פוסט מס' 399.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : הפוסטים שבים ומתעדנים מעת לעת.

———————————————————————————–

פוסט חדש מס' 399 : הועלה לאוויר בשעות הערב המוקדמות של יום חמישי – 12 ביוני 2014.

————————————————————————————————-

פוסט מס' 399. מר ראובן "רוּבִּי" רִיבְלִין איש העַם בעל הָדָר בית"רי ירושלמי, אָהוּד, אָהוּב, ו- יְשָר דֶרֶךְ נבחר לנשיא המדינה (יום שלישי – 10 ביוני 2014). פוסט מס' 399. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו-מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון. ב- 2 במאי 2005 התעשתה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון והדיחה לאלתר את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 399. רובי ריבלין נבחר לנשיא המדינה (יום שלישי – 10 ביוני 2014). פוסט מס' 399. כל הזכויות שמורות.

ערוץ 10 (1) .

ערוץ 10 (רשת הבית הטלוויזיונית שלי) ורדיו גלי צה"ל  (ערוץ הבית רדיופוני שלי) עסקו אתמול (יום שלישי – 10 ביוני 2014) במשך שעות ארוכות מאוד בסיקור הליך הבחירה הפוליטית החשאית בכנסת של רובי ריבלין לנשיא המדינה העשירי. רובי ריבלין ניצח בשני סיבובים את ארבעת המועמדים הנוספים מאיר שטרית, דליה איציק, כבוד השופטת דליה דורנר , והמדען וחתן פרס נובל לכימיה דן שכטמן. מגוחך כי הכתרתו של מי מאותם החמישה לאזרח מס' 1 של מדינת ישראל נעשית בהצבעה חשאית ומוסווית. 120 חברי הכנסת הבוחרים את נשיא המדינה לעידן בן שבע שנים מסתירים בכוונה תחילה את דעתם מהציבור אודות המינוי והכתרה שלהם את אדם כלשהו לנשיא של כולנו. מדובר בהליך אבסורדי חסר היגיון. מה יש להסתיר כאן… ? מדינת ישראל מכתירה את האזרח הראשון שלה לנשיא בסוד , בהסתר ורחוק מעין הציבור, ובאמצעות קומבינות. הצבעה חשאית היא המצאה נחמדת אולם כשמפקידים אותה בידי פוליטיקאים אינטרסנטיים הנושמים אוויר מקולקל של "תן לי…ואשמור לך…", הנחמדות טומנת בה יסודות נכלוליים. אף על פי כן צריך לומר כבר מבראשית : הבחירה ברובי ריבלין לנשיא המדינה העשירי של מדינת ישראל היא יותר מראויה. אין זה חשוב אם האיש הוא חירותניק, ליכודניק, ו/או בית"ריסט. חשוב שרובי ריבלין הוא אזרח למופת ו-איש בעל יושרה מוחלטת והגון מאין כמותו . נקי כפיים. נאה דורש ונאה מקיים. איש אמיץ  ואהוב. רובי ריבלין הוא קודם כל אדם. מלח הארץ. ולכן יש לומר כאן בקול רם וברור : יחי הנשיא רובי ריבלין ! תחי מדינת ישראל לנצח נצחים !! רובי ריבלין היקר, אנוכי ומשפחתי הענפה מאחלים לך ולמשפחתך אושר ובריאות ונשיאות מוצלחת ופוריה.

באחת הרשימות האחרונות ב-בלוג הזה הבעתי את דעתי כי אנוכי תומך בבחירת דן שכטמן לנשיא המדינה. באם לאו הבחירה השנייה שלי היא ב- רובי ריבלין. התנגדתי התנגדות נמרצת לבחירתם ל- נשיא / ה של שני פוליטיקאים קטנים ורדודים בדמותם של מר מאיר שיטרית וגב' דליה איציק, על סמך פועלם ומורשתם השלילית ברשות השידור כל אחד בתורו, ותמיכתם העיוורת והמגוחכת כ- שַרִים בממשלתו של אריאל "אריק" שרון במנכ"ל רשות השידור המודח, איש עלוב, בשם יוסף בר-אל. כזכור הודח ו- סולק יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005 בגין האשמות חריפות ביותר של פגיעות הרסניות בנורמות של יושרה וניהול, שחיתות, והענקת שוחד מסך. ראש הממשלה אריק שרון הביא להצבעה בממשלה את פרשת ההתנהלות העכורה של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. היועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז הודיע זה מכבר לראש הממשלה אריאל שרון כי לא יוכל להגן ב- בג"צ על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל נוכח אין סוף תלונות והאשמות כבדות ביותר המועלות נגדו בגין ניהולן העלוב, המחורבן, והבלתי הָגוּן. התנועה לאיכות השלטון בראשות עו"ד אליעד שרגא הזכור לטוב הייתה שותפה פעילה ונמרצת לפעילות הציבורית הענפה שתבעה כבר ב- 2004 את הדחתו וסילוקו המיידיים של יוסף בר-אל מ-כֵּס מנכ"ל רשות השידור. 13 שרים הצביעו ב- 2 במאי 2005 בהצבעה הממשלתית בעד ההדחה והרחקתו לאלתר של יוסף בר-אל מרשות השידור מפני שהבינו שמדובר באיש לא ישר שמואשם בשחיתות ונתינת שוחד מסך. שני השַרים הכושלים והמבישים מאיר שיטרית ודליה איציק הצביעו נגד ההדחה וטענו שיוסף בר-אל הוא דווקא מנכ"ל רשות שידור ישר דרך ואיש הגון. שלשום (יום שלישי – 10 ביוני 2014) ערב בחירת הנשיא העשירי של מדינת ישראל קראתי מאמר תימהוני, מגוחך, ותפל של מר יוסי ביילין ב-עיתון "הָאָרֶץ" נושא את הכותרת "נשיא שלא יזייף" ואשר תומך תמיכה מסיבית בבחירתו של מאיר שטרית לנשיא המדינה. בסופו של המאמר המופרך כותב יוסי ביילין כלהלן : "אני יודע שאם תופקד הנשיאות בידיו של מאיר שיטרית, היא תופקד בידיים אמונות. אני גם משוכנע כי כשיגיע רגע השירה בציבורו, הוא לעולם לא יזייף". מה אתה אומר יוסי ביילין…? מאיר שיטרית מעולם לא יזייף…? באמת…? לעולם לא יזייף…? תגיד לי אתה עושה צחוק…? ואז נזכרתי במאמר שכתב העיתונאי המזהיר אהוד אשרי ז"ל לפני תשע שנים ב- 6 במאי 2005 בעיתון "הָאָרֶץ", פוסט שעסק ביושרה הציבורית הבעייתית עד להחריד של שני השַרִים מאיר שיטרית ודליה איציק שני תומכיו המובהקים של יוסף בר-אל בתקופה הזכורה לדיראון. הנה שני המאמרים היום ואז של יוסי ביילין ואהוד אשרי ז"ל.

טקסט מסמך קטע עיתונות : יום שלישי – 10 ביוני 2014. המאמר המופרך של יוסי ביילין התומך בבחירתו של מאיר שטרית לנשיא המדינה. יוסי ביילין מצטייר ברשימה הזאת כמו הפודל של מאיר שיטרית. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך קטע עיתונות : 6 במאי 2005. עיתון "הארץ". העיתונאי אהוד אשרי ז"ל תוקף בחריפות רבה את יושרתם של השרים מר מאיר שיטרית וגב' דליה איציק שתמכו תמיכה מופלגת במנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל והיו שני השרים היחידים שהתנגדו להדחתו. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

שני שדרני גלי צה"ל הוותיקים רזי ברקאי ויעל דן שיעממו אותי ביום שידורים ארוך רווי צביעות וסירחון. שדרני ערוץ 10 אכזבו אותי. בראש וראשונה נדב פרי שהתגלה כ- Analyst רָעוּעַ לאורך כל היום וכמי שנופל לכל בור שהמציאות הנסתרת כורה לו. ההערכות שלו לרבות זאת כמעט וודאית של בחירת מאיר שיטרית לנשיא המדינה הבא התגלו כמופרכות. מדובר בהצבעה פוליטית חשאית של 120 אנשים שמייצגים המון רבדים בעלי אינטרסים שונים בחברה הישראלית . פוליטיקאים הם אנשים אינטרסנטים שפועלים באקלים היפוקריטי ולכן פעמים רבות הם אנשי מזימות שפועלים בחנפנות ודו – פרצופיות. פוליטיקאים רבים הם אנשים צבועים שמזייפים ומעמידים פנים מראש. פתלתלים וחוטאים שצועדים במשעול ישר רק כשמתחשק להם. נגזר עליהם לדוג במים עכורים.

הייתה זאת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שתיעדה את מאורעות הכדורגל והספורט הישראלי בעשור ה- 70 וראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה בתנאי צילום קשים ועמדות רעועות. דלת מחלקת הספורט נעולה הרמטית בפני הפוליטיקאים. טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים משאירות ריחות צחנה. להפקות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה בשנים ההן היו הרבה מאוד חסרונות שנבעו מתקציב נמוך ולא בגלל מחסור בידע. הממון והכסף היה עקב אכילס שלי, של כולנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. נהגתי לומר לבוסים שלי יוסף "טומי" לפיד ז"ל, יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, וטוביה סער יבד"ל כפי שאמר ארכימדס לתלמידיו, "הבו לי מָמוֹן. הממון ישמש נקודת מִשְעָן להרים את תוכניות הספורט בטלוויזיה לפסגות חדשות שאיש לא הכיר לפני כן". זה לא היה קונץ גדול והוכח כנכון מאוחר יותר . מגרעת גדולה בכיסוי הכדורגל היוּ עמדות הצילום והשידור הישנות שניצבו ברוב עליבותן שנים רבות בכל מִגרשי הכדורגל והאִצטדיונים השונים ברחבי במדינה . נרתמתי לתיקון העניין.

2. טלוויזיה ופוליטיקה. 

בראשית כהונתי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, היכן שהוא בסתיו 1982, הזמין אותי יום אחד לכנסת יו"ר וועדת החינוך והספורט של הכנסת הח"כ הנכבד מטעם המפלגה הליבראלית מר פנחס גולדשטיין ז"ל. הופתעתי. מה לִי ולוֹ שאלתי את עצמי. מר פנחס גולדשטיין קיבל את פניי בלבביות רבה והציע מייד עזרה כספית בבניית מגדלי צילום חדשים בכל מגרש שארצה בליגה הלאומית. "אני יכול לדבר עם הטוֹטוֹ ולארגן לכם תקציבים להקמת מגדלים", אמר. דחיתי את הצעתו בו במקום והשבתי לו : "לטלוויזיה הישראלית יש את היכולת הכספית והארגונית להתמודד עם בעיית המגדלים לבדה. איננו מבקשים דבר מהמועצה להימורים וטוטו. זהו הליך איטי ומסורבל. אנחנו נדרוש את הקמת מגדלי הצילום לטלוויזיה מיו"ר המועדונים ומנהלי האצטדיונים. זה ייעשה מייד. רשות השידור היא גוף סוּבֶרֶנִי שאיננו זקוק לשוּם עזרה פוליטית, גם לא מחברי כנסת. היא מוכשרת לעשות את הכל לבדה".

כשנפרדנו דאג להזכיר לי ח"כ פנחס גולדשטיין שהוא צופה מושבע במשחקי הכדורגל ו- "מבט ספורט" בכל מוצ"ש, והפתיע אותי פעם נוספת כשביקש בחיוך יעֵני, "…הייתי רוצה שמצלמות הטלוויזיה יראו גם אותו מידי פעם אם אפשר יושב ביציעי הכדורגל באצטדיון "בלומפילד" כמו שמראים אנשים אחרים…". הוא עשה זאת בחביבות יש לומר, אבל הציג את הפן המסחרי הלא נאה של התנהלות הפוליטיקאים רודפי הפרסום. שמור לי ואשמור לך. אתן לך ובתמורה אתה תיתן לי. דלת מחלקת הספורט נשארה נעולה בפני הפוליטיקאים למיניהם . יצא לי להיפגש בקריירה הארוכה שלי כמנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית עם ח"כ פנחס גולדשטיין בתוקף תפקידו עוד פעם או פעמים. לא זכור לי שצמחה מכך תועלת מעשית כלשהי. לאחר שכינה אותי בעיתונות, "יואש אלרואי דיקטטור" [1], ניתקתי ממנו מגע.

התוכנית "משחק השבת", בשבת – 6 בפברואר 1993 עמדה על סף ביטול. ליוסף בר-אל לא היה תקציב לשריין לנו אפילו צוות צילום אחד לכיסוי משחקי המחזור ה- 20 בליגה הלאומית בכדורגל. הודעתי למנהל הטלוויזיה כי בהיעדר ציוותי צילום לא ניתן יהיה לשָדֵר את התוכנית הפופולארית. מסכת היחסים הרעועה והממושכת בינו לבין מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל רק החריפה את בעיות הפקות הספורט בשבתות. העניין דלף לציבור. לפתע התערב סגן שרת החינוך והתרבות (שרת החינוך והתרבות הייתה שולמית אלוני) הח"כ מיכה גולדמן, והציע ביוזמתו להעביר את זכויות השידורים של משחקי הכדורגל לערוץ 2 הניסיוני ולכבלים. הוא כמובן דאג לסַדֵר לעצמו יחסי ציבור דוּ – כיוונים. לבסוף כשנמצא פתרון חלקי לבעיה ותוכנית "משחק השבת" עמדה להיות משודרת אומנם מתכונת מצומצמת, דיווח לעיתונות כי הוא פתר את המחלוקת. האמת הייתה שיוסף בר-אל הסכים להקצות לי שני ציוותי צילום רק לאחר ששר האוצר בייגה שוחט הסכים להיפגש ביום שני – 8 בפברואר 1993 עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר מִיכָה יִנוֹן ועם ההנהלה המקצועית בראשותם של המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, כדי לנסות לדון ולפתור אחת ולתמיד את ענייניה הכספיים הכושלים של הרשות השרויה בלחץ כלכלי. רשות שידור שתמיד חסרות לה 20 אָגוֹרוֹת לשֶקֶל, תמיד נמצאת בסַד בעיית השעות הנוספות של העובדים בשבתות כבימי חוֹל, ותמיד מאוימת ללא הרף בהשבתה ע"י וועדי העובדים.

תיעבתי את הפוליטיקאים הקטנים המתערבים תדירות בענייני רשות השידור כדי לקשור כתרים לעצמם ומשאירים בכל מקום טביעת אצבעות המדיפה סִירחון. יצאתי בעצמי בהודעה חסרת תקדים לעיתונות כדי לסתור את דיווחיו של ח"כ מיכה גולדמן בה תקפתי בחריפות רבה את האיש ששימש  יו"ר ועדת החינוך והספורט של הכנסת  [1]. העיתון "חדשות" ז"ל ההוא העניק כותרת גדולה במוסף הספורט שלו בשער האחורי, "יש ,משחק השבת'". יואש אלרואי תוקף בחריפות את מיכה גולדמן". בגוף הכתבה אמרתי לכתבת העיתון הָגָר רָם, "מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תהפוך את העולם כדי לשדר את "משחק השבת", למרות הבעיות באמצעי הצילום העומדים לרשותנו . התערבותו של סגן שרת החינוך והתרבות (שולמית אלוני ז"ל ) הח"כ מיכה גולדמן שהציע להעביר את זכויות השידורים לערוץ 2 הניסיוני ולכבלים, ואח"כ ברוב חוצפתו מדווח לעיתונות שהוא זה שסידר שהתוכנית "משחק השבת" בכל זאת תשודַר, היא שערורייה שאין כמוה", והוספתי, "למיכה גולדמן לא היה סיכוי להעביר את שידורי הכדורגל לערוצים המתחרים , אבל מה שכן הוא הצליח לתפוס כותרות בעיתונים. סגן השרה דיווח בחוצפתו לרדיו גלי צה"ל שהוא סידר ש- "משחק השבת" ישודר כרגיל אני רוצה להודיע כאן שהח"כ מיכה גולדמן לא סידר שום דבר. לא לכאן ולא לכאן. לא למען השידור ולא למען ביטולו. הגיע הזמן שמישהו יאמר לוֹ את הדברים האלה". הנה אני אומר אותם.

מיכה גולדמן ניסה לדוג במים עכורים. מדהים כיצד איש ציבור נבחר מחפש בכל מחיר כותרת שווא בעיתונות או ברדיו. מיכה גולדמן ידע היטב שזכויות השידורים של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל שייכות בלעדית לרשות השידור. הן מעוגנות בחוק שידור ואינַן ניתנות להעברה. המנכ"ל אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל מיכה ינון, מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, ואנוכי חתמנו בקיץ 1992 על חוזה בן שנתיים לעונות 1993- 1992 ו-  1994 – 1993 עם התאחדות הכדורגל בו התחייבנו לשלם 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. הן היו רק שלנו. לבסוף צילמתי בשבת – 6 בפברואר 1993 שני משחקים מתוך שֵשת משחקי המחזור. פתרון כפוי ולא מוצלח אבל גם זה היה משהו. את קבוצת בית"ר ירושלים הטוענת לכתר האליפות מתמודדת נגד צפרירים חולון, ואת המשחק מכבי נתניה נגד מכבי ת"א. שתי מצלמות ENG נדרשו לשאת על כתפיהן תוכנית ספורט שלימה. בית"ר ירושלים זכתה באותה עונה 1993 באליפות המדינה כשצברה 71 נקודות. מכבי ת"א סיימה שנייה עם 62 נקודות. הדבקות במשימה שגילתה חטיבת הספורט באותה שבת של 6 בפברואר 1993 לא חילצה את יוסף בר-אל מהבוץ הטובעני בו היה שקוע עד צוואר. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה בימיו רשת שידור נחותה. לא רק בגללו אבל בעיקר בגללו.

משברי שידור חריפים ליוו את תקופת ניהולו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל למן היום הראשון לבחירתו למנהל הטלוויזיה בקיץ 1990. בינואר 1991 הוזמנתי ע"י הח"כ פנחס גולדשטיין יו"ר וועדת החינוך והספורט של הכנסת לפגישת היכרות עם הוועדה בראשותו. הודעתי למנכ"ל ומנהל הטלוויזיה שאינני משתתף בפגישות היכרות עם פוליטיקאים. שניהם יכולים לעשות זאת טוב ממני, ולכן אין סיבה שלא ייצגו אותי ואת שידורי הספורט שאני ניצב בראשם. ח"כ פנחס גולדשטיין נעלב. ב- 3 בינואר 1991 יצא בהאשמה חריפה נגדי בעיתון "מעריב", וכינה אותי, "יואש אלרואי הוא דיקטטור" [2]. את הציטוט הביא הכתב יהודה גולן. בגוף הכתבה נאמר עוד, כי סוכם בפגישה בין וועדת הספורט של הכנסת לבין הנהלת רשות השידור בראשותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל, "…שמעתה ילוו שידורים ישירים בערוצי התקשורת הממלכתיים , רדיו "קול ישראל" והטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 את כל התחרויות הרשמיות של נבחרות ישראל בענפי כדורסל, כדורגל, כדוריד, כדורעף, שחייה, וא"ק… ". כמובן שלא הייתה להצהרה הזאת כל כיסוי.

בתוך כך העלה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל הצעה מפתיעה שעל פיה יזורז תהליך הקמתו של ערוץ הטלוויזיה 33 בעזרתו של הח"כ פנחס גולדשטיין, ולפחות % 50 מזמן השידור של ערוץ 33 יוקדש לשידורי ספורט. גם ההצעה הזאת נשארה בגדר משאלת לֵב ומחווה של רצון טוב כלפי הח"כ פנחס גולדשטיין ז"ל שהיה ידוע כתומך נלהב של הספורט הישראלי.  הפרשן אבי רצון נשאר על כנו והמשיך בפרשנות המקצועית והעיתונאית המצוינת שלו. הוא נסב מידי מוצ"ש לעמדת השידור באולפן "משחק השבת" לצִדם של המגישים מאיר איינשטיין ואורי לוי. ביום ראשון – 21 בפברואר 1993 בתום תוכנית נוספת של "משחק השבת" שערכתי והפקתי, שלח לי יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה מכתב חריף ביותר שהועבר גם לתיקי האישי ועותקים ממנו נשלחו לאריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור ומיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור , בו הוא מזהיר אותי באופן אישי בחומרה רבה כעורך ראשי הנושא באחריות לאמירות והפרשנויות של אבי רצון [3].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

לשכת מנהל הטלוויזיה                                                            21  בפברואר  1993

 

אל  :  יואש אלרואי.

הנדון  :  פרשנויות במִשְדָר הספורט בשבת.

שלום רב ,

 פניתי אליך גם בכתב וגם בע"פ במשך החודשים האחרונים פניות חוזרות ונִשנות, לבל תשודרנה פרשנויות אשר פוגעות באנשים שונים הקשורים להתאחדויות ואגודות הספורט השונות בארץ.  הדגשתי בכתב אליך במקביל להסברים בע"פ , שהפרשנות אמורה לעסוק באירועים ספורטיביים בספורט עצמו ולא "בגופם של אנשים"…על אף האמור לעיל, שוב ושוב שידרתם בשבועות האחרונים פרשנויות פוגעות בראשי התאחדויות הספורט. בשבת – 12.2.1993, השתמשתם במילה "ברדק", בהקשר לטיפול בנבחרת ישראל בכדורגל, ובשבת- 20.2.1993 הגדשתם את הסאה בכך שעברתם להתקפה אישית על יו"ר התאחדות הכדורגל, התקפה חסרת רסן, אשר גלשה מעבר לתחום הספורט לתחום קופות הגמל ולענייני ההסתדרות. אני מזהיר אותך בזאת שהפרות משמעת כנ"ל ייאלצו אותי לנקוט בצעדים משמעתיים. אני רואה בך אחראי לתכנים המשודרים במִשדרי הספורט, ועליך לדאוג אישית לכך שהנחיותיי והוראותיי יבוצעו במלואן.

העתק  :  יו"ר הרשות, מנכ"ל הרשות, תיק אישי

בברכה , יוסף בר-אל                                                  

טקסט מסמך : 21 בפברואר 1993. זהו מסמך האִיוּם המקורי שכתב לי מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ודאג לשלוח אותו גם לתיק האישי שלי  כדי לפגוע המוניטין שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עניתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אותו יוסף בר-אל, בזו הלשון, "אני שומר על זכותי להיות עיתונאי בן חורין ברשות שידור ממלכתית אומנם אך בת חורין , ואם הוא מנהל הטלוויזיה חושב שאינני מתאים לו הוא יכול לפטֵר אותי בכל עת ש- יחפוץ". חטפתי מידוֹ עונש נוסף. תוכנית האקטואליה השבועית "מבט ספורט" ששודרה מאז 1984 בימי חמישי בשבוע באורח קבע בזמן צפייה ראשי בשמונה בערב ונחשבה לתוכנית יקרה ויוקרתית רווית זכויות שידור אך מאידך עתירת רייטינג לרבות צופים צעירים רבים, נדדה בהוראת מנהל הטלוויזיה לשולי הצפייה ושודרה בחצות וחֵצי. למעשי הנקמה שלוֹ בי לא היו גבולות, כאילו "מבט ספורט" שימשה תוכנית פרטית שלי. שלא תהיה טעות הוא לא חזר בו. "מבט ספורט" באמת סולקה כעונש ליואש אלרואי מהמשבצת המקורית שלה לשעה 00.30 (לאחר חצות). לא ייאמן. יוסף בר-אל איש עלוב, ירוד, ורדוד ניהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 כאחוזה פרטית שלו. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית אליעזר "גייזר" יערי ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלימלך רם ידעו שאני צודק לחלוטין, אולם ניצבו שָם מהצד והחרישו. שני החששנים האלה מילאו פיהם מים. ביום ראשון – 2 במאי 1993, שיגרתי לאֵלִימֶלֶך רָם מנהל חטיבת החדשות והמנהל הישיר שלי את מסמך המחאה שלי נגד העתקת התוכנית "מבט ספורט" לשעת לילה כה מאוחרת, בחצות וחצי. מן הראוי לציין כי מרדכי "מוטי" קירשנבאום כבר כיהן כמנכ"ל רשות השידור כשבועיים ימים וידע היטב מה מתרחש בין כתלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהנהגת יוסף בר-אל ואלימלך רם. הנה המכתב ההוא כלשונו [4] .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט  –  ירושלים                                                               2.5.1993                                                                                                   

אל  :  אלימלך רם – מנהל חטיבת החדשות

מאת  :  יואש אלרואי 

הנדון  :  הזזת "מבט ספורט" (המשודרת בימי חמישי בשבוע בשמונה בערב) לשידור לילה מאוחר בחצות וחצי. 

אלימלך שלום רב ,

אני רוצה להביע בפניך את תמיהתי ותדהמתי הגדולה על העתקת "מבט ספורט" שיש לה 800 אלף צופים קבועים (הסקר לא כולל את קבוצת גילאי  14- 8  שהם פלח צופים חשוב של התוכנית אך אינם נכללים בסקרי הצפייה של רשות השידור) משעה שמונה בערב לחצות וחצי בלילה. "מבט ספורט" מגזין אקטואליה שבועי פונה גם לדור הצעיר בחברה הישראלית . העתקת התוכנית לשידור לילה כל כך מאוחר מחטיא את המטרה לחלוטין. בזמנו דובר על העתקת "מבט ספורט" ל- 23.00 בלילה. שידור של תוכנית המבוססת על חדשות הספורט בארץ ובעולם בשעה כל כך מאוחרת הוא בפירוש לא לעניין ולחלוטין לא צודק מבחינה תוכניתית .

אנא העבר את תוכן מכתב זה לידיעתם של מנהל התוכניות ומנהל הטלוויזיה , וגם לידיעתו של מנכ"ל רשות השידור . 

 בברכה, יואש  אלרואי                                                                      

טקסט מסמך : 2 במאי 1993. זהו המסמך שנכתב על ידי לאלימלך רם מנהל חטיבת החדשות והבוס הישיר שלי בגין הזזת "מבט ספורט" ע"י מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לשידור בחצות וחצי (24.30) במקום בשמונה בערב. מוטי קירשנבאום כיהן כמנכ"ל רשות השידור כבר שבועיים ימים והיה עֵד לביזיון העלוב הזה אולם טרם הגיב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

היה מדובר בניהול שאיננו מתקבל על הדעת. מנהיגות שידור שלילית ביותר. אֵלִימֶלֶך רָם קרא את המסמך וזימן אותי למשרדו בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. "יואש אלרואי, אני יודע שאתה צודק, אבל הסתכל עלי…", אמר לי וסימן באצבע המורה שלו על רקתו. לא הבנתי אם במעשה הפנטומימה שלו התכוון לכמות ה- I.Q. בה חונן לפי דעתו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ו/אוֹ שֶמָא חשש פן האיש יירה בו אם יתמוך בי בגלוי ובפרהסיה. אֵלִימֶלֶך רָם מנהל חטיבת החדשות והבוס הישיר שלי לא שינה דבר ולא סייע ב-מְאוּם. הוא לא הציב שום סטנדרט חדש בשידורי הספורט בטלוויזיה. ניצבתי בודד מול מנהל הטלוויזיה. לא נראה לי שתופעת הכוחניות חסרת ההיגיון והתוחלת של יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הזיזה למישהו בהנהלת הטלוויזיה. למַעֵט המנכ"ל החדש והטרי מוטי קירשנבאום ששימש בתפקידו הרם כשבועיים בלבד, אך הפנקס שלו היה פתוח וידו רשמה. הרי העליבות הייתה גלויה לעין כל. ביום שישי – 28 במאי 1993 הבעתי שוב את דעתי בפני מנהל החדשות אלימלך רם, מנהל התוכניות אליעזר יערי ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אודות הסטת תוכנית האקטואליה "מבט ספורט" לשידור בשתיים עשרה וחצי בלילה ועל איכות לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שמוצע לציבור בימי חמישי בשבוע [5] .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט – ירושלים                                                  יום שישי  –  28.5.1993

אל     :  מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל באמצעות מנהל החדשות אלימלך רם

מאת  :  יואש אלרואי

הנדון :  לוח שידורי הטלוויזיה הישראלית בימי חמישי בשבוע  (התוכנית "מבט ספורט" משודרת ביום הזה ב-  00.30 , בחצות וחצי)

יוסף בר- אל שלום רב ,

בעקבות העתקת "מבט ספורט" שהיא תוכנית ספורט אקטואלית המסקרת את אירועי היום והשעה ומסכמת גם את אירועי השבוע משמונה בערב לחצות וחצי , ניתנה לי הזדמנות לצפות בשידורי הטלוויזיה ברשת שלנו לאורכם של ערבי חמישי בשבוע . אני מבקש להגיב על כך בפניך כלהלן :

1. שידור התוכנית "בֶּנִי הִיל" הנואף המזדקן עם השפנפנות שלו אמש ב- 20.00 היא בפירוש טעות גסה. זאת שגיאה קשה גם מן ההיבט המוסרי , כי בשעה המדוברת צופים בטלוויזיה מאות אלפי ילדים ובני נוער . התוכנית "בני היל" היא דוחה ולא מתאימה לשידור בשעת צפייה כזאת .

2. שידור התוכנית "מקבילית המוחות" בשידור חוזר אתמול ב- 20.30 , תוכנית שהופקה אשתקד , והמציגה מונחים ואישים על בסיס של אקטואליה היא טעות עקרונית . אין ספק שיש מקום לשידור חידונים ושעשועונים מסוגים שונים , אך שיבוץ של תוכניות "מקבילית המוחות" בשידור חוזר רק כדי לסתום פּרצה בלוח השידורים או להקל על המצוקה התקציבית , וכזאת שהציגה אמש את גיורא שפיגל כמאמן קבוצת בני יהודה (גיורא שפיגל מאמן כבר שנה את מכבי חיפה) הופכת את התוכנית עצמה למגוחכת .

3. הרשה לי לומר לך שוב שהעתקת "מבט ספורט" שהיא תוכנית אקטואליה וחדשות משמונה בערב לחצות וחצי, והפונה לדור הצעיר והמבוגר כאחד, הייתה החלטה רעה שלך. "מבט ספורט" אגב עסקה אתמול בטורניר הטניס של רולאן – גארוס בפאריס . 

בחצות הלילה משדרים אולי תוכניות כמו "בני היל" וחומרים של Late Show אבל לבטח לא משדרי ספורט שמבוססים על אקטואליה וחדשות , למעֵט כמובן שידורים ישירים של אירועי ספורט חשובים שזמן השידור שלהם כפוי ולא ניתן להזזה , כמו למשל משחקי ה- NBA  וכו'…

עותקים : אליעזר "גייזר" יערי מנהל חטיבת התוכניותויפה מישורי מנהלת מחלקת הרצף.

               בברכה ,

               יואש  אלרואי

טקסט מסמך : 28 במאי 1993. זהו המסמך שנכתב על ידי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל המוחה נגד העתקת "מבט ספורט" מ- 20.00 ל- 24.30. הצבתה של התוכנית הקנויה והמחורבנת "בני היל" בשמונה בערב במקום "מבט ספורט" הייתה לעג לרש ושוב הפגנת ניהול מגוחכת של יוסף בר-אל. המנכ"ל מוטי קירנבאום כבר ניהל את רשות השידור במשך 40 (ארבעים) ימים אולם טרם נקף אצבע ולא שינה את החלטותיו המגוחכות והבלתי מקצועיות בעליל של יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

נפגשתי עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ומנהל התוכניות שלו אליעזר יערי והצעתי להם לבטל את "מבט ספורט" לאלתר ולפחות לחסוך את אמצעי ההפקה והצילום של התוכנית התוססת שהפכה לסהרורית. העתקת התוכנית "מבט ספורט" לשידור בשתיים עשרה וחצי בלילה (00.30) הייתה מעשה של אנשים חובבנים ונוקמים שיצאו מדעתם. מעולם לא התקיים בתקופת יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית הציבורית שום קונסורציום (Consortium) האמור לדוּן ביעדי השידור הציבורי, והאם שידורי הספורט הם נדבך הכרחי בשידור הציבורי. טכנולוגיית הטלוויזיה הכבלים כבר חדרה כמעט לכל בית בישראל וערוץ 2 המסחרי ניצב בקיץ 1993 ערב השקתו, אך יוסף בר-אל, אליעזר יערי, ואלימלך רם לא קבעו שום מאפיינים ולא יזמו שום קונספציה של בידול השידור הציבורי ממתחריו בכבלים והפיכתו למותג ציבורי בעל ערך שידור עליון. שידור הסדרה של הנוֹאֵף המזדקן האנגלי "בֶּנִי הִיל" בלֵב ה- Prime time של השידור הציבורי הישראלי היה פסגת הישגיהם. העיקר היה לנַטְרֵל את יואש אלרואי ואת שידורי הספורט שלו. כעבור זמן לא רב הודח יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום. יאיר שטרן תפש את מקומו.

[1] ראה נספח : ראה עיתון "חדשות" (מוסף הספורט- שער אחורי) מיום שישי – 5 בפברואר 1993.

[2] ראה נספח : עיתון "מעריב" מ- 3 בינואר 1991 ובו הכותרת , "יואש אלרואי הוא דיקטטור".

[3]  ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל אלי מתאריך 21 בפברואר 1993 , המתייחס לפרשן אבי רצון, ונושאו "פרשנויות במשדרי הספורט בשבת".

[4]  ראה נספח : המסמך שכתבתי לאלימלך רם ב- 2  במאי  1993 המוחה נגד העתקת "מבט ספורט" לשידור לאחר חצות הליל.

[5]  ראה נספח : מכתבי למנהל החדשות ומנהל הטלוויזיה מ- 28  במאי  1993 הנוגע לעליבות לוח השידורים בימי חמישי בשבוע והסטת "מבט ספורט" משמונה בערב לשידור בחצות וחצי  מזמן צפייה ראשי בשמונה בערב , לשידורו אחרי חצות (ב-  00.25).

טקסט מסמך : 3 בינואר 1991. האינטרסים של העיתונאות הכתובה והאלקטרונית הכנה והאמיתית, נעה בציר מקביל לציר ההתנהלות של הממסד השלטוני. על פי אקסיומה מתמטית העיתונאות והממלכה אינם אמורים לעולם לחצות זה את זה. הייתי  צריך לדאוג שהקווים המקבילים האלה אומנם לא ייפגשו. ממש לא הזיז לי מה חושב עלי הח"כ הנכבד פנחס גולדשטיין. (באדיבות העיתון "מעריב").

גם פגישות ספורות בתקופה מאוחרת יותר עם יו"ר אחר של וועדת החינוך והספורט בכנסת, ח"כ מיכה גולדמן איש מפלגת העבודה, לא הניבו מעולם שום תוצאות. הפוליטיקאים אינם פועלים על פי הקודים המוכרים והמחייבים אותנו כפרטים ואזרחים במדינת ישראל. הם חושבים על עצמם ומחפשים ראשית דבר את תועלתם וטובתם האישית. הציבור שבחר בהם איננו מעסיק אותם עוד לאחר שזכו באימונו. את עיקרון יחסי הגומלין האזרחיים האלה אסור לשכוח. מיכה גולדמן היה פעם איש חביב וחייכן יליד המושבה כפר תבור בגליל התחתון. אך מרגע שהפך לפוליטיקאי היה צריך להיזהר ממנו. בחודש פברואר 1993 בתקופת שלטונו של יוסף בר-אל נקלעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשבר חמור אך בלתי כפוי הנוגע לשידור וכיסוי משחקי הכדורגל בשבת. ח"כ מיכה גולדמן סגן שרת החינוך והתרבות עַט על המציאה. הוא שאף להפוך את עצמו למושיע הציבור והציע להעביר את ההפקה ומלאכת הצילום של משחקי הכדורגל לערוץ 2 הניסיוני. הצעה פופוליסטית חסרת סיכוי מעשי ומשפטי כאחד. אף על פי כן תקפתי אותו ואת יוזמתו בחריפות רבה בעיתון "חדשות" ב- 5 בפברואר 1993  [2]. כעבור יומיים קרא הח"כ המלומד לפַטֵר אותי מרשות השידור.

טקסט מסמך : 5 בפברואר 1993. העמוד האחורי של העיתון "חדשות". אני תוקף בחריפות רבה את ח"כ מיכה גולדמן הפוליטיקאי לא את מיכה גולדמן האדם. (באדיבות ארכיון עיתון "חדשות" ומו"ל "הארץ" מר עמוס שוקן).

הפוליטיקאים חברי הכנסת גם אם היו נבחרי העם לא נהגו תמיד ביושר עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. הם לא היו חייבים לי דבר אך גם אני לא הייתי חייב להם כלום . וכך נהגתי. הבנתי מהר מאוד כבר בתחילת עבודתי העיתונאית בטלוויזיה שבמקום בו הפוליטיקאים משאירים את טביעת אצבעותיהם נודף משָם ריח לא נעים. יש לשמור מרחק מהם.

[1]  ראה נספח : קטע עיתונות  "מעריב" מ- 3 בינואר 1991.

[2]  ראה נספח : קטע מהעיתון  "חדשות" מ- 5 בפברואר  1993.

סיפרתי רק לפני רגע כי בראשית כהונתי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1981, הזמין אותי הפוליטיקאי יו"ר וועד החינוך והספורט של הכנסת ח"כ פנחס גולדשטיין ז"ל לפגישה עמו בכנסת . נעניתי להזמנה. פנחס גולדשטיין שמע ממישהו שאנוכי מתכונן לבנות מגדלי צילום ועמדות שידור חדישים (במקום "מגדלי בלולו" הישנים) בכל האצטדיונים של קבוצות הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. השמועה הייתה נכונה והוא הציע את עזרתו והשפעתו הפוליטית. השבתי לו מייד כי לטלוויזיה הישראלית הציבורית יש מקורות מימון משלה והיא איננה זקוקה לעזרתם של הפוליטיקאים. בתוך שלוש דקות קמתי מכסאי ונפניתי ממנו . הפגישה עמו הסתיימה עוד בטרם החלה. כבר פתחתי את דלת לשכתו לצאת ואז שמעתי אותו קורא לי, "…יואש רק רגע אחד….אני רואה שמידי פעם אתם מראים ב- "מבט ספורט" כל מיני אנשים שיושבים ביציע המכובדים באצטדיון "בלומפילד"…אז תדע לך שגם אני נמצא שם…". אפילו לא השבתי לו. טרקתי את הדלת והלכתי ונפניתי ממנו. הפוליטיקאים מטבע בריאתם משאירים טביעות אצבעות מהן נודף ריח של סירחון.

ערוץ 10 (2).

אך הבה אחזור ליום האתמול (יום שלישי – 10 ביוני 2014). נדב פרי כמעריך ראשי של תוצאות בחירת הנשיא אתמול היה אמור לדעת ראשון כי הפוליטיקאים הם אקרובטים השומרים על שיווי המשקל שלהם באומרם את ההפך ממה שהם עושים (מקור : מוריס ברה), אולם בחר להתעלם ולנהוג בחוסר זהירות ויצא טיפש ושדר טלוויזיה בלתי מהימן. גם רביב דרוקר התגלה לפתע כ- פלופ. שניהם עשו זאת ביודעין ומבחירה אישית מבלי לסייג את עצמם. לא ברור מדוע שני אנשי טלוויזיה וותיקים ובעלי ניסיון מתמוטטים דווקא בתחום שנחשב ל- ספציאליטה שלהם. בגלל המצב הפוליטי הנסתר (והסבוך) ש- נוֹצֵר בתוכו שלל הפתעות, ציפיתי דווקא אתמול ממנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10 מר גולן יוכפז להכין ולהפיק גְרָף שֵמִי ארוך של 120 חברי הכנסת בראשית הסיקור בבוקר, ובו תחזית והתייחסות פרטנית אינדיבידואלית של ערוץ 10 (גם אם מסויגת), לאפשרויות ופונציאל ההצבעה של כל חבר כנסת בשני הסיבובים. כמו אזרחים רבים אני מת לדעת מי הצביע בעבור מי , ומי היו שלושת חברי הכנסת שהשליכו לקלפי פתקים לבנים.

המאכזבת הגדולה ביותר היא המגישה גב' תמר איש שלום. שדרנית החדשות הזאת מחייכת כל הזמן לאורך כל היום ללא כל סיבה. איזה נימוק עומד לרשותה ומצדיק הפגנת חיוכים שוב ושוב לכל עבר ולכל פינה בעת סיקור עיתונאי – חדשותי. מה יש כאן לחייך…? היא מחייכת למרואיינים, היא מחייכת לקולגות שלה הכתבים הפוליטיים נָדָב פֶּרִי ורביב דרוקר, היא מחייכת לכתב הספורט טל שורר, היא מתמוגגת מול חזאי מזג האוויר דָנִי רוּפּ, ונדמה לי שהיא גם מחייכת לכלל הצופים שלה כשהיא נפרדת מהם. ל- חייכנית האוטומטית הזאת אין למשל שום עילה לחייך אלי. כאילו מישהו תִכְנֵת אותה להיות בובת בַּרְבִּי. אנשים מחייכים כשיש להם סיבה לחייך . בדרך כלל מבע פניהם נותר קורקטי. יש להבדיל הבדלה רבה על מסך הטלוויזיה בין הגשה מחויכת לבין הגשה שיוצרת ומפיקה אווירה טובה. מגישים ומגישות בתחומי החדשות והאקטואליה בטלוויזיה הם בסך הכול מתווכים בין המתחולל על המסך לבין קהל הצופים שלהם. רק לפני זמן מה מילאה בהצלחה גב' טלי מורנו את מקומה של גב' תמר איש שלום כ- שדרנית חדשות מובילה של ערוץ 10. בניגוד לתמר איש שלום טלי מורנו עושה זאת באופן סולידי, רציני, וענייני לחלוטין. מוזר שאני מבחין בכך רק עכשיו. מגישת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גב' שרי רז נותרה קורקטית על המסך בכל הקריירה הארוכה שלה. גב' אורלי יניב הגישה את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית באופן מדויק ותקין ללא חיוכים. אינני זוכר את מגישי החדשות הישראליים חיים יבין ו- יעקב איילון, ואת האמריקני מ- CBS וולטר קרונקייט (Walter Cronckite) מחייכים בעת ההגשה וקריאת הטקסטים שלהם האולפן ומהשטח. גם לא ראיתי אף פעם שום חיוך מרוח על פניהן של ברברה וולטרס ו- דאייאן סוייר בעת עבודתן.

ראובן "רובי" ריבלין ובית"ר ירושלים.

אני מכיר את רובי ריבלין כבר שנים רבות מאוד. מאז מחצית עשור ה- 70 של המאה שעברה בתוקף תפקידי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והוא כיו"ר מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים. הייתי בקשר מקצועי עמו. מדובר באיש הגון ויישר דרך. אני זוכר את קודמיי דן שילון ואלכס גלעדי, גם הם מתייעצים ומחליפים עמו דעות. עו"ד רובי ריבלין איש מפלגת חירות היה במידה רבה לא רק איש מקצוע ספורטיבי אלא גם אדם אהוב . כמו כמה אישים לפניו וגם אחריו, יהושע מצא ועו"ד רוני בר און, שימש תפקיד יו"ר בית"ר ירושלים כקרש קפיצה פופולרי לעבר קריירה פוליטית. רובי ריבלין לא החמיץ את הקרש וניתר בהצלחה לעבר האופק. גם ראש הממשלה אהוד אולמרט יחדיו עם מזכירתו האישית ומנהל לשכתו לא הסתירו את אהדתם העצומה למועדון הכדורגל של בית"ר ירושלים ונישאו על גלי ההערצה הספורטיבית – פוליטית של הקבוצה הפופולרית. גם שר הביטחון לשעבר יצחק "איציק" מרדכי ניצל את הפופולריות של בית"ר ירושלים וביקר במשחקיה. וכמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו שמתהדר כל הזמן ובכל מקום במורשת ובהדר הבית"רי. הפריעו לי אמש אמש סצנות ההתרגשות היתירה שהפגין הנשיא הנבחר החדש. רובי ריבלין קרס מול מצלמות הטלוויזיה. אתה מצפה ממנהיג רם דרג להתנהג מול מצלמות הטלוויזיה באיפוק. הביך אותי לראות את נשיא המדינה המיועד רובי ריבלין בוכה, משתנק, ומפגין בפרהסיה חוסר קורקטיות מדהימה. שיאו של המחזה היה משהתחבק והניח את ראשו על כתפו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שלא רצה בו, וייבב חרישית.

המו"ל המוכשר מר דורון עוז הוציא לאור ב- 2007 ספר דוקומנטרי מעניין וברמה גבוהה של תיעוד בן 280 הנקרא, "אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים". את הספר חקרו וכתבו היטב רון עמיקם, מאיר גבאי, ורוני דיאון הוא מתייחס לקריירה הספורטיבית של רובי ריבלין כ- יו"ר בית"ר ירושלים בעשורי ה- 70 וה- 80 של המאה הקודמת. קריירה ספורטיבית שהפכה ל- דרך חיים ותכלית פוליטית.

טקסט מסמך : זוהי כריכת הספר התיעודי המצוין "אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים". הספר נחקר ונכתב ע"י רון עמיקם, מאיר גבאי, ורוני דיאון – ויצא לאור ב- 2007 בהוצאת המו"ל דורון עוז. (באדיבות המו"ל דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. מגרש ימק"א בירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא. האחים רובי ולייזי ריבלין מחוללים את המהפכה העירונית ובית"ר ירושלים מעפילה לליגה הלאומית (ליגת העל היום). זיהוי הנוכחים בשורת העומדים מימין לשמאל : המאמן סמואל רזניק, אזולאי, ראול גילר, שלומי אברהמי, יצחק מונסה, שמעון צ'רנוחה, אהוד "אודי" רובוביץ', ו- "גולם". זיהוי הנוכחים בשורת הכורעים מימין לשמאל : השוער גדעון "גיגי" כהן, רחמים עג'מי שאול מזרחי, ששון זמיר, יוסי חכם, אלי בן דוד, ו- א. אברהמי. (באדיבות המו"ל דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. מגרש ימק"א בירושלים. רובי ריבלין מתרגש ומתעלף לאחר העפלתה של בית"ר ירושלים לליגה הלאומית בכדורגל. (באדיבות המו"ל דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. האחים רובי (משמאל) ולייזי ריבלין (מימין), נשמת אפה של בית"ר ירושלים. (באדיבות המו"ל דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מתוך הספר "אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים" בהוצאת המו"ל דורון עוז : "האגדה מספרת שבאחת המסיבות שערכו לכבוד אביהם הפרופסור יואל משה ריבלין מי שתירגם הקוראן לעברית, כיבד את הריבלינים בנוכחותו מנחם בגין. מנחם בגין הוצג בפני הילדים לבית ריבלין ע"י אביהם שאמר : "הנה, זהו ראש בית"ר" ! הדבר לא עשה רושם על רובי ריבלין הצעיר שהפטיר לעבר אביו : "אבל אבא הרי ראש בית"ר הוא סימון אלפסי".

טקסט תמונה : 1972. מגרש ימק"א בירושלים. בית"ר ירושלים תוקעת יתד בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). מיטב המאמנים בארץ מבקשים לעבוד בה. זיהוי העומדים בשורה אחורית : יצחק ג'אנו, מאיר כהן, אודי רובוביץ', שלומי אברהמי, ויוסף חכם . זיהוי העומדים בשורה האמצעית : המנהל משה דדש, שאול מזרחי (בלבוש אזרחי), בצלאל אביטן, אלי בן דוד, ארצי בן יעקב, יוסי אמינוף, והמאמן עמנואל שפר. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית : האפסנאי רפאל עמיאל, וויקטור לוי, אבנר בצלאל, השוער יוז'י סורינוב, אבי ששון, ודני נוימן. (באדיבות המו"ל דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1973. זיהוי הנהלת בית"ר ירושלים מימין לשמאל : מר רובי ריבלין (נסיך מפלגת "חירות" ו- "הליכוד", האישיות החשובה ביותר במשך שנים בניהול והובלת מועדון הכדורגל של בית"ר ירושלים), המאמן עמנואל שפר ז"ל, יהושע מצא, ומנהל הקבוצה משה דדש. (באדיבות המו"ל דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זהו הבית"רי אהוד אולמרט יליד בנימינה שהפך למעריץ מושבע של בית"ר ירושלים. הוא התמנה להיות ח"כ, נבחר לכהן כראש עיריית ירושלים, ואח"כ היה ראש ממשלת ישראל. (באדיבות המו"ל דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1979. מגרש ימק"א בירושלים. אהוד אולמרט (משמאל) ועוזי ברעם (מימין) צופים בדרבי ירושלמי בכדורגל, בית"ר ירושלים נגד הפועל ירושלים. (באדיבות דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1980. מגרש ימק"א בירושלים. שחקן בית"ר ירושלים יוסי אברהמי שהיה גם אָצָן, שועט עם הכדור. רובי ריבלין הביא לבית"ר ירושלים את המיליונר יעקב "יענקל'ה" שחר. יעקב שחר העניק את חסות VOLVO לקבוצה תמורת סט תלבושות ונעלי כדורגל בחינם. מאחור נראית עמדת הצילום והשידור הרעועה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות המו"ל דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1977. מגרש ימק"א בירושלים. קבוצת בית"ר ירושלים בראשות מאמנה דוד "דוביד" שווייצר. זיהוי השורה האחורית מימין לשמאל : משה כהן, מאיר אזולאי, ירקוני, שחקן לא מזוהה, יוסי אברהמי, אלי מיאלי. זיהוי השורה האמצעית : האפסנאי רפאל עמיאל, מנהל הקבוצה אברהם לוי, השוער יוסי מזרחי, יצחק ג'אנו, אורי מלמיליאן, דני נוימן, ברוך ידיד, ששון, והמאמן דוד שווייצר. זיהוי השורה הקדמית : שלמה קירט, ר. שבתאי, י. ממן, וויקטור לוי, ג'רבי, ו- חכם. (באדיבות המו"ל דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1977. זהו מגרש ימק"א בירושלים. זיהוי היושבים ב- בור הבית"רי מימין לשמאל : דני נוימן, המאמן דוד שווייצר, רובי ריבלין, שחקן לא מזוהה, חכם, ישי, ויקטור לוי, שחקן מוסתר, ג'אנו, והשוער יוסי מזרחי (עומד). (באדיבות המו"ל דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1976. מגרש ימק"א בירושלים. האוהד מס' 1 של בית"ר ירושלים הקופירייטר סימיקו (משמאל נשען על קביים) מקבל במגרש את פניו של הכוכב אורי מלמיליאן. מגרש ימק"א היה מושבת כדורגל ביתית מיוחדת ויחידה במינה על הפלנטה הזאת שמכונה כדור הארץ. מגרש עלוב, דל, צפוף, ועני, מאוד לא נוח לצופים הירושלמים אוהדים שרופים של בית"ר ירושלים. על המתכנסים במגרש ימק"א היו בית"ריסטים מובהקים. גם השוטרים שעסקו יותר בפיצוח גרעינים ואהדת בית"ר מאשר שמירה על הסדר. המגרש הנחות והרצוץ הזה של ימק"א הפך ברבות השנים למעוז פוליטי של תנועת בית"ר מייסדת תנועת חירות והליכוד וקרש קפיצה פוליטי למנהלי בית"ר ירושלים. היו פעמים שהמשטרה סגרה את היציע הצפוני המט ליפול. ואז ברגע של השראה חיבר סימיקו את הסלוגן המפורסם שלו : "מגרש ימק"א המשמש מבצרה הביתי של בית"ר ירושלים, הוא המגרש היחיד בעולם שבו קונצרטינות מונחות על היציעים והצופים יושבים על העצים". (באדיבות המו"ל דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (1) : עשור ה- 70 של המאה שעברה. אוהדים שרופים של בית"ר ירושלים מתפלחים למגרש ומטפסים על העצים שהקיפו את המגרש בצדו המזרחי כדי לצפות במשחקי קבוצתם האהובה. (באדיבות המו"ל דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (2) : עשור ה- 70 של המאה שעברה. אוהדים שרופים של בית"ר ירושלים מתפלחים למגרש ומטפסים על העצים שהקיפו את המגרש בצדו המזרחי כדי לצפות במשחקי קבוצתם האהובה. (באדיבות המו"ל דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (3) : עשור ה- 70 של המאה שעברה. אוהדים שרופים של בית"ר ירושלים מתבוננים במשחק מבעד לרשת המקיפה את המגרש בצדו המערבי. מגרש ימק"א היה שדה משחק שכונתי. (באדיבות המו"ל דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1987. קבוצת בית"ר ירושלים בראשות היו"ר רוני בר און זוכה לראשונה בתולדותיה באליפות המדינה בכדורגל. ראש הממשלה יצחק שמיר (משמאל) ממהר לקצור תהילה פוליטית ואץ לברך מנהיג הכדורגל הבית"רי עו"ד רוני בר און. כפי שנאמר כבר בטקסטים קודמים, ניהול מוצלח של בית"ר ירושלים היווה קרש קפיצה לעבר קריירה פוליטית. מנהלים ספורטיביים מוצלחים כ- רובי ריבלין ורוני בר און ניצלו את הקרש וניתרו ממנו ללא פסילה לעבר קריירה פוליטית משגשגת וגם הפכפכה. (באדיבות המו"ל דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

1. הטלוויזיה היא Media של תקשורת המונים שמורכבת מריאליטי וגם מאילוזיה. הנה ההוכחות (1).

עשור ה- 70 של במאה הקודמת. שני השדרנים הראשיים של חטיבת הספורט דן שילון ואלכס גלעדי לא ייחסו חשיבות יתירה לאולפן טלוויזיה מנווט , תומך , ומוביל של שידורי ספורט ישירים בינלאומיים מחו"ל. את ההפסקות במחציות שבין משחקי הכדורגל והכדורסל מילאנו בסדרת האנימציה האמריקנית "Popeye The Sailorman" במקום לפרשן, להסביר ולנתח את מהלכי המשחקים. הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של אליפות אירופה בכדורסל – יוגוסלביה בקיץ 1975 תבעה מחיר כבד מהשַדָּר ב- בלגראד אלכס גלעדי. קרייני הרֶצֶף בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית הפכו לאנשים מפורסמים כמו שדרני הספורט דן שילון ואלכס גלעדי. אלכס גלעדי היה שדר טלוויזיה נבון ובר סמכה בעל קול רדיופוני עמוק ונערב לאוזן אך רצה להיות מפיק. ברבות הימים הוא הפך לאחד ממפיקי הטלוויזיה רבי המוניטין בתעשיית הטלוויזיה הישראלית, האמריקנית, והבינלאומית. דמותו הטלוויזיונית היא ייחודית בארץ וגם בעולם. פספוסים מכוונים ביודעין של אנשי טלוויזיה על חשבון מהימנות הדיווח הדוקומנטרי העובדתי שלהם, במקום ובזמן, היו עסק שבשגרה. נפוץ.

שנים רבות נשמר בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת דן שילון ואלכס גלעדי הסטנדרט המיושן של הפקת שידור ישיר מחו"ל (גם בארץ) ללא אולפן בית מוביל. כשמוּנה דן שילון לתפקיד מנהל חטיבת החדשות ב- 1974 הוא הוריש לאלכס גלעדי מוֹרֶשֶת חצויה שבחלקה הייתה חסרת תכלית. שידורם הישיר של אירועי ספורט נוצצים ללא אולפן מוביל ומנַוֵוט  הייתה גישה אנכרוניסטית ולא עיתונאית המגבילה את זרימת האינפורמציה לציבור הצופים, וגם מסוכנת מאוד לביטחון השידור. אלכס גלעדי לא שִכְלֵל אותה במועד ולפחות פעם אחת היא גבתה ממנו מחיר כבד. הוא נכווה קשה. ללא אולפני ספורט מקצועיים מובילי שידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית, היו אלה ימי התהילה של מגישי הרֶצֶף, ענת שָרָן, דָן כָּנֶר, אביבה מִילְגֶלְטֶר, תִּקְוָוה מוֹר, בְּרוּרְיָה זִימְרוֹן, וצְבִי סַלְטוֹן.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו מגיש הרצף בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר דן כנר. (התמונה באדיבות דן כנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דמותם הייתה פופולרית כשל מגישי החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הם היו עולים "לאוויר" לפני כל שידור בינלאומי ישיר (עשיר רייטינג) של חטיבת הספורט נוכח פני האומה, מדקלמים קריינות רֶצֶף מחושבת מראש ומכניסים לשידור ישיר את המחצית הראשונה, ואז נעלמים לשעה קלה. זאת הייתה השיטה. בתום המחצית הראשונה הדבר היה חוזר על עצמו. הם היו מופיעים שוּב ושוּב בכל הדרם על המסך ומבשרים לעם, "…כי המחצית הראשונה הסתיימה, ועכשיו בהפסקת המשחק נשדר לכם פרק נוסף מהסדרה "Popeye  the sailor Man" ונעלמים לרגע קט. מדהים כיצד בעת שידור ישיר של משחק כדורסל הִרשוּ לעצמם אז מפיקי הספורט בתחנת טלוויזיה רצינית לשָדֵר בהפסקת המשחק את פופאי אוכל תרד ובלוויית פס הקול המוסיקאלי רווי הקסם של סרט הקרטוּן (Cartoon) הזה מכניע את בלוטו וזוכה באהבתה של אוליב. לקראת חידוש המחצית השנייה נגלוּ שוּב מגישי ומגישות הרֶצֶף והודיעו לציבור בחֵן רב, "…נעבור אפוא בשידור ישיר אל אלכס גלעדי בפאלאציו דלו ספורט ברומא לתיאור המחצית השנייה… וכו' ", היו מדקלמים. זה היה ריטוּאל מגוחך ופתטי שחזר על עצמו מידי שידור ישיר מחו"ל. מגישי ומגישות הרֶצֶף נאים ונאות, בעלי קול טוב וקריינות רהוטה, שימשו בעל כורחם אולפן ספורט נייד.

לחטיבת הספורט לא היו אז שַדָּרֵי אולפן מובילים משלה ולא פרשנים באולפן. לא בנו אותם ולא היו זקוקים להם מפני שממילא לא מוּסַד אולפן מוביל כזה בתחנת האֵם ברוממה. איש בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם לא חשב אז על הקמת אולפן ספורט מנווט בשידורים מחו"ל . מגישי הרֶצֶף המיומנים בקריינות רהוטה הספיקו להוביל את השידור. הגִרסה הרשמית סברה ששַדָּר הספורט בחו"ל הוא האלוהים בכבודו ובעצמו, ואלוהים לא צריך עוזרים ופרשנים לידו . גם לא צריך אולפן ספורט מוביל שיוסיף פטפטת על זו הקיימת ממילא. זאת הייתה תפישת שידוּר אווילית וילדותית שחלפה מן העולם אך הייתה קיימת ושרירה ועוד איך בימים ההם.

בקיץ 1975 התקיימה בבלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה אליפות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל. אירוע ספורט חשוב עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהחל בחיוכים והסתיים בבכי. הפקת הטלוויזיה שימשה נקודת מפנה בהפקת לקחים של צורכי ביטחון השידור. קרתה שם תקלה חמורה שלא הייתה צריכה לקרות. אלכס גלעדי נשלח לבלגראד בגפו ע"י ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ודן שילון מנהל חטיבת החדשות בעקבות נבחרת הכדורסל הלאומית של ישראל. אלכס גלעדי ידע לשָדֵר. בטח להָפִיק. הוא סמך על עצמו. בעצם גם לא הייתה לו ברירה אלא לסמוך על עצמו מפני שהיה אלוהים, ו/או לפחות נחשב לכזה בעיני שולחיו. כמו דן שילון בזמנו גם הוא היה בימים ההם צֶוֶות שידוּר של איש אחד. הוא היה מנהל מחלקת הספורט בעת ההיא, וגם שַדָּר הכדורסל הראשי של הטלוויזיה, וגם המפיק הראשי, וגם הכתב הראשי. הוא פעל ביוגוסלביה לבדו ללא מֵפיק שטח ו/או טכנאי תקשורת, ללא פרשן נלווה, ולבטח בלי עוֹזֵר שַדָּר. יתרה מזאת. מפני שהיה אלוהים כמו דן שילון לפניו הוא הפעיל את השידורים הישירים מחו"ל כמו זה של אליפות אירופה בכדורסל 1975 ללא אולפן מְנָוֵוט בירושלים. אלוהים שאנחנו כולנו כפופים למרותו מנהל את העולם לבדו ובאמת לא צריך עוזרים. אלכס גלעדי היה אלוהים מסוג אחר. אלוהים שכפוף לחוקי הטכנולוגיה שהוא יצר. אלכס גלעדי היה השַדָּר והנווט של השידור ועתיד היה לשלם על כך בעונש כבד וב- ריבית דֶה ריבית. מייד תקראו גם איך ולמה.

השידור הטלוויזיוני הישיר בין העולם הגדול לירושלים נסמך על טכנולוגיית תקשורת לוויינית ושימוש בקווי שידור בינלאומיים 4W (ארבעה גידים) באיכות של khz 3.5, שיצאו מעמדת השידור בחו"ל בדרך הבינלאומית הארוכה ליעדם בירושלים. נתיבי קווי השידור היו ארוכים ומפותלים, ומורכבים מבחינה טכנולוגית. בדרכם מחמשת יבשות תבל בדרך לאולפן הטלוויזיה בירושלים חצוּ קווי שידור ה- 4W מספר רב של צמתים טכניים. כל צומת "טכנולוגית" כזאת היא מהמוּרה פוטנציאלית הנשלטת ע"י גורמי בקרה שאינך מכיר. טעות קטנה במיתוג או חיבור לא נכון של קווי שידור ה- 4W שלנו ע"י אחד הטכנאים הזרים המועסקים בקטעים ובצמתים הפרושים לאורך דרך של אלפי הקילומטרים עליה הם נעים לירושלים, היא טעות מספקת, כדי לגרום לפשלה בה קוֹלוֹ של שָדָר הטלוויזיה יגיע לטִימְבּוֹקְטוּ או קָטְמָנדוּ במקום לירושלים. היה צריך להתפלל אז לנֵס שכל ההפקה הארוכה והמתמשכת הזאת ללא ערבויות וביטחונות טכנולוגיים מספקים, אומנם תעבור בשלום. ההספק של אלכס גלעדי ככתב ושַדָּר בודד המכסה את משחקי נבחרת ישראל בטורניר היה עצום. הנבחרת בהדרכתו של אברהם חֵמוֹ זכתה במקום השביעי. בשלב הראשון בקָארְלוֹבָאץ' ניצחה נבחרת ישראל את פולין 90 : 84 . במשחק הזה הצטיינו חַנן קֶרֶן שקלע 25 נק', בּוֹעַז יַנָאי 20 נק' וגֶ'ק אָיְיזְנֶר 20 נק'. שיחקו טוב גם אִיתּמָר מַרְזֶל, טַל בּרוֹדִי, בַּארִי לֵיבּוֹבִיץ', מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ', שְמוּאֵל אָבִישַר, ואָבִיגְדוֹר מוֹסְקוֹבִיץ'. ישראל ספגה אח"כ שני הפסדים נגד צ'כוסלובקיה 86 : 85 ונגד ברה"מ 85 : 71 ונגזר עליה להתמודד במשחקי הדירוג 12 – 7 . בשלב הדירוג ניצחה נבחרת ישראל בכל ארבעה משחקיה. נגד הולנד 81 : 80 , טורקיה 101 : 77 (מיקי ברקוביץ' קלע 44 נק'), רומניה 119 : 105 וגברה גם על יוון 87 : 76.

רוב משחקי הנבחרת הועברו בשידורים ישירים ע"י אלכס גלעדי והגיעו ליעדם בשלום מן ההיבט הטכני. אלכס גלעדי היה מחליפו של דן שילון שָדָר הספורט מספר אחת אז בטלוויזיה הישראלית הציבורית שעבר לנהל את חטיבת החדשות. ב- 1975 קיבל אלכס גלעדי את הגושפנקה הרשמית של שַדָּר הכדורסל הנחשב ביותר במדינה. יריבו למאבק על הרייטינג, שַדָּר הרדיו של "קול ישראל" גדעון הוֹד טען גם הוא לבכורה, אך הסקרים הוכיחו ללא צֵל של סָפֵק שרוב רובו של הציבור מעדיף ונוהה אחר שידורי הטלוויזיה של אלכס גלעדי ואיננו מאזין לשידורי הרדיו כשיש לו את זכות הבחירה בין שתי האפשרויות. גדעון הוֹד (יליד 1934, בן 80 היום) היה במשך עשרות שנים שַדָּר ספורט וכדורסל איכותי בעל קול נפלא ברדיו "קול ישראל". לצורך השוואה הוא שם בכיס הקטן שלו את דני דבורין, רמי יצהר, ובני פייסיק. בנוסף לכך היה עיתונאי מצוין. כל מיני אנשים ניסו טְרִיק רכילוּת באחד מהימים ההם וסיפרו למי שרצה לשמוע (גם לי), כי זה נכון שרוב הציבור צופה באמת בשידורי הטלוויזיה אך משקיט את קולו של אלכס גלעדי ומגביר את קולו של גִדְעוֹן הוֹד בוקע מהרדיו. גִרסת ההעדפה הזאת של גדעון הוֹד על פני אלכס גלעדי הייתה תמיד בגדר שמועה אולם הייתה נטולת הוכחה. למרות שגדעון הוד היה שדר ברמה בינלאומית ובלתי נשכח – לשמועה הזאת לא הייתה שום אחיזה במציאות . ביקשתי לערוך סקר מדעי בעניין השתקת אלכס גלעדי בטלוויזיה והגברת ה- Sound של גדעון הוד (מדובר כמובן באותו אירוע ששודר במקביל ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל". גב' מיכל כספי האחראית על סקרי רשות השידור קיבלה את בקשתי , והציגה פעם את , "תופעת החלשת קוֹל הטלוויזיה בעת הצפייה בשידורי כדורסל ישירים והגברת קול הרדיו במקביל", כשְאֵלַת סֶקֶר. התשובה לא הפתיעה אותי . רק % 0.003 מתוך כ- מיליון צופי משחקי הכדורסל בטלוויזיה בישראל נהגו באמת להשקיט את קולו של אלכס גלעדי ולהגביר את קולו של שדר הרדיו גדעון הוד . בתרגום מתמטי למספרים מוחלטים מדובר בכמות צופים אפסית הנעה בערך סביב 30 אנשים (כולם כנראה קרובי משפחתו של גדעון הוֹד) מבלי לפגוע באיכות נדירה של שדר רדיו יחיד ומיוחד , שעבורי הוא בלתי נשכח.

לפני תחילת המשחקים של אליפות אירופה בכדורסל בקיץ 1975 הספיק אלכס גלעדי החרוץ להכין כתבה חדשותית רחבת היקף שנושאה היה, "יוגוסלביה כמדינת כדורסל בחַיִץ שבין מערב אירופה למזרחה". הכתבה שודרה במגזין "יומן השבוע" בערב שישי – 6 ביוני 1975 (בעריכתו והגשתו של רָם עֶברוֹן). יוגוסלביה של יוֹסִיפּ בָּרוֹז טִיטוֹ הייתה מדינה קומוניסטית אך רשת הטלוויזיה הממלכתית שלה JRT (ראשי תיבות של Jugoslavia Radio Television) הייתה חברה מלאה באיגוד השידור של רשתות הטלוויזיה במערב אירופה (EBU) ולא השתייכה לאיגוד השידור של רשתות הטלוויזיה במדינות הקומוניסטיות של מזרח אירופה (OIRT).

אלכס גלעדי היה איש רציני והפליג בחשיבות הכתבה. הוא כלל בתוכה סקירה היסטורית רחבה על יוגוסלוויה מימי המלכות העותומנית, דרך תקופת הקיסרות האוֹסְטְרוֹ – הונגרית וכלה במלחמת העולם השנייה, ובעקבותיה שלטונו הרודני של הקרואטי יוֹזֵף בָּארוֹז טִיטוֹ שכרך יחדיו ששה עמים סלאביים (סרביים, סלובניים, מקדוניים, קרואטיים, בוסניים, ותושבי מונטנגרו) לאומה אחת גדולה – יוגוסלביה. הוא כמובן לא שכח להזכיר בכתבתו שהעַריץ הקרואטי קבע את בירתו בסֶרְבִּיָה, הלא היא בֶּלְגְרָאד. דווקא שוֹט הצילום הראשון בפתח הכתבה שָבָה את לבִּי יותר מכל. נראו בו שני ילדים יוגוסלביים בבגדים בלויים זורקים לסַל כדורגל ישן וּ- מְסְמוּרטַט באיזה מגרש שכוח אֵל בסביבה כפרית. זה היה שוֹט צילום פסטורלי יפהפה, אמיתי ורגיש, ומלא תּוֹם, שסיפר ביושרה מוחלטת על אהבת הילדים התמימה למשחק הכדורסל. קולות שמחת הילדים בשפה הסֶרְבִּית (שקלט המיקרופון) המתמודדים בחדווה זה מול חברו, רק הוסיפו לאמינות הכתבה.

שימשתי יד ימינו של אלכס גלעדי לאורך שנים רבות. שנינו היינו עובדים "מְכוּרִים" לטלוויזיה הישראלית הציבורית ואהבנו עד למאוד את עבודתנו. הייתי עֶבֶד מאושר מבחירה שפעל כל ימי חייו למען השידור הציבורי. גם אלכס גלעדי. עמדתי לרשותו 24 שעות ביממה כפי שהוא עמד לרשות הטלוויזיה. בשנים הראשונות לעבודתנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית כשמקום מגוריו היה עדיין בשכונת נווה רוֹם ברמת השרון ושלי ברמת אביב (תל אביב) הוא היה מתייצב מידי בוקר ליד ביתי ב- 06.40 עם מכונית ה- BMW הכתומה החדשה שלוֹ ושל רעייתו חווה שמספרה היה 744- 289 כדי להגיע לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים במועד. הוא היה דייקן וקפדן מאוד. עבודה זאת עבודה . את אותה המשמעת העצמית שדרש מעצמו דרש מפיקודיו. בשמונה בבוקר כבר ישבתי ליד שולחנות העריכה יחד עם עורכי הסרטים הראשונים בטלוויזיה הישראלית הציבורית, רינה בן מלך – מוהר, נטע עפרוני, סאלי סלמה, גדעון דרורי, יעקב אייזנמן , נִסִים מוּסֶק, בוב גולדמן, הָארי גוֹלְד, ואחרים כדי לערוך עבורו ועבור דן שילון את כתבות הספורט לתוכנית הנוער, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", "משחק השבוע" ש-  % 90 מחומר השידור שלו היה בשנים ההן כדורגל אנגלי, וכמובן "מבט ספורט" במוצ"ש . הייתי תמיד בקרבתו של אלכס גלעדי. ככה זה יצא. הוא היה האיש הקרוב אלי ביותר מבין כל אנשי הטלוויזיה למרות שהיה הבוס שלי. נסענו ביחד לירושלים וחזרנו משם יחדיו לביתנו, אכלנו את ארוחותינו ביחד במזנון הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקומת המרתף, עבדנו ביחד ושירתנו במשך שנים את אותה רשת הטלוויזיה וכבשנו את אותם יעדי השידור. גם עכשיו נמצאתי מולו בצד השני של העולם (בישראל) כדי לקבל באולפן בירושלים את הכתבה העושה דרך של אלפי קילומטרים בלוויין מבלגראד בירת יוגוסלביה לישראל. התיאום בין שנינו היה טלפוני בחיוג ישיר. הטלפון נשאר פתוח כשאוזנינו צמודות לאפרכסות כל עוד נמשך תהליך העברת החומר מבלגראד לירושלים. שיחות מבצעיות כאלה מתנהלות תמיד בניבים טכניים. בשעה שסיגנל הטלוויזיה היוגוסלבית JRT נראה על המוניטור ב- MASTER CONTROL (חדר בקרה ראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה בקומה ב' בבניין בשכונת רוממה בירושלים), באמצעות פעולות תיאום של המרכז הטכני של ה- EBU ששכן אז בבריסל , שידר אלי אלכס גלעדי ממקום מושבו בבלגראד "Cue", ומכונת ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) בירושלים החלה להקליט את כתבתו.

צורת העבודה הזאת בשידורי הספורט בטלוויזיה איננה יודעת ואיננה מכירה בגבולות הזמן. הייתי אז אב לשלושה ילדים קטנים, אך דווקא בכל סוף שבוע בימי שישי ושבת, בשעה שרוב הציבור נח בביתו והמשפחה מתלכדת כולה לשֵהוּת יחדיו ובִילוּי משותפים, מצאתי את עצמי עובד ביתר שֵאת בשירות חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עיקר פעילותו של הספורט בישראל מתנקזת לסוף השבוע בימי חמישי, שישי, ושבת. מבלי להרגיש אתה מוצא את עצמך עֶבֶד של העבודה המורכבת הכפופה כל העת ל- Dead line. אין רגע דַל. אין דקה משעממת. לפתע בסוף הדרך אתה מגלה שהטלוויזיה הפכה להיות ביתך השני ולעיתים גם הראשון. לרוע המזל גם על חשבון המשפחה. סוג העבודה העיתונאית המטורפת הזאת בטלוויזיה הישראלית הציבורית כפתה עליי ועל רעייתי לנטוש את ביתנו ברמת אביב / תל אביב ב- 1975 ולעבור לגוּר בירושלים.

בתום הרצת הכתבה הנהדרת ההיא מבלגראד, שיבחתי באוזניו את כתבתו המעניינת שהייתה באמת עשויה בטוב טעם עיתונאי. "אלכס, אפילו אלוהי הטלוויזיה יודע שהכתבה הזאת היא נהדרת", אמרתי לו והוספתי, "רק תגיד לי כיצד תפשת בדיוק את שני הילדים האלה משחקים דווקא כדורסל ?". תשובתו אליי הייתה מוחצת ומהירה, "עזוֹב יוֹאָשִיש, קיבוצניק תמים שכמותך", השיב לי והוסיף, "הֵם בכלל שיחקו כדורגל, רק ביקשתי מהם לשחק לרגע אחד כדורסל לצורך הצילומים שלי, והם הסכימו". תשובה נהדרת. איך לא חשבתי עליה קודם. הרעיון של אלכס גלעדי לזרוק כדורגל לטבעת הסל הגשים את חוֹק הברזל של תעשיית הטלוויזיה הקובע כי המַראוֹת על המִרְקָע הן לעיתים קרובות מאה אחוז אִילוּזְיָה וגם מאה אחוז מְצִיאוּת בעת ובעונה אחת.

2. הטלוויזיה היא Media של תקשורת המונים שמורכבת לעיתים קרובות מריאליטי ומאילוזיה יחדיו. הנה ההוכחות (2).

אני מכיר כמה אישים ידועים  בציבור ובטלוויזיה (לרבות הנשיא החדש רובי ריבלין והרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין שחק ז"ל) שפספסו בכוונה תחילה עובדות של זמן ומקום ושילבו ביודעין אילוזיה ומציאות אמת מבלי לדווח על כך לצופיהם. כל תוכיות הבידור בערוץ הטלוויזיה הציבורי, "שעה טובה" וְ- "סיבה למסיבה", ששודרו בערבי שישי בשנות ה- 80 בהגשת והנחיית רבקה מיכאלי ומני פאר, וגם זאת של "שישי בגאון" בהגשתו והנחייתו של יורם גאון (החלה להיות משודרת  ב- 2002), הֵן תוכניות שמוקלטות בימי חוֹל. זה לא מפריע למנחים לומר ברוחב לֵב לצופים ברֵיש גלי בפתח התוכנית, "שבת שלום", ברכת נִימוּסין המעניקה לצופה תחושה של שידור ישיר. הציבור מקבל זאת ולא רואה בה רמאות. מנחי תוכניות הבידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית בערבי שישי טורחים לברך את צופיהם בשבת שלום, אך לא טורחים לעומת זאת להפר את האילוזיה הטלוויזיונית. הם אינם מגלים בשום אופן לצופים שבעצם התוכנית הוקלטה באחד מימי החוֹל באמצע השבוע, ומשודרת באיחור של כמה ימים. זה מעין טָאבּוּ. משחק מכוּר. מראות הטלוויזיה הן משחק מכור שבו האילוזיה מתערבבת עם המציאות והמציאות עם האילוזיה. תפקידם של עורכי הטלוויזיה כמו עורכי הקולנוע למנוע מהצופה להבחין בין הדמיון למציאות. המדיה היא בעלת כוח מדהים ומוכרת לעיתים אשליות בקלות רבה. אפשר לראות זאת על כל צעד ושעל בסרטי אומנות ובידור, סדרות רומנטיות, מותחנים, סרטים מוסיקאליים, סרטי טבע, ואפילו חדשות. נושא הכתבה והמושא שלה מדלגים בקלות באמצעות עריכה נכונה בין שיני הזמן וגלגל המקום. אסור לעולם שהצופה יבחין בנקודת העריכה האמיתית בסיפור. בימאי מחונן בטלוויזיה או בקולנוע מודע היטב ל- Continuity, להמשכיות ההכרחית של התסריט. יש לו פתרונות רבים כיצד להפוך את האילוזיה למציאוּת לא רק ע"י עריכה הגיונית (ואם צריך גם מתוחכמת), אלא ליצור את האפקט המתבקש באמצעות מוסיקת לוואי, טקסט קישור, וכיו"ב.

בראשית 1977 הטיל אלכס גלעדי על כתב חטיבת הספורט ירין קימור (מתעד מוכשר) להכין כתבת תחקיר לתוכנית "מבט ספורט" על מוכנותה של השחייה הישראלית, גברים ונשים, כשלוש שנים טרם אולימפיאדת מוסקבה 1980. ירין קימור לקח את עבודתו ברצינות רבה, אולי רבה מידי והפר לרגע קט את חוק שימור האילוזיה יחדיו עם המציאות. הפרת החוק העניקה צביון ביזארי לכתבת הטלוויזיה שלו. הכתבה התמוהה נפתחה עם מוסיקת רקע של "פסוקו של יום" וטקסט הקושר את עם ישראל מונהג ע"י משה רבנו חוצה את ים סוּף בימי יציאת מצרים לפני ארבעת אלפים שנה, שָזוּר עם סיפור תקוות השחייה הישראלית במוסקבה 80'. עיניו של אלכס גלעדי חשכו. הוא כמעט התעלף. במאי 1978 הטיל אלכס גלעדי על יָרִין קִימוֹר לתַּעֵד את סיפור הצלחת קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים של אורי מלמיליאן והיו"ר הכריזמטי והאִכפתי שלה מר ראובן ריבלין (לשעבר יו"ר הכנסת, ח"כ, וגם שר התקשורת בממשלת ישראל, והיום נשיא המדינה) .  הצַלָּם של יָרִין קִימוֹר היה יורם מנדלבאום ז"ל (בן קיבוץ גבעת חיים ושיאן ישראל בשחייה בשנות  ה- 50 של המאה הקודמת בכל משחי החתירה  מ- 50 מ'  ועד 1500 מ'). שניהם תיעדו גם את משחק ההפסד המפתיע של בית"ר ירושלים 2:1 לקבוצת בני יהודה במשחק חצי הגמר על גביע המדינה באצטדיון ר"ג. לרוע מזלם התפספס אחד הצילומים המרגשים בסרט הדוקומנטרי הזה בסופה של ההתמודדות, בו עדשת מצלמת הטלוויזיה חושפת את יו"ר בית"ר ירושלים רובי ריבלין מתערטל ומגלה את נבכי נפשו בצורה לא קורקטית בעליל. רובי ריבלין נתפש נסער, ממרר בבכִי, לא שולט בעצמו, ומורט את שיערו בחדר ההלבשה באִצטדיון ר"ג באכזבה גדולה בתום משחק הפסד מול המצלמה של יורם מנדלבאום ז"ל. חומר הצילום החשוב נשרף במעבדת הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מישהו הכניס "Push" מיותר לפיתוח הפילם והחומר המצולם צבר Over Exposed. מר ירין קימור המתעד המוכשר והתובעני נותר מאוכזב עד עמקי ליבו מאבדת הצילום הקשה. אולם הוא לא וויתר וביקש מרובי ריבלין לשחזר מול המצלמה את דרמת הבְּכִי הנסערת שלו שהלכה לאיבוד. רובי ריבלין הסכים. מלאכת השִחזור נעשתה בשעות העֶרֶב בשירותים בחצר הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים ליד בניין החוטים של רדיו "קול ישראל". רובי ריבלין התגלה כשחקן בעל חוש תיאטרלי של ממש ועשה את תפקידו נאמנה. הוא הצליח לשחזר בצורה טבעית את הטקסט (על פי פס הקול המגנטי המקורי שנשמר) ואת סצנת התפרצות הזעם והיבבות של עצמו לרבות לפיתת שיער ראשו. ראיתי את תוצאת מלאכת השִחזור ולא האמנתי למראה עיניי. רובי ריבלין הפך לפרק זמן קצר לשחקן בסדרת טלוויזיה, ו/או תיאטרון אם תרצו.

אף על פי כן במקום כלשהו, הפך התֵּיעוּד של ירין קימור ל-"דיוּקוֹ – דְרָמָה" בסרט "בית"ר ירושלים – 1978", שיחזור של מצב, ולא סֶרֶט דוקומנטרי אותנטי ו-אמיתי. בעיקר בשל העובדה שלא הופיעה שום כתובית המעידה בפני ציבור הצופים כי בִּכְיוֹ של רובי ריבלין הוא קטע משוּחזר. אסור לעשות זאת ולנהוג כך בסרטים תיעודיים. אין דָבָר כזה לבַיֵים את המציאות. הסתרת שִחְזוּר המציאות היא בעיה מוסרית כבדה בין המתעד לבין מצפונו ומהווה עבירת אמינות כלפי צופה הטלוויזיה. לזכותו של ירין קימור מגדולי המתעדים בערוץ הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ייאמר מייד, שהוא לא חזר על העבירה הזאת מעולם פעם נוספת. ב- 1977 תיעד ירין קימור את ריצת המרתון הראשונה של הכּיִנֶרֶת. אלכס גלעדי אישר לו לעשות כתבה בת עשר דקות ל- "מבט ספורט". הוא לא הכיר כל כך את אופיו של הכתב המוכשר הזה. ירין קימור היה לא רק כתב, אלא בימאי בעל חושים של מתעד תובעני. הוא גייס חמישה ציוותי צילום בראשותו של הצלם הראשי דני ברנע והביא לאלכס גלעדי סרט דוקומנטארי מרשים בן 50 דקות. הסרט שודר בתוכנית "משחק השבוע" במקום משחק כדורגל כמקובל. סיומו היה מפתיע ואנושי מאין כמוהו. בריצה התחרותית נטל חלק גם יוֹסֵף בַּיִין בן ה- 65. נקודת הגמר של הריצה הייתה קיבוץ מעגן. כשהגיע יוֹסֵף בַּיִין אל חוט המטרה כשעתיים אחרי אחרון הרצים השתררה כבר חשכה והוא מצא את שער הקיבוץ נעול. אף אחד לא חיכה לוֹ חוץ מהמצלמות של ירין קימור. פנס תאורה האיר את פניו המשתוממות והעייפות מהמאמץ הגדול. יוסף ביין היה רשאי להיות גאה בעצמו הוא סיים את הריצה המפרכת ולמרות כל המשברים דבק במשימה ולא נטש אותה. ירין קימור הנציח את הרגע הזה במצלמותיו.

בימיה האחרונים של מלחמת המפרץ הראשונה היכן שהוא בסופו של חודש פברואר אולי תחילת מארס 1991 ערך הכתב הצבאי החרוץ של הטלוויזיה הישראלית אז משה שלונסקי ראיון עיתונאי מוּקלט בתשע בבוקר עם ראש אמ"ן האלוף אמנון ליפקין – שחק. הריאיון החשוב אמור היה להיות משודר ב- "מבט" באותו ערב. מפאת עיסוקיו של אלוף המודיעין נערך הריאיון בשעות הבוקר (הוקלט על מכונת VTR של אינטש אחד) , אף על פי כן ביקש המראיין לברך את המרואיין שלוֹ בברכת, "עֶרֶב טוֹב", ובכך להעניק לריאיון ממַד אקטואלי עכשווי הסמוך לשעת שידוּרוֹ. המראיין דרשמראש אמ"ן להשיב לו באותה הברכה בזמן מדומה. כלומר "ערב טוב" למרות שהריאיון נערך בתשע בבוקר . תשובת אלוף המודיעין "ערב טוב" נדרשה ליצור אפקט של שיחה חדשותית הסמוכה למועֵד שידורה . אלוף המודיעין שהיה עסוק ולא היה יכול להתפנות לריאיון בשעות הערב הסכים להצעה והשיב למברך שלו ב- "עֶרֶב טוֹב". בכך שיתף פעולה בעצם פִבְּרוּק זמן הריאיון עם הכתב הצבאי. זה היה מעשה משונה ומביך מצד איש הצבא שנודע במהימנותו ובאינטגריטי שלוֹומנגד מעשה אנטי עיתונאי של הכתב הצבאי. הצבא העירקי היה בתהליך התמוטטות טוטאלית, ובמצב הצבאי בחזית מלחמת המפרץ חלו מידי רגע תמורות מפליגות . המֵידַע שהיה יפה לשעוֹת הבוקר לא התאים ולא היה עדכני למהדורת "מבט". שהיתי במקרה בחב"מ (חדר בקרה מרכזי – Master Control) הממוקם בקומה השנייה של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים, לצורך תיאום שידורי הספורט שלי והייתי עֵד לשיחה הקואורדינציה המביכה הזאת בין הכתב בצבאי לאלוף המודיעין של צה"ל. הריאיון המוקלט נפתח באמת בברכת "עֶרֶב טוב" של המראיין , והמרואיין השיב למראיינו ללא כחל ושרק ממש באותן המילים "עֶרֶב טוב". כך הוא גם שודר ב- "מבט". יכול להיות שסיפור המעשה הבלתי מוצלח הזה היה קשור באמת באי יכולתו של ראש אמ"ן להתראיין בשעות העֶרֶב סמוך "למבט" בשל סיבות צבאיות – מבצעיות אך הסכמתו לומר במהדורת חדשות "עֶרֶב טוֹב" בראיון בּוֹקֶר עיתונאי זוהי אילוזיה ופברוק. הונאת הצופים. כמובן שצופי הטלוויזיה לא ידעו שהם חוזים בריאיון מלחמה יָשָן ששעת ההפקה שלו נעשתה שתי עשרה שעות לפני שידורו. למצלמה יש כוח סִימוּם (רָב). יתכן שבדרכה שלה היא השפיעה גם איך שהוא אז על אלוף המודיעין אמנון ליפקין – שחק ז"ל שהפך מאוחר יותר להיות רמטכ"ל צה"ל ונודע בקוֹר רוּחוֹ וטוּב שִכְלוֹ. יכול להיות שגם אלופי הצבא זקוקים ליועצי תקשורת לידם בעת הענקת ראיונות או עריכת מסיבות עיתונאים. אין שום תחליף למהימנות המעשה.

במשחק הגמר על גביע העולם בכדורגל שנערך ב- 10 ביוני 1934 ב- מונדיאל איטליה 34' ברומא בין נבחרות איטליה וצ'כוסלובקיה צעדה הנבחרת הצ'כית ביתרון מפתיע 1 : 0 משער של אנטוֹנין פּוּץ' (Antonin Puc) בדקה ה- 76. הקיצוני השמאלי האיטלקי רָאיימוֹנְדוֹ אוֹרְסִי (Raimondo Orsi) השווה בדקה ה- 81 את התוצאה ל- 1:1. שערו היה מעשה של רָב אוֹמָן בכדורגל אך הוא לא צוּלם מעולם למרות שבמקום נוכחו עשרות צלמי סטילס מיומנים מכל רחבי אירופה . השער גם לא נלכד ע"י שתי מסרטות הצילום שהיו באִצטדיון. בדקה ה- 96 בתקופת ההארכה הבקיע אָנגֶ'לוֹ שְקִיָאבְיוֹ (Angelo Schiavio ) את שער היתרון שהפך בתום 120 דקות לשער הניצחון . איטליה גברה על צ'כוסלובקיה 1:2 וזכתה לראשונה בגביע העולם. למחרת ביקשו הצלמים את רָאיְימוֹנדוֹ אוֹרְסִי לשחזר את הביצוע הנפלא שלו מול שער ריק (ללא שוער) למען הרקורד, אבל הוא לא הצליח. אוֹרְסִי ניסה עשרים פעמים לחזור על מעשה הפלא שלוֹ ונכשל. בקשת השִחזוּר היא לגיטימית בתנאי שעל התמונה המתנוססת בעיתון מודגשת בבירור המילה "שִחְזוּר". כישלונו של ראיימונדו אוֹרסי לשחזר את ביצועי עצמו גאל את המו"לים מלהטביע את הכתובת "שִחְזוּר" בעיתוניהם. אין בושה גדולה יותר משימוש בצילום משוחזר התופש את מקומו של צילום דוקומנטארי אוטנטי שהתפספס, בעיקר מהסיבה שהצלם והכתב היו נוכחים במקום ההתרחשות אך החטיאו את האירוע.

טקסט תמונה : שנת 1934. זהו החלוץ האיטלקי ראיימונדו אורסי (6.4.1986 – 2.12.1901) . הוא שיחק בתפקיד קיצוני שמאלי בנבחרת איטליה במונדיאל של 1934. שער המשווה שלו בדקה ה- 81  במשחק הגמר איטליה – צ'כוסלובקיה לא צולם מעולם. (באדיבות הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל איטליה 1934. רומא. וויטוריו פוצו (בחליפה משמאל) ניצב עם נבחרת איטליה ב- 10 ביוני 1934 על כר הדשא באִצטדיון הכדורגל של רומא, דקות ספורות לפני תחילת משחק הגמר על גביע העולם בכדורגל נגד נבחרתה של צ'כוסלובקיה. איטליה ניצחה לאחר הארכה בתוצאה 1:2. זיהוי עומדים משמאל לימין : וויטוריו פוצו, השוער ז'אן פיירו קומבי, אטיליו פראריס ה- 4, לואיג'י אלמאנדי, לואיג'י "לואיזיטו" מונטי, אנריקו גואיטה. זיהוי הכורעים משמאל לימין : לואיג'י ברטוליני, ריימונדו אורסי, טסיו מונז'ליו, ג'וּזֶפֶּה מֵיאָצָה, בורל, ודה מאריה.                                                                

הערה :  לואיג'י "לואיזיטו" מונטי נולד באיטליה ב- 24 ביולי 1901. הוריו היגרו לארגנטינה כמה שנים אח"כ. לואיג'י מונטי שיחק כמגן – בלם במדי נבחרת ארגנטינה שזכתה במקום השני במונדיאל הראשון שנערך ב- 1930 במונטבידאו בירת אורוגוואי. ארגנטינה הפסידה במשחק הגמר לאורוגוואי בתוצאה 2:4. (באדיבות הטלוויזיה הציבורית האיטלקית RAI. ארכיון ינואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

הבה נחזור לאלכס גלעדי ולאליפות אירופה בכדורסל שנערכה ב- בלגראד בקיץ 1975 . הכתבה הנחמדה לקראת אליפות אירופה בכדורסל ב- 1975 הייתה התחלת שידור נאה של אלכס גלעדי שלא בישרה במאום על הסוף המַר. נבחרת ישראל המצוינת תחת שרביט אימונו של אברהם חֶמוֹ דורגה במקום השביעי. נבחרת ישראל (עם מיקי ברקוביץ', חנן קרן, בועז ינאי, ג'ק אייזנר, איתמר מרזל, שמואל אבישר, טל ברודי, בארי לייבוביץ', אביגדור מוסקוביץ' ואחרים) ניצחה בשלב הראשון בקרלובאץ' את פולין 84:90, אך הפסידה לצ'כוסלובקיה 86:85 ול- ברה"מ בתוצאה 85:71. במשחקי הדירוג בבלגראד גברה ישראל בכל ארבעת משחקיה עַל הולנד 80:81, טורקיה 77:101 (מיקי ברקוביץ' קלע 44 נקודות) רומניה 105:119, ו- יוון 76:87. השידורים הישירים של אלכס גלעדי עברו בשלום.

למשחק גמר אליפות אירופה בהיכל "פָּאיוֹנִיר" בבלגרד העפילו נבחרות יוגוסלביה וברה"מ . זאת הייתה מתנה נחמדה שהוענקה לאלכס גלעדי. שתי הנבחרות הטובות ביבשת משאַת נפשו של כל שדר טלוויזיה. מי איננו חפץ לשדר את גיבורי בכדורסל הווירטואוזיים של יוגוסלביה, דָאליבַּאסִיץ', קִיצָ'אנוֹבִיץ', צ'וֹסִיץ', דָאלִיפָּאגִיץ' מול סֵרגֶיי בֶּלוֹב קפטן נבחרת ברה"מ וחבריו בעלי שם, מִילוֹסֶרְדוֹב, יֶידֶשקוֹ, זָ'ארְמוּחָמָדוֹב, אָלֶכּסַנדֶר בֶּלוֹב ואחרים. בשעות הבוקר של משחק הגמר המסקרן ביקרו טכנאי התקשורת של רשת הטלוויזיה היוגוסלבית הציבורית – ממלכתית JRT (ראשי תיבות של Jugoslavia Radio Television) באולם "PIONEER" כדי לחבר את קווי שידור ה- W4 של רשתות הטלוויזיה לעמדות השידור של מדינות ה- EBU. שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי נעדר מההיכל בעת ההתקנה, אבל גדעון הוֹד שדר רדיו 'קול ישראל' היה נוכח. כששאלו הטכנאים היכן עמדת השידור של IBA (רשות השידור), סימן להם גדעון הוֹד בכיוון עמדת השידור של רדיו "קול ישראל" וזיהה אותה למתקינים כעמדת- R  IBA (רדיו = R), מבלי להזכיר את עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסומנת בקוד ההפעלה IBA – TV. הטכנאים היוגוסלביים פסחו על עמדת השידור של אלכס גלעדי. אין לי ספק שגדעון הוֹד פעל בתום לב, אך באותו הרגע גורלו של אלכס גלעדי נחרץ. לא היה לו קו שידור. חמור מזה, הוא לא ידע שאין לו קו שידור. למזלו הרע גם לא הותקן בעמדה שלוֹ מכשיר טלפון בעל חיוג בינלאומי כ- Back up לקו השידור האבוּד. כשנודע לאלכס גלעדי ברגע האחרון לפני תחילת השידור הישיר כי אין לוֹ כלל קַו 4W הבין לפתע לאיזה צרה נקלע. לא היה לוֹ כל סיכוי להימלט מאסון השידור שמשמש ובא עליו. אלכס גלעדי היה בודד ויחיד בעמדת השידור בבלגראד ללא פרשן, מפיק, או טכנאי שיסייעו לו ברגע האמת. חמֵש דקות לפני השעה תשע בערב עלתה לאוויר קריינית הרצף היפה ענת שָרָן, וכהרגלה הודיעה  בטקסט חגיגי לצופים, "בעוד  דקות ספורות יחל בבלגראד משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל בין נבחרות יוגוסלביה וברה"מ. אנו עוברים אפוא בשידור ישיר אל אלכס גלעדי", אך לא דובים ולא יער. קו ה- 4W דמם. קולו של אלכס גלעדי לא נשמע.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה הקודמת. מגישת הרצף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית גב' ענת שרן הבטיחה לצופים את ביצוע השידור הישיר של השדר אלכס גלעדי היושב בבלגראד, אך קולו לא נשמע. (התמונה באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כל ניסיונותיו של אלכס גלעדי לאָתֵּר קַו שידוּר חלוּפי בהיכל ,פַּיוֹנִיר" (Pioneer) עלו בתוהו. הוא התרוצץ כ- פוֹרְפֶרָה אחוּז אָמוֹק אך זה היה מאוחר מידי. אלכס גלעדי עלה על נתיב ההתרסקות מבלי יכולת לשנות את המסלול הזה ."Too late baby”, אומרים האמריקנים. זה היה עצוב מפני שהוא היה זקוק נואשות לעזרה אך היה בודד ביוגוסלביה. לא היה שם איש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית לסייע לו. לא טכנאי, לא מפיק, וגם לא עוֹזֵר שַדָּר. זאת הייתה טרגדיית שידור בימים ההם. כשהחל השידור הישיר של גדעון הוֹד ב- "קול ישראל" ותמונות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית נשארו מיותמות מקולו של אלכס גלעדי שבּוֹשֵש להגיע , הורה הבּוֹס שלוֹ ושֶלי דן שילון מנהל חטיבת החדשות ללא היסוס למפקח המאסטר קונטרול (חדר הבקרה הראשי) מנחם וולף לחַבֵּר את קו השידור של גדעון הוֹד מהרדיו לתמונה הלוויינית של אלכס גלעדי מהטלוויזיה. זאת הייתה החלטה היסטורית חסרת תקדים וגם חַד פעמית שלא חזרה על עצמה מעולם. ההחלטה של דן שילון להעלות ל- "אוויר" של הטלוויזיה את קולו של שדרן רדיו "קול ישראל" הבליטה כישלון מקצועי נורא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . מנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי חווה חוויה טראומתית מפני שהוא היה השדר והמפיק של סיגנל הטלוויזיה . האחריות רבצה עליו. אלכס גלעדי לא האמין שזה קורה לו ונותר המום ומאוכזב מאוד בבלגראד. בפעם הראשונה (וגם האחרונה) בתעשיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית מילא שדר רדיו את מקומו של שדר טלוויזיה שהיה גם מפיק מצוין מהדרגה הראשונה . אלכס גלעדי היה בודד ב- בלגראד וחש כאילו מנסים להתנקש בחייו. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער ובכה כילד . באותו הלילה ההוא נשפכו הרבה דמעות שם ב- Pioneer. גדעון הוֹד שידֵר עכשיו ישיר בקוֹלוֹ הבלעדי לטלוויזיה הישראלית ולרדיו "קול ישראל" כאחד. הוא סוף – סוף הגשים את חלומו והביס את אלכס גלעדי מהטלוויזיה מבלי שהתכוון לכך. בתום השידור הישיר, אמר דן שילון : "פעלתי כפי שפעלתי מפני שהשידור היה חשוב יותר מאלכס גלעדי". ברור שאם מחלקת הספורט הייתה עובדת אז על פי הסטנדרטים העיתונאיים המקובלים כיום ומכשירה אולפן מאויש המְנָוֵוט את שידורי אלכס גלעדי, הכֵּאוֹס הזה לא היה קורה. אחד מתפקידיו של שַדָּר הספורט המנווט את השידור מן האולפן בירושלים הוא גם לפרוס רֶשֶת ביטחון לתקלה מצערת כזאת כפי שקרתה לאלכס גלעדי, בה קו השידור לא מגיע ליעדו, וליטול עליו את אחריות שידור במשחק על עצמו יחד עם הפרשן באולפן במקום השַדָּר המקורי. אומנם שידור ה- Off Tube הוא צרה בפני עצמה אך עדיף מכל וכל על פתרון איחוד קו השידור של הטלוויזיה יחדיו עם זה של הרדיו. אולפן טלוויזיה מנווט היה מונע את הביזיון הגדול ואת האילוץ של הכנסת קולו של שַדָּר הרדיו "לאוויר" של הטלוויזיה. דבר כזה של השמעת קוֹלוֹ של שַדָּר הרדיו במקום קוֹלוֹ האבוד של שַדָּר הטלוויזיה לא קרה מעולם בתולדות שידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא לפני 1975 וגם לא אחריה.

בתום השידור שוחחתי עם אָלֶכְּס גִלְעָדִי שישב בּוֹש ונכלם בהיכל "פָּאיוֹנִיר", מבכה בבכי תמרורים את הבכורה שנלקחה ממנו . זאת לא הייתה שיחה רגילה. זה היה מסע ניחומים. אלכס גלעדי האיש הדבק ביותר במשימה שהכרתי בימי חיי לא עמד בה הפעם. הוא היה מאוכזב מאוד. אלכס גלעדי וגם אני למדנו לקח מַר ושיעור חשוב ומאלף. שידור טלוויזיה מוצלח ככלות הכל הוא תוצאה של עבודת צוות, מטה, ומערכת מסודרת. השַדָּר הוא הפונקציה האחרונה המוציאה את השידור לאוויר אך הוא איננו אלוהים. הוא חייב גיבוי. אלכס גלעדי לעולם לא ישכח את התבוסה ההיא שסָפָג מגדעון הוֹד ביום הראשון ההוא – 15 ביוני 1975. נוסף על כל הצרות נגמר לו בבלגראד גם הכסף שסיפקה לו רשות השידור לצורך מבצע השידור הזה. הוא נתקע לשלושה ימים נוספים בבלגראד מבלי יכולת לחזור לארץ. זָאזָה ניקוֹליץ' מנהלת משרד ה- Eurovision בטלוויזיה היוגוסלבית הממלכתית JRT (הייתה חברה מלאה ב- EBU למרות שייכותה כמדינה קומוניסטית לגוש המזרחי), הזמינה אותו לגור בביתה. ישראל דורי סמנכ"ל הכספים של הרשות מצא דרך להעביר לו את הכסף הדרוש כדי לקנות כרטיס טיסה ולשוב לארץ מוכה וחבול. הליך פשוט אך סבוך לנו מפני שלישראל לא היו קשרים דיפלומטיים אז עם יוגוסלביה.

צריך להזכיר ולא באירוניה שבהיעדר אולפן טלוויזיה מְנַוֵוט לא שכחנו לשָדֵר בעֵת הפסקת משחק הגמר בין נבחרת יוגוסלביה לנבחרת ברה"מ , שני פרקים אהובים מסדרת האנימציה האמריקנית הנפלאה, "Popeye The Sailorman". בשני הפרקים האלה חזו הצופים הנפעמים בקרבות המרים שמנהל פּוֹפַּאי המלח האָהוּב נגד בְּלוּטוֹ סֶמֶל הרשע על ליבה של אוֹלִיב המקסימה . דרך אגב יוגוסלביה גברה במשחק הגמר על ברה"מ 90 : 84, וזכתה בפעם השנייה ברציפות האליפות אירופה. משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל בקיץ 1975 לא ייזכר בגלל זכייתה של יוגוסלביה בתואר, אלא מפני שזאת הייתה הפעם הראשונה (וגם האחרונה) בה איבדה הטלוויזיה את קו השידור שלה, ושַדָּר הרדיו של "קול ישראל" הפך בעל כורחו לשַדָּר הטלוויזיה של המדינה.

אָלֶכְּס גִלְעָדִי המשיך להיות השַדָּר מספר אחת והמוביל במחלקת הספורט . הוא שִידֵר ישיר את כל התחרויות החשובות בעת ההיא . קוֹלוֹ חַרוּת על סלילי השידור בניצחונות ההיסטוריים של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א ב- 23 בפברואר 1977 בעיירה הבלגית ווירטון על צסק"א מוסקבה 91 : 72 , והזכייה בגביע אירופה בפעם הראשונה בבלגראד ב- 7 באפריל 1977 , 78 : 77 למכבי ת"א מול מוֹבּילגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה האיטלקית. הוא אמר למיקרופון השידור שלו בקול עצוּר ובטוֹן מאופק שלא תאם את הדרמה וההתרגשות העצומה שבקעה מן המסך : "גביע אירופה לתל אביב , גביע אירופה לתל אביב … אני לא מאמין, אני לא מאמין". התרוצצו אז במחלקת הספורט כל מיני וֶורסיות שידור טלוויזיונית של “play by play” . הגִרְסָה הגרמנית דגלה בשידור בעל נפח מוּעט של מֶלֶל שהפך למאופק ויבשוּשי. ה- וֶורסיה האמריקנית כללה כמו בחיים עצמם המון דיבורים שדמו לעיתים לעודף מֶלֶל ופִּטְפּוּט. השַדָּרים האמריקניים והפרשנים לצידם לא היססו לנקוט בפתוס בעת הצורך כדי להעניק לדרמת השידור נופך נוסף . שיתוף הפעולה בין השָדָר האמריקני לבין פרשניו היה לחלוטין לא מכופתר, ולכן זה נשמע לעיתים כדו שיח רציף על ענייני השעה שהֵכיל גם צחוקים וגם בדיחות. המיקרופון של הפרשן בעמדת השידור האמריקנית היה תמיד פתוח, והכניסה לשידור הייתה החלטה שלו בלבד. הוא לא היה צריך להמתין ל- "Cue" של השַדָּר המוביל. השידור האמריקני היה באמת רווי יותר במֶלֶל אך נשמע טבעי ומלבב. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהשראת דן שילון ואלכס גלעדי פנתה לכיוון ה- וורסיה האנגלית שהייתה כמעין פשרת שידור בין הסגנון הגרמני העצור לבין האמריקני השוצֵף. שניהם דן שילון וגם אלכס גלעדי סברו שזהו שביל הזהב בין שתי גישות ה- Play by play, ואשר מתאים ביותר לסגנון השידור בטלוויזיה בשפה העברית.

ב- 20 בדצמבר 1980, ניסה דוֹן אוֹלְמֶאיֶיר (Don Almeyer) נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, סגנון שידור חדש  [1] . הוא היה עֵר לביקורת הציבורית שנחתה מעת לעת על שדרי הספורט הפטפטנים, והחליט יום לשָדֵר ישיר משחק פוטבול ב- NFL ניו יורק גֶ'טְס נגד מיאמי דולפינס חסר חשיבות יתר מפני שלשתי הקבוצות לא היה סיכוי להעפיל ל- Play Off ללא שדרים כלל. המשחק שודר לצופי הטלוויזיה בארה"ב באמצעות ה- Public Address  של התחרות. הוא היה הקוֹל היחידי שליווה את מהלך התחרות, וכמובן באמצעות כתוביות הרצות על המסך ומעדכנות את הצופים באופן שוטף בתוצאה, זמן, שמות השחקנים, חילופי שחקנים וסטטיסטיקות. שַדָּר הספורט הנודע של NBC דִיק אֶנְבֶּרְג עלה "לאוויר" באולפן לפני כל רבע של המשחק עדכן והגיש הקדמה קצרה המתארת את המצב במשחק ולקח את הצופים לאִצטדיון, אך בלעדיו. אגב הג'טס ניצחו את הדולפינס 17:24 אך זה לא היה חשוב. הרעיון המקורי המעניין הזה של דוֹן אוֹלמֶאיֶיר לא צלח.

לא היה איש מאושר משַדָּר הטלוויזיה אלכס גלעדי לאחר שמכבי ת"א ניצחה את מוֹבּילגִ'ירגִ'י וָורֶזֶה  ביום חמישי – 7 באפריל 1977, אך כפיפותו מראש לוורסיית השידור הסולידית שכפה על עצמו, הפכו את טוֹן דיבורו האיטי והשקוּל בעת השידור הישיר למיליוני צופים בישראל לטקסט מאופק ונטול התלהבות. כל צופה טלוויזיה ציפה ממחזיק במיקרופון "לצאת מכליו" משמחה ואושר אך אלכס גלעדי נשאר עצוּר. אי אפשר היה לכעוס עליו. כך למד לשָדֵר מדן שילון. אלכס גלעדי לא נתן דרוֹר לאוֹשרוֹ האישי לבקוע מהמיקרופון שהחזיק בידיו. מיתרי קולו האיתנים הפיקו גוון קוֹל עמוק בעל צליל רדיופוני נעים. הוא לא ניצֵל זאת. זאת הייתה שגיאה גדולה שלוֹ כשַדָּר להישאר מאוּפּק וסולידי "ומיושב בדעתו" מול דרמת הספורט ההיסטורית. רק בסיומו של המשחק וניצחונה הסנסציוני של מכבי ת"א 77:78, הרשה לעצמו ללחוץ במקצת על מיתרי גרונו כדי להפיק ממנו צליל נרגש ודרמטי יותר, "גביע אירופה לתל אביב, גביע אירופה לתל אביב… !".

אלכס גלעדי היה כוכב סוליסט במבצע השידור ההיסטורי של בלגראד בחודש אפריל של 1977 . הוא אפילו נעדר אולפן מוביל בירושלים שיגבה ויתמוך את השידור היוקרתי הזה שופע הרייטינג . זה היה הימור עצום . שנתיים קודם לכן ללא אולפן גיבוי בירושלים שילם אלכס מחיר יקר בדיוק באותו מקום בהיכל "פָּאיוֹנִיר" בבלגרד, כשקולו לא הגיע בעת השידור הישיר של משחק הגמר על אליפות אירופה בין יוגוסלביה לברה"מ. קולו של גדעון הוד מילא את החסר. אינני יכול לתאר לעצמי מה היה קורה אילו אלכס גלעדי היה מאבד שוב את קו השידור שלו גם במשחק הזה ב- 7 באפריל 1977. מישהו מבין שנינו היה חותך לעצמו את הוורידים, וזה לא הייתי אני. אלכס גלעדי היה היחיד בשטח, אך לפחות עשה צעד גדול בעניין הפרשנות. הוא הֵציב לידו בשידור הזה פרשן, את מר יהוֹשע רוֹזִין מאמן מכבי ת"א ונבחרת ישראל בעבר. זה היה שידור הכדורסל הישיר הראשון בהיסטוריה של מחלקת הספורט בה שַדָּר הכדורסל הראשי אימֵץ לצִדו פרשן. אלכס גלעדי היה השַדָּר הבכיר של מחלקת הספורט במשחקי המכבייה ב- 1977. הוא שידר את טקסי הפתיחה והנעילה וגם את התחרויות היוקרתיות בא"ק ושחייה.

באוגוסט 1977 אישר לו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן לשָדֵר ישיר את תחרויות גביע העולם בא"ק שהתקיימו בדִיסְלדוֹרף – גרמניה. אלכס גלעדי התאהב בענף הא"ק וראה בה אֶבֶן יסוֹד בשידורי חטיבת הספורט. אני יצאתי לשירות מילואים ממושך בסיני והוא התכונן לשידור ה- א"ק שלו שנחשב למבצע שידור בינלאומי גדול. "יואשיש, אתה מקשה עלי את החיים, חזור מהר לרוממה", ביקש ממני. כבר שֵש שנים שהוא עיצב אותי בדמותו. כששבתי לעבודה מאותו שירות המילואים מצאתי ממנו מכתב תדרוך אישי שנכתב אלי בכתב ידו המסודר והאסתטי והמצביע על יחסי העבודה המקצועיים ששררו בינינו [2]. למילות המגילה הייתה וויזואליה מאוד ברורה. אלכס גלעדי ידע היטב מה, מדוע, וכמה אני שווה לוֹ ולשידוריו בחטיבת הספורט שלו. הנה הוא כלשונו בכתב ידו.

טקסט מסמך (1) : אוגוסט 1977. זהו עמוד מס' 1 (מתוך 6 ) של המסמך המקורי אותו כתב לי אלכס גלעדי ערב צאתו להפקת שידורי הטלוויזיה של גביע העולם בא"ק בדיסלדורף – גרמניה ועם חזרתי משירות מילואים ממושך בסיני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : אוגוסט 1977. עמוד מס' 2 (מתוך 6) של המסמך המקורי שכתב לי אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (3) :  אוגוסט 1977. עמוד מס' 3 (מתוך 6) של המסמך המקורי שכתב לי אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (4) :  אוגוסט 1977. עמוד מס' 4 (מתוך 6) של המסמך המקורי שכתב לי אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (5) : עמוד מס' 5 (מתוך 6) של המסמך המקורי שכתב לי אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך (6) : אוגוסט 1977. עמוד מס' 6 ואחרון (מתוך 6) של המסמך המקורי שכתב לי אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1]  ראה נספח : NBC Universal  by Subject : Announcerless NFL broadcast

[2]  ראה נספח : ראה מכתבו של אלכס גלעדי אלי מסוף אוגוסט 1977 .

מנהיג בית"ר ירושלים והאיש שמזוהה עמה יותר מכל אחד אחר מר רובי ריבלין מבקר אותי במדריד בקיץ 1982 בעת ניהולי את מבצע השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- מונדיאל ספרד 1982.

ביום משחק הגמר, יום ראשון – 11 ביולי 1982 נוצרה אווירה טעונה בצוות שלנו, שהפכה במהרה לעכורה. סולי מוניר ביקש לממֵש את הבטחת המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד לוֹמַר את המשפטים הבודדים שלו בשפה הערבית בפעם הזאת דווקא מעמדת השידור שהוקצתה לטלוויזיה הישראלית הציבורית באִצטדיון "סנטיאגו ברנבאו" במדריד. עד עתה הוא עשה זאת Off Tube מהמוניטור במשרד ההפקה ב- IBC במדריד. הפעם הזאת הוא ביקש להיות במגרש. אני התנגדתי. דה עקה, עמדת השידור באִצטדיון "סַנְטְיָאגוֹ בֵּרְנַבֵּיאוֹ" במדריד הכילה שלושה מושבים בלבד. עבור השַדָּר יורם ארבל ופרשנו מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר, ולטכנאי הצמוד סעדיה קאראוואני שהיה אחראי על ביטחון השידור הישיר מן ההיבט הטכנולוגי.

מבצעי השידור הבינלאומיים שלנו לקו בחיסרון מסורתי בולט כבר שנים. מיקרופון השידור היה מעֵין אביזר משותף בימים ההם לטלוויזיה הישראלית אז בראשות טוביה סער ולטלוויזיה בשפה הערבית תחת ניהולו של יוסף בר-אל. שתי ישויות נפרדות ששכנו תחת קורת גג משותפת ברשות השידור. הייתי חייב מעֵת לעֵת לעצור ולקטוע את השידור הישיר הקוֹלֵח בשפה העברית במשחקי המונדיאל בספרד 82' על פי הוראתו המפורשת של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד, כדי להכניס בצורה מאולצת ובאופן מלאכותי את השַדָּר בשפה הערבית סולומון מוניר "לאוויר", על מנת שיאמר וישָדֵר משפטים ספורים בשפה הערבית לאוזני "צופיו" מעמדת השידור Off  Tube שהותקנה בעבורו במשרד השידורים שלנו ב- IBC במרכז התקשורת הבינלאומית במדריד, כאילו שצופי הטלוויזיה הערביים במדינת ישראל אינם מבינים את שפתם של יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורפי גינת. פארסה. השַדָּר בשפה הערבית לא ביקר ולא שידר מעולם עד אז מהאִצטדיונים. תמיד Off Tube מהאולפן ב- IBC וגם זה היה מיותר. השידור המלאכותי והלא חשוב מכל היבט שהוא בשפה העַרבית תוך כדי הפקעת המיקרופון וקטיעת השידור בשפה העִברית , נעשה בדרך כלל ברִגעי שיא של המשחקים לאחר כיבוש שערים על רקע ההילוכים החוזרים , יעֵני כאילו לטובת הצופים הערבים במדינת ישראל. כאילו צופי הטלוויזיה הערביים בישראל אינם מבינים את שפת השידור בעברית של יורם ארבל, נסים קיוויתי, או רפי גינת. פגם מקצועי ארכאי בלתי מוּלַד. פטנט שמוּסַד ע"י יוסף "טומי" לפיד כדי לרצות את יוסף בר-אל ואנשיו. אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית הרגישו תמיד מקופחים בהשוואה לקולגות שלהם בשפה העִברית. צריך היה להפסיק עם העניין השטותי והמטופש הזה מייד פעם אחת ולתמיד, ולשנותו לאלתר. עשיתי כל מאמץ להמעיט בתופעה הפתטית והמגוחכת הזאת שהביאה למתח וסכסוך גלוי ביני לבין השדר בשפה הערבית. מאוחר יותר סייע לי נקדימון "נקדי" רוגל לעקור את התופעה הבלתי נסבלת מהשורש כדי לעשות סוף לפארסה שאין לה אח ורע בעולם הטלוויזיה. שידור ספורט ישיר בשתי שפות במשותף באותו ערוץ טלוויזיה.

מר רובי ריבלין נשיא המדינה הנבחר החדש היום ואז יו"ר קבוצת בית"ר ירושלים היה אורח אישי שלי בספרד 1982. סדרתי לו לפנים משורת הדין ובעצה אחת עם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד תג זיהוי טלוויזיוני מיוחד (Accreditation) למשחקי המונדיאל של ספרד 82' המגדיר אותו כ-איש משלחת רשמי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רובי ריבלין היה איש אהוב והגון. הסכמתנו להעניק לו אקרדיטיישן בשל יחסי העבודה המיוחדים שהיו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאגודה שבראשה ניצב. אפילו הוא לא הבין את צורך ההסדר הכפוי של מיקרופון משותף לשתי השפות. מעשה שידור מלאכותי שאיננו קיים בשום רשת טלוויזיה בעולם המכבדת את עצמה. "זאת שערורייה שצריך להפסיק אותה מייד", אמר לי. המאמץ הזה שלי לסלק את סולי מוניר מהמיקרופון לא היה אישי אלא עקרוני אבל הוליד כמובן סכסוכים מכל הכיוונים , דווקא עֶרֶב השידור הישיר האחרון של משחק הגמר ביום ראשון – 11 ביולי 1982 בין נבחרות איטליה וגרמניה. רבים סברו שאני נוטר טינה אישית לקולגה שלי שמדבר לשומעיו בשפה שֵמִית שונה משלי. המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד התייצב מאחורי סולומון "סולי" מניר והבטיח לוֹ כי הפעם הזאת הוא יאמר את משפטיו הבודדים בשפה העַרבית מעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באִצטדיון "סנטיאגו ברנביאו" במדריד. התנגדתי לכך בכל תוקף. השַדָּר בשפה הערבית התקשר בטלפון ממדריד לבקש את סיועו של המנכ"ל ולגייס את תמיכת וועד העובדים נגדי. יוסף "טומי" לפיד כעס עלי מאוד וטען שאני ממרה את פיו. "סלק את הפרשן שלך מוטל'ה שפיגלר מעמדת השידור, הוא ממילא פטפטן חסר תקנה", פקד עלי טלפונית כשאיננו מסתיר את תיעובו למרדכי שפיגלר .                                                                                                         טקסט תמונה : חודש יוני של שנת 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. מדריד בירת ספרד. זהו משרד תהליך הפקת האקרדיטציה (Accreditation) של הוועדה המארגנת המקומית במרכז השידורים הבינלאומי במדריד (IBC) בתקופת מונדיאל ספרד 1982. רובי ריבלין נראה מתוח לקראת הלחיצה על ההֶדֶק של הצלם הספרדי. כעבור כמה שניות יכול היה להיכנס באופן חופשי לכל אצטדיון ברחבי ספרד בו חפץ על חשבונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור היה הרבה יותר נאמן ליוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בעַרבית מאשר לי . יוסף "טומי" לפיד סלד ממרדכי שפיגלר הפרשן. לא מ- מוטל'ה השחקן. הוא ראה במרדכי "מוטל'ה" שפיגלר אלוף הקלישאות ונהג לומר לי, "הוא אולי  גדול השחקנים בישראל – אך קטוֹן הפרשנים", וסימן באצבעותיו את גובה קומתו של הפרשן. מנכ"ל רשות השידור ידע שמרדכי שפיגלר נבחר על ידי לתפקיד הפרשן במונדיאל ספרד 82' כמעין ברירת מחדל. הוא ניאות לשלם לו שכר עבדים בהתאם. מעולם לא נתקלתי באנטגוניזם שידור כזה כפי שפיתח יוסף "טומי" לפיד כלפי הפרשנות של מרדכי שפיגלר.

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל ספרד 1982. אני עם הפרשן מרדכי שפיגלר (מימין) ומיכה לויירר על רקע הבניין היפהפה של מרכז השידורים הבינלאומי, המרשים, והפונקציונלי, שהקימה RTVE והקרוי  Torre Espana. הצבתם של מוטל'ה שפיגלר (וגם של אמציה לבקוביץ') על ידי כפרשנים בעמדות השידור שלנו בספרד 1982 הייתה כמעין כברירת מחדל. הם היו אנשי הכדורגל היחידים שהגיעו לספרד בתקופת המלחמה. אמציה לבקוביץ' חזר לארץ עם תחילת משחקי הסיבוב השני והוצב כפרשן באולפן גביע העולם בירושלים לצידם של המנחה דני לבנשטיין והמגישה אורלי יניב. מרדכי שפיגלר המשיך עמנו עד הסוף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף "טומי" לפיד לא העריך את מוטל'ה שפיגלר כפרשן עד כדי תיעוב. כשביקשתי ממנו לשלם לפרשן תמורת עבודתו בספרד 1982, ירה לעברי בחרון, "מה פתאום שאני אשלם לו. שמרדכי שפיגלר הוא שישלם לטלוויזיה על שהיא בכלל מסכימה להעסיק אותו". יו"ר וועד עיתונות – הפקה אז בטלוויזיה הישראלית פיטר מיליק הצטרף למאבק נגדי, והודיע לי בטלפון מישראל שהוא ניצב לצִדו של השַדָּר בשפה הערבית. הוא אף איים בהשבתת השידורים אם לא יימצא מקום לשדר בשפה העַרבית. "תעיף את הפרשן שלך מוטל'ה שפיגלר מעמדת השידור לטובתו של סולי מניר", אמר לי העלובון הזה והוסיף, "מי צריך את מוטל'ה שפיגלר שם, עמדת השידור שייכת לרשות השידור ולא לפרשן מוטל'ה שפיגלר, אפילו המנכ"ל כבר אמר לך את זה", אמר. סולי מוניר ידיד אישי שלי שנים רבות כעס עלי ונעלב ממני לפני שנות דוֹר מפני שהעדפתי בעמדת השידור את הפרשן מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר על פניו. לעיתים קרובות מצאתי את עצמי בתפקיד של גננת בגן ילדים לצד ניהול והפקת השידור הישיר של אירוע הספורט החשוב בתבל.  

סוף הפוסט. הועלה לאוויר ביום חמישי – 12 ביוני 2014. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.