הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פִּרְסוּם אִישִי.

הערה 3 : תוכנת ה- WordPress שבה ומעדכנת את עצמה ואת הטקסטים בפוסטים המאוחרים בבלוג.

הערה 4 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

——————————————————————————————————— 

פוסט חדש מס' 533 : הועלה לאוויר ביום חמישי בלילה – 27 באוגוסט 2015.

———————————————————————————————————

פוסט מס' 533. 1. באמצעות תיקון לחוק סגירת רשות השידור מבקשת ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו למסד תאגיד חדש לשידור הציבורי ולפטר בסופו של חודש ספטמבר 2015 את 2000 עובדי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". 2. שידורי ה- Off tube מהמוניטור בתא האטום בירושלים את תחרויות אליפות העולם ה- 15 בא"ק – ב- בייג'ינג באוגוסט 2015, ממשיכים לעשות שַמוֹת בערוץ 1 (7). פוסט מס' 533. כל הזכויות שמורות.

פוסט מס' 533 הועלה לאוויר ביום חמישי – 27 באוגוסט 2015.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- 2002 הייתה גם זאת שהדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו זאת בחודש מאי של 2005. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. סדרת 13 הספרים רחבת ההיקף הדנה ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא מסת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני Paul Nipkow), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים אולי יותר בעולם ובארץ. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעבר בעמדות מפתח, גם בעלי יתרונות עליונים, היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים רברבנים, כושלים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה : 25 + 26 באוגוסט 2015. שידורי ה- "Off tube" העלובים מהתא האטום בירושלים של "השדר המוביל" אורי לוי והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן את תחרויות אליפות העולם ה- 15 בא"ק – בייג'ינג 2015 – הם בלתי מתקבלים על הדעת. שידורי ה- Off tube הללו נטולי עיתונאות, נעדרי דיוק, ו- רוויי הערכות שגויות פוגעים קשות במוניטין של ערוץ 1 (אם משהו עוד נותר ממנו) ומורידים את שֵיבָתוֹ בדָם שְאוֹל. 

מדובר באכזבה ועליבות גדולה. הפוסט הקונקרטי הזה מס' 533 דן בקורותיהם של שני שדרני ה- Off tube של ערוץ 1 אורי לוי וגלעד וויינגרטן ועבודת הפלסתר העיתונאית הטלוויזיונית שהם מחוללים (במקום לעשות את מלאכתם מעמדת שידור ב-בייג'ינג הם שרויים בתא אטום בירושלים), וגם אודות גב' כרמלה מנשה ועיתונאי רדיו "קול ישראל" וערוץ 1 (לא כולם, רובם) – איננו נכתב מאֵיבָה, לא מעוֹיְנוּת, ולא בגלל משטמה. הוא נכתב מ- חֶמְלָה. ציבור צופי הטלוויזיה בארץ נבגד. הוא רק איננו יודע עד כמה הוא נבגד. מדובר ב- רוש ולענה (!).

שידורי ה- Off tube הבלתי נסבלים מהתא האטום בירושלים של אורי לוי וגלעד וויינגרטן את הימים ה- 4 (יום שלישי – 25 באוגוסט 2015) וה- 5 (יום רביעי – 26 באוגוסט 2015) את אליפות העולם ה- 15 בא"ק – בייג'ינג 2015, ממשיכים לעשות שַמוֹת ברשת שלהם ערוץ 1 ובמוניטין הכללי של רשות השידור. למזלם הרע של צוות השידור הכושל אורי לוי וגלעד וויינגרטן ולמזלו המזופת של ערוץ 1 בעידן הרב ערוצי, מערכות הטלוויזיה של הכבלים YES ו- HOT בארץ, מעבירות ללא שום בעיות באיכות טכנולוגית מעולה לכל בית בישראל, את השידורים הישירים של ערוץ הספורט האירופי Eurosport מבייג'ינג 2015. ערוץ Eurosport הקים בידע, ובמרץ, ובהבנת הטלוויזיה שלו מערכת הפקה, שידור, ועריכה ב- Location עצמו ב- "קן הציפור" ב- בייג'ינג, ולרבות הדיווח המיטבי מצטיינת ההפקה שלהם בכישרון השדרים והפרשנים שלהם לבנות דרמות ולתאר דרמות. בשידורי ספורט זה המון. מפני שאנשי Eurosport נמצאים במוקד ההתרחשות בזירת התחרויות עצמן באצטדיון "קן הציפור" (במלוא ציודם הטכנולוגי) יש להם את האפשרות הכי בסיסית ויסודית בעיתונאות, לראיין בשידורים ישירים את הזוכים שחשים את התרגשות הניצחון ואת המובסים שנעטפים בתוגת ההפסד.

אין מנוס בתקופת הטלוויזיה הגלובאלית הרב ערוצית מהשוואה בין האוֹפ – טְיוּבְּנִיקִים של ערוץ 1 אורי לוי וגלעד וויינגרטן שנותרו באָרֶץ ומשדרים מהאולפן בירושלים לבין שדרני, מפיקי, וטכנאי Eurosport שהוטסו ע"י הרשת להם לבירת סין כשבוע לפני תחילת אליפות בייג'ינג 2015, וסיגנל השידור הטלוויזיוני שלהם מגיע לביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב. ההטסה המוקדמת של ציוותי השידור באשר הם למוקד ההתרחשות נועדה לא רק כדי להכיר מקרוב את המאות הרבות של האתלטים והאתלטיות מכל רחבי העולם המתכנסים בבייג'ינג כדי להכין היטב את שיעורי הבית, אלא גם להרכיב מערכת טכנולוגית משומנת שתהיה מסוגלת לשגר את הסיגנלים שלה ללא תקלות למרכז Eurosport בפאריס.

באשר לערוץ 1 מדובר באכזבה רבתי ועליבות גדולה רווי טעויות והערכות שגויות. עד לרגע כתיבת שורות אלה אין לנו מידע אודות שני האתלטים שלנו אולגה לנסקי ודואלד סאנפורד. ראינו אותה אבל איננו יודעים מדוע כשלה אולגה לנסקי בצורה כה חריפה בתחרות המוקדמת לריצת 200 מ' ואיננו יודעים מה קרה לדונאלד סאנפורד ב- בייג'ינג 2015. אורי לוי וגלעד וויינגרטן ש- שרויים בצד אחר של הגלובוס הרחק ממוקד ההתרחשויות לא שאבו משני האתלטים הישראליים האלה שום תגובה מצולמת. הם לא ראיינו אותם ולא שמענו אותם. שני אנשי התקשורת הללו המשתייכים לזרם הטלוויזיוני של ערוץ 1 לא הביאו באופן בלתי אמצעי שום אינפורמציה Preliminary מבייג'ינג בטרם יריות הזינוק ולא מידע Follow up אודותיהם לאחר חציית קו הגמר. מדובר בעיתונאות עלובה ומחונטרשת. הם אינם יודעים מה קרה בתחרות המוקדמת למטילת הכידון הישראלית מרגריטה דורז'ון (אתלטית אוקראינית שעלתה לישראל), ומכריזים בפני הציבור שלהם מהתא האטום בבירת ישראל ירושלים, "איננו יודעים כי אנחנו לא שם…בבירת סין בייג'ינג". יושבים להם שני אנשי טלוויזיה ישראליים פאסיביים וזחוחים חסרי אישיות באולפן בירושלים ומדקלמים בתא האָטוּם דרמות א"ק ב- Voice over בקצב הכתבה מונוטוני, רוטיני, ומשעמם, ואוֹגְרִים לפי כך רייטינג מחורבן בהתאם. מעניין אותי לדעת מה אומרים על חוויית הנֶפֶל הירודה הזאת קברניטי רשות השידור יונה וויזנטל ואלי בבא. הרייטינג והמִדְרוּג האפסיים של ערוץ 1 מסודרים בקורלציה סימטרית לא מפתיעה לצדה של רמת התיעוד. זאת לא רק שעת צהריים לא נוחה. אורי לוי וגלעד וווינגרטן מתעדי Off tube גייסו שלשום (יום שלישי – 25 באוגוסט 2015) ואתמול (יום רביעי – 26 באוגוסט 2015) בשידורי ה- Off tube שלהם מהתא האטום בירושלים בין 14.00 ל- 16.30 סך ממוצע של % 1.60 בלבד, ובשידורי התקצירים בין 18.30 ל- 19.00 (שעת צפייה נוחה יותר) רק % 1.70.

טקסט תמונה : יום שישי – 28 באוגוסט 2015. אליפות העולם ה- 15 בא"ק – בייג'נג סין. יושבים להם שני אנשי טלוויזיה ישראליים מבוגרים פאסיביים וזחוחים חסרי אישיות באולפן בירושלים, אורי לוי משמאל וגלעד וויינגרטן מימין, ומדקלמים בתא האָטוּם דרמות א"ק ב- Voice over בשידור ישיר בקצב הכתבה מונוטוני, רוטיני, משעמם, ורווי טעויות והערכות שגויות ואוֹגְרִים לפי כך רייטינג מחורבן בהתאם. ציבור צופי הטלוויזיה הנבגד איננו מבין עד כמה הוא נבגד משידורי ה- Off tube המחורבנים האלה של ערוץ 1. רוש ולענה. (מצולם ב- iphone ממסך ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1). 

טקסט תמונה : אוגוסט 1995. גטבורג – שוודיה. תמונה היסטורית לפני 20 שנים. אני מביא עמי לאליפות העולם ה- 5 בא"ק בגטבורג את הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן ומושיב אותו בעמדת השידור שלנו באצטדיון השוודי הוותיק (נשברו בו בשעתו הרבה שיאי עולם בריצות בינוניות וארוכות) לצדו של השדר המוביל מאיר איינשטיין. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל בעמדת השידור שלנו האצטדיון גטבורג – שוודיה : אנוכי מוציא לפועל את מבצע שידורי גטבורג 1995 ו- מנווט, מפיק, ועורך את השידורים האלה, גלעד ווינגרטן, מאיר איינשטיין, ונסים קיוויתי (בפנסיה עדיין כוחו במותניו, בן 69) סידרתי לו Accreditation מטעם IBA ובאישור מנכ"ל רשות השידור בימים ההם מוטי קירשנבאום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צריך להבין, ב- 1995 כיהן מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. אינני חושב שהוא העלה אי פעם על בדל שפתיו את המונח הממאיר "Off tube" ולא שקל את האופציה לשדר ישיר אירוע ספורט עַל בינלאומי כמו אליפויות העולם ב- א"ק מהתא האטום באולפני הטלוויזיה בירושלים. בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בשנים 1998 – 1993 הפקתי, ניהלתי, ערכתי, ושידרתי שלוש אליפויות ב- א"ק : מס' 4 בשטוטגארט – גרמניה באוגוסט 1993, מס' 5 בגטבורג – שוודיה ב- 1955, ומס' 6 באתונה – יוון באוגוסט 1997. תמיד ורק מעמדות שידור באצטדיוני האליפות. אין מדובר רק באמינות העיתונאית של דיווח ושידור ישיר מהשטח, אלא שהייה במוקד ההתרחשות, המאפשרת לצוות השידור לחקור ולאתר מידע חשוב ורלוואנטי הנוגע לאתלטים והאתלטיות, ואשר ניתן למצוא אותו רק שָם. מן ההיבט הזה אנוכי כמי שניווט בימים ההם את שידורי הספורט של ערוץ 1 חייב חוב גדול למנכ"ל רשות השידור שלי מוטי קירשנבאום.

התרופה לחובבנותם של אורי לוי וגלעד וויינגרטן וחִדְלוֹנוֹ המַר של ערוץ 1 היא להיפרד מהם בלחיצת כפתור ולבצע Switch מהיר לערוץ מס' 51 במערכת YES. התרופה הזאת ממומלצת לפציינטים הישראליים מפני שמדובר באמת בשני חובבנים ישראליים, האחד מופיע ב- אִצְטָלָא של שַדָּר א"ק והשני עוֹטֶה ביודעין גְלִימָה מְרוּפֶּטֶת של מַדְעָן א"ק. חלק מהנימוקים לטקסט הנ"ל הובאו לידיעת קוראי הבלוג בפוסטים הקודמים, וחלק נוסף יובא גם בהמשך הפוסט הקונקרטי הזה. הפרשנות וההערכות של גלעד וויינגרטן וגם של השַדָּר המוביל שלו אורי לוי המושמעות מתא האטום בירושלים בטרם יריית הזינוק לריצת ה- 400 מ' לגברים, היו מופרכות ושגויות לחלוטין. וזה איננו הכל.

טקסט תמונה : 27 באוגוסט 2015. אליפות העולם ה- 15 בא"ק של בייג'ינג 2015. התא האטום בירושלים. אורי לוי שדר א"ק עלוב נטול כל כישרון מצטייר כ- איש טלוויזיה מגוחך יעני באִצְטָלָא של שַדָּר מומחה בתחום. אפוא הוא והיכן הא"ק ? זה אסון אולם לא העיקרי. הטרגדיה הטלוויזיונית הגדולה האמיתית היא הִנְהוּן ראש כלפי הממונים שלו והסכמתו לעשות מִרְמָס ולשדר Off tube מהמוניטור בירושלים אירוע ספורט על בינלאומי כל כך מורכב ומסובך שמתרחש בבייג'ינג – סין. האם מדובר בנאמנות וצייתנות כלפי הממונים שלו ? אין לי תשובה והיא גם לא חשובה. על המסך רואים שאורי לוי מעל במצפונה של העיתונאות הטלוויזיונית ועשה חוּכָא ואִטְלוּלָא ממקצוענות השידור הטלוויזיוני. שידורי ה- Off tube פוגעים קשה ביוקרתו של ערוץ 1 ובמוניטין שלו ומערערים שוב את נאמנות הצופים לשידור הציבורי. כל איש טלוויזיה הגון צריך לומר לאו רבתי לשידורי הטלוויזיה הישירים Off tube, לבטח כשמדובר בשידורים ישירים של אירועי עַל בינלאומיים כמו אליפויות העולם בא"ק ושחייה. כל איש טלוויזיה בעל יושרה חייב להניח את המפתחות על השולחן למשמע המונח הממאיר "Off tube" מפי מפקדיו. עליו לומר להם בזאת הלשון : "אם אתם חפצים בשידורי Off tube של א"ק מבייג'ינג 2015, אז אינכם צריכים אותי. עשו זאת בעצמכם. אינני משת"פ שלכם". ואח"כ לפנות מהם ולצעוד במשעול שלו, בדרך שהוא בחר בה, ולא בזאת שבחרו בעבורו מפקדיו"

אליפות העולם ב- א"ק היא מראש אירוע עתיר פרטים שמסובך לשדר אותו Off tube מהמוניטור בתחנת האם, מפני שהיא רווייה עשרות רבות של תחרויות לנשים וגברים בכל השלבים שלמוקדמות, רבעי גמר, חצאי גמר, ותחרויות גמר. אליפות העולם בא"ק מורכבת מהרבה מקצועות ספורט מגוונים של ריצות למרחקים שונים על המסלול כמו : 100 מ', 110 מ' משוכות (לגברים), 100 מ' משוכות (לנשים), 200 מ', 400 מ', 400 מ' משוכות (לגברים ונשים), 800 מ', 1500 מ', 3000 מ' מכשולים, 5000 מ', 10000 מ', וכן ריצות מרתון ותחרויות הליכה ל- 20 ו- 50 ק"מ (לגברים) ו- 20 ק"מ (לנשים) מחוץ לאצטדיון. וגם מירוצי שליחים לגברים ונשים 4 פעמים 100 מ' ו- 4 פעמים 400 מ'. במקביל לתחרויות הריצות מתנהלות תחרויות נוספות במקצועות שדה בתוך האצטדיון שכוללים קפיצות אנכיות ואופקיות לגברים ונשים כמו : מוט, גובה, רוחק, ומשולשת וכן זריקות דיסקוס, יידויי פטיש, הדיפות כדור ברזל, והטלות כידון לגברים ונשים. כל אליפות עולם בא"ק כוללת בשורותיה מאות רבות של אתלטים ואתלטיות מכל רחבי העולם (לרבות 5 מישראל ב- בייג'ינג 2015), וכתוצאה מכך נוצר אין סוף מידע שנוגע לתוצאות והגיית שמות לועזיים של המוני גברים ונשים. אורי לוי שבר עתה את כל המוסכמות העיתונאיות המקובלות בטלוויזיה משניאות לשדר את אליפות העולם בא"ק של בייג'ינג 2015 מהתא האטום בירושלים.

על אורי לוי וגלעד וויינגרטן נגזרה גזירה מטופשת. הוטלה עליהם משימת טלוויזיה כבדת משקל, כמעט בלתי אפשרית, לשדר Off tube מירושלים אליפות עולם בא"ק המתקיימת ב- בייג'ינג. אילו אורי לוי וגלעד וויינגרטן הכנועים היו עיתונאים רציניים הם היו מסרבים לקבל את רוע הגזירה ודוחים את הרעיון על הסף. אם הם היו כנים עם עצמם ומצפונם היו דורשים מהממונים בטרם נוטלים שניהם על עצמם אחריות בסדר גודל כזה לטוס לאירופה כדי ללמוד להתעדכן בנעשה ב- א"ק הבינלאומית ולהיות נוכחים בכמה תחרויות "ליגת היהלום" (Diamond League) הבינלאומית בא"ק מטעם ה- IAAF שהתקיימו לא מכבר בכל מיני מקומות באירופה (ויתקיימו גם בספטמבר 2015 בתום בייג'ינג 2015 ביניהן ה- "וולטקלאסה" בציריך – שווייץ). שָם הם היו יכולים להיפגש עם אתלטי הצמרת הבינלאומיים בטרם תחילת אליפות בייג'ינג 2015. באירופה הם היו יכולים לראיין אותם, לשוחח עמם, לצבור מידע, להתעדכן בחומר, לחקור, וגם לשמוע חוות דעת מהקולגות שלהם ברשתות הטלוויזיה האירופיות אלה ש- שימשו Host broacaster של מפגשי "ליגת היהלום". בכל תחרויות הא"ק הגדולות האלה מתקיימות מסיבות עיתונאים מתוכננות מראש בתום התחרויות בהן ניתן לשאול את האתלטים המפורסמים כמה וכמה שאלות. אינני יודע מתי ביקר אורי לוי לאחרונה בתחרות א"ק בינלאומית ברמה הגבוהה שלה ואינני יודע אם קורא ספרות בינלאומית בא"ק. מדובר ב- "שַדָּר מוביל" חוֹבְבָן שרחוק מהתחום כרחוק ירושלים מ- בייג'ינג. שידוריו מגוחכים. לא רק הוא, גם הפרשן שלו שניאות לעבוד בתנאים מבישים ולהפוך מפלוס למינוס. בלתי מתקבל על הדעת לפַרְשֵן תחרויות א"ק פעם בשנתיים בטלוויזיה ועל סמך זאת לקרוא לעצמך מומחה. האיש בזבז כבר מזמן את שארית המוניטין שהייתה לו. מדובר בשני דילטאנטים לא מקצועיים שאמרו לעצמם כפי הנראה, "יאללה בו נְבָלֶה בעמדת ה- Off tube, ונְחָפֵף". שידור Off tube הוא טינופת עיתונאית טלוויזיונית.

כישלונם של אורי לוי וגלעד וויינגרטן בתיעוד בייג'ינג 2015 הוא עוד נדבך כישלון (לא רק בתחום הספורט) בפירמידה של אין סוף כישלונות מצטברים מאז 2002 של השידור הציבורי, שנת מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. כאמור לא רק בתחום שידורי ה- Off tube הא"ק והשחייה רוויי דופי שהוא מנהל מהתא האטום בירושלים. עיתונאי ערוץ 1 לרבות החובבן אורי לוי הסתגרו בבועה שלהם והמציאו במעשיהם ובמחדליהם לאורך שנים רבות את הסלוגן המתנשא חסר יסוד : "לנו זה לא יקרה, ו- השידור הציבורי משוחרר מעוֹל התחרות והרייטינג". יָעֵנִי השידור הציבורי חַסִין לעַד ואיננו פגיע רק משום שממשלת ישראל בראשות לוי אשכול ושר ההסברה הפעיל והתוסס שלו ישראל גלילי כוננו פעם את המושג "שידור ציבורי" כמונח עממי – ממשלתי. על פי דרכם של לוי אשכול וישראל גלילי, היו אלה בתחילה שידורי רדיו "קול ישראל" הציבורי שמוסדו על פי חוק רשות השידור ב- 1965. אח"כ תוקן ושוּפַּץ חוק רשות השידור ב- 1968 כדי למסד ולאָכְלֵס בקרבו לצדו של הרדיו הוותיק גם את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. כך נולדה רשות השידור שתחת קורת הניהול המשותפת שלה חסו רדיו "קול ישראל" והטלוויזיה הישראלית הציבורית.

אורי לוי וגלעד וויינגרטן הם שני חובבנים קטנים בנושא הנדון משני טעמים. אחד מבחירה והשני כפוי : פעם ראשונה לאור קבלת אחריות מדומה לביצוע משימת ה- Off tube (מה פתאום אתם מסכימים לשדר א"ק בינלאומית Off tube מירושלים…???) ופעם שנייה רידוד שידור מאולץ ומזויף ש- מלווה באין סוף טעויות והערכות שגויות שה- Off tube כופה עליהם. מדובר בשני אנשים חלושים ורופפים שיָעֵנִי כבעלי נפש בוגרת עליהם לגלות כאילו מחויבות, צייתנות, ונאמנות לממונים שפקדו עליהם להעתיק מהמוניטור בתחנת האֵם בירושלים את הנעשה בבייג'ינג. הרי מדובר בבלוף. אילו אורי לוי וגלעד וויינגרטן הרופסים היו איתנים ונאמנים למצפונם ולמסך הטלוויזיה שלהם, הם שניהם היו אומרים ליונה וויזנטל ואלי בבא כ- האי לישנא : "או משהשטח ב- בייג'ינג – סין ו/או לא כלום. אם אתם רוצים אותנו בתא האטום בירושלים אז בשום אופן לאו, שדרו אתם בעצמכם Off tube. הנה המפתחות. אנחנו לא משדרים Off tube". מתברר שאורי לוי וגלעד וויינגרטן הם לא רק כנועים אלא אינם מסכימים לוותר על תהילה טלוויזיונית מזויפת. האם העיקר מבחינתם שייראו אותם על המסך…??? מדובר אם כך בשני אישים אחד בן 66 והשני בן 77 חסרי חוט שדרה. אין מילה אחרת. מובן שהעם שומע את הקולות ורואה את המראות. איש איננו דורש היום מערוץ 1 לגייס באמצעות בייג'ינג 2015 כמות מדרוג רייטינג של % 30. גם לא % 25. גם לא % 20. גם לא % 15. גם לא % 12. אבל % 10 כן. % 9 כן. % 8 כן. מה זה צריך להיות בדיחת הנֶפֶל הזאת של % 1.5, ו/או % 1.6, ו/או במקרה הטוב % 1.7 שמביאים מידי יום ביומו אורי לוי וגלעד וויינגרטן מהתא האטום בירושלים…???

מאז 2002 הפנקס הציבורי פתוח והיד רושמת את הכישלונות ואת שקיעת המִדְרוּג של ערוץ 1. ערוץ שידור ציבורי איננו יכול לשאוף לריאותיו עוד ועוד פחמן דו חמצני ו- לחיות לעַד על רייטינג אומלל. בסופו של דבר המְמָמֵן הציבורי ייטפל אל השידור הציבורי שלוֹ וישאל אותו שאלות קשות בתוכן אחת מכרעת : "מדוע נדרשים כל כך הרבה אנשים בערוץ 1 וכל כך הרבה ממון כדי לייצר כמות רייטינג כל כך מועטה…???". לפני כמה חודשים סגרה ממשלת יוון את ERT רשת הטלוויזיה היוונית הציבורית על שלושת הערוצים שלה מאותם הנימוקים של המוני עובדים ומעט מידי אחוזי צפייה. עובדי ERT הסתגרו לעצרות מחאה בתוככי מרכז הטלוויזיה שלהם באתונה. זה לא עזר מפני שלא הייתה להם תמיכה ציבורית של העם היווני. ERT הלא יעילה, רווייה באלפי עובדים, המשיכה לאורך שנים לשאוב ממון ציבורי ולהעניק משכורות גבוהות לרבים מעובדיה, אך מבלי להשיב לציבור כגמולו בדמות רייטינג ומִדְרוּג. רשת טלוויזיה איכותית ככל שתהיה אך נטולת רייטינג מזמינה לחצים רבים. כל מיני לחצים. גם פוליטיים. גם כלכליים. השידור הציבורי הישראלי בעל היסטוריה ומורשת הוא חשוב אך בלעדי רייטינג ומדרוג מינימאליים אין לו זכות קיום. הוא יְיעַלֵם, יִימוֹג, ו- יִתְּכַּלֶה. זה מה שקורה לו עכשיו יותר מאשר פחות. במונחי מדידת צפייה טלוויזיונית, ערוץ 1 משדר כמעט במעגל סגור רק לעצמו ולעובדיו. הפוסט הקונקרטי הזה שדן בקורותיהם של אורי לוי וגלעד וויינגרטן ב- בייג'ינג 2015 ׁ(שניהם מפיקים מהתא האטום בירושלים רייטינג יומי שערורייתי אפסי ובלתי מתקבל על הדעת, בגובה של % 1.6) וגם אודות גב' כרמלה מנשה ועיתונאי רדיו "קול ישראל" וערוץ 1 ברשות השידור (לא כולם, רובם) איננו נכתב מאֵיבָה, לא מעוֹיְנוּת, ולא בגלל מַשְטֶמָה. הוא נכתב מ- חֶמְלָה. לשידור הציבורי של מדינת ישראל יש תומכים רבים. בצדק. אך לא במתכונתו הנוכחית, לא בעיצובו הנוכחי, ובטח לא ברייטינג השערורייתי והאפסי שהוא מייצר בעבור צופיו. בלתי מתקבל על הדעת.

באמצעות תיקון לחוק סגירת רשות השידור מבקשת ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו למסד תאגיד חדש לשידור הציבורי, ולפטר בסופו של חודש ספטמבר 2015 את 2000 עובדי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". משהו אודות מניפסט השידור הציבורי שכתבה כרמלה מנשה מרדיו "קול ישראל" באיחור שנים רב, והשמיעה אותו בקול בוכים באיחור של 13 שנים. אינני זוכר שהיא כרמלה מנשה ניצבה לצדי באותה חשרת הסופה הפוליטית ההיא ב- 2002, בעת מאבקי ההוא נגד מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל. 

הפוליטיזציה הנבזית ו- הממארת בתוככי ערוץ 1 קיבלה תאוצה מדהימה חסרת גבולות ב- 2002 עם מינויו של יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור. מאז 2002 היא רשות השידור מונחת על ערש דווי. אינני זוכר את קול הבוכים של העיתונאית כרמלה מנשה לפני שלוש עשרה שנים. היא כמו רבים מעיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" החרישה ועמדה מהצד. הפוליטיזציה הנבזית והממארת שסִרְטֵנָה ומְסַרְטֶנֶת גם כעת את רשות השידור חסרת תקנה במצבה הנוכחי, לא החלה אתמול עם הקריאה לתיקון חוק סגירת סוכת רשות השידור הַנוֹפֶלֶת כדי למסד תאגיד חדש לשידור הציבורי, ועל מנת לפטר בסופו של חודש ספטמבר 2015 את 2000 (אלפיים) עובדי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". מדובר ברעיון ישן נושן. מדוע נזכרה כרמלה מנשה לפרסם את המניפסט שלה הטוען לשימור השידור הציבורי בחברה אזרחית דמוקרטית רק אתמול (יום רביעי – 26 באוגוסט 2015) ? למה המתינה עד היום ?

אינני חבר במועדון חסידיו של העיתונאי דן מרגלית. דן מרגלית נמנה על שורת עיתונאים (לא קצרה) שחצתה ביודעין את הקווים המקבילים עליהם נעים בנפרד הממלכה והעיתונות. המתמטיקה טוענת ל- אקסיומה בה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. דן מרגלית הפר את הקביעה הזאת. משהיה נוח וכדאי לו חצה הקו המקביל שלו את הקו המקביל של הממלכה. הוא חֲבָר והתיידד עם השלטון ועם הפוליטיקאי מר אהוד אולמרט. כשלא היה נוח לו התנתק ממנו מאהוד אולמרט ההוא, ואף תקף אותו ותוקף אותו גם היום בכל הזדמנות עד בלי די. אולם לזכותו של העיתונאי דן מרגלית וגם לטובתו של אמנון דנקנר ז"ל עומדת הכותרת הראשית ההיא שהתפרסמה בעמוד הראשון של עיתון "מעריב" ב- 17 במאי 2005 בבוז ובגנות המוסר ודרך ארץ שליליים מאין כמותם של מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל (ושכמותו), ואשר נוסחה בשלוש מילים, "עברתם כל גבול". בגוף הפוסט ההוא שהתפרסם ב- 17 במאי 2005 רשמו דן מרגלית יבד"ל ואמנון דנקנר ז"ל את התייחסותם למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל כלהלן : "שרים ואנשי ציבור זוללים שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית, ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת". אינני זוכר ששמעתי אז את קולה של כרמלה מנשה.

ראה הספר עָב הַכֶּרֶס בן 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי, "רוש ולענה. ימי האוֹפֶל של השידור הציבורי בשנים 2005 – 2001".

ראיתי אתמול אחה"צ בערוץ 10 (יום רביעי – 26 באוגוסט 2015) את הכתבת הצבאית הוותיקה של רדיו "קול ישראל" כרמלה מנשה, קוראת בבית העיתונאים על שם נחום סוקולוב בזעקה בקול בוכים, את מניפסט התקשורת האלקטרונית של מדינת ישראל, בו היא אומרת כהאי לישנא בזאת הלשון : "הפוליטיזציה הרסה את רשות השידור…חברה אזרחית דמוקרטית צריכה לשמר את השידור הציבורי". היא צודקת. אולם מדוע נזכרת רק עכשיו באיחור של 13 (שלוש עשרה) שנים ? ול- איזה שידור ציבורי בדיוק את מתכוונת גב' כרמלה מנשה…? הפוליטיזציה מזהמת את השידור הציבורי זה עידן ועידנים, מימים ימימה, וביתר שֵאת מאז מינתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2002. לא שמעתי אותה אז את כרמלה מנשה באביב ובקיץ 2002, קמה ממושבה ומזדעקת נגד המינוי המופרך ההוא ? לא שמעתי אותה אז ב- 2002 מקריאה לציבור העובדים את המניפסט הזה בגנות הפוליטיזציה ובחרפת שוחד מסך פוליטי שהתנהל בגלוי (בשנים 2005 – 2002) ו- שאותו השמיעה רק היום בימים האחרונים של אוגוסט 2015 לציבור עובדי רדיו "קול ישראל" וערוץ 1, באיחור של יותר מ- 13 (שלוש עשרה) שנים. כאילו הפוליטיזציה הנבזית והממארת החלה רק עתה לכרסם ברקמת רשות השידור. לא ראיתי את אותה כרמלה מנשה ב- 2002 מצטרפת אלי במאבקי הסוער ההוא נגד אותו המינוי המַר והעלוב של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל למשרה הרמה. עליתי על הבריקאדות לבדי ושילמתי במשרתי אולם יכולתי לקום כל בוקר ולהתבונן במַרְאָה בגֵו זקוף.

"אֵין כָּל חָדָש תַּחַת הַשָמֶש", כדברי קהֶלֶת בֵּן דָּוִד מֶלֶך בִּיְרוּשָלָיִם. הטקסט הקלסי מתייחס גם לרשות השידור בתקופתו ההיא של המנכ"ל יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002. אינני שונא את יוסף בר-אל. אינני רוחש לו טינה. אני רוחש לו בוז. מינויו למנכ"ל רשות השידור היה שגוי ומופרך מיסודו. יותר משאני בָּז לוֹ אני מוֹאֵס ב- שְדֵרַת הפיקוד והמנהיגות העכשווית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על דרגיה השונים. רובם (לא כולם) כיהנו שם כמנהלי בובה תחת השגחתו של מנכ"ל רשות השידור. חלק מהם חדל אישים, חסר יושרה מינימלית, נעדר מעש וחזון, ומְעוּט כבוד מינימלי שממתינים לתלוש המשכורת בסוף החודש. זוהי שדרת פיקוד אופורטוניסטית שהפכה למשת"פית, אומרת אמן למנהיגות המייצגת ערכים כל כך שליליים, וסוגדת בהִנְהוּן ראש לעריצות עיתונאית המזכירה משטרים אפֵלים. מדהים כיצד אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעלי ניסיון רב בתחום השידור, מקבלים החלטות בלתי סבירות משוללות כל הגיון, מחרישים מן הצד במקרה הטוב, או מרשים לעצמם במקרה הגרוע להַנְהֵן בראשם כ- "יֶסְמֶנִים", מפני שאיבדו זה מכבר את חירותם וגם את כבודם. אין בי טיפת געגוע למוֹסַד אותו שֵרַתִּי 32 שנים והיה ביתי השני ולעיתים גם הראשון. החלטתי לפרוש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור הייתה לאלתר וסופית. ב- 8 ביולי 2002 היום בו פרסם מנכ"ל יוסף בר-אל גילוי דעת בעיתון "ידיעות אחרונות", "כי הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי ", שלח לי אלכס גלעדי מכתב הנושא טקסט אחר ושוֹנֶה. הנה הוא כלשונו [9].

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו המסמך המקורי שכתב לי אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור ההואמר יוסף בר-אל, היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ"ל רשות השידור לתפקידו, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם, ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל. פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ב- 1 בפברואר 2003 בתום 32 שנות עבודה רצופות, איננה מקרית אֵפוֹא ואיננה פרישה טבעית. זאת הייתה נטישה. הייתי עצוב ומאוד כעסתי על כל מה שקרה בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים וחנפנים. יכולתי לאמֵץ עכשיו אל לִבִּי את המליצה השירית הנפלאה הבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א' בספר תהילים האומרת, "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". זאת האמת לאמיתה. זאת הייתה תקופה איומה. ימי אופל. חֶשְרָת הֶעָבִים של אביב 2002 החזירה אותי לימי ההתחלה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ מאושר אחד ב- 1971, לתקופה שחלפה לבלי שוב, כשפגשתי לראשונה אז את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום.

ב- 2 ביוני 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים (עד ה- 2 ביוני 2007). ההפקדה הַבְּהוָּלה של רשות השידור בידיו של יוסף בר-אל לפרק זמן של חמש שנים לאחר שכיהן כבר כ- מנכ"ל זמני במשך שלושה חודשים (ממארס 2002 עד יוני 2002) לאחר הדחת המנכ"ל הזמני הקודם רן גלינקא (במארס 2002) – הייתה הרבה יותר מתמוהה. היה ברור כי מדובר במינוי חסר ערך ומופרך לחלוטין. זה היה בעיצומו של עידן מונדיאל הכדורגל – יפן /קוריאה 2002. היכן היו אז בדיוק כרמלה מנשה, איילה חסון, גאולה אבן, רינה מצליח, ואילנה דיין ועיתונאים רבים אחרים ? היכן הן ניצבו אז ? מדוע הן סתמו את פיהן אז ? לא ראיתי אותם לצדדיי. גם לא מאחוריי. הייתי לבד. לפתע ב- 26 באוגוסט 2015 נזכרת כרמלה בעניין הפוליטיזציה של רשות השידור…???

ביום ראשון – 2 ביוני 2002 בחרה ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון כמעט פה אחד ביוסף בר-אל לכהונה הרמה והפקידה בידיו את רשות השידור לתקופה של חמש שנים. גם השַר אהוד אולמרט הרים את ידו בעד המינוי. 13 שרים תמכו במינוי יוסף בר- אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור עד 2007. רק שַר אחד התנגד. יוסף בר-אל היה מינוי פוליטי מובהק שתחילתו בקמפיין מתוכנן של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וסופו בתמיכתו הסוחפת של ראש הממשלה אריאל שרון. OK הרוֹב תמך בו. אך איזה מין רוֹב זה היה ? במה מדובר ? פרידריך פון שילר התייחס פעם באמירה מבריקה שלוֹ לשאלת הרוב כששאל – אמר : "מהו הרוֹב" ? והשיב בעצמו, "הרוֹב… רוּבּוֹ שטויות, התבונה תמיד הייתה במיעוט". תשובה מוחצת לאותם אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור לרבות יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז נחמן שי (היום ח"כ ו- פוליטיקאי רדוד במפלגת "המחנה הציוני") ושרי ממשלת ישראל שבחרו ב- 2002 ביוסף בר- אל כ- מועמד שאין בלתו. היכן היו אז איילה חסון, גאולה אבן, רינה מצליח, ואילנה דיין ועיתונאים רבים אחרים ? היכן היו כולם כשיוסף בר-אל פרסם ב- 26 באפריל 2002 ב- "מעריב" בפני כתבת העיתון שרי מקובר את עיקרי מניפסט התקשורת העיתונאית שלו, ותפיסת דרכו ואת השקפת עולמו, מש- יְמוּנֶה ע"י ממשלת אריאל שרון לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ? היכן היו כל הבכיינים והבכייניות האלה כאשר האיש שניצב בפסגת הניהול של השידור הציבורי הכריז קבל עם וארץ, "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". אני לא ראיתי אותם ב- 2002 לצדי. עכשיו את נזכרת כרמלה מנשה, אה…? אפוא היית אז…?

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002. תיעוד היסטורי של העיתון "מעריב". מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מכריז באוזניה של עיתונאית "מעריב" שרי מקובר הכרזת נאמנות חסרת תקדים לממלכה ולמְמָנֶה שלו ראש הממשלה אריאל שרון כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט מסמך : 2 ביוני 2002 . מזכיר הממשלה מר גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל החליטה ב- 2 ביוני 2002 למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. המסמך נשלח בפקס למשרדו של יוסף בר-אל בערוץ 33. עותק ממנו נמסר לשר הממונה רענן כהן. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. עמוד מס' 1 (מתוך 14) מתוך מסמך ש- שיגרתי למנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל, האיש שאותו החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להציב בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. (ארכיון יואש. אלרואי). 

יהיה אשר יהיה, השנים 2002, 2003, 2004, ומחציתה של 2005, ייזכרו בתולדות רשות השידור הציבורית כשנים שחורות ומָרוֹת "חשרת הסופה", בה ניסו מנכ"ל רשות השידור ויו"ר הועד המנהל באמצעות "מכרזים מכורים ותפורים", להשתלט על תפקידי מנהיגות וניהול של מנהל הטלוויזיה ומנהל חטיבת החדשות, ולהעניק אותם למקורביהם. אחת הדרכים להשתלטות על המשרות הבכירות והצבת נאמנים, הייתה להעניק שוחד מסך לפוליטיקאים הרלוונטיים. עמידתו האיתנה של חבר הוועד המנהל בעת ההיא פרופסור דן כספי איש שחונן בהגינות ויושרה מוחלטת, ושל חברו במליאה ד"ר יוסי דָאהַן, מול הסחף שיצרו מנכ"ל רשות השידור ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בהליכי המכרזים האלו, הובילו לתמיכה של התנועה לאיכות השלטון בישראל בראשות עו"ד אליעד שרגא בחלק ההגון של רשות השידור. התנועה לאיכות השלטון ביקשה להתערב בנעשה ברשות השידור ובליקויים הקשים המלווים את הליכי המכרזים, ואשר הופכים אותם לפלסתר, "למכרזים למראית עין בלבד". אינני זוכר ששמעתי אז את קולן של כרמלה מנשה, איילה חסון, גאולה אבן, רינה מצליח, ואילנה דיין ועיתונאים רבים אחרים. התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ נגד הפעלת המכרזים בטענה שיו"ר רשות השידור אברהם נתן הוא חבר מרכז הליכוד לשעבר וחלק מחברי הוועד המנהל (כמו ראובן שלום למשל) הם פעילי ליכוד, ואלו יחד עם מנכ"ל רשות השידור עושים יד אחת וכל שביכולתם להביא לבחירתם של "מועמדים נוחים לכאורה לראש הממשלה אריאל שרון". בג"ץ הוציא לבקשת התנועה לאיכות השלטון בראשות אליעד שרגא, צו ביניים המבטל את ישיבת ועדת המכרזים למינוי מנהל חדש לחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אינני זוכר שכרמלה מנשה, איילה חסון, וגאולה אבן, רינה מצליח, ואילנה דיין יצאו אז למסע הפגנה נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל.

גם פרקליטת המדינה עדנה ארבל הצטרפה לעמדת התנועה לאיכות השלטון , והודיעה להנהלת רשות השידור כי אין לקיים את המכרז למנהל החדשות לפי שעה. לא צריך להיות מאבחן דגוּל כדי לראות שיוסף בר-אל הֵפֶר את עיקרון, "האבסולוטיסמוס הנאור", שקבע המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, כלהלן, "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על מנכ"ל רשות השידור הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל שקוראים לו יוסף בר-אל. אפילו גב' אהובה אורן ז"ל הסגנית כמעט נצחית של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומעריצתו הגדולה של המנכ"ל יוסף בר-אל שירש את רן גלינקא ואורי פורת, החליטה להתפטר מתפקידה בקיץ 2004. לא נותר בה כוח במאבקיה נגד עקרונות הניהול של מנכ"ל רשות השידור הנוכחי. פתאום היא נזכרה לספר לכל מי שרק רצה לשמוע, שלא שאלו לדעתה בעניין חוזי ההעסקה היקרים של יעֵל דן מרדיו גלי צה"ל ועֵרן הדס מהעיתון "ידיעות אחרונות" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אהובה אורן מהתומכות הראשיות של יוסף בר-אל למשרת המנכ"ל, מאסה בנעשה בשורות רשות השידור, ונזכרה לפתע לזעוק חמס על היעדר פיקוח ציבורי יעיל על השידור הציבורי. מעניין, היכן היא הייתה כל הזמן לפני כן ?

מעולם לא קרה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מועצת העיתונות במדינת ישראל, שנשיאה של מועצת העיתונות (פרופסור מרדכי קרמניצר), יצהיר, ויקרא בפומבי קבל עם ועדה למוסדות הציבוריים של רשות השידור ולממשלת ישראל לפסול לאלתר מועמד כלשהו למשרת מנכ"ל רשות השידור. זה קָרָה לראשונה עֶרֶב מינויו של יוסף בר-אל. כולם ידעו במי ובמה מדובר. המדהים הוא שלמַעֵט שניים אולי שלושה עיתונאים שניצבו לצִדי ותמכו במאבקי הציבורי שהפך לרוע מזלי לאִישִי, כל עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", ובראשם המגיש הנודע ומי שהיה מנהל הטלוויזיה וחטיבת החדשות בערוץ הציבורי בעבר מר חיים יבין, כולם חמקו מהמערכה הציבורית שניהלתי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, ועמדו דוממים מהצד כשראשם מושפל. הם סירבו לעמוד כחומה בצורה מול עריצות נטולת כל כישרון. צריך לכך אומץ שלא היה להם. הם הִמתִּינוּ שמישהו אחר יעשה בעבורם את המלאכה. בכך הפכו לוָוסָלִים. מרצונם החופשי השליכו מעליהם לפתע עכשיו את הגדולה שבזכויות בן אנוש להיות אדם ריבוני בן חורין. מדהים כיצד אנשים נבונים ומשכילים כאן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" שהיו אמורים להיות ישרי דרך, אמיצים וזקופי קומה  ולהתייצב ללא מורא וללא משוא פנים כנגד יוסף בר-אל, חדלים להתייחס בביקורתיות אל סביבתם ומסכינים עמה כמובנת מאליה. פשוט לא ייאמן. ממש כמו במדינוֹת טוֹטליטאריוֹת. הייתי המום ממה שהתחולל באותם ימים ברשות השידור. הייתי בטוח שאבות השידור הציבורי יתמכו בי ללא סייג במאבקי נגד יוסף בר-אל אך הם עמדו מהצד והחרישו. אני מציע לאותם אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהשקיפו על הנעשה מבלי להתערב לקרוא את סִפרוֹ של הפילוסוף היהודי – גרמני ד"ר ארנסט קאסירר (Ernest Casirer) שחי בשנים 1945 – 1874, וכתב את, "The Mith of the State". זה ייתן להם הרבה חומר למחשבה. אשם גדולה ועיקרי מוטל מנקודת מבטי על מר חיים יבין אחד מהאבות המייסדים של השידור הציבורי ואמון על חופש הדיבור, שערך את חשבונו שלו בחר עכשיו לשתוק, והצהיר בהזדמנויות שונות קבל עם ועדה בתקופת יוסף בר-אל, "שהוא עכשיו קבלן עצמאי ברשות השידור של יוסף בר-אל, ניצב מהצד, ואיננו מוכן לדבר על חופש הדיבור". טקסט מעורר רחמים.

פרופסור מרדכי קרמניצר הנשיא הנוכחי של מועצת העיתונות פעל בצורה אמיצה, כשפנה באופן אישי לחברי הועד המנהל ומליאת רשות השידור ולשרי ממשלת ישראל בקיץ 2002, שלא למנות את יוסף בר-אל למשרה הרמה. זה לא עזר לו. הוא לבדו לא הספיק להבטיח את ניצחון הצדק במערכה הכבדה.

עם מינויו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור, הנהיג יוסף בר-אל מדיניות כלכלית מפוצלת מידי בתוככי רשות השידור. הוא חגג ברוב עם והדר בקיץ 2002 יחד עם מר רענן כהן השר הממונה את חנוכתו של ערוץ 34 (הערוץ הישראלי הלווייני בשפה הערבית מס' 169 על הממיר של YES) שהיה מכוּוַן למדינות ערב השכנות וגם הרחוקות יותר, והעמיד לרשותו סכום כספי מדהים של יותר מ- 80.000000 (שמונים מיליון) שקל מתקציבה השוטף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חברי הוועד המנהל והמליאה שאישרו את ההחלטה התמוהה והמביכה שותפים מלאים לביזיון הזה. מובן שפעולת השידור הפיננסית ההיא מצאה חן בעיני רענן כהן השר הממונה על חוק ביצוע רשות השידור, אך הייתה חסרת כל הגיון ציבורי מבחינת הצופה הישראלי. היא הביאה באחת ליצירת Overdraft ענק בקופות ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". חוֹק רשות השידור איננו מביא בחשבון בניסוחו המדויק הקמה ופריסתו של ערוץ טלוויזיה בינלאומי ממין זה שתכליתו לפנות לאוכלוסיות שמחוץ לגבולות מדינת ישראל.

צורת הניהול הכלכלית הנוכחית הזאת הייתה חובבנית מכל היבט ומסוכנת מאוד. היא גרמה נֶזֶק מצטבר שסופו משבר כספי חמור שהתרחש בתוך שנים ספורות ברשות השידור. הפרויקט איננו מותיר מספיק מַמוֹן למִימוּן מטרות השידור הציבוריות של שני הגופים העיקריים, הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". ערוץ 34 הישראלי הלווייני ההוא בערבית לא היה רלוואנטי בעליל למשלם האגרה. הדבר כמובן השתקף ברייטינג האפסי והאומלל שלו בתחומי הצפייה של מדינת ישראל הדומה לקודמו האריתמטי בסקלה. (אין שום נתון היכול לאשר את רייטינג הצפייה בו במדינות הערביות השכנות לרבות מצרים ומדינות המפרץ הפרסי). "פריחתו" של ערוץ 34 הביאה במקביל לשקיעתו של ערוץ 1 שאמור להוות את חוד החנית ואת פסגת השידור הציבורי בישראל. הערוץ הציבורי נבלם ושימש תקופה ארוכה בעת ההיא בימה לאוסף של שידורים חוזרים בכמות בלתי סבירה, חסרי כל רלוואנטיות, ונעדרי כיוון. כולם ראו את זה. אירוני לחשוב שאיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה לא העז לפצות את פיו. גם לא כרמלה מנשה, איילה חסון, גאולה אבן, רינה מצליח, ואילנה דיין.

כידוע בקיץ 2003 החלה המפולת הכלכלית. היא לא איחרה לבוא וסופה מי יישוּרנו. לאחר שתיים עשרה שנות שידור רצופות נסגרה תוכנית הבוקר של ערוץ 1 "בוקר טוב ישראל" בהוראתו של יוסף בר-אל. מטעמי חיסכון כמובן. לא ייאמן…? ייאמן (!). כזכור, ב- לֵב שנת התקציב של 2003 דרש מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסגור לאלתר את רשתות הרדיו של "קול ישראל", קול המוסיקה, רשת א', ורק"ע (רשת שידור בשפות שונות למען העולים החדשים). הציבור שהבחין במזימת החיסול באִיבָּה מנע זאת ממנו. אח"כ ביקש לאחד את שידורי קוֹל המוסיקה ורשת א', ולקצץ בשעות השידור שלהן ושל רק"ע. עכשיו כבר התערבו הפוליטיקאים וחלק משרי ממשלת ישראל ש- "דרשו את טובת הציבור", לא אפשרו לו לבצע את השינויים שרצה בהם. זאת רק ההתחלה. בל נשכח שבתחילת כהונתו בחודשים אפריל – מאי 2002, קנה יוסף בר-אל את משחקי מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה ביוקר ביותר מ- % 6000  (ששת אלפים אחוזים) מאשר שילמה רשות השידור למשחקי גביע העולם בכדורגל של המונדיאל הקודם בצרפת 1998. לא ייאמן…? ייאמן (!). בסתיו 2002, שילם מנכ"ל רשות השידור סכום עתק של מיליוני דולרים להתאחדות הכדורגל תמורת שידורה של תוכנית סיכום זניחה של ליגת העל במוצ"ש, בעוד המתחרים שלו ערוץ 2 וערוץ 10 גורפים לידם את השידורים הישירים היוקרתיים. בשלוש עונות הכדורגל של 2003 / 2002, 2004 / 2003, ו- 2005 / 2004, שילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל עונה כ- 2.800000 (שמונה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר, כלומר 8.400000 (שמונה מיליון וארבע מאות אלף) דולר בשלוש עונות, תמורת סך של 108 (מאה ושמונה) שעות שידור, 18 (שמונה עשרה) מהן בשידורים ישירים ו- 90 שעות של תקצירים מוקלטים מאוחרים. שעת שידור ממוצעת כזאת בימים ההם נגסה בכל פעם 78000 (שבעים ושמונה אֶלֶף) דולר מהקופה הציבורית. סכום מופרז ולחלוטין לא כדאי. יוסף בר-אל היה איש חסר כל כישרון וידע גם בניהול מו"מ מול הוועדות המארגנות אודות זכויות שידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים. פשוט לא היה לו צל של מושג. אפשר היה לנהל בעת ההיא את כל המו"מ ההם בצורה שונה לחלוטין ולקבל אותם במחירים צנועים הרבה יותר.

“Something is rotten in the state of Denmark” (יֵש מַשֶּהוּ רָקוּב בְּמַמְלֶכֶת דֶּנֶּמַרְק), אומר מָרצֶלוּס בלילה חשוך במרומי טירת אֶלְסִינוֹר לחברו הוֹרָצְיוֹ, דקות ספורות לפני המפגש הדרמטי של המלט עם רוח אביו בתחילת המחזה, ומתכוון בתחושות ליבו גם לנעשה ברשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל ולמתחוֹלֵל בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודו של המ"מ יוסף "יוסי" משולם. זה נכון ש- "המלט" הוא רק מחזה אבל רשות השידור הייתה בשנים ההן של 2005 – 2001, טרגדיה. גם היום.

זהו יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור שהכריז באוזניה של כתבת "מעריה" ללא בושה ו- בפרהסיה, כי הוא מייצג את דעת ראש הממשלה מר אריאל שרון והקוֹנצֵנזוּס הממשלתי שלוֹ. יוסף בר-אל הוביל יחד עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן ונציגי העם במליאת רשות השידור מהלכים שאין הדעת סובלת. שום שסתום לאומי לא בלם את השחיתות ושוחד מסך הפושים ברשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. מדהים (!). אחד משיאי המחלוקת החריפה בין יוסף בר-אל מנכ"ל השידור הציבורי לבין הציבור עצמו, היה ריאיון נוקב שהעניק בעת ההיא בימאי הקולנוע דורון צברי ואחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים של הדור הצעיר ההוא בישראל לעיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 21 במאי 2004. מר דורון צברי קבע מפורשות בריש גלי כלהלן : "רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל היא הגוף הציבורי המושחת והמסואב ביותר בישראל, בזבוז כספים משווע, התעמרות באזרחים, ולוח שידורים מעליב" [1]. גיליון אישום חסרת תקדים בחומרתו. מנכ"ל רשות השידור נמנע מלתבוע למשפט את מר דורון צברי על הוצאת דיבה ולשון הרע. זה היה מדהים ובלתי מתקבל על הדעת. חֶבֶר נאמניו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בצמרת מנהיגות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל", וגם בדרגי מנהיגות זוּטרים יותר, הצטרף אליו ללא היסוס וללא שֶמֶץ של בושה יחד עם שאר הבוחשים בבִּיצת הרקק. הקבוצה הפוליטית הירוּדה הזאת וחסרת הכישרון הצליחה להגשים במרץ רב לוח שידורי טלוויזיה חנפני ופתטי. היא הצדיקה במאה אחוז את האקסיומה המתמטית שטבַע וויליאם קוּל, "כמוּת האינטליגנציה בעולם קבועה, אך מספר האוכלוסין גדֵל בהתמדה". ההתערבות הפוליטית הגסה בנעשה ברשות השידור בטלוויזיה וברדיו גם יחד ובחישת שרי הממשלה בתכני השידור הגיעה לשיאים שליליים שלא נודעו כמותם בעבר. יוסף בר-אל עשה ברשות השידור כבתוך שלו. נשאלה השאלה ההיא היכן נמצא החַיִץ המפריד ההכרחי בין המנכ"ל לבין חלק מעובדיו שהם גם יריביו, והאם קיים חַיִץ כזה בדמותם של מנהלי המדיה מר יוני בן מנחם מנהל רדיו "קול ישראל" ומר מוטי עדן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (היה פעם איש כזה). מדוע שני המנהלים ההם לא התייצבו להגנה על עובדיהם המותקפים. השאלה ההיא נשארה חסרת תשובה. אינני זוכר שכרמלה מנשה, איילה חסון, וגאולה אבן הניפו שלטים אז נגד הפוליטיזציה המסרטנת מכל עבר את רשות השידור ונגד מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל.

בהיעדר "מטה כללי" מסודר בתוככי רשות השידור הקיף ב- 2003 המנכ"ל יוסף בר-אל את עצמו בטבעת של חמישה יועצים חיצוניים ללא מִכרז : מר דוד אדמון איש הליכוד יועץ לענייני פרסום וקידום מכירות, גב' רחלי גולדבלט יועצת תקשורת ותדמית, מר ערן גזית יועץ לטכנולוגיית המידע, עו"ד שלמה תוסיה – כהן יועץ לקידום פרויקט שערי צדק, וד"ר לינדה עפרוני יועצת כלכלית בתחום השכר. מבקר המדינה בעת ההיא השופט בדימוס מר אליעזר גולדברג תקף בחריפות רבה בדו"ח שלו בתחילת חודש מאי 2004 את המהלכים האלוּ של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. זמן קצר לאחר שהתפרסם דו"ח מבקר המדינה ההוא, אך תוכנו כבר הספיק להישכח, החליט יוסף בר-אל למנות את כתב התקשורת של העיתון "ידיעות אחרונות" מר עֵרָן הֲדַס למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מדהים. לא ייאמן…? ייאמן…(!). על מהלכי הניהול המביכים וחסרי ההיגיון של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002 הונחו תחת זכוכית מגדלת פוסטים של שלושת העיתונים הגדולים במדינה : "מעריב", "ידיעות אחרונות", ו- "הארץ". צריך לקרוא ולבחון בזהירות את המאמרים, הכתבות, וגם בין השורות את דו"חות הביקורת ההם שהכינו כתבי התקשורת בעת ההיא, מר בועז גריילסמר לעיתונו "מעריב", מר ערן הדס "לידיעות אחרונות", וגב' ענת באלינט לקוראי "הארץ", כדי להבין מדוע מינה יוסף בר-אל  לפתע את עֵרָן הָדַס למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1, פונקציה שאיננה קיימת כלל בהגדרות תפקידי הניהול בטלוויזיה הציבורית, לצִדָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר מוטי עדן ומנהל התוכניות מר יוסף "יוסי" משולם.

ביום חמישי – 22 ביולי 2004 פרסמה גב' ענת באלינט מאמר במוסף הכלכלי של עיתון "הארץ" שכותרתו זועקת אל לב השמיים : "ממצאים חמורים על מצבה של רשות השידור בדו"ח של חב' ברייטמן – אלמגור, הגירעון של רשות השידור גדול פי שישה מכפי שהציג יוסף בר-אל. ממכתב ששלח יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן עולה כי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל דיווח על גירעון של 35 מיליון ב- 2002 לעומת 200 מיליון כפי שמופיע בדו"ח של חב' ברייטמן-אלמגור". אינני זוכר את כרמלה מנשה, איילה חסון, וגאולה אבן תוקפות את יוסף בר-אל ויוצאות נגד הממצאים החמורים. בגוף המאמר הוסיפה גב' ענת באלינט כלהלן : "זאת הפעם הראשונה שיו"ר רשות השידור אברהם נתן, אשר עד עתה נקט מדיניות של הסכמה מלאה עם המנכ"ל יוסף בר-אל, יוצא נגדו ומצביע על כך שהמנכ"ל העביר לוֹ ולשרי הממשלה דיווח לא נכון". מאמר התחקיר של גב' ענת באלינט לא זכה אז לכתב הגנה של רשות השידור, ונותר "תלוי באוויר".

המשנה לפרקליטת המדינה גב' מרים רובינשטיין שלחה ליוסף בר-אל ביוני 2004 מכתב חריף ביותר בעקבות מינויו הבלתי ראוי של עֵרָן הָדַס כאחראי ללוח המִשדרים של ערוץ 1  במסמך כתבה גב' מרים רובינשטיין כלהלן : "בדיון שנערך במשרדה בעניין עֵרָן הָדַס, יוסף בר-אל לא טרח לדווח במדויק לאנשי הוועדה, ודרך ההתנהלות הזאת איננה ראויה בלשון המעטה". מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מיהר שוב להאשים את היועצת המשפטית שלו עו"ד גב' חנה מיצקביץ' הבוחשת נגדו בקדרה. לאחר אולימפיאדת אתונה מינה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ללא מכרז את מזכירתו האישית גב' אילנה זַנְגִילְבָּאף למנהלת ערוץ הטלוויזיה 33 במקומו של גיסה מֵאִיר בַּר. את מאיר בַּר מינה למנהל חטיבת הספורט של של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. גם כן ללא מכרז. מדהים. העיתונאים והעיתונאיות, הוותיקים והוותיקות, "והאמיצים והאמיצות" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חלקם מוגי לֵב של ממש שתקו והחרישו כרגיל. הם לא שאלו את המנכ"ל שלהם שאלה מתבקשת אחת : "אלו כישורים מקצועיים יש לגב' אילנה זנגילבאף לנהל ערוץ טלוויזיה ציבורי – ממלכתי במדינת ישראל ?". רק קומץ, אנשי וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וכמה מהם באגודת העיתונאים בירושלים בראשותה ומנהיגותה של העיתונאית וֶרֶד ברמן הקימו קול זעקה בפרקליטות המדינה. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל נבהל וביטל כעבור שלושה חודשים את שני המינויים הנפוטיסטיים שלוֹ חסרי כל הגיון.

בספטמבר 2004 פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" ידיעה מרעישה, כי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן שלח מכתב בהול לראש הממשלה אריאל שרון המתריע על קריסתה הכספית והניהולית הקרבה והולכת של רשות השידור תחת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל. מר אברהם נתן ברח מהספינה הטובעת שאותה ניסה לנווט בחוסר כשרון נורא, והצדיק את האמירה, שְ- "אין תרופה לחוסר כישרון אלא בתוספת כישרון". דבר שאֵין הוא מצויד בו וגם לא המנכ"ל שלוֹ.

[1] ראה נספח : מאמר רחב יריעה של מר דורון צברי המוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" מ- 21 במאי 2004, התוקף בחריפות רבה את יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור.

בחלוף שלוש שנים ב- 2 מאי 2005 מדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ומסלקת אותו לאלתר ממשרתו הרמה. שני עיתונאי "מעריב" אמנון דנקנר ז"ל ודן מרגלית יבל"א מפרסמים את "האני מאשים" שלהם נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שפוטר מתפקידו ע"י ממשלת ישראל.

טקסט תמונה : 17 במאי 2005 . תיעוד היסטואי של העיתון "מעריב". אמנון דנקנר עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב :  "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות העיתון "מעריב").

שאלת השאלות היא כיצד מגיעה ממשלת ישראל להחלטה כזאת וממנה למשרה כה רמה של מנכ"ל רשות השידור איש כה בלתי מוכשר בעליל בשם יוסף בר-אל ? מינוי מנכ"ל רשות שידור במדינת ישראל הוא מעשה פוליטי אך מדוע הוא חייב להיות בלתי נבון ? למה קיבל ראש הממשלה אריאל שרון בקלות ראש כזאת את המלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן למנות לתפקיד האחראי והרגיש את יוסף בר-אל ? האם ניתן להשוות את רמת אישיותו של יוסף בר-אל לרמת אישיותם של מנכ"לים אחרים בעבר כמו פרופסור שמואל אלמוג ז"ל, יצחק לבני, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, ומרדכי "מוטי" קירשנבאום ? כיצד זה מתרחשת תאונה טלוויזיונית – תקשורתית חמורה ומופרכת שכזאת כזאת במדינה חופשית ומתוקנת כמדינת ישראל ?

אמרתי אז בקיץ 2002 ליוסף בר-אל כי אותה הממשלה שהעניקה לו זה עתה את המינוי הבכיר והנבחר, היא גם זאת שתדיח אותו, לאחר שתגלה את פרצופו האמיתי, ונפניתי ממנו. שילמתי במִשְרָתִּי. טרקתי את הדלת ונטשתי את הטלוויזיה ורשות השידור לעד. המחלוקת ביני לבין המנכ"ל סוקרה בהרחבה לאורך זמן בכל העיתונים היומיים בארץ. יוסף בר-אל אף הרהיב עוז להכריז ב- 8 ביולי 2002 בפני העיתונאים כי "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מיואש אלרואי". ניצבתי בודד ולבד לגמרי במערכה ההיא. אינני זוכר שכרמלה מנשה, גם לא גאולה אבן, לא איילה חסון, ואף לא יעקב אחימאיר ולא חיים יבין התייצבו לימיני במלחמה ההיא שניהלתי בשם השידור הציבורי נגד הפוליטיזציה ונגד המינוי המַר והנֶפֶל ההוא של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור. ב- 2 ביוני 2002 החלו ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" להחליק במדרון שאין ממנו דרך חזרה. כל עיתונאי רדיו "קול ישראל" וערוץ 1 (למעט איתי לנדסברג ו- ורד ברמן) הסתתרו בצידי הרחוב והתבוננו בקרב האקדחים המתנהל בעיירת הטלוויזיה שלהם.

טקסט מסמך : 27 במאי 2002. העיתונאי איתי לנדסברג חבר וועד עיתונות / הפקה בערוץ 1 משגר לי את תמיכתו בכתב. העיתונאית ורד ברמן יו"ר וועד עיתונות / הפקה בערוץ 1 עלתה למשרדי חטיבת הספורט בקומה החמישית הודיעה לי שאני "שאהיד" וביקשה ממשרד עו"ד של גלעד שר בירושלים להגן עלי מפני תביעותיו מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. יוסף בר-אל קרא את טענותיי החריפות נגדו נגדו בעיתונות הכתובה וראה בי מורד במשמעת הרשות. חיש מהר העלה אותי יחדיו עם מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף "יוסי" משולם למשפט פנימי אצלו בתוך רשות השידור. הוא שאף לפגוע בי ככל האפשר ולהעניש אותי ככל יכולתו. לא ראיתי משום מה את כרמלה מנשה, איילה חסון, וגאולה אבן מתייצבות לצדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הם עיתונאי רשות השידור נחשבו לנבונים ומשכילים והציבור ראה בהם אנשים יישרי דרך וזקופי קומה, והנה לפתע החליטו מיוזמתם הם להשליך מעליהם את הגדולה שבזכויות של כל בן אנוש, להיות אדם ריבוני. מעולם לא ראיתי מסע כזה של כניעה והתחנפות של המוני עיתונאים זוטרים ובכירים ברדיו "קול ישראל" ובערוץ 1 לנושאי השררה ברשות השידור.

ברור שהודעתי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, שלא רק שאין לי עניין לנַהֵל ולנווט עוֹד את שידורי הספורט במצב העלוב הזה תחת שִלטונו של יוסף בר-אל, אלא אינני רוצה ואינני מתכוון לשהות עוד בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת מנהיגותו של יוסף בר-אל. זוהי לא מנהיגות. אולי בכל זאת מנהיגות אך בעייתית, עלובה, ושנויה במחלוקת מאין כמותה. שלטון כוחני מהסוג שהנהיג יוסף בר-אל ברשות השידור איננו מבוסס על ידע וכישרון. לדרך הנלוזה הזאת בעיניי היו שותפים בעת ההיא של 2002 גם חלק מהאנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהסכימו לקחת מידו ביודעין ובהכרה מלאה חופן של תפקידי ניהול בכירים, בהכירם היטב מי הוא האיש המפקיד בידם את השררה הזאת. לכֵן הם מכונים על ידי כ- משת"פים של השלטון המרכזי. ב- 2002 אני כותב בספר "רוש ולענה" כי אינני יודע כמה זמן ייקח לשלטונו של יוסף בר-אל ברשות השידור ליפול , אך קִצוֹ בוא יבוא. זה רק עניין של זמן. שערוריית הניהול שלו את רשות השידור תתגלה ותיחשף במוקדם או במאוחר. השאלה היחידה הייתה לא האם יגיע קצו של יוסף בר-אל (כמנכ"ל רשות השידור), אלא כמה זמן יְבוּזְבַּז עד לרגע הדחתו ואֵילוּ נזקים ייגרמו עד אז לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולכלל רשות השידור מכאן ואילך ? והאם הממשלה וראש הממשלה אריאל שרון שמינו אותו יבחינו ב- אקומולציה של עלילותיו ופעולותיו העלובות ברשות השידור הציבורית ? אנוכי עשיתי את שלי. הנחתי את המפתחות על השולחן ונטשתי את מכורתי. הודעתי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי כי אינני מתכוון לשהות עוד ברשות השידור רק כדי להמתין לקיצה של המנהיגות העריצה והעלובה הזאת נטולת כישרון וכושלת שמפגין יוסף בר-אל ומייחצן אותה ללא כל בושה, ניווט שלילי שלא היה דומה לו בתולדות רשות השידור, ושסופה אומנם בוא יבוא. הוא בלתי נמנע.

רק שמע יוסף בר-אל המנכ"ל החדש את שמועת פרידתי מקורת ביתי השני בתום 32 שנה, מייד עַט כמוצא שלל רב כשהוא מכפיש את שמי בהבלטה, בראיון שהעניק למדור הספורט של עיתון "ידיעות אחרונות" ב- 8 ביולי 2002, בו אמר בריש גלי כלהלן : "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי" [1]. הכפשה אֲפֵלָה שאין לה כל הצדקה. זה היה סִגנונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל כלפיי. ברגע שלא הסכמת לדעתו והפכת לאופוזיציה, נגזר גורלך. צריך לגאול את הטלוויזיה מנוכחותך. לא חשוב מה עשית בעבר ומה אתה פועל בהווה.טקסט מסמך : 8 ביולי 2002 . תיעוד היסטורי של העיתון "ידיעות אחרונות" זהו קטע העיתון המקורי של "ידיעות אחרונות". "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי", אמר יוֹסֵף בַּר-אֵל מנכ"ל רשות השידור לכתב העיתון משה שיינמן. הנחתי את המפתחות על השולחן ונטשתי את המקום בקומה זקופה. הלכתי הביתה. (באדיבות העיתון"ידיעות אחרונות").

טקסט מסמך (1) : קיץ 2002. תיעוד היסטורי. עיתון "הארץ" מתעד את מאבקי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בתחום ניהול המו"מ של רכישת זכויות השידורים שנוגעות למונדיאל הכדורגל של יפן / קוריאה 2002. היה מדובר באיש לא מוכשר באופן קיצוני. ב- 2 במאי 2005. הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לעַד את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ממשרתו הרמה לפאתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך (2) : קיץ 2002. תיעוד היסטורי. עיתון "הארץ" מתעד את מאבקי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בתחום ניהול המו"מ של רכישת זכויות השידורים שנוגעות למונדיאל הכדורגל של יפן / קוריאה 2002. היה מדובר באיש לא מוכשר באופן קיצוני. ב- 2 במאי 2005. הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לעַד את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ממשרתו הרמה לפאתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

ב- 2 בחודש מאי 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשותו של אותו ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן שמינה את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור, להדיח ולסַלֵק אותו לאלתר מתפקידו הרָם, שנתיים לפני תום כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הוּדָח מנכ"ל רשות שידור מכהן בבושת פנים בעיצומה של תקופת הניהול שלוֹ. יוסף בר-אל הודח בשל אשמה כבדה של שחיתות ניהול ושוחד מסך. הוא סולק לשוליים מהם הגיח. למעשה, הושלך לירכתיים הצדדיים ביותר, לעבר פח ההיסטוריה של השידור הציבורי. האשמה איננה רק במוּדַח שסולק והורחק בצֶדֶק מתפקידו. האשמה מוטלת בראש וראשונה על אלה שמינו אותו והרימו את ידיהם בעד המינוי השגוי והמופרך חסר התקדים במדינת ישראל. החברים והחברות שאיישו את מליאת רשות השידור והוועד המנהל של רשות השידור, ואשר הצביעו פה אחד בקיץ 2002 בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור, יוצאים רַע מאוד מהעניין. גם השָרָתִּים והמשתפ"ים בתוך רשות השידור שעשו בשעתו יד אחת מרצון עם המנכ"ל המודח נִנזפו לעַד ע"י ההיסטוריה.

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. תיעוד היסטורי של העיתון "מעריב". כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב". "הודח". לראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלת ישראל להדיח מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו. (באדיבות העיתון "מעריב").

מינויו של יוסף בר-אל לשני התפקידים הרמים של מנהל הטלוויזיה הציבורית בשנים 1993 – 1990 ואח"כ למנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוליד השלכות שליליות הרות גורל ומרחיקות לכת בתחומי המוסר ומנהיגות השידור. הילה שחורה העיבה שוב על הקשר שבין עיתונאות לפוליטיקה במדינה חופשית ודמוקרטית. גב' שולמית אלוני ז"ל שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 זוכרת בשיחות התחקיר עמי ב- 2006 : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 ביקשתי ממנו לפטר מייד את יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים".

סיפרתי לשולמית אלוני כי לאחר טריקת הדלת נדרתי נדר ב- 2003 כי כף רגלי לא תדרוך עוד לעולם על אדמת רשות השידור. הנדר מחזיק מעמד.

שידורי ה- Off tube מהמוניטור בתא האטום בירושלים את תחרויות אליפות העולם ה- 15 בא"ק – ב- בייג'ינג באוגוסט 2015, ממשיכים לעשות שמות בערוץ 1 (7). פוסט מס' 533. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : יום רביעי – 26 באוגוסט 2015. אליפות העולם ה- 15 בא"ק – בייג'ינג 2015. התא האטום בירושלים. תמונה לא שגרתית שחושפת אי סדר והיעדר משמעת שידור באולפן ערוץ 1 בירושלים. הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן לובש ז'אקט פרטי אישי שלו (אולי בגלל האולפן המקורר) שנושא באופן ברור פרסומת מסחרית לנעלי ספורט של פירמה SAUCONY. אני מניח שגלעד וויינגרטן איננו סוכן של "SAUCONY" ולא עשה זאת במזיד כדי להרוויח כסף. אולם בימאי ועורך המשדר היו אמורים לשים לב ללבושו החריג של הפרשן נושא הפרסומות המסחריות, לא לאפשר לו ללבוש את ז'אקט SAUCONY, ולהיצמד באופן מפורש לנוהלי רשות השידור האוסרים על חשיפת מלבוש מסחרי בחלון הראווה של ערוץ 1. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).

יום חמישי – 28 באוגוסט 2015, ריצת הגמר 200 מ' לגברים.

ריצת הגמר המסקרנת ל- 200 מ' גברים בבייג'ינג 2015 בהשתתפות האצן הג'אמייקני הנפלא יוסיין בולט והאצן האמריקני ג'אסטין גאטלין (יום חמישי – 27 באוגוסט 20155, 15.55 על פי שעון ישראל) הצמידה אותי לכורסה שלי בביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב. אפילו השידור המונוטוני ו- הווקליות המשעממת של אורי לוי יחדיו עם הפרשנות רוויה הערכות שגויות של גלעד וויינגרטן, אינן מסוגלות לקלקל את חוויית הא"ק של בייג'ינג 2015. הוועדה המארגנת הסינית מסדרת לציוותי השידור סצנת קדם ארוכה בת 7 (שבע) דקות בין כניסת אצני ריצת הגמר ל- 200 מ' לגברים לאצטדיון "קן הציפור" לבין יריית הזינוק. לאורי לוי וגלעד וויינגרטן יש די זמן והותר לבנות את הדרמה. גלעד וויינגרטן ממהר לירות מהמותן : "תשמע אורי, אם הוא ג'אסטין גאטלין לא… (חסרה כאן מילה אחת) כמו ב- 100 מ'…קצת יותר…הוא מסוגל לעשות זאת…לנצח את יוסיין בולט". בטרם יריית הזינוק לריצת הגמר ל- 200 מ' לגברים עורכים אורי לוי וגלעד וויינגרטן חידון ביניהם, מי ינצח יוסיין בולט ו/או ג'אסטין גאטלין ? תמיד מעניין אותי הרבה יותר מה אומרים השדר והפרשן לפני תחילת הריצה מאשר בתומה. אורי לוי : "אני חושב שמישהו יחצוץ ביניהם…יש לי מין הרגשה כזאת…הם לא יעשו 1 ו- 2 יוסיין בולט וג'אסטין גאטלין…אני הולך עם יוסיין בולט". גלעד וויינגרטן : "אני הולך עם ג'אסטין גאטלין רק בשביל הכיף…". אינני מאמין לחצי מילה שלו עכשיו. הוא גלעד וויינגרטן לא עושה זאת למען הכיף, הוא אומר זאת מפני שככה ככה הוא באמת חושב. הוא מאמין שג'אסטין גאטלין ינצח הערב את יוסיין בולט. מהיכן הוא שואב את ההערכה הזאת הפרשן הלאומי של הטלוויזיה הלאומית המטה ליפול ? המצלמות המרהיבות של הטלוויזיה הסינית CCTV מאפשרות לכל צופה טלוויזיה למשש מהכורסה שלו את יוסיין בולט ואת ג'אסטין גאטלין. הם כל קרובים אליך בתוך סלון הבית. ואז באה יריית הזינוק. ההערכה של הפרשן גלעד וויינגרטן מתבררת כניחוש סרק. יוסיין בולט מכה את ג'אסטין גאטלין שוק על ירך.

גלעד וויינגרטן מכה על חטא בדיעבד ומתנצל. ההתנצלות שלו איננה חשובה מפני שתמיד חשוב מה אתה אומר לפני ולא אחרי, בדיעבד. גלעד וויינגרטן חש לא בנוח כל פי צופיו. הוא חש עשה צחוק מעצמו (איזה הולך עם ג'אסטין גאטלין בשביל הכיף ואיזה נעליים) ופותח בווידוי שלאחר מעשה : "אני לא האמנתי שיוסיין בולט יגיע כל כך מחודד לתחרות הזאת…ה- 200 שלו שכנעו אותי…הוא פשוט הלך והשתפר תוך כדי האליפות…הוא פשוט נפלא…אני הלכתי לפי כל התוצאות של העונה…העליונות של ג'אסטין גאטלין הייתה בולטת במיוחד…אבל כנראה שיוסיין בולט…הכישרון שלו…לא ניתן לצפות אותו…הוא הספרינטר הגדול בהיסטוריה…". וממשיך בלה, בלה, בלה. אבל את מי זה מעניין. לא העניקו את כס הפרשן לגלעד וויינגרטן כדי לספר לצופיו בפעם המאה שיוסיין בולט הוא האצן הגדול בהיסטוריה. את זאת יכול לפרשן כל דרדק בכיתה ג' בבי"ס יסודי בתל אביב. גלעד וויינגרטן חוזר בעצם על אותן המילים שאורי לוי אמר לצופי הטלוויזיה בארץ לפניו רק לפני מספר שניות.

יום רביעי – 26 באוגוסט 2015, ריצת גמר 400 מ' לגברים.

אורי לוי וגלעד וויינגרטן עורכים תחרות מֶלֶל בעת הצגת הרצים מי יקדם יותר וירעיף יותר שבחים על המועמד לניצחון קיראני ג'יימס מגרנדה.

אורי לוי (1) : "קיראני ג'יימס הוא המועמד לנצח. הוא אלוף העולם והאלוף האולימפי…כל מה שאתם רוצים…רץ גדול גדול הבחור הזה…מעוטר ונחשב לאחד הגדולים שיש…קיראני ג'יימס מגרנדה…".

אורי לוי (2) : "ווייד וואן נייקרק מדרום אפריקה…בן 23…43.96, מסלול מס' 6".

גלעד וויינגרטן איננו משמיע בינתיים מילת הערכה על הסיכויים בריצת הגמר הזאת, 400 מ' לגברים…ואז הוא מתעורר.

גלעד וויינגרטן (1) : "ריצה איכותית עם יתרון לקיראני ג'יימס…אבל איזק מאקוולה היה מצוין…וגם לוגואלין סאנטוס היה מצוין…ולכן הולכת להיות ריצה מאוד צמודה וקשה…אבל לפי דעתי גם סאנטוס מצוין ונראה נהדר…לאשון מריט פחות…פחות מחודד…איך אומרים ? שיאו בעברו…קיראני ג'יימס אמור לקחת את זה…אבל בואו נראה…".

הערה שלי : השדר והפרשן מתעלמים לחלוטין מ- ווייד וואן נייקרק מדרום אפריקה. בהערכות שלהם במסגרת תורת הסיכויים לזכייה במדליות, הם מתעלמים ממנו לחלוטין ולא מאזכרים כלל את שמו.

אורי לוי (3) : "שבילים 4 ו – 5…איזק מאקוואלה וקיראני ג'יימס…".

יריית הזינוק והרצים יוצאים לדרך. מתפתחת דרמה גדולה על המסלול אבל אורי לוי וגלעד וויינגרטן משדרים אותה בקצב הכתבה…במהלך הריצה לא נאמרת אף מילה על ווייד וואן ניקרק…אפילו ב- ישורת האחרונה כשאני רואה בבירור על המוניטור שלי בביתי הפרטי כי ווייד וואן ניקרק מוביל את החבורה בדרכו למדליית הזהב…אורי לוי טוען של- לאשון מריט יש יתרון של כמה מטרים…לא נכון. ווייד וואן נייקרק מעפיל לפסגת היכולת האנושית שלו ומנצח בריצה בתוצאה של 43.48 ש'. הוא כל כך תשוש עד שחוב החמצן העצום שלו מסכן את בריאותו. הוא מתמוטט על המסלול ונלקח מייד על אלונקה לבית החולים.

גלעד וויינגרטן (2) נחשף עכשיו במלוא חולשתו. האיש מנותק וטוען בסופו של אחד מההילוכים החוזרים כלהלן : "וואן נייקרק…תראה את הצעדים הריתמיים שלו…מאוד טובים…הוא כמעט ולא מתעייף…". קשקוש מוחלט. הבל הבלים. איזה הוא כמעט ולא מתעייף ואיזה נעליים…ווייד וואן נייקרק מתעלף מרוב עייפות ותשישות ונלקח לבית החולים והפרשן של ערוץ 1 מספר לצופיו, "תראה את הצעדים הריתמיים שלו, הוא כמעט ולא מתעייף". פרשנות מאוד לא מדויקת ורחוקה מהאמת של ד"ר גלעד וויינגרטן. איזה לא מתעייף ואיזה נעליים. הוא כמעט מת שם על קו הסיום. 

שני האופ – טיובניקים מהתא האטום באולפן ברוממה ירושלים מתרכזים ובונים את קיראני ג'יימס לקראת מדליית הזהב, אולם ווייד וואן נייקרק ששניהם אינם מתייחסים אליו הופך את הקערה על הפרצוף שלהם. אכזבה מקיראני ג'יימס וגם מהשדר והפרשן. קיראני ג'יימס אפילו לא זכה במדליית הכסף. הוא השאיר אותה ל- לאשון מריט (43.65). קיראני ג'יימס זכה רק במדליית הארד (43.78). הברזילי לוגואלין סאנטוס סיים רביעי (44.11), איזק מאקואלה מבוטצואנה דורג חמישי (44.63).

שני החבר'ה האלה מערוץ 1 אורי לוי וגלעד וויינגרטן ניגפים שוב ושוב מפני האֶמֶת, אך קמים וממשיכים בדרכם כאילו לא קרה דָבָר.

סוף הפוסט מס 533. הועלה לאוויר ביום חמישי בלילה – 27 באוגוסט 2015.