הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. האינטרנט איננו מוסד תקשורת פרוץ וגם לא אכסניית מידע שפתוחה למפרי חוק. גם עליו חלים זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : רף הכניסות לבלוג yoashtvblog.co.il נע ביום אחד בין 100 (מאה) ל- 300 (שלוש מאות).

———————————————————————-

פוסט חדש מס' 432 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 11 בספטמבר 2014. כל הזכויות שמורות. 

———————————————————————-

1. יורם ארבל. היסטוריה וביקורת טלוויזיה. 2. עמיחי שפיגלר. 3. סוכת רשות השידור הנופלת. פוסט מס' 432. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הערה 4 : אני אוהב להאזין לעיתונאי – שדרן כנה וחוקר ברדיו גלי צה"ל, המידה רבה לא שגרתי, מר רינו צרור בימי חמישי בשבוע בין 09.00 ל- 11.00.

הערה 5 : אני אוהב לקרוא את הטקסטים והניתוחים של פרשנית הטניס של העיתון "ישראל היום" העיתונאית אילנה ברגר – הרפז. היא כותבת היטב.

כותרת הפוסט : 1. יורם ארבל. היסטוריה וביקורת טלוויזיה. עמיחי שפיגלר. סוכת רשות השידור הנופלת. פוסט מס' 432. כל הזכויות שמורות.

שלושת  האלופים הראשונים . THE FIRST THREE GRAND  MASTERS . אלופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית . (חלק ד') . דן שילון,  אלכס גלעדי,  ומוטי קירשנבאום . כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי . חלק מהטקסט המופיע כאן נכתב בתקופה שבין אוקטובר 1998 לספטמבר 2011 .

סיסמאת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" :

FROM MY POINT OF VIEW : If You Do, Do It Right – If Not Give It Up

השורה התחתונה :

THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIP BETWEEN TELEVISION AND SPORTS (+ News and documentary) – IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD IN YEARS 1936 – 2009

ציטוט : "מעשים גדולים אינם נעשים בכוח – אלא בהתמדה" . (סמואל ג'ונסון) .

1. שלושת האלופים הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שקמה מעפרה בשנים 1969 – 1967.

א. פרולוג קצרצר. חלק מהטקסט המובא עכשיו בפוסט הנוכחי לקוראי הבלוג משמש רקע להולדתו הטלוויזיונית של יורם ארבל היכן שהוא בסופה של 1971 אולי בראשית 1972 . הפוסט הזה נחקר ונכתב בסופה של 1998 לאחר שובי מסידני (Sydney) מפגישת ה- WBM ה-1 שעסקה בהכנות למבצע כיסוי הטלוויזיה את אולימפיאדת סידני 2000.

ב. הספר "רוש ולענה בשנים 2005 – 2001" אחד מבין 13 הספרים שמרכיבים את הסדרה רחבת ההיקף , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" , מחזיר אותי בערגה לראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה . נוף נערותי הטלוויזיוני . גם נוף נערותו הטלוויזיוני של יוֹרָם אָרְבֶּל . שנת 1971 היוותה קו זינוק טלוויזיוני משותף לשנינו , בתחומים שונים , אך באותה מדיה לתקשורת המונים . המיקרופון לא היה אביזר חדש עבור יורם ארבל . בטרם מעברו לטלוויזיה הישראלית הציבורית והדַרְדָקִית בראשית עשור ה- 70 של המאה הקודמת , היה יוֹרָם אָרְבֶּל אחד מקרייני החדשות המפורסמים ביותר ברדיו "קול ישראל" . הוא היה הקריין בתקופתו של מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹך גִבְתוֹן ז"ל בטרם עידן הטלוויזיה בארץ , מי שבישר בקול הבריטון העמוק שלו במהדורת החדשות של 08.00 ביום שני – 5 ביוני 1967 לאזרחי מדינת ישראל כי פרצה מלחמת ששת הימים . בדצמבר 1971 או אולי בינואר 1972 ביקש יוֹרָם אָרְבֶּל לעשות הסבה . כמו רבים אחרים גם הוא רצה להיות שַדָּר ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחטיבת הספורט של דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי . בעיקר שדר כדורגל . גם יורם ארבל מַלָבֶּסִ"י צעיר בן 30 מפתח תקווה רצה לחבוש את דמותו של שדרן רדיו "קול ישראל" הפופולרי והמוערך ו- הבלתי נשכח נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם ז"ל , אולם בטלוויזיה הצעירה שאך זה נעמדה על רגליה . מיקרופון הכדורגל  של הרדיו היה תפוּש ומאוָּיש ע"י נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם עצמו מאז שנת 1947 ללא כל מתחרים . נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם המוכשר , האהוב , והפופולארי לא היה מאוים ע"י איש בימים ההם אולם מאידך הרדיו נתפש כ- Media ישנה , עתיקת יומין . העתיד היה טמון בטלוויזיה ויוֹרָם אָרְבֶּל כמו רבים לפניו וגם אחריו ביקש למצוא את עתידו בחטיבת הספורט של דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי . לטלוויזיה הישראלית מלאו ב- 1971 שלוש שנים בלבד . מנכ"ל רשות השידור ב- 1971 היה שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל . מנהל רדיו "קול ישראל" היה משה חובב ז"ל . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ייבדל לחיים ארוכים היה סא"ל יְשַעְיָהוּ "שַיְיקֶה" תַּדְמוֹר סגן קצין חינוך ראשי בצה"ל שהתמנה לתפקיד הרם במקומו של נַקְדִימוֹן "נַקְדִי" רוֹגֵל ז"ל . שַיְיקֶה תַּדְמוֹר הובא לניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1971 משורות צה"ל על פי יוזמה של ייבדל לחיים ארוכים המִשְנֶה ליו"ר הוועד המנהל הסופר נָתָן שַחַם (חבר קיבוץ בית אלפא) . היוזמה יוצאת הדופן הזאת זכתה לתמיכה גורפת של שַר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור יִגְאָל אַלוֹן ז"ל ומנכ"ל רשות השידור שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל וכמובן גם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר חַיִים יָחִיל ז"ל . זה היה לפני המון שנים . מרבית גיבורי סַגָת הטלוויזיה ורשות השידור של הדוֹר ההוא מהימים ההם כבר אינם בין החיים .

אל הסביבה הטלוויזיונית האמביציוזית והתחרותית הזאת נשאב גם יוֹרָם אָרְבֶּל . מי האמין כי בתוך עשור יהפוך דווקא הוא לשַדָּר הספורט הלאומי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בה בלטו באותו עשור ה- 70 ההוא של המאה הקודמת דָן שִילוֹן , אָלֶכְּס גִלְעָדִי , ומְָרְדְּכַי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאוּם . שלושת האלופים דן שילון , אלכס גלעדי , ומוטי קירשנבאום נציגים של שלושה פיקודים נמרצים רוויים קצינים וחיילים מלאי כישרון , תשוקה , ודבקות במשימה – הציגו כבר לפני שנות דוֹר וחצי , אידיאל בכל רמה כמעט בעשיית טלוויזיה . משום כך הפכו לדמויות מופת ומודל לחיקוי . דָן שִילוֹן, אָלֶכְּס גִלְעָדִי , ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם נמנים על קבוצת אנשי טלוויזיה מהגדולים ביותר שקמו עד היום במדינת ישראל . הם היו Pioneers . דוֹר החלוצים המייסדים . שלושתם היו ממחולליה של מהפכת התקשורת הטלוויזיונית שהתחוללה במדינת ישראל בסוף עשור ה- 60 ובשנות ה- 70 של המאה הקודמת . המהפכה שינתה את אורחות חייו של כל אזרח בישראל . בעיצומה של מהפכת הטלוויזיה הזאת בישראל בחודש אוגוסט של שנת 1973 , כחמש שנים ורבע לאחר הקמתה , מונה מר אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן (היום פרופסור ארנון צוקרמן) למנהלה החמישי . כל אחד מהשלישייה היוצאת דופן והנזכרת לעיל הוקיר והעריך את ארנון צוקרמן האיש ששימש מנהיג שידור משגשג ומנהל מוכשר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שֵש שנים רצופות מ- 1973 עד 1979 . בעיניי ועל פי חוות דעתי הייתה תקופת השנים ההיא 1979 – 1973 "תּוֹר הַזָהָב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית .

ב- 1 אפריל 1974 מונה יִצְחָק לִבְנִי מפקד גלי צה"ל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים במקומו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג . הטלוויזיה הישראלית הציבורית  עשתה בשנות ניהולם של ארנון צוקרמן ויצחק לבני את הצעד הגדול ביותר לקראת שֵם התואר המקצועי המחייב , והקרוי , "רשת שידור" . בין מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי לבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן שרר במשך חמש שנים מתח ניהולי וריב סמכויות , אך באופן פרדוקסאלי לא הפריע הדבר לפריצת הדרך ההיסטורית . סיבת ההצלחה איננה מקרית . ההיסטוריה העמידה לרשותו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן שלושה אישֵי טלוויזיה רב תחומיים בדמותם של דָן שִילוֹן , אָלֶכְּס גִלְעָדִי , ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאום . שלושתם היו לא רק אנשי הפקה ועריכה מצטיינים אלא היו מנהיגי שידור . האנשים נהו אחריהם . השפעתם על התוויית הדרך בראשית עשור ה- 70 במאה הקודמת ובעיקר ו- מייד בתום שידורי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ורתימת הכפופים להם בדרך להגשמת משימות השידור היו מרשימות ומשכנעות, ובשל כך בלתי נשכחות. זאת חוות דעתי. השלישייה הזאת כיהנה בעצם כמעין חֶבֶר נאמנים של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. כל השלושה היו מעריצים מושבעים של מנהל נערץ שהיה מנהיג שידור בעצמו . הכרתי היטב במסגרת עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית את דָן שִילוֹן , אָלֶכְּס גִלְעָדִי , ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם . שלושתם היו עובדים סופר מקצועיים בעלי יושרה . מאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הייתי רחוק . לא הכרתיו כלל עד הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של ארגנטינה 1978 . אבל החזקתי בדעה שאם השלישייה הזאת שאותה הכרתי רוחשת לו אהדה כה גדולה סימן הדבר שגם הוא כמותם חונן ביושרה וכישרון . יושרה היא התכונה החשובה ביותר של כל מנהיג באשר הוא בכל רמה ורובד . הטריאומוויראט למרות גילו הצעיר קבע יחד עם מנהלם אג'נדה ברורה של השידור הציבורי . פילוסופיית שידור שהושתתה על פרופורציה מתאימה בין שידורי הדרמה , הבידור , החדשות , התיעוד , והספורט . הייתה גם קורלציה בעת ההיא בין כמות העשייה העצמית המקורית לבין רכישת הסרטים הקנויים . זאת הייתה תקופה טלוויזיונית הירואית ונפלאה שחלפה לבלי שוב . Gone With The Wind . לא רק בגלל התוצאות המשגשגות העכשוויות והקונקרטיות שהופקו והושגו באותו העשור המופלא שבין 1970 ל- 1980, אלא גם מפני התקוות והאמונה שנזרעו ו- ננטעו , ובשל מודל טלוויזיוני – ציבורי של "תּוֹר הַזָהָב" שנוצר ורבים חשבו שהוא יחזיק מעמד לנצח .

ב- 1 באפריל 1979 הודח יִצְחָק לִבְנִי מכהונתו . או אם תרצו תקופת כהונתו בת חמש שנים לא הוארכה . ממשלת ישראל בראשות מְנָחֵם בֵּגִין ושר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זְבוּלוּן הָמֶר (איש המפד"ל) לא הייתה מעוניינת עוד בשירותו ומינתה תחתיו את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד למנכ"ל רשות השידור הבא. בקיץ 1979 הדיח יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד את אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית . משהודח מנהלם הנערץ מצאה השלישייה האמיצה את עצמה במאבק מקצועי ממושך אך חסר סיכוי נגד מדיחו של מנהל הטלוויזיה . בתוך ההיררכיה הנוקשה ברשות השידור נידונו אי הסכמתם ומאבקם נגד יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד- לכישלון . אולי מראש . הם בעלי וֶותֶּק של עשייה בת עשור בטלוויזיה והמנכ"ל הטירון שלהם לא שידרו על אותו הגל . משלא צלח הוויכוח המקצועי בינם לבין יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן 1984 – 1979 (פיגורה תקשורתית מוכשרת בפני עצמה שקנתה את המוניטין שלה בעיתון "מעריב") , מצאו עצמם השלושה נוטשים בזה אחר זה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעקבות מנהיגם אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן שסולק הראשון . זאת הייתה טרגדיה של הטלוויזיה הציבורית המונופוליסטית . האנשים שבנו את הבית נטשו אותו . שלושתם עלו לאין שיעור בידע הטלוויזיוני שלהם על המנכ"ל החדש חסר הניסיון יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד אך היו חלשים ממנו בסולם הסמכויות . הטלוויזיה היא מוסד היררכי , לכן כל השלושה הובסו בזה אחר זה במאבקם נגד יוסף "טומי" לפיד . לוּלֵא פרשו ממנה נכון היה לטלוויזיה הישראלית הציבורית עתיד מזהיר . יוסף "טומי" לפיד ז"ל נהנה בתקופת המנכלות שלו בשנים 1984 – 1979 מגיבוי פוליטי בוטה ובלתי מעורער של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן ז"ל . מוסד הטלוויזיה הישראלית הציבורית של עשור ה- 70 (1979 – 1969) חווה מטמורפוזה עם התמנותם של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ורְאוּבֵן יָרוֹן למנהיגי השידור הציבורי . למעשה התרחשה מהפכת שידור טלוויזיונית במלוא מובן המילה שחולל יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד בגיבויו של רְאוּבֵן יָרוֹן . מנכ"ל רשות השידור החדש יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד אף הכריז בפֶה מלא בפני עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית כלהלן : "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית – אבל לא ניטראלית" . כידוע אין מתרחשות מהפכות מהוללות בלעדי שינויים דרמטיים ו- ללא עריפת ראשים . "תּוֹר הַזָהָב" שהוביל ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1973 יחדיו עם שלושת האלופים שלו – התפוגג בבת אחת .

עם עזיבתם את שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה כור מחצבתם נחלש גם יוסף "טומי" לפיד והובס מבלי שידע זאת . הסתלקותם של דָן שִילוֹן , אָלֶכְּס גִלְעָדִי , ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם – שלושה אישים ברמה כה בכירה מ- בימת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אובדן ויצרה חלל ריק . ברור ש- יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד מנכ"ל רשות השידור התקשה למלא את החסר . במשך כמה חודשים מילא במקביל תפקיד כפול של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנכ"ל רשות השידור. משימה בלתי אפשרית גם לגאון ניהול. והוא לא היה כזה. בתוקף תפקידו כעורך ראשי של השידור הציבורי האלקטרוני מינה מאוחר יותר את יִצְחָק "צָחִי" שְמְעוֹנִי ז"ל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית , את טוּבְיָה סַעַר הציב כ- מנהל חטיבת החדשות , ובידי צְבִי "צְבִיקָה" שַפִּירָא מפקד גלי צה"ל לשעבר הפקיד את חטיבת התוכניות. דָן שִילוֹן ניהל את מחלקת הספורט בשנים 1974- 1969. אח"כ שימש מנהל חטיבת החדשות במשך שלוש שנים מנובמבר 1974 עד נובמבר 1977 . בשנות ניהולו קבע נורמות עיתונאיות חשובות והציב מסגרות שידור איתנות של ארגון והפקה . הוא נולד ב- 24 באוקטובר 1940 בתל אביב בבית פועלים פשוט להוריו שלמה ופַניָה שוּלְקִיס . מאוחר יותר שינה את שם משפחתו משוּלקִיס לשִילוֹן. דָן שִילוֹן היה בשנות ה- 60 עיתונאי ושַדָּר רדיו במחלקת החדשות של "קול ישראל". הוא קנה לראשונה את פרסומו הגדול ככתב רדיו אמיץ בתקופת מלחמת ששת הימים בקיץ 1967 בשעה שסיקר תחת אֵש את כיבוש תֵּל – פָאחֶר ברמה הסורית ע"י חטיבת גולני . הוא נמנה על קבוצה מצומצמת של שדרי רדיו "קול ישראל" מצטיינים כמו שְלמה אַהֲרוֹנְסוֹן , רוֹן בֵּן יִשַי , יִרְמִיָהוּ יובֵל , מִיכָה שָגְרִיר , רָפִי אָמִיר , חַיִים יָבִין , ומִיכָאֵל הוּלֶר שעשתה עבודה עיתונאית פנטסטית בתנאי קרב בקו החזית הראשון במלחמת ששת הימים . הם היו עיתונאי רדיו שחֵירפו נפשם מנגד בעת סיקור קרבות המלחמה כדי להביא את האינפורמציה האמינה ביותר , הראשונית ביותר , והעדכנית ביותר למאזיניהם . שלושה מהם , דָן שִילוֹן , רוֹן בֵּן יִשַי , ויִרְמִיָהוּ יוֹבֵל קיבלו בתום מלחמת ששת הימים את פרס אגודת העיתונאים על עשיית הכתבה הטובה ביותר בשדה הַקְרָב . טקסט תמונה : סתיו 1967 . הרדיו בעידן טרום הטלוויזיה . אגודת העיתונאים מעניקה את שלושת הפרסים לכתבות הטובות ביותר ששידרו כתבי רדיו "קול ישראל' משדות המערכה של מלחמת ששת הימים ביוני 1967 . יושבים בשורה ראשונה מימין לשמאל : רון בן ישי , דן שילון , וירמיהו יובל (לימים פרופסור לפילוסופיה ירמיהו יובל) . עומדים בשורה השנייה מימין לשמאל : שלישי מימין העיתונאי לוי יצחק הירושלמי ולידו חיים הרצוג (אלוף מיל.) שהיה פרשן רדיו מצוין בתקופת המלחמה ולימים נשיא מדינת ישראל . שאר הנוכחים אינם מזוהים . (התמונה באדיבות דן שילון . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

דן שילון קיבל את הפרס הראשון מענק כספי בגובה של 1225 ל"י בגין הכתבה , "הַקְרָב עַל תֵּל פָאחֶר" . דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "יצאתי אל הקרב על תל פאחר מקריית שמונה בתוך הזחל"ם של המג"ד מוסה קליין . כבר בגבעת האם התחלנו לחטוף אש סורית מכל הכיוונים . לא עבר זמן רָב והזחל"ם שלנו חטף פגיעה ישירה . התעופפתי החוצה אך התברר לי כי נותרתי ללא כל חבלה גופנית או אפילו שריטה כלשהי . לרוע המזל נפגע מכשיר ההקלטה ללא תקנה . שדה הקרב היה כבר זרוע פצועים והרוגים , וכלי רכב פגועים . ההרגשה שלי הייתה איומה . הרגשתי חסר אונים לעזור לחיילי חטיבת גולני במלחמתם . הדבר היחידי שאותו יכול הייתי לעשות היה הטיפול בפצועים . כיוון שמכשיר ההקלטה התנפץ לרסיסים , הייתי רושם לעצמי מפעם לפעם רשימות חטופות של מהלך המאורעות ודברי החיילים והפצועים . לאחר שנכבש תל פאחר נתבקשתי על ידי הרופא לצאת כמאבטח בתוך זחל"ם שנשא פצוע קשה אל בית חולים השדה הקרוב ביותר . כאשר עליתי על הזחל"ם ראיתי חייל שוכב שפצעיו הסתירו את דמותו . כדי לנסות לעודד את רוחו ולהיווכח אם הוא אומנם בחיים עדיין , שאלתי לשמו. היה זה חברי הטוב העיתונאי יעקב העליון ששימש כמפקד טנק ונפגע בקרב. קשה לתאר את ההלם שחטפתי" . העיתונאי לֵוִי יצחק הירושלמי חבר צוות השופטים קרא את נימוקי הוועדה , ואמר : "דן שילון גילה תושייה במילוי חובתו העיתונאית בעת שהזחל"ם שנסע בו נפגע בקרב של חטיבת גולני לכיבוש תל פאחר הסורי . הכתבה רבת המתח מתארת בצורה חיה ובהירה , ועם זאת דרמטית ומאופקת , את מהלך הקרב ואת רגעיו הארוכים שלוֹ בתוכן" .

לרון בן ישי הוענק הפרס השני 750 ל"י על כתבתו , "קרב אֵש בקָנְטָרָה" . ירמיהו יוֹבֵל זכה בפרס השלישי 500 ל"י , בשל דיווחיו על "השעות הראשונות של המלחמה" . דן שילון הודה בשם מקבלי הפרס , ואמר : "ליוותה אותי מועקה גדולה על שכלי הנשק היחיד שלי ושל חבריי ברדיו 'קול ישראל' המשדרים משדה הקרב היה המיקרופון , בלי יכולת לירות אפילו כדור אחד" .

חיים הרצוג פרשן מלחמת ששת הימים של רדיו "קול ישראל" ב- 1967 , ולימים נשיא המדינה , שימש יו"ר חבר השופטים , אמר , "בזכותם של כתבי הרדיו חיינו למספר שעות מחדש את אחת התקופות המופלאות של עם ישראל . במלחמת ששת הימים יצאנו עם ירושה תיעודית עצומה בזכות כתבי הרדיו , ירושה תיעודית אשר תהפוך ללחם חוקו של כל יהודי עד סוף הדורות . כמו שכל ילד יהודי מכיר את סיפור מצדה מפני שנמצא היסטוריון אחד , יוספוס פלאוויוס אשר רשם את הדבר , כן ידע כל ילד יהודי בעוד אֶלֶף שנה את פרשת מלחמת ששת הימים על פרטיה , וימשיך להאזין לכתבי הרדיו של "קול ישראל" משנת  תשכ"ז " .

הכרתי את דָן שִילוֹן במשך שנים רבות . לא ראיתי מעולם מנהיג שידור Cool יותר ממנו . גם תחת לחץ . הוא תמיד היה תחת שליטה עצמית . מעולם לא איבד את עשתונותיו . קור רוחו ושיקול דעתו האיתן תחת לחץ באו לידי ביטוי באותם רגעי אימה כשעשה את כתבת הרדיו של כיבוש תֵּל פַאחֶר ע"י חטיבת גולני במלחמת ששת הימים ב- 1967 . הוא לא התבלבל , נשאר קר רוח , ודבֵק למשימה . אותו קור הרוח ושיקול הדעת עמדו לו בעת שניהל בתנאי עבודה קשים את מחלקת הספורט ואח"כ את חטיבת החדשות בטלוויזיה בשנים 1977 – 1968 . ראיתי את דָן שִילוֹן גם הרבה פעמים חסר שבע רצון או כועס בעבודתו אך אף פעם לא מאבד את עשתונותיו . הוא היה מנהיג שידור . עיתונאי רציני וגם מחנך ומורה דרך לרבים . כמו קולגות אחרות עזב גם דָן שִילוֹן את הרדיו ב- 1968 והצטרף באותה שנה לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית בראשותו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ . סַלִים פַתָּאל והעיתונאי יִצְחָק לֵוִי הַיְרוּשָלְמִי ערכו לו את מבחן הקבלה הראשון וקיבלו אותו כמועמד לקורס ההכנה של צוות ההקמה של הטלוויזיה הכללית בראשותו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ . פרופסור שְלמה אַהֲרוֹנְסוֹן מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה קיבל אותו לעבודה כעיתונאי , כתב , ושַדָּר בחטיבה . הוא נבחר להגיש בסופו של חודש יולי 1968 את מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . את מהדורת "מבט" הראשונה הגיש חַיִים יָבִין .דָן שִילוֹן גבר גדל מידות היה בעל כריזמה ומנהיגות טבעית. עיתונאי "דָבָר" נָחוּם בַּרְנֵעַ כתב ב- 30 באוגוסט 1968 ב- "דבר השבוע" כלהלן : "המצלמה אוהבת את דן שילון . ואף כי יש בטלוויזיה גברים בעלי חיצוניות מרשימה יותר , ולא כל שכן קול עמוק ומגרגר כמסורת המקודשת של קרייני רדיו "קול ישראל" , הוא ממלא את המסך הקטן של מגזין החדשות , והצופה עצמו" . טקסט תמונה : שנת 1968 . הימם ההם – הזמן ההוא .דן שילון מגיש את מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה בחודש יולי – שנת 1968 . מגיש המהדורה הראשונה היה חיים יבין . (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .   טקסט תמונה :  שנת 1968 . הימים ההם – הזמן ההוא . זהו סלים פתאל מראשוני צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית (כונתה אז הטלוויזיה הכללית) שקיבל את דן שילון לעבודה בטלוויזיה ב- 1968. סלים פתאל שימש מנהל התוכניות במשך שנים רבות בטלוויזיה בשפה הערבית ונחשב לבר פלוגתה חריף של מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית יוסף בר-אל . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

אופן הקריינות של דָן שִילוֹן לא מצא חן בעיני כמה קרייני חדשות מקצועיים ברדיו ובראשם אַרְיֵה אוֹרְגָד שפנו אף הם מהרדיו "קול ישראל" לקריירה בטלוויזיה הצעירה . הם באו בתלונות למנהל צוות ההקמה פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וביקשו להדיח אותו מקריינות החדשות בטלוויזיה משום שמעולם לא היה קריין חדשות מקצועי ברדיו . נפגשתי עם דָן שִילוֹן ב- 7 בינואר 2003 בקפה "באזל" בתל אביב . הוא היה אחד הראשונים מתוך יותר מ- 800 עמם שוחחתי ונפגשתי לצורך כתיבת הספר . חקרתי אותו חקירת שתי וערב כארבע שעות . דָן שִילוֹן זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "התככים בתוך הטלוויזיה נולדו מייד עם הקמתה. אריה אורגד התלונן בפני אֵלִיהוּא כָּ"ץ שאינני מבטא כהלכה ועל פי המקובל את האותיות הגרוניות "ע", "ח", ו- "ר". אֵלִיהוּא כָּ"ץ קיבל את הטענות האלה שהיו לפי  דעתי בלתי מוצדקות והציע לי לעבור מחדש קורס קריינים אצל הבימאי יוסי צמח. לא הסכמתי. הייתי קריין טוב. הטילו עלי את משימת הגשת מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה לאחר שחיים יבין הגיש את הראשונה. לאחר שהודחתי מהגשת "מבט" פניתי לשידורי הספורט. הניסיון הראשון שלי בתחום היה הגשת מוסף ספורט אולימפי של אולימפיאדת מכסיקו 1968. אח"כ אִפשר לי אֵלִיהוּא כָּ"ץ להקים את מחלקת הספורט בתנאי שתהיה כפופה למנהל חטיבת החדשות. כך זה התחיל".

דן שילון היה הראשון להבין אז כי שידורי הספורט המביאים עמם דרמה , מתח ועניין , הם מנוף רייטינג רָב עוצמה ונדבך חשוב בשידורי הטלוויזיה באשר היא . נפל בחלקו לשַדֵר לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 קטעי ספורט אולימפיים (מכסיקו 1968) בתוך מהדורת "מבט". דָן שִילוֹן היה האיש ששידר בהצלחה את אירועי אולימפיאדת מכסיקו 1968 כמוספים קצרים בתוכנית החדשות "מבט" . הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה בראשית צעדיה , אך רשתות הטלוויזיה הציבוריות הוותיקות באירופה המאוגדות ב- EBU רכשו את זכויות השידורים של אולימפיאדת 1968 תמורת סכום של  1.000000 (מיליון) דולר [1] . רשתות הטלוויזיה של מדינות הגוש הקומוניסטי באירופה שילמו  250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר [2]. רשתות טלוויזיה רבות ב- EBU שידרו ישיר את אולימפיאדת מכסיקו 1968בעוד אנחנו הסתפקנו בקטעי פילם קצרצרים. אף על פי כן לשידור אירועי ספורט במהדורת "מבט" ההיא ב- 1968 היה אפקט גדול על הציבור בעקבותיו הגה דָן שִילוֹן  את רעיון מיסוד מגזין ספורט שבועי שאמור היה להיות משודר בכל מוצ"ש , ובמרכזו יעמוד סיקור קבוע של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל. "מבט ספורט" שודר בפעם הראשונה ביום ראשון – 17 בנובמבר 1968 כתוספת ל- "מבט" . דָן שִילוֹן היה העורך והמגיש של התוכנית . דוֹב עַצְמוֹן (קוסטקובסקי) אז עורך מוסף הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות", שימש כיועץ מקצועי שלוֹ. ב- 1969 הקים את מחלקת הספורט שהייתה כפופה בהיררכית הניהול בטלוויזיה הישראלית הציבורית ישירות למנהל חטיבת החדשות. דָן שִילוֹן הלך בעקבות השֵם "מבט" וקרא לתוכניתו "מבט ספורט". נדמה לי שכישרונו הטלוויזיוני מצא את ביטויו ראשית דבר במיסוד אות פתיחה בלתי נשכח ו- מיתולוגי של התוכנית ההיא "מבט ספורט" שהפיק, ערך, ושידר. את האנימציה של אות פתיחת התוכנית העשויה מדמויות ממוחשבות המבצעות תנועות ספורט שונות של כדורגל, א"ק, וכדורסל עיצֵב אחד מוותיקי הגרפיקאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹחָנָן לָקִיצֶבִיץ'. יִגְאָל שִילוֹן אחיו של דָן שִילוֹן בחר את פס הקול המוסיקלי הבלתי נשכח לאנימציה שיצר יוֹחָנָן לָקִיצֶבִיץ'. פס הקול המוסיקאלי של "מבט ספורט", הקרוי "JAGERLATIN", נלקח ב- 1968 מרצועת התקליט מפורסם, "Non Stop Dancing" של המלחין והמנצח הגרמני ג'יימס לאסט (James Last). חיש מהר התברר כי "JAGERLATIN" היא נעימה מוסיקלית קליטה ובעלת אמירה. מוסיקה אדיטוריאלית המתאימה ל- "מבט ספורט" כמו כפפה ליד. "JAGERLATIN" הייתה לא רק מוסיקת מבוא שהובילה אחריה תוכנית עשירת רייטינג אלא גם קלילה וקליטה. נעימת פתיחה אדיטוריאלית שהייתה יותר מעיטור מוסיקאלי והיווה את מהות הכותרת הראשית של תוכנית הספורט הטלוויזיונית ההיא. "Jagerlatin" הכניסה מייד את הצופה הישראלי לאווירת התוכנית וחדרה בקלוּת לאוזנם של הצופים ובכך סייעה להפוך את "מבט ספורט" בן לילה לשלאגר טלוויזיוני בישראל ואת מגישה לכוכב. כשאמרת "מבט ספורט", אמרת דָן שִילוֹן. עד כדי כך הייתה התוכנית מזוהה עם המגיש שלה. טקסט תמונה : 1968. הימים ההם – הזמן ההוא. דן שילון מגיש את מהדורת "מבט ספורט" הראשונה בטלוויזיה ב- 1968. מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר והפסל של זורק הדיסקוס האולימפי מתקופת יוון העתיקה עיצבו את מראה פניו של אולפן הספורט. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט תמונה : מאי 1975. הימים ההם – הזמן ההוא. אִצטדיון "בלומפילד" בתל אביב . בתום השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את טקס הפתיחה של משחקי כינוס הפועל . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הצלם בני כרמלי, הבימאי יגאל שילון, הצלם פטר סלע, ואנוכי יואש אלרואי – בלינדמן. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. יואש אלרואי).

יִגְאָל שִילוֹן נולד ב- 1945 כחמש שנים אחרי אחיו. כמו אחיו למד בתיכון עירוני ד' בתל אביב ומשם המשיך טרם השירות הצבאי היישר לטכניון בו סיים בהצלחה ארבע שנות לימוד באווירונאוטיקה. באופן טבעי התגייס לחיל האוויר והוצב ביחידת הצילום של החיל. יִגְאָל שִילוֹן התאהב במצלמה ולא חזר יותר לעסוק במדע האווירונאוטיקה. משם הייתה קצרה הדרך לקולנוע ולטלוויזיה . יגאל שילון הוא אחד מבימאי הטלוויזיה והקולנוע המוכשרים בישראל . אני מכיר אותו מקרוב . הוא קולנוען מחונן, בעל חוש הומור, איש חכם ובעל Touch נהדר לקולנוע וטלוויזיה. יש לו אוזן מוסיקאלית נפלאה ובספרייה הפרטית שלוֹ נמצא אוסף של 3000 (שלושת אלפים תקליטים) . הוא היה מקצוען כל כך מוכשר עד שחשבתי שילך בדרכם של שני בימאי הקולנוע האמריקניים הצעירים פיטר בוגדנוביץ' ופראנסיס פורד קופולה. זה היה לפני יותר מארבעים שנים. יגאל שילון לא נפל במאום בכישרונו משניהם . לבסוף פנה דווקא לתחום "הפִסְפוּסִים" בטלוויזיה . יגאל שילון היה האיש שבחר לדן שילון ב- 1968 את פס הקול המוסיקאלי של "מבט ספורט", והאיש שבחר עבורי באוקטובר 1984 את פס הקול המוסיקאלי שליווה את אות הפתיחה של התוכנית, "משחק השבת".

יגאל שילון זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "תשמע סיפור", הוא אומר לי בחן האופייני לו ובסיגר הנצחי התקוע בין שיניו , ומוסיף : "אני מחזיק בידיי עשרות תקליטים של הקומפוזיטור הגרמני ג'יימס לאסט . איתרתי את אחת הרצועות באחד התקליטים הידועה בשם "JAGERLATIN", אך אחי לא רצה בתחילה להשתמש ב- "JAGERLATIN" כפס הקול של התוכנית . אני שכחתי מזה והוא חיפש משהו אחר. בינתיים הספקנו גם לריב. כעבור זמן, ביום השידור הראשון של שידור "מבט ספורט", דן צִלצֵל אלי בטלפון ואמר לי, יגאל, אני מכין לך הפתעה, צפה ב- "מבט ספורט" הערב. באותו ערב נוגנה בפעם הראשונה מוסיקת ה- "JAGERLATIN" ששימשה אות הפתיחה של "מבט ספורט", והושמעה בכל בית בישראל שבו שכן מוניטור טלוויזיה. השאר היסטוריה".

דן שילון לא שמע ב- 1969 על גאון הטלוויזיה האמריקני רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) מרשת ABC ולא ידע מיהו . רוּן אָרְלֶדְג' היה האיש שיחד עם מורו ורבו אֵד שֶרִיק (Ed Scherick) ייסדוּ ב- 1960 את התוכנית המפורסמת והפופולארית בעלת המוניטין העצום של רשת הטלוויזיה האמריקנית, "ABC- Wide World of Sports" . "מבט ספורט" האמריקני . מגיש התוכנית היה גִ'ים מֵקָאיי (Jim McKay) . אנשי ABC נהגו לומר , כשאתה אומר , "ABC – Wide World of Sports" , אתה בעצם אומר גִ'ים מֵקָאיי . מותר להשוות את דן שילון עם ענקי הטלוויזיה האמריקנית גִ'ים מֵקָאיי ו- רוּן אָרְלֶדְג' מ- ABC . דן שילון עשה בישראל את מה שרוּן אָרְלֶדְג' חוֹלֵל בארה"ב . הוא הקים את "מבט ספורט" הישראלי גם אם בזעיר אנפין בהשוואה למודל האמריקני . "מבט ספורט" שודרה בכל מוצ"ש כמגזין ספורט שבועי . למרות שהייתה כמעין תוכנית סיכום שבועית של אירועי הספורט השונים בארץ וגם בעולם , היא הייתה ראשית דבר תוכנית עיתונאית – חדשותית שהפנתה מידי מוצ"ש את אוֹר הזרקורים לעבר משחקי המחזור השבועי בליגה הלאומית בכדורגל שנערכו במדינות ישראל בשבתות אחה"צ . זאת הייתה בעצם ההצדקה לשָדֵר את "מבט ספורט" במוצ"ש . דן שילון שהיה השַדָּר הראשי בתוכנית והמגיש הבלעדי שלה , הפך לכוכב טלוויזיה נודע ופופולארי בישראל . הוא הקים את "מבט ספורט" מאפס . מכלום . "מבט ספורט" ודן שילון היו סִינוּנִים והפכו לשמות נרדפים . מנהיגותו המקצועית של דן שילון כשַדָּר ועוֹרֵך בעל הבנה ביסודות תעשיית הטלוויזיה ומתווה דרך של התוכנית "מבט ספורט" עתירת הרייטינג , התקבלה בימים ההם כסמכות עַל , בין העובדים ובציבור הצופים כאחד . הצלחת "מבט ספורט" משכה לטלוויזיה כמַגְנֶט עיתונאים רבים שניסו להגשים את חלום ילדותם להיות שַדָּרֵי כדורגל בטלוויזיה כפי שהיה נחמיה בן – אברהם ז"ל ברדיו . נחמיה בן – אברהם שַדָּר הרדיו המיתולוגי בעל קוֹל ייחודי וכּשרון תיאור ושידור נדיר , שידר את כל אירועי הספורט הגדולים מאז קוֹם המדינה ב- 1948 ועד הופעתה של הטלוויזיה בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת . צריך להיות כֵּנים ולהודות שאפילו הופעתו המזהירה של דן שילון כשַדָּר ספורט בטלוויזיה לא מוססה את תהילת הנצח לה זכה נחמיה בן אברהם ז"ל עוד בחייו . קולו שמור לעַד בפנתאון השידור הציבורי של רדיו "קול ישראל" .

כל צמרת עיתונאי הספורט בישראל חפצה להגיע אל דן שילון ו- "מבט ספורט" שלוֹ בימים ההם של סוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה- 70 . הנה חלק מהרשימה הארוכה . גדעון הוד , מתי גולן , דן מרגלית , נחמן שי , משה לרר , עו"ד חנוך קינן , יצחק שתיל , יאיר שטרן , אלכס גלעדי , אמציה לבקוביץ , עמוס כרמלי (שוורץ) , דוב עצמון (קוסטקובסקי), רָפִי נָאֶה , אוּרִי נוֹי (אחיו של רפי נאה) , איתן עמית , יהושע כהנא , יורם שִימרון , אהרון להב , גֶדִי לִיבְנֶה (מגיש היום את "רגעי קסם" ברשת ב' ברדיו "קול ישראל") , אבי וולנטין , יורם ארבל ועוד בעלי חלומות רבים אחרים . על כל אלה המופיעים ברשימה הארוכה האפיל אלכס גלעדי בעל הקול העמוק והסמכותי , שהתבלט לא רק כשַדָּר אלא גם כפיגורה מולטי מדיה בעלת יוזמה ויכולת ארגון , מפיק בשיעור קומה , שניחן בשיקולי עריכה הגיוניים . דן שילון הבחין בכישרונו . אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "ביום קיץ אחד באוגוסט 1969 פנה אלי העיתונאי דוב עצמון עורך מדור הספורט בעיתון "ידיעות אחרונות" ששימֵש גם כסגנו של דן שילון בעריכת "מבט ספורט" , ואמר לי שעושים בחינות בטלוויזיה לבעלי קוֹל מתאים כדי לראות אם הם יוכלו להיות שדרי ספורט . הייתי בעצמי בימים ההם כתב בעיתון "ידיעות אחרונות" . תחום הכיסוי שלי היה אזור השרון . תהליך כניסתי לטלוויזיה ארך כמה חודשים . יום אחד נדרשתי ע"י עורכי העיתון לבחור בין מילוי תפקידי ככתב "ידיעות אחרונות" לבין הופעתי הראשונה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמגיש תוכנית הספורט לנוער , "מהר יותר , גבוה יותר , חזק יותר" . השבתי להם בבירור : "אם אני נאלץ לבחור – בחרתי" . עזבתי את העיתון ועברתי לטלוויזיה . כלל לא התלבטתי" . טקסט תמונה : קיץ 1970 . הימים ההם – הזמן ההוא . זהו המשרד הדַל של חטיבת הספורט שהיה ממוקם בקומה ה- 5 של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים . זיהוי הנוכחים בתמונה : דן שילון (מימין) מנהל חטיבת הספורט יחדיו עם סגנו אלכס גלעדי בראשית הדרך . (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) . טקסט תמונה : סתיו 1970 . הימים ההם – הזמן ההוא. זהו מרדכי "מוטי" קירשנבאום ממקימי חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית והעורך הראשי של "מבט" בשנים 1972 – 1969 . מוטי קירשנבאום הוא ממניחי יסודותיו של השידור הציבורי במדינת ישראל . הוא התמנה לתפקידו הבכיר ואחראי כעורך "מבט" ע"י מנהל חטיבת החדשות הראשון בימים ההם פרופסור שלמה אהרונסון . מוטי קירשנבאום היה מעמודי התווך של חטיבת החדשות  בשנים  1973- 1968 . ב- 1976 זכה מוטי קירשנבאום (בן 37 בלבד !) בפרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה בזכות התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" שערך והפיק וגם בזכות סרטיו הדוקומנטריים בהן תיעד את קורות מדינת ישראל בתחומי חברה, ביטחון, כלכלה, ותרבות בילוי של הציבור הישראלי בשעות הפנאי . צריך לזכור כי מוטי קירשנבאום למד קולנוע וטלוויזיה במשך שש שנים 1968 – 1962 באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס . השכלת הטלוויזיה והקולנוע שלו הייתה רחבת ממדים בהשוואה לקולגות שלו בצוות ההקמה ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אליהו כ"ץ ב- 1968 . בכמה תחומי טלוויזיה הוא ניצב במידה רבה משכמו ומעלה בהשוואה לחבריו למקצוע . התמונה המופיעה לעיל צולמה ב- 1970 ע"י שרגא מרחב (בן 81 היום) מטובי הצלמים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה . (התמונה הוענקה לי באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר בעל 5 כרכים בן כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים , "8 ימי בראשית", אחד מבין 13 ספרים המרכיבים את סדרת הטלוויזיה רחבת ההיקף הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" . הסדרה עוסקת בתיעוד קורות ותולדות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, בחמישה תחומים עיקריים של חדשות, ספורט, דוקומנטריה, טכנולוגיה, וכלכלה טלוויזיונית.

[1]  ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU הנמצאים ברשותי. [2] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU הנמצאים לרשותי. לתוך האקלים הטלוויזיוני התחרותי הזה נקלע יורם ארבל היכן שהוא בסופה של 1971, אולי ראשיתה של 1972. גם הוא רצה להיות שדר ספורט אצל דן שילון ואלכס גלעדי.

2. יורם ארבל. היסטוריה וביקורת טלוויזיה. 

טקסט תמונה : 1980 . יורם ארבל (מימין) בתום ריאיון טלוויזיוני עם המאמן האנגלי של נבחרת ישראל בכדורגל ג'ק מנסל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בדצמבר 1971 אולי בינואר 1972 טִלְפֵּן שַדְרָן רדיו "קול ישראל" יורם ארבל אל מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה דן שילון והציע את עצמו כשַדָּר Free lancer של הטלוויזיה במשחקי כדורגל בליגה הלאומית בשבתות. יורם ארבל היה על ה- Pay roll של הרדיו אך זה לא הספיק לו. בטח לא לשאיפותיו ופרסום האישי שלו. דָן שִילוֹן נעתר לבקשתו. הוא ואָלֶכְּס גִלְעָדִי חיפשו בנֵרוֹת עוד ועוד שדרי ספורט בטלוויזיה בנוסף לארסנל שעמד לרשותם בעת ההיא מאז 1970 וכלל את עצמם כמובן וגם את דוב עצמון, חנוך קינן, יאיר שטרן, איתן עמית, יצחק שתיל, אמציה לבקוביץ', נחמן שי, דן מרגלית, יוֹרָם שִימְרוֹן, יהושע כהנא, רָפִי נָאֶה, אוּרִי נוֹי, גֶדִי לִיבְנֶה, רָפִי גִינָת, וגם אותי, ועוד אחרים. כיסוי אירועי הספורט במדינה ע"י הטלוויזיה לרבות משחקי הליגה הלאומית בכדורגל נשען על ציוותי צילום שהשתמשו במצלמות פילם ישנות מסוג BL . לעיתים רחוקות כוסו אירועים ראשיים ע"י שתי ניידות השידור האלקטרוניות הגדולות , ה- OB הלָבָן וה- OB הכָּחוֹל . הן היו שמורות בדרך כלל לשני השדרים הבכירים של מחלקת הספורט בעת ההיא דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי . באחד מימי שני בשבוע של אותו חודש ינואר 1972 הודיע לי המפיק והעורך הראשי דן שילון כי בשבת הקרובה יצטרף לצוות הצילום שלי ב- אצטדיון "בלומפילד" חניך חדש בשם יוֹרָם אָרְבֶּל מרדיו "קול ישראל" שרוצה לשדר בטלוויזיה . הודעתי לדָן שִילוֹן כי הצוות ואני נמתין ליורם ארבל בשער מס' 1 של האצטדיון , אך התעניינתי לדעת כיצד אזהה אותו. "אני מכיר את קולו כקריין חדשות ברדיו "קול ישראל" אך מעולם לא ראיתיו", שחתי לבוס שלי. דָן שִילוֹן השיב לי בביטחון ו- מייד : "הוא ילבש חולצה לבנה בעלת פסים אדומים לרוחבה", והוסיף מנייה וביה : "אתה יודע מה יואש אלרואי, עכשיו כשאתה שואל כיצד תזהה אותו, זה באמת נראה לי מוזר כיצד הגבר הזה שקוראים לו יורם ארבל יודע בדיוק מה הוא ילבש בעוד חמישה ימים".

בפעם הראשונה שיוֹרָם אָרְבֶּל קִרְיֵין את ה- Voice over שלו אודות כתבת הפילם הטלוויזיונית הראשונה בקריירה (משהו באורך של שתי דקות וחצי , לא יותר) של איזה משחק כדורגל שְכוּח אֵל מחורף 1972 , הבנתי שנפל דבר . קול הבריטון היפהפה והסמכותי שלו בלט בבת אחת והאפיל על כולם . פתאום אתה מבין עד כמה איכות ווקלית ודיקציה מדויקת הם מרכיבים דומיננטיים בתחומי השידור בטלוויזיה וברדיו . אלוהי התקשורת העניק ליוֹרָם אָרְבֶּל מתת טבע ש- שווה מיליונים , אולם במשך שש שנים נטמע השדר המוכשר הזה בטלוויזיה (מכמה סיבות) מבלי לעלות לגדולה . דָן שִילוֹן אפילו לא חשב עליו במונחים של קנדידאט לקראת מונדיאל גרמניה 1974 . הוא לקח עמו לגרמניה את שני השדרנים אלכס גלעדי ויאיר שטרן . את יוֹרָם אָרְבֶּל הוא בכלל לא ספר . ב- 1976 טס יוֹרָם אָרְבֶּל לפרק זמן מסוים לנסות את מזלו בארה"ב ועוֹדֵד בֵּן עַמִי החליף אותו בעמדת ההגשה. יורם ארבל לא נמנה על צוות השידורים האולימפי של אולימפיאדת מונטריאול 1976. רָפִי גִינָת נחשב אז לתקווה הגדולה של שידור כדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית אך אָלֶכְּס גִלְעָדִי לא סמך עליו כעיתונאי.

הפריצה המטאורית הגדולה של יוֹרָם אָרְבֶּל (ובמידה רבה גם שלי) קרתה ב- 1978 . מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי החליט להציב אותי בבואנוס איירס כ- מנהל צוות השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועורך ראשי ומפיק ראשי של מבצע ההפקה הגדול ביותר והמרוחק ביותר של הטלוויזיה מעודה מגבולות המדינה, הלא הוא מונדיאל הכדורגל של ארגנטינה 1978. במקביל החליט אלכס גלעדי לשלוח לראשונה את יורם ארבל לחו"ל למונדיאל ההוא של ארגנטינה 78' כשַדָּר מִשְנִי לצדו של דן שילון. דן שילון נחשב לשַדָּר הכדורגל הטוב בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אלכס גלעדי החליט להשאיר את רָפִי גִינָת בבית. דן שילון עזב את מחלקת הספורט בנובמבר 1974 לאחר שמונה ע"י מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לתפקיד מנהל חטיבת החדשות. אלכס גלעדי התמנה במקומו למנהל מחלקת הספורט . בנובמבר 1977 נשלח דן שילון ע"י ארנון צוקרמן לשַמֵש כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בניו יורק . חיים יבין התמנה למנהל חטיבת החדשות במקום דן שילון. מנכ"ל הרשות יצחק לבני סמך על שני המינויים . בראשית ינואר 1978 החליט אלכס גלעדי להציב אותו כשדר מוביל במונדיאל ארגנטינה 1978 למרות שהיה חלוד לחלוטין . הוא לא שידר כדורגל מזה ארבע שנים תמימות . אפילו מוחמד עלי התקשה לשוב לזירת האגרוף אחרי נידוי בן שלוש שנים ממנה. צריך לזכור שדן שילון היה מפקדו הישיר של אָלֶכְּס גִלְעָדִי במשך זמן רב בשנים 1977 – 1969. היה זה דָן שִילוֹן ששידר מטעם הטלוויזיה הישראלית הציבורית את שני משחקי הגמר של מונדיאל מכסיקו 1970 ברזיל – איטליה 4 : 1 ומונדיאל גרמניה 1974 גרמניה – הולנד 2 : 1. דן שילון רצה מאוד להשתתף גם במסכת השידורים של מונדיאל ארגנטינה 1978 למרות שלא היה כשיר . כלומר , הוא כבר ארבע שנים לא היה פעיל בתחום ולא שידר תחרויות כדורגל . למעשה הוא היה חָלוּד אולם אלכס גלעדי שמר לו במידה רבה חֶסֶד נעורים , ובאמת דן שילון שידר ישיר בפעם השלישית ברציפות משחק גמר של מונדיאל והפעם הזאת את ביום ראשון ב- 25 ביוני 1978 את משחק הגמר של מונדיאל ארגנטינה 1978 , בו גברה ארגנטינה באצטדיון "ריבר פלייט" ב- בואנוס איירס על הולנד 3 : 1 . אבל יוֹרָם אָרְבֶּל גנב לו את ההצגה והתהילה במהלך הטורניר ההוא .

טקסט תמונה : יוני 1978. אנוכי במונדיאל הכדורגל של ארגנטינה 1978, ב- בואנוס איירס . מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי מציב אותי כראש צוות השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועורך ראשי ומפיק ראשי של מבצע השידורים בבירה הארגנטינית. זה היה המונדיאל הראשון שלי כעורך ראשי ומפיק ראשי בשטח – בארגנטינה, וזה היה גם המונדיאל הראשון של יורם ארבל כשדר מהשטח – ממוקד ההתרחשויות. התמונה צולמה בבואנוס איירס ע"י חטיבת הסטילס של ערוץ הטלוויזיה הארגנטיני ATC 7. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1978. מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן (בן 44) מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אישר בפברואר 1978 לאָלֶכְּס גִלְעָדִי (בן 36) להצטרף לקבוצת הטלוויזיה המבצעית המיוחדת של ה- EBU איגוד השידור האירופי   (Operation Group – Argentina 78) במונדיאל ארגנטינה 1978 בראשותו של האנגלי בִּיל ווֹרְד (Bill Ward) מרשת הטלוויזיה הבריטית המסחרית ITV. במקביל מינה אותי אלכס גלעדי להתייצב במקומו בראש צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- בואנוס איירס על מנת לנהל משם את מבצע השידורים הבינלאומי הענק והמורכב והממושך, וגם רחוק מגבולות המדינה . הקושי הגדול ביותר שניצב בפני היה התקשורת הלוויינית הדַלָה שעמדה לרשותנו בעת ההיא . בתחנת הקרקע בעמק האלה ניצבה צלחת – אנטנה  בודדה אחת שהייתה מחוברת ללוויין ה- Primary האטלנטי בעוד איגוד השידור האירופי ה- EBU (הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה חברה פעילה בו) העביר את כל סיגנלי הטלוויזיה שלו מארגנטינה לאירופה באמצעות לוויין אחר לגמרי, ה- Major האטלנטי.

טקסט תמונה : קיץ 1978. אנטנה – צלחת אחת בלבד מוצבת בתחנת התקשורת ל- לוויינים ב- עמק האלה סמוך לירושלים. אנטנה הצלחת הזאת הייתה מחוברת באופן בלבדי ללוויין ה- Primary האטלנטי. (לע"מ תמורת תשלום).

בקיץ 1978, הייתה רק צלחת אנטנה לוויינית בודדה ויחידה מותקנת בתחנת הקרקע לתקשורת לוויינים במישור עמק האלה (ליד ירושלים). האנטנה – צלחת הזאת הייתה מחוברת ללוויין ה-Primary האטלנטי. תקשורת הלוויינים שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באחריות "בֶּזֶק" הייתה מוגבלת וענייה. נדרשו מצִדִי אִלתורים ופתרונות מורכבים ושיתוף פעולה מצד משרד התקשורת הארגנטיני ENTEL כדי להעביר בהצלחה את סיגנל הטלוויזיה של ATC 7 ו- 21 שידורים ישירים ב- 1978 מארגנטינה לאולפן השידורים בירושלים.

טקסט תמונה : 25 ביוני 1978. מונדיאל ארגנטינה 1978 עמדת השידור שח הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון "ריבר פלייט" ב- בואנוס איירס. השדר דן שילון (מימין) יחדיו עם הפרשן יוסף "יוסל'ה" מירמוביץ' (משמאל) משדרים ישיר לארץ את משחק הגמר בין נבחרות ארגנטינה והולנד, 3 : 1 לארגנטינה בתום 120 דקות. (צילום בני עורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יום ראשון – 25 ביוני 1978 היה שיא המונדיאל ופסגת הכדורגל האולמי. בעמדת השידור שלנו באצטדיון "ריבר פלייט" בבואנוס איירס משדרים דן שילון והפרשן יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל ישיר את משחק הגמר בין נבחרות ארגנטינה והולנד לירושלים. יוסל'ה מרימוביץ ז"ל היה ידען מופלג בכדורגל אך ישב כפרשן בעמדת השידור לא בשל ידענותו אלא מפני שהיה איש הכדורגל היחיד , מאמן או שחקן, שהגיע מישראל לארגנטינה. חטפתי אותו מייד. הוא היה אישיות אהובה, משכמו ומעלה, ולא מפונקת. משהו בסדר גודל של ארץ ישראל הישנה שאיננה עוד. אדיב, נדיב, וג'נטלמן. לא איש מֶלֶל ולא פרשן מקצועי אולם עוד זוג עיניים בעמדת השידור של השדר המוביל שלי . הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978 הייתה מוצלחת ביותר למרות התנאים המורכבים והמסובכים והקשים , שנוצרו בימים ההם בבואנוס איירס (בעיקר בשל תקשורת לוויינים דלה). מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי ומי שהיה הבוס הישיר שלי כה התרשם מהניווט שלי ומהפתרונות הטכנולוגיים שמצאתי, שעם שובי ארצה מינה אותי בו במקום לתפקיד הבא של מפיק מבצע השידורים הבא של מונדיאל ספרד 1982.

בין 1980 ל- 1990 הפקדתי את יורם ארבל על מרבית שידורי הכדורגל והכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לרבות השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. למעשה, לכל אורכו של עשור ה- 80 במאה שעברה. הוא הוביל גם את שידורי מונדיאל ספרד 1982, מכסיקו 1986, ואיטליה 1990. יורם ארבל היה השני בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אחרי דן שילון ששידר ישיר שלושה משחקי גמר בשלושה מונדיאלים עוקבים. איש במחלקת הספורט לא יכול היה להתחרות בימים ההם עם היכולת הווֹקָלִית שלו וכישרון השידור הישיר מהשטח של Play by play. הוא שַדָּר נבון שחונן ביכולת ווירטואוזית כמעט לנסח בשידור ישיר סיטואציות ספורטיביות מורכבות במינימום מילים . אחת מהן הייתה קשורה ב- "יד האלוהים" של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ב- 22 ביוני 1986 באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי בדקה ה- 51 במשחק רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה 2 :1 השער השנוי במחלוקת אושר ע"י שופט המשחק עָלִי בֵּנָאסֶר , גם מפני ששני הקוונים שלו  מוֹרֵיְירָה מקוסטה ריקה ודֶלְצֶ'ב הבולגרי לא הניפו דגל המסמן מעשה חריג. השחקנים האנגלים מחו בפני עָלִי בֵּנָאסֶר וזעקו שוב ושוב "הוא הבקיע ביד" אך זה לא עזר להם . השוער האנגלי פיטר שילטון הוכה בתדהמה. הוא היה המום וזעק , "כיצד זה שופט המשחק לא מבחין במעשה תרמית שנעשה בגלוי ממש לידו ?". ואז נכנסה הטלוויזיה המכסיקנית "TELEMEXICO" לפעולה. היא הריצה בזה אחר זה שלושה Replays. הראשון היה מה- Leading camera (המצלמה המובילה). השני הוּרָץ מהמצלמה ביציע הנגדי (ניצבה בזווית הפוכה של 180 מעלות למצלמה המובילה) , וההילוך החוזר השלישי הוכנס ל- "אוויר" מהמצלמה האחורית הגבוהה שעמדה מאחורי השער האנגלי של פּיטֶר שִילְטוֹן (Peter Shilton) . עוד בטרם הסתיים ההילוך החוזר השלישי של TELEMEXICO חרץ יורם ארבל את דינו של דייגו ארמאנדו אראדונה (Diego Armando Maradona) בתריסר מילים בלבד : "לא יכול להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן", פסק, והפך את הקפטן הארגנטיני לעבריין ורמאי . מרדכי שפיגלר היה הפרשן שלי ליד יורם ארבל באותו המשחק ההוא , אבל מה שאמר אחרי השַדָּר המוביל שלו כבר לא היה חשוב. בעמדת הניהול והפיקוח שלי ב- IBC במכסיקו סיטי לחצתי על הכפתור הירוק של ה- Talk back ואמרתי ליורם ארבל מילת שבח אחת : "BRAVO" . הוא היה ראוי לכך.

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. משרד התקשורת וההפקה של הטלוויזיה הישראלית במכסיקו סיטי. אנוכי (משמאל) יחדיו עם הפרשן מרדכי שפיגלר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 22 ביוני 1986 . מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 . אזור עמדות השידורים באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. השדר יורם ארבל (מימין) בשיאו כשדר כדורגל יחדיו עם עוזרת ההפקה שלי שמחה שטרית בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כשעתיים בטרם השידור הישיר של המשחק המפורסם ההוא בשלב רבע הגמר ארגנטינה נגד אנגליה 2 : 1. לתמונה הזאת יש ערך היסטורי (רב) מפני שהיא מדגישה כי עבודת השידור העיתונאית שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נעשתה מהשטח – מעמדות שידור באצטדיונים ולא Off tube, לא ההעתקה מהמוניטורים באולפנים בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום ראשון בערב – 19 במארס 1989 בעת השידור הישיר של משחק הכדורגל ישראל – אוסטרליה באצטדיון ר"ג , הגה יורם ארבל ברגע של התעלות את הסלוגן : "ככה לא בונים חומה…אמרתי לכם… ככה לא בונים חומה" לאחר שהחלוץ האוסטרלי צָ'ארְלִי יָאנְקוֹס כבש את שערו של בוני גינזבורג בדקה ה- 71 של המשחק מבעיטה חופשית מטווח של 28 מטרים .

בעת אחד השידורים הישירים הפופולריים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו , היכן שהוא ב- 1986 – שידורים שהפכו את מכבי ת"א לקבוצה של המדינה ואת הטלוויזיה הישראלית למשאבת רייטינג – הוריתי לבימאי שלי יוֹאָב פֶּלֶג לנַתֵּב את המצלמות לעבר אנשי התקשורת הכתובה והאלקטרונית שרחשו בהיכל . בצד מערב מוקמו המיקרופונים של שדרני רדיו "קול ישראל" ואנשי גלי צה"ל , ובפינה הדרומית של ההיכל התרכזו עשרות עיתונאים שדיווחו את רשמיהם מהתמודדות לעיתוני המחר . מֶסֶר הצילום נועד להדגיש את העניין הציבורי העצום שמעוררים משחקי מכבי ת"א בו מובילה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית את התקשורת של המדינה אחריה . התרעתי את יורם ארבל ב- Talk back של הניידת (קו תקשורת פיזי מיוחד בו ניתנת לי האפשרות לדבר מניידת שידור עם השַדָּר הניצב בעמדת השידור בהיכל הספורט ביד אליהו מבלי שקולי יישמע בשידור הישיר) כי מייד נחשוף למצלמות את הקולגות שלנו העוקבים כמוהו בדריכות אחרי המשחק . נתב התמונה בניידת השידור אריה נחמיאס לחץ על מקש מצלמה מס' 2 והעלה ל- אוויר את "כלוב" העיתונאים בהיכל יד אליהו הגדוש באנשי "מעריב", "ידיעות אחרונות", "הארץ", "חדשות" , "דָבָר" , "על המשמר", ומי לא. יורם ארבל לא היסס ובטקסט מבריק ויוצא דופן וחד בו מִיפָּה היטב את סדר העניינים בתקשורת הישראלית, שידֵר : "אלה הם הקולגות שלנו מהעיתונות הכתובה, ואת מה שאתם רואים עכשיו בטלוויזיה הישראלית , תיקראו מחר בעיתונים". 

טקסט תמונה :  23 בנובמבר 1986. נסים קיוויתי (מימין) ויורם ארבל מתארחים בביתי ברחוב משמר הגבול בירושלים. רעייתי ואני חגגנו לנסים קיוויתי את יום הולדתו ה- 60. שניהם היו שדרי ספורט דגולים. מיתרי קולו של יורם ארבל הפיקו קול בריטון חזק יותר אך נסים קיוויתי חיפה על כך בעיתונאות איתנה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זה היה טקסט מפתיע ובלתי צפוי ברלוונטיות שלוֹ. רק גאון שידור, קופירייטר כמו יורם ארבל , יכול היה להמציא טקסט כל כך חסכוני והגיוני שכזה בשידור ישיר ולפגוע בּוּל במטרה בכל כך מעט מילים. זה נראה פשוט אבל זה לא. המֶלֶל נשמע שחצני אך הוא איננו כזה. הוא מציג בתוך כמה שניות בודדות בבהירות, בחוכמה, ובקיצור את יחסי הכוחות ואת העדיפות הטבעית שיש לטכנולוגיה הטלוויזיונית ה- מיידית בשידור הישיר על העיתונאות הכתובה אך איננו ממעיט בחשיבותה. טקסט לעילא ולעילא. שוֹט (Shot) המצלמה שהעלתה לאוויר את חבורת העיתונאים לרגע, היה זניח לחלוטין בתוך מסת השידור הישיר של המשחק עצמו שנמשך קרוב לשעתיים ,, אך המילים שיורם ארבל ברר למיקרופון שלו היו חצובות בסלע. את הסלוגן שנאמר בשליפה, "מה שראיתם העֶרֶב בטלוויזיה – תיקראו מחר בעיתונים", הפכתי למוֹטוֹ שנתלה לראווה לעֵין כל על הכותל המערבי שלי במחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה בירושלים. ראשוניות העברת המידע לצופים (בתנאי שהיא מהימנה) היא תמצית העבודה העיתונאית. גם בטלוויזיה. אמירה ידועה קובעת : "אין דָבָר יָשָן יוֹתֵּר מְהַעִיתּוֹן של אֶתְמוֹל". השידורים הישירים בטלוויזיה בערבים ובלילות של אירועי הספורט הבכירים שגשגו ויצרו מציאות אקטואלית חדשה בתקשורת המונים . העיתונות פיגרה אחרינו. בעקבות השידורים הישירים השיטתיים הללו הגיתי את אמירתי במחלקת הספורט : "אֵין דָבָר יָשָן יוֹתֵּר מְהַעִיתּוֹן של מָחָר".

חיי המַדָּף הארוכים של יורם ארבל בתעשיית הטלוויזיה בארץ הם כמעט חסרי תקדים . גם בקורות הטלוויזיה הבינלאומית. מנהלי רשתות הטלוויזיה בישראל ועימם הציבור שומרים לו אמונים מזה ארבעה עשורים. זה פנטסטי. היו לו נפילות עיתונאיות קולוסאליות כמו "משחק השרוכים" הנודע לשמצה ב- 1998, אבל הוא שַדָּר טֶפְלוֹן שמסיר באורח פלא את הכתמים מעליו. קול הבריטון המדהים והסמכותי שלו גוֹבֵר על הכל. אין לו מתחרים בבניית הדרמה ותיאורה בשידור ישיר. תנסו אתם בבית ללחוץ על מיתרי הקול שלכם כדי להפיק דרמה ותיווכחו לדעת שאין הדבר פשוט. אתם תהיו מייד צרודים. יחידי סגולה מסוגלים לעשות זאת מבלי שקולם בטלוויזיה יישמע כצעקה. רק השַדָּר רָמִי וָויְיץ מתקרב לגְדוּלָה הזאת של יורם ארבל . חלפו ארבעים ושתיים שנים מאז נטל יורם ארבל לראשונה את מיקרופון הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא כבר בן 72 אך נותר בו אותו קול נפלא ואותם מיתרים שמפיקים את צליל הבריטון – בס שלו. יורם ארבל שייך לגברדיית שדרים בינלאומית אקסקלוסיבית ומצומצמת שמַשְלָה ומוֹשֶלֶת שנים רבות במיקרופון של הטלוויזיה והרדיו : הבריטי קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם, הבריטי דֵיוִויד קוֹלְמָאן, הישראלי נֶחְמְיָה בֵּן אָבְרָהָם, ההונגרי גְיוּרְגִי סֶפֶּשִי, האמריקני הָאווֹאָרְד קוֹסֶל, הישראלי גִדְעוֹן הוֹד, הבריטי ג'וֹן מוֹטְסוֹן, המגיש האמריקני גִ'ים מֵקָאיי, האמריקני בּוֹבּ קוֹסְטָאס, האמריקני בְּרֶנְט מָאסְבֶּרְגֶר, ועוד כמה נבחרים ספורים.

אני עדיין מתעניין ביורם ארבל. עילוי. שַדָּר בנשמתו. הטוב ביותר שצמח בשורותינו ותמיד היה זקוק למערכת עיתונאית ולמערכת הפקה שיטפלו בו כב- אתרוג (על פי לשונו של אמנון אברמוביץ'). אני בטוח שיורם ארבל טרם אמר את מילתו האחרונה בטלוויזיה בתנאי שמי שמעסיק אותו יבין שהוא יורם ארבל זקוק למערכת מקצועית שתעטוף אותו . יורם ארבל הוא כישרון טלוויזיוני מלידה בעל יכולת ניסוח נפלאה בשידורים ישירים. שדר טלוויזיה מחונן ואף על פי כן חטא ללא הפסק בשגיאות העיתונאיות והזיהוי שלו. מבין הבודדים שהתהלך כלוליין על התפר הדקיק שמפריד בין שידור לברבור ומעולם לא איבד את שיווי משקלו . מינון כמות המלל שלו תמיד הייתה מדויקת. יורם ארבל שרוי בין ספורים כמו נחמיה בן אברהם וגדעון הוד שידע להקצות מכסת מילים מינימאלית לצורך תיאור אירוע מסוים. זאת הייתה אחת מגדולותיו . שַדָּר ברמתו נולד פעם בדור אולי בשני דורות . יורם ארבל שייך לאותה קבוצה טלוויזיונית ייחודית ומצומצמת בלתי נשכחת שהותירה חותם עצום באמצעות סלוגנים שהפיקה , ואשר נחרתו לעַד בזיכרון הקולקטיבי של הציבור בארץ ובעולם :

ציטוט : "מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע להרכיב אותה מחדש". מוטי קירשנבאום ב- 1983 לאחר שנטש את שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ופנה לשוק הפרטי.

ציטוט : "Tell it like it is" . איש הטלוויזיה היהודי – אמריקני האווארד קוסל מפרסם את השקפת עולמו כשדר ספורט בטלוויזיה בעת אחד מתיאוריו את משחקי ה- NFL ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בעשור ה- 70 של המאה הקודמת .

ציטוט : "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון" . יורם ארבל בעת שידור ישיר במונדיאל מכסיקו 1986 בו ניצחה ארגנטינה את אנגליה 2 : 1.

ציטוט : "תם עידן הקרח – החל עידן האש". עיתונאי אמריקני מתנסח ב- 1981 בעיתון "Herald Tribune" לאחר ניצחונו של הטניסאי האמריקני ג'ון מקנרו על הטניסאי השוודי ביורן בורג במשחק של ווימבלדון ב- 1981.

ציטוט : "כשג'רי ווסט (Jerry West) מתרומם לקליעת Jump shot יותר בטוח שהוא יקלע מאשר השמש תזרח מחר" . שדר טלוויזיה אמריקני מעריך בעשור ה- 60 של המאה הקודמת את כישרון הקליעה המדויקת של ג'רי ווסט שחקן כדורסל בקבוצת לוס אנג'לס לייקרס .

ציטוט : "מהיכן נותר בו כוח…? למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים". שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי באוקטובר 1971 בתום Finish אדיר בריצת 10000 מ' באליפות אירופה בא"ק בהלסינקי, בה ניצח האתלט הפיני יוהא ואטאיינן את המזרח גרמני יורגן האסה. לאחר חציית קו הסיום המשיך יוהא וואטאיינן ללא כל מנוחה את הקפת הניצחון בפני בני עמו המשולהבים במהירות מסחררת.

ציטוט : "Some people on the pitch…they think it's all over…it's now". שדר הטלוויזיה של ה- BBC קנת' וולסטנהולם מתאר ב- 30 ביולי 1966 באצטדיון "וומבליי" את המצב בשניות האחרונות של הדקה ה- 120, בטרם שריקת הסיום ב- התמודדות במשחק גמר של מונדיאל הכדורגל – אנגליה 1966, אנגליה – גרמניה 4 : 2. "כמה אנשים נמצאים על הדשא…הם חושבים שהמשחק נגמר…", משדר קנת' וולסטנהולם (התוצאה הייתה ברגע התיאור ההוא 2:3 לזכות אנגליה, ואז הבקיע ג'ף הרסט את שערו האישי השלישי וקבע את התוצאה 2:4, ו- קנת' וולסטנהולם הוסיף מייד, "עכשיו זה נגמר".

ציטוט : "מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה…זהו לאסה ווירן מפינלנד…הוא גדול יותר מפאבו נורמי…הוא גדול יותר מאמיל זטופק…" . נסים קיוויתי בתום ריצת הגמר הדרמטית ל- 5000 מ' באולימפיאדת מונטריאול 1976. הבימאי הקנדי של רשת הטלוויזיה הקנדית CBS נשאר תקוע לשבריר שנייה על קו הגמר שם היה שרוע הרץ הגרמני קלאוס פיטר הילדנבראד שזכה במדליית הארד , אולם מייד התנתק ממנו וניתב את המצלמות שלו לעבר המנצח לאסה ווירן שהיה עסוק כבר בהקפת הניצחון על המסלול .

ציטוט : "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית – אבל לא ניטראלית" . יוסף "טומי" לפיד לאחר שהתמנה ב- 1 באפריל 1979 ע"י ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין ל- מנכ"ל רשות השידור .

ציטוט : "זהו השחיין האמריקני מרק ספיץ במשחה הגמר האולימפי ל- 100 מ' , המשחה הקצר ביותר והמהיר ביותר , וגם היוקרתי ביותר בבריכה… ובסופו מדליית זהב שמרק ספיץ רוצה בה יותר מכל . זהו רגע האמת של מרק ספיץ…" . שדר הטלוויזיה נסים קיוויתי בעת הצגת השחיינים בטרם יריית הזינוק למשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972 . לטיב מזלו של נסים קיוויתי באותן השניות ההן בה הגה לפני 42 שנים את ההגיג המפורסם ההוא , לחץ הבימאי הגרמני אוּלִי ווֹלְטֶרְס ׁ(Uli Walters) על מצלמת ה- Close up וחשף את מרק ספיץ יפה התואר בן 22 ניצב בכל הדרו על אדן הזינוק .

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. בשעה שנסים קיוויתי שידר את משפט המחץ שלו, "זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוקרתי ביותר –  ובסופו מדליית זהב שמרק ספיץ רוצה בה יותר מכל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ", ניתב הבימאי הגרמני אוּלִי ווֹלְטֶרְס (Uli Walters) במפתיע "לאוויר" שוט של מרק ספיץ ב- Medium – Close up  ניצב בכל הדרו וכישרונו על אדן הזינוק, כאילו הבין את שפת העִברית של השַדָּר הישראלי. גובהו של מרק ספיץ 1.85 מ'. (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה  DOZ. באדיבות DOZ).

יורם ארבל עבר לא מעט משברים בקריירה הטלוויזיונית שלו בערוצים השונים . הוא גורש וחזר . הוא הודח ושָב. עכשיו הוא שוב מסולק בצדק מהמיקרופון של ערוץ 1. את הופעתו כשַדָּר מוביל של ערוץ 1 במונדיאל הכדורגל של ברזיל 2014 ניתן להגדיר כשערורייה כמו גם את ה – Second hand שלו דני נוימן . סקנדל רבתי. הוא לא הכיר רבים מגיבורי העלילות השונות הרבות שהתרחשו במונדיאל ברזיל 2014. מדובר במאות מקרים בעת שידורים ישירים בהם לא זיהה שחקנים ונשמע כמו שַדָּר טלוויזיה אובד עצות. הוא ניסה לברוח מהבעיה ע"י "מריחה" והשתמש בכל מיני טריקים של התחמקות שמבוצעים ע"י שַדָּר וותיק עתיר ניסיון במקרים של אי זיהוי , אולם זה לא עזר לו. ככל שהטורניר התקדם ראו שיורם ארבל איננו בקי בחומר, לא מכיר חלק מ- הנבחרות ורבים משחקניהן, נתקל בקשיי זיהוי של המון שחקנים, ואיתור והגדרת שיטות ומחשבת המשחק בעת השידורים הישירים שלו. דוגמא חריפה לחוסר בקיאותו התרחשה ב- 18 בינוני 2014 במשחק בו הביסה קרואטיה את קמרון בבית א' המוקדם באצטדיון "ארנה דה אמזוניה" במאנאוס בתוצאה מכריעה ויוצאת דופן 4 : 0. את השער השני לזכות קרואטיה הבקיע איוואן פריסיץ' (מס' 4) בדקה ה- 48 שהגיח מאגף שמאל. יורם ארבל וגם דני נוימן לא זיהו את המבקיע עבור צופי הטלוויזיה שלהם. ראו שהם מבולבלים, משתהים, הופכים בניירות שלהם, וממש לא מכירים את המבקיע ואינם יודעים את שמו. יורם ארבל ודני נוימן ביססו חלק מיכולות הזיהוי שלהם על "תורת המספרים", אך מעשה שטן, דווקא עכשיו המצלמות של HBS לא חשפו את איוואן פריסיץ' מאחור ו/או מלפנים, אלא מהצד. לא ראו את המספר על גבו ולא על מכנסיו . הן כאילו החביאו את הזיהוי שלו מצוות השידור הישראלי העצלן . מכיוון שיורם ארבל ודני נוימן לא הכירו ולא זיהו את המבקיע על פי מראהו ופרצופו (וגם תִפְקוּדוֹ בזירת המשחק) הם אומנם נפל בפח. לבסוף עשה יורם ארבל הכרה לצופי הטלוויזיה בישראל עם המבקיע הקרואטי אייואן פריסיץ' אולם הזיהוי שלו היה מאוחר. כמי ש- קפאו שֵד. אפשר לקחת את סרט ההקלטה של ערוץ 1 ולהתבונן בסיטואציה הבלתי מתקבלת על הדעת. העסק מביך ולא ברור. מחד- אתה יושב בכורסא בסלון ביתך ומזהה את איוואן פריסיץ' מייד ובקלי קלות לעצמך, מאידך – השַדָּר המוביל של ערוץ 1 שיושב בעמדת שידור נוחה (ויקרה) באצטדיון במאנאוס לא עושה זאת מייד למען צופיו בארץ. בעמדת השידור במאנאוס ישב לצדם של יורם ארבל ודני נוימן המפיק שלהם מאיר בר אולם גם הוא לא סייע להם. צריך להבין כי יורם ארבל לא שהה בברזיל 2014 בשליחות פרטית וכי המיקרופון איננו קניין אישי שלו . יורם ארבל + דני נוימן + מאיר בר נשלחו והוטסו למונדיאל ברזיל 2014 על חשבון משלם המסים ולכן הם חייבים לו שירות הרבה הרבה יותר טוב , יותר סקרני , יותר ידעני, ויותר מהימן. אילו הייתי העורך והמפיק שלו בברזיל 2014 הייתי מדיח אותו בו במקום ומטיס אותו הביתה. אם זאת הרמה הרי שמצדי אפשר לשדר ב- Mute ו/או רק ב- International Sound. יורם ארבל נחשף בברזיל 2014 כשדר חלטוריסט ו- בלתי אָמִין . דומה מאוד להופעתו הכושלת והרופפת שנתיים קודם לכן באולימפיאדת לונדון 2012. גם שם התגלה כשַדָּר חלטוריסט שלא יודע מהחיים שלו , לא מכין שיעורי בית , לא מכיר ולא מזהה, ונשען על קול הבריטון שלו כאילו מדובר בנוסחת קֶסֶם טלוויזיונית . קול בריטון טלוויזיוני ללא יֶדָע טלוויזיוני הוא עניין חסר יֶשָע ו- שווה כקליפת השום. יורם ארבל ואורי לוי שידרו יחדיו באופן המגוחך והיָרוּד ביותר, והרשלני ביותר, את טקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון 2012. רואים ושומעים כי שניהם לא הכינו את שיעורי הבית ולא התכוננו למשימת השידור הישיר הזאת ברצינות יתירה . וודאי לא עשו מאמץ עילאי לרכוש ידע לקראת אותו השידור ישיר ההוא בערבו של יום שישי – 27 ביולי 2012 שאמור להיות תכלית וחלון ראווה ראשון של ערוץ הטלוויזיה שלהם , ולשמש תקוות של המשחקים האולימפיים. אילו זה היה תלוי בי הייתי מעיף אותם מעמדת השידור ומעלה אותם על המטוס הראשון שטס מלונדון לנתב"ג. צריך לקחת את סרט ההקלטה הזה בן ארבע שעות כדי להבין איזה חלטורה של שידור ישיר, חלטורת עריכה, וחלטורה של בקרה מקצועית של הבוסים העליונים התנהלה שם בעמדת השידור הראשית של ערוץ 1באותו יום שישי ההוא של 27 ביולי בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון 2012. כאילו מדובר בטקס פתיחה אולימפי שהוא מין יצירה זולה וקלוקלת, וכאילו מדובר בצוות שידור וותיק שעושה לצופים שלו טובה, רואה בתיאור הישיר הזה מלונדון 2012 הכנסה צדדית ותו לאו. זה מה שאני חשתי כצופה טלוויזיה שלהם. יורם ארבל ואורי לוי לא זיהו כ- % 80 – % 75 מנושאי הדגלים של 207 המשלחות האולימפיות . ביזיון שעבר לסדר היום כאילו לא קרה מאום. היה זה אחד מהשידורים הישירים הרדודים והעלובים ביותר של טקס פתיחה אולימפי שראיתי מעודי. צריך להבין ש- כל נושא דגל אולימפי בטקס פתיחה של המשחקים האולימפיים מהווה מהות וסמל בכיר של המשלחת אותה הוא מוביל. נושא הדגל לא אמור להיות תמיד הספורטאי המפורסם והמצטיין ביותר במשלחת שלו, אולם הוא מסמל את ליבה ונפשה ואת ההיסטוריה של המשלחת שבה הוא חבר ואותה הוא מייצג. אין דבר כזה לשדר טקס פתיחה אולימפי מבלי לציין ולהדגיש את שמו ותולדותיו של כל ספורטאי נושא הדגל עליו הוטל התפקיד הלאומי הנכבד לשאת את דגל מדינתו קבל עם ו- מיליארדי צופי טלוויזיה בכל רחבי העולם. אציין עוד למען קוראי הבלוג כי מנהל חטיבת הספורט של ערוץ 1 באולימפיאדת לונדון 2012 היה מאיר בר, העוזר הקרוב והצמוד של מנכ"ל רשות השידור היה זליג רבינוביץ' , יוני בן מנחם כיהן בתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור, ואמיר גילת שימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. ניהול נֶפֶל. בַּקָרָה שנשרכת הרחק מאחור.

באולימפיאדת מינכן 1972 צעדה משלחת ספורט ישראלית רשמית לראשונה על אדמה גרמנית מאז התרחשה טרגדיית השואה ומאז תום מלחמת העולם השנייה ב- 1945. נושא הדגל הישראלי שהוביל את המשלחת בטקס הפתיחה היה הספורטאי המבוגר בה הקלע הנרי הרשקוביץ בן 45. האם ייתכן, האם יעלה על הדעת כי שדרי הטלוויזיה הבינלאומיים שישבו בעמדות שידור באצטדיון האולימפי במינכן 72' והעבירו את טקס הפתיחה בשידור ישיר, לא זיהו עבור צופיהם את הנרי הרשקוביץ שלנו…??? הרי מדובר באינפורמציה הכי בסיסית והכי רלוואנטית של שידור ישיר של טקס פתיחה אולימפי.

טקסט תמונה :  שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972 . זהו טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש – משחקי מינכן 1972 . לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל שקמה ב- 1948 לאחר התרחשות השואה הנוראית במלחמת העולם ה- 2 , צועדת משלחת ספורט ישראלית רשמית על אדמה גרמנית . הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל ישראל ומוביל את המשלחת האולימפית שלנו . שני מימין הוא השף דה מיסיון שמואליק ללקין , שלישי מימין יצחק אופק , ורביעי מימין יוסף "יוֹשוֹ" ענבר יו"ר הוועד האולימפי של ישראל וחבר קיבוץ גבעת חיים. היתכן והאם יעלה על הדעת כי שדרי הטלוויזיה הבינלאומיים של טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 לא זיהו לצופים שלהם את נושא הדגל של המשלת האולימפית הישראלית…??? (התמונה באדיבות DOZ . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) . 

בסופו של דבר יורם ארבל איננו האשם היחידי. גם דני נוימן איננו האשם הבלבדי. מי שנושא באחריות לכישלון הראשי של ערוץ 1 בסיקור מונדיאל ברזיל 2014 (וגם במבצעי שידור נוספים כושלים ובלתי מוצלחים), בברזיל וגם באולפן המנווט בירושלים, הוא מנהל חטיבת הספורט בערוץ 1 מר מאיר בר יחדיו עם עוזריו הקרובים שם.

את מקומו של יורם ארבל כשדר כדורגל בשידור הציבורי יתפוש עמיחי שפיגלר. על כס הפרשן יישב מוטי איוואניר במקום דני נוימן. עמיחי שפיגלר הוא מנחה אולפן בערוץ 5 בכבלים. הוא איננו שדר כדורגל Play by play. זאת ההתנסות הראשונה שלו בתחום ועוד ברשת שידור ארצית . עמיחי שפיגלר ומוטי איוואניר ניצבים אפוא בפני אתגר טלוויזיוני רצוף ועצום. אינני יודע מהי מידת הכישרון הטמונה בשניהם כדי להוביל את שידורי הכדורגל של ערוץ 1, אינני יודע מי הוא מורה הדרך הראשי שלהם, מיהו המדריך אותם ומפנה המוקשים בצעדתם משעול הפתלתול רווי מהמורות טלוויזיוניות, מיהו המנטור מעורר ההשראה שלהם, ומי משמש העורך והמפיק של שניהם On line בעת השידורים הישירים של המשחקים המרכזיים בליגת העל בעונת 2015 – 2014. דבר אחד ברור : עמיחי שפיגלר ומוטי איוואניר נציגי הדור הצעיר מקבלים הזדמנות נהדרת לקומם את ערוץ 1 מהריסותיו יחדיו עם יונה וויזנטל, צ'אנס ש- אולי לא יהיה שני לו.

בפעם הראשונה בתולדות תעשיית הטלוויזיה בארץ אֵין המשקם הציבורי של סוכת רשות השידור הנופלת מר יונה וויזנטל מזעיק למיקרופון הכדורגל את מאיר איינשטיין, גם לא את רמי ווייץ, ומרחיק ממנו את יורם ארבל. אין זה דבר של מה בכך לוותר על שירות הטריאומוויראט הישן . אין זה דבר של מה בכך להרחיק את הגברדייה הוותיקה הזאת בעלת המוניטין מהמיקרופון הציבורי ולזמן אליו את שדר אנונימי בשם עמיחי שפיגלר. ברור שיהיה מעניין לעקוב בחודשים הבאים אחר מעשיו של המשקם הציבורי יונה וויזנטל.

3. תזכורת מפוסט שנכתב בבלוג הזה לפני כשנה ב- 16 באוקטובר 2013 :

התמוטטות השידור הציבורי הטלוויזיוני של מדינת ישראל. מלחמת החורמה שמנהלים ביניהם מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ו- יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אמיר גילת בענייני מאבקי ניהול וריבי סמכויות – מסמלים את שיא הפוליטיזציה, העליבות, וחוסר הכישרון בתוככי ערוץ 1 המַט ליפול. עיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" ממשיכים להסתגר בבועת המדמנה שלהם הרחק מההמון הסוער כאילו אין הדבר נוגע להם. כאילו הם מבודדים מאימת קלון הרייטינג ובושת המדרוג. כאילו איום ההתמוטטות מאיים על זולתם אך לא עליהם. העיתונאים האלה שאמורים להוביל שידור ציבורי טָהוֹר וכֵּנֶה מסרבים לעלות על הבריקדות. מדהים, מגוחך, ומשפיל כאחד. בלתי מתקבל הדעת. 

המאבק הפוליטי המר וריב הסמכויות בין מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הראשי זליג רבינוביץ' לבין יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אמיר גילת מקרב את קיצו של ערוץ 1 שממילא ניצב במתכונתו הנוכחית אלי פי תהום . שלושת האישים הבלתי מוכשרים הללו בעליל הם שהמשיכו לדרדר את השידור הציבורי לעברי פי פחת שמתגלגל לעבר קיצו מאז ימיו של של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהתמנה לתפקידו הרם בחודש יוני של שנת 2002 . יוני בן מנחם ואמיר גילת הם מינויים פוליטיים כושלים . החלטתו של מנכ"ל רשות השידור הנוכחי יוני בן מנחם לקדם את עוזרו הראשי מר זליג רבינוביץ' לתפקיד יועץ הממלכה , מישהו שמסדר את העניינים ברשות שידור כמו שר החצר פולוניוס בממלכתו של קלאודיוס , הוא מינוי כושל ורופף עד למאוד שנעשה ע"י איש שאמור להיות בר מקצוע מספר אחד . לא סתם בר מקצוע , אלא אדם שנדרש להיות משכמו ומעלה כמי שנושא בתפקיד העורך הראשי של רשות השידור . אולם מפני שהוא יוני בן מנחם בעצמו מעשה בחירה פוליטי בבחינת אֵין אוֹנִים , הוא ממנה לעוזרו הקרוב ביותר את זליג רבינוביץ' . הטריאומוויראט הרדוד והבלתי מוכשר הזה הזה המכיל בתוכו את יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת מצעיד את השידור הציבורי לאבדון מכל היבט . אין שום סיכוי שוועדת רם לנדס תאפשר ליצור התקשורתי המבולבל , המְמוּטָט , וחסר דרך הזה להמשיך ולהתקיים במתכונתו הנוכחית . אגב , מתי הוביל אמיר גילת שידור ציבורי לפני מינויו לתפקיד הרם ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו ? כאילו מִשְרָת  יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיועדת לחובבנים בלבד ? באילו כישורים ניחן אמיר גילת כדי לפקח באופן מקצועי – מדעי – ציבורי על רשת שידור באשר היא רשת שידור ? איזה ניסיון טלוויזיוני – תקשורתי קודם צבר אמיר גילת כדי להצעיד קדימה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , זאת שמכונה "השידור הציבורי" ? כאילו שידור ציבורי הוא איזה שק חבטות שנידון לכישלון מראש . את אותן השאלות האלה בדיוק ניתן לשאול לגבי עברו של המנכ"ל הנוכחי הכל כך בלתי מוצלח מר יוני בן מנחם . נכון שהוא היה פעם מנהל רדיו "קול ישראל" . תואר נכבד ברזומה שלו , אך צריך לזכור שהוא היה פרי מינוי שתדלני של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון . היה זה אותו ראש הממשלה אריאל שרון שכמו שדחף את יוני בן מנחם לפסגת הניהול של הרדיו הציבורי נתן יד למינוי המופרך בקיץ 2002 של מר יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור . אמש (יום שלישי – 15 באוקטובר 2013) שידר ערוץ 1 בשם השידור הציבורי ב- 18.55 את תוכנית הנֶפֶל של גב' מרב בטיטו "המתורבתים" שזכתה לרייטינג ממוצע של פחות מ- אחוז אחד . % 0.9 במגזר האוכלוסייה היהודית ו- % 0.77 במגזר של כל האוכלוסייה . איזה הצדקה יש לשדר תוכניות תרבות ו/או בידור עלובות מהסוג הזה בשם "השידור הציבורי" כאילו הוא השידור הציבורי משוחרר מעוֹל הרייטינג . השידור הציבורי איננו רק פועל יוצא של מה שבעלי הבית רוצים לכפות ולהראות לצופי הטלוויזיה , אלא הוא תוצאת בחירה מה גם הקליינטים רוצים לראות על המסך בסלון ביתם . בניית לוח שידורים טלוויזיוני מגוון ואטרקטיבי היא מלאכה מורכבת ומסובכת שנועדה למנהלי תוכניות ומנהלי רשתות טלוויזיה מוכשרים במיוחד . כדי לאמת ולגבות את הטקסט הרשום לעיל הדן ברייטינג הדל עד למאוד של השידור הטלוויזיוני הציבורי אנוכי מביא לידי קוראי הבלוג את עובדות נתוני המִדְרוּג האיומים מאתמול (יום שלישי – 15 באוקטובר 2013 בשני מגזרי המדידה "כלל האוכלוסייה" ו- "האוכלוסייה היהודית") של ערוץ 1 ברבעי שעות בין 16.00 ל- 20.00 מועד תחילת השידור הישיר של משחק הכדורגל בקדם גביע העולם ברזיל 2014 ישראל – צפון אירלנד שהסתיים בתוצאה 1 : 1 . הנתונים האלה חושפים סקנדל צפייה חסר תקדים ועם עובדות אי אפשר להתווכח . הציבור איננו צופה בערוץ 1 .

המחלוקת וריב הסמכויות הנוכחי בין מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו המגוחך זליג רבינוביץ' לבין יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת מסבים נזק עצום לשידור הציבורי שממילא קורס לחלוטין. מדובר בכיאוס ניהולי חסר תקדים בתולדות רשות השידור . אִילוּ שני האישים הלא מוכשרים האלה, מנהיגי שידור מפוקפקים שניצבים כיום בפסגת השידור הציבורי , היו לפחות מסוגלים להשלים ביניהם ולצעוד באותו משעול – ניחא . הם לא רק לא מוכשרים בתחום הקונקרטי הזה של ניהול רשת תקשורת אלקטרונית נרחבת למדי (ערוץ 1 , ערוץ 33 , ו- רדיו "קול ישראל" בעִברית ובעַרבית) , הם גם לא נבונים . מפליא כיצד עובדי ערוץ 1 ניצבים כנועים ונבוכים מנגד וממתינים ללא מעש לרגבי האדמה שמכסים את ערוגות הקבר . קומו התעוררו אחים והניפו את נֵס המרד . לכו אל הציבור וספרו לו את דבר התועבה שמתחוללת בין כתלי רשות השידור וערוץ 1 כפי שהגדיר זאת מקורב לוועדת רם לנדס ,  "התמונה המתגלה ברשות השידור מעוררת חלחלה" . ראה כתבתו של מר נתי טוקר במוסף הכלכלי "TheMarker" של עיתון "הארץ" מיום שלישי – 15 באוקטובר 2013. אנשים רבים שואלים בדם לבם מדוע השידור הציבורי מתמוטט ? כיצד זה הוצבו בראשו מנהיגי שידור כל כך לא מוצלחים וכל כך לא מוכשרים ? ואיך קרה שאיש טלוויזיה כה אפרורי כמו מר זליג רבינוביץ' הפך להיות יועצו ואיש סודו הקרוב ביותר של מנכ"ל רשות השידור ?

ראה "דהמארקר מ- יום שלישי – 15 באוקטובר 2013 . TheMarker / "הארץ" . דיווחו של העיתונאי החרוץ והבלתי נלאה של TheMarker מר נתי טוקר אודות התנהלות וועדת רם לנדס ואודות היחסים העכורים בין מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ויו"ר הוועדה מנהל שלרשות השידור ד"ר אמיר גילת . מפליא שעובדי ערוץ 1 ומדובר במוכשרים ובנבונים שבהם עומדים פאסיביים וממתינים למר גורלם במקום ליטול אותו לידיהם. (באדיבות "הארץ" – עיתון הבית שלי).

ההיסטוריה של רשות השידור רצופה מאבקי כוחות בין המנכ"ל והיו"ר מאז אוחדו רדיו "קול ישראל" והוותיק ו- "הטלוויזיה הכללית" הצעירה ב- 1969 תחת קורת ניהול משותפת, אולם לא כזאת המתאפיינת כעת בכל כיעורה בין יוני בן מנחם לאמיר גילת . ב- 31 במארס 1969 הציבה ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר ועל פי המלצת השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי את שמואל אלמוג בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. שמואל אלמוג היה המנכ"ל הראשון של רשות השידור . יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז ד"ר וולטר איתן טען ששמואל אלמוג עוקף אותו ולא משתף אותו די בבניית לוח השידורים של הטלוויזיה. לעומת זאת יחסי העבודה בין המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד לבין היו"ר פרופסור ראובן ירון בשנים 1984 – 1979 היו שיתופיים והרמוניים. גם יחסי העבודה בין המנכ"ל מוטי קירשנבאום לבין היו"ר מיכה ינון בשנים 1995 – 1993 היו מלוכדים, פוריים, ובעלי הסכמה הדדית. משתמה תקופת כהונתו של עו"ד מיכה ינון כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ב- 1995 ובמקומו מונתה לתפקיד הרם פרופסור רינה שפירא , פרצו מחלוקות בין המנכ"ל הוותיק ליו"רית החדשה. הוועד המנהל של רשות השידור בראשות דוד אדמון ז"ל בשנים 1989 – 1984 עשה חיים קשים למנכ"ל רשות השידור באותן השנים ההן אורי פורת ז"ל. המנכ"ל אורי פורת סבל גם בקדנציית הניהול השנייה שלו בשנים 2001 – 1998 ממעלליהם של שני היו"רים בתקופה ההיא גיל סמסונוב ונחמן שי.

המצב הנוכחי הוא בלתי נסבל ומעורר דאגה עד למאוד בערוץ 1 ב- 2013. שלטונם של יוני בן מנחם ואמיר גילת מעורר געגועים וכיסופים עזים למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון בשנים 1984 – 1979. ועוד עובדה אחת : היועץ והעוזר הקרוב של מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן היה נקדימון "נקדי" רוגל. היועץ והעוזר הקרוב של יוני בן מנחם הוא זליג רבינוביץ'.

סוף הפוסט מס' 432. הועלה לאוויר ביום חמישי – 11 בספטמבר 2014. כל הזכויות שמורות.