פוסט מס' 207.

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי. התוכנה מורכבת מידי ורווייה אופציות יתר על המידה.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. לא במאגרי ידע פרטיים ו/או מסחריים.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי. הפוסטים מתעדכנים מעת לעת.

———————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 207 : הועלה לאוויר בשעות הבוקר של יום חמישי – 9 במאי 2013.

———————————————————————————————–

פוסט מס' 207. 29 במאי 1985 היה יום סגריר לכדורגל האירופי וגם לטלוויזיה הישראלית הציבורית. בעיקר לשדר המוביל שלי יורם ארבל. פוסט מס' 207. כל הזכויות שמורות. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הערה 4 : ה- Promo (בשָחוֹר / לָבָן) של ערוץ 10 שמקדם במרץ רב את שידורי יום שישי הקרוב בניסיון אולי נואש להשיב מלחמה שערה ולהציב את עצמו מחדש בקדמת הבימה הטלוויזיונית של מדינת ישראל – הוא מגלומני. הסצנה הקולנועית בה טָלִי מוֹרֶנוֹ הניצבת ליד אַלוֹן בֵּן דָוִד מפנה בתנועה איטית ב- Close up את מבטה לעבר האופק על רקע מנגינה רומנטית , מזכירה את המעמד של סקרלט א'והרה הפרגמטית (השחקנית וויוויאן ליי) בסרט הקולנוע "חלף עם הרוח" משנת 1939 וכמו גם דומה להופעתה של פֶּרְל שָאבֶז החושנית (השחקנית ג'ניפר ג'ונס) בסרט הקולנוע "דו קרב לאור השמש" מ- 1946. לרגע חשבתי שהמפיק האמריקני דיוויד או. סלזניק (David O. Selznick) הגיח היישר מהוליווד הישנה בכבודו ובעצמו ונחת כאן השבוע ב- בניין ה- "וֶורֶד" בגבעתיים. ה- Promo היפהפה הוא מעשה אומנות של ממש אך יוצר ציפיות. נדמה לך ש- טָלִי מוֹרֶנוֹ גם תשתף עוד רגע קט את צופי הטלוויזיה שלה בתקוות המחודשות של כיבוש ה- Prime time ע"י ערוץ 10 ותכריז קבל עם ועולם :

"…After all tomorrow will be another day…".

המגלומניה של ה- Promo הזה נעוצה ביופיו ובכישרון הבימאי שעשה אותו, ועלול להאפיל בטעות על יום השידורים השישי בשבוע של ערוץ 10 שאותו הוא נועד לקדֵם. ואולי הוא הופק גם ברוח ובכפיפות למדיניות מנכ"ל ערוץ 10 מר רפי גינת שמכיר היטב את תורת תעשיית הטלוויזיה וידוע ומוּכָּר גם כבעל אמביציות ושאיפות קְרָב משלוֹ בתחום.

הערה 5 : מאז שעזבתי את ערוץ 1 ורשות השידור אנוכי קורא המון, וגם חוקר וכותב . הדבר נפלא ביותר הוא בעולמינו הוא לקרוא ספרים. אני אומר זאת בבטחה כמי שנושק את ה- 80 . הנעורים כבר לא מאיימים עלי, זה מה שאני מרגיש וזה מה שכתב הסופר האמריקני כריסטופר מורלי בספרו המצוין "פרנסוס על גלגלים". אין איש מבני דורי וגם הצעירים יותר שלא קרא את הספר הנפלא של האמריקני ג'יי. די. סאלינג'ר מ- 1951 "התפסן בשדה השיפון". אין איש מבני דורי שלא מלמל לעצמו אין סוף פעמים את שמו של הולדן קולפילד ולא התרשם עמוקות מכישרונו היוצא דופן של ג'יי. די. סאלינג'ר לספר באופן כה מופלא עלילה כה טריוויאלית ופשוטה שמתרחשת בניו יורק. במשך השנים הרבות שבתי כהרגלי אל הספר ההוא ואל הולדן קולפילד ועיינתי בו שוב ושוב. עד היום אני הוגה את שמו של הולדן קולפילד. והנה הזדמן לידי לפני כמה ימים ספר נפלא נוסף שנקרא "פרנסוס על גלגלים" שכתב אותו האמריקני כריסטופר מורלי (בהוצאת הוצאת הספרים "זיקית" ותרגומו המצוין של מר יהונתן דיין). קראתי את הספר בנשימה עצורה בתנופה אחת מבלי להפסיק ומבלי להורידו מידיי. לא נותר לי אלא להרכין את ראשי בכבוד בפני הסופר כריסטופר מורלי שיודע לכתוב ולספר סיפור ובפני שיקול הדעת של אנשי "זיקית" שהבחינו כי מדובר בספר נפלא והוציאו אותו לאור בארץ. 

הערה 6 : נחמד לראות שקבוצת כדורגל בשם הפועל רמת גן מאבדת מחד את מקומה בליגה הבכירה בארץ אך זוכה בגביע המדינה מאידך. אני משאיר את ניתוח התופעה לפרשנים. מעניין אותי לדעת מדוע בעת ירידתה של הפועל ר"ג לליגה נמוכה יותר מצטרפים אליה גם מאיר איינשטיין ורמי ווייץ שנעלמו אף הם מליגת העל והותירו את יורם ארבל אלוף בעל כורחו. האם יורם ארבל באמת מקיים את הסלוגן כי עשרה קבין של שידורי טלוויזיה ירדו על העולם ותשעה מהם נטל הוא לעצמו. יורם ארבל הוא שדר טלוויזיה בן 71 ששנות שלטונו במדיה רבות יותר משל בן גילו של סיר אלכס פרגוסון שפרש ממועדון הכדורגל מנצ'סטר יונייטד.

הערה 7 : אנוכי בר מזל שהזדמן לי לקרוא על סיר אלכס פרגוסון, להתוודע אל דמותו, וללמוד ממנו. מנהיג בעל אישיות יוצאת דופן שמצטרף לרשימה לא ארוכה של אישים משפיעים בשדה משחקי הספורט שהותירו לי את מורשתם, ביניהם וויטוריו פוצו, מאט באסבי, ג'ון וודן, ביל שאנקליי, רד אוורבך, ביל ראסל, פאט ריילי, פיל ג'קסון, ספ הרברגר, גוסטב שבש, וויסנטה פֵאוֹלָה, אלף ראמזי, פפ גווארדיולה, ריינוס מיכאלס ויוהאן קרויף, יהושע רוזין ורלף קליין. כל אחד רשאי להוסיף עוד כמה אחדים משלו לרשימה.

פוסט מס' 207. 29 במאי 1985 היה יום סגריר לכדורגל האירופי וגם לטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך בעיקר לשדר המוביל שלי יורם ארבל. פוסט מס' 207. כל הזכויות שמורות.

התעניינות קוראי הבלוג בשלושת הפוסטים האחרונים שדנים בשַדָּר הטלוויזיה יורם ארבל ועיתונאי "הָאָרֶץ" אלון עידן – היא חריגה (על פי עדותו של הרף האוטומטי שמונה את מספר הכניסות היומי לבלוג ומפלג אותן ל- 207 הפוסטים השונים שקיימים לפי שעה ב- בלוג) ועמה גם כמות התגובות הקונקרטיות הגדולה הנוגעות בעניין . בממוצע נכנסים מידי יום ביומו לבלוג בין עשרות רבות של קוראים לבין מאות בודדות . הנתונים משתנים . מרבית הקוראים אינם מבינים את זיקת הגומלין בין מנהיגות , קביעת מדיניות וניווט , לבין כישרון ההוצאה לפועל ותרגומם הלכה למעשה ע"י אנשי השטח ובראשם המפיקים והשדרים . תפקידה של המנהיגות להעניק לעצמה את ביטחון השידור (מההיבט הטכנולוגי) ולספק לאנשיה את התנאים הטובים ביותר בפעילות בשטח כדי לשגשג בכל תחום . כשמדובר בעניין הקונקרטי של שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה על המנהיגות להציב את את השַדָּרִים שלה בעמדות שידור באצטדיונים וגם לתת להם את התנאים הלוגיסטיים המינימאליים הדרושים לרווחתם, לשקט הנפשי שלהם , ולריכוז שלהם בטרם יציאה למשימה, כמו טיסה נוחה, מלון נוח, הסעות נוחות בעיר זרה, דמי כיס, ואוכל . משימת שידור טלוויזיונית בחו"ל היא לחלוטין איננה מסע תענוגות אולם היא גם לא שירות מילואים. כל השירותים והתנאים הללו התמלאו כלשונם בטרם יצא יוֹרָם אָרְבֵּל למשימת השידור שלו באצטדיון "הֵיְיסֶל" בבריסל ב- 29 במאי 1985. אף על פי כן נכשל. בלילה ההוא ניצב יורם ארבל שוב בקדמת חלון הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתנוחה טלוויזיונית מחייבת . הוא החזיק במיקרופון לאומי. חלון הראווה הזה היה מואר היטב ורבים הציצו לתוכו . משהתנפץ חלון הראווה על יורם ארבל פגעו רסיסיו גם במעצבים שלו. מנהיגות ועבודת שטח עובדים על עיקרון חוק הכלים השלובים . גם בתחום הטלוויזיוני. מנהל טוב לא יכול לעבוד ללא שַדָּר טוב וממושמע. ומנגד שַדָּר טוב לא יכול לעבוד בלי מנהל טוב וממושמע.

אינני יודע אם הייתי נדרש לכתיבת הפוסטים הללו לולא הצהרתו של אלון עידן בשבוע שעבר שכתב במדורו "בעיני המתבונן" כלהלן : "לפחות בעיניי טעויות הזיהוי של יורם ארבל נסבלות לחלוטין . גדולתו של יורם ארבל נובעת מהנחת הבסיס הקבועה שלו ביחס לספורט : בניגוד לעמיתיו יורם ארבל מבין שספורט הוא תרבות. הוא מבין שכדורגל וכדורסל הם קודם כל מופעי בידור טלוויזיוניים. הוא לא מגיע אליהם כעיתונאי חוקר, לא כנזפן לאומי, ולא כנשיא הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה. יורם ארבל בא להיהנות. כשהוא נהנה גם הצופה נהנה". 

האבחנה העיתונאית של אלון עידן בעניינו של שַדָּר הטלוויזיה יורם ארבל היא שגויה לחלוטין על פי הבנתי ושימשה במידה מסוימת קטליזטור לכתיבת שלושת הפוסטים האחרונים . במידה מסוימת שלושת הפוסטים האחרונים כמו גם כמה נוספים נועדו להגן על האגפים שלי ולשמור על המהימנות שלי כאדם , כעיתונאי , וכמי שניווט את שידורי הספורט בעידן המנכ"לים של רשות השידור יוסף "טומי" לפיד , אורי פורת , אריה מקל , מוטי קירשנבאום , ושוב אורי פורת . אולם אני מבקש להאיר עוד זווית מנקודת מבטי כמי שניהל וניווט את שידורי הספורט בשידור הציבורי במשך כרבע מאה של שנים . ניהול חטיבת הספורט בטלוויזיה איננו "קארד בלאנק" . אתה עובד אצל מנהל החדשות שעובד אצל מנהל הטלוויזיה שעובד אצל מנכ"ל רשות השידור . אתה חייב להם (ולמצפונך) דו"ח מפורט מידי יום ביומו . הטלוויזיה איננה מוסד דמוקרטי . פועלות במסגרתה מערכות תוכן והפקה עיתונאיות ברמות שונות אולם את ההחלטות הביצועיות המכריעות אין מקבלים בהצבעה דמוקרטית . מקבל אותן בסופו של דבר איש אחד הניצב בראשה של אותה מערכת . במקרה שלי מדובר במחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . ההיררכיה בטלוויזיה מאוד ברורה . ההחלטות הביצועיות שלי בתחומי התוכן , הטכנולוגיה , והלוגיסטיקה שנושאות עלויות כלכליות וכספיות מְדוּוָחוֹת בכתב ובע"פ וכפופות לאישורם של מנהל החדשות ומנהל הטלוויזיה , ובסופו של יום , גם לאישור הסופי והמכריע של מנכ"ל רשות השידור שהוא האינסטנציה האחרונה בהיררכיה ונחשב לעורך הראשי של הטלוויזיה והרדיו . מנכ"ל רשות השידור הוא האיש שנושא באחריות הראשית לשידור התוכן בטלוויזיה וברדיו – מחד , ומאידך – נושא באחריות הראשית לביצוע חוק התקציב של הרשות . טלוויזיה טובה נשענת על תוכן רלוואנטי שמתבסס במידה רבה גם על המקורות הכספיים המממנים את הפקת אותו התוכן . כנ"ל גם כאשר מדובר בשידורי הספורט . התייצבותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ב- 1 באפריל 1984 בפסגת השידור הציבורי הייתה עבורי יותר מסנסציונית . צריך להבין שבתקופת שלושת המנכ"לים הראשונים של רשות השידור בשנים 1984 – 1969, שמואל אלמוג ז"ל , יצחק לבני יבדל לחיים ארוכים , ויוסף "טומי" לפיד ז"ל – לא רק שהם לא שידרו כלל את אליפויות אירופה לאומות בכדורגל (EUROs) ולא את משחקי הגמר של הכדורגל האירופי בגביעי אירופה לקבוצות אלופות , קבוצות מחזיקות גביע וגביע UEFA – (וגם לא אירועי ספורט חשובים נוספים בארץ ובעולם) הם גם הקצו זמן מסך במשורה למשחקים האולימפיים והמונדיאלים . אינני זוכר שאותם המנכ"לים האלה נימקו אי פעם בימים ההם לעורכים ולמפיקים שלהם את הפסיביות המעיקה והמגוחכת הזאת , ומדוע הם מבקשים להיות נבדלים משאר המנכ"לים ב- EBU שהתחברו ברצון , בחפץ לב , ובקלות לאותם אירועי הספורט הרלוואנטיים המדוברים . אגב, כפי שהדבר נעשה גם ע"י נשיאי רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב CBS , NBC , ו- ABC .

אורי פורת שינה את תפיסת התוכן מקצה לקצה עם בואו לרשות השידור ב- 1 באפריל 1984 ותמך תמיכה מעשית ביוזמת שידור הספורט ובאמביציות השידור שלי. כשיורם ארבל הכריז ב- 30 במאי 1984 בפתח השידור הישיר של המשחק על גמר גביע אירופה לאלופות בכדורגל בין קבוצות רומא ו- ליוורפול, "הצטרפנו למשפחת העמים", הוא צדק. הצטרפותנו למשפחת העמים נעשה באיחור של עשור. היקף השידורים הגדול והמרתק והחשיפה מוגברת יצרה אחריות שונה שלי, שגררה בעקבותיה התבוננות יתר של הציבור ועמה ביקורת אקטיבית יותר מבעבר, נוקבת יותר, ולפעמים ארסית יותר. הציבור הניח זכוכית מגדלת על שידורי הספורט עתירי הרייטינג בטלוויזיה המונופוליסטית. נדמה לי שמ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל היה הראשון ששם לב לפעילות רבת ההיקף של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ונתן להערכתו ביטוי במכתב ששלח לי בתום כיסוי עונת הכדורגל ב- 27 במאי (באמצעות מנהל החדשות יאיר שטרן). המסמך הזה פורסם כבר קודם לכן ב- בלוג בהקשר שונה אולם הוא שופך אור מנקודת מבט אחרת אודות התפנית של הדרג הניהולי בהתייחסות שלו להרחבה וההתעצמות השיטתית של שידורי הספורט בלוח השידורים הציבורי ולדרך הטיפול הטלוויזיוני המקצועי והמדויק של האחראים בתחום. למסמך הזה הייתה חשיבות רבה ב- עִתּוֹ לפני 28 (עשרים ושמונה) שנים, ולכן אני מציג אותו שוב ככתבו ולשונו.

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. זהו מכתב הערכה שכתב ושלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (באמצעות מנהל החדשות יאיר שטרן שהוסיף כמה מילים משלו) בתום שידורי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). למכתב היה ערך חשוב שהצביע על אמון שרוחש הדרג הניהולי העליון ברשות השידור ליכולת הניהול, המנהיגות, והניווט שלי את מבצעי השידור המקומיים והבינלאומיים הנוכחיים ואלה המורכבים והמסובכים יותר שנכונו לנו בעתיד. באותו הבוקר של יום שני ההוא – 27 במאי 1985 טס יורם ארבל לבריסל למלא את משימתו העיתונאית באצטדיון "הייסל" של שידור ישיר של משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין ליוורפול האנגלית לבין יובנטוס האיטלקית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיקור אירועי הספורט בתולדות השידור הציבורי לבשו ופשטו צורה, שינו והחליפו פָזות. צריך להבין שלפחות בשנתיים הראשונות בעידן מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, נתפשו שידורי הספורט כסטראוטיפ נחות, ודורגו בשלב התחתון של הסולם הטלוויזיוני. אפילו השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה נקטעו ב- אִיבָּם בעיצומם בתשע בערב לטובת שידור מהדורות "מבט" (עד להופעת מאמר המחאה של העיתונאי דוב גולדשטיין ז"ל (ידידו של יוסף "טומי" לפיד) ב- 5 במארס 1981 בעיתון "מעריב" נגד האיוולת. 

מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היו הראשונים שתמכו בדרישתי לעַצֵב Pre Game Show בשידורי מכבי ת"א. זהו זמן שידור לפני תחילת המשחק עצמו שנועד לבנות את מתח השידור, וכולל בדרך כלל כתבות קצרות אודות כוכבי המשחק, ראיונות קצרים עם השחקנים הבולטים והמאמנים, קטעים קצרים מהיסטוריית המפגשים הקודמים, צילומי Long shot של הקהל והאווירה בהיכל, והצגת השחקנים הקונקרטית. לצורך כך הם ייחדו לי כרבע שעה – עשרים דקות לפני שריקת הפתיחה. בניגוד לקודמיהם הם הבינו ששידור המשחק איננו מתחיל בזריקת הפתיחה של הכדור ע"י השופטים, אלא מתחיל עם שידורו בטלוויזיה. זה היה חידוש גדול בימים ההם.

חלפה לבלי שוב תקופת האֶבֶן בה נקטעו השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בתשע בערב , ללא שום הצדקה עיתונאית, לצורכי שידור מהדורת החדשות "מבט". הרי העורכים הראשיים ברשות ובטלוויזיה שעשו זאת, היו בעצמם עיתונאים וותיקים ובעלי מוניטין, וידעו היטב שהשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א הם החדשות החמות שמתרחשות On line בזמן אמת. אף על פי כן קטעו באיוולתם את השידורים . כל מחאותיי במשך זמן רב בפני מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ומנהל הטלוויזיה שלו יצחק "צחי" שמעוני להתערב בנעשה ולהפסיק את הנוהג הנפסד נפלו על אוזניים ערלות ולא צלחו. כרגיל, תגובת הציבור לעוולות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אפקטיבית יותר ממני . ב- 5 במארס 1981, פִּרסם העיתונאי דוב גולדשטיין ב- "מעריב" מאמר שכותרתו הייתה, "בקשה" [1]. זה היה כחודשיים וחצי לאחר פרסומו של המאמר החריף "טלוויזיה מתנכרת" שנכתב ע"י עיתונאי ישראל פז בעיתון "על המשמר" ב- 14 בדצמבר 1980. הפוסט תקף בחריפות את מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. את מאמרו של ישראל פז ביטל יוסף "טומי" לפיד באחת ווהשליך אותו לסל האשפה הניצב ליד שולחנו בלשכת המנכ"ל אך יחסו לאלגוריה של דוב גולדשטיין הייתה שונה לחלוטין. דוב גולדשטיין תבע במפגיע במאמר "הבקשה" שלו מראשי הטלוויזיה בשם הציבור להפסיק את אִיוֶולֶת קטיעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א ב- אִיבָּם, בשעה תשע בערב לטובת "מבט". יוסף "טומי" לפיד שלא נעתר להגיון הצודק שלי, נכנע לבקשת העיתון בו עבד לפנים. לפתע הבין כי החדשות החמות באותו הרגע בתשע בערבֵי חמישי הם השידורים הישירים עצמם של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. לפתע עלה בדעתו של העיתונאי המנוסה הזה שהיה גם העורך הראשי של שידורי רשות השידור (בטלוויזיה וברדיו) , כי את שידור "מבט" ניתן להקדים לשמונה בערב או לשדרו בתום המשחק. לפתע תפש כי תשע בערב איננה שעה קדושה. מדהים לחשוב כי מנהל הטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי התבטל כל העת מפני רצונותיו של המנכ"ל שלו, אך יִישֵר קַו לאחר מאמרו של דוב גולדשטיין. למרבה הצער הבין יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי באיחור רָב כי השידור הישיר הרלוואנטי באותו הרגע הוא לֵב העניין והקדוש , גם אם מדובר באירוע ספורט. שידור "מבט" בשמונה בערב היה פתרון הוֹלֵם. אם רוצים להביא לידיעת הציבור שוב את חדשות החמות בעִתּוֹת משבר הרי שניתן לעשות זאת באמצעות שידור כותרות "מבט" בהפסקת המשחק.

טקסט מסמך :  14 בדצמבר 1980. זהו מאמרו של ישראל פז "טלוויזיה מתנכרת" בעיתון "על המשמר". מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שהיה אמביוואלנטי לשידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית השליך אותו לפח. (באדיבות ארכיון "על המשמר" ותודה לאגף העיתונות ב- בית אריאלה בתל אביב).

טקסט תמונה :  5 במארס 1981. מאמרו של העיתונאי דוב גולדשטיין ז"ל ב- "מעריב" ששינה לעד את תפישת השידור של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ואת מדיניותו הנוגעת לשידורי הכדורסל הישירים של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לפתע, לאחר הופעת המאמר, הפסיקו שידורי מכבי ת"א להפריע ל- "מבט". מהדורת החדשות של תשע בערב לא קטעה עוד את מהלך השידור הישיר מיד אליהו. (באדיבות העיתון "מעריב").

מגוחך לחשוב שדווקא העיתונאי דוב גולדשטיין היה האיש שהצביע על חשיבות רצף והיקף השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בטלוויזיה והיה בעצם האיש ש- שינה לעַד את שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות ובראשם המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד. סדר העדיפויות בטלוויזיה הישראלית הציבורית השתנה. יוסף "טומי" לפיד שלא הקשיב לי ולטענותיי ונימוקיי, שעה לבקשתו של העיתונאי דוב גולדשטיין חבר מערכת "מעריב" (עיתונו בעבר של יוסף "טומי" לפיד). הוראתו הגורפת אז של יוסף "טומי" לפיד להפסיק לחלוטין את קטיעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א, ולשָדֵר את "מבט" בהפסקת המשחק הייתה לצנינים בעיני אנשי חטיבת החדשות. הם הרגישו נפגעים. רבים מהם נעלבו ממש ולא הסכימו עם החלטת המנכ"ל כי שידור ספורט נחות דוחה את יצירת כפיהם. אך יוסף "טומי" לפיד מגובה בדעתו האיתנה וההגיונית של עיתונאי "מעריב" דוב גולדשטיין עמד בלחץ ולא שעה עוד להפצרותיהם.

רבים מעורכי "מבט" בימים ההם וכתביהם ראו במהדורתם כמעין נחלת קודש. מאחז פרטי . דיווח ישיר ל- "מבט" מאירועי הספורט עתירי הרייטינג לא כל שכן כשמדובר במשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה היה מחוץ לתחום ולא בא בחשבון. האנשים האלה שהתיימרו להיות עיתונאי חדשות בטלוויזיה סירבו מכל וכול לפרוץ לתוך משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה במהלך מהדורת "מבט", ולוּ לכמה שניות, על מנת לעדכן את הצופים בתוצאת המשחק שהשידור הישיר שלוֹ נגדע באופן מלאכותי בתשע בערב. חלק מהעיתונאים האלה שחלקם מוכרים וידוּעי שֵם בחטיבת החדשות ראו בדיווח ושידור ידיעות ספורט פחיתות כבוד. פשוטו כמשמעו. הם סירבו גם לשַדֵּר לצופים בסיום מהדורת "מבט" ידיעת קידום (Promo), כלהלן : "…המשך משחק הכדורסל ישודר ישיר מייד בתום "מבט"… ". מה שנראה מובן מאליו היום לא היה בהיר בימים. סירובם של אנשי החדשות לא נבע מרוע לב אלא מאטימות וטיפשות. פריצה חיה "במבט" ליד אליהו לעדכון התוצאה של משחק קטוּע נראתה להם אווילית ובזבוז זמן. עֶצֶם קטיעת השידור הישיר של המשחק בתשע בערב מוכיחה על פי שיקול דעתם כי האירוע איננו חשוב דיו, ולכֵן גם אין צורך לעדכן את הצופים בתוצאה. על פי תפישתם, מדיניות השידור הציבורית המעדיפה את שידור "מבט" בתשע בערב בכל תנאי על פני השידור הישיר של משחק של מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל המצוי בעיצומו והורדתו מהמרקע, מצביעה על העובדה שהמשחק איננו רלוואנטי. "לכן, מדוע צריך להתעדכן בתוצאה של משחק לא חשוב ?", אמרו לעצמם. ידיעת הסיום של "מבט" המודיעה על המעבר להיכל הספורט יד אליהו בתום המהדורה להמשך השידור הישיר של מכבי ת"א שנקטע, נראתה להם חשודה, ולא באה בחשבון מבחינתם . הם סברו שזאת הודעת רֶצֶף ולא ידיעה עיתונאית. "זה תפקידם של מגישי הרֶצֶף דן כנר וענת שרן להודיע הודעות מן הסוג הזה", כך טענוּ וסָברוּ עיתונאי החדשות המתנשאים בימים ההם. היה מדובר בשגיאה ו- טעות טלוויזיונית מהמדרגה הראשונה. החבר'ה המגוחכים האלה מחטיבת החדשות שלנו ובראשם מנהיגם חיים יבין לא רצו "להתלכלך" בשידור Promo בקידום של משדר ספורט. היה מדובר בטמטום. בימים ההם שימשו בתפקיד קרייני ומגישי רצף את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, דָן כָּנֶר, צבי סַלְטוֹן, תִּקְוָוה מוֹר, בְּרוּרְיָה זִימְרוֹן, ענת שָרָן, אָבִיבָה מִילְגֶלְטֶר, ואחרים. דַלְיָה מַזוֹר החלה את הקריירה הטלוויזיונית שלה כמגישת רֶצֶף . תפקידם של מגישי הרֶצֶף היה להופיע על המסך כאינפורמאטורים ומקדמי שידור של התוכניות השונות . שדרני הרֶצֶף הפכו בעל כורחם לאנשים מפורסמים מאוד במדינת ישראל. כמה שניות של הודעת רצף על מסך הטלוויזיה המונופוליסטית הספיקו להפוך כל קריין או קריינית לידוען. הם היו נאים וקריינים טובים אך משקלם הסגולי המקצועי בטלוויזיה היה נמוך.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. דן כנר קריין רדיו מוכשר ומהולל שהפך לשדרן רצף בולט ופופולארי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. צילום מהמוניטור. בחלוף כל כך הרבה שנים דן כנר עבורי הוא אישיות טלוויזיונית ורדיופונית משובחת ובלתי נשכחת. משכמו ומעלה. (התמונה באדיבות דן כנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הוויכוח שלי עם אנשי "מבט" בעניין ידיעות, תִּזכּורות, ושידורי כתבות ספורט במהדורות החדשות היה חריף ונמשך שנים. כמו של אלכס גלעדי בזמנו. ב- 14 באוגוסט 1980 שלח אלכס גלעדי מכתב למנהל הטלוויזיה צחי שמעוני באמצעות הבוס הישיר שלו חיים יבין מנהל חטיבת החדשות בו התריע כי אם "מבט" ישודר בתשע בערב הרי שלא יוותר מאום משידור המחצית הראשונה של משחק הפרידה שאמור להיערך לכבודו של טַל בּרוֹדִי גדול שחקני הכדורסל של ישראל בכל הזמנים בהיכל הספורט ביד אליהו ב- 4 בספטמבר 1980, בין מכבי ת"א לנבחרת אירופה. הנה המסמך [2].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית                                            ירושלים , 14.8.1980

אל     :  מנהל הטלוויזיה באמצעות חיים יבין

מאת  :   אלכס גלעדי

                                              הנדון : מבט לחדשות ביום 4.9.1980

ביום זה תשחק נבחרת אירופה בהיכל הספורט לכבוד פרישתו של טל ברודי . הטקס יחל ב- 20.30 ויימשך כ- 20 דקות . המשחק יחל אפוא סמוך מאוד "למבט" . אם "מבט" ישודר כרגיל לא יוותר מאום מן המחצית הראשונה . אני מציע אפוא לבחור בין שלוש האפשרויות הבאות :

1.  הקדמת "מבט" לשעה 20.00

2.  איחורו ל-  22.15

3.  קיצוץ "מבט" למשך ההפסקה (15 דקות)

בברכה ,

אלכס גלעדי

חיים יבין שִרְבֵּט את חתימתו על מכתב הבקשה בדרכו אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך לא חיווה את דעתו אם הוא מחייב את הצעתו של אלכס גלעדי או שוֹלֵל אותה . צחי שמעוני אַץ עם הבקשה ליוסף "טומי" לפיד. "מבט" הקדוש שוב ניצח. ברבות השנים השתנתה התפישה העיתונאית של עורכי "מבט" הנוגעת לשידורי הספורט מקצה לקצה. מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום היה האחראי הראשי לשינוי התפישה הזאת. הוא הבין הראשון בהשכלתו הטלוויזיונית שיש למַסֵד מוספי כלכלה וספורט קבועים במהדורת החדשוֹת של "מבט", ממש כמו שעושה זאת העיתונות הכתובה. מוספי הספורט והכלכלה בעיתונים "מעריב", "ידיעות אחרונות", ו- "הארץ" שימשו לוֹ מודל. מוטי קירשנבאום סבר שלא יכול להיות מצב בו מהדורת החדשות המרכזית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתעלמת ביודעין משני מוקדי אינפורמציה המעניינים ציבור גדול והנוגעים לאוכלוסיית צופים רבה.

מינויו של אורי פורת ב- 1 באפריל 1984 למנכ"ל רשות השידור (ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר) במקומו של יוסף "טומי" לפיד היה ברכה וגם אתגר. ניהול חטיבת הספורט רוויית משימות שידורים ישירים הפך למורכב ומסובך יותר מבעבר. התווספו מהמורות מסוכנות במשעול בו צעדתי מבלי שעומדים לרשותך תמיד עוגני חילוץ. אחת מהן הונחה באופן מפתיעה לפתחי בשידור הישיר ההוא באצטדיון "הייסל" בבריסל על גביע אירופה לקבוצות אלופות בין ליוורפול ליובנטוס. התברר כי 29 במאי 1985 הפך ליום סגריר. כשחיילים נופלים בקרב גם המפקדים שלהם שרויים באותה הסכנה מפני שהם נלחמים ביחד באותה חזית שידור. באופן לא מפתיע כל מיני עיתונאים ואישי ציבור החלו להגיח מהחורים כדי להשמיע ביקורת ולעוץ עצות. חשוב להדגיש כאן שאורי פורת (כמו מוטי קירשנבאום בשעתו אחריו) הסכים עמי באופן נחרץ כי עמדת השידור של שדר הטלוויזיה בשטח היא כלי נשקו לא רק הראשון אלא גם האחרון. השימוש בעמדת שידור באצטדיון "הייסל" בבריסל שקול בחשיבותו לעיקרון הדיווח מהשטח באצטדיון "בלומפילד" ביפו ו/או מעמדת השידור בהיכל הספורט ביד אליהו. העניין הזה של הגשמת "רגלי העולם" הפיכת העיקרון החשוב של הדיווח מהשטח למִשְנָה סְדוּרָה – הוא בדָמִּי. תכלית ומהימנות העיתונאות הכתובה והאלקטרונית הוא איסוף נתונים ומודיעין המבוססים על עדות ראייה ושמיעה בשטח . אין תחליף לכך. יורם ארבל שישב בעמדת שידור מצוינת בעלת תצפית רחבה באצטדיון "הייסל" ביום רביעי ההוא ב- 29 במאי 1985 ולא ראה דבר, לא שמע דבר, ואיבד את כל האוריינטציה העיתונאית שלו הזמין לחצים כבירים מכל עבר שלא איחרו לבוא. ייתכן ואילו זמן הלוויין לא היה נקטע הכישרון העיתונאי הדל שלו היה נשכח וכולנו היינו עוברים לסדר היום. אולם משנכשל כישלון קולוסאלי לספר את הסיפור האמיתי מהשטח , הגיחו המבקרים מהחורים ותקפו. לפתע (ואולי לא) החלו לנשב רוחות מלחמה ונשמעו קולות בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים בעד שידור Off tube מהמוניטור באולפן בירושלים. "אם ככה המצב ויורם ארבל לא יודע מהחיים שלו ומאבד את חוש ההתמצאות העיתונאית שלו אז אנא מכם במה מועילה לכם עמדת שידור באצטדיון. הבה נחסוך בהוצאות הטיסה לחו"ל לרבות אש"ל ומלון וגם תשלום עבור עמדת השידור במוקד ההתרחשות ונחקה את הטלוויזיה הירדנית ההאשמית של המלך חוסיין שמשדרת את כל אירועי הספורט הבינלאומיים מהמוניטור בעמאן", טענו המבקרים. קוראי הבלוג יכולים לתאר לעצמם את הסחף המסוכן שנוצר בדעת הקהל מבית ומחוץ אודות יכולתו העיתונאית של השדר המוביל שלי יורם ארבל. המיקרופון איננו פרטי של יורם ארבל. יורם ארבל היה מופקד עליו בתקופות כאלה ואחרות אולם המיקרופון שייך לציבור ולמערכת העיתונאית שמנהלת ומנווטת אותו. שום מנכ"ל איננו יכול להתעלם לחלוטין מדעת הקהל שאליו פונים שידוריו. יורם ארבל למרות שהיה שדר נבחר גרם באותו היום ההוא נזק עצום למוניטין של הטלוויזיה ורשות השידור. הוא נתן סיבה טובה לכל מיני אנשים, עיתונאים ואנשי ציבור, להגיח מהמאורות כדי לחשוף שיניים , למשוך בעט , ולהשתמש בדברי חרפות. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת עמד בפרץ לימיני ולא הרשה להסיע את העגלה לאחור. אנוכי ראיתי בהתייצבותו של אורי פורת לצדי ולצדו של השַדָּר יורם ארבל מעשה אנושי ואצילי . לא לקחתי את זה כמובן מאליו.

1 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אצטדיון "חליסקו" בעיר גוואדאלאחרה במכסיקו. ברזיל מנצחת את ספרד 0:1. 1 ביוני 1986 היה יום סגריר לטלוויזיה הישראלית הציבורית, אולם בעיקר לשדר שלי נסים קיוויתי שישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון "חליסקו" ב- גוואדאלאחרה ושידר בשידור ישיר שער שלא היה.

ב- 31 במאי 1986 הטסתי את השדר נסים קיוויתי ויחדיו עמו את הטכנאי יצחק בן יוסף ("בניו") ממכסיקו סיטי לגוואדאלאחרה כדי להעביר משם למחרת ב- 1 ביוני 1986 בשידור ישיר את המשחק הראשון בבית מס' 4 המוקדם במונדיאל מכסיקו 1986 בין נבחרות ברזיל וספרד. אני בעצמי נשארתי במפקדה שלי ב- IBC במכסיקו סיטי כדי לנהל את ההפקה והשידורים הישירים. נסים קיוויתי שדר ועיתונאי דגול שגה במהלך השידור הישיר שגיאה קטסטרופלית. הוא שידר שער שלא היה והעניק בטעות לברזיל יתרון 0:1 (שחקן ברזילי הבקיע שער בידו מבעיטת קרן אולם שופט המשחק האוסטרלי כריסטופר באמברידג' / Christopher Bambridge שניצב קרוב לאירוע פסל אותו מייד) . נסים קיוויתי לא הרים משום מה את עיניו מהמוניטור שניצב בעמדת השידור שלו באצטדיון "חַלִיסְקוֹ", לא שם לב לשתי שניות, ואיבד את הריכוז, ובמשך כשבע דקות נתן תוקף לתוצאה שגויה. המדינה הייתה כמרקחה. כל מבקרי הטלוויזיה בעיתונות הכתובה צלבו אותו וקראו לתלותו בכיכר העיר. על פי דעתם נסים קיוויתי עבר עבירה בלתי נסלחת . זאת הייתה צרה צרורה . הביקורת בבניין הטלוויזיה שלנו הייתה פוגענית מכולן. כל מיני מומחים בעיקר מחטיבת החדשות הגיחו מהחורים צלצלו לאורי פורת ודרשו להחזיר את נסים קיוויתי מייד הביתה ארצה. שוב נשמעה הטענה הישנה, "…אם השדר של יואש אלרואי טועה כה נואשות בעמדת שידור שנשכרה עבורו בשטח אז אנא ממנו שישדר Off tube מהמוניטור בירושלים בדיוק כפי שעושה שדר הכדורגל בערוץ 6 של הטלוויזיה הירדנית JTV. חבל על הכסף. חבל על הטיסה לחו"ל ומימון שהייתו שם…". אני זוכר במדויק את השיחה ההיא באותו הערב הסגרירי לפני 27 (עשרים ושבע) שנים שניהלתי עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, הוא בביתו בראשל"צ ואני ב- IBC במכסיקו סיטי, ואת הטקסט שאמרתי לו לאחר הפשלה המטופשת והלא מובנת : "אורי , תראה נסים קיוויתי הָרוּג. קרתה לו תקלה איומה. אתה יכול לקבור אותו ו/או להחיות אותו . אני בוחר כמובן באפשרות השנייה. והיה כי תורה לו לשוב הביתה אני אהיה עמו יחדיו על המטוס. גם אני חוזר הביתה". זה היה הטקסט המדויק. אורי פורת היה ג'נטלמן אצילי והשיב לי, "חבל שקרתה טעות כה מצערת ועוד לשדר וותיק עתיר ניסיון כמו נסים קיוויתי. אינני מחזיר אותו ארצה. בשום אופן לא. אני סומך עליך לגמרי". צריך להבין ששגיאות כאלה מקעקעות לחלוטין את מוסר האינפורמציה אולם הן פוגעות גם בשלטון שמנהל ומפיק את השידור, משהו בסגנון החברה המצ'וקמקים האלה מרוממה שוב פישלו. צריך להעיף משם את כולם לפני שיחרבנו לנו את כל המונדיאל. הטרגדיה של נסים קיוויתי הייתה אישית שלו אבל לא רק. היא במידה מסוימת הייתה גם מנת חלקה של הקבוצה בתוכה הוא חי ומתגורר.

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אני עם מפקח ה- Video יצחק "בניו" בן יוסף (משמאל) במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC במכסיקו סיטי. שאלתי אותו את יצחק בן יוסף שוב ושוב את השאלה הבאה : "…האם יש לך הסבר כיצד קרתה טרגדיית שידור כזאת לנסים קיוויתי בשעה ששימשת טכנאי צמוד שלו בשידור הישיר כשאתה חובש גם כן Head set בעת השידור הישיר של משחק ברזיל – ספרד…". מעולם לא קיבלתי תשובה ברורה מניחה את הדעת משניהם. לא מהשדר שלי נסים קיוויתי ולא מהטכנאי שלי יצחק בן יוסף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. יצחק "בֵּנְיוֹ" בן יוסף מתקין ומחבר את מיקרופון ה- Lip mic  לקופסת השידור עבור השדר נסים קיוויתי במקום ה- Head set  שהותקן ע"י חברת TELEMEXICO ששימשה Host broadcaster של סיגנאל הטלוויזיה הבינלאומי. נסים קיוויתי סיפר לי מאוחר יותר כי כל ההתעסקות הטכנית עם מיקרופון השפתיים (ה- Lip microphone ) וריב הסמכויות המתמשך בין טכנאי הקול וטכנאי ה- Video בירושלים מי הוא האיש המורשה לבצע את ההתקנה הזאת, הוציאו אותו מהריכוז ושלוותו הנפשית, והם שגרמו לטעותו הקשה והחמורה בשידור הישיר של המשחק ברזיל – ספרד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה  :  יוני 1986. גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986. נסים קיוויתי (משמאל, חובש כובע מצחייה) יושב מוּבָס ומכונס בעצמו בעמדת השידור. עולמו חרב עליו. הוא היה ממש הלום צער ויגון בגלל השגיאה הקשה שחולל בעת השידור הישיר של המשחק ברזיל – ספרד בבית מס' 4 המוקדם במונדיאל מכסיקו 1986. מדינה שלימה לעגה לו. הוא חש מושפל עד עפר. במשך כשבע דקות תמימות העניק שער לברזיל שלא היה. השער שהובקע נפסל ע"י השופט האוסטרלי קריסטופר באמברידג', אך נסים קיוויתי לא הבחין בכך למרות שישב בעמדת שידור מצוינת בעלת תצפית נוֹחָה באִצטדיון "חליסקו" ב- גוואדאלאחרה . נסים קיוויתי טען במשך 7 דקות בשידור ישיר שברזיל מוליכה 0:1 נגד ספרד בעוד שהתוצאה הייתה באותו שעה תיקו אפ. הוא שילם מחיר מקצועי כבד עבור שגיאתו החמורה ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                             

טקסט מסמך :  12 ביוני 1986. עיתון "דבר". דוגמא אחת מיני עשרות ביקורות . מבקר הטלוויזיה של עיתון " דבר"העיתונאי אמנון דנקנר ז"ל מקפד את ראשו של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי במונדיאל מכסיקו 1986. (באדיבות ארכיון "דבר" ובית אריאלה בתל אביב).