעיניי הציבור משלם האגרה , מה יגידו ומה יחשבו עלינו". יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב התערב שוב והוסיף בזאת הלשון : "הוועד המנהל בראשותי ויחד עם חברי אלון אלרואי יאשר את המחיר". ממש מילים רוֹשְפוֹת אֵש וחוצבות סלעים. הן רק נאמרו מאוחר מידי ע"י שני אנשי הוועד המנהל של רשות השידור שחלקו על מנכ"ל רשות השידור שלהם בכל תחום אפשרי ברשות, אך היו פרטנרים ותומכים נלהבים שלוֹ בחזוֹן שידור יחיד ובלעדי, הלא הוא רכישת זכויות משחקי מכבי ת"א באירופה. ברור ששררה שם פאניקה מחמת הבושה. לפתע התעוררה לה גאוות היחידה אך זה היה באיחור זמן עצום. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, מלמלתי לעצמי. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת סיכם : "יואש אלרואי, יש כאן הסכמה כללית, כולנו כאן סומכים עליך. תשיג לנו את זכויות השידורים". צריך להבין שפקודת הרֶכֶש החדשה שהוטלה עלי בחצות הליל של 30 במארס 2000 להשיג מערוץ 5 בכבלים את זכויות השידורים של ה- Final four אפילו תמורת 1.000000 (מיליון) דולר ע"י הטריאומוויראט גיל סמסונוב, אלון אלרואי, ואורי פורת – נעשתה תחת לחץ גדול . עד כדי אובדן עשתונות, ומבלי שהצוות הבכיר מיידע בפעולה הפיננסית היקרה הזאת את סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי.

העניינים עם ערוץ 5 בכבלים הלכו והסתבכו בעקבות השאיפה של כולנו להשיב לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את תהילת העבר שלה ואת ה- Final four של סלוניקי 2000 בכל מחיר (כמעט).

איש לא שיער עד להיכן תרחיק לכת ההסתבכות ההיא. פונקציה אחת נעדרה ממעגל ההנהלה באותו רגע בלילה של 30 במארס 2000. היה זה סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ששלח את בנו למשחק המסקרן במקום להתייצב בעצמו בחלון הראווה של רשות השידור. היה לרשות הסכם לא כתוב בחוזה הכתוב עם הנהלת מכבי ת"א כי עליה לספק מספר כרטיסים למשחקיה (בשער 3 בהיכל ביד אליהו) לאותם אנשי הנהלת רשות השידור שחפצים לצפות במשחקים . מנכ"ל רשות השידור אורי פורת היה אורח קבוע בכל משחק. הוא העריץ את מכבי ת"א. סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי היה נטול רגשות בעניין. מכבי ת"א לא עניינה אותו. עניין אותו מצבה של הקופה הציבורית שעליה היה אחראי. כשהגיע הרגע ב- 1998 במאבק בין רשות השידור לבין ערוץ 5 הזכויות על רכישת זכויות הכדורסל הבינלאומי לרבות ה- Final four, הוא הודיע לנציג ה- FIBA הצרפתי זֶ'רוֹם וָואלְקֶה (Jerom Valcke) כי הוא לא מתכוון לשלם לו את המחיר שהוא מבקש , ושיחפש את החברים שלו בערוץ 5 . ההימור הצליח לחלוטין מפני שבעונת 1999 – 1998 מכבי ת"א לא העפילה ל- Final four, אך הסתבך עונה אחת אח"כ. מוֹטִי לֵוִי חסך כסף לאורי פורת מְחַד אבל מאידך הותיר אותו בידיים חשופות באותו הרגע המכריע של 30 במארס 2000 בו הגיעה אומנם מכבי ת"א ל- Final four לאחר היעדרות בת עשור. יאיר שטרן ואנכי התחלנו כבר לגָשֵש אצל מנהל ערוץ 5 בכבלים מָיְילֶן טָנְזֶר האם ייאות לוותר על בכורתו ולמכור לנו את זכויות השידורים של תחרויות ה- Final Four בסלוניקי 2000. החלפנו דברים אך החוזה היה רחוק מלהיסגר. הנהלת רשות השידור המקצועית והציבורית הייתה בצרוֹת. אילו הייתה מקשיבה לי ופוקחת בזמן את עיניה שטחו מראות את העתיד, ובוחנת בקפידה את מעשיה בעת המכרז על זכויות השידורים של הכדורסל האירופי והעולמי לחמש השנים הבאות  2004 – 1999 , הייתה נדרשת לשלם עכשיו הרבה פחות לאירוע הספורט  היוקרתי שהיה אמור להיות ממילא שלה . עכשיו נדרשה רשות השידור לרדת על בּירכיה בפני ערוץ הספורט כדי לזכות "ברצונו הטוב" וכדי שייאות לחְלוק עמנו את שללו. איש לא ידע ולא יכול היה להעריך (גם לא אני) מה יהיה מחירו הסופי של הכישלון שהפך לביזיון. בחצות הלילה הקר של יום חמישי – 30 במארס 2000 הסכימה רשות השידור בלֵית ברירה להקציב  1.000000 (מיליון) דולר לסילוקה של הבושה. זה היה מדהים.

מנכ"ל רשות השידור ההיא אורי פורת ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא רָפִיק חַלָבִּי הנהנו בראשיהם והסכימו לדבריהם של גיל סמסונוב ואלון אלרואי. ל-מנכ"ל הרשות לא הייתה עכשיו ברירה אלא להיענות לאתגר הפיננסי העצום הזה בן מיליון דולר שנזרק לחלל האוויר ע"י יו"ר הועד המנהל. האלטרנטיבה השנייה הייתה הפקרת זירת ההתרחשות בסלוניקי לטובת שידורים בלעדיים של ערוץ הספורט ב- 18 ו- 20 באפריל 2000, ובעקבותיה מה שיוותר לטלוויזיה הישראלית הוא להתפאר "בחיסכון" כספי . האפשרות המבישה הזאת לא נלקחה עוד בחשבונו של איש מהנוכחים. אובדן מהסוג הזה היה מטיל צֵל כבד לנצח על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ועַל הנהגתה הציבורית ומנהליה המקצועיים גם יחד. ההנהלה הראשית סמכה את ידיה על מנהל הטלוויזיה ועלי. ליד ניידת השידור המפורקת הם העניקו למנהל הטלוויזיה ולי את הסמכות המלאה להשיג את זכויות השידור גם אם נדרש לשלם בעבורם 1.000000 (מיליון) דולר . סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי הושאר מחוץ לתמונת המו"מ. ה- Deadline של סיום המו"מ נקבע לשבת – 1 באפריל 2000, בשתיים בצהרים.

עזבתי עכשיו את היכל הספורט ביד אליהו יחדיו עם הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בדרכינו למסעדת "דִיקְסִי" הסמוכה להיכל ואשר ממוקמת ברחוב "הארץ" בתל אביב. נסענו ברכבו הפרטי. הוא היה כבר בדרכו לחופשת סוף שבוע בכפרו דליית אל כרמל אך שמח לסעוד עִמי למרות השעה המאוחרת. השעה הייתה כבר כמעט אחת אחר חצות. בדרכינו ראינו עשרות אלפים נוהרים לכיכר רבין (לשעבר כיכר מלכי ישראל) כדי לחגוג את העפלת מכבי ת"א ל- Final Four  בסלוניקי. גיליתי עכשיו שלא אכלתי מאום ביממה האחרונה בשל מתח השידור העצום. שנינו מתנו מרעב. לא יכולנו שלא לנעוץ בתאווה את שינֵינו בסטֵייק העסיסי. שמחה, כעס, תקווה ושוב חרון מילאו את לִבּי לפני שהגיע שלב התחינות השנוּא עלי. רעיון הזחילה לרחוב קרמניצקי 14 בתל אביב מקום משכנו של ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים ובּוּשַת התחנונים בפני מיילן טנזר לא נתנה לי מנוח והדירה שינה מעיניי. כל חיי אני חי על פי העיקרון ואומר לעצמי כי טוֹב לי למוּת על רגליי מאשר לחיות על ברכיי. "זה האופי המחורבן שלי", אמרתי אז ל-רָפִיק חַלָבִּי במסעדת "דִיקְסִי" התל אביבית בעודנו לועסים בשר מעדנים, והוספתי, "אני שונא להתחנן. גם בעסקי טלוויזיה". ידעתי מה צופן לנו העתיד. היה ברור ליאיר שטרן ולי שעכשיו נדרש לכרוע ברך ולהתחנן. היינו שבויים בידיו של ערוץ 5 בכבלים שלא באשמתנו. מעט מאוד לטוב והרבה מאוד לרע.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן ואנוכי הבאנו ל-מו"מ החפוּז עם ערוץ הספורט מס' 55 ההוא את הרצון הטוב שלנו. מיילן טנזר החיש למפגש הטלפוני בינינו בשבת – 1 באפריל 2000 את היועץ המשפטי שלו עו"ד שמוליק קסוּטוֹ. זה היה מו"מ טלפוני. אנחנו בירושלים והם בתל אביב. ערוץ הספורט היה שרוי באפריל 2000 בקשיים כספיים כבדים מנשוא. הוא רכש עוד ועוד זכויות שידורי ספורט ועמד מזה זמן בפני קריסה כלכלית . הטלוויזיה הציבורית נקרתה לו בדיוק ברגע הנכון . הבוסים של הטלוויזיה בכבלים הורו למיילן טנזר למכור את סחורת השידור או לפחות את חלקה לטלוויזיה הציבורית כדי לאזן במשהו את תקציבם. הופתעתי מאוד בתחילה מהסכמתם למכור לנו לחלוטין את בלעדיות שידורי ה- Final Four. נדמה היה שהם מסכימים להצעת 1.000000 (מיליון) הדולר שלנו בה יוותרו לחלוטין על הזכות לשָדֵר מסלוניקי תמורת הממון האדיר שייפול בחלקם. אח"כ שִינוּ את דעתם והציעו לנו להצטרף אליהם לשידורים הישירים מסלוניקי תמורת מחצית המחיר. ידענו שערוצי הכבלים שרויים זה מכבר במשבר וצרות כספיות בעקבות הסתבכותם בתשלומי הכדורגל המופרזים. לא שיערנו עד כמה ההסתבכות הפיננסית שלהם הרחיקה לכת. עכשיו הם ניסו למַזְעֵר את נזקיהם בשעה שהציעו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לחלוק עימם את המעמסה הכספית הכבדה של שידורי ה- Fianl four מסלוניקי של אפריל 2000. ערוץ 5 בכבלים דמה לפתע לבנק כושל שמלווה בריבית קצוצה. לראשונה בתולדות תעשיית הטלוויזיה בישראל התפתחה התמודדות בעלת עניין עצום מאין כמותה של "ראש בראש", רשת מול רשת, בין שני ערוצי טלוויזיה שטענו לעליונות. יוקרה רבה של שני הצדדים הייתה מונחת על כף המאזניים – מחד. מאידך הוענקה לי הזדמנות להתמודד על היוקרה התקשורתית הזאת והשבתה לרשת הטלוויזיה שלי ערוץ 1.

זה בדיוק מה שעשיתי. ערוץ הספורט בטלוויזיה בכבלים היה בעל ברית מְדוּמֶה שלנו . מתחרה טלוויזיוני שיאיר שטרן ואנוכי היינו חייבים להדביר. המו"מ הטלפוני בשבת – 1 באפריל 2000 בין שני בעלי ברית שידור התארך לכדי שבע שעות. סוכם שכל צד יקים לעצמו עמדת שידור נפרדת בהיכל הכדורסל בסלוניקי 2000 ובכך יוכל לשָדֵר לתחנת האֵם שלו כראות עיניו את כל האירועים הקשורים למפעל ובראשם כמובן את ארבעת משחקי ה- Final Four (שני חצאי הגמר, המשחק על המקום השלישי , ומשחק הגמר) מבלי להיות תלוי איש ברעהו. הוחלט שעשיית הכתבות וארבעת השידורים הישירים הם בלעדיים לשני גופי השידור בלבד – הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ 5 בכבלים המחזיקים כעת במשותף בזכויות השידורים של אותו נֶכֶס. הוסכם על דעתם של שני בעלי הברית כי תגי הזיהוי המאפשרים לצוותי הצילום והשידור של המשחקים לנוע בחופשיות ולהיכנס לאתר המשחקים בהיכל בסַלוֹנִיקִי יוענקו אך ורק לאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועובדי ערוץ 5. תמורת התענוג הזה הסכמנו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי לשלם לערוץ 5 בסופו של דבר סכום של 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר עליו נוסף תשלום מע"מ של 70000 (שבעים אלף) דולר, ובנוסף לאפשֵר להם במסגרת ההסכם, גם דריסת רגל בשני אירועי הספורט הבינלאומיים החשובים ביותר של שנת 2000 : אליפות אירופה לאומות בכדורגל (2000 Euro) שעמדה להיערך בקיץ בהולנד ובלגיה וכן אולימפיאדת סידני 2000 המתקיימת בסתיו באוסטרליה. תשלום טלוויזיוני וכספי כבד של ערוץ 1 לערוץ 5 מכל היבט תמורת השבת יוקרת ה- Final four.

בשבת – 1 באפריל 2000, שהיתי עם יאיר שטרן שבע שעות תמימות במשרדו בקומה שלוש בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים בעֵת ניהול המו"מ עם ערוץ הספורט, בעצם עם שמואל "שמוליק" קסוטו עו"ד ומשפטן של ערוץ הספורט. בשעה שמונה ארבעים וחמש בערב צלצל מכשיר הפַקְס במשרדו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. נשמעה השריקה הצורמנית ודפי החוזה הגיחו להם אט – אט ממכשיר הפקס שלוֹ שמספר המנוי הירושלמי שלוֹ ב- "בֶּזֶק" היה 5301467 – 02. יאיר שטרן קרא את ההסכם בעיון. כעבור רבע שעה בתשע בערב חתם על החוזה המנוסח בקפידה המאפשר לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשדר ישיר את אירועי ה- Final Four  של סלוניקי 2000 במשותף עם ערוץ הספורט תמורת 400 אֶלֶף דולר (פלוס 70 אֶלֶף דולר תשלום מע"מ). סך כולל של 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר. יאיר שטרן ואנוכי לא התייעצנו עם היועצת המשפטית חנה מֶצְקֶבִיץ' וגם לא עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בטרם החתימה. פעלנו על פי ציווי באותו הלילה ההוא של 30 במארס 2000 ליד ניידת השידור בהיכל הספורט ביד אליהו , שניתן לנו מפורשות בע"פ ע"י יו"ר הוועד המנהל של הרשות גִיל סַמְסוֹנוֹב, יו"ר וועדת הכספים של הרשות אַלוֹן אַלְרוֹאִי הוא פִקְסֵס שבע רצון את ההסכם  בחזרה לשולחיו [1]. כמו כן ניאותנו מנהל הטלוויזיה ואנוכי מרצוננו הטוב להעניק בחתימתו (של מנהל הטלוויזיה) כאמור אפשרויות גישה ודריסת רגל חסרות תקדים לערוץ הספורט בשני אירועי שידור בינלאומיים בלעדיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור : משחקי הכדורגל של 2000 Euro ושידור חלקי של אירועי אולימפיאדת סידני 2000 , אומנם לא בשידור ישיר ורק לאחר שידורם הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך זה בכל זאת היה מתת טלוויזיוני בעל ערך רָב. צריך לקרוא את ההסכם כולו כדי להבין כי הערוץ הציבורי הקריב קורבן בעת החתימה של יָאִיר שְטֶרְן על הסכם שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 עם ערוץ הספורט בכבלים.

מנהל הטלוויזיה ואנוכי עמדנו במשימת המו"מ שהוטלה עלינו ע"י מנכ"ל רשות השידור מר אורי פורת ז"ל ויו"ר הועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העפילה אף היא בסופו של דבר ל- Final Four. הביזיון הגדול של אי שידור ה- Final Four בטלוויזיה הציבורית נמנע אך תמורת מחיר כבד. סילוק הבושה בביזנס הזה של עסקי הטלוויזיה עולה ממון רב. בשעה עֶשֶר בערב בשבת – 1 באפריל 2000, כשעה לאחר חתימתו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן על הסכם השידור עם ערוץ 5, שידרנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מִשְדָר סיכום בן שעתיים המציג בהרחבה רבה את מצעדה של מכבי ת"א לעבר ה- Final Four בסלוניקי 2000. מילות הפתיחה של השידור סיפרו לצופים את תוצאות המו"מ עם ערוץ הספורט בכבלים. שני ציוותי השידור שלנו המונים את השַדַּר מֵאִיר אַיְינְשְטַיִין והפרשן אֵלִי סַהַר ואת השַדָּר אוּרִי לֵוִי יחדיו עם הפרשן רָלְף קְלָיִין ז"ל ועוד 150 אנשים נוספים של הטלוויזיה הישראלי הציבורית – ערוץ 1 הוטלו למערכה. החוזה ההוא מ- 1 באפריל 2000 בינינו לבין ערוץ 5 בכבלים מתפרסם כאן לראשונה עבור הציבור.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "מלחמת הדיאדוכים" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט מסמך :  1 באפריל 2000. זהו חוזה שידור משחקי ה- Final Four של סלוניקי 2000  והנספחים שלו בין ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים לבין הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 (עמוד מס' 1 מתוך 4), כפי שנשלח לחתימה למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ע"י עו"ד של ערוץ 5 מר שמואל קסוטו. החתימה על החוזה הייתה כפויה ובלתי נמנעת והביאה לניצחון דרמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ 5 בעת השידורים הישירים המקבילים של משחקי מכבי ת"א. בטווח הארוך הפכה התבוסה של ערוץ 5  לניצחון רווי אבדות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ערוץ 5 הצליח לשלוח בסופו של דבר יד ארוכה לארכיון הציבורי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא הרפה ממנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : צריך להדגיש שוב כי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן חתם ב- 1 באפריל 2000 על החוזה המצ"ב (בתמיכה ועידוד ללא סייג שלי) עם ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים מבלי להראות קודם לכן את תנאיו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל וליועצת המשפטית שלו גב' חנה מֶצְקֶבִיץ'. כמנהיג שידור לקח את כל האחריות עליו. 

טקסט מסמך : 1 באפריל 2000. זהו מסמך החוזה המקורי (עמוד מס' 2 מתוך 4) בין ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והנוגע להסכם שידור משחקי ה- Final Four  בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א, והסעיפים הנספחים לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1 באפריל 2000. זהו מסמך החוזה המקורי (עמוד מס' 3 מתוך 4) שנחתם בין ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, והנוגע להסכם שידור משחקי ה- Final Four  בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א, והסעיפים הנספחים לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1 באפריל 2000. זהו מסמך החוזה המקורי (עמוד מס' 4 מתוך 4) שנחתם בין ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, והנוגע להסכם שידור משחקי ה- Final Four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א והסעיפים הנספחים לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מר יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993. בניגוד לי הייתה לו חיבה מיוחדת לשידורי הספורט של ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים ולאנשיו. אף על פי כן היה יאיר שטרן מנהיג שידור אָהוּד, אָהוּב, ו-נאמן עד למאוד לשידור הציבורי. יאיר שטרן היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטוב ביותר שהכרתי בחיי המקצועיים בתעשיית הטלוויזיה בימים ההם. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אין ספק שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נכפתה לשָלֵם מחיר כספי וטלוויזיוני יקר תמורת הרצון העז להשיב את היוקרה שאבדה, אך התשלום הזה נעשה בידיעתם ובגיבויים המוחלט והמלא של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב. צמרת רשות השידור העניקה את מלוא תמיכתה להסכם שהושג. נכון שאיש מהם לא השתתף בפועל בעת המו"מ באותה השבת של ה- 1 באפריל 2000, אך הם נשאו באחריות מלאה לחתימתו של מנהל הטלוויזיה. הם העניקו ליאיר שטרן חירות מלאה בניהול המו"מ עם ערוץ הספורט. הם לא ביקשו אותו בכתב או בע"פ להציג בפניהם את טיוטת ההסכם , וגם לא הדריכו ו/או הזהירו אותו כי עליו לפנות ולהיוועץ עם היועצת המשפטית של רשות השידור בעת ההיא גב' חנה מֶצְקֶבִיץ' בטרם החתימה הסופית. הם סמכו עליו בעיניים עצומות. יכול להיות שראו זאת כמובן מאליו והאמינו כי ברגע המכריע בטרם חתימה, יציג יאיר שטרן בעל הניסיון שהיה מנהל הטלוויזיה מאז 1993 את הסכם הסדרת זכויות השידור עם ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים בפניהם, וגם בפני היועצת המשפטית. אך אין לשכוח כי היו אלה מנכ"ל רשות השידור, יו"ר הוועד המנהל , ויו"ר וועדת הכספים של המליאה – האנשים שדחקו בי והאיצו במנהל הטלוויזיה בליל חמישי בחצות – 30 במארס 2000, לחתום על חוזה שידורי ה- Final Four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בכל מחיר אפילו תמורת 1.000000 (מיליון) דולר.

חתימתו של מנהל הטלוויזיה על ההסכם עם ערוץ הספורט בכבלים נעשתה כאמור ללא ידיעתה של עו"ד חנה מֶצְקֶבִיץ' היועצת המשפטית של רשות השידור. לא עלה כלל על דעתו של יאיר שטרן בשבת ההיא האפשרות להתייעץ עמה, אולי בגלל היחסים הטובים ששררו בין שני הצדדים ערוץ 1 וערוץ 5. יאיר שטרן מידר אותה. לא הייתה טיפת חשדנות מצִדנו שהתבררה בדיעבד כמוטעית. וויתרנו אפילו על תוספת סעיף רכישה חלקית של זכויות הכדורגל הישראלי שמיילן טנזר הבטיח לנו בשעתו . נוצרה מעין אווירה הסכמה בעיניים עצומות בה האמנו יאיר שטרן ואנוכי כי נייר החוזה החתום הוא כסות נטול ערך לרומן נצח עם ערוץ הספורט בכבלים המתקיים כבר שנים ארוכות. עד כדי כך היינו להוטים להשיג את חוזה השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א. יאיר שטרן היה מנהל טלוויזיה בעל יושרה וגם זהיר ביסודו. הייתה חבויה בנפשו לרגעים תמימות נפלאה שמצאה את ביטויה באימון הרב שרחש לאנשי ערוץ 5 בכבלים ולעורך דינם מר שמואל "שמוליק" קסוטו בעת שחתם על ההסכם . תמימותו האפילה בפעם הזאת על זהירותו. הוא האמין כי אנו צועדים בנתיב שיתוף פעולה תמידי מרחיק לכת. הם יאפשרו לנו בעסקאות החליפין להיכנס מחדש לשידורי הכדורגל הישראלי ואנחנו נעניק להם דריסת רגל בשידורי משחקי אליפות אירופה לאומות בכדורגל – 2000 Euro בהולנד ובלגיה, ואולימפיאדת סידני 2000. ההידברות בינינו נעשתה מתוך הערכה וכבוד הדדי איש לרעהו. שררה אווירת אמון כה מוחלטת עד שיאיר שטרן ואנוכי הזמנו את ערוץ הספורט לחלוק עמנו את שני אירועי הספורט הבינלאומיים הענקיים שמשמשו ובאו, ולנו הייתה חזקה בלעדית עליהם. הם מיהרו להעלות את ההסכמות על נייר החוזה. כשיאיר שטרן טען בפני עו"ד שְמוּאֵל קָסוּטוֹ שהיה גם חברו האישי, "מדוע אתם מכניסים 2000 Euro ואולימפיאדת סידני 2000 לחוזה, הרי אנחנו בכלל יזמנו כרגע את ההזמנה אליכם", השיב לוֹ ה-עו"ד המתוחכם, "עזוב יאיר שטרן אל תדאג זה סתם…". הייתה לנו כמובן עדיפות בראשוניות השידורים ולא חשנו כל בעיה בכך שהם ישדרו אחרינו את אותם האירועים שאנחנו שידרנו אותם ישיר כבר ממילא. יָאִיר שְטֶרְן ואנוכי לא תיארנו לעצמנו כי אהבתנו והערכתנו הכנה לערוץ הספורט בטלוויזיה בכבלים כפי שבאו לידי ביטוי מצדנו ברוח ההסכם, יגיעו לקצם בפתאומיות כזאת ולא באשמתנו . איש מאתנו לא פילל ולא העלה בדעתו ב- 1 באפריל 2000 כי אנחנו אמורים להיגרר לרִיבים ומחלוקות קשות עם ערוץ הספורט בתום שידורי ה- Final Four שסופה להגיע לבית המשפט. החוזה בחתימת ידו התמימה של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן הפך למוצג משפטי המרשיע את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהפרת הסכמים על ידי מאוחר יותר . ב- 30 באפריל 2000 סיים יאיר שטרן את תפקידו כמנהל הטלוויזיה. ב- 1 במאי 2000 הוא כבר לא היה עוד ברשות השידור. לנעליו הגדולות ניכנס מ"מ יאיר אלוני.

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל עיין מאוחר יותר בחוזה המשפטי בין ערוץ הספורט (5) בטלוויזיה בכבלים לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עליו חתם יאיר שטרן יבד"ל ב- 1 באפריל 2000, ו-חמתו בערה בו להשחית. מעולם לא ראיתי אותו כה נרגז וכעוס. הוא קבע ללא היסוס ובצורה בוטה : "מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן מִשכֵּן את רכוש שידורי הספורט של רשות השידור ושל ערוץ 1, וחרג מסמכותו בשעה שחתם על הסכם גרוע שכזה", והתכוון בעיקר לשוד ארכיון סרטיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאור היום. המנכ"ל בניגוד ליאיר שטרן היה אוהד קטן של ערוץ 5 בכבלים. כשהתגלו ממדי הקרע ונגררנו לבית המשפט המחוזי ברחוב ווייצמן בתל אביב כדי להתייצב בפני כבוד השופט יְהוּדָה זַפְּט, רתח על מנהל הטלוויזיה שלו יאיר שטרן (מ"מ של יאיר שטרן היה יאיר אלוני) שכבר לא כיהן בתפקידו . הוא היה על סף התקף לב. מנכ"ל הרשות אורי פורת גרס שעִילַת הַרִיב הגדול שפרץ בין שני השותפים לשעבר, נעוצה בתבוסה המוחצת שספג ערוץ 5 מידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 , כפי שבא לידי בתוצאות הרייטינג, ולא בגלל שהֵפרנו את סעיפי החוזה החתום כפי שיוברר להלן. "הרי הם הבטיחו לנו את הכדורגל ולא קיימו", טען אורי פורת והיה נחוש להשיב מלחמה שערה , מלחמה שנכפתה עליו ונדדה עכשיו לכותלי בית המשפט. הערת מנכ"ל הרשות נגד יאיר שטרן לא הייתה במקומה. היא נאמרה בדיעבד. קונץ קטן בפני עצמו . פתאום כולם שכחו שיאיר שטרן פעל חודשים ספורים קודם לכן באקלים רווי לחץ, בו נתבענו שנינו "להשיג את זכויות ה- Final Four בכל מחיר מערוץ 5 בכבלים". מנכ"ל הרשות אם רצה יכול היה להשתתף בעצמו במו"מ עם ערוץ  הספורט (ערוץ 5 בכבלים) לצִדוֹ של מנהל הטלוויזיה, ו/או להוביל אותו במקומו. רוגזו האמיתי של אורי פורת נבע משידורם הבלתי פוסק בכמות עצומה של חומרי ארכיון בלעדיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בערוץ הספורט בכבלים , לנוכח ההסכם שחתם עליו יאיר שטרן. הסכר הזה נפרץ לחלוטין. הם אנשי ערוץ הספורט (ערוץ 5) בטלוויזיה בכבלים גררו אותנו לבית המשפט וגם המשיכו לשדר בכל צורה ודרך את חומרי הארכיון שלנו (למרות בקשותינו החוזרות ונשנות לחדול מזה). גם ספורטאי עבר ישראליים (בעיקר בתחום כדורגל) שרואיינו מעת לעת בערוץ הספורט התבקשו, "לתרום בתמימות", לערוץ הספורט את חומרי הקלטות הפרטיות שהביאו מביתם ושהוקלטו ממסך ערוץ 1. הקלטות האלה כללו קטעי Video רבים יקרים מפז ובעלי חשיבות היסטורית של אירועי שיא ממשחקי הכדורגל בליגה בגביע ומשחקי נבחרות ישראל בשנים ההן. זכויות ההקרנה היו שייכות אקסקלוסיביות לטלוויזיה הישראלית (גם אם הוקלטו לצרכים פרטיים, במכשירי Video פרטיים, בבתים פרטיים ע"י כדורגלני עבר) , אך ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים) לא בחל בשום דרך כדי לשדרם בצורה לא חוקית . אורי פורת פשוט השתגע מזה. הוא יצא מדעתו מרוב כעס. אורי פורת תיעב את ערוץ 5 ואת אנשיו וגם את עו"ד שלהם מר שמואל קסוטו.

גם היום בחלוף יותר משלוש עשרה שנים אינני חושב שהסכם ה- Final Four היה רע מבחינת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. היה הרבה יותר רע אילוּ לא היינו משדרים כלל. זאת הייתה ברירת מחדל בסופה הבסנו אותם ללא תנאי בשידורי סלוניקי 2000 . בשידורי 2000 Euro (אליפות אירופה למדינות בכדורגל שנערכה בהולנד ובלגיה) היה לנו יתרון מוחלט בשל ראשוניות השידורים הישירים בשעות צפייה נוחות . אני מיסדתי ציוותי שידור והפקה במוקדי המשחקים עצמם בהולנד ובלגיה כשהמשחקים משודרים ישיר מעמדות שידור בשמונה אִצטדיונים, בעוד הם נאלצו על פי ההסכם להקליט את המשחקים ולשדרם מאוחר בלילה – כיד שנייה. זה לא היה מאבק שווה כוחות. 75 שעות שידורים ישירים של משחקי 2000 EURO בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 האפילו כליל על ערוץ הספורט בכבלים. לא היה לכך תחליף. הבסנו אותם ללא תנאי. לא הזיז לי בכלל שערוץ הספורט משדר בחצות הליל שידורים חוזרים שלנו ועסוק בחימום אטריות ישנות במטבחם הביתי. לא היה להם גם כל סיכוי מולנו בשידורי אולימפיאדת סידני 2000. לחטיבת הספורט שטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותי הייתה עדיפות מוחלטת בראשוניות שידורן של כל 233 השעות מסידני. מול צוות גדול יחסית שלנו שמנה 30 אנשים בראשותי, הגיע צוות שידור קטן של ערוץ הספורט לסידני ברגע האחרון והיה גם חסר ניסיון. למרות הסיוע שהגשנו להם במרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי בסידני בעקבות החלטת בית המשפט בישראל . למרות העזרה שהושיט להם ה- EBU באמצעות פֶרְנָנְדוֹ פָּרְדוֹ ראש האופראציה המבצעית של האיגוד באולימפיאדה, ומַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ הצִ'יף הגדול של SOBO שהקצה להם פינת הפקה קטנטונת ב- IBC  בסידני, הם לא היוו כל יריב שידור מולנו.

העילה לריב והסכסוך הגדול בינינו התחוללה בשל ההצלחה המדהימה של ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four של סַלוֹנִיקִי 2000 , שזכתה להֵד רב בארץ. מישהו משונאיי אמר בתקופת הריב הגדול, "יואש אלרואי הוא אמביציוזי מידי, ובקרב השידור נגד ערוץ 5 בכבלים יצא שכרה של מחלקת הספורט שלוֹ בהפסדה". אלו היו דברי הֶבֶל. המחלוקת פרצה לא בשל האמביציות שלי שבסיסן היה דאגתי המופלגת לרשת הטלוויזיה שלי, אלא בשל קינאת אנשי ערוץ הספורט שלא ידעה גבולות בהצלחה הפנטסטית שלנו, כפי שבאה לידי ביטוי כזכור בפערי הצפייה הגדולים ובהפרש העצום ברייטינג בשידורי ה- Final four. ההבדל העיקרי בין מחלקת הספורט של הערוץ הציבורי לבין ערוץ 5 בכיסוי ה- Final Four היה נעוץ ראשית דבר בעבודת השידור העיתונאית . בנוסף לבכורה העיתונאית היה לנו יתרון בידע ובסמכות, וגם בתקוות הניצחון שהענקנו לצופים בשידור הישיר, ובהזדהות של צוות השדרים עם מכבי ת"א כקבוצה ישראלית המייצגת את כלל הציבור במדינה. ערוץ הספורט בטלוויזיה בכבלים לא יכול היה לעכל את ההצלחה הבלתי צפויה שלנו בסלוניקי. הוא בחר להתנקם ולא לחתום עִמנו על חוזה שידורי הכדורגל הישראלי בעונת 2001 – 2000. רק ניצוץ היה צריך להדליק את התבערה. הניצוץ הזה הגיע באמצעות דבריו של אָבִי רָצוֹן פרשן הכדורגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשבת – 22 באפריל 2000 בתוכנית "שירים ושערים" (שודרה יומיים לאחר סלוניקי 2000), כשהצהיר בהתייחסו להבדלי הרייטינג ב- Final Four : "מי זה בכלל ערוץ הספורט בטלוויזיה בכבלים לעומת חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1", והוסיף באותה נשימה, "הם ערוץ הילדים לעומת יואש אלרואי". פרצה מייד דליקה ענקית. המרצע יצא מין השק. מיילן טנזר נעלב עד עמקי נשמתו וצִלְצֵל אלי באותו ערב  לביתי ברמת גן כדי למחות בפניי על דבריו של אבי רצון למאיר איינשטיין ב- "שירים ושערים". רעייתי יָעֵל לא העבירה את השיחה. היא ביקשה ממנו להתקשר אלי למחרת מפני ששכבתי חולה ומותש ממאמץ השידורים הממושך מול ערוץ הספורט שדמה לקרב אגרוף.

"יואש שלום", אמר ביום ראשון – 23 באפריל 2000, ומבלי להמתין לברכה החוזרת , ירה לשפופרת הטלפון : "מה שאמר אתמול אבי רצון הוא חמוּר מבחינתנו, וחמוּר עוד יותר שמאיר איינשטיין לא היסה ולא בלם אותו", והוסיף, "אני לא חושב שניתן לכם את הכדורגל". זאת לא הייתה הפעם הראשונה שאמירותיו העיתונאיות של אבי רצון מסכנות ומסכלות את המאמץ הכנה שלנו לרכוש את זכויות הכדורגל. גם חיים הברפלד ועזריקם מילצ'ן שני היו"רים של התאחדות הכדורגל בראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת טענו שאבי רצון חוצפן. השבתי למיילן טנזר כלהלן : "מיילן, אבל הבטחת". האיש המובס מערוץ 5 בכבלים התעלם והשיב, "יואש, השאיפה שלנו עכשיו ללכת עמכם שואפת לאֶפֶס". נפרדנו. הרגשתי נבגד ומרומה. למדתי מאוחר מידי לקח מר. ניתוח קר של המצב הביא אותי מייד למסקנה נחרצת . מניעיו של הקרע שהפך לסכסוך היו נעוצים בקִנאה וחוסר השלמה של מתחרינו עם תבוסתם בתחרות על ליבו ועינו של הצופה . לכן הקרע הזה היה בלתי נמנע. לא כל שכן כשמדובר בתבוסת רייטינג כל כך ברורה וניכרת לעין . אבי רצון היה רק הקטליזטור המאיץ שלו. לאחר ניצחוננו המובהק ב- Final Four, סומנו עכשיו ע"י אנשי ערוץ הספורט כמתחרים פוטנציאליים מסוכנים בשיווק סחורת הכדורגל לציבור. לא בשל עושרנו הטכנולוגי, אלא בשל התפישה העיתונאית שלנו .אך בל אקדים את המאוחר.

יומיים לאחר חתימת חוזה השידורים של ה- Final four עם ערוץ 5, ביום שני – 3 באפריל 2000, עליתי לרגל לחדרו של מָיְילֶן טָנְזֶר ברחוב קרמניצקי 14 בתל אביב, שם שכנו בשנים ההן משרדי ערוץ הספורט, כדי לתאם את פירטי תיאום ההפקה והשידורים בין שני הצדדים. מָיְילֶן טָנְזֶר הביא עִמו לפגישה את המפיק הראשי שלו שַכִי פֶרֶנְץ ואיש הכספים אָבִי בַּר (איש הכספים הקודם וסמנכ"ל ערוץ הספורט יוֹנָה וִויזֶנְטָל כבר לא היה שם לאחר שעבר לחברת הלוויינים YES). אני הבאתי עִמי את המפיק הראשי שלי ששי אפרתי ואת רב אומן בתקשורת הבינלאומית שלי מפקח הקוֹל סעדיה קאראוואני.

טקסט תמונה :  25 במאי 2005 . איסטנבול. זהו המפיק רב היוזמה, המוכשר, והמצטיין של ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים שָכִי פֶרֶנְץ (עומד מזוקן ראשון מימין וסיגריה בידו וחובש Head set) מנהל את השידור הישיר של משחק הגמר של ה- Champion League שנערך ב- 25 במאי 2005  באיסטנבול, בו ניצחה אלופת אנגליה קבוצת ליוורפול את אלופת איטליה מילאן וזכתה בגביע אירופה. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : השדר יורם ארבל, הפרשן ד"ר שגיא כהן, המפיק דני לאנקרי, איקו בן דיין (בקדמת התמונה), ו- שכי פראנץ מזוקן עם סיגריה בידו. מיילן טנזר לא היה שווה אגורה שחוקה ללא מיומנות עבודתו של שכי פראנץ. (התמונה באדיבות שכי פרנץ). הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע"י שָכִי פֶרֶנְץ.

לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) כמחזיק זכויות השידור המקורי היה עלינו יתרון בהובלת המהלכים הטכנולוגיים. הם כבר עמדו בקשר הדוק עם גב' סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ (Stephanie Mignot) אשת סודו של זֶ'רוֹם וָואלְקֶה ונציגת החברה הצרפתית  "+ SPORT" שתיאמה את כל פעולות שידורי הטלוויזיה של ה- Final Four בסלוניקי בין הרשתות האירופיות. "אנחנו מקווים שמה שיעמוד לרשותנו בסלוניקי, יהיה שמוּר גם לכם", הודיעו לי מיילן טנזר ושכי פרנץ במשרד שלהם ברחוב קרימניצקי 14 בתל אביב (ליד הסינרמה). הם עשו זאת אומנם בשיח וסיג תרבותי אך לא סמכתי עליהם וגם לא האמנתי להם. אומנם שילמנו להם 470000 (ארבעת מאות ושבעים אלף) תמורת מבצע ארבעת השידורים הישירים מסלוניקי והם בתמורה היו אמורים להבטיח לנו תנאי הפקה נאותים הוגנים, אולם אווירת התחרות בין שני גופי השידור כבר הייתה בעיצומה ורבצה כעננה בחדר. שניהם לא גילו לי כמובן שהם מתכננים להשיט ניידת שידור גדולה Unilateral (בלעדית שלהם) על ציוותה מישראל לסלוניקי (בנוסף כאמור להפקת הטלוויזיה היוונית ה- Multilateral של הרשת הציבורית ERT). זאת הייתה כמובן זכותם כמתחרים. הם היו "ידידים" כביכול אך למעשה התנהגו כ- ברי פלוגתא מתוחכמים, אמביציוזיים, חדורי קרב, ואנשים מתנצחים ששאפו להביס את ערוץ 1 המסורבל והעני ואת יואש אלרואי הזקן והסב. במפגש הזה כבר לא שררו בינינו לבינם כל יחסי ידידות אלא קונקורנציה ותחרות בלבד. כבר ללאון טרוצקי אמר לפניי "כי יש לעקוֹב אחרי בעל ברית בדיוק כמו אחרי האויב" . שניהם דאגו להודיע לנו את מה שלא אמרו ליאיר שטרן לי בטרם החתימה על החוזה : "יש לנו עדיפות עליכם בהצבת טכנולוגיה Unilateral בהיכל בסלוניקי ומחוּצָה לוֹ", והוסיפו, "במידה ואנחנו נציב לדוגמא מצלמה Unilateral לעצמנו בהיכל המשחק בהרשאתה של סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ, ערוץ 5 יעשה כל מאמץ שגם לרשותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תוצב מצלמה כזאת במקביל, שתשרת את צרכיה במגרש". דורגנו מראש ע"י מַיְילֶן טַנְזֶר ושַכִי פְרָנְץ במקום השני בסולם העדיפויות בכל תחום של הסדרי ההפקה, הטכנולוגיה, והלוגיסטיקה. הם לא רק שיחקוּ נגדינו. הם ניסו לשַחֵק בנו. היריבים שהיו אמורים להיות גם ידידים ובני ברית התנהגו עִמנו בערמומיות סמויה והסתירו מאתנו כמה מסודותיהם הכמוסים. יחסי האמון נפרמו כלא היו . זה היה ברור. נותרו לי שבועיים ימים להתכונן לקרב השידור המכריע על לֵב האומה נגד ערוץ הספורט (ערוץ 5) בכבלים. נכנסתי לישורת האחרונה במירוץ נגד ערוץ 5 בכבלים. עכשיו כל אחד מאִתנו לחץ על הדוושה ונתן את כל מה שיש לוֹ. הייתה רק בעיה אחת. הייתי כבר בן 62 ורצתי בתחרות הזאת שדמתה לריצת מרתון נעוּל נעלי עבודה בְּלוּיוֹת, כבדות, ומסורבלות של רשות השידור. שני האנשים הצעירים שהתחרו מוּלי מָיְילֶן טָנְזֶר ושָכִי פְרָאנְץ נעלו נעלי ספורט קלילות.

בפעם הראשונה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה במדינת ישראל נוצר מצב בו שני גופי שידור טלוויזיוניים שונים (ו-מדרך הטבע מתחרים זה בזה…) יסקרו בשידור ישיר את אותו האירוע היוקרתי, ויתחרו "ראש בראש" האחד נגד השני. החֵל מלחמת הטלוויזיה הגדולה ביני לבין מיילן טנזר על כיבוש עיניהם ולִבָּם של צופי הספורט במדינת ישראל. הקרב על הרייטינג ואהדת הציבור היה כבר בעיצומו. ראיתי במיילן טנזר יריב מַר עוד מהימים שעבד בשירותו של אוּדִי מִירוֹן בראשית שנות ה- 90. לא רק פיגורה תחרותית אלא גם איש תאֵב הצלחה בעל סטייל אמריקני. כיבדתי אותו. הוא היה האיש שהציב בראשית שנות ה- 90 יחד עם מר אהוד "אודי" מירון אלטרנטיבה חדשה לצופי שידורי הספורט בטלוויזיה בישראל. שניהם עשו זאת באמצעות ממון רב וזמן מסך בלתי מוגבל בהשוואה לרשות השידור הענייה והאיטית. מיילן טנזר היה הראשון שהשתלט עבור אודי מירון על חלק מחומרי הספורט המסורתיים שלנו ורלוואנטיים למשלם האגרה והעביר אותם מהטלוויזיה הציבורית אליו לערוץ 5 . מיילן טנזר ואוּדִי מִירוֹן שדדו ממני את הכדורגל האנגלי, אח"כ נטלו מאתנו את הכדורסל הישראלי, ומאוחר יותר זינבו בנו גם עם הכדורסל האירופי. לא בגלל כִּישרונם. בשל כספם. עכשיו באפריל 2000 נקרתה לי ההזדמנות להילחם בו ולנקום את תבוסות הרכש. גם זאת של השידור הישיר האבוד ההוא מ- ווינה של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל 5 : 2 מ- 28 באוקטובר 1992. אנשי ערוץ 5 לא היו מוכשרים יותר בשום היבט מאנשי הטלוויזיה הציבורית . היה להם יותר ממון אך לנו הייתה עדיפות בעיתונאות ושידור. על קַו הזינוק לקראת שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 ניצבו שני יריבים נִצִים . אוֹ – הוֹ, כמה כמהתי ונכספתי להביס אותו.

הפעולה הראשונה שלי כמנהל ומפיק שידורי הספורט והעורך הראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הייתה למשוך ולהביא אלינו נותן חסות בעל יכולת לצורך מימון ההפקה היקרה של שידורי ה- Final Four , שלראשונה התקיימו בתנאי שידור תחרותיים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא כידוע איננה ערוץ מסחרי. המְמַמֵן היה חייב להיות מישהו בעל משקל כלכלי כבד שיסייע להקטין את הוצאות ההסכם היקר (והמשפיל) עם ערוץ 5 בכבלים ויהיה מסוגל לכסות את עלויות ההפקה המורכבת שכללה בתוכה את שאיפתי הראשונה להשיט ניידת שידור OB (ראשי תיבות של Out Broadcasting) שכונתה ניידתה- "וֶורֶד" שלנו על תכולתה וציוותה לסלוניקי, ו/או למִצְעַר, לאַפשֵר לי לשכור ניידת שידור מקומית יוונית על תכולתה ועובדיה . שכרתי בסיוע ידידיי מ- ERT ניידת שידור יוונית שהייתה Unilateral ושלנו בלבד כשהיא מצוידת במשדֵר SNG (ראשי תיבות של Satellite News Gathering) תקשורת לוויינית מסלוניקי לירושלים. ניידת ה- Unilateral שלנו הוצבה ליד היכל הכדורסל בסלוניקי בנוסף לניידת השידור של רשת הטלוויזיה הממלכתית ERT ששימשה כאמור כ- Host broadcaster של משחקי ה- Final Four והפיקה את סיגנל השידור המרכזי לאירופה עבור רשתות הטלוויזיה של ה- EBU. זאת הייתה התשובה שלי לערוץ 5.

בראשית אפריל 2000 פניתי אל כמה יזמים , תעשיינים , ואנשי עסקים בבקשת חסות . ביניהם יו"ר דירקטוריון "פלא פון" יעקב "קובי" בן גור וגם נשיא חברת סֶלְקוֹם יעקב פרי . קובי בן גור היה הזריז ביותר : "יואש אלרואי עזוב את כולם, גם את יעקב פרי. אנחנו ניתן לך חסות בהיקף כספי שלא תצטער עליו", אמר לי בשחת הטלפון הראשונה בינינו. הכרתי את רב סרן קובי בן גור בתקופת המילואים הקרביים שלי ב- 1975 בשעה ששימש קצין קשר ראשי המוצב הפיקוד הקדמי של צה"ל ב- אוּם חַשִיבָּה. יו"ר הדירקטוריון של חברת "פֶּלֶא פוֹן" קוֹבִּי בֶּן גוּר [2] הודיע לי שוב על רצונו להיכנס לעסקה כנותן החסות הרשמי והבלעדי לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מסלוניקי 2000 . וזאת לאחר העסקה המוצלחת המשותפת שחווה עמנו בסיקור שני משחקיה של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרות קפריסין וספרד בקמפיין 2000 EURO. ובאמת נטשתי את כולם. יו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור שִלְשֵל במכה אחת לקופת הרשות פעם נוספת עוד 250000 (מאתיים וחמישים אֶלֶף) דולר. התכוונתי להעניק לנותן החסות 250 שקופיות חסות מלוות בקריינות קולית תוך כדי חשיפת לוֹגוֹ המוצר , 1000 (אלף) דולר לכל כניסה, ו- 100 (מאה)Scrolls בפרק זמן של כ- 12 שעות שידור מתוכננות ב- Final Four הזה של סלוניקי 2000. זה היה בניגוד להוראות רשות השידור ודעתה של היועצת המשפטית עו"ד חַנָּה מִצְקֶבִיץ' אבל בהסכמתו של יָאִיר שְטֶרְן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה היה מאמץ שידור לא קטן אך שימש מחווה חד פעמי שלנו למפרסם המאפשר לנו להתחרות בתנאי שידור כמעט שווים נגד ערוץ 5 בכבלים. עמד לרשותי צוות שידור מוכשר (ובעל ניסיון) בשידורי הכדורסל הישירים ובראשם המפיק ששי אפרתי, הטכנאים שלנו, השדרים מאיר איינשטיין ואורי לוי, הפרשנים אלי סהר ורלף קליין, הכתב והמראיין וגם שַדָּר הקווים אמיר בר שלום , והבימאי אמנון אוסמן. הסיוע הכספי המסיבי של יו"ר דירקטוריון קובי בן גור אפשר לי לשכור עבורנו טכנולוגיה יונילאטראלית נוספת ויקרה כדי להתמודד בכוחות שקולים במערכה שנקלענו אליה בתחילה ומבראשית בתנאים קשים ובכוחות נחותים.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היה שותף יחיד לסוֹד עסקת המַמוֹן החשובה הזאת. על האחרים לא סמכתי. גם לא על מנכ"ל הרשות אורי פורת וסמנכ"ל הכספים שלוֹ מוטי לוי. עקפתי אותם . הייתי מאוכזב ולמוּד סֶבֶל מימים ימימה מרדידות, איטיות, ומסורבלות של הטיפול ברשות השידור בנושאים מקצועיים מורכבים לרבות הנושאים כספיים . הביורוקרטיה הציבורית המגושמת כילתה כל חלקה טובה. החלטתי יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לעקוף את הפרוצדורות הגמלוניות ובכך בעצם לעקוף את הנהלת הרשות. תהליכים מסוימים כמו עסקת החסות בת רבע מיליון דולר עם קוֹבִּי בֵּן גוּר מ- "פלא פון" צורכים זמן, אך ברשות השידור הם צורכים המון זמן. בעיקר כשההנהלה הראשית והמסורבלת מתערבת בנושא במסווה של אחריות ציבורית, ומנסה לדוּן ולהגיע להכרעה ולפתרון העניין, כמובן ללא הצלחה ולאחר מספר אין סופי של ישיבות שלא יוצא מהן כלום. פחדתי שעסקת החסויות עם קוֹבִּי בֵּן- גוּר תטורפד באִיבָּה. אך הייתי בר מזל עצום משום שבאותה שעה היה לי את יאיר שטרן שניצב לצדי וסמך עלי והעניק לי גַב מספיק רחב כדי להגן על שיטת עבודתי. לא סיפרתי דבר לסמנכ"ל הכספים מוטי לוי. הייתי להוּט להביס את ערוץ 5. זה הטבע המחורבן שלי. אני אדם תחרותי באופיי משחר ילדותי בכל תחום. חִסרון שלפעמים הוא יתרון.

מר קוֹבִּי בֵּן גוּר היה ראשית דבר איש עסקים. הוא הביע בפני בתחילת המו"מ את חששו , שמא ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים) הפופולרי בכבלים יגנוב לנו הרבה מאוד צופים וינצח אותנו בקרב על הרייטינג . הוא היה מוטרד ומודאג . נדמה היה לו שהימר על הסוס הלא נכון והניח את הג'יטונים שלוֹ לא במקום ראוי על הרולטה . העיתונות בשיתוף עם מעצבי דעת הקהל שרטטו והציגו את השידור הציבורי כנחות ועצלן מול ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים. אני עצמי הייתי חד משמעי. לחלוטין לא אמביוולנטי. הייתי נחרץ והרגעתי את יו"ר דירקטוריון "פֶּלֶא פוֹן" באלו המילים : "קובי בן גור , הנח לעניין . אנחנו ננצח את ערוץ 5 בכבלים ואת אנשיו ללא תנאי. יתירה מזאת אנחנו נביס את ערוץ 5 ואת ערוץ 2 כל אחד לחוד ואת שניהם ביחד. הסֵר דאגה מלבך ושמור בסוֹד על פרטי עסקת החסוּת הכלכלית – מסחרית הזאת. איש מלבדנו לא צריך לדעת עליה ברגע זה דָבָר". מעטה הסודיות היה חשוב במסעה של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעבר הפסגה. המשימה השנייה שלי הייתה למַסֵד שידורי פרומו רבים ככל האפשר על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך לשדרם ללא רָהָב ובלשון המעטה מובהקת. המשימה השלישית הייתה להימנע לחלוטין מהענקת ראיונות והצהרות למדורי הספורט בעיתונות שעטו עלי ללא הרף. לא הסכמתי להתראיין. המטרה הייתה להצטייר בעיני הציבור כ-Under dog. האמת, לא הייתי צריך להצטייר. ערוץ 1 שלי ואנוכי היינו מועמדים להפסיד בתחרות גם מבלי להצטייר כ- לוּזֶרִים. המשימה הרביעית הייתה להציב את נבחרת השידור הקבועה בזירת התחרות בסלוניקי, על פי מודל השידורים שבניתי בהיכל הספורט ביד אליהו . מאיר איינשטיין נקבע להיות השַדָּר המוביל ולידו בעמדת השידור בסלוניקי שני הפרשנים אֵלִי סַהַר ורָלְף קְלָיִין. על אוּרִי לֵוִי הטלתי את המשימה להיות כתב שטח בעת השידורים הישירים. אמיר בר שלום הוצב להיות כתב ENG בסלוניקי לצורכי כיסוי אירועי החדשות סביב המשחקים. הוא הצטווה להביא אינפורמציה רבה ככל האפשר בצורת כתבות אווירה וצבע עוסקות בראש וראשונה בשחקני מכבי ת"א ואוהדיהם. מכיוון שהיה כתוב חרוץ ומנוסה לא דאגתי לכמות גם לא לאיכות מוצריו. הוא היה איש טלוויזיה נמרץ ומוכשר כיאה לקצין צה"ל לשעבר בחטיבת "גבעתי". כמו כן פקדתי עליו לעקוב אחרי עודד קטש ולהביא ריאיונות ותגובות שלוֹ, שהיה עכשיו שחקן מן המניין של פאנאתינאייקוס, ויריב מַר של מכבי ת"א הקבוצה בה נולד ובה עשה את ראשית צעדיו.

הטלוויזיה היוונית הממלכתית  ERT התגייסה למבצע ושימשה Host broadcaster בינלאומי של ארבעת משחקי  ה-Final Four בסלוניקי. היא הפיקה והעניקה את סיגנל השידור הבינלאומי לאירופה אך זה לא היה מספיק . החלטתי בו במקום בעצה אחת עם יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה לתגבר את המצלמות היווניות ע"י השטת ניידת שידור שלנו על כל ציוותה ותכולתה מירושלים לסלוניקי. יאיר שטרן היה בעד. מדובר היה באירוע על בספורט הבינלאומי בהשתתפות קבוצה ישראלית. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת התנגד וביטל את יוזמתי. כרגיל בנימוקים של עלויות כספיות מופרזות. העמסת ניידת השידור הגדולה שלנו OB ה- "וֶורֶד" על אוניה בנמל חיפה והשטתה לסלוניקי ופריקתה שם היה מבצע ראוי ולא יקר אך מנכ"ל רשות השידור פחד מביקורת ציבורית . הוא חשב שהטסת צֶוֶות שידור בן ארבעים אנשים מירושלים לסלוניקי והשטת ניידת שידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מחיפה לעיר הנמל היוונית סלוניקי בעֵת הזאת רק כדי לספק את תאוות השידור והרייטינג של יואש אלרואי במלחמתו נגד מיילן טנזר , הוא מעשה מנקר עיניים של רשת שידור ענייה כרשות השידור . אורי פורת דחה את הרעיון שלי על הסַף. את רעיון השטת ניידת שידור שלנו לאירוע ספורט בעל חשיבות לאומית מחוץ לגבולות מדינת ישראל, העליתי עוד בראשית ספטמבר 1999 , כשנבחרת ישראל בכדורגל עם מאמנה שלמה שרף, התמודדה נגד נבחרת קפריסין בלִימַאסוֹל על הזכות להעפיל ל- 2000 Euro . גם אז לא אושר המבצע. כל הסבריי אז ועכשיו כי זהו מבצע שידורים מורכב ומסובך לא רק למען הצופה משלם האגרה אלא גם כמאבק תחרותי נגד ערוץ הספורט על שמה הטוב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא היה מקובלים עליו. הנימוקים שלי סולקו משולחן הדיונים בהינף יד ונדחו על ידו על הסַף . מנכ"ל רשות השידור הורה לי לצאת לקרב עם הנשק הדַל שהיה בידי . הוא התיר לי בסופו של דָבָר לשכור ניידת שידור מקומית קטנה בת שלוש מצלמות, ולאייש אותה בצוות שידור מצומצם שלי. אוּרִי פּוֹרָת אישר להטיס לסלוניקי שנים עשר אנשים בלבד. לערוץ 5 היו שם 40 איש. דיווחתי ליאיר שטרן כי יְדִידַיי בטלוויזיה היוונית הציבורית – ממלכתית ERT הצליחו לשכור בעבורי ברגע האחרון ממש ניידת שידור פרטית בסלוניקי הנושאת שלוש מצלמות וציוד עריכה במחיר הרבה יותר מסביר של 15000 (חֲמִישָה עָשָר אֶלֶף) דולר בלבד לשלושה ימי שידורים. קיוויתי שאנשי הפיקוד והפיקוח של הניידת היוונית מספיק מהירים וחרוצים, ולבטח מקצועניים, כדי לעמוד בתחרות הנשקפת לנו מול יריבינו מערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים). מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1יאיר שטרן היווה את נקודת המשען העיקרית שלי. היו אלה שלושה שבועות אינטנסיביים בהם כמעט לא ישנתי בלילות. שיחקתי שח מט נגד מיילן טנזר וכתבתי מכתבים למנהל הטלוויזיה. יאיר שטרן היה התומך שלי והסייע הראשי. הוא דמות בלתי נשכחת עבורי. הנה אחד ממסמכי ההפקה שנותר שלם מהימים ההם ונכתב אליו על ידי ב- 11 באפריל 2000, שבוע ימים לפני שעת ה- "ש".

טקסט מסמך : 11 באפריל 2000. מכתב שלי שנשלח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן ובו דרישות מקצועיות נוספות שלי לקראת ההתמודדות "ראש בראש" נגד ערוץ 5 בכבלים ב- Final four האירופי בכדורסל שמתוכנן להיערך ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 בעיר הנמל היוונית סלוניקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שישי – 14 באפריל הטסתי לאתונה את צֶוֶות החלוץ המפיק שלי ששי אפרתי והשַדָּר שלי אורי לוי. תפקידם היה ראשית דבר להיפגש עם אנשי הטלוויזיה היוונית הציבורית – ממלכתית ERT וגם עם אנשי ניידת השידור היוונית הפרטית ב- סלוניקי ששכרתי לצורך תגבור השידור . שניהם היו אמורים להכשיר את השטח ואת מבצע השידור לקראת בואו של הצוות העיקרי לסלוניקי ביום ראשון – 16 באפריל 2000. טכנולוגיית השידורים הישירים ואספקת האינפורמציה מ- סלוניקי לאולפן בירושלים הייתה ברורה. הצבנו את שלוש המצלמות של ניידת השידור היוונית הפרטית שלנו בתוך ההיכל. כל אחת מהן קיבלה תפקיד קונקרטי במהלך השידורים הישירים . בנוסף לכך קיבלנו לניידת שלנו את סִיגְנָל ה- Integrated Feed (תוצר משולב ומוגמר) של ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הממלכתית היוונית ERT, שכיסתה את ארבעת משחקי ה- Final Four והעניקה כאמור את סיגנל השידור ה- Multilateral (שידור רב משתתפים) לכל אירופה. הניידת הזאת העסיקה בעת השידורים הישירים שתיים עשרה מצלמות וחמישה הילוכים חוזרים מזוויות צילום שונות. אַמְנוֹן אוֹסְמַן הבימאי שלי בניידת השידור היווניה הקטנה בסלוניקי, יכול היה אם כן לתמרן בין ארבעה מקורות שידור שהגיעו לשולחן ניתוב התמונות שלו בניידת, ולביים את השידורים הישירים מנקודת המבט העיתונאית שלנו . זה היה יתרון טכנולוגי גדול ששיפר לאין ארוך את פוטנציאל הסיקור הטלוויזיוני שלנו. יכולנו להתרכז בשחקני מכבי ת"א בעת החימום שלפני המשחק ובעת פסקי הזמן (וגם ביריב עודד קטש) מבלי לאבד את הכיסוי השוטף עצמו שהתבצע ע"י ניידת השידור הגדולה של ERT . זה לא היה הרבה אך גם לא מעט. בכך היה נעוץ עיקר חשיבותו של מהות ההסדר הטלוויזיוני של שכירת ניידת צילום יוונית נוספת למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

יכולנו גם לעקוב כמעט ככל שרצינו אחרי עוֹדֵד קָטָש שהיה סיפור עיתונאי ושחקן פאנאתנאיקוס. כּישרון המשחק המדהים שלו ואישיותו יוצאת הדופן ריתקה את כולנו. הוריתי לאמנון אוסמן, למפיק שַשִי אֶפְרָתִי ולאמיר בר שלום כתב ה- ENG לא להסיר את עיניהם ממנו. עקבנו אחרי כל תזוזה שלו . התחקינו גם אחרי כל תזוזה של ערוץ הספורט. התחרות נגדו הייתה נשמת אפו של הכיסוי הטלוויזיוני שלי. כמויות אדרנלין עצומות מוזרקות למחזור הדם בשעת ההתמודדות נגד מקור השידור השני. אתה פשוט מפחד לפַסְפֵס צילום של ראיון, תגובה או התרחשות שעלולים להגיע לידי מתחריך ולא לידיך. הייתה בידינו האפשרות לצלם את נוכחות השדרים והפרשנים תוך כדי עבודתם באתר המשחקים ובעמדת השידור בסלוניקי. הייתה לכך חשיבות עליונה מבחינת אמינות המידע הזורם לצופי ערוץ 1 הציבורי בישראל. יכולתי לומר לצופים שלי בפשטות רבה כי השדרים, הפרשנים, והכתבים של מחלקת הספורט פרוסים בסלוניקי ומשדרים אליהם מהשטח, ממקום ההתרחשות עצמו. הם יכולים לסמוך על מהימנות האינפורמציה המגיעה לסלון ביתם בארץ היישר מסלוניקי.

שכרנו אנטנה – צלחת  Satellite News Gathering (ראשי תיבות של SNG) המשמשת תחנת מִמְסָר ישירה מסלוניקי לירושלים והצבנו אותה צמוד לניידת השידור הקטנה. היינו עצמאיים לגמרי עכשיו בהעברת חומרי השידור מסלוניקי לבניין הטלוויזיה ברוממה. ניידת השידור הקטנטונת הזאת שימשה כמוקד עריכה ושידור, והמקום כולו על אמצעי ההפקה והפונקציות הנלוות אליו הפך לקומפלקס שידור קטן. הכל היה בממדים זעירים במונחי טלוויזיה כשמדובר באירוע כדורסל בינלאומי עתיר רייטינג ויוקרה . שררה שם מטבע הדברים צפיפות גדולה. למרות הדוחק ב- Compound וב- Complex ההפקה ולמרות יכולתה הטכנית המוגבלת של ניידת השידור הקטנה – סגולות מפעיליה הפכו אותה למבצר שידור יעיל שלנו. המפקח הטכני העליון של כל פעולות השידור בניידת היוונית היה מאיר חיימי. איש מוכשר ועָנָיו, נמרץ ובעל יוזמה וניסיון רב בתחום עבודתו בשידורי טלוויזיה . אופיו החרוץ היווה תעודת ביטוח של השידורים מסלוניקי. הודות לוֹ הם עברו ללא דופי מן ההיבט הטכני. הוא היה אחד הטכנאים הדגולים ששירתו אי פעם בצבאה של הטלוויזיה הישראלית.

טקסט תמונה :  זהו מאיר חיימי טכנאי אמיץ, בעל ידע ויוזמה, ושש אלי קרב. בזכותו ובזכות אנשי ערוץ 1 שכמותו, הבסנו ללא תנאי בסלוניקי 2000 את מיילן טנזר ואנשי ערוץ הספורט מס' 55 ב-כבלים. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפתע, כמה ימים לפני תחילת שידור משחקי ה- Final Four, גילינו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנכי, כי בסוף מהדורת החדשות של ערוץ 2  סמוך לשמונה ושלושים בכל ערב, משודרת מידֵי עֶרֶב כתבה לקראת  ארבעת משחקי ה- Final Four, ובסוֹפָה, מפנה המגישה גב' מיקי חיימוביץ' את צופיה הרבים לשידורים הישירים העתידיים של ערוץ 5 מסלוניקי. גב' מיקי חיימוביץ' עסקה בקידום שידורי ה- Final Four של ערוץ 5 על פי הוראה מגבוה של מנהלה שלום קיטל. חיש מהר הובררה לנו הסיבה. מנהל ערוץ הספורט (5) בכבלים מר מיילן טנזר בניגוד להסכם עמנו כי את בלעדיות השידור מסלוניקי ואת הסובב אותו חולקים רק שני גופי תקשורת בישראל, ובניגוד מוחלט להתחייבות האישית הזאת כלפי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן, סיפק ללא ידיעתנו תַּגֵי זִיהוּי לצֶוֶות צילום שַכוּר של ערוץ 2 בסלוניקי בראשותו של אָרִיק הֶנִיג. תגי הזיהוי (Accreditations) המאפשרים מעבר חופשי באתר התחרויות לא סופקו ע"י ערוץ 5 לערוץ 2 בחינם, אלא תמורת קידום השידורים הישירים שלוֹ במהדורות החדשות של ערוץ 2 גב' שמִיקִי חַיְימוֹבִיץ' הייתה הקריינית הראשית שלהם . מעשה תרמית ערמומי שלא ייעשה. ואף על פי כן נעשה. יאיר שטרן הבין מייד שהולך שוֹלָל ונפל בפח. הוא אמר לי, "יואש רימו אותנו", ו-חַש נבגד ומייד מיהר למכשיר הטלפון למחוֹת בפני מיילן טנזר על כך שערוץ הספורט לא נוהג ביושר כלפיו. ללא הועיל. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (מכיל כ- 10000 / רבבה עמודים) "מלחמת הדיאדוכים" במסגרת הסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היה איש טהור אך גם נאיבי. הוא האמין לכל מילה שנאמרה ע"י מיילן מנזר ב-מו"מ המוקדם. יאיר שטרן ניהל במשך שבע שנים את הטלוויזיה ציבורית – ממלכתית במדינת ישראל מוסד תקשורת מסורבל. רוטינה הניהול הפכה אותו כמו רבים לפניו לשאנן, שָלֵו, וחסר תִּחְכּוּם. היה עליו לסייג את אמונו במנכ"ל ערוץ הספורט בכבלים. הוא היה אמוּר לדעת שיריבו במו"מ על הזכות לשָדֵר את ארבעת משחקי ה- Final Four האירופי בסלוניקי 2000 הוא בעל מניות בערוץ השידור שלוֹ עצמו בכבלים, ולכֵן הוא ראשית דבר איש עסקים לכל דבר. בעסקים יש להניח מותר לעשות כל דבר בעיקר להפר אמון ונאמנות . לא כך הדבר בעיתונאות. מיילן טנזר היה סוג של עיתונאי בעל אינטרסים מסחריים ולכן הגדרתו כעיתונאי הייתה על פי הבנתי בעירבון מוגבל. יאיר שטרן התמים היה צריך להבין שיש הבדל בין מילה הנאמרת ע"י עיתונאי טהור נטול אינטרסים לבין עיתונאי שמייצג קונצרן טלוויזיוני מסחרי שמאחוריו מטרות רֶוַוח כלכליות. אני מדגיש שוב כי דחפתי את יאיר שטרן כדי להשיג מערוץ 5 את חוזה השידורים של ה- Final four בסלוניקי 2000, ולכן חלקתי עמו את האחריות במלואה. אינני מסיר אותה ממני. לחלוטין לא. יאיר שטרן היה תְמִים דעות עִמִי והצדיק לחלוטין את נימוקי . בדיעבד אפשר היה לשפר עד למאוד כמה סעיפים בחוזה בינינו לבין ערוץ 5.

ערוץ  2 המשיך מידי עֶרֶב במסע יחסי ציבור ושיווק מסיביים , ובאוֹדִיסֵאָה השכנוע האקסקלוסיבי שלו חסר תקדים לעודד את צופיו לצפות בשידורי ה- Final Four  בערוץ הספורט בכבלים, מבלי לאזכר כלל את קיומם של אותם השידורים גם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה כמובן לא עזר להם בסופו של דבר אך היה בכך טעם גדול ומר לפגם. היה זה מראה עגום לראות את ערוץ 2 מודל של ערוץ טלוויזיה ארצי לוקח צד וחוֹבֵר לערוץ הספורט בכבלים במלחמתו העקובה מטריקים נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ראיתי בכך אִיוֶולֶת גדולה ועבירה מוסרית נושאת קלון בשעה שמנהל חברת החדשות של ערוץ 2 (שלום קיטל) מטיל על מגישת מהדורות החדשות שלו מיקי חיימוביץ את חובת קידום שידורי ערוץ הספורט בכבלים. גם מהנימוק שבעלה של גב' מיקי חיימוביץ' מר אֵלִי אִילְדִיס הוא עיתונאי ומגיש באותו ערוץ הספורט של מיילן טנזר. פרשה לא אֵתִּית מכל היבט שהוא. נוצרה עכשיו תחרות של ממש בינינו לבין אנשי ערוץ הספורט בכבלים, כשערוץ 2 מלבה, בוחש, ומחרחר את רוחות המלחמה ואווירת היריבות בין שני הצדדים . גם חלק ממוספי הספורט בעיתונות הכתובה לא טמנו את ידם בצלחת והתגייסו לטובת הצלחתו של ערוץ הספורט בכבלים. הם נתנו לקוראיהם להבין שערוץ 5 הצעיר, הולך להביס במלחמת הרייטינג את מחלקת הספורט הוותיקה של יואש אלרואי הזָקֵן והסָב מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מכונת יחסי הציבור של מיילן טנזר פעלה בכל עוזה. הקולגות העשירות מהכבלים פעלו במרץ והביאו לסלוניקי ניידת שידור גדולה מהארץ, ויותר מפי שלושה כוח אדם בהשוואה לשלנו. הם טרחו ועשו הכל להגשים את נבואות המפלה של הטלוויזיה הישראלית הצפויה במאבק נגדם. תבוסת מחלקת הספורט שלי בקרב על הרייטינג נראתה כעובדה מוגמרת שאין עליה עוררין. בציבור וגם בקרב עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא מעטים חיככו שָם את כפות ידיהם בהנאה ונדו בראשם, "…הנה אוֹ – טוֹ – טוֹ יואש אלרואי הזָקֵן והסָב הולך לחטוף…". אין שמחה גדולה משמחה ל-אֵיד גם בין קולגות אך התקוות לא היו אבודות ואנוכי אינני האיש שנועד לתבוסה.

סוף הפוסט מס' 232. (רשימה מס' 1). הועלה לאוויר בשעות הערב של יום שני – 17 ביוני 2013.