הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי. הוא מוענק בחינם לקוראים.

פוסט מס' 456. הרקע המקצועי – ההיסטורי הנוגע להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי ובראשותי את מונדיאל איטליה 1990 ואת המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992. תולדות קרב הג'וּדוֹ השנוי במחלוקת של יָעֵל אָרָד נגד הג'וּדוֹקָא הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (Frauke Eickhoff) באולימפיאדת ברצלונה 1992. רשימה מס' 1 מתוך 8. (פוסט מס' 456). כל הזכויות שמורות.

הערה 3 : חלק מהפוסטים המתפרסמים בבלוג נשענים גם על מחקר וכתיבה שלי שעוסקים ב- סדרת טלוויזיה רחבת היקף וממדים בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". התחלתי את המחקר והכתיבה ב- 1998 (לאחר השתתפותי ב- WBM הראשון שהתקיים בסידני לקראת אולימפיאדת סידני 2000) ואני אמור לסיים את עבודתי זאת ב- 2019. לכל המאוחר ב- 2020.

—————————————————————————————–

פוסט מס' 456 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 11 בדצמבר 2014.

—————————————————————————————–

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר קרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". 13 הספרים הללו מהווים סדרת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט , החדשות , והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הערה 4 : מכל עשרות המאמרים העיתונאיים שקראתי בעקבות פיזור הכנסת וסיום דרכה של הממשלה הכושלת בראשות בנימין נתניהו ושר האוצר חסר הכישרון שלו יאיר לפיד , והליכה לבחירות חדשות ב- 17 במארס 2015 – מצאתי את עניין הרב ביותר בפוסט של מר נחמיה שטרסלר , "לפיד. החמצה" , כפי שהתפרסם בעיתון הבית שלי "הָאָרֶץ" ב- 9 בדצמבר 2014 . שר האוצר יאיר לפיד ראש מפלגת "יש עתיד" הבטיח הבטחות כלכליות מיטביות לבוחריו בטרם הבחירות , שבה את לִבָּם , ו- הכניס לכנסת 19 מנדטים . בהבטחות ודיבורים הוא חזק . התוצאה הסופית של כהונתו כמצביא כלכלי של מדינת ישראל היא אפסית . כלום . האיש סיפר לבוחריו דבר אחד לפני הבחירות הקודמות ועשה דבר אחר לחלוטין אחריהן . יוקר המחיה בארץ לרבות השגת דיור בתקופתו כשר האוצר האמיר עוד ועוד ועוד . מצב שאיננו כפוי ולא מתקבל על הדעת . יָאִיר לַפִּיד היה שר אוצר כושל . כאזרח המדינה אינני מאמין לשום מילה הכתובה במִשְנָתוֹ כנציג ציבור . לעומת אי האמון המוחלט בו אני מאמין לְ ו- בנגידת בנק ישראל ד"ר קָרְנִית פְלוּג וגם לשר האוצר הקודם ד"ר יוּבָל שְטָיְינִיץ (למרות שהוא איננו נציג המפלגה שלי, אך הוא אישיות אמינה ורצינית). מעניין אותי לעקוב בשלושת החודשים הבאים אחרי טיב הזיכרון של אוהדיו, אלו שבחרו בזמנו במפלגת "יש עתיד" וביָאִיר לַפִּיד, ובכך העניקו לו משקל וגובה פוליטיים הרבה מעבר לקומתו האמיתית, ולראות מה יקרה אתם ולזיכרונם במסע הבחירות החדש ב- 17 במארס 2015 .

יום שלישי – 9 בדצמבר 2014 . ראה עיתון "הארץ" . מאמרו המעניין של העיתונאי נחמיה שטרסלר "לפיד. החמצה" בו הוא מנתח את כישלונו של יאיר לפיד שר האוצר של מדינת ישראל . 

הקדמה (1). מינויים בכירים ברשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם הפקות מונדיאל איטליה 1990 ואולימפיאדת ברצלונה 1992.

הפוליטיזציה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה שעברה הייתה בעיצומה ובלמה את התקדמות חזון השידור הכללי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . היא הגיעה לשיא חדש ב- 10 ביולי 1990 עם מינויו של איש בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד תאריך ה- 10 ביולי 1993 . הרקע המקצועי – ההיסטורי איננו זכור לרבים. יש להבין כי שלושת המינויים המקצועיים של יוסף "טומי" לפיד ז"ל + אורי פורת ז"ל + אריה מקל יבד"ל לתפקיד המנכ"לים של רשות השידור ע"י ממשלות הימין בישראל היו הפקדות פוליטיות מובהקות . לשלושת האישים הנ"ל לא היה כל ניסיון ניהולי קודם של רשות שידור מסועפת שכללה בשורותיה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת רדיו "קול ישראל" והעסיקה כ- 2000 (אלפיים) עובדים. מדובר בסיפור מדהים . ב- 1 באפריל 1979 מינתה ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין את יוסף "טומי" לפיד ז"ל למנכ"ל רשות השידור (לאחר ששני המועמדים הקודמים ליוסף "טומי" לפיד, אריה נאור יבל"א ואפרים קישון ז"ל, סירבו להצעתו של זבולון המר ז"ל מי שהיה שר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור להתמנות לתפקיד הרָם). יוסף "טומי" לפיד כיהן בתפקידו הבכיר עד 1 באפריל 1984 . מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו יצחק "צחי" שמעוני ז"ל וטוביה סער ייבדל לחיים ארוכים. ב- 1 באפריל 1984 התמנה אורי פורת ז"ל ע"י ממשלת יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור עד 1 באפריל 1989. מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו כלהלן : טוביה סער + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יוסף בר-אל + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יאיר אלוני + מנהל הטלוויזיה חיים יבין שכיהן בתפקידו על בסיס מינוי קבע מאפריל 1986 עד נובמבר 1989. ב- 12 באפריל 1989 הפקידה ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר את אַרְיֵה מֶקֶל איש משרד החוץ למנכ"ל רשות השידור במקומו של אורי פורת . לראש הממשלה יצחק שמיר נמאס מאורי פורת והוא לא רצה בו עוד. אריה מקל היה התחליף שלו. מנהלי הטלוויזיה בתקופת אַרְיֵה מֶקֶל היו חַיִים יָבִין ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל שירש את חיים יבין (נסים משעל כיהן בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה תשעה חודשים מנובמבר 1989 עד יולי 1990) + מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל שכיהן מיולי 1990 עד יולי 1993 לאחר שזכה במכרז לתפקיד ב- 10 ביולי 1990. מכל האישים המוזכרים לעיל הוא יוסף בר-אל היה הכי פחות מוכשר והכי פחות מוצלח. ב- 18 באפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצה חמה של שולמית אלוני ז"ל שרת החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום יבל"א למנכ"ל רשות השידור במקומו של אריה מקל. הציבור שמפעיל את שלט הטלוויזיה בסלון ביתו באופן אוטומטי איננו מבין, לפחות חלקו איננו  מבין את החשיבות העצומה של הצבת מנהיגות אמת בעלת כישרון ויושרה בפסגת השידור הציבורי. מוטי קירשנבאום היה מינוי פוליטי ראוי מפני שהיה מדובר באיש מקצוע מהדרגה העליונה. ההיסטוריה הטלוויזיונית החיובית של מוטי קירשנבאום חוצה את הבלוג הזה לאורכו ורוחבו (כמו גם סדרת הטלוויזיה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז 1998 וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"). אחד הדברים הראשונים שעשה מוטי קירשנבאום בתפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה לא להאריך את תקופת ניהולו של יוסף בר-אל הבלתי מוכשר כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (פעולה שנחשבת להדחה) ומינה במקומו ב- 11 ביולי 1993 לביצוע המשימה הסבוכה והרמה של ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מר יאיר שטרן.

אינני רשאי לכתוב את הפוסט הזה הדן בהפקת חטיבת הספורט בראשותי את שידורי מונדיאל איטליה 1990 ואת שידורי המשחקים האולימפיים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 , בלעדי הסבר יסודי הדן במצבן של רשות השידור (בראשות המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל) והטלוויזיה הישראלית הציבורית (בראשות מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל ואח"כ המנהל הקבוע יוסף בר-אל ) בקיץ 1990. ביום ראשון – 8 ביולי 1990 שידר יורם ארבל ישיר את משחק הגמר של מונדיאל איטליה 1990 מרומא לאולפני הטלוויזיה בירושלים בו גברה גרמניה על ארגנטינה 0:1 וזכתה באליפות העולם . בכך הגיע לקיצו מבצע השידורים הישירים הממושך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר ששידרנו 31 משחקים מתריסר אצטדיונים ברחבי איטליה. בסופו של חודש מאי 1990 טסתי לרומא לנהל את מבצע השידורים הישירים של מונדיאל איטליה 1990 בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל. נעדרתי מהארץ כחודש וחצי. בתום המבצע שבתי לארץ ב- 12 ביולי 1990 ואת פניי קיבלו מנכ"ל רשות השידור ישן ומנהל טלוויזיה חדש , יוֹסֵף בַּר-אֵל. לנִסִים מִשְעַל לא היה עוד זֵכֶר. ב- 10 ביולי 1990 זכה יוֹסֵף בַּר-אֵל זכייה פוליטית במכרז לתפקיד המקצועי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מדובר בזכייה פוליטית מפני שאת גורל מינויו לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכריעו פוליטיקאים רדודים. החל עידן חדש. שטוח וקלוש, ובלתי עמוק בשידור הציבורי של מדינת ישראל אותו מי יישורנו, את איכותו מי ייחזה. חיש מהר התברר כי יוסף בר-אל הוא מנהל טלוויזיה עלוב. האם אפשר היה להשוות בינו לבין מנהל העבר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן האחד והיחיד שאין בלתו…??? האחד היה דני והשני איש רומא.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI (משמשת Host broadcaster בינלאומי) נערכות לקראת שידורי מונדיאל גביע העולם בכדורגל של איטליה 1990. ב- אוקטובר 1987 נחתם חוזה שידורים משולש חדש בין ששת גופי השידור הבינלאומיים ובראשם ה- EBU (איגוד השידור האירופי) העשיר ל- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) המאפשר לטלוויזיה הבינלאומית (לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית) לכסות בתנאים כספיים וכלכליים נוחים את שלושת המונדיאלים של איטליה 1990, ארה"ב 1994, וצרפת 1998. הכנות ההפקה שלי לקראת איטליה 1990 מתחילות ב- 1987 עדיין בעידן חיים יבין כמנהל הטלוויזיה ויאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות. ב- 1989 מסיימים חיים יבין ויאיר שטרן את תפקידם. חיים יבין חוזר לעמדת ההגשה ויאיר שטרן נשלח לשמש כתב הרשות בוושינגטון . ראש הממשלה יצחק שמיר ממנה ב- 9 במאי 1989 את איש משרד החוץ אריה מקל למנכ"ל רשות השידור. נסים משעל נבחר ל- מ"מ זמני בתפקיד מנהל הטלוויזיה . מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל ניצבים לצִדִי בעת וויכוחים מרים המתנהלים ביני לבין מנהל הטלוויזיה בערבית יוסף בר-אל הנוגעים לתכנון, איכות, והיקף ההפקה של מונדיאל איטליה 1990. ב- 10 ביולי 1990 זוכה יוסף בר-אל במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית בחודשים נובמבר 1989 – יולי 1990 נסים משעל מודח מתפקידו. הפקה תקשורתית טובה של RAI. אני מציב את השדרים יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ בעמדות השידור בשתים עשרה ערים ברחבי ארץ המגף כדי להוביל את שידורי מונדיאל איטליה 1990. הופעתו של מאיר איינשטיין בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1990. גרמניה זוכה בגביע העולם בכדורגל בפעם השלישית בתולדותיה.

פוסט מס' 456. הרקע המקצועי – ההיסטורי הנוגע להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי ובראשותי את מונדיאל איטליה 1990 ואת המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992. תולדות קרב הג'ודו השנוי במחלוקת של יעל ארד נגד הג'וּדוֹקָא מגרמניה פְרָאוּקֶה אָיְיקְהוֹף (Frauke Eickhoff) באולימפיאדת ברצלונה 1992. רשימה מס' 1 מתוך 5. (פוסט מס' 456). כל הזכויות שמורות.

ציטוט : "אילו יחריש מי שלא ידע – יתבטלו המחלוקות". (שלמה מולכו). 

ב- 1990 הייתה הטלוויזיה הציבורית שליט תקשורתי בלבדי במדינת ישראל. דיאדוך שירש יתרון ותנאי הקמה ב- 1968 ללא מתחרים. רבים חשבו שהמונופול הטלוויזיוני יימשך לנצח. רשות השידור לא התכוננה למלחמת הדיאדוכים הממשמשת ובאה בשל תחושת העוצמה שלה. אמונה בכוחה שהתברר בדיעבד כמוגבל, מזויף, וזמני. ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים כבר נשף בעורפנו אך היה עדיין בחיתוליו ועוצמת רוחו הייתה דלה וטרם אפקטיבית. הדיבורים הרעשניים אודות הקמתו של ערוץ 2 המסחרי נמשכו כעשור. המעבר מערוץ שני ניסיוני לדגם של ערוץ טלוויזיה מסחרי התעכב. לממשלת ישראל המעניקה את רִישיונות השידור לא בער שום דבר . חלפו כבר שלוש שנים מאז סיקר ערוץ 2 הניסיוני ב- 1987 את בואה של אסירת ציון אִידָה נוּדֶל מברה"מ לישראל ואת משפט הצורר איוואן דמיאניוק. שום דבר לא זז או נע לאט. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה עדיין בעלת סגולות ופוטנציאל תקשורתי נותרה מונופול בודד בצמרת ובעלת בית יחידה ולכן גם אדישה לסכנות האורבות לה.

ואז זה קרה. בתוך ארבע שנים איבדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בזה אחר זה באופן טוטאלי וגורף אך ברשלנות ובטרם עת, את זכויות השידורים הבלעדיות של ארבעה מפעלי ספורט בעלי קניין ציבורי גדול וערך רב שהיו שלה במשך שנים רבות לטובת ערוץ 2 המסחרי וערוץ 5 בכבלים (ערוץ הספורט). שני גופים טלוויזיוניים צעירים ונועזים ורוויי אמביציות. הם לקחו מהשידור הציבורי את הכדורגל הישראלי, הכדורסל הישראלי, הכדורגל האנגלי, ו- NBA. אילו רשות השידור הוקמה כמפעל פרטי ויעיל וגם בעלת כבוד לבטח הייתה מוכשרת דיה ובעלת פוטנציאל לשָמֵר את הקניין באמצעות ערוץ טלוויזיה נוסף שעמד לרשותה – אפיק 33. מכיוון שהייתה ציבורית ומסורבלת ומנהליה התחלפו בשרשרת, היא וויתרה ברשלנותה על נכסי שידור כבירים שעליו התחנכו דורות שלמים של משלמי האגרה. תבוסות השידור האלה לא היו מחויבות המציאוּת ולא נעשו מרוע לב ולכן מרגיזוֹת ובלתי נתפשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניזוקה קשה בעת מלחמת הדיאדוכים במחצית הראשונה של עשור ה- 90 של המאה שעברה . היא לעולם לא תשוב עוד להיות מה שהייתה. התבוסה הגדולה ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (בלה ,עייפה , ורוטינית) לערוץ 2 המסחרי הצעיר התחוללה פעמיים בעת סיקור עצרת השלום ההמונית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 שהובילה לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל . בפעם הראשונה היא החמיצה את צילום הרצח. בפעם השנייה היא הפסידה לחברת החדשות התוססת (בראשות שלום קיטל) של ערוץ 2 דַרְדָק טלוויזיוני בכיסוי שבוע האבל הכבד. אך בל אקדים את המאוחר.

בערב יום חמישי חג שמחת תורה – 15 באוקטובר 1987, נחתה בישראל אסירת ציון המפורסמת גב' אִידָה נוּדֶל. פנסי הערוץ ה – 2 הניסיוני הֵאירו את טקס קבלת הפנים הממלכתית שערכה לה ממשלת ישראל. אִידָה נוּדֶל הייתה מסורבת עלייה יהודייה מפורסמת ורבת מוניטין בברה"מ . היא סימלה בעיניי רבים בישראל וגם בעולם החופשי את מאבק יהדות ברה"מ נגד הממסד הקומוניסטי – טוטליטארי של ברה"מ. כשירדה אִידָה נוּדֶל במדרגות כבש המטוס בנתב"ג וראש הממשלה מר יצחק שמיר לחץ את ידה היו עסוקים עיתונאי רשות השידור (טלוויזיה + רדיו "קול ישראל") בשביתה ממושכת בת 52 ימים נגד המנכ"ל אורי פורת . המסך הוּשְחַר והטלוויזיה הישראלית הציבורית הכְּבוּיָה נעדרה מהאירוע. חסרונה לא הורגש מפני שהערוץ השני הניסיוני בראשותו של שר תקשורת גד יעקבי ז"ל היה נוכח שָם ומילא בהצלחה לא מבוטלת את מקומה. זה ניכר בשידור הישיר עצמו. אִידָה נוּדֶל לא הייתה כוכב השידור היחידי. גָד יעקבי שניצב אף הוא סמוך למצלמות ערוץ 2 נהנה מהעדשות שלהן ומאור הזרקורים כמו האורחת שלו ושל כל עם ישראל.

טקסט תמונה : אוקטובר 1987. שר התקשורת גד יעקבי ז"ל נראה זחוח ושבע רצון מעצמו . התבוננות יתר בתמונה מדגישה ארשת פנים עטופה ביהירות. מלגלגלת משהו על מישהו. גד יעקובי היה גאה על שהעניק בשנים ההן בשם ערוץ 2 הניסיוני קרב תקשורתי לשתי יריבות וותיקות ומנוסות בדמותן של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. (לע"מ תמורת תשלום).

ערוץ ה- 2 עדיין בשלב הניסיוני שלוֹ ועוד בטרם היה בכלל רשת טלוויזיה, שָב וקִיבֵּע את תודעתו בקרב הציבור כצורך תקשורתי חיוני ואלטרנטיבה לטלוויזיה הישראלית הציבורית. עיתונאי הטלוויזיה הציבורית המונופוליסטית וגם עיתונאי רדיו "קול ישראל" שופעי הכוח המשיכו בסטגנציה שלהם במשך 43 ימים נוספים לאחר הגעתה של גב' אִידָה נוּדֶל . מעשה התאבדות תקשורתי. שגיאת "המסך השָחוֹר" (Black screen) במשך 52 ימים הייתה בלתי מחושבת ולכן בלתי נסלחת . השגיאה המקצועית הממושכת הזאת של וועד עיתונות / הפקה בטלוויזיה הצטרפה לשורת חטאים כבדים נוספים שחטא הערוץ הציבורי בעבר. ערוץ 2 חסר הניסיון התארגן יפה באוקטובר 1987 ועשה את העבודה כמו שצריך בכלים מועטים. הוא הוכיח כי בבוא העֵת יהווה בר פלוגתא ובן תחרות ואלטרנטיבה מסוכנת לשידור הציבורי. זיכרונו הקצר של הצופה הישראלי לא בגד בו, ומשנעמד ערוץ 2 על רגליו בנובמבר 1993, ערק בהמוניו מערוץ 1 הציבורי ונדד לערוץ 2 המסחרי. שר התקשורת גד יעקובי היה רשאי לחייך בזחיחות ולהיות גאה בעצמו . הוא וערוץ 2 הניסיוני הציבו כבר ב- 1987 אלטרנטיבה ותמרור אדום לטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית, המסורבלת, והמתנשאת.

הסימנים הראשונים להופעתו של ערוץ 2 הופיעו כבר ב- 9 בפברואר 1987 למחרת קטיעת השידור הישיר של משחק ה- NBA ע"י וועד הטכנאים בראשות ציון סווירי. הם שבו והופיעו באפריל 1987 בשעה שחיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית סירב באמתלות שונות לשדר ישיר מאצטדיון "בלומפילד" בשבת – 25 באפריל 1987 את משחק ההכתרה של בית"ר ירושלים נגד הפועל תל אביב וזכייתה באליפות המדינה בכדורגל . משחק האליפות המדובר אמור היה להתחיל ב- 16.00. כדי לאפשר לי כמנווט שידורי הספורט להעביר את זכיית בית"ר ירושלים לראשונה בתולדותיה באליפות המדינה. ב- 20.00 של אותו מוצ"ש – 25 באפריל 1987 היה אמור להתחיל בירושלים השידור הישיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את טקס הזיכרון של ערב יום השואה והגבורה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין טען בפניי כי אין לו מספיק ניידות שידור, כוח אדם, והיתרי עבודה כדי למלא את שתי משימות של השידורים הישירים , הכדורגל מתל אביב – מחד , וטקס הזיכרון לשואה ולגבורה מירושלים – מאידך. "לא יהיה שידור ישיר. צלם את משחק האליפות הפועל ת"א – בית"ר ירושלים בפילם", ציווה עלי כשמנהל החדשות יאיר שטרן תומך בו. כל מיני ווקטורים שבחשו בטלוויזיה נגד השידור הישיר של משחק האליפות ניסו לכרוך את שלילתם בגלל צמידותו של משחק הכדורגל לטקס הזיכרון של השואה והגבורה. אולם זה לא היה מדויק. חיים יבין התעקש על אי שידור ישיר של משחק האליפות בשל מחסור בטכנאים ולא בגלל סמיכות האירועים . בוויכוח שלי עמו אז הבהרתי לו כי לא ייתכן מצב בו הטלוויזיה הישראלית הציבורית מחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות של הכדורגל הישראלי וממאנת להעביר בשידור ישיר את רגע השיא שלו. בעיניי זה היה אבסורד. בסופו של דבר הפקדתי את יורם ארבל על מלאכת השידור Play by play של משחק האליפות של בית"ר ירושלים (להקלטה בלבד) באמצעות שני ציוותי צילום בפילם. שש מוניות הועמדו על ידינו Stand by החל מארבע אחה"צ ליד שער 9 באצטדיון "בלומפילד", כשמידי רבע שעה מלקטת כל מונית בתור שלה את חומר הצילום (בשיטת Reversal), וטסה עמו למעבדת פיתוח פילם בבניין הטלוויזיה בירושלים, שָם ממתינים להם שני המפתחים החרוצים עמוס בינקין ויחזקאל גרופר . חומר הפילם פותח בהמשכים והועלה מייד לחדרי העריכה בקומה הרביעית של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. כך הצלחנו להגיע לשידור של תוכנית "משחק השבת" בשבע בערב של אותה שבת לחוצה – 25 באפריל 1987. עבדנו בתנאים טכנולוגיים ולוגיסטיים מגוחכים אולם עמדנו במבחן ו- השלמנו את ביצוע המשימה. זכייתה של קבוצת בית"ר ירושלים לראשונה בתולדותיה בראשות מאמנה דרור קשטן ויו"ר המועדון רוני בר-און תועדה על ידינו בצילומי פילם ולא ב- Video, אולם חשוב מכל היה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית שמרה במידה רבה על בכורתה וכבודה ולא אִפְשֶרָה שום דריסת רגל לערוץ 2 הניסיוני (כפי שנכתב ו- דווח בעיתון "חדשות", שאיננו קיים כבר). אברהם פורז וגדעון גדות נשארו מחוץ לתמונת האליפות ומחוץ ל- Frame הטלוויזיה.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית המשיכה להתנשא על צופיה בתירוץ גמדי שאין לה מספיק עובדים כדי לעמוד באתגר של שני שידורים ישירים בזה אחר זה בשבת של 25 באפריל 1987. ראש מִנְהֶלֶת ההקמה של ערוץ 2 הניסיוני מר אָבְרָהָם פּוֹרָז חדר לוואקום השידור וביקש לשדר את משחק האליפות במקומה של הטלוויזיה הישראלית הסטגנאטית והעצלנית, בסיועו הכספי של מר גִדְעוֹן גָדוֹת מנכ"ל מפעל הפיס. גִדְעוֹן גָדוֹת כבר הספיק להכריז כלהלן : "אני אוהד של בית"ר ירושלים וזכייתה באליפות היא אירוע לאומי שחורג מספורט" . 

ראה עיתון "חדשות" מ- 21 באפריל 1987. כותרת במוסף הספורט של עיתון "חדשות" שאיננו קיים כבר . הכותרת תוקפת את חִדלונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאיננה מתכוונת להעביר בשידור ישיר את משחק ההכתרה המיועד של בית"ר ירושלים כאלופת המדינה לראשונה בתולדותיה בשבת – 25 באפריל 1987 באצטדיון "בלומפילד" נגד הפועל ת"א. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה בעונת 1987 בזכויות השידורים הבלעדיות של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו : ליגה + גביע המדינה + משחקי הנבחרת הלאומית של ישראל בבית ובחוץ . 

ראה עיתון "חדשות" מ- 24 באפריל 1987 . מוסף הספורט של העיתון "חדשות" מעניק לעצמו קרדיט בטרם זמן . כותרת כוזבת ! ערוץ 2 לא שידר אפילו Frame אחד ממשחק האליפות של קבוצת בית"ר ירושלים נגד הפועל ת"א שנערך בשבת – 25 באפריל 1987 באצטדיון "בלומפילד". לא ישיר ולא מוקלט. קטעים נבחרים מוקלטים בפילם ממשחק האליפות הנ"ל ב- "בלומפילד" שודרו למרות כל הבעיות החולניות הכרוניות והמטרידות של השידור הציבורי באופן בלעדי ומוחלט רק בתוכנית "משחק השבת" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

ראה עיתון "חדשות" מ- 21 באפריל 1987. כותרת במוסף הספורט של העיתון "חדשות" . כותרת שחצנית ולא נכונה . האיש שאחראי על פרסום הכותרת הנ"ל לא סידר לקוראיו שום דבר. קטעים נבחרים מ- משחק ההכתרה של האלופה  בית"ר ירושלים נגד הפועל ת"א שהתקיים באצטדיון "בלומפילד" שודרו בלבדית רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית. משחק האליפות אומנם לא כוסה ע"י חטיבת הספורט בפיקודי בשידור ישיר ב- Video בשל מגבלות ציוד טכנולוגי אך תועד באמצעות שני ציוותי פילם וקטעים נבחרים ממנו שודרו ב- "משחק השבת".

כמתווה מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה עלי לקחת בחשבון את הצלחתו של ערוץ 2 הניסיוני בעת הסיקור הראוי של הגעת גב' אִידָה נוּדֶל לישראל באוקטובר 1987. נדרשתי להיערך להגנה על קניין זכויות השידורים שהיו בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – בארץ ובעולם . כוחה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אט – אט סר מעליה . היא הפכה למאוימת . אחד מקווי ההגנה היה לשַמֵר את ערך ואיכות ההפקה הטלוויזיונית של המונדיאל שעמד להיערך עכשיו באיטליה 1990 , ואת אלו שבאו בעקבותיו – ארה"ב 1994 וצרפת 1998. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי "הכדורגל סמן ימני טלוויזיוני" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים העוסקת בחקר תולדות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

מונדיאל גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990 הוא ביזנס כלכלי אדיר ואתגר טלוויזיוני בינלאומי רב עניין ועתיר רייטינג.

טורניר גביע העולם בכדורגל הנקרא בפי רבים גם "המונדיאל" מתקיים כמו המשחקים האולימפיים מידי ארבע שנים. המונדיאל המאורגן ע"י ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) והאולימפיאדה הנערכת תחת המטרייה של IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) הם שני אירועי הספורט החשובים ביותר בעולם. מאז שנות ה- 60 בהן התחילה הטלוויזיה הבינלאומית לנסוק אל על זוכים האולימפיאדה והמונדיאל להתעניינות חסרת תקדים של מיליארדים בני אדם בכל רחבי היקום. הוועדות המארגנות של ה- FIFA ו- IOC מחלקים את עִתות הזמן ביניהן . המונדיאל והאולימפיאדה אינם מתקיימים לעולם באותה שנה. מידי שנתיים האחד ובחלוף שנתיים – השני. המשחקים האולימפיים של העידן המודרני יצאו לדרכם ב- 1896 באתונה בהנהגת נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי הברון פייר דה קוברטיין. המונדיאל הראשון נערך ב- 1930 במונטבידיאו בירת אורוגוואי תחת מנהיגותו של נשיא ה- FIFA זִ'יל רִימֶה (Jules Rimet). רחשתי לשני בעלי החזון האלה הערכה וכבוד . תליתי את תמונותיהם על כתלי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים.

טקסט תמונה : 1894 . לפני 120 שנים סורבון – פאריס . הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין (יושב בשורה הראשונה ראשון משמאל) וידידיו מהאצולה האירופית הישנה שהיו גם חברים בוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) מתכננים את אולימפיאדת אתונה 1896 . התמונה הזאת הייתה תלויה על אחד מכותלי משרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : וויליבאלד גבהארדט (גרמניה), ז'ירי גוט – יארקובסקי (צ'כוסלובקיה), פרנץ קאמאני (הונגריה), וויקטור גוסטאב באלאק (שוודיה). זיהוי שורת יושבים משמאל לימין : פייר דה קוברטיין (בן 31 ובעצמו בן האצולה הצרפתית) , דימיטריוס וואקליס (יוון) , אלכסיי דה בוטובסקי (רוסיה) . (באדיבות IOC).

טקסט תמונה : נשיא FIFA הצרפתי ז'יל רימה (שני משמאל) בשנים 1954 – 1921 יחדיו עם חבריו בוועדה המארגנת של מונדיאל הכדורגל  בברזיל ב- 1950. תמונתו הייתה תלויה לאות ההערכה על אחד מקירות מחלקת הספורט. (באדיבות FIFA).

32 שנה רצופות עבדתי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . סיום שידורי הטלוויזיה של כל מונדיאל ואולימפיאדה הייתה התחלה של הפקה חדשה של אלה הבאים אחריהם. כך זה היה גם עם מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. ביום ראשון – 29 ביוני 1986 הבקיע השחקן הארגנטיני חוֹרְחֶה לוּאִיס בּוּרוּצָ'אגָה (Jorje Luis Buruchaga) בדקה ה- 83 באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי את שער הניצחון נגד גרמניה במשחק הגמר על גביע העולם. ארגנטינה ניצחה 2:3 והקפטן שלה גאון הכדורגל דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה נזעק להניף את הגביע הנכסף בפני 120000 (מאה ועשרים אֶלֶף) צופים באצטדיון ו- 2.000000000 (שני מיליארד) צופי טלוויזיה בעולם. ב- 30 ביוני 1986 התחלתי להפיק את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הנוגעים למונדיאל איטליה 1990. זכויות השידורים היו בלעדיות שלנו . הבוסים שלי במונדיאל מכסיקו 1986 היו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל , מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין, ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן. ב- 1990 איש מהם לא היה עוד בתפקידו. את רשות  השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניהלו אנשים אחרים. אך בל אקדים את המאוחר.

ב- 21 ביולי 1978 שלח מזכ"ל התאחדות הכדורגל האיטלקית (FIGC) דאריו בורגוניו (Dario Borgogno) בקשה רשמית לארח את מונדיאל איטליה 1990. ב- 18 באוקטובר 1983 הוגיעה FIFA לראש ממשלת איטליה בטינו קראקסי (ראשי תיבות של Bettino Craxi) על הסכמתה העקרונית כי איטליה תשמש מארחת מונדיאל איטליה 1990 . ב- 19 במאי 1984 נבחרה איטליה לארח באופן רשמי את מונדיאל איטליה 1990. היא גברה על המועמדות האחרות ברה"מ , יוון , יוגוסלביה , אנגליה , צרפת , ומערב גרמניה . ב- 3 בדצמבר 1984 נוסדה הוועדה המארגנת האיטלקית COL (ראשי תיבות שלLocal Organizing Committee) בראשות נשיאה פראנקו קארארו והמנכ"ל לוקה קורדרו די מונטזמולו. ב- 1 בנובמבר 1986 חתמה הוועדה המארגנת האיטלקית COL על הסכם Sponsorship והענקת חסות מסחרית עם שמונה חברות איטלקיות גדולות : FIAT , Olivetti , Alitalia , RAI , Banca Nazionale Del Lavoro , STET , Ferrovi dello Stato ו- INA . שמונה החברות התחייבו לסייע ל- COL בכוח אדם , בארגון , וגם בתשלום כספי כללי של 44000000 (ארבעים וארבעה מיליון) דולר . כל חברה התחייבה לשלם ל- COL סך של 5.500000 (חמישה וחצי מיליון) דולר. ב- 13 בנובמבר 1986 השיקה הוועדה המארגנת את לוגו המשחקים של מונדיאל איטליה 1990.

טקסט מסמך : 13 בנובמבר 1986. הוועדה המארגנת האיטלקית של מונדיאל איטליה 1990 חושפת את כרזת המשחקים ארבע שנים לפני תחילתם. (באדיבות RAI).

טקסט מסמך : 13 בנובמבר 1986. הוועדה המארגנת האיטלקית של מונדיאל איטליה 1990 חושפת את הלוגו של הטורניר. (באדיבות RAI).

בדצמבר 1987 העבירה הפקת מונדיאל איטליה 1990 של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותי הילוך. ב- 11 בדצמבר 1987 שלחתי מסמך מפורט למנהל הטלוויזיה חיים יבין ומנהל החדשות יאיר שטרן כיצד יש בדעתי להפיק את מונדיאל איטליה 1990 [1]  ובו דרישותיי העיקריות. עמדו לרשותנו ב- 1987 כמות לא קטנה של יתרונות טכנולוגיים וניסיון רב בהפקת השידורים האלה. לטיב מזלנו גם שעות משחקים היו נוחות לצופי הטלוויזיה בישראל. ביקשתי ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין להפיק ולשדר ישיר ממונדיאל איטליה 1990 לצופי הטלוויזיה בישראל מינימום של 46 משחקים (מתוך ס"ה של 52 משחקים בטורניר כולו) לעומת 26 ששידרנו במונדיאל מכסיקו 1986.

טקסט מסמך : 11 בדצמבר 1987 . מסמך הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990 (עמוד מס' 1 מתוך 3), שנתיים וחצי לפני בעיטת הפתיחה, כפי שנשלח למנהל הטלוויזיה חיים יבין באמצעות מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן + עותק לסמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 11 בדצמבר 1987. מסמך הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990 (עמוד מס' 2 מתוך 3), שנתיים וחצי לפני בעיטת הפתיחה, כפי שנשלח למנהל הטלוויזיה חיים יבין באמצעות מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן + עותק לסמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 11 בדצמבר 1987. מסמך הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990 (עמוד מס' 3 ואחרון מתוך 3), שנתיים וחצי לפני בעיטת הפתיחה, כפי שנשלח למנהל הטלוויזיה חיים יבין באמצעות מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן + עותק לסמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שני הבוסים שלי מנהל הטלוויזיה חיים יבין ומנהל החדשות יאיר שטרן טמנו את מסמך ההפקה במגירה. נותר בידם זמן ניכר עד לשעת ה- "ש", אך שלוש שנים הן פרק זמן בר חלוף בתעשיית הטלוויזיה ו- 1990 הגיעה מהר מהצפוי ועמה גם גלגל ההיסטוריה המתעתע שעשה את שלוֹ. שניהם חיים יבין ויאיר שטרן לא היו עוד בתפקידיהם הבכירים במונדיאל איטליה 1990. גם לא מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. ב- 1990 מָשְלוּ ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל ונִסִים מִשְעַל שהתמנה ע"י אריה מקל למ"מ מנהל הטלוויזיה במקומו של חיים יבין והמתין לכתב המינוי הקבוע שבושש להגיע. אֵלִימֶלֶך רָם הופקד על ניהול חטיבת החדשות במקומו של יאיר שטרן. יאיר שטרן עצמו נשלח למלא את תפקיד כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בוושינגטון בירת ארה"ב.

מאות גרפיקאים איטלקיים עמלו על יצירתה של בובת הכדורגל המודולארית הצבועה בצבעי הדגל הלאומי האיטלקי ושימשה ה- Logo הרשמי של המונדיאל. היא נראתה בכל מקום. ברחובות, בחנויות, בעיתונות, ובטלוויזיה. הוועדה מארגנת האיטלקית וְ- FIFA שיווקו בעוצמה רבה באמצעות רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות את המשחקים של איטליה 1990. ביקרתי כמה פעמים באיטליה ב- 1988 ו- 1989 בתוקף תפקידי כמפיק שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990. בכל מקום פגשתי את האהבה וההערצה העצומים של האיטלקים לכדורגל. לוֹגוֹ מונדיאל איטליה פורסם, נחשף, ו- שֻוָוק בצורה אגרסיבית בכל מקום בתבל.

טקסט מסמך : הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולוגו איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1]  ראה נספח : מסמך מצורף מ- 11 בדצמבר 1987 שנשלח על ידי למנהל הטלוויזיה חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן מלווה בעותק לסמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן – כיצד יש בדעתי להפיק את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מונדיאל איטליה 1990 .

"LA  GRANDE  PARTITA" כינו האיטלקים את מונדיאל הכדורגל הממשמש ובא. הכדורגל באיטליה כמו בארגנטינה וספרד היא דת נערצת . מיליונים סוגדים לה. איטליה איננה רק מעצמת כדורגל בעלת מסורת ארוכה ומדינה שתעשיית המשחק הפופולרי שלה היא מעשירות תבל. היא אלופת העולם בשנים 1934, 1938, ו- 1982. יכולתי לחוש בסיוריי ההפקה שלי בבירת איטליה רומא בהערצה העצומה למחנך, המאמן, והמנהיג הדגול של הכדורגל האיטלקי הלאומי מר וויטוריו פוצו (Vittorio Pozzo) הבלתי נשכח. הוא היה האיש שייסד את השושלת והנהיג ברמה של מדינאי את נבחרת איטליה לזכייה בשני מונדיאלים הראשונים שלה ב- 1934 ו- 1938.

טורניר הגמר של משחקי גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990 שעתיד היה להתקיים במשך חודש ב- 12 ערים ברחבי איטליה בין 8 ביוני 1990 ל- 8 ביולי 1990 נחשב לאירוע הספורט הבינלאומי החשוב ביותר באותה שנה. זכויות השידורים של מונדיאל איטליה 90' היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בעקבות מו"מ כספי מוצלח (מאוד) בין קוֹנסוֹרְצְיוּם השידור הבינלאומי ובראשו ה- EBU  לבין ה- FIFA (ההתאחדות הבינלאומית בכדורגל). פתיחה נחמדה של עשור חדש. גולת הכותרת של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מחלקת הספורט שלי עמדה להביס ברייטינג את כל שאר התוכניות בטלוויזיה הציבורית , כל אחת לחוד ואת כולן ביחד. אושר ושמחה גדולים מציפים את כל כולי ומשנעים את האדרנלין בגופי עד לקצוות הרחוקים ביותר שלו . בראש רשות השידור ניצב בימים ההם אריה מֶקֶל. נסים מִשְעַל כיהן אומנם רק כממלא מקום זמני של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך היה מועמד כמעט וודאי לזכות בתפקיד במִכרז שנועד להתקיים ב- 10 ביולי 1990 . יריבו יוסף בר-אל שימש באותה תקופה מנהל הטלוויזיה הערבית . אקוויוולנט היררכי ברמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשדרת בשפה העִבְרִית, אולם בפועל סניף ברשות השידור שהוענקו לו 90 דקות שידור יומיות בלבד משש וחצי עד שמונה בערב . הטלוויזיה בשפה העַרבית נחשבה ע"י רבים במשך שנות דוֹר בעשורי ה- 70, 80, ו- 90 במאה הקודמת לרשת שידור מלאכותית שאין הצדקה לקיומה במתכונתה הקיימת. כמעט אֶבֶן נֶגֶף. אף על פי כן היה יוסף בר-אל שקול בתפקידו ובמעמדו במערכת האִרגונית של רשות השידור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. האנשים ראו בטלוויזיה הערבית מעֵין מתנה שהעניק יצחק לבני מנכ"ל רשות השידור בשנות ה- 70 של המאה הקודמת ליוסף בר-אל, זכר לקרבות המתישים נגד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן . זה נכון רשות השידור הציבורית חייבת לשדר בשפה העַרבית אך היא איננה צריכה להקים לשם כך רשת טלוויזיה. כולם ידעו את זה. גם יוסף בר-אל . זאת הסיבה שנשא עיניו לעבר המטרה האמיתית שופעת כוח, יוקרה, ומוניטין. ניהול הטלוויזיה הישראלית המשדרת בשפה העִברית. יוסף בר-אל מת לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית משהו כמו משאת חייו. הוא מאוד רצה את התפקיד. בכך אין להאשים אותו. הוא היה שייך לקבוצת מנהלים אמביציוזית ברשות השידור, לעיתים שאפתנית יתר על המידה. ב- 10 ביולי 1990 זכה יוסף בר-אל במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אולם המינוי הרם לא היווה את פסגת השאפתנות שלו. זאת בהחלט לא הייתה המדרגה האחרונה עליה טיפס לעבר צמרת הפירמידה של השידור הציבורי. ב- 2 ביוני 2002 מונה יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון למנכ"ל רשות השידור . שלוש שנים אח"כ פחות חודש, ב- 2 במאי 2005 הודח יוסף בר-אל מכהונתו הרמה ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה שהציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל.

טורניר גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990 היה מונדיאל הכדורגל החמישי בקריירה הטלוויזיונית שלי. יתרונו הגדול מנקודת מבטי היה נעוץ בעובדה שהוא נערך על אדמת אירופה . קרוב לישראל. שעות המשחקים פרקטיות ונוחות לצופים בישראל. כמעט ולא היינו צריכים לעשות הכרה ב- 1990 לקהל הישראלי עם הנבחרות החביבות, האהודות, והמועמדות לזכייה בגביע העולם. אוהדי הספורט הרבים בישראל נחשפו שוב ושוב לכדורגל האירופי והדרום אמריקני באמצעות תוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ערוץ 5 העתיד לקום בישראל באמצעות טכנולוגיית הכבלים כבר נשף בעורפנו, אך ב- 1989 עדיין שידרנו ישיר ותּקצרנו את משחקי אליפות דרום אמריקה בכדורגל (Copa America). זכויות השידורים של שתי הליגות הבכירות האירופיות, האנגלית והאיטלקית, היו בלעדיות של השידור הציבורי. הקטעים הנבחרים והשערים של המשחקים המעניינים בליגות האירופיות האחרות, הגרמנית, ההולנדית, הספרדית, הצרפתית, והבלגית – וגם אלה של יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה, ואפילו של פולין ובולגריה, הגיעו אלינו באמצעות מערכות השיווק של רשתות הטלוויזיה האירופיות , והתנקזו  לאגן ה- “News Exchange”, מאגר החדשות המשוכלל שייסדו זה מכבר ה- EBU (איגוד השידור של מדינות מערב אירופה) ו- OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי). מידי יום ביומו הגיעו לאולפן בירושלים בשידורים לווייניים מג'נבה שלושה או ארבעה מגזינים חדשותיים EVN (ראשי תיבות של Eurovision News). מכונות ה- VTR שלנו עמדו בהיכון בקומה ה- 2 בבניין הטלוויזיה ברוממה והקליטו כל שביב אינפורמציה. לעיתים קרובות בשל ריבוי אירועי הספורט באירופה, היה מרכז התיאום הטכנולוגי האירופי בגֶ'נֶבָה מריץ מגזין ספורט נטו ללא תוספות של אירועים חדשותיים אחרים. מערכת השידור האירופית המאורגנת היטב והמצוידת בטכנולוגיה החדישה ביותר הייתה יורה ל- "אוויר" כהרף עין “Flash” מיוחד של אירועי הספורט החשובים. היינו מעודכנים.

במונדיאל איטליה 1990 נטלו חלק הנבחרות הגדולות המסורתיות מאירופה ודרום אמריקה כמו, גרמניה, איטליה, אנגליה, ברזיל, הולנד, ספרד, ברה"מ, יוגוסלביה וכמובן נבחרת ארגנטינה אלופת העולם יחד עם הקפטן הנערץ שלה דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה שהגיעה לאיטליה כדי להגן על תארה. רק למען דייגו ארמאנדו מאראדונה היה כדאי לנו לשלם זכויות שידורים ולפתוח את קווי השידור הלווייניים בין איטליה לישראל . הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל הכדורגל איטליה 1990 על ידי ועל ידי מחלקת הספורט בפיקודי נעשתה לראשונה באווירה תחרותית. הייתה לה משמעות טלוויזיונית שונה מבעבר וחשובה מפני תקומתו של ערוץ תקשורת נוסף בכבלים בישראל ב- 1989 ובתוכו Channel מיוחד לענייני ספורט. בעורפינו נשף כאמור ערוץ 5 בכבלים הצעיר רווי בהורמוני שידור. חלפו ימי המונופול. החל עידן היריבות והקונקורנציה. היה נחוץ לחולל הפקה כמותית ואיכותית טובה הרבה יותר מזאת שעשיתי בגביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986, וודאי מזאת של הפקת מונדיאל ספרד 1982, על מנת להציב בחוזקה ובאיתנות את הטלוויזיה הציבורית על מפת השידורים של מדינת ישראל. המונדיאל האיטלקי היה הזדמנות בלתי חוזרת להוכיח כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יודעת ומסוגלת להתמודד היטב עם אתגרי שידור בינלאומיים, וכי ניתן לסמוך עליה ועל אנשיה. האפשרויות הטכנולוגיות שלה לרבות תקשורת הלוויינים וההתחברות למערך השידור הלווייני של ה- EBU על לוויין ה- ESC התעצמו אך עמן התעצֵם גם האנטגוניזם של הוועד המנהל של רשות השידור לשידורי הכדורגל. כרגיל התגלו קשיים וחילוקי דעות מבית. חלק מחברי הוועד המנהל של רשות השידור ובראשם רוני פיינשטיין ז"ל שהיה נציג מפלגת המערך ומי שהיה מבקר ואופוזיציונר פוליטי ומקצועי חריף של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל עוד מימי מונדיאל מכסיקו 1986 , ראה במאמץ השידור של מונדיאל איטליה 1990 בזבוז כספי ציבור וזמן מסך. הוא אמר לי ולמנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל בטרם הדיונים הסופיים, "אני חושב שצריך לשדר רק את שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר. השאר חסר ערך ולא חשוב, מה עוד שרוב משלמי האגרה אינם חפצים בשידורי כדורגל". רוני פיינשטיין ז"ל אישיות דומיננטית בוועד המנהל של רשות השידור באותם הימים לא היה האיש הקובע היחידי אך הוביל קו מסוכן שהתנגד מפורשות להצבת מסות של שידורי ספורט בינלאומיים רלוואנטיים בכלל על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית ושידורי כדורגל בפרט. הוא לא הסתיר את דעתו השמרנית הקיצונית. הספורט בכללו על פי תפישת עולמו היה סטריאוטיפ זול וחסר איכות. תרבות הטלוויזיה שלו הייתה מוגבלת ושונה למרות שדובר במונדיאל אירוע השיא של הכדורגל הבינלאומי .  30.000000000 (שלושים מיליארד) צופי טלוויזיה בעולם נושאים אליו את עיניהם אך את רוני פיינשטיין ז"ל זה ממש לא עִניֵין. כל ניסיונותיי להסביר לאופוזיציונר הזה מהוועד המנהל המתנגד לשידורי מונדיאל איטליה 1990 בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי מרבית רשתות הטלוויזיה הציבוריות ב- EBU שאנחנו חברים בו "במשרה" מלאה עתידות לשדר ישיר את כל 52 המשחקים בטורניר, העלו חרס  הנימוקים נפלו על אוזניים ערלות. "אז מה", סנט בי רוני פיינשטיין ז"ל, והוסיף, "הם ישדרו ואתה לא… אנחנו לא צריכים ליישר קו עמם… רשות השידור לא צריכה לנהוג כמותם…". מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל תמכו בגישתי כי המונדיאל הוא אירוע ספורטיבי – תרבותי גלובאלי בעל עניין עצום בישראל מעבר להיותו חגיגת כדורגל איכותית. חבר הוועד המנהל של רשות השידור רוני פיינשטיין ז"ל היה בר פלוגתא לא רק של אורי פורת ז"ל אלא גם של אריה מקל ונסים משעל ייבדלו לחיים ארוכים.

לפתע תקע מישהו מקל נוסף בגלגלי הזמן. זה היה יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית . התברר כי הוועדה המארגנת האיטלקית COL (ראשי תיבות של Comitato Organizzatore Local ) קבעה שני זמנים מרכזיים ל- 52 משחקי המונדיאל . 22 מהם ישוחקו בשֵש בעֶרֶב על פי שעון ישראל ו- 30 בעֶשֶר בעֶרֶב. פירושו של דבר ש- 16 ממשחקי הטורניר בשלב המוקדם, 4 משחקים בשלב שמינית הגמר , ו- 2 משחקים בשלב רבע הגמר המתקיימים בין השעות שֵש בערב לשמונה בערב , "נופלים" על זמן השידור של הטלוויזיה בשפה הערבית בניהולו של יוסף בר-אל. הוועדה המארגנת האיטלקית לא שמעה על יוסף בר-אל ושידורי הטלוויזיה שלו בשפה הערבית בעת תכנון שעות המשחקים אך מאידך מנהל הטלוויזיה בערבית גם לא שמע על COL . יוסף בר-אל לא הסכים לוותר . על פי השקפת עולמו מונדיאל 1990 פלש לטריטוריה לא לוֹ. היה נדמה לי שהוא נפגע וכועס מפני שאנשי הוועדה המארגנת האיטלקית לא התייעצו עִמוֹ.

מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי המליאה ב- 1990 לא הבינו את חשיבות שיבוצם של משחקי מונדיאל איטליה 1990 בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . הכדורגל נתפש ע"י מפקחי השידור הציבורי בישראל, 23 חברי המליאה ו- 7 אנשי הוועד המנהל בראשות האופוזיציונר והמוביל רוני פיינשטיין ז"ל, כעוֹל ו- סטריאוטיפ רדוד שצריך אולי לשדר ממנו משהו, קמעא, אך אין להרבות. תפישה כוללנית ופשטנית של מנהיגי השידור בישראל הפוכה לחלוטין מגישתן של כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות עד האחרונה שבהן בשורות איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), שביקשו להרבות בשידורי המונדיאל, ואומנם שידרו ישיר את כל 52 המשחקים במונדיאל איטליה 1990. למרבה הצער אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ועמם חלק נכבד מחברי המליאה לא הבינו שמתפתח במהירות במדינת ישראל שוּק תקשורת וצרכנות טלוויזיה שונים לחלוטין ממה שהם הכירו, שבו הכדורגל מהווה נדבך שידור מרכזי ואיתן בכל רשת טלוויזיה באשר היא. הם ייצגו את מִמסד השידור היָשָן, התעלמו מהעניין הציבורי העצום הטמון בטורניר גביע העולם בכדורגל, ולחלוטין לא הבינו את הקשר בין התשלום הבלעדי עבור סחורת השידור היקרה והמרתקת לבין ניצול יתרון הבלעדיות והשימוש הנכון והמיטבי בה. רובם היו מינויים פוליטיים שלא התעניינו באמת במקצוע השידור ולא ראו את הנולד. אנשים חסרי כישרון שלא הייתה להם את היכולת להוביל את השידור הציבורי בישראל וגם לא לצפות את מפת התקשורת העתידית המשורטטת מחדש ומתפתחת במהירות במדינת ישראל ובעולם. תפישת השידור של רובם הייתה רשלנית . הם ראו בחברותם בוועד המנהל של רשות השידור קרש קפיצה פוליטי לא תפשו שהחלשת שידורי איטליה 1990 הופכת את הטלוויזיה הישראלית לפגיעה ומאוימת ע"י ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים שחושק אף הוא בסחורת השידור הזאת. הם לא העריכו נכונה את שאיפות ההתפשטות של ערוץ 2 המסחרי שעתיד לקום בתוך שנים מעטות. בדיעבד הוברר כי ערוץ 2 לא רק שהציב ויצר תחרות צפייה קשה לערוץ הציבורי המונופוליסטי, אלא הדבר הראשון שעשה היה לחטוף לעצמו ב- 17 במאי 1994 את סחורת הכדורגל מידיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיה נכס שידור חשוב שלה במשך רבע מאה מאז שנוסדה ב- 1968. אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור נראו לעיתים כאסופה חובבנית שבינה לבין עיתונאות טלוויזיונית אין שום מכנה משותף. קשר מקרי. מוסד הוועד המנהל של רשות השידור ועמו המליאה הפכו מראשית בריאתם לטרמפיאדה פוליטית. אנשים בעלי אמביציות פוליטיות ללא כל הבנה בשידור טלוויזיה ובתעשיית הטלוויזיה נשלחו לתפקידם לפרק זמן מסוים בשני המוסדות המפקחים של השידור הציבורי ע"י פוליטיקאים ועסקנים מפלגתיים וותיקים מהם הוועד המנהל של רשות השידור והמליאה הצטיירו כמקומות חנייה לעוברים ושבים כשבידיהם מטה נדודים פוליטי . החנייה הקצרה בשני המוסדות שימשה להם קרש קפיצה בלבד. הדוגמאות רבו מספור : דליה איציק, רוני פיינשטיין, גיל סמסונוב, אלון אלרואי, סילבן שלום, אהרון הראל, ורבים רבים אחרים.

טקסט תמונה :  זהו רוני פיינשטיין ז"ל חבר הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך בשנות ה- 80  ו- 90 של המאה הקודמת. היה יריב עיקש ומר של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל וגם מנכ"ל רשות השידור לאחר עידן אורי פורת, אריה מקל, והתנגד בשעתו התנגדות גורפת וטוטאלית לכיסוי נרחב של מונדיאלים ואולימפיאדות בטלוויזיה הציבורית כפי שהגיתי וניווטתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 10 ביולי 1990 תמך והצביע יחד עם שני נציגי המערך הנוספים בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק והיו"ר אהרון הראל בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היום הוא עו"ד ונוטריון פרטי. עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל נולד ב- 7 במאי 1939 בירושלים. הוא צמח על ערכי תנועת העבודה. היה בעברו מנכ"ל עיריית ירושלים. הנשיא החמישי יצחק נבון שכיהן בתום כהונת הנשיאות שלו כשר החינוך בממשלת ישראל [1]  היה האיש ששלח את רוני פיינשטיין ז"ל לוועד המנהל של רשות השידור.

עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל זכר היטב את אשר התחולל בוועד המנהל של רשות השידור בעת שיחות התחקיר שלי עמו : "הובלתי בוועד המנהל מראשית קו קשוח נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת פרי מינויו של ראש הממשלה יצחק שמיר. אני זוכר שהתרשמתי רע מאוד מהדרך הלא ראויה בה רצה אורי פורת לסלק בצורה לא ראויה מניהול רדיו "קול ישראל" את גדעון לב ארי (מת ב- 2001 בן 66). התנגדתי לאורי פורת (מת ב- 2007 בן 72) פוליטית ומקצועית. אח"כ היו לי גם מחלוקות עם אריה מקל. אני זוכר היטב את ההתנגדות הנמרצת שלי לשידור מסיבי של משחקי מונדיאל איטליה 1990 בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטלוויזיה הישראלית הייתה מונופוליסטית בימים ההם והיה ידוע לי שמחצית מהצופים משלמי האגרה לא רצו לראות בכלל כדורגל".

ב- 1987 חתם קונסורציום השידור הציבורי הבינלאומי המונה שישה גופי שידור ציבוריים (כולל את ה- EBU איגוד השידור האירופי העשיר מכולם בתוכו) על חוזה שידורים משולש בלעדי עם ה- FIFA, הכולל שלושה מונדיאלים רצופים. זה של איטליה 1990  ואת הבאים אחריו ארה"ב 1994 וצרפת 1998. הקונסורציום הבינלאומי הורכב מאיגודי השידור האלה  : EBU איגוד השידור המערב אירופי, OIRT – איגוד השידור המזרח אירופי, URTNA – איגוד השידור של מדינות אפריקה, ASBU – איגוד השידור של המדינות הערביות, ABU – איגוד השידור של מדינות המזרח הרחוק (למעט אוסטרליה ויפן שפעלו בעצמן), ו- OTI – איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה. בהסכם נקבע כי הקונסורציום ישלם ל- FIFA עבור שלושת המפעלים סך של זכויות שידורים העומד על  345000000 (שלוש מאות ארבעים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים, שווה ל-  230000000 (מאתיים ושלושים מיליון) דולר. זה היה חוזה כספי מצוין וזוֹל מאוד שלא חזר על עצמו עוד בעתיד. העוֹל הכספי העיקרי נפל על ה- EBU העשיר. חברות בו כ- 55 רשתות טלוויזיה ציבוריות (גם את רשות השידור הישראלית) וביניהן רשתות גדולות ועשירות כמו ה- BBC  ו- ITV הבריטיות, RAI האיטלקית, TVE הספרדית, ARD  ו- ZDF הגרמניות, 1 TF ו- 3 F / 2 F הצרפתיות. ה- EBU שילם מתוך הסכום הכללי % 38.5 שהיוו 133000000 (מאה שלושים ושלושה מיליון) פרנקים שווייצריים.

הערה שלי : המערכת המוניטארית והחישובים הכספיים של איגוד השידור המערב אירופי התנהלה במטבע השווייצרי מפני שמקום מושבו של ה- EBU (גוף השידור הציבורי העשיר והמוביל בעולם) היה בג'נבה. 

ה- Breakdown  של הסכום הכללי  345000000 פרנקים שוויצריים התחלק בשלושת המונדיאלים כלהלן :

מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990 [2]        פרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד                   95000000 (שווה ל-  000 300 63 דולר)

ה- EBU בנפרד                                               35000000 (שווה ל-  000 300 23 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית           455000  (שווה ל-  500 300 דולר)

הערה : עלות של כל משחק בודד מ- 52 משחקי  מונדיאל איטליה 90'  עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמדה על 5770 (חמשת אלפים ושבע מאות שבעים) דולר

 

מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994 [3]            פרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד                      115000000 (שווה ל- 000 600 76 דולר)

ה- EBU בנפרד                                                  45000000  (שווה ל- 000 000 30 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית              576000      (שווה ל- 000 384 דולר)

הערה : עלות כל משחק בודד מ- 52 משחקי מונדיאל ארה"ב 94'  עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמדה על 7385 (שבעת אלפים שלוש מאות שמונים וחמישה) דולר .

 

מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 [4]              פרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד                      135000000 (שווה ל-  000 000 90 דולר)

ה- EBU בנפרד                                                  53000000  (שווה ל-  000 300 35 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית              705000 (שווה ל-  000 470  דולר)

הערה :  עלות כל משחק בודד מ- 64 משחקי מונדיאל צרפת 98'  עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמדה על 7344 (שבעת אלפים שלוש מאות ארבעים וארבע) דולר .

הוועדה המארגנת האיטלקית של מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990, COL (ראשי תיבות של Comitato Organizzatore Locale) הוקמה ב- 3 בדצמבר 1984 בראשותו של הנשיא פרנקו קארארו (Franco Carrao) ועשרת סגניו, בתוכם נשיא ה- FIFA ז'וּהוֹ הבלאנז' ומזכ"ל ה- FIFA יוזף "סֶפּ" בּלאטר יחד עם רשת הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית RAI , עשו עבודה ענקית ופנטסטית , ויסודית. הכדורגל הבינלאומי ובראשו המונדיאלים הפכו זה מכבר לעסק כלכלי פורח. ב- 26 באוקטובר 1986 נחתם ההסכם הדן בקידום התוכנית המסחרית (The commercial program) של מונדיאל איטליה 90' בין הוועדה המארגנת האיטלקית COL לבין ה- FIFA . ההסכם קבע עקרונות מדויקים של הענקת רישיונות והפעלת חברות מסחריות בינלאומיות רבות עוצמה לטובת ארגון המשחקים. ההסכם כלל חמש קטגוריות רשמיות של חברות המעניקות חסות, חברות ספקיות שירותים, חברות מוצרים כמו Adidas , Api , Barilla , Caffe Mauro , Grana Padana , Seiko , Matercard ועוד יוכלו להציב את שלטי הפרסומת שלהם באצטדיונים בחינם, חברות איטלקיות Alimondo ו- Cartiere Burgo ישתפו פעולה רק בתוך איטליה לשיווק לוגו וסמל המשחקים בתמורה למתן מוצרים הדרושים לפעילותה השוטפת של הוועדה המארגנת COL, ו- 46 חברות איטלקיות שיוכלו לעטר את מוצריהן בלוגו וסמל המשחקים תורת תשלום כמובן . ביזנס ענק . האיטלקים בעצה אחת עם אנשי ה- FIFA התירו לעֶשֶר חברות ענק כלכליות, חברת המכוניות אלפא רומיאו, ג'ילט, חברת הממתקים מארס, חברת האלקטרוניקה פיליפס, קוקה קולה, יצרנית המצלמות חברת קאנון, JVS , Vini d`Italia – המיניסטריון לחקלאות והייעוּר של איטליה, ענקית הפילם פוג'י , חברת הבירה באדווייזר- לפרסם באופן בלעדי את החסות שלהן (Sponsor) בתקופת המשחקים תמורת ממון רב , במה שכונה ע"י אנשי הכדורגל, "האירוע הגדול עלי אדמות". כמו כן העסיקה הוועדה המארגנת המקומית שמונה חברות גדולות של ספקיות המעניקות שירותי, בנקאות, תעופה, מערכת היסעים, הדפסה והעתקת מסמכים, וכיו"ב . החברות האלה כונו ,” Official Suppliers”. ה- FIFA והוועדה המארגנת האיטלקית עשו כל מאמץ לשווק את עצמם באמצעות הספונסרים שלהן כמי שמיטיבים עם כל ילדי העולם. זה בלט בתמונות שהן שלחו לכל רשתות הטלוויזיה בעולם כולל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- הפיצו אותן בכל פינה ועל כל לוח מודעות ברחבי תבל.

[1] יצחק נבון נודע בעבר כתומך פוליטי מובהק של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 1989. בסופו של דבר החליט ראש הממשלה יצחק שמיר באפריל 1989 להעדיף את מועמדותו של אַרְיֵה מֶקֶל , ובאמת הוא היה האיש שהתמנה בסופו של דבר ע"י הממשלה למנכ"ל רשות השידור ב- 1989. יוסף בר-אל נבחר ב- 1990 ע"י הוועד המנהל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[2]  הנתונים באדיבות  ה-  EBU.

[3]  הנתונים באדיבות  ה- EBU.

[4]  הנתונים באדיבות  ה-  EBU.

טקסט תמונה : נשיא הוועדה המארגנת האיטלקית פרנקו קארארו (נולד ב- 6.12.1939) . (באדיבות RAI).

טקסט תמונה : 1990. סגן נשיא הועדה המארגנת אנטוניו מאטארזה (באדיבות RAI).

טקסט תמונה : 1990 . נשיא ה- FIFA , הברזילי ז'והו הבלאנז' (נולד ב- 8  במאי 1916) . (באדיבות RAI).

טקסט תמונה : מזכ"ל ה- FIFA  השווייצרי ספ בלאטר (נולד ב- 10 במרס 1936) . (באדיבות RAI) .

טקסט מסמך : חברת ג'ילט המתמחה במוצרי גילוח לגברים משווקת את עצמה ב- 1990 כתומכת נלהבת של משחק הכדורגל. (באדיבות  RAI).

טקסט מסמך :  חברת קאנון יצרנית המצלמות ומכונות הצילום והעתקת מסמכים , משווקת את עצמה ב- 1990 כמתעדת היסטורית של אהבת משחק הכדורגל ע"י כל ילדי העולם . (באדיבות  RAI) .

הוועדה המארגנת האיטלקית COL.

תקציב הפעולות של COL עמד על 120000000 (מאה ועשרים מיליון) דולר . בהסכם המסחרי בין הוועדה המארגנת המקומית COL (ראשי תיבות של Comitate Organizzatore Locale) ל- FIFA נקבע כי הפדיון הכספי של הוועדה המארגנת המקומית יבוא משני מקורות : מהכנסות ה- FIFA ומהכנסות מהפרסומות ושיווק הסמליל (Logo) וקמֵע (Mascot) של המשחקים. FIFA התחייבה להעביר ל- COL סכום בן % 9 ממכירת הכרטיסים ל- 52 המשחקים, % 9 מזכויות שידורי הטלוויזיה של הקונסורציום הבינלאומי, % 9 מחוזי הפרסום, ו- % 30 החזר הוצאות הקשורות ללוגיסטיקה של אירוח 24 הנבחרות המגיעות מארצות מוצאם לאיטליה . כמו כן נקבע כי COL תקבל % 100 מהרווחים של החוזים עם שמונה החברות האיטלקיות המספקות את השירותים המבצעיים של הטורניר , % 30 מהכנסות החוזים עם חברות המוצרים , % 100 מהכנסות החוזים עם שתי החברות האיטלקיות "משתפות הפעולה" (Collaborators) כ- % 80 מזכויות השימוש בסמל וקמֵע המשחקים , ו- % 20 מזכויות המכירה של סמל (Logo) וקמע (Mascot) המשחקים לקהילייה האירופית .

זהו ביזנס כלכלי אדיר. הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI בעלת יכולות כספיות וארגוניות (אף על פי כן נעזרה בכוח אדם וציוד ע"י מספר רשתות טלוויזיה אירופיות החברות ב- EBU), הציבה ב- 12 האצטדיונים כ- 24 ניידות שידור ברחבי איטליה שכללו 375 (שלוש מאות שבעים וחמש) מצלמות טלוויזיה . בין 11 ל- 16 מצלמות בכל משחק. 1200 (אלף ומאתיים) אנשים הרכיבו חמישה ציוותי הפקה וצילום מיוחדים שתפעלו את ניידות השידור בשתים עשרה הערים . RAI עתידה הייתה להפיק בתקופת המונדיאל כ- 3000 (שלושת אלפים) שידורי טלוויזיה Unilateral בני 25000 (עשרים וחמש אלף) שעות. 147 רשתות שידור של טלוויזיה ורדיו עתידות היו לכסות את טורניר מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. בכל אִצטדיון הוקם מרכז טלוויזיה ועיתונות עצמאי משלו כמו גם נקודת שידור לוויינית למשלוח כתבות Unilateral ישירות למי שרצה מהאצטדיון המקומי לתחנות האם שלו מהירות וראשוניות הדיווח העיתונאי בטלוויזיה מותנה לחלוטין בטכנולוגיה החדשנית. משרד התקשורת האיטלקי הציב בכל תריסר האצטדיונים 7864 (שבעת אלפים שמונה שישים וארבע) מכשירי טלפון לעיתונות הכתובה ועוד 1645 (אלף שש מאות ארבעים וחמישה) מכשירי טלפון לאנשי הטלוויזיה והרדיו. הכדורגל באיטליה הוא דת והכרטיסים נמכרו כלחמניות טריות . הוועדה המארגנת האיטלקית עתידה הייתה למכור כ-  2.600000 (שני מיליון ושש מאות אלף) כרטיסים בתוך ימים ספורים ל- 52 משחקי הטורניר.

מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים משעל (עיתונאי מוכשר ורב הישגים) מאבד ב- 10 ביולי 1990 את הזדמנות חייו להתמנות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא נהדף לאחור ע"י בר הפלוגתא שלו יוסף בר-אל, ומפסיד במכרז. יוסף בר-אל מתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990 לתקופה של שלוש שנים. הזוכה ממהר להצהיר "ידעתי שאנצח" כאילו שמדובר במשחק כדורגל. רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הרָהָב הזאת ומתי העז קודם לכן מנהל טלוויזיה כלשהו להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות. 

לתוך הקלחת הזאת של מונדיאל איטליה 1990 נכנסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחטיבת הספורט בפיקודי יחד עמה. לחבר הוועד המנהל של רשות השידור רוני פיינשטיין ז"ל זה לא הזיז. המאבק המַר והמתמשך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נגד ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) על בכורת שידורי הספורט החל מייד עם תום משחקי גביע העולם בכדורגל איטליה 1990. ביום שלישי – 27 במאי 1990 נשלחתי ע"י נִסִים מִשְעַל מנהל הטלוויזיה לרוֹמָא להפיק , לערוך, לשַדֵּר ולנַהֵל את שידורי מונדיאל הכדורגל האיטלקי. בשובי לארץ כעבור ארבעים וחמישה ימים וארבעים וחמישה לילות ב- 12ביולי 1990, קִידֵם את פני מנהל טלוויזיה אחר. יוסף בר-אל. דומה היה כי בחירת יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה משנית בחשיבותה רק למונדיאל האיטלקי. העיתונות הישראלית לגווניה השונים דנה והעניקה Space עצום למכרז רשות השידור ודנה שעסק בבחירת מנהל טלוויזיה חדש. נסים משעל היה עיתונאי מצוין בעל הישגים איכותיים וכמותיים מרשימים לאורך שנים. אולם לא בטוח שידע לנהל. אין שום וודאות כי היה באמת מנהיג שידור שנועד לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואשר מסוגל לכפות את מרותו על כתביו.

התככים והמניפולציות הפוליטיות בתוך ומחוץ לרשות השידור פעלו במלוא עוזם. מנהל הטלוויזיה הזמני נִסִים מִשעַל המוכשר הוּדַח. זאת הייתה הפתעה מפני שנסים משעל היה עיתונאי בעל שיעור קומה ומוניטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. הוא היה איש חטיבת החדשות והוכיח את עצמו בכל זירה עיתונאית בארץ וגם כשליח רשות השידור לארה"ב. התרוצצו אז שמועות כי ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר לא מחבב (בלשון המעטה) את מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל מפני שלא הצליח לרסן את הכתב המדיני שלו יִגְאָל גוֹרֶן. יִגְאָל גוֹרֶן שָב וביקר את פעולות הממשלה בראשות יִצְחָק שָמִיר וביקש הסברים מראשה. ראש הממשלה יצחק שמיר נענה לבקשת יִגְאָל גוֹרֶן והעניק לו ריאיון אך התנה בשיחה מוקדמת ביניהם כי מספר שאלות רגישות לא יישאלו . משהפר כתב הטלוויזיה את ההסכם השיב לו ראש הממשלה, "הרי סיכמנו כי את השאלה הזאת לא תשאל". יִצְחָק שָמִיר כה רגז על יִגְאָל גוֹרֶן עד שקטע את הריאיון במהלכו, ניתק את המיקרופון הזעיר (Neck microphone) המותקן על דש חליפתו, התרומם מכיסאו ונפנה לדרכו. הריאיון עם ראש הממשלה וקטיעתו שודר בהבלטה ב- "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית As is, כמו שהוא. כולם ראו בטלוויזיה הישראלית הציבורית כיצד ראש הממשלה רותח מזעם ו- מנתק את המיקרופון ומסתלק מחומם מיִגְאָל גוֹרֶן. יצחק שמיר לא שכח ונסים משעל שילם את המחיר. הבחישות וההתערבויות הפוליטיות במינויים פרסונאליים בכירים בתוככי רשות השידור היו מנת חלקה מקדמת גברו. פעם ניסו להסתיר זאת. עכשיו עשה זאת ראש הממשלה יצחק שמיר בגלוי. הוא דרש במפגיע ב- 9 ביולי 1990 משלושת נציגי מפלגת הליכוד בוועד המנהל וממנכ"ל רשות השידור אריה מקל הנוטלים חלק בוועדת המכרז הבוחרת למחרת במנהל טלוויזיה חדש, לתת את קולם ליוסף בר-אל ובשום אופן לא לנסים משעל. דוברי ראש הממשלה פרסמו את הצַו בפרהסיה כדי לא לתת לשליחי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור כל אפשרות לחמוק מההוראה הבלתי כתובה. ראש הממשלה יצחק שמיר רצה במינויו של יוסף בר-אל האיש שהבטיח לוֹ לנהוג ביד קשה בעיתונאים הסוררים ולעשות סדר בבלגן. מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי אחימאיר כי תמיכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר ביוסף בר-אל נובעת מאכזבתו ממצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מאופן ניהולה הבלתי תקיף, ומאיך שהיא נראית עכשיו. נסים משעל הצטייר אצל ראש הממשלה יצחק שמיר כמנהל טלוויזיה חלש שהעובדים לא סרים למרותו. שני אנשי טלוויזיה נוספים יוסי צֶמַח בימאי בעל מוניטין עצום ומנשה רָז הגישו אף את מועמדותם לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך בהיותם חסרי גב פוליטי איש לא ספר אותם.

טקסט תמונה : קיץ 1969. ראשית ימיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שזה אך נעמדה על רגליה. זיהוי הנוכחים בתמונה : יגאל גורן (במרכז) בתחילת דרכו בטלוויזיה ישראלית הציבורית. מנהל שירותי הפקה יוסי לנדאו (במרכז), ומימין,  הבימאית היפה רינה הררית. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 9 ביולי 1990. עיתון "ידיעות אחרונות". כתבת העיתון גב' רבקה נוימן מדווחת כי נציגי הליכוד הוועד המנהל של רשות השידור יצביעו בעד מועמדותו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה בוועדת המכרז המתכנסת למחרת ב- 10 ביולי 1990. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

ראה גם "הארץ" מ- 9 ביולי 1990. עיתון "חדשות". כתבת העיתון רונית אנטלר קובעת מפורשות כי ראש הממשלה יצחק שמיר הורה לנציגי הליכוד בוועד המנהל לבחור ביוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה. 

טקסט מסמך : 9 ביולי 1990. עיתון "דבר". כתבת העיתון גב' עירית רוזנבלום מדווחת לקוראיה אודות התככים, הוויכוחים, והמאבקים הפוליטיים המתנהלים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור והנוגע לבחירת מנהל טלוויזיה חדש. (באדיבות ארכיון עיתון "דָבָר" ואנשי בית אריאלה בתל אביב).

נִסִים מִשְעַל נלחם מלחמה אבודה . היה זה ידידו יִגְאָל גוֹרֶן שהכשיל אותו ברגע האחרון. הוא, נסים משעל הצטייר אצל ראש הממשלה כאיש חלש שאיננו מסוגל לשלוט בעובדיו. במקומו של נסים משעל מינתה ועדת המכרזים של רשות השידור ביום שלישי – 10 ביולי 1990 פה אחד את יוסף בר-אל לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד קיץ 1993. וועדת המכרזים שהורכבה משבעת חברי הוועד המנהל בראשות היו"ר אהרון הראל, המנכ"ל אריה מֶקֶל עצמו, ושני העיתונאים אריה אבנרי ועמוס בן ורד נציגי אגודת העיתונאים התל אביבית והירושלמית העדיפה את יוסף בר-אל שהתמחה בשידורי טלוויזיה על גבול התעמולה בשפה הערבית בשנות ה- 70 ו- 80 והאמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית כמתווה מדיניות שידור אלקטרונית (כפי שכתב דן שילון בספרו "בשידור חי" בהוצאת "ידיעות אחרונות" מ- 1998) – על פניו של נסים משעל הרענן והחכם. חיש מהר התברר כי הבחירה ביוסף בר-אל הייתה שגיאה פַטָאלִית ובְכִיָיה לדוֹרוֹת. היו לכך השלכות שליליות מרחיקות לכת בהמשך הדרך . ראה גם הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "רוֹש ולענה" במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". העיתונאיות שסיקרו את תהליך הבחירה דיווחו כי יוסף בר-אל הבטוח בניצחונו בכל מקרה התקשר לביתו של הח"כ ומזכ"ל מפלגת העבודה מיכה חריש ואיים כליו כי אם שלושת נציגי העבודה בוועד המנהל של רשות השידור דליה איציק, רוני פיינשטיין, והיו"ר אהרון הראל לא יצביעו בעדו הרי שהמפלגה תינזק לאחר מינויו.

טקסט תמונה :  זהו נסים משעל ב- 1990 . עיתונאי מוכשר ועתיר הישגים . הוא היה מועמד ראוי לניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ 1990 ותיקווה גדולה להנהגת השידור הציבורי בכללו , אך תככים פוליטיים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור מנעו את מינויו . רשות השידור החמיצה אותו אך דאגה שלא לפסוח על יוסף בר- אל . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : יוסף בר- אל נבחר ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא עקף את נסים משעל בסיבוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

ראה עיתון "הארץ" מ- 11 ביולי 1990. העיתונים "הארץ" ו- "ג'רוזלם פוסט" מסקרים את בחירת יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת ההתמקחות הפוליטית בין חברי הוועד המנהל לבין עצמם בעניין הבחירה והעדפתו של יוסף בר-אל על פני נסים משעל. 

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. לפני כרבע מאה של שנים. סיקור של הכתבת רבקה נוימן בעיתון "ידיעות אחרונות". (באדיבות "ידיעות אחרונות").

 

ראה עיתון "חדשות" מ- 11 ביולי 1990. לפני כרבע מאה של שנים. סיקור של הכתבת רונית אנטלר בעיתון "חדשות". 

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. סיקור של הכתבת פאר-לי שחר בעיתון "על המשמר" (פאר לי שחר היא היום עיתונאית ושדרנית ברדיו "קול ישראל"). (באדיבות ארכיון "על המשמר" ואנשי בית אריאלה בתל אביב).

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990 . סיקור של הכתבת הילה גבריאל בעיתון "דבר" . (באדיבות ארכיון "דבר" ואנשי בית אריאלה בתל אביב) .

יוסף בר-אל היה מועמדו הוודאי והמובהק של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר (על פי עדותו של יצחק נבון כפי שהעיד בפניי בעת מחקר וכתיבת שני הספרים "8 ימי בראשית" ו- "רוש ולענה". אולי מפני שראה בו לא רק איש בעל יכולות ניהול אלא גם איש מסודר ונאמן השלטון. נסים מִשְעָל היה לאין ערוך כּישרוני יותר מיוסף בר-אל אך נחשב לעיתונאי עצמאי מידַי. ניתנה ההוראה הבלתי כתובה לנציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור החברים שלמה קוֹר, אַמְנוֹן מֶנְדָה, אוּרִי אוֹרֶן המאיישים את וועדת המכרזים ובראשם יו"ר הוועדה המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל לתמוך ללא סייג במועמד ראש הממשלה. גם נציג המפד"ל בוועד המנהל של רשות השידור אוּרִי פַלָח הרים את ידו עבור יוסף בר-אל. ההצבעה בוועד המנהל של רשות השידור על מינוי מנהל לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה פוליטית מעיקרה . נושא ההצבעה לא היה על כּשרון ומקצוענות טלוויזיונית אלא על יישור קו ונאמנות פוליטית לכל ראש ממשלה כזה או אחר . וודאי במקרה הזה בו מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל היה פרי בחירה ומינוי אישי של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר. אַרְיֵה מֶקֶל היה נאמנו של יִצְחָק שָמִיר ברשות השידור [2] והליך המינוי לתפקיד הרם היה יפה והתאים לבחירתו של יוסף בר-אל . הרמת הידיים הראשונה בוועד המנהל הייתה מפוצלת ולא אחידה. יוסף בר-אל זכה אומנם ברוב קולות אך הייתה לו גם אופוזיציה . שניים הצביעו נגדו. שמונה הצביעו בעדו. פתאום התעורר אַמְנוֹן מֵנְדָה ז"ל נציג הליכוד כפי שסיפר לי לאחר ימים : "הצעתי לערוך סיבוב נוסף של הצבעה שבו ירימו את ידם בעד יוסף בר-אל כל עַשֶרֶת חברי וועדת המכרז כדי למנוע מחלוקות ולזות שפתיים" . אמנון מֶנְדָה ז"ל זכר בשיחות התחקיר עמי : "רציתי שכולם יישרו קו עם רצונו של ראש הממשלה יצחק שמיר. רציתי שיבשרו לציבור בישראל כי מנהל הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נבחר פה אחד לתפקידו רב האחריות. ראיתי בעובדה הזאת מניעת מחלוקות עתידיות בתוך רשות השידור. הצבעה פה אחד הייתה אינטרס שלי כחבר בוועד המנהל של רשות השידור".

טקסט תמונה : זהו אמנון מנדה ז"ל חבר בוועד המנהל של רשות השידור בשנת 1990. הוא ארגן הצבעה חוזרת בוועדת המכרזים ב- 10 ביולי 1990 כדי ליצור דימוי של בחירה אחידה פה אחד בעד מינויו שליוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הניסיון הצליח. בסבב ההצבעה השנייה זכה יוסף בר- אל בקולם של כל עשרת אנשי וועדת המכרזים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להפתעת הכול זכתה בקשתו של אמנון מֶנְדָה להיענוּת מלאה. כל עשרת חברי וועדת המכרזים הרימו בסֶבֶב השני את ידם עבור מועמדו המועדף של ראש הממשלה. לא רק שלושת נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל דליה איציק, רוני פיינשטיין ויו"ר הועד המנהל עצמו אהרון הראל עשו כך אלא גם שני העיתונאים שכיהנו בוועדת המכרזים : עמוס בֵּן וֶרֶד מעיתון "הארץ" איש אגודת העיתונאים הירושלמית ואַרְיֵה אָבְנֵרִי מ- "ידיעות אחרונות" המשויך לאגודת העיתונאים התל אביבית. שניהם נגררו אחרי הרוב והתנדבו לאמץ את בקשת אמנון מנדה. יוסף בר-אל זכה בניצחון מוחֵץ.

הערת אגב שלי הנוגעת לגב' דליה איציק : גב' דליה איציק גילתה אהדה והערכה רבה במשך שנים רבות ליקירה בטלוויזיה וברשות השידור יוסף בר- אל . טעמיה שמורים עִמָה. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון בבושת פנים את יוסף בר-אל מהכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור. 13 שרים תמכו בהדחה המיידית של מנכ"ל רשות שידור מכהן. שני שרים היו נגד. השרה דליה איציק אוהבתו של יוסף בר-אל התייצבה על רגליה האחורית נגד הדחה. יחד עם השר מאיר שטרית תמכה דליה איציק נמרצות והצביעה בעד השארתו של יוסף בר-אל בתפקידו. היא עשתה כל אשר לאל ידה כדי להשאיר את יוסף בר-אל על כנו. זה לא עלה בידה. ראה הספר, "רוש ולענה". אני שָב ל- 10 ביולי 1990.

 טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. ידיעה של עיתונאית "מעריב" אילנה באום. יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה מכריז בפומבי ב- 11 ביולי 1990 בעיתון "מעריב" על ניצחונו במכרז למנהל הטלוויזיה. "אני מרגיש על הכיפאק – ידעתי שאנצח", הצהיר. להכרזת הניצחון שלוֹ והזכייה במינוי היה צליל וגוון טוֹן של דברי שחץ כאילו מדובר בתחרות כדורגל. רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הרהב הזאת ומתי העז קודם לכן מנהל טלוויזיה כלשהו להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות . (באדיבות "מעריב") .

מזכ"ל מפלגת העבודה מִיכָה חַרִיש תקף באותו יום בחריפות רבה את דַלְיָה אִיצִיק , רוני פיינשטיין ז"ל ואת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל על שתמכו במועמדות יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה . תמיכת נציגי מפלגת העבודה ביוסף בר-אל הולידה וויכוח מר בתוככי המפלגה . במקביל תקף מיכה חריש גם את ראש הממשלה יצחק שמיר על הפוליטיזציה שהִשליט במכרז מנהל הטלוויזיה בו כפה על חברי הליכוד הצבעה כיתתית . מיכה חריש סיפר בפומבי  [3] כלהלן : "יוסף בר-אל טִלפֵּן אליו שלושה ימים לפני המכרז , ואיים עליו במרומז שאם מפלגת העבודה לא תתמוך בו היא תצטער על כך" . (הטקסט המצוטט נלקח מהפוסט של העיתונאית גב' הילה גבריאל כפי שהתפרסם בעיתון "דבר" ב- 11 ביולי 1990) .

טקסט תמונה : 10 ביולי 1990. מזכ"ל העבודה מיכה חריש . נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל של רשות השידור היו"ר אהרון הראל ז"ל, גב' דליה איציק, ורוני פיינשטיין ז"ל לא שעו להוראתו להצביע בעד מועמדותו של נסים משעל והרימו ידם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (התמונה באדיבות מיכה חריש).

מינוי יוסף בר-אל לתפקיד הרם היה פוליטי ולדאבון לֵב לא מקצועי. הממנים היו פוליטיים . והמשחק הפוליטי היה מכור מראש. נשאלו אז הרבה שאלות והורמו גבות, מה פתאום נבחר דווקא יוסף בר-אל ? איזה אינטרס היה למשל לנציגת מפלגת העבודה בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק להצביע בעד מועמד הליכוד שהתפרסם כאיש טלוויזיה חסר יושרה מקצועית, נטול כישרון, ושהוגדר ע"י אנשי מקצוע בטלוויזיה כתועמלן שידור, כדי למנותו לתפקיד עיתונאי כל כך חשוב ורב אחריות. חמש עשרה שנה אח"כ בחודש מאי 2005 חשפה ממשלת ישראל את קלונו של יוסף בר-אל ברבים כמנכ"ל מושחת המשתמש בשוחד מסך, והדיחה אותו בבושת פנים מכס מנכ"ל רשות השידור. אך בל אקדים את המאוחר. ראה הספר עב הכרס, "רוש ולענה" בסדרת 13 הספרים שאני חוקר וכותב ועוסק ב- קורות התפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם (מאז 1884) ובארץ (מ- 1966). היה ברור שהאיש הזה יוסף בר-אל נבחר להתייצב ברוֹם אחת הפסגות של השידור הציבורי בשל קשריו ולא בגלל כישוריו. יוסף בר-אל ניהל במשך שנים רבות סניף טלוויזיה קטן ולא חשוב שאשנבו הצַר נפתח לציבור הערבי בקושי מידי כשעה וחצי ביום. תשעים דקות ס"ה. הוא לא חולל נצורות בעשרות שנותיו בשידוריו בשפה הערבית ושיווק את שידוריו לציבור שלו כקומיסר פוליטי . דן שילון התייחס לתופעת יוסף בר- אל בספרו "בשידור חי" ולא ירא להגדיר אותו כתועמלן טלוויזיוני. הוא לא היסס להרחיב את היריעה בספרו , וכתב כלהלן : " יוסף בר-אל האמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורת החדשות בשפה הערבית טלפון לעורך, לכתב, או למנהל – וצוות צילום הוחש ללשכת השר. מהדורות החדשות בשפה הערבית הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים, של כיבודים, ו- 'עליות לתורה'. ראשי ממשלות, שרים , ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בשפה הערבית כבתוך שלהם כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול – בירדן, מצרים , וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי 'שוחד מסך' " [4] . זאת טרגדיה מקצועית בה איש תקשורת מוביל של שידור ציבורי במדינה חופשית מבקש לרצות את הפוליטיקאים . שידורי רשת הטלוויזיה בשפה העַרבית אותה ניהל במשך שנים ארוכות נפלו בהרבה באיכותם וערכם מהשידורים בשפה העִברית , ונשאו עמם רייטינג דָלִיל עד למאוד .

טקסט תמונה : 7 בספטמבר  1989. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית ברוממה – ירושלים. שלושה עיתונאי טלוויזיה בכירים בטלוויזיה בשפה הערבית, משמאל לימין : שלמה גנור, יוני בן מנחם, ויחזקאל "זיקי" יעקבי, מראיינים את ראש הממשלה יצחק שמיר. (לע"מ תמורת תשלום).

ראש הממשלה יצחק שמיר מינה באפריל 1989 את אריה מקל למנכ"ל רשות השידור . אריה מקל בתמיכתו של יצחק שמיר היה האיש המרכזי שקידם את מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה ביולי 1990 . אח"כ הצטער צעד רב על המינוי הכושֵל כפי שהעיד בפניי מאוחר יותר . עיתונאי הטלוויזיה בשפה הערבית לא נפלו מעמיתיהם בחטיבת החדשות בעִברית אך אמינותם הייתה עמומה והועמדה בספק משום דעה מוצקה שרווחה בציבור מזה זמן רב כי הקברניט שלהם צועד שלוב זרוע עם השלטון .

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה שעברה . שלישיית הצמרת של רשות השידור שתמכה במר יוסף בר- אל ובי בעת ובעונה אחת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מני ווייצמן חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו"ר וועדת הספורט של המליאה, עו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, ואריה מקל מנכ"ל רשות השידור. שלושתם היו אנשים ישרי דרך שגילו יחס אוהד וחם לשידורי הספורט בטלוויזיה. (צילום של מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1992).

מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוליד עד מהרה מאבק כוחות עיקש בינו לבין מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל האיש שתמך בראשית ההליך במהלך המינוי (מאבק שעוד אדוּן בו).  לאחר שנים אמר לי אַרְיֵה מֶקֶל כלהלן : "הבחירה ביוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הייתה הוראה מפורשת של ראש הממשלה יצחק שמיר . עניין הכישרון , הידע , והיכולת שלו לא עמדו כאן לדיון ולא למבחן . יצחק שמיר העדיף את יוסף בר-אל בתפקיד הזה ולא רצה את נסים משעל. ההוראה שלו אלי כמנכ"ל רשות השידור הייתה למנות את יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית", והוסיף, "יואש , לא תאמין עד כמה האיש הזה יוסף בר-אל נשאר זר ואיננו מעורה בתרבות הישראלית שלנו. דיברנו באיזה הקשר תרבותי  שהוא על שחקנית הקולנוע, הטלוויזיה, והתיאטרון ענת עצמון , והוא שאל אותי מי זאת…? הוא לא שמע עליה". מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה החדש יוסף בר-אל שהתמנה זה עכשיו לתפקידו למדו בתוך פרק זמן קצר לא רק שלא לאהוב האחד את השני אלא גם לא להעריך איש את רעהו. בלשון המעטה. אירוני לחשוב שדווקא המנכ"ל אריה מֶקֶל היה זה שנשא דברים בשבחו של המנהל החדש בתום הבחירה, וכך אמר : "אני סבור שבחירתו של יוסף בר-אל היא בחירה טובה שתאפשר לפתוח דף חדש בטלוויזיה. זוהי תקופה מסובכת , אנחנו נכנסים לעידן התחרות", והוסיף בהדגשה, "אין טוב מיוסף בר- אל, אני שמח שנבחר מנהל מנוסה . עובדה שהוא נבחר פה אחד". אריה מֶקֶל (מינוי פוליטי כנאמן ראש הממשלה יצחק שמיר) היה מספיק נבון לדעת שהצבעה פה אחד של חברי הועד המנהל והיו"ר (כולם מינויים פוליטיים מטעם מפלגותיהם) בעבור מועמד כלשהו איננה מעידה בהכרח על המצוינות של האיש. המנכ"ל נאם לפרוטוקול והיה עתיד להצטער חיש מהר על השבחים שהעניק בטרם עת למנהל הטלוויזיה החדש שלוֹ שנבחר למשרה הרמה רק לפני דקות ספורות . מייד לאחר שנבחר לכהונה הרמה הצהיר יוסף בר-אל ב- 10 ביולי 1990 בעיתון "מעריב", "אני מרגיש על הכיפאק, ידעתי שאנצח, אני מודה לכל העשרה שהצביעו עבורי ובמיוחד לאותם אחדים שהאמינו בי לאורך כל הדרך" [5].

ביום רביעי – 2 במאי 1990, נפגשנו נסים מִשְעַל ואנוכי עם אריה מֶקֶל בעניין תכנון לוח השידורים הסופי של מונדיאל איטליה. נסים משעל כמנהל הטלוויזיה החדש (במקומו של חיים יבין) היווה פיצוי מושלם ומשקל נגד למינויו של אֵלִימֶלֶך רָם למנהל חטיבת החדשות (במקומו של יאיר שטרן). נסים משעל היה עֵר לחשיבות שידורי הספורט בערוץ הטלוויזיה שנבחר זמנית לנהל אותו. הוא היה אדם מוכשר, אינטליגנטי, וחריף שכל וגם מהיר ביצוע. חושב, שוקל, מחליט מייד. הייתה לי עמו שפה משותפת. תליתי בו תקוות רבות . בעיקר לקראת המלחמה העקובה מרייטינג המתפתחת נגד ערוצי הכבלים ובראשם ערוץ הספורט מס' 5. קיוויתי שהפוליטיקאים יבחינו בכישוריו וימנו אותו לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באורח קבע. הייתי בטוח אז שהוא יגיע לגדולה ניהולית . מה חבל שזה לא עבד ככה. אֵלִימֶלֶך רָם מנהל חטיבת החדשות היה אדיש (כעיתונאי ואיש חדשות) לאירועי הספורט החשובים לעומת נסים מִשְעַל ש- חשב שהם יתרון . אֵלִימֶלֶך רָם ראה במחלקת הספורט נטל ובשידוריה מעמסה. הוא לא התמצא לחלוטין בכל מערך ההפקה המסובך והמורכב של שידורי הספורט (כפי שהעיד בפניי בימים ההם -בזמן ההוא) , לבטח לא בסבוכים ביותר, אלה שעסקו במונדיאלים ובאולימפיאדות . זה היה רחוק ממנו כמזרח ממערב, זר לו, וזה גם לא עניין אותו. הוא היה קריין חדשות בעל מוניטין בשעתו ברדיו "קול ישראל", ואח"כ איש חדשות מובהק בחטיבת החדשות ששל דן שילון עד שהיה בעצמו מאוחר יותר מנהל חטיבת החדשות שמחלקת הספורט בראשותי הייתה כפופה לו.

טקסט תמונה : אלימלך רם מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 1993 – 1989. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 17 ביולי 1989 נפגשנו מנהל הטלוויזיה חיים יבין ואנוכי עם מנכ"ל רשות השידור החדש אריה מֶקֶל שהחליף את אורי פורת וכיהן בתפקידו כשלושה חודשים בלבד. הצגתי בפני אַרְיֵה מֶקֶל את היערכות מחלקת הספורט בשני המישורים, הלאומי והבינלאומי. זה היה כשנה לפני מונדיאל איטליה 1990. אריה מֶקֶל היה קואופרטיבי. הוא הבין את משמעות האתגר וחשיבות האירוע והבטיח לי לעשות את המרב לשדר ישיר 46 משחקים מהטורניר (מתוך ה- 52) כמבוקשי.

טקסט מסמך :  17 ביולי 1989. מסמך הפגישה עם מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה חיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

עזיבתו של יאיר שטרן את ניהול חטיבת החדשות בקיץ 1989 הייתה אובדן (גדול) עבורי. יאיר שטרן סייע בידי במשך שֵש שנות ניהולו את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לעַצֵב את שידורי הספורט באמצעות הקצאת תקציבים וציוד הפקה. הוא היה לי משענת איתנה, קשוב לרעיונותיי, ותומך מובהק במרבית יוזמות השידור שלי. לא רק בשל אהדתו הטבעית לשידורי הספורט אלא בגלל אהבתו את המרקע הציבורי. הוא היה מבין הבודדים בעת ההיא בצמרת הניהול שהבין את הצורך בשיבוצם של אירועי הספורט הרלוואנטיים כנדבך שידור הכרחי בפירמידת ה- Media, ואת תרומתם בעיצוב לוח השידורים הציבורי הכללי. אחת מתכונותיו החשובות כמנהל ראשי של ישיבות ופגישות רבות הדנות ומטפלות בתכנון מערכי השידור בטלוויזיה הישראלית הייתה יכולתו להבחין בין עיקר לטפֵל ולהכריע במהירות. אַרְיֵה מֶקֶל מינה אותו לתפקיד כתב רשות השידור בוושינגטון. לפני שטס למשימת כתב הרשות ב- ארה"ב שלח לי מר יאיר שטרן ב- 4 ביוני 1989 מכתב פרידה חם [6] כלהן :

טקסט מסמך :  4 ביוני 1989. זהו מסמך ההערכה המקורי ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו כמנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1989 – 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משחקי גביע העולם היו אמורים להיפתח ביום שישי – 8 ביוני 1990, בשש בעֶרֶב באִצטדיון היפהפה של "סַן – סִירוֹ" (San Siro) במִילָאנוֹ, במשחק בין אלופת העולם ארגנטינה לקמרון, אך עדיין הייתי עסוק יחד עם נסים משעל בשכנוע מנכ"ל רשות השידור אריה מקל בחשיבות השידורים הישירים של המונדיאל בטלוויזיה הישראלית הציבורית . חלקם "נפלו" על חשבון זמנה של הטלוויזיה בשפה העַרבית (בין 18.30  ל- 20.00) והתנגשו עם השידורים של יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה ׁ(כאמור בשפה הערבית) . פקודת מבצע השידורים טרם נכתבה על ידי. גם עניין מגורי הצוותים טרם הושלם . העניינים ברשות השידור התנהלו כרגיל על מי מנוחות. לכולם היה שם זמן . המנכ"ל זימן לפגישה תיאום את נסים משעל מ"מ מנהל הטלוויזיה, את יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית, ואותי. אַרְיֵה מֶקֶל רצה לשמוע את טיעוניו של יוסף בר-אל כנגד בקשתי המפורשת לשָדֵר ישיר במלואם את כל משחקי המונדיאל של איטליה 1990, או לפחות את רובם, גם על חשבון זמן השידור של יוסף בר-אל. יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעיה עם המונדיאלים המתקיימים על אדמת אירופה. סיפור גרוטסקי ועצוב. הם מטרידים ומפריעים את מנוחתו של יוסף בר-אל . שעות המשחקים של מונדיאל איטליה 1990 שכל מדינת ישראל רוצה לראותם בטלוויזיה מתנגשים בשֵש בערב עם השידורים בשפה הערבית שהם בתחום שליטתו של יוסף בר-אל בין שֵש וחצי לשמונה בעֶרֶב . הוויכוחים הפתטיים האלה התנהלו גם בשידורי גביע העולם של מערב גרמניה ב- 1974 וספרד 1982.

טקסט תמונה :  נובמבר 1989. הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990 על ידי בעיצומה. אנוכי במשרדי מחלקת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : "הספר "בשידור חי" של דן שילון מ- 1998.

[2] מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל בשנים 1993 – 1989 שהיה איש מעשי, חכם, נעים הליכות , ובעל חוש הומור עוקצני אמר לי בכמה הזדמנויות את דעתו המגובשת על מנהיגות וניהול הרשות כלהלן : "עם כל הכבוד אני לא שוכח מי שלח אותי לרשות ומי מינה אותי לתפקיד. רשות השידור חייבת להתנהל בהוגנות ומכובדות בעת סיקור פעולותיה של ממשלת ישראל. אני כמנכ"ל רשות השידור אדאג כך יהיה. אינני מתכוון להתאבד פוליטית".

[3] ראה נספח : על פי כתבה של העיתונאית גב' פאר- לי שחר בעיתון "על המשמר"  מתאריך 11 ביולי 1990.

[4] ראה נספח : סיפרו של דן שילון "בשידור חי" עמוד 76  (הוצאת "ידיעות אחרונות" / ספרי חמד).

[5] ראה נספח : על פי כתבה של העיתונאית גב' אילנה באום בעיתון "מעריב" מתאריך 11 ביולי 1990.

[6] ראה נספח : מכתב פרידה של יאיר שטרן אלי מתאריך 4 ביוני 1989, לפני טיסתו לוושינגטון.

סוף הפוסט מס' 456. סוף רשימה מס' 1 מתוך 5. הועלה לאוויר ביום חמישי – 11 בדצמבר 2014.