פוסט מס' 416.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : הפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת.

————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 416 : הועלה לאוויר בשבת בצהריים – 19 ביולי 2014.

————————————————————————————————-

פוסט מס' 416. מבצע "צוק איתן". פוסט הגיוני ומרשים של ד"ר יאיר כספי מול פוסט תמוה, מעוות, ומבולבל של אורי אבנרי. טקסט הגיוני של ינון מגל מול טקסט שנוי במחלוקת ולא מובן של ענת סרגוסטי. פוסט מס' 416. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה :  2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו-מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל "אריק" שרון והדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 4 : מאמרו של העיתונאי הוותיק מר אורי אבנרי "צ'רצ'יל המנוול" כפי שהתפרסם ביום רביעי – 16 ביולי 2014 בעיתון "הארץ", הוא מופרך ו-מעוות. מאוד לא מוצלח בלשון המעטה, מבולבל, שגוי, מְקוֹמֵם, ומרתיח. מעוות, בגלל שמדובר במאמר בו משווה אורי אבנרי את איסמעיל הנייה ואוכלוסייתו לווינסטון צ'רצ'יל ותושבי אנגליה ואת מדינת ישראל לגרמניה הנאצית. מקומם, מפני שהוא נכתב אומנם ללא מורא אך רווי משוא פנים. פוסט תמוה, לא מדויק, ובלתי נכון בכל מיני חלקים שלו.

כבן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן גדלתי כמו בני דורי לפני הרבה שנים על שלושה סלוגנים צנועים של הסתפקות במועט. א. "בקהיליית הקיבוץ כל אחד תורם על פי יכולתו ומקבל על פי צרכיו". ב. "לנצח ביושר ולהפסיד בכבוד בתחרויות הספורט" . ג. "הדבר החשוב במשחקים האולימפיים הוא לא הניצחון אלא ההשתתפות". עם שחרורי מצה"ל עשיתי הכרה בסוף שנות ה- 50 של המאה הקודמת עם סלוגן נוסף שהגה אורי אבנרי עורך השבועון "העולם הזה", "ללא מורא – ללא משוא פנים". הסלוגן מצא חן בעיניי. גיליון בודד של "העולם הזה" התגלגל מידי שבוע למועדון החברים של הקיבוץ. גיליון אחד שהיו לו מאות קוראים. מדובר היה בשבועון חדשות ורכילות ישראלי אנטי ממסדי בעל סממנים ראדיקאליים. למשל, אורי אבנרי כינה את השב"כ "מנגנון החושך". "העולם הזה" נקרא ע"י רבים בקיבוץ אפיקים בימים ההם של 1960 משמאל לימין מפני שעורכו אורי אבנרי ביסס את דוקטרינת האינפורמציה המשולבת שלו על פוליטיקה בפתחו ועל רכילות עסיסית בסיומו. חלק ניכר מהעיתון הוקדש לשערוריות סקס, סנסציות של בגידות וגירושין של ידוענים, וצילומי עירום של נשים. חברי קיבוץ אפיקים שהיה בימים ההם מעוז של ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון , קראו כמעט כאיש אחד את העיתון "דָבָר", חלק מצומצם קרא גם את "על המשמר" אולם בשעות ערב ולילה מצאו אנשי תנועת העבודה במועדון החברים שלהם גם עניין וסקרנות במדור "רחל המרכלת" יותר ממאמריו המדיניים של עורך שבועון "העולם הזה". אני לא חושב שמישהו בקיבוץ שלי התעניין ולקח ברצינות את דעותיו הפוליטיות ותורתו המדינית של אורי אבנרי. הנאמנות של % 99 מחברי קיבוץ אפיקים הייתה נתונה באופן מוחלט לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. היו בקיבוץ אפיקים גם כמה מפ"מניקים ברי פלוגתה שהערצתם הוענקה דווקא ליעקב חזן ומיאיר יערי. אף על פי כן עובדה שהחברים פזלו לעבר "העולם הזה". רובם בגלוי. חלקם בסתר. אורי אבנרי ידע לכתוב ו- ידע גם לערוך ולמכור ולשווק את ה- "אני מאמין" הפוליטי בעל סממנים רדיקאליים שמאלניים שלו באמצעות מִשְנָה סְדוּרָה של שילוב עם רכילות תל אביבית פרועה, ולא רק. אורי אבנרי החזיק בדעות פוליטיות של מיעוט קטנטן בארץ והבין שעיתונו "העולם הזה" איננו יכול להתפרנס על דעותיו אמירותיו. מֵידָע הרכילות , בעיקר הרכילות התל אביבית היה הדלק שהניע את קידום המכירות של "העולם הזה" בנקודות המכירה הראשיות שלו ברחוב דיזנגוף בתל אביב . בעשור ה- 60 של המאה הקודמת צבר "העולם הזה" פופלאריות שיא, והגיע לתפוצה של 25000 (עשרים וחמישה אלף) עותקים. "העולם הזה" יצא לאור בערבי שלישי בשבוע והברנז'ה התל אביבית עטה עליו כעל מוצאת שלל רב . העיר תל אביב הייתה המעוז של "העולם הזה" לא בגלל הפוסטים הפוליטיים של אורי אבנרי אלא כאמור בגלל מדורי הרכילות הנרחבים שלֻווּ בצילומי עירום רעשניים וסנסציות Sex. גם בתל אביב נקרא "העולם הזה" משמאל לימין. "העולם הזה" הפיק 25000 גיליונות שבועיים בשיאו, אולם פוטנציאל הקוראים שלו היה גדול בהרבה ו- נאמד ביותר מ- 500000 (חצי מיליון). 20 קוראים על כל גיליון. בשלב מסוים במחצית עשור ה- 60 של המאה הקודמת החליט אורי אבנרי (איש הגון ורדיקאל שמאלני) לרוץ לכנסת על סמך הפופולאריות העיתונאית שלו. אמרת "העולם הזה" – אמרת אורי אבנרי (!) רשימתו "העולם הזה – כוח חדש" זכתה במנדט אחד בבחירות לכנסת השישית ב- 1965 ואורי אבנרי הפך ל- ח"כ מן השורה. בבחירות לכנסת השביעית ב- 1969 הכפיל הח"כ אורי אבנרי את כוחו. הוא ושלום כהן ייצגו עכשיו את מפלגת השמאל הרדיאלית בכנסת. ב- 1972 התחולל קרע בין השניים. הח"כ אורי אבנרי והח"כ שלום כהן רבו ונפרדו. עורך ומו"ל "העולם הזה" אורי אבנרי לא היה טיפש אבל גם לא העם בישראל שדחה את משנתו הפוליטית ולא ראה בו מנהיג . אורי אבנרי לא הצליח לנהל אפילו סיעה פוליטית זעירה בת שני ח"כים. זאת הייתה שירת הברבור של אורי אבנרי בכנסת. לפתע התברר שמר אורי אבנרי הוא אולי עיתונאי מוכשר, אולם איננו משיח ולא גאון פוליטי כלל ועיקר. הוא לא הצליח לשכנע במשנתו השמאלית הרדיקאלית את האומה בצדקת דרכו המדינית. מרבית תושבי מדינת ישראל ראו בו קוריוז, ובאמת ב- 1973 נעלם מהכנסת וחזר לכור מחצבתו העיתונאית ב- "העולם הזה".

אני עוזב לרגע את כותרת ההדמיה המטופשת והמעוותת "צ'רצ'יל מנוול" של אורי אבנרי, בה מוּשְוֶוה המנהיג הבריטי הדגול והדמוקרט ווינסטון צ'רצ'יל בהשאלה מבולבלת מתחכמת ומטומטמת חוזרת ונשנית, ובהפוך על הפוך על הפוך, למנהיג הטרור החמאסי הרודן והבוגדני איסמעיל הנייה. השוואה מחורבנת מעוררת תמיהה רבתי. אורי אבנרי מספר לקוראי "הָאָרֶץ" כי הארכי טרוריסט קנצלר גרמניה הנאצית אדולף היטלר הציע ב- 1940 שלום למנהיג הדמוקרטי הדגול ראש ממשלת אנגליה ווינסטון צ'רצ'יל, אולם ווינסטון צ'רצ'יל דחה אותה מתוך מניעים אידיאולוגיים מטורפים וכך גזר על בני עמו ייסורים שלא יתוארו, והחזיק את כל אזרחי בריטניה כבני ערובה. קוראי "הארץ" הצעירים עוד יכולים להאמין לו.

טקסט תמונה : הדמוקרט הדגול ווינסטון צ'רצ'יל ראש ממשלת אנגליה בתקופת מלחמת העולם ה- 2 בשנים 1945 – 1940, מושווה במטפורה מתחכמת חוזרת ונשנית ובהפוך על הפוך ע"י העיתונאי אורי אבנרי למנהיג החמאס הטרוריסטי איסמעיל הנייה. (סוכנויות).

אורי אבנרי לא מספר לקוראי "הארץ" כי ב- 1 בספטמבר 1939 פתחה גרמניה הטרוריסטית במלחמה טוטאלית נגד פולין וכבשה אותה בתוך שישה שבועות בדם ואש ותימרות עשן. בירת פולין ווארשה וערים פולניות אחרות נמחקו. 2.000000 (שני מיליון) אזרחים פולנים נהרגו מתוך סך אוכלוסייה של 11.500000 (אחד עשר מיליון וחמש מאות אלף).

טקסט תמונה : ספטמבר 1939. מלחמת העולם ה- 2. ילד פולני שניצל מההפצצות הגרמניות מתועד בתוך הריסות העיר. (סוכנויות).

חודש קודם לכן באוגוסט 1939 נחתם הסכם אי התקפה בין גרמניה לרוסיה ע"י שר החוץ הנאצי יואכים פון ריבנטרופ לבין שר החוץ הרוסי וויאצ'סלאב מולוטוב. ההסכם שנודע כ – "הסכם ריבנטרופ – מולוטוב" נחתם באישורו כמובן של אדולף היטלר לצורכי הרגע בלבד והופר ע"י גרמניה הנאצית כשהיה לה כדאי ונוח ב- 22 ביוני 1941 כשה- וֶורְמָאכְט תקף במבצע צבאי ענק חסר תקדים בהיקפו את רוסיה (כונה בשם "מבצע בארבארוסה"). במלחמת העולם ה- 2 ההיא העקובה מדם, לא סיפר אורי אבנרי לקוראי "הָאָרֶץ" את ההשתלשלות ההיסטורית מבראשית וכי כבר באפריל 1940 כבשה גרמניה את דנמרק ונורווגיה ובמאי 1940 כבשה את בלגיה, לוקסמבורג, והולנד. אורי אבנרי לא סיפר לקוראי "הארץ" כי ביוני 1940 עקף ה- "וֶורְמָאכְט" את קו ההגנה "מָאזִ'ינוֹ" וכבש בסערה את צרפת. אורי אבנרי לא סיפר לקוראי "הָאָרֶץ" כי ב- 10 ביוני 1940 הצליחה ממשלת אנגליה בראשות ווינסטון צ'רצ'יל לפנות 340000 (שלושת מאות אלף וארבעים) חיילים בריטיים מחוף דָנְקֶרְק הצרפתי ולהשיבם לערי נמל אנגליות.

אורי אבנרי מספר לקוראי "הארץ" כי ווינסטון צ'רצ'יל כמו איסמעיל הנייה יצא מפעם לפעם מהמחילות שבהן הסתתר (כמו איסמעיל הנייה ברצועה) הצטלם ליד ההריסות וחזר למקום הבטוח תוך שהוא מבטיח לאזרחי אנגליה כי בדורות הבאים יגידו שזאת הייתה שעתם היפה. אח"כ ממשיך אורי אבנרי וכותב כי לחיל האוויר הגרמני (כמו לחיל האוויר הישראלי) לא הייתה ברירה אלא להמשיך בהפצצות העיר לונדון (בדומה ל- חיל האוויר הישראלי שמפציץ את עזה) כשלדברי הגנרלים של ה- וורמאכט , ה- לופטוואפה איננו מפציץ מטרות אזרחיות אנגליות אלא מפציץ מטרות צבאיות מובהקות כגון בתים פרטיים של חיילים בריטיים שבהם נערכו ישיבות וניתנו פקודות (כמו חיל האוויר הישראלי שמפציץ בתים של ראשי החמאס בעזה). מדובר בפוסט מקומם ושגוי שמְעַוֵות את ההיסטוריה בעזרת פרטים ו- דימויים מטומטמים וכתיבה היסטורית בהפוך על הפוך על הפוך. העם הגרמני לא היה יכול להפיל את הרודן המטורף אדולף היטלר מפני שהיה מוקף באין סוף טבעות הגנה של הגֶסְטָאפּוֹ. אפילו בשיא הפופולאריות שלו ב- אולימפיאדת 1936 בעת נסיעתו יחדיו עם הפמליה שלו ברחובות ברלין ב- 1 באוגוסט 1936 בדרך לאצטדיון האולימפי כדי לפתוח חגיגית בטקס רב רושם את המשחקים האולימפיים , אובטח ונשמר מפני בני עמו, ע"י 40000 (ארבעים אלף) אנשי ביטחון הפנים לובשי המדים השחורים והחמושים של ה- Gestapo. הדיקטטור אדולף היטלר שימש כל הזמן יעד להתנקשות ע"י מתנגדיו אולם אובטח ונשמר היטב ע"י יחידות הגסטאפו בפיקודם של ראשי ה- S.S. היינריך הימלר וריינהארדט היידריך.

טקסט תמונה : 1 באוגוסט 1936. אולימפיאדת ברלין 1936. אדולף היטלר (במכונית המובילה עומד משמאל) בלוויית הפמליה הגדולה שלו חולף על פני שער ברנדנבורג ב- "Via Triumphalis" בעיר ברלין במסעו המלכותי במכונית מרצדס מפוארת לעבר האצטדיון האולימפי המרכזי, שם ייערך בעוד שעה קלה טקס הפתיחה רב רושם של האולימפיאדה ה- 11 במניין הזמן החדש. 40000 (ארבעים אלף) אנשי גסטאפו של ה- S.S. (שירות הביטחון הפנימי הידוע לשמצה של גרמניה הנאצית בראשות האובר גרופן פיהרר היינריך הימלר) יחדיו עם המשטרה הגרמנית אבטחו את המסע האולימפי של הרודן הנאצי הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר. לשום מתנקש פוטנציאלי לא היה סיכוי להגיע בסמוך אליו גם בהופעותיו הפומביות. (מקור : OLYMPIAZEITUNG 1936).

אורי אבנרי מסיים את הפוסט שלו וקובע כי גרמניה הנאצית בראשות אדולף היטלר לא נכנעה עד הרגע האחרון ממש, ומיליוני טונות של פצצות לא הועילו. הם רק חיזקו את מורל התושבים ואת נאמנותם למנהיגיהם הנאציים. לא נכון. היסטוריונים כמו איאן קרשו (Ian Kershaw) מדווחים על עובדות שונות לחלוטין. נכון שאוכלוסיית גרמניה שרדה את מלחמת העולם ה- 2 ואת שלטונו המטורף של היטלר אולם אוכלוסייה אזרחית חסרת הגנה מופצצת מהאוויר, מובסת, ומושמדת לעולם איננה תומכת במנהיג שמוביל אותה להרס טוטאלי ו- אבדון מוחלט. גם לא אוכלוסיית עזה. הבעת אמון ועצרות המוניות שנערכו בעבר ברצועת עזה ע"י אוכלוסייה ענייה ומובסת בעד איסמעיל הנייה ושלטונו כמו גם התמיכה המלאכותית העכשווית והבלתי אמיתית בו, נעשות בכוח הזרוע ותחת איומים של המשטר הטרוריסטי האיסלאמי המזוין בנשק ברצועה. איסמעיל הנייה איננו דמוקרט ולא נבחר לתפקידו בבחירות חופשיות נקיות. תמונות עצרות התמיכה בו ברצועה בעבר מזכירות את ההתלהבות והתמיכה העממית של האומה הגרמנית בקנצלר אדולף היטלר ובמשטר הנאצי בראשית מלחמת העולם ה – 2, כשתקופת ה- "בליצקריג" באירופה נראתה כפיקניק וימי תהילה. החל מ- 1943 התרופפה התמיכה וההערצה לאדולף היטלר לחלוטין והפכה ל- מלאכותית ואכולת ספקות. ואם בכל זאת הייתה כזאת, היא נעשתה בכוח ע"י הזרוע לביטחון פנים של הגסטאפו. החל מ- 1943 הורו ראש ממשלת אנגליה ווינסטון צ'רצ'יל ונשיא ארה"ב פרנקלין דילנו רוזוולט לחילות האוויר שלהם לתקוף 25 (עשרים וחמש) ערים גרמניות כדי לפגוע נואשות באוכלוסייה אזרחית, בנפש, במורל, וברכוש : ברלין, קלן, דורטמונד, דרזדן, דיסלדורף, אסן, פרנקפורט, המבורג, לייפציג, מינכן , בוכום, ברמן, חמניץ , שטטין , דסאו , דואיסבורג, האגן, האנובר, קאסל, קיל, מאיינץ, מגדבורג, מאנהיים, נירנברג, ו- שטוטגארט . 1.300000 (מיליון) אזרחים גרמניים נהרגו בהפצצות הכבדות . 300000 (שלוש מאות אלף) מתוכם מתו מרעב ומחלות. 7.500000 (שבעה מיליון וחמש מאות אלף) אזרחים גרמניים נותרו ללא קורת גג והפכו לחסרי בית . לכך צריך להוסיף 4.400000 (ארבעה מיליון וארבע מאות אלף) חיילים גרמנים הרוגים במלחמת העולם ה- 2. סך אבדות גרמניה הנאצית בנפש בהנהגת הקנצלר המורף אדולף היטלר במלחמת העולם ה- 2 היו עצומות ונאמדו בין 5.500000 (חמישה מיליון וחצי) לבין 6.900000 (שישה מיליון ותשע מאות אלף). בין % 7.9 ל- % 10.0 מהעם הגרמני הושמד בין השנים 1945 –  1939. בתחילת מלחמת העולם ה- 2 בספטמבר 1939 מנתה אוכלוסיית גרמניה 69.300000 (69 מיליון ושלוש מאות אלף) תושבים. לא ייתכן כי הנתונים החמורים, המזעזעים, והמדהימים האלה חיזקו את מורל תושבי גרמניה ואת נאמנותם לדיקטטור אדולף היטלר ולהנהגה הנאצית ולדוקטרינה המטורפת שלהם, זאת שהביאה הרס נוראי ואבדות עצומות בנפש ורכוש לאומה הגרמנית, כפי שטוען אורי אבנרי בפוסט שלו בעיתון "הארץ" מיום רביעי – 16 ביולי 2014 "צ'רצ'יל המנוול". אין שום אפשרות הגיונית שהאוכלוסייה העזתית השְדוּפָה והענייה וחסרת כל , רוחשת אהדה כלשהי להנהגה המטורפת הרדיקאלית והמופללת של החמאס בראשות איסמעיל הנייה. ואם היא מביעה הערכה ב- נהי, בכי, וצעקות, הרי שהדבר נעשה בשל סוגסטיה אוטומטית הנובעת מפחד, ולא בגלל היגיון . לא היה שום סיכוי בשעתו כי העם היפני הצייתן יתמוך בכת הצבאית הצבאית הטרוריסטית המטורפת שלו לאחר הטלת שתי פצצות האטום האמריקניות על הירושימה (Hiroshima) ו- נאגאסאקי (Nagasaki). ב- 6 ו-8 באוגוסט 1945. 

טקסט תמונה : חורף 1943. מלחמת העולם ה- 2. אחת ממאות אלפי תמונות שמתעדות אוכלוסייה אזרחית גרמנית מופצצת ומובסת נוטשת בבהלה ותדהמה את מקום מגוריה בהמבורג. לא ייתכן כי אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן, נשים, זקנים, וטף ו- אימהות וילדיהן מופצצת ומושמדת תדירות לאורך שנים, תגלה אהדה ותמיכה במנהיג המטורף שלה שמוביל אותה להרס ואבדון מוחלט, גם אם מדובר בפיהרר אדולף היטלר. (סוכנויות).

טקסט תמונה : 1944. מלחמת העולם ה- 2. התמונה מתעדת את הריסות העיר הגרמנית דרזדן שהורחבה עד היסוד ע"י הפצצות שיטתיות של בנות הברית. (סוכנויות).

פרופסור גור אלרואי (הבן שלי) מאוניברסיטת חיפה מוסיף כדלקמן : "במשטרים טוטליטאריים איש אינו יודע מה הם בדיוק רחשי הלב של העם. רובם מפוחדים ואינם משמיעים דעה ועל כן הטיעון של מר אורי אבנרי שהעם הגרמני תמך באדולף היטלר בזמן ההפצצות הוא טיעון מופרך מן היסוד ואין לו על מה להסתמך. קורבנות ההפצצות הגרמניים ע"י חילות האוויר של בעלות הברית הן בראש ובראשונה קורבנות ההיטלריזם ודוקטרינת המלחמה ההיטלראית. אל לאויב לחשוב שהוא יכול לפגוע באוכלוסיה האזרחית של שכנותיו ולצפות שהאוכלוסייה שלו לא תפגע. אורי אבנרי שכח לציין עובדה היסטורית מדהימה  מדינות דמוקרטיות לא הפסידו מעולם לרודנים ולמשטרים טוטליטאריים. הן תמיד סיימו אותן שידן על העליונה. ווינסטון צ'רצ'יל, פרנקלין דילנו רוזוולט, והארי טרומן הם המנצחים הגדולים של מלחמת העולם ה- 2. לא צריך להיות הוגה דעות גדול כדי להבין מה היה קורה לו גרמניה הנאצית ובנות בריתה הפשיסטיות היו מנצחות".

אני מביא לידי קוראי הבלוג את מאמרו התמוה, המעוות, המתוחכם, הסוּפֶּר – מטפורי, והבלתי מדויק "צ'רצ'יל  המנוול" של העיתונאי הוותיק אורי אבנרי, כפי שפורסם בעיתון "הארץ" ביום רביעי – 16 ביוני 2014. כל אחד רשאי להסיק את המסקנות האישיות שלו. מדובר בפוסט מופרך שנשען על מטפורה מבולבלת ומגוחכת חוזרת ונשנית בהפוך על הפוך על הפוך ובעובדות היסטוריות שגויות לחלוטין. מתמיה שדווקא אחד מאבות העיתונות המודרנית במדינת ישראל כתב פוסט כל כך תמוה, מגוחך, ומבולבל. מתמיה גם שעורך "הָאָרֶץ" מר אָלוּף בֵּן מוציא לאור מאמר מגוחך ומבולבל ושגוי בעובדות היסטורית שאוזכרו ו/או שהועלמו מהקורא, רק מפני שלכותב קוראים אורי אבנרי.

ראה "הארץ" מ- יום רביעי – 16 ביולי 2014 . עיתון "הארץ". מאמרו המופרך, התמוה, והמבולבל של העיתונאי הוותיק אורי אבנרי , "צ'רצ'יל המנוול".

מאידך מצא חן בעיניי מאמרו השקול , ההגיוני , המנומק , והמרשים של ד"ר יאיר כספי האנונימי מנהל מרכז "פסיכולוגיה ויהדות" שמצא את מקומו בעת מלחמה בעיתון "הארץ" מיום שלישי – 15 ביולי 2014 וכותרתו : "רוצים להשמידנו". גם המאמר הזה מובא לידיעתם ושיפוטם של קוראי הבלוג.

ראה "הארץ" מ- יום שלישי – 15 ביולי 2014 . עיתון "הארץ". מאמרו המעניין של ד"ר יאיר כספי וכותרתו "רוצים להשמידנו". 

הערה 5 :  מאות אלפי צופי טלוויזיה מתבוננים מידי יום וערב בעניין גובר והולך בדובר צה"ל תא"ל מוטי אלמוז שעושה בעת המלחמה המורכבת הזאת נגד החמאס ברצועת עזה עבודה יעילה למופת בשקט נפשי, בביטחון עצמי, בקול מדוד ורדיופוני, ובהופעה נעימה וצנועה בפני מצלמות הטלוויזיה .

הערה 6 : שני המגישים מוטי קירשנבאום וברוך קרא זימנו אתמול (יום חמישי – 17 ביולי 2014) לאולפן "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 (ערוץ הבית שלי) את העיתונאי ינון מגל מנהל חטיבת החדשות באתר האינטרנט "Walla" ואת העיתונאית גב' ענת סרגוסטי – לעימות אישי בעניין הכרזתו האישית של רביב דרוקר כי גם כעת בעת מלחמה קשה ואכזרית "צוק איתן" נגד אויב החמאס ברצועת עזה הוא קודם כל עיתונאי ורק אח"כ ישראלי. התפתח וויכוח באולפן. העיתונאי ינון מגל הצהיר מפורשות שבעת הזאת של המלחמה הוא ראשית דבר ישראלי ורק אח"כ עיתונאי. אנוכי תומך ב- % 100 בעמדתו של ינון מגל. ענת סרגוסטי לקחה את הצד של רביב דרוקר.

הערה שלי : היו אלה אורי אבנרי וענת סרגוסטי נציגי השמאל הרדיקאלי שנפגשו בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה בקיץ 1982 בממ"ד של הארכי טרוריסט יאסר עראפאת במערב ביירות . בעוד חיילי צה"ל נלחמים ומקריבים את נפשם למען ביטחון מדינת ישראל בקרבות עקובים מדם מצאו אורי אבנרי וענת סרגוסטי צורך להיפגש עם האויב המר . אני מבקש להדגיש כי אורי אבנרי הוא עיתונאי הגון ורם מעלה ועתיר זכויות . אולם אינני יכול להסכים לדרכו העיתונאית כי בעוד חיילי צה"ל ואנוכי בתוכם נלחמים ב- ביירות על החיים ועל המוות ומקיזים דם בלבנון, הולך אותו אורי אבנרי באותה שעה להיפגש ולדבר עם האויב המַר שלי שמבצע פשעי מלחמה נגד אוכלוסייה אזרחית ישראלית , בשם השליחות העיתונאית שלו. כאמור היה אורי אבנרי העיתונאי , העורך , והמו"ל של "העולם הזה" איש ששייך לאגף הרדיקאלי השמאלי במדינת ישראל. הוא היה אולי אדם חכם שלבטח ידע לכתוב ולהתנסח , אולם הציבור בישראל דחה לחלוטין את משנתו המדינית ואופן התנהלותו הפוליטית . ב- 1941 החליט רודולף הס סגנו של הקנצלר הנאצי הגרמני אדולף היטלר החלטה תימהונית . הוא טס על דעת עצמו לאיים הבריטיים , צנח שם , וביקש להיפגש עם ראש ממשלת אנגליה ווינסטון צ'רציל כדי לשוחח עמו על חוזה שלום בין גרמניה ואנגליה . ווינסטון צ'רציל גיחך, "אין מדברים עם האויב הטרוריסטי המר. נלחמים בו . נדבר עמו רק לאחר שייכנע ויניח את נשקו", והורה לשים את רודולף הס בכלוב בבית האסורים . בתום מלחמת העולם ה- 2 נידון רודולף הס למאסר עולם ע"י בית משפט מיוחד של בעלות הברית שהתכנס באוקטובר 1945 בעיר נירנברג ב- באוואריה. בית המשפט הזה הגיש כתבי קטגוריה נגד ההנהגה הפוליטית הנאצית הגרמנית ומפקדי ה- וורמאכט וה- S.S. באשמה חמורה של ביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות . משפטי נירנברג נמשכו כשנה עד אוקטובר 1946 . בית הדין של בעלות הברית ב- משפטי נירנברג 1946 – 1945 הגדיר את רודולף הס סגנו של אדולף היטלר כפושע מלחמה נאצי וכאמור גזר עליו מאסר עולם . על חלק מההנהגה הפוליטית והצבאית של גרמניה נגזר פסק דין מוות והם הוצאו להורג בתלייה מייד בתום משפטי נירנברג .

אינני יודע מה מידת השליטה של מנהל חברת החדשות מר גולן יוכפז בכתביו ושדרניו ומהי מדיניות השידור של ערוץ 10 בעת מלחמה הקשה בין בנינו ונכדינו חיילי צה"ל לבין אויב החמאס שמבצע פשעי מלחמה, ורואה בפגיעה ביעדים ישראליים מטרות לגיטימיות. הכרזתו של רביב דרוקר כי הוא קודם כל עיתונאי ורק אח"כ ישראלי איננה נוחה בלשון המעטה. הוא איננו מה- או"ם וגם לא מכוח יוני"פיל . הוא גם לא עיתונאי מה- BBC. הוא עיתונאי בערוץ טלוויזיה ישראלי בעת מלחמה שצופים בו מאות אלפי הורים וסבים וסבתות מודאגים וחרדים לשלום יקיריהם . ההתייחסות למלחמה של כל אחד ואחת היא סובייקטיבית ורגשית – אישית. כל אחד ואחת מסיבותיו הוא והיא. בהיותי נער עוּל ימים יצאתי למלחמת סיני ב-1956 כחייל במחלקת המ"כים של המ"מ שלי זאב שטרנהל בגדוד 12 של חטיבת "גולני" עם חיוך על השפתיים. כבעל משפחה ואב לילדים זה כבר היה שונה לגמרי. איזה חיוך ואיזה נעליים. עכשיו כסבא של שני נכדיי חייל וחיילת שמשרתים בצה"ל אני מודאג ומוטרד. טקסט וטון העברת האינפורמציה מהחזית לציבור ע"י שדרני טלוויזיה ורדיו בין אם הם בחזית ו/או יושבים באולפן ממוזג בבית הוורד בגבעתיים , הם בעלי חשיבות פסיכולוגית עצומה. כשרביב דרוקר סוף סוף יתבגר וימצא את עצמו לובש חגור ונושא נשק ומשרת בקו החזית הראשון של מלחמה עקובה מדם , ו/או הילד שלו ישרת בצנחנים ו/או בגבעתי או גולני – הוא יהיה ראשית דבר וחיש מהר ישראלי ורק אח"כ עיתונאי . נקודת התצפית על המלחמה היא אישית לחלוטין. מה שרואים ומרגישים וחווים בחזית לא רואים מרגישים וחווים באולפן טלוויזיה בגבעתיים . מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ניסח זאת בהצלחה והיטב : "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית אבל לא ניטראלית". ייתכן כי חברת החדשות של ערוץ 2 מביסה את חברת החדשות של ערוץ 10 ברייטינג גם מפני שרוני דניאל ואהוד יערי משדרים כעיתונאים ישראליים ולא כשדרנים מה- או"ם שמדווחים על מלחמה התמודדות לחיים ולמוות כעל משחק טניס ושובר שוויון .

הסבר שלי אודות עיתונאות וישראליות והשוני בין סיקור מזירת הספורט לבין דיווח משדה הקרב.

בתום אולימפיאדת ברצלונה 1992 פנתה הג'ודוקאית יעל ארד (זכתה במדליית כסף במשקל עד 63 ק"ג) אל שרת החינוך גב' שולמית אלוני ז"ל וסיפרה לה כי כעיתונאי טלוויזיה ישראלי ומנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית התנכלתי לה בדיווחים ובניתוחים שלי מהקרב השנוי במחלוקת שלה נגד הג'ודוקאית הגרמנייה פראוקה אייקהוף (Frauke Eickhoff) . השרה שולמית אלוני וסגנה הח"כ מיכה גולדמן יו"ר וועדת החינוך והספורט של הכנסת פנו בע"פ ובכתב אל מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל וביקשו להדיח אותי מתפקידי. הבקשה בע"פ הייתה להדיח אותי לאלתר מתפקידי כבוגד. ובתיעוד בכתב – להתנצל בפני יעל ארד על שקריי. בשיחת טלפון פנימית בתוך הבניין הודעתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, "אינני מתכוון להתייחס אליו. הוא מחפש פּרסום ואני תר אחר האמת ומציב את העובדות במקום הראשון. הודע לי מה מחשבותיך". הטלוויזיה הישראלית היא ציבורית אך לא לאומית. אינני עובד בשירות הממלכה . אני עובד בשירות העיתונאות במדינה חופשית כפי שאני מבין אותה. השיבותי לו בקצרה בשלוש עשרה מילים בכתב ידי ובדם לִבִּי, מה אני חושב על הפוליטיקאים המתערבים ברגל גסה בתכני השידור, בזו הלשון [1] : "יוסף בר- אל שלום רב, כעיתונאי חופשי ברשות שידור עצמאית אני רואה את עצמי משוחרר מתשובה לגנגסטר ולפרחח פוליטי העונה לשם מיכה גולדמן".

[1] ראה נספח : תשובתי הקצרה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל ב- 8 בינואר 1993, הנוגעת למכתבו החצוף של סגן שר החינוך והתרבות ח"כ מיכה גולדמן.

הנהלות השידור הציבורי של הטלוויזיה ורשות השידור גם יחד, עמדו לפתע במצב עדין . אריה מֶקֶל, מיכה יִנוֹן, ויוסף בר-אל היו כל אחד מינוי מקצועי של הדרג פוליטי. מצד אחד העריכה אותי השלישייה מן ההיבט המקצועי, אך מאידך ביקשו השלושה לרָצוֹת את גב' שולמית אלוני ז"ל שרת החינוך והתרבות שהייתה הממונה בתוקף תפקידה כשרה ממונה על רשות השידור ועל ביצוע חוק רשות השידור. הם שלושתם היו תלויים בחסדיה הפוליטיים . הנהלת רשות השידור והנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היו יכולים להתעלם מתביעת ההתנצלות של השרה שולמית אלוני ודנה בעניין בכובד ראש. הודעתי לממונים עלי שאני דוחה מכל וכל את דברי ההאשמה של השרה הנכבדה. לא היה לגב' שולמית אלוני מושג על מה היא מדברת. הרי היא עצמה לא צפתה בתוכנית המשודרת, וטענותיה הבוטות כלפיי היו מבוססות על שמועות בלבד. לא היה בדעתי להתנצל בפני אף אחד ואף אחת. לא התכוונתי להשיב לפונים. לא לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ולא לסגן השרה מיכה גולדמן. גם לא ליָעֵל אָרָד. הודעתי לאַרְיֵה מֶקֶל, מִיכָה יִנוֹן, ויוסף בר-אל בלשון ברורה, "אני מתכוון להסביר לכם בלבד בע"פ ובכתב כדֶרֶג המקצועי העליון שלי , את השתלשלות פני הדברים, ואת העקרונות העיתונאיים שהנחו אותי לשָדֵר את תוכנית הסיכום על הישגי הג'ודו הישראלי באולימפיאדת ברצלונה 1992, כפי ששודרה. אתם תחליטו לאחר קריאת מכתבי והסברי אם אתם רוצים את ראשי ערוף תחת הגיליוטינה הפוליטית . אינני מתנצל וגם אינני מתפטר", והוספתי, "שרת החינוך והסגן שלה מכפר תבור אינם חייבים לי כלום אך גם אני לא חייב להם דבר" . באחד הפוסטים העתידיים אביא את מכתבי ההוא אל מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל כלשונו , ואשר מתייחס למכתבה של שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני מ- 10 בינואר 1993 [1] . בסופו של המכתב אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוספתי בכתב ידי , "יוסף בר-אל , הטלוויזיה הישראלית היא ציבורית ולא לאומית" .

טקסט תמונה : יולי 1996. אולימפיאדת אטלנטה 1996. יעל ארד (שנייה משמאל) מבקרת עם מירי נבו (ראשונה משמאל) במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים של הטלוויזיה הישראלית ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בעת מבצע השידורים הישירים מהמשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996. יעל ארד הובסה ונכשלה לחלוטין בתחרויות הג'ודו של משחקי אטלנטה 96'. היא הייתה הג'ודוקאית המשעממת ביותר שפגשתי מעודי. הסכמתי לארח אותה בעמדת הפיקוד המרכזית שלי ב- IBC על פי בקשתה של מירי נבו ששימשה אז דוברת המשלחת האולימפית. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל כלהלן : אורי לוי, אנוכי, משה גרטל, יעל ארד, ומירי נבו . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מכתב התשובה שלי להנהלת רשות השידור סתם אחת ולתמיד את כל הפיות בתוך רשות השידור וגם מחוצה לה. ביום ראשון – 17 בינואר 1993, בעקבות מכתבי, מיהר מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל להשיב לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני. להפתעתי עמד מנהל הטלוויזיה בלחצים הפוליטיים. כשרצה הוא היה ענייני וכֵּן. כך כתב לה [1].

טקסט מסמך : 17 בינואר 1993. זהו מסמך התשובה המקורי (+ עותק סמוי לי) שכתב מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

כבר אז נשא יוסף בר-אל את עיניו אל התואר הנכסף מנכ"ל בנוסף ל- Title מנהל. בעת החתימה על המסמך הנ"ל הוא היה עדיין מנהל הטלוויזיה אך חתם כמנכ"ל הטלוויזיה. אין אוטוריטה כזאת מנכ"ל הטלוויזיה. יש מנהל הטלוויזיה ויש מנכ"ל רשות השידור. מדובר בפליטת קולמוס שמעידה על האמביציות של הכותב.

פרשת יָעֵל אָרָד לא גוועה גם בחלוף ארבע שנים. בטרם אולימפיאדת אטלנטה 1996 פנתה הג'ודוקאית יעל ארד אל מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום וביקשה את הגנתו מפני האובייקטיביות והניטראליות העיתונאית שלי . לשם כך עלתה לירושלים . מוטי קירשנבאום זימן אותי ללשכתו שהייתה ממוקמת בעת ההיא בבניין "כלל" בירושלים . מנהלת לשכתו גב' אלינור בלקין (היפה) פתחה לי את הדלת ולהפתעתי ראיתי שם את יעל ארד ניצבת לידו . מוטי קירשנבאום ירה מייד : "תגיד לי יואש אלרואי אתה שונא אותה ?". השבתי לו כלהלן : "ברור שלא. אני מעריך אותה כספורטאית נחושה למרות שהיא מייצגת להבנתי סגנון ג'ודו משעמם. יחד עם זאת אינני עובד בשירות יעל ארד. אני עובד מטעם מצפוני ולמען מסך הטלוויזיה עליו אני מופקד. אני עיתונאי ולא פקיד של הממלכה". לחצתי את היד לשניהם ליעל ארד ולמוטי קירשנבאום וחזרתי לבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים להמשיך בעבודת ההפקה האולימפית. קיים שוני מהותי בין סיקור מזירת הספורט לבין דיווח משדה הקרב.

[1] ראה נספח :  מכתב התשובה של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ב- 17 בינואר 1993 בעניין יעל ארד נגד מחלקת הספורט.

[2] ראה נספח : מכתבי להנהלת רשות השידור ב-  15 בינואר 1993 , המסביר את עקרונות השידור העיתונאי של תוכנית הסיכום של הישגי הג'ודו הישראלי באולימפיאדת ברצלונה 1992 , ששודרה ב- 24 בדצמבר 1992 .

הערה 7 : מִשְדָר האקטואליה הלילית של ערוץ 10 אותה מגישים יחדיו אושרת קוטלר , רביב דרוקר, ושי שטרן מרום ה- Location של בניין עיריית תל אביב – איננה רצינית ודומה לתוכנית בידור.

הערה 8 : ח"כ מירי רגב (תא"ל במיל. ולשעבר דוברת צה"ל) היא פטריוטית אולם עליה להיות הרבה פחות וולגארית , וללמוד להימנע מלהיכנס למארב ומלכודת שטומנים לה יועז הנדל וספי עובדיה שדרני גלי צה"ל .

הערה 9 : ראש מועצת חבל אשכול מר חיים ילין יודע להופיע לפני מצלמת טלוויזיה ולנמק מדוע חשוב להרוס את המנהרות האסטרטגיות המבוצרות והמסוכנות שחצב החמאס במשך שנים ופתח היציאה שלהן מופנה לעבר וסמוך מאוד אל ישובי עוטף עזה . רק כשרינו צרור נפרד ממנו אומר לו מאולפן רדיו גלי צה"ל המרוחק ביפו, "חיים ילין אנחנו מחבקים אותכם", רשאי חיים ילין להשיב לו, "בוא תחבק מקרוב. לא מרחוק".

הערה 10 : אני תומך תמיכה מוחלטת בטקסט הדף הקרבי שפרסם המח"ט האמיץ של חטיבת גבעתי אל"מ עופר ווינטר ללוחמיו האמיצים עם תחילת הכניסה הקרקעית לרצועת עזה במבצע "צוק איתן" : "נעשה הכל כדי לעמוד במשימה על מנת להכרית את האויב ולהסיר את האיום מעם ישראל" .

טקסט מסמך : הדף הקרבי שפרסם מח"ט חטיבת גבעתי ללוחמיו בטרם הכניסה הקרקעית לרצועת עזה במבצע "צוק איתן" .

אני אדם חילוני שמאמין באלוהים בדרכי שלי . במלחמת ששת הימים 1967 במלחמת ההתשה , במלחמת יום הכיפורים 1973, ומלחמת לבנון ה- 1 ב- 1982 הנחתי תפילין והתפללתי לקב"ה בטרם יציאה לקרבות בחזית . בעשורי ה- 80 ו- 90 קראתי תהילים והתפללתי כל יום לאלוהים שישמור על ילדיי וחבריהם ששירתו שירות קרבי ממושך בצנחנים וגבעתי . עכשיו אני קורא כל יום פרקי תהילים ומתפלל לשלום נכדי הבכור וחבריו וכל חיילי צה"ל שנוטלים חלק במבצע "צוק איתן" ברצועת עזה.

הערה 11 : אני ניצב רחוק מדעותיו ועמדותיו הפוליטיות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אף על פי כן אני מבקש לחזק את ידיו בעת הזאת של מלחמת "צוק איתן" נגד אויב מר ונבזי, ולברך אותו בברכה האלוהית – התנ"כית שלקוחה מפרק א' בספר יהושע : "הֲלוֹא צִיוִּויתִיךָ חֲזָק וֶאֱמָץ, אַל תַּעֲרוֹץ ואַל תֵּחָת, כִּי עִמְּךָ ה' אֶלוֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶר תֵּלֵך". 

סוף הפוסט מס' 416.הועלה לאוויר בשבת בצהריים – 19 ביולי 2014.