פוסט מס' 522. 29 ביולי 2015. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

—————————————————————————————– 

פוסט חדש מס' 522 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 29 ביולי 2015.

—————————————————————————————– 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אליפות העולם ה- 15 בא"ק – בייג'ינג 2015 (2). שדר הא"ק האולימפי מס' אחת שלנו והבלתי נשכח, נסים קיוויתי. פוסט מס' 522. כל הזכויות שמורות.

הערה 3 : מר איתי לנדסברג – נבו הוא אחד העיתונאים והמתעדים הטובים והרציניים ביותר שנותרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אני רוחש הערכה לפועלו הטלוויזיוני המבורך רב השנים בשידור הציבורי. איתי לנדסברג – נבו הוא עמוד תווך אולם לא בטוח שהוא צודק כשהוא יוצא להגנת כור מחצבתו ו- עונה למבקר הטלוויזיה של עיתון "הארץ" מר רוגל אלפר במאמרו המנומק "סליחה שדייקנו" (הודפס בעיתון "הארץ" ביום ראשון – 26 ביולי 2015). מצד שני איזו ברירה אחרת יש לו ? רוגל אלפר הוא בעיניי מבקר טלוויזיה רדוד, לא מוכשר, לא חשוב, וגם נעדר כֵּנוּת, שבנוסף איננו מבין ולא בקי בתעשיית הטלוויזיה. איש לא מוצלח. בשעה שאיתי לנדסברג – נבו מי שניצב בדרגה שלימה מעל התוקף שלו מתגונן ומתייחס ועונה למבקר "הארץ", הוא מעניק לפתע ו- באופן אוטומטי משנה חשיבות לרוגל אלפר. ככלות הכל מי זה רוגל אלפר ? מדובר במבקר טלוויזיה לא חשוב. אנשים נבונים יודעים לזהות את איכותו של איתי לנדסברג מול נחיתות הביקורת, לא רק בלתי מדויקת אלא גם רווייה שטנה של רַכְלָן בשם רוגל אלפר, במסווה יעני של כתיבה עיתונאית. מאידך איזו חלופה אחרת יש לו לאיתי לנדסברג – נבו ? אז צריך לומר לאיתי לנדסברג – נבו, המשך במלאכת התיעוד הברוכה והמצוינת שלך ארוכת השנים ושים פס על רוגל אלפר. הוא באמת אדם שולי.

הערה 4 : מלאו עשור שנים להתנתקות גוש קטיף מרצועת עזה. זה נכון. אולם חלף גם עשור מאז הודח בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל מנכ"ל רשות השידור מכהן ע"י ממשלה מכנהת. מדובר בסילוקו לאלתר של יוסף בר-אל מכֵּס המשרה התקשורתית הרמה ביותר בשידור הציבורי ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. בהצבעה הממשלתית דאז הצביעו 13 שרים בעד ההדחה, שני שרים דליה איציק ומאיר שטרית היו נגד ההדחה ובפיהם נימוקים מביכים ואומללים נגד הסילוק. שלושה שרים אחרים נמנעו.

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב" בעריכת העורך הראשי אמנון דנקנר ז"ל : "הודח". לראשונה בתולדות המדינה החליטה הממשלה להדיח מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו. (באדיבות העיתון "מעריב").

עיתונאי "הארץ" אהוד "אודי" אֲשֶרִי ז"ל היטיב לתאר את העליבות הפוליטית ואת הקשר הַנָגוּע והמקולקל והבלתי מתקבל על הדעת שבין נציגי השלטון השַרִים דליה איציק ומאיר שטרית שכיהנו בממשלת אריאל שרון לבין השידור הציבורי באותן השנים הקונקרטיות 2005 – 2002 בהן שימש יוסף בר-אל בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. ראוי לציין כי גב' דליה איציק העריצה את יוסף בר-אל כבר הרבה שנים קודם לכן משתמכה – 10 ביולי 1990 במינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית והעדיפה אותו על פני המועמד המתחרה נסים משעל. במדור שלו "משחק מילים" במוסף של עיתון "הארץ" ביום שישי – 6 במאי 2005, תקף אודי אשרי ז"ל בחריפות, בהגיון, ובכישרון את שני השַרים שהתנגדו להדחתו של יוסף בר-אל. בתוך הפוסט שלו הפנה אמירה מרה ונוקבת לעברה של השרה דליה איציק : "האם זאת רמת האינטליגנציה של שרה בישראל ?", שאל. לעברו של השר מאיר שטרית ירה את החץ הבא : "השאלה האמיתית היא מה מאיר שטרית כן זוכר. אולי את החברות האישית עם יוסף בר-אל, אולי את התוכנית "מבט שני" שהוקדשה לוֹ, ואולי את הדחתה של הכתבת אורלי ווילנאי -פדרבוש, לאחר שתקפה את תוכניתו החברתית של השַר מאיר שטרית". הטקסט הפך את דליה איציק ומאיר שטרית לשני שרים דַלים,חנפנים, ומבישים. כותרת המאמר השנון והמנומק של אהוד אשרי נשא את השם : "כתב הגנה" [1].

טקסט תמונה : יוני 1989. אני מזמין באופן אישי את העיתונאי המצוין של "הארץ" אהוד "אודי" אשרי (משמאל) להשתתף בחגיגת ה- 1000 (אלף) של "מבט ספורט" שהתקיימה בווילה של יורם ארבל בנווה עוז בפתח תקווה. אודי אשרי השתתף בשעתו בקורס כתבי ספורט של הטלוויזיה הישראלית ציבורית שאלכס גלעדי ואנוכי ערכנו בסתיו 1976. מאוחר יותר הצטרף לעיתון "הארץ" והפך עבור רבים לבלתי נשכח. (מימין, אורי לוי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כתב הגנה

"שני שרים הצביעו נגד הדחתו של יוסף בר-אל. נימוקיהם מאלפים. דליה איציק אמרה, "אף מנכ"ל רשות שידור לא הצליח בתפקידו. כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד". סליחה ? זה מה שדליה איציק הצליחה למצוא לזכותו של יוסף בר-אל ? זאת רמת האינטליגנציה של שרה בישראל ? בעצם דליה איציק מנסחת כלל חדש בתורת המִנהל הציבורי. אפשר לקרוא לוֹ, "חסינותו המהותית של המנכ"ל הכושל". לא חשוב מה עולֵל יוסף בר-אל לשידור הציבורי ומה עשה בכספם של משלמי האגרה. כהונתו מובטחת מפני שהכישלון מובנה בתוך התפקיד . לא ייאמן. מאיר שטרית אמר, "גם אם יוסף בר-אל עשה טעויות , יש לוֹ זכויות . הוא עובד 40 שנה ברשות השידור ואני לא זוכר טענות נגדו". כאן הבעיה של זיכרון סלקטיבי. 40  שנות עבודה זאת זכות גדולה שמצדיקה שעון זהב, אבל "לא זוכר טענות נגדו" ? השאלה האמיתית היא מה מאיר שטרית כן זוכר. אולי את החברות האישית עם יוסף בר-אל, אולי את התוכנית "מבט שני" שהוקדשה לוֹ, ואולי את הדחתה של הכתבת אורלי ווילנאי -פדרבוש, לאחר שתקפה את תוכניתו החברתית של השַר מאיר שטרית. איך אפשר לשכוח את הנזיפה שקיבלה מיוסף בר-אל. "מי את אורלי ווילנאי- פדרבוש שתבקרי חבר שלי, שַר בישראל ?" אמר לה מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל".

טקסט מסמך : 6 במאי 2005. עיתון "הארץ". העיתונאי הבלתי נשכח אהוד "אודי" אשרי ז"ל מטיף מוסר לשני השרים דליה איציק ומאיר שטרית שהצביעו נגד הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ובפיהם נימוקים מביכים ותירוצים אומללים. (באדיבות עיתון "הארץ").

צריך לזכור ולהבין כי הטקסט הבעייתי הזה, "כל המנכ"לים נכשלו ברשות השידור אז מדוע צריך להדיח דווקא את יוסף בר-אל", נאמר ע"י דליה איציק ב- 2 במאי 2005 בשעה שכיהנה כשַרת התקשורת בממשלת ישראל. הדבר  איננו מפתיע. לבעלי הזיכרון הקצר צריך לומר שדליה איציק שימשה חברה בוועד המנהל של רשות השידור ב-1990 מטעם מפלגת המערך והרימה גם אז בקיץ 1990 את ידה הימנית בעד ולטובת מינוי יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הנימוק שלה היה שהאיש מוכשר ובעל יכולת. זה היה לפני  כ- 15 שנה. שום דבר לא השתנה במוּסַר הציבורי שלה. הריב, המדון והמחלוקות שפרצו ברשות השידור בתקופת יוסף בר-אל, חִלחלו זה מכבר גם לשורות ממשלת ישראל והעמידו חלק משריה משני עברי המתרס של רשות השידור. שר האוצר בנימין נתניהו האיש שלא הרים אצבע ונמנע מהדחת יוסף בר-אל רק משום שיריבו הפוליטי סגן ראש הממשלה והשר הממונה על רשות השידור אהוד אולמרט היה היוזם והדוחף להדחתו של מנכ"ל רשות השידור למקום שְכוּח אֵל שההיסטוריה איננה זוכרת אותו.

[1] ראה נספח : מאמר של אהוד אשרי ז"ל בעיתון "הארץ" ב- 6 במאי 2005 התוקף ומטיף מוסר לשני שרי ממשלת ישראל, דליה איציק ומאיר שטרית שנראים לו לא הגונים ואשר התנגדו להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בהצבעה בממשלה. התנגדותם לא סייעה בידם. יוסף בר-אל הודח.

טקסט מסמך : 9 במאי 2005 . עיתון "הארץ". ידיעה של הכתבת גב' ענת באלינט ובה היא מספרת לקוראיה כלהלן : "יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור המודח איננו מכהן עוד בתפקידו אך סיפורים על דרכי הניהול שלו לא מפסיקים לזרום. ל- "הארץ" נודע כי ב- 29 באפריל 2005 ימים אחדים לפני שהודח ע"י הממשלה אישר יוסף בר-אל אישית לשלוח כתב של רדיו "קול ישראל" לנסיעתה של שרת התקשורת דליה איציק לדרום קוריאה. שלושה ימים אח"כ הצביעה דליה איציק נגד הדחתו של יוסף בר-אל". נחשף שוב הקשר הארור בין הפוליטיקאים לבין מנכ"ל רשות השידור זועק מכל עבר. (באדיבות עיתון "הארץ").

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

סדרת 13 הספרים היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים אולי יותר בעולם ובארץ. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעבר בעמדות מפתח, גם בעלי יתרונות עליונים, היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים רברבנים, כושלים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אליפות העולם ה- 15 בא"ק – בייג'ינג 2015 (2). שדר הא"ק האולימפי מס' אחת שלנו והבלתי נשכח, נסים קיוויתי. פוסט מס' 522. כל הזכויות שמורות.

הקדמה קצרצרה.

נסים קיוויתי (ב- 23 בנובמבר 2015 ימלאו לו בשעה טובה 89 שנים) היה בר מזל. אולי גם מפני שהמזל הולך עם הטובים. הוא שידר בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית את תחרויות הא"ק והשחייה בחמש אולימפיאדות רצופות : אולימפיאדת מינכן 1972, אולימפיאדת מונטריאול 1976, אולימפיאדת מוסקבה 1980, אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, ו- אולימפיאדת סיאול 1988. נסים קיוויתי שידר עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית שתי אליפויות עולם בא"ק. את הראשונה בהלסינקי ב- 1983 ואת השנייה ברומא 1987. נסים קיוויתי שידר עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלושה מונדיאלים : ספרד 1982, מכסיקו 1986, ואיטליה 1990. נסים קיוויתי שידר את אליפויות ישראל בא"ק וגם את אליפויות אירופה בא"ק. נסים קיוויתי שידור את Euro 1988 בגרמניה. נסים קיוויתי שידר מאז 1979 את הליגה הלאומית בכדורגל, את משחקי חצי הגמר וגמר גביע המדינה בכדורגל, ואת משחקי נבחרת ישראל בקדם גביעי העולם של ספרד 1982, מכסיקו 1986, ואיטליה 1990. נסים קיוויתי היה מגיש ומנחה בכיר בכל תוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שבין 1979 ל- 1991. יותר מכל הוא ייזכר כשדר א"ק נפלא ברמה בינלאומית גבוהה. נזכרתי בנסים קיוויתי מפני שבעוד שלושה שבועות ב- 22 באוגוסט 2015 תחל ב- בייג'ינג אליפות העולם ה- 15 בא"ק. האם מורשתו הגדולה והייחודית נשמרה שם בערוץ 1 ? נסים קיוויתי היה בר מזל גם מפני שדן שילון ואלכס גלעדי ואח"כ גם אנוכי האמנו בו וטיפחנו אותו. יותר מכל אהבנו אותו. זכות גדולה שמורה למר אלכס גלעדי שבהיותו מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובעל עין טלוויזיונית-ביונית, גייס ב- 1979 את נסים קיוויתי לשורותיו. תגבורת ענקית. אלכס גלעדי העניק לנסים קיוויתי לא רק משרה מלאה במקום עבודה חדש אלא נתן לו תחושה שהוא הגיע לחוף מבטחים, אל בית חם. זאת הייתה אחת מגדולותיו של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי היה בעצמו איש חם, אדיב, קרוב לזולתו, ולָארְג' עד אין קץ.

טקסט מסמך : סתיו 1988. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י נסים קיוויתי בתום מבצע השידורים הארוך והמפורט של אולימפיאדת סיאול 1988. הוא היה השדר המוביל של תחרויות הא"ק באצטדיון האולימפי המרכזי ושל תחרויות השחייה בבריכה האולימפית. הוא היה כוכב השידורים בהא הידיעה של אולימפיאדת סיאול 1988. מדובר במסמך אישי אולם מפני שחלפה מאז כתיבתו יותר מרבע מאה של שנים ניתן לחשוף אותו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"יואש יקירי, רק שורה אחת או שתיים, להביע את התפעלותי מיכולת האִרגון שלך וכוח הסיבולת שלך מול כל הקשיים, המִכשולים, והאתגרים, ולהביע את תודתי לעידוד שנתת לי במשך כל הזמן (לא רק בסיאול), ולאמון שלך ביכולתי. אני מת עליך נסים קיוויתי".

אליפות העולם ה- 15 בא"ק – בייג'ינג 2015 (2). שדר הא"ק האולימפי מס' אחת שלנו הבלתי נשכח, נסים קיוויתי. פוסט מס' 522. כל הזכויות שמורות.

לערוץ 1 אין היום כלים להתמודד בעצמו עם אתגר השידורים הישירים שמייצרת אליפות העולם ה- 15 בא"ק ואשר תיפתח ב- 22 באוגוסט באצטדיון האולימפי "קן הציפור" בייג'ינג – סין ותימשך שם במשך תשעה ימים עד 30 באוגוסט 2015. מדובר באירוע גדול רב ממדים , מסקרן, וחשוב שנחשב בצדק ל- אחד משיאי הספורט הבינלאומיים. אליפות העולם בא"ק מרכזת סביבה תשומת לב בינלאומית עצומה. היא נצפית במשך אותם תשעת הימים ע"י כמות מצטברת של מיליארדי צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל. מדובר בתחרות ספורט ממושכת רווייה במקצועות אתלטיקה מרהיבים לגברים ונשים במסלול ובשדה, בריצות למרחקים קצרים, בינוניים, וארוכים, וגם מרתון, תחרויות בקפיצות אנכיות (גובה ומוט) ואופקיות (רוחק ומשולשת), וזריקות (דיסקוס), יידויים,(פטיש), הטלות (כידון), והדיפות (כדור ברזל) במסלול ובשדה לגברים ונשים, וגם תחרויות בהליכה למרחקים של 20 ק"מ ו- 50 ק"מ. אליפות העולם בא"ק היא מורכבת ומסובכת לסיקור וכיסוי מההיבט הטלוויזיוני בגלל קיומן של הרבה תחרויות במקביל בעת ובעונה אחת במסלול ובשדה. הטלוויזיה הסינית CCTV תתמודד עם האתגר הגדול. מעניין לדעת מי יהיה צוות השידור של ערוץ 1 עליו תוטל המעמסה הנשגבת לשדר את תחרויות אליפות העולם ה- 15 בא"ק ולהיווכח האם מלאכת הסיקור הישיר תעשה מעמדת שידור ב- "קן הציפור" ב- בייג'ינג ו/או שמא Off tube מירושלים רחמנא ליצלן. להקדמה הקצרצרה הזאת יש חשיבות מפני שהיא דנה בשני מרכיבים יסודיים ה- הכרחיים להצלחת ביצוע הפרויקט ע"י ערוץ 1 : מי יהיה השדר המוביל והפרשן לצדו ? והיכן ימוקם צוות השידור הזה, בירושלים ו/או ב- בייג'ינג ? ברבות השנים, מאז נטישתם של נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין את השידור הציבורי (הראשון בראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת והשני בראשית עשור ה- 2000), גויסו לעמדות השידור של ערוץ 1 באליפויות העולם בא"ק שדרנים מגוחכים שמקומם לא יָכִּירֶם שָם כמו אורי לוי באליפות העולם ה- 9 בפאריס – 2003, דני דבורין באליפות העולם העולם ה- 10 בהלסינקי – 2005, עמית הורסקי באליפות העולם ה- 10 באוסקה/ יפן – 2007. נסים קיוויתי סיים את שירותו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1991. הוא היה אז בן 65 ויצא לגמלאות כשהוא בשיא כוחו ותפארתו כשַדָּר א"ק ושחייה. התייצבותם של שדרני א"ק ושחייה הנ"ל בסמוך למיקרופונים של ערוץ 1 לאחר נטישתו של נסים קיוויתי, כמו משה גרטל, ליאן ווילדאו, אורי לוי, עמית הורסקי, ודני דבורין הדגישו ביתר שֵאת את ייחודו וגדלותו של נסים קיוויתי (ימלאו לו 89 שנים ב- 23 בנובמבר 2015) ומאידך את נמיכות קומתם שלהם ואת מידותיהם הקטנות.

שדר הא"ק האולימפי נסים קיוויתי. האחד, היחיד, והמיוחד.

העיתונאי נסים קיוויתי מי שהיה ב- 1972 כתב "ידיעות אחרונות" בלונדון (נסע ללונדון לאחר מלחמת העצמאות ב- 1948 כדי ללמוד הנדסת טלפונים והפך בעל כורחו לכתב העיתון ע"י נוח מוזס ודוב יודקובסקי), גויס לאולימפיאדת מיכן 1972 כשדר Free lancer ע"י דן שילון ואלכס גלעדי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה בעת ההיא חסרת כל ניסיון ומורשת בכיסוי משחקים אולימפיים ונעדרת שדרים מומחים. נסים קיוויתי נועד להציל אותה. הוא הוצב על ידם להיות השדר המוביל בבריכת השחייה והשדר המוביל בתחרויות הא"ק באצטדיון האולימפי. דן שילון ואלכס גלעדי ידעו שהוא עיתונאי בעל ערך ומוניטין רב ויש לו גם מושג בהחזקת מיקרופון. שניהם לא ידעו עד כמה הוא טוב למרות שהיה שדר בעל ניסיון של רדיו ה- BBC. נסים קיוויתי היה השַדָּר הישראלי הראשון שהפיק וניצל בשפתו העשירה והקולחת עד תום את מלוא היתרון מ- "מצלמת ההיכרויות" החושפנית של הורסט זייפארט. דן שילון מינה אותו בצֶדֶק לשַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הצעירה בת 4 שנים בשני ענפי הספורט המרכזיים באולימפיאדת מינכן 1972, תחרויות הא"ק והשחייה. שום שַדָּר טלוויזיה בארץ לא התקרב בימים ההם לרמת השידור Play by play של נסים קיוויתי. הוא היה משכמו ומעלה . לעַד ייזכר קוֹלוֹ הבוטח ושפתו העשירה והתקנית כשתיעד בשידור ישיר את ריצת ה- 100 מ' האחרונה של האצנית אסתר רוֹט – שחמורוב באולימפיאדת מינכן 72' (לפני אסון רצח י"א הספורטאים הישראליים), "שוב פּוֹעֵם הלֵב הישראלי כאן במינכן כשאסתר רוט-שחמורוב שלנו מתחממת על המסלול לקראת ריצת רבע הגמר", בשעה שדמותה של האתלטית הישראלית נִגלֵית ומופיעה בכל הדרה בצילום מקרוב על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם.

נסים קיוויתי הציב סטנדרט חדש באולימפיאדת מינכן 1972 בעת השידור הישיר Play by play של משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בהשתתפותו של השחיין היהודי – אמריקני האגדי מַרְק סְפִּיץ (Mark spitz). דן שילון היה העורך והמפיק הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית במינכן 72' ובנוסף גם הגיש בעצמו את השידורים והיומנים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוקם ומוסד ב- IBC בעיר מינכן (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) הלוא הוא מרכז השידורים הבינלאומי. הבימאית שלו הייתה ורדינה אֶרֶז ז"ל. זאת כמות עבודה עיתונאית וארגונית רבה. השדרן והמגיש הפופולארי ישב לראשונה בחייו באולפן שידור אולימפי והיה עֵד להישגים הספורטיביים העצומים נושקים לקצה גבול היכולת האנושית שהושגו שם ע"י אולגה קורבוט, לאסה ווירן, וואלרי בורזוב, רנטה שטכר, ג'ון אקיבואה, ומרק ספיץ, ורבים אחרים. דן שילון היה השַדָּר באולפן במינכן 72' שכתב לעצמו את הטקסטים (Lead in) והוביל את צופי הטלוויזיה בישראל למשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים, להיט אולימפי טלוויזיוני, בהשתתפותו של המֶגָה – סְטָאר היהודי האמריקני מרק ספיץ. רגע לפני שהעביר את השידור לנסים קיוויתי בבריכת השחייה שידר למצלמת האולפן הגרמנית, "ערב טוב לכם ושלום רב, כאן מינכן", והוסיף "גם הערב שופעת הבריכה האולימפית שיאים והישגים . נדמה לי שהשחייה כאן מסכנת ברצינות את כתר מלכת הספורט, הא"ק. נעבור אל מַרְק שְפִּיצִי כפי שקוראים לו הילדים ואל נסים קיוויתי". דן שילון נפרד מהצופים במין חיוך קל ושובבני. הוא עמד לחזות בהיסטוריה ספורטיבית וטלוויזיונית חסרת תקדים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. ראשית ספטמבר 1972. דן שילון (בן 32) שימש ראש צוות הטלוויזיה והיה גם מגיש את השידורים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במינכן. (צילום מתוך סרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

הרבה מאוד ילדים ובני נוער במדינת ישראל ראו את התחרויות האולימפיות בשל שעת הצפייה הנוחה (לפנות ערב). ניתנה להם הזדמנות לחזות בשחיין מוכשר ודרמטי שהיו טמונים בו גם ערכים ולקח חינוכי מאלף. מַרְק סְפִּיץ בן ה- 22 זכה כבר בטרם משחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי בחָמֵש מדליות זהב באולימפיאדת מינכן וקבע גם בכל אחד מן המשחים גם שיא עולם חדש. הוא החל את הקריירה המזהירה שלו בגיל שֵש. על מנת להפוך לשחיין הטוב בעולם גמא באימוניו הקשים בקריירה הארוכה שלוֹ בבריכה קילומטראז' שחייה בן 40000 (ארבעים אֶלֶף ק"מ. מרחק השווה להקפת כדור הארץ. מרק ספיץ היה שחיין מזהיר ומוכשר בצורה יוצא דופן. אך הכישרון התנועתי והקואורדינציה הגופנית, כמו גם משקלו הסגולי הנמוך של גופו, אינם מספיקים לבדם כדי להפוך אותו לשיאן עולם ואלוף אולימפי. נדרשו ממרק ספיץ צייתנות, משמעת עצמית, ואהבה סגפנית מיוחדת וחסרת קֵץ לאימונים המפרכים שכפו עליו מאמניו וחזרות אין ספור. השחיין הוא ספורטאי בודד במים. מלבד כישרונו הגופני הוא צריך להיות מצויד ביכולת מנטאלית בעלת אופי מיוחד עשויה מפלדה, ותכונות נפשיות של כוח רצון, משמעת, ודבקות במשימה כדי לא לוותר ולעמול כל כך קשה בתוך המים במשך שנים כה רבות בדרך אל הפסגה ואל מדליית הזהב. מרק ספיץ כישרון נדיר בשחייה היה בין הבודדים שאהב וידע להתאמן וניאות לוותר על הנאות החיים של ילד רגיל בגילו. מן ההיבט הזה הוא היה ספורטאי הרואי ויסודי והוכיח זאת בעת אימוניו הרבים והקשים בשנים ההן בבריכה. לא בכדי העפיל בסופו של דבר לפסגה. סָפֵק אם אנשים כמונו, בני תמותה רגילים, היו מסכימים לנהוג כמותו ולאמץ דרך חיים נזירית – ספורטיבית שכזאת.

דן שילון העביר את השידור לנסים קיוויתי ועכשיו היה תורו לשָדֵר ישיר מבריכת השחייה האולימפית במינכן. נסים קיוויתי ניהל דיאלוג פנטסטי עם מצלמת "ההיכרויות" של DOZ הגרמנית והוֹרְסְט זַיְיפָארְט ואוּלִי וולטרס. הוא הציג את מַרְק סְפּיץ בצורה מפורטת ועניינית וסיפר ברצינות רבה לצופי הטלוויזיה בישראל על הישגיו בבריכה עד כה ועל סיכוייו במשחה הזה 100 בסגנון חופשי. כך נהג עם כל שמונת השחיינים שהעפילו למשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי. זאת הייתה חשיפה טלוויזיונית קלאסית ומכובדת של גיבורי העלילה בטֶרֶם יריית הזִינוּק. בידענות ובקוֹל בוטח וסמכותי טווה ובנה את סיפור המתח בתוך הדרמה המתפתחת בבריכת השחייה באולימפיאדת מינכן 1972.

כשהגיע תורו של מרק ספיץ לעלות על אדן הזינוק מס' 3 ומצלמת ההיכרויות של DOZ ננעלה עליו אמר נסים קיוויתי למיקרופון בסגנון השידור הייחודי והמרשים שלו כלהלן : "הגענו למשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בבריכה. זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוּקרתי ביותר, ובסוֹפוֹ – מדליית זָהָב שמַרְק סְפּיץ רוצה בה יותר מכּל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ". מעולם לא ראינו ולא שמענו בטלוויזיה הישראלית הצעירה הובלת שידור כה בוטחת וכה קולחת בטרם יריית הזינוק. באורח פלא ובמין צירוף מקרים שכזה, וכאילו על פי תיאום מראש עם השַדָּר הישראלי, לחץ הבימאי הגרמני בבריכה האולימפית שאיננו כמובן דובר עברית על מקש מצלמת ה- Close up בניידת השידור, ונִיתֵּב למסך הטלוויזיה את דמותו של מַרְק סְפּיץ ניצב על האדן במלוא הדרו ותפארתו וּיְפִי גוּפוֹ המושלם. נפח בית החזה שלו היה מרשים ושרירי הבטן בלטו על רקע בטן קעורה. מרק ספיץ היה מאוד מרוכז בעצמו ודרוך ומתוח עד למאוד. הייתה לו סיבה טובה. הוא היה מאוים ומוקף בשלושה שחיינים שהיו כמעט שווי כוחות עמו. במסלול 2 עמד לשחות הסובייטי וולדימיר בורה, מסלול 4 היה שייך לשחיין האמריקני ג'רי היידנריך, ובמסלול 5 התכונן לזנק האוסטרלי מייקל וונדן מי שהיה האלוף האולימפי היוצא במשחה הזה של 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מכסיקו 1968. באותן השניות שמצלמת הטלוויזיה הגרמנית הייתה נעולה על מרק ספיץ הוא עסק בשחרור השרירים האחרון בטרם ייתבע גופו למאמץ פיסי עליון בחלקו אנאירובי בן כ- 50 שניות.

הזדהות צופי הטלוויזיה בכל העולם עם מרק ספיץ הייתה עצומה. אולי מושלמת. בפעם הראשונה בהיסטוריה האולימפית העפיל למשחה הגמר הקלסי ב- 100 מ' בסגנון חופשי שחיין כה כריזמטי וכה יפה תואר שכבר זכה בחמש מדליות זהב במשחים קודמים. מרק ספיץ עשה למען השחייה האולימפית ורומם אותה לפסגת ההתעניינות העולמית בדיוק מה שחולל לפניו השחיין האמריקני ג'וני ווייסמילר באולימפיאדות פאריס 1924 ואמשטרדאם 1928. מרק ספיץ הקדים בשנות דור את ההילה והתהילה האולימפית שהייתה מנת חלקם בתקופה הרבה יותר מאוחרת של השחיינים האוסטרלי איאן ת'ורפ, ההולנדי פיטר וואן דן הוגנבאנד, והאמריקני מייקל פלפס באולימפיאדות סידני 2000, אתונה 2004, ו- בייג'ינג 2008. פתאום הוברר כי DOZ המשוכללת של 1972 הטילה על צופי הטלוויזיה בעולם, כמו על הגיבור הראשי מרק ספיץ עצמו, משימה לפַלֵס את דרכם לבדם בתוך נפתולי הדרמה שהפכה לדרמטית יותר ויותר ככל שהמשחה התקדם אל קו הגמר. ג'רי היידנריך, וולדימר בורה, ו- מייקל וונדן סיבכו את העלילה והיקשו על גיבורה. זאת הייתה אחת הפעמים הנפלאוֹת של שיתוף פעולה כה מוצלח ופורה בין ההוגה הטלוויזיוני והבימאי הראשי של אולימפיאדת מינכן הורסט זייפארת ובימאי ניידת השידור בבריכה וצלמיו, לבין השַדָּרִים ב- 65 עמדות שידור בבריכה האולימפית, לרבות נסים קיוויתי.

אמירת הנֶצַח של נסים קיוויתי נשזרה לעַד על פַּס הרצועה המגנטית של טֵייפּ השידוּר וצמוּדה לתמונת ה- Video של השחיין היהודי – אמריקני האלמותי מרק ספיץ, אולי גדול שחייני תבל בכל הזמנים. אף פעם לא חזינו ולא האזנו עד אז בשידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית לטקסט פתיחה "Lead in" כה מרשים ומדויק של שַדָּר כלשהו הניחן ביכולת לזהות ולהעריך את סיכוייהם של המועמדים לניצחון וגם מְיוּמַן כדי לנתח את האפשרויות והאופציות בבריכה האולימפית עבור צופי הטלוויזיה שלוֹ. נסים קיוויתי הציג בכשרון רב את המתחרים ועשה זאת בצורה טבעית, צְלוּלָה, ומְמָצָה. ברור שהרעתי "בְּרָאווֹ" לנסים קיוויתי כעורך השידורים בירושלים. הכל היה מושלם למעט חיסרון אחד. צופי הטלוויזיה בכל העולם ראו שידורים בצבע. בישראל הם היו עדיין בשָחוֹר / לָבָן.

טקסט תמונה : קיץ 1972. ימי ה- בראשית של השידור הציבורי. עידן הצילום בשחור / לבן בטלוויזיה הישראלית הציבורית נעדרת צבע. הצלם איזי אברון ז"ל (יושב) ומגיש הטלוויזיה רם עברון ז"ל עורכים מבחן תקינות למצלמת Video באולפן ברוממה – ירושלים על פי מודל בריטי של ה- BBC. מצלמות האולפן הגדולות היו בריטיות מסוג  M A R C O N I. (באדיבות עדנה עברון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מתוך קובץ מס' 1 א' של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". ראה המשך בקובץ 2 של הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972".

אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (2).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. העולם משדר בצבע. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת בשחור/לבן. המצלמה המובילה מציגה בלונג שוֹט (Long Shot) כולל את שמונת המשתתפים במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972, שניות לפני הזינוק. מרק ספיץ ניצב על אדן הזינוק, שלישי משמאל. (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה DOZ).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. בשעה שנסים קיוויתי שידר את משפט המחץ שלו, "זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוקרתי ביותר, ובסופו מדליית זהב שמרק ספיץ רוצה בה יותר מכל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ", ניתב הבימאי הגרמני במפתיע "לאוויר"  שוט של מרק ספיץ ב-  Medium – Close up  ניצב על אדן הזינוק, כאילו הבין את שפת העִברית של השַדָּר הישראלי נסים קיוויתי. (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה  DOZ).

דרמת מרק ספיץ החלה יממה בטרם יריית הזינוק למשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי. מרק ספיץ (Mark Spitz) לא רצה להשתתף במשחה הזה שנועד ל- 3 בספטמבר 1972. זה היה המשחה השישי בסדרה מתוך שבעה (ארבעה אישיים ושלושה משחי שליחים קבוצתיים) ובאמתחתו נחו להן כבר חמש מדליות זהב. לפתע נתקף ביראה ואיבד את ביטחונו העצמי. מרק ספיץ נחשב לגדול שחייני תבל באולימפיאדת מינכן 72' והיה מועמד וודאי לניצחון גם במשחה השישי שלו באולימפיאדה למרחק של 100 מ' בסגנון חופשי, אך חשש להפסיד לשני יריביו העיקריים והמסוכנים בבריכה, חברו לנבחרת האמריקנית ג'רי היידנריך (Jerry Heidenreich) והאלוף האוסטרלי לפני ארבע שנים במשחקי מכסיקו 68' במקצוע זה, מייקל וונדן (Michael Wenden). מרק ספיץ פחד לקלקל את מאזן הזהב המושלם שלו. גם הספרינטר הרוסי בעל הפוטנציאל למדליית זהב וולאדימיר בורה (Vladimir Bure) סיכן אותו. הדריכות בטרם משחה הגמר הייתה עצומה. מרק ספיץ היה טיפוס תחרותי מאין כמוהו ולא הסתפק בכסף. הוא רצה את הכל מזהב. הוא סבר שעדיפות חמש מדליות זהב על חמש מדליות זהב ואחת מכסף (ו/או ארד). למרות שהיה טוב מכל השלושה ירא אותם עד שנפוצו שמועות בכפר האולימפי כי ביטל את השתתפותו במשחה הקלסי והמהיר ביותר בבריכה. החלה להתרוצץ רכילות בנבחרת האמריקנית כי מרק ספיץ חולה. מאמן השחייה של המשלחת האמריקנית שרם שאבור (Sherm Chavour) החליט להתערב. הוא הזמין את מרק ספיץ לשיחה אישית והטיף לוֹ כלהלן : "מרק ספיץ, זכור רק דבר אחד. אם לא תשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי שזהו משחה יוקרתי ומיוחד בכל תוכנית האולימפית בגלל פחדנותך, כל חמש מדליות הזהב שצברת עד היום אינן שוות דבר. הן לחלוטין חסרות ערך. משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי הוא המבחן האמיתי שלך כאדם וכספורטאי, כגדול שחייני תבל. אם לא תתייצב על אדן הזינוק העולם יזכור אותך כתרנגולת מרוטה ופחדנית" [1]. מרק ספיץ השתכנע והחליט להתייצב לקרב.

שרר מתח רָב בבריכה לפני יריית הזינוק. שקט שלפני הסערה מלווה בעצבנות. מצלמת ההיכרויות החושפנית של הורסט זייפארת ואולי וולטרס וקולו של נסים קיוויתי האדירו את עוצמת המשחה. Masterpiece טלוויזיוני מלא הוֹד והדר. מאות מיליוני צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל התכנסו סביב המרקע והתבוננו בגאון השחייה מַרְק סְפִּיץ בן ה- 22 ששוּבַּץ לשביל מספר שלוש במשחה האולימפי הקצר ביותר והיוקרתי ביותר. מרק ספיץ לא היה השחיין המהיר במוקדמות ולכן בשביל ארבע הוצב גֶ'רִי הַיְידֶנְרִיךְ המתחרה המסוכן ביותר שלוֹ שקבע את הזמן הטוב ביותר בשלב המוקדם. בשביל חמֵש שחה כאמור האוסטרלי מַיְיקֶל וֶונְדֶן האלוף האולימפי היוצא של מכסיקו 68' שהֵביס לפני ארבע שנים את מַרְק סְפִּיץ במשחה הגמר הקלסי הזה ל- 100 מ' בסגנון חופשי. בשביל הראשון הוצב השחיין המערב גרמניה קְלָאוּס שְטֵיְינְבַּאךְ. השביל השני היה של הרוסי וְולָאדִימִיר בּוּרֶה. בשבילים הרחוקים יותר 6, 7, ו- 8 הוצבו אִיגוֹר גְרָאבֶנִיקוֹב מברה"מ, מִישֶל רוּסוֹ מצרפת, ושחיין אמריקני נוסף ג'וֹן מֶרְפִי.

נסים קיוויתי שידֵר את התחרות הדרמטית בצורה פנומנלית שאין טוב ממנה. מַרְק סְפִּיץ היה בשיאו. מדהים שגם נסים קיוויתי היה ב- Prime שלו. אפילו הערתו המגומגמת של פרשן השחייה הטירון ד"ר גלעד ווינגרטן (לידו של נסים קיוויתי בעמדת השידור בבריכה במינכן 1972) הנוגעת לזמן הביניים של מרק ספיץ בתום 50 המטרים הראשונים וקטעה ללא צורך את נסים קיוויתי המדהים, לא פגמה בחוויית השידור. מַרְק סְפִּיץ קבע שיא עולם במשחה הגמר ל- 100 מ', 51.22 שניות וזכה במדליית הזהב השישית שלו. ג'רי היידנריך היה שני וזכאי למדליית כסף בזמן של 51.65 ש'. וולדימיר בורה קבע 51.77 ש' ועוּטַר במדליית הארד. בשעה שניצב מַרְק סְפּיץ על דוכן מספר אחת עטור מדליית זהב שישית וברקע מתנגן ההמנון האמריקני, ידעתי כי חזיתי אותו יום באחד מאותם השידורים הקלאסיים של שַדָּר ספורט בלתי רגיל העונה לשֵם נסים קיוויתי. שַדָּר המעביר ביכולת השידור שלוֹ רֶטֶט וצמרמורת בלב שומעיו עד עצם היום הזה. נסים קיוויתי הוכיח באולימפיאדת מינכן 1972 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה יכולה להתקיים בלעדיו. כדאי לכם לקנות את עותק השידור הזה מארכיון ערוץ 1. כולו חמֵש דקות. לא תצטערו.

טקסט תמונה : קיץ 1949. אצטדיון המכבייה בצפון תל אביב. האתלט נסים קיוויתי בן 23 מוכתר לאלוף ישראל בריצות 400 מ' ו- 800 מ'. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. לונדון בירת אנגליה. העיתונאי המוערך נסים קיוויתי נושא בשלוש משרות : שדר ה- BBC, כתב העיתון "ידיעות אחרונות", וגם שדר מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של דן שילון וסגנו אלכס גלעדי. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

נסים קיוויתי היה מסוג השַדָּרִים המעטים שהיה בעברו ספורטאי מצטיין שידע להתאמן כאתלט וידע להתכונן באופן יסודי כשדר לכל שידור ושידור בקריירה הענקית שלוֹ. הוא עשה את זה שעות – במשרד, בשטח, ובביתו. הוא ניחן באחריות עיתונאית והיה לו כושר עבודה יוצא דופן הדומה לזה של שַדָּר הספורט האמריקני הנודע הַוואָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell). רק מאיר איינשטיין השתווה לו בעבודת ההכנה הדקדקנית שלוֹ. נסים קיוויתי היה סוג של שַדָּר שיצא לשטחי האימונים ועקב והתבונן מקרוב בספורטאים שאותם עמד לשָדֵר. עם רבים מהם יצא לו לשוֹחֵח. הוא היה עיתונאי שטח סקרן מנוסה מאוד והשפה האנגלית שגורה היטב בפיו. אח"כ היה שב למרכז העיתונות, מעלעל ודולה אינפורמציה נוספת מהחוברות, הספרים ושפע דוקומנטים שסופקו ע"י הוועדות המארגנות. בסופו של דבר מילא לעצמו נייר שידור מיוחד בכתב ידו, גדוש בפרטים הנחוצים לו. החשובים ביותר הודגשו וסומנו ע"י לוֹרְדִים ומַרְקֶרִים בכל צבעי הקשת. הוטלה עליו אחריות עצומה לאורך שנים רבות. בתקופת שידורים כה דחוסה כמו למשל המשחקים האולימפיים נדרש היה לשָדֵר אלפי שמות של אתלטים ואתלטיות, עשרות מקצועות, תוצאות הישגיהם ודברי רקע אודות הספורטאים האלה מכל רחבי תבל. זאת כמות אדירה של אינפורמציה שהוטלה על שכמו של שָדָר בודד. אין שידור טלוויזיה מסובך ומורכב יותר משידור ישיר של עשרת ימי תחרויות הא"ק באולימפיאדות. נסים קיוויתי נשא על גבו נטל כבד כשַדָּר בעיקר בשידורים האולימפיים. באולימפיאדת מינכן 1972 ובמשחקי מונטריאול 1976 הוא שידֵר ישיר מאִצטדיון הא"ק וגם מבריכת השחייה. זאת הייתה עבודת פרך של ממש ואחריות ענקית.

השידור הישיר והתיאור הנפלא שלו באולימפיאדת מינכן 1972 את ריצת הגמר הדרמטית ל- 800 מ' גברים בה ניצח האמריקני דֵייב ווֹטְל (Dave Wattle) לא ישכחו לעולם. גם היום בגיל או טו טו 80 כשאני צופה בשידור ההוא של נסים קיוויתי הופך עורי לחִידוּדִים וסומר. הטֵייפּ ההיסטורי ובעל ערך הזה שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית. נסים קיוויתי שידר רגעי תהילה רבים במשחקי אולימפיאדת מינכן 1972 לרבות זכייתו של האצן הסובייטי וואלרי בורזוב בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ', וגם את ניצחונה הכפול של האָצָנִית המזרח גרמנית רנטה שטכר בשתי הריצות הקצרות האלה לנשים. הוא תיאר את נצחונו המפתיע של הרץ האוגאנדי ג'ון אקיבואה בריצת 400 מ' משוכות והפסדו של דיוויד האמרי מאנגליה אלוף מכסיקו 68' בריצה הקשה הזאת, זכייתו של הפיני לאסה ווירן השש אלי קרב בריצה ל- 10000 מ'. נסים קיוויתי נשא על כתפיו במינכן 72' את עול שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

לא היה עוד אחד כמוהו. הוא היה נפלא. לא רק בעל ידע וכישרון אלא אלא אדם עניו וצנוע, ממושמע ומנומס, דייקן וחרוץ, ודבק במשימות השידורים שלו. לא היה ברשת הטלוויזיה שלי בתקופתי עוד שדר שחייה וא"ק כמו נסים קיוויתי. הוא השתמש היטב בכלים שהעניק לו המפיק והבימאי הראשי של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 הגרמני הורס זייפארת (2004 – 1922).

[1]  ראה נספח : “THE MAGNIFICENT ONES”, בסדרת הטלוויזיה  "OLYMPIAD" של הבימאי והמתעד האולימפי היהודי – אמריקני המנוח באד גרינספאן (2010 – 1926).

מתוך פרק 17 של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי "למילים יש וויזואליה משלהן" אודות בימאי הטלוויזיה הגרמני הורסט זייפארת (Horst Seifart)

1. הופעתו של בימאי הטלוויזיה הגרמני הורסט זייפארת באולימפיאדת מינכן 1972 הייתה מזהירה.

2. הורסט זייפארת הפקיד בידי השדרים את מטמון השידור החשוב מכל, זיהוי מכסימאלי של המשתתפים בעלילה בכל אחד משלביה ויצירת אינטראקציה (INTERACTIVE) של השידור הטלוויזיוני עם הצופים בסלון ביתם.

3. הופעתו המזהירה של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדגוּל נסים קיוויתי במשחקי אולימפיאדת מינכן 1972.

באולימפיאדת מינכן 1972 הָגָה הוֹרְסְט זָיְיפָארְט (Horst Seifart) המנוח בימאי הטלוויזיה הראשי של שידורי האולימפיאדה המשותפים לשתי הרשתות הממלכתיות ARD ו- ZDF  רעיון שידור מעניין . פשוט אך גאוני . הורסט זייפארט שהיה אז כבן 50 בעל ניסיון טלוויזיוני רב בהפקה וצילום החליט להפקיד בידי אחת המצלמות שלו הממוקמות באִצטדיון האולימפי (שם נערכו תחרויות הא"ק) ובבריכת השחייה משימת טלוויזיה היסטורית וייחודית שטרם בוצעה עד אז . על המצלמה הנבחרת הזאת היה להציג ולחשוף בנפרד לפני יריית הזינוק את הספורטאים המתחרים על פי סדר השבילים שלהם כדי לערוך היכרות עימם לטובת צופי הטלוויזיה בעולם. הדבר לא נעשה מעולם באולימפיאדות קודמות. הורסט זייפארט התייחס לתחרויות הספורט כאל דרמה. הוא גָרָס שחייבים "לעשות הכּרה" מוקדמת בין גיבורי העלילה שלה לבין צופי הטלוויזיה בסלון ביתם, לפני תחילת דרמת הספורט. הוא שאב את הרעיון מסרטי הקולנוע. הוא סָבָר שבדומה לאָלְפְרֶד הִיצְ'קוֹק אומן סרטי המתח בו חושף הבימאי את גיבורי העלילה שלו לצופים באולם הקולנוע מייד בתחילת סרט מבלי לגלות את סוף הסיפור, ראוי שגם בימאי הטלוויזיה יחשוף את גיבוריו לצופים שלו לפני תחילת העלילה בשידורי הספורט רוויי הדרמה וספוגי הרייטינג. הורסט זייפארט חשב שעלילות המתח בשידורי הספורט בטלוויזיה הן בעצם כהצגות הקולנוע של היצ'קוק , ולכן יש מקום להצגת המתחרים המוקדמת. חשיבה הגיונית. הוא הורסט זייפארת חשב שהיכרות מוקדמת עם הספורטאים המצטיינים המציגה לא רק את שמם וארץ מוצאם, אלא כוללת את חשיפת פניהם ומבנה גופם ב-Shots Close ups ו- Medium Close ups Shots, לרבות הישגיהם ויכולתם המקצועית בענף הספורט הקונקרטי שלהם, תהדק ותגביר את הקֶשֶר והזדהות צופי הטלוויזיה עם השידור, תקרב אותם ביתר שֵאת לעלילה המתפתחת על המסך ותשפר את הבנתם בתחוּם. הוא צָדָק. רעיון החשיפה המוקדמת בתחרויות הספורט וזיהוי גיבורי העלילה לפני התרחשותה הפכוּ לפרולוג טלוויזיוני מוצלח וחשוב ומרחיק לכת מאין כמותו. אין כמובן היום שום שידור ספורט המכבד את עצמו שאיננו נוהג כך על פי המתווה של הורסט זייפארת. במובן הזה הורסט זייפארט היה מהפכן טלוויזיה. את מצלמה הזאת שחשפה, זיהתה, והִציגה את הספורטאים לצופי הטלוויזיה במלוא תפארתם בטרם תחרות, כינה "מצלמת ההיכרויות". הורסט זייפארט סיפר לי את הסיפור המעניין והחשוב הזה לראשונה כשנפגשנו בטהראן בירת איראן בחודש ספטמבר 1974 בעיצומם של משחקי אסיה ה- 7. שאלתי אותו מייד, "איך לא חשבו על זה קודם ?" והוא השיב לי בפשטות, "אין לי מושג יואש, אינני יודע". (אנשי הטלוויזיה האיראנית הזעיקו את הורסט זייפארט לטהראן תמורת תשלום כדי שיסייע וייעץ להם במלאכת הבימוי של המשחקים).

יצא לי להיפגש עם הורסט זייפארט בהזדמנויות נוספות לשיחות ארוכות גם באולימפיאדת מונטריאול 1976 ומונדיאל ארגנטינה 1978. הוא היה קולנוען ואיש טלוויזיה יסודי מאוד מהדרגה העליונה ביותר שאהבתי והערכתי. בעברו הרחוק שימש טייס קרב ב- "לופטוואפה" חיל האוויר הגרמני בפיקודו של הרמן גרינג במלחמת העולם ה- 2. הוא הופל מעל שמי רוסיה ונלקח בשבי. הורסט זייפארת שרד את השבי וחזר לגרמניה.

טקסט תמונה : הורסט זייפארת (Horst Seifart) המנוח היה הבימאי הראשי של אולימפיאדת מינכן 1972. הוא נחשב לאבי התפישה החדשה של כיסוי אירועי ספורט בטלוויזיה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת. איש טלוויזיה מופלא וגם עניו וצנוע. לא היו רבים כמותו בעולם. הורסט זייפארת היה מוֹרָם ורָבָּם של בימאים ומפיקי טלוויזיה רבים ברחבי תבל וגם שלנו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא נולד ב- 1922 ומת ב- 2004. (באדיבות הורסט זייפארת. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר קלאוס בייסנר (Claus Beissner) עוזרו הקרוב במשך שנים רבות של הורסט זייפארט ואיש טלוויזיה רָב מוניטין בזכות עצמו ברשת הטלוויזיה הגרמנית ARD וב- EBU (איגוד השידור האירופי), זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן [1] : "בראשית שנות ה- 2000 הייתי עֵד שמיעה לשבחים שהעניק מנולו רומרו לחשיבה הטלוויזיונית של הורסט זייפארת. מנולו רומרו אמר, "רעיונות הטלוויזיה של הורסט זייפארת היו תמיד הטובים ביותר". תרומתו של הורסט זייפארת לא הייתה רק בתחום הטכנולוגי אלא גם בתחום הרקע הפילוסופי של הכיסוי הטלוויזיוני. בעיניו תחרויות הספורט הבינלאומיות היו דרמה אחת גדולה כמו במחזות הדרמה של יוון העתיקה. המשותף לספורט ולתיאטרון הוא בכך ששניהם מציעים דרמה של מנצחים ומפסידים. אך קיים בכל זאת שוני אחד. השוני היחידי בין דרמת הספורט לבין דרמת התיאטרון היווני על פי תפישתו של הורסט זייפארת היה הסוף, הסיום. בתיאטרון היווני הסוף ידוע. בספורט הוא תמיד פתוח. הורסט זייפארת היה האיש הראשון בין אנשי הטלוויזיה בדור שלוֹ שהעניק ממד אקדמי לכיסוי הספורט בטלוויזיה".

נסים קיוויתי היה השַדָּר הישראלי הראשון שניצל בשפתו העשירה והקולחת עד תום והפיק את מלוא היתרון מ- "מצלמת ההיכרויות" של הורסט זייפארט. דן שילון ואלכס גלעדי מינו אותו בצֶדֶק לשַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשני ענפי הספורט המרכזיים באולימפיאדת מינכן 1972, תחרויות הא"ק והשחייה. שום שַדָּר טלוויזיה בארץ לא התקרב בימים ההם לרמתו של נסים קיוויתי. הוא היה משכמו ומעלה. לעַד ייזכר קוֹלוֹ הבוטח כשתיעד בשידור ישיר את ריצת ה- 100 מ' האחרונה של האצנית אסתר רוֹט – שחמורוב באולימפיאדת מינכן 72' (לפני רצח י"א הספורטאים הישראליים) כלהלן : "שוב פּוֹעֵם הלֵב הישראלי כאן במינכן כשאסתר רוט – שחמורוב שלנו מתחממת על המסלול לקראת ריצת רבע הגמר…" בשעה שדמותה של האתלטית הישראלית נִגלֵית ומופיעה בכל הדרה בצילום מקרוב על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם. אין מדובר בטריוויה. מדובר בשדר מחונן בעל ידע ובעל רגש.

אני מבקש לחזור שוב לסצנה והדרמה הטלוויזיונית שהתרחשה ב- 3 בספטמבר 1972 במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים, בו נטל השחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ לעצמו את  מדליית הזהב השישית שלו. 

שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי הגיע לשיאו באולימפיאדת מינכן 1972 באותו השידור הישיר של משחה הגמר ההוא ל- 100 מ' בהשתתפותו של השחיין היהודי – אמריקני האגדי מַרְק סְפִּיץ (Mark spitz). מעניין, שדווקא טקסט הפתיח של דן שילון המנוסה שקדם והוביל לקראת המשחה הדרמטי לא נכתב ברמה האולימפית כנדרש. אולי מפני שדן שילון היה עמוס עבודה רבה מעבר לראשו כפי שהעיד בפניי בפגישה בינינו ב- 2004. הוא ערך, הפיק, וגם הגיש בעצמו את שידורי האולימפיאדה מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוקם ומוסד ב- IBC (מרכז השידורים הבינלאומי) במינכן. הבימאית שלו הייתה ורדינה אֶרֶז ז"ל. מדובר בכמות עבודה עיתונאית וארגונית רבה ביותר. הוא דן שילון היה במידה רבה בר מזל מפני שלצדו ניצב כל העת במינכן 72' אלכס גלעדי שהיה בעצמו מפיק, שדר, ועורך. צריך לזכור שהימים ההם של אולימפיאדת מינכן 1972 היו ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה נעדרת ניסיון, טכנולוגיה, ממון, וכוח אדם מיומן. מלאו לה רק ארבע שנים. זאת הייתה האולימפיאדה הראשונה של דן שילון ואלכס גלעדי. אבל לא של נסים קיוויתי. נסים קיוויתי שידר ישיר לרדיו ה- BBC את תחרויות הא"ק של אולימפיאדת הלסינקי 1952. שם החלה הקריירה המזהירה שלו.

טקסט תמונה :  אולימפיאדת הלסינקי 1952. האצטדיון האולימפי. עיתונאי הספורט נסים קיוויתי (בן 26) משדר את תחרויות הא"ק האולימפיות לרדיו ה- BBC  ורדיו "קול ישראל". הוא היה כוכב רדיו כבר מבראשית. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הדוֹר הזה איננו מכיר את תרומתו הענקית של נסים קיוויתי כשַדָּר רדיו וטלוויזיה בתחום שידורי הספורט. תחילה ברדיו בשנות ה- 50 של המאה הקודמת ואח"כ בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. ב- 1952 בהיותו בן 26 הוא נכח כשדר ועיתונאי באולימפיאדה ה- 15 שנערכה בהלסינקי ושידר את הספורטאים הישראליים שנטלו בה חלק , האָצָן דוד טבק , הקופץ לגובה אריה קליינשטוב (נָוֶוה), רץ ה- 400 מ' ו- 800 מ' אריה גְלִיק, זורק הדיסקוס אורי גָלִין, לאה הורוביץ – זמרי המנוחה, אולגה וויטנברג, תמר מֶטָל, השחיין נחום בּוּךְ, והקופץ למים יואב רענן, הקלעים הישראליים אלכס אלירז, דוב בן דוב, שמואל לוּבִּין (לביב), וצבי פנקס, והנבחרת הכדורסל הלאומית. זהו דוֹר הספורטאים של מדינת ישראל שהטלוויזיה החמיצה והם החמיצו את הטלוויזיה.

דן שילון השדרן הפופולארי שתוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" ההיא זוהתה עמו, לא השקיע מספיק מחשבה וגם לא יֶדָע בטקסט המקדים (Lead in) שכתב לעצמו, טקסט שהיה אמור להוביל ולחבר את צופי הטלוויזיה בישראל למשחה הגמר ב- 100 מ'. להיט ספורט טלוויזיוני בהשתתפותו של המֶגָה – סְטָאר מרק ספיץ. רגע לפני שהעביר את השידור לנסים קיוויתי בבריכת השחייה האולימפית מצא לנכון לומר פתיח סתמי חסר כל השראה למצלמת האולפן הגרמנית, "מסמנים לי כי משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי עומד לצאת לדרך", והוסיף, "במשחה הזה משתתף גם השחיין האמריקני מַרְק סְפִּיץ, או כפי שהילדים קוראים לו "מַרְק שְפִּיצִי", נעבור אל נסים קיוויתי בבריכה". דן שילון נפרד מהצופים במין חיוך קל ושובבני שכזה נוטף מתיקות ושביעות רצון עצמית. זה היה רידוד. טקסט חובבני.

דווקא משום שבתחרויות האולימפיות צפו הרבה מאוד ילדים ובני נוער בשל שעת הצפייה הנוחה , ניתן היה לבנות טקסט שונה ולכוון אליהם Lead in הרבה יותר רציני במרכיביו. צריך היה להציע לצופים הצעירים וגם להוריהם מידע הרבה יותר מקיף ודרמטי אודות השחיין המוכשר בו טמונים גם ערכים ולקח חינוכי מאלף. אולם דן שילון לא עשה זאת. מַרְק סְפִּיץ בן ה- 22 זכה כאמור עד למשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי בחָמֵש מדליות זהב באולימפיאדת מינכן וקבע גם בכל אחד מן המשחים גם שיא עולם חדש. הוא החל את הקריירה המזהירה שלו בגיל שֵש. על מנת להפוך לשחיין הטוב בעולם עבר באימוניו הקשים בבריכה קילומטראז' ענק בן 40000 (ארבעים אֶלֶף) ק"מ. מרחק השווה להקפת כדור הארץ. כישרון בלבד איננו מספיק. נדרשים אימונים מפרכים ורבים אין ספור. השחיין הוא ספורטאי בודד בתוך המים. צריך מלבד הכישרון גם רצון, אופי מיוחד, ודבקות במשימה כדי להתאמן ולעמול כל כך קשה במשך שנים כה רבות בדרך אל הפסגה ואל מדליית הזהב. לא כל אחד מסוגל לכך. מרק ספיץ כישרון נפיץ ונדיר בשחייה היה בין הבודדים שניאות לוותר על הנאות החיים של כל ילד רגיל, בעת אימוניו הרבים והקשים בשנים ההן בבריכה, על מנת להעפיל לפסגה. סָפֵק אם אנשים כמונו, בני תמותה רגילים, היינו מסכימים לנהוג כמותו ולאמץ דרך חיים סגפנית וספרטנית כזאת .דן שילון בחר לנהוג אחרת, ובשובבות. הוא התלוצץ עם צופיו הצעירים כשכינה את השחיין הגאון "שְפִּיצִי". איזה שפיצי ואיזה נעליים. זאת הייתה אינפורמציה אולי רלוונטית אך קלילה מידי ולחלוטין לא מספקת. לבטח לא במסגרת אולימפית. מדהים שאיש חדשות ברמתו הָגָה טקסט פתיחה כל כך ילדותי בתחרות ספורט כל כך חשובה בדרגה העליונה ביותר שלה. כעורך מטעמו באולפנים בירושלים חשתי מאוכזב.

כשהגיע תורו של נסים קיוויתי לשָדֵר ישיר מבריכת השחייה במינכן, הוא הבין את גודל המעמד וניהל כמובן דיאלוג שוֹנֶה עם "מצלמת ההיכרויות" החושפנית של הוֹרְסְט זַיְיפָארְט. הוא נסים קיוויתי הציג את מַרְק סְפּיץ בצורה מכובדת ועניינית וסיפר ברצינות רבה לצופי הטלוויזיה בישראל על הישגיו בבריכה עד כה ועל סיכוייו במשחה הזה. כך נהג עם כל שמונת השחיינים שהעפילו למשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי. זאת הייתה חשיפה קלסית של גיבורי העלילה בטֶרֶם יריית הזִינוּק שטרם נראתה כמוה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בידענות ובקוֹל בוטח וסמכותי טווה ובנה את סיפור המתח בתוך הדרמה המתפתחת בבריכת השחייה באולימפיאדת מינכן 1972. כשמרק ספיץ עלה אדני הזינוק אמר נסים קיוויתי למיקרופון בסגנון השידור הייחודי שלו : "זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוּקרתי ביותר, ובסוֹפוֹ מדליית זָהָב שמַרְק סְפּיץ רוצה בה יותר מכּל". נפלא. כבר נאמר כי באורח פלא ובמין צירוף מקרים שכזה, וכאילו על פי תיאום מראש עם השַדָּר נסים קיוויתי, לחץ הבימאי הגרמני שאיננו דובר עברית כמובן על מקש מצלמת ה- Close up בניידת השידור, ונִיתֵּב למסך הטלוויזיה את דמותו של מַרְק סְפּיץ ניצב על האדן במלוא הדרו ותפארתו וּיְפִי גוּפוֹ המושלם. אמירת הנֶצַח של נסים קיוויתי נשזרה לעַד על פס הרצועה המגנטית של טֵייפּ השידוּר וצמוּדה לתמונת ה- Video של גדול שחייני תבל בכל הזמנים בעת ההיא. מעולם לא חזינו ולא האזנו עד אז בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לטקסט פתיחה כה מרשים ומדויק של שַדָּר כלשהו (בעת בשידור ישיר). לנסים קיוויתי הייתה יכולת לזהות ולהעריך את סיכוייהם של המועמדים לניצחון ולנתח את האפשרויות הגלומות במשחה עבור צופי הטלוויזיה שלו. הוא עשה זאת בכישרון ו- הציג את המתחרים בצורה כה טבעית, צְלוּלָה, ומְמָצָה.

אזכיר שוב ש- מרק ספיץ (Mark Spitz) לא רצה תחילה להשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי שנועד ל- 3 בספטמבר 1972. היו באמתחתו כבר חמש מדליות זהב. הוא נתקף בפחד, איבד את ביטחונו העצמי, וחשש לפתע להפסיד לשני יריביו במשחה הזה, חברו לנבחרת האמריקנית ג'רי היידנריך (Jerry Heidenreich) והאלוף האוסטרלי ממכסיקו 68' מייקל וונדן (Michael Wenden), ובכך לקלקל את המאזן המושלם שלו. הוא מרק ספיץ היה טיפוס תחרותי מאין כמוהו ולא הסתפק בכסף. הוא רצה את הכל מזהב. למרות שהיה טוב משניהם הוא כל פחד מהם עד שביטל את השתתפותו. החלו להתרוצץ שמועות בנבחרת האמריקנית. המאמן שרם שאבור החליט להתערב. הוא קרא למרק ספיץ לשיחה אישית ואמר לו כלהלן : "מרק ספיץ, זכור רק דבר אחד, אם לא תשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בגלל פחדנותך, כל חמש מדליות הזהב שצברת עד היום אינן שוות דבר. הן חסרות ערך . זהו המבחן האמיתי שלך כגדול שחייני תבל ביום הזה. אם לא תתייצב על אדן הזינוק העולם יזכור אותך כתרנגולת מרוטה ופחדנית". [2]. מרק ספיץ השתכנע והחליט להתייצב לקרב.

שרר מתח רָב בבריכה לפני יריית הזינוק. שקט שלפני הסערה. מצלמת ההיכרויות של הורסט זייפארת וקולו של נסים קיוויתי האדירו את עוצמתם. Masterpiece טלוויזיוני בכל הדרו. מַרְק סְפִּיץ בן ה- 22 שובץ לשביל מספר שלוש. הוא לא היה השחיין המהיר במוקדמות. בשביל שתיים שחה הרוסי המוכשר וְולָדִימִיר בּוּרֶה. בשביל ארבע שחה הספרינטר גֶ'רִי הַיְידֶנְרִיךְ המתחרה המסוכן ביותר שלוֹ אף הוא מארה"ב. בשביל חמֵש שחה האוסטרלי מַיְיקֶל וֶונְדֶן האלוף האולימפי היוצא של מכסיקו 68' מי שהֵביס את מַרְק סְפִּיץ בן ה- 18 במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי ארבע שנים קודם לכן. בשבילים הרחוקים יותר 6, 7, ו- 8 שחו אִיגוֹר גְרָאבֶנִיקוֹב מברה"מ, מִישֶל רוּסוֹ מצרפת ושחיין מערב גרמניה קְלָאוּס שְטֵיְינְבַּאךְ.

נסים קיוויתי שידֵר את התחרות הדרמטית בצורה נפלאה שאין טוב ממנה. מַרְק סְפִּיץ וגם נסים קיוויתי היו בשיאם. מַרְק סְפִּיץ קבע שיא עולם במשחה הגמר ל- 100 מ', 51.22 שניות. כשניצב מַרְק סְפּיץ על דוכן מספר אחת במינכן 72' עטור מדליית זהב שישית וברקע מתנגן ההמנון האמריקני, ידעתי כי חזיתי באותו היום ההוא באחד מאותם השידורים הקלסיים של שַדָּר ספורט מדהים ובלתי רגיל העונה לשֵם נסים קיוויתי. שַדָּר המעביר ביכולת השידור שלוֹ רֶטֶט וצמרמורת בלב שומעיו עד עצם היום הזה. נסים קיוויתי הוכיח באולימפיאדת מינכן 1972 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה יכולה להתקיים בלעדיו.

נסים קיוויתי היה מסוג השַדָּרִים שידע להתכונן באופן יסודי לכל שידור. הוא עשה את זה שעות על שעות במשרד, בשטח, ובביתו. הוא ניחן באחריות עיתונאית והיה לו כושר עבודה יוצא דופן משהו הדומה לזה של שדר הספורט האמריקני הנודע הַוואָרְד קוֹסֶל. רק מאיר איינשטיין השתווה לו. נסים קיוויתי היה סוג של שַדָּר שיצא לשטחי האימונים ועקב והתבונן מקרוב בספורטאים שאותם עמד לשָדֵר. עם רבים מהם יצא לו לשוֹחֵח הוא היה עיתונאי סקרן מנוסה מאוד, והשפה האנגלית שגורה היטב בפיו. אח"כ היה שב למרכז העיתונות, מעלעל ודולה אינפורמציה נוספת מהחוברות, הספרים ושפע דוקומנטים שסופקו ע"י הוועדות המארגנות השונות. בסופו של דבר מילא לעצמו נייר שידור מיוחד בכתב ידו, גדוש בפרטים הנחוצים לו. החשובים ביותר הודגשו וסומנו ע"י לוֹרְדִים ומַרְקֶרִים בכל צבעי הקשת. הוטלה עליו אחריות עצומה לאורך שנים רבות. בתקופת שידורים כה דחוסה כמו למשל המשחקים האולימפיים נדרש היה לשָדֵר אלפי שמות של אתלטים ואתלטיות, עשרות מקצועות, תוצאות הישגיהם, ודברי רקע אודות הספורטאים האלה מכל רחבי תבל. זאת כמות אדירה של אינפורמציה ש- שַדָּר בודד אמור להתמודד עמה. אין שידור טלוויזיה מורכב ומסובך יותר משידור ישיר של עשרת ימי תחרויות האתלטיקה הקלה באולימפיאדות וגם באליפויות העולם בענף המרהיב הזה.

נסים קיוויתי נשא על גבו נטל כבד כשַדָּר בעיקר בשידורים האולימפיים. באולימפיאדת מינכן 1972 ומונטריאול 1976 הוא שידֵר ישיר מאִצטדיון הא"ק וגם מבריכת השחייה. זאת הייתה עבודת פרך ממש. השידור הישיר והתיאור הנפלא שלו באולימפיאדת מינכן 1972 את ריצת הגמר הדרמטית ל- 800 מ' גברים בה ניצח האמריקני דֵייב ווֹטְל (Dave Wattle) לא ישכחו לעולם. ואומר זאת שוב : גם היום בגילי המבוגר כשאני צופה בביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב בשידור ההוא של נסים קיוויתי הופך עורי לחִידוּדִים – חידודים. אינני כופר ברצונם של "שדרן" הא"ק אורי לוי ומשה גרטל להידמות לנסים קיוויתי, אולם אני כופר בזכותם של המנהלים שלהם לאפשר להם להעמיד פנים ולהתאפר כאילו הם אנשי מקצוע בדמותו. אורי לוי נעל את נעליו הגדולות של נסים קיוויתי (גדולות בהרבה מכפי מידותיו) ומינה את עצמו לשדר מוביל של ערוץ 1 באליפות העולם ה- 9 ב- א"ק שנערכה ב- 2003 בפאריס. היה מדובר בפארסה בשדר מגוחך ומגלומן. לצדו בעמדת השידור בפאריס ישב הפרשן הוותיק ד"ר גלעד וויינגרטן. גם הוא נפל. החוק הפיזיקלי של כלים שלובים פעל בכל עוזו גם אז ב- אוגוסט 2003 בעמדת השידור בפאריס של אורי לוי וד"ר גלעד וויינגרטן. מינוס מנצח פלוס. המשוואה המתמטית ברורה : שדר מגוחך ומוגבל וחסר ידע יגרור פרשן טוב מטה ויהפוך אותו למגוחך כמותו. כנ"ל בכיוון השני : פרשן מגוחך יהפוך שַדָּר טוב לגְרוֹטֶסְקִי ובלתי מתקבל על הדעת. מדע הטלוויזיה עובד בכל תחום מתחומיו על בסיס העיקרון של חוק הכלים השלובים. בהפקה, בצילום, בעריכה, בבימוי,ובשידור. בעיקר בעת שידור ישיר Play by play של תחרויות ספורט שם נדרשת כמות מֶלֶל עצומה. דוגמא נוספת : גב' מירי נבו שדרנית הא"ק Off tube המגוחכת של ערוץ 55 בכבלים גררה מטה את הפרשן המצוין שלה ד"ר מולי אפשטיין שבנוסף לרמה הנמוכה של הקולגה שלו נדרש אף הוא לשדר Off tube מהמוניטור בהרצליה תחרויות א"ק שנערכו באירופה.

משסיים נסים קיוויתי מידי יום ביומו את השידורים הישירים בא"ק באצטדיון האולימפי במינכן 1972, הורו לו דן שילון ואלכס גלעדי לטוּס מייד לעמדת השידור בבריכה כדי לשדר ישיר משם את משחי הגמר. במשחה הגמר לשליחות 4 פעמים 100 מ' לנשים בסגנון חופשי נתקל לפתע בבעיה. נסים קיוויתי היה איש צֶוֶות ממושמע והתייצב שם. מבלי להתכונן יתר על המידה נטל את המיקרופון והחל לשָדֵר את אחד המשחים הדרמטיים ביותר בתולדות משחי השליחים במשחקים האולימפיים. האמריקנים הציבו לתחרות הזאת את הרביעייה החזקה ביותר שלהם סנדרה נילסן (Sandra Neilson), ג'ניפר קמפ (Jeniffer Kemp), ג'יין ברקמן (Jane Barkman), והשחיינית המסיימת שירלי באבאשוף (Shirley Babashoff). מזרח גרמניה מעצמת שחייה השיבה לארה"ב במטבע דומה והציבה את ההרכב הבא : השחיינית הפותחת הייתה גבריאל ווצקו (Gabriele Wetzko), אחריה שחו אנדריאה אייף (Andrea Eife), אלקה שמיש (Elke Sehmisch), והשחיינית המסיימת הצעירה קורנליה אנדר (Kornelia Ender) בת ה- 13 וחצי הפנטסטית אך עדיין אנונימית ובלתי מוכרת דיה.

נסים קיוויתי איש עשיר בהשכלתו הספורטיבית הכללית הכיר את הרביעייה האמריקנית ובראשה את השחיינית המסיימת המצטיינת בת ה- 15 שִירְלִי בָּאבָּאשוֹף. לעומת זאת הוא לא הכיר אף שחיינית מזרח גרמנית. לרוע מזלו של נסים קיוויתי השחיינית המסיימת ברביעייה המזרח גרמנית הלכה וצמצמה כל הזמן את המרחק בינה לבין השחיינית האמריקנית עד כדי סיכון ניצחונן האמריקניות. נוצרה דרמה בבריכה, אך נסים קיוויתי לא זיהה % 50 מגיבורות העלילה. השחיינית המזרח גרמנית המסיימת נותרה עלומת שם. הוא פשוט לא ידע את שמה כי לא היה לו זמן ללמוד את שמות כל השחייניות מפני שהיה בכלל שַדָּר א"ק. הוא כינה אותה לאורך כל התחרות מול הרביעייה האמריקנית, "המזרח גרמנית". השחיינית המזרח גרמנייה הזאת זאת הייתה קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר האגדית ילדה שטרם מלאו לה 14 שנה (נולדה ב- 25 באוקטובר 1958). קורנליה אנדר סגרה את הפער ולבסוף פיגרה בסנטימטרים ספורים אחרי שירלי באבאשוף והעניקה לשחייניות מזרח גרמניה את מדליית הכסף וניצחון דרמטי על היריבה הפוליטית נשות מערב גרמניה. ארה"ב סיימה את משחה השליחים בזמן של 3:55.19 דקות. מזרח גרמניה הייתה שנייה בהישג של 3:55.55 דקות. במדליית הארד זכתה היריבה הלאומית מערב גרמניה בתוצאה של 3:57.93 דקות. בתרגום מתמטי של זמן למרחק ניתן לומר כי האמריקנית שִירְלִי בָּאבָּאשוֹף הקדימה את המזרח גרמנית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר ב- 61 ס"מ בלבד. קורנליה אנדר הייתה השחיינית המוכשרת והטובה ביותר כבר אז בשורות מזרח גרמניה למרות שהייתה כה צעירה. עבור נסים קיוויתי היא הייתה אנונימית. ארבע שנים מאוחר יותר זכתה קורנליה אנדר בארבע מדליות זהב ואחת מכסף באולימפיאדת מונטריאול 1976.

טקסט תמונה : שנת 1972. שחייניות מזרח גרמניה בראשות קורנליה אנדר בת ה- 13 (במרכז) בעת מסיבת עיתונאים באולימפיאדת מינכן 1972 לאחר שרביעיית הנשים של מזרח גרמניה זכתה במדליית הכסף במשחה השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי. משמאל השחיינית אלקה שמיש ומימין השחיינית גבריאל ווצקו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. (מקור : אלבום צילומים של הטלוויזיה המזרח גרמנית DDR מ- 1972 ובאדיבות IOC הוועד האולימפי הבינלאומי).

[1] ראה נספח : מסמך קלאוס בייסנר (Claus Beissner) מתאריך 9 ביולי 2005.

[2] ראה נספח : הפרק “THE  MAGNIFICENT  ONES” בסדרת הטלוויזיה "OLYMPIAD"  של באד גרינספאן.

1. אליפות העולם ה- 9 בא"ק פאריס 2003, אליפות העולם ה- 10 בא"ק הלסינקי 2005, ואליפות העולם ה- 11 בא"ק – אוסאקה 2007.

2. שדרני א"ק מדומים חסרי ידע וניסיון כמו אורי לוי, דני דבורין, ועמית הורסקי מועדים קשה ומתרסקים, והופכים לפארסה טלוויזיונית.

3. סוציולוגיה ספורטיבית בתחרויות הא"ק. פוטנציאל האָצָן הלבן מול האָצָן השחור.

בחודש אוגוסט 2003 אירע דבר מדהים במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 שלא קרה שם מעולם. מנהל מחלקת הספורט מר אורי לוי בחר לחֲבֵּל במו ידיו במוניטין של עצמו עליו עמל כה קשה במשך שנים רבות והצליח. הוא מינה את עצמו בפעם הראשונה בחייו להיות שַדָּר מוביל של אליפות העולם ה- 9 בא"ק, ענף ספורט שלא שידֵר אף פעם ומעולם בחייו. איש מהנהלת רשות השידור לרבות מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל והבוסים הישירים שלו ב- ערוץ 1מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם ומ"מ מנהל החדשות יורם כהן (כולם היו שם בעת ההיא ממלאי מקום), לא מנעו בעדו מלבצע את הצעד הנמהר, הפזיז, והבלתי מתקבל על הדעת. אורי לוי הושיב את עצמו לא פחות ולא יותר בכֵּס השַדָּר כשהוא מופקד על עשרת ימי השידורים הישירים של אירוע עַל בספורט הבינלאומי המתקיים בפאריס בין ה- 23 ל- 31 באוגוסט 2003 בשעה שאין לו כל מושג כיצד לשדר אותו. משימת שידור ענקית לחלוטין בלתי אפשרית עבורו וגדולה עליו בכמה מספרים טובים. הוא שידֵר משם כ- 50 שעות בשידורים ישירים יחד עם הפרשן הוותיק ד"ר גלעד וויינגרטן. זאת הייתה קטסטרופה מקצועית. אורי לוי ששידר עד אז רק טֶנִיס, קָיָאקִים, ו- ג'וּדוֹ, מכסימום כדורסל בתקופת הדמדומים שבין נטישתו של יורם ארבל ב- 1990 לבין הופעתו של מאיר איינשטיין, נטל על עצמו משימת שידור עצומה וענקית. בלתי אפשרית עבורו. הוא מעולם לא שידר א"ק גם לא תחרות קטנה בענף הספורט הייחודי הזה. לא כל שכן כשמדובר באליפות עולם הרוויה במאות אתלטים ואתלטיות שהוא לא מכיר, עשרות מקצועות, אלפי שמות ותוצאות, חוקה מורכבת, ומה לא.

משנכנס לנעליו הענקיות של נסים קיוויתי והגדולות של מאיר איינשטיין הפך אורי לוי לשַדָּר ננס בלתי נראה. הוא נכשל כישלון חרוץ יחד עם הפרשן הוותיק שלו גלעד וויינגרטן. הם טעו בזיהוי המנצחים, נכשלו בניסוחים וחישובי ניקוד פשוטים, לא התמצאו בחוּקה, ונגררו שוב ושוב להסתבכויות מטופשות בשידורים ישירים. נדמה היה לצוות השידור, אחד טירון והשני שעבר את שיאו, שרפרוף על ה- Start lists של התחרויות הוא המענה לכּל. מעולם לא שודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אליפות עולם כלשהי ב- א"ק, ברמה כל כך חובבנית, כל כך רשלנית, וכל כך שערורייתית ויְרוּדָה כמו זו של פאריס 2003. שידורן של האליפויות הבאות ב- 2005 בהלסינקי בידי דני דבורין, ו- 2007 באוסאקה ע"י עמית הורסקי הפכו אף הן להיתול. לקומדיית טעויות. ללעג. האשמה איננה נעוצה רק בשדרי הספורט אלא בראש וראשונה באלה שממנים אותם למשימות שידור שגדולות עליהם עשרות מונים מכפי מידתם . אורי לוי, דני דבורין, ועמית הורסקי – הם שלושה שדרים כושלים שלא התקרבו כהוא זה לסטנדרט השידור שהציבו נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין, כל אחד בתקופתו. בהיעדר שַדָּר א"ק מיומן ומוכשר הפך הפרשן הקבוע ד"ר גלעד וויינגרטן לצֵל של עצמו. אליפויות העולם האלה בא"ק של 2003, 2005, ו- 2007 ייזכרו כתקופת שפל בתולדות הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורשות השידור. מפאת הכישלון הקולוסלי התעכבתי על אליפות העולם ה- 9 שהייתה בפאריס 2003 בהובלה של אורי לוי. שם הונחו יסודות הרשלנות והשלומיאליות.

טקסט תמונה : ספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988. הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן (משמאל) עם השדר נסים קיוויתי בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון האולימפי בסיאול, בספטמבר 1988. אני רוכן מעליהם כעורך ומפיק ראשי של מִשדרי הא"ק הישירים באולימפיאדה ההיא של סיאול 88'. הערה : ה- Initial של IBA הכתובת משמאל הוא Israel Broadcasting Authority. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני רואה בתחרויות הא"ק ברמתן הגבוהה פרויקט טלוויזיוני נפלא. האתלטיקה הקלה על ענפיה הרבים מצטלמת נפלא בטלוויזיה ואני קשור אליה בכל נימי נפשי. האתלטים והאתלטיות מציגים לראווה בפני ציבור צופי הטלוויזיה את קצה גבול היכולת האנושית בריצות למרחקים שונים, בזריקות, הטלות, יידויים והדיפות של מכשירי ספורט כ- דיסקוס, כידון, פטיש, וכדור ברזל, וקפיצות לרוחק, לגובה, וקפיצה משולשת לרבות קפיצה במוט שהוא ענף ספורט מרהיב. קל מאוד לצופים ולצופות הטלוויזיה להזדהות עמה.

ב- 1983 הבאתי בסיועו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל את שידורי אליפות העולם ה- 1 שנערכה בהלסינקי לטלוויזיה הישראלית. זה היה מאמץ ארגוני והפקתי מורכב שדרש ראשית דבר את שִכנועו של הבוס הראשי שלי, מנכ"ל הרשות, בחשיבות ונחיצות שידור האירוע הזה בטלוויזיה הציבורית. מלאכת ההפקה שלי התנהלה ללא גיבויו של מנהל הטלוויזיה אז טוביה סער ועם סיוע מינימלי של יאיר שטרן שהתמנה למנהל חטיבת החדשות רק בחודש פברואר 1983. יוסף "טומי" לפיד אישר אותה במלואה. הוא הכיר בצורך שידור אליפות העולם ה- 1 בא"ק בטלוויזיה הישראלית הציבורית אך נדהם כהרגלו מגודל תשלום זכויות השידורים שלנו שעמד על סך מינימלי של 3000 (שלושת אלפים) דולר ל- IAAF (ההתאחדות הבינלאומית בא"ק) באמצעות ה- EBU, איגוד השידור האירופי. ליוסף "טומי" לפיד זה נראה המון. כל דולר שזלג נראה לו הרבה. הוא כל הזמן חשש מזליגה מהירה מידי של כספי רשות השידור בהפקות השונות ואיבוד שליטה שלו, לכן הציב את סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן ככלב שמירה על הקופה שלו . חוק תקציב רשות השידור הוא נוקשה ומנוסח ברור, ומטיל כמובן את אחריות הביצוע על מנכ"ל רשות השידור.

3000 (שלושת אלפים) דולר היה סכום קטן ביותר. בחינם. כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות ב- EBU (איגוד השידור האירופי) התבקשו לשלם עבור הלסינקי 83' סך של 800000 (שמונה מאות אֶלֶף) דולר. ה- Share שלנו היה כאמור 3000 (שלושת אלפים) דולר בלבד. באליפות העולם ה- 2 בא"ק שנערכה ברומא באוגוסט – ספטמבר 1987 האמירו המחירים. נדרשנו לשלם פי עשרים יותר. 60000 (שישים אלף) דולר. באליפות העולם ה- 3 בטוקיו 1991 כבר קפץ הסכום ל- 150000 (מאה וחמישים אֶלֶף) דולר.

לאחר כמה שיחות אודות הצורך בהצבת פרשן בעמדת השידור באצטדיון בהלסינקי לצדו של נסים קיוויתי, הסכים המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד לשלם לד"ר גלעד וויינגרטן פְּרוּטוֹת, ממש שכר של עבדים, תמורת פרשנותו, אולם סירב מכל וכול להטיס אותו להלסינקי ואף לא הסכים לממן את שהותו שם. יוסף "טומי" לפיד לא חשב שפרשני הספורט הם פונקציה הכרחית בשידורים הישירים. "יואש אלרואי, הספורט הוא עסק הרבה יותר פשוט ממה שאתה נוטה לייחס לו. נסים קיוויתי יכול להסתדר מצוין בלי גלעד וויינגרטן", שָב ואמר לי, אך לבסוף התרצה. לא הייתה למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד טיפת הערכה למרדכי שפיגלר וגלעד וויינגרטן. הוא ראה בהצבת פרשנים ליד שדרני הספורט שימוש מקצועי מיותר ובלתי הכרחי שנחשב בעיניו ל- מעֵין נִיצוּל הקופה הדלה של רשות השידור. ד"ר גלעד וויינגרטן טס על חשבונו להלסינקי 83'. מידי ערב זחל בהיחבא בהתגנבות יחידים לחדרו של השַדָּר המוביל נסים קיוויתי במלון בהלסינקי 83' כדי להניח שם את ראשו ולנמנם את שנת הלילה על השטיח. בכך חסך את הוצאות הלינה יקרות. תעודת עניות לרשות השידור של יוסף "טומי" לפיד. הצבתו של פרשן א"ק (וגם שניים) לצדו של השדר המוביל בעמדת השידור באצטדיון הוא עסק הכרחי. הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן היטיב לא רק עם נסים קיוויתי, אלא בראש וראשונה עם צופי הטלוויזיה במדינת ישראל.

אליפות העולם ה- 1 בא"ק בהלסינקי התקיימה בין 7 ל- 14 בחודש אוגוסט 1983. היא היוותה מבחן כוחות חשוב לאתלטים מכל העולם שנה לפני אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' ומבחן שידור למחלקת הספורט של טלוויזיה הישראלית הציבורית. אין דבר יפה יותר על המִרקע  מא"ק במיטבה. השידורים הישירים צלחו והיו איכותיים ומקסימים ראשית דבר הודות להפקה הפנטסטית והבלתי נשכחת, הפקה מדעית ממש, של הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית הפינית YLE. הציבור הישראלי התאהב בהם. גם מנכ"ל רשות השידור. בהלסינקי 83' ייסדתי את שידורי אליפויות העולם בא"ק בשידור הציבורי. בהלסינקי בירת הא"ק העולמית הנחתי את אבן הפינה לאליפויות הבאות. ראה אודות הפקה הטלוויזיה ההיסטורית של שידורי אליפות העולם ה- 1 בא"ק הלסינקי 1983 גם בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "הפקות חובקות ארץ ועולם". מ- 1983 ולאורך שמונה עשרה שנים עשיתי מאמצים גדולים לכלול את יהלום השידור הזה בכֶּתֶּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. קיבלתי בהמשך סיוע נדיב גם ממנכ"ל רשות השידור אורי פורת שהחליף ב- 1984 את יוסף "טומי" לפיד ואח"כ מ- מרדכי "מוטי" קירשנבאום. אליפויות העולם בא"ק הפכו לריטואל מקודש בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשל הצלחתן המדהימה.

בקיץ 2003 ישבתי בביתי כאזרח מהשורה מול מסך הערוץ הציבורי ולא האמנתי לכמות השגיאות והטעויות שעשה צוות השידור אורי לוי והפרשן שלו ד"ר גלעד וויינגרטן על כל צעד ושעל בשידורים הישירים בכל הקטגוריות. טעויות זיהוי חריפות, שגיאות ובּלבול בניסוחים, ואי ידיעת החוקה. אני שולף כמה מהן שצרובות בזיכרוני וגם לעַד על טֵייפּ השידוּר. מנצחת הריצה ב- 100 מ' לנשים הייתה האצנית השחורה קֶלי וַויְיט, אך השַדָּר התבלבל וכינה אותה בטעות טוֹרִי אדוּאַרדְס (אָצָנִית שחומה אף היא מארה"ב). הספרינטר השחור האמריקני ג'וֹן קאפֶּל חצה ראשון את קו המטרה בריצה ל- 200 מ', אך אורי לוי העניק את הבכורה לרָץ שחור אחר בשם דָארְוִויס פָּאטוֹן. זה מעולם לא קרה לנסים קיוויתי ו/או מאיר איינשטיין.

האירוע החמור ביותר מבחינתו של אורי לוי כשַדָּר בלתי מנוסה ולא בקי בא"ק, היה סיפור פסילתו של האָצָן האמריקני השחור ג'וֹן דְרָאמוֹנְד שפסל בזינוק שני (לאחר זינוק ראשון פסול) באחת מריצות ה- 100 מ' בשלב רבע הגמר באליפות. על פי החוק החדש בחוקת הא"ק נפסל ג'וֹן דְרָאמוֹנְד ולא הורשה להשתתף בניסיון הזינוק השלישי. הוא הודח מהמשך ההשתתפות בריצה הזאת בתחרות. ג'וֹן דְרָאמוּנְד בן ה- 35 הבין איזו שטוּת חולל במו רגליו בהזדמנות חייו האחרונה להיות אלוף עולם, וביקש להחזיר את הגלגל לאחוֹר באמצעות "יחסי ציבור" על המסלול. הוא ממש יצר Show טלוויזיוני על המסלול בשעה שהוא יורה ברקתו בכף ידו המסמלת אקדח ומתמוטט "חסר הכרה" על המסלול. הצגה נחמדה לפני מצלמות הטלוויזיה אך לא חשובה במיוחד. גם תגובתו הנרגשת למצלמות הטלוויזיה ולמיקרופונים של שתי הרשתות הצרפתיות הציבוריות – ממלכתיות FR 2 ו- FR 3 (נמצאות תחת קורת ניהול משותפת כמו ערוץ 1 וערוץ 33 ברשות השידור) “…I did not move… I did not move…” סייעו ליצירת דרמת השידור. זה היה בסדר . זה לא היה בסדר ששַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החליט להפוך לסניגורו של ג'ון דרמונד וקטיגור של שופטי התחרות. התערבותו האמוציונלית של שַדָּר הא"ק החדש יצאה מכל פרופורציות. הוא תקף בהיסטריה בשידור ישיר את שיטת ההזנקה, וגם את החוקה והשיפור והמִכשוּר הטכני הבודק את מהירות התגובה של האצנים (ואשר פסל את זינוקו של ג'ון דרמונד) מבלי להיות בקי בחוקה. נוצרה פאניקה גדולה בשידור הישיר שגררה את הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן לנזוף בשדר שלו בשידור ישיר ולחלוטין בצורה לא מקובלת, "אורי אתה אֶמוֹצְיוֹנָלִי…!". השַדָּר שאינוֹ רגוּע ממֵילא נדלק עוד יותר. "לא נכון", השיב לפרשן בטוֹן מתריס, ממוּרמר ובקול בכייני וצורמני. הוא הרהיב עוז בנפשו הסוערת והמשיך להאשים בחוצפה ובחוסר טאקט את מערכת השיפוט בתחרות. הוא קרא לשופטים, "ללכת הביתה ולעשות חושבים". זהו דבר חמור שלא ייעשה ע"י שום שַדָּר טלוויזיה באשר הוא. תקיפת המערכת וחוקיה תוך הטלת דופי בה מותרת ואפשרית (וגם לגיטימית), בתנאי שיש ביכולת הטלוויזיה להוכיח שטעתה. אך השַדָּר תקף אותה על סמך תחושות בֶּטֶן בלבד. זהו דבר מסוכן ובלתי אחראי. לא רק שלא היה בָּקִי לחלוטין בחוקת הא"ק, גם לא עמדו לרשותו הכלים המדעיים כדי להוכיח שחוק ההזנקה החדש הוא באמת דרקוני ואיננו כשר או איננו הגיוני, או שהמזניק וחבר השופטים אומנם טעו. והם לא טעו. הם צדקו.

בשלב המֶלֶל ההִיסטֶרי ויצירת הפאניקה הבלתי מובנת בשידור הישיר סביב פרשת ג'וֹן דְרָאמוֹנְד, הילך אורי לוי על תֶּפֶר דַק עד כדי איבוד אמינותו כשַדָּר. השופטים והמזניק פירשו נכון את החוק. ג'וֹן דְרָאמוֹנְד טעה. אורי לוי נסחף רחוק מידי. ג'וֹן דְרָאמוֹנְד ידע בנבכי נפשו שאיננו צודק. גם הנהלת המשלחת האמריקנית ידעה היטב שהוא נפסל כחוק, ולכן נמנעה מלאיים על אנשי הוועדה המארגנת בצעדי פרישה ונמנעה מלהגן על עמדתו האבודה של האצן – עבריין ולהתערב לטובתו. החוק קובע בבירור (וג'ון דרמונד כאתלט וותיק ומקצוען מכיר אותו היטב) כי לאחר פקודת "היכון" של המזניק בה האצנים דורכים את גופם כקפיץ ומעלים את בירכיהם לאוויר, מוטלת עליהם החובה להיות עכשיו בתנועה אֶפֶס. קפואים לאלתר במקומותיהם. אסור להם להניע עד לירייה שום איבר ושריר בגופם. אפילו לא מִילִימֶטֶר. ההילוך החוזר האיטי של המצלמה הצידית – אחורית שניצבה על הקרקע בסמוך לאדני הזינוק וכיסתה בזווית אִינפֶלָאדִית את טוּר כפות הרגליים של האצנים פתרה את התעלומה. המצלמה הממוקדת היטב בכפות הרגליים של האצנים השקועות בתוך מתקני הזינוק, מראָה כי ג'וֹן דְרָמוֹנְד ואָסָאפָה פַּאוֶול הג'מייקני, מניעים את מפרק כף הרגל ומזיזים לאחור את עקב כף רגלם האחורית. שניהם מפעילים בכך לפני הזמן וללא כל צורך את מערכת החיישנים העוקבת אחר מהירות התגובה שלהם, ופוסלים את עצמם. הבּכי המַר של ג'וֹן דְרַמוֹנְד, העוויות פניו המשתקפות ב- Close up המצלמה, וגם סיפורו הטרגי שהוא כבר בן 35 והפסילה הזדונית המנתצת לרסיסים לעַד את הזדמנות חייו האחרונה, הם Show off טלוויזיוני אך הצגת סרק. אוּרי לֵוי נשבה בקסמי השווא של ג'ון דרמונד והפך בטעות לסניגורו של האָצָן הפוסל וקטיגור של השופטים שפסלו והדיחו בצדק את שני העבריינים מהמשך התחרות.

עֶשרות שעות השידורים הישירים מפאריס 2003 הניבוּ מאות שגיאות. מדהים. הן נעשו בפרהסיה ובראוותנות וללא שמץ של בושה בכל תחומי השידור ומבלי להתנצל. אך לאיש מהנהלת ערוץ הטלוויזיה הציבורי ורשות השידור לא היה את הידע וההשכלה הקונקרטית בתחום השידור המורכב הזה כדי לבקרם ולקרוא אותם לסדר. גם ביקורת העיתונות דממה. למבקרי שידורי הספורט בטלוויזיה יש אולי מושג קלוש בכדורגל. אין להם צֵל צִלוֹ של מושג בשידורי א"ק. כמות כזאת של שגיאות הכוללת אי ידיעת שמות, אי ידיעת החוּקה, שיבוש שמות, החלפת שמות המנצחים, כשלי ניסוח, וחוסר בקיאות בחומר השידור הן סיבות מספיק מוצדקות כדי לשמש Casus Belli נגד צוות השידור בפאריס והצורך לסגור לו את המיקרופון ולהחזירו הביתה. זאת הייתה טרגדיית שידור במלוא מובן המילה. משה גרטל הודח על ידי ממחלקת הספורט על עבירות שידור פחות חמורות מאלוּ של "השדר המוביל" אורי לוי וד"ר גלעד וויינגרטן. בעבר נקבע סטַנדרט שידור גבוה בשמונה אליפויות העולם הקודמות בא"ק ע"י נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין.

הסטנדרט הזה הוּפַר. החל מ- 1983 עשיתי מאמצי עַל לכלול את יהלומי השידור האלוּ של הא"ק בנִזרו של ערוץ 1. היו לי מאבקים לא פשוטים עם המנכ"לים לדורותיהם האם יש צורך לשלם ממון כה רב כדי להציב את אליפויות העולם בא"ק בלוח שידוריו של הערוץ הציבורי . הם השתכנעו. הפיצוי שלי היה בהתאמת שדרים מוכשרים ,רבי עוצמה, ויכולת שידור באירועי העַל האלוּ. לא כל שדר מצויד בידע וכשרון כדי להחזיק בידיו גם את מיקרופון הא"ק. אין שום קשר בין יכולות שידור של טניס, ג'וּדוֹ וקָיאקִים באולימפיאדות לבין שידור רב ממדי כמו תחרויות הא"ק. צוות השידור בפאריס 2003 קיבל עליו ביודעין אחריות שהייתה גדולה מכפי מידותיו. רמת השידור באליפות העולם ה- 9 בא"ק הייתה חובבנית ולא התקרבה במאום לשמונה הקודמות לה. היא הייתה אֶבֶן נֶגֶף בהיסטוריית השידורים של מחלקת הספורט בערוץ 1. אורי לוי לא שִידֵר א"ק – הוא סִיפֵּר א"ק. גם זה בקושי. זהו הבדל עצום בשידור טלוויזיה.

את ד"ר גלעד וויינגרטן הבאתי להיות פרשן א"ק של מחלקת הספורט עוד מימי אליפות העולם ה- 1 שנערכה בהלסינקי בירת פינלנד באוגוסט 1983. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד התנגד כאמור לרעיון שלי להטיס את הפרשן להלסינקי 83'. הוא טען שהפרשנות של ד"ר גלעד וויינגרטן איננה כה חיונית עד שאי אפשר להסתדר בלעדיה. הוא גם גרס שהפרשן איננו פיגורה טלוויזיונית מי יודע מה, ולא הותיר עליו כל רושם כפרשן א"ק בשידורי העבר שלוֹ. אני חשבתי אחרת מהמנכ"ל. ד"ר גלעד וויינגרטן טס על חשבונו להלסינקי 83' ושהה שם מטעמו, למעט התגנבות היחידים שלו בלילה לחדרו של נסים קיוויתי שם לן על השטיח. רשות השידור מימנה את שכרו בפרוטות בלבד. אולם בסופו של דבר ישב בעמדת השידור לצדו של נסים קיוויתי וביצע את מלאכתו.

ד"ר גלעד וויינגרטן היה פרשן זמני שלי בהלסינקי 83'. הוא הפך לפרשן קבע לאורכן של שמונה אליפויות עולם בא"ק. הפרשנות של ד"ר גלעד וויינגרטן באליפות העולם ה- 9 בא"ק בפאריס 2003 הייתה אקורד סיום נוגה לקריירה ארוכה רצופה עליות ומורדות. נסים קיוויתי שהיה אתלט בעצמו בעברו ושַדָּר א"ק בכל נימי נפשו לא העניק לד"ר גלעד וויינגרטן Space נרחב לפרשנות. הוא לא תמיד היה זקוק לו. ד"ר גלעד וויינגרטן נטמע בשידוריו של נסים קיוויתי ונשמע יותר כפרשן אורח מאשר שַדָּר. הוא לא בלט במשך תקופה ארוכה. הוא גם לא היה אישיות טלוויזיונית סוחפת שממקדת סביבה את תשומת ליבו של הציבור במשפט פרשנות אחד או שניים. הוא היה פרשן קורקטי שלא הלהיב איש יתר על המידה וגם לא הרגיז אף אחד. למזלו הוא היה הטוב ביותר בימים ההם מבין אנשי הא"ק. בס"ה היה בסדר בשידורים, אך מעולם לא פרשן עַל ולא גאון גדול בשידור. רחוק כאֶלֶף מילין מרמתו של פרשן השחייה הכריזמטי יוסף טלקי ז"ל, אך מקדים באלפיים מילין אחרים את פרשן הכדורגל מרדכי שפיגלר. פעם בעת שידורי הא"ק באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, כשישב לצִדו של נסים קיוויתי באִצטדיון סיפר למיקרופון ולצופים באחת הפרשנויות שלו, אולי בהיסח הדעת , "…תחרויות הא"ק באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' נעדרות מתח ועניין בשל החֶרֶם של הגוש הקומוניסטי העולמי בראשותה של ברה"מ…". זאת הייתה הערכה שגויה מכל היבט שידור שהוא. מפני שלא היה איש טלוויזיה טבעי ושורשי במקור, נסחף וקרא כמעט באֶוִוילוּת לצופים בישראל בשידור ישיר לנטוֹש בעֶצֶם את מסכי הטלוויזיה שלהם וללכת לישון. נזפתי בו קשות ב- Talk back שלי ממרכז השידורים הבינלאומי בלוס אנג'לס.

לאחר שמיניתי את מאיר איינשטיין באוגוסט 1991 לתפקיד שַדָּר הא"ק במקומו של נסים קיוויתי, השתנה גם מרחב הפרשנות של ד"ר גלעד וויינגרטן. מאיר איינשטיין היה שַדָּר ספורט מצטיין ויסודי, בעל קול בוטח וסמכותי, אך הוא לא הגיע למיקרופון השידור של הטלוויזיה מעולם ה- א"ק. בניגוד לנסים קיוויתי הוא נזקק מאוד לשירותיו של הפרשן לפחות בתחילה הקריירה שלו כשַדָּר א"ק. זה מצא את ביטויו ברוחב פַּס השידור שהוענק לד"ר גלעד וויינגרטן. היקף הדיבור שלו למיקרופון הוּכפל ושוּלַש.

חוק הכלים השלובים עשה שַמוֹת ב- ד"ר גלעד ווינגרטן ב- פאריס 2003. הוא נראה בכושר פָּגוּם ליד אורי לוי. הוא היה כבר מבוגר למעלה מבן 65 שנה. פרשנותו הייתה לפתע צפויה, שחוקה, ובמקרים רבים גם ממוּחזֶרת. כל ביצוע פּוֹשֵר הניב מייד פרשנות "דגולה" של הסבר וניתוח. לא רציני. אין צורך לשמוע דברי הסבר בכל הילוך חוזר. זה מכביד ומיותר. הפּרשָן מדבר הרבה יותר מידי ממה שהוא אמור לפָרשֵן. כמות מֶלֶל מיותרת מעל הנדרש הופכת את הפרשנות לרדודה וטריוויאלית. שוב ושוב הופרחו בחלל האוויר סיסמאות פרשנות חסרות תוחלת, כמו, "…הדיסקוס שָט באוויר…", "…הכידון שָט באוויר…", "מרכז הכובד…", "…השרירים האנטגוניסטים…", ו- "חומצת החלב…". אותם הטקסטים שנשמעו לפני 20 ו- 30 שנה חזרו על עצמם רק עם יותר שגיאות בעברית. הם הכבידו. לפעמים נדמה לצופה בסלון ביתו שהפרשן הוא בעצם מין תקליט שָחוּק או איזה קלטת מתוכנתת לפני שנות דוֹר. רק צריך לעשות לה "Play in" כדי להאזין לטקסט מוכר וחוזר על עצמו מימים ימימה. כמות המֶלֶל האדירה שלו המופקת בעשרות שעות שידורים ישירים מגובבת בדרכה המון קלישאות , אמירות בלתי מבוססות (ולכן גם בלתי מובנות), ניסוחים כושלים, אי אבחנות, טעויות זיהוי, שיבושי שמות, טעויות בעברית. אוסף של שטויות. הפרשן הוותיק היה חָלוּד. הסרת החֲלוּדָה נעשית באמצעות המון מילים מיותרות. מישהו צריך לומר לפרשן שהוא חייב לחסוך במילים. הפרשן איננו מעודכן בנעשה בא"ק הבינלאומית כפי שמצפים ממנו וכפי שאמור היה להיות.

מדהים היה להיווכח שכפרשן וותיק איננו מתמצא במאה אחוז בחוקת התחרות. בעת השידור הישיר של פרשת הזינוק הפסול של ג'ון דראמונד ואסאפה פאוול, איבד לחלוטין את ביטחונו האישי, ובאווירה ההיסטרית שנוצרה (עד כדי רחמנות) נגרר לטקסטים מהוססים. מפני שלא היה אמוּן על החוקה פירש לא נכון את תוכן התמונות שנראו על המוניטור. הוא היה אמור לדעת שחוק זה חוק ואין ממנו דרך חזרה. העבריינים נענשו כדין. זאת היא מתמטיקה צרופה והגיונית. חלק מהפרשנות מועברת לצופים בבית באמצעות פריזמה אישית מידי של הפרשן. נדמה לו לעיתים מבעד למשקפת האישית שלו שהוא נמצא באיזה שדה הימורים רחב ידיים. מה שמעניין אותו באמת זה האם צדק בתחזיותיו או שמא לא. לפעמים נדמה כאילו דברי הפרשנות והתחזיות מספקים את מאוויי השעשוע שלו. צורת ההתייחסות הזאת לחומר המשודר גוררת את הפרשן לומר לשָדָר שלו מעת לעת, "…אמרתי לך…" , או, "…טעינו שחשבנו…", או, "…לא הערכתי… אני מוֹדֶה…". אלו טעויות מרות בלתי מקובלות בפרשנות טלוויזיונית. פתטי. היו לפרשן גם כל מיני נפילות והסתבכויות טקסט מביכות בענייני "בָּנוֹת". מדוע הוא מוצא צורך לכנות חלק מהנשים, "בנות" , ומעולם איננו קורא לגברים, "בָּנִים". בטקס הפתיחה מצא לנכון לדווח לצופי הטלוויזיה בביטחון גמור רכלנות של רחוב, "האתלטיות השווייצריות מעדיפות כנראה לשבת באיזה בית קפה בפאריס במקום לצעוד עם משלחתן". רגע אחד מר גלעד וויינגרטן מהיכן אתה שואב את האינפורמציה הזאת אודות האתלטיות השווייצריות ? ו/או שמא אתה מדבר מהרהורי לבך ? מה זה צריך להיות בדיוק ? בעגת הטלוויזיה קוראים לזה נפילה. פעם חשב שהוא מזהה את לוחמת קרב ה- 7 השוודית קָרוֹלִינָה קְלוּפְט בעלת השיער הבהיר בין קבוצת אתלטיות שהתכוננה לאחד ממרוצי השליחים, לפתע פלט פרשנות מביכה, "…אה…כנראה שזאת לא היא…בטח סתם איזה בלונדינית אחרת…". לא ניצב שם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באותה שעה עורך בעל שידור קומה שיעצור את הפיאסקו המגוחך הזה.

לד"ר גלעד וויינגרטן ניצבות זכויות עבר לא מעטות בשידורי הא"ק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אך אין זה אומר שהוא ניצב מעל ביקורת המערכת. המיקרופון איננו שלו, ולא כל דבר שהוא אומר, מסביר ו/או טוען, חייב להתקבל בחרדת קודש. השאלה איננה אם שַדָּר הא"ק החָדָש ופרשנו הוותיק עומדים מעל הביקורת, השאלה האם היה מישהו בימים ההם במערכת הספורט בפרט ובטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בכלל שמצויד בהשכלה טלוויזיונית וסמכות וכֵּלים מתאימים כדי לבקר ולהנחות את צוות השידור בשעת הצורך.

היו ימים שהפרשן הוותיק פיתח תֶּזָה מעניינת וטען בלהט שהגזע השחור מוכשר יותר גֶנֶטִית לעסוק בריצות הקצרות ובקפיצות בהשוואה לאדם הלבן. לפרשנות הזאת לא היה כל ביסוס מדעי מוכח מן ההיבטים האנטומיים והפיסיולוגיים. הבעיה הייתה שהוא הציג את התזה הזאת ככל עולמית בשעה שהיא הייתה דעתו הפרטית ומופרכת לחלוטין. לכן לא אפשרתי לו כעורך ראשי להמשיך ולומר אותה למיקרופון. להצטיינותם של האתלטים השחורים בא"ק הבינלאומית בדור האחרון יש בינתיים רק הסבר סביבתי – סוציולוגי. טמון שם כסף גדול בשנים האחרונות והמוכשרים שביניהם נוהרים לעברו. נכון שנעשו ונעשים מחקרים המבקשים לגלות את צפוּנוֹת ההבדל (אם בכלל קיים שוֹנִי כזה) בין הגזע השחור והלבן בפעילויות ספורט, אך עד כה איש לא הוכיח שיש לגזע השחור איזה שהוא יתרון גֶנֶטִי על האדם הלבן.

האָצָן השחור האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) ניצח במשחקים האולימפיים בברלין 1936 אתלטים לבנים (וגם שחורים) לא בגלל צבעו. הוא פשוט היה אתלט טוֹב מהם . האצן הלָבָן האמריקני בּוֹבּי מוֹרוֹ (Bobby Morrow) זכה באולימפיאדת מלבורן 1956 בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מטר ו- 200 מטר. בדרכו לעבר שלוש מדליות הזהב באולימפיאדה ההיא באוסטרליה (לרבות מרוץ השליחים 4 פעמים 100 מ'), גָבָר בקלוּת על אָצָנים שחורים (ולבנים) כאחד. הוא ניצח אותם לא בגלל שהיה לָבָן, אלא מפני שהיה טוֹב ממתחריו. האָצָן הגרמני הלָבָן אָרמִין הָארִי (Armin Hary) ניצח באולימפיאדת רומא 1960 בריצה ל- 100 מטר. גם הזוכים במקומות השני והשלישי היו ספרינטרים לבנים. דֵייב סִים (Dave Sime) מארה"ב והבריטי פִּיטֶר רֶדְפוֹרְד (Peter Radford). שלושה אצנים לבנים הקדימו שלושה רצים שחורים. אָצָן סובייטי לָבָן ניצח אָצָנִים שְחוֹרִים באולימפיאדת מינכן 1972 בשתי הריצות הקצרות הקלסיות ל- 100 מ' ו- 200 מ'. קוראים לוֹ וָואלֶרי בּוֹרְזוֹב (Valery Borzov).

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. משרד ההפקה, השידורים, והתקשורת שלנו ב- IBC  באטלנטה. אנוכי עם האצן הסובייטי וואלרי בורזוב במשרד ההפקה שלנו ב- IBC באולימפיאדת אטלנטה 96'. 24 שנים לאחר ניצחונו הכפול ב- 100 מ' ו- 200 מ' באולימפיאדת מינכן 1972 אמר לי כלהלן : "לא היה לי אז שום קושי להכניע כל אצן עלי אדמות יהיה צבעו אשר יהיה…שחור או לבן. פשוט הייתי המהיר מכולם בעת ההיא". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

אָצָן לָבָן וֶולשי אָלֶן וֶולס (Allan Wells), ניצח בשמה של בריטניה אתלטים שחורים בריצת הגמר ל- 100 מטר באולימפיאדת מוסקבה 1980. אָצָן לבן איטלקים פּיֶיטְרוֹ מֵנֵיאָה (Pietro Mennea) הקדים אצנים שחורים בדרכו למדליית הזהב במוסקבה 80' בריצה ל- 200 מ'. קופצי המשולשת הלבנים הפולני יוֹזֵף שְמִידְט (Jozef Schmidt) והסובייטי וִויקְטוֹר סָאנִיֶיב (Viktor Saneyev) זכו במדליות הזהב במקצוע הזה והכניעו קופצים שחורים ללא תנאי. יוזף שמידט זכה במדליות הזהב בקפיצה משולשת באולימפיאדות רומא 1960 וטוקיו 1964, ו- וויקטור סָאנִיֶיב אָגָר שלוש זהב רצופות כאלו במשחקים האולימפיים של מכסיקו 1968, מינכן 1972 ומונטריאול 1976. קופץ המשולשת הלָבָן האנגלי ג'וֹנָתָּן אֶדוּאָרְדְס (Jonathan Edwards) מחזיק מאז אליפות העולם בא"ק בגטבורג – שוודיה 1995 בשיא העולם 18.29 מטר. שום קופץ משולשת שחור איננו מתקרב ברגע זה להישגו. לא חסרות דוגמאות נוספות.

בליגות הספורט האמריקניות ה- NBA בכדורסל ו- NFL בפוטבול, רבים לאין ארוך היום שחקנים שחורים מלבנים. זה בשום אופן איננו מצביע על עדיפות גֵנֶטִית של הגזע השחור על הגזע הלבן במשחק הזה. יש לכך בינתיים רק הסברים סוציולוגיים, ולא גופניים – גנטיים. חלו תמורות מרחיקות לכת בצבע עורם של כמות המשתתפים בתחרויות הא"ק, אך לא בגלל הגנטיקה. בשל המָמוֹן. במערכת השידור היוקרתית רבת הפרטנזיות של שידורי הספורט, יש לשמור על הכלל הברור והחשוב בשידורים בו הפרשנים כפופים לעבודת המערכת. אין לאיש חֵירות בלעדית על המיקרוֹפוֹן. גם לא לשום מומחה מבחוץ. הפרשנים לעולם אינם קבלני עבודה עצמאיים בשטח. יש להם בוס. זהו העורך והמפיק הראשי שלהם. אלו הם יחסי העבודה הנכונים. בשום פנים לא להפך.

זה היה לפני 32 שנים. בקיץ 1983 גייסתי את הפרשן ד"ר גלעד ווינגרטן לאליפות העולם ה- 1 בא"ק שהתקיימה בהלסינקי באוגוסט 1983. שמרתי עליו לאורך שמונה אליפויות עולם רצופות לרבות זאת של אדמונטון – קנדה 2001. בחלוף שנות דור הבנתי בקיץ 2003 שמר גלעד וויינגרטן איננו אותו האיש שהכרתי בעבר ובעבורו ולמען אישיותו שמרתי לו אמונים. על האיש שדחף למצוינות כל חייו השתלטה בינוניות ורדידות משהסכים לחבור למנהל מחלקת הספורט ב- 2003 אורי לוי שניצל את השררה ו- הפקיע את מיקרופון ה- א"ק לטובתו. אורי לוי הבלתי מוכשר בעליל החליט החלטה מבישה להיכנס לנעליו הענקיות של שדר הא"ק הנפלא נסים קיוויתי ומינה את עצמו לשדר א"ק מוביל. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (זה שסולק ממשרתו ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריק שרון) לא מנע מאורי לוי לבצע את זממו. בעיניי כאזרח מהשורה נראה לי ב- 2003 כי אורי לוי חורש רעה טלוויזיונית. כך אני ראיתי את הדברים. היכן נשמע כדבר הזה שאיש טלוויזיה שמחזיק בשררה אולם נעדר כל כישרון, ידע, יכולת, ומורשת לשדר אירוע א"ק עולמי – בינלאומי מורכב, מסובך, ומתמשך ממנה את עצמו לשַדָּר ישיר מוביל של אותה ההתרחשות…??? אורי לוי נעדר כל ניסיון קודם ולו המינימלי ביותר בתחום הא"ק, ענף הספורט המורכב ביותר מכל האחרים בעת שידורים ישירים, הציב את עצמו כשַדָּר מוביל של אליפות העולם ה- 9 בא"ק שעמדה להיערך באוגוסט 2003 בפאריס. האיש שלא שידר מעולם א"ק בימי חייו הטלוויזיוניים הטיס באישור מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא יוסף בר-אל את עצמו יחדיו עם הפרשן גלעד וויינגרטן לאליפות העולם ה- 9 בא"ק בפאריס באוגוסט 2003, לא פחות. הוא הפקיד את עצמו על הכֵּס. לא פלא שהבינוניות והחובבנות הזאת ביוזמתו של אורי לוי ובאחריותו התרחשה בתקופת הרדידות בה כיהן יוסף בר-אל בתפקיד מנכ"ל רשות השידור, 2005 – 2002. כדי למנוע נלוזות כזאת בה מנהל מחלקת הספורט נוטל מיקרופון לא לוֹ וממנה את עצמו לשַדָּר מוביל בענף ספורט שאין לו שום מושג ואינו בקי בו באישור מנכ"ל רשות השידור, היה צורך ראשית דבר לנפנף את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר מכיסאו הרם. ברור שנגרמו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שוב ושוב נזקים בלתי הפיכים בתחומי השידור השונים לא רק בתחום שידורי הספורט.

אלכס גלעדי נמנה כמוני בימים ההם על אוהביו ומעריציו של נסים קיוויתי. בשנים הראשונות לעבודתו בטלוויזיה הישראלית טיפח תקוות של מגיש ושַדָּר. נסים קיוויתי היה המוֹדֶל שלו. לא פעם ולא פעמיים נהג לומר לי, "יואשיש, תראה איזה שַדָּר גדול הוא נסים קיוויתי. תענוג להקשיב לו". אלכס גלעדי העריץ את נסים קיוויתי וראה בו מופת שידור. נסים קיוויתי היה בעיניו איש תרבות, בעל עֵט, ושַדָּר שניחן בכִשרון קולח לתרגם את מחשבותיו למיקרופון. חלפו ארבע שנים מאז משחקי בנגקוק 1970. דן שילון מינה את אלכס גלעדי לתפקיד מבצעי רב זרועי של ראש משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמפיק הראשי של  משחקי אסיה ה- 7 בטֶהֶרָאן בירת אִירָן שנפתחו ב- 1 בספטמבר 1974 בהשתתפות 26 מדינות.

מאיר איינשטיין נוֹלד שַדָּר כדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית ביום שקוֹלוֹ של יורם ארבל גָוָוע שָם לעַד. הצלחתו של מאיר איינשטיין לא הייתה מקרית וגם לא הפתעה עבורי. ידעתי שבחירתי בו נכונה. אהבתי והערכתי את קוֹלוֹ וסמכתי על האבחנה המקצועית שלי. מאיר איינשטיין נחשב על ידי לשַדָּר כדורגל מעולה עוד בימיו ברדיו "קול ישראל". מעבר למצוינות הזאת הוא הֵביא עמו משהו שהיה חסר מאוד בנוף שידורי הספורט והכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן יורם ארבל. סקרנות עיתונאית. ההפתעה הגדולה הייתה שהתגלה מוקדם מהצפוי גם כשַדָּר א"ק. ב- 23 באוגוסט 1991 נפתחה בטוֹקְיוֹ בירת יפן אליפות העולם ה- 3 בא"ק. זה היה אמור להיות אירוע הספורט הבינלאומי הגדול והאחרון בקריירה של השדר הדגול נסים קיוויתי לפני פרשתו לגמלאות בסוף אותה שנה. חוזה השידורים הבלעדי היה ששייך לנו ועלות הזכויות על פי החלוקה הכספית של ה- EBU עמדה על 150000 (מאה וחמישים אֶלֶף) דולר. צֶוֶות שידור בן שלושה אנשים בראשותי היה אמור לטוס ליפן לפרק זמן של עשרה או אחד עשר ימים. אני עצמי הייתי אמור לקדם בטוקיו כמנהל ומפיק השידורים שם את פניהם של השַדָּר נסים קיוויתי והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן. מלאכת ההפקה משם הושלמה כולל הקמת עמדת שידור באִצטדיון עבור הטלוויזיה הישראלית , תשלום לוגיסטיקת המלונות ומיסוד קווי השידור ארוכי הטווח מהאִצטדיון האולימפי בטוֹקְיוֹ לאולפן בירושלים ורכישת כרטיסי הטיסה. לרוע המזל ביטל מנהל הטלוויזיה בעת ההיא יוסף בר-אל ברגע האחרון ממש את טיסת הצוות בנימוק של חיסכון כספי. הסברתי לו כי עלות הטיסה והשהייה בטוקיו של צוות השידור שווים רק ל- % 3 מהעלויות הטכניות וזכויות השידורים, אך אינני בטוח שהבין ו/או שלא רצה להבין. כמובן שנדרשנו לשלם "קנסות" כספיים על ביטול מאוחר של עמדת השידור באִצטדיון על כל תכולתה הטכנולוגית והזמנת החדרים במלון. שֵם טוֹב לא יצא לטלוויזיה הישראלית הציבורית מכל הבלבול הזה ברגע האחרון. נדרשנו לשדר Off Tube מירושלים. צורת שידור שנחשבת בעיניי לקללה מַמְאֶרת.

אני חושב שנסים קיוויתי נעלב. הוא לא הסכים לשָדֵר מן האולפן בירושלים את התחרויות שמתקיימות בטוקיו, שסימנו את אקורד השידור המסיים את הקריירה הפוריה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא דרש פינאלה שונה. ב- 1991 הוא היה עיתונאי וותיק בן 65, נדמה לי קצת מר נפש ומאוכזב מההחלטה לשלול ממנו את ההזדמנות האחרונה בחייו לשָדֵר מהשטח את הא"ק, ענף הספורט שהיה אהבת חייו. הוא פרש מהמיקרופון. מחליפו החדש מאיר איינשטיין קפץ על המציאה. הוא הסכים גם הסכים לשדר את האירוע היוקרתי לראשונה בחייו מהאולפן בירושלים. לא כל כך עניין אותו עיקרון השידור מהשטח, או לשם שינוי שידור מהאולפן בירושלים המרוחק כ- 15000 (חמישה עשר אֶלֶף ק"מ ממוקד התחרויות). העיקר היה בעיניו ליטול קודם כל את מיקרופון השידור.

טקסט תמונה : שנת 1991. נסים קיוויתי (בן 65) בערוב ימיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית.(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטרגדיה בבִּיזְנֶס הזה של הטלוויזיה היא שלכל שַדָּר יש מחליף. גם אם נדמה בתחילה שאין. כשנסים קיוויתי סירב לשדר בתנאים שנכפו עליו, נכנס מאיר איינשטיין לנעליו הגדולות ללא רגשי נחיתות, ובפעם הראשונה בקריירה שלו כשַדָּר א"ק עשה זאת טוב. הוא מילא (פחות או יותר) את החלל הענק שהותיר אחריו השַדָּר הדָגוּל.

טקסט תמונה : דצמבר 1991. מסיבת הפרידה לנסים קיוויתי בחורף הירושלמי ובמסעדה ירושלמית. נסים קיוויתי צופה יחד עם ד"ר גלעד וויינגרטן, אלכס גלעדי, אורן רוזנשטיין, וחיים יבין ועוד כשלושים מוזמנים בקטעי Video נבחרים מקריירה השידור הארוכה שלו ברשות השידור. מימין ומאחור מציצים ראשיהם של שיפי ומשהל'ה פרידמן ושל אריה מקל מנכ"ל רשות השידור(ממושקף). (צילום מחלקת הסטילס. יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דצמבר 1991. מאיר איינשטיין (במרכז) עם אשתו אוֹלִי והשדר רמי ווייץ במסעדה הירושלמית ההיא. התמונה צולמה במסיבת פרידה מהטלוויזיה וממחלקת הספורט שערכתי לנסים קיוויתי בהגיעו לגיל 65 ופרישתו לגִמלאות. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מאיר איינשטיין היה שַדָּר נוקשה יותר מנסים קיוויתי. הוא מעולם לא שידֵר באותו הרגש והחֵן ובסגנון השידור המיוחד שאִפיינו את נסים קיוויתי במשך עשרות שנים והרטיט לבבות כה רבים. אך הוא פיצה על כך בקולו הסמכותי, בדייקנות וניקיון השידור, ובמהימנות העיתונאית שלו. השידור של מאיר איינשטיין היה חף משגיאות לחלוטין. הוא לא רטט וגם לא הבריק אך תמיד שמר על ממוצע גבוה. הוא מעולם לא דעך.

כשוויתר במוּדע על רצונו לשַדֵּר את אליפות העולם ה- 3 בא"ק Off Tube מהאולפן בירושלים, פִספֵס נסים קיוויתי כמה מרגעי השיא של הא"ק בסוֹפָה של המאה העשרים. קולו של מאיר איינשטיין (ולא של נסים קיוויתי) חקוק לנצח על טֵייפּ השידוּר מאותו חודש אוגוסט של 1991, כשתיאר את הדו קרב ההיסטורי הבלתי נשכח בבור הקפיצה לרוחק בין שני הקופצים האמריקנים קָארל לוּאיס (Carl lewis) ומַיִיק פָּאוּאֶל (Mike Powel). לואיס קבע 8.91 מ' ושבר את שיאו בן ה- 23 שנים של בּוֹבּ בִּימוֹן מאולימפיאדת מכסיקו 68'. מָיִיק פָּאוּאֶל לא וויתר. בקפיצתו האחרונה הרחיק עד 8.95 מ' וניפץ את שיא העולם הטרי בן 21 דקות של קָרְל לוּאִיס ואת שיא העולם היָשָן בן עשרים וארבע השנים של בּוֹבּ בִּימוֹן. הישג פנומנאלי המתקרב לקצה גבול יכולתו של האדם. שיא העולם של מייק פאואל מחזיק מעמד כבר 24 (עשרים וארבע) שנים ו- טרם נשבר עד עצם היום הזה.

טקסט תמונה : קיץ 1995. גטבורג שוודיה. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבוריץ – ערוץ 1 באצטדיון גטבורג. נסים קיוויתי (משמאל) היה אורח שלי בעמדת השידור שלנו באליפות העולם ה- 5 בא"ק ב- 1995 בגטבורג שוודיה לאחר פרישתו מהטלוויזיה. הוא נראה כמתבונן בערגה ובעיניים כלות במה שהיה פעם נחלת השידור הבלעדית שלו במשך שנות דוֹר. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי, הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן, השדר מאיר איינשטיין, ונסים קיוויתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כל שַדָּר א"ק באשר הוא מתפלל "לתפוש" שיא עולם באחד משידוריו . לנסים קיוויתי זה אירע פעמים ספורות בקריירה הארוכה שלו בת עשרות השנים. למאיר איינשטיין זה קרה פעמיים כבר בשידור הא"ק הראשון בחייו. הוא שידר גם את שיא העולם החדש של קרל לואיס בריצת 100 מ' 9.86 ש'. מאיר איינשטיין ניצב לפתע יחידי בפסגת שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יורם ארבל ונסים קיוויתי לא היו שם עוד, ואורי לוי בעל קול צווחני לא נחשב ליריב שווה כוחות.

יוסף "טומי" לפיד ואורי פורת סייעו לי ברוחב לֵב למסד את תחילתה של מסורת שידורים ישירים חשובה של אליפויות העולם בא"ק, ב- 1983 בהלסינקי ו- 1987 ברומא על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בכך הצטרפנו למשפחת השידור האירופית והבינלאומית . כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות ב- EBU רואות בשידורים הישירים של אליפויות העולם בא"ק המתקיימות מידי שנתיים בחודשי הקיץ יולי – אוגוסט בתקופת החופש הגדול נדבך שידור ציבורי. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפר ברגל גסה את המסורת החשובה הזאת של שידור מהשטח.

ב- 1993 הודח יוסף בר-אל ממשרתו ע"י המנכ"ל החדש של רשות השידור מוטי קירשנבאום . מהלך מתבקש שהשפיע מייד על הפקת שידורי הספורט . הדחתו של יוסף בר-אל התחוללה כבר בשעה ש- פרימו נביולו (Primo Nebiolo) נשיא ה- IAAF החליט לקיים את אליפויות העולם בא"ק מידי שנתיים . כל רשתות הטלוויזיה ב- EBU החליטו פה אחד להצטרף לחוזה הארוך טווח עם התאחדות הא"ק הבינלאומית. מוטי קירשנבאום עזר לי לבנות מחדש את מסורת השידורים ואת טיב ההפקה של אליפויות העולם בא"ק הבאות לאחר כשלון טוקיו 91'. בימיו שידרנו ישיר במלואן את שלוש אליפויות העולם הבאות בא"ק של שטוטגרט 1993, גטבורג 1995, ואתונה 1997.

טקסט תמונה :  קיץ 1997. אתונה – יוון. אנוכי עם גב' בריז'יט תריזה (Brigitte Terrise) המקסימה והיעילה האחראית על תיאום השידורים מטעם ה- EBU (מקום מושבו בג'נבה) בעת הפקת שידורי אליפות העולם ה- 6 בא"ק באתונה 1997. הכרתי שנים רבות את אנשי הטלוויזיה היוונית ERT ואת אנשי ה- EBU בג'נבה – שווייץ. אין לי בכלל ספק שקשרים אישיים חמים ומהימנים עם אנשי הטלוויזיה בכל מקום בעולם הם נדבך חשוב, ותורמים להצלחת ההפקות הבינלאומיות שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אליפות העולם ה- 5  בא"ק בגטבורג 1995 הייתה המבחן הגדול של האתלטים בעולם לקראת אולימפיאדת אטלנטה 96'. עבורי היא הייתה פריצת דרך של תכנון שידורי ספורט בטלוויזיה לטווח ארוך בסיועו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. שידרנו ישיר את כל תחרויות האליפות . אבל אליפות העולם ה- 6 בא"ק באתונה 97' הייתה שיא ההפקה. זה היה צעד אחד גדול לפנים של מכלול מהלכי הפקה שכללה בפעם הראשונה מיסוד משרד תקשורת ושידורים במקום התרחשות האירוע, ובקרה ישירה שלי על קווי השידור מאתונה ועל האולפן בירושלים המנווט את השידורים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום קיבל את בקשתי עוד בימי אליפות העולם ה- 4 בא"ק בשטוטגארט בקיץ 1993, להפוך את התחרות הבינלאומית הזאת לנדבך קבוע בלוח שידורי הטלוויזיה הציבורית . אתלטים ישראליים טובים יותר או פחות נטלו חלק בכל אליפויות העולם בא"ק אך לא זאת הייתה העילה של יוסף "טומי" לפיד, אורי פורת, ומוטי קירשנבאום לאפשר לי לשדר ישיר אותן במלואן על המסך הציבורי. הרחיק לכת מכולם מוטי קירשנבאום. הוא סייע בידי להפוך את ההפקה ליעילה ומסודרת, מתוכננת, ועניינית, וגם קלה מבחינה פרוצדוראלית. תמה תקופת יוסף בר-אל בטלוויזיה. החלה תקופת יאיר שטרן.

אין ספק שנשיא IAAF הפעלתן והמוכשר האיטלקי פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ (Primo Nebiolo), הפך את אליפויות העולם בא"ק לאחד מאירועי הספורט הנצפים ביותר בעולם וגם היקרים ביותר. מפליא שהדבר לא קרה קודם לכן. הסימביוזה בין הטלוויזיה לא"ק הפכה לבלתי נמנעת. מבעד לשידורי הא"ק בטלוויזיה השתקף היטב המאבק הנצחי של האדם נגד המטר והשעון וגם נגד עצמו. שם אפשר היה לחפש את קצה גבול יכולתו של בן האנוש . לא בכדי השקיעו רשתות הטלוויזיה בעולם ממון רב בקניית זכויות השידורים השקיעו של האירוע היפהפה וייחדו לו אמצעי שידור Unilateral רבים. אליפות העולם בא"ק היא הצגת טלוויזיה בלתי נשכחת.

הגדילו לעשות רשתות הטלוויזיה האירופיות הגדולות והעשירות כמו ה- BBC הבריטי ,ARD  ו- ZDF הגרמניות, RAI האיטלקית, TVE הספרדית, 3 F ו- 2 F הצרפתיות , ולידן כמובן NBC האמריקנית, NHK היפנית, וערוץ 10 של הטלוויזיה האוסטרלית. הן חינכו במשך שנים רבות את צופיהן לתרבות צפייה בספורט ולימדו אותם לאהוב את תחרויות הא"ק. אותן רשתות הטלוויזיה נהנו גם ממשלחות אתלטים ואתלטיות גדולות שייצגו את מדינותיהן. שירות רשתות הטלוויזיה את הציבור כמקור מידע וכמות ואיכות האתלטים שנטלו חלק בתחרויות חפפו האחד את השני, וחייבו פעילות טלוויזיונית ענפה ומתואמת. הרשתות הגדולות והעשירות הביאו עמן לכיסוי האליפויות אמצעי שידור Unilateral רבים שכללו מצלמות נוספות שהעשירו את התמונה ה- Multilateral של ה- Host broadcaster המקומי, אולפני הגשה ופרשנות משלהם בתוך האִצטדיונים, ציוותי צילום ENG, ניידות שידור שריכזו את הפעילות ה- Unilateral הזאת, ותוספת רצינית של כוח אדם מקצועי. כל זאת בנוסף לשכירת עמדות השידור הרגילות הממוקמות מעל ובסביבת קו הגמר. צריך להבין שמאפייני פעילות כיסוי Unilateral מהסוג הזה עולה ממון רב. בסדר גודל של מאות אלפי דולרים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא יכלה להרשות לעצמה מאמצים כספיים כה גדולים כאלה.

טקסט תמונה : קיץ 1999. אליפות העולם ה- 7 בא"ק בסביליה – ספרד. זהו אולפן ההגשה והפרשנות ה- Unilateral של הטלוויזיה הגרמנית ARD באליפות העולם ה- 7 בא"ק בסביליה. ARD השקיעה כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר בהפקת השידורים הללו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : קיץ 1995. גטבורג שוודיה. נשים שוודיות מהוועדה המארגנת השוודית מארחות אותי במחלקת האקרדיטציה (Accreditation) של הטלוויזיה השוודית הציבורית SVT בטרם תחילת תחרויות של אליפות העולם ה- 5 בא"ק של גטבורג 1995. (ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : קיץ 1995. אצטדיון הא"ק של העיר גטבורג בשוודיה. אני עם המפיקה של הטלוויזיה הסינית הממלכתית CCTV בעמדות השידור הסמוכות של שנינו באליפות העולם ה- 5 בא"ק בגטבורג. היא התאוננה בפני על רייטינג צפייה נמוך בסין, % 10 בלבד. פירושו של דבר כי "רק" 200.000000 (מאתיים מיליון) צופים סיניים ראו את שידורי אליפות העולם בא"ק של גטבורג 1995. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                               

מאיר איינשטיין ירש את מקומו של נסים קיוויתי. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ששָב לרשות השידור ב- 1998 אִפְשֵר לי לשָדֵר ישיר גם את שתי אליפויות העולם הבאות בסביליה 1999 ובאדמונטון – קנדה באוגוסט 2001.

טקסט תמונה : אוגוסט 2001. אליפות העולם ה- 8  בא"ק באדמונטון – קנדה. .                 זיהוי מימין לשמאל : מר אלכס גלעדי הבינלאומי בעל אחריות משולשת כבדה : סגן נשיא בכיר ב- NBC + חבר ב- IOC + יו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF, מר מנואל "מנולו" רומרו, השדר המוביל שלי מר מאיר איינשטיין, ואנוכי ערב תחילת שידורי הטלוויזיה של אליפות העולם ה- 8 בא"ק באדמונטון בירת חבל אלברטה בקנדה. (באדיבות CBC  קנדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שם הספר :

מתוך הספר "למילים יש וויזואליה משלהן" (10). כישרון התיעוד והשידור הישיר בתחומי הספורט והחדשות בטלוויזיה. קובץ מס' 10 מתוך 19 קבצים של הספר, "למילים יש וויזואליה משלהן". 

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הספר נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 1998 לספטמבר 2012.

השידורים הישירים של תחרויות הא"ק באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 גבו מנסים קיוויתי מאמץ פיזי ונפשי עצום. הוא ישב שעות ארוכות מידֵי יום בעמדת השידור באצטדיון האולימפי הפתוח ב- "Coliseum" של לוס אנג'לס ושידר משם ישיר לישראל בכל אחד משמונת הימים כעשר שעות תחרויות א"ק, מוקדמות וגמרים. השמש של קליפורניה הכתה בו וקפחה על ראשו אך הוא דבק במשימה. מפני שהיה שַדָּר אחראי ופדנט התכונן גם בכל יום כשש שעות בחדרו במלון, ב-Press center, ובאצטדיון עצמו לקראת השידורים הישירים רוויים במאות ואלפי פרטים שהכילו שמות של אתלטים מכל העולם ואין סוף תוצאות אישיות וקבוצתיות של זמנים ומרחקים. מטבע הדברים גודש אירועי ה- א"ק גררה אותו לכמות מֶלֶל אדירה ממש. ואז קרתה הטעות הבלתי הגיונית. בעת הצגת האָצָנִים בריצת הגמר ל- 100 מ' לגברים באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, תיאר נסים קיוויתי את המתח העצום בו היה שרוי האתלט האמריקני קָארְל לוּאִיס לקראת הזינוק באולימפיאדה הראשונה שלו. הוא קארל לואיס היה המועמד הוודאי לניצחון בריצה הקלסית הקצרה. אמריקה והעולם כולו ראו בו את יורשו של גֶ'סִי אוֹאֶנְס האתלט השחור הדָגוּל ההוא שזכה בארבע מדליות זהב באולימפיאדת ברלין 1936, בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ', קפיצה לרוחק, ומרוץ שליחים 4 פעמים 100מ'. בשעה שבימאי ניידת השידור של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC Sports, (שימשה כ- Host broadcaster העולמי) חשף ב- Close up את קָארְל לוּאִיס על המסך, איבד נסים קיוויתי לרגע את פוקוס השידור שלו. זה קורה לפעמים. בהיסח הדעת שידֵר למיקרופון אבחנה בלתי הגיונית בעליל. זה היה בשידור ישיר בעת ש- ABC הציגה את אתלט העַל האמריקני קבל עם ועולם. "הנה קָארְל לוּאִיס, הוא בשביל השביעי. הוא רוצה לזכות ב- 100 מ', 200 מ', ארבע פעמים 100 מ' שליחים ובקפיצה לרוחק. בדיוק כפי שעשה ג'סי אואנס באולימפיאדת ברלין 1936", אמר בביטחון למיקרופון והוסיף, "עם כל הביטחון העצמי שלו ועם כל היכולת האישית הפנטסטית שלו, רואים שקָארְל לוּאָיס מתוח מאוד, הוא נראה לי קצת חִיוֵור. מפני שהכול יכול לקרות, בזינוק, באמצע הריצה, ובסיום". ב- 1984 כבר שידרה הטלוויזיה הישראלית בצבע אך לאִבחוּן החִיוָורוֹן של קארל לואיס לא הייתה כמובן כל אחיזה במציאות. אי אפשר היה לראות שקָארְל לוּאִיס חִיוֵור מפני שצבע עוֹרוֹ היה שָחוֹר.

טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. זהו האצן האמריקני הנפלא ויפה התואר קארל לואיס. צבע עורו היה כהה מידי מכדי להבחין בחיוורונו. (Close up מתוך תמונת פרסומת של חברת "Mizuna").

נסים קיוויתי העריך אולי ש- קאָרְל לוּאִיס "חִיוֵור" בשל הלחץ העצום בו היה שרוי לפני הזינוק אך בפועל וודאי לא רָאָה זאת. הוא שידר דבר שלא ראה. אלה כמובן טעויות טיפשיות שעלולות לקרות גם לשַדָּר מצטיין שמחזיק בידיו מיקרופון נוֹן – סְטוֹפּ כשמונה שעות ברציפות מידי יום באולימפיאדה. נסים קיוויתי לא היה מעולם שַדָּר טֶפְלוֹן. כמה פליטות פה שטותיות בקריירה שידור ארוכה בת עשרות שנים שלוֹ היו נדירות, מִקריות, ובלתי חשובות אך הן נדבקו אליו כעלוקות ומצצו את דמו. את הרגעים הגדולים שלוֹ באמת סירב חלק מהציבור לזכור. העיתונות אהבה להציק לו.

יריית הזינוק לריצת הגמר ב- 100 מ' נורתה ונסים קיוויתי היה במיטבו : "זינוק טוב מאוד. בראש סם גריידי מארה"ב. אבל קארל לואיס הולך קדימה. הוא מנצח. במקום השני סם גריידי מארה"ב. במקום השלישי בן ג'ונסון מקנדה. קארל לואיס עשה זאת. 9.99 ש' בגובה פני הים. המדליה האולימפית המוזהבת הראשונה כבר מונחת בכיס".

זוהרו של נסים קיוויתי מעולם לא הוּעַם. אינני שותף לדעתו של חלק מהציבור כי דמותו הטלוויזיונית כהתה. נסים קיוויתי נשא על גבו גם את מרבית שידורי השחייה באולימפיאדת לוס אנג'לס. כשהיה עסוק בשידורי הא"ק, הטלתי על יורם ארבל להחליף אותו כשדר שחייה בבריכה. במשחה הגמר ל- 200 מ' בסגנון פרפר באולימפיאדת לוס אנג'לס 84', ניצח במפתיע האוסטרלי ג'ונאת'ון סִיבֶּן (Jonathon Sieben) את המועמד לניצחון מיכאל גִרוֹס (Michael Gross) מגרמניה, עָנָק שגובהו 2.02 מטרים. יורם ארבל התבלבל בשידור הישיר והעניק את הניצחון לשחיין הגרמני שהיה אומנם Favorite (מועמד לניצחון) אך הפסיד. יורם ארבל היה על סַף טביעה טלוויזיונית בבריכה האולימפית. הפרשן הוותיק והמצטיין שלי יוסף "יוֹז'וֹ" טלקי הציל אותו. הפרשן בעל העין החדה העיר לוֹ ויורם ארבל חסר הביטחון בבריכת השחייה שָב כעבור זמן קצר ותיקן את עצמו. מי זוכֵר ליורם ארבל את טעותו האומללה. מלאכת זיהוי המנצחים בתחרויות הספורט (הֶרֶף של מֵאית שנייה או שתיים מפרידים בין המקום הראשון לשני) היא אֶבֶן יסוד בשַדָּרוּת הספורט. נסים קיוויתי היה שַדָּר אולימפי בנפשו. יורם ארבל היה שַדָּר של מוּנדיאלים.

טקסט תמונה : 1984. יורם ארבל (משמאל) ופרשן השחייה האגדי יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל. יורם ארבל עמד על סף טביעה בבריכה האולימפית של לוס אנג'לס 1984. יוסף טלקי הציל אותו. אפילו שדר ספורט עתיר ניסיון ברמתו של יורם ארבל נתקל בקשיים רבים בשעה ששידר מקצוע ספורט שלא הכיר. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בימי ה- בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באוקטובר 1971, הטילו דן שילון ואלכס גלעדי על נסים קיוויתי משימת כיסוי נכבדה, שידור אליפות אירופה בא"ק שנערכה בהלסינקי בירת פינלנד. לתחרות הזאת הייתה חשיבות רבה מפני שהיא שימשה מבחן כוחות לאתלטים ולאתלטיות האירופיים לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 הממשמשת ובאה. נסים קיוויתי שהיה בימים ההם כתב "ידיעות אחרונות" בלונדון שם גם התגורר עם רעייתו רותי כהן ז"ל טס להלסינקי והיה בנוסף המפיק והטכנאי של עצמו. אלכס גלעדי ביקש ממני לצפות בטייפים VTR בעלי רוחב פס של 2" (שני אינטשים) שאותם שידר נסים בהלסינקי בעבור מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הצבתו של שַדָּר ישראלי באירוע החשוב תשעה חודשים לפני אולימפיאדת מִינְכֶן 72' היה הישג עיתונאי חשוב של דן שילון ואלכס גלעדי. בימים ההם לא הייתה עדיין תקשורת טלוויזיה לוויינית בין ישראל לאירופה. תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה הייתה בתהליך הקמתה ועדיין לא אופרטיבית. שוממה. נסים קיוויתי הקליט את קולו באולפני הטלוויזיה הפינית YLE בהלסינקי ושלח משם את הטייפים הכבדים לישראל. בתקופה ההיא הוא היה שַדָּר בודד בעמדת השידור ועשה את עבודתו ללא פרשן צמוד לידו. תפקידי הצנוע היה להרכיב את הטייפים על מכונות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) ולצפות בירושלים בחומר השידור של נסים קיוויתי כדי להציע לאלכס גלעדי את האירועים הראויים והנבחרים על פי הבנתי לשידור ב- "מבט ספורט".

זה היה באחד מימי השישי של הסתיו הירושלמי. עליתי אחה"צ לירושלים מתל אביב ההומה. כשהגעתי לבירה חשתי לפתע היטב את השקט ואת אווירת השבת היורדת על העיר. תחושה מיוחדת של רוגע, שקט, וקדושה שלא היו מוכרים לי. וודאי לא לתושב רמת אביב כמוני. נראה לי שאין אח ורע לתחושת אווירת השבת הירושלמית בשום מקום אחר בארץ. אהבתי גם את מזג האוויר הנפלא של עיר הקודש. אהבתי את ירושלים. הצפייה המוקדמת בשידורי נסים קיוויתי נועדה לצורך ניפוי מוקדם של החומר הרלוואנטי, כדי לחסוך בזמן העריכה היקר למחרת בשבת בעת הכנת "מבט ספורט" לשידור במוצאי שבת. הייתי אז בראשית צעדיי כאיש טלוויזיה בתחילת דרכי הארוכה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. טרם הפנמתי את הרעיון, "כי לכל שבת יש מוצ"ש".

באוקטובר 1971 נגלה לי נסים קיוויתי לראשונה במלוא יכולתו וכישרונו המקצועי . שַדָּר טלוויזיה ורדיו וגם עיתונאי בעל מוניטין ששירת את "ידיעות אחרונות" ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה, שמעולם לא ראיתיו, אך ידעתי מי הוא. שמו עלה לכותרות בשעה שמילא בהצלחה ב- 10 באפריל 1960 בשידור רדיו מבלגראד את מקומו של שַדָּר הספורט הנודע בימים ההם נחמיה בן אברהם, במשחק הניצחון ההיסטורי של נבחרת ישראל על יוגוסלביה 1:2. עבורי הוא היה מוסד שידור מזה שנים רבות.

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. לונדון. נסים קיוויתי היה מוסד שידור נכבד בפני עצמו זמן רב לפנינו. הוא היה שַדָּר ועיתונאי מוכשר משכמו ומעלה. כאן הוא מארח בשנות ה- 60 בעמדת השידור באִצטדיון "וומבליי" בלונדון את שחקן התיאטרון והקולנוע הישראלי וחתן פרס ישראל, חיים טופול. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור חבות לנסים קיוויתי חוב עולם. כעבור שנים סיפר לי, "יואש, לא תאמין לי אבל חיים טופול שימש לעת מצא פרשן כדורגל טוב בשידורי ה- BBC שלי בלונדון". (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אליפות אירופה בא"ק בהלסינקי באוקטובר 1971 כוסתה בצורה מרשימה ע"י הטלוויזיה הפינית הממלכתית YLE. בימוי צילומי ה- Video, התאורה הטובה, חדוּות הצילום, ועושר המצלמות של הרשת הקטנה, היוו חידוש מפליג וניגוד משווע לעוֹני צילומי הפילם הדהויים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ופילוסופיית הכיסוי כאן. צפיתי מוקסם בחומר הצילום והשידור שהגיע אלינו מוקלט על הטייפים של חברת AMPEX בעלי רצועות מגנטיות ברוחב של 2 אינטשים המגולגלות ומאופסנות בטייפים באריזה כבדה. מנחם וולף היה הטכנאי שלי. הוא השחיל מעשה אומן את הרצועה המגנטית הרחבה המתפתלת בין ראשי ה- Video והקרין על המוניטור את הפלא השמיני. האינפורמציה האלקטרונית שהוקלטה בהלסינקי הפכה לתמונה וקוֹל בירושלים. קולו המתכתי של נסים קיוויתי ויכולת השידור והתיאור שלו הפכו את הצפייה באליפות הא"ק האירופית הנערכת בהלסינקי על מכונת ה- VTR המסורבלת בירושלים (ראשי תיבות של Video Tape Recording) לחוויה בלתי נשכחת. השפה העברית התקנית והעשירה שהייתה שגורה בפיו , ההבנה העצומה שלו ביסודות הספורט ובעיקר ב- א"ק, ושליטתו ברזי השידור הישיר הטלוויזיוני גימדה את כל שדרי "מבט ספורט" האחרים בימים ההם ועשתה אותם אפרוריים. נסים קיוויתי הפך בבת אחת לשַדָּר מפורסם ומוכשר בטלוויזיה. הוא היה עובד Free lancer של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששילמה לו פרוטות. זאת הייתה עבודה צדדית שלוֹ. הוא בכלל שימש באותה העֵת עיתונאי בכיר של "ידיעות אחרונות" בלונדון אך בד בבד היה גם האיש למשימות מיוחדות של ראשי מחלקת הספורט דן שילון ואלכס גלעדי, למרות שישב הרחק מירושלים, בלונדון. יכולת השידור העיתונאית וכישרון התיאור של נסים קיוויתי הפכו לשם דבר ושיחת היום במחלקת הספורט בימים ההם של 1971. כוכבו זרח. מי שמע אז בכלל על יורם ארבל. השדרים המובילים במחלקת הספורט ב- 1971 היו אז איתן עמית, חנוך קינן, יאיר שטרן, וכמובן דן שילון, ואלכס גלעדי. נסים קיוויתי האפיל על כולם בעֵת ההיא וניצב מעליהם בדרגה שלמה. הוא היה גם מחדש הלשון העברית בשידורי הספורט. בשידורי הא"ק והשחייה הדרמטיים שלו שמעתי לראשונה את הביטוי המטפורי, "הוא לוחץ על הדוושה" (מאיץ את קצב הריצה), ו/או, "הרצים נכנסים לישורת האחרונה" (מסיימים את ריצתם על הקשת ונכנסים לריצה על קטע ישר). גם בשידורי הכדורגל טבע מונחים חדשים משלו. "להרשית את הכדור" (מצב של הבקעת שער בו הכדור פוגש את רֶשֶת השער), "למַרְכֵּז את הכדור" (לבעוט ו/או למסור את הכדור למרכז), "לתָּקֵל את היריב" (לקוח מהמילה האנגלית Tackle – לבלום את היריב), "ליָירֵט את הכדור" (להשתלט על כדור של היריב בעת מעופו) . השימוש במונחים האלה היו המצאות לשוניות שלו.

ריצת הגמר ל- 10000 מ' באליפות אירופה בהלסינקי באוקטובר 1971 הייתה דוגמא אופיינית ליכולת השידור והתיאור הפוריים שלנסים קיוויתי. התפתח שם מאבק צמוד ודרמטי בין הרץ הפיני המהולל יוּהָא וָואטָאיְינֶן (לָאסֶה וִוירֶן נחשב אז לרץ השני בטיבוֹ בפינלנד) והמזרח גרמני יוּרגֶן הָאסֶה. ב- 350 המטרים האחרונים של הריצה לחץ יוּהָא וָואטָאיְינֶן על הדַוְושָה והחל בפיניש מדהים של אָצָן לעבר קו הסיום. בסגנון ריצה יפהפה הוא ניתק מיוּרגֶן הָאסֶה אֶרֶך הרגליים וחצה ראשון את חוּט המטרה לקול שאגות עשרות אלפי צופים בני ארצו חובבי א"ק. נסים קיוויתי שידר נפלא את הריצה. כשחלף יוּהָא וָואטָאינֶן על פני קו הסיום, שאג נסים קיוויתי למיקרופון : "יוּהָא וָואטָאיְינֶן מנצח, הוא השאיר מאחור את יוּרְגֶן הָאסֶה הגרמני. איזו ריצה מדהימה. יוּהָא וָואטָאיְינֶן הוא אלוף אירופה החדש, הוא לבטח מועמד בטוח למדליית הזהב באולימפיאדת מינכן בעוד פחות משנה". הרץ הפִינִי לא שָקָט על שמריו והֵכין לנסים קיוויתי ואולי גם לשדרים האחרים סוג של "הפתעה" כשלא הפסיק את תנופת ריצתו הנהדרת גם לאחר שחצה את קו הסיום. העייפות לא ניכרה בו למרות המאמץ העצום שהשקיע. הרצים האחרים שהגיעו אחריו נעצרו וחיפשו לשאוף חמצן לריאותיהם. יוהא וואטאיינן לחלוטין לא היה מותש והמשיך להקיף את מסלול האִצטדיון בריצת גָאלָה כשהאדרנלין זורם בשפע בעורקיו, כאילו ריצת ה- 10000 מ' הדרמטית טרם הסתיימה, והוא מודה לקהל הנרגש בנִפנופי יד. נסים קיוויתי מצא בשנייה אחת את הניסוח המתאים ביותר לסיטואציה הזאת. הוא שאל בפליאה את המיקרופון שלוֹ ושִידֵר לטֵייפּ ההקלטה כלהלן : "מאַין נותר ביוּהָא ווָאטָאיינֶן הכּוֹח… ?", ומייד הֵשיב לעצמו, "למנצחים יש תמיד כּוֹח…המפסידים הם העייפים…!". במילים האלה סיים את השידור שלוֹ. ניסוח מזהיר. רק שַדָּר דָגוּל כנסים קיוויתי יכול היה להגות מילות סיכום כל כך הגיוניות, כל כך פשוטות ונכונות, ולכן כל כך מקסימות. רב אמן בניסוח בשידור ישיר. הטייפ שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. נסים קיוויתי ניצב בימים ההם ברמה אחת כעיתונאי ושַדָּר מעל כל הקולגות שלו בירושלים. דן שילון ואלכס גלעדי העריכו אותו מאוד ושניהם חבים לו חוב גדול. אני יודע זאת מפני שהייתי שָם. ניצבה בפניהם דילמה קשה איך מצרפים את שַדָּר הטלוויזיה המוכשר הזה מהר ככל האפשר לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבלי לפגוע באגו של האחרים. נדרשו שמונה שנים לכך מאז עלה לגדולה בשידורי אליפות אירופה בא"ק של הלסינקי 1971 ושל אולימפיאדת מינכן 1972. נסים קיוויתי היה לא רק שַדָּר ועיתונאי דגול. הוא היה אדם אָהוּב.

נסים קיוויתי נולד בכוויית ב- 23 בנובמבר 1926. הוא היה עיראקי – כווייתי שעִבְרֵת את שמו ל- קיוויתי. בתום מלחמת העצמאות ב- 1949 טס לאנגליה ללמוד הנדסת טלפונים אך בורא העולם תכנן לו קריירה שונה. בתחילת שנות ה- 50 נעשה לשַדָּר רדיו ב- BBC. במרוצת השנים מונה לשליח וכתב העיתון "ידיעות אחרונות" באנגליה. הוא היה עיתונאי אמין ומוכשר שרכש מייד את אימונם של נוח מוזס בעל העיתון והעורך דוב יודקובסקי. ב- 1973 שוּדְרַג למשרה הבכירה של כתב העיתון בארה"ב. נסים קיוויתי נודע בחיבתו הגדולה למוסיקה קלאסית ובאהבתו העצומה לספורט. איש אשכולות. מחזיק עֵט וסֶפֶר, מוכשר בכתיבה, מארח נפלא, בשלן מצוין, איש שיחה נבון, ג'נטלמן מאיר פנים בעל חינוך אנגלי. אישיות נדירה בעלת שיעור קומה.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה הקודמת. לונדון. נסים קיוויתי משדר ב- BBC  בראשית שנות ה- 50. הוא היה שַדָּר ספורט נפלא שספג את תרבות השידור והספורט הבריטית. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1979 פרש מעבודתו בעיתון "ידיעות אחרונות", ואלכס גלעדי שניהל אז את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, נקט יוזמה והזמין את האיש המזהיר הזה להצטרף לשורותיה. זה נעשה באיחור של שמונה שנים. אלכס גלעדי בעל טביעת העין הטלוויזיונית קטף פרי בָּשֵל ואיכותי מזן משובח והצהיר אז בפניי כלהלן : "יואשיש, אני מביא שַדָּר מצוין ועיתונאי איכותי שיודע גם לכתוב, אדם משכמו ומעלה שיקדם את שידורי מחלקת הספורט וישפר את הישגיה". אלכס גלעדי צָדָק. נסים קיוויתי הגיע למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעבודה במשרה מלאה כשהיה כבר בן 53. גם בשנים שהיה כתב ושַדָּר פרי לאנסר מאז 1968 שחי בכלל באנגליה הייתה לו השפעה גדולה על התפתחות שידורי הספורט. לא כל שכן בתקופה שהתחבר בכל גופו ונשמתו למחלקת הספורט ועבר לגור בירושלים. הוא ייחשב לעַד כאחד מגדולי השַדָּרִים העיתונאיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים.

מתוך פרק 18 של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "למילים יש וויזואליה משלהן". נסים קיוויתי מפריך את השמועה כי "העיתונאות היא רכילות מאורגנת". פרידה משַדָּר דָגוּל. אחד משדרי הספורט הגדולים ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים.

ציטוט : "עיתונאות היא רכילות מאורגנת". (אדוארד אגלסטון).

בשנות ה- 70 של המאה הקודמת הזדמן לתוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" ברגע האחרון לפני סגירת המהדורה קטע כדורגל קצרצרה ממשחק בין נבחרות דנמרק ונורווגיה. דנמרק ניצחה 0:1 ואלכס גלעדי הטיל את אחריות העריכה ושידורה (Voice over מהאולפן) על הכתב יאיר שטרן לשדר מן האולפן את מהלך הבקעת השער. יאיר שטרן ניסה להשיג מידע על הרכבי הנבחרות אולם דא עקא ללא הצלחה. הוא לא ידע את שֵם כובש השער ובדה והמציא מלִבּוֹ כלהלן : "את השער הבקיע יֶנְסֶן", סיפר לצופים הרבים. בתום "מבט ספורט" שאלתי את יאיר שטרן מדוע הוא מוסר אינפורמציה עיתונאית לא בדוקה לצופים. הוא לא חשב שנייה והשיב לי מִנֵּיה וּבֵיה, "תראה יואש אלרואי, השם יֶנְסֶן הוא שם דֶנִי אופייני ומקובל ולכן איש מהצופים לא יטיל ספק במהימנות האינפורמציה שלי". למחרת הוברר שאת השער הבקיע דווקא שחקן בשם מַרְק טוֹרְסֶן, אבל יאיר שטרן צדק. איש מהצופים לא הטיל ספק במהימנות האינפורמציה שלו. למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הגיעה שום תלונה.

בעת ההיא במחצית השנייה של עשור ה- 70 של המאה שעברה החליט מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי להפיץ את תרבות ספורט החורף במדינת ישראל באמצעות "מבט ספורט". במגזינים החדשות EVN 1  ו- EVN 2 (מילת קוד של Eurovision) ששלח ה- EBU מידֵי ערב בסירקולציה התקשורתית האירופית שלו, החלו להופיע יותר ויותר קפיצות סקי נחשוניות. נועזות ומעוררות התפעלות. סוג של ספורט שלא היה מוכר בעת ההיא לצופי הטלוויזיה בישראל, למעט אולי אזרחי המדינה הוותיקים שנולדו בקונטיננט האירופי. לשיא התעוזה נחשבה "מקפצת אוֹבֶּרסְדוֹרְף" הענקית באתר הסקי הגרמני המפורסם אוברסדורף שגובהה 145 מטר. הקופצים ממנה צברו מרחק עצום בדאייה הממושכת עם המגלשיים הצמודות והגיעו למרחק של קרוב ל- 200 מטר. רשת הטלוויזיה הצרפתית הממלכתית "אנטנה 2" (Antene 2) שלחה אלינו מ- אוֹבֶּרְסְדוֹרְף תמונות מרהיבות. מכיוון שהאינפורמציה אודות ספורט החורף הייתה חדשנית ולא מוכרת לצופים נבחר יאיר שטרן השַדָּר הבכיר והוותיק של מחלקת הספורט sאז ע"י אלכס גלעדי להטמיע אותה בקרב הציבור הישראלי חובב הכדורגל. הקטע הדרמטי בן שלוש דקות שהוקרן על מסך הטלוויזיה היה יפהפה. יאיר שטרן שידר אותו כמובן Off tube מעמדת השידור באולפן בירושלים בהתלהבות ובנחרצות והילל את  קופץ הסקי הנפלא העונה לשֵם Relanti מרחף באוויר שלוש פעמים בהצלחה גדולה, וזוכה במקום הראשון. בתום התוכנית טִלְפֵּן למערכת הספורט שלנו העיתונאי הידען מיכאל "מייק" קרנון ונזף חמורות ביאיר שטרן. מייק קרנון סיפר לנו שפירושה של המילה הצרפתית Relanti היא הילוך חוזר כמו Replay באנגלית, ולא שֵם של קופץ סקי. מייד הבנו כולנו את גודל הטעות. יאיר שטרן שוב חיפף ושידר לצופי הספורט בעצם שלושה הילוכים חוזרים של שלושה קופצים שונים. היות ולא הייתה שום כתובית המזהה את המתחרים למעֵט זו של "Relanti", סָבָר יאיר שטרן לתומו (מבלי לאמת את האינפורמציה המועטה שבידו) כי Relanti הוא אותו קופץ סקי המצליח והמפורסם שהטלוויזיה הצרפתית בחרה להראות אותו שלוש פעמים רצופות על המסך בגלל הצטיינותו.

ב- 1981 רצה הפועל ת"א לאליפות המדינה בכדורגל. את הקבוצה אימן דוד "דוּבִיד" שוויצר ועמד לרשותו צוות שחקנים מוכשר בראשותם של משה סיני, שבתאי לוי, גילי לנדאו, יעקב אקהויז ואחרים. אחד המשחקים הקשים שלהם היה בנתניה. שלחתי לשם את ניידת השידור הגדולה שלנו והפקדתי את המיקרופון בידיו של נסים קיוויתי. זאת הייתה השנה הראשונה לניהולי את שידורי הספורט. התלבטתי אם להצטרף למפיק השידור שלי אמנון ברקאי. סוג של התלבטות שתמיד ליווה אותי לאורך השנים הרבות האם לשבת בניידת השידור ו/או באולפן השידור כמפיק ראשי ומנהל שידורי מחלקת הספורט לצִדָם של המפיק והבימאי. לישיבתי במוקד והמעקב אחרי ביצוע המשימה סמוך כל כך לצֶוֶות השידור עצמו יש יתרונות רבים אך גם חיסרון אחד בולט. אתה נוטל את הסמכות והאחריות על עצמך בשעה שאתה מתערב בעל כורחך ברגעי מחלוקת ומשבר ומתקן שגיאות. בכך אתה עלול לשבור את המנהיגות של הכפופים לך לעינֵיי כל. קיים הבדל עצום בין תיקון שגיאות וחלוקת הוראות לצוות השידור שלי מעמדת פיקוד רחוקה בסגנון של Remote Control, לבין שהייה וישיבה צמודה לידם במוקד השידור. מעולם לא צפיתי בשידורים שלי בארץ או בעולם מתאי הכבוד באִצטדיונים, בהיכלים, ובמגרשים. תמיד שהיתי במוקדי ביצוע השידור עצמם יחד עם עוֹבדַיי. ראיתי את האירועים שאותם שידרתי לאומה רַק באמצעות מצלמות הטלוויזיה. בניידות השידור, אולפני השידור, ובעמדות השידור ותמיד מחובר לטלפונים, קווי שידור ארבעה גידיים (Four wire), וטלפונים סלולאריים. ללא חֵיל קֶשֶר מודרני אינך יכול לפקד ביעילות על גייסות השידור שלך. לעיתים צפיתי בשידורים גם מעמדת הפיקוד שלי במחלקת הספורט מחובר למוניטורים שלי ולחוטי סוללת טלפונים כמו באינפוזיה כדי לעמוד בקשר ישיר עם מפיקי השידור. התערבתי פעמים רבות בשידורים והערתי את הערותיי, אך תמיד השתדלתי ועשיתי כל מאמץ לשמור על כבודם של העובדים במחיצתי, השדרים, הפרשנים, המפיקים, הבימאים, והטכנאים, וגם נערות ה- Character generator (מכונת הדפסה אלקטרונית).

לבסוף החלטתי להצטרף למפיק אמנון ברקאי והשַדָּר נסים קיוויתי בנתניה. באחד ממהלכי המשחק כבש משה סיני שחקנה הצעיר של הפועל ת"א שער מרהיב מבעיטה ממרחק של 25 מטר. נסים קיוויתי היה נלהב אך מבוּקָר. הוא יָרָה למיקרופון את הטקסט הבא : "איזה שער נפלא, לאורך כל הדרך הייתה רשומה על הכדור הזה הכתובת שער", והוסיף, "לאיציק וויסוקר שוער מכבי נתניה לא היה כל סיכוי למנוע את כיבוש השער היפהפה של משה סיני". הדָוָור מצא את הנמען. הפועל ת"א ניצחה במשחק 1:2 וזכתה באותה עונה באליפות. שלחתי את אורי לוי לעשות כתבת "פרופיל" על משה סיני הצעיר שנשקף לו עתיד מזהיר בקבוצתו וגם בנבחרת הלאומית של ישראל. אורי לוי שאל את השחקן הצעיר והמצטיין בכתבה, "תגיד לי איזה הוֹבִּי יש לך חוץ מכדורגל ?". משה סיני מיהר להשיב : "כדורגל  אנגלי!".

בחודש דצמבר 1991 פרש נסים קיוויתי לפנסיה כשהוא בשיא כוחו. זהו רגע קשה ומאכזב לכל איש ואישה שפורשים מהשירות הציבורי לא בגלל אי יכולתם או בשל חוסר כישרונם, אלא נוטשים את השורות מפני שכך נקבע בתקנון ממשלתי יבש. בגיל 65 נגזר על כל אדם בשירות הציבורי לצאת לגִמלאות ולפנות את מקומו למרות שהוא עדיין מצוי בשיא כוחו הגופני והמנטאלי. נסים קיוויתי ניצב בפסגת היצירה שלו כשפרש ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ערכתי לנסים קיוויתי מסיבת פרידה אינטימית במסעדה ירושלמית בהשתתפות כל אנשי מחלקת הספורט. הזמנתי לחגיגת הפרידה מנסים קיוויתי גם את מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, אלכס גלעדי הבלתי נשכח חבר הועד האולימפי הבינלאומי וסגן נשיא בכיר ב- NBC, האיש שהביא את נסים קיוויתי למחלקת הספורט ב- 1979 וגם את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהל חטיבת החדשות בעבר מר חיים יבין שהעריך והוקיר את פועלו של נסים קיוויתי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותה העת בסופה של 1991 יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות אלימלך רם ז"ל שהוזמנו אף הם להיפרד מהשַדָּר הדגוּל לא טרחו להגיע כדי לומר לו שלום ולהודות לוֹ על תרומתו העצומה למען שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. נסים קיוויתי היה האיש הנכון במקומות הנכונים במשך עשרות שנים. יעידו על כך קטעי הווידיאו הרבים שלוֹ שצבר כשַדָּר שלנו בקריירה הארוכה שלו. בחרתי להקרין חלק מהם לכבודו במסיבת הפרידה הזאת. רגעי שידור אלמותיים שהביאו לו ולנו תהילת עולם.

טקסט תמונה : דצמבר 1991.  מסעדה מזרחית בירושלים. אני נפרד משדר ועיתונאי דָגוּל, נסים קיוויתי. נסים קיוויתי בן 65 (מימין) יוצא בדצמבר 1991 לגִמלאות בשיא כוחו . נסים קיוויתי הפריך את השמועה 'שהעיתונאות היא רכילות מאורגנת'. כאן אני נפרד ממנו בארוחת ערב חגיגית במסעדה ירושלמית שערכה לו מחלקת הספורט בדצמבר 1991. הוא היה שדר דגול וידיד אמת. בלתי נשכח. לידי רעייתי יעל תג'ר. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשעבר חיים יבין, ואלכס גלעדי ביקשו להשתתף במסיבת הפרידה מאישיות טלוויזיונית יוצאת דופן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל ומנהל חטיבת החדשות אלימלך רם ז"ל דחו את הזמנתי ולא נפרדו ממנו. (צילום איציק בורוכוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                   

טקסט תמונה : דצמבר 1991. אלכס גלעדי גייס את נסים קיוויתי למחלקת הספורט ב- 1979. ב- 1991 הוא אלכס גלעדי הגיע מלונדון להיפרד ממנו. מאחור נראה שלום נתנאל מפקח טכני בטלוויזיה. הוא הקים במסעדה מערכת טלוויזיה במעגל סגור בה יכולנו להקרין לנסים קיוויתי את קטעי ה- Video מאירועי הספורט הגדולים ששידר בקריירה המפוארת שלו. (צילום איציק בורוכביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דצמבר 1991. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל מימין נפרד מנסים קיוויתי ומעניק לו תשורה בשם המוסד שאותו שירת השדר הדגול מאז 1970.                             (צילום איציק בורוכוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דצמבר 1991. חיים יבין (בן 59 בצילום) נפרד מנסים קיוויתי (בן 65 בצילום). הוא העריך מאוד את אישיותו של נסים קיוויתי כשדר טלוויזיה ועיתונאי. חיים יבין אמר לי לא אחת, "נסים קיוויתי הוא איש בעל תרבות שידור". פרישתו לעַד של נסים קיוויתי ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אובדן גדול לשידור הציבורי. (צילום איציק בורוכוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 10 באפריל 1960 האזנתי כרפתן בקיבוץ אפיקים תוך כדי חליבת הפרות לשידור הרדיו ההיסטורי של נסים קיוויתי מבלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה, בו ניצחה ישראל ניצחון סנסציוני במשחק כדורגל בטורניר הקדם אולימפי את יוגוסלביה 1:2. לא יכולתי לשַעֵר לעצמי אז שדרכי תצטלב בעתיד עם דרכו של האדם הענק הזה כל כך הרבה פעמים. ל- אחר פרישתו לגִמלאות לא שרד כאישיות טלוויזיונית. הוא נשכח. דווקא מייסדי חברות "רשת" ו- "קשת" ב- 1993 בערוץ 2 המסחרי, המנכ"לים דן שילון ואלכס גלעדי שכחו את מי שהיה פעם מורם ורבם. הם השאירו אותו בצד מחוץ לטריטוריה שלהם.

ב- 17 בדצמבר 1991, כתבתי לנסים קיוויתי בכתב ידי מכתב פרידה אישי. הנה חלקו הפותח והמסיים [1]. .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט – ירושלים                                                              17.12.1991                                                                                                  

נסים אהובי,  אהבתיך…

…שימשת בהצלחה רבה כעורך, כתב ומפיק במחלקת הספורט בנוסף להיותך שדר נפלא. הישגיך משמשים פסגה ומופת לעבודתך רבת השנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היית ונשארת בעבורנו איש מקצוע מעולה ומודל לחיקוי. מופת ומודל לחיקוי מן הדרגה הנעלה ביותר. חרוץ, דייקן, אחראי, שקול, ורציני. לעולם לא אשכח ולא נשכח את תרומתך העצומה והחשובה במשך יותר משני עשורים של שנים , למען התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני אוהב אותך אהבה גדולה ורבה, ואומר לך מילה אחת : תודה ! דרך צלחה והרבה מזל טוב, בריאות ואושר ליום הולדתך ה- 65.

(הרשה לי לשלוח את המילים האלו שנכתבו אליך בכתב ידי ובדם לִבִּי, גם לידיעתם של מנכ"ל רשות השידור, מנהל הטלוויזיה, ומנהל חטיבת החדשות).

באהבה ורֵעוּת לתמיד,

יואש  אלרואי

טקסט מסמך : 20 בדצמבר 1991. ההתכתבות האישית האחרונה בין נסים קיוויתי לביני. הוא ייזכר כעיתונאי ואיש טלוויזיה נפלא וגדול שדרי הא"ק שלנו בכל הזמנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נסים קיוויתי היה עיתונאי ושדר ספורט בתקופה שחלפה לבלי שוב. הוא ייזכר כשַדָּר א"ק דָגוּל בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 20 שנה, 1991 – 1971. שַדָּר א"ק בטלוויזיה הישראלית ברמתו של שַדָּר הא"ק הנפלא של  רדיו ה- BBC הבריטי הארולד אייברהאמס (Harold Abrahams) אלוף אולימפיאדת פאריס בריצה ל- 100 מ' (בתוצאה של 10.6 ש'). הצלחתו ויתרונו של נסים קיוויתי בשידור Play by play של ענף הספורט הייחודי הזה בטלוויזיה על פני שדרים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נבעו ממיומנויות שידור מורכבות בהן ניחן גם מפני שהיה אתלט בעברו כמו הארולד אייברהאמס.  שידור ישיר בטלוויזיה של תחרויות א"ק באירועים סדר גודל של אולימפיאדות ואליפויות עולם היא משימת שידור הסבוכה והקשה ביותר בטלוויזיה מבין כל ענפי הספורט.

טקסט תמונה : יולי 1924. זהו הארולד אייברהאמס יהודי – אנגלי שניצח באולימפיאדת פאריס 1924 בריצת הגמר ל- 100 מ' בזמן של 10.6 ש'. הוא הפך מאוחר יותר לשדר ספורט מזהיר ברדיו ה- BBC. מעט מאוד ספורטאים בעלי מוניטין בינלאומי הפכו לשדרי רדיו וטלוויזיה במדינותיהם. (צילום מ- 1923).

טקסט תמונה : אולימפיאדת פאריס 1924. הארולד אברהאמס (מס' חולצה 419) זוכה במדליית הזהב בריצת 100 מ' בתוצאה 10.6 ש'. (באדיבות IOC).

טקסט תמונה : 1930. הארולד אברהאמס (מימין חובש צעיף לבן) משדר ישיר תחרות א"ק מעמדת הרדיו של ה- BBC. (באדיבות ה- BBC).

טקסט תמונה : קיץ 1944. נסים קיוויתי בן 18 מנצח באליפות ארץ ישראל לנוער ב- 1944 בריצה ל- 800 מ' . (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : קיץ 1949. אליפות ישראל בא"ק באִצטדיון המכבייה בתל אביב. נסים קיוויתי (מימין בגופיה הלבנה) מנצח את עמוס קריזה מהפועל פ"ת בריצה ל- 800 מ' ומוכתר לאלוף ישראל. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : 1955. לונדון בירת אנגליה. נסים קיוויתי (משמאל, בן 29) יחדיו עם העיתונאי דן פתיר – פחטר (מימין, בן 24) לידו באִצטדיון "ווייט סיטי" (White city). (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אליפות אירופה בא"ק 1950. נסים קיוויתי עם האלופה האולימפית מצרפת, אתלטית שהייתה פסנתרנית מצוינת גב' מישלין אוסטרמאייר. היא זכתה בשתי מדליות זהב במשחקי אולימפיאדת לונדון 1948 בזריקת דיסקוס והדיפת כדור ברזל. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1956. נסים קיוויתי מראיין ברדיו ה- BBC בלונדון את ילד הפלא הישראלי והפסנתרן דניאל ברנבוים בן ה- 14. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. לונדון. נסים קיוויתי (שני מימין), אדווין איתן (במרכז), וחגי פינסקר (משמאל) מראיינים את ראש הממשלה לוי אשכול בעת ביקורו בלונדון. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה גם הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "הפקות חובקות ארץ ועולם" בסדרה בת 13 הספרים הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : יולי 1952. אולימפיאדת הלסינקי 1952. נסים קיוויתי (משמאל) עם ארבעת האתלטים הישראליים ערב התחרויות באולימפיאדת הלסינקי 1952. זיהוי העומדים מימין : אריה קליינשטוב (נווה) ואריה גליק. זיהוי הכורעים מימין : אורי גָלִין (עם הדיסקוס) ו- דוד טבק. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1952. אולימפיאדת הלסינקי 1952. נסים קיוויתי מראיין את הקלעים הישראליים באולימפיאדת הלסינקי 1952. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אפריל 1960. לנסים קיוויתי נפלה זכות גדולה לשדר את אחת מנבחרות הכדורגל האיכותיות ביותר של ישראל בכל הזמנים ישראל מנצחת ב- 10 באפריל 1960 ניצחון סנסציוני את יוגוסלביה בביתה 1:2 במסגרת קדם אולימפיאדת רומא 60'. את שני השערים לזכות ישראל כבש רפי לוי (כורע ראשון משמאל) בדקות 2 ו- 67. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אמציה לבקוביץ (הפועל ת"א), גדעון טיש (הפועל ת"א ), יהושע "שייע" גלזר (מכבי ת"א), נחום סטלמך (הפועל פ"ת), דוד בנבנישתי (הפועל ירושלים), אברהם מנצ'ל (מכבי חיפה), והשוער יעקב חודורוב (הפועל ת"א). זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : אהרון אמר (מכבי חיפה), צבי מוייססקו (מכבי נתניה), רחביה רוזנבוים (הפועל ת"א), ורפי לוי (מכבי ת"א). (התמונה ניתנה לי באדיבות הארכיונאי רוני דרור והתאחדות הכדורגל הישראלית). הערה שלי : התמונה הזאת צולמה שבוע קודם לכן ב- 3 באפריל 1960 באתונה שם הפסידה ישראל ליוון 2:1. אולם מדובר בהרכב שחקנים זהה למעט יצחק נהרי (הפועל פ"ת) שהחליף ביוגוסלביה את רחביה רוזנבוים (הפועל ת"א).

כישרונו העיתונאי של נסים קיוויתי לא נעלם מאנשי העיתון "ידיעות אחרונות" נוח מוזס ודוב יודקובסקי. הם מינו אותו לשליח העיתון בלונדון. ב- 1973 שידרגו אותו והעניקו לו את התפקיד היוקרתי של כתב "ידיעות אחרונות" בוושינגטון.

טקסט תמונה : שנת 1973. נסים קיוויתי בתווך עם מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר (משמאל) וכתב CBS מארווין קאלב. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1976. השדר והעיתונאי נסים קיוויתי (מימין) מסקר את ביקורו של ראש הממשלה יצחק רבין בארה"ב. כאן הוא נראה לוחץ את ידו של מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר בסטייט דיפרטמנט ב- 1976. ראשו של ראש הממשלה יצחק רבין מציץ משמאל. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נסים קיוויתי בוושינגטון בקדמת הבית הלבן בוושינגטון ב- 1976 עם דן מרגלית (שני מימין) שליח עיתון "הארץ" ויעקב אחימאיר (משמאל) שליח הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. מימין העיתונאי האמריקני וולף בליצר. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : מכתב הפרידה שלי לנסים קיוויתי ב- 17 בדצמבר 1991 כשיצא לפנסיה מרשות השידור בהגיעו לגיל 65.

השידור הישיר Play by play של אירועי הספורט והחדשות בטלוויזיה הוא המבחן העליון של השַדָּר. מעטים מצליחים בו. זאת הסיבה שהטובים באמת בשני התחומים האלה, ספורים. על החבורה המצליחנית המצומצמת הזאת של שדרי הטלוויזיה הכישרוניים נמנה נסים קיוויתי. נסים קיוויתי הוא לבטח גדול שדרי הא"ק והשחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים ואחד הטובים בתבל בתחום. רב אומן בבניית הדרמה בשידור ישיר על כל מרכיביה ובעל כושר ביטוי עילאי ונדיר. אחד משיאיו של נסים קיוויתי היה השידור הישיר שלו באולימפיאדת מונטריאול 1976 בריצת הגמר ל- 5000 מ' בהשתתפות הרץ הפיני המהולל לאסה ווירן (Lasse Viren). ה- Host broadcaster וספק סיגנל השידור הבינלאומי באולימפיאדת מונטריאול 1976 הייתה קבוצת השידור המבצעית אד הוק ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization) מיסודה של הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC.

ריצת הגמר ל- 5000 מ' באולימפיאדת מונטריאול 76' הייתה כמו בכל אולימפיאדה אירוע מרתק וסוער מאוד וגם אחת הריצות המלהיבות ביותר בלוח תחרויות הא"ק ואחד ממוקדי שידורי הטלוויזיה ב- 1976. האִצטדיון האולימפי במונטריאול היה גַדוּש מפֶּה לפֶה. 80000 (שמונים אלף) אלף צופים כיסו כל פיסת שטח ביציעים והמתינו בכיליון עיניים ליריית הזינוק. מֵאות מיליונים ישבו דרוכים מול מסכי הטלוויזיה ברחבי תבל. שידורי הא"ק והריצות על המסלול הן לֵב התחרויות האולימפיות. גם נסים קיוויתי ישב דרוך במרכזה של עמדת השידור שלנו חבוש באוזניות כשהוא מכוון את המיקרופון של ה- Headset למרחק הדרוש מפיו.

היו ללָאסֶה וִוירֶן שלושה יריבים קשים בריצה הזאת. שניים מניו זילנד רוד דיקסון ודיק קווקס, ואחד גרמניה קלאוס הילדנבראנד. הוא לא הצליח לברוח מהם. לא עלה בידיו לנַעֵר אותם מעליו. הם לא אפשרו לו לעשות זאת. התפתחה ריצה דרמטית אפופת מתח מאין כמותה. נסים קיוויתי שידֵר אותה בצורה נפלאה שאין טובה ממנה. זה היה שידור ישיר Play by play בלתי נשכח המעביר רֶטֶט וצמרמורת בגופו של כל חובב א"ק עד עצם היום הזה. האִצטדיון האולימפי במונטריאול געש. היה שם רעש נוראי. 80 אֶלֶף הצופים יצאו מדעתם נוכח הדרמה מורטת עצבים שנגלתה על המסלול. 300 מ' לפני הסוף פתח לָאסֶה וִוירֶן "בפיניש" המפורסם שלו אך זה לא היה עדיין פער המבטיח מדליית זהב. חבורת הרצים דלקה בעקבותיו. הוא לא ניתק מהם. הוא לא הצליח לנַעֵר אותם. נצמדו אליו שני הניו-זילנדיים במדים השחורים המסורתיים של ארצם דִיק קְווֹאקְס (Dick Quax) ורוֹד דִיקְסוֹן (Rod Dickson), וגם הרָץ הגרמני קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָנְד (Klaus Hildenbrand). בישורת האחרונה כ- 80 מ' מקו הסיום, הוביל לָאסֶה וִוירֶן בסנטימטרים. לרגע נדמה היה שהנֵה הוא יישבֵר ולא יזכה בבכורה. אלו הן השניות המכריעות בהתמודדות הספורטיבית המבליטות את תכונות המנצח ואת יכולת הדבקות במשימה. כל החבורה המובילה הייתה כבר עייפה מאוד. לא נותר בהם כוח. הם רצו על מכמני האנרגיה האחרונים של גופם. גם האתלט הפיני המחונן היה לבטח לֵאֶה אך לָאסֶה וִוירֶן קורץ מגזע של מנצחים. הוא לא וויתר וחצה ראשון בשארית כוחותיו את קו הסיום כשקבע זמן של 13:24.76 דקות. לאסה וִוירֶן הקדים את דִיק קְווּאֶקְס ב- 40 מאיות השנייה. בתרגום מתמטי של זמן למרחק מדובר בטווח ממוצע של 65 ס"מ בלבד. דִיק קוואֶקְס הקדים את קְלָאוּס-פִּיטֶר הִילְדֶנְבְּרָאנְד ב- 22 מאיות השנייה. קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד התמוטט על קו הגמר אך זכה בתהילה ובמדליית הארד. רוֹד דִיקְסוֹן סיים רביעי בזמן של 13:25.50 דקות. פחות משנייה אחת חצצה בין המקום הראשון לרביעי. זה היה סיום דרמטי לריצה מדהימה ושידור ישיר נפלא בטלוויזיה של נסים קיוויתי בשעה שהזוכה במדליית הארד האולימפית שָכוּב וּמְמוּטַט על קו הגמר. איכות הריצה וטיב השידור שלה לא יישכחו לעולם.

בימאי ניידת השידור של רשת הטלוויזיה הקנדית הממלכתית CBC, הִיתֵּל לרגע בשַדָּרִים בעיצומה של הדרמה, והפתיע גם את נסים קיוויתי שלנו. הוא הסיט את המצלמות המתעדות את המאבק שהתחולל על קו הסיום שם היה שרוע עדיין קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד על המסלול מעולף וחסר נשימה, וניתב אותן לעברו של לָאסֶה וִוירֶן המנצח הצוהל המתרחק לאיטו ממוקד הדרמה כשהוא מקיף בריצה קלילה את האִצטדיון, ומנופף בידיו הגרומות לקהל המריע. נסים קיוויתי שַדָּר עטור מוניטין, שעיניו התרוצצו ללא הפסק בין מוניטור הטלוויזיה המוצב בעמדת השידור שלוֹ, לבין הנעשה על המסלול באִצטדיון, היה מוכן ועירני ולא התבלבל. הוא העניק בסמכותיות חותמת היסטורית לתמונת הטלוויזיה שנגלתה לפתע, במוקדה נראה לָאסֶה וִוירֶן המאושר עטוף קהל (באמצעות אפקט טכני), וכך שידר למיקרופון את הטקסט הבלתי נשכח כלהלן : "מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לָאסֶה וִוירֶן מפינלנד, הוא גדול יותר מאֶמיל זָטוֹפֶּק הוא גדול יותר מפָּאבוֹ נוּרְמִי, הוא גדול הרצים של הריצות הארוכות בהיסטוריה". הטקסט ההוא של נסים קיוויתי חרוּת לעַד בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מונטריאול 1976. הסיום הבלתי נשכח של ריצת ה- 5000 מ' לגברים. אחת הדרמות הגדולות ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים. "מי מסתכל בנופלים כשמנצח מופיע במרכז התמונה…", זעק נסים קיוויתי למיקרופון הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המנצח לאסה ווירן מפינלנד (מס' גופייה301) מקדים בפחות ממטר את דיק קואקס הניו- זילנדי (691) , ואת קלאוס-פיטר הילדנבראנד הזוכה במדליית הארד. הקיצוני משמאל הוא רוד דיקסון (689) אף הוא מניו-זילנד הגיע למקום הרביעי, ברנדן פוסטר מאנגליה (שני משמאל בין רוד דיקסון לדיק קואקס) היה חמישי, רביעי משמאל הוא האנגלי יאן סטיוארט שסיים שביעי, ראשון מימין מספר גופיה 96 הוא ווילי פולאוניס מבלגיה שהיה שישי בריצה הזאת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של מונטריאול 1976. (באדיבות CBC קנדה ו- IOC).

רק שַדָּר טלוויזיה עָנָק ודגול כ- נסים קיוויתי היה מסוגל לבנות כהרף עין בשידור ישיר טקסט כה ממצה, ולהעניק כותרת כל כך הגיונית וכל כך נכונה לסיטואציה הדרמטית במילים כה ספורות. כמו יורם ארבל גם נסים קיוויתי חונן ביכולת ניסוח בשידור ישיר. הוא היה כותב מעולה ועיתונאי ברוך כישרונות . הא"ק הייתה אהובתו האמיתית. הוא היה שַדָּר א"ק נפלא עוד טרם לידתנו הטלוויזיונית.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן".

אין אושר גדול יותר מלנעוץ עוד ועוד סיכות צבעוניות ביעדי שידורי הספורט השונים הפרושים על מפת הגלובוס והנכבשים בזה אחר זה ע"י הטלוויזיה הישראלית. היתד הקטנה מציינת כיבוש גדול. במשך 32 שנות עבודתי בשידור הציבורי חציתי את כל הימים והאוקיינוסים על פני תבל, טסתי מאות אלפי ק"מ סביב העולם, נחתי בחמש יבשות תבל, וביקרתי בשבעים ערים – רַק כדי להפיק ולהביא את מיטב אירועי הספורט הבינלאומיים לצופי הטלוויזיה בישראל . לא טיילתי ולא תיירתי את הגלובוס . לא היה לי זמן לכך. ראיתי במשך 32 שנות קריירה רק את מתקני ה- Media, אִצטדיוני הספורט, את מיטתי במלון, ואת מוניטור הטלוויזיה שהיה המַצְפֵּן ומורה הדרך שלי במסעותיי הארוכים. לעתים חשתי את עצמי כסַפן נודֵד מגלה ארצות ויבשות המציב את דגלה של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית בכל מקום באטלס אליו הוא מנווט ולבסוף גם מגיע.

שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבלתי נשכח נסים קיוויתי מתעד בשידורים ישירים את המאבק האדיר בין שני האצנים בן ג'ונסון מקנדה האמריקני קרל לואיס שהחל באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, נמשך באליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 1987, והסתיים כפי שהסתיים באולימפיאדת סיאול 1988. נסים קיוויתי מתעד גם את הופעתה המזהירה של האצנית האמריקנית המנוחה דולורס פלורנס גריפית' – ג'ויינר באולימפיאדות לוס אנג'לס 1984 וסיאול 1988. 

אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 הייתה נקודת מפנה בקריירה של שני אָצָנִים ידועי שֵם, האָצָן הקנדי בֶּן ג'וֹנְסוֹן והאָצָנִית האמריקנית השחורה דוֹלוֹרֶס פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית'-ג'וֹיְינֶר. פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית' התחתנה עם אַל ג'וֹיְינֶר אלוף אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 בקפיצה משולשת (17.26 מ') ואחיה של האתלטית המופלאה זָ'אקִי ג'וֹיְנֶר – קֶרְסִי אלופת קרב 7 לנשים בא"ק באולימפיאדות סיאול 1988 וברצלונה 1992. האמריקנים שהם אלופי קיצורי השמות העניקו לה את כינוי החיבה "פְלוֹ-ג'וֹ" (Flo Jo). בֶּן ג'וֹנְסוֹן ו- "פְלוֹ-ג'וֹ" לא זכו אומנם במדליות זהב בלוס אנג'לס 84' אך הוכיחו שגלום בהם פוטנציאל רב והם כישרוניים ביותר. בֶּן ג'וֹנְסוֹן נטל את מדליית הארד ב- 100 מ' בזמן של 10.22 ש' (המנצח קארל לואיס קבע 9.99 ש') ופְלוֹ-ג'וֹ זכתה במדליית הכסף ב- 200 מ' בזמן של 22.04 ש' ופיגרה בשני מטרים אחרי המנצחת וָואלֶרִי בְּרִיסְקוֹ – הוּקְס (Valerie Brisco- Hooks) שקבעה זמן של 21.81 ש'. שניהם היו נחושים עתה להגשים בכל מחיר את הכישרון מתת האֵל שהיה חבוי בגופם ושילמו על כך מאוחר יותר מחיר יקר. בֶּן ג'וֹנְסוֹן ביוקרתו האישית. הוא נפסל לכל ימי חייו מפני שנטל סמי מרץ אסורים שנועדו להגביר את כוחו ומהירותו. דוֹלוֹרֶס פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית' – ג'וֹיְינֶר נפטרה בלוס אנג'לס בביתה בדמי ימיה ב- 1998 בהיותה בת 38 בלבד. היא מתה בשנתה. מעולם לא הוכח כי השתמשה בסמים כמו מריון ג'ונס. משפחתה סירבה לניתוח גופתה לאחר המוות.

בֶּן ג'וֹנְסוֹן נולד בעיר פַאלמות' (Falmouth) בג'מייקה ב- 30 בדצמבר 1961. בגיל 14 עקר עם אימו ואחיו לעיר טורונטו בקנדה. כבר בגיל 15 התגלה כאָצָן בעל פוטנציאל נדיר. מאמנו של בֶּן ג'וֹנְסוֹן היה צָ'ארְלִי פְרָאנְסִיס (Charlie Francis). צָ'ארְלִי פְרָאְנְסִיס היה מאמן א"ק מוכשר אך שנוי במחלוקת והאיש שהפך את בֶּן ג'וֹנְסוֹן בסיוע סטרואידים לאָצָן המהיר בתבל. צ'ארלי פראנסיס נולד בקנדה ב- 1948 (מת ב- 2010). הוא היה בעצמו אָּצָן שנטל חלק באולימפיאדת מינכן 1972. זמנו המהיר ביותר בריצת 100 מ' עמד על 10.1 ש'. לאחר מכן הפך למאמן והאמין בכֵנוּת שכל צמרת הספורטאים בעולם בענפי ה- א"ק, שחייה, הרמת משקולות, והיאבקות נגועים בסמים ומשתמשים בהם בקביעות ובצורה שיטתית לצורך שיפור הישגיהם . צ'ארלי פראנסיס העריך כי בלעדיהם לא ניתן להעפיל לפסגה העולמית. הוא הגיע למסקנה כי ללא שימוש בסמים אי אפשר לקבוע שיאי עולם ולזכות במדליות זהב. המוניטין והכסף הגדול ממתינים לאלופים האולימפיים . אז גם הִתווה את מדיניות השימוש בסמים והגה את הסלוגן המפורסם שלו אותו אמר לבן ג'ונסון בסודי סודות, "רָמֵה אוֹ שתַפְסִיד" (Cheat or lose). בן ג'ונסון קיבל את הגרסה של צ'ארלי פראנסיס והחל ליטול סמים באופן קבוע ובצורה שיטתית אותם סיפק לו מאמנו. הדבר נעשה בפיקוח ובקרה רפואית [1]. בתום אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' החל בן ג'ונסון להרוויח כסף תמורת השתתפותו בתחרויות הא"ק שנערכו ברחבי תבל . השם והמוניטין שלו מכרו כרטיסים . עד 1985 הפסיד שבע פעמים רצופות לקארל לואיס . ב- 1986 ניצח אותו לראשונה די בקלות במשחקי "הרצון הטוב" (Good Will Games) שנערכו במוסקבה בחסות המיליארדר האמריקני טד טרנר איש אטלנטה ונשיא רשת הטלוויזיה CNN. בן ג'ונסון קבע ב- 1986 על מסלולי הא"ק של מוסקבה תוצאה של 9.95 ש'. במקום השני סיים האצן הניגרי צ'ידי אימו (Chidi Emoh) בזמן 10.04 ש'. קארל לואיס היה רק שלישי בתוצאה בינונית עבורו, 10.06 ש'. בן ג'ונסון קרא תגר על עליונותו הנצחית של קארל לואיס וצלח. הוא הוכיח שקארל לואיס פגיע.

שיא המאבק בין שני האָצָנִים המהירים בעולם בטרם אולימפיאדת סיאול 1988 עתיד היה להתרחש באליפות העולם ה- 2  בא"ק שנערכה ברומא בקיץ 1987. קָארְל לוּאִיס נוצח כבר פעם אחת ע"י בן ג'ונסון. היה ברור שבן ג'ונסון כבר ניצב קרוב מאוד אליו. הכוחות היו פחות או יותר שווים. ריצת הגמר ל- 100 מ' תוכננה להיערך ע"י הוועדה המארגנת האיטלקית FIDAL (ראשי תיבות של Italian National Athletics Federation) ביום ראשון – 30 באוגוסט 1987 בזמן צפייה ראשי באירופה ובישראל, ב- 19.40 (שֶבַע בעֶרֶב), בדיוק בעיצומן של שידור מהדורת החדשות בשפה הערבית של יוסף בר-אל [2]. שני הסלבריטאים העולמיים בן ג'ונסון וקארל לואיס העפילו כצפוי לריצת הגמר שהפכה למוקד סקרנות בינלאומית חסרת תקדים. שהיתי ברומא 1987 באותם הימים בתפקידי כעורך ומפיק ראשי של שידורי הספורט ואני זוכר היטב את המתח העצום ששרר שם לפני ההתמודדות. הטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI ששימשה כ- Host broadcaster של האירוע הכינה 150 עמדות שידור באצטדיון האולימפי ברומא עבור רשתות הטלוויזיה והרדיו רחבי תבל. מיליארד צופים ברחבי תבל עמדו לצפות במאבק קָארְל לוּאִיס – בֵּן ג'וֹנְסוֹן. לא הייתה אפילו רשת שידור אחת שהעזה שלא לשָדֵר ישיר את ריצת הגמר ל- 100 מ'. ישבתי בעמדת השידור באצטדיון האולימפי ברומא יחד עם השַדָּר נסים קיוויתי והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן והתבוננתי במשקפת שלנו בשני ענקי הריצה האלה הפושטים את מדי האימון שלהם ליד קו הזינוק.

טקסט תמונה : אוגוסט – ספטמבר 1987. אליפות העולם ה- 2  בא"ק – רומא איטליה 87'. אני בעמדת השידור באִצטדיון האולימפי ברומא יחדיו עם השדר נסים קיוויתי (במרכז חובש כובע מצחייה לבן ומתבונן במשקפת) והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן. נוכחותי בשטח כעורך ומפיק ראשי של השידורים הייתה הכרחית בדרך להפקת שידורי אולימפיאדת סיאול 1988 כעבור שנה. הייתי בכל העולם. ביקרתי בכל חמש יבשות תבל אך לא ראיתי דבר פרט למתקני ספורט וטלוויזיה, ואת המיטה שלי בבתי המלון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההתמודדות המסקרנת הכתיבה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת את מדיניות השידור. המנכ"ל לא היסֵס לרגע וכפה על מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית יוסף בר-אל הנחייה ברורה : שידור ישיר מלא של הריצה בתוך המהדורה שלוֹ. כך זה גם הופיע בעמוד השלישי בתאריך יום ראשון 30 באוגוסט 1987 של פקודת המבצע שחיברתי לקראת אותה אליפות העולם ה- 2 בא"ק של רומא 1987.

טקסט מסמך : 18 באוגוסט 1987. עמוד מס' 3 מתוך פקודת המבצע שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 1987.

בשעה שבן ג'ונסון "נכנס" למתקן הזינוק שלו ומצלמת הטלוויזיה של RAI הנציחה אותו ב- Close up אימתני על מסך הטלוויזיה, כמעט נעתקו מִילותיו של נסים קיוויתי. הוא שִידֵר נרגש ומלא תימהון, "זהו בן ג'ונסון. הַר של שרירים. תסתכלו עליו". המזניק ירה את יריית הזינוק וקרב הענקים החל. בֵּן ג'וֹנְסוֹן זינק טוב יותר ויצא מאדני הזינוק שלו כמו פגז הנורה מלועו של תותח. הזינוק שלו היה פנטסטי. תגובתו של קארל לואיס הייתה איטית יותר. כעבור 9.83 שניות הסתיים הדו – קרב בשיא עולם חדש של בֵּן ג'וֹנְסוֹן. קָארְל לוּאִיס היה שני בפיגור של עשירית השנייה, הפרש של מטר אחד. זמנו 9.93 ש'.

טקסט תמונה : 30 באוגוסט 1987. אליפות העולם ה- 2 בא"ק מתקיימת ברומא 87'. זהו הזינוק הפנטסטי של בן ג'ונסון שנועל את נעלי adidas בריצה ל- 100 מ' גמר לגברים. הוא נורה כמו פגז מכן שילוח. קארל לואיס פיגר מראשית הריצה ולא הצליח לסגור את הפער. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של אליפות העולם ה- 2 בא"ק של רומא 1987. (באדיבות הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI ו- IAAF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 30  באוגוסט 1987. אליפות העולם ה- 2  בא"ק רומא 87'. סיום הריצה ל- 100 מ'. בן ג'ונסון (מס' 145) לובש את המדים האדומים של קנדה ונועל את נעלי הריצה של "adidas", מביס את קארל לואיס (משמאל במדים כחולים) בריצת הגמר ל- 100 מ' לגברים באליפות העולם ה- 2 בא"ק שנערכה בסוף אוגוסט וראשית ספטמבר 1987 ברומא. בן ג'ונסון קבע בריצה הזאת שיא עולם מדהים 9.83 ש'. חברות ההנעלה וההלבשה הספורטיביות "התלבשו" עליו חיש מהר ושילמו לו מיליוני דולרים כדי שיפרסם את מוצריהן. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של אליפות העולם ה- 2 בא"ק של רומא 1987. (באדיבות הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI ו- IAAF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : 24 בספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988. האצן הקנדי בן ג'ונסון נועל את נעלי חברת ההלבשה וההנעלה האיטלקית "diadora", בעת הזינוק לריצת הגמר ב- 100 מ' לגברים באולימפיאדת סיאול 1988. "הר שרירים", כינה אותו נסים קיוויתי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של סיאול 1988. (הפקת SORTO. באדיבות KBS ו- IOC).

קָארְל לוּאִיס היה מספיק נדיב וג'נטלמן כדי לגשת בתום התחרות אל בֶּן ג'וֹנְסוֹן ולברך אותו על ניצחונו אך גם מספיק מַרִיר כדי לרוץ למצלמות הטלוויזיה של RAI (וגם של NBC) ולומר בריש גלי, "באליפות העולם ברומא 1987 השתתפו כמה אתלטים זוכי מדליות זהב שהשתמשו בסַמִים. ריצת הגמר ל- 100 מ' באליפות העולם ברומא 1987 תיזכר הרבה שנים בשל יותר מסיבה אחת. אם הייתי משתמש בסַמִים הייתי מסוגל לרוץ 100 מ' בזמן של 9.80 ש' " [3]. הוא נזהר מלהזכיר במפורש את שמו של בֶּן ג'וֹנְסוֹן אך היה ברור למי הוא מתכוון. צפיתי בתגובתו המרירה של קָארְל לוּאִיס המאוכזב במרכז שידורי הטלוויזיה של RAI ברומא. קָארְל לוּאִיס היה אתלט יפה תואר, בנוי לתלפיות גובהו 1.90 מ', דק גִזרה ובעל סגנון ריצה מושלם. אדם מַרשים בעל כריזמה ורהוט דיבור . לא היה איש אחד בסביבה שלא האמין לדבריו . בֶּן ג'וֹנְסוֹן הפך לחשוד, אך מעבדות הבדיקה של השוודי ד"ר אַרְנֶה לוּנְגְקְוִויסְט יו"ר הוועדה הרפואית של IAAF, לא מצאה בשֶתֶּן שלו כל הוכחה לשימוש בסמים וניקתה אותו מכל חשד. המרדף המתמיד אחרי הסמים האסורים הפך את ד"ר ארנה לונגקוויסט בעל כורחו לאויב המר של אותם האתלטים נוטלי הסמים.

טקסט תמונה : זהו השוודי ד"ר ארנה לונגקוויסט (מימין) ב- 1983 יו"ר הוועדה הרפואית של IAAF. הוא הפך לאויבם המר של האתלטים והספורטאים המסוממים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של סיאול 1988. (באדיבות הטלוויזיה הציבורית של פינלנד YLE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם בֶּן ג'וֹנְסוֹן התראיין בלילה לטלוויזיה האיטלקית אך היה ההפך הגמור מקָארְל לוּאִיס. הַר שרירים, רחוק מלהיות יפה תואר, גַס ולא אסתטי וגם כְבַד פֶּה. בֶּן ג'וֹנְסוֹן הגן על שמו הטוב והישגו המדהים וטען שהוא עכשיו אצן טוב יותר מקָארְל לוּאִיס. "היה לי זינוק פנטסטי. אחרי 10 מטרים חשתי שאני מרחף באוויר. במחצית הדרך ידעתי שקארל לואיס כבר לא יוכל להשיג אותי", אמר בן ג'ונסון למראיינו.

וִיוו סִימְסוֹן (Vyv Simson) ואֶנְדְרִיוּ גֶ'נִינְגְס (Andrew Jennings) מספרים בספרם המפורסם "THE LORDS OF THE RINGS – power money and drugs in the modern Olympics" (יצא לאור ב- 1992) שעיתונאים שהיו עֵדים להאשמותיו של קָארְל לוּאִיס העבירו אותן לידיעתו של פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ נשיא IAAF. פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ האזין בקשב והשיב להם, "על קָארְל לוּאִיס להגיש דו"ח לפדרציה האמריקנית".

שבועיים לאחר שקבע בֶּן ג'וֹנְסוֹן את שיאו המדהים 9.83 ש' בריצת 100 מ' ברומא 87' הוא היה אורח כבוד של חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמָארָאנְש נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) במקום מושבו עיר לוֹזַאן בשווייץ . ד"ר ארנה לונגקוויסט העניק ריהביליטציה מוחלטת לבן ג'ונסון וככזה היה אורח רצוי ב- IOC.

בספרם הסנסציוני, "THE LORDS OF THE RINGS", חושפים וִיוו סִימְסוֹן ואַנְדְרִיוּ גֶ'נִינְגְס את פרשת הסימום הנפשעת והמתוכננת של בֶּן ג'וֹנְסוֹן ע"י הצוות שלו ובראשו המאמן הראשי שלוֹ צָ'ארְלִי פְרָאנְסִיס. סימום הגוף ע"י נטילת סטרואידים בתחרויות הספורט אסור לחלוטין ומפורשות ע"י הוועד האולימפי הבינלאומי. הצוות שסימם את בן ג'ונסון במשך שנים ארוכות נדרש לפיקוח רפואי קפדני ותכנון מדויק כדי שהמעבדות ומערכות הבדיקה המופעלות בתום התחרויות לא יגלו דבר. בן ג'ונסון נטל סטרואידים גם לקראת אליפות העולם ה- 2 בא"ק שנערכה ברומא באוגוסט 1987. כשבועיים ימים לפני התחרות הורה לו הצוות להפסיק להשתמש בחומר האסור. בשבועיים הקריטיים האלה הצליח גופו של בן ג'ונסון להטמיע את שרידי הפשע האחרונים ודבר לא נתגלה בעת הבדיקה בשתן שלו לאחר שקבע את שיא העולם המדהים שלוֹ, 9.83 ש'. הוא הוכרז נקי.

לקראת סופה של 1987 גילה הצוות של האָצָן בֶּן ג'וֹנְסוֹן תופעה מוזרה בגופו. לאחר שימוש אינטנסיבי בן כמה  שנים של האתלט בהורמוני סַמים, השָד השמאלי בחזהו טפח לממדים מבהילים כמו של אישה. אך התמונה המבעיתה הועלמה מעין הציבור. בעת ההכנות האולימפיות לקראת ריצת הגמר בשבת – 24 בספטמבר 1988 נפצע בֶּן ג'וֹנְסוֹן אך תוכנית הסימום לא הופסקה ונמשכה בכל עוצמתה. בסופו של חודש אוגוסט 1988 החל בן ג'ונסון את השלב האחרון בתוכנית הסימום בת השבועיים לקראת המטרה הסופית והקרב המכריע נגד קָארְל לוּאִיס : ריצת הגמר ל- 100 מ' שנקבעה לשבת – 24 בספטמבר 1988. בֶּן ג'וֹנְסוֹן השתתף בתחרות מבחן והכנה בטוקיו בה היה ידוע מראש כי לא תיערך בדיקת סמים ומשם המשיך בדרכו לסיאול בתקווה שגופו האימתני יעלים כל סימן של שימוש בסטרואידים האנאבוליים האסורים . הוא והצוות הרפואי שלו טעו בדיעבד [4].

שנה חלפה מאז ההצלחה האדירה ברומא. על קו ריצת הגמר האולימפית ל- 100 מ' לגברים בסיאול 88' ניצבו שמונה רצים. שלושה אמריקנים קָארְל לוּאִיס, קָאלְוִוין סְמִית', ודֶנִיס מִיטְצֶ'ל, שני קנדים בֶּן ג'וֹנְסוֹן ודֶסַאיִי וִוילִיאַמְס, אנגלי אחד לִינְפוֹרְד קְרִיסְטִי, אָצָן ברזילי רוֹבְּסוֹן קָאֶטָאנוֹ דָה סִילְבָה, ואָצָן ג'מייקני רָיְימוֹנְד סְטְיוּאַרְט. בן ג'ונסון הוגרל לשביל השישי. קָארְל לוּאִיס רץ בשביל השלישי. חצצו ביניהם לינפורד קריסטי וקאלווין סמית'. המזניק הקוריאני ירה באקדחו וחזיון רומא 1987 שנה על עצמו. בֶּן ג'וֹנְסוֹן זינק נפלא הוא כמו נורה מלוע של תותח. צריך להתבונן ב- Video כדי להבין עד כמה השפיעו הסטרואידים האנאבוליים על יכולתו לתַּרְגֵם את כוחו העצום למהירותו הפנטסטית. לקארל לואיס לא היה כל סיכוי להשיג אותו. בֶּן ג'וֹנְסוֹן רכש יתרון גדול כבר בזינוק ושמר עליו עד הסיום. לאחר שחצה אותו נעצר השעון האלקטרוני על שיא עולם מדהים, 9.79 ש'. הוא הקדים את קארל לואיס בהפרש של יותר ממֶטֶר שלם.

על סַף סיום הריצה הפנה בֶּן ג'וֹנְסוֹן את מבטו שמאלה. הוא חיפש את יריבו האמריקני אבל קָארְל לוּאִיס לא היה שם. ועכשיו, ממש כמו ברומא 1987 הניף את זרועו הימנית על קַו הגמר כשהוא זוקר את אצבעו, ומסמן למיליארד צופי טלוויזיה, אני הטוֹב בעולם (!). קָארְל לוּאִיס סיים בזמן של 9.92 ש'. כמו ג'נטלמן אמיתי שעט אל "הַר השְרִירִים" מקנדה ובירך אותו על ניצחונו. כמה שעות מתום הריצה גילו מעבדות הרפואה של IOC ו- IAAF בסיאול שרידי סטרואידים בשתן של בֶּן ג'וֹנְסוֹן. האָצָן הקנדי נפסל מייד בגין שימוש בסמים והודח בבושת פנים מהמשחקים האולימפיים לנֶצַח. מדליות הזהב שהשיג ברומא 1987 וסיאול 1988 נלקחו ונשללוּ ממנו לעַד. שיאי העולם שלוֹ נמחקו מטבלאות השיאים.

השַדָּר שלי במשחקי אולימפיאדת סיאול 1988 נסים קיוויתי והפרשן שלו ד"ר גלעד וויינגרטן לא ידעו כי בֶּן ג'וֹנְסוֹן רווי סטרואידים. כשנורתה יריית הזינוק שידר נסים קיוויתי למיקרופון הטלוויזיה את הטקסט כלהלן : "ה- 100 מ' יוצא לדרך. לג'ונסון זינוק מצוין. קארל לואיס עכשיו בתנופה. אבל ג'ונסון עומד לנצח אני חושב. ג'ונסון, כן ! לואיס שני וקריסטי שלישי. וזהו שיא עולם מדהים, שיא עולם מדהים. 9.79 ש' גבירותיי ורבותיי. לא ייאמן. פשוט לא ייאמן. הוא עשה זאת. בן ג'ונסון בילף את כולם, הוא בילף את כולם כל העונה". נסים קיוויתי לא התכוון לפרשת הסמים. הוא התכוון לעובדה שבשתי ריצות ה- 100 מ', בשלב הראשון וברבע הגמר באולימפיאדת סיאול 1988, קבע בן ג'ונסון זמן של 10.14 ש' מול תוצאה 9.99 ש' של קארל לואיס. בשתי ריצות חצי גמר באולימפיאדת סיאול 1988 רצו השניים במקצים נפרדים. קָארְל לוּאִיס עבר את המרחק ב- 9.97 ש' ובֶּן ג'וֹנְסוֹן עשה זאת בזמן של 10.03 ש'.

טקסט תמונה : 24 בספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 88'. סיום ריצת הגמר ל- 100 מ' . בן ג'ונסון (שני משמאל – מס' 159) קובע שיא עולם 9.79 ש' ומתריס בזקירת אצבע לעברו של קארל לואיס (שני מימין – מס' 1102) כלהלן : "אני האלוף האולימפי, אני הזוכה במדליית הזהב, אני האצן המהיר בתבל". כעבור שלושה ימים ב- 27 בספטמבר 1988 נפסל בגין שימוש בסמים אסורים וגורש בבושת פנים מהמשחקים האולימפיים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של סיאול 1988. (באדיבות KBS ו- IOC).

כשהחלה SORTO להריץ את מערכת ההילוכים החוזרים האיטיים (Super Slow Motion) בתום ריצת הגמר ל- 100 מ' הבנו כולנו את הכוח העצום העצור בשריריו של בֶּן ג'וֹנְסוֹן. הזינוק שלו היה פנטסטי. על קו 50 המטרים הוא כבר הקדים את קארל לואיס בשני מטרים. ד"ר גלעד וויינגרטן שישב לצדו של נסים קיוויתי בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי בסיאול 88' לא יכול היה להסתיר את התפעלותו מגופו אדיר הממדים ונפוח שרירים של האצן הקנדי בֵּן ג'וֹנְסוֹן. למילים שבחר הייתה וויזואליה משלהן : "איזה זינוק של אדם בעל עוצמה אדירה. הכול בא לו מהכתפיים והרגליים. הוא הרים המון משקולות. המון המון עבודה. לא רק כישרון יש פה. הכוח האדיר הזה שלוֹ הופך למהירות". הפרשן גלעד וויינגרטן לא הזכיר ולו במילה אחת וגם לא העלה את ההשערה שאולי בן ג'ונסון נגוע בסמים.

שתי דגימות שתן של המנצח בן ג'ונסון A ו- B נשלחו למעבדה האולימפית לביקורת ובדיקת סַמים. כדי לשמור על אובייקטיביות וסודיות מוחלטת לא ידעו הבודקים כי מדובר בשתן של בֶּן ג'וֹנְסוֹן. הבדיקה היא אנונימית ולכן האבחנה שלהם חסרת פניות. תוצאות שתי הבדיקות היו חיוביות. בשתן נמצאו שרידי סטרואידים. האינפורמציה הועברה מייד לנסיך הבלגי אלכסנדר דֶה מֶרוֹד (Alexandre De Merode The Prince) יו"ר הוועדה הרפואית של הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC). אלכסנדר דה מרוד היה האיש הראשון שידע את הסוד כי מדובר בשתן של בן ג'ונסון. אלכסנדר דֶה מֶרוֹד הוציא מסמך כתוב למנהלת המשלחת האולימפית הקנדית באולימפיאדת סיאול 1988 (chef de mission) גב' קָארוֹל אַן לֶתֶּ'רֶן (Carol Anne Letheren). קָארוֹל אַן לֶתֶּ'רֶן בישרה אישית את הבשורה המרה לבֶּן ג'וֹנְסוֹן ואמרה לוֹ בצער את הטקסט הבא כלהלן : “We love you but you are guilty”. הוועדה רפואית המליצה לפסול מייד ולאלתר את בֶּן ג'וֹנְסוֹן המְסוּמָם. ההמלצה התקבלה כמובן. מדליית הזהב נשללה ממנו והוא סולק בחזרה לקנדה מולדתו [5].

טקסט תמונה : 26 בספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 88'. אחד הרגעים הדרמטיים בתולדות המשחקים האולימפיים של הזמן החדש, תמונה שהועברה בשידור ישיר ע"י SORTO לכל רשתות הטלוויזיה בעולם. הוועדה הרפואית של IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) מודיעה על פסילתו של האצן הקנדי בן ג'ונסון בריצת הגמר ב- 100 מ' בשל שימוש בסמים ומגרשת אותו מהמשחקים האולימפיים. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : ד"ר רוברט דוגאל (Dr. Robert Dugal) מקנדה, הנסיך אלכסנדר דה מרוד (The Prince Alexander de Merode) יו"ר הוועדה הרפואית של IOC , מישל וורדיר (Michele Verdier) מנהלת חטיבת העיתונות של IOC, וריימונד גאפנר (Raymond Gafner) המנהל האדמיניסטרטיבי של IOC, מודיעה על פסילתו וגירושו של בן ג'ונסון מהמשחקים האולימפיים של סיאול 1988. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של סיאול 1988. (באדיבות KBS).                                                          

הוועדה הרפואית פרסמה בפומבי בהודעה מיוחדת לעיתונות ב- 26 בספטמבר 1988 החלטה פה אחד המודיעה על פסילתו וגירושו של בֵּן ג'וֹנְסוֹן מהמשחקים האולימפיים של סיאול 88' .

COMITE  INTERNATIONAL  OLYMPIQ

REF N0. PR / 71  / MPV

Seoul 26^th September 1988

PRESS RELEASE

RECOMMENDATION  OF  THE  IOC  MEDICAL  COMMISSION  TO  THE  IOC EXECUTIVE  BOARD  UNANIMOUSLY  APPROVED  BY  THE  IOC  EXECUTIVE BOARD

The urine sample of Ben Johnson (Canada – Athletics – 100 m.) collected on Saturday 24^th September 1988 was found to contain the metabolites of a banned substance namely Stanozol (anabolic steroid). The IOC Medical Commission discussed all arguments presented by the Canadian Delegation, especially the statement that the substance in question might have been administered after the competition by the third party. The steroid profile is not consistent with such a claim. The IOC medical Commission recommends the following sanction : disqualification of this competitor from the XXIVth Olympiad in Seoul. The decision remains independent of any sanction which the International Federation concerned may wish to apply in accordance with its own regulation.

התאחדות הא"ק הקנדית פסלה את בן ג'ונסון והדיחה גם את מאמנו צ'ארלי פראנסיס העולם היה כמרקחה  שערוריית האלוף אולימפי בריצה היוקרתית ביותר המודח בעוון שימוש בסמים הפכה לסיפור עיתונאי – חדשותי החם ביותר בעולם  למאמן העניקו את התואר המפוקפק "צ'ארלי הכימאי" (Charlie the chemist) והאָצָן זכה מפי עיתון הספורט החשוב בעולם "ספורט אילוסטרייטד" לתואר "פושע" (Busted).

טקסט תמונה : ספטמבר 1988. דיווח מיוחד של שבועון הספורט האמריקני "ספורט אילוסטרייטד" דודות שערוריית האצן בן ג'ונסון באולימפיאדת סיאול 1988.

בן ג'ונסון ניצב בראש פירמידה גדולה של ספורטאים וספורטאיות מצטיינים ובעלי מוניטין בעולם ששמה ללעג את טוהר הספורט. רק כעבור אחת עשרה שנה מפרשת בן ג'ונסון הוקמה ב- 10 בנובמבר 1999 בלוֹזַאן הוועדה הבינלאומית למלחמה נגד סמים, הקרויה WADA (ראשי תיבות של World Anti Doping Agency). נשיא WADA כיום הוא שר האוצר לשעבר של אוסטרליה ג'ון פאהיי (John Fahey) מי שירש את מקומו של הקנדי דיק פונד (Dick Pound). ג'ון פאהיי כבר אמר את דעתו הנוקבת כלהלן : "אני מקווה שהספורט על גווניו השונים יחזור למסלולו אחרת הוא פושט רגל מוסרית. זה כאילו אנחנו אומרים לילדינו לבלוע כדורי מרץ וסטרואידים אנאבוליים כדי להצליח".

עמדו לרשותי בצֶוֶות השידוּר של סיאול חמישה שדרים – עיתונאים. יורם ארבל, נסים קיוויתי, אורי לוי, דני לבנשטיין, ומשה גרטל. כולם קיבלו את משכורתם מהטלוויזיה הישראלית הציבורית על בסיס הדירוג העיתונאי. אך את הידיעה העיתונאית החשובה ביותר באולימפיאדת סיאוּל 1988 לא הם השיגו עבורי. הביא לי אותה טכנאי VTR רב תושייה ובעל חושים עיתונאיים מבורכים בשם אלי רבינוביץ'. אלי רבינוביץ' טכנאי בכיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ויוצא דופן באיכותו, נשכר בשעתו ע"י סגן נשיא בכיר ב- NBC מר אלכס גלעדי לשמש עורך Video מומחה במשחקי סיאול 1988 בצוות הטכנאים של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. הרשת שהחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות בתוך ארה"ב תמורתן שילמה 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר הביאה לסיאול כוח אדם שמנה 2154 (אלפיים מאה חמישים וארבע) אנשים. אלי רבינוביץ' הישראלי היה אחד מהם. אלי רבינוביץ' היה האיש שצִלְצֵל אלי בטלפון לחדרי במלון "Seoul Garden" ביום רביעי בארבע וחצי לפנות בוקר – 28 בספטמבר 1988. צלצול הטלפון העיר אותי וקלקל לי את המנוחה הקצרצרה שכה הייתי זקוק לה. במשך חודש ימים בתקופת שידורי אולימפיאדת סיאול עבדתי כ- 21 שעות ביממה. זהו מאמץ עצום. בין שתיים לפנות בוקר לחמש בבוקר השתדלתי לישון קצת. נטלתי יָשֵן חצי "גרוגי" את השפופרת וקרבתי אותה לאוזני. אלי רבינוביץ' היה על הקו ודיווח לי כמו עיתונאי מנוסה את הידיעה הסנסציונית, "יואש, אני מתנצל שהערתי אותך, תקשיב טוב, בן ג'ונסון (Ben Johnson) האָצָן הקנדי שזכה במדליית הזהב בריצת 100 מ' נפסל לפני דקות אחדות ע"י הוועד האולימפי הבינלאומי בשל שימוש בסמים, מדליית הזהב נשללה ממנו, וברגע זה מסיעים אותו לשדה התעופה הבינלאומי של סיאול כדי לסלקו ולהדיחו מן מהמשחקים האולימפיים". הייתי המום. זאת הייתה חדשה מרעישה. הודיתי לו מקרב לִבִּי. בתוך שניות העברתי את הידיעה הסנסציונית מהמלון בסיאול למערכת האולימפית שלי בירושלים. השעה בארץ הייתה כמעט תשע בערב. מהדורת "מבט" תעלה בתוך דקות לאוויר. היינו בין הראשונים בעולם לדווח את הסיפור המרעיש לצופים בישראל לאחר שרשת הטלוויזיה האמריקנית NBC עשתה זאת בארה"ב.

טקסט תמונה : אנוכי עם אלי רבינוביץ' (משמאל) הטכנאי בעל חושים עיתונאיים שהביא לי באישון לילה את הידיעה החשובה ביותר של אולימפיאדת סיאול 1988, גירושו של האצן הקנדי בן ג'ונסון מהמשחקים האולימפיים. מימין למטה זהו מר אלן הארט מה- BBC. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת סירב בימים ההם לשלוח צוות צילום משלנו וכתב לסיאול 88'. סיקור נפרד ומיוחד של הספורטאים הישראליים באולימפיאדה נראה לו מוגזם, וודאי באמצעות צוות צילום ב- Film בשעה שכל העולם עבר זה מכבר לצילום במצלמות ENG. משלחת השידור הייתה אפוא מצומצמת מאוד. אפילו עוזרת הפקה לא הייתה לי שם. על חמשת השדרים – העיתונאים הוטל עוֹל כבד. הם היו עסוקים כל העת בשידורים ישירים ותקצירים בכמות אדירה שכיסו 25 ענפי ספורט אולימפיים. שידרנו מאולימפיאדת סיאול 88', כ- 133 שעות בתוך תקופה כל כך קצרה בת 16 ימים. לא היה להם שום סיכוי לעלות באשמורת בוקר על סיפור ההדחה הסנסציוני של בן ג'ונסון. אלי רבינוביץ' היה לפתע העיתונאי החשוב ביותר שלי באולימפיאדת סיאול 1988. לעולם לא אשכח לו את נאמנותו והיושרה שלו כידיד אֶמֶת כשפעל למען שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית. על הסיפור העיתונאי הדרמטי של הדחת בן ג'ונסון מהמשחקים האולימפיים של סיאול 88' "עלה" דווקא טכנאי טלוויזיה שלנו ששהה בכלל באולימפיאדת סיאול 88' בשליחות NBC. עיתונאי הטלוויזיה הישראלית שפעלו שָם בשליחות רשות השידור החמיצו אותו.

ד"ר מולי אפשטיין הפיזיולוג ופרשן ספורט וא"ק בערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים כינה את ריצת הגמר ל- 100 מ' באולימפיאדת סיאול 88', כ- "מרוץ המושחת מכולם". במאמר הנושא את הכותרת, "המירוץ המושחת מכולם", מ- 14 באוגוסט 2004 גילה מולי אפשטיין כי בן ג'ונסון לא היה הרמאי היחיד באותה השבת ההיא – 24 בספטמבר 1988 במשחקים האולימפיים בדרום קוריאה. חמישה מבין רצי הגמר המפורסם הזה בן ג'ונסון (Ben Johnson), דניס מיטשל (Dennis Mitchel), דסאיי וויליאמס (Desai Williams), לינפורד קריסטי (Linford Christie), וגם קארל לואיס (Carlton "Carl" Lewis) היו מעורבים בהמשך הקריירה שלהם בשערוריות סימום. את קָארְל לוּאִיס פגשתי באליפות העולם ה- 7 בא"ק בסביליה. הצגתי את עצמי ולחצנו ידיים. נדהמתי לראות כי בגיל כה מבוגר (נולד בעיר ברמינגהם במדינת אלבאמה ב- 1 ביולי 1961) הוא מרכיב פלטה "גשר" דנטאלי על שיניו שבלטו החוצה. פרשן הטלוויזיה שלי באליפות הזאת מולי אפשטיין ניתח את התופעה ואמר כי זאת עדות ברורה לשימוש בהורמון גדילה. קארל לואיס מעולם לא נתפש משתמש בסמי ספורט. לאחר אולימפיאדת סיאול 1988 הוענש בן ג'ונסון והורחק לשנתיים מתחרויות הא"ק. התברר שבן ג'ונסון היה מספיק טיפש כדי לחזור לסוּרוֹ. ב- 1993 נתפש שוב משתמש בסטרואידים אנאבוליים. הפעם הורחק מהמסלול לצמיתות. בן ג'ונסון נולד בג'מייקה ב- 30 בדצמבר 1961. היום הוא מתגורר בטוֹרוֹנְטוֹ ומתפרנס מעסקי אופנה.

דוֹלוֹרֶס פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית' – ג'וֹיְינֶר הייתה פקידת בנק נאה שהתגלתה כאָצָנִית מחוננת בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת ואשר עסקה גם באופנה ותפירה. באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' זכתה במדליית הכסף בזמן של 22.04 ש'. הקדימה אותה וָואלֶרִי בְּרִיסְקוֹ-הוּקְס שקבעה אז שיא אולימפי 21.81 ש'. פְלוֹרֶנְס ג'וֹיְינֶר – גְרִיפִית' הייתה אתלטית מחוננת. ב- 1984 נישאה לאַל ג'וֹיְינֶר (Al Joyner) אתלט אמריקני שחור אלוף אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' בקפיצה משולשת שהפך למאמנה. ב- 1986 עמדה על סף פרישה. היא הייתה השנייה הנצחית ולא מצאה עוד טעם להתחרות. היא חזרה לעבודתה כפקידת בנק ודוגמנית. אַל ג'וֹיְינֶר שכנע אותה לחזור למסלול. היא החלה להתאמן קשה ואינטנסיבי יותר מבעבר. גם במשקולות ועקבה אחרי סרטי ה- Video שהנציחו את הזינוקים המזהירים "והמתפוצצים" של בֶּן ג'וֹנְסוֹן וקָארְל לוּאִיס . היא ביקשה לנתח אותם, ללמוד מהם, ולהפיק תועלת [7]. היא הייתה אתלטית ואצנית מוכשרת אך "Track & Field News" ירחון הא"ק האמריקני רב המוניטין הנחשב לתנ"ך של הא"ק הבינלאומית והאמריקנית, לא דירג אותה ב- 1987 בין עֶשֶר האצניות המהירות בתבל. באליפות העולם ה- 2 בא"ק ברומא 87' זכתה פְלוֹ-ג'וֹ במדליית הכסף בריצת 200 מ' אחרי האָצָנית המזרח גרמנייה זִילְקֶה גְלָאדִיש (Silke Gladish). לפתע בתוך שנה עלתה לגְדוּלָה והפכה לאצנית המהירה בעולם. מהירה אף יותר מאצניות מזרח גרמניה נוטלות הסמים. רבים זקפו גבה ותמהו כיצד ייתכן הדָבָר והאם פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית' – ג'וֹיְינֶר נעזרת גם היא בשימוש בסמים בעת הצורך.

פְלוֹ-ג'וֹ (Flo Jo) התפרסמה ורכשה מוניטין רב ברחבי תבל ולא רק בארה"ב. היא התמחתה בריצה ל- 200 מ' אך בתחרות הא"ק הגדולה שנערכה בסן דייגו ב- 25 ביוני 1988 ניצחה בקלות גם בריצת 100 מ' בזמן מצוין של 10.88 ש'. שלושה שבועות אח"כ קבעה במבחני הא"ק האולימפיים האמריקניים ב- 16 ביולי 1988 באינדיאנפוליס שיא עולם מדהים של 10.49 ש' ב- 100 מ' (מחזיק מעמד עד עצם היום הזה). העולם היה כמרקחה. רכשתי את זכויות השידורים של מבחני הא"ק בארה"ב (Olympic Trials Athletics) זמן רב מראש בשל העניין בהם. הריצה המופלאה של פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית' – ג'וֹיְינֶר וההילוכים החוזרים שלה שודרו ב- "משחק השבת". זכורה הופעתה האֶקְסְטְרָאוָוגַאנְדִית הראוותנית של פְלו-ג'וֹ בתחרות הזאת כשהיא מלאה מעצמה בביטחון עצמי, לובשת גֶרֶב רשת ארוכה לבנה (רק על רגלה הימנית), ומטפחת ציפורניים ארוכות צבועות בלַק סֶגוֹל.

באולימפיאדת סיאול 1988 היא הייתה כבר מלכה. פְלוֹ- ג'וֹ זכתה בשלוש מדליות הזהב בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ' באולימפיאדת סיאול, ובריצת השליחות 4 פעמים 100 מ'. שיאי העולם שלה ב – 100 מ' 10.49 ש' וב- 200 מ' 21.34 ש' (נקבע באולימפיאדת סיאול עצמה) שרירים וקיימים עד עצם היום הזה. בריצת 200 מ' במשחקי סיאול היא שיפרה את שיא העולם כבר בריצת רבע הגמר כשקבעה 21.76 ש'. בחצי הגמר קבעה שוב שיא עולם 21.56 ש'. אח"כ באה שעתה הגדולה בריצת הגמר. בתום שיא העולם כרעה פְלוֹ- ג'וֹ על ברכיה. נראה כאילו היא משתחווה על המסלול האולימפי לאלוהי הא"ק. לפתע אץ למסלול בעלה אַל ג'וֹיְינֶר. הוא חיבק אותה בחום ונשא אותה בידיו אל על. נסים קיוויתי ישב בעמדת השידור באצטדיון האולימפי בסיאול וקשר לה בתום ריצת ה- 200 מ' כתר היסטורי. הוא שידר למיקרופון, "פלורנס גריפית' – ג'ויינר תיחרט בזיכרון לכל הדורות". נסים קיוויתי צדק . שיאי העולם של פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית'- ג'וֹיְינֶר בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ' הם הישגים יוצאים דופן וחסרי תקדים המהווים לפי שעה את קצה גבול יכולתן של הנשים בתחום הריצות הקצרות. בסופה של 1988 ייחדנו לפְלוֹ-ג'וֹ (Flo-Jo) הנפלאה והמחוננת הזאת תוכנית מיוחדת. היא הייתה ראויה לכך. שוּם אישה, שחורה או לבנה, לא הצליחה להתקרב אליה ולהישגיה מעולם. שיאי העולם בריצה של פְלוֹ- ג'וֹ שרירים וקיימים כאמור עד עצם היום הזה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת סיאול 1988. האצנית האמריקנית דולורס פלורנס גריפית'- ג'ויינר (Flo – Jo) קובעת שיא עולם מדהים בריצת הגמר ל- 200 מ' נשים 21.34 ש'. השיא הזה שריר וקיים עד עצם היום הזה ומהווה את קצה גבול היכולת האנושית של הנשים בענף ספורט זה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של סיאול 1988. (באדיבות KBS ו- IOC).

הצלחותיה על המסלול כמו אלה של קארל לואיס והמוניטין שצברו הפכו את שניהם למיליונרים כבדים. חברות בינלאומיות לבגדי ספורט והנעלה התלבשו עליהם כדי לשווק באמצעותם את מוצריהם. אחת היצרניות הייתה החברה היפנית Mizuna מומחית לייצור נעלי ריצה מסומרות (Spikes).

טקסט תמונה : שני אצנים שהפכו את הריצה למכרה זהב והיו למולטי מיליונרים . דולורס פלורנס גריפית'- ג'ויינר (מימין) וקארל לואיס מככבים במודעת פרסומת של "Mizuna".

רבים נטו לחשוב שהאתלטית הנפלאה הזאת השתמשה בסמים כדי לשפר את הישגיה אך הדבר לא הוכח אף פעם. פְלוֹ- ג'וֹ צלחה בשלום את כל בדיקות הסמים שעברה בקריירה שלה, אם כי צריך לומר שטרם היו מקובלות אז בדיקות רפואיות מתוחכמות לגילוי השימוש בהורמון הגדילה HGH (ראשי תיבות של Human Growth Hormone). פלורנס גריפית – ג'ויינר פרשה מהמסלול מייד בתום משחקי סיאול כספורטאית עשירה ועברה לעסוק במקצוע האהוב עליה – אופנה. בשנת 1998 נפטרה לפתע בשנתה בגיל 38. שוב ניסו רבים לכרוך את סיבת מותה בגין שימוש בסמים בתקופת עלומיה הספורטיביים אך הדבר לא הוכח מעולם. משפחתה סירבה להעניק רישיון רפואי לניתוח גופתה וסיבות מותה הפתאומי נשארו עלומות לעַד. האצנית המנוחה דולורס פלורנס גריפית' – ג'ויינר תיזכר לדורות בשל הישגיה הפנומנאליים בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מ' ו- 200 מ'. שיאי העולם הבלתי שבירים שלה יקשטו את טבלת השיאים עוד שנים רבות. 

אליפות העולם ה- 2  בא"ק שנערכה ברומא 1987 בימים האחרונים של אוגוסט והראשונים של ספטמבר ב- 1987 הייתה זיכרון מתוק. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אִפשֵר לי לשָדֵר ממנה 20 שעות  של שידורים ישירים. הוא נענה לבקשתי להפיק ולנהל את השידורים ממרכז השידורים הבינלאומי (IBC) ברומא עצמה, ולא שעה להמלצתו של סמנכ"ל הכספים שלו יוחנן צנגן לעשות זאת מהבית מאולפני השידור שלנו בבניין הטלוויזיה ברוממה ירושלים. אליפות העולם ה- 2 בא"ק ברומא 1987 הייתה אירוע הספורט הבינלאומי הגדול, החשוב, והבולט ביותר באותה שנה. חזרה גנרלית ומבחן כוח חשוב ביותר לאתלטים המתכוננים לקראת האולימפיאדה שתיערך בעוד שניים עשר חודשים בסיאול 1988 בירת דרום קוריאה.

רומא 1987 שימשה מבחן גַם לטלוויזיה הישראלית הציבורית. טסט שידור עתידי עבורי ולכלל מערכת הספורט בו יוברר האם יש בידינו את הידע והכישרון ליטול את האירוע האולימפי לידינו ולטפל בו בדרך מעניינת, יעילה ואטרקטיבית. לא רק בנושא בחירת החומר אלא גם בהבנה הטכנולוגית שלו. נכונות ותעוזה של נפש האדם אינן מספיקות בטלוויזיה מבלי שנִלוות להן יכולות טכנולוגיות. ברומא 1987 ניצב מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לימיני והשַדָּר הדָגוּל נסים קיוויתי לשמאלי, ובתווך הטכנולוגיה של RAI רשת הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של איטליה, מהטובות ביבשת בעת ההיא. בעמק האלה ניצבו שתי צלחות אנטנות שכוונו ללוויינים האטלנטיים ה- Primary ו- Major. לא היה לי כל ספק ביכולתי לנהל בהצלחה את משימת השידורים הישירים משָם בת עשֶרֶת הימים.

ביום השני של האליפות ברומא 87'  ב- 30 באוגוסט 1987 נקבעו שני שיאי עולם בעת השידורים הישירים שהועברו על ידינו מרומא לירושלים . סְטֶפְקָה קוֹסְטָדִינוֹבָה (Stefka Kostadinova) מבולגריה קפצה לגובה של 2.09 מ' והאָצָן הקנדי בֶּן ג'וֹנְסוֹן (יליד ג'מייקה) הביס בריצה ל- 100 מ' את האלוף האולימפי קָארְל לוּאִיס מארה"ב כשקבע שיא מדהים וזמן דִמיוני של 9.83 ש'. שיא העולם של סְטֶפְקָה קוֹסְטָדִינוֹבָה שריר וקיים עד עצם היום הזה. שני ההישגים הכבירים האלה התקרבו עד למאוד לקצה גבול יכולתו של האדם בספורט. לכן גם עוררו תהיות ושאלות נוקבות . רבים בעולם וגם אנחנו בעמדת השידור ברומא 1987 שאלנו את עצמנו האם שיאי העולם האלו הושגו רק באמצעות הכישרון או גם בעזרת שימוש בסטרואידים אנאבוליים. סטרואידים אנאבוליים נחשבים לסמי מרץ אסורים בשדה ספורט . בעיקר הובעה הפליאה והתמיהה בכיוונו של האצן בֶּן ג'וֹנְסוֹן בעל השרירים הנפוחים והישגו המדהים. מדעני הספורט שאלו את עצמם האם ניתן לרוץ כל כך מהר ללא שימוש בסמי מרץ. האָצָן הקנדי הכה שוֹק על ירך בריצה ל- 100 מ' את קארל לואיס האלוף האולימפי האהוּב והפופולארי. בֶּן ג'וֹנְסוֹן נבדק ע"י הוועדה הרפואית של התאחדות הא"ק הבינלאומית ה- IAAF  (ראשי תיבות של International Amateur Athletic Federation) ונמצא נקי לחלוטין. הוא עקף בסיבוב את המעבדות לבדיקת שימוש בסמים האסורים של יו"ר הוועדה הרפואית של IAAF השוודי ד"ר אָרְנֶה לוּנְגְקְוִויסְט (Dr. Arne Ljungqvist). המעבדות לא מצאו דבר בשֶתֶּן שלוֹ. היום ידוע כי בֶּן ג'וֹנְסוֹן נטל באופן שיטתי סמי מרץ כדי לשפר את יכולתו שהייתה ממילא ווירטואוזית גם ללא השימוש בהם. הוא הפסיק לצרוך אותם על פי צַו מאמניו מספיק זמן לפני התחרות החשובה כדי להעלים את שרידיהם על מנת שלא להיתפש בעת הבדיקות, ובאמת באוגוסט 1987 הן לא גילו דבר. בן ג'ונסון לא נתפש. הוא צבר מייד תהילה כ- Sprinter (אָצָן) המהיר בעולם. הוא הביס את קָארְל לוּאִיס האגדי.

סִימוּמוֹ של בֶּן ג'וֹנְסוֹן בדרך לשיאי העולם המדהימים שלוֹ ומדליית הזהב שזכה בה באולימפיאדת סיאול 1988 היה מהלך רפואי – מדעי מתוכנן ומוקפד שנעשה בידי צוות מומחים במשך זמן רב. מהלכי הסימום דרשו מעקב רפואי צמוד אחר ביצועיו הפנטסטיים. בֶּן ג'וֹנְסוֹן אָצָן מוכשר גם ללא שימוש בסמים, שיתף פעולה ביודעין עם המסממים שלו בדרכו להיות אלוף אולימפי (התואר נשלל ממנו) וספורטאי עשיר. הוא ידע שמחדירים לגופו בהסתר סמים אסורים שנועדו לשפר את הישגיו. זה היה מנוגד באופן מוחלט לחוקת הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) . המסממים פועלים כקוסמים. ה- "קוּנְץ" של המסממים הוא למנוע את גילוי הפשע. זה היה בעצם קרב מוחות בין הצוות שאימן את בֶּן ג'וֹנְסוֹן ובראשו צָ'ארְלִי פְרָאנְסִיס לבין מעבדות הרפואה של IAAF ו- IOC העוקבות אחריו (ואחרי כל צמרת האתלטים בכל אתר ספורט בעולם) כדי לגלות את "טריק" הסמים האסורים וללכוד את המשתמשים בהם. זהו מעין משחק של "שוטרים וגנבים" שטמונים בו יוקרה, תהילה, וממון רב. ה- "קוּנְץ" של המסממים הוא לדעת כיצד ומתי להפר את החוק. בעיקר מתי להשתמש בסַמִים האלה כדי להפיק מהם שיאי עולם גרנדיוזיים אך מבלי להיתפס. בֶּן ג'וֹנְסוֹן נדרש להפסיק ליטוֹל את הסמים מעת לעת על פי זמן מחושב מראש, על מנת לסַלֵק ולהעלים את השרידים האחרונים של החומר הממריץ מהשֶתֶּן שלו.

רשויות ומוסדות הספורט הבינלאומיים נרתמו זה מכבר למלחמת חרמה בתופעת השימוש האסור בסמי המרץ האסורים. היו לכך שתי מטרות. הצורך לשמור על עקרונות התחרות ההוגנת ובכך להגן על הספורטאים הנקיים שאינם לוקחים סמים וגם כדי למנוע נזקי גוף מהמשתמשים. הסטרואידים האנאבוליים הם נגזרות של ההורמון הגברי טסטוסטרון . שימוש ממושך בהם לאורך שנים גורם לתופעות לוואי של נטייה לקרישת יתר של הדם, גורם ל- רְעִילוּת הכבד, נזק ללֵב, הקטנת האשכים, הגדלת השדיים, שֵיעוּר יתר, ונִיווּן מִפְרָקִים.

בדיקות השתן והדם של הספורטאים לצורך גילוי של שימוש בסמים הפך לחלק בלתי נפרד מהתחרויות הגדולות בהן טמונים סכומי כסף גדולים למנצחים. המסממים פיתחו מעבדות מיוחדות שמנסות להתחכם ולהערים על בדיקות הסמים. בין הוועדות המארגנות לבין נוטלי הסמים התפתחה מלחמת עולם של שוטרים וגנבים. הועדות המארגנות הגדולות כמו ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית), UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית), IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית), FINA (התאחדות השחייה הבינלאומית), ה- NBA, ה- Tour De France ועוד, מחזיקות לידן באופן קבוע מעבדות ומומחים רפואיים כדי להילחם בתופעה הממארת.

בין אם לקח סטרואידים אנאבוליים או לַאו הפך בֶּן ג'וֹנְסוֹן בעיני רבים לרָץ המהיר בעולם. כך קבע השעון וכך אמרו את דברם שדרי הטלוויזיה למיליארד צופים. ניצחונו הסנסציוני על קָארְל לוּאִיס בריצת 100 מ' ביום ראשון אחה"צ ב- 30 באוגוסט 1987באצטדיון האולימפי ברומא משך אליו את תשומת לב הציבור. בן רגע הפך לסלבריטי בעל מוניטין עולמי  הסוכן שלו הצליח לגייס למענו מייד את תמיכת הספונסרים. בֶּן ג'וֹנְסוֹן ומאמנו צָ'ארְלִי פְרָאנְסִיס הפכו ב- 1987 לאנשים עשירים של ממש. מדובר בעושר כספי הנמדד במיליוני דולרים. שני שיאי העולם המדהימים של בֶּן ג'וֹנְסוֹן וסְטֶפְקָה קוֹסְטָדִינוֹבָה כבר ביום השני של התחרויות הקפיצו את רַף הציפיות והפכו את אליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 87' לאובייקט שידור מרתק. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנכי לא יכולנו לצפות להצלחה גדולה יותר מזאת (אינני מזכיר כאן את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין דאז שאמר לי כי רומא 87' איננה מעניינת אותו כל כך והוא לא עוקב באדיקות אחרי השידורים הישירים. העיקר שלא תגלשו התעקש תמיד לומר לי). שיאי העולם החדשים וההפקה האיטלקית הענקית של RAI הצדיקו את רעיון השידורים הישירים משָם והעלות כספית של המבצע כבר מראשיתו.

טקסט תמונה : 30 באוגוסט 1987. עמדת השידור שלנו באִצטדיון האולימפי ברומא באליפות העולם ה- 2 בא"ק- רומא 1987. אני צופה בבן ג'ונסון מביס את קארל לואיס. הפקתי וניהלתי את השידורים עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאיטליה. הנוכחות בשטח חיונית לפיקוד והובלת שידורי הטלוויזיה הישירים.  אין לכך תחליף. רק משם אתה רואה את מפת הקרב האמיתית של השידור. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הסכים עמי. זיהוי משמאל לימין : הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן (בן 49), השדר נסים קיוויתי חובש כובע מצחייה ו- Headset (בן 61), ואנוכי (בן 49). (צלמת איטלקית תיעדה וצילמה את עמדת השידור שלנו באצטדיון ברומא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביקורות העיתונות היללו את מבצע שידורי רומא 1987. יחדיו עם אלה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ידעתי שאני צועד בבטחה במשעול האולימפי המוביל לסיאול 1988 . לא היה לי ספק בכך.

טקסט מסמך : 9 בספטמבר 1987. מבקר הטלוויזיה של העיתון "מעריב" יריב בן אליעזר מעניק תעודת כבוד למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתום מבצע השידורים של אליפות העולם ה- 2 בא"ק רומא 87' (באדיבות "מעריב").

חלפה שנה. ביום רביעי – 17 באוגוסט 1988 חודש ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת סיאול 88' התקיימה בציריך תחרות הא"ק השנתית היוקרתית הבינלאומית המכונה ה- “Weltklasse“. טובי האתלטים בעולם נוהרים אליה. שום אלוף אולימפי או שיאן עולם איננו מחמיץ אותה ושום רשת טלוויזיה שמחשיבה את עצמה איננה מוותרת על הזכות לשָדֵר אותה ישיר. צוות ההפקה המצטיין של רשת הטלוויזיה השוויצרית הציבורית SRG בראשותם של שני המפיקים וִוילִי קִים (Willy Kym) אַרְתּוּר הֶכְלֶר (Arthur Haechler) אחד מפיגורות הטלוויזיה החשובות ב- EBU והבימאי פְרָאנְטִישֶק פּוֹזְ'דְל (Frantisek Pojdl) השתמש ב- 12 מצלמות ו- 4 הילוכים חוזרים כדי להפוך את האירוע למעין אולימפיאדה בזְעֵיר אַנְפִּין. ה- Weltklasse זכתה לחשיפה עולמית והאתלטים והאתלטיות שנשאו את הלוגו של הספונסרים חגגו. הם נחשבו על פי החוקה לספורטאים חובבים אך הפכו למיליונרים . במשך שנים רבות אלכס גלעדי ואנוכי רכשנו את זכויות השידורים של התחרות החשובה הזאת כדי להביא קטעים נבחרים ממנה לשתי התוכניות "מבט ספורט" ו- "משחק השבת".

טקסט תמונה : 1988. ציריך. זהו מפיק הטלוויזיה השוויצרי מר ארתור הכלר (Arthur Haechler). לימים הפך למנהל מחלקת הספורט של רשת הטלוויזיה השווייצרית הממלכתית SRG, והיום הוא משמש בתפקיד הנכבד של יו"ר קבוצת הספורט הבינלאומית ב- EBU. הוא נחשב לאחד מברי הסמכה הטובים ביותר בשידורי הספורט בטלוויזיה – באירופה ובעולם. (באדיבות ארתור הכלר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עכשיו ב- 17 באוגוסט 1988 הייתה ה- "of  Zurich Weltklasse" חשובה מתמיד. מבחן דרמטי ואחרון, חודש בדיוק לפני פתיחת המשחקים האולימפיים בסיאול בירת דרום קוריאה. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנכי נעצנו סיכה נוספת על פני הגלובוס. עוד עיר אחת נכבשה ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית. תחרות צִירִיך שודרה ישיר במשך שלוש שעות על מסך הטלוויזיה שלנו מייד לאחר "מבט" ועד חצות וחצי למגִנת לִבּוֹ של חיים יבין מנהל הטלוויזיה. חיים יבין חַש שמנכ"ל רשות השידור ואנוכי כעורך ומפיק של שידורי הספורט מציפים את המסך בעודף שידורי ספורט . זה לא היה לרוחו. אבל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שהיה חובב א"ק בנשמתו קיבל את חוות דעתי כי תחרות הא"ק בצִירִיך (Zurich) משולה להקרנתו ההכרחית של היומן בבית קולנוע לפני הצגתו של הסֶרֶט עצמו. הוא נעתר לבקשתי. נסים קיוויתי והפרשן דוד אייגר שידרו ישיר במשך שלוש שעות את תחרות צִירִיך על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בימים ההם זה היה תקדים וחידוש מפליג.

טקסט תמונה : קיץ 1988. השדר נסים קיוויתי (מימין) ופרשן הא"ק דוד אייגר (עיתונאי "מעריב") במגרשי מרכז הטניס ברמת השרון  ב- 1988. דוד אייגר היה ידען א"ק מופלג, ובעל זיכרון פנומנאלי, אך נפל בפרשנותו בטלוויזיה מד"ר גלעד וויינגרטן. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסֶרֶט היה ההצגה הגדולה והפקת הענק של אולימפיאדת סיאול 88'. היינו ברי מזל באותו השידור הישיר מפני שכבר באירוע הראשון בצִירִיך נקבע שיא עולם בריצה ל- 400 מ' גברים. הרץ האמריקני הָארִי בּוּץ' רֵיינוֹלְדְס (Harry `Butch` Reynolds) גמא את המרחק בזמן בלתי ייאמן של 43.29 ש'. מסמר התחרות היה כמובן מפגש הגומלין בין קָארְל לוּאִיס ובֶּן ג'וֹנְסוֹן בריצה ל- 100 מ'. הם לא נפגשו מאז רומא 1987. קָארְל לוּאִיס ניצח בזמן של 9.93 ש' . קָאלְוִוין סְמִית' היה שני עם 9.97 ש'. בֶּן ג'וֹנְסוֹן סיים שלישי בתוצאה של 10.00 ש'. בֵּן ג'וֹנְסוֹן המתין בסבלנות להזדמנות הבאה שנקרתה לוֹ כעבור חודש ימים בשבת – 24 בספטמבר 1988 על מסלולי הא"ק של אולימפיאדת סיאול 88'. 150 (מאה וחמישים) רשתות הטלוויזיה בעולם חיכו יחד עמו. ריצת ה- 100 מ' היא התחרות הקצרה ביותר והיוקרתית ביותר באולימפיאדה.

ב- 1988 חגגה מדינת ישראל 40 שנה לעצמאותה. זאת לא הייתה שנה רווית אירועים . וודאי לא יוצאת דופן. בתום הבחירות לכנסת ב- 1 בנובמבר 1988 הוקמה ממשלת אחדות בראשותו של יצחק שמיר שמפלגתו הליכוד זכתה ב- 40 מנדטים. שמעון פרס קיבל את תיק האוצר ויצחק רבין מונה ל שר הביטחון. יצחק נבון התמנה לשר החינוך. מפלגת המערך זכתה ב- 39 מנדטים. על משרד הפנים הופקד שַר צעיר מש"ס שנסק אל על, אריה דרעי. מפלגתו ש"ס זכתה ב- 6 מנדטים. שר החינוך יצחק נבון והממונה מתוקף תפקידו על רשות השידור היה מאוהביו של מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית יוסף בר-אל וראה בו מועמד ראוי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבא אחרי אורי פורת שעמד לסיים את כהונתו ב- 1 באפריל 1989. אך בראשות הממשלה ניצב איש ליכוד מובהק שסיכל את האהבה והמהלך הזה. ראש הממשלה יצחק שמיר בלם את יוזמת שר החינוך יצחק נבון והציב לתפקיד החשוב ורם המעלה של מנכ"ל רשות השידור את מועמדו ואמנו האישי ממשרד החוץ, מר אריה מֶקֶל. יצחק שמיר לא לקח סיכונים. שוב מינוי וודאי של מועמד מוכר מאגף הימין הפוליטי, כמו מינויו של אורי פורת לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 1984. איש העסקים שבתאי קָלמַנוֹבִיץ' חברו של אמציה לבקוביץ' (שחקן פאר בעברו בתפקיד בלם בקבוצת הפועל ת"א ונבחרת ישראל בכדורגל בשנות ה- 50 וה- 60 של המאה הקודמת, מאמן מצליח שזכה פעמיים עם הפועל באר שבע באליפות המדינה בכדורגל ב- 1975 ו- 1976, ומי שהיה גם פרשן שלי לעת מצוא בטלוויזיה הישראלית הציבורית) הורשע כמרגל סובייטי ונשלח לכלא. סיירת מטכ"ל בפיקודו של אל"מ משה "בוגי" יעלון הרחיקה ב- 1988עד לפרברי טוניס כדי לחסל את הטרוריסט אבו ג'יהאד סגנו של רב הטרוריסט מפקד הארגון החבלני אש"פ יאסר עראפאת.

אנחנו הִרחקנו במאי 1988 לסיאול כדי להיערך לקראת שידורי האולימפיאדה שעמדו להיפתח בבירת דרום קוריאה ארבעה חודשים מאוחר יותר ב- 17 בספטמבר 1988. המשחקים האולימפיים של סיאול 88' היו אירוע הספורט החשוב ביותר של 1988 והמפגש הצפוי והמסקרן מאין כמותו בין קָארְל לוּאִיס ובֶּן ג'וֹנְסוֹן בריצת הגמר ב- 100 מ' הפך לתחרות הנצפית ביותר באולימפיאדה ואולי החשובה מכולן.

אורי פורת מנכ"ל רשות השידור העניק לי מידה לא מבוטלת של תמיכה תקציבית שאפשרה לי לנַהֵל , להפיק ולערוך את שידורי אולימפיאדת סֵיאוּל 1988 כפי הבנתי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זאת הייתה האולימפיאדה החמישית שלי והשנייה שלו. באולימפיאדת לוֹס אָנְגֶ'לֶס 1984 היה מנכ"ל טירון שזה עתה נכנס לנעליו של קודמו יוסף "טומי" לפיד ועכשיו ב- 1988 שותף פעיל וקרוב אלי בתפישת השידור הטלוויזיונית הגורסת שאירועי הספורט הרלוואנטיים, הארציים והבינלאומיים כאחד, חשובים לשידור הציבורי. אורי פורת היה מודע לחשיבות שיתוף הפעולה עם ה- EBU והפך למנהיג שידור שהיה מנוי וגמור עִמו להצטרף אלי לקו החזית של השידורים [8] להפקת שידורי הטלוויזיה של המשחקים האולימפיים של סיאול 1988 בבירת דרום קוריאה עצמה. זאת הייתה אחת ההחלטות החשובות שלו כמנכ"ל רשות השידור. הוא היה למעשה המנכ"ל הראשון שהכיר הכרה מלאה בחשיבות הפקות הספורט הבינלאומיות הגדולות והיותן נדבך שידור מרכזי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אורי פורת ביקֵש להיות נוֹכֵח שָם בעצמו בלֵב לִיבָּה של הצגת הספורט הגדולה בתבל. הוא היה צמוד אלי והתעניין בצדדים הטכנולוגיים והלוגיסטיים המרכיבים את מבצע השידורים המסובך והרחוק ממדינת ישראל ובעלויות היקרות שלוֹ. הוא חשב שזאת ההזדמנות האחרונה שלוֹ כמנכ"ל הרשות לראות מקרוב כיצד מחלקת הספורט מפיקה ומשדרת מסיאול 133 שעות שידור ב- 16 ימי תחרויות, וביקש להיות נוכֵח אישית במשחקים האולימפיים בפעם הראשונה בחייו ולהתבונן ולגעת בפלא הסימביוטי הזה המכונה "טלוויזיה – אולימפיאדה", או אם תרצו בסדר מילים הפוך. האולימפיאדה נחשבת לגדולה שבהצגות הספורט בתבל ונאמר כבר בספרי הסדרה כי הפקות שידורי הטלוויזיה שלה הן הרבה יותר מורכבות ומסובכות מכל היבט שהוא בהשוואה למונדיאלים של הכדורגל.

ב- 7 באפריל 1987 נערכה פגישה מבצעית גדולה בלשכת מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הנוגעת לקידום שני מבצעי השידור הבינלאומיים העומדים בפני הטלוויזיה הישראלית : אליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 1987 (6.9.1987 – 29.8.1987) ואולימפיאדת סיאול 1988 (2.10.1988 – 17.9.1988). בפגישה הזאת נטלו חלק סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן , מנהל הטלוויזיה חיים יבין, יועץ המנכ"ל נקדימון "נקדי" רוגל, מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן, מנהל שירותי ההנדסה יעקב סווירי, קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה זאב שטוקהיים, עוזרי אמנון ברקאי, ואנוכי. שידורי הטלוויזיה ישראלית הציבורית המסקרת את המשחקים האולימפיים של סיאול 1988 היוו נקודת מפנה מבחינת תקשורת הלוויינים שלה. לראשונה השתמשנו בלוויין התקשורת של ה- EBU הנקרא ECS לרבות לווייני התקשורת של חברת COMSAT האמריקנית ולראשונה הקציב מנכ"ל רשות השידור 500000 (חצי מיליון) דולר להפקת משחקי סיאול 1988. התקציב הזה לא כלל את ההוצאות שיחולו בגין עבודה בשעות הלילה, הסכמים מיוחדים, והוצאות שוטפות בתוך בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. בחדר הדיונים נשבה רוחה של חברת "קוֹקָה קוֹלָה" זאת שהעניקה לטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת סיאול 1984 דמי חסות בגובה של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר ו- 80000 (שמונים אלף) באליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 1987. זה היה יתרונם הגדול של שידורי הספורט הרלוואנטיים בשידור הציבורי. הם היו ממומנים בחלקם ע"י שקופיות חסות של חברות מסחריות.

[1] ידע אישי, והספר : "GAME of SHADOWS" שנכתב ע"י מארק פיינארו – וודה ו- לאנס וויליאמס ב- 2006.

[2] ראה נספח : תיק הפקה ושידורים של אליפות העולם ה-  2 בא"ק ברומא 1987, (6.9.1987 – 29.8.1987) .

[3] ראה נספח :  גם ספרם רב המוניטין של ויוו סימפסון (Vyv Simpson) ואנדריו ג'נינגס (Andrew Jennings), שיצא לאור ב- 1992 THE LORDS OF THE RINGS – power  money and drugs in the modern Olympics

[4] ראה נספח : גם הספר "THE LORDS OF THE RINGS" של וִויו סימסון ואנדריו ג'נינגס.

[5] ראה נספח : גם ספרו המצוין של דייויד וולצ'ינסקי The Complete Book of The OLYMPICS SUMMER

[6] ראה נספח : הספר SEOUL 1988 The Official Book of The Games of The XXIVth Olympiad

[7] ראה נספח : גם הספר "The Complete Book Of  The – OLYMPICS  SUMMER" של דייויד וולצ'ינסקי (David Wallechinsky).

[8] שום מנכ"ל רשות שידור לפני אורי פורת וגם אחריו (למעט מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בשנים 1998 – 1993) לא ההין ולא העלה בדעתו להצטרף בחו"ל לשידורי הספורט הגדולים של אולימפיאדות או מונדיאלים (עליהם שילמה הרשות ממון רב תמורת זכויות השידורים ושימוש בטכנולוגיה יקרה) כדי להבין את עקרונות הסיקור והכיסוי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מן ההיבטים של הצבת כוח אדם שלה למשימות השידור, שימוש בטכנולוגיה של ה- Host broadcaster והטסת טכנולוגיה עצמית מירושלים למקום ההתרחשות . וכמו כן להבין את מהות ההשתלבות הכללית של הטלוויזיה הישראלית במערך השידורים וההפקה של ה- EBU, ובמקרה הנדון של אולימפיאדת סיאול 1988 גם השתלבות במערך ההפקה והשידור של SORTO.

ראה נראה עכשיו כיצד יטפל ערוץ 1 בנכס השידור המרתק שהוא מחזיק בידיו ואשר קרוי "אליפות העולם ה- 15 ב- א"ק בייג'ינג 2015".

סוף הפוסט מס' 522. הועלה לאוויר ביום רביעי – 29 ביולי 2015.