הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי. הוא מוענק בחינם לקוראים. 

הרקע המקצועי – ההיסטורי הנוגע להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי ובראשותי את אליפות העולם בכדורגל של מונדיאל איטליה 1990 ואת המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992. תולדות קרב הג'ודו השנוי במחלוקת של יָעֵל אָרָד נגד הג'וּדוֹקָא הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (Frauke Eickhoff) באולימפיאדת ברצלונה 1992. רשימה מס' אחרונה מס' 8 מתוך 8. (פוסט מס' 463). כל הזכויות שמורות.

הערה 3 : חלק מהפוסטים המתפרסמים בבלוג נשענים גם על מחקר וכתיבה שלי שעוסקים ב- סדרת טלוויזיה רחבת היקף וממדים בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". התחלתי את המחקר והכתיבה ב- 1998 (לאחר השתתפותי ב- WBM הראשון שהתקיים בסידני לקראת אולימפיאדת סידני 2000) ואני אמור לסיים את עבודתי זאת ב- 2019. לכל המאוחר ב- 2020.

הערה 4 : מחקר וכתיבת סדרה תיעודית רחבת היקף ביותר הכוללת בתוכה 13 ספרים עבי כרס (כתיבה שהיא לעיתים אגרסיבית ובוטה), ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", חייבת להיות מוכחת ומגובה ועטופה במסמכים שיוכיחו את אמיתות המחקר.

———————————————————————————————————–

פוסט מס' 463 : הועלה לאוויר ביום שני – 29 בחודש דצמבר של שנת 2014. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי.

———————————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת 13 הספרים היא סדרת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט , החדשות , והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פוסט מס' 463.

הערה 5 : סרטו התיעודי של מוטי קירשנבאום שהוקרן ביום חמישי – 25 בדצמבר 2014 בערוץ 10 אודות היסטוריית הטבע של מדינת רואנדה האפריקנית והמפגש של מוטי קירשנבאום וציוותו שכולל את שני בניו הצלמים כנען ונועם עם הגורילות הרואנדיות, כמו גם תיעוד של תזכורת מ- ההיסטוריה האנושית העקובה מדם שהתחוללה ברואנדה ומלחמת השמדת עם שניהל שבט ההוטו נגד שבט הטוצי לפני 20 שנים – ראויים להערכה רבה. כבר נכתב כאן בבלוג הזה לא פעם אחת ולא פעמיים בכל מיני הקשרים כי מוטי קירשנבאום הוא מתעד טלוויזיוני דגול, ואין בכך שום הגזמה. הוא ראוי לתואר מעל לכל ספק. מוטי קירשנבאום איננו רק מתעד הוא גם יודע לספר סיפור וזהו פחות ו/או יותר ההבדל בין סרטי הטבע של מוטי קירשנבאום המשודרים בערוץ 10 לבין אלה של "נשיונאל גיאוגראפיק" המשודרים בערוץ 43 של YES בכבלים. חברת National Geographics העשירה מגיעה להישגים צילומיים תיעודיים עדיפים על אלה של מוטי קירשנבאום וצוות ההסרטה הדַל שלו (כולל מוטי קירשנבאום עצמו שנוטל חלק בצילום התיעודי) אולם הוא יודע לספר סיפור בטלוויזיה טוב מהם. לספר סיפור בטלוויזיה יש חוקים ברורים ומוטי קירשנבאום מכיר אותם בע"פ ועל בוריים. צפיתי אמש בסרט בעיניים כלות. סרט תיעודי נפלא בן 50 דקות שהופק, בוים, ונעשה באמצעים קלושים. הכי הרשים אותי בסרט התיעודי הזה מאמש הוא שיתוף הפעולה ההדוק והקשר המשפחתי הנפלא והדואג של האב "הגורילה" מוטי קירשנבאום עם שני ילדיו כנען קירשנבאום ונועם קרישנבאום שמשתתפים במלאכת התיעוד. כנען ונועם עוטפים ומלווים את אביהם באהבה ותומכים בו לאורך כל מפעל העשייה הדוקומנטרית הרחק מגבולות המדינה הדורש לא רק מאמצים מנטאליים אלא גם כושר גופני. מוטי קירשנבאום (בן 75) נותר אדם כנה. הוא איננו מסתיר את גילו ואת בגידת הגוף. מתוך התיעוד הנפלא של "מראות הטבע היפהפים, המפגש הבלתי אמצעי עם הגורילות הרואנדיות, הריאיון עם נשיא רואנדה פאול קאגאמה (Paul Kagame) וסקירת ההיסטוריה האנושית הקשה והבלתי נתפשת של רואנדה אולם גם מלאת תקוות כיום", מבצבץ משהו עוד יותר מרשים : מין שיתוף פעולה של עשייה טלוויזיונית מעין סאגה – מורשת ושלמות משפחתית, בה ניכרת אהבת אב ודאגה לבניו הבוגרים לצדו, ומנגד אהבתם והערכתם והערצתם ודאגה לו.

הערה 6 : העיתונות הכתובה והאלקטרונית מכבירה במילים ו- מהללת בטרם עת את הטניסאי הישראלי בן 14 ישי עוליאל  (איטר יד ימין) שזכה בטורניר ה- אוראנג' בול היוקרתי בפלורידה. ברור שהוא מוכשר אולם עוד חזון למועד. עוד רבה הדרך. הטניס המקצועני הוא עולם אחר וסיפור שונה לחלוטין. הגדילה לעשות שרת הספורט היוצאת גב' לִימוֹר לִיבְנָת. כפוליטיקאית מנוסה הודיעה לציבור הודעת טריוויה כלהלן : "ישי עוליאל מוכיח שוב את כישרונו הרב ונחישותו לנצח ולהתברג בטופ העולמי". ברור שמדובר בעסקנית פוליטית שיוֹרָה מהמותן טקסטים חסרי כל חשיבות אולם לפחות עיתון אחד בחר לצטט אותה ולהדפיס את הצהרתה הנבובה.

הערה 7 : סדרת הטלוויזיה הנועזת והמרתקת בת 5 פרקים "היג'ירה" פרי עבודתו של העיתונאי המצוין צבי יחזקאלי ששודרה בשבוע שעבר בערוץ 10 ראויה לשבחים רבים ביותר. צבי יחזקאלי היה בשטח, חרש את אירופה לאורכה ורוחבה, יצר מגע בלתי אמצעי עם מקורות ועם הנוגעים בדבר (עד כדי סיכון נפשו) ושרטט לציבור הישראלי מסמך עיתונאי טלוויזיוני חשוב, מרתק, ובמידה רבה גם מעורר דאגה. מעניין שהקולגות שלו בארץ (איזה קולגות ואיזה נעליים…) בעיתונות הכתובה, ברדיו גלי צה"ל וגם ברשת ב', וברשתות הטלוויזיה המתחרות משתמשים באינפורמציה המדהימה שלו ומעתיקים אותה Off tube לצורכיהם למען צופיהם מבלי להעניק לעיתונאי האמיץ הזה צבי יחזקאלי את האשראי המגיע לו. אז אנוכי עושה זאת במקומם. צבי יחזקאלי אתה ניצב משכמך ומעלה מעל אותם הקולגות המעתיקים ממך מבלי לציין את המקור.

הערה 8 : רגע דרמטי בהיסטוריה של תעשיית הטלוויזיה בארץ. ראש הממשלה הנופלת בנימין נתניהו מתנהג כ- מ"מ שר התקשורת בחוסר הגינות משווע כלפי ערוץ 10 וחברת החדשות המצוינת שלו. התנהגות חסרת יושרה ונעדרת דרך ארץ. התנהגות בלתי נסלחת.

טקסט תמונה : יום ראשון בערב – 28 בדצמבר 2014. ערוץ 10 וחברת החדשות המצוינת שלו משביתים אמש את השידורים שלהם מכורח הנסיבות נוכח התנהגות נקמנית, נלוזה, ומופרכת של בנימין נתניהו מנהיג לאומי ירוד ברמה נמוכה בגובה כר הדשא ב-איצטדיון כדורגל (!). בנימין נתניהו ראש ממשלת ישראל הנופלת ומי שמשמש כעת בימים אלה מ"מ שר התקשורת, מתייחס כלפיהם כלפי עובדי ערוץ הטלוויזיה מס' 10 במדינת ישראל, בצורה עלובה ומשפילה…!. התנהגות לא הגונה ובלתי נסלחת של ראש ממשלת ישראל (!). (באדיבות ערוץ 10).

הקדמה (8. 1.). מינויים בכירים ברשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם הפקות מונדיאל איטליה 1990 ואולימפיאדת ברצלונה 1992.

הפוליטיזציה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה שעברה הייתה בעיצומה ובלמה את התקדמות חזון השידור הכללי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הגיעה לשיא חדש ב- 10 ביולי 1990 עם מינויו במכרז של איש בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד תאריך ה- 10 ביולי 1993. הרקע המקצועי – ההיסטורי איננו זכור לרבים. מדובר בהיסטוריה טלוויזיונית – פוליטית זכורה לשמצה. יש להבין כי שלושת המינויים המקצועיים של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל + אוּרִי פּוֹרָת ז"ל + אַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל לתפקיד המנכ"לים של רשות השידור, כל אחד בתקופתו, ע"י ממשלות הימין בישראל היו הפקדות פוליטיות מובהקות. לשלושת האישים הנ"ל לא היה כל ניסיון ניהולי קודם של רשות שידור מסועפת שכללה בשורותיה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת רדיו "קול ישראל" והעסיקה כ- 2000 (אלפיים) עובדים. מדובר בסיפור מדהים מפני שהאנשים הללו כלל לא היו אנשי טלוויזיה מעודם. הם היו לא רק נעדרי רקע ניהולי אלא גם חסרים כל ניסיון עיתונאי – טלוויזיוני שנשען על טכנולוגיה יקרה ואשר נדרש מאגר אנושי גדול כדי להפעילו.

יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל היה עיתונאי שנים רבות ב- "מעריב". אוּרִי פּוֹרָת היה עיתונאי שנים רבות ב- "ידיעות אחרונות". אַרְיֵה מֶקֶל היה איש משרד החוץ (בעברו הרחוק היה גם עיתונאי ב- "מעריב" . ב- 1 באפריל 1979 מינתה ממשלת ישראל בראשות מְנָחֵם בֵּגִין את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל למנכ"ל רשות השידור (לאחר ששני המועמדים הקודמים ליוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד, אַרְיֵה נָאוֹר יבל"א ואֶפְרָיִם קִישוֹן ז"ל, סירבו להצעתו של זְבוּלוּן הָמֶר ז"ל מי שהיה שר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור להתמנות לתפקיד הרָם). יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל כיהן בתפקידו הבכיר עד 1 באפריל 1984. מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל וטוּבְיָה סַעַר ייבדל לחיים ארוכים. ב- 1 באפריל 1984 התמנה אוּרִי פּוֹרָת ז"ל ע"י ממשלת יִצְחָק שָמִיר למנכ"ל רשות השידור עד 1 באפריל 1989. מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו כלהלן : טוּבְיָה סַעַר + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יוֹסֵף בַּר-אֵל + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יָאִיר אַלוֹנִי + מנהל הטלוויזיה חַיִים יָבִין שכיהן בתפקידו על בסיס מכרז ומינוי לקדנציה שנמשכה כ- שלוש שנים וחצי  מאפריל 1986 עד נובמבר 1989. ב- 12 באפריל 1989 הפקידה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק שָמִיר את אַרְיֵה מֶקֶל איש משרד החוץ למנכ"ל רשות השידור במקומו של אוּרִי פּוֹרָת ז"ל. ראש הממשלה יצחק שמיר מאס באורי פורת והוא לא רצה בו עוד. אַרְיֵה מֶקֶל היה התחליף שלו . מנהלי הטלוויזיה בתקופת אַרְיֵה מֶקֶל היו חַיִים יָבִין ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל שירש את חַיִים יָבִין (נסים משעל כיהן בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה תשעה חודשים מנובמבר 1989 עד יולי 1990) + מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל שכיהן מיולי 1990 עד יולי 1993 לאחר שזכה במכרז לתפקיד ב- 10 ביולי 1990. מכל האישים המוזכרים לעיל הוא יוֹסֵף בַּר-אֵל היה הכי פחות מוכשר והכי פחות מוצלח . ב- 18 באפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל ועל פי המלצה חמה של שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל שרת החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור את מר מָרְדֳכָי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאוּם יבל"א למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל . הציבור שמפעיל את שלט הטלוויזיה בסלון ביתו באופן אוטומטי איננו מבין, לפחות חלקו איננו מבין את החשיבות העצומה של הצבת מנהיגות אמת בעלת כישרון ויושרה בפסגת השידור הציבורי . מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם היה מינוי פוליטי ראוי מפני שהיה מדובר באיש מקצוע מהדרגה העליונה. ההיסטוריה הטלוויזיונית החיובית של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם חוצה את הבלוג הזה לאורכו ורוחבו (כמו גם סדרת הטלוויזיה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז 1998 וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"). אחד הדברים הראשונים שעשה מוטי קירשנבאום בתפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה ש- לא להאריך את תקופת ניהולו של יוֹסֵף בַּר-אֵל הבלתי מוכשר כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (פעולה שנחשבת להדחה) ומינה במקומו ב- 11 ביולי 1993 לביצוע המשימה הסבוכה והרמה של ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מר יָאִיר שְטֶרְן.

עובדת הדחתו של יוֹסֵף בַּר-אֵל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשפה העִברית בקיץ 1993 חשובה לדיווח ולדיון שוב ושוב בבלוג הזה ובסדרת 13 הספרים רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מפני שבכל מיני פינות עדיין מסתתרים אנשים שסבורים שהדחתו של יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה ב- 1993 והדחתו מכהונת מנכ"ל רשות השידור ב- 2005 נעשו על בסיס של נקמנות, וכי לדעתם הוא היה מנהיג שידור דגול. יוֹסֵף בַּר-אֵל היה איש טלוויזיה בלתי מוכשר בעליל. הדחתו וסילוקו פעמיים בתוך תריסר שנים משתי כהונות רמות של ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית וניהול רשות השידור – לא היו פרי יד המקרה. שום מנהיג שידור במדינת ישראל לא גורש מעולם בזה אחר זה משני כיסאות כה רָמִים הנוגעים לניהול השידור הציבורי במדינת ישראל . מן ההיבט הזה מחזיק יוֹסֵף בַּר-אֵל בשיא ארצי שלילי. לצורך מחקר וכתיבת 13 הספרים המרכיבים את הסדרה הטלוויזיונית "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" ראיינתי יותר מ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בארץ ובעולם, ביניהם גם את שרת החינוך אישה דְגוּלָה שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל (בתוקף תפקידה היא הייתה גם ממונה גם על ביצוע חוק רשות השידור), ומי שהמליצה בחוֹם רָב לראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין ז"ל על הצורך למנות את מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם לתפקיד מנכ"ל רשות השידור באפריל 1993. גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל סיפרה לי בעֵת שיחות התחקיר בינינו ב- 2006 (שיחות תחקיר טלפוניות, לא פנים אל פנים) כי היא ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח מייד את יוֹסֵף בַּר-אֵל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית עוד בטרם ימלאו שלוש שנים לקדנציית הניהול שלו [1]. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם המתין ולא שעה לבקשתה זאת כפי שהעידה בפניי, "אני דרשתי להעיף אותו מייד ללא תנאי אולם האיש אותו מיניתי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור היה רחמן וחשב אחרת כנראה". על כל פנים כהונתו של יוסף בר-אל לא הוארכה ו/או במילים אחרות הוא לא זכה להערכה על פועלו בן השלוש שנים ההן מקיץ 1990 ועד קיץ 1993, והוּדַח. במקומו התמנה בקיץ 1993 כאמור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מר יָאִיר שְטֶרְן.

[1]  הערה : על פי עדות אישית שמסרה  לי גב' שולמית אלוני בשיחה בינינו ב- 2006. מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת יצחק רבין ז"ל ב- 18 באפריל 1993. אריה מקל חזר למשרד החוץ וקיבל את מבוקשו. הוא התמנה לקונסול ישראל ב- אטלנטה בארה"ב. מוטי קירשנבאום שימש מנכ"ל רשות השידור עד 18 באפריל 1998.

כפי שציינתי בסדרת הפוסטים הקודמים הדנים בקורות הפקת הטלוויזיה הישראלית את מונדיאל איטליה 1990 והמשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992, אינני רשאי לכתוב את הפוסט הזה הדן בהפקת חטיבת הספורט בראשותי את שידורי מונדיאל איטליה 1990 ואת שידורי המשחקים האולימפיים של אולימפיאדת ברצלונה 1992, בלעדי הסבר יסודי הדן במצבן של רשות השידור (בראשות המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל) והטלוויזיה הישראלית הציבורית (בראשות מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל ואח"כ המנהל הקבוע יוֹסֵף בַּר-אֵל ) בקיץ 1990. ביום ראשון – 8 ביולי 1990 שידר יוֹרָם אָרְבֶּל ישיר את משחק הגמר של מונדיאל איטליה 1990 מרומא לאולפני הטלוויזיה בירושלים בו גברה גרמניה על ארגנטינה 0:1 וזכתה באליפות העולם. בכך הגיע לקיצו מבצע השידורים הישירים הממושך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר ששידרנו ישיר 31 משחקים (מתוך 52) מתריסר אצטדיונים ברחבי איטליה. אנוכי שב לנקודת הזינוק. בסופו של חודש מאי 1990 טסתי לרומא לנהל את מבצע השידורים הישירים של מונדיאל איטליה 1990 בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נִסִים מִשְעַל. נעדרתי מהארץ כחודש וחצי. בתום המבצע שבתי לארץ ב- 12 ביולי 1990 ואת פניי קיבלו מנכ"ל רשות השידור יָשָן ומנהל טלוויזיה חָדָש, יוֹסֵף בַּר-אֵל. לנִסִים מִשְעַל לא היה עוד זֵכֶר. ב- 10 ביולי 1990 זכה יוֹסֵף בַּר-אֵל זכייה פוליטית במכרז לתפקיד המקצועי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מדובר בזכייה פוליטית מפני שאת גורל מינויו לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכריעו פוליטיקאים רדודים. החל עידן חדש. שטוח וקלוש, ובלתי עמוק בשידור הציבורי של מדינת ישראל אותו מי יישורנו, את איכותו מי ייחזה.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI (משמשת Host broadcaster בינלאומי) נערכות לקראת שידורי מונדיאל גביע העולם בכדורגל של איטליה 1990. ב- אוקטובר 1987 נחתם חוזה שידורים משולש חדש בין ששת גופי השידור הבינלאומיים ובראשם ה- EBU (איגוד השידור האירופי) העשיר ל- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) המאפשר לטלוויזיה הבינלאומית (לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית) לכסות בתנאים כספיים וכלכליים נוחים את שלושת המונדיאלים של איטליה 1990, ארה"ב 1994, וצרפת 1998. הכנות ההפקה שלי לקראת איטליה 1990 מתחילות ב- 1987 עדיין בעידן חיים יבין כמנהל הטלוויזיה ויאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות. ב- 1989 מסיימים חיים יבין ויאיר שטרן את תפקידם. חיים יבין חוזר לעמדת ההגשה ויאיר שטרן נשלח לשמש כתב הרשות בוושינגטון. ראש הממשלה יצחק שמיר ממנה ב- 9 במאי 1989 את איש משרד החוץ אריה מקל למנכ"ל רשות השידור. נסים משעל נבחר ל- מ"מ זמני בתפקיד מנהל הטלוויזיה. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל ניצבים לצִדִי בעת וויכוחים מרים המתנהלים ביני לבין מנהל הטלוויזיה בערבית יוסף בר-אל הנוגעים לתכנון, איכות, והיקף ההפקה של מונדיאל איטליה 1990. ב- 10 ביולי 1990 זוכה יוסף בר-אל במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית בחודשים נובמבר 1989 – יולי 1990 נסים משעל מודח מתפקידו. הפקה תקשורתית טובה של RAI. אני מציב את השדרים יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ בעמדות השידור בשתים עשרה ערים ברחבי אֶרֶץ המַגָף כדי להוביל את שידורי מונדיאל איטליה 1990. יורם ארבל נוטש אותי בתום מונדיאל איטליה 1990 ונודד לערוץ 5 בכבלים. אני מגייס לשורותיי את שַדָּר רדיו "קול ישראל" מאיר איינשטיין. עזיבתו של יורם ארבל את חטיבת הספורט בראשותי לא הייתה משמעותית יתר על המידה מפני שזכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט החשובים ו- הרלוונטיים ב- 1990 הוחזקו על ידי. להלן הרשימה : הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו + הכדורסל הישראלי על כל מרכיביו + משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל + אליפויות אירופה לאומות בכדורגל / EURO וכדורסל + אולימפיאדות + מונדיאלים + אליפויות העולם בא"ק + אליפויות העולם בשחייה + טורניר ווימבלדון בטניס + NBA + אליפויות ישראל בא"ק , שחייה , והתעמלות , ובעצם מה לא. הופעת הבכורה של מאיר איינשטיין בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1990 עולה יפה הן כשַדָּר מוביל והן כמגיש מוביל. הוא הופך לאיש טלוויזיה משגשג. יורם ארבל נשכח. חיש מהר מתברר שוב כי ציבור צופי הטלוויזיה נוהה בעקבות האירועים ולא אחרי מי שמשדר אותם. גרמניה זוכה בגביע העולם במונדיאל איטליה ב- 1990 בפעם השלישית בתולדותיה.

הציבור איננו מודע ולא מבין את קשיי הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכלל ואלה הנוגעים למשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 בפרט. בצדק מבחינתו. מה זה מעניין אותו. הציבור משלם אגרת טלוויזיה שנתית כדי לקבל את המיטב על המסך שלו בסלון ביתו . הציבור איננו מתעניין בקשיים הטכנולוגיים והלוגיסטיים שלי וגם לא בטיב יחסיי המורכבים עם מנהל הטלוויזיה שלי יוסף בר-אל. אלא מה, בעוד הציבור הזה מדמה את עצמו כמי שטס במכונית מרצדס 500 באוטוסטרדה טלוויזיונית ומשלטט להנאתו, הרי שמשרתיו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוסעים על אותו ה- High way הזה באוטובוס אלטעזאכן שמזכיר כרכרה . גם עגלוני הכרכרה האלטעזאכנית הזאת לא היו תמיד רַכָּבִים מי יודע מה . ליד ההגה של מכונית המרצדס ההיא ההוא של 1992 ישבו כל מיני מבקרי טלוויזיה מגוחכים מהעיתונות הכתובה בתוכם גם מאיר שניצר, יריב בן אליעזר, עדי דיסקין, רוגל אלפר ואחרים שלא היססו לשרבט לא פעם ולא פעמיים דברי הֶבֶל. טורי הביקורות שלהם היו רוויים גם לא מעט פרטים בלתי מדויקים בלשון המעטה. מבקרי הטלוויזיה בעיתונות ההיא לא הבינו כיצד פועלת תעשיית טלוויזיה ענייה כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אבל הם כתבו. המבקרים רצו לראות כאן שגשוג של מודל אמריקני. לטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה בממון , טכנולוגיה, לוגיסטיקה, ומשאבי אנוש לא היה שום סיכוי להתמודד מול עוצמות העושר האמריקני וגם לא עם האיכות של ה- BBC הבריטי . אולם עובדיה הישראליים לא נפלו במאום ממבקריה. הטיעונים הפתטיים של המבקרים הסיתו ושיסו אולי לא בכוונה את נוסעי ה- מרצדס בנוסעי האוטובוס הישן. אף על פי כן נמצא שם מבקר טלוויזיה אחד של עיתון "הָאָרֶץ" מקצוען וישר דרך – אהוד "אודי" אשרי ז"ל. הוא היה האחד והיחיד . משכמו ומעלה לא רק ביכולת הכתיבה שלו אלא גם בהגינות שלו.

עריכת ENG מחורבנת באולימפיאדת ברצלונה 1992 לעומת עריכת ENG מיטבית (כמעט) במשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996. הוועדים מנהלים את עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברמה של עסקנים.

בפוסט הקודם הזכרתי את אהבתי לג'ודו מאז אולימפיאדת טוקיו 1964 אותה הצית הג'ודוקא ההולנדי אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק (Anton Geesink). סיפרתי כי אותו ווירטואוז הג'וּדוֹ אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק הופיע במשחקי המכבייה השביעית ב- 1965 והמשיך לחבב את ספורט הג'וּדוֹ בעבור אלפי ישראליים אחרים נוספים. דנתי גם בכישרונו של אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק להפוך למופת ומודל לחיקוי. עסקתי גם בג'ודוקא ההולנדי וִוילֶם "וִוים" רוּסְקָה ( Willem "Wiem" Ruska) מי שירש את אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק וזכה בשתי מדליות זהב באולימפיאדת מינכן 1972 במשקל כבד ובמשקל פתוח. וִוים רוּסְקָה היה בשעתו ווירטואוז ג'וּדוֹ כמו אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק. אני עוזב לפי שעה את רבי אמני הג'וּדוֹ ההולנדיים ושב ארצה אל יוֹסֵף בַּר-אֵל, אַרְיֵה מֶקֶל, ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם.

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה הקודמת. זהו הענק ההולנדי אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק (1.98  מ'), ג'ודוקא מזהיר בעל כריזמה ונוכחות מרשימה. אלוף העולם ואלוף אולימפי בג'ודו במשקל כבד ששבה את לבי והפך לבלתי נשכח. (באדיבות NOS רשת הטלוויזיה הציבורית ההולנדית).

הופעתו המחודשת של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ב- 18 באפריל 1993 ברשות השידור אולם הפעם כמנכ"ל שלה הייתה מזהירה. בפעם השנייה מאז מינויו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל איש רדיו "קול ישראל" למנכ"ל רשות השידור הראשון ב- 31 במארס 1969 ע"י ממשלת ישראל (בראשות גב' גולדה מאיר), מונה שוב בחלוף כרבע מאה של שנים ב- 18 באפריל 1993 ע"י ממשלת ישראל (בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל) מישהו למנהל הכללי שלה שהוא יליד הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואחד מ- מקימיה. זהו מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם. המילה מזהירה מתייחסת להיגיון ותבונה ולא בהכרח לגאונות.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל פקד עלי בידיעתו של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל לצלם ולערוך כתבות ENG בעת הפקת ושידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992 הנוגעות לכיסוי ה- השתתפות הספורטאים והספורטאיות האולימפיים הישראליים שָם, ללא עורך ENG מטעמנו ב- IBC ב- ברצלונה 92'. ואלו הסיבות לאחרית המרה : יוסף בר-אל קבע בעצה אחת עמי כי למשלחת שלי יסופח עורך ENG אחד. לא היה צורך ביותר מכך מפני שעמד לרשותי בברצלונה 92' רק צוות צילום ENG אחד. בשל ריב בין שני הוועדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית וועד עיתונות /הפקה ו- וועד ההנדסה בו טען כל צד כי עורך ה- ENG בברצלונה 92' חייב להיבחר מהסקטור שלו , ובמידה ולא, הוא ישבית את שידורי ה- ENG כליל – החליט יוסף בר-אל לא לשלוח כלל עורך ENG לברצלונה 92' מחמת איומי הוועדים. האיומים היו חד משמעיים : אנשי וועד ההנדסה הודיעו כי אם יישלח לברצלונה 92' עורך ENG מטעם הסקטור העיתונאי הם לא יתירו לשדר את כתבות ה- ENG על מכונות ה- VTR שבשליטתם . אנשי וועד עיתונות איימו מצדם מנגד כי במידה ויוטס לברצלונה 92' עורך ENG מטעם חטיבת ההנדסה הם יורו לצלם ה- ENG שרגא מרחב להשבית את המצלמה שלו. ככה נראתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת שלטונו של יוסף בר-אל. שני הוועדים היריבים מצאו יעני לבסוף "פתרון" הולם. הם החליטו במשותף כי צוות ה- ENG באולימפיאדת ברצלונה 1992 (בראשות הצלם שְרָגָא מֶרְחָב והכתב יִצְחָק "אִיצִיק" גְלִיקְסְבֶּרְג) אומנם יצלם חומרי חדשות כאוות ברצונו בברצלונה 92', אולם חומרי הצילום הללו שיישלחו מברצלונה לירושלים מהחלק האחורי של מצלמת ENG (אתם קוראים נכון : מהחלק האחורי של מצלמת ENG) יהיו אסורים לעריכה בירושלים אך מותרים לשידור בירושלים. כלומר שידור ללא עריכה. בעניין החלק האחורי של מצלמת ENG היה מדובר באלתור טכני עלוב, מפני שאפילו לא עמדה לרשותי במשרד ההפקה והתקשורת שלי בברצלונה 92' יחידת עריכה מקורית למשלוח חומרי ENG הביתה. החלק האחורי של מצלמת ה- ENG המותקן במשרד התקשורת שלי בברצלונה 92' היה באחריות הפעלה של שני הטכנאים שצורפו אלי, המפקח שלום נתנאל ועוזרו יעקב ביטון. קלטות ה- ENG ששְרָגָא מֶרְחָב צילם (איש הקול בצוות ה- ENG היה איציק כהן והתאורן יוֹסִי מוּסָן) הוכנסו לחלק האחורי של מצלמת ה- ENG במשרד שלנו ושוגרו באמצעות כבלי VANDA (ראשי תיבות של Video and Audio) למרכז הטכני של ה- EBU בברצלונה 92' ומשם הועברו באמצעות לווייני תקשורת לירושלים. כאמור מקודם, שני הוועדים הבכירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית קבעו שחומרי ה- ENG הללו (רובם כידוע עסקו בספורטאים והספורטאיות הישראליים שנטלו חלק באולימפיאדת ברצלונה 1992) – לא ייערכו ע"י איש גם בעמדות העריכה בירושלים , וישודרו "ברוטו" כפי שהם ממכשירי הבטות עליהן הוקלטו כפי שצולמו במקור – בלעדֵי ו- ללא עריכה כלל.

מדובר היה בסקנדל וב- אבסורד טלוויזיה מסורבל ומטופש שאין כמותו וגם חסר תקדים שנכפה עלי כ- "פתרון" משותף ע"י שני הוועדים (ובהסכמת שני מנהיגי השידור הציבורי מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל). מה שקרה בפועל היה כך : צלם ה- ENG בברצלונה 92' שְרָגָא מֶרְחָב (המקליט שלו היה איציק כהן והתאורן יוסי מוסן) צילם מראש את הסיקואנסים בברצלונה 92' לצורת עריכת חומרי הצילום שלו ב- "אוויר" בירושלים ע"י המפיק שלי ששי אפרתי. חומרי הצילום של קרבות הג'ודו של יָעֵל אָרָד נגד הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף והצרפתייה קָתֶּ'רִין פְלוֹרִי לרבות הראיונות עמה (עם יָעֵל אָרָד) הוקלטו מראש בירושלים על ארבע ו/או חמש קלטות מסוג בטה (Beta של אינטש אחד) . כתבות ה- ENG תוזמנו ונרשמו , והן שודרו מה- Master Control בירושלים Cross on Air מחמש בטות, מ- בֶּטָה ל- בֶּטָה וחוזר חלילה. ארבע כתבות ה- ENG אודות יָעֵל אָרָד בברצלונה 92' שתוכננו לסדר גודל של כ- 10:00 דקות כ"א הכילו חומרים ברוטו של סך כ- 40:00 דקות בכל כתבה ואלו נשלחו כאמור מברצלונה לירושלים. Beta מס' 1 שידרה לאוויר מ- 1:53 דקה ועד 3:47 דקות. Beta מס 2 שידרה מ- 4:07 דקות ועד 6:12 דקות. Beta מס' 3 שידרה מ- 0:25 דקה ועד 3:12 דקות. Beta מס' 4 שידרה מ- 7:58 דקות עד 10:08 דקות. Beta מס' 5 שידרה מ- 0:45 עד 1:22 דקה את Stand up הסיכום של הכתב בברצלונה 92'. מדובר היה בטלוויזיה מְנֻוֶונֶת שלנִיווּן שֶלָה באותו הקטע של הפקת אולימפיאדת ברצלונה 92' היו שותפים לא רק מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל, אלא גם היו"רים של וועדי הטלוויזיה, עיתונות הפקה וחטיבת ההנדסה. שני הוועדים הבכירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ניהלו את עניינם המקצועי של העובדים ברמה של עסקנים ופגעו ביודעין פגיעה קשה בהפקת השידורים האולימפיים שלי מברצלונה 1992. והכל בגלל אֶגוֹ קטנוני ומגוחך. בושה וחרפה. משה פרידמן היה יו"ר וועד עיתונות/הפקה מיליטנטי בתקופת אולימפיאדת ברצלונה 1992, ומנקודת מבטי איש לא הגיוני ועקשן כ- פֶּרֶד ללא צורך. אני מתכוון עקשן על חשבוני ועל חשבון הפקת ברצלונה 1992.

במה אם כך הוא ייצג אותי ואת ערכיי העבודה ומוסר הטלוויזיה שלי ? במה הוא כראש הוועד תרם לתנאי עבודה נאותים מינימליים ו- שגשוג שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברצלונה 1992 ? איזה הערכה ונאמנות בדיוק הייתי אמור לרחוש להיגיון העקום שלו כאילו כיו"ר וועד שלי ? אנוכי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי ברצלונה 1992 לא עניינתי אותו. אותו הטלת הספק וחוסר האמון שלי בוועדים המגוחכים והאינטרסנטיים נגע גם לאנשי וועד ההנדסה. וועדי העיתונאים והטכנאים כפו עלי לעבוד בתנאים מבישים באולימפיאדת ברצלונה 1992. זאת הסיבה בגינה מעולם לא הייתי חבר באגודת העיתונאים. באוקטובר 1987 פתח וועד עיתונות/הפקה משותף לטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" בראשות דָן בִּירוֹן, יַעֲקב אָסָל, וגָדִי סוּקֶנִיק בשביתה עיתונאית בת 52 (חמישים ושניים) ימים נגד מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ז"ל. העילה לשביתה הייתה תביעה לשיפור השכר. השביתה הממושכת ביותר והמטופשת ביותר ההיא בתולדות רשות השידור ולחלוטין בלתי מוצדקת גוועה בסופו של דבר מעצמה מבלי שהשיגה דבר, חוץ מליצור Over draft בכיסי העובדים . בקיץ 2002 החלטתי לפתוח במאבק מקצועי צודק שלי נגד שלטונו של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. וועד עיתונות / הפקה ראה בהתנגדות שלי למהלכי מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הנוגעים להפקת מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה מלחמה אישית שלי לא מוצדקת נגד יוסף בר-אל. וועד עיתונות / הפקה ההוא מנה בתוכו את היו"ר וורד ברמן ו- איתי לנדסברג שתמכו בי ואת יהודה ביטון, דן סממה ז"ל, וזליג רבינוביץ' שהתנגדו לי והיו בעד יוסף בר-אל . וורד ברמן ואיתי לנדסברג הגישו לי תמיכה מוסרית (לא מעשית) ואילו שלושת האחרים תמכו תמיכה מסיבית ביוסף בר-אל וקיוו שהוא יקרע לי את הצורה. היה לי עוד תומך מוסרי נלהב גדעון דרורי ז"ל שתלה על לוח המודעות של הטלוויזיה מניפסט נרגש "החברים של יואש" הקורא לעיתונאים לסייע לי במלחמה העקרונית הצודקת נגד יוסף בר-אל. השאר והם היו רבים מאוד הרכינו ראש ושתקו. נותרתי לבד במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל. איזה וועד ואיזה נעליים . צריך להבין כי מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בתמיכתו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי חתם על חוזה שידור עלוב מכל היבט עם חברת "צ'ארלטון" מי שהחזיקה בזכויות השידורים של מונדיאל 2002 שנערך ביפן וקוריאה . בהסכם הדַל נקבע כי חטיבת הספורט בראשותי תשדר בהשוואה למונדיאל צרפת 1998, פי שמונה פחות משחקים, תשלם פי שמונה יותר כסף, ועוד תעשה זאת בשידור ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. מהלכי רשות השידור הללו האיצו והובילו למיסודו של ערוץ + 5 בכבלים וכניסתו לתחרות נגדנו. בסופו של דבר שילמנו ל- "צ'ארלטון" 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר תמורת שידור ישיר של 8 (שמונה) משחקים בלבד ועל פי החלטת מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הם כמובן שודרו ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. החלטה מבישה בעוד ערוץ + 5 בכבלים ש- שילם רבע סכום מאִתנו, שידר 56 (חמישים ושישה) משחקים בשידורים ישירים , ושלח את שני שדריו יורם ארבל ורמי ווייץ ליפן וקוריאה כדי לשדר מעמדות שידור באצטדיונים בשתי המדינות המארחות האלה. אני נתקעתי עם כמות זעירה של שמונה משחקים ועוד נדרשתי לשַדֵר אותם מהמוניטורים בירושלים. לעג לרש. יוסף בר-אל ניהל מו"מ שערורייתי וכושל מכל היבט ורשות השידור שלו יחדיו עם חטיבת הספורט של ערוץ 1 ירדו נמוך על הברכיים . נתתי לו לדעת לא רק מה אני חושב עליו אלא הטחתי לו זאת בפרצופו, "יוסף בר-אל תקשיב טוב למה שאני אומר לך כעת. עשית עסקת טלוויזיה מחורבנת ומטופשת מכל היבט. מעניין אותי מה אומר על העסקה המגוחכת הזאת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון שממנה אותך כעת למנכ"ל רשות השידור היא גם זאת שתעיף אותך מהמשרה הרמה כשתגלה עד כמה הנך לא מוכשר", ונפניתי ממנו. זה היה ב- 24 באפריל 2002. הוא לא פיטר אותי אולם שמר לי טִינָה. החל קרב אקדחים ביני לבינו. נתקלתי בהמון אנשים בלתי מוכשרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור אולם מעולם לא פגשתי איש כה לא מוכשר כמוהו כמו יוסף בר-אל. sure enough : בחלוף שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון בישיבתה השבועית – 2 במאי 2005 להדיח את יוסף בר-אל ולסלק אותו לאלתר מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור.

טקסט מסמך : 4 באוגוסט 2002. זהו המניפסט של גדעון דרורי ז"ל "החברים של יואש" הקורא לעיתונאי ערוץ 1 לתמוך בי במלחמתי הצודקת נגד מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. גדעון דרורי ז"ל תלה את קריאתו זאת על לוח המודעות הראשי של הטלוויזיה בכניסה לבניין ליד עמדת המודיעין. שום עיתונאי לא צייץ לעברי וגם לא בכיוונו של גדעון דרורי. נותרתי לבד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני חוזר לפרשות ה- ENG בעשור הקודם של המאה שעברה. כעבור ארבע שנים מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992 צצה אותה המחלוקת של עורך ENG באולימפיאדת אטלנטה 1996. שני הוועדים המשיכו להתקוטט ביניהם גם ב- 1996 אולם ליוֹסֵף בַּר-אֵל ולאַרְיֵה מֶקֶל לא היה עוד זֵכֶר בטלוויזיה וברשות השידור. את מקומם תפשו מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. מוטי קירשנבאום המעשי וההגיוני כלל לא ניצב בפני דילמה. הוא פתר את המחלוקת חיש מהר וסייע לי בנבונות ובשכל הישר שלו, בכך ש- צִיוֵות עבורי שני עורכי ENG באותם המשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996, למרות שגם הפעם עמד לרשותי צוות ENG אחד בלבד. שני עורכי ה- ENG היו דני בכר מחטיבת ההנדסה ואסתר לווין מחטיבת עיתונות / הפקה . צוות הצילום של ה- ENG הורכב מהצלם טִיבִּי סָלוֹמוֹן, איש הקול איציק כהן, התאורן אבי טובול והכתב המצוין, המהיר, והיעיל שלי אָמִיר בַּר שָלוֹם (איש טלוויזיה מוכשר המשמש היום הכתב הצבאי של ערוץ 1). ה- Superviser הטכני הראשי והמצטיין שלי באולימפיאדת אטלנטה 1996 היה אלי קרייתי. לעומת הכשלים הטכניים והלוגיסטיים באולימפיאדת ברצלונה 1992 שהפריעו עד למאוד בסיקור הצלחתם הסנסציונית של הג'ודוקא יעל ארד והג'ודוקא אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה, הרי שבאולימפיאדת אטלנטה 1996 העניק לי מנכ"ל רשות השידור מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם את התקציבים הדרושים , את כוח האדם הנדרש, ואת הטכנולוגיה הדרושה לרבות כאמור צוות צילום ENG + לראשונה בהיסטוריה של הפקת האולימפיאדות בטלוויזיה הישראלית הציבורית גם סוויטת עריכת ENG נוחה, מרווחת, ויעילה. תנאי עבודה חלומיים לעומת ברצלונה 1992.

אולם דווקא כאן באטלנטה 1996, דווקא כשעמדו לרשותי כמעט כל הכלים הטלוויזיוניים המיטביים, דווקא אז שני הג'ודוקאים המצליחנים האלה מאולימפיאדת ברצלונה 1992 נכשלו כליל ולחלוטין בתחרויות הג'ודו באולימפיאדת אטלנטה 1996, והודחו כבר בשלבים המוקדמים של המאבקים. זאת אחת הסיבות מדוע אני מנסח בניתוח הזה את מינויו של מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור כלהלן ומשתמש במונח – מזהיר (!) ניהול הופך למזהיר בשעה שהמנהל משתמש בנבונות שכלית ורגשית שלו מול עובדיו ולא בדורסנות בכוחו הפיסי. מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות שידור הגיוני שידע לשקול ולחשוב וגם לחלוטין לא צר עין. הוא לא דרש מעצמו להשתמש בכוח הניהול בעניינים שנויים במחלוקת אלא ביקש לעשות זאת באמצעות מחשבתו, ניסיונו, ויכולת השכנוע שלו. זה המון. בכך ביצר את עמדת הניהול שלו. גם מן ההיבט הזה הוא היה במידה רבה משכמו ומעלה. התיעוד המצולם המצ"ב מאולימפיאדת אטלנטה 1996חיוני מפני שהוא מהווה הוכחת שינוי מוחשית שאפשר למדוד אותה בעין. אימות – אסמכתא המעיד שאפשר לעשות זאת אחרת ואשר נוגעת להתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת ההיערכות הטכנולוגית לקראת משימת כיסוי רבת ממדים וממושכת של המשחקים האולימפיים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. משרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC באטלנטה. אנוכי יחדיו עם המפקח הטכני המצוין שלי אלי קרייתי (מימין). עם אלי קרייתי ושכמותו אינך יכול להפסיד במלחמות טלוויזיה. מאחור שלושת השעונים המציגים את הזמנים בישראל, אטלנטה, ו- GMT. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. אלי קרייתי בסוויטת עריכת ה- ENG במשרד ההפקה, התקשורת , והשידורים של ערוץ 1 ב- IBC באטלנטה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. זהו צוות ה- ENG שלי בטרם יציאה לאחת ממשימות הצילום של הספורטאים הישראליים במשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : הכתב אמיר בר שלום, הצלם טיבי סלומון, איש הקול יצחק "איציק" כהן, התאורן אבי טובול, ואנוכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. סוויטת עריכת ה- ENG שלנו ב- IBC באטלנטה 1996. כתב ה- ENG אמיר בר שלום (קרוב למצלמה, כתב חרוץ, בעל ידע, ומהיר), העורך דני בכר (במרכז) , ו- אנוכי . טכנולוגיה כה בסיסית של מכונות עריכה ל-כתבות ENG לא עמדה לרשותי באולימפיאדת ברצלונה 1992. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יולי 1996. אולימפיאדת אטלנטה 1996. אנוכי (קיצוני משמאל) מקבל חלק מהצוות שלי עם הגעתו מישראל לשדה התעופה הבינלאומי של אטלנטה. הוועדה המארגנת של המשחקים הקימה אולם ענק בשדה התעופה הבינלאומי באטלנטה לצורך הפקת Accreditations (תגי זיהוי מיוחדים) וחלוקתם לאלפי עיתונאי הטלוויזיה, הרדיו, והעיתונות הכתובה המגיעים לעיר לצורך סיקור המשחקים. להלן זיהוי האנשים הממתינים לקבלת ה- Accreditations משמאל לימין : אנוכי, השדר אורי לוי, השדר זוהייר בהלול, המפקח הטכני אלי קרייתי, איש הקול בצוות ה- ENG איציק כהן, עורכת ה- ENG מסקטור העיתונאים אסתר לווין (מוסתרת), ואבי טובול התאורן בצוות ה- ENG. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. אני ניצב ב- Master Control הענק של קבוצת הטלוויזיה AOB 1996 המלמד משהו על סדר הגודל של הפקת טלוויזיה אולימפית. (ארכיון יואש אלרואי, כל הזכויות שמורות).

היה לי עונג טלוויזיוני צרוף לעבוד ב- 1996 תחת הנהגתם של מנכ"ל רשות השידור מר מָרְדֳכָי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאּום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יָאִיר שְטֶרְן. לא היה מקום להשוות את תנאי הפקת אטלנטה 1996 לאלה הדַלִים של ברצלונה 1992. ציבור צופי הטלוויזיה מרוחק מדרכיה המסועפות של התנהלות תעשיית הטלוויזיה העָנֵפָה (מאוד). הציבור איננו מעניק שום תשומת לב לאיכות מנהיגות הטלוויזיה. זה לא מעניין אותו. הוא מתעניין בשָלָט שלו, מה יניב ה- Remot Control שלו מכורסת הטלוויזיה שלו בסלון ביתו , ואיזה חומרי טלוויזיה יצוצו מהמרקע שלו. התוצר הסופי, לוח השידורים, הוא פועל יוצא של סדר טלוויזיוני שכופה הנהלת רשות השידור ומוסד הטלוויזיה, ומותנה בממון אולם גם במנהיגות כנה בעלת יושרה . זאת האחריות שלה ובאחריות הזאת אני התעניינתי.

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 90 . לשכת מנהל הטלוויזיה הישראלית בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. אנוכי עם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בלשכתו בעת התכנון המוקפד של שידורי אולימפיאדת אטלנטה 1996 . מצאתי בו כל הזמן בן ברית ישר, הגון, ונאמן בעת הפקת שידורי הספורט האולימפיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שידורי הטלוויזיה הם ביסודם מורכבים מסובכים, וגם יקרים, יוקרתיים, ועתירי רייטינג מאין כמותם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 7 באוגוסט 1996. זהו מסמך הצל"ש – מכתב הערכה המקורי שכתב לי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בתום הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת אטלנטה 1996. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חטיבת הספורט בראשותי והטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת ברצלונה 1992 מסקרת בשידורים ישירים את קרבות הג'ודו של יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה.

בחזרה לאולימפיאדת ברצלונה 1992. אוּרי לֵוי למרות שלא הבין ולא הכיר בתחילה את ספורט הג'ודו, שידר ישיר בהיקף מלא וברמה מניחה את הדעת פחות ו/או יותר את כל תחרויות הג'וּדוֹ האולימפיות בהשתתפות יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה. הוא היה בר מזל משום שלצדו ניצב הפרשן יוֹנָה מֶלְנִיק אלוף ישראל בג'ודו במשך שנים רבות. שניהם, אוּרִי לֵוִי ויוֹנָה מֶלְנִיק, היו שדרי הטלוויזיה הראשונים בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שזכו לשָדֵר הצלחות אולימפיות של ספורטאים ישראליים שהסתיימו בהענקת מדליות על דוכן המנצחים. נחמה פורתא אולי. קרבות הניצחון של אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה המוכשר (כולם ב- Ippon) הסבוּ קורת רוח והנאה רבה במידה לא מועטה בניגוד לאלה של יָעֵל אָרָד. אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היה ג'וּדוֹקָא – ווירטואוז וכריזמטי, ובעל יכולת התקפית מרשימה, הטוב ביותר בעולם בעת ההיא במשקלו (71 ק"ג). מזל רע והפכפכות המקצוע מנעו ממנו לזכות במדליית הזהב. הוא ניחן בכוח פיזי רב, קואורדינציה נהדרת, וחכמת מלחמה. אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היה תכסיסן מבריק שסיים את מאבקיו נגד מתחריו באִיפּוֹנִים מפתיעים (מקביל לנוֹק אאוט באִגרוף). תענוג היה לצפות בקרבותיו של ג'וּדוֹקָא כה כשרוני ומתוחכם . יָעֵל אָרָד לעומתו הייתה ספורטאית ג'ודו אפופת אמביציות אך משעממת ו- נטולת ברק. הקרבות של יָעֵל אָרָד היו פסיביים וחסרי דִמְיוֹן למרות הצלחתה המוכחת. בקרב חצי הגמר המכריע של יָעֵל אָרָד נגד הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (Frauke Eickhoff) אירעה לשניהם תקלה בהבנת מפת הקרב וזיהוי המנצחת בקרב הזה בשידור הישיר. ייתכן שלא באשמתם מפני שהם לא ישבו בעמדת השידור בהיכל הג'וּדוֹ בהיכל בְּלָאוּגְרָאנָה. הפרשן יוֹנָה מֶלְנִיק שהיה דומיננטי בשידור הישיר של הקרב ההוא יָעֵל אָרָד – פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (לעומת השדר המוביל שלו אוּרִי לֵוִי) קרא את מפת הקרב הפוך ושונה לחלוטין משופט הקרב. הוא הושפע מהיוזמה ההתקפית שנקטה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף ומשְפַת תנועות הגוף והנפת הידיים שלה אל על , ו- שידר כלהלן : "…הנה תרגיל הנגד של פראוקה אייקהוף…וואזארי – וואזארי עכשיו לטובת פראוקה אייקהוף…וואזארי – וואזארי…זהו תרגיל הנגד של פראוקה אייקהוף שדיברתי עליו קודם…פראוקה אייקהוף קיבלה איפון בתרגיל הזה…פראוקה אייקהוף ניצחה את הקרב באיפון…חבל מאוד…". אורי לוי החרה – החזיק אחריו , "ניצחון לפראוקה אייקהוף שניצחה את הקרב באיפון…". על הלוח האלקטרוני היה כתוב אִיפּוֹן (Ippon) והכתובת ISR (ישראל) ריצדה , פירושו של דבר שיָעֵל אָרָד נציגת מדינת ישראל ניצחה, אולם שניהם ששידרו Off tube, אחד מברצלונה והשני מירושלים , לא שמו לב לכך לעובדה הזאת, עד שהמראות על המִזְרָן השתנו ושפת הגוף של יָעֵל אָרָד הומרה בשביעות רצון, חיוכים, ועליצות – בגלל שהוכרזה כמנצחת. שניהם שידרו כאמור את הקרבות רק מהמוניטור, ולא זִיהוּ ברגע הראשון בקרב השנוי במחלוקת ההוא את ניצחונה של יָעֵל אָרָד, וקבעו על פי הבנתם שהזוכה בקרב היא דווקא הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. זאת הייתה טעות זיהוי ושגיאה של השניים בשידור ישיר Off tube. יוֹנָה מֶלְנִיק היה הראשון שהתעשת והבין כי נוצר כאן מצב חדש, ותמה בקול,  "…רגע אבל מי ניצחה כאן יעל או אייקהוף…? ואוּרִי לֵוִי המשיך אותו, "יעל ניצחה היא העפילה לגמר…מובטחת לה מדליה אולימפית מזהב או כסף…".

אוּרִי לֵוִי לא היה אָשֵם. וודאי לא הפרשן שלוֹ יוֹנָה מֶלְנִיק. לא הם בחרו להיעדר מעמדת השידור בהיכל הג'ודו ב- בְּלָאוּגְרָאנָה (במרכז ברצלונה על הדיאגונאל של העיר היפה, ההומה, והסואנת), כדי להתיישב איש – איש בעמדת השידור Off tube החַלוּפית שלו. זה במרכז השידורים ב- IBC בברצלונה והשני בירושלים. אני הוא האיש שנושא באחריות. אני כפיתי על שניהם לשָדֵר כך מכורח הנסיבות הארגוניות והטכנולוגיות שקדמו לשידורי ברצלונה 1992 משום שלא הייתה לי שום ברירה אחרת. בפוסט הקודם הוסבר כי בשל היעדרו של יו"ר וועד מנהל לרשות השידור עד ל- 16 במארס 1992 (לבסוף התמנה לתפקיד הרם עו"ד מִיכָה יִנוֹן) לא ניתן היה לי לחתום על הסכמים כספיים עם ה- EBU מחד, ועם RTO 1992 מאידך, לצורך Booking מוקדם מראש ורכישות טכנולוגיות לטובת ההפקה שלי, ביניהן עמדת שידור בהיכל בְּלָאוּגְרָאנָה שהיה ממוקם על הדיאגונאל ב- ברצלונה 92' (מרוחק כ- 3 ק"מ מה- IBC) בו נערכו תחרויות הג'ודו לגברים ונשים . קבוצת הטלוויזיה הספרדית RTO 1992 ייחדה לסיקור תחרויות הג'ודו 10 (עשר) מצלמות וכ – 85 (שמונים וחמש) שעות שידורים ישירים של מקצוע הספורט ההפכפך הזה. משבקשתי במארס 1992 מ- EBU ו- RTO 1992 לשריין לי עמדת שידור תמורת תשלום של כ- 3200 (שלושת אלפים ומאתיים) דולר נאמר לי כי איחרתי כבר את המועד וכי כל 47 (ארבעים ושבע) עמדות השידור של הטלוויזיה ב- בְּלָאוּגְרָאנָה נמכרו.

לקראת סיום הקרב נקטה פְרָאוּקֶה אֵייקְהוֹף ביוזמה התקפית. היא הצליחה תוך כדי לְפִיתַּת יָעֵל אָרָד לגַלגֵל ולהטיל אותה על המזרן. זה היה Ippon. הקרב הסתיים. בטרם קמו שתי היריבות וסידרו את מלבושן שידרה שפת הגוף של פְרָאוּקֶה אֶיְיקְהוֹף שמחת ניצחון בעוד יָעֵל אָרָד נראתה שכובה לידה ומשלימה עם ההפסד ומַר גורלה. אך השופט שהופיע בתמונת הטלוויזיה חשב אחרת מפְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. הוא העניק את הניצחון ליָעֵל אָרָד, וקבע שלמרות הפעולה ההתקפית של פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף נגד יָעֵל אָרָד, הרי שהג'וּדוֹקָא הגרמנייה הכניעה את עצמה כשכתפיה שלה נגעו במִזְרָן תוך כדי הגלגול על המזרן בטרם פעולת הכנעתה הסופית את יָעֵל אָרָד , והיא זאת שחטפה בסופו של דבר Ippon. באותו חלקיק השנייה המכריע שבו השַדָּר אורי לוי והפרשן יוֹנָה מֶלְנִיק התרשמו מניצחונה של הג'וּדוֹקָא הגרמנייה הם איבדו לרוע המזל את הקשר עם השופט המרכזי ולוּח התוצאות הסמוך למזרן. שידור ה- Off tube היה בעוכריהם. אולי צֶוֶות השידור שלי לא יכול היה לראות את השופט מסמן בידו ומעניק ניצחון ליָעֵל אָרָד ולכן טעה בזיהוי המנצחת. אורי לֵוי ויוֹנָה מֶלְנִיק תקנו את עצמם כעבור שנייה בשמחה אך היה בדברי התיקון יותר משֶמֶץ של תימהון.

אורי לוי היה שַדָּר ג'וּדוֹ חסר ניסיון לחלוטין בתחום. לא היו שדרני ג'ודו בארץ וודאי ברמות אולימפיות. אף על פי כן נחשב לאחד מטובי השדרים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקצועות האולימפיים הקטנים. בהיותו שדר נבון הוא השתלט פחות ו/או יותר כמעט על כל ענף ספורט לרבות הג'ודו. יוֹנָה מֶלְנִיק העזר כנגדו היה אלוף ישראל בג'וּדוֹ במשך שנים רבות ואחד מאוֹשְיוֹת הג'ודו של ענף הספורט הזה במדינת ישראל. הוא נחשב בעיני לבר- סמכה מספר אחת בארץ. זאת הסיבה שהוֹשבתי אותו על כֵּס הַפַּרְשָן. כשהתבוננתי בהמשך השידור הישיר בפניה של פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף עומדת שם על המִזרָן המוּמה ונדהמת מהחלטתו של השופט המעניק את הניצחון הסופי (Ippon) ליָעֵל אָרָד, נראתה לי הבנת מהלכי הקרב שלהם וטעותם ב- זיהוי המנצחת כמומחי ג'ודו, תמוהה פחות. לפתע היא נראתה בכלל הגיונית ואפשרית. עובדה שפְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף חשבה כמו אוּרִי לֵוִי ויוֹנָה מֶלְנִיק ש- הניצחון מגיע לה ונלקח ממנה שלא בצֶדֶק ע"י שופט שלא קרא נכון את היוזמה ואת תכסיס ההתקפה שלה. היא עמדה שם נדהמת, מובכת, מאוכזבת עד עמקי נשמתה, מפנה מבטי תימהון ואכזבה תהומית לכל הצדדים , ואיננה מבינה את פשר החלטת השופט להעניק את ה- Ippon ליָעֵל אָרָד שלא תרמה שמץ מיכולתה ומיוזמתה לאותו ה- Ippon שהשופט התכוון אליו וסיים את התחרות. פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף טענה בלהט שהיא זאת שהייתה אקטיבית, יוזמת, והוֹבִילָה את תרגיל ההתקפה שלה בעוד יָעֵל אָרָד הייתה פאסיבית ומוּבֶלֶת, ולכן היא לא הייתה יכולה לזכות בניצחון.

יָעֵל אָרָד העפילה לתחרות הגמר במשקל 61  לנשים נגד הג'וּדוּקָה הצרפָתייה קָתֵּרִין פְלוֹרִי. קרב הגמר המשעמם היה שווה כוחות לחלוטין והוכרע על פי החלטת השופטים. שתי הטוענות לכתר נעדרו כל ברק, יוזמה, ודִמיון. בסופו של הקרב חסר ההשראה העניקו השופטים את הניצחון לקָתֵּ'רִין פְלוֹרִי. יָעֵל אָרָד שהייתה שווה זָהָב הסתפקה במדליית הכסף. הֵישֵג ספורטיבי אישי עָנָק ששוּדָר ישיר והגיע לשיאו בטקס הענקת המדליות. יָעֵל אָרָד ניצבה מאוד נרגשת על דוכן מספר שתיים לובשת בגד אימון של Nike כשכל חבריה למשלחת הישראלית לובשים בגדי אימון של adidas. אי אפשר היה שלא להבחין גם בהתרגשות בקולם של אורי לֵוי ויוֹנָה מֶלְנִיק.

באותו לילה וגם בימים שלאחריו הענקתי זמן מסך רב במסגרת השידורים האולימפיים להישגה של אלופת הג'וּדוֹ יָעֵל אָרָד בפרט ולענף הג'וּדוֹ הבלתי מוכר והבלתי פופולרי במדינה שלנו בכלל . ביקשתי גם את אנשי צוות צילום ה- ENG שלי, הכתב איציק גליקסברג, ו- הצלם הוותיק שרגא מרחב, איש הקול איציק כהן, והתאורן יוסי מוּסַן לערוך כתבה נרחבת וריאיון מקיף עם גיבורת הספורט הישראלי החדשה באותה העת. יָעֵל אָרָד הביאה את המדליה האולימפית הראשונה לעצמה ולמדינתה בדיוק 40 (ארבעים) שנים לאחר שישראל החלה להשתתף במשחקים האולימפיים של הלסינקי ב- 1952. מדינת ישראל הצטרפה לתנועה האולימפית 56 שנה מאז הגה הבַּרוֹן הצרפתי פְּיֶיר דֶה קוּבַּרְטֵיין את רעיון חידוש האולימפיאדות של הזמן החדש באתונה בירת יוון ב- 1896.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992 .יעל ארד (משמאל) ניצבת מול דוכן המנצחים מספר 2 בתום תחרויות הג'ודו לנשים במשקל 61  ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992. היא הייתה ספורטאית עַל, חזקה גופנית ומנטאלית , אך זכתה במדליית הכסף בסגנון משעמם וחסר השראה. על דוכן מס' 1 ניצבת כבר האלופה והזוכה במדליית זהב קתרין פלורי (Ctherine Fleury) מצרפת גם היא ג'ודוקא משעממת. ליד דוכן מס' 3 והזוכות במדליות הארד ניצבות די ז'אנג (Di Zhang בטרנינג בורדו / צהוב) מסין והרוסייה יילנה פטרובה (Elena Petrova בטרנינג לבן). הג'ודוקאית הגרמנייה פראוקה אייקהוף (Frauke Eickhoff) דורגה חמישית . (באדיבות ה- Host broadcaster הבינלאומי RTO 1992).

סיבות היסטוריות מנעו מהספורטאים הישראליים חלקם מוכשרים ביותר לזכות במדליות אולימפיות כבר במשחקים הקודמים. מדינת ישראל עסוקה באופן רצוף מרגע הקמתה ב- 1948 ועד לרגע זה במלחמות עקובות מדם על זכותה לחיות בשלום וביטחון. למרות המלחמות הרבות עם מדינות ערב על עצם זכות הקיום לחיות כמדינה ריבונית במזרח התיכון, הגיעו אזרחי מדינת ישראל להישגים עצומים לא רק בהקמת צבא חזק המצויד בטכנולוגיה מודרנית איתנה, אלא להישגים שיטתיים גם בתחומי המדע, החקלאות, והאומנות. אך לא בספורט. למַעֵט הישגיה של קבוצת הכדורסל של קבוצת הפאר של מכבי ת"א באירופה מאז 1977. זכורים הטיב שני הניצחונות של מכבי ת"א ב- 17 בפברואר 1977 בווירטון – בלגיה על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקה 79:91 וב- 7 באפריל 1977 במשחק הגמר על גביע אירופה בבלגראד – יוגוסלביה , בו גברה על הקבוצה האיטלקית מובילג'ירגי ווארזה 77:78 וזכתה בכתר. אולם ראש הממשלה המנוח יִצְחָק רָבִּין ז"ל סייג זאת בניסוח מעניין וזהיר בעת קבלת הפנים שערך למכבי ת"א בלשכתו בקרייה בתל אביב ב- 24 בפברואר 1977, כשאמר כהאי לישנא : "ההצלחה של מכבי ת"א הושגה אומנם בגלל הרוח הישראלית אך גם בגלל קצת סיוע אמריקני". ועוד תזכורת . נבחרת הכדורסל של ישראל בהדרכתו של רלף קליין ז"ל זכתה באליפות אירופה בטורינו ב- 1979 במדליית הכסף אך מאז לא חזרה על ההישג הזה.

מדינת ישראל לא השקיעה משאבים לאומיים בספורטאים שלה. היו לה עניינים רציניים יותר לעסוק בהם. הצלחתם של הספורטאים האולימפיים הבודדים כמו הג'ודוקאים יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה באולימפיאדת ברצלונה 92' , השייטים יוֹאֵל סֶלַע ואֶלְדַד אָמִיר באולימפיאדת סיאול 88' , האָצָנִית אסתר רוֹט – שָחמוֹרוֹב באולימפיאדת מונטריאול 76', או השחיין דַוִד מְלַמֵד באולימפיאדת מכסיקו 68' ובאולימפיאדות מאוחרות יותר חותר הקייאקים מִיכַאֵל קָאלְגָאנוֹב באולימפיאדת סידני 2000 , והג'ודוקה אריק זאבי באולימפיאדת אתונה 2004 היא אישית. לממלכה חלק קטן בהישגים האולימפיים של ספורטאיה.  לרוע המזל לממלכה היו גם מעט מידַי אמצעי טלוויזיה כדי להנציח את הצטיינותם על המסך.

הערכתי את אורי לוי על יכולת הריכוז והשידור הישיר שלו את קרבות הג'וּדוֹ באולימפיאדת ברצלונה 92' בתנאים מבודדים מעמדת Off Tube במרכז השידורים ב- IBC בברצלונה. זאת הייתה מעמסה קשה שהוטלה עליו. צריך להבין שקיים הבדל עצום בין שידור ממושך מהשטח הפעיל והתוסס רווי המון פרטים ומלווה כל הזמן בהתרגשויות מעמדת שידור באצטדיון לבין אותו שידור מבודד ממושך שכזה אך שנעשה מעמדת Off tube (גם אם היא מותקנת ב- IBC בברצלונה) מה עוד שהפרשן שלו יוֹנָה מֶלְנִיק ממלא את תפקידו אף הוא מעמדת Off tube באולפן בירושלים. בדידות ה- Off tube יוצרת גם עול מנטאלי. אורי לוי היה היה מנותק מהשטח. בתום השידור הישיר ההוא גם אם טעה בסיומו נתתי לו לדעת שהוא היה בסדר גמור . בסדר גמור בתנאים שנכפו עליו ועל יונה מלניק. אני חושב שאורי לוי היה בעֵת ההיא איש טלוויזיה במלוא הדרו, בעל משמעת שידור , ובמידה רבה לתפארת הטלוויזיה הישראלית הציבורית . באותו לילה ביום חמישי – 30 ביולי 1992 , בתום יום השידורים האולימפי הארוך סעדתי בחצוֹת הליל במסעדה ענקית במרכז ברצלונה שהוקמה ע"י חברת הלבשת הספורט הגרמנייה Adidas . זאת הייתה ארוחתי הראשונה מזה עשרים וארבע שעות. שהיתי בברצלונה היפהפייה על תֶּקֶן של עיתונאי ועורך ראשי ומנהל השידורים האולימפיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולאו דווקא כפטריוט ישראלי של יָעֵל אָרָד. ביקשתי להחליף רשמים ולחקור במשותף עם אנשי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD וְ- ZDF שהזדמנו גם הם למסעדה המפורסמת את קרב הג'ודו השנוי במחלוקת בין יָעֵל אָרָד ופְרָאוּקֶה אֵיְיקהוֹף, ומה קרה שם בעצם על פי דעתם. שַדָּרֵי ARD ו- ZDF היו מאוחדים בדעה שנעשה עוול גדול לספורטאית שלהם. הם גם סיפרו לי, "ש- ספורטאית הג'וּדוֹ שלהם מרגישה מקופחת וחשה שהשופטים גנבו לה את הניצחון . היא מדוכאת מהפסדה ומסרבת להתראיין. היא איננה רוצה לתלות את קולר ההפסד בתירוצים שממילא אינם יכולים לשנות דבר. פראוקה אייקהוף מבקשת מהם להניח לה ועושה את ההכנות לחזור בהקדם לגרמניה". ביקשתי את הקוֹלגות הגרמניים שיאפשרו לי בזכות הקשרים שלהם לראיין אותה ולשמוע את דעתה המקצועית והאישית על אשר התחולל בקרב בינה לבין יָעֵל אָרָד, מה היא חושבת על יָעֵל אָרָד והשופטים, ומדוע היא מעריכה שהניצחון מגיע לה. זה נראה לי חשוב מן ההיבט של הדיווח העיתונאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לציבור הצופים שלנו בארץ. הם הבטיחו לשמור עִמִי על קשר במידה ופְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף תשנה את דעתה. אך הג'וּדוֹקָא הגרמנייה המאוכזבת שָבָה נסערת למחרת לארצה . היא חשה שנשדדה ע"י השופט. לא הצלחתי לשוחח עמה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. אני מתארח במאהל רשתות השידור של ARD ו- ZDF  שדיווחו לי את תחושות מפח הנפש של הג'ודוקאית הגרמנית פראוקה אייקהוף (Frauke Eickhoff) לאחר שנוצחה ע"י יעל ארד . היא חשה מנצחת ולא מנוצחת והרגישה שהשופט בקרב הזה גזל ממנה את הניצחון. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי, איש לא מזוהה, צלם ה- ENG שלנו שרגא מרחב (שלישי מימין), איש לא מזוהה המפיק שלי אמנון ברקאי (שני משמאל), יוסי מוסן איש התאורה בצוות ה- ENG (קיצוני משמאל), וכאמור שני מארחים גרמניים לא מזוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

למחרת יום שישי – 31 ביולי 1992 זכה אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה במדליית הארד במשקל 71 ק"ג בג'ודו לגברים. הוא עשה זאת בסגנון ווירטואוזי מרשים. הוא הכריע בזה אחר זה את מתחריו באִיפּוֹן (Ippon, מונח המקביל ל- knock out באִגרוף) ואך כ- פֶסָע היה בינו לבין מדליות הכסף והזהב. אי אפשר היה שלא להתרשם מהכישרון העצום החבוי בו. אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היה ג'וּדוֹקָא יצירתי מלא קסם . מצלמות הטלוויזיה של RTO 1992 התאהבו בו. אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה זכה במדליית האָרָד המשותפת עם הג'וּדוֹקָא הדרום קוריאני הון צ'ונג (Hoon Chung). במדליית הזהב זכה היפני טושיאיקו קוגה (Toshihiko Koga). במדליית הכסף זכה ההונגרי ברטאלאן הייטוש (Bertalan Hajtos). כמנהל שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת ברצלונה 1992 הענקתי מטעם עצמי את מדליית הזהב האישית שלי לאוֹרֶן סְמַדְגָ'ה. קרבות הג'וּדוֹ ההתקפיים שלו באולימפיאדת ברצלונה 1992 לא יישכחו.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. אורן סמדג'ה ג'ודוקה ווירטואוז ישראלי, עונד את מדליית הארד בתום תחרויות הג'ודו לגברים במשקל 71 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992. הוא העניק לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולצופיה כמה רגעי אושר בלתי נשכחים. התמונה מאפשרת להבחין כי על החזה שלו בצד ימין מתנוססת פרסומת של חברת adidas ששימשה הספונסר הרשמי שח המשחת הישראלית לאולימפיאדת ברצלונה 1992. (התמונה באדיבות הוועד האולימפי הישראלי והבינלאומי).

אורי לוי צרח בהתרגשות בקולו הגבוה והצווחני למיקרופון לאחר זכייתו של אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה במדליית הארד, "מַבּוּל של מדליוֹת". אין ספק שזאת הייתה נקודת מפנה דרמטית בהשתתפות הספורטאים הישראליים במשחקים האולימפיים. היה זה מחזה מרנין ומשובב נפש שנפל דווקא בחלקו של אורי לוי לשָדֵר ישיר עֶרֶב אחרי עֶרֶב ספורטאי ישראלי נוסף עונד מדלייה אולימפית. מתנה אולימפית נחמדה הוענקה בערב שבת לאוֹרֶן סְמַדְגָ'ה, לעם ישראל, ופיצוי לשני השדרים המקצועניים והמשקיענים שנפל בחלקם לשדר Off Tube את תחרויות הג'ודו האולימפיות, אורי לוי בברצלונה 92' והפרשן שלו יוֹנָה מֶלְנִיק באולפן האולימפי ברוממה – ירושלים. יונה מלניק היה פרשן הג'ודו הטוב ביותר בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית. יוֹנָה מֶלְנִיק מגדולי הג'ודוקאים בתולדות המדינה היה אלוף המדינה עֶשֶר פעמים במשקל 71 ק"ג בין השנים 1981- 1968. הוא זכה בהישגים בינלאומיים נאים בשנות ה- 70 במאה הקודמת, מקום תשיעי באליפות העולם בוִוינָה ומקום חמישי באליפות אירופה באתונה בשנת 1975. היה לו את הכישרון לתרגם בצורה מהירה, קליטה, ופופולרית את שפת הג'וּדוֹ לשידור בטלוויזיה. בזאת הייתה גדולתו. הייתה לי הערכה כלפיו/ יוֹנָה מֶלְנִיק הוא אחד מהג'וּדוֹקָאִים המוכשרים ביותר שקמו לישראל בכל הזמנים והיה ממניחי המסורת הלאומית של ספורט הג'וּדוֹ בארץ. יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היו מחוללי ומקימי המסורת הבינלאומית . אני חושב שבאותו הערב ההוא של יום חמישי – 30 ביולי 1992 באולימפיאדת ברצלונה 92', גם אורי לוי נפל בשבי אהבת הג'ודו. מדובר בענף ספורט אולימפי איזוטרי במידה רבה (בהשוואה לא"ק, שחייה, התעמלות, משחקי כדור וכו') אולם מרתק, בלתי צפוי, ולעיתים גם הפכפך. מילות הסיכום שלו של אוּרִי לֵוִי בשעה שיָעֵל אָרָד ניצבה על דוכן המנצחים בברצלונה 92', "יעל ארד מובילה את הספורט הישראלי לפסגות חדשות", חתם את הערב האולימפי ההוא הבלתי נשכח.

מי תיאר לעצמו שאומנות הלחימה שייסד היפני זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (Jigoro Kano) שחי ביפן בשנים ההן של 1938 – 1860 ונחשב לאבי תורת הג'ודו המודרני, תהפוך לענף ספורט אולימפי כה מצליח ופופולארי דווקא בישראל. הג'ודו הוא ענף ספורט קונקרטי יפני שתואם את תרבותה של המדינה. עד תחילת שנות ה- 60 עסקו בו רק היפנים . באורח פלא הוא הפך לספורט בעל תפוצה בינלאומית וחדר גם לישראל . אחת הסיבות להצלחת הענף שקנה לו אחיזה איתנה במדינות רבות באירופה, בקוּבָּה, וגם בישראל הוא זכייתו של הג'ודוקא ההולנדי אָנְטוֹן חֵייסִינְק במדליית הזהב במשקל פתוח באולימפיאדת טוקיו 1964. זכייתו של אָנְטוֹן חֵייסִינְק במדליית הזהב ובתהילת ג'ודו כבירה באולימפיאדת טוקיו 1964 שברה את הטאבו של היפנים על הג'ודו . הג'ודו התפתח יפה בישראל והפך לענף ייצוג נכבד בזירה הבינלאומית. מי האמין שהג'ודוקאים הישראליים ובראשם יעל ארד, אורן סמדג'ה, אריק זאבי, ירדן ג'רבי ורבים אחרים יזכו בכ- 70 מדליות בתחרויות הג'ודו באולימפיאדות, אליפויות העולם, ובאליפויות אירופה. מדובר בתופעה יוצאת דופן באקלים הספורט הישראלי.

טקסט תמונה : זהו היפני ז'יגורו קאנו (1938 – 1860) אבי תורת הג'ודו המודרני שהיה גם חבר בוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) מ- 1909 ועד 1938. מי תיאר לעצמו שספורטאים ישראליים לא מעטים יבקשו ללכת בדרכו . ז'יגורו קאנו (Jigoro Kano) נמנה על הצוות שהעניק לג'סי אואנס את מדליית הזהב בתחרות הקפיצה לרוחק באולימפיאדת ברלין 1936. (באדיבות NHK). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. טקסט הענקת המדליות בתום התחרות בקפיצה לרוחק. זיהוי הנוכחים הניצבים על דוכן המנצחים מימין לשמאל : הקופץ הגרמני קָארְל לוּדְוִויג "לוּץ" לוֹנְג זכה במדליית הכסף בתוצאה 7.87 מ', ומצדיע המועל יד. הקופץ האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס זכה במדליית הזהב בשיא אולימפי של 8.06  מ'. הקופץ היפני נָאוֹטוֹ טָאזִ'ימָה זכה במדליית הארד בהישג של 7.74 מ'. זיהוי אנשי הצוות האולימפי העומדים מאחורי הדוכן מימין לשמאל : צלם (כורע) מהצוות של לני ריפנשטאהל, יו"ר הוועדה המארגנת של המשחקים הגרמני ד"ר קָארְל דִים, חבר הוועד האולימפי הבינלאומי היפני זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (נחשב לאבי תורת הג'ודו ביפן), ונשיא הוועדה המארגנת של המשחקים הגרמני ד"ר תֵּיאוֹדוֹר לִיוָואלְד. (Olympiazeitung 1936).

הג'ודוקא יעל ארד, הפוליטיקה, אנוכי, והג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף.

ביום חמישי – 24 בדצמבר 1992 ערכתי , הפקתי , ושידרתי בזמן צפייה ראשי בשמונה בערב תוכנית סיכום שנתית בת שעה של שנת 1992 במסגרת "מבט ספורט". מטבע הדברים ייחדתי את מרבית זמן התוכנית להצלחתם המזהירה של יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמָדְגָ'ה באולימפיאדת ברצלונה 1992. הזמנתי אותם להתארח באולפן השידור. יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היו גיבורי מִשְדָר הטלוויזיה ההוא "מבט ספורט" בו ביקשתי גם לבדוק מה קרה בדיוק בקרב השנוי במחלוקת ההוא בין יָעֵל אָרָד לפְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. זה נראה לי חשוב להשלים עכשיו את התמונה העיתונאית שהחסרתי ב – 30 ביולי 1992 בעת אולימפיאדת ברצלונה 1992. בפוסט הקודם דיווחתי לקוראים כי בתום הקרב ההוא באולימפיאדת ברצלונה 1992 ב- 30 ביולי 1992 בו הפסידה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף ליָעֵל אָרָד, הג'ודוקא הגרמנייה נטשה עוד באותו ערב את המשלחת הגרמנית, עזבה את ברצלונה ושבה לגרמניה אפופת ייאוש ומאוכזבת מאוד מפני שחשבה שנעשה לה עוול וחשה כי נשדדה ע"י השופט. רציתי לראיין אותה ולבקש את תגובתה כמפסידה בקרב השנוי במחלוקת ההוא אולם אנשי ARD ו- ZDF בברצלונה השיבו לי כי הדבר בלתי אפשרי מפני שהיא כבר חזרה לגרמניה עצובה והמומה. יצרתי קשר מחודש עם פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף בדצמבר 1992 באמצעות ZDF. חמישה חדשים אחרי הפסדה ליָעֵל אָרָד נֵאוֹתה לשחזר לי בשיחת טלפון את אשר חשה ביום חמישי ההוא ב- 30 ביולי 1992 על מִזְרָן הג'וּדוֹ באולימפיאדת ברצלונה בקרב השנוי במחלוקת נגד יריבתה הישראלית. היא הייתה עכשיו רגועה ולא היססה בסוף השיחה לחלוק שבחים ליָעֵל אָרָד. ביקשתי לראיין אותה באמצעות צוות צילום של רשת הטלוויזיה הגרמנית ZDF והיא הסכימה. מנהל חטיבת הספורט של ZDF אוֹסְקָר וָוארְק המנוח (Oskar Wark) נזעק לעזרתי והפיק את הריאיון הטלוויזיוני עם פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. הכתבתי לו את השאלות שלי מישראל. הוא שאל והיא פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף ענתה לצוות הצילום הגרמני את מה שענתה כפי שתקראו מייד. האמת הפנימית שלה בה האמינה בכל ליבה וצניעותה כספורטאית שָבוּ את לבי . האמנתי לה מה עוד שהיא התייחסה בכבוד ליעל ארד ולא קיטרה. פראוקה אייקהוף התגלתה לי כאישיות הגונה ומהימנה. עובדת קיום הריאיון העיתונאי עם פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (Frauke Eickhoff) בה סיפרה בכֵנוּת ובשקט נפשי רב כיצד נגנב ממנה הניצחון באולימפיאדת ברצלונה 1992 ע"י השופט, היוותה הישג עיתונאי. הריאיון לא היה בבחינת סוד. עד כמה שזכור לי ההחלטה שלי לשדרו ב- 24 בדצמבר 1992 בתוכנית הסיכום של "מבט ספורט" ב- 24 בדצמבר 1992 הועברה לידיעתה של יָעֵל אָרָד לפנים משורת הדין (זאת לא הייתה חובה שלי להודיע לה מראש) בטרם הוצאתו לפועל של מִשְדָר הסיכום ששודר כאמור ביום חמישי – 24 בדצמבר 1992, ואותו הגישו אורי לוי ומאיר איינשטיין. בשעה שיעל ארד התייצבה במערכת ת"א לריאיון ישיר בתוכנית "מבט ספורט" עם אורי לוי היא ידעה כי במקביל לעריכת הריאיון הישיר עמה בתוכנית הסיכום ההיא כי אני מתעתד ומתכנן לשדר ריאיון מוקלט עם יריבתה הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף הנוגע לאותו הקרב השנוי במחלוקת ההוא. כאמור, כעיתונאי לא הייתי חייב לבַשֵר לה זאת. תקשורת המונים שעוסקת ודנה באירועים שנויים במחלוקת בכל התחומים, גם בתחרויות ספורט, מעניקה פתחון פה ואפשרויות תגובה לא רק למנצחים אלא גם למפסידים.

צריך להסביר שוב לקוראי הבלוג כי חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא עבדה בשירותה של יעל ארד ולא בשירותם של הפוליטיקאים שתמיד ניסו לבחוש בקדרה, אלא הייתה יחידה טלוויזיונית ששיקולי השידור שלה הם עיתונאיים בלבד ונקיים מכל רבב. עקרונות העיתונאות של Dignity + Integrity, יושרה, כנות, ומכובדות היו פרוסים תמיד לפניי ולא סטיתי מהם לעולם. לריאיון שערכתי באמצעות ערוץ הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF עם פראוקה אייקהוף היו שיקולים עיתונאיים טהורים בלבד. יָעֵל אָרָד פירשה זאת כבגידה בה . ואז החליטה בסופו של חודש דצמבר 1992 לגייס את שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל וסגנה מיכה גולדמן כדי להבאיש את ריחו של שדר ה- off tube של תחרויות הג'וּדוֹ באולימפיאדת ברצלונה 1992 מר אורי לוי, ולהציג אותי כעורך לא אחראי של חטיבת הספורט רווי יֶצֶר נקמנות כלפיה. המכתב המגוחך והקטנוני היה רצוף אי דיוקים בלשון המעטה שאעמוד עליהם בהמשך הפוסט. שולמית אלוני ז"ל ומיכה גולדמן יבדל לחיים ארוכים שלא צפו באותה תוכנית הסיכום ההיא של "מבט ספורט" מ- 24 בדצמבר 1992, בחרו להתייצב באופן אוטומטי לצדה של יָעֵל אָרָד ותקפו אותי, מבלי ששמעו את הסבריי וטיעוניי. צריך להסביר כאן שוב שכשם שלא עבדתי בשירותה של יָעֵל אָרָד כך לא עבדתי בשירותם של שולמית אלוני ומיכה גולדמן. עבודתי העיתונאית שלי הייתה שקופה ונקייה מכל כתם, וכל אחד ואחת יכלו לעקוב אחריה ולבדוק את אמיתות העובדות והטיעונים שהצגתי. מכתבה של יָעֵל אָרָד אל שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל התוקף את השַדָּר שלי אוּרִי לֵוִי ואותי, ומכתביהם החוזרים החריפים הבלתי מתקבלים על הדעת של השרה שוּלָמִית אַלוֹנִי וסגנה מִיכָה גוֹלְדְמַן נגדי ונגד מדיניות השידורים שלי יובאו בהמשך הפוסט.

צריך להזכיר כאן במאמר לא מוסגר כי יו"ר איגוד הג'וּדוֹ בארץ מר דָוִד "דוּדוּ" בֵּן דוֹב תקף במכתב חריף ששלח ב- 12 באוגוסט 1992 למנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל, את פרשן הג'ודו שלי יונה מלניק בתקופת משחקי ברצלונה 1992. דָוִד בֵּן דוֹב כתב לאַרְיֵה מֶקֶל בין השאר כלהלן : "הסיקור ודברי הפרשנות היו כמעט תמיד מופרכים ומהופכים…מדובר בפרשן שאמור להיות מקצועי אך הוא מנותק…". מכתבו של דוד בן דוב לאַרְיֵה מֶקֶל יובא בהמשך הפוסט.

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בדצמבר 1992, שמונה בערב. לפני 22 שנים. אורי לוי מגיש את "מבט ספורט" תוכנית הסיכום של 1992 יחדיו עם מאיר איינשטיין ומראיין את יעל ארד היושבת באולפן מערכת תל אביב בקרייה. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1). 

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בדצמבר 1992, שמונה בערב . לפני 22 שנים. מאיר איינשטיין מגיש את "מבט ספורט" תוכנית הסיכום של 1992 יחדיו עם אוי לוי. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1). 

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בדצמבר 1992. שמונה בערב. לפני 22 שנים. הג'ודוקא יעל ארד מתראיינת לתוכנית "מבט ספורט" העוסקת בסיכום 1992 וגם בקרבות שלה והצלחתה הגדולה באולימפיאדת ברצלונה 1992 לרבות הקרב השנוי במחלוקת שלה נגד הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1). 

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. תמונת טלוויזיה סנסציונית. תם קרב הג'ודו במשקל 61 ק"ג בין הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף לבין הג'ודוקא הישראלית יעל ארד. פראוקה אייקהוף מניפה ידיים אל על ומסמנת "הניצחון שלי" לאחר היוזמה ההתקפית שנקטה, וההטלה המוצלחת שלה את יעל ארד למזרן (על חולצת הג'ודו שלה פראוקה אייקהוף כתובות שלוש האותיות באנגלית GER, כלומר גרמניה). מצד ימין נראית בבירור על הלוח האלקטרוני הסמוך למזרן הכתובת "Ippon". יעל ארד נראית מוטלת שרועה חסרת אונים כשיער ראשה מבצבץ מבין רגליה של פראוקה אייקהוף הצוהלת. שופט התחרות חשב אחרת והעניק את הניצחון דווקא ליעל ארד. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992 . אולימפיאדת ברצלונה 1992 . יעל ארד (בגבה למצלמה) עולצת ומפגינה את שמחתה לאחר שהוברר כי היא זאת שניצחה בקרב נגד הגרמנייה פראוקה אייקהוף .(באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי) . 

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. עוד תמונה של יעל ארד (בגבה למצלמה) עולצת ומפגינה את שמחתה לאחר שהוברר כי היא זאת שניצחה בקרב נגד הגרמנייה פראוקה אייקהוף. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף מביעה את תדהמתה העצומה לאחר שהשופט העניק Ippon ליריבתה הישראלית יעל ארד. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. יעל ארד מוכרזת כמנצחת בקרב נגד הגרמנייה פראוקה אייקהוף ומעפילה לקרב הגמר במשקל 61 ק"ג נגד הצרפתייה קתרין פלורי. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

יעל ארד הניחה בטרם שידור תוכנית הסיכום ההיא ב- 24 בדצמבר 1992 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית תהלל אותה – מחד, ותחביא ו/או תקטין ותצמצם את עדותה של פראוקה אייקהוף – מאידך. תגובות וראיונות של מנצחים ומפסידים באותה עת באותה תוכנית טלוויזיה הם עניין שבשגרה. אולם יעל ארד פירשה זאת אחרת לחלוטין. פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף קלקלה לה את ההצגה וחטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הלאומית , לאומית על פי תפישתה , ש- שיתפה פעולה עם הג'ודוקא הגרמנייה, טמנה לה מלכודת כפי שכתבה לשרת החינוך שולמית אלוני כלהן : "תוך שניות הבנתי שנפלתי למלכודת מתוכננת היטב שהוכנה מבעוד מועד כפי שנתברר לי לאחר התוכנית ע"י ראש המחלקה יואש אלרואי ושדריו עושי דברו…". דבריה של יָעֵל אָרָד כפי שנאמרו לשרת החינוך שולמית אלוני הציגו אותי כ- תכמן, תכסיסן, וטומן מלכודות. זה היה לא אמת. מעין הוצאת דיבה. לכן דבריה הבלתי נכונים לא הזיזו לי ולא הותירו עלי שום רושם. איזה טומן מלכודות ואיזה נעליים. אינני עובד בשירותן של יָעֵל אָרָד ושרת החינוך הנכבדה. לא הייתי חייב דבר לשתיהן. אני עיתונאי בן חורין ש- עובד למען מסך הטלוויזיה שלי. כמה פעמים מראיינים בטלוויזיה וברדיו אנשים כאלה ואחרים כדי לשמוע את דעתם ואח"כ מצרפים מולם מרואיינים נוספים שמתנגדים לדבריהם…? ב- 4 ביולי 1954 ניצחה גרמניה את הונגריה ניצחון סנסציוני 2:3 במשחק הגמר של מונדיאל שווייץ 1954. בדקה ה- 90 של המשחק ההוא הבקיע החלוץ ההונגרי פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas) שער והשווה ל- 3:3 ובכך כפה ההארכה אולם השער נפסל ע"י הקוון הוולשי מרווין גריפיטס (Mervyn Griffiths) והשופט המרכזי הבריטי וויליאם "ביל" לינג (William "Bill" Ling) בטענת נבדל פעיל. כל גרמניה חגגה את הפתעת הכדורגל המרעישה , אף על פי כן רשת הטלוויזיה הגרמנית ARD לא חששה לראיין את פֶרֶנְץ פּוּשְקָש שטען, "כי הקוון גזל שער מהונגריה , ואילו היה מאשר אותו, אין לו ספק שהונגריה הייתה מנצחת את מערב גרמניה בתקופת ההארכה". בגרמניה לא קמה שום צעקה אז נגד ההחלטה לצרף לתמונת הניצחון הסנסציונית הגרמנית את טענותיו של הקפטן ההונגרי המוּבָס פרנץ פושקש שחלק על השופט. מכתבה של יָעֵל אָרָד לשרת החינוך שולמית אלוני צבר תאוצה ותהודה פוליטיים. הודעתי ליוֹסֵף בַּר-אֵל ואַרְיֵה מֶקֶל שאין בדעתי להתנצל בפני אף אחד. לא בפני השרה שוּלָמִית אַלוֹנִי, לא בפני הסגן שלה ח"כ מִיכָה גוֹלְדְמַן , לא בפני יָעֵל אָרָד, וגם לא בפני איגוד הג'ודו. הפוליטיקאים האלה לא הזיזו לי ולא יקבעו לי את ה- Line up של המהדורה.

הנה התמליל המלא של טקסט הריאיון שערכה הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF בדצמבר 1992 על פי בקשתי עם פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. ספורטאית מכובדת. הריאיון שודר בתוכנית הסיכום ההיא של "מבט ספורט" ב- 24 בדצמבר 1992. הריאיון נערך כמובן בשפה הגרמנית ותורגם לעברית באמצעות כתוביות.

כניסה 1

פראוקה אייקהוף : "הייתה לי הרגשה שניצחתי, שכן כל ג'ודוקא מרגיש אם הטיל ו/או הוטל, וכשצופים בהקלטת ה- ווידיאו הרי אני היא שהטלתי ולכן שמחתי. האולם היה כולו בעדי, הצופים שרקו ואין לומר שכולם היו הדיוטות בג'ודו. כי מי שמתעניין בג'ודו יש לו גם מושג בסיסי. וגם נשיא איגוד השופטים מסר לי לאחר מכן הודעה שבה הוא מתנצל על השגיאה הנוראה. שאלה : האם הייתה ליעל ארד הרגשה שנוצחה ? אינני יכולה להעריך זאת עתה, אך התנועות ושפת הגוף שלה מעידים על כך שהקרב לא התנהל בצורה תקינה. לא שוחחתי איתה לאחר מכן שהרי בתום הקרב אין לחלוק עוד על החלטת השופטים. כשאתה יורד מן המזרן הקרב תם, ולא ניתן עוד לשנות דבר. אך כשם שאני שמחתי, הייתה היא עצובה לאחר ההטלה. רואים זאת בהקלטת ה- ווידיאו, וגם לאחר שהוענק לה הניצחון היא לא שמחה כפי ששמח אדם כשהוא זוכה לעלות לגמר".

כניסה 2

פראוקה אייקהוף : "ארבעת ו/או ששת השבועות הראשונים היו קשים. מיהרתי לעזוב את ברצלונה כיוון שהייתי מאוכזבת מאוד אך טרם שקלתי ברצינות לפרוש. בדעתי לצמצם מעט את העיסוק שלי בג'ודו כיוון שאני רוצה לסיים את לימודיי. בגרמניה טרם קם דור המשך ולו אני עדיין מצפה. אם אצליח על הרמה שלי בפחות אימונים אשתדל להישאר הג'ודוקא הבכירה בגרמניה . שאלה : האם יש לך מה לומר ספציפי ליעל ארד שהרי יש להניח שהיא תראה את הריאיון עמך ? כן אני רוצה לברך אותה מקרב לב על מדליית הכסף. גם אמרתי זאת לכתבים אחרים. לדעתי זהו הישג נפלא שיעל ארד הצליחה להשיג. היא הוציאה אותי אומנם מהמירוץ אך כך זה בספורט. אני מקווה שניפגש שוב באליפות העולם במינכן כדי שנוכל לערוך קרב גומלין במירכאות".

טקסט תמונה : דצמבר 1992. הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף מתראיינת על פי ב'שתי לרשת הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF בעניין קרב הג'ודו השנוי במחלוקת במשקל 61 ק"ג בו נאבקה נגד יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992. על פי שיקול דעתה של פראוקה אייקהוף שופט הקרב טעה טעות חמורה כשהעניק את הניצחון ליעל ארד ב- Ippon ולא לה. (באדיבות ערוץ 1) . 

טקסט תמונה : דצמבר 1992 . הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף מתראיינת על פי בקשתי לרשת הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF בעניין קרב הג'ודו השנוי במחלוקת במשקל 61 ק"ג בו נאבקה נגד יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992. על פי שיקול דעתה של פראוקה אייקהוף שופט הקרב טעה טעות חמורה כשהעניק את הניצחון ליעל ארד ב- Ippon ולא לה.(באדיבות ערוץ 1).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. עדות לתפארת אישית ולאומית. יעל ארד עונדת את מדליית הכסף בתום קרב הג'ודו לנשים במשקל 61 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992. ספורטאית איתנה שהביאה כבוד רב לעצמה ולמדינת ישראל בדרכים משעממות. נותר לה זמן כדי לעסוק ולהיאבק בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלדעתה לא כיסתה את פועלה ותהילתה כראוי. היא הייתה אלופה אולימפית אולם סגנון הג'ודו המשעמם שלה לא הרשים אותי. (באדיבות ה- Host broadcaster הבינלאומי הספרדי RTO 1992).

בתום שבוע משידור אותה תוכנית "מבט ספורט" ב- 24 בדצמבר 1992, תוכנית שדנה כאמור בסיכום אירועי הספורט של 1992, התבררה עדותה של פראוקה אייקהוף כמקדם חיכוך גבוה . יָעֵל אָרָד התעוררה ושלחה כתב אישום נגדי חסר תקדים בחריפותו ובסגנון הכתיבה שלוֹ לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני. יָעֵל אָרָד העריכה כי תוכנית הסיכום "מבט ספורט" מאותו יום חמישי ההוא של 24 בדצמבר 1992 אמורה לעסוק רק בתהילתה מבלי לאפשר לטלוויזיה הישראלית הציבורית לפתוח גם צוהר עיתונאי בכיוונה של פראוקה אייקהוף, על מנת לשמוע את הצד שלה, מה היא חושבת על תוצאות הקרב ההוא השנוי במחלוקת בין שתיהן. היא ראתה במעשה העיתונאי שלי המבקש לשמוע גם את חוות דעתה של יריבתה פרובוקציה ו- צעד של בגידה בה ואי אמון שלי בניצחונה שלא היה מוטל בספק לפי דעתה. היא פשוט לא הבינה מדוע יואש אלרואי תוקע לה בפרצוף פתאום את הגרמנייה הזאת שקוראים לה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. יָעֵל אָרָד זכתה אומנם במדליית הכסף בתחרות הג'ודו לנשים במשקל 61 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 92' אולם היא הצטיירה לי כאלופה מגלומנית בעלת אמביציות מגוחכות שחשבה כי תפקידה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא להלל באופן אוטומטי את תהילתה האולימפית ואני כעורך ראשי ומפיק ראשי של תוכניות הספורט עובד אצלה. במכתב ההוא שכתבה לשרת החינוך שולמית אלוני נאמרו אודותיי דברים שמעולם לא אמרתי ליעל ארד. היא כתבה לשולמית אלוני שאמרתי לה , "…כי עכשיו ההישגים שלי לא מעניינים איש ובטח לא אותו אך כשאהיה גדולה כדבריו הם קרי הטלוויזיה יהיו אתי…". מעולם לא התקיימה שיחה כזאת ביני לבינה. היא השמיצה את השידורים האולימפיים שלנו בברצלונה 92' והוציאה את דיבתנו רעה באוזניה של שולמית אלוני כלהלן מבלי להתעמק כלל בקשיי הטלוויזיה האובייקטיביים בברצלונה 92', משהו כמו כוח עליון , מבלי שיהיה לי הכוח לשנותם : "…למרות תפקודה הכושל של מחלקת הספורט בתקופת המשחקים האולימפיים בשידור הנבחרת הישראלית בכלל ובשידור תחרויות הג'ודו בפרט , ולמרות ההשמצות וההכפשות שנורו כלפיי במשך חודשים מעל דפי העיתונות מצד מנהל מחלקת הספורט מר יואש אלרואי, מצאתי צורך להיענות להזמנה מתוך כבוד לטלוויזיה הממלכתית ולצופיה…", וטפטפה לעיניה של שולמית אלוני עוד טקסט מגוחך, "…תוך שניות הבנתי שנפלתי למלכודת מתוכננת היטב שהוכנה מבעוד מועד כפי שנתברר לי לאחר התוכנית ע"י ראש המחלקה ושדריו עושי דברו…". אפשר לחשוב איזה מלכודת מתוכננת הכנתי לה מבעוד מועד…??? בסך הכול היה מדובר ב- Line up תוכניתי שכלל בתוכו לסירוגין את עדות המנצחת יָעֵל אָרָד ואת עדות המפסידה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. ברור שהיה מדובר בהוצאת דיבה אודותיי, ואם היו הדברים נכונים כפי שכתבה יָעֵל אָרָד הרי שעל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל הייתה מוטלת החובה לפטר אותי לאלתר מתפקידי בנימוק של עיתונאי תככן ולא אמין. הנה מכתבה ההוא של יָעֵל אָרָד לשולמית אלוני מדצמבר 1992 כלשונו [1]. אני מוכרח לומר שהאלופה האולימפית הזאת הצטיירה בעיניי כעגמומית ומעוררת חמלה משגייסה את הפוליטיקאים להתייצב לימינה ולהגן עליה. היא נראתה לי דמות ילדותית ובכיינית שבאה בטענות קטנוניות לעבודה העיתונאית הטלוויזיונית המתבקשת שלי רק מפני שראיינתי לצורכי התוכנית גם את יריבתה הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף.

(הערה : המכתב שכתבה יעל ארד לשולמית אלוני בסופו של חודש דצמבר 1992 נשלח בפקס אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ונרשם על נייר כימי של הימים ההם . היה צורך לשחזר בו אות – אות . לא הצלחתי לאתר את המכתב המקורי בארכיון המדינה) .

טקסט מסמך  : סוף דצמבר 1992 . זהו עמוד מס' 1 (מתוך 2) של מכתבה של יעל ארד לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני (השרה הממונה על רשות השידור) , בו היא מאשימה אותי בהתנכלות מכוונת כלפיה בתום תוכנית הסיכום של שנת 1992 כפי ששודרה ב- "מבט ספורט" ב- 24 בדצמבר 1992 . הערה : לא ניתן היה לשחזר במלואה את שורה 7 מלמטה מפני שהאותיות דהו לגמרי .

טקסט מסמך  : סוף דצמבר 1992 . זהו עמוד מס' 2 (מתוך 2) של מכתבה של יעל ארד לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני .

יום רביעי – 30 בדצמבר 1992

לכבוד גב' שולמית אלוני

שרת החינוך והתרבות

 

לגב' אלוני שלום,

הנדון : מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית

כשזכיתי לראשונה במקום השלישי באליפות אירופה בשנת 1989, היה לי הכבוד להכיר את עורך הספורט של הערוץ הראשון בטלוויזיה , מר יואש אלרואי. כבר אז ידע לומר לי , שעכשיו ההישגים שלי לא מעניינים איש ובטח לא אותו , אך כשאהיה "גדולה" כדבריו, הם – קרי הטלוויזיה – "יהיו איתי".

ביום חמישי – 24 בדצמבר 1992 הבנתי למה התכוון מר אלרואי. הוזמנתי לאולפן מחלקת הספורט למה שאמור היה להיות תוכנית סיכום לשנת 1992. למרות תפקודה הכושל של המחלקה בתקופת בשידור הנבחרת הישראלית בכלל ובשידור תחרויות הג'ודו בפרט , ולמרות ההשמצות וההכפשות שנורו כלפיי במשך חודשים מעל דפי העיתונות מצד מנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי, הסכמתי להיענות להזמנה לבוא לאולפן השידור מתוך כבוד לטלוויזיה הממלכתית ולצופיה.

תוך שניות הבנתי שנפלתי למלכודת מתוכננת היטב שהוכנה מבעוד מועד – כפי שנתברר לי לאחר התוכנית  – ע"י ראש המחלקה ושדריו ועושי דברו. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הממלכתית ניסתה להוכיח באותות ובמופתים , תוך שהיא מעמידה אותי למשפט ציבורי, שבשרירות לבי וברשעותי גזלתי מדלייה אולימפית מגרמנייה תמימה וחביבה. כתב מטעם התוכנית יצא במיוחד להביא ריאיון אתה בנושא הזה. לרגע סברתי שאני יושבת באולפן הטלוויזיה הגרמנית וצריכה להסביר פשעים שעשיתי לציונות . ואולי כך הוא הדבר ? אולי הזכייה במדליה האולימפית אחרי שנות עבודה והשקעה אינסופית, היא עוול נוראי שהעונש עליו הוא חקירה צולבת בטלוויזיה הממלכתית, בניצוחו של – מי אם לא ? אותו שדר בעל יכולת מקצועית מפוקפקת, שהצליח לא רק להחמיץ את ניצחוני בחצי הגמר האולימפי, אלא גם לא להימצא באולם בזמן השידור, ולכסות את האירוע מהאולפן בברצלונה. האם ליחס המשפיל הזה התכוון מר יואש אלרואי שאמר לי אז, בשנת 1989, שהם "יהיו איתי" ? או שמא לאחר שהצהיר במוסף "מעריב" לפני חודשים אחדים שהוא "בנה אותי", עכשיו הוא מנסה להוכיח שהוא יכול "להרוס אותי" ?

האם עורך תוכנית כל שהיא בערוץ ממלכתי  יכול להשתמש בכוחו לצורך נקמנות אישית , כאילו הייתה זאת נחלת אבותיו ? האם הוא יכול להשתמש בכלי הזה לעשות דיסקרדיטציה לספורטאית אולימפית בגלל סיבות הידועות רק לו ? כחודש לפני האולימפיאדה טלפנה אליו נורית ארד כדי לברר אם ישודרו הקרבות של מי שהוא אהב לכנות "התקווה האולימפית" ? והוא ענה לה בלי להניד עפעף, "גברת ארד, אם הבת שלך תעפיל לגמר , כל עם ישראל יראה אותה. ואם לא ממילא נקרע אותה לגזרים". והרי הגעתי לגמר כידוע (למרות הצער של מחלקת הספורט) וגם ניסה לקרוע אותי לגזרים…למותר לציין שנפגעתי עד עמקי לבי מהיחס המשפיל של הטלוויזיה הישראלית באותו יום חמישי בערב. לא יכולתי לחלום שכך תיראה תוכנית הסיכום השנתית של מחלקת הספורט !

מצאתי לנחוץ לכתוב לך כל זאת באמונה וביטחון שתדעי לתקן את העוול שנעשה לי, ולדאוג לכך, שאף ספורטאי ישראלי מצליח  לא ייאלץ לעמוד במצב המביך והמביש שהועמדתי בו אני.

בברכה,

יעל ארד

רחוב צביה לובטקין 1/א הרצליה

טל : 509678 – 052 

פקס : 540215 – 052

אצבע כתב האישום של הספורטאית הפופולארית והאהודה , בעלת מדליית הכסף האולימפית , שמדינת ישראל העשירה את חשבון הבנק שלה ב- 300000 (שלוש מאות אלף) שקל – הופנתה באופן אישי נגדי. המכתב ש- שוגר לשרת החינוך והתרבות בממשלת ישראל שולמית אלוני ז"ל, נשען על מערכת יחסי ציבור משומנת. אם היה בו שמץ ו/או גרעין של אמת, הרי שהיווה עִילָה מספקת להקמת וועדת חקירה ברשות השידור שתביא להרחקתי ו- פיטוריי המידיים מניהול שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מכתבה של יָעֵל אָרָד היה ילדותי, שָגוּי, לא ראוי, וגם לא נכון בעובדות שכתובות בו. הייתה טמונה בו מגלומניה. בטעות חשבה שהיא עומדת מעל שיקולי העריכה העיתונאיים של תוכנית הספורט שאליה הוזמנה . נדמה היה לה שנקראה על ידי לאולפן השידור כדי לסגוד לה כפי שסגדה לה חלק מעיתונות הספורט בישראל המתחנפת והמתרפסת. יָעֵל אָרָד ראתה בריאיון שערכתי עם יריבתה הגרמנית מעֵין מתן עֵדוּת שמקומה בבית הדין, ולא מעשה עיתונאי לגיטימי, הראוי להיות משודר בתוכנית ספורט טלוויזיונית בהשתתפותה. היא ביקשה שנפאר את שמה ונשמח בחגה, מבלי לערב בה את יריבתה הגרמנית. הופעתה של פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף בתוכנית סיכום הג'ודו של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית נתפשה אצלה כאמור כמעשה התרסה מצידי, בעוד אני ראיתי בכך מסמך עיתונאי חשוב שמשלים דווקא את הישגה היוצא דופן של יָעֵל אָרָד בברצלונה. היא סברה שמשום שאף עיתון בישראל לא הביא מעולם את תגובתה של פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף בקרב האולימפי ההוא השנוי במחלוקת ביניהן, מדוע יואש אלרואי מהטלוויזיה (הממלכתית) מתעקש לקלקל את ההצגה הפרטית שלה ומתנכל לה באמצעות ריאיון טלוויזיוני עם המתחרה הגרמנייה שבכלל הפסידה לה. השיקול העיתונאי שלי חָרה לה. ולא רק לה. מחשבותיה של גב' יעל ארד אודותיי ואודות יריבתה פראוקה אייקהוף ממש לא עניינו אותי.

כעורך שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתי שלם עם עצמי. מִשְדָר הסיכום ביום חמישי ההוא של 24 בדצמבר 1992 בדק את חוקיות ההישג של יָעֵל אָרָד בצורה הגיונית ומכובדת מבלי להשבית את שמחת הניצחון של הג'וּדוֹקָא הישראלית ולבטח מבלי לפגוע בה. לא הייתי חייב ליָעֵל אָרָד דָבָר, וגם לא לשרת החינוך והתרבות גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ועוזרה מִיכָה גוֹלְדְמַן נציגי שלטון הממלכה. הייתי חייב למצפוני ולצופים שלי. אני עיתונאי ראשית דבר ואינני פטריוט עִיוֵור של יעל ארד והממלכה. אוהדי יעל ארד וגם שרת החינוך בלבלו בין מהות השידור הציבורי לבין שידור לאומי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה ממלכתית או לאומית. היא רשת שידור ציבורית. זהו הבדל ענק בין שתי ההגדרות. הפסטיבלים סביב יָעֵל אָרָד היו נחמדים. סיקרנו אותם ודיווחנו עליהם אך הם ממש לא נגעו ללִבִּי. אם משהו בתוכנית הסיכום שערכתי לא נראה ולא היה מקובל על הבוסים שלי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור, ואם שיקול דעתי היה שגוי, הרי ששניהם היו רשאים להדיח אותי. אם לא פעלתי כשורה ולא על פי האתיקה העיתונאית המקובלת יכלו לפַטֵר אותי. הם לא עשו זאת. לא כפיתי את עצמי על איש מהם. ניהלתי את מהלכיי בשקיפות יתירה. לא הסתרתי דבר מאף אחד. הכול גלוי וידוע על השולחן.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. עדות של תפארת אישית ולאומית. יעל ארד עונדת את מדליית הכסף בקרב הג'ודו במשקל 61 ק"ג לנשים באולימפיאדת ברצלונה 1992. ספורטאית איתנה שהביאה כבוד רב לעצמה ולמדינת ישראל בדרכים משעממות. נותר לה זמן כדי לעסוק ולהיאבק בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלדעתה לא כיסתה את פועלה ותהילתה כראוי. היא הייתה אלופה אולימפית אולם סגנון הג'ודו המשעמם שלה לא הרשים אותי. (באדיבות ה- Host broadcaster הבינלאומי הספרדי RTO 1992).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. חדי העין יכולים להבחין כי יעל ארד ניצבת בטקס חלוקת המדליות על דוכן מס' 2 כשהיא לובשת בגד אימון עם פרסומת מסחרית של חברת ההלבשה וההנעלה האמריקנית Nike בעוד הוועד האולימפי הישראלי חתם בכלל על עסקה כספית עם חברת ההנעלה וההלבשה הגרמנית adidas. מצלמות הטלוויזיה לא מאפשרות לשום פרט לחמוק מעדשותיהן. התייצבותה עם תלבושת Nike על דוכן המנצחים ב- 30 ביולי 1992 באולימפיאדת ברצלונה 1992 היה כמובן נושא ל- וויכוח בינה לבין הוועד האולימפי הישראלי ואיננו פולמוס טלוויזיוני. (באדיבות ה- Host broadcaster הבינלאומי הספרדי RTO 1992). 

לא חלפו כמה ימים וכמה לא מפתיע, נחת  ב- 5 בינואר 1993 בלִשכתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל, מכתב בוטה וחריף מטעם לשכת סגן שרת החינוך והתרבות מר מִיכָה גוֹלְדְמַן. הסגן הנכבד שלא צפה בעצמו בתוכנית הסיכום אך שמע שמועות וראה את עצמו כקומיסר רשות השידור, הרשה לעצמו להתבטא בסגנון בולשביקי [2]. הנה המכתב של ח"כ מִיכָה גוֹלְדְמַן יו"ר וועדת הספורט בכנסת וסגן שרת החינוך והתרבות, המטיל בי דופי חמור, וקובע, ש- בתוכנית סיכום אירועי הספורט של שנת 1992 שערכתי והפקתי, ניהלתי משפט פומבי בהפתעה נגד יעל ארד. מכתב מדהים בחוצפתו של ח"כ וסגן שַר הרואה ברשות השידור שלוחה של הממשלה, ומתייחס לטלוויזיה הישראלית הציבורית כאגף הסברה של משרד החינוך. יוסף בר-אל ביקש את תגובתי הישירה לכתב האישום של סגן השר. השבתי לו בקצרה בעשרים וארבע מילים בכתב ידי ובדם לִבִּי, מה אני חושב על הפוליטיקאים המתערבים ברגל גסה בתכני השידור, בזו הלשון [3] .

יוסף בר- אל שלום רב ,

כעיתונאי חופשי ברשות שידור ציבורית אך ריבונית ועצמאית , אני רואה את עצמי משוחרר מתשובה לאיש פוליטי העונה לשם מיכה גולדמן גם אם הוא ח"כ .

בברכה ,

יואש אלרואי

בשיחת טלפון פנימית בתוך הבניין הודעתי למנהל הטלוויזיה, "אינני מתכוון להתייחס אליו. הוא מחפש פּרסום ואני תר אחר האמת ומציב את העובדות במקום הראשון. הודע לי מה מחשבותיך". הטלוויזיה הישראלית היא ציבורית אך לא לאומית. אינני עובד בשירות הממלכה. אני עובד בשירות העיתונאות במדינה חופשית כפי שאני מבין אותה.

טקסט מסמך :  5 בינואר 1993. זהו מכתבו של סגן שרת החינוך והתרבות ח"כ מיכה גולדמן להנהלת רשות השידור בו הוא תוקף אותי בחריפות ומאשים את מערכת הספורט בהתנכלות ליעל ארד. בחלקו העליון של המסמך כתבתי ליוסף בר-אל , "כעיתונאי חופשי ברשות שידור ציבורית אך ריבונית ועצמאית אני רואה את עצמי משוחרר מתשובה לאיש פוליטי העונה לשם מיכה גולדמן גם אם הוא ח"כ". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לשכת סגן שר החינוך והתרבות

ירושלים , י"ב  בטבת  תשנ"ג

5 בינואר  1993 מס'  –  328

שלום רב ,

הנדון  :  סיקור הטלוויזיה הישראלית  –  יעל ארד.

בתאריך 24.12.1992 שודרה תוכנית הספורט "מבט ספורט", אשר אמורה הייתה לסכם את שנת 1992. בתוכנית זו התארחה יעל ארד, זוכת מדליית הכסף מאולימפיאדת ברצלונה. תוכנית זו, במקום לעסוק בסיכום השנה ובהצלחת יעל ארד ואורן סמדג'ה ואחרים התמקדה במשפט ציבורי, כמלכודת מתוכננת היטב, אשר הוכנה מבעוד מועד ליעל ארד.

זכותה של הטלוויזיה ואף חובתה לעסוק בכלל נושאי הספורט ולחקור ולבחון אותם, אולם אין זה תפקידה לערוך משפט – פומבי  ומה שחמוּר עוד יותר שהדבר נערך כהפתעה.

לסיום, אני מצטער שתוכנית שאמורה הייתה לסכם שנה מוצלחת מבחינת הספורט הישראלי , הפכה לתוכנית מריבה אשר אינה מוסיפה כבוד לטלוויזיה הישראלית. אבקש להתנצל באופן פומבי בפני יעל ארד.

בברכה, ח"כ מיכה גולדמן  

העתק  :

מר מיכה ינון – יו"ר רשות השידור.

גב' מיכל רפאלי – יועצת לענייני תקשורת של שרת החינוך.

אדוני סגן השָרָה הנכבד מר מִיכָה גוֹלְדְמַן על איזה תוכנית מריבה אתה בדיוק מדבר ? חטיבת הספורט איננה עובדת בשירות הממלכה וגם לא בשירות גב' יָעֵל אָרָד ואיגוד הג'ודו הישראלי. חשבתי שבזאת תם העניין. אך טעיתי. שרת החינוך והתרבות בממשלת ישראל גב' שולמית אלוני , החליטה להתערב אף היא בתכני תוכנית הסיכום של אירועי הספורט כפי שערכתי ושידרתי ב- 24 בדצמבר  1992. ההתקפות הציבוריות עלי הפכו למסע מאורגן אותו הובילה שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז"ל. הפוליטיקאים האלה לא הבינו כי אני עיתונאי סוברני ברשת טלוויזיה ציבורית אך עצמאית. אינני עובד בשביל אף אחד אלא בעבור מצפוני ומסך הטלוויזיה וצופיו . אנוכי מהווה חולייה אחת בשרשרת הפיקוד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אם הבוסים שלי אֵלִימֶלֶך רָם, יוֹסֵף בַּר-אֵל, אַרְיֵה מֶקֶל, ומִיכָה יִנוֹן חושבים שמעלתי בתפקידי העיתונאי הם רשאים לפטר ולהעיף אותי לכל הרוחות והשדים. עובדה שהם לא עשו זאת והיו להם נימוקים מצוינים להעניק לי גיבוי מוחלט בסופו של דבר.

ב- 10 בינואר 1993 הגיע אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל עוד נייר מכתבים רשמי הנושא אף הוא את סמל מדינת ישראל, ומתחתיו באותיות מאירות עיניים , "מדינת ישראל – שרת החינוך והתרבות". לא פחות ולא יותר. גב' שולמית אלוני החליטה לרִיב את רִיבָה של יָעֵל אָרָד מבלי שצפתה אף היא בתוכנית הסיכום. מלכת זכויות האזרח שלה נתתי את קולי בבחירות לכנסת ב- 1973 אפילו לא אִפשרה לי את הזכות הבסיסית להסביר לה מה קרה מנקודת מבטי באותו טורניר הג'ודו באולימפיאדת ברצלונה 1992. היא העדיפה להשתלח בי מבלי לבדוק והתייצבה לימינה של יָעֵל אָרָד כאילו פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף היא מרואיינת בלתי חוקית . מעולם לא הבנתי מהיכן נטלה לעצמה שרת החינוך שולמית אלוני את הסמכות והעוז להיפרע ממני ולהתערב כפיגורה פוליטית בשיקולי העריכה העיתונאיים שלי וב- Line up התוכנית מבלי לשקול את צעדיה קודם לכן. שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל הייתה אישה נכבדה ורצינית, אולם ברגע שהיא וסגנה מִיכָה גוֹלְדְמַן תחבו את זרועם השלטונית הפוליטית וניסו להשפיע בכוח מפאת היותם לשעה קלה בשלטון על שיקולי עריכה של תוכנית ספורט – עיתונאית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – הם שניהם הפכו למגוחכים ומעוררי חמלה. הנה טקסט המכתב שלה במלואו אותו שלחה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל ואשר עותקים ממנו נשלחו למנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ועו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור [4].

טקסט מסמך  :  10 בינואר 1993 . מכתבה של שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בו היא תוקפת את עבודתי העיתונאית הנוגעת לכיסוי הופעתה של יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992 .

מדינת ישראל שרת החינוך והתרבות

י"ז בטבת תשנ"ג 10 בינואר 1993

לכבוד

מר יוסף בר- אל

מנהל הטלוויזיה הישראלית

רוממה – ירושלים

שלום רב,

הנדון : התעמרות מחלקת החדשות ביעל ארד.

למרות פנייתו של סגני מר מיכה גולדמן בעניין הסיקור המעליב של מחלקת הספורט את זכייתה של יעל ארד, אני מבקשת להביע את מחאתי על כך שמחלקת הספורט בטלוויזיה הציבורית, רואה לעצמה זכות לנהוג בהתנשאות , בגסות ובחוסר פרגון אלמנטרי למרואיין. הדבר חמור שבעתיים, וודאי כשמדובר באלופה צעירה שהביאה כבוד רב למדינת ישראל , לספורט הישראלי, לחברה הישראלית ולנשות ישראל. פנייתה של יעל ארד אלי מצורפת בזו, ורצוי היה שתגיע לידיעת העוסקים בספורט בטלוויזיה הישראלית. נראה לי כי לא היה מזיק לו מצאה הטלוויזיה הישראלית דרך נאותה להתנצל בפני יעל ארד.

בברכה, שולמית אלוני

העתקים :

מר אריה מקל- מנכ"ל רשות השידור.                                                                         

מר מיכה ינון – יו"ר הוועד המנהל.

יעל ארד.

שולמית אלוני ומיכה גולדמן לא צפו באותו "מבט ספורט" של 24 בדצמבר 1992 . על איזה סיקור מעליב את מדברת שרת החינוך שולמית אלוני…? באמת התעמרות…? איזה התעמרות…? מה אתה אומר מיכה גולדמן…? עניין יָעֵל אָרָד הפך ל- Issue  לאומי. הואשמתי כשוֹנֵא יעל ארד ואויב הג'וּדוֹ בישראל. הציבור לא הכיר אותי ולא ידע שאני אוהב ג'ודו. לפני אולימפיאדת ברצלונה יזמתי את שידורה של כתבה נרחבת על התפתחות ספורט הג'ודו בישראל ובעולם. הג'ודו הפך לראשונה לענף ספורט אולימפי באולימפיאדת 1964 שהתקיימה בטוקיו . ביקשתי להביא בכתבה מֶסֶר לצופים שאומנם הג'וּדוֹ הוא ספורט לאומי יפני, אך הוא התפשט לכל רחבי העולם וכבש לו מקום גם בישראל. רבים ממנצחי הג'ודו אינם יפנים, אלא באים מכל רחבי תבל. גם לנו יש סיכוי.

הנהלות השידור הציבורי של הטלוויזיה ורשות השידור גם יחד, עמדו לפתע במצב עדין. אַרְיֵה מֶקֶל, מִיכָה יִנוֹן, ויוֹסֵף בַּר-אֵל היו כל אחד מינוי מקצועי של הדרג פוליטי. מצד אחד העריכה אותי השלישייה מן ההיבט המקצועי, אך מאידך ביקשו השלושה לרָצוֹת את גב' שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות שהייתה בתוקף תפקידה גם שָרָה ממונה על רשות השידור, והם היו תלויים בחסדיה הפוליטיים. הנהלת רשות השידור לא הייתה יכולה להתעלם מתביעת ההתנצלות שלה. היא דנה בעניין בכובד ראש. הודעתי לממונים עלי שאני דוחה מכל וכל את דברי ההאשמה של השרה הנכבדה. לא היה לגב' שולמית אלוני מושג על מה היא מדברת. הרי היא עצמה לא צפתה בתוכנית המשודרת, וטענותיה הבוטות כלפיי היו מבוססות על שמועות בלבד. לא היה בדעתי להתנצל בפני אף אחד ואף אחת. לא התכוונתי להשיב לפונים. לא לגב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ולא לסגן השָרָה מִיכָה גוֹלְדְמַן . גם לא ליָעֵל אָרָד. הודעתי לאַרְיֵה מֶקֶל, מיכה יִנוֹן, ויוֹסֵף בַּר-אֵל  בלשון ברורה, "אני מתכוון להסביר לכם בלבד בע"פ ובכתב כדֶרֶג המקצועי העליון שלי, את השתלשלות פני הדברים, ואת העקרונות העיתונאיים שהנחו אותי לשָדֵר את תוכנית הסיכום על הישגי הג'ודו הישראלי באולימפיאדת ברצלונה 1992, כפי ששודרה. אתם תחליטו לאחר קריאת מכתבי והסברי אם אתם רוצים את ראשי ערוף תחת הגיליוטינה הפוליטית . אינני מתנצל וגם אינני מתפטר", והוספתי, "שרת החינוך והסגן שלה מכפר תבור אינם חייבים לי כלום אך גם אני לא חייב להם דבר". הנה מכתבי אל מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל כלשונו, והמתייחס למכתבה של שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני מ- 10 בינואר 1993 [5]. בסופו של המכתב הוספתי בכתב ידי, יוסף בר-אל, הטלוויזיה הישראלית היא ציבורית ולא לאומית".

טקסט מסמך : 15 בינואר 1993. זהו עמוד מס' 1 מתוך 2  של מסמך התשובה שנשלח למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל כנגד האשמותיהם של שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ז"ל, סגנה מיכה גולדמן, ויעל ארד. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : 15 בינואר 1993. זהו עמוד מס' 2 מתוך 2 של מסמך התשובה. בסופו של המכתב הוספתי הערה למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, "זכור שהטלוויזיה הישראלית היא ציבורית – ולא לאומית". עם כל הכבוד לא הייתי חייב דבר לפוליטיקאים. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

רשות השידור- הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                                   יום שישי- 15 בינואר 1993

אל : מנהל הטלוויזיה

מאת : יואש אלרואי

הנדון  :  מכתבה של שרת החינוך אליך מתאריך 10 בינואר 1993 בעניין יעל ארד.

ביום חמישי –  24 בדצמבר 1992 , במסגרת התוכנית "מבט ספורט", בחרנו את נושא הג'ודו , לסיכום שנתי נרחב בעקבות ההצלחה הגדולה של הענף- במשחקים האולימפיים בברצלונה 1992. במהלך התוכנית שידרנו את שני קרבות חצי הגמר, ותחרות הגמר של יעל ארד, אירחנו את יעל ארד באולפן, שידרנו את הקרבות של אורן סמדג'ה, ושידרנו כתבה נרחבת על משפחתו של אורן סמדג'ה בעיירה אופקים, ועל התפתחות הענף שם . התוכנית כולה נעשתה מנקודת מבט מפרגנת, עם מתן קרדיט בלתי מעורער לג'ודו הישראלי, ולספורטאים הישראליים שייצגו את הענף הזה במשחקים האולימפיים.

הקרב של יעל ארד בחצי הגמר בברצלונה נגד הגרמנייה פראוקה אייקהוף, הוא אחד מהקרבות השנויים ביותר במחלוקת בתולדות הג'ודו במשחקים האולימפיים . עסקנו גם בקרב הזה בהרחבה – והבאנו גם את נקודת מבטה של יריבתה של יעל ארד במסגרת ריאיון שצולם במיוחד עבורנו ע"י רשת הטלוויזיה הגרמנית ZDF . זאת היא עבודה עיתונאית לגיטימית לחלוטין על פי כל קריטריון ומכל נקודת מבט , ונדרשת כדי להביא תמונה שלֵמָה ומלאה לצופה.

מייד לאחר הריאיון המוקלט עם פראוקה אייקהוף, קיבלה יעל ארד זכות תגובה מלאה, כמעט ללא הגבלת זמן. במהלך התוכנית לא נעשתה כל פרשנות מצד שדרי מחלקת הספורט. לא נאמר בשום צורה מי מן השתיים צודקת – כאשר שתי הדֵעות שודרו כלשונן – תוך מתן אפשרות מלאה לצופה להחליט בעצמו . הריאיון עם יעל ארד היה ענייני, מנומס מאוד, תוך מתן כבוד מלא למרואיינת, ותוך הדגשה ברורה של ההישג המרשים שבזכייה במדליה האולימפית. אנשי ושדרי מחלקת הספורט לא ניסו ולא פגעו בשום דרך בכבודה של יעל ארד.

אנשי מחלקת הספורט משוכנעים שרבים מן המבקרים את תוכנית הסיכום המדוברת כלל לא צפו בה ומתרשמים באופן חד צדדי מתלונות בלתי מוצדקות של צד אחד (יעל ארד) . אנו מזמינים את כל מי שמעוניין, לבוא ולצפות יחד עִמנוּ בקלטת התוכנית כדי להתרשם ולהביע דֵעה . כעורך ראשי אני עומד מאחורי תוכנית הסיכום , שהייתה לדעתי  מקצועית , עניינית , מעניינת , ובעיקר הוגנת . אינני מוצא שום סיבה להתנצלות בפני אף אחד – בעִקבות שידור התוכנית "מבט ספורט" ב- 24  בדצמבר 1992. הקלֶטֶת "מבט ספורט – תוכנית  סיכום  הג'ודו" מתאריך יום חמישי –  24 בדצמבר 1992 , עומדת לרשותך לצפייה , ולרשות כל דורש אחר .

בברכה,

יואש  אלרואי

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. חלק מעמדת הפיקוד שלי ב- IBC באטלנטה 96'. הג'ודוקא יעל ארד (שנייה משמאל) מבקרת עם גב' מירי נבו (ראשונה משמאל) במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים של הטלוויזיה הישראלית ב- IBC באטלנטה (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בעת המשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996. היא לא הצליחה לשחזר את הצלחתה באולימפיאדת ברצלונה 1992 והובסה ונכשלה לחלוטין בתחרויות הג'ודו של אטלנטה 96', דווקא בשעה שעמדו לרשותי מגוון רחב יותר של אמצעי טלוויזיה כדי לתעד את הצלחתה המחודשת שבוששה לבוא. יעל ארד הייתה הג'ודוקא המשעממת ביותר שפגשתי מעודי. הסכמתי לארח אותה בעמדת הפיקוד המרכזית שלי ב- IBC באטלנטה על פי בקשתה של מירי נבו ששימשה אז דוברת המשלחת האולימפית . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : השדר אורי לוי, אנוכי, שדר השחייה משה גרטל, יעל ארד, ומירי נבו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מכתב התשובה שלי להנהלת רשות השידור סתם אחת ולתמיד את מסע הרכילות הילדותי ואת כל הפיות בתוך רשות השידור וגם מחוצה לה. ביום ראשון – 17 בינואר 1993, בעקבות מכתבי, מיהר מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל להשיב לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני. כך כתב לה [6]. להפתעתי עמד יוסף בר-אל בלחצים הפוליטיים. כשרצה הוא היה נחמד וכֵּן.

טקסט תמונה :  17 בינואר 1993 . זהו מסמך התשובה המקורי ( + עותק סמוי לי ) שכתב מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

לשכת מנהל הטלוויזיה . כ"ד  בטבת  תשנ"ג , 17  בינואר 1993

לכבוד

גב' שולמית אלוני

שרת החינוך והתרבות

רח' שבטי ישראל 34

ירושלים 91911

 

הנדון :  יעל ארד  S / V  מחלקת הספורט

מכתבך מ –  10 בינואר 1993

רצ"ב מכתב תשובה מפורט ממנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי , בנושא הופעת יעל ארד במשדר הספורט המיוחד , אשר סיכם את שנת 1992, ואשר עורר את תגובתה הנזעמת של יעל ארד. המכתב מדבר בעד עצמו ולזכות הגינות מחלקת הספורט עומדת הצעתם להעביר את קלטת התוכנית לצפיית כל בורר, כולל שרת החינוך והתרבות. צר לי על שהוטחו האשמות מכל עבר בעובדי מחלקת הספורט , כולל מאנשים שלא צפו כלל בשידור (!?), ואשר הוזכרו כמקור אינפורמציה עליה הסתמכה הביקורת כלפי מחלקת הספורט .

בברכה ,

יוסף בר-אל מנכ"ל הטלוויזיה

העתק : יו"ר רשות השידור                       

מנכ"ל רשות השידור

כבר אז בינואר 1993 נשא מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל את עיניו אל התואר מנכ"ל בנוסף ל- Title מנהל. בעת החתימה על המסמך הנ"ל הוא היה עדיין מנהל הטלוויזיה אך חתם כמנכ"ל. אין אוטוריטה כזאת מנכ"ל הטלוויזיה. יש מנהל הטלוויזיה ומנכ"ל רשות השידור. ב- 12 באוגוסט 1992 כתב יו"ר איגוד הג'ודו דוד בן דוב מכתב תלונה חריף נגדי ואודות הפרשן יונה מלניק ואשר נשלח למנכ"ל רשות השידור אריה מקל.

טקסט מסמך :  12 באוגוסט 1992 . זהו מכתבו של יו"ר איגוד הג'ודו דוד בן דוב (עמוד 1 מתוך 2) למנכ"ל רשות השידור אריה מקל . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך :  12 באוגוסט 1992 . זהו מכתבו של יו"ר איגוד הג'ודו דוד בן דוב (עמוד 2 מתוך 2) למנכ"ל רשות השידור אריה מקל . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992, לא שָבְנוּ יותר מעולם למְאֵירָת עמדות שידור ה- Off Tube כדי לשָדֵר את הספורטאים הישראליים במשחקים האולימפיים. ימי קדַם משחקי ברצלונה היו ימים של עבודת טירוף בפוּל ווֹליוּם. הייתי אז כבן 54 שנים, אבל הרגשתי כבן 100, בניגוד לימים רגילים בהם חשתי והתנהגתי כבן 30. חודש לפני האולימפיאדה וחודש בתוך האולימפיאדה עבדתי 20 שעות יממה. שבעה ימים בשבוע. עכשיו בהכנות הקדחתניות לקראת השידורים שנעשו תחת לחץ זמן אטוֹמי חשבתי שאני הולך למוּת. פשוט הייתי על סף אפיסת כוחות. בנוסף לכל הצרות נפלו עלי גם העיצומים של הדירוג המשולב. נדרשתי לכתוב בכתב ידי את פקודת המבצע הסופית של ספר השידור של אולימפיאדת ברצלונה 1992 . הסֶפֶר לא הודפס מעולם במכונת כתיבה. סֶפֶר השידור בן מאה העמודים חוּלַק ל- 150 פונקציות שידוּר בטלוויזיה הישראלית הציבורית, רדיו "קול ישראל", והטלוויזיה החינוכית בראשותם של יעקב לוֹבֶרְבּוֹיְם ויוֹהָנָה פְּרֶנֶר ז"ל שפינו את זמן השידור שלהם עבורנו . רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) המנוח אמר פעם, "להפיק את שידורי הטלוויזיה של המשחקים האולימפיים זה כמו להתחרות בעצמך באולימפיאדה". הוא צדק. את העותק הראשון של פקודת המבצע קיבל ממני מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל . הקדשתי לו בכתב ידי הקדשה מיוחדת, "מתוּכננוֹת עַל יָדִי ובאישורך 155 (מאה חמישים וחמש) שעות שידור מאולימפיאדת ברצלונה בפרק זמן של שישה עשר ימים. יש לך עם מי לצאת למלחמה ותוצאותיה אינן מוטלות בספק ! בבְרכה כֵּנָה , יואש אלרואי". אחרי שעיין בפקודת המבצע – סֶפֶר השידור של מבצע השידורים , השיב לי במכתב חַם משלו, עֶרֶב טיסתי לברצלונה. הנה הוא כלשונו [7].

טקסט מסמך :  14 ביולי 1992 . זהו המסמך המקורי שכתב לי מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל לפני צאת משלחת הטלוויזיה לאולימפיאדת ברצלונה 92' . "ברצוני להביע את הערכתי החמה לטיפול המעולה , למסירות והמקצועיות אשר גילית בארגון לוח השידורים , הכנת הצוות , וההפקה של כיסוי האולימפיאדה בברצלונה" , כתב לי יוסף בר-אל ושלח עותקים מהמסמך למנהל שירותי הנדסה דוד יוגב , המפקח הטכני דוב גולדשטיין , והמפקח הטכני מיכה לויירר. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

לשכת מנהל הטלוויזיה                                                                                                                 14  ביולי  1992

אל  :  יואש אלרואי

הנדון : אולימפיאדת  ברצלונה 1992

ברצוני להביע את הערכתי החמה לטיפול המעולה , למסירות והמקצועיות אשר גילית בארגון לוח השידורים , הכנת הצוות , וההפקה של כיסוי האולימפיאדה בברצלונה . אני מאחל לכל הצוות דרך צלחה , ועבודה פורייה בהרמוניה וחברוּתה . אנא דאג , שאיש- איש מבין חברי הצוות יתרום את חלקו בתחום סמכותו המקצועית . ראוי לציין במיוחד שהאחריות לתקשורת תהיה בידי אנשי מחלקת הקול , על מנת להבטיח את חלקם ותרומתם המקצועית לשידור .

בהצלחה  ובברכה ,

יוסף בר- אל

לא יכולתי להתייחס ברצינות למכתב הברכה המקצועי שלוֹ. הוא ידע ואני ידעתי כי נכפיתי להתחיל להפיק את שידורי אולימפיאדת ברצלונה 92' מאוחר מידַי , קיבלתי מעט מידי, ועשיתי זאת בתנאים מגוחכים ועלובים. היה מוזר מאוד לנחות בברצלונה בקיץ 1992 ולגלות איזה הבדל עצום שורר בין הטלוויזיה הספרדית TVE וקבוצת הביצוע שלה RTO 1992 שהפיקה בראשות מנולו רומרו (Manuel "Manolo" Romero) את סיגנל הטלוויזיה של המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 לבין הטלוויזיה הישראלית בציבורית בראשותו של יוסף בר-אל.

טקסט מסמך : אולימפיאדת ברצלונה 1992. כרירכת ספר השידור של RTO 1992 חשף את ההבדל העצום בכל תחום בין הטלוויזיה הספרדית הציבורית TVE לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בהנהגת יוסף בר-אל ואריה מקל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 9 באוגוסט 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. רגע הסיום של הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992. אני עורך ארוחת סיום חגיגית לכל הצוות במלון שלנו בברצלונה  CASTELLNOU  HOTEL, ומשיק כוס יין "לחיים" עם ידיד יקר ואהוּב שלי  שרגא מרחב, אחד מצלמי הטלוויזיה הישראלית הטובים ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית  – ערוץ 1 בכל הזמנים. נאנחתי והודיתי לאלוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום ראשון – 16 באוגוסט 1992 נערך בלשכת מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל דיון פוסט – מורטם רחב המסכם את שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992. בפגישה החשובה שנמשכה כשלוש שעות נטלו חלק בנוסף למנכ"ל רשות השידור אריה מקל גם מנהלי המדיה יוסף בר-אל (מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית) ואמנון נדב (מנהל רדיו "קול ישראל"), מנהל החדשות ברדיו שלום קיטל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מִיכָה יִנוֹן , המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שְלמה קוֹר ז"ל, ויו"ר וועדת הספורט של המליאה מֶנִי וָויְיצְמַן. במשך שעה ניתחתי וסיכמתי את מהלך הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992. הצבעתי על החיסרון הגדול ביותר של השידור הציבורי שהפך לביורוקרטי, מסורבל, ובלתי מוכשר להתמודד במהירות יעילות עם אתגרי הפקה בינלאומיים. גם לאחר שמלאה רבע מאה לייסודה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא ורשות השידור טרם למדו להיערך מראש למבצע שידורים כל כך מורכב ומסובך כמו השידורים האולימפיים. מכאן מתחילות כל הצרות. ההיערכות הקצרצרה שנכפתה עלי היא גם קו זינוק לקשיים ביורוקרטיים וטכנולוגיים קשים מנשוא הרי גורל המשפיעים מייד על העיתונאות ותוכן השידור.

עבדנו באולימפיאדת ברצלונה 1992 בתת תנאים. בירושלים ובספרד כאחת. המחסור בעמדות שידור באִצטדיונים, שיטת השידור Off Tube המקוללת שנכפתה עלינו גם אם היא נעשית מ- IBC בברצלונה, ציוותי שידור קטנטנים, מחסור בפרשנים צמודים בענפי הספורט האולימפיים הקטנים בהם השָדָר משדר מברצלונה אך הפרשן או הפרשנית שלוֹ ישובים באולפן הספורט בירושלים, עבודת הצילום והעריכה של צוות ה- ENG הבודד בברצלונה שעבד בתנאים מבישים, ויחסי עבודה מעורערים בין העיתונאים בטלוויזיה לבין מנהלם יוסף בר-אל היוו את גולת הכותרת של הקשיים. היו גם הרבה קשיים לוגיסטיים כמו למשל שכירת הרכב לצוות ה- ENG , שהיה קטן מידי וללא מיזוג אוויר בברצלונה החמה והלחה בתקופת הקיץ. סמנכ"ל הכספים לא אישר לי שכירת VAN גדול מפני שהיה מייקר את סעיף עלות הרכבים באולימפיאדה ב- 800 (שמונה מאות) דולר נוספים. אַרְיֵה מֶקֶל, מִיכָה יִנוֹן, שְלמה קוֹר, יוֹסֵף בַּר-אֵל, ומֶנִי וָויְיצְמַן שיבחו את ההפקה ורשמו את הליקויים כלקח שראוי ללמדו, אך איש מהם לא היה עוד בתפקידו באולימפיאדה הבאה שנערכה כעבור ארבע שנים באטלנטה 1996.

טקסט תמונה : 16 באוגוסט 1992 . חדר הישיבות של רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים . אני נושא את דבריי ב- Post mortem  שקיימה רשות השידור בתום הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 . זיהוי הנוכחים בתמונה : המפיק אמנון ברקאי יושב ראשון משמאל (בחולצת פסים) . בשולחן הנשיאות יושבים משמאל לימין : המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור , מנכ"ל רשות השידור מר אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מר מיכה ינון, יו"ר וועדת הספורט של מליאת רשות השידור מר מני ווייצמן (מזוקן) , ואנוכי . בהמשך יושבים המפקח הטכני שלום נתנאל (משלב ידיים על בטנו), מנהל שירותי ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דוד יוגב (מרכיב משקפי שמש), וסמנכ"ל כוח אדם עמרם עמר (חתוך קצת). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 16 באוגוסט 1992 . Post mortem של רשות השידור בתום הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 . זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור אריה מקל , יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון , יו"ר וועדת הספורט של המליאה מני ווייצמן, ואנוכי. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

[1]  ראה נספח : מכתבה של יעל ארד לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ב- 30 בדצמבר 1992, המאשים אותי בהתייחסות שלילית להישגה האולימפי בברצלונה 1992.

[2]  ראה נספח : מכתבו של סגן שר החינוך והתרבות מר מיכה גולדמן למנהל ערוץ 1 יוסף בר- אל  ב-  5 בינואר 1993, המאשים  אותי בהכנת מלכודת מתוכננת היטב ליעל ארד (בעלת מדליית הכסף בג'ודו באולימפיאדת ברצלונה 1992) , בעת שידור תוכנית הסיכום של אירועי הג'ודו באולימפיאדת ברצלונה 1992, ששודרה ב- 24 בדצמבר 1992.

[3]  ראה נספח : תשובתי הקצרה למנהל ערוץ 1 יוסף בר- אל ב- 8 בינואר 1993, הנוגעת למכתבו של סגן שר החינוך והתרבות מיכה גולדמן.

[4]  ראה נספח : מכתבה של שרת החינוך והתרבות אל מנהל הטלוויזיה יוסף בר אל ב- 10 בינואר 1993, בו מאשימה גב' שולמית אלוני את מחלקת הספורט בראשותי בהתעמרות ביעל ארד.

[5]  ראה נספח : מכתבי להנהלת רשות השידור ב- 15 בינואר 1993, המסביר את עקרונות השידור העיתונאי של תוכנית הסיכום של הישגי הג'ודו הישראלי באולימפיאדת ברצלונה 1992 ששודרה ביום חמישי –  24 בדצמבר 1992.

[6]  ראה נספח : מכתב התשובה של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ב- 17 בינואר 1993 בעניין יעל ארד נגד מחלקת הספורט.

[7]  ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל אלי ב- 14 ביולי 1992, בו הוא משבח את הכנותיי לקראת מבצע שידורי המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992.

אפילוג מאוחר.

חלפו 22 שנים מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992 שצבעה את שערי לבן. לא היה לי אפילו חצי געגוע לאותה ההפקה הטלוויזיונית המגוחכת ההיא. הוברר שוב כי לא כל מנהל טלוויזיה הוא מנהיג אמת, לא כל יו"ר וועד בטלוויזיה נלחם מראש על עקרונות צודקים , לא כל מנכ"ל רשות שידור חש מחויבות עליונה כלפי השידור הציבורי ולא תמיד משקיע את מירב מאמציו בבנייה איתנה של אותו שידור ציבורי עליו הוא מופקד, ולא כל ספורטאי ו/או ספורטאית שמחזיק במדליית כסף אולימפית הוא בהכרח אישיות דגולה . ההיסטוריה המתעתעת עושה שמות בכולנו , אחרת איך תסביר שאותה יעל ארד שלחלוטין איננה עיתונאית ולא שדרנית טלוויזיה , היא זאת ש- זומנה פעמיים ע"י קברניטי שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשמש שדרנית טלוויזיה לצדו של אורי לוי ב- טקסי הפתיחה של אולימפיאדות 2004 ו- 2008. פס הקול של כישרון ה- Commentary המוגבל של שניהם, העיתונאות המגוחכת, והכרה ו- יכולת הזיהוי האנמית של נושאי הדגלים של המשלחות השונות – שמור בארכיון רשות השידור. ניתן לבדוק ולבחון את איכותו.

בעיצומם של מחקר וכתיבת 13 הכרכים על ידי של סדרת הטלוויזיה רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מאז 1998, חיפשתי שוב ושוב בגרמניה את הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף אך לשווא. היא נעלמה. מעולם לא פגשתי בה אישית. רציתי לתעד בסדרה את תחושותיה מאותה האולימפיאדה ההיא של ברצלונה 1992. לבסוף נחלץ לעזרתי הפרופסור הגרמני המלומד מר מאנפרד לֶמֶר. הוא איתר אותה בעבורי. ב- 31 באוקטובר 2012 , עשרים שנים לאחר אולימפיאדת ברצלונה 1992, יצרתי עמה קשר לראשונה. ב- 15 בנובמבר 2012 היא ענתה ושלחה לי email . היא הייתה בעיניי ספורטאית מכובדת שהעניקה מכובדות גם ליריבתה יעל ארד . ביקשתי לתעד אותה לפרק בספר "הפקות חובקות ארץ ועולם" הנוגע לקורות אולימפיאדת ברצלונה 1992.

זהו מכתב / email של פראוקה אייקהוף אלי בשפה הגרמנית מ- 15 בנובמבר 2012 :

Sehr geehrter Herr Alroy,

danke f?r Ihre Mail. Ich freue mich, dass ich Sie bei Ihrem Buch unterst ? tzen kann. Es hat mir sehr gut getan von Ihnen zu h?ren, dass Sie mich als Gewinnerin des Kampfes gesehen und dies auch vertreitet haben !.. Vielen vielen Dank ! …auch, dass es f ? r Sie keine Nachteile dadurch gegeben hat !

Ich werde in der n?chsten Zeit Ihrem Wunsch nach INformationen und dem Bild nachkommne. Sehr gerne sogar! Ich habe auf Grund der Fehlentscheidung mit dem Judo aufgeh ? rt und mich auf die Beendigung meines Studiums konzentriert. Mehr dazu in meiner n?chstn Mail !

Ihnen ein sch ? nes Wochenende und wirklich vielen Dank, dass Sie "auf meiner Seite gestanden haben"… 🙂

Mit freundlichen Gr??en

Frauke Eickhoff
——– Original-Nachricht ——–
> Datum: Wed, 31 Oct 2012 16:00:27 +0200
> Von: "יואש אלרוא" <alroey@bezeqint.net>
> An: 8051@gmx.net
> Betreff:

> Wednesday – October 31 2012

להלן תרגום המכתב של פראוקה אייקהוף מ- 15 בנובמבר 2012 . המתרגם הוא מר יוסי ברומברגר מחיפה כלהן :

"מר אלרואי הנכבד, תודה לך על המייל. אני שמחה שאני יכולה לסייע לך בכתיבת הפרק .
מכתבך עודד אותי מאד וכן חזקה אותי הקביעה שלך שראתה אותי כמנצחת. המון תודה לך על כך , וכן מקווה אני שעובדה זו לא תהיה לך לרועץ. בזמן הקרוב, אשתדל להיענות לבקשתך ולשלוח לך אינפורמציה ותמונה . אעשה זאת בשמחה.
כתוצאה מהשיפוט המעוות, זנחתי את העיסוק בג'ודו . אני מתרכזת כרגע בסיום לימודיי. אוסיף על כך במכתבי הבא. ולך – מאחלת אני סוף שבוע מהנה, ובאמת המון תודות על כך, "שעמדת לצדי".

בברכות ידידותיות,
פראוקה אייקהוף

Thursday – December 27 2012