הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי. הוא מוענק בחינם לקוראים. 

הרקע המקצועי – ההיסטורי הנוגע להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי ובראשותי את מונדיאל איטליה 1990 ואת המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992. תולדות קרב הג'ודו השנוי במחלוקת של יעל ארד נגד הג'וּדוֹקָא הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (Frauke Eickhoff) באולימפיאדת ברצלונה 1992. רשימה מס' 5 מתוך 8. (פוסט מס' 460). כל הזכויות שמורות.

הערה 3 : חלק מהפוסטים המתפרסמים בבלוג נשענים גם על מחקר וכתיבה שלי שעוסקים ב- סדרת טלוויזיה רחבת היקף וממדים בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". התחלתי את המחקר והכתיבה ב- 1998 (לאחר השתתפותי ב- WBM הראשון שהתקיים בסידני לקראת אולימפיאדת סידני 2000) ואני אמור לסיים את עבודתי זאת ב- 2019. לכל המאוחר ב- 2020.

הערה 4 : מחקר וכתיבת סדרה תיעודית רחבת היקף ביותר הכוללת בתוכה 13 ספרים עבי כרס (כתיבה שהיא לעיתים אגרסיבית ובוטה), ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", חייבת להיות מוכחת ומגובה ועטופה במסמכים שיוכיחו את אמיתות המחקר.

————————————————————————————

פוסט מס' 460 : הועלה לאוויר בשבת – 20 בדצמבר 2014.

————————————————————————————

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת 13 הספרים היא סדרת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הקדמה (5. 1.). מינויים בכירים ברשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם הפקות מונדיאל איטליה 1990 ואולימפיאדת ברצלונה 1992.

הפוליטיזציה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה שעברה הייתה בעיצומה ובלמה את התקדמות חזון השידור הכללי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . היא הגיעה לשיא חדש ב- 10 ביולי 1990 עם מינויו במכרז של איש בלתי מוכשר בשם יוֹסֵף בּרַ-אֵל לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד תאריך ה- 10 ביולי 1993. הרקע המקצועי – ההיסטורי איננו זכור לרבים . יש להבין כי שלושת המינויים המקצועיים של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל + אוּרִי פּוֹרָת ז"ל + אַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל לתפקיד המנכ"לים של רשות השידור, כל אחד בתקופתו, ע"י ממשלות הימין בישראל, היו הפקדות פוליטיות מובהקות . יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ואוּרִי פּוֹרָת הגיעו בכלל לרשות השידור הציבורית (רוויית הסכמי עבודה קיבוציים ונתמכת ע"י הסתדרות העובדים הכללית של ארץ ישראל) מעיתונים מסחריים פרטיים . הם היו עיתונאים שידעו לכתוב (כולל אַרְיֵה מֶקֶל שהיה גם הוא עיתונאי ב- "מעריב" בעברו הרחוק) אולם ניהלו לפני בואם לרשות השידור מכונת כתיבה, שולחן, וכיסא. על כל פנים לשלושת האישים הנ"ל לא היה כל ניסיון ניהולי קודם של רשות שידור מסועפת שכללה בשורותיה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת רדיו "קול ישראל" והעסיקה כ- 2000 (אלפיים) עובדים. מדובר בסיפור מדהים מפני שהאנשים הללו בכלל לא היו אנשי טלוויזיה מעודם. הם היו לא רק נעדרי רקע ניהולי אנושי וכלכלי של מוסד טלוויזיוני אלא גם חסרים כל ניסיון עיתונאי – טלוויזיוני שנשען על שימוש בטכנולוגיה יקרה ואשר נדרש מאגר אנושי גדול כדי להפעילו.

יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל היה עיתונאי ב- "מעריב". אוּרִי פּוֹרָת ז"ל היה עיתונאי ב- "ידיעות אחרונות". אַרְיֵה מֶקֶל היה איש משרד החוץ. ב- 1 באפריל 1979 מינתה ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל למנכ"ל רשות השידור (לאחר ששני המועמדים הקודמים ליוסף "טומי" לפיד ז"ל, אַרְיֵה נָאוֹר יבל"א ו- אֶפְרָיִם קִישוֹן ז"ל, סירבו להצעתו של זְבוּלוּן הָמֶר ז"ל ׁ(איש המפד"ל) מי שהיה שר החינוך והממונה בעת ההיא על ביצוע חוק רשות השידור להתמנות לתפקיד הרָם). יוסף "טומי" לפיד ז"ל כיהן בתפקידו הבכיר עד 1 באפריל 1984 . מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל וטוּבְיָה סַעַר ייבדל לחיים ארוכים. ב- 1 באפריל 1984 התמנה אוּרִי פּוֹרָת ז"ל ע"י ממשלת יִצְחָק שָמִיר למנכ"ל רשות השידור עד 1 באפריל 1989 . מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו כלהלן : טוּבְיָה סַעַר + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יוֹסֵף בַּר-אֵל + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יָאִיר אַלוֹנִי + מנהל הטלוויזיה חַיִים יָבִין שכיהן בתפקידו על בסיס מכרז ומינוי לקדנציה שנמשכה כ- שלוש שנים וחצי  מאפריל 1986 עד נובמבר 1989 . ב- 12 באפריל 1989 הפקידה ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר את אַרְיֵה מֶקֶל איש משרד החוץ למנכ"ל רשות השידור במקומו של אורי פורת. ראש הממשלה יצחק שמיר מאס באורי פורת והוא לא רצה בו עוד. אַרְיֵה מֶקֶל היה התחליף שלו. מנהלי הטלוויזיה בתקופת אַרְיֵה מֶקֶל היו חַיִים יָבִין ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל שירש את חיים יבין (נסים משעל כיהן בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה תשעה חודשים מנובמבר 1989 עד יולי 1990) + מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל שכיהן מיולי 1990 עד יולי 1993 לאחר שזכה במכרז לתפקיד ב- 10 ביולי 1990 . מכל האישים המוזכרים לעיל הוא יוֹסֵף בַּר-אֵל היה הכי פחות מוכשר והכי פחות מוצלח. ב- 18 באפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל ועל פי המלצה חמה של שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל שרת החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור את מר מָרְדֳכָי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאוּם יבל"א למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל. הציבור שמפעיל את שלט הטלוויזיה בסלון ביתו באופן אוטומטי איננו מבין , לפחות חלקו איננו  מבין את החשיבות העצומה של הצבת מנהיגות אמת בעלת כישרון ויושרה בפסגת השידור הציבורי. מוטי קירשנבאום היה מינוי פוליטי ראוי מפני שהיה מדובר באיש מקצוע מהדרגה העליונה. ההיסטוריה הטלוויזיונית החיובית של מוטי קירשנבאום חוצה את הבלוג הזה לאורכו ורוחבו (כמו גם סדרת הטלוויזיה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז 1998 וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה") . אחד הדברים הראשונים שעשה מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם בתפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה ש- לא להאריך את תקופת ניהולו של יוֹסֵף בַּר-אֵל הבלתי מוכשר כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (פעולה שנחשבת להדחה) ומינה במקומו ב- 11 ביולי 1993 לביצוע המשימה הסבוכה והרמה של ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מר יאיר שטרן.

עובדת הדחתו של יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשפה העִברית בקיץ 1993 חשובה לדיווח ולדיון שוב ושוב ב- בלוג הזה ובסדרת 13 הספרים רחבת ההיקף הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". היא חשובה ורלוואנטית מפני שבכל מיני פינות מסתתרים עדיין אנשים שסבורים שהדחתו של יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה ב- 1993 והדחתו מכהונת מנכ"ל רשות השידור ב- 2005 נעשו על בסיס של נקמנות, וכי לדעתם הוא היה מנהיג שידור דָגוּל. גם היום בסוף שנת 2014 אי אפשר למחוק באבחת מקלדת אחת את פרשות הפקדותיו של יוסף בר-אל על השידור הציבורי, למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1990 ול- מנכ"ל רשות השידור ב- 2002, בתירוץ כי שמו ופרשות הדחותיו כבר אוזכרו על ידי בעבר וכי דנתי בהן די והותר.

יוסף בר-אל היה איש טלוויזיה בלתי מוכשר בעליל . הדחתו וסילוקו פעמיים בתוך תריסר שנים משתי כהונות רמות של ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית וניהול רשות השידור – הם עדות לכך ולא היו פרי יד המקרה . שום מנהיג שידור במדינת ישראל לא גורש מעולם בזה אחר זה משני כיסאות כה רמים הנוגעים לניהול השידור הציבורי במדינת ישראל . מן ההיבט הזה מחזיק יוסף בר-אל בשיא ארצי שלילי . לצורך מחקר וכתיבת 13 הספרים המרכיבים את הסדרה הטלוויזיונית "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" ראיינתי יותר מ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בארץ ובעולם , ביניהם גם את שרת החינוך בממשלת יצחק רבין ב- 1992 , אישה דְגוּלָה , שולמית אלוני ז"ל (בתוקף תפקידה היא הייתה גם ממונה גם על ביצוע חוק רשות השידור) , ומי שהמליצה בחוֹם רָב לראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל על הצורך למנות את מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור באפריל 1993 ללא דיחוי (במקום אַרְיֵה מֶקֶל). גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל סיפרה לי בעת שיחות התחקיר בינינו ב- 2006 (שיחות תחקיר טלפוניות , לא פנים אל פנים) כי היא ביקשה ממוטי קירשנבאום לאחר שיתמנה ע"י ממשלת ישראל למנכ"ל רשות השידור , הוא חייב להדיח לאלתר את יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית עוד בטרם ימלאו שלוש שנים לקדנציית הניהול שלו ביולי 1993 [1] . מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם התמנה ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור. לאחר מינויו בחר ל- המתין ולא שעה לבקשתה זאת כפי שהעידה בפניי אז שולמית אלוני ז"ל, "אני דרשתי להעיף אותו מייד ללא תנאי אולם האיש מיניתי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור היה רחמן וחשב אחרת כנראה". על כל פנים כהונתו של יוסף בר-אל לא הוארכה ע"י מוטי קירשנבאום מעבר ליולי 1993, ו/או במילים אחרות , הוא לא זכה להערכה על פועלו בן השלוש שנים ההן מקיץ 1990 ועד קיץ 1993, והוּדַח. במקומו התמנה בקיץ 1993 כאמור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מר יָאִיר שְטֶרְן.

[1]  הערה :  על פי עדות אישית שמסרה  לי גב' שולמית אלוני בשיחה בינינו ב- 2006 . מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת יצחק רבין ז"ל ב- 18 באפריל 1993. אריה מקל חזר למשרד החוץ וקיבל את מבוקשו. הוא התמנה לקונסול ישראל ב- אטלנטה בארה"ב.

אינני רשאי לכתוב את הפוסט הזה הדן בהפקת חטיבת הספורט בראשותי את שידורי מונדיאל איטליה 1990 ואת שידורי המשחקים האולימפיים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 , בלעדי הסבר יסודי הדן במצבן של רשות השידור (בראשות המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל) והטלוויזיה הישראלית הציבורית (בראשות מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל ואח"כ המנהל הקבוע יוסף בר-אל ) בקיץ 1990. ביום ראשון – 8 ביולי 1990 שידר יורם ארבל ישיר את משחק הגמר של מונדיאל איטליה 1990 מרומא לאולפני הטלוויזיה בירושלים בו גברה גרמניה על ארגנטינה 0:1 וזכתה באליפות העולם. בכך הגיע לקיצו מבצע השידורים הישירים הממושך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר ששידרנו 31 משחקים מתריסר אצטדיונים ברחבי איטליה. בסופו של חודש מאי 1990 טסתי לרומא לנהל את מבצע השידורים הישירים של מונדיאל איטליה 1990 בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל. נעדרתי מהארץ כחודש וחצי. בתום המבצע שבתי לארץ ב- 12 ביולי 1990 ואת פניי קיבלו מנכ"ל רשות השידור יָשָן ומנהל טלוויזיה חדש, יוֹסֵף בַּר-אֵל. לנִסִים מִשְעַל לא היה עוד זֵכֶר. האיש המוכשר הזה דהה ונמוג באופן לא טבעי ומתמיה. ב- 10 ביולי 1990 זכה יוֹסֵף בַּר-אֵל זכייה פוליטית במכרז לתפקיד המקצועי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מדובר בזכייה פוליטית מפני שאת גורל מינויו לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכריעו פוליטיקאים רדודים. החל עידן חדש. שטוח וקלוש, ובלתי עמוק בשידור הציבורי של מדינת ישראל אותו מי יישורנו, את איכותו מי ייחזה.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI (משמשת Host broadcaster בינלאומי) נערכות לקראת שידורי מונדיאל גביע העולם בכדורגל של איטליה 1990. ב- אוקטובר 1987 נחתם חוזה שידורים משולש חדש בין ששת גופי השידור הבינלאומיים ובראשם ה- EBU (איגוד השידור האירופי) העשיר ל- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) המאפשר לטלוויזיה הבינלאומית (לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית) לכסות בתנאים כספיים וכלכליים נוחים את שלושת המונדיאלים של איטליה 1990, ארה"ב 1994, וצרפת 1998. הכנות ההפקה שלי לקראת איטליה 1990 מתחילות ב- 1987 עדיין בעידן חיים יבין כמנהל הטלוויזיה ויאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות. ב- 1989 מסיימים חיים יבין ויאיר שטרן את תפקידם. חיים יבין חוזר לעמדת ההגשה ויאיר שטרן נשלח לשמש כתב הרשות בוושינגטון . ראש הממשלה יצחק שמיר ממנה ב- 9 במאי 1989 את איש משרד החוץ אריה מקל למנכ"ל רשות השידור. נסים משעל נבחר ל- מ"מ זמני בתפקיד מנהל הטלוויזיה . מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל ניצבים לצִדִי בעת וויכוחים מרים המתנהלים ביני לבין מנהל הטלוויזיה בערבית יוסף בר-אל הנוגעים לתכנון, איכות, והיקף ההפקה של מונדיאל איטליה 1990. ב- 10 ביולי 1990 זוכה יוסף בר-אל במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית בחודשים נובמבר 1989 – יולי 1990 נסים משעל מודח מתפקידו. הפקה תקשורתית טובה של RAI. אני מציב את השדרים יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ בעמדות השידור בשתים עשרה ערים ברחבי ארץ המגף כדי להוביל את שידורי מונדיאל איטליה 1990. הופעתו של מאיר איינשטיין בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1990. גרמניה זוכה בגביע העולם בכדורגל בפעם השלישית בתולדותיה.

הספר עב הכרס "הֲפָקוֹת חוֹבְקוֹת אֶרֶץ ועוֹלָם". (פרק ט"ז כרך ז' מתוך 11 כרכים שעוסקים, דנים, ומרכיבים את הספר עב הכרס "הֲפקות חובקות ארץ ועולם").

1. הפקת אולימפיאדת ברצלונה 1992. אנוכי צועד בדרך חתחתים.

2. כישרון השִידוּר. מיעוט שַדָּרִים טובים בארץ ובעולם היא עובדה.

הספר עב הכרס "הפקות חובקות ארץ ועולם" כמו הסדרה כולה רחבת ההיקף בת 13 הספרים הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" על 13 כרכיה, מוקדשים במידה רבה לאנשי הטלוויזיה הדגולים של הדור היָשָן שתרמו ככל יכולתם את כל מרצם וכל כישרונם לבניין השידור הציבורי של מדינת ישראל : פרופסור אליהוא כ"ץ , מר עוזי פלד , יצחק לבני, פרופסור ארנון צוקרמן, מר אלכס גלעדי, מר מוטי קירשנבאום, מר דן שילון, מר חיים יבין, מר יגאל לוסין, גדעון דרורי ז"ל, ומר יאיר שטרן. האנשים האלה ועוד רבים טובים אחרים הקימו את השידור הציבורי הטלוויזיוני בארץ מעפרו . הספר הראשון עב הכרס בסדרה הנ"ל, הקרוי, "8 ימי בראשית" מתאר את הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבראשית בשנים 1972 – 1967.

הקדמה 5. 2.                         

אולימפיאדת ברצלונה 1992 הייתה מנקודת מבטי אורות וצללים בגלל :

1. עימותים מתמידים ועקרוניים שלי עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל שהסתיימו תמיד באכזבה רבתי שלי. הוא איננו איש מקצוע מהשורה הראשונה גם לא מהשורה השנייה. איש כוחני – כן. מקצוען טלוויזיוני – לא (!).

2. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל פועל בחלק משנת 1991 ובחלקה הראשון של 1992 ללא יו"ר וועד מנהל של רשות השידור, ולכן נותר ללא סמכויות כלכליות – כספיות. רשות השידור פועלת על עיקרון האינרציה. בנוסף הוא אריה מקל איננו מצליח לכפות את מלוא סמכותו על יוסף בר-אל . שתי ההתרחשויות הללו גורמות להיערכות איטית, מסורבלת, ובלתי רצינית של רשות השידור לקראת כיסוי אולימפיאדת ברצלונה 1992. מהלכי ההפקה שלי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את המשחקים האולימפיים של ברצלונה 92 נכנסים לפיגור עצום. איננו מדביקים את קצב הפעולות של ה- EBU.

3. רק מינויו של עו"ד מִיכָה יִנוֹן (איש ציבור ישר, הגון, ולכן אָהוּב) בחודש מארס 1992 (ע"י השר הממונה זְבוּלוּן הָמֶר ז"ל) ליו"ר הוועד המנהל ארבעה חודשים לפני טקס הפתיחה של משחקי ברצלונה 92' מאפשר לי להאיץ את הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992.

4. גם מאבקים בלתי פוסקים בין וועד עיתונות / הפקה (בראשות משה "משה'לה" פרידמן) של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל מסבכים עד למאוד ומאטים את מהלכי ההפקה של אולימפיאדת ברצלונה 1992.

5. פרשת הג'ודוקאית הישראלית גב' יָעֵל אָרָד באולימפיאדת ברצלונה 1992 וניצחונה השנוי במחלוקת על הג'ודוקה הגרמנייה פראוקה אייקהוף עומדת במרכז כתיבת הפוסטים הללו . הפרשה הזאת מהווה פרק נרחב בספר "הפקות חובקות ארץ ועולם" .

6. הערה שלי : ההתכתשויות עם יוסף בר-אל  הלכו ותכפו גם לאחר הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 . אחד ממוקדי מאבקי עמו היה פרשן הכדורגל שלי אבי רצון . יוסף בר-אל לא אהב אותו ועוד פחות מזה ל העריך אותו ואת העיתונאות החופשית מידי שהוא מייצג . אף על פי כן הותרתי את אבי רצון על כנו . הענקתי לו גיבוי מלא . אבי רצון המשיך בפרשנות המקצועית והעיתונאית הטובה שלו ויוסף בר-אל המתין לי כשהוא אורב בפינה . הוא נסב מידי מוצ"ש סביב עמדת השידור באולפן "משחק השבת" לצִדם של המגישים מאיר איינשטיין ואורי לוי (אחרי אולימפיאדת ברצלונה 1992 לא היה עוד זכר לשתי מגישות הספורט אלו שהחליפו בשנת 1988 את אורלי יניב , מרב מיכאלי ואורית כסיף . ביום ראשון – 21 בפברואר 1993 בתום תוכנית נוספת של "משחק השבת" שערכתי והפקתי שלח לי יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה מכתב חריף ביותר שהועבר גם לתיקי האישי ועותקים ממנו נשלחו לאַרְיֵה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור ומִיכָה יִנוֹן יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור , בו הוא מזהיר אותי באופן אישי בחומרה רבה כעורך ראשי של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אשר נושא באחריות לאמירות והפרשנויות של אבי רצון [1] .

טקסט מסמך : 21 בפברואר 1993. זהו מסמך האִיוּם המקורי שכתב לי מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ודאג לשלוח אותו גם לתיק האישי שלי כדי לפגוע במוניטין שלי. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל נכנע מראש לפוליטיקאים ולכן בסופו של דבר הודח פעמיים מתפקידיו הרמים. ב- 1993 – הודח מניהול הטלוויזיה. ב- 2005 – סולק מתפקיד מנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית לשכת מנהל הטלוויזיה                                                           21  בפברואר  1993

אל  :  יואש אלרואי

הנדון  :  פרשנויות במִשְדָר הספורט בשבת

שלום רב ,

פניתי אליך גם בכתב וגם בע"פ במשך החודשים האחרונים פניות חוזרות ונִשנות , לבל תשודרנה פרשנויות אשר פוגעות באנשים שונים הקשורים להתאחדויות ואגודות הספורט השונות בארץ . הדגשתי בכתב אליך במקביל להסברים בע"פ , שהפרשנות אמורה לעסוק באירועים ספורטיביים בספורט עצמו ולא "בגופם של אנשים" . על אף האמור לעיל , שוב ושוב שידרתם בשבועות האחרונים פרשנויות פוגעות בראשי התאחדויות הספורט .

בשבת – 12.2.1993 , השתמשתם במילה "ברדק" , בהקשר לטיפול בנבחרת ישראל בכדורגל , ובשבת- 20.2.1993 הגדשתם את הסאה בכך שעברתם להתקפה אישית על יו"ר התאחדות הכדורגל (חיים הברפלד) , התקפה חסרת רסן , אשר גלשה מעבר לתחום הספורט לתחום קופות הגמל ולענייני ההסתדרות .

אני מזהיר אותך בזאת שהפרות משמעת כנ"ל ייאלצו אותי לנקוט בצעדים משמעתיים . אני רואה בך אחראי לתכנים המשודרים במִשדרי הספורט , ועליך לדאוג אישית לכך שהנחיותיי והוראותיי יבוצעו במלואן .

העתק  :  יו"ר הרשות

             מנכ"ל הרשות

             תיק אישי                                                                                      

בברכה ,

יוסף בר-אל 

עניתי למנהל הטלוויזיה בזו הלשון , "אני שומר על זכותי להיות עיתונאי בן חורין ברשות שידור ממלכתית אומנם אך בת חורין , ואם הוא מנהל הטלוויזיה חושב שאינני מתאים לו הוא יכול לפַטֵר אותי בכל עת ש- יחפוץ" .

[1]  ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל אלי מתאריך 21 בפברואר 1993, המתייחס לפרשן אבי רצון, ונושאו "פרשנויות במשדרי הספורט בשבת".

אולימפיאדת ברצלונה 1992. התקיימה במשך 17 ימים בתאריכים, 9.8.1992 – 24.7.1992 

טקסט מסמך : לוגו אולימפיאדת ברצלונה 1992 . (באדיבות RTO 92ׂ) .

ציטוט : "סדר ופשטות הם הצעדים הראשונים להשתלטות על הנושא". (תומאס מַאן).

המשחקים האולימפיים הם מבצע הפקה שידור טלוויזיוני מורכב המרוחק מגבולות המדינה – מהיבטי הטכנולוגיה, הלוגיסטיקה והכיסוי העיתונאי בשל שפע של תחרויות הנערכות במקביל בעת ובעונה אחת ביותר מ- 30 (שלושים) ענפי ספורט בתקופה של 17 ימים בקומפלקס אולימפי אחד אך במוקדים ואתרים שונים. אך אֵילוּ של אולימפיאדת ברצלונה 1992 ייזכרו על ידי כמסובכים ביותר בגלל הפקה מאוחרת ולחוצה. לא בגלל 1992 RTO (קבוצת הטלוויזיה הספרדית המיוחדת בראשות מַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ מיסודה של RTVE ששימשה Host broadcaster של הסיגנל האולימפי) ועשתה עבודת הכנה משובחת במשך שנים , גם לא בגלל 1992 COOB (הוועדה המארגנת הספרדית של משחקי אולימפיאדת ברצלונה 1992), וגם לא בגלל ה- EBU, אלא בעֶטיינוּ. בעטיין של רשות השידור ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המסורבלת, האיטית, והביורוקרטית להחריד. תכונות שקנו להן מקום של קבע ברשות השידור בשל סמיכותה לפוליטיקאים והסכמתם ורצונם של מנהיגי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית לא רק להיות סמוכים לשולחנם של הפוליטיקאים אלא גם להישען עליו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור שני גופי שידור ציבוריים היו נגועות מקדמת דנה בקשרים עבותים עם עסקנים מפלגתיים ומוכות במְאֵירָת התכסיסנות הפוליטית. מַדְמֵנָה. אלו הן עובדות ועם עובדות לא מתווכחים. הן יוסברו להלן. קל להבינן מפני שהן מתועדות.

יוסף בר-אל נבחר ב- 10 ביולי 1990 במכרז ע"י הוועד המנהל של רשות השידור לתפקיד מנהל הטלוויזיה. בחלוף חודשים ספורים לאחר מינויו נקלעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למשברים בלתי מחויבי המציאוּת בשל ניהול לקוי. כעבור פחות משנה היא כבר ניצבה בפני שוקת שבורה. המנהיגות והניהול שלו היו איומים ונוראים. סֶבֶל מקצועי בלתי מתקבל על הדעת. ספטמבר 1991 סימן את תום חופשת הקיץ והיה אמור להיות יריית הזינוק ו- Start up מחודש של פעילות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בזירת הספורט בשני תחומי שידור עיקריים : כיסוי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) והמשך ההתכוננות לקראת כיסוי אולימפיאדת ברצלונה 1992 הממשמשת ובאה בתוך עשרה חודשים. טקס הפתיחה של משחקי ברצלונה 92' נועד ל- 25 ביולי 1992. קבוצת הטלוויזיה הספרדית RTO 1992  והוועדה מארגנת – COOB 1992 השלימו את הכנותיהן ופרסמו אותן בפומבי אך אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 טרם התייצבנו כלל על קו הזינוק.

טקסט מסמך : אולימפיאדת ברצלונה 1992. נשיא COOB 92 (הוועדה המארגנת של המשחקים) ז'וזף מיגל אבאד מודיע על המוכנות האולימפית ומברך את אנשי התקשורת העתידיים להגיע למשחקים האולימפיים. (באדיבות RTO 92). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : אולימפיאדת ברצלונה 1992. מנהל ה- MPC (Main Press Center) מארטי פאראנאו מודיע על מוכנותו ומפרט את יעילות עבודת מרכז העיתונות. (באדיבות RTO 92). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  אולימפיאדת ברצלונה 1992 . תיאור ה- MPC . (באדיבות RTO 92). (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  אולימפיאדת ברצלונה 1992. תיאור ה- IBC  בראשותו של מהנדס הטלוויזיה ומנהל RTO 92 המצטיין מנואל "מנולו" רומרו. (באדיבות RTO 92). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל נבחר ביולי 1990 לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִבְרִית לאחר ששימש מנהל הטלוויזיה בשפה העַרָבִית מאז 1977 / 1976. צריך להבין שהטלוויזיה בשפה העַרבית הִוותה מעין "סניף" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני שהיא שידרה 90 (תשעים) דקות ביממה בלבד. סך הכול שעה וחצי יומית בין 18.30 ל- 20.00. ההבדל בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעִבְרִית לטלוויזיה בשפה העַרָבִית בתחומי ההיקף והתוכן ובאמצעי ההפקה, הצילום, והעריכה, וסך הכישרון והיכולות שעמדו לרשות שני הצדדים – היה עצום. הבדל שכלל איננו ניתן לתיאור ו- השוואה. החַיִץ ששרר בין הטלוויזיה בשפה העִבְרִית לבין הטלוויזיה בשפה העַרָבִית היה כגודל המרחק בין מזרח למערב. לתוך הקלחת הזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִבְרִית הוטל יוסף בר-אל ב- 10 ביולי 1990. חיש מהר התברר כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית גדולה מכפי מידותיו. נכון שהוא השלים קדנציית ניהול מלאה בת 3 (שלוש) שנים בין יולי 1990 ל- יולי 1993, אבל עובדה שבתומה מנכ"ל רשות השידור החדש מר מָרְדֳכָי "מוטי" קירשנבאום לא אִפְשֵר לו להמשיך לקדנציה שנייה, הדיח אותו, ומינה במקומו בקיץ 1993 את יאיר שטרן.

יוסף בר-אל היה מנהל טלוויזיה חסר ידע ובלתי מוכשר בעליל, והוא זה שניצב בראשה בעת הפקת שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992. זאת הייתה דעתי הברורה והחד משמעית . מנהלים לא מוכשרים משתמשים בכוח ומפגינים כוחניות בעיקר כשמדובר במוסד היררכי. הטלוויזיה היא מוסד היררכי לא דמוקרטי. לא מתקיימות שם הצבעות. ההחלטות אינן מתקבלות בהרמת יד אלא תוך כדי גלגול רעיונות בישיבות מערכות קונקרטיות לעיתים מורכבות ומסובכות ופגישות ניהול בכל הרבדים במוסד. ראש המערכת המקומי הוא המקבל את ההחלטה הסופית ובידיו המנדט להוציאה לפועל. מפני שהחלטות מערכתיות מקומיות כאלה ואחרות נוגעות לכספים , כוח אדם וטכנולוגיה וגם לוגיסטיקה, נדרש אותו המנהל המקומי לקבל אישור ביצוע מהמנהל הגבוה ממנו בהיררכיית הפיקוד. לעיתים רבות גם זה איננו מספיק ואישור הביצוע מובא לידי מנהל הטלוויזיה שנדרש אף הוא לקבל אישור ממנכ"ל רשות השידור. ההתנהלות היא מסורבלת ובעלת פלונטרים. הפקות ענק כמו אולימפיאדות ומונדיאלים, משדרי בחירות, משדרי בידור בימי העצמאות, סדרות תיעודיות כדוגמת "עמוד האש" ו- תקומה" ואחרות אינן יכולות להתבצע ללא התערבות ישירה של מנכ"ל רשות השידור ובלי קבלת אישור מפורש ממנו תוך כדי התייעצות גם עם "שַר הַאוֹצָר" שלו סמנכ"ל הכספים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור הן כבדות ואיטיות מטבע בריאתן. ככל שדרגות הביורוקרטיה המסורבלות מתרבות ו- עולות, נדרשים לנהל אותה אנשים חכמים ומוכשרים יותר מעבר למידות המוכרות. עליהם להתיר במהירות, ביושרה, והגינות אין סוף פלונטרים מסוגים שונים של תוכן, כוח אדם, וטכנולוגיה בכפוף לניהול מוכשר, רָב יוזמתי, ויצירתי של שר האוצר שלהם. מוטי קירשנבאום היווה דוגמא ל- מנכ"ל מוכשר מעבר למידה המקובלת כשם שיוחנן צנגן נחשב בשעתו לסמנכ"ל כספים מפותח ונמרץ ובד בבד גם יצירתי מעבר ליָדוּעַ.

יוסף בר-אל נהג בכוחניות עצומה בשנות ניהולו את הטלוויזיה הישראלית בשנים 1993- 1990 . הוא היה בלתי מוכשר בעיניי ולכן נדרש לכוחניות. לשימוש בכוח. בכוח רב . בדרך כלל אנשי ניהול מוכשרים (בכל תחום) משתמשים ביכולת השכנוע שלהם. לא שוררת שום קורלציה בין כישרון לכוח. יוסף בר-אל היה כה לא מוכשר עד שדאג להקיף את עצמו בטבעת עבה של אנשי שררה בלתי מוכשרים כמוהו. קבוצת "Yes men" לא נבונה שהעניקה לו נאמנות אוטומאטית. אומרי "הֵן" תמידיים הם אנשים המשוללים כל יכולת ניתוח ולחלוטין חסרי מחוננות. אנשי ה- Yes men שצועדים סומא אחרי מנהיגם מתאפיינים במחשבה דלה וחסרי יכולת להסיק מסקנות נכונות על מנת לבנות עתיד קרוב או רחוק טוב יותר. בראש קבוצת הנאמנים והתומכים ב- יוסף בר-אל ניצב יוֹסֵף "יוֹסִי" מְשוּלָם מי שהיה מפיק נודע בראשית ימיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומאוחר יותר התמנה ל- מנהל חטיבת שירותי הפקה. אי אפשר לפטור מאשמה גם את מנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם חסר היוזמה וגם את מנהל שירותי ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית דָוִד יוֹגֵב (הגיע לטלוויזיה מחיל האוויר) וחבר עוזריו שביקשו לחיות בס"ה בשלום עם הבוס הגדול של הטלוויזיה. אֵלִימֶלֶך רָם היה עיתונאי נודע וקריין חדשות בעל מוניטין ברדיו "קול ישראל" בעשורי ה- 50 ו- 60 , אך מה לזה עם מנהיגות וניהול. ב- 1974 שִינָה אֵלִימֶלֶך רָם כיוון ונדד כמו רבים לפניו (וגם אחריו) מהרדיו לשורות הטלוויזיה. הוא שימש כתב מדיני בחטיבת החדשות תחת ניהולו של דָן שִילוֹן. ב- 1990 התמנה למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה במקומו של יאיר שטרן שהתמנה לכתב הטלוויזיה בוושינגטון. דָוִד יוֹגֶב היה במקור מהנדס אלקטרוניקה בחיל האוויר שניגש למכרז רשות השידור וזכה בתפקיד מנהל שירותי ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כשהגיע לבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים התברר לו שמרחק עצום בכל התחומים לרבות ניהול, טכנולוגיה, ומהירות קבלת החלטות מפריד בין רשות השידור לבין חיל האוויר.

מוטי קירשנבאום מי שמונה ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רַבִּין ושרת החינוך והתרבות גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי, הבחין מייד במצבה הפתולוגי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, והחל בהבראתה באמצעות רה-אורגניזציה ו- פרסונליזציה מחודשת. הוא הדיח את יוסף בר-אל מתפקידו ומינה במקומו את יָאִיר שְטֶרְן למנהל הטלוויזיה. מבלי להתמהמה מינה את דָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ למנהל חטיבת החדשות במקום אֵלִיֶמֶלך רָם. אח"כ הפקיד את חטיבת התוכניות בידיה של גב' דַלְיָה גוּטְמַן במקום יוֹסִי מְשוּלָם . אך להיסטוריה המתעתעת יש הרגל מגונה. היא סובבת על צירה ושבה מעֵת לעֵת למקומה היָשָן . במחצית הראשונה של שנת 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצת השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן את אותו יוסף בר-אל שנכשל כמנהל טלוויזיה למנכ"ל רשות השידור . יוסף בר-אל מיהר להדיח את מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר אלוני (שארית מתקופתו של מנכ"ל רשות השידור הזמני הקודם המודח מר רן גלינקא) ומינה במקומו לתפקיד מנהל הטלוויזיה הזמני את נאמנו יוסי משולם. יאיר אלוני נכנע ופינה את מקומו ללא מאבק. יאיר אלוני היה איש אהוב על רבים אולם מנהיג חלש שהסכים לקבל את מרותו של מנכ"ל רשות שידור חדש בלתי מוכשר. יאיר אלוני הלך ויוסי משולם בא. בו במקום (בחודש יוני של שנת 2002) נוצר ביני כעורך שידורי הספורט לבין שניהם (יוסף בר-אל ויוסי משולם) עימות עקרוני עיתונאי סביב שידור אירועי ספורט בינלאומיים ו- רלוואנטיים מחו"ל . מנכ"ל רשות השידור החדש מר יוסף בר-אל ומ"מ מנהל הטלוויזיה החדש מר יוסף "יוסי" משולם תמכו בשידור Off tube הגורסים הצבת שַדָּרִים באולפן בירושלים ושידור האירועים מבעד למוניטור בעודם מתרחשים אלפי קילומטרים מהם – באירופה, אסיה, ו/או ארה"ב. אני ראיתי בשידורי ה- Off tube חרבון עיתונאי ו- דרשתי את הטסת צוות ההפקה והשידור לחו"ל ללא תנאי והצבתם במקום התרחשותם. העיתונאי מדווח על הנעשה מהשטח ולא מהאולפן. ראיתי ביוסי משולם מ"מ מנהל טלוויזיה Yes Man של מנכ"ל רשות השידור, נאמנו ועושה דברו. איש מגוחך.

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 1970 של המאה הקודמת. יוסי משולם בראשית דרכו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 של המאה שעברה. אנוכי כתב, שדר, ועורך בראשית דרכי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (צילום CBC  קנדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוסף של מסמכים שנשמרו מתעדים לא רק את מחלוקת ה- Off tube ואת המצב הגרוטסקי שאליו נקלעה רשות השידור בראשית שנות ה- 2000, אלא משרטטים גם את האווירה העגומה והעכורה שנוצרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעקבות מנהיגות וניהול רדודים . שורה של אנשים בלתי מהימנים ולא מוכשרים הופקדה ע"י הפוליטיקאים להיות אחראים על השידור הציבורי.

טקסט מסמך : 15 ביוני 2002. מכתב שנשלח למנהל חטיבת החדשות והבוס הישיר שלי רפיק חלבי בעניין שידורי Off tube של אליפויות אירופה בשחייה וא"ק (בהשתתפות ספורטאים ישראליים) ונועדו לשידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ביקשתי מרפיק חלבי להעביר את המכתב למ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם . רפיק חלבי עשה זאת וסימן למעלה משמאל לבוס החדש שלו בכתב ידו, "יוסי שלום , לידיעתך". בו במקום קיבל רפיק חלבי מכתב תשובה מיוסי משולם שנעלב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 17 ביוני 2002 . מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם מבקש מרפיק חלבי להביע את דעתו על מכתביי המנומסים והמקצועיים במירכאות, ולא לשמש דוור בלבד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עליבות כללית השתלטה על השידור הטלוויזיוני הציבורי. ראו את זה. כמעט כולם ידעו. כמעט כולם הפכו למשת"פים. כמעט כולם שתקו. הארץ מַלְאָה מלחכי פנכה. לא יכולתי להבליג. ב- 18 ביוני 2002 פִקססתי כאחראי ועורך שידורי הספורט את המסמך הבא למ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם. נתתי לו לדעת את דעתי עליו. יכולתי לרדת שתי קומות (מחלקת הספורט התגוררה בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים, ולשכת המנהל שכנה מימים ימימה בקומה השלישית) ולהניח את המסמך בלשכתו, אך מכיוון שרחשתי לו הערכה כה מועטה העדפתי לפקסס את המסמך מבלי לפגוש אותו. המעטתי בחשיבותו.

טקסט מסמך : 18 ביוני 2002. מכתבי הישיר ל- מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם הנוגע לשידורי Off tube  של אירועי ספורט בינלאומיים גדולים ורלוואנטיים בחו"ל. (עמוד מס' 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 18 ביוני 2002 . מכתבי הישיר ל- מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם הנוגע לשידורי Off tube של אירועי ספורט בינלאומיים גדולים ורלוואנטיים בחו"ל. (עמוד מס' 2 ואחרון מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אך בַּל אקדים את המאוחר. אני חוזר עשר שנים לאחור – לשנת 1992 וממנה לנקודת זמן עוד יותר רטרואקטיבית זאת של שנת 1985. הוטל עלי ועל הצוות שלי להפיק את שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992 בתנאי ודפוסי עבודה בלתי מתקבלים על דעתי שיצר יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. וועד עיתונות / הפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות משה "משה'לה" פרידמן ניהל מלחמה גלויה נגד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל שעל פי דעת הוועד מלאה בעסקנות. אולם המלחמה של וועד עיתונות / הפקה נגד מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל גם אם הייתה צודקת, הייתה גדושה באי סדר, הייתה כושלת מבחינה ארגונית, ותפקדה באופן לקוי ביותר. היה מדובר בוועד עיתונות / הפקה חסר כישרון בראשות אותו משה פרידמן. גם מצדי כעיתונאי ומנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה מדובר בעולם הפוך. לא סתם הפוך. עולם עלוב. "לפתע" נעלמו כמעט כל אמצעי ההפקה, הצילום, והעריכה שלי. תוכנית "משחק השבת" נפגעה באופן אנוש והפכה למסמך עיתונאי מקרטע. פארסה. כמובן שהנהלת הטלוויזיה בראשות יוסף בר-אל והנהלת רשות השידור בראשות אריה מקל לא כינסו מעולם שום מסיבת עיתונאים כדי לדווח לציבור את הפרדוקס הכספי והתכניתי בו הם משלמים להתאחדות הכדורגל תשלום רב עבור זכויות שידורים בלעדיות אך מכסים עבור משלם האגרה רק כ- % 50 מ- משחקי כל מחזור בשבתות בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום).

טקסט מסמך : 26 בפברואר 1991 . לפני כרבע מאה של שנים . העיתונים "חדשות" ו- "ידיעות אחרונות" לועגים לטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות יוסף בר-אל. "משחק השבת" הפכה למסמך עיתונאי קטוע וגדוע. עלוב. (באדיבות "חדשות" ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן והעיתון "ידיעות אחרונות").

אולימפיאדת ברצלונה 1992 התקרבה בצעדי ענק אולם כלל הפקות שידורי הספורט בראשותי נדחקו לשוליים לרבות גם הפקת המשחקים האולימפיים של ברצלונה 92'. ביקשתי שוב את יוסף בר-אל לשחרר אותי מתפקידי כמנהל מחלקת הספורט ומנווט שידורי הספורט שלו. השתררו סיטואציות בלתי אפשריות עבורי. כאילו שידורי הספורט בטלוויזיה המונופוליסטית הם קניין פרטי שלי. ובאמת ב- 13בספטמבר 1991 ביקשתי אותו לשחרר אותי מתפקידי כמנהל מחלקת הספורט לאור שערוריית הניהול שלו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לאחר קבלת המסמך הודיע לי שהוא עומד לשנות את מדיניותו ולהקצות מחדש למחלקת הספורט אמצעי הפקה כבימים עברו. "שתהיה לי בריא", סיים את השיחה בינינו בסלוגן המוכר שלו, ואינני יודע אם התכוון לכך. לפחות לא על פי פקודותיו הנוגעות לטיפוח שידור הספורט של האירועים הרלוואנטיים. הסברתי לו שוב שחטיבת הספורט איננה קניין פרטי שלי אלא תחת פיקוד שלו כמנהל כל אגפי הטלוויזיה הישראלית הציבורית (שלושת דפי המסמך הבא מצויים גם בפוסט הקודם מס' 459).

טקסט מסמך :  13 בספטמבר 1991. עמוד מס' 1 (מתוך 3) של המסמך המקורי אותו כתבתי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  13 בספטמבר 1993. עמוד מס' 2 (מתוך 3) של המסמך המקורי אותו כתבתי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 13 בספטמבר 1991. עמוד מס'  3 ואחרון (מתוך 3) של המסמך המקורי אותו כתבתי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל ואנוכי היינו פעם שכנים Door to door בקומה החמישית של בנין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים במשך עשרים שנה. דלת משרד מחלקת הספורט נשקה את דלת לשכתו של מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. בפברואר 1985 מינה אותו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת למ"מ מנהל הטלוויזיה במקום טוביה סער. שלושה חודשים אח"כ הסתיימה עונת הכדורגל של 85 / 1984 ועמה תם מאמץ הסיקור הטלוויזיוני של הליגה הלאומית (ליגת העל היום). על שולחני הונח מכתב הערכה – צל"ש מטעמו של יוסף בר-אל לפועלה של מחלקת הספורט בצירוף ברכות של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן (מחלקת הספורט הייתה כפופה ניהולית לחטיבת החדשות), מסמך שסימן את תחילתה של השתלשלות עניינים פרובלמאטית ופתטית.

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בתומה של עונת הכדורגל 1985 – 1984 בתוספת ברכה בכתב ידו של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחודש יולי 1985 הפקנו את שידורי משחקי המכבייה ה- 12 ובמרכזם השידור הישיר הפותח את מבצע השידורים ועוסק בטקס הפתיחה מאצטדיון רמת גן. 50.000 (חמישים אֶלֶף) צופים מילאו ביום שני- 15 ביולי 1985 את אצטדיון ר"ג לרבות ראש הממשלה ושריו ונשיא המדינה . כמיליון צופים חזו בשידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהחל בשמונה בערב. לגודל תדהמתי החליט מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל להיענות לבקשתם של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן ועורך "מבט" מיכאל קרפין והורה לקטוע בתשע בערב את השידור הישיר מאצטדיון רמת גן לטובת שידור מהדורת "מבט". השידור הישיר מרמת גן נכלל על פי דעתו (ודעתם של מנהל החדשות ועורך "מבט") בקטגוריה הרחבה של שידורי הספורט , והספורט נשרך על פי הבנתם אחרי החדשות. לא אירע באותו יום כל אירוע חריג או דרמטי במדינת ישראל או מחוצה לה שהצדיק העדפה אוטומטית של החדשות. מהדורת "מבט" הייתה חשובה פחות באותו הרגע. האירוע החדשותי החם ביותר והחשוב ביותר לא היה אירוע ספורט רגיל אלא שידור ישיר בעל משמעות ממלכתית של טקס פתיחת המכבייה ה- 12, "האולימפיאדה היהודית", בו נוטלים חלק אלפי ספורטאים יהודיים שהגיעו מהתפוצות בעולם לישראל . קטיעת השידור הישיר בהוראת יוסף בר-אל (בהמלצת יאיר שטרן ומיכאל קרפין) הייתה שיקול פגום . הקטיעה הוכיחה לי כי מ"מ מנהל הטלוויזיה איננו מקצוען ולא עיתונאי. יוסף בר-אל נכנע ליאיר שטרן ומיכאל קרפין. האם לא היה אמור להיות מחונן בקלאסה של מנהיג שידור ? האם באמת הוא, יאיר שטרן , ומיכאל קרפין ניצבו הרחק מ- גבולות התרבות של המדינה ? המחאות והצעקות שלי לא עזרו לי. זה היה בלתי נתפש ולא מובן לראות את מנהיגי הטלוויזיה ומעצבי דמותה אלה שאמורים להיות עיתונאים דגולים, גודעים שידור ישיר לאומי בעת התהוותו מלא תקוות נעורים בדמותו של טקס הפתיחה של משחקי המכבייה ה- 12 לטובת "מבט" רוטיני מוקלט , נטול חדשות , ומשעמם רק בגלל שהיה נהוג לחשוב פעם כי "מבט" הוא ארון הקודש בכבודו ובעצמו עוטה פרוכת שאין לגעת בה . זה היה מגוחך ובלתי מובן עד עצם היום הזה. לא היה פלא שיוסף בר-אל המבוגר האחראי ספג למחרת קיטונות של רותחין מהעיתונות  אולם הוא לא היה לבד. ההפתעה הגדולה יותר עבורי הייתה מש- יָאִיר שְטָרְן ומִיכָאֵל קַרְפִּין התגלו כ- קרתנים, צרי אופקים , ופרובינציאליים באותה ההתרחשות הקונקרטית ההיא . ראה הספר עב הכרס "הפקות חובקות ארץ ועולם" שחקרתי ובו גם תיעדתי את ההיסטוריה של שידור המכביות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז 1969. 

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת יצא מדעתו בעקבות קטיעת השידור. היה מנוי וגמור עמו להיפטר לאלתר מיוסף בר-אל במהירות האפשרית. אורי פורת העלה עוד נימוק. הוא חשד ביוסף בר-אל שהוא אופורטוניסט וראה בו אדם לא מתאים ואשר ניצב בטעות ברום שדרת הפיקוד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. את דעתו זאת הביע בפניי כלהלן : "איזה חוסר מקצוענות. האופורטוניסט הזה הוא סתגלן החושק בתפקיד מנהל הטלוויזיה. עמי הוא לא התייעץ בטרם הגדיעה . מיניתי אותו בשעתו ולכן אני גם אסלק אותו", סינן מבין שיניו בסגנון הדיבור הלחשני שלו. קטיעת השידור הישיר של טקס פתיחת המכבייה על ידו היה מעשה שררה ולחלוטין לא מקצועי, אך מתוכנן ומביש. המעבר המטופש לשידור חדשות נועד לקדם את ענייניו בבוא העת ועל מנת למצוא חן בעיני שתי פונקציות חשובות בבניין הטלוויזיה, מנהל חטיבת החדשות ועורך "מבט", ומבלי להתחשב בתוצאות המרות של השידור. יוסף בר-אל הודח במרוצת 1985 מתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במקומו מונה לתפקיד מ"מ חדש יאיר אלוני שאף הוא לא החזיק מעמד זמן רב מידי, ופינה באפריל 1986 את מקומו לחיים יבין. בקיץ 1992 מלאו שנתיים לכהונתו של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה. יחסי העבודה בינו לבין מנכ"ל רשות השידור אריה מקל הלכו והחריפו. אך שוב, בל אקדים את המאוחר.

מנהל חטיבת החדשות אלימלך רָם בשנים 1993 – 1990.

בתווך שבין יוסף בר-אל לביני ניצב מנהל חטיבת הדשות אֶלִימֶלֶך רָם. אלימלך רם קרא את המסמכים שהועברו דרכו בנתיב המוביל אל מנהל הטלוויזיה וזימן אותי למשרדו בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. "יואש אלרואי אני יודע שאתה צודק , אבל הסתכל עלי", אמר לי וסימן באצבעו על רקתו. לא הבנתי אם במעשה הפנטומימה שלו הוא מתכוון לכמות ה- I.Q. ש- בה חונן מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אוֹ שמא חשש פן יחטוף כדור בראש מהבוס הראשי אם יתמוך בי בגלוי ובפרהסיה. אֵלִימֶלֶך רָם מנהל חטיבת החדשות והבוס הישיר שלי לא שינה דבר ולא סייע במאום. הוא היה אומנם איש רציני שבא מעולם העיתונות האלקטרונית ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה אולם לא הציב שום סטנדרט חדש בשידורי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ניצבתי בודד מול מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. לא נראה לי שתופעת הכוחניות חסרת ההיגיון ונעדרת התוחלת של יוסף בר-אל הזיזה למישהו מעוזריו בהנהלת הטלוויזיה, למַעֵט מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ששימש בתפקידו כשבועיים בלבד, אך הפנקס שלו כבר היה פתוח וידו רשמה. הרי העליבות הייתה גלויה לעין כל.

אנוכי מדלג לרגע על אולימפיאדת ברצלונה 1992. ביום שישי – 28 במאי 1993 הבעתי שוב את דעתי בפני מנהל החדשות אֵלִימֶלֶך רָם , מנהל התוכניות אליעזר יערי ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, על הסטת תוכנית האקטואליה "מבט ספורט" לשידור בשתיים עשרה וחצי בלילה ועל איכות לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שמוצע לציבור בימי חמישי בשבוע [1]. בחודש אפריל 1993, החליט מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל להחליש אותי עוד יותר ולהזיז את ספינת הדגל התוכנית "מבט ספורט" עתירת הרייטינג והמשודרת באורח קבע בערבי חמישי בזמן צפייה ראשי משמונה בערב לשעת שידור בלתי אפשרית בחצות וחצי בלילה. לא ייאמן…? ייאמן ! את החלל בן השעה שנוצר עד תשע בערב תחילת שידור "מבט" החליט לסתום באמצעות תוכנית הבידור הקלוקלת "בני היל" ושידורים חוזרים מהאוֹב של "מקבילית המוחות" בהנחייתו של יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. לרוע מזלי מנהל התוכניות דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית אליעזר יערי היה שותף מלא ותומך נלהב במזימת השינוי של יוסף בר-אל וראה בו מצליחן ניהול (כפי שהכריז באוזניי לא פעם ולא פעמים, "סוף כל סוף יש מנהל טלוויזיה בישראל…"). ב- 28 במאי 1993 כתבתי מסמך למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בכתב ידי ובדם לבי ונתתי לו לדעת את מה אני חושב עליו ועל מעלליו.

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                                                                                                           28.5.1993

אל    :  מנהל הטלוויזיה באמצעות מנהל החדשות .

מאת  :  יואש אלרואי .

הנדון  :  לוח משדרי הטלוויזיה הישראלית  –  יום חמישי – 27.5.1993 .

יוסף בר- אל שלום רב ,

בעקבות העתקת "מבט ספורט" שהיא תוכנית ספורט אקטואלית המסקרת את אירועי היום והשעה ומסכמת את אירועי השבוע מ – 20.00  ל-  00.30  אחר חצות, ניתנה לי אמש הזדמנות לצפות בשידורי הטלוויזיה ברשת שלנו , ואני מבקש להגיב על כך כלהלן :

1. שידור התוכנית "בני היל" הנואף המזדקן עם השפנפנות שלו אתמול ב- 20.00 , היא טעות גסה . זאת שגיאה קשה גם מן ההיבט המוסרי , כי בשעה המדוברת צופים בטלוויזיה מאות אלפי ילדים ובני נוער , וזה פשוט דוחה ולא מתאים .
2. שידור "מקבילית המוחות" אתמול ב – 20.30 , תוכנית שהופקה אשתקד , והמציגה מושגים , מונחים ואישים על בסיס אקטואליה – ההחלטה לשדר תוכנית כזאת בשידור חוזר היא טעות עקרונית . אין ספק שיש מקום לשידור חידונים ושעשועונים מסוגים שונים , אבל שידור אותה תוכנית "מקבילית המוחות" כשידור חוזר , הנסמכת גם על אקטואליה והמציגה למשל את גיורא שפיגל (המאמן כבר שנה את מכבי חיפה) כמאמן בני יהודה וכיו"ב , הופכת את התוכנית עצמה למגוחכת .
3. הרשה לי לומר לך שוב שהעתקת "מבט ספורט" שהיא תוכנית אקטואליה וחדשות ל- 00.30 אחר חצות והפונה לדור הצעיר והמבוגר כאחד , הייתה החלטה רעה ("מבט ספורט" אגב עסקה אתמול בטורניר הטניס של רולאן- גארוס בפריס) .

בחצות הלילה ומעבר לזה משדרים אולי את "בני היל" וחומרים אחרים של "Late show" , אבל לבטח לא מִשְדָר ספורט שמבוסס על אקטואליה וחדשות , למעט כמובן שידורים ישירים של אירועי ספורט חשובים שזמן השידור שלהם "כפוי" ולא ניתן להזזה , כמו למשל משחקי ה- NBA  וכו' . 

בברכה, יואש אלרואי 

עותק  :  אליעזר יערי מנהל התוכניות                                                                        

עותק : יפה מישורי מנהלת מחלקת הגשה ורצף

טקסט מסמך : 28 במאי 1993 . זהו המסמך המקורי ששלחתי למנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל באמצעות מנהל חטיבת החדשות אלימלך רם. שניהם החליטו להזיז את שידור "מבט ספורט" לחצות וחצי בלילה, ובמקום זאת לשדר ב- Prime time  הציבורי את הנואף המזדקן "בני היל'". מוטי קירשנבאום כבר כיהן כמנכ"ל רשות השידור החדש עשרה ימים. הוא הבין שכך התנהלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאורך שנים בטרם מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את מה שמתחולל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניתן היה לכנות איוולת. כל התבוסות והשינויים המוזרים והתמוהים הללו התרחשו בעידן אריה מֶקֶל, יוסף בר-אל, ואֵלִימֶלֶך רָם. מכולם הרגיז אותי הכי הרבה מנהל החדשות אלימלך רם, שממש לא ידע מהחיים שלו בכל הנוגע לשידורי הספורט. מחלקת הספורט על פי נהלי הטלוויזיה הישראלית הייתה "דסק" בלבד" בחטיבת החדשות (למרות נפח השידור העצום שלי וכמויות התקציבים הענקיות שהוזרמו אלי לצורך הפקות הספורט הגדולות) אני סרתי למרותו הישירה. הייתי ת.פ. (תחת פיקוד) שלו , אך הוא התעלם ממני ומתוכניות ושידורי הספורט לחלוטין למרות שכמנהל חטיבת החדשות נשא באחריות ישירה והיה "מפקדם העליון". נפגשתי עם מנהל הטלוויזיה ומנהל התוכניות שלו והצעתי להם לבטל את "מבט ספורט" לאלתר ולפחות לחסוך את אמצעי ההפקה והצילום של התוכנית התוססת שהפכה לסהרורית . העתקת התוכנית "מבט ספורט" לשידור בשתיים עשרה וחצי בלילה הייתה מעשה של חובבנים שיצאו מדעתם. מעולם לא התקיים בתקופת יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 שום Consortium האמור לדוּן ביעדי השידור הציבורי, והאם שידורי הספורט הם נדבך הכרחי בשידור הציבורי. הכבלים כבר חדרו כמעט לכל בית בישראל וערוץ 2 המסחרי ניצב בקיץ 1993 ערב השקתו בישראל, אך יוסף בר-אל, אליעזר יערי, ואלימלך רם לא קבעו שום מאפיינים ולא יזמו שום קונספציה של בידול השידור הציבורי ממתחריו והפיכתו למותג. לפתע נראה היה כי שידור הסדרה של הנואף המזדקן האנגלי "בֶּנִי הִיל" בלֵב ה- Prime time של השידור הציבורי היה פסגת הישגיהם. העיקר היה לנַטְרֵל את יואש אלרואי ואת שידורי הספורט שלו. כעבור זמן לא רב הודח יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יאיר שטרן תפש את מקומו.

עם סיום עונת שידורי הכדורגל בחודש יוני 1993, מצאתי את עצמי עייף ותשוש מהמאבקים הבלתי פוסקים שלי להשגת אמצעי ההפקה, שידור ועריכה בעבור תוכניות "משחק השבת" בשבתות. לא היה שום מִתאם הגיוני תחת שרביט ניהולו של יוסף בר-אל, בין כמות הכסף הגדולה ששילמנו להתאחדות הכדורגל כרשת שידור בלעדית, סכום של 2.300000 (שני מיליון וְ- 300 אֶלֶף) דולר בעבור הסכם דו שנתי 1994 – 1992, לבין כמות האמצעים הדלה שהועמדה לרשותי לצורך הפקת התוכנית. זאת הייתה עליבות עיתונאית ותכנית גם יחד. אין בטלוויזיה אֶפֶס ואין כאן משחקי מזל. אתה זקוק לטכנולוגיה מינימאלית כדי להגיע להישג עיתונאי כלשהו. הרגשתי שאני כורע תחת הנטל. זה היה בלתי אפשרי. פשוט אינני יכול יותר לשאת יותר את עליבות המעמסה על כתפיי. ביום ראשון – 13 ביוני 1993 בתום עונת שידורי הכדורגל כתבתי למנהל שירותי ההנדסה דוִד יוֹגֶב בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דו"ח עבודה טכנולוגי שלילי ביותר ובלתי נסבל שחוויתי יום קודם לכן בעריכת "משחק השבת" [2]. תנאי היצירה והעבודה באמצעות הטכנולוגיה הדלילה הייתה בלתי אפשרית. עותקים ממנו שלחתי ליוסף בר-אל שהיה עדיין מנהל הטלוויזיה באמצעות אֵלִימֶלֶך רָם, ולמנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום באמצעות יוסף בר-אל . הנה המִסמַך כלשונו.

טקסט מסמך : 13 ביוני 1993. מכתבי למנהל שירותי ההנדסה בטלוויזיה הישראלית, דוד יוגב (עמוד מס' 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 13 ביוני 1993. מכתבי למנהל שירותי ההנדסה בטלוויזיה הישראלית, דוד יוגב (עמוד מס' 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנים רבות המתנתי וייחלתי לבואו של מנכ"ל רשות שידור בסדר גודל וברמתו של מוטי קירשנבאום. מצִדִי זה היה בסדר אילו נבחרו לתפקיד דן שילון ו/או אלכס גלעדי. על כל פנים מישהו מהשלישייה הנכבדה הזאת. מוטי קירשנבאום נכנס בכל עוצמת אישיותו לוָואקוּם הטלוויזיוני שנוצר בתקופתו של יוסף בר-אל. וָואקוּם מכל היבט. וָואקוּם בכל תחום מתחומי הטלוויזיה. מייד שיגרתי לו את הרהורי לִבִּי, בכתב ידי, ובדם לִבִּי, אודות קורותיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשלוש השנים האחרונות של 1993- 1990 תחת ניהולו הבלתי אפשרי של יוסף בר-אל. רציתי שידע מה שרר כאן בשלוש השנים האלה. טראומה טלוויזיונית.

עד אמצע חודש מארס 1992 לא מונה וועד מנהל לרשות השידור ולא יו"ר וועד מנהל של רשות השידור. לכן תקציב רשות השידור לאותה שנה טרם אושר ולא ניתן היה לגבות את האגרה . המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל פעל בחלל ריק וסירב בכל תוקף להתחייב בעצמו לסכומים הכספיים הגדולים עבור הדרישות הטכניות והלוגיסטיות רבות הפנים שהצגתי בפניו ואותם היינו אמורים לשָלֵם מראש לקבוצת הטלוויזיה המבצעית מיסודה של הטלוויזיה הספרדית (TVE), הקרויה : RTO 92 (ראשי תיבות של Radio Television Olympics 92) בראשות מנולו רומרו. קבוצת RTO 92 הספרדית שמנתה 3000 (שלושת אלפים) עובדים שימשה Host broadcaster בינלאומי והיא שהפיקה את סיגנאל שידורי המשחקים האולימפיים עבור כל רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות. אַרְיֵה מֶקֶל המתון והַזהִיר ראה במתן גושפנקא משלוֹ להוצאות בסדר גודל כזה לצורך הפקת אולימפיאדת ברצלונה 1992 בלא אישור מסודר של הוועד המנהל, הפרת חוק התקציב של רשות השידור. פשוטו כמשמעו. רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית שוב התגלו כגופים ביורוקרטיים ומסורבלים. נקלעתי לדוחק זמן חמור. ב- 1986 העניק הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בראשות הנשיא חואן אנטוניו סאמאראנש לברצלונה בירת מחוז קטלוניה את הזכות לארח את האולימפיאדה ה- 25 במניין העת החדשה . בזכויות השידורים של ההצגה הגדולה בתבל התעניינו מלבד איגוד השידור האירופי (EBU) גם רשתות טלוויזיה מסחריות ועשירות באירופה , כמו ערוץ הטלוויזיה האיטלקי "קָאנַאל צִ'ינְקוּאֶה" של סילביו ברלוסקוני ואחרים. התפתח מו"מ תחרותי בו העניק חואן אנטוניו סאמאראנש עדיפות לשידור הציבורי הבינלאומי אך דרש ממנו את מלוא פוטנציאל התמורה הכספית. ב- 30 במארס 1989 חתם ה- EBU בראשות המזכ"ל הבלגי שלו אוהד ישראל מר רג'יס דה קאלברמאטן (Regis de Kalbermatten) על חוזה זכויות השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 עם IOC בו ה- EBU מתחייב לשלם סך של 90.000000 (תשעים מיליון) דולר [3] הסכום הזה כלל גם את הקמת ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center). ה- Break down של ס"ה של התשלום הכללי בן 90 מיליון דולר היה כלהלן :

1. ה- EBU ישלם 66000000 (שישים ושישה מיליון) דולר.
2. ה- EBU ישלם 9000000 (תשעה מיליון) דולר עבור הקמה ומיסוד ה- IBC בברצלונה.
3. רשת הטלוויזיה הציבורית הספרדית TVE שהיא חברה פעילה ב- EBU תשלם 15000000 (חמישה עשר מיליון) דולר מכיסה כדי להשלים לסך של 90000000 (תשעים מיליון) דולר.

יוקר זכויות השידורים ששילם איגוד השידור האירופי ה- EBU עבור אולימפיאדת ברצלונה 1992 היתמר מעלה ב- % 321 (שלוש מאות עשרים ואחד אחוזים) יותר לעומת תשלום הזכויות בן 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר ששילם ה- EBU עבור המשחקים האולימפיים של סיאול 1988. זאת היה קפיצת מדרגה משמעותית ביותר. הטלקס שנחת על שולחני באותו יום של 30 במארס 1989 והיה חתום ע"י רג'יס קאלברמאטן הסביר את תוצאת המו"מ היקרה של ה- EBU עם IOC הנוגע לאולימפיאדת ברצלונה 1992, והצביע שוב על העובדה כי ווקטורים מסחריים עשירים פועלים זה מכבר בתוככי תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית ומהווים קונקורנציה לשידור הציבורי. רוחות עזות נשבו בכיוון השידור הטלוויזיוני הציבורי וניסו לכופף אותו. 90000000 (תשעים מיליון) דולר היוו תשלום נוצץ והעיתון "HERALD TRIBUNE" בהוצאה האירופית שלו מיהר לפרסם את הסכום לקוראיו על פי הנתונים שקיבל מה- EBU. זה היה שבע שנים לפני הופעתו של המיליארדר הגרמני לאו קירש (Leo Kirsh) שגזל ב- 1996 מה- EBU את זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 ומונדיאל גרמניה 2006.

טקסט מסמך : אפריל 1989. ידיעה מרכזית מטעם סוכנות Reuters בעיתון "HERALD TRIBUNE" בהוצאה האירופית שלו, המספרת על פי מידה מה- EBU אודות רכישת זכויות השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 ע"י רשתות הטלוויזיה של ה- EBU בגובה של 90.000000 דולר ע"י ה- EBU. (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך : 30 במארס 1989. זהו הטלקס של מזכ"ל ה- EBU  (איגוד השידור האירופי) רג'יס דה קאלברמאטן הנוגע לרכישת זכויות השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 ע"י האיגוד תמורת סכום של 90000000 (תשעים מיליון) דולר. הוא הועבר מייד לידיעתם של מנהל הטלוויזיה חיים יבין, מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן, וסמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחלוף ארבעה ימים שלחתי לשלושת הבוסים שלי ב- 4 באפריל 1989 תזכורת כפי שהופיעה בכותרת של העיתון "HERALD TRIBUNE" בהוצאה האירופית שלו. נותרו יותר משלוש שנים עד לטקס הפתיחה של אולימפיאדת ברצלונה 1992. פרק זמן לא ארוך כשמדובר בהכנות כל כך אינטנסיביות ויקרות בתוככי השידור הציבורי האיטי והמסורבל.

טקסט מסמך : 4 באפריל 1989. תזכורת אולימפית העוסקת בזכויות השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1991 תשעה חודשים בטרם טקס הפתיחה השלימו רשתות הטלוויזיה הרציניות בעולם את הכנות הכיסוי שלהן. הן היו הרוב. המיעוט ואנחנו בתוכו השתכשכו עדיין במי המדמנה של חיכוכים, ביורוקרטיה, מינויים, מריבות, ו- וויכוחים. מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל כתב מכתב רשמי מנומס ומנומק ב- 1 בנובמבר 1991 לשני ראשי הקבוצה המבצעית של ה- EBU הנורווגי יָארְלֶה הוֹיְסַאטֶר ומַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ הספרדי (מבלי לשתף את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל), בו הוא מסביר מדוע רשות השידור הציבורית של ישראל מבקשת באופן רשמי לדחות את מועד האקרדיטציה (Accreditation) של ציוותי השידור שלה בטלוויזיה וברדיו שייטלו חלק בשידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992 [4].

טקסט מסמך :  1 בנובמבר 1991. זהו מכתבו של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל למנולו רומרו מנהל RTO 92` ויארלה הויסאטר ראש הקבוצה המבצעית של ה- EBU, הנוגע לבקשת הדחייה של משלוח טפסי ה- Accreditations של ציוותי השידור של הטלוויזיה והרדיו האמורים לסקר את אולימפיאדת ברצלונה 92. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשמונה חודשים וחצי לפני טקס הפתיחה בברצלונה לא הייתה לנו עדיין את האולימפיאדה של 1992 ביד. לא ניתן לי להפיק אותה ולא הורשיתי ע"י הבוסים שלי לפסוע אפילו פסיעה אחת קטנה לפנים. מעולם לא קרה עיכוב כזה בתולדות רשות השידור. מכונת ההפקה הטכנולוגית והלוגיסטית שלי נתקעה. הוויכוחים הפוליטיים הנוגעים למינויי העַל ברשות בלם כל קִדְמָה של שידור. הייתי מודאג מאוד ובלחץ גדול.

רק בראשית חודש אפריל 1992 משמוּנָה לשמחתי עו"ד מִיכָה יִנוֹן איש המפד"ל ע"י ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור החלו לזוז דברים. ראש הממשלה העדיף את מִיכָה יִנוֹן על פני מועמד אחר מטעם המפד"ל, אוּרִי פַלָח. בואו של מר מִיכָה יִנוֹן (איש רציני בעל יכולות, וגם ישר והגון) ב- רגע האחרון, הציל את הפקת שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992. ברכתי אותו ובישרתי על מינויו במכתב אישי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ששהה באותה עת בארה"ב [5]. בחודש מאי 1992 אושר התקציב סופית ע"י וועדת הכספים של הכנסת. זה לא ייאמן אבל זאת הייתה האמת. רק כחודשיים אולי חודשיים וחצי לפני תחילת המשחקים קיבלתי אוֹר ירוק מהמנכ"ל אריה מֶקֶל, היו"ר מיכה יִנוֹן, ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, להתחיל להפיק את שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992, ולהזמין את השירותים הטכנולוגיים והלוגיסטיים הנדרשים ונחוצים להפקה ולשידורים ישירים כה מורכבים ומסובכים . נקלעתי לדוחק זמן עצום. זאת הייתה עליבות בהתגלמותה ששום מפיק שידורים אולימפיים ב- EBU וגם ברחבי העולם לא התנסה בה ולא חווה אותה. במידה רבה הייתי בר מזל מפני ששני ראשי ה- Operation Group של ה- EBU באולימפיאדת ברצלונה 1992 הנורווגי יארלה הויסאטר (Jarle Hoeysaeter) והספרדי מנולו רומרו (Manolo Romero) שמרו לי חֶסֶד נעורים.

טקסט תמונה : 9 באפריל 1992. שר החינוך זבולון המר ז"ל ממנה בשם ממשלת ישראל את עו"ד מר מיכה ינון ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של היו"ר היוצא אהרון הראל ז"ל. זיהוי הנוכחים התמונה מימין לשמאל : היו"ר היוצא אהרון הראל ז"ל, שר החינוך זבולון המר ז"ל, היו"ר הנכנס עו"ד מיכה ינון יבד"ל, והמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור ז"ל (אביו של הלשונאי אבשלום קור). (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רק לאחר מינויו של עו"ד מיכה ינון במארס – אפריל 1992 ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור העברתי את הפקת ברצלונה 92' להילוך חמישי בתמיכת מיכה ינון עצמו וגם אריה מקל. בכמה עניינים ומקומות איחרתי את המועד. למשל : לא נותרו עמדות שידור בהיכל הג'ודו בקומפלקס האולימפי של ברצלונה 1992. נגזר על אורי לוי לשדר ישיר את תחרויות הג'ודו האולימפיות בברצלונה מעמדת Off tube שנשכרה על ידי ב- IBC ועל פרשן הג'ודו המצוין שלנו אלוף הג'ודו רב המוניטין של ישראל יונה מלניק נכפה לעשות זאת Off tube מהמוניטור באולפן בירושלים.

[1]  ראה נספח : מכתבי למנהל החדשות ומנהל הטלוויזיה מ- 28  במאי  1993 הנוגע לעליבות לוח השידורים בימי חמישי בשבוע   והסטת "מבט ספורט" משמונה בערב לשידור בחצות וחצי  מזמן צפייה ראשי בשמונה בערב, לשידורו אחרי חצות (ב-  00.25).

[2]  ראה נספח : מכתבי לדוד יוגב מנהל שירותי ההנדסה בטלוויזיה הישראלית מתאריך 13 ביוני 1993, ונושאו "דלוּת עבודת המאסטר בשבת".

[3]  ה- EBU שילם 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון)דולר עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת סיאול 1988.

[4]  ראה נספח : מכתבו של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ליארלה הויסאטר ומנולו רומרו ב- 1 בנובמבר 1991 , המבקש לדחות את מועד שליחת ה- Accreditations  לאולימפיאדת ברצלונה 1992 , בשל היעדר יו"ר וועד מנהל והיעדר תקציב. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל לא דיווח על מכתבו זה למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל.

[5]  ראה נספח : מכתבי (באמצעות פקס) למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל השוהה בארה"ב בתאריך  16 במרס 1992, המודיע לו על בחירת עו"ד מיכה ינון ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור.

סוף הפוסט מס' 460. הועלה לאוויר בשבת – 20 בדצמבר 2014. המשך בפוסט מס' 461.