הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי , ו/או לצורך פרסום אישי.

פוסט מס' 444. ערוץ 10 יומן מלחמה. פוסט מס' 444. כל הזכויות שמורות.

–  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –   

פוסט חדש מס' 444 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 29 באוקטובר 2014.

–  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –    

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. אני נוטש בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 ע"י הממשלה בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הופכת הפקדתו המתעתעת, הרשלנית, והמגוחכת למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל הוא עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור מוצהר. הוא אמור לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כושל כבר בראשית הדרך. כפי שמוברר יוסף בר-אל הוא איש מאוד לא מוכשר בהיבטים השונים של תעשיית הטלוויזיה. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) הוא האיש שחתום על כתב מינוי מופרך, סתור, וכה לא אמין. עולם הפוך. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 מתעשתת אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון ומכירה בטעותה המרה. היא מדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. מדובר בתאונה טלוויזיונית – פוליטית בה ממנה הממשלה בראשות אריאל "אריק" שרון ב- 2002 כאילו בהיסח הדעת איש כה לא מוכשר וכה לא מוצלח בשם יוסף בר-אל ומציבה אותו בפסגה החשובה של השידור הציבורי ב- מדינת ישראל (ההצבה מתבצעת גם על פי המלצה של השר הממונה בעת ההיא על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן).

ואז באה שנת 2011. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו מפקידה את רשות השידור בידיו של מנכ"ל בלתי מוצלח בשם יוני בן מנחם. גם הממשלה הזאת מציבה בפסגת השידורים של מדינת ישראל איש בלתי מוכשר בעליל מההיבט המקצועי אולם היא ממשלת ישראל חושבת אותו לא רק לראוי אלא גם נוח לה. ברור שמדובר בהעדפה פוליטית ובמינוי כלאחר יד. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה בנימין נתניהו ממנים לצדו של יוני בן מנחם את ד"ר אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. חולפות שלוש שנים. כמו במקרה ההדחה של יוסף בר-אל. מבינה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן ב- 2014 כי עשתה מקח טעות. שגיאה חמורה. הפקדה פרועה. ממשלת ישראל פוקחת עיניים באיחור רב ולומדת לדעת כי יוני בן מנחם ואמיר גילת הם מנהיגי שידור בלתי מוכשרים בעליל שמנהלים רשות שידור כושלת. עולם מבולבל ובלתי שקול. אותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מי שמינה את יוני בן מנחם ואמיר גילת לתפקידם הרם שלוש שנים קודם לכן ב- 2011 סוגר כעת יחדיו עם שר התקשורת שלו גלעד ארדן את רשות השידור במתכונתה הישנה תחת ניהול עלוב וכושל של אותו יוני בן מנחם ואותו אמיר גילת . הם שניהם האחראיים הראשיים על אי תקינותה (בלשון המעטה) של רשות השידור בשנים 2014 – 2011, ואינם עומדים במשימת ניהול ומנהיגות מינימלית. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נסגר השידור הציבורי כפי שאזרחי ישראל הוותיקים מכירים אותו מאז השנים ההן של 1969 – 1965 בהן חוקקה הכנסת את חוק רשות השידור, והטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שאך זה נעמדת על רגליה מצטרפת וחוברת לצדו של רדיו "קול ישראל" הוותיק. שני הגופים הטלוויזיה והרדיו מתאחדים ומרכיבים רשות שידור אחת ששוכנת תחת קורת ניהול משותפת בראשות שמואל אלמוג ז"ל. שמואל אלמוג מתמנה ב- 31 במארס 1969 ע"י ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר ז"ל והשר הממונה ישראל גלילי ז"ל למנכ"ל הראשון בהיסטוריה של רשות השידור המאוחדת שכוללת בשורותיה יחדיו את רדיו "קול ישראל הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית דרדק תקשורת שזה אך נולדה !

עכשיו ב- 2014 מטילה ממשלת ישראל ווטו על רשות השידור, מוציאה לה צו פירוק, וממנה את פרופסור דוד האן לכונס הנכסים הרשמי של הגוף המפורק. מדובר בטרגדיה ציבורית שנייה. דוד האן ממנה את יונה וויזנטל לשמש עורך ראשי חדש וזה ממהר לפטר את המנכ"ל יוני בן מנחם ולסלק את אמיר גילת, כמו גם לפזר את הוועד המנהל של רשות השידור.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית" . זהו הספר הראשון בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שעוסקת ודנה בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ ב- 130 השנים האחרונות , 2014 – 1884 . השם הכולל של הסדרה הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" .

ערוץ 10 יומן מלחמה.

לסרט התיעודי המעניין שביימה גב' ציפי ביידר "ערוץ 10 יומן מלחמה" (שודר בערוץ 10 ביום ראשון – 26 באוקטובר 2014) יש ערך עכשווי וגם היסטורי . בממד הזמן הנוכחי מתעד הסרט את התנהלות חברת החדשות היצרנית של ערוץ 10 וכתביה החרוצים והאמיצים במלחמת "צוק איתן" . החשיבות ההיסטורית היא בכך שבמאבק ההישרדות הטלוויזיוני הנוכחי של שלושת הערוצים , ערוץ 1 הציבורי , ושני המסחריים ערוץ 2 (על שתי זכייניותיו קשת + רשת) וערוץ 10 {ערוץ 10 חייב 100000000 (מאה מיליון) שקל למדינה תמורת חידוש רישיונו} , ומיפוי אפשרי מחדש של הפריזמה הטלוויזיונית הלאומית והערוצים הארציים שמרכיבים אותה , ברור למתכננים ולרגולטורים שלא ייתכן כי ייפקד מקומה של חברת החדשות המצוינת והמיוחדת של ערוץ 10 . הסרט התיעודי "ערוץ 10 יומן מלחמה" זוכה להצלחה רבה (יותר מ- % 14) גם משום שהוא מאפשר לצופים להתבונן מקרוב בדמותם של כוכבי טלוויזיה מוכרים ובהכנותיהם האינטנסיביות (מאחורי הקלעים) לקראת ביצוע משימות השידור המתישות וגם מסוכנות . בעת הצפייה מתברר כי הסטארים הם בני אנוש ממש כמונו : בעלי דעות אישיות משלהם , מודאגים , סקפטיים , עייפים , מתגעגעים למשפחות שלהם , אך מעל לכל הם עיתונאים , כתבים , ושדרנים שנאמנים ב- % 100 לצופים שלהם . על כך מגיעה להם מדליית זהב . אינני יכול ואי אפשר שלא להתפעל משדרני טלוויזיה אמיצי לב שמוכיחים שוב ושוב , עוד פעם ועוד פעם , כי אין תחליף לאמינות הדיווח משהשטח על פני עיתונאות Off tube . אני חש רגשי הערצה לאומץ לבם של אלון בן דוד ואור הלר (ולעמיתם רוני דניאל מערוץ 2 ואחרים) כשהם נכנסים ללא היסוס לקו האש הקדמי ביותר יחדיו עם כוחות צה"ל כדי לתעד את חיילי הרגלים של  הצנחנים , נח"ל , גבעתי , גולני , ו- ההנדסה והטנקיסטים הנלחמים מלחמה קשה ועקובה מדם בשטח בנוי נגד חיילי החמאס . בְּרָאבוֹ לערוץ 10 . בקרבות מהסוג הזה בשטח בנוי צפוף ו- רווי באוכלוסייה אזרחית עוינת אין שום יתרון מבצעי לחיילי צה"ל הגיבורים התוקפים את האויב המסתתר והאורב מעל פני הקרקע ומתחת במנהרות , פרט לאומץ לב , חתירה מתמדת למגע , ודבקות עילאית במשימה . חתירה מתמדת למגע עם האויב בכל תנאי היא חירוף הנפש ו- שיא של אומץ לב . הישרדותו של ערוץ 10 היא חשובה וחיונית ביותר לחייה הדמוקרטיים של מדינת ישראל . לא עולה בדעתי כי במלחמת ההישרדות הטלוויזיונית הזאת המתרחשת היום במדינת ישראל, עלול ערוץ 10 וחברת החדשות המצטיינת שלו להיעלם בתוך חודשיים ימים ממפת התקשורת של מדינת ישראל . בלתי מתקבל על הדעת . מהסרט התיעודי הזה "ערוץ 10 יומן מלחמה" של הבימאית ציפי ביידר אני לוקח עמי המון עדויות אודות סיקור מבצע "צוק איתן" , ובראש וראשונה את זאת של המגישה והשדרנית הוותיקה אשת ערוץ 10 אושרת קוטלר שאומרת היכן שהוא באמצע הדרך באופן חד משמעי כלהלן : "…חשוב לי שכולם יבינו שמאל וימין כאחד, שזה בכלל לא משנה מה העמדה הפוליטית שלנו, וכמה חושבים עלינו שאנחנו שמאלניים…כשצה"ל נלחם בעזה אנחנו קודם כל ישראליים ציוניים אוהבים את המדינה, אוהבים את החיילים שלנו, כי אלה הילדים שלנו שם…" .

"ערוץ 10 יומן מלחמה" , הוא עוד מסמך המתעד את גדולתה של חברת החדשות של ערוץ 10 בימי מלחמה (לרבות "עופרת יצוקה" ו- "עמוד ענן") כמו גם בימי שלום . רוח העשייה המנשבת היום בחברת החדשות של ערוץ 10 מזכירה לי במידה רבה את המאפיינים החיוביים ש- שרוּ בחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לפני כ- 40 (ארבעים) שנים . שעתם היפה של עיתונאי חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא באה לידי ביטוי דווקא בעיתות מלחמה . בראש וראשונה בסיקור מלחמת יום הכיפורים באוקטובר – נובמבר 1973 . שורה ארוכה של ציוותי צילום כתבים – עיתונאים יחדיו עם הצלמים והמקליטים והתאורנים שלהם , אמיצי לב ודבקים במשימה , סיכנו את נפשם שוב ושוב כדי להביא דיווחי אמת לציבור צופי הטלוויזיה בארץ משדות הקרב ברמה הסורית ומחצי האי סיני במלחמה האכזרית ההיא . טקסט דומה ניתן להעביר גם 9 (תשע) שנים קדימה לעבר 1982 , לסיקור מלחמת לבנון ה- 1 . אפשר גם להסיג אותו  6 (שש) שנים לאחור בעת סיקור מלחמת ששת הימים בקיץ 1967 ע"י אנשי רדיו "קול ישראל" האמיצים .(הטלוויזיה הישראלית הציבורית טרם נוסדה) . העיתונאים ההם בשידור הציבורי מיסדו מורשת כבירה . אפשר לומר ולדבר בגאווה גדולה אודות אנשי חברת החדשות של ערוץ 10 בתקופת מלחמת "צוק איתן כי "עוד נמשכת השלשלת" .

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה הקודמת. מוטי קירשנבאום (משמאל) מגדולי המתעדים בשידור הציבורי בכל הזמנים, מראיין את שר הביטחון משה "מישה" ארנס במטע בננות באחד מקיבוצי הצפון. המקליט הוא איש הקול הוותיק של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, יעקב ינאי. האיש השני משמאל איננו מזוהה. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

דן שילון ניהל את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1974- 1969 . אח"כ שימש מנהל חטיבת החדשות  מ- 1974 עד 1977 . בשנות ניהולו קבע נורמות עיתונאיות חשובות והציב מסגרות שידור איתנות של ארגון והפקה . הוא נולד  ב- 24 באוקטובר 1940 בתל אביב בבית פועלים פשוט להוריו שלמה ופַניָה שוּלקיס . מאוחר יותר שינה ועברֵת את שם משפחתו מ- שוּלקִיס ל- שִילוֹן . דָן שִילוֹן היה בשנות ה- 60 של המאה שעברה עיתונאי ושַדָּר רדיו במחלקת החדשות של "קול ישראל" . הוא קנה את פרסומו הגדול ככתב רדיו אמיץ בתקופת מלחמת ששת הימים בקיץ 1967 בשעה שסיקר תחת אֵש את כיבוש תל – פאחר ברמה הסורית ע"י חטיבת גולני . הוא נמנה על קבוצה מצומצמת של שדרי רדיו מצטיינים כמו שְלמה אַהֲרוֹנְסוֹן , רוֹן בֵּן יִשַי, יִרְמִיָהוּ יובֵל, מִיכָה שָגְרִיר, רָפִי אֵמִי , חַיִים יָבִין , ומִיכָאֵל הוּלֶר שעשתה עבודה עיתונאית פנטסטית בתנאי קרב בקו החזית הראשון במלחמת "ששת הימים" בקיץ 1967 . הם היו עיתונאי רדיו שחֵירפו נפשם מנגד בעת סיקור קרבות המלחמה כדי להביא את האינפורמציה האמינה ביותר , הראשונית ביותר , והעדכנית ביותר למאזיניהם . שלושה מהם , דן שילון , רון בן ישי , וירמיהו יובֵל קיבלו בתום מלחמת ששת הימים את פרס אגודת העיתונאים על עשיית הכתבות הטובות ביותר בשדה הקרָב .

טקסט תמונה :  קיץ 1967 . רדיו "קול ישראל" בעידן טרום הטלוויזיה . הימים ההם – הזמן ההוא . אגודת העיתונאים מעניקה את שלושת הפרסים לכתבות הטובות ביותר ששידרו כתבי רדיו "קול ישראל" משדות המערכה של מלחמת ששת הימים ביוני 1967 . זיהוי היושבים בשורה ראשונה מימין לשמאל : רון בן ישי (לובש ז'אקט ומעונב) , דן שילון , וירמיהו יובל . זיהוי העומדים עומדים בשורה השנייה מימין לשמאל : שלישי מימין העיתונאי לוי יצחק הירושלמי ולידו חיים הרצוג (אלוף מיל.) שהיה פרשן רדיו מצוין בתקופת המלחמה ולימים נשיא מדינת ישראל . שאר הנוכחים אינם מזוהים . (התמונה באדיבות דן שילון . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

דן שילון קיבל את הפרס הראשון מענק כספי בגובה של 1225 ל"י בגין הכתבה , "הקרב על תל פאחר" . דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "יצאתי אל הקרב על תּלֵ פַאחֵר מקריית שמונה בתוך הזחל"ם של המג"ד מוּסָה קְלָיִין. כבר בגבעת האם התחלנו לחטוף אש סורית מכל הכיוונים. לא עבר זמן רָב והזחל"ם שלנו חטף פגיעה ישירה . התעופפתי החוצה אך התברר לי כי נותרתי ללא כל חבלה גופנית או אפילו שריטה כלשהי. לרוע המזל נפגע מכשיר ההקלטה ללא תקנה. שדה הקרב היה כבר זרוע פצועים והרוגים, וכלי רכב פגועים. ההרגשה שלי הייתה איומה. הרגשתי חסר אונים לעזור לחיילי חטיבת גולני במלחמתם. הדבר היחידי שאותו יכול הייתי לעשות היה הטיפול בפצועים. כיוון שמכשיר ההקלטה התנפץ לרסיסים, הייתי רושם לעצמי מפעם לפעם רשימות חטופות של מהלך המאורעות ודברי החיילים והפצועים. לאחר שנכבש תל פאחר נתבקשתי על ידי הרופא לצאת כמאבטח בתוך זחל"ם שנשא פצוע קשה אל בית חולים השדה הקרוב ביותר. כאשר עליתי על הזחל"ם ראיתי חייל שוכב שפצעיו הסתירו את דמותו. כדי לנסות לעודד את רוחו ולהיווכח אם הוא אומנם בחיים עדיין, שאלתי לשמו. היה זה חברי הטוב העיתונאי יַעֲקב הַעֶלְיוֹן ששימש כמפקד טנק ונפגע בקרב. קשה לתאר את ההלם שחטפתי" .                                                                                                                                                                                                                     העיתונאי לֵוִי יִצְחָק הַיְרוּשַלְמִי חבר צוות השופטים קרא את נימוקי הוועדה , ואמר כדלקמן : "דן שילון גילה תושייה במילוי חובתו העיתונאית בעת שהזחל"ם שנסע בו נפגע בקרב של חטיבת גולני לכיבוש תל פאחר הסורי . הכתבה רבת המתח מתארת בצורה חיה ובהירה , ועם זאת דרמטית ומאופקת , את מהלך הקרב ואת רגעיו הארוכים שלוֹ בתוכן" .

לרוֹן בֵּן יִשַי הוענק הפרס השני 750 ל"י על כתבתו , "קרב אֵש בקנטרה" . ירמיהו יוֹבֵל זכה בפרס השלישי 500 ל"י , בשל דיווחיו על "השעות הראשונות של המלחמה" . דן שילון הודה בשם מקבלי הפרס , ואמר : "ליוותה אותי מועקה גדולה על שכלי הנשק היחיד שלי ושל חבריי ברדיו "קול ישראל" המשדרים משדה הקרב היה המיקרופון , בלי יכולת לירות אפילו כדור אחד" . חיים הרצוג ז"ל פרשן מלחמת ששת הימים של רדיו "קול ישראל" ב- 1967 , ולימים נשיא המדינה , שימש יו"ר חבר השופטים , אמר כלהלן : "בזכותם של כתבי הרדיו חיינו למספר שעות מחדש את אחת התקופות המופלאות של עם ישראל . במלחמת ששת הימים יצאנו עם ירושה תיעודית עצומה בזכות כתבי הרדיו , ירושה תיעודית אשר תהפוך ללחם חוקו של כל יהודי עד סוף הדורות . כמו שכל ילד יהודי מכיר את סיפור מצדה מפני שנמצא היסטוריון אחד , יוספוס פלאוויוס אשר רשם את הדבר , כן ידע כל ילד יהודי בעוד אֶלֶף שנה את פרשת מלחמת ששת הימים על פרטיה , וימשיך להאזין לכתבי הרדיו של "קול ישראל" משנת  תשכ"ז " .

העיתונאי פרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן היה מנהל חטיבת החדשות (הראשון) בתקופת ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ע"י פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד . שלמה אהרונסון מיסד ב- 1968 שלוחת חדשות בקריה בתל אביב והציב בראש המערכת שלה את את טוביה סער . טוביה סער היה האיש שפיתח את המערכת החדשה והחל לגייס ולאייש צלמים וכתבים בתוכה . אחד האנשים הטובים ביותר שלוֹ במערכת ת"א היה הכתב הצבאי הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רָן אֶדֶלִיסְט . רָן אֶדֶלִיסְט נולד ב- 27 ביוני 1943 בקיבוץ אֵיילון בגליל . בגיל 12 עבר לקיבוץ עין שמר שם גדל והתחנך. שני הקיבוצים השתייכו לתנועת "השומר הצעיר" . רָן אֶדֶלִיסְט היה בתום השירות הצבאי שלו עיתונאי "עַל הַמִשְמָר" , עיתון פוליטי מפלגתי של מפ"ם . לאחר תקופה קצרה גורש מהעיתון משום שטען שלמפלגת מפ"ם אין עתיד . עכשיו נשא את עיניו לטלוויזיה . אֵלִיהוּא כַּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד קיבלו אותו ב- 1968 לעבודה ומינו אותו לכתב הצבאי הראשון של הטלוויזיה . ירושלים הייתה בתחילה הבסיס שלו אך במהרה נטש אותה ועבר למערכת החדשות התל אביבית בראשותו של טוביה סער . הימים היו ימי מלחמת ההתשה בקו בַּר-לֵב בחזית המצרית על גדות תעלת סואץ ותקופת המרדפים בבקעה אחרי מחבלים פלסטיניים שחדרו מירדן ליישובי בקעת הירדן והערבה . בתעלת סואץ התנהלה במשך שלוש שנים 1970 – 1967 מלחמה סטטית של כוחות צה"ל היושבים מחופרים בשרשרת מעוזים לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ נגד פשיטות חוזרות ונשנות של הצבא מצרי שלווּ גם בהפגזות מצריות מסיביות וקשות בתותחים מרגמות . המלחמה הרחוקה הזאת מגבולות ישראל כונתה מלחמת ההתשה . על הכתב הצבאי רָן אֶדֶלִיסְט הוטל לכסות את פעולות צה"ל בבקעה ובתעלה . רָן אֶדֶלִיסְט נחשב לכתב טלוויזיה חרוץ ואמיץ ויוצא דופן באישיותו העצמאית . הוא שימש כתב צבאי בשנים 1970 – 1968 , ובמהלכן עשה מאות כתבות . הצלמים שלו במערכת תל אביב היו יְחִיאֵל כהן , סַשָה שקרג'יסקי (שָקֵד) , יוֹסִי שֵמי , אִיצִיק אוֹרֶן , וזִיקוֹ אַרוֹאֶטִי . בהיותו כתב צבאי נפצע פעמיים בתעלת סוּאֶץ . בפעם הראשונה בסיקור עמדות הצלפים המצריים מעברה השני של התעלה ובפעם השנייה בעת שהזחל"ד שלו ספג פגיעה ישירה כשסיקר פתיחת ציר אל מוצב המזח . חלפו כמעט 50 שנים מאז אולם אני זוכר היטב את אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההם ובמיוחד את רן אדליסט , עיתונאי נבון , אמיץ , שש אלי קרב (עיתונאי) , אמין , ומהיר בעבודתו שכל רשת טלוויזיה באשר היא הייתה רוצה להתברך באחד כמותו .

טקסט תמונה :  שנת 1968 . הימים ההם – הזמן ההוא .זהו מר רן אדליסט הכתב הצבאי הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . (התמונה באדיבות רן אדליסט . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

רָן אֶדֶלִיסְט , עיתונאי ואיש טלוויזיה נבון ודעתן פוליטי – צבאי מהאגף השמאלי בן קיבוץ עין שמר זוכר היטב את ימי הבלגן של השנים ההן [1] בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "טוּבְיָה סָעַר פרש עלי את חסותו כמנהל הסניף התל אביבי. הוא היה יעיל ומקצוען אמיתי וגם ממזר, וכבר אז הבין מה ערכן של חדשות בטלוויזיה. ימי ההקמה של הטלוויזיה הישראלית היו מבחינתי עניין של הרפתקה ברמה האישית. שום דבר שנוגע ליחסי תקשורת + ממשל + דיווח לציבור. הבנתי דבר או שניים בענייני תיווך מידע וסיפור לקהל, אבל העיקר היה הכיף שלי. מה שקרה במרכז הטלוויזיה הישראלית הציבורית במרכזה בירושלים נראה לי כמו קטטת פקידים. איכשהו התגלגלתי להיות הכתב הצבאי הראשון. הוטל עלי לכסות את פעולות צה"ל בשתי החזיתות נגד האויב המצרי והפלסטיני. זה היה תפקיד רציני וגם הייתי להוט לעשות אותו אך מהר מאוד נתקלתי בחומה בלתי עבירה של הצנזורה. ניסיתי להסביר את הבעיה לראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד אך הם תמכו בצנזורה הצבאית שהצֵרָה את צעדיי, הרבה פעמים ללא סיבה. התברר לי שהאויב זה אני. טוביה סער שהיה עיתונאי מנוסה סייע לי פעמים רבות לחלוף מעל פני פרנויה ביורוקרטית. הייתי מרדן.

אני מניח שהייתי הכתב הצבאי הגרוע מכל הכתבים הצבאיים שהיו אי פעם בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היו לכך שתי סיבות עיקריות. ראשית הייתי בלתי מקצועי לחלוטין . שנית , כעבור זמן שבו כיסיתי את "מלחמת ההתשה" ונוכחתי בניהול הכושל והדפוק שלה , הפסקתי להאמין במטרותיה. הייתי נע אז בין הקריה בתל אביב לקווי האש בתעלה והחיבור הזה איכשהו לא עבד. נוצר פער גדול בין המציאות הקשה שהתחוללה בשדה המערכה הרחק מגבולות המדינה לבין אווירת הנהנתנות מנת חלקם של הגנרלים המהוללים ממלחמת ששת הימים ב- 67' שישבו בקריה בתל אביב ספוגי הערצה ומלאים בשרירוּת לב של עצמם. על פי הבנתי בתעלת סואץ התנהלה מלחמה רשלנית חסרת תכלית ותכנון. לצה"ל היו אבדות כבדות. אני הייתי הכתב הצבאי שהבאתי את התמונות הקשות למסך הטלוויזיה. ככתב צבאי התחלתי לפקפק בכל מה שנגלה לעיניי. כל הקטע הדפוק הזה שבו חיילים "נלחמים" במעוזים…איזה נלחמים ואיזה נעליים. חיילי צה"ל התחפרו במעוזים ונראו כמו ברווזים במִטְוַוח שסופגים מטחי אש ארטילרית כבדה בעוד בקריה בתל אביב עושים המפקדים חיים משוגעים. הדבר גרם לי לפקפק בכל העסק הזה.

ככתב צבאי הייתי מחובר גם לאנשים פוליטיים מהשמאל מהזן הסוציאליסטי הקיבוצניקי שנכחד זה מכבר. כמו יעקב ריפתין ממנהיגי מפ"ם וחבר קיבוץ עין שמר בעצמו. הם וגם מקורות מודיעין צבאיים טִפטפוּ לי כי נשיא מצרים ג'אמל עבדול נאצר מוכן להסדר של שלום אמת עם מדינת ישראל אם נחזיר לידי מצרים את חצי האי סיני הכבוש במלואו. בארץ שררה אווירת אופוריה. המדינה הייתה שיכורת ניצחון. תוצאות מלחמת ששת הימים בקיץ 67' נטעה בלב רבים בישראל את התחושה שאנחנו מעצמה צבאית. ישראל החלה ליישב את רצועת החוף הצפוני של סיני. חצי האי כבר לא היה פיקדון כבוש אלא חלק מארץ ישראל השלמה. שר הביטחון משה דיין הגה את הסלוגאן, "שארם א שייך שלנו בלי שלום עדיפה על שלום בלי שארם א שייך". להחזיר את סיני למצרים פירושו היה לוותר על הפקת הנפט של רָאס סוּדָר, וויתור על החופשות בשארם א שייך, וויתור על הטיולים לסנטה קתרינה, וויתור על חפלות צייד השְלָוִוים בחוף רפיח, ו- וויתור על צייד הדגים בימת בארדאוויל. בקיצור, משוגע מי שמחזיר את סיני למצרים, רק שבינתיים נהרגו חיילי צה"ל בתעלת סואץ.

בתור כתב צבאי נוכחתי גם במרדפים וקרבות האש שהתפתחו ב- 1968 בבקעה ובערבה בין כוחות צה"ל לבין חוליות מחבלים שחדרו לארץ מירדן. האלוף רחבעם "גנדי" זאבי היה אלוף פיקוד המרכז והאיש שניהל את המרדפים בבקעה ובערבה אחרי המחבלים הפלסטיניים. "אֶרֶץ המִרְדָפִים" קראו אז לשטחים שממערב לנהר הירדן. עניין מלהיב לכשעצמו כמו כל צייד אדם. משהוכרזה כוננות מִרְדָף הייתי מחפש טרמפ מוטס לצוות הצילום ולי כדי להגיע בזמן למוקד הפעילות. היה לנו כמובן רכב של הטלוויזיה אך הרבה פעמים הצלחתי לתפוס טרמפים במסוקים שחשו למקום ההתרחשות והפכתי בכך לעד ראייה בזמן אמת. אקשן המרדפים היה דרמטי וצבוע בגוונים עזים של פטריוטיזם לוחמני. התברר לי כי אלוף פיקוד המרכז רחבעם "גנדי'" זאבי מזמין מתל אביב כל מיני חברים שלוֹ ביניהם השחקן חיים טופול שהיו מוטסים אליו כדי לצפות במרדף. נדמה לי שאפילו ראש האופוזיציה מנחם בגין היה נוכח פעם על אחת הגבעות בבקעה כשהוא צופה באחד המרדפים. האלוף רחבעם ,גנדי" זאבי בעל גינוני שחץ היה מייחצן כמו כרוז בקרקס את הדרמה והטרגדיה שהתחוללו במרחק בטוח מהצופים האזרחיים הצופים בו. ככתב צבאי של הטלוויזיה כיסיתי את המִרְדָף בו נהרג ללא צורך רס"ן מיל. חנן סמסון ז"ל מקיבוץ מזרע. הכיסוי והדיווח שלי נתפש כבלתי "לאומי" דיו. האלוף רחבעם 'גנדי' זאבי ז"ל חתם על צו אלוף ואסר עלי להיכנס לתחום פיקוד מרכז.

הייתי כתב צבאי פעיל. הבאתי מאות כתבות ודיווחים משדות הקרב למסך הטלוויזיה. השתתפתי ככתב צבאי של הטלוויזיה ב- 27 בדצמבר 1969 בפשיטת כוחות צה"ל על הבסיס הצבאי המצרי בראס אל עארב, בו הועבר מכ"ם אווירי סובייטי בשלמותו לישראל. הפשיטה המוצלחת לא שינתה את דעתי ככתב צבאי על היערכות המטופשת של צה"ל במִגננה סטאטית בקו בר- לב. יכולתי להרשות לעצמי לבקר ככתב צבאי של הטלוויזיה את המערכת הצבאית מפני שנחשבתי למעין גיבור מלחמה שנפצע פעמיים בסיקור הקרבות הקשים במלחמת ההתשה בתעלה. אי אפשר היה להאשים אותי כ- "שמוצניק" שמאלני מפ"מניקי מקיבוץ עין שמר. לאחר פשיטת המכ"ם נפגשתי עם ראש אמ"ן הוותיק האלוף אהרון יריב. טענתי שהמלחמה בתעלת סואץ היא עסק דפוק מראש וחסר תכלית . תגובתו של ראש אמ"ן עטור תהילת מלחמת ששת הימים הייתה צפויה . הוא ראה בי איש תימהוני , אם לא מסוכן" .

טקסט תמונה : שנת 1969. קו בר- לב בתעלת סואץ . הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רן אדליסט נפצע בעת סיקור הקרבות בין צה"ל והצבא המצרי במלחמת ההתשה. הכתב הצבאי של רדיו "קול ישראל" רון בן ישי (בגבו למצלמה נושא נגרה) וחייל מפנים את רן אדליסט לזחל"ם הפינוי. (התמונה באדיבות מר רן אדליסט. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בסופו של דבר העברתי את שרביט הכתב הצבאי לידיו של רון בן ישי שהיה מקצוען ממני ולא נגוע באותן דעות שמאלניות כפי שאני הייתי נגוע בהן" .

[1] ראה נספח : עדותו של רן אדליסט מ- 1 בדצמבר 2007 .

[2] ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בשנים 2014 – 1998 ואשר קרוי "8 ימי בראשית". זהו הספר הראשון בסדרה רחבת היקף של 13 ספרים החוקרים ועוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ ב- 130 השנים שחלפו מ- 1884 ועד 2014 . השם הכולל של הסדרה קרוי "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

[3] המחקר והכתיבה של 13 ספרי הסדרה הטלוויזיונית הזאת אמורים להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020.

טקסט תמונה :  1969 . זהו רון בן ישי  . הימים ההם – הזמן ההוא . מראשוני העובדים שעבר מרדיו "קול ישראל" לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שזה אך נעמדה על רגליה . החליף בתפקיד הכתב הצבאי את רן אדליסט . (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : מלחמת יום הכיפורים 1973 . כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי (שני משמאל) מצולם ממערב לתעלה במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 עם קצינים מצריים של חיל הים המצרי שנלקחו בשבי ע"י חיל הים של צה"ל . הראשון מימין הוא קולונל נאדיר דיאב שייצג את מצרים בתחרויות השייט בעיר הגרמנית הצפונית קיל שנה קודם לכן באולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות אלכס גלעדי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 3 : הסדרה התיעודית האיכותית "כביש 90" בהפקתם של ענת זלצר ומודי בר און היא Masterpiece טלוויזיוני .

הערה 4 : השידור הישיר בערוץ 5 בכבלים של משחק הכדורגל ריאל מדריד – ברצלונה 3 : 1 מאצטדיון "ברנביאו" היה אכזבה עבורי . ברצלונה של הזמן הנוכחי עם מאמנה לואיז אנריקה איננה דומה לימים הקודמים ההם של ברצלונה עם המאמן דאז פפ גוארדיולה . מדובר שוב בהתמודדות מסקרנת "ראש בראש" של כריסטיאנו רונאלדו נגד ליאו מסי , ובמשחק נמרץ ומהיר מאוד שדורש משחקני שתי הקבוצות הספרדיות הללו כושר גופני פנטסטי אולם מחשבת הכדורגל – שונה . זאת לא אותה ברצלונה . כל ארבעת השערים שהובקעו במשחק לא נבעו מרכישת יתרון ועדיפות מספרית בשטחי "ההוצאה להורג" אלא בשל טעויות מטופשות בלתי כפויות של שני הצדדים . המעידה של ג'ראראד פיקה (Gerard Pique) מברצלונה סמוך לשערו , החלקה כל כך חסרת חן ונטולת מינימום קואורדינציה , ובסופה עצירת מהלך הכדור בזרועותיו שהובילה לבעיטת עונשין מ- 11 מ' – מגוחכת . נכון שנוכחותם על כר הדשא של המון שחקנים ידועי שם והצילום המיטבי של הטלוויזיה הספרדית לרבות המראה המכונן של אצטדיון "ברנביאו" משובבים נפש ומחפים במשהו על היעדר מחשבת הכדורגל של פפ גוארדיולה , אולם עבורי זה איננו מספיק .

הערה 5 : ערוץ 1 ממשיך לאגור רייטינג נאה יחסית לעצמו במשדרי הספורט הישירים שלו מליגות העל בכדורסל וכדורגל . הוא משלם אומנם זכויות שידורים לא זולות Per כל שידור ישיר , כ- 150000 (מאה וחמישים אלף) שקל עבור שידור ישיר בכדורסל וכ- 430000 (ארבע מאות ושלושים אלף) שקל עבור שידור ישיר של משחק כדורגל , אבל השידורים האלה , לפחות שידורי הכדורגל מאפשרים לו לנשום מעת לעת מולקולות חמצן נקיות . השידור הישיר של משחק הכדורסל מכבי חיפה – הפועל ת"א ב- 26 באוקטובר 2014 מרוממה חיפה , בין 20.45 ל- 22.45 מניב רייטינג ממוצע נמוך ודל , רק % 2.21 , אולם שני השידורים הישירים של משחקי הכדורגל בית"ר ירושלים – הפועל ת"א 2 : 0 (צובר בין 20.45 ל- 23.00 ב- 27 באוקטובר 2014 מאצטדיון "בלומפילד" רייטינג ממוצע של % 10.31) ו הפועל באר שבע – מכבי חיפה 2 : 0 (צובר בין 20.45 ל- 23.00 ב- 28 באוקטובר 2014 מאצטדיון "וואסרמיל רייטינג ממוצע של % 7.4) – מפצים על חֶסֶר הכדורסל . שדר הכדורגל המוביל של ערוץ 1 עמיחי שפיגלר והפרשן לצדו מוטי איוואניר נושאים בינתיים בהצלחה בנטל הכבד והאחראי במקומם של יורם ארבל ודני נוימן שהודחו . אולם עוד הדרך רב עוד רבה המלחמה . ממתינות להם בדרך הארוכה המון מהמורות . שישאלו את יורם ארבל מי שצעד במשעול הזה 42 (ארבעים ושתיים) שנים רצופות . אני אוהב את הרצינות של הפרשן מוטי איוואניר ואת ההתנסחות המדויקת של עמיחי שפיגלר . כשהוא מתריע פעמיים מ- "בלומפילד" לצופיו בלשונו המושחזת כי "הפועל ת"א משחקת באש…" אתה מאמין לו שהוא יודע על מה הוא מדבר . ובאמת הפועל ת"א חוטפת .

נקודת התורפה של שידורי הכדורגל של ערוץ 1 הוא פנל הפרשנות בראשות גב' שרון פרי ובהשתתפות העיתונאי אבי רצון והמאמן מחוסר העבודה אייל לחמן . ההוכחה הראשונה לכך הוא מדד הרייטינג . בסיום השידור הישיר מ- "בלומפילד" ב- 23.00 ב- 27 באוקטובר 2014 והמעבר לשרון פרי מתדרדר הרייטינג מ- % 10.31 ל- % 3.7 . יום אח"כ ב- 28 באוקטובר 2014 הוא יורד ב- "וואסרמיל" בעת המעבר לשרון פרי מ- % 7.4 ל- % 2.2 . הפנל הזה לבוש בצורה רשלנית להחריד והופעתו האנטי טלוויזיונית בפני המצלמות היא שערורייה . כשאתה רואה את אבי רצון עיתונאי וותיק בעל הישגים ומוניטין מתלבש בשלומפריות ומרכיב ברישול את משקפי הקריאה שלו כדי למצוא איזה נתון אבוד בין רשימותיו , אתה מבין שגם לאחר רבע מאה של שנות פרשנות טלוויזיה האיש איננו מודע לכוחן של המצלמות ועדיין סבור שכוחו מותנה בלשונו ורק בטקסטים שהוא הוגה . הוא שוגה . רק שני אנשים בעולם היו רשאים להופיע בסגנון לבוש שלומפרי בפני מצלמות הסטילס והטלוויזיה בתקופתם. האחד הוא המשפטן האמריקני קלאראנס דאראו. השני – פרופסור אלברט איינשטיין.

היכן המלבישה של ערוץ 1 ? היכן בימאי ערוץ 1 ? היכן הפיקוח של אלי בבא ויונה וויזנטל ? הרי מדובר לא רק בכבודו של ערוץ 1 השרוי תחת עוֹל צו פירוק ותחת עוּלוֹ של הרייטינג בעידן סוּפֶּר תחרותי , אלא גם בכבודו הוויזואלי . מדוע ערוץ 1 המט ליפול מתעקש להופיע בפני הציבור כאסופה של יחידים במקום קבוצת שידור מאוחדת ומזוהה גם בגלל תלבושתה והלוגו שלה ?

סוף הפוסט