פוסט מס' 514.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————————— 

פוסט חדש מס' 514 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 2 ביולי 2015. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————————— 

17 בפברואר 1977. ווירטון – בלגיה. מכבי ת"א מנצחת בגביע אירופה את אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91 בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אלכס גלעדי הופכת את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א לקבוצה של המדינה. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל עורך למכבי ת"א קבלת פנים רשמית בלשכתו בתל אביב ב- 23 בפברואר 1977 ונותן להגדרה "הקבוצה של המדינה" גושפנקה ממלכתית רשמית. האם קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים אלופת ישראל החדשה ב- 2015 יכולה לשחזר את תהילת מכבי ת"א של 1977 ולהפוך גם היא לקבוצה של המדינה ? פוסט מס' 514. כל הזכויות שמורות.  

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 28 באפריל 1980. אנוכי מראיין את משה דיין ז"ל (בן 66 בתמונה) בווילה הנאה שלו בצהלה בעת שביימתי את הסרט הדוקומנטארי "גופייה מס' 6" (הצלם שלי היה יורם מנדלבאום ז"ל) אודות הכדורסלן הנודע שחקן מכבי ת"א ונבחרת ישראל טל ברודי. משה דיין מי שהיה במשך שנים ארוכות אורח כבוד של משחקי הבית של מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו אמר לי בעת הריאיון עמו בביטחון ובאהדה : "ב- עֶלֶם החמודות טל ברודי מתגשם החלום הציוני". הכדורסל היהודי – אמריקני טל ברודי היה שחקן החיזוק האמריקני הראשון שנחת באוקטובר 1966 בישראל כדי לתגבר את שורות מועדון הכדורסל של מכבי ת"א שחיפש נואשות את מקומו באירופה. טל ברודי היה באמת עֶלֶם חמודות אך צריך לזכור כי הגיע לישראל על תקן של שחקן כדורסל ולא של עולה חדש. רק מאוחר יותר קיבל את ההחלטה הסופית לבנות את ביתו בישראל. עשור שנים לאחר עלייתו לישראל ב- 7 באפריל 1977, זכתה קבוצת מכבי ת"א בראשותו כקפטן בגביע אירופה בכדורסל. היא ניצחה בבלגראד במשחק הגמר את הקבוצה האיטלקית מובילג'ירג'י ווארזה בתוצאה 77:78. טל ברודי הגשים את חלום חייו הוא הניף את גביע אירופה.

הערה 3 : עיתונאי העַל, העורך, והשַדָּר מר רָבִיב דְרוּקֶר איש ערוץ 10 ממשיך להיות שומר הסף של חיינו הציבוריים באמצעות תוכניתו השבועית, "הַמָקוֹר". תוכנית "הַמָקוֹר" (יום שלישי – 30 ביוני 2015) ממשיכה להוות מסמך טלוויזיה חיוני, עירני, ורב ערך מהדרגה העליונה. על פי "הַמָקוֹר" והעיתונאים החוקרים שלו מר ישראל רוזנר ומר איתי רום, המולטי מיליונר ואיש העסקים נוחי דנקנר שירד מנכסיו הוא כן איש מוכשר. אולם ויש אולם. נוחי דנקנר הוא גם מהמר לא קטן בעסקים, שאפתן לא קטן של חומר וממון, פזרן לא קטן של כספים, ומסתכן לא קטן בכלכלת מקרו. החלק המדהים ביותר עבורי ב- "הַמָקוֹר" היה הגילוי כי נוחי דנקנר מצטייר גם כ- מנשק זְקָנִים ואוהב לא קטן של הרבנים יאשיהו פינטו והרנטגן נסים אפרגן. מייד שאלתי את עצמי יושב על כורסת הטלוויזיה שלי בביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב אלו עסקים עשה עמם נוחי דנקנר…? מדוע כה העריץ אותם…? כיצד זה פינה חלק ניכר מזמנו היקר ולמה הקדיש לשניהם אהדה ועֵת כה רבים…? האם נוחי דנקנר המיסטי האמין ביכולתם האלוהית של הרב יאשיהו פינטו והרב נסים אפרגן לחלץ אותו מקשייו…? האם נוחי דנקנר לא רק תרם להם באופן אישי מיליונים מכספו אלא גם התייעץ עמם שוב ושוב, ואלה היו שותפים מאחורי הקלעים במשך שנים לשגיאות קריטיות כה רבות שחולל במהלכים הכלכליים השאפתניים שלו שהיו חסרי בסיס ותאבי בצע, שהביאו בסופו של דבר לקריסתו…? לא קיבלתי תשובות לכל תהיותיי. עדותו היבשושית של העיתונאי מר עידו דיסנצ'יק חברו של נוחי דנקנר הייתה ענייה, מגומגמת ולא בוטחת, וגם איטית, שאיננה מתאימה לקצב הטלוויזיה. ישראל רוזנר ואיתי רום חשפו את נוחי דנקנר אולם לא את כולו ולא חד משמעי. במידה רבה הוא נותר אניגמטי. איך יכול להיות שכלכלן ואיש עסקים כה מוכשר כמותו, אדם מאופק וסולידי ובעל מחשבה, כושר ניתוח, ובניית חזון, נכנס ביודעין לשדות מוקשים מבלי לבדוק את המפה ומבלי לפרק אותם, ולבסוף משתמש בכסף ציבורי כדי להקל על מצוקותיו מתוך ידיעה ברורה שהוא פוגע בהמוני אנשים.

הערה 4 : סרטו התיעודי של מר נָדָב אֶיָיל איש ערוץ 10 "חרקירי – ילדים אבודים" אודות הצטמצמות הילודה הטבעית ביפן בדור האחרון לממדים מדאיגים ברמה הלאומית של ארץ השמש העולה – הוא מסקרן ביותר, בלתי נתפש, ולא ייאמן. נדב אייל הוא עיתונאי עַל שאני רוחש לידע שלו, לניתוחים, ליכולת הביטוי, ולהופעה המכובדת והנינוחה שלו על המסך – הערכה רבה. ערוץ 10 וצופי ערוץ 10 הרוויחו. ביקורו של נדב אייל ביפן משיג ומביא מידע מרעיש אודות המסורת היפנית הנוגעת לנישואים ביפן, מבנה המשפחה היפנית, יחסי אִישוּת ובלימת הילודה הטבעית ביודעין ע"י צעירי וצעירות יפן. מדובר בדיווח מדהים אודות סטייה בלתי מובנת מנורמה אנושית כה טבעית הנוגעת ל- תחום חיי המשפחה, לא של כמה פרטים בודדים אלא של אומה שלמה. יפן היא אומה סוּפֶּר מוּכְשֶרֶת שאורחות חייה מבוססות על משמעת ברזל עד כדי סגפנות, חינוך קפדני, כבוד, נימוס, דרך ארץ, ומסורת שימור מנהגים כמעט כפייתית. מדינה שמאופיינת בידע, חריצות, נבונות , ויזמות. אוּמָה אשר הגיעה להישגים עצומים ומופלגים בתחומי תעשיית הרכב, תעשיית הטלוויזיה, תעשיית האלקטרוניקה, ותעשיית השעונים, ונכשלת דווקא ומפנה עורף לתחום כל כך נורמלי של טבע הבריאה, מימוש אהבה ותשוקה, הולדת ילדים, והקמת משפחה. כל אחד שואל את עצמו כיצד יכול להיות דבר שכזה במדינה כל כך מתקדמת ? דיווחו האותנטי, המדהים, והמסקרן ביותר והבלתי אמצעי והמרטיט של נָדָב אֶיָיל נעשה מהשטח. יתרון עצום. דבר שמעניק מייד מהימנות יֶתֶּר לסיפור התיעודי שלו. שהייתו ביפן ושיחותיו עם בני ובנות יפן תורמת בבת אחת לאמינות התיעוד של מציאות משפחתית מוזרה ו- הזויה. לא ייאמן. חסל סדר של העיתונאות המחורבנת המבוססת על שידורי Off tube. חברת החדשות של ערוץ 10 ראויה להערכה על תמיכתה בעיתונאות שטח וטיפוח הדיווח העיתונאי ממקום ההתרחשות, גם ובעיקר כשמדובר בסיפורי חו"ל.

הערה אישית שלי : כמי ששהה יותר משנות דור בתעשיית הטלוויזיה בארץ והבינלאומית היו לי ידידים וידידות גם בטלוויזיה היפנית הציבורית NHK מהם שאבתי מידע היסטורי אודותיהם. אני מבקש לדווח לקוראי הבלוג כי בשעתו רחשתי הערכה ואהדה עצומים ל- אנשי NHK רשת הטלוויזיה היפנית הציבורית. רשת NHK הייתה פורצת דרך שכיסתה את תחרויות אולימפיאדת טוקיו 1964 במצלמות Video ושידרה אותן ישיר למיליוני בתי אב ביפן וארה"ב. (השידורים האולימפיים הישירים הראשונים בתולדות תעשיית הטלוויזיה בכל הזמנים היו של חברת Telfunken הגרמנית באולימפיאדת ברלין באוגוסט 1936 וכללו כ- 80 שעות. אולם בגלל הטכנולוגיה הטלוויזיונית הראשונית המוגבלת בימים ההם, שודרו הסיגנלים האלה למרכזי צפייה מיוחדים בברלין וסביבתה בלבד. לא לבתים פרטיים. הציבור טרם החזיק אז מקלטי טלוויזיה באופן פרטי). מדעני ומהנדסי NHK היו הראשונים בהיסטוריה הטלוויזיונית שסללו את הדרך ומצאו פתרון טכנולוגי אלקטרוני מרשים יחדיו עם מדעני ומומחי האלקטרוניקה היפניים של NEC (ראשי תיבות של : Nippon Electronic corporation) ועם המומחים של חברת השעונים היפנית SEIKO, כדי להציב בזמן אֶמֶת את את סיגנל מדידת הזמנים של SEIKO על תמונת הטלוויזיה שהפיקה NHK. היה מדובר במהפכת טלוויזיה כבירה והצלחה פנטסטית של העברת מידע קרדינלי של זמנים ותוצאות לציבור הצופים בעת התהוותם והתרחשותם שחיברה ללא קושי בעבותות פלדה את צופי הטלוויזיה למסכים שלהם. מדעני הטלוויזיה והאלקטרוניקה היפניים הגשימו חלום ו- יצרו לראשונה בהיסטוריה מצב בו צופי הטלוויזיה יכלו לראות On line בתחרויות הא"ק את ניסיונותיהם של האתלטים האולימפיים להעפיל לפסגת היכולת האנושית ולזכות במדליית הזהב כש- שעון המדידה האלקטרוני רץ על מוניטור הטלוויזיה בביתם. היום זאת טריוויה טלוויזיונית. אז זה היה חזון עצום. הטלוויזיה היפנית NHK של המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964 האפילה לחלוטין על ה- Host broadcaster האיטלקי RAI שהפיקה את השידורים האולימפיים של רומא 1960. כאילו חצצו בין 1964 ל- 1960 שנות דור. ועוד דבר. לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית שודרו התחרויות האולימפיות של טוקיו 64' ישיר ביפן וגם ב- ארה"ב באמצעות תחנות קרקע לתקשורת לוויינים (ביפן וארה"ב) ושימוש בשלושת לווייני התקשורת האמריקניים ההם מסוג Telstar. צילומי Video בזירות הספורט השונות ב- אולימפיאדת טוקיו 1964 וההצלחה להציב את סיגנל המדידה של השעונים האלקטרוניים על תמונת הטלוויזיה היוו חידוש מפליג, דרמטי, ומדהים בעת ההיא. כמעט מדע בדיוני. צריך להעיר כאן שהוועד האולימפי הבינלאומי הוועדה המארגנת היפנית של משחקי אולימפיאדת טוקיו 1964 לא וויתרו עדיין על מדידת זמנים ידנית בשעוני סטופר דיגיטאליים פרי המצאה של SEIKO שהדיוק שלהם היה עד מאית השנייה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. פיתוח מדעי חדש. שעון עצר דיגיטאלי בעל שלוש פונקציות מדידה ושלושה לחצנים שמדייק עד למאית שנייה. (באדיבות NHK ו- SEIKO).

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. פיתוח מדעי חדש. השחיינים מסיימים את המשחים בנגיעה בפלטה אלקטרונית שעוצרת את שעוני המדידה הדיגיטליים במנת דיוק של מאית שנייה. המחלוקת ופרשת שיפוט הזמנים הידועה שהתעוררה בתום משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת רומא 1960 בין האוסטרלי ג'ון דוויט (John Devitt) לבין האמריקני לאנס לארסון (Lance Larson) – לא הייתה יכולה לחזור על עצמה בטוקיו 1964. כזכור, מדידת הזמנים נעשתה ע"י שופטים איטלקיים מצוידים בשעוני עצר מכניים רגילים ולשניהם לג'ון דוויט ולאנס לארסון נמדד זמן זהה של 55.2 שניות. ג'ון דוויט הוכרז כמנצח וזכה במדליית הזהב לאחר וויכוח ממושך. המשלחת האמריקנית התנגדה להחלטה אולם זה לא עזר לה. (באדיבות NHK ו- SEIKO).

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. זוהי הריצה ל- 5000 מ' של המקצה השלישי המוקדם מתוך ארבעה באולימפיאדת טוקיו 64'. פיתוח מדעי חדש. שופטי הזמן מצוידים בשעוני עצר דיגיטליים של SEIKO בעוד הצופים ביציעי האצטדיון האולימפי יכולים לראות הזמן המצטבר רץ על המסך האלקטרוני הענק באצטדיון האולימפי, וצופי הטלוויזיה יכולים לראות זאת על המוניטורים בבתיהם. להלן זיהוי השלישייה המובילה למתעניינים : הניו זילנדי מארי האלברג (Murray Halberg אלוף אולימפיאדת רומא 1960 בריצת 5000 מ'), הגרמני האראלד נורפות, (Harald Norpoth), הטוניסאי מוחמד גאמודי (Mohammed Gammoudi), וקיצוני משמאל זהו האמריקני רוברט "בּוֹבּ" שוּל (Robert "Bob" Schul מס' גופייה 719) מי שניצח בריצת הגמר כעבור כמה ימים וזכה במדליית הזהב. (באדיבות NHK ו- SEIKO). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. תמונת Video ישנה – נושנה מתוך השידור הישיר של ריצת הגמר ל- 5000 מ'. נותרו לסיום הריצה הדרמטית הסיבוב האחרון ועוד קצת בשעה שהזמן המצטבר הרץ על המסך למעלה מימין מראה על 12:43 דקות. המנצח האמריקני בוב שול (Bob Schul) הוא החמישי מימין. (באדיבות NHK ו- IOC).

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. תמונת Video ישנה – נושנה מתוך השידור הישיר של סיום ריצת הגמר ל- 5000 מ' באולימפיאדת טוקיו 64'. האמריקני בּוֹבּ שוּל (Bob Schul, בגופייה כהה מימין לקו הגמר) זוכה במדליית הזהב בהישג של 13:48.4 דקות זמן מצטבר על פי שעון המדידה הדיגיטלי של חברת SEIKO שרץ על המסך ומדייק עד לרמה של עשירית השנייה. מעבר למסלול נראית בצד ימין סוללת שופטי זמני הריצות. הוועדה המארגנת קבעה ש- בּוֹבּ שוּל קבע תוצאה של 13:48.8 דקות (ולא 13:48.4 דקות). (באדיבות NHK ו- IOC). 

הערה 5 : דיווחיו העיתונאיים של מר מוֹאָב וָורְדִי איש ערוץ 10 מהשטח אודות ההכנות והמשט לעזה היו מעניינים וחשובים. אולם הוא נתפש אדיש ולא עירני כשהוא מראיין אישה אחת על אחת הספינות אודות האמביציות האנושיות הסיעודיות שלה. הוא חוקר אותה וזאת עונה לו מִנֵּיה וּבֵיה כי התגובה של ישראל במלחמת "צוק איתן" הייתה לא מידתית. במקום לשאול אותה כלהלן, "גבירתי היקרה מתי חטפת בפעם האחרונה 100000 (מאה אלף) רקטות, טילים, ופצצות מרגמות 120 מ"מ על הראש שלך במשך עשר שנים מאז 2005…?", מואב וורדי נרדם ועובר לנושא הבא כאילו הוא חירש. לא בסדר.

17 בפברואר 1977. ווירטון – בלגיה. מכבי ת"א מנצחת בגביע אירופה את אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91 בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אלכס גלעדי הופכת את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א לקבוצה של המדינה. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל עורך למכבי ת"א קבלת פנים רשמית בלשכתו בתל אביב ב- 23 בפברואר 1977 ונותן להגדרה "הקבוצה של המדינה" גושפנקה ממלכתית רשמית. האם קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים אלופת ישראל החדשה ב- 2015 יכולה לשחזר את תהילת מכבי ת"א של 1977 ולהפוך גם היא לקבוצה של המדינה ? פוסט מס' 514. כל הזכויות שמורות. 

הקדמה.

הפוסט הקונקרטי הזה מס' 514 עולה לאוויר במידה רבה שוב בעקבות זכייתה ההיסטורית של קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים רווייה אף היא בשחקני חיזוק אמריקניים באליפות המדינה לעונת 2015 – 2014. לרשות קבוצת הכדורסל החדשה של הפועל ירושלים עומדת מנהיגות צעירה ודינמית (וגם כריזמטית) בראשותם של ה- Owners היו"ר אוֹרִי אַלוֹן והפירסומאי אֶיָיל חוֹמְסְקִי (בקבוצת הניהול של הפועל ירושלים חברים עוד שלושה אנשים שמתגוררים בארה"ב. גם היו"ר אוֹרִי אַלוֹן מתגורר בניו יורק. רק אייל חומסקי גר עם משפחתו בישראל. מנכ"ל המועדון הוא גָיְא הָרְאֵל. המאמן המצליח של הפועל ירושלים הוא דָנִי פְרָנְקוֹ. הפועל ירושלים החדשה תחת מנהיגות חדשה מ- 2013 היא אלופה חדשה לראשונה בקורותיה מאז נוסדה ב- 1943. האם הפועל ירושלים החדשה תחת מנהיגות צעירה חדשה מסוגלת לשחזר את ימי התהילה ההם של מועדון הפאר של מכבי ת"א בארץ ובאירופה בעקבות הניצחון ההוא בווירטון – בלגיה ב- 17 בפברואר 1977 79:91 על צסק"א מוסקבה, והזכייה ההיסטורית ב- 7 באפריל 1977 בבלגראד – יוגוסלביה בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל לאחר הניצחון במשחק הגמר על אלופת איטליה מובילג'ירג'י ווארזה 77:78 ? האם הפועל ירושלים תהפוך גם היא לקבוצה של המדינה כפי שהייתה מכבי ת"א מאז אותה השנה המופלאה והבלתי נשכחת ההיא של 1977 ?

טקסט תמונה : יום ראשון- 28 ביוני 2015. מחווה נאה שלנשיא המדינה מר ראובן "רובי" ריבלין (מימין) מקבל במעונו בירושלים את אלופת המדינה החדשה בכדורסל הפועל ירושלים ומעניק צביון ממלכתי לזכייתה ההיסטורית. כדי לתת תוקף לאווירת האימוץ הלבבית לובש נשיא המדינה רובי ריבלין את גופיית המועדון, ו- בדרך אגב מעניק חשיפה טלוויזיונית ענקית בחינם גם לפרסומת המסחרית של "בנק יהב", הבנק שמממן את פעילותה המקצועית של האלופה הטרייה. טעם לפגם. נשיא המדינה יכול היה ללבוש מדים צנועים יותר של המועדון האלוף נטולים פרסומת מסחרית. מוחאים לו כף מאמן הפועל ירושלים דני פרנקו (במרכז), ויותם הלפרין (משמאל).(צולם ב- iphone ממסך ערוץ 10 ו- nana10. באדיבות ערוץ 10). 

הפוסט הקונקרטי הזה מקורב במידה רבה למאמר שפרסם בזמנו העיתונאי מר אריה מליניאק ב- 26 בדצמבר 2012 בעיתון "ידיעות אחרונות" ו- כותרתו "פטור מאחריות". המאמר "פטור מאחריות" הוא אחד החשובים שנכתב בשנים האחרונות במקומותינו והבלוג הזה דן בו בשעתו משהו כמו לפני כשנתיים וחצי. הפוסט ההוא בבלוג הזה ניתח בזמנו את מאמר העבר של של אריה מליניאק מפני שהוא נגע לא רק בכדורסל הישראלי ובתהליך האמריקניזציה הדינמי הגובר והולך ששוטף את ענף הספורט הזה במדינת ישראל כבר כמעט יובל שנים, אלא מעלה לסדר היום מחשבות ו- שאלות נוקבות, לעיתים גנוזות, שנוגעות ליסודות התרבות של "עַם הַסֶפֶר" היושב בציון. חלקן מטואטאות מזה זמן רב ובדרך כלל גם מתחת לשטיח, כמו התבוללות הכדורסל הישראלי בשבי האמריקניזציה מזה שנים ארוכות. אריה מליניאק העלה לדיון ציבורי מציאות ספורטיבית מורכבת שקשורה גם לתפישת התרבות הייחודית שלנו ומהות חיינו כאן בארץ ישראל (לאו דווקא במסגרת הספורט). בעיה סבוכה. אחד מבעלי קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים האלופה החדשה לשנת 2015 מר אייל חומסקי הרווייה אף היא בתגבורת אמריקנית אמר לי לפני ימים אחדים כי קבוצתו היא מיקרו קוסמוס של המציאות הישראלית, אולם הוא כאחד הבעלים יעשה כל מאמץ לשמור על צביונה הישראלי של המועדון הירושלמי וכי הפועל ירושלים תמשיך לטפח במסגרת שלה את הילדים, הנערים, והנוער הישראלי החפצים להיות שחקני כדורסל מלומדים. יש להבין כי מדינת ישראל איננה חיה בבידוד ולכן בלתי אפשרי לנתק את בעיית האמריקניזציה המציפה את הכדורסל הישראלי משלל בעיות דומות אחרות שקשורות ליבוא ושימור עֶרֶב רָב של תרבויות שונות שמרכיבות את פסיפס חברת המהגרים שמתגוררת במדינת ישראל. גם אי אפשר להתעלם ולנתק את האמריקניזציה של הכדורסל הישראלי מהגלובאליזציה הספורטיבית הבינלאומית הכללית שפשטה על פני כדור הארץ. זהו תהליך מואץ שמתנהל במלוא חריפותו מזה שתי עשרות שנים והפך את העולם לכפר גלובאלי אחד ענק. מטבע הדברים יש לגלובאליזציה השפעה ישירה גם על הנעשה בישראל. מועדוני ספורט אירופיים בעלי מוניטין עצום נקנו ע"י אוליגארכים ואנשים עשירים בעלי אמביציות שפתחו את כיסם ושערי קבוצותיהם בפני כדורגלנים וכדורסלנים הטובים בעולם. הקונגלומרט הרוסי רומן אברמוביץ' הפך את צֶ'לְסִי מקבוצה אנגלית לבינלאומית. מישהו יודע כמה שחקנים אנגליים מבטן ומלידה משחקים בהרכב הראשון של צֶ'לְסִי ? אפילו המאמן של צֶ'לְסִי חוזה מוריניו (Jose Mourinho) איננו אנגלי. גם לא הקודמים לוֹ. בליגה האנגלית הבכירה (Priemere League) משחקים עשרות רבות של כדורגלנים זרים שדחקו לשוליים את הנוער האנגלי אולם התופעה איננה מפריעה לאוהדי המועדונים לאהוב אותם ולהזדהות עמם. הגלובליזציה מכה בכל מקום. גם ברצלונה, ריאל מדריד, יובנטוס, פאריס סן ז'רמן, באיירן מינכן ומועדוני כדורגל מצטיינים אחרים באירופה הפכו לקבוצות כדורגל בינלאומיות עתירות שחקנים זרים. אותו כנ"ל מדובר בקבוצות הכדורסל החזקות ביבשת אירופה : ריאל מדריד, ברצלונה, צסק"א מוסקבה, אולימפיאקוס, פאנאתאנאייקוס, מכבי ת"א, וגם הפועל ירושלים, וגם רבות אחרות נוספות.

השנים ההן לאחר מלחמת ששת הימים בקיץ 1967, שנות הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. מכבי ת"א היא מועדון פרטי שהופכת בהדרגה לקבוצת כדורסל ישראלית – אמריקנית (1). תופעת האמריקניזציה איננה מונעת מהטלוויזיה הישראלית הציבורית להפוך אותה לקבוצה של המדינה.

צריך להבין שמצב כספי – כלכלי דומה שרר ושורר במועדון מכבי ת"א אם כי בקנה מידה קטן יותר. תעשייני חברת "עֵלִית" לדורותיהם שנשאה בעול ה- Sponsorship של מכבי ת"א מַרְק מוֹשֶבִיץ ז"ל, אַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ ז"ל, דֵיוִויד פֶדֶרְמַן ומִיכָאֵל שְטְרָאוּס ייבדלו שניהם לחיים ארוכים הזרימו במשך שנים ארוכות הון רב לקופת המועדון. היום עושה זאת חברת "אלקטרה", והכל כדי שמכבי ת"א תוכל לחזק את עצמה שוב ושוב בשחקנים זרים מהארץ ומחו"ל על מנת לזכות באליפות המדינה ובגביע המדינה וכמובן בחוזה עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של הימיםההם. מר דֵיוִויד פֶדֶרְמַן סיפר לי בשעתו כי בעונת 1993- 1992 קרה למכבי ת"א אסון ספורטיבי והיא הודחה בשלב חצי הגמר של ה- Play offs (הטוב מ- 5 משחקים) ע"י קבוצת הפועל גליל עליון. בתגובה החליט דירקטוריון "עֵלִית" להעניק למכבי ת"א תשלום נוסף של עוד 1.000000 (מיליון) דולר מעבר לסכום ה- Sponsorship העונתי השוטף שהיא כבר קיבלה, כדי שתוכל להתחזק לקראת עונת 1994- 1993 ולהחזיר לעצמה את התואר האבוד. עניין המשכורות המשולמות לשחקני החיזוק האמריקניים בישראל, אופן התשלומים ויחסי הגומלין של מועדוני הספורט הישראליים עם אגף מס ההכנסה הם וודאי טריק מרגיז ומעצבן כפי שמנתח את התהליך הפיננסי המתוחכם בעל הרשימה ההיא אריה מליניאק. אולם הן פחות חשובות לשיחה הזאת מהתופעה הספורטיבית הממושכת, המהותית, והיעילה שכופה עלינו האמריקניזציה במגרשי הכדורסל שלנו ביודעין ומרצון ו/או בעל כורחנו. קבוצת הפועל ירושלים החדשה של 2015 – 2013 תחת ההנהגה החדשה בראשות היו"ר אורי אלון ואייל חומסקי ערה אף היא למימון הכספי היקר הנדרש לתחזק שחקני חיזוק אמריקניים כמו דונטה סמית, סרייסי רייט, טוני גפני, ודיון תומפסון וגם שחקני על ישראליים כמו ליאור אליהו ויותם הלפרין. לא בכדי מתנוססת הפרסומת המסחרית "בנק יהב" באותיות ענק על התלבושת הרשמית של הפועל ירושלים.

אריה מליניאק מנהל מלחמה עיקשת וצודקת נגד התבוללות הכדורסל שלנו ומטיף לשמירת טוהר הכדורסל הישראלי ועמו מתן תקווה לכדורסלן הישראלי הצעיר. הוא מזכיר לי במידה רבה את ד"ר אָבְשָלוֹם קוֹר (ואביו שלמה קוֹר ז"ל לפניו) שנאבק כבר שנים רבות תוך גילוי דבקות במשימה בתחום שמירת טוהר הלשון העברית. כשם שאריה מליניאק מזכיר בפועלו את אָבְשָלוֹם קוֹר, אבשלום קור חופף בדרשותיו את אלה של מְחַיֶיה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ. אֵלִיהוּא כָּ"ץ יליד ניו יורק בארה"ב (נולד בברוקלין ב- 1926) הכריז כבר מבראשית כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוא מקים מעפרה תִּדְמֶה למורשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC ולא לאופיין של רשתות הטלוויזיה האמריקניות CBS , NBC , ו- ABC. אֵלִיהוּא כָּ"ץ ביקש לבסס את חזון הטלוויזיה העברית הצעירה על תוכן ישראלי והפקות מקור משלנו. משהוברר לו כי עלות ביצוען של הפקות מקור ישראליות הן בגדר הון תועפות, החליט פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ לוותר, ולמלא את החלל ביבוא סדרות טלוויזיה מכל הסוגים מארה"ב ואנגליה. כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם, מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם, ומנהלי התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם דבקו בקו המחשבה שלו. תוכניות קנויות זרות (בעיקר מארה"ב ואנגליה, וגם מצרפת) חדרו לוואקום הטלוויזיוני והפכו באחת ל- "שחקניות חיזוק" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כדורסלנים אמריקניים נכנסו לוואקום הכדורסל הישראלי בעקבות פיגור טבעי של תעשיית הכדורסל בארץ בהכשרת דורות העתיד (ביחס לאירופה) והפכו כאן לשחקני חיזוק. מדינת ישראל נעדרה תמיד כישרונות ושחקני כדורסל טובים כדי לאיים על ההגמוניה האירופית. פלישת האמריקניזציה לעבר חלקת הכדורסל הישראלי כמו חדירה רציפה של השפה האנגלית לתוך מְעִי השפה העברית (במשך כ- 45 שנים מאז 1968) תוך כדי השרשת אין ספור ביטויים אנגלו / אמריקניים הייתה כפי הנראה בלתי נמנעת והיא נמשכת עד עצם היום הזה. כשמדובר בלשון הופך מְצָאי בליל מונחי הכדורסל האמריקניים לחלק בלתי נפרד מז'אנר השפה של שדרני ופרשני הכדורסל הישראליים (לרבות אגב אריה מליניאק עצמו) שפיתחו ויצרו ניב כדורסל מיוחד במינו, צירוף מעניין של עברית – אנגלית. מר אריה מליניאק וד"ר שלמה קוֹר מנהלים מלחמות תרבות – כדורסל ולשון – בשני מישורים שונים אך מקבילים. האם ניתן בכלל להימנע מהשפעת האמריקניזציה על חיינו בשעה שהאומה הישראלית ספוגה תרבות טלוויזיונית אמריקנית מזה עידן ועידנים, מאז ייסדו פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 89 היום) וסגנו עוזי פלד (בן 78 היום) את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנת 1968 ? ואם כן, כיצד ? מדוע בעצם ישכון הספורט הישראלי בדד ובגויים לא יתחשב .

העיתון "ידיעות אחרונות" מעניק כבר שנים ארוכות בימה נאותה למר אריה מליניאק (וגם לקולגה המצטיינת שלו מר עמיר פלג) על מנת להצביע שוב ושוב על כל מיני חולשות ופגמים בחיינו הציבוריים הספורטיביים. בכך מנסים השניים מזה זמן רב לשמור על טוהר חיינו וניקיון החברה הישראלית משחיתות ואי סדר. ברור שאריה מליניאק ועמיר פלג ראויים להערכה על פועלם מפני שהם מתגייסים למאבק ולמשימה סוציולוגית בעלת חשיבות חברתית עליונה. המלחמה הזאת איננה אבודה מראש. שניהם נחנו בכושר ביטוי ויכולת כתיבה ברורה. לא מפריעה לי הבוטות (וההתלהמות) של אריה מליניאק בתנאי שהעובדות שהוא חושף נכונות. רואים שהוא כותב בדם ליבו, ומבחינים מייד כי האמריקניזציה שפשטה בכל חלקת כדורסל במדינה בזאת – חורה לו. אריה מליניאק כיסח את הצורה ליו"ר איגוד הכדורסל אבנר קופל ולראשי המועדונים ומגלגל לפתחם האשמה חמורה ביותר : "חשוב להם שיהיה פה קרקס".  

ליגת העל של הכדורסל הישראלית איננה מעניינת אותי כלל ועיקר בשל תהליך האמריקניזציה הממושך שהיא עוברת עד כדי אובדן זהות מוחלט. אין בי שמץ של סקרנות לראות חמישה אמריקניים במדי אליצור אשקלון משחקים נגד חמישה אמריקניים אחרים במדי מכבי ראשל"צ . ו/או נאמר חמישה זרים במדי מכבי חיפה נגד חמישה זרים במדי הפועל ירושלים. לצורך הדיון אנוכי מבדיל את עצמי בהווה כפנסיונר שנושק לגיל 80 וצופה טלוויזיה מן השורה – מהעבר הרחוק ההוא שלי כמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שיקולי ההתבוננות שלי אז והיום – שונים. כאיש טלוויזיה תחרותי ואמביציוזי רדפתי נואשות בכל מקום אחר הרייטינג. בכך הפכתי כמו רבים מעמיתיי בתעשיית הטלוויזיה למעֵין אגואיסט ופרנואיד מחמת הנסיבות. מועדון הפאר של מכבי ת"א נחשב בעיניי לכלי נשק בו השתמשתי במלחמת ההישרדות שלי ל- הדרת המוניטין של רשת הטלוויזיה שלי. הרייטינג היא תוחלת חייו של כל איש טלוויזיה באשר. גם של השידור הציבורי. אי אפשר להיאחז בנימוק כי אנחנו בהיותנו אנשי הטלוויזיה הציבורית משוחררים מעוּלוֹ, ואותנו המִדְרוּג כלל איננו מעניין ולא חשוב. זה מגוחך. אומר ואציין כי ערוץ 1 הציבורי משדר עד עצם היום הזה כמה פריטים בעלי ערך וחשיבות יתירה, אך מכיוון שהפך לכה זניח וכה לא רלוונטי, איש לא רואה גם את הצדדים הטובים והחיוביים שלו. מרקע הטלוויזיה נועד להיראות. להיחשף לציבור. מי שלא נראה ונחשף – נעלם. ערוץ 1 איננו קיים יותר במושגי הטלוויזיה של המאה ה- 21 . הוא ממשיך לשדר מכוח האנרציה של תשלום האגרה אולם המִדְרוּג הטלוויזיוני מחשיב אותו לבר מינן. הטלוויזיה כגוף שידור איננה בית דין גבוה לצדק ו/או מוסד בוררות. כבר דנתי בכך בכמה פוסטים קודמים כי הטלוויזיה מתעניינת במצטיינים ו/או כשהמצטיינים הללו נכשלים. אין לה חפץ ב- בינוניים וברדודים. כפי שאני התעניינתי בשעתו באלופה קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, עמיתיי בחטיבת התוכניות התמקדו במקביל בזמרים אריק איינשטיין, שלמה ארצי, ויורם גאון. זמרים פחות טובים שקעו בתהום הנשייה. קבוצות ספורט בינוניות שהטלוויזיה לא הניחה עליהם פוקוס וזכוכית מגדלת נעלמו מהמפה ואחרות לא באו תחתיהן. אם מישהו מחפש צדק, הגינות, ומוּסָר, אל לו לתור ולחפש אותם בטלוויזיה. כל רשת טלוויזיה באשר היא ללא יוצא מן הכלל איננה מוסד חינוכי ומשדרת דבר ראשון אִי צֶדֶק מפני שהיא צועדת שלובת זרוע עם החזקים ומפקירה ביודעין את החלשים. הטלוויזיה המסחרית לעולם לא תעסוק במורשת של גדול האומה דוד בן גוריון ולא של מנחם בגין. היא תרוץ אחרי סדרות הריאליטי מניבות רייטינג כמו : "מאסטר שף", "כוכב נולד", "רוקדים עם כוכבים", "דה וויס", "אקס פאקטור", ו- "הישרדות". זהו חוק ברזל בתעשיית הטלוויזיה במדינה חופשית. ההתעסקות הספציפית של דן שילון איש הטלוויזיה הציבורית בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל, ואחריו של אלכס גלעדי, ושלי בעקבות שניהם – הניב יתרון אחד ברור ומשמעותי בצד הרייטינג ו/או מעבר לו : בריחה לשעה קלה מהביצה המקומית ופתיחת צוהר בינלאומי לעבר הכדורסל האירופי. השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות (מאז בריאתה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968) עשתה לציבור היכרות והביאה למסך את מיטב הכדורסל האירופי בראשות קבוצות כדורסל איטלקיות, ספרדיות, יוגוסלביות, סובייטיות, צ'כוסלובקיות, ו- יווניות כמו זימנטאל מילאנו, מובילג'ירג'י ווארזה, סינודינה בולוניה, סקוויב קאנטו, בנקו רומא, פאנאתאנאייקוס ואולימפיאקוס, ריאל מדריד וברצלונה, הכוכב האדום בלגראד, פרטיזן בלגראד, יוגופלסטיקה ספליט, ציבונה זאגרב , צסק"א מוסקבה, זבריובקה ברנו, ואחרות . מכבי ת"א לא הייתה יכולה להתמודד עִמַן בכוחות שווים בלעדי שחקני חיזוק אמריקניים שרכשה בזה אחר זה בסיטונות. האמריקניזציה (חלקה בכסות יהודית) הפכה בסופו של דבר את מכבי ת"א לאלופת אירופה בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית עשתה אותה לקבוצה של המדינה. נכון, שיחקו בה גם מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי אך מה הייתה שווה מכבי ת"א ללא טל ברודי, בוב גריפין, לו סילבר, ג'ים בוטרייט, אולסי פרי, ואריק מנקין…? איש מהם לא צמח על המרצפות הישנות במגרש "מכבי" ההוא ליד קולנוע "אוריון" הוותיק בתל אביב של הימים ההם.

נכדי הבכור איתמר (לרעייתי ולי יש עשרה נכדים ונכדות) נטע בי המון תקוות ככדורסלן סופר מוכשר שגדל ב- הפועל ירושלים, ושהולך בעקבות סבו. בעל טכניקה ושליטה עילאית בכדור, מוביל כדור נפלא, מוסר ורואה משחק נבון, מכדרר מצוין ומשנה כיוון, ויוצר לעצמו ולחבריו עמדות קליעה משופרות. בעיניי רוחי ראיתי אותו ב- NBA. הוא מעולם לא הגיע לקבוצה בוגרת. הדרכים לשם חסומות. בגיל שש עשרה וחצי עבר לפתע מטמורפוזה ונטש את הכדורסל והלך שבי בקיץ 2011 אחרי תורתם הסוציולוגית של דפני ליף, סתיו שפיר (היום ח"כ מטעם מפלגת "המחנה הציוני"), ואיציק שמולי (היום ח"כ מטעם מפלגת "המחנה הציוני"), צדק חברתי. בכך אולי בלם את האמביציות הנסתרות שלי וגם של סבים וסבתות נוספים וחסך לנו אכזבה וצער ספורטיבי. במצב הנוכחי שאיפות הכדורסל שלי לגבי נכדיי אינן יכולות להתגשם. האמריקניזציה בכדורסל הישראלי הפכה לפקק תנועה כה גדול עד שלמרבית הצעירים בישראל שנוסעים במתווה הקונקרטי הזה כמעט אין סיכוי להגיע אי פעם ליעדם. הם תקועים בפלונטר. אגב, חוק בוסמן והחוק הרוסי לא מעניינים אותי. אִכפת לי מהנכד שלי ומהנוער הישראלי. הנכד השני שלי נבו בן ה- 15 (גובהו 1.93 מ') מתחיל עכשיו את צעדיו הראשונים בזירת הכדורסל. גם הוא מחונן ומוכשר בתחום אך אינני יודע מה צופן לו העתיד בשל עודף השחקנים הזרים בישראל. ליגת הכדורסל הישראלית באמצעות האמריקניזציה שלה מחפשת איכות על הפרקט, אמורה להעלות את רמת המשחק ואת כמות הקהל ביציעים, ולסחוף רייטינג על המסך הטלוויזיה. ערוץ 1 ו- ערוץ 55 בכבלים מכסים אותה. אולי היא משיגה את היעדים שמצוינים קודם לכן אך אותי באופן אישי היא לא מסקרנת. באופן פרדוקסאלי למרות העלייה ברמה (בשל האמריקניזציה) אינני מתחבר לחלוטין לליגת הכדורסל הישראלית ולא מזדהה עמה. רבים אחרים אולי כן. אני לא. אינני שייך ולא נמנה על המִדְרוּג שמוֹנֶה את רָף הרייטינג שלהן שאגב נשמר רק ע"י ערוץ 55 בכבלים (ערוץ 1 חושף את המדרוג) משום מה בסודי סודות כמו סוד מדינה.

מאידך האמריקניזציה והאירופיזציה של הכדורסל הישראלי איננה תופעה ייחודית רק לנו. היא כאמור גלובאלית. מישהו יודע כמה שחקנים אנגליים משחקים בהרכב הראשון של מנצ'סטר יונייטד, ו/או בצ'לסי, ו/או בארסנל, ו/או בליוורפול ו/או ב- באיירן מינכן, ו/או בברצלונה, ו/או בריאל מדריד…? הרי רובם שם שחקני חיזוק שהובאו למועדונים האנגליים, הספרדיים, והגרמניים מרחבי אירופה ודרום אמריקה. אפילו קבוצות ספרדיות מובהקות בעלות מוניטין עצום כברצלונה וריאל מדריד איבדו את הצביון הספרדי המיוחד שלהן ורוויות בשחקני חיזוק מכל הסוגים. ומה תאמרו על ליגת הכדורסל הנבחרת של ה- NBA שלפתע בשני העשורים האחרונים איננה מתביישת לחזק את שורותיה בעשרות שחקני כדורסל מאירופה. מדינת ישראל איננה אלבניה של הימים ההם ולשמחתנו איננה עטופה במסך ברזל. ייתכן כי מדינה דמוקרטית איננה יכולה להילחם כלל בתנופת הגלובאליזציה הספורטיבית ובסוג הזה של מומנטום של תרבות אמריקנית טלוויזיונית וספורטיבית שחודרת לכל חלל אפשרי. אנחנו יודעים כבר שנים רבות כי הכדורסל הישראלי איננו עשיר דיו כדי להפיק ולייצר כישרונות כפי שהיכרנו בשעתו ביוגוסלביה הגדולה. לתוך הוואקום הישראלי הזה חדרה האמריקניזציה בכל עוזה. הכדורסל הישראלי ייצר בעשור ה- 70 של המאה הקודמת את מיקי ברקוביץ, בועז ינאי, איתמר מרזל, שמואל אבישר, פנחס חוזז, חנן קרן, אור גורן, אביגדור מוסקוביץ', שוקי שוורץ , שמריהו זסלבסקי ואחרים. הכדורסל היוגוסלבי לעומת הישראלי ייצר את דראזן דליפאגיץ', דראגאן קיצ'נוביץ', זוראן סלאבניץ', מירזה דליבאסיץ', קרסימיר צ'וסיץ', ועוד – ואטם את שעריו בפני שחקני יבוא. זהו כל ההבדל. ישראל הייתה אלופת אסיה ב- 1974 אך זה לא הספיק לה באירופה. באליפויות אירופה ב- באדאלונה 1973 ובלגראד 1975 היא דורגה במוקם ה- 7. באליפות אירופה בליאז' ב- 1975 היא דורגה במקום החמישי, ובאליפות אירופה בטורינו ב- 1979 זכתה במקום השני. יוגוסלביה לעומת ישראל ללא שחקנים זרים כלל ובאמצעות כדורסלנים תוצרת בית בלבד הוכתרה לאלופת אירופה, אלופת העולם, ואלופה אולימפית. ברמת הקבוצות המצב שונה. הפער הצטמצם בשל היתר היבוא. אפילו ריאל מדריד הגדולה לא הסתפקה בתוצרת מקומית וייבאה מארה"ב ב- 1968 את וויין בראבנדר, מיילס אייקן, וקליף לויק.

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. לפני 41 שנים. טהראן בירת איראן. היכל הכדורסל בקומפלקס האולימפי של טהראן. נבחרת ישראל בכדורסל ניצבת על פודיום מס' 1 לאחר שזכתה במדליית הזהב במשחקי אסיה ה- 7 שנערכו בטהראן. זיהוי הנוכחים בשורה העליונה מימין לשמאל : טל ברודי (מס' 6), אביגדור מוסקוביץ' (מס' 11), איתמר מרזל (מס' 13), מוטי ארואסטי, שמריהו זסלבסקי, חנן קרן (מס' 8 מוסתר קצת), מיקי ברקוביץ' (מס' 9), שמואל "מולי" אבישר (מס' 5), שוקי שוורץ, שמואל נחמיאס (מס' 12), בועז ינאי (מס' 13), ג'ק אייזנר. זיהוי הנוכחים בשורה תחתונה מימין לשמאל : המעסה אריה אורגד, איש לא מזוהה, יוסף "יוֹשוֹ" ענבר, מאמן נבחרת ישראל אלברט חמו, איש לא מזוהה, חיים גלובינסקי, איש לא מזוהה, אורי אפק, יצחק פיסטינר שופט כדורסל ישראלי בינלאומי. (התמונה צולמה ע"י הוועדה המארגנת האיראנית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1968 נחתו בארץ חמישה שחקני כדורסל יהודיים מארה"ב על מנת ללבוש את מדי קבוצת הפועל ת"א : בָּארִי לֵייבּוֹבִיץ', אָיְיבֶן לִישִינְסְקִי, מַארְק טוֹרֶנְשַיְין, אָלָאן צוּקֶרְמַן, ו- לָארִי ז'וֹלוֹט. מטרת גיוסם והבאתם ארצה הייתה להילחם בגדולתה של מכבי ת"א. הגיוס צלח. ב- 1968 ו- 1969 הִכְּתָּה הפועל ת"א את מכבי ת"א ללא תנאי והפכה לקבוצת הכדורסל הטובה ביותר בשנים ההן במדינת ישראל. אולם התברר כי מדינת ישראל לא עניינה את חמשת הכדורסלנים היהודים הללו לאורך זמן ויתר על המידה. בתום פרק הכדורסל בחייהם עזבו כולם את הארץ ושבו איש איש למכורתו האמריקנית, מי מוקדם ומי מאוחר יותר. אפילו בָּאִרי לֵיְיבּוֹבִיץ' יפה התואר הנערץ ע"י רבים ואָהוּב על רבות, מי שעשה כאן קריירה פנטסטית, נטש בסופו של דבר את ישראל וחזר לארה"ב. מנקודת מבט אובייקטיבית על אף היותם יהודים הם היו קודם כל שחקני חיזוק של הפועל ת"א והראשונים שחסמו את דרכו של הנער הישראלי אל טבעת הסל . יחד עם זאת התופעה של שחקני חיזוק מחו"ל בימים ההם הייתה כל כך מינורית בהשוואה ל- 2012 עד שאיש לא חשד בקבוצת שחקני הכדורסל היהודים הללו שבאו לעשות קצת כסף בארץ ואח"כ תכננו לחזור לניו יורק. החמישה ההם היו הראשונים לבלום את הנוער הישראלי. האנשים חשבו שזאת תופעה זמנית אך מתברר שאין דבר קבוע יותר מהזמני. גבולות הארץ נפרצו. אחרי חזרתם לניו יורק של אָלָאן צוּקֶרְמַן ו- לָארִי ז'וֹלוֹט ומאוחר יותר גם אָיְיבֶן לִישִינְסְקִי חיפש יו"ר הפועל ת"א מר אָבְרָהָם פְּלָדָה ב- נֵרוֹת בארה"ב שחקני חיזוק אמריקניים כדי לנשל את עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מכבי ת"א מהפסגה. הוא לא היה לבד. גם מר אֵיתָּן מְגִידוֹ יו"ר הפועל ר"ג ניהל מרדף אחרי שמעון מזרחי וגם הוא רצה להפיל את מכבי ת"א ולהתיישב על הכס. כולם זוכרים את שני הענקים האמריקנים קוֹרְקִי נֶלְסוֹן ונִיל ווֹלְק שלבשו את מדי הפועל ר"ג תחת פיקודו של איתן מגידו, ולבטח את שני היהודים – אמריקניים סְטִיב קַפְּלָן וסְטִיב שְלֶכְטֶר, גם הם שחקני יבוא של הפועל ר"ג שבסופו של דבר התאקלמו כאן והפכו לישראליים לכל דבר. שמעון מזרחי היה במידה רבה מורה דרך למר אָבְרָהָם פְּלָדָה ומר אֵיתָּן מְגִידוֹ שניסו לחקותו. שני אלה אָבְרָהָם פְּלָדָה ואֵיתָּן מְגִידוֹ שימשו אף הם מודל לצועדים אחריהם באותו התלם שפילסה מחרשת הכדורסל. שִמְעוֹן מִזְרָחִי לא רק הקדים את אָבְרָהָם פְּלָדָה ואֵיתָּן מְגִידוֹ בהבנת היסטוריית הכדורסל והתפתחותה, וידע כי בשלב כלשהו הופעתה של האמריקניזציה בישראל היא בלתי נמנעת – אלא גם הקדים את שניהם בפענוח ופיצוח קוֹד הטלוויזיה : "אם אתה אלוף – משמע הטלוויזיה תשלב עמך זרועות". זה היה התנאי שהצבתי לו. אם אתה רוצה ללכת שלוב זרוע עמי ועם רשות השידור עליך להיות אלוף. (את אותו התנאי ו- הסטטוס הצענו לכל קבוצה בארץ לרבות הפועל גליל עליון שזכתה באליפות המדינה במאי 1993 אולם היו"ר שלה גדי יעקב מקיבוץ מנרה העדיף ללכת שלוב זרוע עם ערוץ 5 בכבלים). כמובן שהארץ מלאה בתוך שנים ספורות בשחקנים אמריקנים שהגיעו לליגת הכדורסל הישראלית לפרקי זמן קצובים. כולם רצו להיות אלופים וכולם רצו להצטלם בטלוויזיה המונופוליסטית או כפי שכונתה בפי כל בימים ההם "הטלוויזיה הכללית". הזרים הגיעו ארצה בדרך כלל למען קריירה קצרת מועד וכדי לעשות כסף. אף על פי כן יצרו הקריירות הקצרות האלה פקק תנועה ארוך ובכך סתמו את עורקי הכדורסל בפני דָם ישראלי. נכון שצריך להבדיל בפוסט הזה ולהטיל חיץ בין כמה קטגוריות שונות : בין שחקני חיזוק אמריקניים לא יהודיים לבין שחקני חיזוק יהודים – אמריקניים ששיחקו כאן וחזרו למכורתם, לבין שחקני כדורסל יהודים – אמריקניים שלא רק שחיזקו את הכדורסל הישראלי לדורותיו, אלא גם תרמו תרומה חשובה בשורות הנבחרת הישראלית הלאומית, ולבסוף בחרו לבנות כאן את ביתם.

טַל בְּרוֹדִי הוא דוגמא ייחודית שחורגת מהוויכוח ומכתב האישום ההוא של אריה מליניאק. גילה אותו בארה"ב באקראי ב- 1964 מאמן הכדורסל הישראלי שְמוּאֵל יַעֲקוֹבְּסוֹן ז"ל. שְמוּאֵל יַעֲקוֹבְּסוֹן צפה בטַל בְּרוֹדִי בעת שהותו כמתמחה במחנה קיץ מיוחד בניו יורק של מאמן הכדורסל האמריקני קְלֵייר בִּי (Clair Bee) שם הדריך טַל בְּרוֹדִי יחדיו עם וִוילְט צֶ'מְבֶּרְלֵיְין כדורסלנים אמריקניים צעירים מוכשרים שחלמו כמובן להגיע לשורות ה- NBA. שְמוּאֵל יַעֲקוֹבְּסוֹן לא התמהמה והעביר את התרשמותו לאנשי מכבי ת"א. בחלוף שנה בקיץ 1965 שיחק טל ברודי עם נבחרת ארה"ב במכבייה ה- 7, הרשים כאן מאוד את מי שהיה צריך להרשים, והשאר היסטוריה. באוקטובר 1966 הצטרף טל ברודי לשורות מכבי ת"א ובו במקום תפש משבצת של שחקן נוער ישראלי. איש לא ידע אז גם לא טַל בְּרוֹדִי עצמו כי בסופו של דבר הוא מתכוון באמת לבנות את ביתו לעַד בארץ ישראל. טַל בְּרוֹדִי הגיע למועדון הפאר של מכבי ת"א על תקן של שחקן חיזוק בטרם הפך לעולה חדש שמתכוון לחיות כאן את שארית חייו. את הדברים הללו הוא אמר לי מפורשות. אַמְנוֹן שְלָאִין הביא אותו ישיר משדה התעופה לוֹד למגרש הבלטות ברחוב "המכבים" בתל אביב של לפני מלחמת ששת הימים 67', ליד קולנוע "אוריון" הישן שם המתינו לו מאות אוהדי מכבי ת"א וצלם העיתונות לוֹבָה קָנְפֵר ז"ל .

טקסט תמונה : ערב יום רביעי – 19  באוקטובר  1966. תמונה היסטורית. טל ברודי בן 23  (משמאל) נוחת על מגרש המרצפות הישן של מכבי ת"א ליד קולנוע "אורלי" הישן ברחוב המכבים 4 בתל אביב. מימין  קפטן מכבי ת"א בימים ההם שבתאי "סבי" בן בסט. מאות אוהדים באו לצפות באימון הראשון שלו במדי מכבי ת"א. (התמונה באדיבות לובה קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). התמונה מופיעה בסרט הדוקומנטארי בן 75 דקות "גופייה מס' 6" שביימתי אודות טל ברודי ואשר שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1980.

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 22 בפברואר 1968. תמונה היסטורית. אצטדיון הכדורסל הפתוח ביד אליהו שמכיל 5000 מקומות ישיבה. שר הביטחון משה דיין (בן 53 בתמונה ) לוחץ את ידו של טל ברודי (בן 25 בתמונה) שחקן החיזוק היהודי – אמריקני וכוכב מכבי ת"א דקות ספורות לפני תחילת המשחק נגד ריאל מדריד בביע אירופה לאלופות בכדורסל. כולם מנסים להידחף ל- Frame התמונה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : חצי פרצוף של נוח קליגר יו"ר מועדון מכבי ת"א, אמנון אבידן, בוב פדרהסט (ממושקף), ברנרד חוואסט גזבר המועדון, יהושע רוזין ז"ל (מוסתר למעלה), חיים שטרקמן, יוסף לז'ה, ומשה גולוביי. (בין טל ברודי ויוסף לז'ה מציצים שניים בלתי מזוהים). (התמונה באדיבות לובה קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). התמונה מופיעה בסרט הדוקומנטארי בן 75 דקות "גופייה מס' 6" שביימתי אודות טל ברודי ואשר שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1980.

מה אגיד על האמריקניזציה והאירופיזציה שחלחלה לכל פינה בפרקט הכדורסל הישראלי מאז ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה ? האם אפשר להשיב את הגלגל לאחור ? מאז 1966 הגיעו לכאן המוני המונים של שחקני כדורסל אמריקניים למטרות חיזוק בשנים ההן, ביניהם גם יהודים, ובראשם כאמור טל ברודי. הנה חלק מהרשימה האין סופית כמעט : קמיל דירקס, סטיב צ'ובין, רון דאנלופ, סטיב מקמהון, סטיב צ'ובין, ביל פלס, ג'ק אייזנר, לארי גורדון, אולסי פרי, ארל וויליאמס, אריק מנקין, ג'ים בוטרייט, לו סילבר, סטיב קפלן, סטיב שלכטר, ניל וולק, ג'ון וויליס, סטיב מלוביק, לארי קוסטלו, פלמינג, בראד ליף, ג'ק צימרמן, האווי לאסוף, לאבאן מרסר, פונדקסטר, קורקי נלסון, פרנק בריקובסקי, מייק לארגי, קווין מקג, טרי פייר, קארל נברסון, הול, ג'ונסון, אנדרו קנדי, יונתן דלזל, טאונס, קארל איימוס, בארלו, מרטין, פרימן, דניס וויליאמס, קמפבל, דיוויד הנדרסון, גיבסון, דאנקלי, אלכסיס, ת'רדקיל, פרביס שורט, רדיסלאב צ'ורצ'יץ', קולמן, צ'יימברס, תופסון, רוברטס, בינגהיימר, ווייט, קונסטנטין פופה, ראדוביץ', הארוול, דאוסן, והרשימה ארוכה כאורך הגלות.

הימים ההם של 18 במארס 1976 בהם שחקני קבוצת הכדורסל של הפועל גבת / יגור על טהרת הישראליים עירא הררי, אור גורן, בועז ינאי, גבריאל "גבי" טייכנר, ואיתמר מרזל, זכו בגביע המדינה לאחר שניצחו את הפועל ת"א עם בארי ליבוביץ' ומרק טורנשיין 76:90 – חלפו לבלי שוב. נוסטלגיה בלבד. וצריך להזכיר בפוסט הקונקרטי הזה עוד דבר. עו"ד שמעון מזרחי לא ניהל את מועדון הכדורסל המשותף של שני הקיבוצים גבת ויגור ואף על פי כן זכו הקיבוצניקים באליפות הליגה של מדינת ישראל. באפריל 1985 התמודדו קבוצות מכבי ת"א והפועל ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו בסדרת הגמר סל האחרונה בת שלושה משחקים על תואר אלופת המדינה. בשורות שתי הקבוצות נטלו חלק שחקני חיזוק בעלי מוניטין כמו מַייק לָארְגִי ו- לָאבָאן מֶרְסֶר ב- הפועל תל אביב ו- קֶוִוין מֶקְגִי ו- אוֹלְסִי פֶּרִי ב- מכבי ת"א. מינון השחקנים הזרים בשני המועדונים היה הגיוני ולכן הדבר לא פגם בהתעניינות שיא של כלל הציבור הישראלי הרחב במפגש המשולש. מַייק לָארְגִי ולָאבָאן מֶרְסֶר הזדהו עד עמקי נשמתם עם הצבע האדום של הפועל ת"א כמו גם קֶוִוין מֶקְגִי ו- אוֹלְסִי פֶּרִי עם המדים צהובים – כחולים של מועדונם. הם היו חלק אינטגרלי מקבוצותיהם כבר מספר שנים ונוכחותם עדיין לא פגעה בנוכחות הישראלית. היכל הספורט ביד אליהו היה מפוצץ בצופים ומלא על גדותיו. שלושת השידורים הישירים של שלושת ה-"דרבי'ס" התל אביביים ההם ב- 1985 שהיו גם שלושה מפגשי פסגה אותם הפקתי וניהלתי מהיכל הספורט ביד אליהו, שגשגו מעבר לכל רָף משוער וצברו יותר מ- % 50 רייטינג.

התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים בקיץ 1967, שנות עת הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משמשת אכסניה כבר מבראשית לאין סוף של סדרות טלוויזיה קנויות מארה"ב ואנגליה.

לידתה של הטלוויזיה הציבורית בישראל הייתה דרמטית ו- בפיגור של שנים אחרי בריאתה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית וקורותיה בעולם, אך הקמתה המאוחרת העניקה ליוצריה הזדמנות להחליט למי היא רוצה להידמות ובאיזה מודלים ברצונה להשתמש. שני המייסדים פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד בחרו ב- BBC כמופת חיקוי. מאות רשתות טלוויזיה פעלו ברחבי תבל ב- 1968. הטובות ביותר היו של ה- BBC הבריטי (וגם ITV) ורשתות הטלוויזיה האמריקניות CBS ,NBC, ו- ABC ש- שִגשגו זה מכבר ושידרו בהצלחה רבה שידורי ספורט, חדשות, דרמות, קומדיות, סדרות מתח של בילוש ומשטרה (ז'אנר בעל מכנה משותף שנקרא בימים ההם : "The long arm of the law"), סדרות מערבונים, סרטי קולנוע, וגם תוכניות וסדרות לילדים והנוער.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא טמנה ידה בצלחת ורכשה אין סוף סדרות טלוויזיה מכל הסוגים למבוגרים וגם לילדים ולנוער. שתי סדרות שנקנו בעבור הדור הצעיר זכורות במיוחד : הסדרה השוודית אודות ילדת הטום בוי "בילבי" והסדרה האמריקנית "פליפר הדולפין" ("Flipper" בשנים 1968- 1964). סדרות ילדים עם חיות תמיד משכו יתר תשומת לב שניתנה גם סרטיו המצויירים של וולט דיסני מלאי הומור ומסרים שלימדו אותנו ואת ילדינו לקח ושיעור שגם לחלשי הגוף בינינו יש סיכוי. הסדרה האמריקנית המצוירת שזכתה כאן לפופולאריות כמעט חסרת תקדים "פּוֹפַּאיי המַלָּח" ("Popeye The Sailor Man") הבהירה לילדינו שאם אוכלים תֶּרֶד אזי גם ה- Underdog (המועמד להפסיד בתחרות) יכול לגבור על החזק בסופו של דבר. במובן הזה היא הייתה בלתי נשכחת. מלחמתו של פּוֹפַּאיי המלח קטן הקומה ואמיץ הלב נגד יריבו הענק בְּלוּטוֹ והתחרות בין שניהם על ליבה של אוֹלִיב היה רעיון טלוויזיוני פשוט עליו מבוססת התעשייה כולה. הזדהות של הצופה עם מלחמתו של החלש והטוב נגד החזק והרשע. "פּוֹפַּאיי המַלָּח" זכה לאהדה כה רבה בציבור והיה כל כך נערץ על הילדים עד שפרקי הסדרה שודרו שוב ושוב בהפסקות שידורי הספורט הישירים מחו"ל בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם מוסד האולפן המנווט בירושלים, והפכו להשראה, לאדיטוריאל, למעין מאמר מערכת. המסר ברור : אין לאבד תקווה. תמיד יש סיכוי להביס את החזק ממך. אולי קשה להאמין אבל "פּוֹפַּאיי המַלָּח" היה חלק מההיסטוריה האלקטרונית של הטלוויזיה הישראלית בחלק מהרגעים המכריעים שלה. ב- 17 בפברואר 1977 חוללה מכבי ת"א סנסציה בינלאומית חסרת תקדים מכל היבט משגברה בעיירה נידחת בבלגיה בשם וִוירְטוֹן, על אלופת ברה"מ צסק"א 79:91 במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. בהיעדר אולפן מנווט מוביל בירושלים כיכב "Popeye the Sailor Man" בהפסקה שבין שתי המחציות ושימש מודל למכבי ת"א כיצד לעשות זאת, כיצד הטובים מנצחים את הרעים.

שני ראשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד היו מודעים להיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית [1], להתפתחות הטכנולוגית שלה, ויעדי השידור שכבשה. ב- 1967 היו כבר לטלוויזיה הבינלאומית בעיקר באירופה, ארה"ב, אוסטרליה, יפן, וקנדה הישגים מרשימים. חלקם בלתי נשכחים. ב- 1967 הפיקה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC בהצלחה כבירה את סדרת הטלוויזיה רבת המוניטין, "The Forsyte Saga" המונומנטלית בת 26 פרקים (כל פרק בן 50 דקות) על פי ספרו של ג'וֹן גולסוורת'. "הָהַגָּדָה לְבֵית פוֹרְסַיְיט" נחשבה לאחד מפסגות הטלוויזיה הבינלאומית. זאת הייתה יצירת מופת ששודרה בכל העולם ונרכשה (בפרוטות) גם ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1970 [2]. היא זכתה למעריצים רבים ורייטינג עצום. השחקנים האנגליים בסדרת הדרמה הזאת אֶרִיק פורטר, ניירי דאון פורטר, וקנת' מור הפכו לנערצים ובלתי נשכחים. הסופר נַתָּן שַחַם חבר קיבוץ בית אלפא (בן 90 היום וחתן פרס ישראל) שימש משנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור באותן השנים ההן והיה האיש שקנה את הסדרה הדרמטית הבריטית רבת המוניטין מהמפיצים חברת MGM בעת שעשה בשליחות בניו יורק. נַתָּן שַחַם זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "קיבלתי את הסדרה "ההגדה לבית פורסייט" בעצם כמתנת חינם לטלוויזיה הישראלית הצעירה מאת החברה האמריקנית MGM בעלת זכויות ההפצה הבינלאומיות. סירבתי לשי ובקשתי לשלם עבורה לפחות תשלום סמלי. MGM נקבה בסכום עלות של 14 דולר לכל פרק מפרקי הסדרה. רכשתי את כל 26 הפרקים  ב- 364 (שלוש מאות שישים וארבעה) דולר למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה בעיקר מהנימוק שיהיה לנו מה לשדר בערבים וגם לצורך סתימת חורים בעתות משבר. ידעתי ש- BBC הוא אבי הפקת הדרמה האיכותית בטלוויזיה אך לא ידעתי עד כמה "ההגדה לבית פורסייט" היא סדרה טובה, Master piece טלוויזיוני בכל קנה מידה". ה- BBC הפך מופת לחיקוי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. סמוך לעֵת השידור של "ההגדה לבית פורסייט" בארץ הפיקה הטלוויזיה הישראלית הצעירה ב- 1971 סדרה משלה, "חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק", על פי ספרו של אהרון מֶגֶד ובכיכובם של שני השחקנים הצעירים מנחם זילברמן ז"ל ויעל אביב. הסדרה המיתולוגית נפתחה תמיד בדילוגי שמחה משובבי נפש של מנחם זילברמן ז"ל ויעל אביב שנעשו בצילומי Super Slow Motion פס הקוֹל של הפתיחה המיוחדת נשא את קולה של הזמרת מִירִי אָלוֹנִי ששרה את "הבלדה על חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק" על פי טקסט שכתב יונתן גפן ולחן של יאיר רוזנבלום ז"ל. הסדרה "חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק" הייתה הישג עצום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית צעדיה והצופים התאהבו בהפקה המקורית. לפתע הוברר כי בארץ מצויים כישרונות טלוויזיה בלתי רגילים בכל תחומי היצירה וההפקה אך הפוליטיקה הפכה את הניהול לחובבני ורווי תככים, והכישרונות נבלמו. אבל הסיבות האמיתיות היו כלכליות. תעשיית הטלוויזיה היא ביזנס יקר – טכנולוגי ולוגיסטי כאחד שמעסיק המוני אנשים בתחומי התעשייה השונים. מחיר קניית פרק אחד של סדרה אמריקנית או אנגלית באורך של חמישים דקות בסוף עשור ה- 60 וראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה נַע בין 500 ל- 1000 דולר לעומת עלוּת הפקת פרק אחד בן שעה של סדרת דרמה ישראלית מקורית עמדה על כ- 250000 (מאתיים וחמישים אֶלֶף) דולר [3]. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נולדה ו- באה לעולם בתנאי עוני (מחפיר) ומעולם לא השתחררה ממנו ככזאת סוּוְגָה וכדי לחסוך בכסף והוצאות הוכרחה כבר מבראשית להפוך לבולען של סדרות אמריקניות ובריטיות. תשלום האגרה הנמוך ממילא לא כיסה מעולם את העלויות הגדולות של הפעלת רשת שידור מה עוד שרבע מהאוכלוסייה עשה כל מאמץ להשתמט מתשלום המַס ויש להודות כי הצליח בכך. מחלקת הגבייה של רשות השידור הגיעה בשיאה ל- % 75 מבתי האב בישראל אך בדרך כלל הגבייה השנתית עמדה על % 65 בממוצע, לא יותר ולעיתים אף פחות. משמעת ומוסר התשלומים של הציבור הישראלי נופלת לאין ערוך, בכמה דרגות, מזאת של הציבור הבריטי [4]. הדיון בגובה תשלום אגרת הטלוויזיה היה מפלגתי – פוליטי ולא ענייני. נציגי המפלגות השונות בוועדות הכספים של הכנסת לדורותיהן התעקשו לבחוש וגם לאיים על הנהלת רשות השידור, "אם לא תהיו ילדים טובים ולא תתנהגו יפה עם הממשלה והשלטון – אזי לא נאשר לכם בכלל את תשלום האגרה". אגרת הטלוויזיה הפכה לבת ערובה פוליטית. אזרחי ישראל שילמו אגרה שוות ערך לכרטיס עלייה לאוטובוס ישן ורעוע אך שיוו בנפשם לנסוע במכונית מרצדס חדשה ויקרה . לרשות השידור האיטית והענייה לא היה מספיק מַמוֹן כדי לפתח בשיטתיות את היצירה המקורית הישראלית, הדרמה והתיאטרון, וסרטי התיעוד בטלוויזיה שמטבע הדברים מחיר הפקתם רָב. מיעוטם היה עקב אכילס תמידי שלה. מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהלי חטיבת התוכניות בתוכה לדורותיהם היו מלאי אמביציות לקדם את התרבות הישראלית לגווניה השונים, טיפוח הלשון העברית, והשקעה בהפקה המקורית. בהיעדר תקציבים התנפצו האמביציות והתנדפו. אישים בעלי מוניטין בחקר המִקְרָא, התנ"ך, ובלשנות עברית כמו פרופסור יְהוּדָה אֵלִיצוּר פרופסור מנחם נאור, שני חברי האקדמיה ללשון העברית ד"ר יְחִיאֵל בִּן נוּן והרב מֵאִיר מְדָן, מרדכי טַבּיבּ, ד"ר מרדכי בְּרוֹיֶיאר, ואחרים נקראו לכהן כחברים בשני הגופים המפקחים כל השידור הציבורי, הוועד המנהל של רשות השידור ובמליאת רשות השידור, במטרה לטפח ולשמור על גחלת התרבות היהודית בטלוויזיה הצעירה שרק נעמדה על רגליה. לא בכדי הטילה הממשלה על אנשי חינוך מובהקים בתוכם שני מנכ"לים של משרד החינוך והתרבות, ד"ר חֲנוֹךְ רִינוֹת ויעקב שַרִיד לכהן במליאת רשות השידור. (ראה הספר עב הכרס בן חמישה כרכים בן 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי, ואשר קרוי, "8 ימי בראשית").

הממשלה הבינה את הכוח העצום הטמון בטלוויזיה בעיצוב תרבותו של עַם . ערבי שידור מיוחדים (אך מועטים מידי) בטלוויזיה הכללית וגם ברדיו "קול ישראל" שעסקו בעִתּוֹת שונות של השנה בנושאי חורבן הבית ב- ט' באב, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ערב חג העצמאות ויום הזיכרון לחללי צה"ל, משדרי חג ראש השנה וחגים אחרים – ייוחדו למורשת והפכו לכור היתוך ואיחדו את האומה המתחדשת בארץ ישראל. אומה שהורכבה מאימיגראנטים ושבטי מהגרים מכל קצוות תבל. לדאבון לב ניצבו מנהלי הטלוויזיה ומנהיגי רשות השידור חיש מהר בפני שוקת שבורה. כמעט טרגדיה. התברר להם כי תקציבם דַל מידי. אך דווקא האכזבה הולידה פיצוי שהתקבל מייד ובחפץ לב על הציבור. את החֶסֶר ביצירה מקורית עברית וישראלית בלוח השידורים מילאה הטלוויזיה הצעירה בעשרות סדרות וסרטים שנקנו בזוֹל מחו"ל, מרשתות הטלוויזיה האמריקניות ושתי הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי. מיעוטן משובחות ורובן קלילות שזכו לאהדה וסתמו פרצות בלוח השידורים. כבר בשנת 1968 בראשית ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה נוצר סלוגן טלוויזיוני כלכלי – עממי ומדויק כפי שזוכר ראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ"ץ בעת שיחות התחקיר עמי כדלקמן : "If you can buy it – don`t make it". האמירה נועדה להגדיר את המציאות הכלכלית כפי שהיא. סדרות הטלוויזיה מחו"ל קצרו תיכף ומייד הצלחות צפייה דרמטיות וקראו בהצלחה רבה לציבור לצפות במִרְקָע אך לא הכריחו אותו לחשוב. סדרות אופרות הסבון וסדרות המתח האמריקניות בעלות המוניטין שעסקו בפשע, משטרה, בילוש, וחוֹק וסֵדֶר זכו להסכמת צפייה כללית. אך הסכמה כללית נועדה בין השאר להשתיק את הפרט ולבטל את יכולתו להתמודד בעצמו ולבדו עם דילמות מוסריות ומקצועיות (לא רק בענייני טלוויזיה). "ההסכמה הכללית" היא במובן מסוים מונח פילוסופי שרומז לפרט להצטרף אל הרוֹב מבלי שהיא מכריחה אותו לחשוב ולנתח מדוע הוא עושה זאת, ומבלי להפעיל תמיד שיקול דעת יסודי בטרם ההצטרפות. "הסכמה כללית" היא מושא חלומותיה של כל רשת טלוויזיה באשר היא שזקוקה למוֹלֶך כדי לאסוף רייטינג אולם איננה חזות הכל. רשתות הטלוויזיה האמריקנית הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC ומדד נילסן שלהן המציאו את המִדְרוּג והפכו את "עֵגֶל הזָהָב" לאוֹמָנוּת. ערוצים 2  ו- 10 שיכללו מאוחר יותר בארץ בשנות ה- 2000 את השיטה באמצעות סדרות הריאליטי, "האָח הגָדוֹל", "הִישַרְדוּת", ו- "רוקדים עם כוכבים" שצוברות רייטינג ענק, לעיתים בלתי נתפס. אלו הם דפוסי שידור מתוחכמים שהועתקו ושוכפלו במדויק מהטלוויזיה האמריקנית המסחרית ומְמָכְּרוֹת את הצופה אליהן. בכוחן להושיב על הכורסא גם אנשים ברי דעת ולהכריח אותם לצפות בהן. סדרות דוקומנטריות חשובות מאין כמותן שעסקו בתוחלת ומהות חיינו כאן ושודרו בעבר טלוויזיה הישראלית הציבורית כמו "עמוד האש" ו- "תקומה", נשכחו. ערוץ 1 האיטי והמסורבל שנהנה מתקציב אוטומטי של משלם האגרה (ועשה בימי חלדו ובחרותו דברים רבים וטובים) סבל תמיד מיחסי ציבור וכישרון שיווק כושלים. היו שהשוו את איכות יחסי הציבור והשיווק שלו לגובה הדשא עליו משחקים כדורגל. הוא לא עשה די אז (וגם לא היום) כדי להזכיר לציבור כל הזמן מי הוא, מה תפקידו, והיכן טמון כוחו והפוטנציאל המוסרי שלו. חיסרון שלא היה בו כל חדש. "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש", אמר קהֶלֶת בן דוד מלך בירושלים. "עֵגֶל הזָהָב" זכה להכרה מיידית, סגידה, והזדהות של עַם ישראל עִמוֹ כבר לפני אלפי שנים במדבר לאחר יציאת מצרים, לעומת הרייטינג האפסי שקיבלו שני לוחות הברית האיכותיים, עליהם חקוקות עשרת הדיברות ואשר הוגשו ע"י מנהיג דָגוּל בעל חזון משה רבנו גם אם היה איש מגמגם. יש דמיון רָב בין עַם ישראל שיצא ממצרים לבין האומה הישראלית היושבת עכשיו בציון.

כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם תמכו בזה אחר זה במנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובעוזריהם מנהלי התוכניות, והאיצו בהם לרכוש סדרות אמריקניות ואנגליות בכמויות בלתי מבוטלות. מי יותר ומי פחות. הקנייה המסיבית הזאת של חומר טלוויזיוני זר איזנה באופן פרדוקסלי את תקציב רשות השידור. זה החל עוד בתקופת ההקמה בימי ה- בראשית של פרופסור אליהוא כָּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד עם רכישת שלוש הסדרות האמריקניות הראשונות, "המגינים" (The defenders סדרה בהפקת CBS בשנים 1965- 1961), "אתם שם" (You are there סדרה תיעודית בהנחיית וולטר קרונקייט הצעיר בהפקת CBS בשנים 1957- 1953), וסדרת המוסיקה לצעירים "Young people concerts" בהנחיית ליאונרד "לני" ברנשטיין. זה נמשך עם סדרת המערבון "בוננזה"  ("Bonanza" בשנים 1973- 1959 עם לורן גרין) ועם סדרות נוספות "משימה בלתי אפשרית" (נקראה באנגלית Mission impossible בשנים 1973- 1966 עם מרטין לנדאו, פיטר גרייבס, גרג מוריס, ברברה ביין, בארני קוליי, ו- פיטר לופוס) "בית קטן בערבה" ("Little house on the prairie" בשנים 1983 – 1974 עם מייקל לאנדון), "משפחת וולטון" ("The Waltons" בשנים 1981- 1972 עם ריצ'ארד תומאס , מישל לרנד , ורלף ווייט), הסדרה "מקלאוד", הסדרה "קולומבו" ("Columbo" בשנים 1977- 1971 עם פיטר פאלק), "קוז'אק" ("Kojak" בשנים 1978- 1973 עם טלי סאבאלאס), "קנון" ("Cannon" בשנים 1976- 1971 עם וויליאם קונראד), הסדרה "סטארסקי והאטץ' " (Starsky and Hutch בשנים 1979- 1975 עם דייויד סול ופול גלייזר), "איש עשיר – איש עני" ("Rich man – Poor man"), "הוואי חמש אפס" (Hawaii 5 – 0 בשנים 1980 – 1968 עם ג'ק לורד), "קווינסי" (Quincy בשנים 1983- 1976 עם ג'ק גלוגמן), "מאגנום" ("Magnum" בשנים 1988- 1980 עם תום סֶלֶק), "המלאכיות של צ'ארלי" ("Charlie`s Angels" בשנים 1981- 1976 עם השחקניות פארה פואוסט, ז'אקלין סמית', וקייט ג'קסון), "תיקי רוקפורד" ("The Rockford" Files בשנים 1980- 1974עם נוֹאָה בִּירִי וג'יימס גארנר), "Happy days" (עם הנרי ווינקלר, רון הווארד, דוני מוסט, ואנסון וויליאמס), "ספינת האהבה" ("Love boat" בשנים 1986- 1977 עם פרד גראנדי, גאווין מאקלאוד, טד לאנג' וברני קופל), "באטמן" (1968- 1966), " משפחת פארתרידג' " ("Partridge" בשנים 1973- 1969), הסדרה "מי הוא הבוס" ("Who's the Boss" בשנים 1987- 1983 עם טוני דנצה), הסדרה "The A – Team" (עם בוסקו באראקוס), הסדרה עם הבלש הנכה היושב על כיסא גלגלים – "איירונסייד" ("Ironside" בשנים 1975- 1967 עם ריימונד בר).

טקסט תמונה : 1975. שני השחקנים הראשיים בסדרת הטלוויזיה האמריקנית הפופולארית "סטארסקי והאטץ", דייויד סול מימין, ופול גלייזר משמאל. הסדרה שודרה בהצלחה רבה בארה"ב בין השנים 1979 – 1975 ונקנתה מייד כמו אחרות ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (מתוך ה- Brochure הרשמי של סדרת הטלוויזיה " סטארסקי והאטץ' " שנשלח בשעתו לטלוויזיה הישראלית הציבורית) .

"מקגאייוור" (MacGyver בשנים 1992- 1985 עם ריצ'ארד דין אנדרסון), "Wise guy" עם ווילי טראנובה (1990- 1987במשך שלוש שנים), "Miami Vice" ( עם פיליפ מייקל תומאס ודוֹן ג'וֹנסון ב- 1985) וסדרות דרמה אנגליות "קו אונידין", אדונים ומשרתים", "מי משרת אותך", "אני קלאודיוס" ("I Claudius" סדרת מופת בלתי נשכחת שזכתה להערכה עצומה בכל העולם), ורבות אחרות קנו להם מעריצים רבים. בשלב מאוחר יותר נרכשה הסדרה "שורשים" (Roots  1977), וסדרות משפחתיות נודעות "הכל נשאר במשפחה" ("All in the family" בשנים 1979- 1971 עם קארול אוקונור, גִ'ין סטפלטון, סאלי סטרות'הרס, ובוב ריינר), "משפחת בריידי" ("The Brady bunch" בשנים 1974- 1969 עם בארי וויליאמס רוברט הד, פלורנס הנדרסון, אן דייויס , מורין מקורמיק, קריסטופר נייט, מייק לוקינלנד, וסוזן אולסון), הסדרה "משפחה שכזאת" ("Family affairs" עם בראיין קית', סבסטיאן קאבוט, קאטי גרייור, ג'וני וויטאקר, ואניס ג'ונס), הסדרה "שלושה בדירה אחת" והסדרה "משפחת קוסבי" ("The Kosby show" בשנים 1992- 1984 עם ביל קוסבי), הסדרה "ציפורים מתות בסתר" ("The Thorn Birds" בשנת 1983 עם ריצ'ארד צ'מברליין ורייצ'ל וורד), "Moonlighting" (בשנים 1989- 1985עם ברוס וויליס וסיביל שפרד), הסדרה "שלושים ומשהו" ("Thirty something" בשנים 1991- 1987 עם פטרישיה ווטינג, טימותי באספילד, ג'אסון נאגלר, פולי דרייפר, פיטר הורטון, בריטני ולייסי גראוון, קן אולין, מל האריס, ומלאני מיירון) ושתי אופרות הסבון האמריקניות הנודעות, הפופולאריות, ורבות המוניטין "דָאלָאס" ("Dallas" בשנים 1991- 1978עם לארי האגמאן, קן קרצ'וואל, פאטריק דאפי, לינדה גריי ו- וויקטוריה פרינסיפאל ), ו- "שוֹשֶלֶת" ("Dynasty" בשנים 1989- 1981 עם לינדה אוואנס, ג'ואן קולינס, ג'ון פורסייט, לארי הגמאן, ופטריק דפו).

הסדרה "שוֹשֶלֶת" עברה אגב תהפוכות רֶכֶש. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית בשנות ה- 80 של המאה הקודמת היה האיש הראשון שקנה אותה, אך מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית חיים יבין שראה באופרת סבון הזאת יעד שידור ציבורי ראוי, ביקש ממנו שיוותר לו ויעביר לידיו את ה- "אוצר" האמריקני. רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות שידרו גם תוכניות "Talk Show" בראשותם של המנחים עתירי המוניטין ג'וֹנִי קָרְסוֹן, מִילְטוֹן בֵּרְל, ואֶד סאליבאן אך מקור ההשוואה העיקרי בין עברה ההיסטורי וההווה של הטלוויזיה הבינלאומית לבין הפוטנציאל הגלום בטלוויזיה שעתידה לקום בישראל היו ראשית דבר הפקות ושידורי החדשות והספורט. בכך מתמצה כישרונה של כל רשת טלוויזיה באשר היא וגם זאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנעמדה על רגליה ב- 1968. היו עוד הצלחות בימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית כמו הסדרה הטלוויזיונית הסאטירית "ניקוי ראש" בהפקתו ועריכתו של מוטי קירשנבאום ובימויו של יַעֲקב אָסָל, "השעה השלישית" בהנחיית פרופסור ירמיהו יובל והבימאי צְבִי דוֹרְנֵר, שתי התוכניות "טָנְדוּ" ו- "עלי כותרת" בהנחיית ירון לונדון, שלוש רכישות מושכלות של שתי סדרות אנגליות : הסדרה הדוקומנטרית "עולם במלחמה" ("WORLD  IN  WAR") שהופקה ע"י חברת “Thames” הבריטית, "The Final Solution" (הפתרון הסופי) גם כן בהפקת Thames,  והסדרה "אני קלאודיוס" מבית היוצר של ה- BBC. ההתמחות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ניכר בשלושה תחומים עיקריים : סיקור החדשות ותוכניות האקטואליה ובראשן "מבט", שידורי הספורט, ויכולת תיעוד מרשימה ושיטתית של קורות המדינה מאז 1968. מוטי קירשנבאום קיבל ב- 1976 (בהיותו בן 37 !) את פרס ישראל לטלוויזיה בגין התוכנית הסאטירית שהפיק וערך "ניקוי ראש". אולם לא רבים יודעים כי גדולתו העיקרית גולמה דווקא בכישרון התיעוד הנדיר שלוֹ ובימוי סרטיו הדוקומנטריים הבלתי נשכחים, שהִיווּ אף הֵם קריטריון לקבלת הפרס הלאומי היוקרתי. ארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משמר אותם ומכיל בתוכו עוד מיליוני Items תיעודיים מאז 1968 שערכם לא יסולא בפז.

בפברואר 1969 נטש פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 90 היום) בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית שאך זה עתה העמיד אותה על רגליה. הוא חווה תרבות ניהול פוליטית קשוחה של הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר ד"ר חַיִים יָחִיל, עמה לא יכול היה להסכין עוד. סגנו עוּזִי פֶּלֶד הלך בעקבותיו ופרש אף הוא (עוּזִי פֶּלֶד היה המנכ"ל הראשון והמוצלח של הזכיינית "טלעד" אחת משלוש החברות הזכייניות יחדיו עם "רשת" / מנכ"ל דן שילון ו- "קשת" / מנכ"ל אלכס גלעדי – שהרכיבו את ערוץ 2 המסחרי. ערוץ 2 המסחרי עלה לראשונה ל- "אוויר ב- 4 בנובמבר 1993). ב- 1970 כתב פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (אז בן 44) את המסה המפורסמת שלו אודות נסיבות הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969- 1967, וקרא לה, "Television comes to the people of the book". מומלץ לקריאה ועיון. חלק מאנשי חטיבת החדשות בראשות פרופסור שלמה אהרונסון הסתייגו בזמנו מאסטרטגיית והעדפות השידור של אֵלִיהוּא כָּ"ץ ולעגו לתזות הטלוויזיוניות שלו. בעיניהם הוא נחשב עדיין לעולה חדש מארה"ב ונותר "אמריקני מובהק" שאיננו מכיר את המציאות הישראלית במדינת ישראל. (ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט תמונה : ינואר  1968. זהו פרופסור אֵלִיהוא כָּ"ץ (בן 42 בשעת צילום התמונה) מנהל צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כאן הוא נראה בלשכתו בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה שכונה אז "בית היהלומים" והיה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים. פרופסור אליהוא כ"ץ עלה לארץ מניו יורק, ארה"ב בשנת 1963. ב- 1967 נחשב עדיין ל- "עולה חדש" אך השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי חשב שאין טוב ממנו והטיל עליו את המעמסה הכבדה להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכלום, מעפרה. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השנים ההן לאחר מלחמת ששת הימים בקיץ 1967, שנות הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. מכבי ת"א היא מועדון פרטי שהופכת בהדרגה לקבוצת כדורסל ישראלית – אמריקנית (2). תופעת האמריקניזציה איננה מונעת מהטלוויזיה הישראלית הציבורית להפוך אותה לקבוצה של המדינה.

עונת הכדורסל של 1976- 1975 הייתה נוראית והסבה למכבי ת"א עוגמת נפש רבה. אומנם המצביא משה דיין ז"ל המשיך להיות אורח כבוד של המועדון במשחקי הבית בהיכל הספורט ביד אליהו ואף ירד לפרקט ללחוץ את ידי השחקנים, אולם מדובר בתקופה שהמועדון ירצה לשכוח. מכבי ת"א לא הצליחה להפוך לקבוצה של המדינה וגם הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הצליחה לעשות אותה כזאת. הכישלונות המהדהדים איימו לנתק את הקבוצה מההתקשרות המסורתית עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. אחד מגדולי שחקניה בעת ההיא מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' עזב אותה וניסה את כוחו בארה"ב. מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' הוחזר כעבור שנה לשורות הקבוצה לאחר שדָוִד מוֹשֶבִיץ איש חברת "עֵלִית" נרתם לשלם חלק מעלות משכורתו. דָוִד מוֹשֶבִיץ זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "ללא התערבותה הפעילה של חברת "עלית" ומימונה, מיקי ברקוביץ לא היה חוזר הביתה. צריך לזכור שמיקי ברקוביץ' שָב לשחק במכבי ת"א בעונת 1977 – 1976 השנה בה זכתה מכבי ת"א בפעם הראשונה בגביע אירופה בכדורסל לקבוצות אלופות".

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 22 בפברואר 1968. תמונה היסטורית. שר הביטחון הנערץ משה דיין ז"ל עוטה מעיל רוח צבאי ועונד עניבה נכנס בפעם הראשונה מבעד לשערי הברזל של היכל הספורט הפתוח ביד אליהו ומתכבד בכבוד עצום ע"י מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בראשותו של היו"ר נוח קליגר. משה דיין בא לצפות במשחקה של מכבי ת"א נגד אלופת ספרד ואירופה קבוצת ריאל מדריד במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. צועדים לפניו בנו אסי דיין ז"ל (קיצוני מימין), ו- הבן דוֹד עוזי דיין אז רב"ט בסיירת מטכ"ל (היום אלוף מיל. ויו"ר מפעל הפיס), משה דיין, ואחריו מזכירו הצבאי אל"מ מתי ניב ז"ל. משמאל, איש לא מזוהה. מכבי ת"א הפסידה 88:96 לאחר הארכה. בסיום החוקי של המשחק הייתה התוצאה 75:75. (באדיבות לובה קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צוות המאמנים של מכבי ת"א בעונת 1976- 1975 כלל את האמריקני פְרֶד דֶוִוילִי ועוזרו רָלְף קְלָיִין. ביום חמישי – 8 בינואר 1976 ספגה מכבי ת"א תבוסה קשה בגביע אירופה. במשחק שנערך במדריד הובסה מכבי ת"א בהפרש נקודות אסטרונומי 125 : 78. ארבעה ימים אח"כ ביום שני – 12 בינואר 1976 הודחה מכבי ת"א מגביע המדינה לאחר שהפסידה בשלב רבע הגמר לקבוצת הפועל גבת – יגור 69:66. שתי קבוצות הפועל גבת – יגור (בשורותיה שיחקו אז בועז ינאי, איתמר מרזל, אור גורן, גבי טייכנר, עירא הררי, ושחקנים נוספים) והפועל ת"א (עם בארי ליבוביץ', מרק טורנשיין, מולי אבישר, דני ברכה, פיני חוזז, שמואל נחמיאס ואחרים) נשפו בעורפה במשחקי הליגה. הנֶכֶס העיקרי של המועדון, הבכורה בליגה, הועמד בסכנה מיידית וגדולה. הנהלת מכבי ת"א ובראשה עו"ד שמעון מזרחי הֵבינה היטב שהפסד האליפות יביא לאובדן החשיפה הטלוויזיונית בשידורי חטיבת הספורט שהוביל אלכס גלעדי. עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ידע שההיעדרות מהמסך תפגע במועדון ועלולה להביא לקֵץ ההזדהות של הציבור בישראל עם מכבי ת"א כקבוצה של המדינה. לא נותרה לו ברירה. הוא הדיח את המאמן פְרֶד דֶוִוילִי ומינה תחתיו את רָלְף קְלָיִין ז"ל. זה היה מינוי נבון. רָלְף קְלָיִין בעצמו שחקן עבר מצטיין בשורות מכבי ת"א ונבחרת ישראל היה מאמן בעל טביעת עין חדה, מוכשר, ומנהיג מטִבעו. הוא הביא למכבי ת"א את כֶּתֶּר האליפות השבעה עשר בתולדות המועדון. מכבי ת"א נשארה אובייקט שידוּר נבחַר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעונות נוספות.

בעונת 1977- 1976 ניהל עו"ד שמעון מזרחי את אחת מקבוצות הכדורסל הנפלאות ביותר בתולדות מדינת ישראל. הוא החזיר ראשית דבר את מיקי ברקוביץ לזירת הכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו, ושכר לראשונה את שירותיו של שחקן ציר אמריקני אלמוני בשם אוֹלְסִי פֶּרִי. זאת הייתה רכישה מקצועית מוצלחת מאוד גם מבחינה חברתית. תרומתו של אוֹלְסִי פֶּרִי שחקן חיזוק אנונימי כמעט, ענק (תרתי משמע) המתנשא ל- 2.10 מ' הייתה עצומה. את תפקיד קפטן הקבוצה נשא טַל בְּרוֹדִי האגדי בן ה- 33 שלבש את מדי הקבוצה עונה עשירית ברציפות. לידם של טַל בְּרוֹדִי, מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' (צבר ישראלי), ו- אוֹלְסִי פֶּרִי שיחקו עוד מוטי ארואסטי (צבר ישראלי), ג'ים בואטרייט, לוּ סילבר, אֶרִיק מֶנְקִין, בּוֹבּ גְרִיפִין, ומִיכָה שְוָורְץ. המאמן רָלְף קְלָיִין בחר לעוזרו את אַרְיֵה דָוִוידֶסְקוֹ מאמן כדורסל יוצא רומניה בעל שיטות אימון ומטודיקות לימוד מדויקות. הכל התחבר באותה עונה במכבי ת"א. עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ו- יו"ר המועדון ושְמוּאל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי מנהל הקבוצה יחדיו עם גזבר המועדון אַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ' ושני חברי הנהלה נוספים אַמְנוֹן אָבִידָן וצְבִי רוֹל ז"ל הצליחו לקשור את כל הקצוות. זאת הייתה קבוצת כדורסל מושלמת במושגים ישראליים שהייתה לה הנהלה ומנהיגות מצטיינת. רשות השידור והטלוויזיה ישראלית הציבורית קיבלו החלטה לצעוד שלובי זרוע עם מכבי ת"א.

הקשר הכלכלי המסועף בין מכבי ת"א לרשות השידור לא היה היחיד וגם לא הראשון. ב- 1971 חתמה מכבי ת"א על הסכם חסות עם חברת "עֵלִית" בראשות מרק מושביץ ואבא פרומצ'נקו . זה היה חידוש מפליג בנוף הספורטיבי הישראלי. "עֵלית" שילמה למכבי ת"א בעונת 1971- 1970 סכום שנתי של 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר. ההסכם נחתם בקיץ 1970 במלון "הילטון" על מפית נייר (לא נשמרה). מצד "עֵלִית" חתמו על החוזה דוד מושביץ בנו של מרק מושביץ ואבי פילוסוף חתנו של אבא פרומצ'נקו. חברת "עֵלִית" הפכה בשנות ה- 70 של המאה שעברה ל- קונגלומראט וקונצרן תעשייתי איתן בקנה מידה ישראלי. "עֵלִית" השתלטה על חברת השוקולד "לִיבֶּר" והייתה ליבואן בלעדי של הקפה הנמס. ב- 1973 הפכו מרק מושביץ ז"ל ואבא פרומצ'נקו ז"ל למולטי מיליונרים כבדים. אבל הם היו גם נדבנים שהעניקו סובסידיה כספית רחבת היקף וארוכת שנים למועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל.

טקסט מסמך : 25 בספטמבר 1973. כתב "מעריב" שאול אברון, מעניק כותרת למאמר הכלכלי שלו, "התרגיל של "עלית", בעלי הקונצרן יממשו רווחים של עשרות מיליונים בלי לשלם מסים". בכותרות המשנה נכתב : "בעלי "עלית" הגדילו את רכושם הפרטי ב- 70 עד 75 מיליון ל"י ". (באדיבות העיתון "מעריב").

חברת הממתקים והקפה "עֵלִית" העשירה תחת ניהולם והנהגתם של מָרְק מוֹשֶבִיץ ז"ל ואַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ ז"ל החליטה ב- 1971 החלטה אסטרטגית מרחיקת לכת, ייחודית, ארוכת טווח למשך שנים רבות, בו היא מבקשת לתרום לקהילה וגם למועדון הכדורסל של מכבי ת"א. סכומי החסות תפחו מידי שנה בשנה וההתחברות הזאת בין מכבי ת"א ל- "עֵלִית" שגשגה והפכה אף היא לקשר סימביוטי בו שני הגופים מפיקים תועלת ספורטיבית – מסחרית זו מזו. מכבי ת"א קיבלה ממון כאלופת כדורסל וחברת "עֵלִית" הרוויחה חשיפת ענק כמוצר תעשייתי של ממתקים, שוקולד, וקפה בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. זה היה עסק משתלם ביותר לשני הצדדים. במשך השנים עברה "עֵלִית" מהפכות ניהול ובעליה התחלפו אולם זהו כבר סיפור אחר בהזדמנות אחרת.

לראשונה נחתם בעונת 1977- 1976 הסכם כספי שנתי מסודר צנוע בעבור זכויות השידורים בין מועדון מכבי ת"א לבין רשות השידור הישראלית. עונת 1977- 1976 הייתה גם נקודת מפנה פרסומית, ולראשונה ניאותה ואפשרה רשות השידור בעונה המשגשגת ההיא בראשה ניצבו אז המנכ"ל יצחק לבני ויו"ר הוועד המנהל ד"ר וולטר איתן לקבוצת מכבי ת"א להופיע במשחקי חו"ל בשידורים הישירים כשעל גופיות השחקנים רקומה הפרסומת המסחרית "עֵלִית" באנגלית. רשות השידור המונופוליסטית לא הסכימה עד אז (עד עונת 1977- 1976) לצלם את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א נושאת פרסומת "עלית" והמחלוקת בין שני הגופים הגיעה עד לפתחו של בית המשפט העליון בראשותו של נשיאו כבוד השופט העליון מֵאִיר שַמְגָּר. הרשאתה של הטלוויזיה היוותה הקלה כלכלית עצומה על מועדון הכדורסל התל אביבי שסובסד במשך שֶבָע שנים מאז 1970 ע"י חברת "עֵלִית" ורק עתה נחשפה ושֻוְוקָה הפרסומת המסחרית הזאת של "עלית" בטלוויזיה הישראלית הציבורית המנופוליסטית בכל עוצמתה.

טקסט תמונה : 17 בפברואר 1977. ווירטון – בלגיה. קפטן מכבי ת"א טל ברודי נושא על גופייתו מס' 6 את הפרסומת המסחרית של "עלית" והוגה את הסלוגן האלמותי שלו בתום הניצחון הסנסציוני 79:91 על צסק"א מוסקבה : "כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, אלא בהכּול". מימין המפיק, השדר, והמראיין אלכס גלעדי. מתוך הסרט הדוקומנטארי שהפקתי, ביימתי, וערכתי "גופייה מס' 6" אודות טל ברודי ושודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1980.

סמנכ"ל הכספים של הרשות ישראל דורי נשא ונתן עם היו"ר שמעון מזרחי והגזבר אריה ברנוביץ' והסכים לשלם למכבי ת"א בעונת 1977- 1976 סכום שנתי מזערי שהכיל 7000 (שבעת אלפים) דולר בלבד. זה בעצם מימן את גובה שכרו של אולסי פרי באותה העונה הראשונה שלו ב- 1977- 1976 בשורות מכבי ת"א. (רשימת פירוט הסכומים המדויקים ששילמה רשות השידור למכבי ת"א בין השנים 1970 ל- 2007 מפורטת ו- נמצאת בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "הקשר הסימביוטי". הספר הזה כלול בסדרה רחבת היקף ומפורטת בת 13 ספרי טלוויזיה (שונים) שאני חוקר וכותב, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"). מכבי ת"א הייתה לא רק אלופת המדינה ואלופת אירופה בעונת 1977 – 1976 והחשופה ביותר בטלוויזיה ישראלית המונופוליסטית אלא גם העשירה ביותר. למען קוראי הבלוג בעיקר הצעירים אני מביא כאן כמה דוגמאות של מסמכים משנת 1973 ו- 1974 העוסקים ברכישה אד הוק שנתית של זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. מדובר בתקופה שדן שילון ואלכס גלעדי ניהלו את מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ופרופסור ארנון צוקרמן היה המנהל שלה.

טקסט מסמך : 10 בדצמבר 1973. מסמך א' (עמוד מס' 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 10 בדצמבר 1973. מסמך א' (עמוד מס' 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 10 בדצמבר 1974. מסמך ב'. (עמוד 1 מתוך 3). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 10 בדצמבר 1974. מסמך ב'. (עמוד 2 מתוך 3). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 10 בדצמבר 1974. מסמך ב'. (עמוד 3 מתוך 3). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 בדצמבר 1974. מסמך ג'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ה- OB הלבן, הלוא היא ניידת השידור הגדולה ומצלמות הטלוויזיה שלה בשחור / לבן התייצבו בהיכל הספורט ביד אליהו וההצלחות בשידורים ישירים לא איחרו לבוא. אלכס גלעדי היה אז שדר הכדורסל הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועשה זאת ללא פרשן וללא אולפן מנווט אך עם שני עוזרי שַדָּר צעירים רפי גינת (מזוקן) והרצל רווה.

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 של המאה שעברה. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שני עוזרי השדר הרצל רווה ורפי גינת, השדר אלכס גלעדי, ומנהל הבמה (Floor manager)  יוסף "פונצי" הדר ז"ל. (צילום משהל'ה פרידמן מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מכבי ת"א הביסה באוקטובר 1976 בשלב המוקדם ביד אליהו את סינודינה בולוניה 81:110. זה היה הישג מקצועי גדול שרמז על הבאות. שַדָּר הטלוויזיה אלכס גלעדי היה מופתע מפער הנקודות העצום בין מכבי ת"א לבין קבוצת הפאר האיטלקית. מכבי ת"א העפילה לבית הגמר. ב- 27 בינואר 1977 ניצחה מכבי ת"א ביד אליהו לראשונה מאז 1968 את קבוצת הפאר הספרדית ריאל מדריד 85:94. השידורים הישירים האלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית זכו לרייטינג של כמעט % 100. רבים שאלו אותי בשעתו מי עשה את מי : הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מכבי ת"א ו/או מכבי ת"א את הטלוויזיה. תשובתי לפונים הייתה אחידה ודו סיטרית : "מכבי ת"א הביאה את הכישרון – ואנחנו את המצלמות". חשיפת ההצלחות של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית פעם אחר פעם הפכו אותה לקבוצה של המדינה. אולם אפשר היה לנסח את הרעיון ההוא גם במילים אחרות : "מכבי ת"א הפכה בעונת 1977- 1976 לקבוצה של המדינה באמצעותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית". הטלוויזיה היא מדיה לתקשורת המונים שמתעדת את המציאות. אין בידה לשנות את העובדות אולם יש ביכולת המצלמות שלה להשפיע על התודעה הציבורית בשעה שהיא עוקבת ומתעדת שוב ושוב את ניצחונות של אותו ה- אובייקט שבו היא עוסקת ואותו היא משדרת אותו ישיר.

הפסגה האמיתית בעונת 1977- 1976 של מכבי ת"א ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצבה עדיין הרחק מנגד. כרגיל אין ספורט בלי פוליטיקה. באותה עונה העפילו לבית הגמר האירופי גם אלופת צ'כוסלובקיה זְבְּרִיוֹבְקָה בְּרְנוֹ ואלופת ברה"מ נבחרת הצבא האדום צסק"א מוסקבה. שתי הקבוצות האלה נציגות המשטר הקומוניסטי היָשָן ששרר אז במזרח אירופה סירבו לשחק בישראל וספגו בשל כך הפסדים טכניים. הן גם לא הסכימו בפקודת ממשלתן לארח את מכבי ת"א ב- ברנו ובמוסקבה. כדי למנוע משבר טוטאלי כפתה ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) על זברויובקה ברנו ו- צסק"א מוסקבה לקיים את משחקיהן הביתי במגרש ניטראלי באירופה. הצ'כוסלובקים בחרו לארח את מכבי ת"א בבלגיה בעיר ווילובארד. הסובייטים העבירו את משחקם הביתי גם כן לבלגיה לעיירה קטנה אחרת העונה לשם וִוירְטוֹן. ההתמודדויות של מכבי ת"א נגד אלופות ברה"מ וצ'כוסלובקיה עוררו עניין עצום בכל רחבי היישוב. אפילו ראש הממשלה יצחק רבין קיצר אסיפת בחירות שלו בחיפה כדי להספיק לצפות בשידור הישיר שלנו נגד הרוסים. רחובות הערים היו ריקים מאדם. אָלֶכְּס גִלְעָדִי (בלתי נשכח) נדרש להפיק הפקה מחושבת היטב. משימות השידורים הישירים והעברתם מנקודות שידור מרוחקות ולא מוכרות בבלגיה לישראל הטילו עליו אחריות עצומה. בימים ההם נחשבו השידורים ה- Unilateral האלה לאתגר טכנולוגי ולוגיסטי מורכב. יתירה מזאת. סיגנל השידור הלווייני הבינלאומי שהועבר לישראל מתחנות הקרקע הלווייניות הפרושות ברחבי באירופה לתחנת עֵמֶק הַאֶלָה בישראל נחשב בדרך כלל לבטוח, מאובטח, ובלי סיכון יתר, אולם בגלל העלויות היקרות נשלח סיגנל השידור הטלוויזיוני הזה ללא ביטחונות וערבויות, ובלעדי אלטרנטיבות שידור במקרה של תקלה והתנתקות. שידורי הספורט הלווייניים בכללם לרבות שידורי הכדורסל ה- Unilateral עתירי הרייטינג בעלי הצפייה הענקית הועברו מחו"ל ארצה לא רק ללא אולפן שידור מנווט בירושלים בימים ההם אלא גם ללא כל מערכת גיבוי, וללא שידורי Pilot (שידור ניסיון מעין חזרה גנרלית). לדן שילון ואלכס גלעדי היו הרבה פּרפורי בטן. הדברים השתנו במרוצת השנים. השידורים הישירים של משחקי ה- Final Four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 לצורך השוואה שהופקו ותוכננו על ידי, הועברו ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשידורים תחרותיים "ראש בראש" נגד ערוץ 5 בכבלים – זכו ל- מערכת גיבוי כפולה. זה היה בלתי אפשרי לנהוג כך ב- 1977. אָלֶכְּס גִלְעָדִי טס לווילוֹבארד וְ- וִוירְטוֹן בגפו על פי הוראתם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומנהל חטיבת החדשות דָן שִילוֹן. כך היה מקובל בימים ההם. אלכס גלעדי היה השַדָּר, הפרשן של עצמו, וגם המפיק והטכנאי של עצמו במקום האירוע. לפני שטָס מינה אותי לעורך המִשְדָר בירושלים. ענת שָרָן הייתה מגישת הרֶצֶף שנבחרה להגיש לציבור את המִשְדָר היוקרתי עתיר הרייטינג. בחירה ראויה מפני שענת שרן הייתה קריינית מצוינת, רהוטה, וגם אישה נאה. כשניבטה דמותה של ענת שָרָן ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית כשהיא מְבַשֶרֶת לציבור על בוא השידור הישיר בתשע בערב דקות ספורות לפני שריקת הפתיחה, חשתי הקלה. ידעתי שמשימת השידור תבוצע ללא דופי. מגוחך לחשוב שלא מוּסדוּ אז אולפני ספורט בירושלים בראשות מגישים ופרשנים האמורים לנווט בצורה מקצועית את  השידור הישיר. לכן נוצר תמיד חלל שידור בעת שאלכס גלעדי החזיר את השידור הביתה בתום המחצית הראשונה. במרווחים האלה של הפסקות המשחקים בין שתי המחציות נהגנו לשָדֵר סִרטֵי מִיקִי – מַאוּס, ואת פּוֹפַּאיי המלח אוכל תֶּרֶד מהקופסה ונלחם על ליבה של אהובתו אוֹלִיב נגד יריבו המַר בְּלוּטוֹ. זה היה סטנדרט השידור המקובל בימים ההם. הקנקן ומה שיש בתוכו.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה. שדרנית הטלוויזיה ענת שרן קנתה את פרסומה הראשוני כקריינית רצף בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנות ה- 70 של המאה הקודמת בטרם מיסוד אולפני ספורט מנווטים. ענת שרן הובילה את משלם האגרה לצפייה בשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל. (צילום ממוניטור הטלוויזיה. התמונה באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שלישי – 15 בפברואר ניצחה מכבי ת"א ללא קושי את זבריובקה ברנו 76:91. יומיים אח"כ ביום חמישי – 17 בפברואר 1977 מיגרה הקבוצה בראשותו של המאמן רלף קליין ז"ל בעיירה בלגית שכוּחת אֵל ב- ווירטון את אלופת ברה"מ נבחרת הצבא האדום קבוצת צסק"א מוסקבה ומאמנה אלכסנדר גומלסקי בתוצאה 79:91. מיקי ברקוביץ' חגג באותו התאריך ההוא את יום הולדתו ה- 23 וקלע במשחק 20 נקודות. ג'ים בוטרייט קלע 18 נק', טל ברודי הוסיף 15 נק', לוּ סילבר – 14 נק', ואולסי פרי – 10 נק'. מכבי ת"א בשורותיה שחקן נוער אחד בלבד שצמח על מרצפות המגרש הישן של המועדון ליד קולנוע "אוריון" והשאר שחקני חיזוק אמריקניים ויהודים – אמריקניים שחברו אליה בתקופות שונות, שבה לישראל אפופת הערצה ותהילה שלא היה לה אח ורע בימים ההם לפני 38 (שלושים ושמונה) שנים. אבל נדמה לי שהצל"ש וההערכה האמיתיים מנקודת מבטי שלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מגיעים לשדר אלכס גלעדי, שניצב בכבוד עצום במשימות השידור הטכנולוגיות והלוגיסטיות המסובכות והמורכבות למרות שהיה נציג בודד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבלגיה. הוא היה נטול פרשן, חסר עוזרים, ובלי טכנאי – אך תמונות המשחק הגיעו הביתה בשלום. בהיכל הכדורסל של ווירטון שדָמָה יותר לאולם ספורט קטן של בי"ס תיכון מקומי, ניצבה ניידת שידוּר בלגית של רשת הטלוויזיה המסחרית RTBF מצוידת בשתי מצלמות בלבד (מצלמה מובילה ומצלמה אחורית) שניצבו על מגדלי צילום זעירים ומקור יחיד של הילוך חוזר. הבימאי בניידת היה הבלגי מוֹרִיס רִיאָזוּ מ- RTBF. שתי המצלמות שלוֹ תיעדו את משחק הגבורה והניצחון הסנסציוני של מכבי ת"א באותו הערב, ואת שמחת מאות האוהדים שהצטרפו למסע הקבוצה לבלגיה. בתוך המולת השמחה שנוצרה על הפרקט עם סיום המשחק לאחר ששמונה מאות אוהדי מכבי ת"א העוֹלצים חדרו למגרש, ולמרות הבלגן הגדול ואי הסדר שנוצר שם, הצליח אלכס גלעדי באמצעות צוות הצילום הבלגי לראיין תחילה על המגרש רווי האוהדים את המאמן רָלְף קְלָיִין ושניות אח"כ לחַלֵץ מפיו של הקפטן טַל ברודי את האמירה המונומנטלית ההיסטורית שלוֹ : "כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, אלא בהכּל". הצלם הבלגי המופקד על המצלמה המובילה איבד את אָלֶכְּס גִלְעָדִי שניצב על הפרקט ונעלם בין מאות האוהדים הנלהבים לכן בריאיון הראשון עם רָלְף קְלָיִין שמעו רק את קולו של המאמן מבלי לראות אותו. משהעביר אלכס גלעדי את מוקד הריאיון השני ואת המיקרופון שלו אל טַל בְּרוֹדִי התעשת הצלם ואיתר את אָלֶכְּס גִלְעָדִי. הצלם של RTBF לכד אותו באיחור כשהוא כבר מראיין את קפטן מכבי ת"א, אך החזון האלמותי ספורטיבי – פוליטי של טַל בְּרוֹדִי "אנחנו על המפה" נאמר כבר "On Camera" (בזָ'רְגוֹן הטלוויזיה). השאר כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה. הניצחון הסנסציוני של אלופת ישראל מכבי ת"א על האלופה הסובייטית צסק"א בשידור ישיר בהיקף מלא בטלוויזיה הישראלית הֵציב באחת את מכבי ת"א בצמרת הכדורסל  האירופי. לפתע הפכה הקבוצה לאחת המועמדות בעלות הסיכויים לזכייה בתואר אלופת היבשת. הזכייה ב- ווירטון היה גם ניצחונה של חברת "עֵלִית" ה- Sponsor הוותיק של מכבי ת"א. בפעם הראשונה מזה זמן רב הייתה רקומה על גופיות השחקנים שמה של "עֵלִית" באנגלית (ELITE) שנחשפה בשידור ישיר בן שעתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בפני שני מיליון צופים. בעלי החברה מַרְק מוֹשֶבִיץ ואַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ חיככו ידיהם בהנאה. הקשר המשולש הטלוויזיוני – כלכלי בין רשות השידור לבין מכבי תל אביב ו- "עֵלִית" פעל במלוא עוּזוֹ והפך לסימביוטי. ראש ממשלת ישראל יִצְחָק רָבִּין ז"ל צָפָה בשידור הישיר. הוא היה נפעם ונרגש מהניצחון המרעיש והמפתיע. יִצְחָק רָבִּין הזמין את קבוצת מכבי ת"א ללשכתו בקריה בתל אביב. לקבלת הפנים הממלכתית הזאת גם אם בטקס צנוע בלשכה צנועה הייתה משמעות היסטורית מרחיקת לכת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א לקבוצת של המדינה וראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין נתן לכך גושפנקה לאומית. המדינה העריצה את מכבי ת"א וחפצה ביקרה. לאיש לא היה אכפת כמה זרים משחקים בשורותיה. בכך יצר יִצְחָק רָבִּין מסורת ממלכתית ספורטיבית בה השתמשו ראשי ממשלות ישראל שבאו אחריו. זכורה היטב קבלת הפנים שערך ראש הממשלה מְנַחֵם בֵּגִין למכבי ת"א לאחר זכייתה השנייה במארס 1981 בגביע אירופה. זכורות שיחות הטלפון של ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ז"ל עם מאמן מכבי ת"א פיני גרשון לאחר הזכיות בגביע אירופה בשנות ה- 2000.

ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין היה באמת הראשון שיצר מורשת בה ראשי ממשלה מברכים את מועדון פרטי בשם מכבי ת"א בשעה שהוא מעפיל לפסגה. יִצְחָק רָבִּין אהב והעריך עד למאוד את מועדון מכבי ת"א. ב- 1977 הייתי כַּתָּב ושַדָּר במחלקת הספורט של אָלֶכְּס גִלְעָדִי. הוטל עלי לכסות ולתַּעֵד את קבלת הפנים הממלכתית שראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין העניק בלשכתו בתל אביב ביום רביעי ההוא של 23 בפברואר 1977 לקבוצה שגברה על אלופת ברה"מ. כרגיל נדחקו לשוליים כתבות וענייני הספורט בחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חטיבת הספורט של אָלֶכְּס גִלְעָדִי לא הייתה עצמאית בקבלת אמצעי שידור מפני שהייתה ת.פ. (תחת פיקוד) של חטיבת החדשות. רק ברגע האחרון ממש נמצא לי צַלָּם פילם Freelancer בשם מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלָד שהיה פנוי במקרה באותו עֶרֶב. איש קוֹל לא אוּתַּר. אני שימשתי איש קול ומקליט שלו. טסנו שנינו ללא מקליט לבדנו מירושלים לתל אביב. הגענו ברגע האחרון ממש. כאמור שימשתי גם ה- Soundman ומפעיל מכשיר ההקלטה של מִיכִּי מוֹלַד. נצמדתי אל הצלם שלי ולחשתי באוזנו את הוראות הבימוי שלי. ביקשתי ממנו לרַחֵף ולהתעכב על פניו של כל שחקן ממכבי ת"א וכל חבר הנהלה של המועדון שהצטופפו דרוכים סביב שולחן קטן בלשכה הצנועה צרת הממדים של ראש הממשלה לפני שנשא את דבריו. בגלל המקום הקטן נוצרה אווירה אינטימית. על השולחן הוצב כיבוד קל וכוסות מלאות ביין. את המיקרופון היחיד שעמד לרשותנו הצבתי ליד יִצְחָק רָבִּין עצמו. מצלמתו של מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלַד לכדה את כל השחקנים וחברי ההנהלה. ארשת פניהם הייתה רצינית. המצלמה ריחפה וחלפה מאיש לרעהו עד שנעצרה בראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין. ראש הממשלה החֵל לשאת את דברי הברכה ועדשת המצלמה של מיכי מולד לא נטשה אותו עוד. ראש הממשלה הודה לאנשי מכבי ת"א מעומקי ליבו במשפטים מדודים בקול הבס הרדיופוני והמפורסם שהפך לאחד מסימני ההיכר שלוֹ. עמדת הצילום שלנו הייתה סמוכה מאוד ליִצְחָק רָבִּין. הייתי מאוד קרוב אליו כמער וחצי ממנו. ראש הממשלה (בן 55) נראה לי נינוח ובטוח בעצמו. ראיתי שהיה מאושר מאוד וגאה בהישגה של קבוצת מכבי ת"א בזירה הבינלאומית. הוא לא היה מאלה המאריכים בדבריהם והשתדל להיות קצר וענייני. יִצְחָק רָבִּין הפנה מבטו אל הקפטן טַל בְּרוֹדִי, ואמר את הטקסט הבא : "ראיתי אותך בטלוויזיה, אמרת, "אנחנו על המפה". מדינת ישראל בכמה הזדמנויות עלתה על המפה הבינלאומית. בהזדמנויות של מאבקים והישגים, ואתם עשיתם עוד דבר שהעלה אותה על המפה, על המפה הבינלאומית כישראל, אבל גם כחלק מהעם היהודי. אני חושב שהרבה הרבה יהודים ולא יהודים בעולם היו גאים בכם במה שהשגתם, כי חזרתם על סיפור דוד וגוֹלְיָת. תודה רבה לכם". שחקני מכבי ת"א מחאו כפיים לראש הממשלה. יצחק רבין ערך פאוזה בדבריו. הייתה הפסקה קלה. הוא הושיט את ידו לכוס היין הסמוכה. נדמה היה שסיים את דברי הברכה אך ראש הממשלה ביקש לומר עוד משפט אחד, מעֵין מְחְוָוה לארה"ב, והוסיף את המילים הבאות : "וכרגיל , ישראל תמיד מצליחה עם הרוח הישראלית וקצת סיוע אמריקני". כדי להדגיש את משפט הסיום שלו, סימן ראש הממשלה יצחק רבין בכף יד ימין שלוֹ את המִרְוָוח הקטן שבין האצבע לאגודל. המצלמה צילמה והמיקרופון הקליט את הסצנה. יצחק רבין התייחס בטבעיות ובאהדה ל- "סיוע האמריקני" שבעזרתו הביסו כדורסלני מכבי ת"א את צסק"א מוסקבה אלופת הכדורסל ונציגה של מעצֶמֶת הספורט הענקית ברה"מ. מיכי מולד תיעד כל פרט ופרט. הייתי נפעם מיצחק רבין.

טקסט תמונה : יום רביעי בערב – 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב. ראש הממשלה יצחק רבין יושב בין טל ברודי (מימין) ועו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון מכבי ת"א (משמאל) מביע הערכה עצומה לניצחונם הסנסציוני של המכבים מתל אביב על הקבוצה הסובייטית צסק"א מוסקבה. יצחק רבין השווה את הזכייה של מכבי ת"א למעשה הגבורה של דוד בקרב נגד גֹלְיָת הפלִשתי בתקופת התנ"ך. ראש הממשלה ראה בשחקני החיזוק האמריקניים בשורות מכבי ת"א חלק אינטגראלי בלתי נפרד ממערך הקבוצה . הוא קיבל בטבעיות את נוכחותם במועדון הפאר של מכבי ת"א. (מתוך סרט ה- Video המקורי של הכתבה שביימתי ותיעדתי עם הצלם מיכאל "מיכי" מולד. באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בתל אביב. מיקי ברקוביץ' מאזין לדברי הברכה של ראש הממשלה יצחק רבין בהם השווה את ניצחון מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה 79:91 בווירטון ב- 17 בפברואר 1977 לגבורתו של דוד מול גלית הפלישתי בתקופת התנ"ך.

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בתל אביב. מוטי ארואסטי מאזין לדברי הברכה של ראש הממשלה יצחק רבין בהם השווה את ניצחון מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה בווירטון ב- 17 בפברואר 1977 לגבורתו של דוד מול גלית הפלישתי בתקופת התנ"ך.

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בתל אביב. אולסי פרי מאזין לדברי הברכה של ראש הממשלה יצחק רבין בהם השווה את ניצחון מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה בווירטון ב- 17 בפברואר 1977 לגבורתו של דוד מול גלית הפלישתי בתקופת התנ"ך.

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בתל אביב. מאמן מכבי ת"א רלף קליין ז"ל מאזין לדברי הברכה של ראש הממשלה יצחק רבין בהם השווה את ניצחון מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה בווירטון ב- 17 בפברואר 1977 לגבורתו של דוד מול גלית הפלישתי בתקופת התנ"ך.

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בתל אביב. עוזר המאמן אריה דווידסקו מאזין לדברי הברכה של ראש הממשלה יצחק רבין בהם השווה את ניצחון מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה בווירטון ב- 17 בפברואר 1977 לגבורתו של דוד מול גלית הפלישתי בתקופת התנ"ך.

טקסט תמונה: 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בתל אביב. לו סילבר מאזין לדברי הברכה של ראש הממשלה יצחק רבין בהם השווה את ניצחון מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה בווירטון ב- 17 בפברואר 1977 לגבורתו של דוד מול גלית הפלישתי בתקופת התנ"ך.

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בתל אביב. שוקי שוורץ מאזין לדברי הברכה של ראש הממשלה יצחק רבין בהם השווה את ניצחון מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה בווירטון ב- 17 בפברואר 1977 לגבורתו של דוד מול גלית הפלישתי בתקופת התנ"ך.

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בתל אביב. מנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי מאזין לדברי הברכה של ראש הממשלה יצחק רבין בהם השווה את ניצחון מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה בווירטון ב- 17 בפברואר 1977 לגבורתו של דוד מול גלית הפלישתי בתקופת התנ"ך.

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בתל אביב. ג'ים בוטרייט מאזין לדברי הברכה של ראש הממשלה יצחק רבין בהם השווה את ניצחון מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה בווירטון ב- 17 בפברואר 1977 לגבורתו של דוד מול גלית הפלישתי בתקופת התנ"ך.

הייתה לי שהות להתבונן בפניו של ראש הממשלה האהוּב בעת שנשא את דבריו . הוא היה אז בן 55 שנה, הרבה יותר צעיר ממני בעת מחקר וכתיבת 13 הספרים עכשיו של הסדרה רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הופעתו שידרה אמינוּת, הגינוּת, יושרה, צניעוּת וגם רוגע. אהבתי אותו אהבה רבה. משפחתי ואני. זאת הייתה הפעם השנייה בחיי שראיתי אותו פנים אל פנים. הפעם הראשונה הייתה בקיץ 1956 כשלחץ את ידי בהיותי חייל בגדוד 12 של חטיבת גולני והוא אלוף פיקוד הצפון.

טקסט תמונה : יום רביעי בערב – 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב. יצחק רבין (בן 55 בתמונה) מארח בלשכתו את קבוצת מכבי ת"א לאחר ניצחונה הדרמטי ב- 17 בפברואר 1977 בעיירה הבלגית ווירטון על אלופת ברה"מ  קבוצת צסק"א מוסקבה 79:91. עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מכבי ת"א (בן 38 בתמונה) נותן את דגל המועדון לראש הממשלה. מכבי ת"א הייתה קבוצת כדורסל פרטית מצליחה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית נשאה את שמה לכל בית בישראל. קבלת הפנים אצל ראש הממשלה יצחק רבין בלשכתו הצנועה בקריה בתל אביב העניקה למועדון את הגושפנקה הממלכתית הרשמית. מכבי ת"א הייתה לקבוצה של מדינת ישראל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : איש לא מזוהה, טל ברודי (יושב ומוחא כף), דן פתיר יועץ התקשורת של ראש הממשלה יצחק רבין, ראש הממשלה יצחק רבין, ועו"ד שמעון מזרחי. (לע"מ תמורת תשלום).

עלי לציין כאן שלא רק ראש הממשלה יצחק רבין העניק למכבי ת"א קבלת פנים ממלכתית, גם נשיאי חברת "עֵלִית" חלקו כבוד ויקר למועדון הכדורסל שפרסם את המותג המסחרי שלהם בישראל ובכל רחבי אירופה. אבא פרומצ'נקו ז"ל ומרק מושביץ ז"ל ערכו קבלת פנים ונשף ניצחון במלון "דָן" בתל אביב לאלופת אירופה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה זוהתה קבוצת ספורט כלשהי באמצעות ה- Sponsor שלה. כשאמרת מכבי ת"א – אמרת עלית. כשאמרת עלית – אמרת מכבי ת"א. אבא פרומצ'נקו ז"ל נאם בפני הנוכחים והודה לקבוצת מכבי ת"א על שיתוף הפעולה. הוא הדגיש בהבלטה רבה את תרומתם העצומה לשל שני שחקני החיזוק האמריקניים אולסי פרי וג'ים בוטרייט למועדון. היה לי בשעתו בעת עריכת המחקר והכתיבה הכבוד הרב והעונג להיפגש עם אלמנתו תבד"ל גב' רות פרומצ'נקו ולשמוע ישירות ממנה את קרבתו ואהדתו של בעלה אבא פרומצ'נקו ז"ל למועדון מכבי ת"א. כמו שהיה לי גם הכבוד הרב והעונג להיפגש עם דוד מושביץ יבד"ל בנו של מרק מושביץ ז"ל ולשמוע ממנו עד כמה העריץ אביו את מכבי ת"א והיה גאה בהישגיה הספורטיביים ובחיבור בין "עלית" למועדון האלוף. שני אנשי העסקים הנערצים והמוכשרים ובעלי היוזמה האלה מרק מושביץ ואבא פרומצ'נקו היוו בשעתו משענת כלכלית איתנה ביותר למועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל.

טקסט תמונה : מלון "דן" בתל אביב. תעשיין "עֵלִית" אבא פרומצ'נקו (במרכז) משבח את שיתוף הפעולה של החברה עם מכבי תל אביב ומהלל את שני שחקני החיזוק האמריקניים של המועדון, אולסי פרי (מימין) וג'ים בוטרייט (משמאל). (התמונה באדיבות גב' רות פרומצ'נקו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם תום פגישת ראש הממשלה יצחק רבין עם קבוצת מכבי ת"א נסענו מלשכת ראש הממשלה לכיכר מלכי ישראל (כיכר יצחק רבין היום) הסמוכה לקריה, כדי להנציח את קבלת הפנים שערכה עיריית תל אביב בראשות ראש העיר שלמה להט לאלופת אירופה. הבימאי, שחקן הקולנוע, האמן והבדרן אורי זוהר הנחה את טקס קבלת הפנים על הבימה הנרחבת שלפני בניין העירייה (בטרם חזר בתשובה). בקדמת הבימה ניצבו גיבורי הניצחון. מאות אלפי אנשים בכיכר הצדיעו למכבי ת"א והצטרפו לשאגתו של אורי זוהר "כיפק הֵיי" למכבי ת"א. זה היה מחזה ספורטיבי והענקת תשומת לֵב לאומית לקבוצת כדורסל שמעולם לא נראה עד אז בחייה הספורטיביים של מדינת ישראל. הכתבה הזאת שביימתי וערכתי הפכה למסמך דוקומנטרי בן 20 דקות שהנציחה את אהבת העם למכבי ת"א, והערכתו האישית של ראש הממשלה יצחק רבין להישגה הכביר של הקבוצה נגד אלופת ברה"מ צסק"א. אלכס גלעדי שידֵר את הכתבה הזאת בשלמותה בתוכנית "מבט ספורט" בשבת – 26 בפברואר 1977. הפופולאריות של מכבי ת"א בישראל הרקיעה שחקים.

טקסט תמונה :  עשור ה- 70 של המאה שעברה. שניים מאדריכלי הניצחון של מכבי ת"א במפעל גביע אירופה ב- 1977. המאמן רלף קליין ז"ל (מימין) ומנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי . (התמונה באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

יכולתה הבלתי רגילה של מכבי ת"א בעונת 1977- 1976 כשהיא מחוזקת בחמישה – שישה שחקני חיזוק שהצטרפו לשורותיה מארה"ב, העניקה לה את ההזדמנות הראשונה בתולדותיה להתמודד בשוויון כוחות עם יריבותיה באירופה, ואף להעפיל למשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות שאמור היה להיערך בבלגראד בירת יוגוסלביה. אפילו המניפולציות הפוליטיות הבינלאומיות שחוללו קבוצות הכדורסל המזרח אירופיות זבריובקה ברנו הצ'כוסלובקית ו- צסק"א מוסקבה הסובייטית לא מנעו את הצלחת המועדון של המדינה. למשחק הגמר שנועד להתקיים ביום חמישי – 7 באפריל 1977 בהיכל הכדורסל "פַּאיוֹנִיר" בבלגראד בירת יוגוסלביה, העפילה גם אלופת איטליה קבוצת מוֹבִּילגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה. אולם זהו כבר סיפור אחר באחד הפוסטים העתידיים.

חוששני שבמידה רבה אריה מליניאק, אבשלום קור, וגם פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ איחרו כל אחד בנפרד את המועד, איש איש בתחומו ובשעתו, ונחלו מפלה במלחמת התרבות הזאת. האמריקניזציה ניצחה לטוב ולרע. זכייתה של קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים החדשה באליפות המדינה בעונת 2015 – 2014 היא עוד עדות לכך.

סוף הפוסט מס' 514. הועלה לאוויר ביום חמישי – 2 ביולי 2015.