הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי. הוא מוענק בחינם לקוראים. 

הרקע המקצועי – ההיסטורי הנוגע להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי ובראשותי את מונדיאל איטליה 1990 ואת המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992. תולדות קרב הג'וּדוֹ השנוי במחלוקת של יָעֵל אָרָד נגד הג'וּדוֹקָא הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (Frauke Eickhoff) באולימפיאדת ברצלונה 1992. רשימה מס' 4 מתוך 8. (פוסט מס' 459). כל הזכויות שמורות.

הערה 3 : חלק מהפוסטים המתפרסמים בבלוג נשענים גם על מחקר וכתיבה שלי שעוסקים ב- סדרת טלוויזיה רחבת היקף וממדים בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" . התחלתי את המחקר והכתיבה ב- 1998 (לאחר השתתפותי ב- WBM הראשון שהתקיים בסידני לקראת אולימפיאדת סידני 2000) ואני אמור לסיים את עבודתי זאת ב- 2019 . לכל המאוחר ב- 2020 .

הערה 4 : מחקר וכתיבת סדרה תיעודית רחבת היקף ביותר הכוללת בתוכה 13 ספרים עבי כרס (כתיבה שהיא לעיתים אגרסיבית ובוטה) , ואשר קרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", חייבת להיות מוכחת ומגובה ועטופה במסמכים שיוכיחו את אמיתות המחקר.

—————————————————————————————————-

פוסט מס' 459 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 18 בדצמבר 2014.

—————————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר קרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת 13 הספרים היא סדרת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט , החדשות , והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הקדמה (4). מינויים בכירים ברשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם הפקות מונדיאל איטליה 1990 ואולימפיאדת ברצלונה 1992.

הפוליטיזציה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה שעברה הייתה בעיצומה ובלמה את התקדמות חזון השידור הכללי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . היא הגיעה לשיא חדש ב- 10 ביולי 1990 עם מינויו של איש בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד תאריך ה- 10 ביולי 1993 . הרקע המקצועי – ההיסטורי איננו זכור לרבים . יש להבין כי שלושת המינויים המקצועיים של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל + אוּרִי פּוֹרָת ז"ל + אַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל לתפקיד המנכ"לים של רשות השידור , כל אחד בתקופתו , ע"י ממשלות הימין בישראל היו הפקדות פוליטיות מובהקות . לשלושת האישים הנ"ל לא היה כל ניסיון ניהולי קודם של רשות שידור ציבורית מסועפת שכללה בשורותיה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת רדיו "קול ישראל" והעסיקה כ- 2000 (אלפיים) עובדים . היה להם ניסיון עיתונאי . לא היה להם שום ניסיון ניהולי במדיות האלקטרוניות . (בניגוד למנכ"לים אחרים של רשות השידור כמו שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל ויִצְחָק לִבְנִי ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם יבדלו לחיים ארוכים , שהגיעו למעמדם מתוך עבודתם ברדיו ובטלוויזיה) . מדובר בסיפור מדהים . ב- 1 באפריל 1979 מינתה ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין את יוסף "טומי" לפיד ז"ל למנכ"ל רשות השידור (לאחר ששני המועמדים הקודמים ליוסף "טומי" לפיד , אריה נאור יבל"א ואפרים קישון ז"ל , סירבו להצעתו של זבולון המר ז"ל מי שהיה שר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור להתמנות לתפקיד הרָם). יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד כיהן בתפקידו הבכיר עד 1 באפריל 1984 . מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל וטוביה סער ייבדל לחיים ארוכים . ב- 1 באפריל 1984 התמנה אוּרִי פּוֹרָת ז"ל ע"י ממשלת יִצְחָק שָמִיר למנכ"ל רשות השידור עד 1 באפריל 1989 . מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו כלהלן : טוביה סער + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יוסף בר-אל + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יָאִיר אַלוֹנִי + מנהל הטלוויזיה חַיִים יָבִין שכיהן בתפקידו על בסיס מינוי קבע מאפריל 1986 עד נובמבר 1989 . ב- 12 באפריל 1989 הפקידה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק שָמִיר את אַרְיֵה מֶקֶל איש משרד החוץ למנכ"ל רשות השידור במקומו של אורי פורת . לראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר נמאס מאורי פורת והוא לא רצה בו עוד . אַרְיֵה מֶקֶל היה התחליף שלו . מנהלי הטלוויזיה בתקופת אַרְיֵה מֶקֶל היו חַיִים יָבִין ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל שירש את חיים יבין (נסים משעל כיהן בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה תשעה חודשים מנובמבר 1989 עד יולי 1990) + מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל שכיהן מיולי 1990 עד יולי 1993 לאחר שזכה במכרז לתפקיד ב- 10 ביולי 1990 . מכל האישים המוזכרים לעיל הוא יוסף בר-אל היה הכי פחות מוכשר והכי פחות מוצלח . ב- 18 באפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל ועל פי המלצה חמה של שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל שרת החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור את מר מָרְדֳכָי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאוּם יבל"א למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל . הציבור שמפעיל את שלט הטלוויזיה בסלון ביתו באופן אוטומטי איננו מבין , לפחות חלקו איננו  מבין את החשיבות העצומה של הצבת מנהיגות אמת בעלת כישרון ויושרה בפסגת השידור הציבורי . מוטי קירשנבאום היה מינוי פוליטי ראוי מפני שהיה מדובר באיש מקצוע מהדרגה העליונה. ההיסטוריה הטלוויזיונית החיובית של מוטי קירשנבאום חוצה את הבלוג הזה לאורכו ורוחבו (כמו גם סדרת הטלוויזיה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז 1998 וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה") . אחד הדברים הראשונים שעשה מוטי קירשנבאום בתפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה ש- לא להאריך את תקופת ניהולו של יוֹסֵף בַּר-אֵל הבלתי מוכשר כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (פעולה שנחשבת להדחה) ומינה במקומו ב- 11 ביולי 1993 לביצוע המשימה הסבוכה והרמה של ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מר יָאִיר שְטֶרְן .

אינני רשאי לכתוב את הפוסט הזה הדן בהפקת חטיבת הספורט בראשותי את שידורי מונדיאל איטליה 1990 ואת שידורי המשחקים האולימפיים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 , בלעדי הסבר יסודי הדן במצבן של רשות השידור (בראשות המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל) והטלוויזיה הישראלית הציבורית (בראשות מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל ואח"כ המנהל הקבוע יוסף בר-אל ) בקיץ 1990 . ביום ראשון – 8 ביולי 1990 שידר יורם ארבל ישיר את משחק הגמר של מונדיאל איטליה 1990 מרומא לאולפני הטלוויזיה בירושלים בו גברה גרמניה על ארגנטינה 1 : 0 וזכתה באליפות העולם . בכך הגיע לקיצו מבצע השידורים הישירים הממושך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר ששידרנו 31 משחקים מתריסר אצטדיונים ברחבי איטליה . בסופו של חודש מאי 1990 טסתי לרומא לנהל את מבצע השידורים הישירים של מונדיאל איטליה 1990 בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל . נעדרתי מהארץ כחודש וחצי . בתום המבצע שבתי לארץ ב- 12 ביולי 1990 ואת פניי קיבלו מנכ"ל רשות השידור יָשָן ומנהל טלוויזיה חָדָש , יוֹסֵף בַּר-אֵל . לנִסִים מִשְעַל לא היה עוד זֵכֶר . ב- 10 ביולי 1990 זכה יוֹסֵף בַּר-אֵל זכייה פוליטית במכרז לתפקיד המקצועי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . מדובר בזכייה פוליטית מפני שאת גורל מינויו לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכריעו פוליטיקאים רדודים . החל עידן חדש . שטוח וקלוש , ובלתי עמוק בשידור הציבורי של מדינת ישראל אותו מי יישורנו , את איכותו מי ייחזה .

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI (משמשת Host broadcaster בינלאומי) נערכות לקראת שידורי מונדיאל גביע העולם בכדורגל של איטליה 1990. ב- אוקטובר 1987 נחתם חוזה שידורים משולש חדש בין ששת גופי השידור הבינלאומיים ובראשם ה- EBU (איגוד השידור האירופי) העשיר ל- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) המאפשר לטלוויזיה הבינלאומית (לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית) לכסות בתנאים כספיים וכלכליים נוחים את שלושת המונדיאלים של איטליה 1990, ארה"ב 1994, וצרפת 1998. הכנות ההפקה שלי לקראת איטליה 1990 מתחילות ב- 1987 עדיין בעידן חיים יבין כמנהל הטלוויזיה ויאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות. ב- 1989 מסיימים חיים יבין ויאיר שטרן את תפקידם. חיים יבין חוזר לעמדת ההגשה ויאיר שטרן נשלח לשמש כתב הרשות בוושינגטון . ראש הממשלה יצחק שמיר ממנה ב- 9 במאי 1989 את איש משרד החוץ אריה מקל למנכ"ל רשות השידור. נסים משעל נבחר ל- מ"מ זמני בתפקיד מנהל הטלוויזיה . מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל ניצבים לצִדִי בעת וויכוחים מרים המתנהלים ביני לבין מנהל הטלוויזיה בערבית יוסף בר-אל הנוגעים לתכנון, איכות, והיקף ההפקה של מונדיאל איטליה 1990. ב- 10 ביולי 1990 זוכה יוסף בר-אל במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית בחודשים נובמבר 1989 – יולי 1990 נסים משעל מודח מתפקידו. הפקה תקשורתית טובה של RAI. אני מציב את השדרים יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ בעמדות השידור בשתים עשרה ערים ברחבי ארץ המגף כדי להוביל את שידורי מונדיאל איטליה 1990. הופעתו של מאיר איינשטיין בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1990. גרמניה זוכה בגביע העולם בכדורגל בפעם השלישית בתולדותיה.

1993 – 1990 (חלק א').

יוסף בר-אל ניחן אולי בקסם אישי אולם היה קשה לי לקחת אותו מאוחר יותר ברצינות . הרי רק לפני שעה קלה בהיותו מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית ובטרם נבחר למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית , היה האיש שמנע מאתנו לשדר את מונדיאל איטליה 1990 בהיקף הראוי והמתבקש . עכשיו בהיותו מנהל טלוויזיה חדש ציין לפתע בדברי תשובתו , "עשיתם עבודה נפלאה , הן בהיקף והן במבחר , ובמקצועיות הגשת החומר" . היה ברור לי ש- יוֹסֵף בַּר-אֵל הוא סתגלן ומנצל הזדמנויות . מעין אופורטוניסט שמִילותיו המחושבות היו לעיתים קרובות ריקות מתוכן (עבורי) וחסרות כיסוי (בשבילי) . ובאמת , מייד לאחר מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו יום השלישי ההוא של 11 ביולי 1990, התגלו שריטות בחומה שלו . במשך הזמן היו השריטות לחריצים וסדקים עבים עד שהפכו לבקיעים . החומה של יוסף בר-אל הפכה לקיר מַט ליפול . לבסוף היא קרסה והתמוטטה .

בשבת – 9 בפברואר 1991 בשיאה של מלחמת המפרץ הראשונה וטיווח התקפות הטילים של סאדם חוסיין על מדינת ישראל וגוש דן , התקיים בבאר שבע באחת בצוהריים משחק הגמר על גביע הטוֹטוֹ בין קבוצות מכבי חיפה ובית"ר תל אביב . התאחדות הכדורגל עשתה כל מאמץ לקיים איך שהוא את שיגרת הכדורגל והחליטה לערוך את המשחק הרחק מהמרכז והעתיקה אותו לבאר שבע . הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה אז ללא עוררין בזכויות השידורים של כל מִפעלי הכדורגל במדינת ישראל . ליגה , גביע המדינה , גביע הטוֹטוֹ , ומשחקי הנבחרת הלאומית . מכיוון שהענף היה מושבת בשל המלחמה ולא נערכו כלל משחקי ליגה , הצעתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לשדר ישיר את משחק הגמר על גביע הטוטו בהיקף מלא (לרבות הארכה + בעיטות הכרעה מ- 11 מטרים בתום 120 דקות אם יידרשו + טקס הענקת הגביע) , כשברור לי שהמאמץ של ההתאחדות לקיים את המשחק הזה בעת החירום חשוב מערכו הספורטיבי . יוסף בר-אל אישר את בקשתי (במלואה) . את עמדת השידור באִצטדיון העירוני בבאר שבע איישו כמובן מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון . מסיכות האב"כ של אנשי הצוות הצלמים והטכנאים , שהונחו על היציעים החשופים בסמוך לניידת השידור היוו עֵדוּת אילמת לקיומו של המשחק . ישראל הייתה במצור . הצופים האמיתיים נשארו בחדרים האטוּמים . משחק הגמר על גביע הטוֹטוֹ היה המפעל הרביעי בחשיבותו בארץ ובימים כתיקונם נחשב לאתגר שידור די זניח . אך בשבת – 9 בפברואר 1991 הוא צבר רייטינג שיא . כל מדינת ישראל שהתה בחדרים האטומים וצפתה בטלוויזיה הציבורית המונופוליסטית שהעבירה אותו בשידור ישיר . בתום תשעים דקות הייתה התוצאה תיקו אפס , והיא לא השתנתה גם בחלוֹף שלושים דקות ההארכה . בתום 120 דקות של התמודדות ושל שידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית, התייצבו שחקני מכבי חיפה ובית"ר תל אביב לבעיטות ההכרעה מ- 11 מטרים. בתוך חמש – עשר דקות בדיוק יסתיים מבצע השידור הישיר שלנו מבאר שבע .

לפתע צִלצֵל הטלפון בחב"מ (חדר הבקרה המרכזי של שידורי הטלוויזיה הישראלית בקומה ב' בבניין הראשי ברוממה – ירושלים) . אלי קרייתי מי שהיה מפקח השידור הכללי באותה שעה קיבל את השיחה . על הקו היה מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל שצלצל מביתו ו- תבע ממנו במפתיע לקטוע לאלתר את שידור הכדורגל הישיר ולעבור "למשהו" אחר כהגדרתו . "ליואש אלרואי כבר היה מספיק כדורגל" , אמר לאלי קרייתי . כאילו משימת השידור הישיר היא פרטית שלי . אלי קרייתי לא היסס . הוא קרא לי באינטרקום הפנימי לבוא אליו מאולפן ב' לחב"מ כדי לשמוע בעצמי את השיחה התמוהה ואת הוראתו הבלתי הגיונית של מנהל הטלוויזיה לקטוע את השידור הישיר . "יואש אלרואי אתה לא תאמין יוסף בר-אל ציווה עלי לגדוע את השידור הישיר של משחק הכדורגל רק כדי לשים על מכונת ה- VTR טייפ שידור חוזר של שרהל'ה שרון" , זעק אלי קרייתי לעברי ב- Master Control . באצטדיון בבאר שבע התייצבו כבר שתי הקבוצות מכבי חיפה ובית"ר תל אביב לבעיטות ההכרעה מ- 11 מטרים כדי לראות מי תזכה בגביע הטוטו . דרמת הספורט הגיעה לשיאה . עניין של עוד 5 אולי עשר דקות של שידור ישיר שיכריעו מי תהיה הקבוצה המנצחת אולם מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל נטל את השררה לידיו ו- ציווה במפגיע על אלי קרייתי לגדוע את השידור הישיר של משחק הכדורגל ולהתחיל לשדר את טייפ השירה בציבור של שרהל'ה שרון בת קיבוץ אשדות יעקב . מפקח השידור חש שקורה כאן משהו שלא כשורה . זה לחלוטין לא הסתדר לוֹ . הוא ביקש שאהיה עֵד לשיחה שהתנהלה בינו לבין מנהל הטלוויזיה .

אלי קרייתי מפקח השידור השיב לו בנימוס, "יוסף בר- אל תקשיב, השידור הישיר של המשחק יסתיים בתוך דקות ספורות, בעיטות ההכרעה מ- 11 מ' הן שיא המתח של המשחק וגם סיומו. בתום הבעיטות תוכרז הזוכה בגביע . אני מבקש ממך אל תקטע את השידור הישיר…" . אך מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשיך בשלוֹ , "ליואש  אלרואי  כבר היה מספיק כדורגל, שים במקומו את שרה'לה שרון…" (הכוונה לטייפ מוקלט בפעם המי יודע כמה של שירה בציבור של שרהל'ה שרון) . המפקח הטכני של סיגנל הטלוויזיה הארצי אלי קרייתי השיב לוֹ בדחילו ורחמו וכהאי לישנא : "אבל יוסף בר- אל שים לב, הטייפ של שרהל'ה שרון זה שידור חוזר בפעם המאה אולי, ושידור הפנדלים קורה עכשיו בשידור ישיר . אני מבקש ממך שוב אל תקטע את השידור הישיר…" . מפני שעמדתי סמוך מאוד וגם דרוך מאוד לאלי קרייתי ב- Master control בקומה ב' יכולתי לשמוע היטב את נזיפתו הטלפונית של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שבקעה מהאפרכסת במפקח הטכני כלהלן : "זה לא מעניין אותי, ליואש אלרואי כבר היה מספיק כדורגל, אני מורה לך לקטוע את השידור הישיר, ולשדר את שרה'לה שרון" . והשידור הישיר אומנם נקטע באבחה אחת . בעיטות ההכרעה מ- 11 מ' לא שודרו . גם לא טקס הענקת הגביע . הייתי המום ונסער מאוד מדבריו ומהתנהגותו הכוחנית חסרת כל היגיון של יוסף בר-אל . לא האמנתי למשמע אוזניי ומראה עיניי . אבל בידיו הייתה השררה . הוא היה הבוס ומי שניצב בפסגת ההיררכיה .

הוריתי למאיר איינשטיין ולאבי רצון להחזיר את השידור למגיש אורי לוי באולפן בירושלים . נפרדנו מהצופים אך לא ידענו מה לומר להם . את התקציר המוקלט של בעיטות ההכרעה מ- 11 מטרים של משחק הגמר על גביע הטוטו שידרנו במהדורת החדשות אותן ערך באותו אחה"צ של שבת יורם רונן ז"ל. ההחלטה הכוחנית חסרת ההיגיון והכישרון של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לקטוע שידור ישיר של אירוע ספורט לקראת הכרעתו , ולשָדֵר תחתיו שידור חוזר של טייפ ישן – נושן בפעם המי יודע כמה , הייתה חסרת תקדים והשאירה עלי רושם קשה . פשוט נדהמתי מחוסר כשרונו לשקול ולפתור נכון דילמה כל כך פשוטה . רושם לא פחות קשה הותירה בי שפת דיבורו והמנטרה עליה חזר כמה וכמה פעמים , "(…) ליואש אלרואי היה כבר מספיק כדורגל (…)" וקשר את שיקול דעתו לקטע אישי שלי , כאילו אדון הממלכה מספק את רעבוני האישי למזון הקרוי כדורגל . המילים הללו , "היה לוֹ כבר מספיק כדורגל" , ריצדו לנגד עיני כמו נוּרַת אזהרה אדוּמה והרעידו את תוּפּי אוזני כפעמון אזעקה , עד הגעתו הנכספת של מוטי קירשנבאום . לפעמים חשבתי שאני עומד להשתגע מכמות חוסר הכישרון בה ניחן מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל . בשביל מה אני צריך את כל האחריות הזאת שאלתי את עצמי שוב ושוב אם אין לי עם מי לדבר .

יוסף בר-אל החזיק בזכויות השידור הבלעדיות של הכדורגל הישראלי , אך לא ידע לנצלן כראוי . לא היה לו מושג כיצד למלא את תפקידו כמנהיג שידור . מנכ"ל רשות השידור אריה מקל וחברי הוועד המנהל ואנשי מליאת רשות השידור ידעו כי מתנהלת כאן פארסה , אך החרישו . כולם ראו שמתקיים כאן חוסר כישרון על כל צעד ושעל והחלטות תמוהות , אך לא התערבו . למערכת הספורט בקומה החמישית הגיעו עשרות רבות של טלפונים של צופים נזעמים שיישבו בחדרים האטומים שלהם והמתינו לבעיטות ההכרעה מ- 11 מ' . בתוך יום או יומיים הוצפנו במכתבי מחאה רבים נגד מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל . זאת הייתה הפעם הראשונה (והאחרונה) בתולדות הטלוויזיה הישראלית שמנהלה החליט לקטוע שידור ישיר של אירוע ספורט בשיאו כדי למחזֵר ולהביא בשידור חוזר בפעם המי יודע כמה מחרוזת שירים , שניתן היה לשדר אותם בסיום המשחק . אנטי עיתונאות במיטבה . חוסר כישרונו של מנהל הטלוויזיה זעק לשמיים .

הנה אחד מיני רבים מהם שנכתב ע"י עו"ד חיפני יואל גולדברג והופנה אל שר החינוך והתרבות בממשלת ישראל . עותק ממנו נשלח אלי . הנה הוא כלשונו [1] .

לכבוד                                                    יום ראשון –  1991 .2 .10

שר החינוך והתרבות ירושלים

אדוני השר ,

הנדון  :  דרישה לפיטורי מנהל הטלוויזיה מר יוסף בר-אל

הריני לפנות לאדוני בבקשה כדלקמן :

ביום שבת – 9 בפברואר 1991 נערך ושודר ע"י הטלוויזיה הישראלית משחק כדורגל במסגרת ההתאחדות לכדורגל בישראל , בין קבוצות מכבי חיפה ובית"ר ת"א . המשחק שוחק ושודר ישיר במשך 120 דקות אך לא הוכרע , ולפי כך נקבעו בעיטות הכרעה מ- 11 מ' על מנת להכריעו. לתדהמת צופי הטלוויזיה עפ"י הוראת הפקיד בנדון , הופסק השידור הישיר ברגע זה ובעיטות ההכרעה מ- 11 מ' לא שודרו באופן תמוה ביותר. הוראה זו מטילה צֵל כבד על שיקול דעתו של הפקיד בנדון ומלמדת על אטימות מוחלטת בכל הקשור לשידור טלוויזיוני . לא יעלה על הדעת כי מנהל טלוויזיה סביר ומיומן יורה על הפסקת סרט מתח קולנועי אשר מסיבות טכניות שידורו התארך , בדקה האחרונה כאשר בדקה זו נמצא הפתרון לתסריט בסרט .בנסיבות אלה , דומני כי מן הראוי להסיק מסקנות מיידיות כנגד הפקיד בנדון לרבות השעייתו המיידית לצורך בדיקת נסיבות האירוע ולהורות על פיטוריו לאחר הבדיקה.

בברכה,

עו"ד יואל גולדברג

עותקים :  אריה מקל – מנכ"ל רשות השידור

יואש אלרואי – מנהל מחלקת הספורט

חיים הברפלד – יו"ר התאחדות הכדורגל

האֶמֶת , יוסף בר-אל לא היה לגמרי לבד בניהולו והשקפת עולמו הטלוויזיונית הצרה הדוחקת את שידורי הספורט לשוליים . הוא לא היה היחיד במסורת הגבלת שידורי הספורט (גבלה בהתנכלות) אך היה הראשון שעשה זאת בצורה כה בוטה וכוחנית וכל כך ובלתי הגיונית . בתקופת שלטונו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 1993 – 1990 התבצעו בחוסר כישרון בולט ניתוחים וחתכים שהשאירו צלקות בלוח השידורים . בזמנו שודרו ב- Prime time בזמן צפייה ראשי בשמונה בערב פרקי הסדרה הקנויה , העלובה והירודה , של הנואף המזדקן והשפנפנות שלו , "בֶּנִי הִיל" . במקום לשדר תוכניות מקוריות בעברית ב- Prime time הקרין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו תוכניות נלוזות בלועזית . תִּכנון שידור פגום ולא אסתטי (וגם לא חינוכי) . יוסף בר-אל היה ממשיכה של מסורת טלוויזיונית שדירגה מראש את שידורי הספורט במקום האחרון בסולם העדיפות של הבניין . מין מסורת כללית שלא העניקה חשיבות רבה מידי לשידורי הספורט . המדיניות הזאת נגלתה לדן שילון בימי מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור . הם לא הסתירו מאיש את עדיפויות השידור שלהם . התוכנית "מבט ספורט" ששודרה במוצאי שבת והתבססה על צילום וסיקור משחקי הליגה הלאומית בכדורגל זכתה לפופולאריות רבה ורייטינג צפייה גבוה מאז היוולדה אך ההפקה שלה הייתה פגיעה , מפני שההנהלה קבעה סדרי עדיפויות כספיות וטכנולוגיות שוֹנוֹת ומְשוּנוֹת לרעתה . שידורי הספורט נתפשו שנים רבות ע"י ההנהגה כמוצר כמעט מיותר ולא חשוב , שמפריע ופוגע בעניין וברֶצֶף לוח השידורים . מייסדי חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון ואלכס גלעדי סבלו שנים (1972 – 1969) מהאדישות של ההנהגה הראשית ברשות השידור ובטלוויזיה (בתקופת מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ז"ל לשידורי הספורט שלהם . הם כמוני נכפו לשדר באורח קבע במשך שנים ארוכות מוצר עיתונאי פגום וחלקי . מסמך דוקומנטרי קטוע וחסר , ולכן לקוי .

ביום ראשון – 8 בינואר 1984 , כתבתי מכתב מחאה ארוך למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בעקבות צילום של משחק אחד בלבד בליגה הלאומית בכדורגל מתוך שמונת משחקי המחזור יום קודם לכן  [2] . הסיקור העני של משחקי המחזור בשבת – 7 בינואר 1984 היה אומנם דַל במיוחד ונבע מסכסוך (כרגיל) בין טכנאי חטיבת ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין הנהלת רשות השידור , אך המגמה החסרה הייתה שיטתית ועִקבית . טכנולוגית ותכנית . בימיהם של יוסף "טומי" לפיד ז"ל , יצחק "צחי" שמעוני ז"ל , וטוביה סער יבל"א הבאתי למסך "מבט ספורט" בכל מוצ"ש תמונות חסרות . המשחק המרכזי של המחזור היה היחיד שצולם ב- Video . תוצאת הצילום של ארבע מצלמות אלקטרוניות של ניידת השידור הגדולה הבליטה עוד יותר את איכות הצילום הירודה של מצלמות הפילם בשאר המגרשים . חיים יבין ששימש מנהל הטלוויזיה הישראלית בשנים 1989 – 1986 , עשה מאמצים בהשראתם של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת וסמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן "להיטיב" עם שידורי הספורט , אך בערוב ימיו בתפקיד שינה את סדרי העדיפויות שלו . הדבר הביא לקשיים גדולים בסיקור הספורט הישראלי . הבעתי בפניו את דעתי [3] .

יוסף בר-אל מי ששימש מנהל טלוויזיה בשנים 1993 – 1990 הקצין את יחסו השלילי לשידורי הספורט הארציים והבינלאומיים בהנהגתי . יכול להיות שסומנתי על ידו כמטרה מפני שלא הייתי Yes Man שלו אך אותי הוא החטיא . הוא פגע במשלם האגרה שאמר "הן רבתי" מימים ימימה לשידורי הספורט הרלוונטיים ! למדתי כבר אז לדעת שבראש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצב אדם שהוא מינוי פוליטי חסר כל השראה יצירתית . האיש רואה את עצמו מעין קומיסר שידור . לרוע המזל הוא היה גם לא מוכשר . זאת הייתה עובדה . בסופה של מלחמת המפרץ כפתה ה- FIFA  בשל אילוצים פוליטיים על התאחדות הכדורגל של ישראל להעתיק את משחק הבית של נבחרת הנוער של ישראל נגד בקדם גביע העולם נגד נבחרת הנוער של אוסטרליה מרמת גן לסידני . בנבחרת שלנו שיחקו אז כוכבי העתיד אייל ברקוביץ' , אבי נימני , טל בנין , חיים רביבו ורבים טובים אחרים . המשחק שוחק ביום רביעי – 6 במרס 1991 בעשר וחצי בבוקר שעון ישראל (שש וחצי בערב שעון סידני) , וכיסתה אותו רשת הטלוויזיה האוסטרלית ABC . חשבתי שיש מקום להעביר את ההתמודדות הזאת בשידור ישיר וכך פעלתי . שוחחתי בטלפון עם מנהל הספורט של הרשת דֵייוִויד סוֹלטר (David Salter) ואנשי התאחדות הכדורגל האוסטרלית בעניין הזה . שני הגופים הסכימו כאות הזדהות עם ישראל הנמצאת תחת איומי המלחמה של סאדם חוסיין להעניק לנו את השידור בחינם , ללא כל תשלום זכויות שידור ועלויות טכניות . יוהנה פרנר ז"ל מנהלת התוכניות של הטלוויזיה החינוכית הסכימה מייד לבקשתי לפנות את זמן השידור הנדרש . היחידי שסירב והתנגד לשידור הישיר הזה היה יוסף בר-אל , למרות שידע כי טמון בו עניין ציבורי רב ולמרות שלא עלה לוֹ פרוטה . הצבת השַדָּר לשידור הישיר Off Tube של המשחק הזה באולפן בירושלים לא תאמה את תפישת עולמי אולם בשל קוצר הזמן לא היה ניתן ממילא להטיס את מאיר איינשטיין לאוסטרליה . יוסף בר-אל סירב לשידור הישיר המסקרן ההוא מאוסטרליה ב- 6 במארס 1991 למרות שהגשתי אותו לו על מגש נקי חינם אין כסף , ללא תשלום זכויות שידורים ובלעדי עלויות טכניות , ואפילו לא על חשבון זמן השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . למרות הכל נראה בעיניו מיותר . העניין נראה לי תמוה ומוזר עד למאוד . מה מניע בדיוק את האיש להתנגד ליוזמת השידור הישיר שלי מסידני…???

בצר לי , החלטתי להביא תקציר בלבד בן רבע שעה מהמשחק הזה בסידני כדי לשדרו בתום "מבט" בתשע וחצי בערב . שיגור כתבה כזאת מקצה העולם בסידני לאולפן הטלוויזיה בירושלים הפכה למבצע שידור מורכב בגלל תקשורת הלוויינים מסובכת . את סיגנל השידור של תקציר המשחק הזה שערכה בעבורי רשת ABC האוסטרלית היה צריך להעביר בקווי תקשורת מקומיים מסִידְנִי (Sydney) שבמזרח היבשת לעבר תחנת הקרקע ללווויינים האוסטרלית סדונה (Ceduna) הממוקמת ליד העיר פרת' (Perth) , במערבה של המדינה הענקית . מסֶדוּנָה עלה סיגנל התקציר ללוויין אסיאני , משם ירד לתחנת הקרקע של הונג קונג , עלה בחזרה ללוויין הודי , ירד לתחנת הקרקע של דרום אפריקה בפרטוריה , עלה משָם ללוויין אטלנטי  ה- Primary , וירד בסופו של המסלול בתחנת הקרקע ללוויינים שלנו בעמק האלה . משם שוּדַר בקווי הקרקע דרך תחנת הממסר של "בזק" ב- "איתנים" לאולפן בירושלים . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל דחה גם את אופציית התקציר . הוא לא רצה דבר מהמשחק . זאת הייתה אינפורמציה מיותרת בעיניו . אחה"צ נכנסתי ללשכתו עם הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות אלימלך רַם כדי לנסות לשכנעו בפעם האחרונה , אך יוסף בר-אל המשיך לדבוק בסירובו ופטר אותי באדישות בטענה מגוחכת , "את מי זה מעניין ומה זה חשוב…". השבתי לו , "מדובר בדור העתיד של הכדורגל הישראלי שנכפה לשחק מחוץ למולדתו בשל מלחמת המפרץ" , והוספתי , "אתה חייב לשדר משהו מזה, לפחות קטעים נבחרים, זכויות השידורים הם שלך בלבד" . אֵלִימֶלֶך רָם האזין לוויכוח ביני לבין מנהל הטלוויזיה אך לא סייע לי יותר מידי . כשיצאנו מלשכתו של מנהל הטלוויזיה בקומה השלישית בבניין שח לי, "יואש אלרואי, מה אני יכול לעשות מולו…". וויתר ונכנע.

הייתי כל כך מאוכזב משיקול דעתו הבלתי הגיוני של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל וחוסר המעש של מנהל החדשות אלימלך רם , אך לא ביטלתי את האופראציה הלוויינית . גם אם רציתי לבטל הרי שלא היה כבר עם מי לדבר בגלל הפרשי השעות והזמנים השונים . בישראל הייתה השעה שֵש בערב (18.00) ובסִידְנִי הרחוקה שלוש לפנות בוקר (03.00) . התקציר כבר היה ערוך ומורכב על מכונות ה- VTR באולפני ABC בסידני להָרָצָה ושידוּר לישראל . טכנאי הטלוויזיה האוסטרלית היו אמורים להגיע אל אולפני השידור שלהם בתוך שעתיים , בחמֵש בבוקר .

בצַר לי החלטתי לפנות לשני חברי הועד המנהל של רשות השידור אמנון מנדה ז"ל והמשנה ליו"ר שלמה קור ז"ל . שניהם היו מבוחריו הפוליטיים ותומכיו של יוסף בר-אל בהצבעת הוועד מנהל ההיא ב- 10 ביולי 1990 , אותה הצבעה שהביאה למינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . אמנון מֶנְדָה ז"ל ושלמה קוֹר ז"ל היו אנשים פוליטיים שמונו לוועד המנהל של רשות השידור ע"י הממסד הפוליטי . שניהם הצביעו בקיץ 1990 בהוראת ראש הממשלה יצחק שמיר בעד מינויו של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה . זה לא היה סוד . לכן היה יוסף בר-אל קשוּב אליהם הרבה יותר מאשר לחוות דעתי המקצועית . אך שניהם העריכו אותי ואהבו את פועלִי בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית . שטחתי בפניהם בטלפון את השתלשלות העניינים וחשיבותו העיתונאית של התקציר. השמעתי בפניהם את אותם הטיעונים העיתונאיים והנימוקים ההגיוניים שהעליתי בפני יוסף בר-אל זמן קצר קודם לכן, מדוע כתבת הכדורגל מסידני חשובה ושווה דיווח עיתונאי ושידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה היה הטיעון : "למרות המלחמה, מתמודדת נבחרת ספורט לאומית של מדינת ישראל דור העתיד שלנו, בהצלחה בזירה בינלאומית רחוקה, דֶגֶל ישראל מתנוסס בראש התורן, וצלילי המנון "התקווה" מתנגן באוזניהם של עשרות אלפי צופים באִצטדיון ומיליוני צופים בטלוויזיה". שני הפוליטיקאים שלא היו אנשי שידור אך חברים בוועד המנהל של רשות השידור קיבלו את הסברי ופעלו מייד. הם דיברו עם יוסף בר-אל ושכנעו אותו בתוך דקה אחת מדוע שידור הכתבה חיוני.

בשבע וחצי בעֶרֶב צִלצֵל הטלפון במשרדי . יוסף בר-אל היה על הקו . גוון קולו היה הפעם כשל נוֹפֶת צוּפִים , "יואש אלרואי , אומרים לי שתקציר משחק הנוער אוסטרליה – ישראל הוא מאוד יפה וחשוב , אז אני מציע שתשדר אותו" , שח לי . הרגשתי שאני רוצה לחנוק אותו . הזעקתי מייד את מאיר איינשטיין מביתו בשכונת בית הכרם בעיר לאולפן השידור בירושלים . בתשע ושלושים בעֶרֶב בתום "מבט" שידרנו תקציר בן כ- 15 דקות . נבחרות הנוער של אוסטרליה וישראל סיימו את משחקן בתיקו אחת . בסוף השידור הקצרצר הרים יוסף בר-אל טלפון למערכת וברך אותי על הבאת התקציר מסידני. "יפה מאוד , תשמע , זה גם הישג עיתונאי שלך", אמר, והוסיף, "שתהיה לי בריא". העסק היה פגום .

[1] ראה נספח : מכתבו של עו"ד יואל גולדברג מ- 10 בפברואר 1991 אל שר החינוך והתרבות הקורא לשר לפטר את יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשל קטיעת הפנדלים בשידור הישיר של משחק הגמר על גביע הטוטו בין מכבי חיפה לבין בית"ר ת"א שנערך באצטדיון העירוני בבאר שבע בשבת – 9 בפברואר 1991 .

 [2] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור מתאריך 8 בינואר 1984, המוחה על הסיקור העני של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל, ובמיוחד משחקי המחזור של שבת – 7 בינואר 1984.

[3] ראה נספח : מכתבי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתאריך 14 במאי 1989.

למי היה בכלל חשק לעבוד בתנאים כאלה . ביקשתי להתפטר ולפרוש . יוסף בר-אל דחה את מכתב התפטרותי על הסַף מפני שידע מה אני שווה לוֹ . הוא הבטיח לשפר בעתיד את כמות האמצעים לסיקור התוכנית הפופולרית אך לא עמד בדיבורו ולא בהבטחותיו . היו פעם ימים אחרים . גם יוסף בר-אל היה אולי פעם שונה . יוסף בר-אל היה מודע היטב לידע , לכּישרון , ולדבקות במשימה חסרת הפשרות של מחלקת הספורט . זה היה ידוע ומן המפורסמות בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים . למרות כל הוויכוחים הקשים יוסף בר-אל מעולם לא פיטר אותי . הוא העריך את פועלי וראה בי איש מקצוע , מנהיג , ועיתונאי המוביל כהלכה את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעבר יעדי השידור הרבים שלה במשך שנים ארוכות . הוא לא היסס להביע זאת במכתב הערכה ששלח אלי ביום שני – 27 במאי 1985 בתום עונת הכדורגל באותה שנה , אז שימש כמנהלה הזמני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית , ונקט בזו הלשון , "אתם בהחלט מהווים דוגמא ומופת לכל עובדי הטלוויזיה ומי ייתן וירבו כמותכם…"  [1] .

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. זהו מסמך ההערכה המקורי  שכתב לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל (החליף בתפקיד לשעה קלה את טוביה סער שהלך הביתה) בתום שידורי הליגה הלאומית בכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעונת 1985 – 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אל : יואש אלרואי באמצעות י. שטרן

הנדון : הערכה  למישדרי  הספורט

עם סיום עונת הכדורגל ומשחקי הליגה , ברצוני להביע את הערכתי לך ולכל צוות העובדים במחיצתך על הדינמיות , המקצועיות , ובעיקר המוטיבציה הגבוהה והמסירות הרבה לטלוויזיה ולציבור הצופים כאחד . אתם בהחלט מהווים דוגמא ומופת לכל עובדי הטלוויזיה ומי ייתן וירבו כמוכם . חן חן לכם !

בברכה ,

יוסף  בר- אל

בעשור ה- 80 של המאה הקודמת היטיבה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם ענפי הספורט האולימפיים השונים , עד כדי כך , ששידרנו ישיר מידי שנה בשנה את אליפויות ישראל בא"ק ושחייה . משקיבל יוסף בר- אל לידיו את השלטון על הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביולי 1990 הוא החליט לבטל את הנוהג "הנפסד" הזה של סיקור ענפי הספורט הקטנים בטענה מגוחכת של עומס משימות ועבודה על ניידות השידור והטכנאים ו- "עומס" בכמות השעות הנוספות . מה שהיה זכות וחזון בתקופתו של המנכ"ל הקודם אורי פורת ז"ל הפך בתקופתו של יוסף בר-אל לנטל . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית עקף את האתגר באמצעות ביורוקרטיה מסורבלת של התכתבויות והשאיר אחריו עקבות של אדם לא מוכשר שאיננו יודע לנהֵל . הוא ומזכירתו היו כל כך מנותקים מתרבות הספורט ומההוויה הישראלית עד שחשבו שניהם כי ראשי התיבות א"ק (אתלטיקה קלה) הן בעצם ענף ספורט הנקרא , "א י י ק" [2]  . פתטי . שנה לאחר מינויו לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבנתי כי תחום הסיקור הטלוויזיוני עליו אני מופקד של אירועי הספורט הרלוואנטיים למשלם האגרה בארץ ובעולם , הולך מ- דחי אל דחי . זאת הייתה תקופה מקצועית עלובה . פרי ביאושים של מינוי פוליטי מאוד לא מוצלח ב- 10 ביולי 1990 של הוועד המנהל של רשות השידור ובתמיכת מנכ"ל רשות השידור בכבודו ובעצמו אריה מֶקֶל .

[1] ראה נספח : מכתב הצל"ש של מנהל הטלוויזיה הזמני יוסף בר- אל אלי , מתאריך 27 במאי 1985 .

[2] ראה נספחים : מכתבי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל מ-  25 ביוני 1991 ומכתב תשובתו למחרת .

טקסט מסמך : 26 ביוני 1991 . וזוהי תשובתו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל …את אליפות ישראל בא"ק הוא ומזכירתו כינו אליפות ישראל ב-  "א י י ק" . זאת לא הייתה טעות קולמוס של השניים . זאת הייתה בורות וחובבנות . ככה התנהלו חלק מהעניינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

ב- 1985 שימש יוסף בר-אל תקופה מסוימת כ- מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת המנכ"ל הקודם אורי פורת ז"ל . עכשיו בשנת 1991 משכיהן בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת זכייה במכרז בתקופתו של המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל אולי שינה את דעתו עלי . הוא היה מֵת למשוך את מכתב ההערכה ההוא מלפני שֵש שנים בחזרה אך הדבר היה בלתי אפשרי עתה . המילים שאותן כתב , "ברצוני להביע את הערכתי לך…אתם בהחלט מהווים דוגמא ומופת לכל עובדי הטלוויזיה…" , כבר היו חרותות בשָחוֹר / לָבָן על לוח ההיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . יוסף בר-אל לא היה אותו האדם שהכרתי בימים עברוּ . מישהו מבֵּין שנינו השתנה ועבר מטמורפוזה . אני מניח שזה לא הייתי אני .

טקסט תמונה : אנוכי יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. הוא העריך אותי כשהיה לו מצב רוח טוב וכאשר התחשק לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההתנגשויות החריפות שלי כמנווט שידורי הספורט בשנים 1993 – 1990 עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל הנוגעות להיקף שידורי הספורט ומיקומם בלוח השידורים הציבורי הלכו ותכפו. הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה אלימלך רם לא התייצב לצדי ולא הגן עלי. למרות החיכוכים הקשים יוסף בר-אל לא פיטר אותי.

ביום שלישי – 4  ביוני 1991 , העבירה חטיבת הספורט בראשותי בשידור ישיר מאִצטדיון ר"ג את משחק הגמר על גביע המדינה בין קבוצות מכבי חיפה והפועל פ"ת . המשחק החל בשמונה בערב, ונקבע שמהדורה מקוצרת של "מבט" תשודר בהפסקת המשחק באורך של כ- 15 דקות כאורך ההפסקה בין שתי המחציות . זכויות השידור של המשחק הנ"ל היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . בישיבת הבוקר היומית ביום שלישי ההוא ב- 4 ביוני 1991 בלשכת מנהל הטלוויזיה שוחחתי ותיאמתי עם יוסף בר-אל את נהלי השידור . יוסף בר-אל הורה בעצמו ליעל חן ואלימלך רם לשדר מהדורת "מבט" קצרה בהפסקה שבין שתי המחציות ובשום אופן לא לגלוש לתוך המחצית השנייה . הסבתי את תשומת לבו והזכרתי ליוסף בר-אל את אותו הסיפור האומלל ההוא של "קטיעת הפנדלים" שלוֹ בשידור הישיר במשחק גמר גביע הטוֹטוֹ , ארבעה חודשים קודם לכן ב- 9 בפברואר 1991 באצטדיון בבאר שבע בין קבוצות מכבי חיפה ובית"ר תל אביב . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל הבטיח לי אישית באותו הבוקר ההוא כהאי לישנא : "יואש , המשחק ישודר ישיר במלואו לרבות ההארכה ובעיטות ההכרעה מ- 11 מ' באם יידרשו , כולל הענקת הגביע . הפעם ייראו את כל הגוֹלים" , הדגיש . הוא רק הוסיף וביקש ממני , ש- "אחרי הנפת הגביע אחזיר את השידור מייד לירושלים כדי שלא כל הערב יְיוּחד ויתמלא בכדורגל" . בקשה הגיונית . אני זוכר היטב שלפני שנפרדנו בתום ישיבת הבוקר ההיא הסבתי את תשומת לבו כי חוקי מרפי פועלים בדיוק בשעה שאנחנו רוצים שהם ייעלמו , והוספתי , "תאמר ליעל חן עורכת "מבט" שלא תשתהה בהחזרת השידור ותעשה זאת עוד בטרם מתחילה המחצית השנייה .

ציטוט : "אלה המזלזלים בנו בלי להכיר אותנו אינם עושים לנו רעה – לא אותנו הם מתקיפים כי אם את חזון דמיונם המטעה" . (לה – בריור) .

את התדריך הסופי שלי שנתתי ביום שלישי – 4 ביוני 1991 באִצטדיון ר"ג לצוותי השידור שלי ולכלל אנשי ניידת השידור סיימתי במילים האלה : "הפעם אנחנו מוגנים . את כל השערים ייראו . זאת הבטחה אישית שנתן לי מנהל הטלוויזיה . תמה תקופת הזִלזוּל בשידורי הכדורגל" . מאיר איינשטיין ואבי רצון מיהרו לטפס לעמדת השידור שלנו ברוֹם האִצטדיון .

מהדורת "מבט" המקוצרת הפכה לפתע למהדורה רגילה . לא היה שום קשר בין התחייבותו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל למה שהתחולל באולפן ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים . המחצית השנייה של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל נפתחה זה מכבר ועדיין משדרים חדשות ב- "מבט" . התקשרתי למנהל החדשות אלימלך רם לביתו ברמת אביב וביקשתי ממנו , "אנא הורה לאנשיך לסיים מייד את "מבט" , כדי להחזיר את השידור אלינו לרמת גן" . את אותה הבקשה הפנייתי ליעל חן העורכת . טוֹן קווי החיוג בטלפונים בניידת הפכו לצליל תחינות . כאילו מדובר בשידור פרטי שלי . אלימלך רם השיב לי , "שהוא לא יכול לעשות שום דבר , ויש לו גם הבטחה מיוסף בר- אל שהוא יכול לגלוש קצת בזמן המהדורה" . הכתבה האחרונה בליין – אפ של "מבט" המתארך הייתה של הכתבת לענייני בריאות רבקה נוימן ועסקה ברפואה האלטרנטיבית . סוג של אינפורמציה חשובה לכשעצמה אך לא חדשותית במהותה. כתבה שניתן היה לשדר אותה לפני שבוע כמו גם בעוד שבועיים , אך בשום פנים ואופן לא על חשבון השידור הישיר של משחק הכדורגל שהוא בבחינת "החדשות החמות והטריות" באותו הרגע. ואכן חוקי מרפי פעלו במלוא עוזם. בעוד מהדורת "מבט" המקוצרת מתארכת הבקיעה מכבי חיפה שני שערים והפכה פיגור של 1:0 ליתרון 1:2. מיליון צופי טלוויזיה לא ראו אותם ברגע האמת. התפוצצתי מכעס בניידת השידור.

קֵן צ'יסהולם ניבּא פעם, "כי גם כאשר הדברים פועלים כשורה – משהו חייב להשתבש". אלימלך רם ויוסף בר-אל דאגו להגשים את הנבואה הזאת . סטנדרט ירוד של ניהול וקבלת החלטות לא מתוך כוונה רעה אולי אך בטוח מחוסר הבנה בשידורי טלוויזיה . הם לא נִכְפּוּ ע"י איש אלא ע"י עצמם לפעול בצורה כל כך חובבנית וירוּדָה . שניהם היו ההנהלה עצמה . התוצאה על המסך הייתה הרסנית . חשבתי לעצמי תוך כדי הכניסה השנייה להמשך השידור הישיר (מינוס שני השערים שמיליון צופי טלוויזיה לא ראו אותם) בתום "מבט" , עד כמה אין ערך לשום הבטחה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ועד כמה שידורי הספורט הרלוונטיים אינם מעניינים את הבוס הישיר שלי אלימלך רָם מנהל חטיבת החדשות.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. אלימלך רם מנהל חטיבת החדשות (מימין) היה איש חדשות נטו . כאן הוא נראה מכסה הודעה מדינית של ראש הממשלה מנחם בגין . הוא היה בעברו שדרן חדשות ברדיו 'קול ישראל' . מאוחר יותר עבר מהרדיו לחטיבת החדשות בטלוויזיה ושימש כתב מדיני תחת ניהולו של דן שילון . בראשית שנות ה- 90 התמנה בעצמו למנהל החדשות בטלוויזיה הישראלית . הוא היה הבוס הישיר שלי אך מחלקת הספורט ומִבצעי השידור שלה עתירי הרייטינג לא כל כך עניינו אותו . אלימלך רם מעולם לא ביקר אותי בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה ברוממה . (לע"מ תמורת תשלום) .

מכבי חיפה עם מאמנה המצוין שלמה שרף ניצחה בסיום המשחק 3 : 1 , וזכתה בגביע והשלימה דאבל . היא זכתה גם באליפות הליגה . השידור הישיר החסר שני שערים חשף אותנו לתגובות זעם של הציבור . מבקר הטלוויזיה של העיתון "חדשות" רון מיברג , תקף למחרת במילים חריפות ביותר אותי ואת הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית על שפגעה שלא לצורך בשידור הישיר של גמר גביע המדינה בכדורגל (אירוע ממלכתי) באמצעות "מבט" דליל אירועים . הנה ביקורת הטלוויזיה שלוֹ מ- 5 ביוני 1991 כלשונה [1] וכותרתו , "טמטום , אפסות , שפלות , וחוסר מקצועיות" .

ראה העיתון "חדשות" מ- 5 ביוני 1991 . לפני כרבע מאה של שנים . העיתון "חדשות" . ביקורת טלוויזיה של מר רון מיברג בגין החמצת שני השערים בשידור הישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית בו ניצחה מכבי חיפה את הפועל פ"ת 3 : 1 . רון מיברג צדק . 

גם העיתון "ג'רוזלם פוסט" (Jerusalem Post) התרבותי והאדיב תקף הפעם הזאת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור . לא היה כאן שום עניין ותירוּץ טכנולוגי , שום עסק עם וועדי העובדים ולא תקלה לוגיסטית . סתם חלטורה ניהולית . חלפו רק ארבעה חודשים מביזיון "קטיעת הפנדלים" של יוסף בר-אל בשידור הישיר של משחק הגמר על גביע הטוטו בעיצומה של מלחמת המפרץ ב- 9 בפברואר 1991 , והנה נקלעה הטלוויזיה הישראלית לשערוריית שידור דומה נוספת .

זאת הייתה תקופה גרועה בתולדות התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית . הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של יוסף בר-אל שילמה ממון רב כ- 1.000000 (מיליון) דולר לעונת משחקים אחת תמורת זכויות השידורים הבלעדיות של הכדורגל בישראל אך ניצלה קמצוץ מהיתרון שנפל בחלקה , לא בשל מחשבה לַמְדָנִית חס וחלילה , אלא פשוט בגלל היעדר כישרון . ב- 26 בפברואר 1991 תקף העיתון "חדשות" בבוטות רבה את יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה על עוני כיסוי הכדורגל "במשחק השבת" [2]  . הכותרת בעיתון , "הטלוויזיה עושה צחוק מהכדורגל" , תיארה נכון את המצב לאשורו והוציאה את יוסף בר-אל משלוותו . בגוף הכתבה נכתב , "ראשי התאחדות לכדורגל זועמים על הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 . בישיבה הקרובה יידון מחדש ההסכם עם רשות השידור המקנה לה זכויות שידורים בלעדיות של משחקי הכדורגל בשנים הקרובות . הכעס מופנה כלפי מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל . הם עושים צחוק מהכדורגל ומציבור האוהדים . זה זלזול והפרה בוטה של ההסכם עם התאחדות הכדורגל . לא יתכן שהם ירכשו את הזכויות השידורים וישתמשו בהן לרעה" . ואומנם "משחק השבת" שהביאה לשידור מידי מוצ"ש רק בין % 33  ל- % 66 ממשחקי הליגה הלאומית בכדורגל, הייתה מסמך עיתונאי חלקי , פגום ומרגיז . מנהל הטלוויזיה זימן אותי ללשכתו ומיהר להאשים אותי שאני הוא המדליף המנהל מלחמה נגדו באמצעות העיתונים . מעולם לא הדלפתי לעיתונות דבר מהנעשה בטלוויזיה . מעולם לא הלשנתי . מעולם לא דיברתי עם עיתונאים אחרים מאחורי גבם של הקברניטים שלי . נכון , היו פעמים שדיברתי לעיתונות , אבל זה תמיד היה באמצעות ריאיון קצר או ארוך עם פתיחת מירכאות וציון מפורש של שמי . האמת , במקרה הקונקרטי הזה גם לא היה צריך להדליף . מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה גלוי והמצלמות מעולם לא שיקרוּ . העיתונות צעקה והכריזה ללא הרף , "המלך הוא עֵירוֹם" , ומלך הטלוויזיה יצא מדעתו וכעס עלי משום ש- "נתיניו" לא נתנו לוֹ לדעת שהוא מהלך עירום , וכשהוא בכל זאת לובש כסות , מדיו מכוערים .

ראה העיתון "חדשות" מ- 26  בפברואר 1991 . לפני כרבע מאה של שנים . דוגמא אחת מתוך מאות קטעי עיתונות שתקפו בשנים 1993 – 1990 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1  בעידן ניהולו של יוסף בר-אל , את אופן ודרך כיסויה הדַל את הכדורגל הישראלי . החזקנו בלעדית בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי אך הנהלת הטלוויזיה בימים ההם לא אִפשרה לי לחשוף אותו כראוי . לא שררה שום קורלאציה בין הממון בו רכשנו את סחורת השידור הבלעדית הזאת שאותה צירפנו אותה לסל הקניות שלנו , לבין חשיפתה ושיווקה לציבור צופי הטלוויזיה . 

הפוליטיקאים.

בתקופה ההיא של ראשית עשור ה- 90 במאה שעברה החלה התערבות הפוליטיקאים בעניינים הפנימיים המקצועיים של רשות השידור הסוּבֶרֶנִית ובשיקולי העריכה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. למשל הפוליטיקאים החליטו להתערב מדוע אני מזיז קריין או קריינית כזאת ו/או אחרת מעמדות ההגשה בתוכניות הספורט. התערבותם בענייני הזזתה של גב' אורית כסיף מהגשת "מבט ספורט" הייתה פתטית ומגוחכת. בלתי נסבלת. ההתערבות הפוליטית המכוערת של יוסי שריד, דליה איציק, שרה דורון ואחרים היוותה עבורי שוב תזכורת חשובה ולקח מַר אך מוכר . טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אֵינַן מדיפות לעולם ניחוח בושם . הרכב ה- DNA שלהם ידוע. לכן דֶלֶת מחלקת הספורט הייתה נעולה בפניהם מרגע כניסתי לתפקיד בדצמבר 1980 ועד לנטישתי ביולי 2002 . מעולם לא נתתי להם דריסת רגל אצלי. לאלה שהתקשרו אלי ישירות והם היו לא מעטים נתתי להבין שהם לא חשובים. מעולם לא ראיינתי אותם. הפוליטיקאים הללו מעולם לא השתתפו בשום פָּנֶל שידור ספורטיבי שניהלתי , הפקתי ו/או ערכתי בקריירה הארוכה שלי, ולוּ רק מפני העובדה שרובם כמעט כולם ראו ב- Frame הטלוויזיה ובמיקרופון הזדמנות לפּרסום אישי מבלי להתחייב למצעם ולדבריהם. נזהרתי מהם כמו מאֵש. לא הייתי חייב להם דָבָר. הפוליטיקאים הקטנוניים האלה לא הזיזו לי.

ראה את אחד מעיתוני "חדשות" מ- 1990. לפני כרבע מאה של שנים . ח"כ יוסי שריד קרא באחד העיתונים ידיעה שקרית ואַץ להשתלח בי בעיתון "חדשות" בטקסט נבזי מבלי שבדק את העובדות . הוא והכתב דוד מנור מעולם לא דיברו עמי ולא בדקו את אמיתות הסיפור . מר יוסי שריד בחר להגיב לכתב דוד מנור בצורה ילדותית , אבסורדית , טיפשית , ולא נכונה לחלוטין . גב' אורית כסיף הייתה קריינית טלוויזיה בינונית והודחה מהמסך לאחר כל מיני טעויות בקריינות שלה ובשל חוסר מקצועיותה ולא בשל המראה שלה.  יוסי שריד לא ידע שאשתי (היפה בנשים) הייתה גם היא בהריון שלוש פעמים . "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון , שכולם יראו איך הוא נראה בחודש השמיני…", טען כנגדי הפוליטיקאי הקטנוני שרדף פרסום בכל כוחותיו וקיבל אותו בחינם על חשבוני מדוד מנור . תגובתו העלובה לא הייתה ראויה לביקורת מפני שהייתה מתחת לכל ביקורת. היה מדובר  בפוליטיקאי מגוחך גם אם שמו יוסי שריד. 

גב' אורית כסיף הודחה אומנם מההגשה אולם לא בגלל הריונה והיא כלל לא פוטרה . היא הייתה מגישה בינונית למדי של "משחק השבת" . מרב מיכאלי (היום ח"כ מרב מיכאלי) עלתה עליה לאין שיעור . לאחר הדחת אורית כסיף ממסך הטלוויזיה (אולם לא מ- מחלקת הספורט) לא התעניין בה שום גורם אחר שחפץ בה כמגישה קריינית שום גורם אחר בטלוויזיה הישראלית הציבורית . לא מחטיבת החדשות וגם לא מחטיבת התוכניות . היא דעכה במהירות בתחום הזה של הופעה על המסך בדיוק באותו ה- Speed כפי שזהרה עליו . בתחום הקונקרטי של הגשה והנחיה של תוכניות ספורט באולפן היא לא הייתה מספיק טובה ויעילה . גב' אורית כסיף חזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה בטרם היותה מגישה לשעה קלה של "משחק השבת" .

המדיניות הטלוויזיונית שלי לעורכים ולמפיקים בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלא לאפשר בשום אופן לפוליטיקאים משום מפלגה שהיא, להשתחֵל לשידורי הספורט – הייתה ברורה ומפורשת . אינטגריטי ו- דיגניטי נדרשים מהעיתונאים אך גם מהפוליטיקאים . דֶלֶת מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשארה נעולה בפניהם לעַד . אותם הפוליטיקאים שנהדפו על ידי לא בחלו לתקוף אותי בכל מקום שאפשר לרבות העיתונות  [1] . לא השבתי לפניות הטלפוניות שלהם ולא היססתי להשליך את מסמכיהם לפח . קיבלתי הוראות ופקודות משני אנשים בלבד . מ- מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ- מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל . לא הערכתי את יוסף בר-אל אך לא המריתי את פיו . מעולם לא קרה כי לא מילאתי את פקודותיו . התווכחתי עמו ללא סוף . הייתי בר פלוגתא שלו . אולם משהחליט סרתי כולי למצוותיו . זה נכון שעשרות אנשי הציבור והפוליטיקאים שהתדפקו על דלת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היו חייבים לי דבר אך גם אני לא הייתי חייב להם כלום . זה כמובן הציב דילמה לא פשוטה בפני הבּוֹסים הראשיים שלי ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיו בעצמם מינויים פוליטיים . אני יודע שהיו ביניהם כאלה שהתלבטו האם שווה בכלל לגוֹנֵן עלי, ואם כן כיצד לגוֹנֵן עלי . הם יכלו להדיח ולפַטֵר אותי לכשרצו במשך תקופת כהונתי הארוכה , אך איש מהם לא הִרשה לעצמו לעשות זאת . לא מפני שאהבו אותי יתר על המידה אלא מפני שחשבו שאני איש טלוויזיה חיוני למערכת שאותה ניהלו .

טקסט תמונה : כותרת בעיתון "מעריב" מ- 3 בינואר 1991 . לפני כרבע מאה של שנים . לא הסכמתי להיפגש עם ח"כ פנחס גולדשטיין . לא השבתי לפניות הטלפון של מזכירתו ולא עניתי על מכתביו . לפוליטיקאים יש תכונה מגונה . הם ניחנו במתק שפתיים ומחפשים לפני כל דבר אחר את טובתם האישית באמצעות הכרזות חסרות כיסוי בתקשורת . הם מומחים בהבטחות . רובם לא יודעים לקיים אותן . (באדיבות העיתון "מעריב") .

ראה את העיתון "חדשות" מ- 5 בפברואר 1993 . לפני 21 שנים . כותרת בעיתון "חדשות" . תקפתי בחריפות רבה את ח"כ מיכה גולדמן שידע והכיר את הקשיים המסורתיים של השידור הציבורי בשבתות (תקנים , שעות נוספות , חוק שעות העבודה והמנוחה , עבודת הטכנאים וכו'…) . התוכנית "משחק השבת" הייתה בסכנת שידור אך במקום לעזור הוא אַץ ליו"ר ההתאחדות חיים הברפלד והציע לוֹ לשדר את הכדורגל בערוץ 2 הניסיוני בשעה שאנחנו משלמים עבור זכויות השידורים הבלעדיות סכום של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר . הצעתו הבלתי הגיונית של הח"כ המלומד ליו"ר ההתאחדות לא הייתה שווה אפילו את הנייר עליו נכתבה ההצעה . לא היה לה שום תוקף משפטי . מאוחר יותר הסתדרו העניינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומיכה גולדמן אַץ לספר לעיתונות שהוא היה זה שסידר שתוכנית "משחק השבת" , תשודר במתכונתה . זה היה כמובן חזיון שווא , אך ח"כ מיכה גולדמן זכה לכמה רגעי תהילה מדומים כמגן הכדורגל הישראלי על מרקע הטלוויזיה . 

[1]  ראה נספח : קטעי עיתונות בהם תוקפים אותי הפוליטיקאים השונים

1993 – 1990 (חלק ב').

יוסף בר-אל בתגובה העניש אותי אז שוב . הוא קִיצֵר את משך התוכנית "משחק השבת" שהייתה עכשיו קצרה ממילא , מ- 45 דקות ל- 30 דקות . "משחק השבת" שהייתה אמורה להיות ספינת הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפכה להיות חַסַקֶה של המצילים בחוף "מציצים" . יוסף בר-אל ידע כמובן שאינני מדבר עם עיתונאי הספורט , אלא לציטוט בלבד אם נדרש על פי הבנתי בליווי פתיחת מירכאות , אך בחר להציג אותי כמדליף כדי לחמוק מהביקורת הקשה שהוטחה בו שוב ושוב . עליבות גדולה השתררה על שידורי הספורט בטלוויזיה . אי אפשר היה שלא להבחין בה . צילמנו בשבתות רק שניים או שלושה משחקים מתוך ששת משחקי המחזור . זה נכון שההווה היה עדיין שייך לטלוויזיה הישראלית הציבורית אך בעזרתו האדיבה של מנהלה ההוא היא מִשכּנה את עתידה . מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל הבחין מאוחר מידַי בהצטברות טעויות בשיקול והחלטות שגויות ותמוהות של מנהל הטלוויזיה שלוֹ יוסף בר-אל וגם של מנהל חטיבת החדשות אלימלך רם . מנכ"ל רשות השידור הבין שבפסגת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצב איש לא מוכשר שצריך לעקוב אחר החלטותיו בשבע עיניים . ב- 20 ביוני 1991 הוציא אַרְיֵה מֶקֶל הוראה כתובה חד משמעית למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל להפסיק לאַלְתֵּר את קטיעת שידורי הספורט הישירים . זאת הייתה אזהרה . יוֹסֵף בַּר-אֵל הנָזוּף לא היה יכול להתעלם ממנה ומיהר להעביר את האחריות ואת ביצוע הנחיית המנכ"ל למנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם [3] .

טקסט תמונה : 23 ביוני 1991. זהו המסמך המקורי בו נכפה מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל לכתוב למנהל החדשות אלימלך רם לאחר התערבותו הישירה של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל בעניין שערוריית קטיעת שידורי הספורט הישירים. במקרים רבים הוצבו שידורי הספורט הרלוואנטיים במקום האחרון בסולם העדיפויות ע"י הנהלת הטלוויזיה בימים ההם , סוג של אירוע שניתן להתחיל לשדר אותו מאמצע התרחשות העלילה , ובעת הצורך גם לקטוע אותו לטובת שידורים אחרים. שידורי הספורט נתפשו ע"י הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית כ- "FILLER". מילוי זמן כפוי בין התוכניות האחרות. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ניסה להפסיק את הנוהל הנפסד הזה. המסמך נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת השתנה המצב במאה ושמונים מעלות . שוק הטלוויזיה במדינת ישראל הפך לתחרותי . לפתע צָץ באופק גורם טלוויזיה חדש בדמות הכבלים . רשות השידור שנולדה כבַת יחידה עם כפית כסף ציבורי בפִיה (של משלם האגרה) הייתה מפוּנקת  ואיטית מִידַי ושילמה על כך מחיר כבד כשהחלה ההתמודדות .

אני מציץ עכשיו או טו טו מרוֹם גיל 80 בשרשרת מסמכים שכתבתי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם בין בשלוש השנים שבין 1993 – 1990. אלימלך רָם היה הבוס הישיר שלי . מחלקת הספורט הייתה Desk חשוב ובעל משקל בחטיבת החדשות שבראשה ניצב . יוֹסֵף בַּר-אֵל היה הבוס הראשי של אלימלך רם . חטיבת החדשות הייתה נדבך חשוב ברשת הטלוויזיה שאותה ניהֵל . המסמכים שהשתמרו מגוללים את חולשתה הניהול ואדישות אם לא בוז שרחשו שני האישים האלה לשידור ענפי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם , אלה שהיו פעם חלון הראווה הראשי של השידור הציבורי בטלוויזיה הישראלית . שרשרת המסמכים הזאת מצביעה לא רק על ניהול חובבני , חסר כל כישרון ולא נבון של שני האישים האלה , אלא מציגה גם אי צֶדֶק ואי סֵדֶר משווע בחלוקת משאבי ההפקה , הצילום , והעריכה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . לעיתים נדמה היה לי כי קיימת מצִדם התנכלות מכוונת לי ולשידורי הספורט שבאחריותי . בימים ההם חלמתי על מוטי קירשנבאום . דוד "דוּדוּ" גלבוע מנהל חטיבת החדשות מ- 1993 בעידן מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן והאיש שירש את אלימלך רָם , אמר לי פעם כהאי לישנא : "לעולם לא הייתי מסכים לנהל את שידורי החדשות בטלוויזיה בכפיפות ליוסף בר- אל מכל היבט שהוא . באשר לאלימלך רם , הוא היה איש טוב בעל מוניטין של קריין חדשות אך אדם "מסכן" מבחינת השליטה בחטיבת החדשות . מה לקריינות טובה עם ניהול נבון…?" . דוד "דודו" גלבוע היה בר מזל . הוא ניהל את חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 1996 – 1993 בתקופתם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן . כנ"ל רפיק חלבי (היום יו"ר מועצת דליית אל כרמל) שמונה במקומו ופעל אף הוא בשנים 1998 – 1996 תחת פיקודם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן . באפריל 1998 מינתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו את אורי פורת ז"ל למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2003 . זאת הייתה הקדנציה ה- 2 של אורי פורת שכזכור שימש מנכ"ל רשות השידור בקדנציה ה- 1 שלו  בחמש השנים של 1989 – 1984 . באפריל – מאי 1998 החל שוב עידן חדש (פוליטי) רווי כל מיני שמועות , תככים , מזימות וריבים של המנכ"ל החדש אורי פורת עם חטיבת החדשות בראשות רפיק חלבי שנהנה מגיבוי מוחלט של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן . זכור אותו הסיפור של מוצ"ש – 9 במאי 1998 . באותה השבת ההיא של 9 במאי 1998 זכתה קבוצת בית"ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל ואלפי אוהדיה בעיר יצאו במוצ"ש לכיכר ספרא , כיכר העירייה בירושלים , כדי לחגוג בשמחה רעשנית את הזכייה של קבוצתם האהודה . שמחת הניצחון של האוהדים הרבים במקום התקיימה בחסות ונוכחות ראש העירייה אהוד אולמרט וראש הממשלה בנימין נתניהו . כשהגיע בנימין נתניהו (באיחור מתוכנן) קיבלו את פניו אלפי החוגגים בשאגות קריאה קצובות , "מוות לערבים…מוות לערבים…" . האירוע תועד והוקרן למחרת יום ראשון – 10 במאי במהדורת "מבט" ומההתבוננות בכתבה אפשר היה להבין כי ראש הממשלה בנימין נתניהו לא היסה את הפורעים הבית"ריסטים שקראו בקול ניחר "מוות לערבים…" . מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל טען ששני עורכי "מבט" באותו ערב נתן גוטמן ואלישע שפיגלמן ערכו את הכתבה בזדון ו- רוע לב והצמידו את הקריאות "מוות לערבים" להופעתו בשטח של ראש הממשלה כדי ליצור קונפליקט . זה לא היה נכון והערכת מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לא הייתה מדויקת. התיעוד בכיכר ספרא הירושלמית שודר as is מבלי לערוך אותו. הטענה של אורי פורת נגד נתן גוטמן ואלישע שפיגלמן הפכה לכתב אישום אולם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי וסגניתו יעל חן העניקו גיבוי מוחלט לעורכי "מבט" והביעו את הערכתם המקצועית לשניים. אורי פורת יצא מדעתו והטיל ספק במנהיגותם הטלוויזיונית של יאיר שטרן ורפיק חלבי. מאוחר יותר התעשת. לקח לו לא מעט זמן (כמה חודשים) להבין כי שני האנשים האלה שניצבים בפסגת ערוץ 1, יאיר שטרן ורפיק חלבי הם אנשי מקצוע נאמנים ומהווים את נשמת אפו של השידור הציבורי עליו הוא מופקד כמנכ"ל רשות השידור. אני יודע את העובדות האלה מקרוב . ממקור ראשון. אורי פורת שינה את התייחסותו אליהם ב- 180 מעלות והיה רווי הערכת אֶמֶת אל שניהם.

הקצאת אמצעי ההפקה והשידור לתוכניות הספורט התנהלה ללא שיטה , הייתה רנדומאלית ובעייתית . לא התנהלו תחקירים ולא היה שום דיון Follow up  רציני מדוע יש פגיעה כה קשה בהקצאת אמצעי שידור והפקה לטובת שידורי הספורט . אני מעריך שמנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ואנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור , ביניהם הגב' דליה איציק מתומכות יוסף בר-אל , ידעו ושתקו . על פי המטפורה הצבאית פעם קיבלתי מיוסף בר-אל ואלימלך רם תותח לצורך ביצוע משימת שידור אך ללא פגזים ובמקרה אחר מטוס בלי כנף אחת . לא התקיימה פגישת מטה אחת מסודרת עם מפקדי הישיר מנהל חטיבת החדשות לצורך קביעת יעדי שידורי הספורט ואילו אמצעים יש להקצות להם על מנת להשלים את ביצוע המשימה . אלימלך רָם מעולם לא הטריח את עצמו לבקר במשרדי מחלקת הספורט ששכנו בקומה החמישית ולהיפגש עם כתביה . הדבר דרש ממנו טיפוס של שתי קומות בלבד במדרגות בניין הטלוויזיה אך הוא אף פעם לא עשה זאת . מנהיגות שידור בלתי מתקבלת על הדעת . התוכנית "משחק השבת" והפקות ספורט אחרות הפכו לגדועות וקטועות . מבקרי הטלוויזיה בעיתונות הכתובה  תקפו אותי שוב ושוב על עליבות השידורים , אך הבוסים שלי לא יצאו להגנתי . הם ידעו טוב מכולם מדוע תוכניות הספורט קְטוּמוֹת ולמה הן נראות כפי שהן נראות בשל חוסר אמצעים , אך במקום להגֵן העדיפו להאשים אותי כמדליף בשעה שערוותה של הטלוויזיה תחת ניהולו של יוסף בר-אל הייתה גלויה לעין כל . שרר בִּלְבּוּל גמור . מעולם לא הוסבר לציבור משלם האגרה מדוע ניתן להפיק איך שהוא אולימפיאדות ומונדיאלים בעבור מסך הטלוויזיה שלו אך מאידך אי אפשר לשדר את כל משחקי הכדורגל בליגה הלאומית (ליגת העל היום) מידי מחזור ומידי מוצ"ש . בין השנים 1993 – 1990 הפך "משחק השבת" למסמך דוקומנטארי חלקי וירוּד. הניהול היה כל כך חובבני עד שחלק משידורי הטלוויזיה ותכנונם התנהלו ברשלנות . לבטח שידורי הספורט. לשידורי הספורט נגרם בעליל ובאופן הברור ביותר נזק בלתי הפיך בשנים 1993 – 1990. פלא שלא השתגעתי. פלא שלא קיבלתי התקף לב. אבל התקפי עצבים חטפתי גם חטפתי.

המסמכים הרצ"ב ייטיבו לחשוף את הסוֹד הגלוי כיצד התנהל השידור הציבורי דאז ומדוע כה נכספתי לבואם של מנכ"ל רשות שידור ומנהל טלוויזיה בסדרי גודל של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן . מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן נכנסו ב- 1993 לוָואקוּם נוראי . הכל היה הרוס ומנוהל גרוע . הנה המסמכים שנשמרו . הראשון שבהם היה מסמך עגום בן 8 עמודים שנשלח למנהל חטיבת החדשות אלימלך רָם ב- 25 במארס 1991 .

טקסט מסמך : 25 במארס 1991. זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 1 מתוך 8) ששלחתי למנהל חטיבת החדשות אלימלך רם. מעולם לא קיבלתי ממנו תשובה בכתב ואינני יודע גם אם העביר את תוכנו למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 2 מתוך 8) .(ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : 25 במארס 1991 . זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 3 מתוך 8) .(ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : 25 במארס 1991 . זהו המסמך המקורי ( עמוד מס' 4 מתוך 8) . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : 25 במארס 1991 . זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 5 מתוך 8) .(ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : 25 במארס 1991. זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 6 מתוך 8). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 7 מתוך 8). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו המסמך המקורי (עמוד אחרון מס' 8 מתוך 8) .(ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

[1] ראה נספח : ביקורת עיתונות של רון מיברג בעיתון "חדשות" מתאריך 5 ביוני 1991 , הנוגעת לשידור הישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין מכבי חיפה לקבוצת הפועל פ"ת

[2] ראה נספח : קטע עיתונות מהעיתון "חדשות" מ- 26 בפברואר 1991 .

[3] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה למנהל החדשות מתאריך 23 ביוני 1991 , המבקש אותו לנהוג על פי הנחיות המנכ"ל .

מוטי קירשנבאום יליד רשות השידור וחובב ספורט מושבע היה במשך שנים עֵד (כצופה טלוויזיה מן השורה) "להתעללויות המקצועיות" החוזרות ונשנות של הנהלת הטלוויזיה בראשותו של יוסף בר-אל בספינת הדגל של מחלקת הספורט "משחק השבת" . הדבר לא היה סוֹד . פַארסה "משחק השבת" נגלתה היטב מידֵי מוצ"ש בשנים 1993- 1990 . היא התבטאה בשלילה שיטתית של הקצאת אמצעי שידור , צילום , והפקה של כיסוי משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בשבתות . צילמנו שניים או שלושה משחקים בלבד . בלתי אפשרי היה לייצר במשך שנים ארוכות תוכנית ראויה המהווה מסמך דוקומנטרי עיתונאי שלם . התוכנית "משחק השבת" לא הצדיקה את קיומה במתכונת כה חסרה . המידע היה חלקי , קטוע , ודהוי . בואו של מוטי קירשנבאום לרשות השידור בחודש אפריל 1993 חולל מפנה דרמטי . לא רק בשל כשרונו גם מפני שנכנס לרִיק . לחידלון . חיכיתי כרבע מאה שנים למנכ"ל ומנהיג שידור ברמתו . באשר למוניטין של מחלקת הספורט הוא לא היה צריך לעשות דבר . הוא היה צריך לתת לי רק את כלי העבודה הנחוצים וברכת הדרך .

עד בואו של מוטי קירשנבאום לא הייתה שום קורלאציה הגיונית בין התשלום הגדול שמשלמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית להתאחדות הכדורגל תמורת זיכיון השידורים הבלעדי לבין ההשקעה המינימלית של עצמה באמצעי ההפקה והצילום , ובעקבותיה חשיפה דלה על המסך , של ענף הספורט הפופולרי ביותר במדינת ישראל .

צריך להיות כנה ולומר שהכיסוי הרדוד של הכדורגל הישראלי בטלוויזיה לא החל בתקופתו של יוסף בר-אל . יוסף בר-אל צעד בנתיב שסללו לו קודמיו . זאת היסטוריה ארוכה עוד מימיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד , ולפניו בעידנים של המנכ"לים שמואל אלמוג ז"ל ויצחק לבני יבל"א . בהבדל אחד . לרשותו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל עמדו בשנות כהונת בשנים 1984 – 1979 התשתיות הנחוצות לצורך צילום שיטתי של כל משחקי המחזור מידי שבת בליגה הלאומית בכדורגל . הוא פשוט לא רצה בכך ומנע ממני להפיק מסמך עיתונאי – חדשותי דוקומנטארי שלם . יוסף "טומי" לפיד היה עיתונאי בעל מוניטין . איש חכם , ליברל , וברוך כישרונות שמוטי קירשנבאום הפריך וקִעקע אותם בריאיון שהעניק ב- 1983 לעיתונאית שרית לוי -ישי , משאמר כלהלן : "יוסף "טומי" לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה אך לא ידע כיצד להרכיב אותה מחדש" .

בימיו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל , שנים בטרם עידן יוסף בר-אל , התדרדרה התוכנית "מבט ספורט" לנקודות שפל שלא נודעו כמותן קודם לכן . המסמכים הישנים מהימים ההם ששרדו את מאורעות הזמן תיעדו היטב את חוסר מיומנותו של השידור הציבורי למלא את תפקידו כראוי . בתחומים רבים וגם בתחום הספורט . התוכנית "מבט ספורט" ששודרה מידי מוצ"ש הייתה אחת מספינות הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . היא צילמה , סיקרה , והקליטה את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) ש- נערכו בשבתות , ואת השערים ותוצאות המשחקים ראו כעבור שעות מעטות בטלוויזיה הישראלית הציבורית . איכות המסמך הדוקומנטארי הזה היה מותנה בכמות המצלמות שהוקצו לתיעוד המשחקים .

ב- 12 בספטמבר 1982 ביקשתי במכתב רשמי ממנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (מילא במקביל גם את תפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותה תקופה) לשדר "מבט ספורט" מורחב בתאריך של מוצ"ש – 25 בספטמבר 1982 מפני שבאותה שבת החלו משחקי הליגה הלאומית . 75 דקות במקום 60 דקות כמקובל . תשובתו אלי בכתב ידו המסורבל והגַס כעבור שלושה ימים העידה כי האיש אינו בקי דיו בנעשה בתוככי הטלוויזיה , "יואש אלרואי , האם לא ידעת את תאריך התחלת הליגה הלאומית לפני שיצא המַדְפֵּס ?" . וודאי שידעתי . רק לא ידעתי לפני כתיבת המכתב את כמות אמצעי הצילום שיוקצו לי בשבת – 25 בספטמבר 1982 כדי למלא את תפקידי כהלכה . משהוברר לי כי אוכל לכסות לפחות % 75 משמונת משחקי המחזור הראשון החלטתי לבקש את הארכת התוכנית "מבט ספורט" [1] .

טקסט מסמך :  12 בספטמבר 1982 . זהו המסמך המקורי . כתב ידו של יוסף "טומי" לפיד היה גדול ונטול כל אסתטיקה . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

בשבת – 16 באוקטובר 1982 התקיימו שמונה משחקי המחזור הרביעי בליגה הלאומית בכדורגל . יוסף "טומי" לפיד ז"ל אפשר לי לצלם את המשחק המרכזי באמצעות ניידת השידור האלקטרונית אך מנע ממני להוציא מצלמות פילם כדי לצלם את שבעת המשחקים הנוספים . המשחק המרכזי הסתיים בתיקו אפס . בשבעת המשחקים האחרים הובקעו 21 שערים . אף אחד מהם לא צולם . התוכנית "מבט ספורט" במוצ"ש – 16 באוקטובר 1982 תיזכר לדיראון . מסמך דוקומנטארי גדוע ועלוב מאין כמותו . זאת הייתה פארסה . למחרת יום ראשון – 17 באוקטובר 1982 שיגרתי מכתב למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בדם לבי והבעתי בפניו את דעתי על המצב , "מבט ספורט" של אמש היה עלוב , דל , לא מעניין , ולא רציני" .

טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1982 . זהו המסמך המקורי שכתבתי למנהל הטלוויזיה טוביה סער (עמוד מס' 1 מתוך 2) . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1982. זהו המסמך המקורי שכתבתי למנהל הטלוויזיה טוביה סער. (עמוד מס' 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 יוסף בר-אל אם כך לא היה הראשון . בדרך כלל כיסינו בשבתות בתקופת שִלטונו של יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 שניים או שלושה משחקים מתוך ששת משחקי המחזור. לעיתים רחוקות במקרה הטוב – ארבעה. על פי חוק מרפי, רוב השערים נכבשו דווקא במשחקים בהם לא ביקרנו ואותם לא צילמנו. עליבותה של "משחק השבת" הגיעה לשיאים שליליים חדשים בעידן ניהולו של יוסף בר- אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית . כל הזמן קיננה בי תחושה שאם קיימת דרך לעשות את העבודה שלא כשורה – הוא יוסף בר-אל ימצא אותה. ביום שישי – 13 בספטמבר 1991 נפתחו משחקי הליגה הלאומית לעונת 1992-1991. הקצאת האמצעים לסיקור מחזור הפתיחה הייתה מעטה, לא מקצועית, וגם לא הגיונית. הייתי מתוסכל מאוד והרגשתי שאינני יכול למלא עוד את תפקידי כעורך ראשי ומפיק ראשי של התוכנית "משחק השבת" בתנאים המגוחכים האלה. ההצדקה היחידה לשידור תוכנית ספורט כ- "משחק השבת" בכל מוצ"ש היא משחקי הכדורגל המתקיימים בימי שישי ובשבתות. בהיעדר יכולת לכסותם בצורה שיטתית וטוטאלית איבדה התוכנית מעֶרכה . היא הייתה מסמך עיתונאי פגום ומרגיז. דף עגום בספר תולדות רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואין מושיע. לא ראיתי עוד שום סיכוי לשנות את המצב אלא בהגשת מכתב התפטרות שלי מתפקידי כמנהל הספורט. הייתי מיואש ובודד. לא מצאתי לנכון לשתף בהתלבטויות ההתפטרות את הבוס הישיר שלי אֶלִימֶלֶך רָם מנהל חטיבת החדשות. הוא ממילא לא העניק לי מעולם כל גיבוי בהשבחת שידורי הספורט והיה טרוד בעצמו בשלל הבעיות והקשיים שניצבו בפניו בתוככי חטיבת החדשות עצמה. אֶלִימֶלֶך רָם נראה לי כל הזמן חסר אונים בניהול ענייני חטיבת החדשות . אינני יודע באיזו מידה היו נאמנים לו כתביו ועד כמה כיבדו אותו ואת מנהיגותו . ידעתי שממנו לא תבוא הישועה. הנה חלקיו העיקריים של מסמך ההתפטרות שהוגש למנהל הטלוויזיה ערב פתיחת עונת הכדורגל ב- 13 בספטמבר 1991 [2] .

טקסט מסמך :  13 בספטמבר 1991 . עמוד מס' 1 (מתוך 3) של המסמך המקורי אותו כתבתי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : 13 בספטמבר 1993. עמוד מס' 2 (מתוך 3) של המסמך המקורי אותו כתבתי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 13 בספטמבר 1991 . עמוד מס'  3 ואחרון (מתוך 3) של המסמך המקורי אותו כתבתי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הערה : הליגה הלאומית בכדורגל של 1991 היא ליגת העל בכדורגל של 2014.

[1] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל מ- 12 בספטמבר 1982.

[2] ראה נספח : מכתב ההתפטרות שלי מניהול מחלקת הספורט שהוגש למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בתאריך 13 בספטמבר 1991.

[3] ראה נספח : מכתב הצל"ש של מ"מ מנהל הטלוויזיה הזמני יוסף בר- אל אלי , מתאריך 27 במאי 1985.

ניהול הטלוויזיה ע"י יוסף בר-אל לא הוטב מנקודת מבטי. ב- 3 באוקטובר 1991 שלחתי לו מסמך מחאה נוסף הדן בביטול ניידות שידור שהיו אמורות לסקר שני אירועי כדורסל וטניס ב- 6 וב- 8 באוקטובר 1991. לא היה מדובר היד המקרה. היה מדובר בניהול אנטגוניסט שיטתי נגד ניווט ראוי של שידורי הספורט. כך אני הבנתי את השתלשלות העניינים.

טקסט מסמך : 3 באוקטובר 1991 . זהו המסמך המקורי (עמוד מס ' 1 מתוך 2) ששלחתי למנהל הטלוויזיה באמצעות מנהל חטיבת החדשות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט מסמך : 3 באוקטובר 1991 . זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 2 מתוך 2) ששלחתי למנהל הטלוויזיה באמצעות מנהל חטיבת החדשות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אני מציץ שוב בהיסטוריית הניהול של יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 ומוצא כי הניהול והמנהיגות שלו כשומר הסף של השידור הציבורי היו מתחת לכל ביקורת. אני מפנה את עצמי למסמכים נוספים שהשתמרו .

טקסט מסמך :  28 במאי 1993 . זהו המסמך המקורי ששלחתי למנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל באמצעות מנהל חטיבת החדשות אלימלך רם . שניהם החליטו להזיז את שידור "מבט ספורט" לחצות וחצי בלילה, ובמקום זאת לשדר ב- Prime time  הציבורי את הנואף המזדקן האנגלי "בני היל" כפאר היצירה הטלוויזיונית . כך התנהלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית טרם מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך :  2 במאי 1993 . זהו המסמך המקורי ששלחתי למנהל חטיבת החדשות אלימלך רם הדן בהעתקה בלתי נתפשת של "מבט ספורט" ע"י יוסף בר-אל ובתמיכתו משמונה בערב לחצות וחצי בלילה . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית מחלקת הספורט  –  ירושלים                                                 2.5.1993

אל  :  אלימלך רם – מנהל חטיבת החדשות

מאת  :  יואש אלרואי

הנדון : הזזת "מבט ספורט" (המשודרת בימי חמישי בשבוע בשמונה בערב) לשידור לילה מאוחר בחצות וחצי .

אלימלך שלום רב ,

אני רוצה להביע בפניך את תמיהתי ותדהמתי הגדולה על העתקת "מבט ספורט" שיש לה 800 אלף צופים קבועים (הסקר לא כולל את קבוצת גילאי  14- 8  שהם פלח צופים חשוב של התוכנית אך אינם נכללים בסקרי הצפייה של רשות השידור) משעה שמונה בערב לחצות וחצי בלילה . "מבט ספורט" מגזין אקטואליה שבועי פונה גם לדור הצעיר בחברה הישראלית . העתקת התוכנית לשידור לילה כל כך מאוחר מחטיא את המטרה לחלוטין . בזמנו דובר על העתקת "מבט ספורט" ל- 23.00 בלילה. שידור של תוכנית המבוססת על חדשות הספורט בארץ ובעולם בשעה כל כך מאוחרת הוא בפירוש לא לעניין ולחלוטין לא צודק מבחינה תוכניתית . אנא העבר את תוכן מכתב זה לידיעתם של מנהל התוכניות ומנהל הטלוויזיה, וגם לידיעתו של מנכ"ל רשות השידור.

בברכה,

יואש  אלרואי

אך בל אקדים את המאוחר. באוקטובר 1991 ניצבתי כעורך ראשי ומפיק ראשי בפני קשיים חמורים מסוגים שונים הנוגעים להפקה המורכבת והמסובכת של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאת אולימפיאדת ברצלונה 1992 הממשמשת ובאה. אריה מקל היה מנכ"ל רשות השידור באותה תקופה. יוסף בר-אל כיהן באותה העת כ- מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אלימלך רם נשא בתפקיד מנהל חטיבת החדשות.

סוף הפוסט מס' 459. הועלה לאוויר ביום חמישי – 18 בדצמבר 2014.